רקע
שלמה צמח
לפנים ולפני ולפנים

הנביא הוא שגזר עלינו “ואתם תצעקו מכאב לב”. ואנו מקשיבים למצווה זו ועושים אותה בשלימותה כי מצוות היום היא. אבל מבואות הנפש אשר בין הלב הכואב לפה הצועק מכוסים הם ונעלמים. הכאב ממש הוא ושלם ומוחלט בהוויתו ובמציאותו. אי אפשר שיהא מדוּמה, מפוּרכס, מעוּשה. הרגשתו ממשוּתו. בין שסיבתו נכונה ומוּסברת וּבין שלא־נכונה היא ומוּפרכת. יש אפילו שגרסו – הרגשת הצער היא הממשוּת האחת ואין שנית לה. היפוכה, ההנאה, אינה אלא העדרו של הצער. הרי עמים קדמונים ראו את הדווי כדבר חוֹמרי וגוּפני. הפאַנטוֹמימה של הכאב אצל כמה וכמה שבטים ואומות בוודאי מקורה באותה השגה מסתורית שהם משיגים את הרגשת־הכאב. היא בעיניהם עניין־של־מציאות שהגוף יכול להסירו מעליו ולהריקו מתוכו. לא כך מידתה של הצעקה. היא אינה הרגשה. היא פעילות ותגובה ותנועת־נפש, בבחינת תיקונו של פגום. הכאב במכוּנס. הצעקה במפוּזר. וספק אם למלחמה היא באה אם לפיוס היא באה.

והנה מקובל הוא אצל חכמי־הנפש להגדיר כל פעילות ותנועה “כתנאי פיסיוֹלוֹגי של ההנאה”. היסודות המהנים, אומרים הם, טבועים בתוך הפעילות וכשהיא גוברת הם גוברים עמה. התנועה כהרגשה אינה גורם צדדי, חיזיון־לוואי, אלא היא היא ההנאה גופה. לפיכך טבעי הוא שהרגשת־הכאב תפנה אליה (אל התנועה) ותקרא לעזרתה. שתבוא הפעילות, זו הגואלת והפודה את הגוף מסבלותיו ותציל ביום עֶברה. ונמצא שהכאב שהוא שיתוק והתכּווצוּת, היה גם הוא בעקיפין לגורם המגביר את התנועה. הנטייה השומרת על החיים שבהרגשת־ההנאה היא שמביאה אותנו לידי פעילות של תנועה רבה; ונטייה זו גופה מכריחה אותנו בשעת כאב לבקש אחרי הקלה ופדות בפרץ חזק של פעילות. יש לו לצער הבעה אחת בעקיפים, חיצונית, גלוּיה, נעה, גואלת ופודה. תכליתו של הכאב להחליש את עצמו ולהתרחק מתחושתו הראשונה על ידי מניעיה של ההנאה. דמעות עיני המלוּחות וקול בכיי המר המתיקו יסורי והשתיקו צערי. אבל יש לכאב, לכאב הגדול, לכאב של אמת, גם הבעה אחרת, פנימית, והיא העדר־מעשים ושיתוק ואֵלם והתאפקות. זהו הצער היבש, העצור והכלוא והחרש, שחריף הוא ועמוק וקולו חזק פי כמה וכמה מזעקת שבר.

זה חדשים אחדים שהרהורי אינם פוסקים להרהר ביחסי־גומלין של צעקה וכאב. יום יום ושעה אני קולט אל תוכי מגילות מגילות על אׇבדן עמי ועל שמד והרג קהילותיו. ערוכות הן באמרי־שפר ממיטב הקינות ששפת־עבר מבורכת בהן. ואני קורא בדברים האלה ולבי אינו עמהם. משום מה? ונדמה לי, כאן ביחסי־גומלין אלו שבין כאב לצעקה המקום לבקש תשובתי. הואיל והצעקה תנועה היא, הרי אל ההנאה הליכתה ולא אל הכאב. ואם כך הדבר, הלוא ברור הוא שאין למוֹד את מידת הצער על פי גודל הצעקה שיוצאת בעקבותיו. ויתר על כן. שמא מותר לומר, היחסים כאן אפילו הפוכים הם. כל שהכאב האמיתי קטן בהרבה הצעקה גדולה יותר.

איני קובל על שום אדם. על עצמי אני קובל. אני קורא שירה. כתובה היא בידיהם של בחירי המשוררים בישראל בזמן הזה. תוכנם זוועה ושמד, והרג וחנק ושריפה ושאר מיתות משונות. בתחום זה בעצם עיקר יעוּדו של הפייטן. הוא הממוּנה על התיווּך שביני לחזיונות שאיני מסוגל בכוחות עצמי להתכנס אל תוכן. ועל ברכי הייתי כורע לפני משורר, אילו לחן־אימרותיו משבר את הלב. הלוא כה אדיר חפצי ולזאת אשווע כל הימים – שיישבר הלב! אך מה מר מפח־נפשי. גם הללו אינם אלא צועקים. בחרוזים ובקצב ואף על פי כן צועקים. באלוהים הם בועטים, כביכול. קצף מבעבע בשפתם; כל שפעת התוכחות הם שופכים עלינו. מהיכן הם לוקחים כוחות אלה? אבל מעט שברון־לב ואותה טיפה אחת של כאב ממש, אותו צער יבש ואילם שיהלך לפני כנהר של שמן אפרסמון ושיפקוד עלי פקודת אדם ושיפתח את הנפש מבנים, עד שתגיע לחלון תעלומה ותראה פנים אל פנים את יגון הזמן הגדול – את אלה אבקש ואבקש ולא אמצא.

אבל אם הצעקה (דוגמת המנוּסה שאינה יוצאת מן הפחד, אלא מאמץ גופני היא להימלט מפניו) אינה אלא תגובה של השתמטות מן הכאב, הרי הוא גופו, הכאב, דרכיו מן המראה המכאיב אל הנפש הכואבת מפותלים ומלאים חתחתים. אין זה מספיק כל עיקר שהמעשה, במשמעו האובייקטיבי, יהא עלול לצער. בשביל שהחזיון המצער ייתפס וייהפך להרגשת־כאב, אנוס הוא ראשית כל שייתפס. וממילא חוקי המועט שאינו בן־תפיסה מחמת מיעוטו, והמרובה שאינו בן־תפיסה מפני ריבויוֹ שולטים גם כאן בשממות הקטל והמוות בכל שלטונם. שואה ושבר כשואת היהדות בימינו אין הדמיון האנושי מסוגל להקיפה, להעלותה לפניו; אין בכוחו לחבקה ולהיות שקוע במציאותה ולאׇספה אל תחומי הוויתו ולהביאה אל הכרתו; וכיצד יעורר בלב רגש ברור ומסוים? מותר לבכות על צמצומם של כוחות־הנפש שבאדם ורפיונם וטמטומם, אבל מן הצמצום עצמו אין להתעלם. כשאני קורא שמליונות מאחי בפולין אובדים בעינויים ובייסורים, הרי אם רצוני להיות ישר וגלוי־לב עם עצמי, חובתי להודות שתופעה כזאת אינה נתפסת על ידי, אינה נקלטת בי, אינה שלי, מן החוץ היא ואינה מכה, כפי שהיא חייבת להכות, את לבי.

כשאני עוצם את עיני לרגע אחד מיד קמים לפני יהודי פולין מולדתי – הנגרים והחייטים והפחמים והסבלים והעגלונים והבנאים והצבעים והתגרים והחנוונים, בעלי־מלאכה וסוחרים ובני־תורה ועמי־הארץ, הם ומשפחותיהם ובתי־המדרשות שלהם ומלבושיהם וחגיהם ואׇרחם ורבעם ודיבורם ודאגתם ושמחתם. אבל כשאומרים לי, שבמקום שפע חיים רותחים אלה יש רק חלל ריק, בשום פנים איני מקבל ריקנוּת זו. איני תופס את האפס הזה. זר הוא לי ורחוק ואני דוחהו מעל פני. משהו מוכרח להיות במקום שהיה כל כך הרבה. אומרים לי, כים גדול השבר. אבל גם בים עיני תרה אחרי האופק שיגביל את שממת המרחבים ויצמצמם לפי מידת ראייתי. ודאי, הנואמים והמטיפים והמקוננים הרשמיים שגור בפניהם לתנות ענוּתם ולהרבות ולספר, ובקול בוכים ובמליצות נשגבות, על סבלותיהם. כיצד נדדה שנתם. כיצד עטפה עליהם נפשם. כיצד מת הלב בקרבם. אבל אנו בני־אדם פשוטים, אנו מה, שנאמר כך. אנו ישנים ואוכלים ושותים ומדקדקים בטיב המזונות והמשקאות. ופנינו מאירות ואנו עוסקים בפרקמטיה ובהבלי העולם הזה ורודפים אחרי תענוגות־בשרים ומדברי דברי הבאי, ואין אנו מוותרים כחוט השערה על יהירותנו. אוי לנו ואבוי לנו, עולמנו כמנהגו נוהג.

ודאי השכל לוחש לי ומבאר לי היטב היטב – עֵד אתה להתרחשות שאין על עפר משלה והדם חייב להיקפא בעורקים. ואף על פי כן אין עצה ואין תבונה. הדם אינו קופא בעורקים. הלאה הוא זורם בתאוותיו ובתשוקותיו כאילו לא אירע כלום. ורק מתוך התרפקות על עצמנו ומתוך חפץ נעלם להחניף לנו; מתוך שאינו רוצים להיות בעינינו כחסרי־לב ונטולי רגש, איננו בוחלים בקורטוב של צביעות שאנו זקוקים לו בשביל לחפות על הבוּשה ועל הכלימה, ואנו משמיעים ברבים אנחותינו. אבל לאחר שאתה בודק את הקולות האלה, מיד אתה עומד על מקומם. לא מן הכאב הם יוצאים. מן החשבון השכלי הקר הם באים. מעשה מחריד זה, אנו אומרים לעצמנו, על כרחוֹ שיכאיב כאב גדול. ועל מסקנה הגיונית זו אנו מוסיפים עוד אחרת – ומן ההכרח שגודל הצעקה יהא כגודלו של הכאב. מפני כך כה חיורות ושדופות המליצות במגילות. ומפני כך כה תפלים וצוננים הפיוטים, בין שהם בועטים, כביכול, ברבון עולמים ובין שהם מדברים תחנונים אליו.

בפני חזיונות השחיטה של יהדות פולין עומד אדם נדהם ומתומם ואפס־אונים והדיבּר ניטל הימנו. בכל דלותו הוא עומד כאן ובקטנותו ובצמצומו ובקהותו ובעוניוֹ הנפשי. אלהים חשך ממנו את הכלים שיעשו אותנו שותפים לצרה זו. ואין לנו אלא לעמוד יחיל ודומם. אני כשלעצמי, אבוש ואודה, לבי, לבי הערל, סגוּר בעדה. בשיני אני נושכו והוא, לבי הערל, אינו נפתח. אוהב אני אהבת עולם את יהודי פולין. יהדותם מכורתי, ערש מולדתי. אבל חזון תעתועים זה אשר חזה אלוהים ליהודים בני ארצי נבצר ממני לתפסו, להקנותו לעצמי. ואם תדד שנתי בלילות, מכעס אין אונים על שוויון־נפשי ועל טמטומי, לבׇשתי ולחרפתי איני מגלה בי אלא צער המעט, גרגיר אחד קטן של צער, כאב יחיד על פינת קסם אחת בבית־עלמין שבעיירתי. שם נטמן אדם אחד, שנפשי קשורה בנפשו עד עולם. שם תלשתי עשבים קופאים ומכוסים שלג ביום חורף לבן אחד והשלכתי אותם מאחורי גבי. שם צידקתי את הדין קבל עם ועדה על אשר נלקח מני האיש אשר אהבתיו מכל אדם. רק על מצבת־קבר זו הומה לבי וזע וחרד ושותת דם. היכן היא מצבתי זו? כלום גם אותה ניפצו זדים לרסיסים? כלום חרשו ידי טמאים את האדמה הקדושה לי מכל קדוש אשר מתחתה ושיחקוּ אותה לעפר חוצות? רק מצבה זו וקבר זה אני רואה. צינת האבן שלה מלפפת אותי. היא כאן עמי, על יצועי בלילות. היא רק היא האמת שלי, אמת צערי, אמת כאבי. בה רק בה כל הגיגי. את הנוראות, את המוות ואת החיים אשר מסביבה איני רואה ואיני שומע.

בושתי מאד, אך אלוהים, אלוהי החסד והרחמים, יסלח לי על דברי אלה. כי חותמם אמת.


ירושלים, מאי 1943



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!