א    🔗

שנאה עצמית מידה שכיחה היא אצל בני האדם, ביחוד אצל המעוּלים שבהם, אצל אלה שחוננו בנפש יפה, הרגשה דקה וערה וכשרון אַנליטי מפותח. בני-עילאה אלה מתרשמים ביותר מניגודי החיים ותהומותיהם, חידת העולם, סוד הרע והיסורים. השאלות: מאין, לאן ולמה נהיות לשאלות חייהם. התשוקה לפתרן מעמיקה את כוח הסתכלותם, מחדדת את כשרונם האַנליטי, אפס מתוך הסתכלותם העמוקה מתגלות לפניהם תהומות חדשות, אחת אפלה מחברתה, תוהו-ובוהו ומחשכים שחורים, ויאוש וחרדה ומכאובים גדולים תוקפים אותם.

רבים מהם נשארים אומנם בחצי הדרך, מוצאים הם, בתוך מכשירי ההגנה העצמית שכל אדם מחונן בהם, איזה פתרון פאליאטיבי, ונרגעים. אך מקצתם אינם יודעים מנוחה. בודקים הם גם את נפשם באיזמל ניתוחם, אולי טמיר בה הפתרון, ומתוך כך מחלקים המה אותה ליסודותיה. אישיותם השלמה מתפצלת אצלם לאישיוּיוֹת רבות מתנגדות וגם צוררות אשה את רעותה. הכַאוֹס מתחיל מושׁל בתוךְ נפשׁם, והם מרגישׁים את עצמם רצוצים ושׁבורים, תשושי כוח וחסרי משען ואבודים בתוך עצמיותם. לפני עיניהם מרחף אומנם איזה אידיאל של שלמות ויופי, עוז ואושר, אך הכל כה רחוק מאידיאל זה והם עצמם מה רחוקים הם ממנו, ומה קשה לחתור אליו! גם הם, אחרי הכרתם את הרע, נשארים עבדים לגזירות ולחוקים עיורים, כפותי-רצון ודלי-מעשׂ, וכל הטינה שבלבם כלפי הרע העולמי ואי-השלמוּת שבחיים מתחילה מתרכזת כלפי עצמיותם הם, ורגש מוזר, רגש של שינאה עצמית מתעורר בהם.

בימים שעברו, בשעה שהאדם הביט על הגוף והנפש כעל שני עצמים נפרדים בתכלית, שהאחד – הנפש, הרוח – הוא סמל הזכּוּת והשלמות, הטוב והנצח, והשני – הגוף, החומר העכור – הוא סמל הטומאה והרע, ההפסד והכליון – בימים ההם נתרכזה השנאה העצמית כלפי הגוף בלבד, כלפי החומר העכור, אבי כל רע וסיבתו, המזדווג רגע לנשמה ומטמאה לנצח-נצחים. בחזיון פסיכי זה יש לראות את אחת הסיבות העיקריות שהביאו לעולם את תורת הסיגופים והמתת החומר.

כשנשתנו ההשקפות על הגוף והנפש, כשירדה זו האחרונה מגדולתה, והגוף הוא שנתעלה ויהי ליסוד החיים ונושאיהם, בא שינוי גמור ביחסיה של השנאה העצמית אל שני גילויי-החיים האלה: החומר כשהוא לעצמו אינו לא רע ולא טוב, והלכך אינו גם בר-עונשין; העיקר בצרופים הפסיכיים המגלים בחומר זה – בגוף, בהם – או בנשמה, כמו שהורגלו לכנותם בשם בצירופיה וגילויה השונים בעוכרי חייו, מכאן עברה השנאה העצמית הקודם – מקור הרע וסוד הפגעים! הנשמה, הפסיכיקה של האדם, היא היא אל הנשמה. אפשר, איפוא, לשמור את הגוף וגם לפנקהו, ולרכז את השנאה העצמית כלפי הליקויים הפסיכיים. וכאותם המסתגפים והמתגודדים, שהיו אומרים להטביע בדמם הם השותת את מרירות ושנאתם כלפי הרע הכללי וזה שלהם, כך אוהבים השונאים את עצמם המודרניים לפצוע את נפשם ולגרות את פצעיה, ואינם נרגעים עד אם יִרווּ תענוגי-יסורים של פצעי נשמתם. ןלא עוד, אצל אחדים מהם מתעוררת תאוה משונה לגלות לכל, להבליט את שנאתם העצמית, והם באים לידי מלשינות עצמית ¹ נפרזה וגם לידי וידויים מוגזמים. דומה, שקוצר ידם כלפי הרע הכללי מגרה את קצפם ותאוַת נקמתם כלפי הרע שבהם.

קו זה תמצאו אצל כל המתוַדים הידועים: מז’אן ז’אק רוּסוֹ ועד טולסטוי או דומיהם.

אולם טעות היא לחשוב שהאנשים הללו ענוותנים הם ושפלי-רוח; רובם יש בהם גאוה יותר מהמידה הקצובה לתלמיד-חכם, ואינם נקיים בשעת השנאה מהערצה עצמית.

סתירה זו מתישבת, כשנשים אל לבנו ששנאתם לעצמם נובעת מתוך רצונם להידמות לאידיאל שלהם, אבל כשהם מַשוים את עצמם להמון המקיפם, לאותו העדר הרועה לו על שדה חייו ללא הסתכלות ומחשבה עמוקה, האוכל והנאכל בלי רגע של חשבון-הנפש, של הכרת עצמו וזולתו, אזי הם מוצאים את עצמם מרוממים ונשגבים ממנו, וכשהם שבים אחר-כך לרכז אתם מבטם כלפי עצמיותם השנואה, בא גם איזה רגש של הערצה עצמית ומתבל את השנאה ואי-שביעת רצון זו.

ואולם כל עוד שהשנאה העצמית וההערצה נמצאות בשיווי-משקל, האדם בריא הוא ונורמלי, הוא סובל את החברה והחברה סובלת אותו, חי הוא ופועל בתוכה וגם יוצר לפעמים לפי כוחו וכשרונו. אבל כאשר שיווי-משקל זה הופרע מחמת איזו סיבה וכף אחת מכרעת, זו של ההערצה או השנאה, אובד הוא האדם את הקרקע מתחת לרגליו, ונשמתו מתחילה טובעת בתוך אותן התהומות שעל-פי-רוב אין מוצא מהן… כשמתגברת ההערצה, מתחיל האדם להיות חולה ממחלת “הגדלות”: שובר הוא אז את כל אליליו ומעמיד את עצמיותו על כּנם, והיה הוא בעצמו לאלוהיו, מקדשו וכוהנו, והארץ כולה הדום רגליו. בני-האדם, כיון שכופרים הם באלוהותו וגָדלוֹ, הרי הם [בעיניו] בעלי מלחמתו, ומיד מתחילים הגילויים של מחלה פסיכית זו, שאחריתה כיבוי המאורות…

אפס גם עם הכרעת הכף כלפי השנאה העצמית, קשות התוצאות ונוראות. שנאה עצמית בלי תערובת של הערצה עוברת לביזוי עצמי, להתבטלות בפני המציאות, לטשטוש הצורה האישית, לרפיון ואובדן הכוח להילחם מלחמת הקיום. אדם זה יורד בעיני עצמו למטה מסביבתו, תולה הוא בעצמו כל הליקויים והקלקולים שדמיונו יכול לצייר לו, ויאוש גדול תוקפהו. וכי כדאי לשמור על אישיות לקויה, חסרת כל ערך וטעם, על גילויי-חיים וצירופיהם, שאינם אלא משגה, ולהילחם לקיומם? כך מתחילה שנאה מוחלטת זו טוֹוָה סביב קורבנה קוּרי-מוות שחורים, מחשיכה לו את העולם, וביחוד את עולמו הוא, ומביאתו לידי שגעון, איבוד-לדעת או ירידה רוחנית מוחלטת.

אבדן שיווי-המשקל, פעמים הוא בא מתוך סיבות פנימיות ופעמים מתוך סיבות חיצוניות, מתוך השפעת הסביבה. זו האחרונה יכולה להדביק באדם את מחלת הגדלוּת, ולהפך – לפתח בו שנאה עצמית, הכל לפי נטייתה, עוּזה והתמדתה של ההשפעה לפי עֵרוּתו של האדם לקבל השפעה חיצונית.

 

ב    🔗

את הקוים הפסיכולוגיים הללו רגילים אנו לפגוש באישיויות פרטיות, אולם אין זרים גם לפסיכיקות לאומיות, ויכולים אנו למצוא אותם אצל הרבה עמים, בפרט אצל אלה שהגיעו לאינטלקטואליות לאומית, אצלם מפותחה גם הערצה וגם שנאה עצמית לאומית, ואם ירדו עשרה קבין של שנאה והערצה שכאלה לעולם – תשעה לקחו בני-ישראל. אצל שום אומה לא הגיעה ההערצה העצמית לידי התבטאות כה ברורה, ויחד עם זה כה נשגבה וטהורה, כאשר התבטאה אצלנו. “עם עליון, עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, אלה הם התאָרים שנטלה לעצמה האומה העברית, תאָרים, שאינם באים להצדיק דרכי כיבוש ודיכוי עמים, אלה להזכיר אחריות מוסרית גדולה, אחריות של גאון בפני ההוֹוה והעתיד. וביחד עם זה, קשה למצוא בשום ספרות שנאה לאומית כה חריפה, ניתוח עצמי לאומי כה אכזרי כאשר תמצאו בספרותינו.

אצל בני עילאה שלנו מימות עולם התלכדו השנאה וההערצה העצמית האישית והלאומית ותהיינה לאחת. ביחוד נתגלה חזיון זה אצל גדולי נביאינו, והם הם שנתנו לנו את ביטויו הכי נכון. דבריהם נושמים שנאה ואהבה, ביטול והערצה. ברם, השנאה שנאת רגע היא ואהבתם אהבת עולם; ביטולם חולף, והערצתם עמוקה כנפשם. רגע לא פיקפקו הנביאים בגדלוּת עמם, בנשמתו הגדולה, בכל לבם האמינו שעמם לגדולות נוצר, שכוחות עצומים עצורים בו, כוחות העלולים לחולל נפלאות ולהביא גאולה להם ולעולם בגילויָם. כי בתוךְ נשׁמתם הם מצָאום, ובנפשׁם חזוּם, והרְגשׁ הרגישׁו הנביאים שנשמתם – התגלות נשמת האומה וממקור מחצבתה חוּצבה. וביחד עם זה, מי כנביאים ראו והכירו בליקויי עמם וחסרונותיו, מי כמוהם הרגיש וראה חולשׁתו, קוצר-דעתו ועִורונו. אולם כל הליקויים והחסרונות טפלים המה, הזמן והמקום יכבסום, יסירום, והאבן הטובה – הנשמה הגדולה של העם – תישאר מזוקקה וטהורה, וימי אושר יבואו אז עלי ארץ, אושר להם ולעולם.

ומאז ועד עתה, למרות החליפות והתמורות שעברו עלינו, נשתמרו בנו התכונות הפסיכולוגיות הללו, מאז ועד עתה מתרוצצים בכל אחד מאתנו ה“אתה בחרתנו” עם השנאה העצמית, שנתבטאה בהיתול מר, בפתגמים כמדקרות חרב כלפי עצמיותנו. ושתי התכונות המתגרות הללו היו בשומרי קיומנו. השנאה העצמית שמרתנו ממחלת הגדלוּת והעוָרון הרוחני; היא היא שנלחמה עם שביעת-הרצון, ההסתפקות והעמידה; והכרת ה“אתה בחרתנו”, ההערצה העצמית שׁלנו, שׁמרתנו מהיטבע בטיט-היוֵן שׁל רוק ועלבון. היא היתה כוכב חיינו, היא קשרתנו אל האידיאלים הנצחיים שלנו ושׂמַתנו נצחיים כמוהם.

אך כשם שהערצה זו נהיתה לסם חיינו, כך נהיתה גם לאחת הסיבות העיקריות של מצבינו המיוחד בעולם. ה“גדלות” הלאומית שלנו נבעה מתוך השגת אידיאלים סוציאליים עמוקים, השקפות תיאולוגיות ואֶתיות צרופות, שהקדימו את שעתם באלפי שנים, ולפיכך לא תפסו כל מקום בחיים הריאליים, ולא היו נראים וגם מובנים לאומות העולם. הללו, שהיו תמיד בנות שעתן ודורן, ראו לפניהם אומה קטנה, דלה וחלשה, שאינה מכירה בחולשתה ומעמידה את עצמה במרכז הבריאה במין גדלות בלתי-מובנת; אומה שאינה נעכלת בשום קיבה לאומית ונושאת איתה תמיד זרעונים טמירים של תסיסות ומהפכות רוחניות, ואימה מיסטית תקפתן מפני צלה של אומה בלתי-מובנת זו, והעיקר, מפני “גדלותה” המוזרה. את אימתן, שהתביישו בה במידה ידועה, אמרו להטביע בבוז ומשטמה אלינו, ולא נרגעו עד אשר חנקו את הגדלוּת הזאת לפחות למראית-עין, וראו אותנו טובעים ביַמי רוֹק וחובקים אשפתות לרגליהן.

ברם עמלן היה לשוא!

כל אותה האנרגיה שהוציאו אומות העולם, ובפרט הנוצרים, מזייפי מטבעותינו, במלחמתן איתנו, כל אותו הפחד המיסטי הנושם מתוך שנאתן, פחד מפני כוחותינו הטמירים, הועילו רק לחזק בנו את ההערצה הזאת. הסתכל היהודי בתוך נפשו הוא, בתוך קודש-קדשיו והסתכל בתוך נפשן ומקדשן של אומות העולם, ומלבו התפרצה, כמו להרעים, הקריאה: “ברוך שלא עשני גוי!” הוא ראה את עצמו נעלה עליהן.

אמנם, הַרְגש הרגיש היהודי תמיד, שבחומר עולות אומות העולם עליו הן בכמותו והן באיכותו, אבל מהו החומר כי ישים אז היהודי את לבו אליו, והימים ימי ממשלת ההשקפה הקדומה על החומר והרוח, הגוף והנשמה, “לא מרוּבכם מכל העמים בחר ד' בכם” – מתנחם היהודי…

 

ג    🔗

אך הנה באה ההשקפה החדשה על החומר והרוח, והחלה חודרת גם לתוך הגיטו שלנו, והביאה לשם תסיסה רוחנית כבירה ונטיה לשינוי-ערכין עמוק. תסיסה זו הוציאתנו מתוך שיווי-המשקל שלנו, וכמעט שהעמידה בסכנה את כל קיומנו. אצל הרבה והרבה שבאו ראשונה בנגיעה ישרה עם השקפה זו, ושאר ההשקפות על העולם והחיים הכרוכות בה, ונתמַשׂכלו, החלה כף-המאזנים להכריע כלפי השנאה העצמית המוחלטת וההתבטלות. נבוכים עמדו עלובים אלו לפני אירופה הפורחת ודנו בנפשם: כיון שיסודם ושרשם של החיים בחומר ובהתפתחותו – מה אנו ומה חיינו? היכן עוז גופה וכוח שריריה של אומתנו, היכן הקרקע הממשי תחת רגליה? היכן כיבושיה בכל מלאכה ועבודה? היכן הגשרים שגשרה, הדרכים שסללה והתעלות שחפרה, היכן ההמצאות שהמציאה והארצות שכבשה? דלים וריקים, תשושי כוח וּדווּיים, כיורדים מערש-דוַי ראו אלה את עצמם עומדים במערומיהם לפני אירופה הנערצה. גם ערכיה של היהדות רטנו ודלו פתאום בעיניהם. דומה, שאירופה נאורה ורבת-חסד זו כבר יצרה ערכין חדשים יותר עמוקים… ומסביב מיליוני מבטים יורי בוז וקלסה; כלום אפשר היה להם לעמוד בפניהם?

“ויראו כי ערומים הם ויתבוששו”.

מתוך בושה באו לידי התבטלות, מתוך התבטלות – לידי שכחת היהדות מדעת, ומתוך שכחה זו – למוות לאומי.

ברם, לא כל “המשכילים” גם מהדורות ההם הלכו בדרך זו. מתוך יהודי מזרח אירופה ביחוד היו רבים, שהכרתם את היהדות והערצתם אותה יכלה לעמוד גם בפני רוחות בלתי-מצויות. המשכילים הללו לא פנו עורף לעמם, אך שאפו לסגל לו את ההשכלה האירופית, כדי לרפאותו מפצעיו הנוראים, פצעי גולה, ולהרימו לאותו הגובה שעמד עליו, ביחס ליתר העמים, לפני התחיה האירופית.

אולם עברו שנים לא רבות וטובי עמנו נוכחו, שבאתמוספירה המחניקה של גלות אין לנו תקנה עולמית. הם נוכחו שעם סיגולה של השכלת אירופה נתעמקו פצעינו החומריים, ונשמתנו הלאומית גם היא החלה טובעת בתוך ים זר וזועף זה, בתוך החיים האירופאיים, כולה לקויה וקרועה לגזרים, ויביאו לידי שלילת הגלות, ולאט-לאט נתחוור אצלם הרעיון התחיה בשלמוּת: תחיית ישראל על אדמת ישראל!

שוב נתאחו הקרעים בנשמה, ושוב שב אל מאמיני הגאולה ביִשוב הארץ שיווּי-המשקל הגמור. האומה היא עכשיו באמת ירודה ושפלה, דלת-גו ועניית-רוח, אך כוחותיה הפוֹטנציונליים לא אבדו. נשמתה אמנם נתכווצה מרוב צרות וזרמים והשפעות זרות, וגופה נידלדל מרוב עוני ולחץ, אבל בתנאים נורמליים בארצנו יירפאו פצעיה הרוחניים והחמריים, ושבה ופרחה האומה, יתפתחו שׁריריה, יתרחב חזֶה, יתישׁר גוָה ויתפתחו גם כשׁרונותיה הגדולים, האובדים עכשיו כזרע על צחיחי סלעים; תתגלה שוב נשמתה הגאונית, ושבה ויצרה לעמה ולעולם ערכין גדולים חדשים, ופרשׂה בגאון את דגלה, ערכיה הנצחיים, ושבה והיתה לעם עליון.

כך דנו בלבם כל אלה ששאפו לתחיה לאומית בארץ אבותינו וכל אלה שהיו קרובים לשאיפה זו, אלה ששאפו לגמרי את הפתרון הזה, והאמונה בגאולה העתידה המיסטית גם היא עזבתם, – אלה הלכו או שלחו את בניהם בדרך הכבושה, המוליכה אל ההתבוללות והמוות הלאומי.

אך הנה ירדה תורה חדשה לעולם, תורה שניתנה גם היא בברקים יפים ובענן כבד: תורת “אדם עילאה” של ניצשה ² תורה שמעוף הנביא ואורו עם חשכתו של יוּנקר גרמני שימשו בה בערבוביה. ואי –אלה צעירים מתוך מחננו אנו נמשכו, כפרפרים, אחרי אורה של תורה זו. אז נשמעו גם בספרותנו דברים, שנטו כלפי התבטלות וכפירה בעילאת ³ האומה. האחד ⁴, ניסה להתנפל לפני פסלו של אפּוֹלוֹ ולהתאונן ולקבול לפניו על אלוהי ישראל שנזדקן, להאשים את נביאינו בחולשתנו ויסורי העולם כולו, דברים שנאמרו, כמובן, לא מתוך התעמקות בדברי הנביאים, כי אם מתוך התעמקות בתורת אותו האיש, אשר בנוגע לנביאי ישראל היה ונשאר יוּנקר גרמני. השני, ⁵ חזר בפרוזה על אותם הדברים שהראשון אמרם בשיר, וכונן את אגרופו בעיקר לשבר לוחות נשברים, לוחות שניתנו ביבנה, בנהרדעא ובפומבדיתא, ושהחיים שיברום וכיתתום לעיניו.

אך דבריהם אלו לא השפיעו אפילו בשעתם, והלכו ונשתכחו מיד.

אומריהם עצמם לא הגיעו לידי התבטלות גמורה, ועוד שילמו מס נפשם גם להערצה הלאומית.

שוב נשמע ממערב אירופה, וגם מאת אחד המזרחיים, קול בודד מתדפק אל דלתי קודש-קדשנו, קול כואב ותוהה: יהדות, יהדות – מהותך מהי? אבל הקול הזה נשתתק מיד ערירי, גם הד לא מצא… הוא בא לאחר זמנו: לחנוטינו אחת היא מה תהי מהותה של היהדות שכבר מתה בלבבם; והחיים שבו דנו בשאלה – כיצד מגינים על קיומה של היהדות ולא על דבר מהותה. דומה היה, ששאלות שכאלו: מה היינו ומה היו נביאינו – מתקני עולם או מבַלי עולם? דומה היה, כי שׁאלות כאלו ודומיהן התחילו לצאת מגדר הויכוחים וההתעניינות, במחננו לכל הפחות, והשאלה כיצד נחיה ומה נהיה הכריעה את כל השאלות.

 

ד    🔗

והנה בא מר [יוסף חיים] ברנר בשיחותינו הספרותיות ב“הפועל הצעיר” שנה זו ⁶ והראה, שגם במחננו לא הכל נתחוור עדיין, וגם שיווי-המשקל שאצלנו אינו בטוח, גם בינינו יכולה הכף להכריע כך פי התבטלות ושנאה עצמית מוחלטת, ולא מתוך השפעות חיצוניות בעיקר, אלא דווקא מתוך השאלות: כיצד נחיה ומה נהיה, ועוד יותר מתוך יאוש וחירוק-שינים ומתוך החפץ “לעורר”, ולוּ גם בשפּוּדים לוהטים תחובים לתוך הלב…

יאוש וחפץ לעורר, תרתי דסתרי?

אך כלום סתירה אחת אפשר למצוא בנפשות צעירינו הקרועות?

מתוך עשרה קבין יאוש שירדו לעולם נטלה ארץ-ישראל תשעה, ושמונה מהם נטלו הצעירים שבאו אלינו בשנים האחרונות, ואפילו המעוּלים שבהם. כצזאר בשעתו, אך בשינוי נוסח קצת, יכול כל אחד ואחד מהם לאמור: באתי, ראיתי ו…נואשתי!

בתוך זוהמת החיים שבגולה טיפחו וריבּו הצעירים הללו את תקוָתם הלאומית, ותהי בדמיונם לפינה טהורה, מופרשת מהחיים מכל חלאתם, לקודש-קדשים של נפשם, וכל השייך לה קודש הוא וצריך להיות קודש, כי קדושׁתה שׁל תקוַת עַם חופפת עליה. ופתאום באו וראו, שׁמקדשׁ זה חולין הוא וכוהניו אנשים סתם, אנשים כמו שהם, פעוטים, צרי-עין, קצרי-דעת ודלי-מעש ופעמים גם בלתי-מהוגנים… כללו של דבר – גם כאן זוהמה. היכן איפוא הגאולה, היכן המפלט? שם עם אומלל טובע חבוּק-ידים; כאן מקדש מחולל, כוהנים הדיוטים ואלילים קטנים במקום האל הגדול והאחד, היש תקוה?

אמנם, אילו יכלו להסתכל, היו רואים גם בתוך מקדש מחולל זה, מבעד לפרוכת של החיים הגלויים, קודש-קדשים צנוע ודומם, שבו השכינה שורה, וכוהנים טהורים וענוים משרתים שם בדממה ושומרים את האש הקדושה… אך, לאסונם, קָדם יאושם להסתכלותם ויחשיך את עיניהם, ומתוך יאוש זה החלו נוטים כלפי שנאה עצמית לאומית מוחלטת. כארס צפעוני התחילה מפעפעת בתוך נפשם שאלה מרה זו: “אפשר צדקו שונאינו ביחסם אלינו, אפשר הננו באמת חדלי-אישים, חלאת העמים?” והספק עבר לודאי, לאותו ודאי, שמר ברנר הביעו במרירות כה גדולה: כן אנו לא רק העם הקטן, הדל והאומלל שבין העמים, אלא גם הגרוע והשפל שבהם… ולא אני הוא המגלה לכם סוד זה, זה עשרים וחמש שנה מנסרת כבר בת-קול שכזו בעולמנוּ המכרזת ואומרת:

“אל תראו גודל בהיסטוריה שלנו, אל תראו גודל במקום שאיננו… גולים ומפוזרים בכל כנפות הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים היינו תמיד, תמיד… ומְתֵי המעט שׁהיו איזו מאות שׁנים ביהודה ובגליל, אוי ואבוי לנו… ועולי בבל, האם לא תמונה מעלייתנו ההוֹוית אנו רואים בהם?.. הגלות-כל דברי-ימינו – אינם לא רק צרה ואסון אלא עווֹן, עווֹן אבותינו ושלנו… היסטוריתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת מקבל אוכל ונלקה ברצועות… עמי אירופה, למרות אשר חנקו אותנו, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך, האם לא ראויים הם לכבוד, בעוד שטבענו אנו, הנוכל להגות כבוד אליו? די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה ועוד קודם לכן אנשים גרים ונודדים, חסרי-אדמה וחסרי-עבודה, סרסורים, היינו תלויים באחרים, ומה הפלא אם אלו האחרים שונאים אותנו, אם צועני עולם נעשו לצנינים בעיני העולם?.. ואם יש לנו תיקון הרי הוא באדמה ובלימוד דרכי העמים החיים, החיים באמת – יורשי יוָן ורומא…”

לעומתה מביא אומנם מר ברנר השקפה מתנגדת, אך מנסח הוא אותה באופן שכזה:

“זכור, אלוהי ההיסטוריה, מה היה לנו!.. את מקדשנו, שממנו הטפנו לרעיון המוֹנוֹתיאיזמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו, אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא. ר' יוחנן בן זכאי יסד לנו יבנה, ומאז מחזיקים אנו במהלך הרוחני הגדול הזה, נשמה בלי גוף, רוח בלי בשר. האינסטינקט הלאומי שלנו, הרעיון הלאומי בשמירת דת מורשה ובעשיית סייג לסייג תורה, עזר לנו להתבצר בגיטאות ולגלם את הגניוס העברי בספרות הרבנית הגדולה… אולם עתה, אויה לנו, הדת הולכת ומתמוטטת ומי יעמוד לנו? אמנם נצח ישראל לא ישקר והאומה העברית תתגבר גם לעתיד, בזה בטוחים אנו, גם ליהודים בתור פרטים אין אנו דואגים, – אבל קיום היהדות מה יהא עליו? רוחנו, שצריך להתגבר על כל הרוחות, איך יתגבר?.. הבה נבנה לנו עיר ליהדות שלנו במקום התהוותה, בערש הנבואה… הבה נבקש תוכן חדש ליהדות… הושענא!”

אילו יכול היה מר ברנר להיות קצת אובייקטיבי במשפטו על הזרמים הרוחניים ששלטו במחננו בחצי היובל האחרון, היה נוכח, שמחננו אנו לא נחלק מעולם לשנַים: מעריצים ומתבטלים, אלא שבתוך כל אחד ואחד ממנו מתרוצצות ההערצה והשנאה. כי גם אלה, שלכאורה יסוד ההערצה גובר בהם, גם הם רואים ומבינים את ההוֹוה שלנו וחורקים שן עליו ועל הרבה והרבה מהעבר. ולהיפך, הנוטים להתבטלות, כביכול, כיל"ג, ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי, גם לבם מלא הערצה ליהדות, והערצה זו מבצבצת מפרי עטם לא פחות מהשנאה. ואז היו מתישבות לו למר ברנר הסתירות שברוח הסופרים הללו, שהוא עומד עליהן ואינו מבינן. אילו לא נודעה לו הפעם טינה מיוחדת להערצת היהדות, לא היה מכניס בהשקפה זו דעות כה שונות ומשונות ולא היה מציגן כה מסורסות ועלובות, דבר שאינו ראוי להיעשות אפילו לשם שמים…

אך נדמה לו למר ברנר ש“המעריצים”, כלומר אלו שלא איבדו עדיין את שיווי-משקלם, הם הם המעכבים בגאוָתם הסינית את גאולתנו, והלכך צריך להציגם כמחייבי הגלות, כדלים גאים ומגוחכים, כאנשים שבראו להם איזה פֶטישׁ מדוּמה ויהדות שׁמו; פֶטישׁ העומד מחוץ לכלל ישראל ופרטיו, וגם שאיפת התחיה אינה אצלם אלא שאיפה להציל את הפטיש הזה; לחבוש אותם כובע של שוטים ולאמור: אלה מעריציך ישראל!

ומה עלובים וזרים שם דברי מר ברנר האחרונים באותה ההשקפה! ובאמת, ריאליסט כברנר וַדאי אינו מאמין במעשי נסים ולחשים, ואיך זה יאמין שצועני זקן זה, סרסור נצחי, יליד-בית נלקה, יחדש, לעת זקנותו, כנשר נעוריו ושב והיה לזה שלא היה מעולם? ובכוח מה? בכוח אידיאליו הצועניים, תרבותו הסרסורית ושאר התכונות היפות שהשקפה זאת תולה בו? ולשם מה תחיה זו? וכי בשביל זה שצעירים מספר באו בין המצרים ואינם יכולים לא לחיות ולא למות רוצה הוא בתחיית המתים, בשידוד מערכות הטבע?

אך אליבא דאמת, אין השקפה זו גם הכרתו הפנימית של מר ברנר עצמו, קראו את מה שלפני זה ושלאחריו ותיוָכחו.

הן אי-אפשר שנעלמו ממר ברנר וַדאויות שאי-אפשר בשום אופן להכחישן.

דברי-ימינו, לא כאלה שנכתבו בחצרות מלכים וכלאי נזירים, אלא אלו שנצברו מתוך מציאותינו, מתוך ספרותנו ושאר גילויי חיינו, באים ומטפחים על פניו ומעידים באלפי עדות, שׁעַם קשׁור לארצו, עם חורשׂ, זורע וקוצר היינו תמיד, תמיד, ואפילו מאות בשנים אחר החורבן השני, הן בארץ-ישראל והן בבל; עם שגם מוריו ונביאיו, סופריו ורבניו היו ברובם, עד לפני 12 מאות השנים האחרונות, אנשי-שדה, רועים ונוהגי-מחרשה; עם שארץ-מולדת יקרה, יקרה מחיים היתה לו תמיד, כל עוד לא ניתקו הקשרים החמריים האחרונים שקשרוהו אליה. ולא צוענים היו אבותינו עד הדורות האחרונים ולא סרסורים! עם שפירפר בצפרני רומא שלוש מאות שנה ולא פסק מלהילחם בארצי על חירותו וקוממיותו, עד אשר נשמד בה, עם שכזה אינו צועני! עם השומר בלבו את זכרון ארצו האהובה 15 מאות שנים אחרי שׁנעתק הימנה, ואחר-כךְ הוא מֵחל לשׁוב אליה ולבנות חרבותיה, למרות המכשולים הנוראים שהוא פוגש על דרכו, – עם שכזה אינו צועני!

ואולם, עלייתנו הנוכחית אינה בעיניו של מר ברנר ולא כלום… וכשהוא רוצה להקטין את ערכה של עליית בבל, הרי הוא מַשוה אותה לעלייתנו אנו!.. הוא לא רואה בעלייתנו הנוכחית לא יופי, עוז וגבורה, אף לא יסורים, דמעות ודם, הוא רואה בה רק “מים” ומים עכורים… כך יתנהג אדם מהצד בהזדמנו לפגוש בילד זר חולני, מכוסה פצעים ובעל עינים טרוטות מתוך בכי. “כמה עלובה בריה קטנה זו!” יקרא, ומיד יסב את פניו מתוך גועל, מה לו לזר זה ולאהבת אֵם החופפת על בריה זו, מה לו ולאדם ולדמעות שנשפכו עליו, מה לו ולתקוות שהאם המסכנה תולה בו?

אך האפשרית היא התיחסות שכזאת מאת אדם שאינו חושב את עצמו לזר, והוא בֶלֵטריסט השׁואף להסתכל בנפשׁ האדם, לגלות מצפוניה, יסוריה וכשרה הכמוסים?

זיעת עובדינו ודמעותיהם, שנשפכו חרש בעבודת העם, אלפי החיים שהועלו כבר לקרבן מתוך אהבה עמוקה בעליה זו, יבואו ויטפחו על פניו וידרשו עלבונם!

ועַם שׁברא את התנ"ךְ, שׁיצר את הערכין האֶתיים והסוציאליים העולמיים, שהיו ויהיו למקור אורה למין האנושי עוד אלפי שנים; עם שנלחם, עד הזמן האחרון, לערכיו אלו כנביא וקדוש, יחידי נגד כל העולם, נלחם בכל ונגד הכל; עַם שׁעבר מדעת יַמי אשׁ ודם לשׁם ערכיו, ולא נטבע ביַמי רוֹק, וצלם האלוהים לא נמחה מעל פניו, – עם שכזה סרסור הוא? עם שהמוניו יצאו להורג במיליוניהם לשם האמת שלהם; עם שנתן עוד לפני 60 שנה אלפי ילדים גיבורים וקדושים, שכל אומה ולשון היתה מתפארת בעשרות שכמותם, הלא הם הקאנטוניסטים ⁷ שלנו, ילדי ההמון שלנו, עם שכזה צועני הוא וסרסור?

עם צועני וסרסור יתן אלפי רבבות נשמות טהורות כ“מתמידים” ⁸ שלנו, כרבנים שלנו, כאלפי חנוָנים אידיאליסטים שלנו ודומיהם?

אמנם כן, זה הרבה מאות שנים שכוחותינו הכבירים יוצאים להבל, גבורתנו כלתה במסירות נפש פסיבית, האנרגיה שלנו, עקשנותנו ועוז-רוחנו או שׁכָּלו ומתו באותם ה“מתמידים” שׁם בפינות האפלות על גבי דפים בלים, או שהם הולכים וכלים במיני אֶכּסטרנים ⁹ עלובים. רוח- הממציא שלנו, כשרון-היצירה, או שהלך וכלה בפרד“ס¹⁰ או שהוא הולך ומעשיר קרקעות זרים, מחוסר קרקע שלנו. אך על דא קא בכינן¹¹ בכולנו! בשחרור גופנו ונשמתנו, בהחזרת הקרקע לרגלינו, באדמה ועבודה רוצים אנו ה”מעריצים" ולא המתבטלים! מתוכנו, הרחוקים מהתבטלות יֵצאו החלוצים ונבנה מה שנבנה ונעשה מה שנעשה, אנו, ה“מעריצים”, שואפים להצלת היהודים על-ידי היהדות, ושניהם – על-ידי אדמת אבות ועבודה, ודוקא באפנים היותר משובחים של יורשי יוָן ורומא. אנו ה“מעריצים”, שואפים לגאולתו של הכלל על-ידי גאולתו של הפרט!

ברם, את חטאנו עלינו להזכיר: מאמינים אנו בעמנו, ברוחו הכביר ובאֶנרגיה העליונה שלו, ומאמינים אנו שאֶנרגיה זו שהיתה עד עתה, מסיבות חיצוניות מובנות לנו, פוטנציאלית בלבד או נתרכזה כלפי מעשים אי-פרודוקטיביים – תיהפך בתנאים מתאימים למעיין כביר של יצירות גדולות, כי מיֵשׁ יֵצא יֵשׁ, והמקום שׁישׁנה אֶנרגיה ישׁ לקוות שׁתשׁנה צורתה לטובה, או שתיגלה כשהיתה טמירה. ואלה השוללים את מציאותה מה תקותם כי יְיַחלו?

אנו, ששיווי-המשקל עדין נשתמר בנשמתנו, מביטים איפוא על גאולתנו לא כאותה התולעת הנרמסת, השואפת להסתתר תחת העלה שלה אך ורק להינצל מבעלי-הכנף הנעלים אוכלי-הרמשים. מביטים אנו על עצמנו כעל נשר מרוּט-הכנף וכבול-הרגלים, טבול רפש ודם, כלוא בכלוב אפל ומזוהם, ושואפים אנו להררינו וסלעינו, לרום ולמרחב שלנו לא רק על-מנת להציל את חיינו, אלא על-מנת לשוב לחיות חיי נשר, לשוב ולהיות עם עליון וגוי קדושׁ, לשׁוב לתת לעולם יצירות עולם, כאשׁר נתנו כבר מקִננו הרם!

כך חושבים אנו העברים, החפשים לא רק ממלכותא דשמיא אלא גם מהתבטלות ועבדות פנימית… ומר ברנר חפשי הוא, חפשי בתכלית, גם מההיפנוז של העשרים וארבע נשתחרר,* ממלכותא דשמיא מכל-שכן, וכציפור דרור מרחף הוא בנינו, מהופנטי ה“ביבל” ונתיני דשמיא, ותוהה:

מה רוצים עלובי-עולם אלה? אימת השמד עליהם, הברית החדשה החלה מבעתם, כלום אינם יודעים עדיין שהאלוהים מתו? לדידי אין לאמונה הדתית ולהתיחסותי אליה כל שייכות להכרתי הלאומית. זו אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונם המוננו והמוניהם, מחשבותינו ומחשבותיהם, סופרינו וסופריהם, כרצוני…"

אשרי מר ברנר שזכה למעוף ורום שכזה! וחלילה לנו להיכנס אתו בויכוח תיאולוגי ולנוסת להכניסו תחת כנפי השכינה, אך שאלה אחת חפצתי לשאלוֹ: החשב מר ברנר על האחריות שהוא נוטל על עצמו בדברים שכאלה? כולנו יודעים שמר ברנר אינו כלל וכלל ממחבבי הנצרוּת, וכאדם שונא כל חנופה ושקר, גדולה שנאתו לנצרות הרשמית הרבה יותר מאשר ליהדות, אולם מתוך אינדיפירנטיות, שהוא בא ללמד אותנו ולזַכותנו בה, יכול ההמון העברי להוציא מסקנות עקביוֹת כלל וכלל לא רצויות למר ברנר עצמו. יהודים מעולם המעשׂה ועקביים יפַתחו את השׁקפתו הוא באופן שׁכזה: הן כל הצרות שאנו סובלים בעולם הנוצרי, באות עלינו בעיקר לא בעקב ההכרה הלאומית, אלא בעקבם של גילויים דתיים חיצוניים, והראָיה, שכל הטענות של המתבוללים שלנו, שהנם שייכים ומסורים ללאום המושל בכל נפשם ומאודם, אינן מגינות עליהם מפני גזירות ורדיפות, כל עוד לא עקרו רגליהם ממחיצת הדת העברית. אפס בלבנו השתחררנו לגמרי מאותה היהדות הדתית שאנו נחשבים לעומדים במחיצתה, וּשמה נקרא עלינו רק כלפי חוץ, בלי היותה קשורה לא בהשקפת עולמינו אף לא בהכרתנו הלאומית. הנצרוּת כשהיא לעצמה, אין בה לא יותר אמת ולא יותר שקר מביהדות, מדוע איפוא לא נחליף אסימון זה באסימון זה וניפטר בבת-אחת מצרות רבות? ולהכרתנו הלאומית אין הדבר נוגע כלל. הן הדת וההכרה הלאומית אין [ביניהן] ולא כלום, ואחת היא אם יכנונו עברי אַתיאיסטי או גם אַנטי-תיאיסטי, או עברי פרוטסטנטי, קתולי, מוסלמי או בוּדאי.

ופרוצס שכזה, המיוסד על השקפה שכזו, כבר החל בינינו, וכבר יש לנו משומדים לאומיים, ואם תרצו – משומדים ציוניים, והיחס האינדיפירנטי של העם אליהם מראה, כמה נתפשטה בו השקפה זו, וכמה עלולה היא לעשות שַׁמות לא רק במתבוללים שׁלנו, בעלים הנובלים שׁלנו, אלא גם בשדרות הרחבות היותר לאומיות, ומה תהא על לאומיותם של המשומדים הללו יודע מר ברנר כמונו. וכיצד הוא בא להטיף להשקפה זו?

אילו היתה תורה זו אמת ומר ברנר היה מחוקקה, היינו קוראים לו: גנוז אותה, מוות לנו בתורה זו!

ברם, לאָשרנו, ההשקפה אינה נכונה, תורת שקר היא! לאָשרנו, מרגישים אנו כולנו שהברית הישנה ברובה פרי גילוי שכינתנו היא, עילוי נשמתנו הלאומית, והברית החדשה היא סמל ירידתנו, סמל של סילוק שכינה, של התפרצות זרמים זרים, מתנגדים תכלית ניגוד ליהדות, בתוך חיינו, זרמים נושמים בבגידה בחיים, בשׂכל ובכל קניני האדם. לאָשרנו, לא סימאה עדיין ההתבטלות את עינינו מראות את ההבדל שבין הנביא העברי, נביא החיים, הגדול בנשמתו ויסוריו, שלמרות עינוייו הנוראים וחורבן עולמותיו, נשאר הוא נאמן לאדם ולחיים, נשאר שואף לגבורה ועוז נצחון ומקווה ומנבא חימי אושר וששון-החיים עלי ארץ, ובין הנזיר מנצרת, השולל את החיים; בין נביא הנלחם הכל עוז עם עריצי עולם, בלי צל של פחדנות וחנופה, נגד העבדות, נגד ניצולם של הפועלים, ובין נזיר המבטיח לעבד מלכותא דשמיא, ומחזק את כבליו במלכותא דארעא, הנוטה לכאן ולכאן ואומר: “תנו לצזאר את אשר לצזאר ולאלוהים את אשר לאלוהים…”

כן שיווּי-המשקל שבתוך מחננו אנו אינו מבוסס עדיין, אם דיה לטיפת יאוש להכריע את הכף כלפי התבטלות שכזו.

או אולי אין זו גם התבטלות, אלא מלל קדחתי של יסורי גלות מרה ושחורה, מלשינות עצמית נפרזה, שבאה מתוך תאוַת יסורים?

בכל אופן לא הגיעה עוד, כנראה, השעה למחוק מתוך ספרותנו את השאלות, הדנות בערכינו, סוד קיומנו ומהותנו, עוד צריך וצריך יהיה לחזור על אמיתות נשכחות אלה.

בשולי המאמר: אחרי מסרי לדפוס את מאמרי זה, הגיעני “הפועל הצעיר” גל' 12 עם מאמרו החדש של ברנר “לבירור הענין”. עד כמה שיועיל מאמרו זה לבירור הענין ישפטו הקוראים, אני מצידי יש לי להעיר על דבריו אלו האחרונים הערה קצרה:

ביחס של שנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ההיסטוריה שלנו, נקל לו לכל אחד ממנו ללכת מעצמו, ¹² פשוט מאוד, שאז אין לו כל עצמיות לאומית. חוסר עבר הוא-הוא שהקל לעמים הקדמונים את הטמיעה, והצטברותו של עבר והגעגועים עליו הם המה סם החיים של הלאומים דהאידנא, הנלחמים לקיומם הלאומי עם מכשולים רבים ומתגברים עליהם. ומר ברנר עצמו יוכיח: אילו התיחס הוא עצמו ביחס שכזה לכל העבר שלנו, לכל ההיסטוריה שלנו, לא היה בא ויושב בארץ-ישראל, לא היה שואף לראות בה ודווקא בה כפרים עבריים, לא היה כותב ומדבר עברית ולא היה שואף להחיות תחיית מתים שפה אין לה אלא עבר. אל ישים את עצמו איפוא רשע, מר ברנר! מעשיו, כל ישותו מכחישים את דבריו.

בשם האמת, היו מה שהנכם!

ניסן תרע"א (1911)