ועידה נכבדה:
שלושה יסודות־שיחרור יצרו את תנועתנו.
אינני רוצה להיות נביא ולומר מראש, שאנו חיים ויוצרים כאן יסוד היסטורי חדש, שאנו פותחים מקור חדש של מים חיים ורעננים בכרם אלוהים, ומן היום הזה והלאה יהיה המקום הזה כולו משקה ופורח. “משהו” נעשינו אף־על־פי כן, והמשהו הזה קם והיה על־ידי שלושת יסודות־השיחרור שהוזכרו.
מתחיל להשתחרר ה“המון” היהודי, עם־הארץ היהודי העני. הוא מאבּד את אמונו גם אל הלמדן הגדול, גם אל הגביר הגדול. ה“צדקה” של הגביר הגדול אינה משׂביעה אותו, תורתו של הלמדן הגדול אינה מביאה לו אושר. ההמון מתחיל הוא עצמו לחשוב, להרגיש, רוצה לחיות את חייו העניים בשביל עצמו וצומחת ועולה החסידות, התורה בשביל כולם.
וזה הוא היסוד הראשון.
יידיש אינה מתחילה באייזיק־מאיר דיק. המעשיה החסידית היא ה“בראשית”. שבחי הבעש“ט ושאר ספּורי־נפלאות הם שירת־העם, משורר־העם הראשון הוא ר' נחמן מבּראסלאב עם מעשה זי”ן הבּעֶטלעֶרש שלו.
התעוררה גם ומבקשת משהו לעצמה האשה היהודיה, הצעירה היהודיה, הנערה היהודיה. ומופיעים “הספרים לנשים”. ועברי־טייט"ש נעשׂית “לשון־אמא”…
ושתי לשונות יש לו לעם היהודי. לשון אחת בשביל ה“לומדים” בבית־המדרש: לשון־התורה, לשון־הגמרא; ולשון שניה בשביל ה“המון”, ובשביל הבת־ישׂראל…
אך מזה עדיין לא הייתה נוצרת ה“יידיש”, לא היתה נוצרת לשון של יידיש. כאן מופיע האיש העובד היהודי, הפּרוֹלעֶטאריוֹן היהודי, ויוצר לו את המכשיר למלחמתו בעד החיים, בעד תרבות־הפועלים שלו ביידיש. הפועל אינו מסתפק בתפילות ותחינות מעזרת־הנשים, ולא בספוּרי־הנפלאות מאחורי־התנור של הקלויז, הוא רוצה ומוכרח לחיות כל חייו ביידיש. ומופיע הספר היהודי בלשון יידיש.
אך כל זה לא היה מכנס אותנו אף־על־פי־כן; אם נתכנסנו מכל מיני ארצות ומדינות להכריז על יידיש שלנו כעל לשון שוַת־זכויות בין כל הלשונות, הרי עשינו זאת תודות ליסוד רביעי סוציאל־פּוֹליטי עולמי.
המדינה, שלה היו מקריבים עמים קטנים וחלשים, כמו שהקריבו לפנים ילדים למולך, המדינה שלמען ענייניהם של מעמדות ועמים שליטים היתה אנוסה הכול לטשטש, ליישר, לאחד: לשון אחת, בית־ספר אחד, משטרה אחת וחוקה משטרתית אחת – המדינה הזאת מאבּדת את זהרה.
עב־העשן, שהיה מתפתל סמיך ודשן כל־כך מסביב למזבח, הולך ומרדיד ומתפזר יותר ויותר. ה“עם”, ולא המדינה, הוא המלה החדשה! האומה, לא המולדת! תרבות עצמית מיוחדת, ולא גבולות עם ציידים, שומרים על עצמיותם של חיי־עמים…
ועמים חלשים ומשועבדים מתעוררים, ונלחמים למען לשונם, למען עצמוּתם ונגד המדינה, ואנחנו, החלשים־ביותר, התייצבנו גם־כן בשורות!
שלא תהא המדינה מזייפת עוד את תרבויות העמים, שלא תהא מכלה עוד עצמיות וייחוד. הנה על כך ייקרא וייתקע במחנה, וכבר אנו עומדים בשורותיו תחת דגלנו אנו, בשם ענייני־תרבותנו אנו.
אין אנו רוצים לשרת שום עם אחר, משרתי־עמים אין בכוחם ליצור נכסי־תרבות, ואנו יוצרים אותם!
והמקום הטוב ביותר בשביל אסיפתנו היתה בּוּקוֹבינה, כלומר, בירתה טשרנוֹביץ. כאן במקום שחיים בו יחד לאומים שונים ולשונות שונות – קל יותר להשמיע את דברנו. אנו מטיילים לפנות־ערב ברחוב, ומחלונות שונים בוקעים ועולים צלילי־לשון שונים, כל־מיני מוסיקה של עמים – אנו רוצים, שיהיה לנו חלון משלנו! רוצים נעימה עצמאית משלנו בסימפוניה של העמים.
אין אנו רוצים עוד להתפורר ולהקריב לכל מדינת־מולך את הפּירוּר המגיע לה; עם אחד של יהודים, ולשונו – יהודית.
ובלשון הזאת רוצים אנו לאסוף את אוצרנו, ליצור את תרבותנו, להוסיף ולעורר את נשמת עמנו, ולהתאחד איחוד תרבותי על־פני כל הארצות וכל הזמנים.
ולא רק להחליף דברים באנו ולהצהיר על עצמנו לפני אחרים, אנו רוצים יחדיו לעבוד. ויהיו לכם כל מיני הצעות לעבודה פוריה, אבל שתים מהן חייב אני להזכיר מראש, כחשובות שבהן: אם צריכה יידיש להיות לשׂפה יהודית כללית, הרי יש להעתיק לתוכה את נכסי־תרבותנו העתיקים מן העבר הגדול; אם צריכה יידיש להיות לשׂפה שוַת־זכויות בין כל שׂפות העולם, חייבת היא להיות אפשרית־לתפיסה על־ידי העולם.
אנו רוצים משום־כך להציע לכם: תרגום כל נכסי־התרבות האמיתיים מתקופת־הזהב של עברנו, ובייחוד התנ"ך. והעתקת מיטב נכסי־התרבות שלנו לאותיות לאטיניוֹת. אין אנו רוצים להיות עוד כחדשים מקרוב־באו, בלתי־אהוּדים כעשירים שעלו זה־עתה לגדולה! תרבות פירוּשה מסורת! ואנו רוצים להשמיע דברנו בין העמים לא על־ידי תרגומים מוּכניים, הממיתים את המלה החיה.
באנו למעט בדברים ולהרבות במעשׂים. על־כן אנו מבקשים את כולם להרבות בפעולה (מחיאות כפּים). אנו מודים לד"ר בירנבּוים על־כך שכינס אותנו, אנו מודים לאגודה האקדמאית “יידישעֶ קוּלטוּר”, שקידשה עצמה לאידיאל הזה ועזרה לנו בכל כוחה להכין את ועידתנו. ואנו חייבים גם לזכור היום את האיש הגדול ההוא, שהופיע הראשון בספרותית־יידיש האמיתית החדשה, שנתן לנו את היצירה הקלאסית הראשונה בלשון יידיש, ושאין הוא נמצא אתנו, לצערנו: הוא מנדלי מוכר־ספרים! (מחיאות־כפים חזקות במשך רגעים). אני מרשה לעצמי להציע שישלחו לו בשם הועידה כולה טלגרמה של ברכה (תשואות חזקות עוד יותר).
-
נוסח הנאום מובא על־פי מה שנמסר ב“ד”ר בירנבוימס וואָכענבלאַט“ (מס' 2) והועתק בספרו של נ. מייזל ב”בריוו און רעדעס פון י. ל. פרץ". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.