רקע
שמשון מלצר
על ספרות יידיש

1


ייראה אולי כמגוחך להשמיע הרצאה בדבר ספרוּת, שהיא צעירה כל־כך וענייה כל־כך כיידיש. בעד מאה רובּל בערך, אם לא בפחות מזה, קונים אתם לעצמכם את כל יצירותיה ומכניסים אותם לארון אחד לא גדול ביותר. בדבר ספרות, שיוצריה יש להם רק מצבה אחת בבית־העלמין (אייזיק־מאיר דיק), והזקן שלאחריו (מנדלי) לקח זה לא כבר חלק בנשף ספרותי באודיסה יחד עם צעירי נכדיו. אבל צריך רק להתבונן מעט בשביל לראות, כי צעירה היא רק הלשון; אולם התרבות, שהוציאה אותה לאור העולם, עתּיקה היא ועשריה, והעם, יוצרה של התרבות הזאת – הוא העם העתיק ביותר!

האם אנחנו עם?

הרבה דוּבּר בעד ונגד בשאלה אם אנו אומה, אבל לאמיתו של דבר הרי אנו יותר מעם. אנו גזע, משפחה! דם טהור אנחנו! תוספות קטנות של דם זר מתמזגות בנו על־נקלה. העֵרב־רב, נשים נכריות, וביחוד “יפות־התואר” – לא הניחו רישומם בדם היהודי. הלשון, הארץ ושאר הסימנים של האומות האירוֹפּיות, אינם קובעים אצלנו. אנו מחליפים ארצות ולשונות, מתמזגים בתוך מיבנים כלכליים זרים ונשארים תמיד כשהיינו, תמיד יהודים!

עמים שדמיהם מעורבים, שאינם מאוחדים בארצם, בלשונם ובמיבנהם הכלכלי – אינם אפשריים; דמים שונים ותרבויות שונות, השקפות־עולם שונות – אותם יכולים להחזיק זמנית ולמזג בדרך מיכנית רק התנאים החיצונים. קחו אותם, והעם הזה מתפורר.

דם נקי פירושו אחדות־הדת, השקפת־עולם. הספרות ביידיש היא לפיכך רק חוליה אחת בשרשרת, ויש לראותה רק כגורם אחד מן התרבות היהודית־הנצחית.

אך מבחינה יהודית יש לה למלה “ספרוּת” משמעות אחרת לגמרי. אין זה עוד הרומאן – הנובילה, הרשימה – תחליף־החיים, פלפל־החיים – השעשוע ובילוי־הזמן. בשבילנו אמנות איננה שעשוע; לא אמצעי להרוג בו את הזמן, או האפשרות למלא מאוַיי־חיים (על־פי רוב: תאווֹת־חיים) מחוץ לתחומי החיים הממשיים, או בצדי החיים. ביידיש אמנות או ספרות הן דבר, שהוא למעלה מן החיים ומושך את החיים אליו, המעריך את החיים מנקודת־הראות גבוהה־יותר, אידיאלית, ומשבּחת אותם או מוכיחה אותם.

אצלנו ה“דבּוּר” קדוש, “המאמר” יוצר. “ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור”. “בעשׂרה מאמרות נברא העולם”, ומן הרשעים עתידים להפּרע “שמאבּדים את העולם שנברא בעשׂרה מאמרות”… הרבה קדוּשות היו בישׂראל, “ואין לנו שיוּר, אלא התורה הזאת” – בוכה היהודי בגלות. אך הואיל ומתלווה אליו ה“דבּוּר”, ה“מאמר”, מתלוָה אליו ונודדת עמו גם השכינה, והיא שומרת עליו ואינה מניחה לו לשקוע וללכת לאבּוּד. לא הכוח הגופני קדוש ליהודי, קדושה לאומית יש לדבר־האלוהים ולאומרוֹ – הנביא. שמשון הגבּור אינו יותר מדמות טראגית־קוֹמית, בר־כוכבא נדחק מפני הנס באסוּך־השמן. ובתקופה שהיתה רמה ידם של היוָנים והרומאים, וגבר זדון־לבוֹ של המלך היהודי, צל השלטון הזר – דבּר האומה הוא זה שבידו דבר־התורה – הפרוּש, הסנהדרין – ואחר־כך יורשיהם מפרשי התורה. ומשיח, מי שעתיד לגאול את העולם, הוא החלש־ביותר והשקט־ביותר, וכל מעשׂיו הוא עושׂה במאמר־פיו בלבד. לא בשבילנו היא “אמנות לשם אמנות”, לא משׂחק ולא שעשוע היא המלה הכתובה. היא הוֹיה וחייבת להיות השקפת־עולמנו, אמוּנתנו ומצפוננו…

ולפיכך, אם רוצה הספרות היהודית להיות יהודית, – חייבת היא להיות כזאת לא רק בלשון, בצורה החיצונית של המלה, אלא היא חייבת להיות יהודית גם בתוך, בנשמה, בבעיה! היא חייבת לחדול מלחקות את אירוֹפּה; חייבת לקום לתחיה המלה היהודית, חייב לבוא רעֶנעֶסאנס מתוך התנ"ך, מתוך הנבואה! אם נישאר מחקים לכל מה שהוא אירוֹפי, יוצרים של ספרי־שעשועים, הממציאים בילוּי־זמן לגברות – הרי אנו משרתים בזה את ההתבוללות, שכנגדה אנו נלחמים, כי היהדות איננה תלויה בארץ ובלשון, היהדות היא אמונה, השקפת־עולם – דם טהור!

כך ראוי היה שיתרחשו הדברים, אבל לא כך נתרחשו.

במקום לפתּח את עצמנו, להקרין מתוך נשמתנו אנו, התחילו עושׂים מעשׂי־חיקוי. לא מקרה הוא, שאם מתפרסם אצלנו סופר יהודי, אומרים: נתגלה טשעֶכוֹב יהודי, הולך ובא מוֹפּאסאן יהודי… הולכים־ובאים גם שעֶקספּירים יהודיים אלא שאינם מגיעים. צר ולא־מאוּורר היה ביתנו, לקרוע חלון אל אירוֹפּה מוכרחים היינו. נכסי תרבות חדשים נוצרים, ותקופות של התפתחות והתקדמות אפשרות, רק בשעה שנפגשות תרבויות שונות – שונות, אך שווֹת־זכויות. אותה שעה יש השפעה הדדית. יש הפראה הדדית, ושתיהן מתקדמות… אך אצלנו נתרחש, לצערנו, משהו אחר ושונה, וזה הודות ל“גרים”, הודות לחוזרים בתשובה. שׂמחה היתה במעוננו, חדוָה: הנוער שלנו חוזר אלינו, כוחות שגדלו בנכר וכבר היו כנכריים לנו חוזרים ובאים אל “כנסת־ישׂראל” העניה ורוצים לשרת אותה. אך השרוּת הזה שלהם לא נעשׂה כולו בלי נזק.

לפני שיבתם היה מנדלי. והיוֹ היה לפניו רחוב אפוֹר, חרש־אלם, עם או בלי בולבוסים… בלי רעיון גדול אחד, בלי אישיות אחת; וכך הוא תיאר. הוא לא ראה בני־אדם, אלא עיירות, שוָקים, הקדשים, בתי־מדרשות וכיוצא באלה.

אחר־כך נתעורר הרחוב היהודי לתחיה, דגלים נתרוממו, דם נשפך, בתי־הסוהר נתמלאו והחלומות פרחו…

האם נשתקפו כל אלה בספרות? האם הרגיש אותם האמן היהודי בנפשו והעלה אותם כבעיות אמנותיות?

לא… מלבד חוברות וספרים בעלי־מגמה – אף לא יצירה אמנותית אחת… עם כל רצונו הטוב, עם כל לבו המלא געגועים יהודיים ורחמים אל העם היהודי, לא יכול היה ד"ר העֶרצל, שחזר אלינו מן הנכר, לעשׂות דבר בשביל היהודים והיהדות, אלא בשביל אלה… שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל!

והצד השׂמאלי? הוא בא ומטיף רעיונות בדבר משטר חברתי צודק – כמשהו זר, לא יהודי… יידיש ויהדות – לא קרירא ולא חמימא להם מהן. האומה היהודית עמדה אצלם מחוץ לתחום התעניינותם הממשית!

מן החומר [האנושי] הזה, האמוּן עלי זרוּת, לא יכלה הנשמה היהודית לטווֹת את חוטיה, והאמן היהודי לא נכנס בכל לבו לא אל התנועה הזאת ולא אל התנועה הזאת.

יהדות אינה לא ארץ ולא לשון. בלי יהדות, ולא לשם יהדות – הרי אלה עבודת־אלילים, עבודה־זרה.

אחדותם של היהודים איננה איפוא בלשונם. אבל יידיש היא הלשון היחידה, שבה אנו יכולים לעורר את העם, על־כן אנו חייבים לדבּר יידיש, והיהודי האנגלי ממילא כבר ילמד לדבּר יידיש.

הלשון אינה אלא אמצעי־עזר. אם אין לי מה לומר, אסור לי לומר לזולת – למד יידיש. תחילה צריכים לגדול המשורר היהודי והמחשבה היהודית, הצורה כבר ממילא תבוא. והללו גדלים ובאים!… עדיין אין לנו אלונים, אבל כשכבר יהיו, לא תהיה שאלת־הלשון קיימת עוד.

אתם יודעים, כי בטשעֶרנוֹביץ התקיים כינוּס של סופרי יידיש. העלו שם את השאלה: ז’ארגוֹן מה הוא – לשון לאומית או לשון עממית? והשיבו: לשון לאומית. כדי להטות אחרי רבים, חתמתי גם אני על ההחלטה הזאת. אך בזה הבענו לא מה שקיים באמת, אלא מה שאנו רוצים שיהיה קיים. אולם אסור כי מזה נבין, כי עברית צריכה להשתכּח מישׂראל! אילו קרה כדבר הזה, היו הנשים נשארות עם ה“צאינה וראינה” בלבד, והגברים גם עם זה לא. אותה שעה היינו מנוּתקים מן העבר והיינו תלוּיים בעשׂרה או שנים־עשׂר משוררים.

אנו רוצים, כי הלשון השׂוררת תהיה יידיש! אך האם נתון לנו הדבר? – לא…

לאחר מנדלי יצא אל ספרותנו שלום־עליכם. אומרים, הוא מארק טוועֶן שלנו. מארק טוועֶן וַדאי שאינו צריך להיעלב מזה. יש לפניו כל העולם, אך שלום־עליכם יש לו לפניו רק הקוֹמיסיוֹנעֶר, החכם, הגדול ביותר בעיירה הקטנה־ביותר. שלום־עליכם חזק, אבל ציוריו עניים, משום שעניים הם החיים היהודיים.

אצל דינזוֹן ברומאן אחד מספּר הגבּור לאהובתו על ענייני פיסיקה – כיצד נוצר רעם וענן… הא כיצד? שׂיחה עלובה כל־כך בין נפשות אוהבות? הדבר פשוט: החיים היהודיים לא נתנו משהו טוב מזה. ואם מתגנבים ונכנסים נושׂאים אחרים, הרי הם לקוחים משׂדות זרים. האלוהים שב“אלוהי נקמה” הוא אלוהי ישׂראל כפי שהוא נראה בעינים גוֹיאיוֹת. אנשים חדשים אחרים נוספים, אך הם נכנעים יותר מדי לצורות זרות, יונקים כולם לשדים זרים. הם רוצים לכתוב על אהבה, אך שום אדם לא ראה, כיצד בחור יהודי מגלה את אהבתו לנערה. – – –

פתוחות לפנינו שתי דרכים. דרך אחת לאירוֹפּה, מקום שהפרצוּף היהודי עתיד להיטשטש; הדרך השניה – חזרה, אל מה שהיה אצלנו לפנים, אל העדר. באמריקה הופיע ביידיש התנ"ך, שיר השירים… אם יגיע הספר הזה אלינו, ויחדור אל חיינו, יביא הצלה לחיים היהודיים.

הריני מגיע עכשיו אל נקודה, שהיא קשה לי כמובן ביותר, כי אני מוכרח לדבּר על עצמי. בחיים היהודיים מוצאים אנו את העממי, מה שהעם ספּר על עצמו, החסידי, וכיוצא באלה – אם יקח המשורר היהודי את כל העושר הזה ויעבד אותם על־פי רוחו הוא (לא עבּוּד ברוח אירוֹפּי), אם יאסוף המוסיקאי היהודי וישפּר את נעימותיו של העם, יהיה טוב. תהיה לנו התחלה של ספרות יהודית, [של מוסיקה יהודית]. ביתנו בנוי מאבנים זרות, אך לפי שעה עדיין הוא עומד ריקן. צריכים לשוב לתוכו נביאי ישׂראל מן הימים הקדמונים, צריכים לשכון בתוכו הרעיונות היהודיים האמיתיים, תפיסת־העולם היהודית, ואז רק יהיה לנו היכל. אותה שעה יהיה העם מתאחד, עם כל פיזוּרו הרב. אם באים אנו לדבּר על זרמים, הרי עיקר הדבּוּר הוא, איך להכניס את הנוסח היהודי לתוך צורתנו [האמנותית].

רק בתנ"ך שלנו, בחסידות, בעממיות, נתונה שאיפתנו היחידה.

יהדות אינה לא ארץ ולא לשון – אנחנו הננו יותר מעם בלבד. אנחנו הננו דם טהור!



  1. את הנאום הזה השמיע פרץ בדובעלן ביולי 1910 בבית־ההבראה. הוא נדפס בעתון היומי “די יידישע שטימע” (מס' 1), שהופיע בריגא בעריכת בעל־מחשבות. (מובא בזה על־פי ספרו הנ“ל של נחמן מייזל: ”בריוו און רעדעס").  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!