רקע
ברל כצנלסון
העליה השניה: הרצאות ברל כצנלסון בפני הבחרות הסוציאליסטית

(רשומה בידי הח' מימון1) בסמינריון הארצי הראשון (נובמבר 1928) מהדורה שניה תרצ"ה


ראו: אוטוביוגרפיה בהיסטוריה – הרצאות ברל בפני הבחרות הסוציאליסטית, 1928 – אניטה שפירא


 

הרצאה א'    🔗

חברים! מה שאדבר הערב עוד לא צריך לבא בחשבון ההרצאות. אינני מוכן עדיין להרצות היום. הדברים שאני רוצה לדבר עליהם – הקורס הזה – איננו מן הקורסים שלומדים אותם באוניברסיטאות ואין לזה ספרי־למוד וספרי־הדרכה. הדבר הזה דורש עבודה, לעבור על החומר הבלתי שלם עוד, אולי יותר מכל דורש התרכזות פנימית בשאלות של תנועתנו. עוד לא הסתפקתי לעשות זאת.

הערב ארצה לתת אולי רק הערות אחדות, כמה וכמה הגדרות למה שישמש לנו נושא בהרצאות ושיחות. רוצה אני לקרא להרצאותי: “ראשי פרקים בתולדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל”. ורוצה אני להגדיר עכשיו מה אבקש בפרקים אלה, מה המטרה שאני רוצה להציג לעיון זה.

אין איש של עיון לשם עיון – ואני אומר בפירוש, בגלוי, מותר לכם ללמוד דברים, שערכם רק בעיון עצמו. אני שקבלתי עלי עבודה כזאת, לא התכוונתי לעיון הצרוף, הטהור. אני רוצה למצא בחקר העבר שלנו פתרון גם לשאלות ההווה ואולי עוד יותר לשאלות של העתיד. אני חפץ שההערות האלה תשמשנה לכל אחד מאתנו אמצעי להכיר את התנועה, להכיר אולי את גורמיה הפנימיים ביותר, באינם ניכרים אולי לעין; להכיר את כחות היצירה הגנוזים בה; להכיר אולי גם את חולשותיה; ואולי גם לעזור במדה ידועה לכל אחד מאתנו להכיר את מקומו בתוך התנועה.

הייתי יכול להתחיל את דברי בפתגם יווני אחד, שחכמינו השתמשו בו בהרבה בהקדמה לספריהם, הפסוק הקצר הידוע: “דע את עצמך”.2 לכל תנועה, כמו לכל יחיד בחייו הכרת עצמו זהו תנאי ראשון לכיוון הפעולה. זה אולי לא תנאי ראשון לפעולה עצמה. אפשר לפעול מבלי הכרת האדם את עצמו, מבלי הכרת האומה את עצמה, מבלי הכרת התנועה את עצמה, אבל בשביל לתת כיוון לפעולה זהו תנאי ראשון. אין לקבוע יחסים לעולם מבלי להכיר את עצמו. והתנועה שלנו זקוקה אולי יותר מאשר תנועות אחרות להכרת עצמה.

וחפצתי גם להסביר באיזה אופן אני רוצה לעבוד אתכם בשאלה זו. לכל מחקר, לכל עיון מדעי יש שני קוי פעולה. ישנה נטיה לראות את החזיונות הבודדים והשונים, את החזיונות המפוזרים, ולחפש בהם את המשותף להם, למצוא את האחדות בתוך הרבוי, בתוך רבוי החזיונות השונים המתנגדים אולי, הסותרים אחד את השני. אבל ישנה גם מגמה שניה, שהיא לא פחות חשובה להכרת הענין מאשרה שאיפה הזאת. כשם שהכרחי כדי למצא את עצמנו בתוך רבוי החזיונות הסובבים אותנו, כשם שאין הבנת החוקיות ואין הבנת הסבתיות ואין הבנת המהות הפנימית של הדברים אם איננו מוצאים בתוך הרבוי את הקו האחד המשותף לכל, ככה אין גם הכרה אמתית אם אנחנו רואים רק את המשותף, אם אנחנו יכולים למצוא מתוך כל גוון הדברים רק את הדבר האחד שניתן להצטמצם בנוסחה אחת, במלה אחת. אם אנחנו רואים רק את האחדות, את הקו המרכזי, אז אין אנחנו רואים כלום. צריך לראות גם את ההבדלים, צריך לראות את הדברים המבדילים בין חזיון לחזיון, את הדברים המיוחדים בתוך כח היסטורי אחד, בתוך עם אחד, את הדברים השונים המכוונים אותו, אשר מהם מבצבצים חזיונות אחרים.

תנועתנו אנו במובן זה, אולי יותר מאשר כמה תנועות אחרות, איננה יכולה להסתפק רק בהצטרפות או בהכשרה או אפילו במצוי הכחות הכלליים המשותפים לרבים, כי אם היא מוכרחה כדי להכיר את עצמה, לעמוד מאד מאד על חזיונות בודדים שונים ונפרדים מאחרים ולהכיר אותם. למשל, אתם כאן יושבים ואם מי שהוא ישאל אותנו: מי אנחנו, מה אנחנו, אז בנקל תמצאנה המלים הפשוטות המשותפות למיליונים פועלים בעולם. קל להשיב: תנועה סוציאליסטית, אפשר להשיב: תנועת נוער. המלים האלו קלות, מי שהוא סלל אותן, מי שהוא כבש אותן, מי שהוא הכניס אותן לחיים, מי שהוא נתן להן כנפים, עור, דבק כזה, שהן מדבקות בנו מאליהן. אבל השאלה היא, אם בכל מיני נוסחאות כאלה אנחנו ממצים את אופי תנועתנו, את כל מה שמהוה אותה. זה איננו מספיק, זה איננו עלול להעמיק את התנועה, להעמיק את הקשרים של היחיד עם התנועה. אם נגש לתנועת הפועלים בארץ־ישראל, כמו שעושים מימורנדומים3 – כשרוצים להסביר לאנשים מן החוץ את התנועה ונזקקים לפעמים לפשט אותה, לעשות לפשוטים יותר את החזיונות המורכבים – אז יכולה להיות בזה תועלת הסברתית, אגיטציונית,4 אבל אין בזה משום הכרת התנועה את עצמה. אנחנו חלק מתנועת הפועלים היהודית. אולם המלים המבטאות את תנועת הפועלים באמריקה, המבטאות את תנועת הפועלים שישנה כעת ברוסיה ואת תנועת הפועלים שישנה כעת בפולניה – אינן מבטאות את מהות התנועה שלנו.5 ואם אנחנו נתבונן לתנועתנו, כמעט לכל פנה של פעולתה, אז נמצא שמצד אחד היא כאילו שייכת לסוג שלם של תנועות ושל מפעלים ויחד עם זה תמצא בכל פעולותיה כמה תכונות שונות. אין כמעט פעולה, שכל התכונות תהיינה משותפות לה ולתנועות אחרות במדה שוה.

אם נקח, למשל, את תנועת הפועלים שלנו הקיימת עוד מלפני המלחמה, שקבלה את פרצופה עוד מלפני המלחמה,6 עוד מלפני אותם הענינים המעסיקים כרגע את תנועת הפועלים בעולם, אם אנחנו נתבונן לשורה של תכונות בקלסתר פניה מן הזמן הראשון נשתומם על זה, שהתכונות האלה לא היו לגמרי לנחלת התנועות הסוציאליסטיות האחרות. אם נתבונן לעצם החזיון הזה של מקור התנועה, כלומר אם נדבר עכשו על הרזרבואר7 האנושי ונשוה אותו עם תנועת הפועלים הרגילה בעולם, באנגליה או בגרמניה, או אם נשוה אותם עם תנועת הפועלים היהודית, אזי נציין קודם כל את ההבדל הראשון שבתנועת הפועלים הזאת – המקור האנושי אשר ממנו היא באה הוא לא המקור האנושי הרגיל. למשל הפועל הגרמני הוא במדה מרובה פרי מעמד בעלי־המלאכה של ימי הביניים, במדה מרובה הוא התפתח כבר בתעשיה, הוא הנהו בחלקו פרי הפועל במלאכה. אם תקחו את הפועל הרוסי, הוא ב־90% בן הכפר. במובן ידוע הרי בכל ארץ וארץ לפי מצב התפתחותה הכלכלית, מעמד הפועלים הוא בן של איזה מעמד שקידם לו, אשר מתוך סבות שונות נשתמטה ממנו עמדתו והוא עובר להיות מעמד אחר. אם אנחנו נקח את הפועל היהודי בגולה, הרי ודאי שהוא איננו בן הכפר, אבל הוא גם איננו בחלקו הגדול בן בעל־המלאכה דווקא, כמו שהוא בן המעמדות המתווכים, כמו שקראו לזה: הבורגנות הזעירה, אשר עמדותיה הכלכליות הלכו ונהרסו במשך שני הדורות האחרונים והתחילה להוות את הפרוליטריון היהודי בעולם. אם אנחנו נתבונן לפועל היהודי בארץ, כלומר למקורו, למוצאו, אזי כאן כבר נראה קו המבדיל בינו ובין אחרים. אין כאן לפנינו פועל בן פועל, אין כאן לפנינו חוג אשר יצא משכבה פרוליטרית. הוא גם בחלקו הגדול לא יצא מתוך שכבה של עבודה גופנית. הוא יצא מתוך שכבות אחרות, שכבות אשר גם באירופה לא תפשו את עתידן בתעשיה, ודאי שלא תפשו את עתידן בחקלאות, כי אם בהסתגלות לפרופסיות החפשיות בחלק גדול, ובחלק ידוע בהסתגלות לצורות החדשות של מסחר, לצורות החדשות של הפקידות.8

אם אנחנו נעבור עכשיו לתכונות האחרות המבדילות אותנו אז צריך לומר, שבתנועת הפועלים באירופה היה החזיון הזה של מעבר לכפר בתור חזיון כללי כמעט בלתי ידוע. בתוך חוגי האינטליגנציה הרוסית היה חזיון ידוע של חזרה אל הכפר של מי שהיו אנשי כפר, הוריהם חיו בכפר, ואצלם התעורר רגש של חזירה לכפר.9 אבל זה הקיף רק שכבה קטנה של אינטליגנציה בדור אחד או שני דורות. חזיון שאלמנט עירוני יראה את עתידו, את אפשרות קיומו, גם את האידיאולוגיה שלו במעבר מן העיר אל הכפר – חזיון כזה הוא על כל פנים בתקופה האחרונה בלתי מצוי בתנועת הפועלים בעולם, אם כי היו הוגי דעות בתנועת הפועלים, אשר בקשר עם הגשמת הסוציאליזם נבאו על יצירת יחסים אחרים בין העיר ובין הכפר וגם על אפשרות של מעבר שכבות עירוניות אל חיי החקלאות.10

אם אנחנו נתבונן הלאה למה שהיתה תנועת הפועלים באירופה בשנים שאנחנו התחלנו לעבוד, יתברר שהתחלנו בדרכים אחרות מאשר חברינו בעולם. לפני 20 שנה כמעט שלא ידעה תנועת הפועלים שום דרכי מלחמה אחרות מאשר הדרך של המלחמה המקצועית והדרך של ארגון ומלחמה פוליטית.11 אם בארצות אחדות היתה כבר התחלה של פעולה קואופרטיבית, הרי הדבר הזה כמעט שלא היה קשור עם תנועת הפועלים הרשמית והיא הניעה רק חוגים מסוימים של אינטליגנציה וגם חלקים לא גדולים בתוך תנועת הפועלים לטפל בדבר הזה.12 וגם התנועה הקאופרטיבית הזאת הציגה לה למעשה, למרות כל הגדולות שמהן היא נבעה ולמרות כל החזיונות הגדולים שחזו להם חולמי הקואופרציה בראשיתה, מטרות מצומצמות ולא חלמה ברצינות על זה, שהיצירה המשקית הקואופרטיבית תתפוס מקום רציני לפני היות הסוציאליזם. בחלקים גדולים של תנועת הפועלים בעולם היה יחס שלילי גמור לכל יצירה משקית קואופרטיבית בתור פתרון לאיזו שהן שאלות.13 התנועה שלנו כמעט מהימים הראשונים להיותה נשאה בקרבה – גם עוד בטרם שהדברים באו לידי בטוי – גרעינים חזקים של יצירה משקית. עם התהוות התנועה, עם התאזרחותה בארץ הלכו הדברים האלה הלוך וגבור ותפסו את המקום היותר ניכר בכל תנועת הפועלים והם גם הטביעו את חתמם על האופי של הפועל בארץ.

אם נקח, למשל, את המקום שתפסה העזרה ההדדית החברית הרגילה בתנועת הפועלים בעולם אצלנו, הרי גם כאן נראה הבדלים גדולים מאד. למשל בארצות הגדולות של תנועת הפועלים הענין של עזרה הדדית – עזרה הדדית כשהיא לעצמה קיימת בכל הארצות – אבל בתור חלק אורגני של תנועת הפועלים, בתור חלק הכרחי לא תפסה את מקומה הראוי. אצלנו צריך לומר, שההסתדרות עצמה, ארגון הפועלים מימיו הראשונים היה בו היסוד הזה מפותח למדי, ותמיד כמעט בכל הפעולות, בכל הפעולות הצבוריות שלנו, בין בארגון המשק בין במפעל המשקי שלנו, לא היה מפעל משקי בלבד, כמו, למשל, הקואופרציה היצרנית בעולם הנעשית על ידי התנועה הצרכנית היא מפעל משקי, אבל יסוד העזרה ההדדית איננו תופס בו מקום חשוב. אצלנו זה תפס בו מקום ניכר. אם אתם תקחו את תנועת הפועלים היהודית ברוסיה, שם ענין העזרה ההדדית תפס מקום גדול מאד.14 אם תקחו את תנועת הפועלים היהודית באמריקה, שם היא תפסה מקום גדול. בעצם הצטמצמה תנועת הפועלים היהודית באמריקה בשני דברים ממשיים: בארגון מקצועי ובארגון העזרה ההדדית, אשר היתה הכרחית לאמיגרנט היהודי באמריקה.

אם אתם תעברו מן הפעולה הפשוטה, מן הפעולה החמרית לאידיאולוגיה, לתפיסה, להלך הרוח של הפועל, אז גם כאן תמצאו הבדלים עצומים. די להזכיר שהתנועה שלנו, שנעשתה לנושא הדגל של תחית הלשון העברית, לנושאת התרבות העברית, צמחה מתוך שכבות אלו, אשר אצלן לא היתה הלשון הזו מדוברת כלל וכלל, אשר לא האמינו בתחיתה, ולהיפך באותה השעה חלקים גדולים עממיים, אשר אנחנו היינו שיכים אליהם על־פי מוצאנו, התיחסו לא רק בפקפוק, כי אם בשלילה גמורה לכל הנסיון הזה. הקו הזה אשר הוא עובר באופן חריף מאד בינינו ובין תנועת הפועלים היהודית בעולם, המשמש מטרה להרבה מאד חצים ואפשר מאד שבמשך הדור הבא או במשך שני הדורות הבאים עד שארץ־ישראל תגיע לכך, שתהא לא רק פנה קטנה בחיי היהודים אלא מקלט להמונים רבים והשפעתה האידיאולוגית תגבר עד אז, צפויות לנו עוד הרבה התנגשויות בינינו ובין תנועת הפועלים היהודית בעולם.15

אם מסעיף פרטי זה בתפיסה שלנו נעבור לכל התפיסה שלנו, להתחדדות התחושה הלאומית, למקום שכאב האומה העברית תפס בחיי הפועל הארץ־ישראלי, נשווה איך התפיסה הלאומית, האידיאולוגיה הלאומית והתחושה הלאומית, איך היא היתה בקרב מחנות אחרים, אז גם כאן נראה תהום עצומה. אנחנו גדלנו בארצות כאלו, אשר המומנט הלאומי לא תפס בהן מקום גדול בכלל. הפועל הארץ־ישראלי הוא, למשל, חניך הסוציאליזם הגרמני והרוסי. שם היתה האידיאולוגיה של תנועת הפועלים רחוקה מהתחשבות רצינית עם השאלות הלאומיות. שתי המדינות להן לא היתה פרובלמה לאומית שלהן. אם בקרבת הפועל היהודי היתה חיה תנועה לאומית כמו הפולנית, לא היתה לה שום השפעה אידיאולוגית על הפועל היהודי. הפועל היהודי התיחס בכבוד למלחמה הלאומית של הפועל הפולני, אבל לגמרי לא הושפע ממנו. בשעה שמפלגת פפ“ס היתה חשודה על תפיסה לאומית, לפעמים עד למדרגה של שוביניות, אם בפפ”ס היה זה המומנט העיקרי המכריע, הנה תנועת הפועלים היהודית שנמצאה בקרבתה ונפגשה כל יום עם פפ"ס, לא קבלה ממנה את כל התכונות האלו ונשארה מושפעת באידיאולוגיה בימים האלה מהס.ד. הרוסית, שהביטה על זה כעל דבר העומד למכשול למלחמה המעמדית וכדבר המעיד על שלטון של מושגים ריאקציוניים, של שרידים של תפיסה בורגנית וכדומה. ובתוך מעמד הפועלים הזה צמחה תנועה, אשר מראשית היותה וכל ימי היותה היתה לה התחושה הלאומית הכי חריפה, הכי רצינית והכי מפעילה, היתה זאת תנועת הפועלים היהודית בארץ־ישראל.16

כל הדברים האלה שאני מונה עכשיו מעידים שכל מי שרוצה להסתכל, מי שרוצה לגשת לתנועת הפועלים בארץ־ישראל ולהבין אותה, אין השבלונה17 הרגילה והעברת המושגים הרגילה מספיקה. הדבר דורש עיון מיוחד, חקירה מיוחדת, הכרת המציאות הזאת, הכרת האופי הזה ההולך ונברא בתנועת הפועלים הזאת. ואני רוצה שבדברי לא יטעו. אם באים לציין חזיון, שיש לו אופי מיוחד, אז אין זה אומר שעל החזיון הזה לא חלים החוקים הכלליים. אולם הכוונה היא לומר, שהחוקים הכלליים של החברה האנושית, של חיי העמים ושל מלחמת העמים, של מלחמת מעמד הפועלים, החוקים האלה בהפגשם עם המציאות היהודית, הם הביאו שם כמה וכמה חזיונות אשר הייתי אומר, הסוציולוגיה הכללית כמעט שאינה יודעת אותם בצירוף זה של הדברים.18 אני מדגיש את הדבר הזה, מפני שההכרה הזאת היא לנו תנאי הכרחי לא רק בשביל חקירה הסטורית כי אם גם בשביל אפשרות של פעולה עצמית. אנחנו הננו אומה קטנה מאד, ובתוך האומה הישראלית אנחנו בארץ־ישראל הננו חלק קטן עוד יותר. למעשה הננו כרגע עובר, אמנם של האומה העברית העתידה, אבל לא יותר מאשר עובר. המיעוט הזה, מיעוט הכמות הזה, מיעוט הכמות של עצם האומה העברית עם שאלותיה המיוחדות ועם מכאוביה המיוחדים בתוך העולם הגדול, בתוך אירופה הגדולה, בתוך האנושיות הקפיטליסטית המודרנית, המיעוט הזה של השבט הישראלי הקטן בארץ־ישראל לעומת כל האומה העברית הגדולה מאד בהשואה אתו, הדבר הזה עלול ליצור אצלנו לפעמים קרובות אי־החשבה של עצמנו, מה שקוראים בפסיכואנליזה תסביך הנחיתות. קטנות החזיון בהשואה עם החזיונות העולמים, ואפילו הלאומיים הגדולים, עלולה לפעמים לעורר בנו ספקות בעצמנו. כשמורנו וחברנו נחמן סירקין היה רוצה לפעמים להבליט את הפסיכולוגיה של האינטליגנט הריבולוציונר המתבולל או אפילו של הבונדאי היהודי, של אותו האדם שאינו מסוגל לגשת לחזיונות החיים שלנו ולהכיר אותם בכל גדלם וחשיבותם, וכשהיינו מדברים על פעולותינו אנו, היו הן מחוסרות כל חשיבות אצלו, היה אומר: “מה יש לדבר, הלא להם יש וולגה, דניפר, מרחבי רוסיה, מה יש לנו?”,19 הלא למעשה אלה שיש להם דניפר וולגה יש להם מעט מאד, אחיזה אמיתית בזה אין להם. המעט שיש לנו הלא הוא עולם ומלואו במובן הנפשי, במובן השרשי ובמובן העתידות הצפונות בו. את הדבר הזה לא יכול היה הסוציאליסט היהודי הרגיל להבין. לפעמים גם לנו כאן בארץ – אם לא נדע להעריך את מהות המפעל שלנו, את עתידו המיוחד – עלולים לבוא רגעים של אפס כח, של אפס כבוד, של קצוץ כנפים במפעל שאנחנו עומדים בו. עצם הדבר הזה, שהתנועה שלנו היא במהותה קשורה כל כך הרבה גם עם האומה היהודית בעולם, גם עם התנועה הסוציאליסטית ועם מעמד העובדים בעולם, ויחד עם זה היא כל־כך שונה, בכל פרט יש כל־כך הרבה סטיות מן המקובל, צריך לעורר הרבה מחשבות על ערך התנועה הזאת הדורש עדיין גלוי.20

זוהי כמעט המטרה העיקרית בהרצאותי. רוצה אני על־ידי הסתכלות בעבר ובהווה של תנועתנו כאן, על־ידי חשוף שרשיה בתוך ההיסטוריה הישראלית ובתוך ההוי של הדורות האחרונים, אשר הכינו את התנועה הזאת שלנו ושרשיה האנושיים, על־ידי זה רוצה אנכי להביא אותנו לידי הכרת החשיבות הגדולה הלאומית והסוציאליסטית שישנה לתנועתנו. למסתכל שטחי ישנם תמיד בהיסטוריה האנושית מאורעות הנמצאים בחזית הבנין וישנם מאורעות הנמצאים מאחורי הפרגוד. מי שלמד היסטוריה לפי המקובל בבתי־ספר לפני 20 שנה ברוסיה, ידע שניתנת תשומת לב למספר ידוע של חזיונות של הקמת מונרכיות, של מלחמות או של נפוליאון, שהם היו בשביל הדורות ההם אבן הפנה, המאורעות החשובים והנעלים ביותר בהיסטוריה האנושית. אותו דבר ישנו בהיסטוריה של הלאום. החזיונות המקובלים כחזיונות חשובים ביותר בשביל הדור הבא המחפש, המנסה לחפור שכבות חדשות של התרבות האנושית, אינם תופסים דווקא את המקום העיקרי והוא פונה לפנות צדדיות. אילו הייתם שואלים את המשכיל העברי לפני 50 שנה, מה היו המאורעות, מה היתה האישיות היותר חשובה שהיתה בהיסטוריה הישראלית לפני 150 שנה, היה בלי שום ספק אומר: מנדלסון;21 אחרת לא היה כלל יכול לעלות במחשבתו. ואם היו אומרים שבאיזו עירה קטנה מזריטש, ישב ישראל בעל שם טוב, ולו יש עתיד יותר גדול בהיסטוריה הישראלית, לא היה הדבר הזה עולה כלל על הדעת.22 אילו היו שואלים לפני 50, 60 שנה בכל רחבי העם העברי, מי הוא כרגע הוגה הדעות היותר גדול שישנו לישראל, מי הוא כרגע האדם המתווה את הדרכים של האומה, היו קוראים בהרבה מאד שמות. אנשי חכמת ישראל בגרמניה היו קוראים את צונץ ואת גיגר;23 אנשי שווי הזכויות ברוסיה היו קוראים בשם של אדם חשוב למדי, אבל שאיש אינו יודע עכשיו את שמו: את ישראל אורשנסקי, אדם העתיד להביא את האמנסיפציה הרוסית.24 על כל פנים המשכילים ברוסיה העברית היו ודאי חושבים אז לגדול הדור את יצחק בער לוינסון, שהטיף להשכלה, ללימוד השפה הרוסית.25 לא עלה על דעת איש, שמשה הס הוא הוא הרואה את עתיד האומה למשך מאה שנה.26 כמו, למשל, אילו שאלו אז ברוסיה, מי הוא הסופר גדול הדור, היו אומרים טורגניב27 ולא היה עולה על הדעת שאת עמקי המחשבה מבטא סופר אחד בלתי אהוב, כלומר דוסטוייבסקי.28

אותו הדבר נכון גם לגבי חזיונות אישיים וגם לגבי מאורעות היסטוריים שונים. חשיבותם ההיסטורית של המאורעות היא לא דווקא אם הם נמצאים ברגע זה בדרך המלך של ההיסטוריה האנושית, כי אם מאין הם יונקים, מה הם מגלים ולאן הם מובילים. אפשר מאד שהחזיון של גנדי, שעובר כדבר־מה אנקדוטי, יוצא דופן, לא על־פי המושגים המקובלים של אירופה, אפשר מאד שהוא נושא בו גרעינים כאלה בשביל התפתחות האנושיות או בשביל התפתחות הענינים במזרח, שכרגע אין איש יכול להעריך אותם.29 תנועות צעירות שאינן הולכות בדרכים סלולות והן מחפשות את דרכן, הן עומדות בראשית הדרך והדרך קשה ודורשת הרבה בטחון עצמי, דרך שעולה מתוך יסורים גדולים, ומתוך זה שבעולם הגדול יש הרבה דברים גדולים, גם מקסימים ומרהיבים ברחבם – תנועה כזאת צריכה לשאוף קודם כל את האמונה בהכרחיותה, בעצמיותה, שאינה ניתנת להתחלף במשהו אחר.30 אם לנו לא תהיה האמונה הזאת אזי הקושי של הדרך, מיעוט הפרי הממשי, שאנחנו רואים אותו מפעם לפעם, עלול באופן קל מאד לדלדל אותנו בפנים ולתלוש אותנו מתוך המפעל שאנו חיים בו.

אמרתי שזוהי המטרה הראשונה של הרצאותי. חפצתי גם להציג לעצמי מטרה שניה והיא: עד כמה שאפשר לחשף בתולדות תנועת הפועלים היהודית בא"י את אותן המגמות הפנימיות המתגלות בה, את אותם הכחות הפועלים בתוכה, אם אפשר לקרא לזה את החוקים, להכיר מה ביניהם טפל וארעי ומה בהם עיקרי. אנחנו נפגשים מפעם לפעם בשדה התישבות, בשדה הפגישות עם מעמדות אחרים, בשדה הפרובלימה הכלכלית, בשדה התרבות, בשדה הארגון (נקח, למשל, את שאלת האיחוד בזמן האחרון31), בשדה היצירה המשקית של הפועלים, אנחנו נפגשים עם שאלות שונות. אנחנו נגשים לפעמים לשאול שאלה לפי המצב של הרגע האחרון. “סולל־בונה” נכשל,32 עובר גל של ירידה על הקבוצה, אז הדבר הזה בחוגים שונים מתבטא תיכף בתיאורטיזציה ידועה.33 יש הצלחה בסוכנות או אין הצלחה בסוכנות, הדבר הזה מקבל מפעם לפעם נוסח תיאורטי ידוע. אני הייתי רוצה שלגבי השאלות האלו, מתוך סיכום המפעל שלנו במשך דור אדם, שאנחנו נמצא עד כמה שאפשר – להרבה חזיונות עוד לא נוכל למצוא באור – נבקש להכיר עד כמה החזיונות האלה היו חזיונות של מעבר וכרגע יש להם רק ערך היסטורי ובאיזו מדה הם כחות, שהולכים ויונקים ממעין לא אכזב וצריך לקחת אותם בחשבון מראש בתור כחות אורגניים, שאינם נתנים להנטל מתנועת הפועלים. למעשה נצטרך לעבור כמעט על כל הענפים השונים של פעולתנו בהווה וכמו כן על כל השאלות המסובכות שלנו בהווה ולציין את השנויים שחלו בהן במשך התקופות של העליות, שקוראים להן העליה השניה והעליה השלישית.34

הערה שלישית חפצתי להעיר על אופן העבודה, שאני מציע לחברים הבאים ללמוד את תנועת הפועלים. אני בעצמי כדי לתת להבין את הדברים האלה אשתמש לאו דווקא בדברים עיוניים, לאו דווקא בפובליציסטיקה, לאו דווקא במחקרים סוציולוגיים – כמובן אשתמש גם בהם – אבל כדי להבין את התנועה לעמקה, כדי להבין את הכחות הנפשיים הפועלים בתוכה, כדי להבין את הטפוס האנושי הנוצר בה – נצטרך להשתמש גם במה שקוראים ספרות יפה. ודאי אין החומר כל־כך עשיר בתנועתנו. התנועה הצעירה שלנו לא יצרה עדיין נכסים רבים. אבל מה שיצרה חשוב למדי גם כשהוא לעצמו וחשוב להבנת תנועתנו. כדי, למשל, ללמוד את ההוי היהודי ברוסיה לפני שלשה דורות אין ספר יותר חשוב בכל הספרים השונים אשר נכתבו על ההיסטוריה היהודית ברוסיה במחצית הראשונה של המאה ה־19, מאשר לימוד של מנדלי.35 למעשה צריך להבין את מנדלי לא רק כאמן גדול אלא גם כמו היסטוריקון. הוא לא הקיף את כל חיי היהודים, כמה צדדים בחיי היהודים היו זרים בשבילו. אנחנו, למשל, לא נוכל להבין את החסידות36 על־פי מנדלי, אבל את ההוי היהודי, את הכלכלה היהודית, את האופי היהודי, את התוהו ובוהו היהודי, את הצבוריות היהודית, לכמה וכמה מחזיונות אלה אין מקום יותר נאמן להבין אותם מאשר מנדלי. ואם אנחנו רוצים לחקור את תנועת הפועלים בארץ־ישראל, את אותו הדור של חפושים וגשושים, אין מקור היסטורי יותר חשוב להבנת התקופה הזאת, התקופה שראשיתה צריך לחשוב מ־1900, השנים אשר קדמו לריבולוציה הרוסית ועד גמר המלחמה,37 אין מקור היסטורי יותר חשוב לזה מאשר עבודתו הבליטריסטית של ברנר.38 אני כרגע לא מדבר על עבודתו הפובליציסטית של ברנר; כאן הוא יחיד ויחיד גדול, אבל אחד בין רבים. כאן ברנר בא בחשבון פחות או יותר כמו שבא בחשבון גורדון,39 כמו שבאים בחשבון אישים ממדרגה שניה, אשר עבודתם הפובליציסטית דרושה לנו להבנת התנועה. אבל הבלטריסטיקה של ברנר היא לא מפעל של יחיד, כי אם היא הנה לכמה וכמה תקופות המקור הראשון והקלסי. קשה להבין את תנועת הפועלים בארץ־ישראל אם לא לדעת את הספר “מסביב לנקודה”,40 המספר על הנפתולים של הצעיר היהודי, הריבולוציונר, הסוציאליסטי, שנעשה פרוליטריון, אשר אינו מוצא לו מקום בסביבה, לא מקלט במובן הרוחני ולא במובן הכלכלי, לא בס“ד הרוסית, לא ב”בונד"41 ולא בציונות. כאן ישנה כבר הטפה42 לארץ־ישראל, אם גם אולי ברנר לא הרגיש בזה. החל מכל ספר עד “מכאן ומכאן”,43 שהוא הספר הקלאסי של העליה השניה, כל ספר וספר הוא אטפ44 חדש של ההיסטוריה של האינטליגנציה או הנוער היהודי או חלק ידוע ממנו, של החלק הלאומי־הריבולוציוני במשך התקופה של 20 השנה הללו. לפעמים יש גם שספורים קטנים שנכתבו, יכולים אולי להאיר איזה חזיונות של תקופה או של אישיות; אציע לכם לעבור הרבה על ברנר, לעמוד על הנוף העומד במדת מה בהיפוך לברנר, המציין קוים ידועים של ארץ־ישראל, להשתמש גם באידיליות של שמעונוביץ,45 שגם בהן בצורות שונות מסתתר בתוך השורות הפיוטיות חומר סוציולוגי והרבה חומר נפשי מחיי הפועל בארץ.

ועוד הערה אחת: כשאנחנו מדברים על תולדות תנועת הפועלים בארץ הרי זהו בעצם רק פרק מתקופה הרבה יותר גדולה. אם בשנת תרס“ד, ראשית העליה השניה, בזמן שקבוצת פועלי־ציון מהומל פתחה ראשונה את שערי הארץ לעליה חדשה, הרי לפי המקובל אצלנו אנחנו מדברים על זה כמעט כמו על פרק בפני עצמו.46 הרבה סבות גרמו לכך, שבין מה שקדם לדבר הזה ובינינו יעמוד קיר כל־כך גבוה, לפעמים כל־כך אטום עד שלפעמים לא נדע ולא נרגיש את הקשר שבין הדור הזה ובין הדורות שקדמו לו. אבל גם בזה תהיה טעות גדולה. לראשית העליה החדשה קדמו 25 שנים של מפעל חלוצי;47 החל משנת תרל”ח, מיסוד פתח תקוה48 – אינני מונה נסיונות לגמרי בודדים שהיו לפני זה49 – ועד תרס“ד עברה תקופה שלמה. התקופה הזאת היו בה כמה וכמה פרקים, אשר ביסודם בעצם מהותם יש בהם הרבה חזיונות משותפים מאד לתנועה שלנו. נשתנה לגמרי הארינה50 הפוליטית של העולם, נשתנתה לגמרי המוניות התנועה של הציונות, אולם מסביב לה, אותה הבדידות האיומה, אשר בה חיו הביל”ו51 – בדידות כל־כך גדולה לא ידע הפועל בארץ, למרות זה שהוא חושב את עצמו גם עכשיו בודד מאד גם בארץ וגם בעולם היהודי. אבל אני מיעץ, אינני יודע איך יעלה בידי לשלב בתוך דברי פרקים מתולדות המפעל החלוצי שקדם לנו, ההתישבות לגלוייה השונים, אשר גם ביסוד המעלה ובמתולה ובקוסטינה52 פזורים כמה וכמה פרקים חשובים מאד גם לגורל התנועה וגם להבנת האופי החלוצי של התנועה הזאת. בעצם גם מפלותיה וירידותיה של התנועה הזאת אינן דברים חולפים לגמרי. אפילו אותו החזיון, אשר היה בעיקר אפיי בשביל התקופה ההיא, חזיון האפיטרופסות, למעשה אי אפשר להגיד שהוא לגמרי מת.53 הוא צף מפעם לפעם בציונות בגלויים שונים.

אני מיעץ זאת מאד לכל מי שיבוא לעבור על הדברים האלה, אם מספר חברים ירגישו צורך רציני להכיר את תנועתנו ביתר פרטיות – אני לא אוכל לעמוד על זה הרבה, אולי אוכל לציין רק קוים, אבל לא אספר את הדברים עצמם (אינני ממואריסט54 וגם להרבה דברים עמדתי יותר מדי קרוב) – אולם במדה שהחברים יתעמקו בדברים אזי יהיה רצוי מאד, שהם ככל האפשר יחפשו דרכים גם להכרת ההתישבות הקודמת, גם להכיר את הדרכים וגם להכיר את הכשלונות, לא כדי לקטרג עליהם. מתוך זה צמחנו והרבה כשלונות אולי עוד אורבים לנו.


 

הרצאה ב'    🔗

השאלה הראשונה שחפצתי להציג לעצמי בראשי הפרקים האלה זהו לדעת מי הוא הפועל העברי בארץ־ישראל. השאלה יכולה להיות קצת מוזרה, אבל בכל מקרה כזה של הכרת התנועה את עצמה צריך להכיר מי הוא הנושא של התנועה. והשאלה הזאת איננה כל־כך פשוטה. במשך שני הדורות האחרונים, כלומר בתקופת 50 השנים האחרונות התהוו ישובים יהודים בכמה חלקי תבל, באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, והישובים האלה אם נתבונן בהם, נראה שהם במדה גדולה תלויים, שואפים את ערכם המתגלם בחיי היהדות כרגע ותפקידם ההיסטורי השונה במדה גדולה, בהתאם לאותם הגרעינים הראשונים שנזרעו בחיי הישובים ההם.

אני אביא דוגמאות אחדות. אם נתבונן להתהוות הישוב היהודי באמריקה הצפונית – אני מדבר רק על ארצות הברית – ההגירה שלה התחילה עוד בערך לפני 100 שנה. השכבה הראשונה היתה לא מיהודי מזרח אירופה, כי אם יהודי מערב אירופה, שעזבו את גרמניה עוד בתקופה ההיא טרם שהיהודים קבלו את שויון הזכויות, סמוך לשנת 184855, והם הוו אחר־כך את השכבה היהודית, שאנחנו עוסקים אתה עכשיו במשא ומתן על הסוכנות,56 הידועים בשם “יאהודים”.57 הם מלאו תפקיד עצום בתולדות אמריקה, בעיקר בתולדות היהדות האמריקאית. אנחנו רגילים לדבר עליהם בבטול רב, אבל השכבה הזאת, כמו שהיהדות הגרמנית בכלל, מלאה תפקיד עצום, כך גם לגבי אמריקה נתנה את כל הכחות החשובים של היהדות הגרמנית לאמריקה. אם אנחנו אחר־כך נלך ונעקוב קצת את התפתחות הדברים באמריקה נראה שני גלים שונים בערכם ובשווים. הגל הגדול ממזרח אירופה אחרי הפרעות הראשונות ברוסיה בשנת 1880.58 זה היה גל עממי גדול מאד, הטפוס הרגיל של היהודי הבורח מרוסיה לאמריקה מ“פריזיוו”.59 בני בעלי־בתים, אנשים אמידים לא נסעו אז לאמריקה. רק חלק קטן מאד של אינטליגנציה יהודית ריבולוציונית, אשר היתה כבר מושפעת מהאידיאולוגיה הריבולוציונית הרוסית בשנות השבעים, מהאידיאולוגיה של “נרודניה ווליה”.60 רק חלק קטן מזה הלך לאמריקה עם הגל הגדול של העליה העממית. כמו שמיחסים את העליה לארץ־ישראל לביל“ו, ככה את העליה לאמריקה ל”עם עולם".61 כך מתארים לנו את החוג הזה של האינטליגנט הסוציאליסטי והעממי אשר הלך יחד עם ההמונים הגדולים לאמריקה בשנות השמונים. הם היו מערים שונות: מקיוב, מניקולייב62 ומערים אחרות. הם אחר־כך הטביעו במדה גדולה את חותמם על העליה העממית הזאת. העליה היתה חסרה כל יסודות תרבותיים כמעט ועל שכבה קטנה של אינטליגנציה הוטל במדה ידועה תפקיד גדול של ארגון ושל הגנה. כל הצבוריות הרוסית־היהודית, האמיגרנטית והסוציאליסטית, גם היא היתה פרי השכבה הזאת. ובמובן זה כל האופי התרבותי הנמוך מאד של היהדות האמריקאית שאנו פוגשים גם עכשיו, כל התאורים שאנחנו פוגשים עכשיו בספרות, התאורים של החנוך היהודי העלוב, של הגבאות, של בית־הכנסת העלוב עם מושגי־תרבות קטנים מאד – כל אלה היו כרוכים בהכרח בסוג של העליה הזאת.

אבל כשבאה הרבולוציה הרוסית ב־1905,63 שתי השנים שקדמו לה ושתי השנים שבאו אחריה, נתנה כבר עולה מגובה אחר, שעבר כבר דרך מפלגה פוליטית ועבר כבר דרך מלחמה מדינית ואשר היה לו גובה סוציאלי ואידיאולוגי, לא היה כל־כך עזוב לנפשו. החומר האנושי הזה נתן כבר תוצאות אחרות לגמרי. נכנס כבר זרם פעיל לתוך האוכלוסין היהודים באמריקה המדולדלים כל־כך, זרם יותר חשוב, שנתן באמריקה את תנועת “פולי־ציון”, את התנועה הגדולה סביב ז’יטלובסקי64 אשר נתן אחר־כך את האפשרות של דמוקרטיה יהודית, של כל אותה הצבוריות היהודית שהיא פרי העליה השניה. אני מביא את זה רק לדוגמא כדי להבין איזה תפקיד גדול ישנו לגבי כל ארץ חדשה, לגבי כל ארץ של התישבות לסוג של עולה המניח את היסוד לעליה הבאה. קנדה, למשל, אשר העליה הגדולה לשם התחילה רק ב־1900 ובעיקר – העליה של 1905, היהדות של קנדה עומדת לאין ערוך על גובה תרבותי לאומי יותר גדול. אתם לפעמים שומעים על עיר כמו ויניפג,65 התופסת מקום גדול בעבודת “פועלי־ציון”, בעבודת הקהק“ל וה”געווערקשאפטן"66 בארץ. לשם בא כבר סוג של עליה, אשר הביא אתו מארץ־היציאה אידיאלים צבוריים ידועים ואופי ידוע. אותו דבר אפשר, למשל, לראות לגבי דרום אפריקה, התופסת עכשיו מקום גדול בעבודה הציונית.67 שם הצטברו ביחוד יהודי ליטא והטביעו את חותמם על כל הישוב היהודי בדרום אפריקה, הער מאד לגבי החזיונות של היהדות.68

אם אנחנו רוצים להבין את הפרובלמה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל – אולי את כל הישוב בכלל – עלינו להתבונן לסוגי העליה השונים שהיו לה. אני לא אגע בעלית החסידים לפני 150 שנה,69 בעלות תלמידי הגאון מוילנה, החלה, גם כן סמוך לאותה תקופה,70שהן חוליות בשלשלת אחת של רעיונות משיחיים מיסטיים. אני אדבר רק על העליות של התקופות האחרונות. ופה אנחנו מסמנים תאריכים אלה. רגילים אנחנו לדבר על דבר העליה הראשונה של תרמ“א (1881), רגילים אנחנו לדבר על העליה השניה של תרס”ד־ה (1904־5). לשם האמת ההיסטורית צריך לאמר, שהיתה עוד עליה אחת, שמשום מה לא נכנסה לחשבון המתימטי של העליות. זו היתה עליה מיוחדת במינה של 1891.71 היא עמדה בין העליה של הביל“ו ובין העליה של תנועת הפועלים החדשה של תרס”ד־ה. אנחנו יכולים אגב לציין כאן חזיון אחד מענין מאד למי שרוצה להתעמק קצת בחזיונות היסטוריים והוא, שהעליה הראשונה של שנת 1881 באה בעונה אחת לא רק עם הפרעות שהיו אז ברוסיה, כי אם גם עם אותה ההתפרצות הריבולוציונית, עם אותה התנועה הריבולוציונית של הזמן ההוא; העליה השניה של תרס"ד באה בדיוק עם עלית הגל הריבולוציוני של שנת 1905, כשם שהעליה השלישית שבאה אחרי המלחמה היא גם כן באה בבת אחת עם ההתעוררות הריבולוציונית של כל מזרח אירופה.72 הדבר הזה אולי פותח לנו פתח, שסדנא דארעא חד הוא, שישנם כחות עצומים הפועלים בכל, על פני כל החברה האנושית של זמננו, שגלוייה לגבי גרמניה, אוסטריה או רוסיה היו בצורה זו או אחרת ולגבי האומה היהודית היתה בצורת התנועה החלוצית.73 אני כרגע רק רומז על החזיון הזה, על אותו השילוב של הצנורות השונים הפועלים בחיי כל עם ועם, להוכיח עד כמה צריך לחפש בהם לא רק את הכחות הפנימיים של האומה אלא גם לראות את הקשר בין הכחות האלה ובין כל הכחות הפועלים בכל חיי החברה מסביב לה. אילו יכולנו להתעסק בחזיונות ההיסטוריה העברית, הינו רואים גם בחזיונות של הפרי־היסטוריה העברית שלפני הציונות, בתקופת שבתי צבי או גם בימי נפוליאון, שהם תמיד נמצאים באיזה קשר עם הגאות הפוליטית, עם הזעזועים הפוליטיים שעוברים על העולם כלו.74

אם אנחנו נשאל את עצמנו מי היה הסוג של העולה הראשון אשר הניח את היסוד להתישבות בארץ־ישראל, אז זה קשור בשם הביל“ו. אין זאת אומרת שהעליה כלה היתה של הביל”ויים. באותה תקופה באו מעירה קטנה ויסדו את עקרון או שהלכו ממזריטש ויסדו את יסוד המעלה, או היהודים שבאו מרומניה ויסדו את ראש־פנה ואת זכרון יעקב, כל אלה היו חלקים של הגל החלוצי הזה, אשר מצא את בטויו השלם בתנועת הביל“ו.75 כמעט כמו בכל התעוררות של עליה עממית, אנחנו כבר אז פוגשים את אותם שני היסודות שמהם מורכבת עליה, אשר פוגשים בכל תקופה אחרת. מצד אחד האידיאה השלמה המהפכנית הצפונה בחבת ציון,76 כלומר שאיפת הגאולה הלאומית, שאיפת גאולת הפרט, ההדבקות לקרקע, האמונה בחיי חברה יותר חדשים ומתוקנים – זה מצד אחד; ומן הצד השני היהודי האורירי, שאיננו מתאר לעצמו את ארץ־ישראל אחרת מאשר העולם שהוא נמצא בו. הוא חושב שההבדל יהיה רק שפה לא ישלוט ה”גוי“, אבל הוא יכול להמשיך פה את אותם החיים המנחם־מנדל”יים77 (אז הטרמין הזה עוד לא היה). בספרות של אותה התקופה – אני אמרתי שאנחנו נשתדל עד כמה שאפשר להסביר את המאורעות ההיסטוריים בחזיונות בלטריסטיים – בתקופה של חבת־ציון, ישנם שני טפוסים אשר הם מביעים את הסמלים האלה. יש ספור אחד אצל מנדלי: “בימי הרעש”78 ושם נוסע רב ליב המלמד לארץ־ישראל והוא בדרך צריך להתמחות בחקלאות. הוא נכנס למחסן של תבואה באודסה והוא שם כבר מראה מבינות בחקלאות. הוא בודק את השעורה ואת החטה, הוא יודע שעכשיו הוא מתקרב לחקלאות. בספור ההוא נתן טפוס קלאסי לעליה הידועה בתקופת העליה השניה לארץ־ישראל בשם “נחלה מבוהלת”.79 הטפוס השני של האדם הרואה את ארץ־ישראל כמקלט לכח האומה, באהבה לקרקע באמת. הוא ניתן בספור אחד של שלום עליכם,80 שהוא מעט ידוע, והוא אחד הספורים הנפלאים. הספור נקרא בשם: “זעליג מעכאניק”.81 בשני הספורים האלה, אולי יותר מאשר בכמה ספורים אחרים, ניתנת דמות ידועה להלך הרוח של אותה התקופה. גם בתוך התנועה של ביל“ו עצמה, כמובן, כמו בכל תנועה חזקה, התערבבו שני האלמנטים: האלמנט הרציני, שבשבילו המהפכה של ביל”ו היתה מהפכה אישית, וגם האלמנט האורירי, העסקני הצבורי, שבשבילו היה זה טררם82 צבורי חדש, יצירת מפלגה חדשה.

אם נתבונן לאידיאולוגיה של ביל“ו – אני עומד על זה כרגע בשביל להשוות אותה אחר־כך עם מה שנזדמן לגבי העליה השניה – נראה שהרכוש העיוני שלה היה אלמנטרי עד למאד. אינני אומר את זה לשם גנאי. למעשה כל תנועה אמתית בטרם היות לה אידיאולוגיה מורכבת ובטרם שהיא עוברת אכזבות ומכשולים, הטרמינולוגיה שלה פשוטה. זוהי קודם כל שאיפה אלמנטרית בלאומיות ובסוציאליזם, רגש של מרידה, רגש של שאיפה לצדק. אין שום תנועה ציונית – איך שהיא לא תעריך את הפרובלימות של הרגע – מבלי שיהיו בה יסודות של קבוץ גלויות, של אהבת הארץ, של הרמת השפה העברית, של יצירת ערכין תרבותיים, הכמיהה הגדולה והעצומה לנכסי הרוח. המשבר האידיאולוגי אשר עבר על כל אלה שהצטרפו לביל”ו היה פשוט עד למאד. הם עברו דרך האידיאולוגיה של ההשכלה היהודית, בעיקרה הרוסיפיקציה של התפיסה הקוסמופוליטית, 83 כל אותו הבגז'84 הדל בעצם של ההשכלה, כל אותה ההתרחקות הגמורה, שהיתה לכל אינטליגנט יהודי מחיי היהודים, מכל אוצרות הגנוזים במסורת היהודית, הריחוק מהשפה העברית, גם משפת האידיש, כל אותה האמונה המוחלטת בפרוגרס,85 שהוא יביא אתו את שויון הזכויות – כל הדבר הזה קוצץ בבת אחת גם על־ידי התעוררות הפרעות ברוסיה,86 גם על־ידי התעוררות שחרור הלאומים בסוף שנות השבעים במלחמת הבלקן.87 מאמרו הידוע של בן־יהודה “שאלה נכבדה”, אשר הציג הראשון את הפרובלמה של מדינה יהודית עוד לפני פינסקר, היה מושפע במדה גדולה ממלחמת הבלקנים, אשר הרבה מהאינטליגנציה הרוסית התנדבו לה.88 היו אפילו סוציאליסטים יהודים שהתנדבו אז והלכו לשחרר את בולגריה מידי תורכיה. למשל, הסופר העברי בן־דוד, אשר היה אחר־כך בראשית שנות התשעים המיסד של “שפה ברורה”, הוא בעצמו היה באותן השנים מתנדב כזה מפטריוטיזם רוסי לשחרור בולגריה.89 וכשבאו בבת אחת ימי הפרעות בא כל אותו חשבון הנפש, אשר הקיף חלקים ידועים, לא כל־כך רחבים – ההמונים היהודים התחילו לברוח באופן הכי פשוט. אם אנחנו נקרא עכשיו כל מיני דוקומנטים המתארים את התהוות ביל“ו (הספר של חיסין: “מיומן אחד הביל”ויים"90 הוא חשוב עד למאד לשם זה), צריך להשתדל גם לקרוא את פרקי חיסין בכתבים של דרוינוב,91 המתארים עד כמה הדרך הזאת של התהוות הביל”ו, עד כמה השדבר92 הזה היה פשוט. צריך לדעת גם שאצל רוב החוגים האלה היתה שאלת ארץ־ישראל לא כל־כך פשוטה, האידיאולוגיה היתה טריטוריאליסטית.93 ביסודה היו על כל פנים זעזועים ונדנודים בין האפשרות להוות מדינה יהודית באמריקה, על מה שחלם “עם עולם” ובין האמונה בארץ־ישראל. והויכוח עמד על שטח אופורטוניסטי, אם זה אפשרי או לא אפשרי. אולם אלה שהחליטו אז לעזוב וללכת לארץ־ישראל בעצם לא הצטרכו, מלבד החלטה גמורה לשים קץ לחלומות של האסימילציה,94 לא הצטרכו להלחם בתוך העולם היהודי עם שום תנועות פוליטיות רציניות. לא היו אז כאלה. מלבד חבת־ציון היו שתדלנים, הגבירים גינזבורג95 ועוד כמה כמוהם, ואת המלה אמיגרציה הם חשבו למסוכנת;96 היו עתונים יהודים כמו “רוסקי ייברי”,97 שטען שאסור להשתמש במלה אמיגרציה. גם בחבת־ציון לא השתמשו במלה זו והשתמשו בטרמין “פררסלניה” (העברה ממקום למקום). זו היתה הצבוריות השולטת. מצד שני היתה קבוצה אשר לה היתה הרבה אהבה לעם, לא כל־כך אהבה לארץ ולא כל־כך אהבה לתרבות העברית, אבל הרבה אהבה לעם והם הרימו יד בגבירים האלה. יש רומן של חושי הארכי – זהו המהנדס ליבונטין, אשר עכשיו הוא מנהל בית החרושת “ברזל” ואשר היה מאותה התקופה, והוא נסה בספורים אחדים לצייר את אותה תקופה. הוא השאיר דוקומנט ידוע של ימי ביל“ו ושם מתואר איך סטודנט אחד נתן מכת לחי לאחד הגדולים בפטרסבורג;98 נסו להשתיק את הדבר הזה שחשבו שזוהי מרידה במלכות. זה בעצם היה התוכן של הביל”ו. ונוסף לזה האמונה שהיתה להם – אשרינו שהיתה להם – אילו ראו את אותה הבדידות המחכה להם בארץ־ישראל, אבל הם האמינו שהנה מתחילה גם האמיגרציה ללכת, הם יהיו הראשונים, הם יסדרו את המושבות הקואופרטיביות הסוציאליסטיות הראשונות והכל ילכו אחריהם.99 התפיסה של ביל"ו, שביסודה היתה הממלכתיות היהודית, המדינה היהודית, אבל בעצם היא לא עברה בכור המצרף של פרובלימה גדולה; הם ראו את הדבר פשוט למדי.

מה שחכה להם בארץ על זה עכשיו לא אדבר, זה היה מפנה אותי לאותה התקופה. אולם רוצה אני להגיד רק מלים אחדות על זה. בארץ חכה להם דבר מה איום. אנחנו אשר עוברים עלינו גלים של שפל ואכזבות אין לנו מושג, מה היה גורלם באותן השנים. אומר לכם דבר אחד כדי להסביר את הדבר הזה. בשנה הראשונה כשאני הייתי בארץ100 הייתי משוה את החיים בארץ, שאין להם כל קשר עם האומה היהודית, הקרועים מכל עליה נוספת אלינו ולפעמים קרובות היתה הרגשה של “סילקא”101 של אנשים אשר הלכו בשליחות ידועה לארץ גזרה, למקום רחוק מן הישוב והם צריכים לעמוד על המשמר; אבל ההבדל היה ששם היה זה פרי גזרה, אבל פה כל אחד העמיד את עצמו במצב כזה. אבל אם אפשר להשוות את מצבנו אנו בזמן הראשון ל“סילקא” אז צריך להגיד, שהמצב של הביל“ויים בזמן הראשון היה מצב של שליסלבורג,102 שנידונו לעבודת פרך כל ימי חייהם מבלי לראות את הדור שיבוא אחריהם. הגל של העליה פסק מיד. הם חשבו שהעליה תבוא מאליה, מספיק שתהא מושבה אחת או שתים והעליה תבוא. אבל איך תבוא? אלה שהלכו לארץ – אמצעים להתישבות לא היו להם. היה נחוץ שמאחוריהם יעמוד כח מחדש, וכח מחדש אפשרי אילו היתה תנועה עממית גדולה. כח כזה לא היה. בימי ביל”ו היה סיר אוליפנט, אנגלי אחד, שהגה גדולות.103 כל החלום הזה גז מהר. זה נהפך לענין של קערות בערב יום־הכפורים.104 הדבר הזה נעשה לפעוט ולא היה כח בידי התנועה105 להחזיק את מעט המושבות. אז נמצא גואל – הברון רוטשילד. חזיון מענין הוא כיצד בא היהודי הזה מעולם המגנאטים,106 אשר היה כבר לגמרי קרוע ממחנה היהודים, אשר שייך ליהדות הצרפתית שחיה כלה בהתבוללות, ומה היה הקשר בינו ובין המתישב בארץ־ישראל, זה באמת אחד הסודות הגדולים בהיסטוריה. אבל מה שלא יהיה ערכו האנושי בתור פינומן היסטורי, הגלוי הזה של ההתישבות עם הפקידות אשר עשתה את ההתישבות על אפה ועל חמתה, שהתיחסה למתישבים כאל שנוררים,107 כאל גזע ממדרגה נמוכה, הדבר הזה שהשפיל את העליה של הגבורים – הגבורים היותר גדולים שהיו לנו – מגדרה108 ועד יסוד המעלה, גבורים יותר גדולים מאלה כמעט שלא היו לנו ונחוץ היה כח גדול של פילנטרופיות ושל אפוטרופסות, כדי לשבור את כל כח היצירה שהיה בתוך התנועה הזאת.109 ואם אתם תקראו במקומות ששונים, גם בספרו של דרוינוב, מכתבים של אנשי ביל“ו המלאים יאוש מר; אם מתוך כל מאות האנשים של ביל”ו נשארו בארץ אולי שני מנינים בזמן ההוא,110 אם בין העוזבים היו אולי אנשים גם שלא מן הגרועים (סופר כמו לוינסקי היה בין אלה שאחרי זמן מה עזבו את הארץ),111 אם נקרא את המכתבים של חיסין המלאים יאוש מר והכרה גמורה שאיש לא יבא אחריהם – נדע מה קשה היה גורלה של העליה הזאת ללא כל עזרה ישובית רצינית, ללא כל הד אמתי במחנה הגולה היהודית.

מענין גם זאת לציין: הקושי הפנימי והיאוש המר אשר היה לאנשי ביל“ו בארץ־ישראל, היה לא יותר מאשר פרי המצב הקשה שלהם; הוא לא היה פרי של נדנודים אידיאולוגיים, הוא לא היה פרי של תנועות גדולות בעולם המקסימות יותר. מזה הם נצלו. אפשר לתאר שאילו היה בימי הביל”ו, אילו היה להם צורך להלחם לא רק עם מעצורים קשים של הטבע, עם הדלות, עם הקושי בהספקת מים; כל אותה ההתנונות, כל אותן השנים, שצריך היה לבנות בתים בגניבה, שאסור היה לעשות זה בגלוי בגלל הממשלה התורכית שנמשכה רק אחרי בקשיש או הרשתה רק לבנות רפת112 – אם נוספו להם אחרי כל המלחמה עם הטבע, עם השלטון, עם המוסדות המישבים, ואפילו חבת־ציון – פקידי חבת־ציון או שליחי חבת־ציון הביטו על המתישבים לפעמים קרובות בעינים כאלה, הטובים שבהם, כמו לילינבלום הביטו בבקורת קשה ובתוכחת מוסר,113 אבל האחרים הביטו בשלילה גמורה על עבודת ההתישבות; הם דאגו אז להשיג את הסכמת הרבנים, והתחילו לבוא שמועות, שאנשי גדרה אינם חרדים, אינם שומרי דת;114 כמו שעכשיו באים אכספרטים לארץ־ישראל, ומי הם האכספרטים – אלה שיש להם קצת כסף.115 נשלחו גם אז אכספרטים לארץ־ישראל. נשלח ויסוצקי, שהיה אמנם חובב־ציון טוב מאד, אבל אדם בעל־ביתי עם מושגים קטנים והוא אז מסר את תשובתו לחובבי־ציון, שהמושבה של הביל“ויים, שהיתה אז אפיקורסית וחצי סוציאליסטית, אין כל טעם ותועלת להחזיק אותה וצריך לפזר את אנשיה בתור פועלים שכירים בפתח־תקוה. 116 אני רוצה לציין בזה, שההתנגדות של המעמד הבינוני להתישבות קבוצית היא לא משנת תרפ”ח.117 לו היה עליהם, עם כל הקושי הזה, להלחם גם על רוחם, גם על האידיאולוגיה שלהם; לו עמדה נגדם איזו השקפה אחרת אנטי־ציונית, ספק גדול אם היה להם איזה כח לעמוד כנגדה.118 אבל אז היו החיים ריאקציוניים ברחוב היהודי; חבת־ציון שרכה119 את דרכיה. האמיגרציה לאמריקה נתנה אולי פתרון לחיי היחיד, אולם לא נתנה שום אידיאה לאומית, שום אידיאה פוליטית עולמית. ברוסיה לא היתה עדיין שום התעוררות ריבולוציונית והאנשים האלה היו כמו זרעים שנקברו ברגע שנזרעו והיה עליהם להמשיך כדי למסור לבאים אחריהם ירושה שלא בטהרתה, כי אם זכר עלוב למעשה הגבורה שלהם ולנאמנות הגדולה.

בביקורתו על המתיישבים טען ליליינבלום, כי לרובם אין מוטיבציה ליישב את הארץ ועלייתם נבעה מאמונה, כי יכוננו למענם מושבות והם יהפכו לבעלי נכסים, ואחת היה להם אם יקרה הדבר בארץ־ישראל או בארצות־הברית.

העליה של תרנ“א היתה יכולה והיתה צריכה לכאורה להביא שנוי גדול במצב בארץ. אחרי עשר שנים של פעולה פעוטה מאד בחבת־ציון פרצה פתאום עוד פעם התנועה והיתה הרמת כנפים. 120 הדבר היה ברוסיה אחרי גרוש מוסקבה. 121 צמחו כבר כחות, אשר בשבילם הציונות היתה לא רק דבר מפשט כמו בשביל אנשי ביל”ו, פתרון תיאורטי לסבל האומה. קם כבר נוער, אשר בשבילו היתה כבר הרומנטיקה הארץ־ישראלית, המפעל הארץ־ישראלי היה חי, נוצר כבר דבר מה אשר יכול לשמש איזה מגדל אור, היכול לקרא למי שהוא. כבר נמצא נוער – לא סטודנטים, לא אנשים עם עבר ידוע, כי אם נוער רך וצעיר, אשר בשלמות גמורה, כבר עם אמונה בתחית השפה, עם אמונה במציאות החקלאות היהודית, במציאות המדיניות היהודית – הלך אז לארץ. 122 הפרק הזה של תרנ"א כמעט לא נכתב. אני חושב לאחד החובות הגדולים של תנועת הפועלים לאסוף את החומר ולהכיר מה היה ערכה ומשקלה של העליה הזאת. בזכרונות של משה סמילנסקי ישנם דפים אחדים, רשימה אחת הקרואה “בני בלי שם”, ששם מסופר קצת על הטפוס הזה של הנוער הנלהב והחלוץ של אותו הזמן.123 אולם כאילו זה לא מקרה הדבר, שגם לאותם האנשים, שמזכירים אותם, שמם האישי נמחק. רבים מהם נפלו בבצות חדרה.124 גם ברחובות עדיין הקדחת היתה מרובה. קופת־חולים לא היתה עוד, שום עזרה מדיצינית לא היתה.125 והעובדה היתה, שילדים בני 17־18 באו לארץ, אם איזו ספינה לא לקחה אותם חזרה, אז הם הלכו לבית־הקברות. זה נותן לנו תמונה מהמצב בימים ההם. רק מעטים מאד מן הדור ההוא הצליחו להכות שורשים בארץ. כשם שמן העליה הראשונה נשארו המושבות הראשונות של הישוב, ככה נתנה העליה הזאת מצד אחד את המושבות רחובות וחדרה ומצד שני את אותו הגוף החדש של פועלים שהתרכז והניח בארץ את היסוד למושבה נס־ציונה.126

ברשימתו “בני בלי שם” תיאר סמילנסקי את הצעירים האידיאליסטים בעלייה הראשונה, שהוכרעו על־ידי קשיי פרנסה ומחלות ומתו באלמוניותם (כתבי משה סמילנסקי, זכרונות א', תל־אביב, 1928).

ורק עכשיו אני ניגש להגדרת העליה השניה, שהניחה את היסוד לתנועת הפועלים של זמננו. 127 מצד אחד אפשר לומר, שודאי העליה השניה באה כבר לאחר שדבר מה גדול קדם לה,128 לאחר שבאו האנשים הראשונים אשר העיזו וחלמו ויכלו לבטא את החלום הזה של הליכה לארץ־ישראל, של מושבה יהודית. הם כבר במובן ידוע כאילו המשיכו קו אשר נתווה לפניהם. אבל אם נתבונן לתקופה ההיא, למה שעבר במשך 25 השנים129 בין עלית ביל“ו ובין העליה השניה, נתבונן למה שעבר על האנושיות בעולם – נראה שהעליה השניה היתה צריכה לחדש הרבה מאד לא רק פה בארץ, גם ביחס לעצמה, גם ביחס לתפיסה הציונית, גם ביחס לאופי האדם וגם צריכה היתה להלחם בהרבה מכשולים, אשר העליה הראשונה לגמרי לא ידעה אותם. בין השנים האלה של עלית ביל”ו ובין העליה השניה חלו בעולם היהודי שינוים עצומים. הרחוב היהודי כבר לא היה שומם וכבר לא היה נחלת הגבירים והגבאים כמו שהיה קודם. צפו שני כחות עצומים: בא הרצל. קמה הציונות המדינית.130 בא הסוציאליזם היהודי בתור חזיון עממי. סוציאליסטים יהודים היו גם קודם. כמעט החל משנות השבעים. רובם הגדול היו סוציאליסטים מגזע יהודי, אבל הם לא הרגישו את עצמם כסוציאליסטים יהודים. רק קומץ קטן הרגיש את עצמו כסוציאליסטים יהודים ולא כנושאי־סוציאליזם לעם אחר.131 אבל גם בין אלה רק יחידים חלמו על סוציאליזם יהודי, כלומר על סוציאליזם כזה, שבתוך העם היהודי יהיו נושאים של תנועת הפועלים הסוציאליסטית. אתם ודאי עמדתם מתוך הפרסומים שב“דבר” על ערכו של ליברמן.132 אני רוצה רק לציין כרגע, שהסוציאליסטים היהודים, שהיתה להם הרגשה לאומית עם מאוויים חזקים מבלי לדעת מה לעשות בהם, היו מעטים בין חבריהם. כך היה המצב בעליה של ביל“ו וגם בעליה של תרנ”א; אז עדיין היה כל השטח של הצבוריות היהודית ריק.

בסוף התקופה, החל מתרנ“ז, מאותה השנה אשר בה גם נוצר הקונגרס הציוני וגם נוסד ה”בונד“, מאז החלו החיים היהודיים סואנים מאד.133 הדלות היהודית, השוליה היהודית, בן העירה הקטנה, זה שבספרות היהודית הוא בוטא אצל פרץ בשם “באנטשע שווייג”,134 או אצל פינסקי בשם אחר,135 כל אותו הטפוס של המנוצל, המדוכא התחיל להתפרץ ולהיות שותף לחיי חברה. ביחס לארץ־ישראל מלאה הציונות ההרצלאית תפקיד מורכב עד מאד. מצד אחד עשתה היא את הדבר הגדול הזה – אני לא מדבר על מה שעשתה במובן הפוליטי לגבי העולם הגדול; זה היה נצחון ראשון של מדיניות יהודית, של מדיניות יהודית דימוקרטית, לא שתדלנות. הופעה זו שהעולם החיצוני התחיל להכיר שיש צבוריות יהודית בעלת רצון, בעלת שליטה על ההמונים, אשר גם הממשלה הרוסית התחילה אתה משא ומתן ומצאה את עצמה נאלצה לפעמים לשחד אותה.136 אין אני רוצה לדבר על ערך המשא ומתן הזה, כרגע אני רוצה לדבר רק על הערך הפנימי. תפקידה בחיי היהדות היה ריבולוציוני עד מאד. היא בבת אחת הוציאה לבמה הצבורית המונים, המונים גדולים של היהודים. אם העבודה היהודית הסוציאליסטית, אם העבודה של ה”בונד" בראשיתה היתה בעצם עבודה של חוגים קטנים מאד, אם גם של חוגים חשובים, והיתה נדונה לירידה אילמלא באה הציונות. ופה נראה כיצד חזיונות המופיעים כמתנגדים, כסותרים אחד את השני, איך הם יונקים לפעמים ממקור אחד ואיך שלפעמים חזיון אחד עובר לשני, מתבולל עם השני. אין לתאר כלל, שהתנועה הסוציאליסטית ביהדות היתה יכולה להגיע להשפעה גדולה אילמלא באה באותו רגע תנועה כזו, אשר זעזעה את היהדות, אשר עוררה חלומות פוליטיים גדולים בלב אנשים, אשר מעולם לא העיזו לדרוש דבר מה במובן המדיני.137 כל התנועות אשר באו אחר־כך, גם רעיון האבטונומיזם של דובנוב אשר ה“בונד” נאחז בו אחר־כך, כל התנועות הקולטוריסטיות, שהיו במשך השנים הללו, ההתעוררות של השפה העברית, של שפת אידיש, כל הדברים האלה קשורים עם ההתעוררות הציונית.138 לא רבים יודעים, שהמקלט הראשון לאידיש, כלומר המקלט הראשון שבו באו לידי בטוי סופרי אידיש והצורך של פתוח האידיש, זה היה העתון הציוני הרשמי “דער יוד”, אשר נערך על־ידי רבניצקי ואחר־כך על־ידי לוריה.139 שום אורגן לא מלא תפקיד גדול כל כך בתחית ספרות האידיש, בארגונה, בפרסום הכחות כמו העתון הזה, אשר כלו נוצר לשם תעמולה ציונית. כך לפעמים מפעל צבורי אין לראותו כמפעל של מפלגה אחת. זה היה ערכה הגדול של התנועה ההרצלאית לגבי ההתעוררות הלאומית.

אבל אם אנחנו נתבונן לכל ההתעוררות הזאת, שהיתה של פריחה קטנה מאד, אשר התחילה בקונגרס הראשון ונסתיימה בקונגרס הששי, אשר נמשכה לכל היותר כ־6־7 שנים, אם נתבונן מה היתה השפעתה על העליה לארץ, על הישוב בארץ־ישראל, אזי נראה חזיון מוזר מאד, שכרגע קשה להבין אותו. מי שאיננו יודע את הויכוחים אז בציונות בשאלה של קליינקולוניזציה, עליה בגניבה, חדירה אטית לתוך הארץ, מי שאינו מכיר את הדבר הזה, לא יבין כלל איך ההתעוררות הציונית לא נתנה שום כוחות לעליה, שום כוחות לארץ;140 אדרבא: היא הפנתה את כל המרץ המדיני ואת כל אהבת ארץ־ישראל לדבר מה אחר. היה לוזונג של כבוש הקהלות, היה לוזונג של ארגון העם, היו פעולות אחרות שהסתעפו מן הציונות, אבל הפעולה הפשוטה, העליה וההתישבות בארץ־ישראל שהן כרגע לא רק ה“א” וה“ת” בשבילנו אלא בשביל כל הציונות, אז לא תפסה שום מקום בציונות.141 אם אתם תקראו עכשיו – ועכשיו יש לכם הזדמנות לקרא בעברית את היומן של הרצל ושם תוכלו לעמוד על מסתרי נפש של האיש הזה – תראו שאילו הרצל היה יכול לתאר לעצמו, שענין הציונות הוא דבר כל כך ממושך ודאי לא היה נעשה למנהיג הציונות.142 כמו שבהרבה תנועות המנהיגים אינם רואים את כל אותה הדרך, ככה גם אשרה של הציונות, שהמנהיג לא ראה את כל הדרך. ואם היתה לו תפיסה כזאת, מובן מדוע התיחס בבטול לעבודתם של אנשי חבת־ציון. הוא הבין את הערך של עבודת הקולוניסטים בארץ־ישראל, אבל הוא לא יחס להם ערך רב וחשב, שכל זה מפריע לעבודה הפוליטית. ומובן שאחרי שנפגש עם המכשול הראשון הדיפלומטי – נשבר.143 וכך קרה הדבר הזה, שמצד אחד גרמה הציונות המדינית להתעוררות לאומית כבירה והיא סחפה לתוך המכונה הציונית חוגים רחבים עד מאד ומהצד השני היא לא נתנה להם מפעל, היא לא נתנה להם מעשה, היא נתנה להם דגל, אבל היא לא נתנה להם מה לעשות, לאן ללכת עם הדגל הזה. ומזה גם מובן שהציונות המדינית שמשה תחנת מעבר, פרוזדור גדול אשר חלקים גדולים ביהדות, חלקים אקטיבים ביהדות עברו דרכה לתנועות אחרות. אם תתבוננו עכשיו לצבוריות היהודית, גם בחוגי ה“בונד” וגם בחוגי הקומוניסטים וגם בכל מיני חוגים אחרים, אתם תמצאו אנשים אשר חסד נעוריהם היה קשור עם הציונות. הציונות הוציאה אותם להכרה צבורית, היא עוררה בהם את האינסטינקטים האלה, אבל אח“כ עזבה אותם והם עזבו אותה. מספיק לקרא את המי מוארים של הבונדאי – מיכלביץ'.144 איש לא יעלה על הדעת, שכל ה”בונד", שכל היבסקציה עכשיו עברו בית־ספר של הציונות, עם כל אותה התכונה לא רק ללמוד דברים חדשים אלא גם לשכוח אותם.145 השאלה הזאת במה מעסיקים את הנוער, מה היא הפעולה הציונית, היא היתה אולי השאלה הכי קשה שעמדה לפני הציונות המדינית. והיא לא ידעה לפתור אותה וידועה המימרא של אוסישקין בזמן ההוא, אשר אמר את המשפט הידוע: “אוט פראזי נא דילה”.146 הוא אולי אחד המעטים בציונות אשר הבין את ערך המעשה, הוא היה תמיד דורש מעשה. אבל המעשה לא יכול היה ללכת הלאה ממכירת שקל ומארגון אגודה.

ומה היה מסביב? מסביב היו כמה חזיונות חדשים, אשר עמדו לבלוע את הציונות. מצד אחד קמה תנועת פועלים יהודית מלאה הוד וזיו, מלאה קרבנות ומסירות נפש, וגם מלאה פשטות. הדרך הזאת, ההטפה הזאת לפועל וליהודי סתם, שהאסון שלך זהו השוטר, הפריסטאוו, זה סמל העריצות, סמל הרשע;147 מספיק לך לשבור את מטה הזדון הזה והכל יסתדר מאליו; כל אותה הפשטות הזאת של הסוציאליזם היהודי ה“בונדא”י, אשר היה לו אמנם רגש לאומי חזק (לא היתה לו הכרה לאומית והוא לא ידע אולי את העבר ולא הרגיש את העתיד, אבל הוא חש את ההווה והיה נאמן להווה), אבל יחד עם זה היתה תפיסתו מוגבלת, הוא ראה את כל הפרובלימטיקה היהודית בזה: תפול ברוסיה ה“סמודרשויה”,148 יקבלו היהודים זכויות וברגע זה כל השאלות נפתרות. התנועה הזו, אשר סגלה לעצמה את הברושורה הרוסית והגרמנית, תרגמה את זה לאידיש ולאידיש גרועה מאד.149 מבלי יכולת להביע את זה בלשון יהודית מקורית, מבלי לחשוב שצריך להתאים את כל אותן הפרובלימות לכלכלה היהודית, לשאלות התרבותיות היהודיות, התנועה הזו גלתה כח גדול מאד בפשטותה. אבל כחה היה גדול לא רק בזה. אילו היתה תנועה כזו נפגשת עם תנועה ציונית עממית, הדורשת הרבה קרבנות, האומרת לנוער, כיצד לא לחיות ומה עליו לעשות, ספק אם היתה התנועה הבונ“דאית כל כך חזקה. אבל היא ניזונה לא כל כך מהפשטות שלה כי אם מחוסר הפשטות שהיתה בציונות. וכך אנחנו רואים שבתנועה הציונית מתחילות צצות כמה וכמה תנועות. השם הכללי שלהן הוא “פועלי־ציון”. לפי הזמנים היו להם כמה וכמה שמות, להתחיל בארגון של “חרות” – הקבוצה הסוציאליסטית הראשונה, שיסד נחמן סירקין בברלין; מהאגודה “הסיאונה”, אשר הוא יסד עוד לפני זה,150 מקבוצה של סטודנטים דרך קבוצות ראשונות של “פועלי־ציון” אשר צצו נפרדות אחת מן השניה, כמעט בבת אחת עם ה”בונד"; דרך קבוצת סטודנטים, שקראו לעצמם “ווזרוזשדניה”151 ודרך התנועה החדשה שקראה לעצמה ציונים סוציאליסטים152 – כל התנועות הללו, אם כרגע נדון עליהן מצד מהותן הנפשית, נראה שזה היה רק בטוי לחפושים הללו של מציאת דרך לפתרון השאלות היהודיות שצמחו לציונות.153

הציונות היתה מורכבת משתי שאלות. בשאלה אחת היתה חזקה עד מאד, שאלת ההכרחיות בציונות.154 בדבר הזה הצליחה הציונות עד מאד. היא היתה צריכה גם לציין את האפשרות המדינית וגם את הדרך של הציונות. כאן היתה חלשה. אם אחרי שנים עמדו התנועות הללו שבורות, הרי היתה זאת התבוססות בחפוש דרכי ההגשמה. יש שאדם אינו טועה במגמה אל הדרך הנכונה, כי אם טועה מן הדרך והלאה. כל אותם הדרכים לא הובילו אל ההגשמה. ומשנה לשנה הלך וגדל הזיו והזוהר של המהפכה הרוסית עצמה.155 דור אשר נזדמן לו בעצמו לחיות בתקופה של ריבולוציה, יודע שכחה של מהפכה הוא לא רק עיוני, הוא הרבה משפיע מתחת לסף ההכרה, הוא סוחף אל תחת156 הגלגל שלו הרבה כחות.

גורם גדול ועצום היה הפוגרום הקישינובי.157 ההתעוררות הזאת היתה בשנוי היחס של ההמונים היהודים, גם היחס של ההמונים היהודים אל הממשלה הרוסית, בנטיעת ההכרה, שהכרחית מלחמה פוליטית ברוסיה עצמה, שמבלי זה אי אפשר לחיות, חדוש המושג על היהדות בכלל וההכרח לחפש דרך לאמיגרציה, אשר התחילה למחרת, הם נטעו עוד יותר את ההכרה הזאת, שהמפעל היחיד הנותן מקום להבעת הגבורה היתה ההשתתפות בריבולוציה הרוסית. מצד השני היא עוד יותר גלתה, עד כמה שהציונות פוליטית אין לה תשובה ריאלית על צרות היהדות. ואם במשך זמן קצר אחרי קישינוב בא הרצל והודיע שהמאמצים הדיפלומטיים שלו נכשלו ושאין דרך אחרת אלא אוגנדה – אם הוא האמין באוגנדה או לא, כרגע כל השאלות הללו לא חשובות לנו – אז היה לדבר הזה ערך פטלי בתנועה הציונית. הערך הפטלי לא היה בזה, שהרצל נואש. דברים כאלה קורים בתנועות, אבל כיצד נתקבל הדבר הזה בתנועה הציונית זה היה חשוב עד מאד. אתם יודעים שהנוער הציוני הצטיין תמיד בדעות…158 אם בשביל הציוני הכללי,159 בשביל הציוני הפשוט, היה הענין של אוגנדה או מוצא דיפלומטי או דבר שראה בזה פתרון זמני, כאילו אפשר להשפיע על־ידי זה על תורכיה או סתם איזה מפעל שהוא, אצל אנשים מהסוג של מנדלשטם היה כדבר הזה160 – הנה אצל הנוער הציוני־סוציאליסטי הוא נהפך לאידיאולוגיה, משאלת אוגנדה צמחה לא רק אוגנדה, אלא גם טרמינולוגיה, אוגנדיזם. האוגנדיזם היה דבר פשרני, מקלט ליל, כמו שקרא לזה נורדוי.161 אבל הטרמין הזה היה מורכב משני חלקים. היה בו צד אחד חיובי, הרעיון של הקמת מדינה יהודית, הרעיון של הצורך לא כמו האחד־העמיות הרוחנית אלא צורך של מקלט להמונים רחבים. אבל היה בו גם הצד השני, זוהי הכפירה שארץ־ישראל תהיה המדינה הזאת.162

כשאנחנו עכשיו, אחרי 25 שנים, מתבוננים לאותו ההרס הנורא אשר אוגנדה הביאה בתנועה הציונית בכלל ולא רק לתנועה בתור מפלגה, בתור אפרט163 שנהרס, כי אם ההרס האישי בחיי אלפי אנשים בתקופה של תרס"ג־ד; באותה התקופה קם לה לציונות נוער כזה אשר אולי רק עכשיו, רק התנועה החלוצית שלאחר המלחמה יכולה להשתוות אליו. עמדו מאורגנים עשרות אלפים אנשים צעירים, חניכי המהפכה הרוסית, מלאי אש קודש, עם אנטוזיאזם164 לאומי גדול מאד, עם כשרון של מלחמה, של התאבקות, עם אותה ההרגשה הריבולוציונית העושה אנשים מסוגלים למעשי גבורה אשר בזמנים רגילים אינם מסוגלים לכך. כל התנועה הזו חכתה למפעל. המפעל הזה לא בא. במקום זה באה הקריאה של יאוש. מענין באיזה קלות התפשטה הקריאה של יאוש הזאת. לפני זמן מה נזדמן לי להפגש עם חבר אחד מלפני 25 שנה ושאלתי אותו מדוע בתנועה גדולה כמו הציונות, כשבא הרצל והודיע שהפעולה הדיפלומטית שלו לא הצליחה ומן הצד השני אמר מנהיג המפלגה (סברה אמנם) שארץ־ישראל לא תצלח, מדוע לא עלה על דעת איש אחד מכל עשרות האלפים, לא להאמין דווקא להרצל ולהחליט: “אלך ואראה את הארץ”.165 קלות זאת של התפשטות יאוש ציוני, רק מתוך קונצפציה, תיאור,166 אשר היה בעצם רק שורה של ספיקולציות עיוניות, שטחיות למדי – הדבר הזה אילמלא לא היה כל כך טרגי, היה יכול לכאורה לשמש לחדוד. תנועה שלמה הסתלקה מארץ המולדת לא מפני שנתקלה במכשולים, כי אם מפני שמי שהוא הכריז על מכשול חיצוני, פוליטי, ארעי, בן חלוף ואשר בא מי שהוא שני ועשה שורה של ספיקולציות עיוניות.167 אולם כך הוא הדבר הזה. אולי יש בזה הרבה מאד לעמוד על האופי של הנוער היהודי ועל המחשבה הספקולטיבית היהודית ועל האופי של התנועות, אשר יותר ממה שיש להן שרשים עמוקים בפנים, יש להם התפשרות לכל גל עובר, לכל רוח נושבת.

אינני צריך להרבות בדברים, שאילו היה אז בתוך אותו נוער, אשר גדל בציונות, באותו אגף העבודה, אילו קם אז איזה כח אשר יעשה מארץ־ישראל לא ענין של תיאוריה, אלא ענין של דרך – ארץ־ישראל היתה אז לכלם או דגל או חומר לויכוח תיאורטי – אז אפשר מאד, שכל הגורל של ההיסטוריה הציונית היה אחר. אבל כח כזה לא נמצא אז, אולי נמצא מפוזר בתנועה, היו אולי אנשים בודדים, אבל כח מאוחד לא היה. לכל היותר נמצאו אנשים בודדים אשר נגד השלילה הציונית האידיאולוגית העמידו חיוב אידיאולוגי ציוני. באותה התקופה של ההרס הגדול, באותה התקופה של היאוש – לא יאוש תיאורטי אלא חורבן של חיים אישיים בשביל אלפים – היתה גבורה גדולה מצד ברוכוב אשר ידע לחשל מתוך אותו החומר אשר התהלך בויכוח, אנשים אשר רצו לעמוד על המשמר.168 אבל בין האפשרות של האמונה האידיאולוגית, שהרוב מתחיל לכפור בו ובין מפעל ההגשמה אשר הוא רק היחידי היה יכול למשוך את המוני הנוער הריבולוציוני, בין זה היה מרחק גדול מאד. ואיש אשר יגשר את הגשר הזה לא נמצא.

וכך אנחנו פוגשים את מצב היהדות ומצב התנועה הציונית בתקופה הזו, שנקראה התקופה של קישינוב והומל או יותר נכון בין קישינוב עד לאחר המהפכה הראשונה.169 הציונות התחילה לאבד את עמדותיה אחת אחת. גורמים רבים שמשו לכך. למשל אחד־העם, שנחשב לאחד מעמודי ההכרה הלאומית היהודית, שעשה במובן זה גדולות, שימש לא פחות מזה גשר מהציונות אל האנטי־ציונות. אחד־העם, מתוך התנגדות שלו לציונות המדינית, מתוך הכפירה שלו בקבוץ גלויות, עשה הרבה בשביל עקירת האמונה הציונית. הוא שהשתדל לנטוע את האמונה היהודית הלאומית, הוא עזר לעקור את האמונה המשיחית. אני מכיר הרבה אנשים “בונד”אים וקומוניסטים, אשר המעבר שלהם מן הציונות אל האנטי־ציונות היא דרך האחד־העמיות. גורל כזה היה גם לאידישיזם. התנועה הציונית עשתה דבר גדול בזה, שהתחילה להתיחס אל ההמון היהודי לא כאל אוביקט סתם. היא מלאה תפקיד גדול בהתעוררות השפה היהודית, ביצירת ספרות באידיש ועתונות באידיש, כלה נוצרה על־ידי כחות ציוניים. אבל גם הכח הזה אשר נוצר על־ידי הציונות, מהר מאד נהפך לכח לא רק שלילי במובן הציוני, אלא גם לכח אנטי־ציוני. יש חזיון שלא מצא את בטויו הפילוסופי, החזיון של האידישיסטים, שבשבילם היה האידישיזם גם אידיאל. בשבילם התחילה הדאגה להשלים עם הגלות, כלומר הניגוד לשלילת הגלות הציונית, האידיאליזציה של הגלות, האמונה שבגלות אפשר הכל להבריא – האידיאולוגיה שהיא כרגע נחלת ה“בונד” והפאלקיזם – דבר זה עבר דרך התחנה של האידישיזם הציוני.170 עוד באותה שנה כתב שלום אש דרמה אחת “משיח’ס צייטן”, יש בה כל הטפוסים, גם אותו הטפוס היהודי האומר, שהגלות היא אם, אותו הדביז של העממיות היהודית, שהיה בה חיוב גדול של חבת־ציון, של טפוח הפולקלור, היתה בה יחד עם זה כפירה בגאולה והאמונה, שהגלות תשאר לעולמי־עד ובה צריך לבקש משען.171 כל אותן התנועות – כמו שהאחד־עמיזם היה קשור עם הציונות וסר ממנה – הדובנוב’יזם ינק מן הציונות וסר ממנה, כך גם ה“בונד”, הפולקיזם והאידישיזם, כל אלה הן תנועות אשר צמחו מתוך המבוכה הציונית, מתוך זה שהציונות לא מצאה לה את המעבר מן המחקר אל המפעל.

אם נראה לפנינו מצד אחד את הפרעות הראשונות, שהיו משחק ילדים בהשואה לפרעות אוקראינה שלאחרי המלחמה,172 אבל יחד עם זה הם זעזעו את העולם היהודי, למי שלא ראה את זה בעצמו, קשה לו לתאר איזה זרם חזק עבר על כל העולם היהודי.173 מצד שני – את אבדן הדרך של ההגשמה, התגברות האמונה והתקוות הקשורות עם הגאולה המהירה על־ידי הריבולוציה הרוסית והתחילה התקופה של הבריחה מכל העמדות. תרגישו את הבריחה הזו בכל. אם מי שהוא יתעסק בביבליוגרפיה יראה, שהעתונים העברים כמעט כלם נסגרו, חלק גדול של סופרים עברים חדל לכתב, התחיל לעבוד באידיש. הפעולה הציונית היתה מלאה מרירות ומלחמת אחים וככה בכל פנות החיים. בין הוגי הדעות של הזמן ההוא אשר הרגיש, בחוש של אמן דק מאד, היכן מקום התורפה בציונות, אשר בקש את הפתרון לא בתיאוריה זו או אחרת, היה ברדיצ’בסקי.174 זה היה איש אשר מעולם לא הטיף לציונות, אשר מעולם לא הטיף לכלום, הוא להיפך, עמד כאחד הכופרים הגדולים, כפר גם במסורת, בהסתמכות על העבר וגם לא האמין בהגשמה הציונית – אם כי הוא היה אחד המעטים אשר הבין את היסוד הקרקעי הטריטוריליסטי בציונות. ברשימותיו המלאות נכאים, ספקות, הוא היה כבר מציין את האסון הגדול של הציונות, שהיא לא קשרה את גורלה עם גורל הפרט, עם ההגשמה של היחיד. הדברים האלה היו אולי בשביל התנועה הציונית הרשמית דברים בעלמא, כלומר הגיונות של יחיד. אולם במלים אלה, בהגיגים החשובים הללו, היתה כבר כלולה האמת אשר היתה עתידה למצוא את הגואל בעליה השניה.

אני קודם דברתי על ההשואה בין העליה של הביל“ו והעליה השניה. אם בתקופת ביל”ו היו הם אלה, שנשאו את הדגל ברמה ובכבוד, אלה אשר התוו אידיאל חדש אשר לא ידעו אותו ונגדם היה המון מדוכא, נכנע, היה כאן מצב אחר לגמרי. כל העולם היהודי היה תוסס מאד. הוא עמד לא בתוך הציונות ולא לפני הציונות, הוא עמד כבר מעבר לציונות. הוא כבר עבר את תקופת האמונה הגדולה, הוא נואש ממנה, הוא אוכזב ממנה, הוא נמצא במצב של צבא הבורח כלו מהמערכה אשר עוד מעט ולא ישאר בה איש וכל גורל הציונות נשאר תלוי בזה, אם ימצא מספר קטן של אנשים אשר יגידו: אנחנו נשארים בזה. והמספר הקטן הזה, הם אשר הוו את ראשיתה של העליה השניה. כאילו נצטברה מכל ניצוצות המהפכניות והגבורה היהודית מתוך הנוער הסוציאליסטי היהודי, כאילו נצטברה שארית הגבורה, הגחלת האחרונה והיא לא רצתה בשום אופן לדעוך, לא רצתה בשום אופן להכנע. היה קל מאד להכנע. כל החיים היו נגד; לא היתה שום תקוה לסופר עברי, שספור שלו יקרא; “השלוח” נסגר, אחד־העם עזב את המערכה,175 ביאליק השתתק;176 כל המפעלים אשר משכו את הלב, היו מחוץ לציונות; גם הציונים האקטיביים, אנשים כמו ז’בוטינסקי וגרינבוים, היתה להם עבודה רבה מסביב לדומה, עבודות חשובות, אבל שום קשר לא היה להן עם התנועה הציונית.177 והיתה גבורה יוצאת מהכלל – לא מתוך אמונה, משום שאמונה לא היתה, ולא מתוך אידיאולוגיה, כי אידיאולוגיה כזו לא היתה עוד אז, כי אם מתוך חושים טמירים אשר בעליהם אולי לא ידעו להגן עליהם ולהסביר אותם – להכריז כמו שהכריז אז ברנר בלונדון וב“המעורר” שלו “אחרונים נהיה על החומה”.178 אם אפשר למסור את תמצית הנפש של אלה האחרונים המעטים אשר ללא חיוב של ממש, אשר אולי יותר מאחרים הרגישו את מרי המצב היהודי והתנגדו לכל השליות, אבל רגש הכבוד שלהם אמר להם לא להכנע, להשאר נאמנים לדבר הזה – זה הובע במלים שכתב ברנר. זו היתה הסיסמא של גבורי מסדה179 והגורל רצה, שעוד בטרם הטריטוריאליזם יחוג את נצחונו הגמור, שעוד בטרם תתפשט הכפירה הציונית בתוך מיטב הנוער, שברגע זה תקום קבוצה אחת, אשר אילו נשארה ברוסיה היתה ודאי גם היא בעוד שלשה חדשים, בעוד חצי שנה עוברת את אותו הפרוצס ההכרחי אשר עברו כלם. היא לא חכתה עד שהאידיאולוגיה תפתור את השאלות, עד שאיזה מנהיג יבוא ויגיד: סדרנו לכם את הענינים ועלו לארץ־ישראל. זאת היתה קבוצת “פועלי־ציון” מהומל אשר עלו הראשונים לארץ־ישראל.180

איזה ערך יכול להיות בתנועה כמו שלנו, בתנועה החלוצית, לקבוצת חלוצים, על זה תוכלו לעמוד גם מזה בלבד, שמאותה הקבוצה של “פועלי־ציון”, שבאה אז לארץ יצאו אחר־כך גם מיסדי עין־גנים וגם אנשי סג’רה וגם אנשי “השומר”. שלשה מפעלים: סג’רה – מפעל מיוחד בהתישבות בגליל; “השומר” – מפעל מיוחד בחיי ההגנה בארץ; עין־גנים – המפעל הראשון של הפועלים בארץ; בכל שלשת המפעלים האלה השתתפו חברי אותה הקבוצה.181 בגולה, בכל תפוצות הגולה לא נמצא אז איש אחד אשר יוכל אפילו לאחד את מעט הכחות הללו, את זה שאפשר לקרא, שארית הפליטה,182 אשר יאחד אותם לכח אחד, לאיזו הסתדרות מאוחדת, הסתדרות חלוצית או למפלגה. כח כזה לא נמצא בכל הגולה. ברנר אשר הכריז על נאמנות, אשר אמר: דרך הכפירה יעברו גאולים, קרא לעצמו לא עסקנים, לא חלוצים ולא אנשי מפעל. הוא הדליק את הפנס בשביל אנשי שאר הרוח. לכל השאר אשר לא השלימו עם הדרך של המפלגה לא היה להם מורה ולא גואל. האיש היחידי אשר מבלי קשר ישר עם מה שנעשה בארץ, רק אולי מתוך הרגשה ציונית אינטואיטיבית גדולה מאד ומתוך סבל ציוני גדול הרגיש שהגיעה השעה לעליה חדשה – זהו ויתקין. (עליכם לעבור בקובץ “הארץ והעבודה” על הקול קורא של ויתקין, שהוא סיכום מלא של הלך הנפש של האדם אשר היה שייך על פי עברו לעלית הפועלים הקודמת והצטרף לעליה הזאת).183 בעצם קול הקורא הזה הוא חשוב לא כל כך בחיוב שבו, כי אם בשלילה שבו, באופוזיציה להלך הרוח בציונות, במושבות. על זה אספר עוד בשעור השני. וכל הכרוז שלו יש להבין אותו ככה, שעל פי המצוות־עשה שלו צריך להבין גם מצוות הלא־תעשה שלו. הוא כותב: “אינכם מיותרים, אחרים הרגיעוכם לשוא, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה, הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין קצה ובואו. – – חדשו את ימי הביל”ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו". ההרגשה הזאת, כי עוד מעט ואבדנו, שהאחרונים אנו על החומה, ההרגשה של בדידות בתוך כל האומה היהודית, גם בין חברים למפלגה, לעבודה, גם בין חברים לעבודת התרבות היהודית, הרגשה זו של אחרונים, של בודדים, זו היתה ההרגשה של העליה השניה.


 

הרצאה ג'    🔗

יש לי הרצון, בטרם שאגש לפרק השני על מראה העליה השניה בארץ, להתעכב עוד קצת על הדברים שנגעתי בהם אתמול. אם אסכם את תכן הדברים של אתמול בקצור מוחלט אומר, שהבדל פסיכולוגי ידוע במצב הרוח של ביל“ו ומצב הרוח של העליה השניה היה בזה, שהבילויים הרגישו את עצמם כראשונים וכמתחילים ובאו מתוך אופטימיזם מוחלט וגמור, שעוד לא ראה את המכשולים. בשעה שלעליה השניה היתה הרגשה של אחרונים, של אנשים הבאים ומנסים כמעט לאחר יאוש. נסיתי לתאר לכם את הבדידות הגדולה של אנשי העליה השניה לפני לכתם לארץ. על הבדידות בתוך הארץ נדבר אחר כך. במצב זה ההליכה לארץ־ישראל היה בה משום מרד, אבל לא רק מרד פוליטי, מרד אידיאולוגיה פוליטית ואחת המתקוממת נגד השניה, היה בה משום מרד אישי, נפשי, פסיכולוגי של ההולכים. והמרד הזה הופנה גם כלפי המציאות היהודית. זה היה מרד בכלכלה יהודית, זה היה מרד בשעבוד, בדכוי, אבל היה בזה גם הרבה מן המרד לא רק במציאות החיצונית, ברדיפות, בשעבוד הלאומי, בעניות, בדלות, היה בזה גם הרבה מאד משום מרד ביהודים, משום הכרזת מלחמה גם על המציאות היהודית, הפנימית, התרבותית, הנפשית, על כשרון היהודים לסבול ולהיות כפופים. במאמרים של ברנר ב”המעורר" (כרך שישי)184 יכולתם לראות, שבמדה שגדול וחזק שם הסבל של הפרט היהודי, לא רק הסבל של העם היהודי, יש שם הרגש של העניות, של הכליה של הפרנסות היהודיות וכמה שם בכל שורה ושורה רוטט הכאב של הפרעות. אם שמתם לב יש שם באחד המאמרים שורה – בשנת תרמ"א איש לא תיאר לו את האפשרות של הפרעות האחרונות – בשורה ההיא יש מעין נבואה על מה שעתיד לבוא אחר כך. הפרעות של אוקטובר שבאו אחרי קישינוב הן עדיין לא המערכה האחרונה של הדרמה.185 מי שיקרא בעיון את המאמרים האלה יראה שם הרבה שורות ממש נבואיות, גם ביחס לגורלו הפרטי של הכותב, גם ביחס למצב האומה. מטבעם של יהודים אחרי צרה להרגע, כמו שאנשים אחרי שרפה אומרים, שצריך להתחיל מחדש ואצל העם היהודי הרגיל בפורעניות, ההרגשה הזאת של השלמה עם יסורים וצרות היא מן הדברים הרגילים. יש שם הרגשה המפקפקת אם זהו הגורל. אולם לא פחות מן המרידה עצמה יש גם מרידה ביהודי עצמו, באופי היהודי, בהלך הרוח, ביחס של היהודי לעצמו, בהשלמה שלו עם חיי אויר ובטלה.

מקום שוה עם המרידה הזאת תפסה גם המרידה במפלגות היהודיות. אתמול כשדברתי על המפלגות תארתי כמעט בשקט היסטורי את זכויות ה“בונד” בעבר, תארתי את הקושי הנפשי של הנוער הציוני, אשר הריח כבר את ריח המהפכה, אשר קלט כבר מושגים סוציאליסטיים ואשר בקש לו מקום לידיו, לרצונו, בקש מעשי גבורה ולא מצא אותם בציונות. בקשתי את זה לתאר באופן פסיכולוגי, באופן שלם. אולם לא כך נתקבלו הדברים באותם הימים. ולא רק חזיונות של חיוב בלבד היו במצב ההוא של המפלגות, במצב ההוא של הנוער הציוני, כי אם היו כמה וכמה חזיונות שליליים בתכלית, אשר העליה השניה הרימה עליהם יד. לכאורה לפי כמה היסטוריונים התקבל הרושם שמפלגת הפועלים היהודית, התחלת תנועת הפועלים היהודית, כל ההתעוררות הריבולוציונית ברחוב היהודי, כל זה היה עניין של מרידה במשטר הישן, מרידה בגבאים, בעשירים, בפני “הקהל” וכדומה.186 אין לכפר בדבר, שככה זה היה, שהיה משום זה. אולם תמונה זו של התנועה כפי שהיא מצטירת לפעמים בכל מיני ספרים וזכרונות של תנועת הפועלים היהודית אינה מתאימה לאמת בשלימותה. היא מסתירה את כל הלקויים הפנימיים, שהיו בתנועה הזאת. כשם שהתאור של תוכן הרעיון הציוני כרעיון של תקומה מדינית, כל השאיפה הזאת לקוממיות אינה ממצה בשום אופן את הממש של האגודה הציונית עם לקוייה וחולשותיה.

ומה היה האופי של המרד היהודי? כאן חזר חזיון שהוא במדה ידועה ספציפי יהודי. התאור של התקופה שלפני ההשכלה, של הרבנות, של שלטון הסעיף של השולחן־ערוך,187 של שלטון הפלפול השכלי, המתרחק מן המציאות, אשר אין לו עינים לראות את ההווה, אשר חי בעולם מלאכותי, לא רק בעולם מלאכותי למעשה, כי אם גם בעולם מלאכותי שכלי, בעולם של סכולסטיקה188 – התאור הזה בודאי ידוע לרבים מכם. היה מקובל, שספרות ההשכלה, הסופרים אשר הרימו יד בשלחן־ערוך, אשר הרימו יד ביהדות החנוטה, המאובנת, אשר בשבילה היה הפרט לגמרי משועבד לכלל – לא היתה לה פרספקטיבה היסטורית לראות איך קרה הדבר, שהחזיון הזה של חניטת היחיד היה אולי פרי של מאורעות היסטוריים וגורמים היסטוריים חשובים. ספרות ההשכלה רצתה בשחרור היחיד, שאדם יחיה במלא חושיו. אחר כך באה ספרות שלאחר ההשכלה, אשר העמיקה את זה, אשר לא הסתפקה באידיאל של רופא ומהנדס, בטול סעיף משלחן־ערוך, היא דרשה יחס לטבע. כל אותה התסיסה בספרות העברית באה לידי ביטוי אצל ברדיצ’בסקי, אצל צ’רניחובסקי, כל המכאובים של פאירברג, כל הדבר הזה לכאורה הכריז על מהפכה אמתית, לא רק מהפכה פוליטית, כי אם גם מהפכה אישית.189 האופי האישי צריך היה לקבל שנויים רציניים. אולם כל המתבונן לחיי המפלגות ביהדות, לדרכיהם, לחנוכם, להלך מחשבתם, יוכח שבמדה ידוע האופי הסכולסטי של המחשבה שלנו, השעבוד לאות ולמלה, הרחוק מן החיים של ממש, התהום אשר בין הפרוגרמה המנוסחת והכתובה ובין החיים השוטפים עם מכאוביהם, עם התהומות שלהם, עם היסורים המיוחדים, שלא נכתבו בברושורה – שהריחוק הזה התגלם במפלגות היהודיות. זאת אומרת בשעה שמצד אחד המפלגה היהודית כאילו קמה כדי לשחרר את האדם שביהודי ולהפעיל אותו, באותו זמן אותן המפלגות גלו מהר את החולשה שלהן. הן היו מהדורה חדשה של דת, אבל לא של דת פרי היסטוריה, כי אם של דת חיצונית. והיה כאן צרוף של אידיאולוגיות שונות יחד עם האופי, הייתי אומר הסכולסטי, עם המחשבה המפשטת אשר העברה מעולם הרבנות לעולם הסוציאליזם.190

אין לי אפשרות כרגע לעמוד הרבה על החזיונות הללו, אבל אם מי שהוא יעבור בעין בוחנת על הספרות הרשמית של הסוציאליזם היהודי במשך עשרות שנים יראה, שכמעט דור שלם של הסוציאליסטים, החל משנות השבעים ועד השנים האחרונות של הציוניות הסוציאליסטית חזר כל הזמן על נוסחאות שונות, מבלי שיהיה להם קשר כל שהוא עם חיי היהודים. זה שאפשר היה לאנשים בני עם מדוכא, בני המון מלא חיים, אפשר היה בבת אחת להנתק מכל המציאות הזאת, לקלוט מושגים והמושגים האלה היו בשבילם כמו מצוות בשביל חרדים וכל זה לא נשתנה בשום אופן בחיי העם אשר ממנו יצאו, ושכל הפרובלימות של העם הזה תדחקנה הצדה מבלי כבוד, מבלי אהבה, מבלי הבנה, שיביטו בעיני זרים על כל מה שמתהוה כאן – זוהי אחת התעודות היותר רעות לאינטליגציה היהודית בכלל. במשך עשרות השנים הביט האינטליגנט, הריבולוציונר היהודי, גם על בעל המלאכה ועל אותו החנוני ועל איש הרוח, הביט כמעט באותן העינים כמו האינטליגנט הגויי, עם אותה הזרות. ספרתי לכם איך ב“נרודניה ווליה” הביטו על דבר זה. זה מצא את בטויו גם אצל ז’יטלובסקי.191 איש כמו אנסקי שהיה מחבר “הדבוק”, אשר הופיע בעירות יהודיות בגליציה כמעט במצב של גואל ומציל, הלך בשנות השמונים ועבד בין פועלים רוסים. בפניו אולי אפשר היה להכיר שהוא יהודי, אבל במשך עשרות שנים לא היו לו שום אינטרסים אחרים מאשר אלה של האכר הרוסי. וזה היה אחד האנשים היותר נהדרים, אשר היו בכלל באינטליגנציה היהודית הריבולוציונית ואשר קבל מאביו ירושה גדולה מאד – לולא זה לא היה יכול להיות למה שהיה אחר כך.192 וגם אחר כך כשהתחילה כבר לצמוח תנועה סוציאליסטית יהודית ממש הרי גם היא למרות זה שהאנשים היו כבר מיוצאי ההמון היהודי או מחלק האינטליגנציה אשר התחילו כבר לסור מהאסימילציה, התחילו כבר להשתמש בספרות היהודית, גם החלק הזה לא היה לו שום אומץ של מחשבה להכיר איזו מציאות יהודית מיוחדת. לא עלה לו במשך שנים רבות על הדעת, למשל, שישנה אמיגרציה יהודית, לא עלה על הדעת שאמיגרציה היא שאלה, שתנועת הפועלים היהודית צריכה לטפל בה. עכשיו מטפל “הבונד” הרבה מאד במלחמה על זכות העבודה. לפני עשרות שנים היתה דעה, שהפועל היהודי נדחק מעמדות העבודה, יכולה להאמר רק על־ידי “ריאקציוני”, מי שאיננו סוציאליסטי. חסר גם יחס למכאובי העם, חסרה כל הרגשה אלמנטרית, חסרה כל הרגשה של אותו האדם הבריא לקבל כאב ולהרגיש כאב. אתם יודעים את הפתגם, שהשתמש בו הגוי מדם, שרכש לו אחר כך הרבה מן ההכרה הלאומית.193 הוא אמר ב־1905 כשהקיפה כבר הזעקה את כל המחנה: “הדם היהודי הוא שמן על גלגלי הריבולוציה הרוסית”.194 הויכוחים התמידדים שהיו במפלגות הסוצילסטיות אם את הפוגרומים עושה הממשלה או לא; אם עושה הממשלה, אז ההצדקה שהיתה בדבר הזה היה בזה משום הרגעת המצפון הפנימי. אם הממשלה עשתה, אז זה לא חשוב, אז הדם הזה חדל להיות דם. כל ההתעלמות הבלתי פוסקת הזאת מעצמם, הדבר הזה שמש כמעט נורמה, נורמה כללית לחיי הריבולוציונר.195 אם אנחנו נתבונן, למשל, גם למעברים אשר היו לכל אותו הספקטרום196 השלם של הגונים השונים בין המפלגות שלנו נראה, שבמדה שהמפלגות – גם הציוניות – עברו לתפיסה, כפי שקראו לזה אז, תפיסה ריבולוציונית, במדה זו לא רק רכשו לעצמן ולא רק הכילו בתוך תכניותיהן את השיתוף במלחמה הפוליטית בתוך המדינה, הן גם התחילו לקבל בתור אמת מדה את עמדת המפלגה הרוסית לכל השאלות.197 אתם יודעים ודאי את המושג המקובל, הטרמין של שמאל, ימין, של סוציאליזם של מאה אחוז ושל פחות ממאה אחוז. הייתם פוגשים בתחום המושב צעיר או צעירה שההערכה שלהם היתה לא באיזו מדה הדבר כשר או לא כשר מתוך המהות הסוציאליסטית של הדברים, אלא כל מה שההרגשה הלאומית פוחתת, כל מה שיותר ויותר מסתגלים לאותה נוסחה השוררת ברחוב של הסוציאל־דימוקרטיה הרוסית – זה יותר כשר. ובתוך המפלגות הקו הזה של הסתגלות, הקו הזה של ויתור על הרגשה עצמית ומחשבה עצמית, הוא שנתן את הטון בחייהן.

משום זה אי אפשר היה לומר, שזה היה חזיון רגיל, שגם לציונות עברו מתנועות לא־ציוניות. אולם הציונות בתור תנועה חדשה רכשה לה אלמנטים מעטים אשר באו אליה מתוך אתמוספירה בלתי ציונית. בודדים עברו גם מחוגי הסוציאליזם הכללי, אולם זה היה חזיון של יחידים ולא של זרם, יחידים אשר הלכו נגד הזרם, אשר עשו את חשבון עולמם והם היו כמעט מיוצרי התנועה הציונית. אולם החזיון של הליכה מן הציונות זה לא היה חזיון של יחידים, כי אם היה זרם השולט בחיים, אשר בו התבטא חוסר היכולת להיות נאמן לעצמו, חוסר היכולת להתאים את הדרישות הריבולוציוניות למציאות היהודית וגם כשהתאימו חסר להם הכח לעמוד בדבר הזה. אמרתי לכם אתמול בצחוק, שכל אלה הבונדאים והקומוניסטים שהלכו מן הציונות, שכחו את תלמודם. זה לא חדוד, זה ענין רציני. הרבה פעמים היינו אנחנו אז, שכל כך היינו מתלבטים בשאלות ציוניות, שכל כך היינו מתלבטים בין יאוש ותקוה, חשבנו הנה החבר הזה שעבר למחנה ההוא ודאי כבר חדר לעומק הדברים, ודאי העמיק כבר לראות. אבל אחרי כל נסיון של בירור עם החברים ההם, מצאנו לא שהם הרגישו פתרון אלא שפתאום אבד להם כל הבגז' הרוחני שהיה להם קודם. מסבל הסכולסטיקה, מחוסר תחושה, גישה ישרה למציאות, סבלה במדה מרובה גם האינטליגנציה הרוסית. אבל הדקדוק באותיות, העמידה על מלים, ההשתעשעות במלים, בודאי לא היו מפותחים בשום מפלגה סוציאליסטית דוגמטית כמו במפלגות היהודיות. ספרתי לכם דוגמא, שגם המעבר מאוגנדיזם לטריטוריאליזם לא בא על יסוד אכספרימנטים. גם היאוש הציוני היה בהרבה מקרים שטחי. לא ראו האנשים לעצמם את הצורך לברר את הדבר מתוך נסיון עצמי או מתוך איזה נסיון שמושי או מתוך איזה נסיון שהוא, אלא המשחק להגרר אחרי המקובל הוא ששלט בחיי האינטליגנציה היהודית.

משום זה ההתקוממות נגד כל התפיסה הזאת של החיים, ההתקוממות נגד המפלגה העומדת כחיץ בין תפיסת החיים הישרה, ההתקוממות נגד התאוריה המשטחת את תפיסת החיים, זה היה אחד הגורמים הגדולים אשר השפיעו על אנשי העליה השניה. אם תקראו בעיון את ספוריו של ברנר – וברנר היה בעצמו חבר גם ב“בונד” וגם ב“פועלי־ציון”, אשר עליו עצמו עברו כל היסורים הללו, כל השאלות הללו, בשבילו לא היו אלה מלים ריקות, תאוריות ונסחאות, הוא עם הסימפטיה שלו ל“בונד” היה מוכרח לקבל על עצמו ללעוג עליהם ולעשות אותם ללעג ולקלס.198 כך התאור הראשון ב“מסביב לנקודה”, התאור של המפלגות היהודיות ושל האינטליגנציה הבונדאית, אחר כך התאורים של הריבולוציה והאמיגרציה, ואחר כך ב“מן המצר” וגם בכל אותם המאמרים ב“המעורר” (כרך ו').199 צריך לומר את האמת, שלא רק שאותן המפלגות היו לקויות בזה במדה שהתכחשו לציונות, כי אם גם המפלגות שנשארו פחות או יותר נאמנות לציונות, גם שם אכלה הטרמינולוגיה, ההסתגלות לדעות הפוליטיות השליטות, גברה במדה כזאת,שכמעט לא נשאר מקום לתחושה חיה של חיי אומה. דוגמה קטנה מהעליה לארץ. במפלגת “פועלי־ציון”, זו שכבר התגברה על הטריטוריאליזם, על הסימיזם, שכבר בצרה לעצמה השקפה ידועה, שבה נאחזה, שם היה ויכוח אם מותר לעלות לארץ־ישראל או לא.200 ורבים מאלה שעלו מ“פועלי־ציון” לארץ באותן השנים, עלו נגד רצון המפלגה. הדבר הזה נחשב כמעט לחטא במפלגה. היו בשביל זה כל מיני הגדרות, היו אינטרסים של המפלגה, שמחלישים על־ידי זה את המפלגה שבגולה, היו חשבונות של המצב הפוליטי ברוסיה שתלו בו תקוות גדולות, היו ענינים ומושגים של דיסציפלינה; על כל פנים ההשגה בענין זה, גם באותה המפלגה האחת המאוחדת בהכרת האידיאולוגיה הציונית, לא היתה לכח מפרה בחיים. עם האידיאולוגיה הזאת היא בזבזה הרבה בכדי לבצר את הכחות התיאורטיים, אבל לא הספיקה להזין את הנפש ולזיין את הרצון. אם אתם תקראו באלמנך, שלוקר הוציא השנה באמריקה, יש שם הרבה קטעים מתולדות “פועלי־ציון”. שם ישנה כבר המלה “פיונר”.201 האגודה הזו נוסדה בורשה, מפני שבורשה היתה הסתדרות, שבמובן ידוע היו בה כבר אז יותר חזקים כחות הרצון, כחות הריבולוציה הפנימית. בעליה הראשונה, שטבנקין בא אחר כך ממנה, היא תפסה מקום חשוב.202 אבל בחוגים הרשמיים של המפלגה היה הדבר מוטל בספק. היה זה ענין של יחידים.

אם לחשוב שאנשי העליה השניה היו משוחררים – הרבה מאד שחררו את עצמם מעול המפלגה – הרי הצעד הזה לא יצר להם מצב יותר טוב בתנועה הציונית הכללית. אדרבא, אכזבה גדולה מהתנועה הציונית הפוליטית, שלא הביאה לידי מעשים ממש, הכרת כל הרפיון הגדול, העזיבה הגדולה. תארתי לכם אתמול את מצב הספרות העברית באותן השנים; בעצם המצב הזה דומה מאד למצב הספרות היום בפולין, שבמשך שנה ספק אם יוצאים 10 ספרים. אז היה מצב כזה, שכמעט בכל רחבי הגולה נסגרו כל העתונים העברים, כל הירחונים העברים. כל הסופרים הגדולים נאלמו; לא היה שום כח לעמוד בפנים הזרם. לא רק שחלק גדול מן הסופרים עברו מעברית ליידיש, גם אלה שנשארו לא היה להם כח לעמד בפרץ. היה צריך לבא איש אשר בעצמו נקלע203 בין הספק ובין היאוש, אשר החליט להקים ניר לספרות העברית. זה היה ברנר, אשר נמצא אז במצב של אמיגרנט בלונדון, במקום שההמון היהודי טבע בבערות גדולה ומחלטת.204 והאיש הזה אשר היה כלו בחייו קשור עם ההמון, הרגיש אז על עצמו את החובה לעשות מה שאינם עושים האנשים הבטוחים, השלמים. אם מי שהוא קרא אצל שמעונוביץ את השיר האחרון, שבו הוא מתאר את השומרוני האחרון, שם אנו מוצאים תמונה מחרידה מאד כיצד האחרון מגזע השומרונים הולך וכלה, איך חי השומרוני האחרון הזה.205 הדבר הזה הביע במדה מרובה מאד את הרגשתם של אותם המעטים, שמבלי להאמין שיש תקוה לספרות העברית, שאין קוראים ושאחד אחד הולכים ונשמטים – בכל זאת יש צורך לעמוד ולא לעזוב את הדגל.

אלה היו האכזבות הרבות והשונות, אשר היו לאנשי העליה השניה בחוץ־לארץ, כלומר האכזבות מכל האידיאלים שהיו להם, האכזבה מהציונות המדינית, האכזבה מהמהפכה הרוסית, שיכולה להביא רפואה למצב, האכזבה מהעם היהודי, האכזבה מן המפלגות הריבולוציוניות. מה מחכה להם בארץ־ישראל? אילו באה העליה השניה ולא מצאה בארץ־ישראל כלום והיתה מוצאת כאן מצב כמו שמצאו הביל“ויים בבואם לארץ, ארץ חרבה ושוממה, אפשר מאד שלא היתה האכזבה שלה והמרד שלה כל כך גדולים כמו לאחר שמצאו בארץ ישוב יהודי. הם גדלו על האידיאליזציה של אנשי הביל”ו, של החלוצים הראשונים. הם ידעו שבארץ־ישראל יש כבר התחלה של עבודת אדמה. רבים מהם באו לא כמו אנשים מן החוץ. באו אנשים אשר קלטו לתוכם את כל המושגים הציוניים. והנה מצאו ישוב, מצד המשקי הרוס בהחלט. הם עדיין מצאו את הישוב כמעט כלו, בכל אופן בחלקו הגדול ביותר, לא נושא את עצמו כי אם קיים בצורה זו או אחרת על תמיכה. במקום חקלאים עברים מצאו אנשים, אשר בשבילם היתה החקלאות או אמצעי לקבל תמיכה מהפקידות הברונית או אמצעי של מסחר.206 אני אביא פה דגומאות אחדות להכרת המצב של הישוב באותו הזמן, לא מהפועלים החשודים ביחס מפלגתי לישוב שמצאו אז בארץ,כי אם מספר עדויות כתובות על־ידי ציוני אחד, סוחר, אשר בקר את הארץ בשנת תרס“א, שלש שנים לפני העליה השניה; זה היה הרשברג והוא רשם סקירה על מצב הענינים אז בארץ.207 הנה הוא מספר: “בזכרון יעקב ספרו לי, כי יש ביניהם כורמים שלא ידעו מקום כרמיהם. (גם כשאני באתי לארץ, כשהאכר צריך היה לשלוח פועל לשדהו, לכרמו, לא ידע בדיוק איפה מקום נחלתו – הערת המרצה). וכשהשתוממתי על המעמד המוזר הזה ושאלתים: הלא אי אפשר כי יתמיד הרבה, כי יפזר איש גם כרוטשילד היותר עשיר והיותר נדיב לב כרבע מיליון פרנק בכל חודש וחודש להספקת בני המושבות וכמיליון פרנק לשנה לבני זכרון יעקב ההולכים בטל?! והשיבוני הזכרונים אז, כי הם בטוחים בפרנסתם כל ימי חיי הברון שיחיה, אחרי כי מושבתם נושאת זכרון שם אביו”. (א. ש. הירשברג).208 וכן הדבר הזה, הם בפרנסתם מובטחים לעד. את זה ספר איש לתומו. על המצב המוסרי והחברתי אז אביא עוד ציטטה אחת: “כשירדתי מן הספינה ערב ראש־השנה תר”ס לבירות מצאתי באכסניה שם משפחות, משפחות מן המושבות שבאו לנוח מן עבודת בציר תרנ”ט (כלומר הם נסעו לבירות לנוח אחרי עבודת הבציר – הערת המרצה). מלאות תביעות על חובבי־ציון, על כי המה יושבים שם במנוחה, ועליהם פה לעמול בעדם לטובת הכלל, עבודה קשה כזאת. אחר כך בבאי ליפו ספרו לי כי אחרי כל בציר היו מלאות גם שם האכסניות משפחות קולוניסטים שבאו לנוח" (א.ש. הירשברג).209

המושבות ההן היו הרבה יותר ערביות מאשר אתם מתארים לכם עכשיו. גם עכשיו בהרבה מושבות גרים ערבים בתוך החצר. אבל אז לא רק זכרון יעקב היתה מושבה מיושבת כלה ערבים, כי אם גם פתח־תקוה והרבה מושבות בגליל.

מה היה מצב השמירה הערבית במושבות? לאלה שבאו בעליה האחרונה השאלה הזאת אינה ידועה. מענין מה שמספר האיש גם כן לפי תומו:

“בשנים הראשונות הראו המתישבים גם רוח גבורה נגד הערבים (וזה נכון. כל המתישבים הראשונים, השני הראשונות של ראשון־לציון או נס־ציונה או גדרה היו מלאות מעשי־גבורה – הערת המרצה). עד כי היו להם לזועה. אפס בשנים האחרונות נפל לבם עליהם והמה מוגי־לב. (אתם יודעים, שבהרבה מושבות היו חוזים עם שיכים ערבים שבסביבה, עם הגנבים הגדולים שבסביבה, שרק על־פי חוזה אתם מסרו להם את השמירה. רק אז היה בטחון גמור. אם לא יתקשרו אזי אין תקוה למושבה היהודית להתקיים, אז גם רכוש המושבה, גם השדות היו הפקר בידי השומרים הערבים). עד כי שלשת ערבים התנפלו על עשרה פועלים יהודים בין יפו ובין ראשון־לציון ויברחו כלם, לבד האחד אשר חס על חמורו אשר היה שאול אתם. ויעמוד בפניהם ויקומו עליו ויהרגוהו” (א.ש. הירשברג).210

מה היה מצב העבודה היהודית, כלומר מצב העובד היהודי שנמצא אז במושבות? אתם יודעים, שאצל האכרים יש טענה אחת, שחוזרת לפעמים קרובות והרואה בעצם את קושי העבודה העברית בזה, שהאנשים שבאו מתוך זרותם, מתוך המושגים שלהם, הם הם אשר הפריעו את ההרמוניה ויצרו מצב בלתי אפשרי לעבודה העברית. אז היו בערך 300 פועלים והירשברג מספר:

“הפועלים היהודים גם אינם יכולים להתחרות עם הערבי, הממעיט את שכרו (ששה וחצי פיסטר,211 לערך 40 קופיקות212 ליום וגם עוד פחות מזה) עד כי אין בו כדי פרנסה למשפחה עברית, הצריכה לא פחות מ־9 פיאסטר או 55 קופיקות ליום. גם הערבי מקיף לקולוניסט העברי את שכר מלאכתו עד הבציר, מה שאין ביכולת הפועל העברי (הפועל הערבי יכול לחיות חצי שנה מבלי לקבל את שכרו, אז תשלום שכר העבודה לא היה כל כך תכוף – הערת המרצה). הולך הערבי ולומד אצל העברים גם את המלאכות שהיו מיוחדות עד היום לפועלים עברים. וגם הקולוניסט העברי כבר יבכר מצד עמו את הפועל הערבי על העברי, גם בהפחית זה האחרון את שכרו עד כי ישווה אל הראשון, בשביל שאין עליו לנהוג דרך ארץ בפועל הערבי וישתמש בו לכל מלאכות בזויות בבית ובשדה. דבר הנשמע מעצמו הוא, כי לרגלי כל אלה לא טוב היחס אשר בין הקולוניסטים ובין הפועלים”.213

כאן מדובר לא על הפועלים הריבולוציונרים, הסוציאליסטים, כי אם על אותם הפועלים שנשארו מהעליה הקודמת, שקוו עוד להתישבות על־ידי הברון או חובבי־ציון.

ועוד כותב הירשברג: “בימי שלטון הפקידות של הברון לא נתנו רשות לפועלים לדור בתוך מושבות אחדות ובכלל המה נחשבים במושבות כזרים גם היום לכל דבר, כמו לחוות דעה בעניני הנהגת הצבור גם במושבות של חובבי־ציון (כמו רחובות) שבהן דירתן, דירת קבע, לשאת בעול הוצאות הצבוריות האלה, ובמושבה קטנה אחת פרצה מריבה בין הפועלים ובין הקולוניסטים בשביל שגדרו האחרונים גדר בעד הפועלים תושבי המקום, לחסום לפניהם את הדרך הקצרה המובילה אל הבאר”.214

זה היה המצב המשקי ומצב העבודה במושבות.

מה היה המצב הרוחני? גם זה לא קשה לתאר. ספרתי לכם אתמול, שהרוב הגדול של האכרים היו אז אוגנדיסטים, למעשה נתיאשו לגמרי מהחלום הציוני. הבנים, בני האכרים, לא היתה להם כמעט שום תכלית אחרת מאשר לצאת לאמריקה או לאוסטרליה. שפת התרבות במושבות המכובדות היתה צרפתית. עברית עדיין לא היתה בארץ כלל וכלל שפת הדבור. היו אולי אנשים בודדים בכל ארץ ישראל אשר בביתם דברו עברית, אבל שפת התרבות במושבות היתה צרפתית. אתם יכולים לפגוש גם עכשיו מן הפועלים הזקנים, ששפת הקריאה, שפת התרבות שלהם היא צרפתית. בבתי־הספר היתה השפה הצרפתית השפה השלטת לגמרי; על כל פנים השפה המכובדת ביותר. אני ספרתי לכם היום על זאב יעבץ. זאב יעבץ שהיה איש גדול והיה מורה בזכרון יעקב פוטר והפקידות מינתה שם איזו נערה בת־אכר, מפני שידעה צרפתית והיא שגרשה את יעבץ.215 גם על המצב התרבותי של הנוער במושבות בזמן ההוא כתב האיש הזה. אין לי כאן הציטטה, אבל אני זוכר את המלים: הוא אומר, שבעצם זוהי תערובת של פריצות צרפתית עם פראות אסיאטית. ואם לזכור, שאלה היהודים החניכים היו דור שני לאנשי רוח או לאנשי תרבות, לאנשים אשר הביאו אתם בגז' רוחני גדול לארץ, לאנשים אשר היו להם אידיאלים גדולים, לאנשים אשר מסרו את חייהם על האידיאלים האלה, מובן היאוש אשר תקף את המורים הגדולים בארץ, את וילקומיץ, שהיה פדגוג חשוב, ואת ויתקין.216 הם היו לגמרי מיואשים, הם הרגישו שבאטמוספירה זו של פקידות, של עבודה זרה של השפעה ערבית בבית ובחצר ושל הרדיפה אחרי התכלית והבטחון, שאת התכלית הזו אפשר להשיג רק על־ידי עזיבה את הארץ או להסתדר בפריז או לנסוע לארצות הים. המורים האלה היו טובי המורים בארץ והיו לגמרי אחוזי יאוש. צריך לזה עוד להוסיף, שבמספר מושבות היתה מלבד כל הדבר הזה גם אטמוספירה דתית.217 אינני יודע אם אטמוספירה דתית אמתית אבל קנאות כמו בעיירה קטנה, אשר ממנה באו העולים, הם הביטו בעין רעה על כל חשש של עבירה, על כל רקוד, על כל שיחה ושירה. מושבות כמו עקרון או פתח־תקוה, שהתנחלו לגמרי על־ידי חוגים ירושלמיים, ראו בעליה החדשה מחוץ לכל, מחוץ לניגודים הסוציאליים ראו בה סכנה גדולה, השפעה רעה על בניהם ובנותיהם.218

במובן הצבורי היה אז המצב בארץ עלוב עד מאד. כל הנסיונות הציוניים לארגן את הישוב לא הצליחו. הועד הפועל של חובבי־ציון, שהיה אז בארץ – אני ספרתי לכם היום בענין טיומקין, אחר כך היו בועד יהושע ברזילי ולבסוף הלל יפה – הועד הזה לא תפס מקום ניכר בחיי הישוב. כחו היה חלש עד מאד.219 בשנים האחרונות ירד כבודו לגמרי. הנסיון שעשה אוסישקין – הוא היה הראשון אשר ניסה לארגן את הישוב וכנס בתרס"ג, שנה לפני העליה השניה, בזכרון יעקב מין אספה מיסדת של הישוב העברי. כמובן לא כל הישוב השתתף, השתתף בעיקר הישוב החקלאי. אולם גם זה נחשב אז למעשה ריבולוציוני, ענין כזה של הקמת אבטונומיה בארץ־ישראל. אחרי נסיעת אוסישקין זה נשתתק לגמרי וחדל לתפוס איזה מקום בארץ. היו גם מסירות ומלשינויות. באותה השנה נוצרו שתי הסתדרויות, גם ההסתדרות הכללית של הישוב וההסתדרות של המורים, שאוסישקין הקים. אלה שתיהן נוצרו בשנה אחת. מהן זו של המורים התקיימה וזו הכללית של הישוב התפזרה.220

את המצב הזה מצאו הפועלים בתקופה ההיא. הזקנים שירדו מנכסיהם, אנשים אשר בעיניהם היו נחשבים לגבורים ואשר מצאו אותם כאנשים אשר מצבם עלוב, מפחדים גם מפני השייך הערבי, מפחדים גם מפני הפקיד, אשר עינם לבצעם, אשר שכחו את האידיאלים של נעוריהם. מצאו ישוב עברי הרבה יותר גלותי אולי מאשר הישוב העברי אשר עזבו. שם היו לכל הפחות חלקים פרודוקטיביים, שם לא היה הפירוד בין הבעלי־בתים ובין העם כל כך גדול. ואם תעלעלו לא רק בדברי ברנר, כי אם גם במאמרי גורדון מהתקופה הראשונה וכל עתונות הפועלים מן הזמן הראשון, תמצאו כי מלבד המלחמה הפשוטה על עניני הפועל, הרי לב הפועל היה קודם כל מלא מרי ויאוש למראה עיניו.221 הוא מצא, שגם המקום אשר בו תלה תקוות וגם אותם האנשים אשר שמשו התחלה לישוב העברי, הם לא רק שאינם מקימים ולא קיימו את התקוות אשר תלו בהם, כי אם עומדים כצר, בלי כל הבנה ובלי כל רצון לעזור, ויוצרים מכשולים על דרכם. הפרוצס הזה אשר התחיל עם העליה השניה, הפרוצס הזה של כבוש העבודה, עדיין לא נגמר. על זה לא אצטרך להרחיב את הדבור עכשיו מפני שעם זה עוד תפגשו. בכל זאת קשה כרגע כמובן לתאר את כל המצב המשונה הזה של הפועלים הראשונים אז בזמן ההוא בארץ. זכר לדבר אתם יכולים למצא בספוריו של מאיר וילקנסקי, אינני יודע אם לרבים נזדמן לקרא אותם. הם נדפסו ב“עומר”, הם גם יצאו בחוברת מיוחדת.222 מצד אחד מצב רוחו המרומם של הפועל, המתחיל לכבוש את העבודה, המתחיל להסתגל לעבודה, ודאי היה נחלת כל עולה, כל מתחיל בעבודה. מצד שני הזרות המוחלטת, עד שזוכים לקבל יום עבודה במקום או בבחר.223 אז גם עבודת הבחר נחשבה כלה כעבודה ערבית והיה רק צריך להיות איזה פרדסן חדש, שישתגע כדי לעשות בחר בפועלים יהודים.

עכשיו השאלה היתה: העליה השניה בראשיתה ההיתה היא מותאמת לתפקידה או לא, ההבינה היא את מצב הענינים בארץ או לא? עכשיו אני רוצה לעשות הערה אחת, שתהיה אולי אפיקורסית. אם אנחנו עכשיו מזכירים, ולא בלי יסוד, ומעריכים את העליה השניה כמו יסוד המפעל הציוני הזה בימינו, אזי צריך לדעת, שהכח הזה שנמצא בעליה השניה התגבש רק לאט לאט. בבאה לא היתה כזאת כמו שאנחנו רואים אותה עכשיו. היא מצאה את דרכה לא מהר, אחרי הרבה מאד כשלונות. הפעולה של העליה השניה נעשתה בעיקר על־ידי זה, שנשאר מן העליה השניה. כל אחד מאתנו שבא לארץ בזמן ההוא, יוכל למנות באצבעות כמה אנשים נשארו בארץ מאלה שבאו אתו באניה. אפשר שהמצב עכשיו הוא מזהיר בהשואה עם מה שהיה אז. כל אניה שהביאה עשרות אנשים, בהם היו אנשים מסוגים שונים, בהם היו אנשים שהקשר עם הארץ היה אצלם חזק לפני בואם, היו אנשים מקריים אשר רק בארץ מצאו את הקשר הזה, אבל עובדה היא שאחרי כל אניה היו אנשים שהיו שבים באניה השניה. אם צריך היה עוד אחרי כל האכזבות שהיו בגולה, אחרי שהכרנו את האופי הגלותי של האינטליגנציה היהודית, לראות עד כמה האלמנט הזה הוא נקלה, כדאי לראות את הדרך מאודיסה עד ליפו. כבר בהוטלים באודיסה ראית את המרגלים, את החוזרים, שומע כל מיני בדותות, כל מיני ספורים משונים מאד והתפעלויות בלתי פוסקות.224 כל אחד מספר על הגבורות שלו, על מלחמתו עם הבידואים ועם כל מיני חיות טורפות. כל אחד ידע להניח אבנים גדולות ולנבא לך, שעוד מעט וגם אתה תשוב חזרה. אין כמובן שום סטאטיסטיקה שתאמר כמה אנשים הלכו לארץ־ישראל במשך עשר השנים מראשית העליה השניה עד המלחמה. על כל פנים היו אלה הרבה מאד אנשים. ומה שנשאר בארץ מן העליה השניה זה היה רק תמצית שבתמצית.225 אותו החזיון שאנחנו ראינו, למשל, בטפוסים האלה מאנשי הפרקציה אשר הולכים לפגוש עולים חדשים והיו תיכף מרעילים את חיי האנשים.226 עכשיו זה נעשה בשם הקומוניזם. לא חשובה האידיאה, כי פה לא פועלת אידיאה, כי אם אינסטינקטים מיוחדים. גם אז הלכו לפגוש כל אניה שבאה והודיעו, כי הנה אנחנו עוזבים את הארץ – בין אם עזבו ובין אם לא עזבו, היו ביניהם אנשים שאמרו במשך שנים רבות, שהם עוזבים את הארץ מבלי שיצאו ממנה.

אני יכול לומר רק מהרגשתי הפרטית, כשהייתי נוסע הנה היו לי כמה פגישות, הייתי מקבל כל עובדה לסמל. יש אצל ברנר שני ספורים: “אגב אורחא” ו“עצבים” על הנסיעה לארץ־ישראל.227 אתם שם תראו איך כל פרט ופרט צומח ומתגלה כמו סמל שלם. עד עכשיו לא אשכח את כל הפגישות שהיו לי החל מן הרכבת מאודיסה ועד פה. פגשתי פרצופים כאלה פה עד שהחלטתי, כי אין תקוה בארץ־ישראל, מפני שנמצאים פה אנשים כאלה. כל פרצופם הוא רק יריקה על הארץ. הסוג הזה של עוזבים למחצה לא היה רק בשער הארץ – ביפו. ביפו הוא היווה כמעט אטמוספירה מיוחדת של עוזבים. היו גם קבוצות פועלים מיוחדות קבלניות אשר יצרו את אותה האטמוספירה ההפקרית הצינית. לאסונם לא היתה להם אידיאה. לו בא להם אז הקומוניזם היו הם האנשים הכי מאושרים. לפעמים באה אידיאה לסייע לאינסטינקטים טמירים של אנשים, שיש להם השנאה הזאת למה שמתהווה כאן, השנאה הזאת לאדם שאינו יכול להסתגל. האינסטינקט הזה הוא חזק מאד וכנראה נפגש אתו כל השנים של הבנין. הסוג הזה היה לא רק ביפו כי אם גם ברב מושבות יהודה. רק בגליל, כמובן, לא היה נמצא זה כלל או אם היה נמצא, היה במיעוט קטן. על כל פנים שם הוא לא היווה את הטון של החיים. זה היה החזיון הראשון, כלומר העוזבים, הבחינה הראשונה. ואני אומר לכם, היו אנשים שעזבו את ארץ־ישראל מבלי לראות אפילו מושבה אחת, מבלי אפילו לצאת מפתח המלון. מהאניה, למשל, שאני נסעתי בה – ובאניה הזו נסעו הרבה – נשארו בארץ רק 3.228 ובין האנשים שדברו אתי בימים הראשונים לבואי שצריך לעזוב את הארץ, היו פועלים גם עם עבר בארץ, שהשקיעו חיי נפש בארץ.

הבחינה השניה היתה גם ענין ההסתגלות לעבודה הגופנית. והדבר הזה היה לגמרי לא פשוט. אם בחו"ל היה המושג של ציוני טוב או ציוני רע, של “פועלי־ציון” טוב או “פועלי־ציון” רע, היו מעריכים לפי האידיאולוגיה, לפי ההכרה, זה היה ענין של דעות או ענין של הבעת רצון טוב, לא ענין של מציאות רצון, הרי כאן בארץ היה הדבר אחר לגמרי. בכל ארץ של אמיגרציה משתנה ערכו של האדם. את זה אפשר ללמוד מכמה ארצות של אמיגרציה. כל ארץ של אמיגרציה דורשת מן האדם דרישות אחרות מאלה אשר דרשה הארץ אשר ממנה יצא. באמריקה זה חזיון רגיל, שאנשים אשר באו מרוסיה והם היו שם משכילים והיו שם עסקנים והיו שם סופרים וכו', הצטינו בחברה שלהם, בארץ החדשה הם מאבדים את כל ערכם, אין להם דרך בחברה, אולי גם ערכם הפרטי הולך ומדלדל, לא מתגלה בהם שום כח של יצירה, ואנשים שמקודם לא היה להם שום כח ושום ערך, עולים על הבמה בצדק או שלא בצדק. אולם כל ארץ של עליה מציגה את העליה החדשה במבחן גדול. אני, למשל, נזדמנתי בניו־יורק עם חזיון מענין.229 כמעט כל האנשים המשכילים מבני עירי לא מלאו בתנועת הפועלים באמריקה שום תפקיד, אם כי באו בתור “בונד”אים או אחרים.230 ואני הכרתי נער בתור שוליה אצלנו, והוא אחד מן המנהיגים הגדולים של תנועת הפועלים היהודית באמריקה. זהו גוסקין, המזכיר של אגודת האקטיורים, אחת האגודות המקצועיות הכי חזקות.231 לא לשם גנאי של האיש הזה אני מביא את העובדה, אלא לציין עד כמה שארץ חדשה מציגה דרישות חדשות, היא דורשת מן העולה רכוש פנימי, קודם כל אופי, רצון, כח של עמידה. ובמובן זה גם ארץ־ישראל הציגה לעולה דרישות קשות מאד, אולי עוד יותר קשות מאשר ארץ אחרת. היה חזיון שבא לארץ בחור ממלל רברבן,232 היה “פרזידנט” של אגודה ציונית בעירו או “פועלי־ציון” נמרץ וחותה להבות, ומה מגוחך היה מצבם של אלה בבואם לארץ. אולי אותו החזיון של נער פשוט ותמים, אבל שהיו בו אותם החושים, שהדביקו אותו גם לאדמה ונתנו בידו גם את הכלי בהצלחה, הם הם השתרשו בארץ. בעיקר היה קודם כל מבחן האופי. דברתי אתכם על זה, שהערכת האדם וגלויי האדם בארץ נשתנו במדה מרובה. במקום אותן התכונות אשר מאד החשיבו, אשר נתנו לאדם ערך ידוע, כבוד ידוע בגולה, כמה מן התכונות האלה לא מצאו בארץ בית קבול. ואפשר היה לפגוש אז אנשים שהתהלכו פה כרועה בלי חליל, אנשים אשר לא היו חדלים להדגיש, שהנה יש להם כשרונות, אבל מה יש פה לעשות בארץ הקטנה והאומללה הזאת. אבל מן הצד השני נתגלו אנשים, אשר אולי במקום אחר היו תכונותיהם הולכות ונאבדות, וכאן הם מצאו את עצמם. האנשים האלה הם משני סוגים. הסוג האחד התמים והשלם, ברוחם הפשוט אשר היו מחוננים בו, גברו ומצאו את דרכם על נקלה בלי קושי רב. והסוג הזה נתן לנו אולי בארץ את האנשים היותר שלמים שהיו לנו. והסוג השני, שדרך הקליטה שלהם בארץ לא היתה קלה, אבל אשר התגברו על חולשותיהם, התגברו על כל המניעות, שהיו להם על דרכם, על חוסר כשרונותיהם. מתוך האופי, מתוך המסירות, מתוך הרצון, מתוך הדבקות הזאת במקום הזה ובחיים האלה הם הלכו להם וכבשו את עולמם. עוד נפגש אתם.

אחר כך היה עוד מבחן אחד, שהוא לא כל כך מבחן האופי כמו מבחן התבונה, מבחן האורינטציה החברתית והפוליטית. אמרתי לכם, שביסודה של העליה השניה היתה מרידה בכמה וכמה מושגים משם. היתה מרידה במפלגות הקיימות או בשלטונן של המפלגות, אולם את הדבר הזה יש לחשוב רק כגורם פנימי בעצם העליה, במפעל העליה. אין זאת אומרת, שהאנשים שבאו הנה, הצבור שבא הנה, היה כבר בעצם בואו משוחרר מכל מיני מושגים והיתה לו כבר אפשרות של אורינטציה בכל מה שנוגע לארץ. כאן צמח קושי. האנשים שבאו הנה היו אנשי 1905. לא חשוב, אם הם גם קדמו שנה ל־1905, אבל הם היו אנשי תקופת 1905.233 ואם כי העליה לארץ־ישראל באותה התקופה ואולי גם לאחריה הלכה בעצם בשני סוגים, בשני זרמים – היא הלכה מצד אחד מסוג אשר הריבולוציה רק הפחידה אותו, אשר לא הכיר באידיאלים הסוציאליסטיים וברח מן הריבולוציה. הוא ראה במפלגות הסוציאליסטיות את מפלגת ההתבוללות והחקוי, הוא ראה בהן את חוסר ההכרה הלאומית ואת המפלט מתוך זה ואת המקום, שהוא יכול להמשיך בו את חייו מבלי כל פחד של ירידה, חפש בארץ־ישראל. מצד שני היה חלק אשר בצורה זו או בצורה אחרת עבר כבר בחו“ל דרך המצרף של הריבולוציה. עבר אותה בצורות שונות, או במפלגות ציוניות או במפלגות פועלים ציוניות או במפלגות לא ציוניות. הטיפוס הזה בארץ היה מצוי למדי. אני אוכל להביא דוגמא שוב מעירי. מבני עירי לא באו לארץ בעליה השניה בני ציונים. בכל אותה התקופה אינני זוכר אף אחד ממפלגה ציונית או פועלי־ציונית שבא לארץ. זה שבאו דוקא אנשים שהיו אנרכיסטים או טריטוריאליסטים, אשר נדדו בעולם – מוכיח איזו תהום היתה בין הרצון (החלוצי) ובין השיכות למפלגה הנושאת האידיאה. ובכן בעצם שני הזרמים האלה, שני סוגי העולים הללו, העולה מן העיירה הקטנה עם האידיאולוגיה הציונית הפרימיטיבית והפחד מפני מה שאיננו ציונות והעולה מן הסוג השני, אשר למעשה נשא בקרבו כבר חלק מן הנסיון של המפלגה הסוציאליסטית, הם היו נפרדים אחר כך הרבה בגלוייהם הפוליטיים, אבל לגמרי לא היו נפרדים במהותם האנושית. גם אלה וגם אלה היו למעשה בני רוסיה, בני שנת 1905, ובשביל האכר לא היה אצלם הבדל. יחסם הם אל האכר בארץ־ישראל ויחס האכר אליהם לא נשתנה על פי המושגים הפוליטיים. אני רוצה לומר בזה, שתקופה ידועה וארץ ידועה מטביעים את חותמם על האדם בין אם הוא מקבל אותם ברצון או לא. למשל, אנשים שבאו מרוסיה הבולשביסטית, גם אלה מה”התאחדות",234 וגם אלה מהמתנגדים לבולשביזם, גם הם מביאים כמה תכונות, הרגלי מחשבה, מושגים צבוריים, זרים לאנשים מארץ אחרת. בשביל אנשי הישוב בארץ אז היה למעשה כל אחד מהם אדם מסוכן, אדם חשוד על בטול הקנין הפרטי, חשוד על הרס כל המנהגים המקובלים, בין אם המרידה שלו, אם הבקורת כלפי הישוב התבססה על יסוד לאומי או על יסוד סוציאליסטי. בשבילו הוא היה אויב מסוכן, שיכול לגזול את בנו או את בתו. הוא מסוכן בזה, שיכול לדבר גסות או חצופות, הוא מסוכן שהוא יודע, שלבו איננו שלם עם הקנין הפרטי, חושב שהקנין הוא של הפועל או של כל האומה העברית. וצריך לומר שבתוך הישוב פגש הפועל שבא אז לארץ, חוסר כל הבנה לערך העליה החלוצית. אביא רק דוגמאות קטנות באיזו מידה היו העולים אז זרים לטובי הציונות. בעצם אותו הזמן, אשר ויתקין כתב את הכרוז שלו – הכרוז הזה הוא חומר חשוב להכרת המצב אז בארץ – אותו הזמן אשר ויתקין קרא לעולים, התנגד איש כלילינבלום – אחד האנשים היותר חשובים והעממיים בתנועה הציונית, איש האמת, איש העבודה, איש העממיות המוחלטת, האיש הזה התיחס בשלילה גמורה וכתב דברים נוראים על הפועלים שבאו אז לארץ־ישראל.235 באותו הזמן מן הארץ גופא, גם מאלה שהיו אז האנשים היותר פרוגרסיביים בארץ, נכתבו מאמרים אשר הסבירו שאין שום צורך בעלית פועלים. באותו הזמן, זמן קצר מאד אחרי בוא הפועלים, יצאו כל טובי ירושלים, בן־יהודיה וילין, בכרוז המחרים את הפועלים. זה היה בקשר עם השביתה הראשונה של פועלי הדפוס. זו היתה הזרות המוחלטת לא רק של האכר בארץ־ישראל בתור בעל נכסים, כי אם גם של האינטליגנציה בארץ־ישראל אשר ראו בפועל לא את נושא הבנין בארץ כי אם דבר מה לא פרודוקטיבי, חסר כל ערך ומסוכן בלבד. אנשים מסוג זה אשר התחברות לפועלים היו מעטים. הזכרתי את יהושע ברזילי, שהיה בענין זה כמעט יוצא מהכלל.236 מן הצד השני צריך לומר, שהאורינטציה של הפועלים במבצ הענינים בארץ היתה גם כן חלשה עד מאד. הם קודם כל העבירו מיד את כל המושגים שלהם, שהיו להם ברוסיה, כלומר את כל המלחמה הגדולה הזאת ברוסיה, את כל ההתנגשויות המעמדיות, את כל הטרמינולוגיה, את כל היחס לאדם שהיה שם, העבירו לחיים הפרטיים, לחיי המעשה – העבירו לגמרי לסביבה הארץ־ישראלית. אני הייתי, למשל, פוגש פועלים בזמני אשר היו במושגיהם החברתיים ריאקציונים בהחלט. הם לא רק שלא נחשבו לסוציאליסטים, אלא שמושגיהם לא היו רחוקים ממושגי האכרים, ואני ראיתי איך הם דברו על האכרים, איך הם דברו עם האכרים, איזה טון מאיים, איזה טון של רוגז היה בכל התנהגותם. הנאה היתה לאחד הפועלים בזמן ההוא, ימני בדעותיו, להפחיד את אכרי פתח־תקוה, שיגזול את בנותיהם. זה נחשב לאיזו מין חריצות, לאיזה אומץ לב בטון הזה שהוא דבר. חוסר כל הכרה היסטורית, למשל, מי הם האנשים האלה. כשבא פועל לפתח־תקוה לא עלה כלל על דעתו, שהוא ידע מי הוא שטמפר, מיסד המושבה.237 בארץ־ישראל התהלכו אנשים אשר היה להם עבר יוצא מן הכלל. בשביל הפועל היה זה יהודי זקן, יהודי חרד, אויב, מנצל, פרזיט. היה בזה חלק מן האמת המעשית, אבל יחד עם זה היה בזה חוסר כל ראיה לנפש האדם הזה, לערכו, גם מה שאפשר להוציא ממנו. בשביל האכר היה שוב הפועל לא דור שני לעליה, לחלוציות, לא יורש, לא ממשיך את הפעולה, כי אם דבר מה הבא להחריב את הישוב. אם להוסיף לזה שבתוך העליה היה גם כמו בכל עליה עממית חלק אשר ביסוד נפשו היתה הפרזה והדימגוגיה,238 אשר לא החשיב את המפעל עצמו וגם לא הבין אותו, אשר נסה לבטא את עצמו רק על־ידי שסוי, בתאור מזויף של הדברים, שלא הסתפק בזה, שהכל היה נורא, לא הרגיש עונג בהפחדה זו, אזי יתקבל מושג כל שהוא מן היחסים הראשונים שהתהוו בארץ בין העליה השניה ובין מה שקדם להץ

אני אביא דוגמא אחת קטנה, כדי להבין כמה אי־צדק היסטורי היה גם מצדנו. היה בארץ איש כמו יחיאל מיכל פינס, אחד האישים המקוריים ביותר אשר היו בתנועה הציונית. הוא בא לארץ ארבע שנים לפני עלית ביל“ו, הוא היה איש אינטלקטואלי מאד והוא כתב ספר בשנת 1872, 10 שנים לפני חבת־ציון, ספר אשר היה מושפע קצת ממשה הס, אבל הוא עבד את זה בדרכים שלו, בדרכים אורטודוקסיות. הספר נכתב כאילו נגד לילינבלום, אבל היה בו הרבה מאד מן ההכרה הפוליטית הלאומית אשר רק אחר כך התפתחה בתקופה יותר מאוחרת. והאיש הזה שהיה גדול בשדה המחשבה והשפה העברית, נסע לעסוק בהתישבות בארץ עוד לפני כלם. ולמרות כל דעותיו האורטודוקסיות נחשב הוא לפטרון לאנשי גדרה. הוא אהב מאד את אנשי ביל”ו, הגן עליהם, היה להם איש קרוב למרות כל הריחוק בתרבות, בדעות סוציאליות וכדומה.239 והנה אפשר היה שיצא סכסוך – פינס לא היה בעל רכוש – בינו ובין הדור של הפועלים היתה אי־הבנה מוחלטת, אפשר היה שאחד מטובי הפועלים יעליב אותו בפומבי, במקום צבורי ברחובות, קשה מאד, בחשדות ושיכתב עליו דברים, שהוא אמר לי אחרי שנים רבות שהוא מתחרט עליהם. הוא לא ידע נגד מי הוא כותב. בתנאים של ההתישבות שלנו, שאין כל קשר ארגוני ורעיוני בין כל גל וגל, באים לידי חוסר הערכה צודקת. מלבד הניגודים האמתיים, הסוציאליים, הניגודים האמיתיים שיש בין דור ודור, גל וגל, באה גם אי־ידיעה וחוסר הערכה להכביד את המצב.


 

הרצאה ד'    🔗

אתמול דברנו על אותה האטמוספירה החברותית אשר העליה השניה מצאה בארץ ועל המכשולים מסוג ידוע, אם אפשר לומר, על המכשולים הפסיכולוגיים שהיו בתוך העליה השניה עצמה, על קושי האורינטציה שלה, על מציאות אלמנטים אשר בשביל ארץ־ישראל בדמיון היתה לגמרי אחרת מאשר ארץ־ישראל הריאלית. על הדברים האלה, על התאור של קושי המציאות הארצישראלית אז, אולי צריך היה לספר הרבה. אבל אני מניח, מתוך רצון לא להתעכב יותר מדי, שרבים מחברינו שמעו על קושי התנאים של כבוש העבודה בדרך כלל ועל זה יש ספרות פולמוסית רבה ואני מרשה לעצמי לקצר בזה. אני אציין לאלה החברים הרוצים להמחיש לעצמם, כיצד פגשו אז את עלית העובדים בארץ ומה היו כל הנמוקים נגדה והמלחמה נגדה, אציע לקרא את המאמר הראשון של גורדון “מכתב גלוי לבן־יהודה”, זה נקרא בשם “תשובת פועל”240; או לקרא את המאמר של וילקנסקי “הקטיגוריה הכללית”, שבה העביר תחת שבט הבקורת את כל הנמוקים השונים שהיו נגד הפועלים בזמן ההוא241; ואולי גם לקרא את המאמר “לשאלת הפועלים”, אשר כתב שינקין, איש צדדי, כיצד ראה הוא את האטמוספירה, את היחס של הישוב החקלאי וגם של העסקנים העירוניים לפועלים242.

אולם מלבד האטמוספירה הכללית, אשר הכבידה כמובן מאד על הפועל, היו עוד כמה וכמה גורמים הרבה יותר קשים אשר הטביעו את חותמם, אשר נתנו צביון לכל קיומו של הפועל אז בארץ. קודם כל רוצה אני לציין מלבד הקושיים הפסיכולוגיים של העליה ההיא, גם את הקושי הגדול של הסתגלות לעבודה. אינני יודע איך קרה כדבר הזה, אולם נדמה לי, שהעליה השלישית לא ידעה כל כך הרבה מחבלי ההסתגלות לעבודה, שנמשכו אצל כמה פועלים מהעליה השניה עד שרכשו את המינימום של כושר עבודה. בענין זה נדמה לי, שמצבה של העליה השניה היה אולי יותר קשה מאשר מצבה של איזו עליה אחרת. אין איש, כמובן, יודע איך עלה הדבר הזה לביל"ויים. אבל מי שראה עליות יותר מאוחרות, אולי מפני שבאה התנועה החלוצית ממפעלי הכשרה, או שהיהודי בגולה היה כבר אחר, יותר גופניות, ספורט, אבל המעבר ממצב של פועל בטלן, שאין איש מתיחס אליו כאל פועל, בענין זה בא בעליות היותר מאוחרות שנוי עצום לטובה. הקושי הזה תפס מקום גדול מאד לא רק אצל הפועל אשר לא הסתגל לעבודה, אשר לא רצה להתאמץ, אשר תיכף הסיק את המסקנה לעבור לעבודה קלה בעיר או לעזוב לגמרי את הארץ, אלא גם אצל הפועל אשר התאמץ וכבש לו את העבודה. קושי ההסתגלות תפס מקום גדול.

מבחינת חייו הפרטיים של הפועל בזמן ההוא יש לציין את היתמות הגדולה, את היתמות האישית – אז לא היתה עליה של אנשים שבאו בבת אחת מעיר אחת, עליה בקבוצים. כל אדם שנקרע אז מביתו, ממשפחתו, מעירתו, בא לארץ ולא רק החליף ארץ אחת בארץ אחרת אלא גם החליף את מעט החיים האינטימיים, את המשפחתיות החליף בסביבה זרה. לא רק ביחס הצבור הזר, כי אם גם בתוך צבור הפועלים, הבדידות והיתמות היתה הרבה יותר גדולה מאשר בזמן המאוחר. ושנים רבות עברו עד שהתחילה מן הצבור המפוזר להתגבש קרבה אנושית פנימית.

אבל גם לאחר שהפועל כבר גבש ורכש לו את כושר העבודה ולאחר שהכה כבר שרשים בארץ, בא חזיון נוסף אשר גם ממנו נשתמרו העליות הבאות. זהו המצב של הרוקות התמידית. הדבר האופיי היה חוסר משפחה. גם הפועל, שכבר הצטיין בעבודה, לא היתה לו שום אפשרות של קיום משפחתי243. והדבר הזה שוב מצדו העמיד את הפועל, גם המעורה לכאורה בארץ, לפני השאלה: נו, מה יהיה?

אני יכול לאסוף הרבה דוגמאות כדי להסביר מה קשה היתה המלחמה על זכות העבודה אז בארץ. כמה שאנחנו יודעים עכשיו את המלחמה בפרדסים ובבנינים, איננו בא לגמרי בהשואה עם מה שהיה אז. אביא דברים אחדים לגמרי בודדים. עכשיו אנו רואים את עבודת הבנין כמו עבודה יהודית. וגם ליתר מקצועות העבודה חדרו יהודים. קשה עכשיו לתאר, שבנין בית־הספר לבנות של חובבי־ציון שנמצא בנוה־צדק, שבבנינו צריכים היו הרבה להלחם על זכות העבודה. ב“הפועל־הצעיר” מסיון תרס"ח נמצא כתוב: “הניחו את אבן הפנה של בנין בית־הספר לבנות ביפו. את העבודות הפשוטות והגסות עבדו יהודים תימנים, והמלאכה הנקיה – ערבים. לפי שעה לא בונים, כי אם מכינים אבנים. בין הסתתים עובדים גם יהודים אחדים. הועד המפקח על הבנין הבטיח לא אחת לקבל פועלים יהודים כפי האפשר (זאת היתה אז הפורמולה של האכרים ושל הקבלנים. גם כשהקהק"ל התחילה לבנות את החוות הראשונות שלה, היתה גם כן פורמולה כזאת – הערת המרצה) איך ימלאו הבטחתם זו, ימים יגידו”244. הסוף היה שההבטחה לא נתמלאה245.

בגליון אלול של “הפועל־הצעיר” משנת תרס“ח כתוב: “חברנו ש. מודיע לנו מחיפה246: הפוליטכניקום מתחיל כבר להבנות. ולדאבוננו, עוד הפעם לא ע”י יהודים247. זה עתה נודע לנו כי ח' א. כהן (ודאי שמעתם עליו, הוא היה ראש ה“עזרה” ואחר־כך היתה אתו מלחמת השפות. הוא היה אחת הפיגורות הגדולות והחשובות בארץ – הערת המרצה) 248 מסר את בנין הגדר לגרמנים249. אנחנו החלטנו לפנות במחאה נגד זה ל ‘עזרה’ ולאחד־העם”. בגליון אלול של הפועל־הצעיר משנת תרס“ח נמצא גם כתוב: “נפוצו שמועות ביפו ובמושבות כי אחדים מאכרי פתח־תקוה אומרים להביא לעבודתם פועלים מצריים”250. הועד המרכזי שלנו פנה על־ידי בא־כח ל’מועצה הפלשתינאית' (זה היה מין נסיון ראשון של הקמת מוסד של כל המוסדות בארץ – הערת המרצה) בהצעה לחקור ולדרוש אם אמת הדבר251, ומטעם המועצה נשלחו שני אנשים, הד”ר מוסנזון והד“ר בוגרשוב, לפתח־תקוה והם שבו ויודיענו כי נכונה השמועה וכי היא עומדת לצאת בקרוב אל הפועל”. שוב צעקו עד שהדבר נתבטל252

אני יכולתי למלא הרבה שעות והרבה הרצאות אילו נסיתי לאסוף לא את כל הדוגמאות, מפני שעד היום המלחמה הזו לא פסקה, אבל אותן השנים לא היה כמעט יום ולא היה אף מקום אבודה אשר הפועל העברי לא היה צריך להלחם בו באופן חריף על זכות עבודתו. איך נטעו את המשתלה בבן־שמן? זו הלא היתה החוה הראשונה בארץ. נטעו אותה בפועלים ערבים. והדבר הגיע לידי כך, שזה היה אחד ממעשי האלמות של הפועלים, הלכו פועלי פתח־תקוה ועקרו בלילה את כל השתילים ולמחרת נטעו אותם מחדש. הפקיד בזמן ההוא שהיה אגרונום הודיע, שכל הזמן הוא חפש פועלים יהודים ולא יכול היה למוצא253. הרבה פעמים היתה עבודה זו על כבוש זכות העבודה לגמרי סזיפית254. הנה נדמה היה קיץ אחד שאיזו מושבה נתמלאה פועלים עברים. יש איזה שתוף ידוע, יש שביעת רצון מצד האכר; עבר הקיץ והענין נגמר. איזה שהוא סכסוך קל פרץ או מה שהוא קרה והמושבה התרוקנה מפועלים יהודים. ככה היה בחדרה. היה קיץ שאמרו בו, שהביל"ויים מוכנים להשיא את בנותיהם לפועלים; ענין הבנות עמד אז על הפרק, וכעבור זמן שוב המושבה מתרוקנת. ככה היה המצב בזכרון יעקב. באה איזו שנה, אשר באו פתאום מאמצים גדולים מצד הפועלים ורוח יותר נוחה מצד האכרים, נכנס צבור הפועלים למושבה, אז צבור זה לא היה מאות, אלה היו 10־15, אחר כך המושבה נשארה שוב ריקה.

המצב הזה של המלחמות הבלתי פוסקות על הזכות המינימלית של העבודה, חוסר כל בטחון ביום מחר, וגם אחרי שהעבודה נרכשת – חוסר כל אפשרות של חיי קבע, הדבר הזה הוא אשר הביא גם אצל הפועלים אשר עברו כבר את הסטדיה255 הראשונה של הביטול והבריחה מן הארץ והיה מעמיד אותם מפעם לפעם בפני שאלת חיים קשה מאד. הדבר הזה גרם גם למצב־רוח בצבור, שהיו קוראים לו אז היאוש האידיאולוגי, זאת אומרת, מלבד הרפיונות של הפרט במלחמתו, מלבד הכשלונות שהפרט היה סובל, מלבד זה עברה גם מודה כזאת, רוח כזו של אידיאולוגיה של משבר, שאנחנו היינו עדים לה בארץ גם בזמן האחרון256. מלבד המשבר החמרי נוספה גם אידיאולוגיה ידועה. דבר כזה עבר אז בארץ, דווקא בין בחורים שנחשבו בין היותר משכילים. והיה טיפוס שהיה מתגנדר ביאוש. “אתה אינך מתיאש?” – זה מראה שאתה עוד ירוק, לא התפתחת עדיין בארץ. הפועל היה מביט על הבחור, שעדיין היה מתאמץ להשיג מקום בעבודה, “מה עדיין לא הגעת למדרגה הגבוהה של היאוש”. במחיצה הזו של היאוש לא קל היה לעמוד, והוא היה דווקא אצל הבחורים המשכילים, היודעים עברית, היודעים את הספרות העברית, שהיו ציונים טובים. מתחת ליאוש הזה היה הרצון לחיים קלים, לצאת מהעבודה, למצב של פקידות, היה קצת רצון להצדיק נסיעה ללימודים. ובתוך העבודה היה גם רצון של פריקה מעול של מצוות, מעול של אמונה, שמכביד במשהו. אני מזכיר את היאוש הזה, שהוא מפעם לפעם עובר על פועלי ארץ־ישראל והוא מקבל צורה של פסיכוזה. זה אולי יותר מתחת לסף ההכרה. יחד עם הכאב היה בזה גם הרבה מן המודה.

אני רוצה גם להבדיל בין היאוש הבא מהסבל של הפרט ובין היאוש של אנשי העליה השניה לפני בואם לארץ. אינני יודע אם יעלה בידי להסביר את ההבדל הזה. התנועה שלנו, התנועה הלאומית, ידעה מראשיתה הרגשות מכאיבות ומרות מאד ויאוש לא כל כך מענינים אוביקטיביים כי אם יאוש מאמונה בכחות העם. די להזכיר שהאיש שהכריז באופן כל כך מר על המצב של העם העברי “עם כי יחרב”257, מה זה היה? יש קו אחד העובר בספרות העברית: “עם כי יחרב” (אחד העם) ועובר את “אכן חציר העם” ואת “דבר” של ביאליק, הוא פונה אל הנביא האחרון ואומר: “ויהי דברך מר כמות, ויהי הוא המות – נשמענו ונדעה”258, ואחר כך היאוש הדק והחרישי אבל העמוק מאד של ברדיצ’בסקי, אשר נשא אותו במשך עשרות שנים. ואחר־כך היאוש של ברנר. בין זה ובין היאוש שבמודה, ליאוש שיש לו כמעט אופי של אריסטוקרטיזציה, של סנוביזים, של אדם יותר נעלה המבין את האפסות של כל זה – בין אלה ואלה תהום עמוקה. לא מפני שפה יש כאב גדול אלא מפני שהיאוש הזה לא היה יאוש המרפה את הידים ולא בא בשביל ללמד זכות על עצמו, מדוע הוא בוגד ברעיון. ספרתי על הבריחה מהציונות בשנות הריבולוציה. כל הבריחה הזו קשורה גם כן ביאוש. אבל בין היאוש של האנשים הללו ובין אותם האנשים אשר נתאבקו ונבדלו גם בראותם את כל השלילה ביהדות וחוסר הכוח והכאב אצל היהודי גם לסבלו הוא, היאוש הזה הוא שגרם לנו ליצירות הגדולות ביותר. היאוש של אחד העם הביא אותו לציונות רוחנית אשר בתחילתה, בימי התקופה של תורה שבלב, שבעצמו נלחם נגד הקפאון והחניטה עד שבעצמו נעשה לעת זקנה למשמר הדגל, במשק תקופה ידועה היה אחד העם כוח מחיה ומבקר מאד בתוך החיים היהודים.259 יאושו של ביאליק, של שירת הזעם, של הדברים במשא נימירוב,260 כל דבר המרי הזה רק הגביר את כוח יצירתו בספרות העברית ועשה אותו לאדם המציל, המכנס את כל גנזי האומה.261 או יאושו של ברנר, אשר בזמנים היותר נוראים, בזמן שכלם עזבו את המערכה, היה לו האומץ לנעוץ קנה של ספרות עברית חדשה.262 בין היאוש הזה, היאוש היוצר והמפרה והמגביר חילים והבא לדרבן את הכוחות שבאומה ובין היאוש המתגנדר והנהנה והמשתמש ביאוש כדי לכסות על הרפיון שלו, זוהי תהום שאי אפשר לגשר אותה כמו בין דמות אדם ותמונה מגוחכת של דמות אדם. זוהי בעצם קריקטורה.

המלחמה כנגד היאוש הזה בארץ לא היתה קלה וגם לא היתה יכולה להיות מלחמה תיאורטית, צריך היה לתת תשובה על חיי משפחה. צריך היה לתת תשובה על אפשרות של קיום בארץ. זה לא היה כמו בחו"ל, שעל שאלה קשה על איזו פרכה שהעמידה מפלגה אחת, באה מפלגה שניה ומביאה תירוץ חריף ומישבת את כל השאלות. כאן צריך היה למצוא את הדרך המעשית להוציא את האנשים למרחב, לבטחון אשר יתן את האפשרות לאמונה. המשבר הזה תקף לא רק את הפועלים הבורחים מן המערכה ולא רק הפועלים המשעשעים ביאוש כי אם כמובן פגש באופן יותר חריף, באופן יותר קשה את אהל אשר עמדו במערכה וגם הם היו זקוקים לרביזיה של השקפותיהם בענין כיבוש העבודה. והיא לא נעשתה על נקלה.

עד עכשיו לא דברתי על האידיאולוגיה של בני העליה השניה. אם כי בהרצאות הבאות נפגש בשתי מפלגות, שבאו ושינקו מתוך מקורות רוחניים שונים ואשר התנכרו מאוד אחת לשניה, הרי אם אנחנו נתבונן למטרות אשר הן הציגו לעצמן בבואן לארץ־ישראל, למטרות הקונקרטיות, נמצא שבעצם הן היו מאוחדות בהשקפותיהן.263 אם תשאלו: מה תאר לעצמו הביל“ו לעשות בארץ? הוא לא חשב להיות פועל שכיר. הוא תאר לו להקים מושבה. על מה חלמו הפועלים בשנת תרנ”א? אצל כולם היה האידיאל של התישבות, של אכרות, אם כי ידעו שאפשר לעבוד איזה שנים אצל בעל־בית. יש הלא פסוק מפורש “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”264 – זה היה האידיאל שהציונות היתה מתלבשת בו בצורה סנטימנטלית ורומנטית. אבל העליה השניה לא ידעה מהאידיאל הזה. דברתי קודם על השפעת הריבולוציה הרוסית גם על אלה שלא היו סוציאליסטים. כאן ניכרת מאוד ההשפעה הזאת. ההתנגדות הפסיכולוגית לבורגנות,265 לקנין, האידיאליזציה של המצב הפרוליטרי, הוא היה גם אצל אלה שבאו מהעירות הקטנות, שפחדו מפני הדגל האדום, מפני ה“בונד”, אשר אצלם היתה הריבולוציה מזדהית עם אסימילציה. גם אצלם היתה ניכרת נטיה למשטר הזה וכשבאו לארץ באו על מנת להיות פועלים, וכשלא נתנו להם לעבוד, צמח הרעיון של כיבוש העבודה. לו היו מנתחים את מחשבות של הפועל אז והיו שואלים, מה אתה רוצה, היה אומר הפועל של הפועל הצעיר, שבארץ־ישראל יהיו בעלי פרדסים יהודים והם יעבדו בפועלים יהודים. שום משאת נפש אחרת בציונות לא היתה לו. הוא לא שלל את המשטר הזה, אבל משום מה הוא הטיל על עצמו, שהוא צריך להצדיק את הקיום הזה, שהוא יעבוד, הוא יהיה קרבן האומה. ואם הייתם שואלים את הפועלי־ציון, היה אומר לכם את זה בלשון תיאורטית, היה מדבר על מלחמת מעמדות, על הקונצנטרציה של הקפיטל, למעשה הוא חשב אותו הדבר.266 הוא צריך לעבוד אצל בעל האחוזה היהודי. למעשה הוא ניסה בכל כוחותיו לקיים את אותה המצוה של כיבוש עבודה, אם כי הוא שנה267 את המלה הזאת, אם כי הוא מצא לזה צורות תיאורטיות אחרות לגמרי.268

אם יש לכם פה ה“אלמאנאך”, שיצא השנה באמריקה על־ידי ב. לוקר, תראו שם דוקומנט אחד היסטורי מענין עד למאוד. זוהי הפלטפורמה הרמלאית.269 ובכן זה היה זמן, שמפלגת פועלי־ציון בארץ החליטה אז, שהיא צריכה לעבד לעצמה פרוגרמה תיאורטית. אתם יודעים מה זאת פרוגרמה. זוהי פרוגנוזה270 של המצב. בשנת תרס“ו אספה ברמלה “א טעארעטישע קאנפערענץ” כדי לפתור את שאלות ההתפתחות של ארץ־ישראל,271 וברור היה, כדי לפתור את שאלות ההתפתחות של ארץ־ישראל לא צריך לחקור את מצב המשק ולאסוף מספרים ולדעת מה נשמע במשק היהודי, במשק הערבי, כי אם לעייל פיל בקופה של מחט, צריך היה להתאים את המציאות הארצישראלית לפורמולה, שעליה כותבים בעולם הגדול. בעולם הגדול יש פורמולה, שהמשק הקטן מתנוון והוא נכנע בפני המשק הגדול ובמדה שנוצר המשק הגדול נוצר פרוליטריון גדול והוא אשר ישחרר את העולם. צריך היה למצוא את אותה הפורמולה בשביל ארץ־ישראל. ובאופן טבעי יפתחו את הפרדסים האלה ובתי־החרושת האלה לפני הפועל העברי. ואז כתבו פורמולה כזאת – צריך היה להבטיח את קיומו של הפועל בארץ, בשביל זה צריך היה לכתוב נוסחה טובה. הקפיטליזם מתפתח בפלשתינה, הוא זקוק לפועל אינטליגנטי, אינטנסיבי והיות שהפועל המקומי נמצא במדרגה נמוכה מאוד של התפתחות הרי שההתפתחות הקפיטליסטית של פלשתינה תלויה במצב של אימיגרציה של פועלים יותר מפותחים. אמנם הפרדסן, לא רק הערבי, אלא גם העברי, לא שלח להביא פועלים אינטליגנטיים מחו”ל והסתדר טוב עם מוצטפה. זה לא חשוב, אבל התיאוריה אמרה שמשק קפיטליסטי מפותח זקוק לפועלים אינטליגנטיים ואינטנסיביים. יחד עם זה באה הידיעה כי הקפיטליזם, היות שהוא רעוואלוציאנירט272 את המשק הפיאודלי בארץ והוא קמעא קמעא מהפך את הפלח לפרולטרי, אשר ימצא את מקום העבודה לעצמו רק באותו מקום אשר שם האינטנסיביות עוד אינה ממלאה מקום. מצד אחד נתנו שטר לפועל העברי, שהקפיטליזם ידרוש פועל אינטנסיבי מחו"ל. מצד שני ידוע, שהקפיטליזם הזה משפיע על הכפר והיות והפועל הערבי איננו אינטנסיבי, הוא לא ימצא לו שמוש בעבודה הזו אלא יחפש לו עבודה אחרת.273

אפשר מזה ללמוד דוגמא קלאסית של מחשבות מפלגות יהודיות. אבל עצם הדבר הזה, אם תשוו אותן עם הריזולוציה27435 של “הפועל־הצעיר”, למרות שהריזולוציות הן כל כך שונות, הלך המחשבה היה זה, שהפועל בארץ־ישראל צריך למצוא לו שמוש בתור פועל שכיר, אם לא ימצא היום – ימצא מחר. “הפועל־הצעיר”, האמין בזה, שמחר יתגבר הרצון הטוב של האכר, יטיפו לו מוסר על־ידי קונגרסים.275 פועלי־ציון האמינו שזה יבוא על־ידי התפתחות קפיטליסטית. אולם ככה אמרה התיאוריה ובשום אופן לא רצו החיים להשמע לה. והפועל, למרות שהביא אתו הרבה מאוד נאמנות למפלגות הקודמות והיה משועבד מאוד למושגים שלו, בין אם זה היה “הפועל הצעיר” או ציוני־סוציאליסטי או “פועלי־ציון” – הפועל היה מוכרח לחפש לו דרכים אחרות.

גם למעשה וגם למחשבה התחילו מגמות חדשות בתנועת הפועלים. במקום כיבוש העבודה התחילו – מה שחשבו אז לירידה מן המסלה – לחפש דרכי התישבות.276 אז התחילו הפועלים ללכת גלילה.277 בגליל היה ענין של אריסות של יק"א – אתם יודעים את המושבות מצפה, בית וגן.278 חלק מן הפועלים, אולי היותר אמיצים, התחיל לעזוב את יהודה, אשר שם אולי יהיו חיים יותר קלים, יותר עליזים, יהיה כיבוש. היה זה בהרבה רעיון של מעבר להתישבות. זה היה, אם אפשר לומר, נליזה,279 ירידה מן הדרך האחת. אחר כך התחילו מאמצים גם ביהודה, חלומות של התישבות, אמנם לא בצורה שלמה אלא דברו על משק עזר. אם אתם רואים עכשיו את עין־גנים עם משק העזר, היא נבראה לא בשביל לברוא עובד חקלאי חדש אלא לאפשר לפועל העובד במושבה להתקים אגב עבודה על־ידי העזרה במשק שלו. ולא רק עין גנים שהיתה על־ידי פתח־תקוה, כי אם גם באר־יעקב, שהיתה במרחק של שלושת רבעי שעה מראשון לציון.280 גם היא נוסדה ברעיון זה, לשמש מושבה לפועלים. ההתבדלות של אלה המושבים ודרכם עכשיו זהו פרק מיוחד, שלא אגע בו. אולם כך בצורות שונות ניסו פועלים למצוא להם דרכי חיים שלא על פי המקובל. אולם היו אז גם אנשים לא רבים, אבל היו כאלה, אשר הוציאו מזה לא רק מסקנות מעשיות, כי אם התאמצו אז נגד המקובל בצבור, ניסו להרים את הרעיון של התישבות עובדת בצורה ברורה או לא ברורה. ואז פרץ הויכוח.

האיש הראשון אשר היה לו אומץ המחשבה להכריז, שדרך הפועל הוא לא דרך כיבוש העבודה, שהאידיאל של הפועל הוא לא עבודה שכירה אלא התישבות עצמית, שזו האפשרות היחידה של ישוב הארץ ושהדבר הזה אפשרי על־ידי מאמצים של הפועל בעזרה ידועה של הון לאומי – היה שוב אותו האיש שכתב את הקול קורא הראשון – ויתקין. אתם תווכחו מזה ותבינו, שויתקין מלבד מה שהיה לו לב רגש, היה לו גם מוח ריבולוציוני. הוא הצטיין לא רק בזה שהבין את חשיבות העבודה הריאלית בארץ־ישראל, את זה הבינו רבים, את זה הבין גם אוסישקין. היה זרם ידוע, שאחרי אוגנדה הבינו את חשיבות העבודה הריאלית בארץ־ישראל. ההבדל בינו ובין הריבולוציה של ויתקין בזמן הזה היה בזה, שהוא תלה תקווה לא בבעל האחוזה היהודי, שאז יסדו, למשל, חברת “גאולה” שתקנה אדמה בארץ־ישראל ותמכור, אלא שפירושה חלוציות והתישבות של מחוסרי אמצעים.281 בעת שהציונות, אפילו הריאליסטית ביותר, חשבה שעלית מחוסרי אמצעים היא מיותרת לגמרי, שלמחוסר אמצעים אין שום מקום להתישבות ולא היתה פרספקטיבה ריאלית שהמנוף היחידי שיכול לשבור את הקפאון, זוהי התישבות חלוצית – את זה הבין ויתקין. הוא הראשון הרים יד באופן ברור על הרעיון של כיבוש העבודה והכריז על התישבות של עובדים – אם כי לא ידע את הדרך – הרי זה היה דבר גדול. ואם אתם תקראו את הויכוח שבין ויתקין אשר הכריז על התפיסה החדשה ובין אהרנוביץ אשר עמד על המשמר של האידיאולוגיה הישנה של כיבוש העבודה;282 אם אתם תוסיפו לקרוא גם את הביאוגרפיה הקטנה של ויתקין, תראו עד כמה היה האיש הזה בודד. הוא היה בודד לא רק בין האכרים, שהוא היה אצלם מורה בבית־ספר; הוא היה בודד לא רק בין תלמידיו, הוא היה בודד לא רק במפלגתו, הוא היה גם בודד בין חבריו. אגב, בקשר עם זה שדברתי אתכם קודם על היאוש ובקשר עם השאלות שהתעוררו, אציע לכם לקרוא את המאמר של ויתקין “כוח ההתמדה בתנועתנו”.283 אתם תראו שם את ההבדל בין יאוש קל שטחי וקלוש ובין היאוש העמוק והמפרה, כמו שאפשר לראות את זה בכתבי ברנר.284 ככה גם תוכלו לראות שם את ההבדל בין האופטימיזם הבעל־ביתי, השבע רצון מעצמו ובין האופטימיזם של ויתקין, שראה את כל הדרך, שראה את כל הסבל, שראה את כל היאוש והיה בו כוח האמונה בכוחות האומה ובעתיד הציונות.

רציתי עוד לברר דבר מה בשביל להבין את האידיאולוגיה של כיבוש העבודה. צריך לומר את האמת, שבשנים הראשונות לא התרוממה בשום אופן המחשבה של הפועלים, מלבד אשר צמצמה את האופק הסוציאלי והישובי של הפועל על הקולט285 של הפועל השכיר, היא גם העריכה את כל המפעל הזה של עבודה באופן הכי פשוט. הבינו שזה לא יפה שהאכר עובד בעבודה זולה, שזה הכרחי להוציא את העבודה מידי הפועל הזר, שצריך להחליף את הפועל הזר בפועל יהודי. כל אחד חשב שזו עבודתו, תפקידו המוסרי למלא את התפקיד הזה. אבל להערכת הערך המוסרי של העבודה בבנין האומה, להערכת הערך המוסרי שלה בחיי אדם בכלל, התפיסה הזאת לא היתה כלל. בכל הויכוחים של השנים הראשונות אתם תראו הגנה על הריאל־פוליטי, שצריך לתת עבודה לפועל היהודי, שהשדה העברי עזוב, נעבד בידי אחרים, אבל לידי הכרה מוסרית של ערך העבודה בתחית האומה, בחיי האדם, בשנוי חיי האדם בכלל, לזה אז לא הגיעו. ודוקא המשבר של כיבוש העבודה והמחשבות החדשות שהתחילו אז להציץ בצבור הן אשר הביאו לתפיסה מחודשת הרבה יותר עמוקה.286 התפיסה הזאת נפגשה בהרבה מאוד התנגדויות מצד האידיאולוגים הראשונים של כיבוש העבודה. במאמר של אליעזר שוחט יש כבר השקפה הרבה יותר עמוקה מאשר ההשקפה הראשונה של כיבוש העבודה.287

אליעזר שוחט מסביר את הדבר הזה: בין אם אדם ובין תמונה יכולים להיות שני יחסים: האדם שקנה את התמונה והאדם שצייר את התמונה. אם היחס בין האדם ובין תחית האומה יהיה יחס של אדם שקנה את התמונה, אז זה לא כלום. צריך להיות יחס של אדם שצייר את התמונה. זה מציג את הפרובלימה של העבודה בכל מלוא קומתה. אבל באותו הזמן, דוקא בתקופה זו אשר המושגים של כיבוש העבודה הם המצומצמים ביותר ולמעשה גם הכזיבו את עצמם, דווקא אז באה התפיסה היותר רחבה של רעיון העבודה, שהתפתח אצל גורדון אחר כך.288 גורדון אשר התחיל גם הוא כציוני, אשר התחיל גם הוא מרגש העלבון הלאומי של העבודה הנעשית בידים זרות, העמיק את הענין הרבה מאוד. קודם כל אני חושב, שאצל שום סוציאליסט ואצל שום ריבולוציונר לא היה כל כך הרגש העמוק, הייתי קורא לזה הרגש המעמדי – אם כי הוא שנא את הבטוי הזה – השנאה לכל פרזיט, לכל נצול, הכפירה המוחלטת, שתחית האומה יכולה להבנות על יסודות של ניצול, למרות שהוא לא רצה להתעניין בשום פרובלימה סוציאליסטית, הפורמולה שלו היתה רחוקה מכל סוציאליזם, אבל אצל שום איש בציונות, אצל שום סופר ומעט מאוד גם בספרות הסוציאליסטית יש מאמרים כאלה, אשר כולם נובעים מפאתוס ריבולוציוני כל כך גדול והתקוממות נגד אי־שיויון. אבל גורדון הלך מזה הלאה. בזה הוא התחיל. במדת התעמקותו הוא נגע בנפש הפרט והוא הרגיש, שתחית האומה אינה יכולה להיות תחיה של קולקטיב בכלל, כי אם קשורה עם תחיה תרבותית המתהווה בנפש כל יחיד. המעבר של האדם מחייו הקודמים לחיי אדם שלם לא יתכן מבלי מגע חדש עם הטבע, שהאדם לא ירגיש את עצמו יוצר בטבע. באו כאן האלמנטים שהעריכו מאוד את המגע של האדם עם הטבע, היחס לצמח, החי; היחס שרק חלק של בני אדם מרגישים אותו, שואפים אותו במלוא החזה – בשבילו זה לא היה רק ענין של חובת האדם לחברה, אלא יותר חובת האדם לעצמו, הצורך הפנימי של האדם.

ודאי גם עכשיו לא נמצאים רבים בין הוגי הדעות – אם גם ישנם כאלה – אשר עמדו על החשיבות של המגע עם המכשיר הגופני, של היצרנות הפיזית, על חיי האדם. אחד האנשים שעשו את זה באופן יפה ואינטליגנטי היה קרופוטקין.289 יש אצלו פרק על החנוך והעבודה הגופנית, במקום שהוא תולה את התקוות של האנושיות החדשה במשטר הסוציאליסטי ליצירה רבה ולהרבה עבודה ולעבודה שכלית מאומצת, שהעבודה הגופנית לא תהיה של חלק אחד מהעם אלא שגם אינטליגנציה תצטרך לעבוד, כמו שגם העבודה השכלית תצטרך להיות לנחלת כל. רבים רואים בזה אסון. גם עכשיו ישנם כאלה בין הסוציאליסטים. היה ספר בסוציאליזם “זכות האדם להתעצל”. הבינו את הסוציאליזם כזכות להגיע למצב שאפשר יהיה להתעצל. או גם רבים מאוד אצלנו חושבים, שמתוך חסכון לאומי, מתוך איקונומיה290 של כוחות החברה, זה צריך לתפור נעלים ואחר צריך לעבוד עבודה רוחנית. גורדון נמנה על אותו החוג, שהוא אולי איננו כל כך ידוע אבל הוא הולך ועולה בין אנשי הרוח, שלא רק מצד המוסר החברותי חשובה העבודה, כי אם גם מצד עלית האדם, מצד עלית שכל האדם, מצד עלית כוחות היצירה של האדם. בזמן שעבודת הרוח לא תהיה לנחלת יחידים, כי אם של הכלל, גם העבודה הגופנית תהיה נחלת כולם. גם האפשרות, שהעבודה הרוחנית תהיה מופרית הרבה מאוד על־ידי הגישה הישרה והפגישות מפעם לפעם עם כל מיני חזיונות של הטבע, של הטכניקה, של החומר הגלמי – קשה לנו אולי להעריך. מספיק לומר, שמתולדות ההמצאות ידוע שאם כי להרבה פועלים לא היתה אפשרות של גישה למדע, כשם שלהרבה אנשי מדע לא היתה אף פעם גישה ישרה אל הטבע, הרי חלק גדול מאוד של ההמצאות האנושיות החשובות הושגו לא על־ידי אנשי הקבינט, כי אם על־ידי אנשים שפתחו את חיי האינטלקט שלהם בעבודה גופנית. את זה חשוב לבאר בכל הסתדרות של נוער באופן חנוכי. אני רק חפצתי לציין את ערך המחשבה בתנועת הפועלים, אשר התחילה מתוך מושגים על כיבוש עבודה, מושגים פרימיטיביים בתור חובה לאומית, אולי קשה ואולי בלתי נעימה, עד שאיזה דבר יסתדר, ועברה דרך ההכרה הלאומית לערך העבודה בחיי האומה וחיי היחיד. אני חושב על כל פנים, שבין התפקידים הגדולים ובין היצירות הגדולות של תנועת הפועלים בשנים ההן, על זה אולי נקדיש עוד הרצאה אחת, זה תופס לא את המקום האחרון.291

השאיפה הזאת, חידוש הרעיון של העבודה והשאיפה למצוא דרך לעבודה, שהעבודה השכירה אינה אידיאל, ומצד אחר האכזבות הרבות באריסות של איק"א – הן היו צריכות להפנות שוב את מחשבת הפועל הלאה. וכאן באו שני מומנטים חדשים. המומנט הראשון היה מומנט של קרקע לאומי, הרעיון של הקרן הקימת. הדבר הזה אולי יפלא בעיני הדור הצעיר אשר רואה עכשיו את תנועת הפועלים כל כך קשורה עם הקרן הקיימת, שחושב את הקרן הקיימת לדבר אורגני, שאי אפשר לתאר את התפתחות תנועת הפועלים בארץ בלי הקרן הקיימת. קשה כיום לחשוב שבשנים הראשונות לא תפסה הקרן הקיימת שום מקום במחשבות של הפועל כפתרון, כמוצא. רק עם הרעיון של התישבות עצמית, עם בטול האידיאל של כבוש העבודה, צץ גם היחס החדש לקרן הקיימת. ואולי הדבר היה תמוה בעיניכם, שאותם האנשים שהגו את היחס הזה את הקרן הקיימת, היו במצב של בודדים מאוד בקרב חבריהם. הראשון אשר ניסה לתלות איזו תקוות בקרן הקיימת היה ויתקין, אחרי זמן מה הובע הרעיון של הקרן הקיימת במאמר: “כוח ההתמדה בתנועתנו”.292 אם כי אינני נוהג להזכיר את עצמי, אולם עלי לציין הפעם שבערך לפני 18 שנה העזתי לקרוא את הרצאתי הראשונה בקלוב הפועלים – הוא היה כולו מורכב מפועלים שמאליים, 293 היה ביניהם גם איסקרוביץ294 אחד מרוסיה, שלא יכול היה להתמזג עם האחרים – והנה בקלוב הזה הוזמנתי להרצות הרצאה והרציתי על זה, שהמפתח להתישבות הבאה זוהי הקרן הקיימת וצריך לברוא קשר אמיץ בין הפועלים ובין התנועה הזו. הדבר הזה היה אז מוזר, נחשב לאחדים כדבר מוזר, שלא האמינו לו; אולי נחשב לדבר ימני מאוד, שלא האמינו שאני יכול לאמר כדבר הזה; לאחרים זה נחשב כמעט לאוטופיה. אני יכול להזכיר כרגע, ששיחתי הראשונה עם גורדון זמן קצר אחרי בואי לארץ, היתה בשבילו שמחה.295 הוא ידע לחשוב את הרעיונות עד עמקם אבל לא היה יכול לתת להם צורה מוחשית. ובעצם המודה של יאוש, כשכל הצעירים הטובים היו אחוזים יאוש, כשראה שאחד הצעירים החדשים, שבא באמצע היאוש, חושב שיש דרך חדשה להתישבות – אמר שזה נותן לו דרך חדשה לגמרי לחשוב את המחשבה שלו. ולא על נקלה נקלט הרעיון של חשיבות הקרן הקיימת בהסתדרות החקלאית של הזמן ההוא. אם אינני טועה עלה הדבר הזה רק בכינוס השלישי של ההסתדרות החקלאית.296 רק אז עלה להעביר החלטה ראשונה על דבר חשיבותה של הקרן הקיימת.

כדי שלא לקפח זכות של אנשים צריך לאמר, שאם ציינתי שבהתפתחות המחשבה בארץ־ישראל ובהחשבת היסוד ההתישבותי היה הראשון ויתקין, צריך לאמר שפרוצס ידוע כזה היה גם בחוץ־לארץ ובענין זה יש זכות ידועה לקפלנסקי.297 בזמן שכל תנועת “פועלי־ציון”, ביחוד ברוסיה, כפרה בכל הענינים של קואופרציה ובאפשרות של מפעלים לאומיים אשר מהם יהנה הפועל וחשבה שאין מקום לפועל בקונגרס – כוח הבורוכוביזם היה חזק להראות את ההכרח של ארץ־ישראל, אבל כוחו היה חלש כשבא לפרובלימה מעשית בארץ־ישראל – באותן השנים היה קפלנסקי, אולי תחת השפעת אופנהיימר, זה שהבין גם את החשיבות של הלאמת הקרקע, גם את החשיבות בהתישבות קואפרטיבית או קבוצתית. הדברים האלה קבלו דחיפה חדשה על־ידי זה, שבאותו זמן הפועל הגלילי, אשר התיאש לא רק מכבוש העבודה, אלא גם מאריסות היק“א ( הוא ראה כבר את פרחי האריסות, איך הפועלים הטובים שלפני 2־3 שנים היו אידיאליסטים, שאחרי שנים אחדות מתגבר ביניהם גם היצר של הקנין הפרטי וגם החשבון של עבודה זרה)298 התחיל לחפש אז דרכים חדשות. אז נוצר בסג’רה הנסיון הקולקטיבי הראשון, הנסיון אשר התגלגל אח”כ דרך גלגולים רבים. למעשה היה זה גם הגרעין של תל־עדש וגם של מרחביה וגם של “השומר”.299 זו קבוצה אחת, שבגלגולים רבים מלאה תפקיד גדול. אחר כך באה הקבוצה שיצאה מתוך כנרת ועבדה זמן ידוע בחדרה עם אידיאל של התישבות עצמית ואחר כך עברו לדגניה.300


 

הרצאה ה'    🔗

בסוף הפרק של אתמול עמדנו בראשית התהוות הקבוצות בארץ. ואמנם את הסברת ענין הקבוצות ואת תכנה באותה התקופה נשאיר לפרק אחר. כרגע אנו עומדים עדיין בתקופת המאמצים השונים של כיבוש העבודה. וכאן עלי להסביר שבאותה התקופה היה לא רק נסיון של קבוצה – לרבים מכם זה ודאי יהיה מוזר – היה גם נסיון של קבוץ ארצי. אל תתגאה העליה השלישית שהקבוץ הארצי הוא כולו יצירה שלה.301 היה נסיון אחד להקים קומונה לא בשביל התישבות (אז לא היתה לפניה מטרה של התישבות דווקא. לו עמדה אז שאלת ההתישבות על הפרק, כי אז היתה לפניה גם המטרה הזו), כי אם המטרה של יצירת תנאי קיום לפועל, כיבוש העבודה על־ידי מאמצים משותפים, על־ידי אחריות הדדית. הקבוץ הזה צריך היה להקים סניפים במקומות שונים. זה נקרא בשעתו “עבודה”. והיו לו שני סניפים: בחדרה ובסג’רה. שני הסניפים הכילו כ־20־30 חבר, ואז זה היה מספר לא קטן. הסניף בחדרה, שאני הייתי שייך אליו, הכיל בסך הכל 10 חברים. אם כי ימי קיומו של הארגון הזה לא היו כל כך ארוכים, לכל היותר נתקיימה “עבודה” בערך שנה, ואף על פי שההיסטוריה שלה היא ברובה חשאית, יש להתעכב קצת על הדבר הזה ויש ללמוד קצת מן הדברים שהיו אז. שני הסניפים הללו היו שונים אחד מרעהו. המטרות שהציגו להם שני הסניפים היו במדה מרובה דומים מאד גם למטרות של קבוץ עכשיו. הרעיון היה: קליטת עליה, לאפשר לפועל החדש, המבודד, המחוסר הדרכה, לאפשר לו דרך סביבה חברית את כניסתו לעבודה, את הכשרתו לעבודה וגם אפשרות של השתמשות בארגון הזה לשם מטרות כבושיות, של שמירה בשעת הצורך. היה איזה קשר בין “עבודה ו”השומר".302

לארגון הזה היו הנחות אחדות, או אם אפשר לומר צדדים שונים היו בו, אשר היו שונים בהרבה מן הדעות המקובלות אז בצבור הפועלים. קודם כל הוא היה כולו בנוי לא על יסוד של דימוקרטיה, למרות שהבולשביזם לא היה אז עדיין קיים, כי אם על יסוד של קונספירציה303 גמורה וכמעט של דיקטטורה. אפשר לאמר שזה גרם למפלתו. נמצאו אנשים שעם קבלתם גם את יסוד הקומונה וגם את יסודות הכיבוש, לא יכלו להשלים עם משמעות עיוורת ועם אותן המטרות שהוצגו מלמעלה, שרצו להשתמש בסניפים לשם מטרות לא לגמרי ברורות בשביל החברים. וככה התחילה המלחמה בין חדרה שהיתה בעד דימוקרטיה וכנגד המלחמה עם יתר צבור הפועלים לבין סניף סג’רה אשר היה יותר עתיק ויותר משמעתי והיה אולי יותר קרוב למפלגה העליונה. יחד עם זה היו לו גם כוונות מסוימות, דרכי מלחמה עם צבור הפועלים שעמד מחוץ ל“עבודה”.304 סביב ל“עבודה” כמו שעכשיו מסביב לקבוץ הארצי היה ויכוח עצום בתנועת הפועלים.305 וכמו שהיו גם קצת נוטים לו, היו גם רבים שהתיחסו אליו בשלילה. ואם כי מיסדי ה“עבודה” וחבריו היו שייכים למפלגת “פועלי־ציון”, בכל זאת באחת הועידות דנו ודברו קשות נגד ה“עבודה” וחברי ה“עבודה” היו צריכים להסיר מאליהם כמה האשמות. ההתפוררות של “עבודה” גם היא יצאה לפועל בחשאי כיצירתה. כנראה, של יסודות אשר חפצו להקים את ההסתדרות הזאת על היסוד של משמעת גמורה, אי־אפשר היה להשלים עם מציאותם של אלמנטים אשר חפצו להפוך את ה“עבודה” להסתדרות יותר עממית, יותר גלויה, הנמצאת ביתר קשרים עם צבור הפועלים כולו. ואלה אשר הקימו את זה הם גם פזרו בעצמם את הגדוד הזה.

בין המאמצים לכיבוש העבודה מהזמן ההוא אין לשכוח גם את המפעל של עלית תימן. כיצד באו לכל הדבר הזה? באו לזה משני צדדים שונים: מתוך בקשת דרכים להרבות את העבודה העברית במושבה ומתוך הטענות העצומות שהיו לאכרים, שעם הפועל הבא מרוסיה, שאיננו פועל ומתייחס מלמעלה למטה אל האכר ומשתמש בהשקפות מעמדיות – קשה לעבוד. ואז באה על זה תשובה אחרת: תמצאו יהודים מן העדות המזרחיות אשר אינם חשודים על כל הדברים הללו ושנוסף לזה הם גם יעבדו ויהיו מסוגלים לקבל יותר שעבוד ולעבוד בתנאים יותר זולים.306 ההנחה הזו והארגומנטציה הזו שררה גם בין חוגי הפועלים. ובין עסקני הצבור אשר עמדו במקצת על השקפת העבודה העברית ויחד עם זה שללו את הסתדרויות הפועלים הקיימות – מצא הדבר אזניים.307 בצבור הפועלים, אם כי זו היתה בזמן ידוע הארגומנטציה, עורר הדבר הזה תקוות אחרות. האיש הראשון שהציג את עלית העדות המזרחיות לארץ־ישראל ולא מתוך השקפה של זול ושל הסתגלות לעבודה, כי אם מתוך הכרה לאומית עמוקה, שאיפה של קבוץ גלויות, הנה נבוא כגואלים למזרח ונביא להם את רעיון הציונות ונקח את האלמנטים הללו, שהם יותר אזרחיים במזרח, על פי השפה ועל פי תנאי החיים, שבשבילם העליה לארץ־ישראל היא גם עליה כלכלית – היה יבנאלי. הוא היה פועל בימה, שם הוא כתב מאמר על חשיבות העליה של פועלי העדות המזרחיות. כמדומני שהוא כתב לא רק בעברית, מאמר שנדפס ב“הפועל הצעיר”, כי אם גם שלח את זה ברוסית ל“רזסווייט”.308 והיות שיבנאלי היה לא רק איש הכתיבה, הרי הדבר הזה קבל אצלו גם צורה מעשית למדי. בארץ נסתדרה כבר אז הסוכנות, לא הסוכנות היהודית של עכשיו, כי אם הסוכנות של הועד הפועל הציוני, זה שקראו לו המשרד הארצישראלי. לארץ בא אז רופין, שהביט על הכל לא בעינים של העסקנים האחרים הישנים, שחפש את האיש הצעיר, שהיה מסוגל לשמוע ולקלוט רעיונות חדשים.309 ובאה הצעה לפני המשרד על הליכה לתימן וקשירת קשרים עם יהודי תימן. יבנאלי היה האיש שקבל על עצמו את השליחות הזאת.

אציע לכם לקרוא את המאמר של יבנאלי שנדפס ב“הפועל־הצעיר” והמספר על מסעו לתימן.310 הוא כתב הרבה דברים שיש להם ערך אטנוגרפיי311 והיסטורי על התימנים, אבל כרגע אני דן על הדו“ח מנסיעתו לתימן. זוהי אחת התעודות המענינות ביותר שיש בספרות הפועלים בארץ. וצריך לאמר, שמלבד החשיבות המעשית הגדולה שהיתה לנסיעה זו, שהיא פתחה עליה של מאות – ואולי הגיעה אז לכמה וכמה מאות – והכניסה לתוך תנועת העבודה בארץ אלמנט חדש, מפני שהאלמנטים המזרחיים בארץ גופא לא הצטרפו למפעל העבודה והכיבוש; אולם מלבד זה צריך לאמר, שבכל השליחות הזו נתגלה כבר קו חדש אשר היה אופיי לא רק בשביל יבנאלי האיש כי אם גם בשביל השנים הבאות של תנועת הפועלים בארץ. אם השנים הראשונות של תנועת הפועלים, אחרי המכה הגדולה של אוגנדה, אחרי האטמוספירה של טריטוריאליזם, אחרי האטמוספירה של מה שקראו אז עבודה ריאלית בארץ־ישראל,312 אחרי ההסתלקות מאידיאלים ציוניים גדולים והסתפקות במועט, דבר אשר היה הכרחי מכמה וכמה סבות בתור ריאקציה על הציונות המדינית ויחד עם זה היתה כרוכה בויתור על דגל פוליטי, באי הזכרה של קבוץ גלויות, והשלמה למעשה עם תכנה של חבת־ציון, זה היה למעשה התוכן הראשון של העליה השניה. ספרתי כבר, שהעליה השניה באה לא מתוך אמונה חזקה אלא מתוך רצון חזק. האמונה באה עם העליה לארץ ועם ההתאזרחות בה. האיש אשר זכה לכך שירחיב את המושג של ציונות, אשר יעיז לחשוב רעיונות יותר גדולים, שבאו לידי בטוי בתקופה יותר מאוחרת, היה יבנאלי. כל נסיעתו לשם היתה לא מעשית בשביל להגדיל את מספר הפועלים בארץ באיזו מאות, כי אם סוג של מבשר, של מבשר הגאולה, מבשר התנועה המשיחית הקרובה. האדם אשר בא לשבט יהודי קרוע ונדח ומביא לו את בשורת הגאולה. ככה קבלו את האיש הזה, ככה גם היתה פעולתו וככה גם הוא בעצמו קבל את זה. שמו היה חכם אליעזר.313 הוא הלך לבתי כנסיות ודרש בתורה ובקבלה. יבנאלי היה לא אדם שזייף משהו, כי אם קבל באמת צורה של יהודי תימני וחדר לתוך כל הלך הרוח של היהודים התימנים. הוא לא רק עשה דברים גדולים באופן עיוני לחקר היהדות התימנית כי אם נכנס כל כך לתוך העולם היהודי התימני עד שהם קבלו אותו כמו חכם ועד היום הוא נשאר אצלם החכם אליעזר, המשך של אותם השדר”ים.314 בשבילם הוא היה אחד באותה השורה אולם שעלה עליהם, שבשר את הגאולה הקרובה. ובאמת עליה כל כך נלהבת, כל כך תמימה, מלאה כל כך הזיות לאומיות ודתיות כמו עלית תימן, לא ידעו הדורות שלנו. במשך דורות היתה להם אולי זו ההזדמנות הראשונה. עד בואו של יבנאלי היו זוכים גם כן לקבל משולחים מארץ־ישראל, אולם המשולחים האלה באו קודם כל כדי לבקש תמיכה לעניים. המשולחים האלה היו מספרים על הרדיפות ועל השפלות בארץ־ישראל והיו מנחמים רק בהמצאת איזו ידיעות על העולם הישראלי שמסביב להם. אולם המשולח הראשון אשר עורר בהם חושים אחרים לגמרי, אשר קרא אותם לכבוד עצמי, אשר קרא אותם במובן ידוע לשחרור מעשי, אשר דבר אתם על עבודה ועל אדמה ועל אפשרות של חיים אחרים לגמרי וידע לבאר להם את ההבדל בין השעבוד שלהם שם, שאין כמוהו בכל הגלות – היה יבנאלי.

אותו הבדל הכונות בעלית תימן, אשר היה בין השליח יבנאלי ובין שולחי המשרד הארצישראלי ועסקניו, בא לידי בטוי מהר. קבלת־הפנים, למרות שכל אלה לא אנשי מעמד ולא היתה להם שום אידיאולוגיה סוציאליסטית, אי־אפשר לאמר שקבלת־הפנים מצד הישוב היתה נלהבת ביותר. ואת מצוות הניצול התחילו לקיים בתימנים בחריצות רבה. מהר מאוד התחילה גם זעקת התימנים. המאמרים הראשונים אשר נכתבו בעניני התימנים על־ידי יבנאלי ושפרינצק, שטפל בעניני התימנים אז, וחברים אחרים, מלאים כולם סבל של דלות, של צרות, של חוסר דירות, של התגוללות ברפתות של האיכרים, ומפעם לפעם עלבונות.315 ונגלה, כמו בכמה מומנטים אחרים, שהחלק היחידי בארץ אשר בשבילו הרעיון של קבוץ גלויות או של התאחדות והתלכדות השבטים הישראליים הוא דבר־מה ריאלי ולא בניגוד לאינטרסים שלו – היה צבור הפועלים, אשר נתן מקרבו עשרות אנשים, שהשקיעו את עצמם בעבודה זו מבלי שום כוונה של ניצול פוליטי, של ניצול מפלגתי, מתוך אותה העממיות האמיתית, אשר חסרה אצלנו בכלל ורכשו להם גם באופן פרטי אצל התימנים ידידים בנפש. המצב האידיאלי הזה לא נמשך הרבה זמן. יבנאלי מתוך שבר לב היה מוכרח לעזוב את העבודה. הוא עבד במשרד הארצישראלי ולא יכול היה להשלים עם היחס הזה לעניני התימנים. כל ההצעות שלו לא הוצאו לפועל או הוצאו בצורה כל כך מצומצמת שלא היה להם ערך. וגם כל אלה שטפלו בעניני התימנים בשנים הראשונות עייפו. היחסים בין צבור התימנים ובין הפועלים הלכו משנה לשנה והתרחקו.

בין המפעלים אשר היו בדרך של הרחבת שוק העבודה, צריך לציין גם את המפעל של חוות לאומיות אשר בגורלן עלה למלא את התפקיד שלא הציגו להן.316 במקרה צצו החוות, במקרה קנו אדמה בשביל הקרן הקיימת. כל הקניות הראשונות היו לא רק ללא שיטה אלא גם במקרה. במקרה היו לאנשי האינציאטיבה הפרטית שטחים, שלא היו מוכשרים לרוחים הגונים, שהם שמחים להפטר מהם. את השטחים האלה מכרו לקרן הקיימת. הרעיון של הקרן הקיימת היה אז מוזר לעסקני הציונות. רוב העסקנים, כמו מרדכי בן הלל הכהן, אוסישקין עצמו וסמילנסקי כתבו והוכיחו שאין כל טעם בשביל הקרן הקימת להחזיק אדמה.317 כל ההצעות היו לשנות את התקנות של הקרן הקיימת, בטרם שהיא התחילה לעבוד עוד, כדי לאפשר להפוך אותה לחברה הקונה אדמה והמוכרת אדמה. באופן כזה הצליחה הקרן הקיימת לרכוש אז שלשה־ארבעה שטחים, אשר לא היתה עליהם שם תקווה לאנשי האינציאטיבה הפרטית להשתמש בהם ולמכור אותם. כך נקנתה אדמת חטין לפני יותר מ־20 שנה. היא נקנתה על־ידי איש כאהרונסון והחוג שלו.318 במשך עשרים שנה לא היתה האדמה הזו אפילו מופרזת,319 אי־אפשר היה להשתמש בה. במשך כעשרים שנה אי־אפשר היה להשתמש בה לשום מפעל לאומי. את האדמה הזו הכניסו עסקנים נכבדים מאוד לקרן הקיימת. ככה היה גם עם האדמות של חולדה ושל בן־שמן. אלה היו מהקניות המוצלחות של ליבונטין הכותב כל ימיו ספרים ומאמרים, שרופין והמשרד והחלוצים מבזבזים את כספי האומה.320 וכיוון שהמוסדות הלאומיים רכשו את השטחים האלו התחילו לדאוג מה לעשות בהם. אגרונומים שונים הביאו תכניות.

סוף סוף, הוקמו בחולדה, בבן־שמן ובכנרת חוות הכשרה לפועלים. בשלוש החוות הללו היתה לפועלים קודם כל המלחמה שספרתי לכם על אודותה אתמול, את ענין שתילי הזיתים בבן־שמן בשביל יער הרצל.321 בכל אותם המקומות היתה מלחמה על עבודה עברית. כמובן המלחמה שם היתה הרבה יותר קלה מאשר במושבות, אבל בשום מקום לא התבצרה העבודה העברית מבלי שקידמה לה מלחמה ולפעמים מלחמה כבדה למדי.322 בשורת החוות נכנסה גם חות “סג’רה” שהיתה הראשונה שנבנתה ע"י קלוריסקי. הוא היה הראשון ליצירת אריסות פועלים והוא היה בארץ־ישראל בתקופה ידועה הקולוניזטור היחידי בין פקידי הברון, שהיו לו אידיאות. הוא היה איש אמיץ, היחידי מבין חובבי־ציון אשר עשה את שלו מבלי להתחשב עם הקריירה שלו ושלם בעד זה הרבה.323 עוד נשוב לדבר עליו. ובכן אלה היו מרכזים שונים של תנועת הפועלים וכל פנה כזו מלאה תפקיד לא רק בזה שהעסיקה עשרות פועלים, כי אם שמשה אבנים לאידיאות חדשות. סג’רה היה מרכז העבודה של הפלחה של הפועלים בגליל, ממנה יצאו אריסים; ממנה יצאה הפלחה; ממנה יצאה השמירה העברית; תפקידים חברתיים שונים וגדולים מלאו גם שאר החוות. אם בזמן הראשון היתה נדרשת בכל חווה מלחמה של הפועלים על זכות העבודה הנה אחר־כך פנתה המלחמה לצד אחר לגמרי.

התחילה מלחמה ישרה בין הפועלים ובין האדמיניסטרציה על עצם הפרינציפ של הנהלת העבודה. בזמן שתנועת הפועלים באה לארץ לא ידעה בכלל משום פרינציפ ישובי ומשקי אחר מאשר הפרינציפ של האדמיניסטרציה. לא רק המשק הפרטי היה קיים על יסוד זה, כי אם גם כל המשקים הצבוריים בארץ וגם עבודתם של חובבי־ציון. אם באו למושבה כמו זכרון יעקב, ידעו ששם יושבת פקידות וכל אכר ואכר היה הוסל של הפקידות. ככה היה המצב בראש פנה, בפתח תקוה, בנס ציונה, במקום שהיו פקידים יותר נמוכים, בכל מושבה היתה מורגשת אדמיניסטרציה. מלבד ברחובות שהיתה חפשית מזה. אולי במובן ידוע גם גדרה היתה חפשית מזה. בכל המושבות הברוניות שלטה הפקידות הברונית גם כשהמושבות עברו לידי יק“א.324 ובזמן שההסתדרות הציונית התחילה להקים את החווה שלה, לא עלה על הדעת שאיזה משק יתנהל לא על יסוד הפרינציפ של אדמיניסטרציה מלמעלה. וכאן נתגלה מה זה הפועל העברי, שקשה לעבוד עם הפועל העברי וקשה לפועל העברי לעבוד עם אדמיניסטרטור. מובן שאני לא אתן פה כרקטריסטיקה325 של כל האדמיניסטרטורים השונים. ביניהם היו אנשים שונים. היו אנשים קשים, היו אנשים רכים, היו אנשים רחוקים מתנועת הפועלים, היו אנשים קרובים לתנועת הפועלים, עצם הדבר לא נשתנה. גם בחווה אשר בראשה עמדו אנשים מתנועת הפועלים, היו חששות וחשדים, מלחמות ושביתות.326 לא היתה אף חווה אחת בארץ, שהיתה לה תקופת עבודה שקטה, כי אם רבים מבין הפקידים התחילו את עבודתם מתוך רצון להרמוניה ביניהם ובין הפועלים. קשים ביותר היו, כמובן, היחסים והתנאים במקומות אשר בראש העבודה עמדו שם אנשים, אשר לא היתה להם לא לשון משותפת ולא כל הבנה בעניני הארץ. רובם היו אנשים חדשים, כמו הפועלים. ההבדל היה רק שהם גמרו בחו”ל איזה מוסד גבוה או בינוני והרגישו את עצמם קרואים לחנך את הפועלים בארץ.327

החווה אשר בנידון זה עלה בגורלה למלא תפקיד גדול בחיי הארץ, היתה חוות כנרת. בראשה הועמד אגרונום אחד, אשר הוזמן לארץ על מנת להיות אגרונום בחווה שלש שנים בטרם שהחווה נבנתה. הוחלט בברלין שצריך להקים חוה. לשם זה הזמינו אגרונום (ודאי היתה משרה נחוצה בשבילו), בינתיים באו עיכובים. כל החלטה קטנה על איזו פעולה בארץ היו צריכים לקבל בברלין.328 שלש שנים זה נמשך ולפי שעה ישב הפקיד בארץ. היחסים שלו עם הצבור היו קשים. הוא היה קודם בבן־שמן. כל ענין החוות נפגש במלחמה מצד הסתדרות הפועלים החקלאיים. המלחמה היתה על החוה ועל האגרונום והיו צריכים להביא פועלים מיהודה, שהיו חברים למפלגה אחרת והיה בזה משום כיבוש מפלגתי. הוא היה בעצם מתאים להיות אגרונום במקום שצריך לעבוד עם אפריקנים או עם גזע נמוך, שם היה מראה הרבה כשרון של הקסמה למשועבדים. האידיליה נמשכה חדשים אחדים, נשארו לה גם עדויות בספרות. אחרי זה באו תקופות קשות. חיי הפועלים היו קשים. במקום שררה קדחת במקום חברים שוים ומשתתפים במפעל התחילו להתגלות תרעומות ויחסים רעים. אי ההצלחה המשקית באה כבר בשנה הראשונה. האגרונום תלה את זה בפועלים. אלה שהיו ידידים מקודם נהפכו לאויבים. בשנה השניה במקום יחסי חברים באה שיטה של ריחוק, של השגחה. על־ידי זה שהצטרף צבור פועלים חדש ואחר לגמרי, אשר קבל ברצון דווקא את היחסים האלה, שלטו זמן מה סדר ומשמעת. לבסוף גם הדבר הזה הופרע.329 אולם הניגודים שהתחילו מתרעומות על האדמיניסטרציה עברו לסטדיה אחרת.330

הפועלים התחילו לקדוח, האוכל היה רע, תנאי הקיום היו רעים. באותו הזמן צריך היה לבנות את המשק. הבנין הראשון של המשק היה לא לנטוע פרדס, כי אם להקים קודם כל בית בן שתי קומות, ארמון לאדמיניסטרטור. זה היה כל כך מובן, טבעי. האדמיניסטרטור עוד לא הביא את משפחתו לארץ והוא צריך, איפוא, להכין בית בשבילו ובשביל משפחתו. בבנין זה עבדו ערבים. היו סכסוכים. באותו הזמן היו כל החברים נמצאים בחדר אחד כמעט, שהיה שריד מבנין ערבי ישן. בחדר הזה היה גג ערבי עתיק. בימי הגשמים היתה הרצפה כולה במים והמטות עמדו במים. היה חלק של פועלים שגם לא היו להם מטות – כספי המשק לא הספיקו לשם כך – והיו שוכבים עם המזרונים בתוך המים. הדברים גרמו לתוצאות קשות. הפועלים העיזו בפעם הראשונה לבוא בדרישות לאדמיניסטרציה. והדרישות האלה – אינני יודע אם הן רשומות באיזה מקום – היו בסך הכל ארבע: ליחד חדר אחד לחולים (דרישה אחת מהפכנית), ב) שבכל חדר יכניסו שולחן כדי שהפועלים יוכלו לקרוא ולכתוב מכתב, ג) לקבל חובשת למקום, ועוד דרישה רביעית שאינני זוכר אותה כרגע.331 על זה השיבה האדמיניסטרציה: אמנם הרעיונות הם מענינים מאוד, אולם אני עוד לא חשבתי על זה. הוא אמר את זה בתום לבו. זה שאפשר שפועלים ידרשו, שיפרידו מבין הבריאים את החולים – הרעיון הזה נחשב אז לריבולוציוני מאוד לא רק אצל האדמיניסטרטור אלא גם אצל חלק גדול של הפועלים. והיתה שביתה אחת של חצי יום אשר נגמרה בהבטחות לסדר בכל זאת את הדברים הללו.332 עברו שבועות והדברים הללו לא נסתדרו. ובמשך הזמן קרו בחווה דברים קשים אשר שינו בבת אחת את כל מצב הדברים, מצב של צבור פועלים נכנע במדה מרובה למרות שיכותו למפלגה שמאלית – זה לא הפריע להם, אפשר להיות שייך למפלגה שמאלית מאוד ויחד עם זה לקבל ברצון עול של מציאות – הפועלים לא היו אז מוכנים למלחמה.333 החוג הראשון שעזב את החווה והיה מלא אידיאל, הלך לחדרה והקים את הקומונה הרומנית.334 הפועלים שנשארו חשבו, שהתנאים החמריים אינם רעים, יש עבודת קבע – זה דבר יקר – ואי־אפשר לשנות סדרי בראשית.

אז באמצע הבנין – אני יכול רק להזכיר את זה כדי להסביר את מצב רוחם של הפועלים – באמצע בנין הקומה השניה (זה לא היה מן הבנינים היפים ביותר, עכשיו ישנם בקבוצות בנינים יותר יפים, אז זה היה בנין יקר ויפה) אז כשעלה חבר אחד על המדרגות ואמר, שיבוא זמן ובבית הזה ישבו פועלים, נחשב הדבר הזה לחוצפה יתרה ולאוטופיה גדולה בין צבור הפועלים.

ובכן המצב לא הוטב אלא הורע. המחלות גברו, שום תיקונים לא נעשו. ובמשך שבועות אחדים נלקחו מאתנו שני חברים בקדחת צהובה, חבר וחברה, שני חברים צעירים ואהובים מאוד על כל החברים והדבר הזה כשהוא לעצמו העמיד כמעט את כל אחד מאתנו במצב מיוחד, הוציא משווי המשקל הרגיל.335 הרגיש כל אחד כאילו איזו קללה336 רובצת על המקום הזה. לא די היה בכל זה. החברים שחלו לא היו יכולים להמצא במקום, הובילו אותם לטבריה. לא היתה אז בארץ כל עזרה מדיצינית, קופת־חולים לא היתה, “הדסה” לא היתה,337 צריך היה לשכב בבית־החולים של המיסיון338 ולא קל היה לקבל זוג בהמות מן החוה כדי להוביל את החולים לטבריה. וכשבאה הידיעה על החבר השני שהוא מת, מאיר אינגברמן,339 בקשו חברים עגלה מן הפקידות על מנת לנסוע לטבריה להשתתף בהלויתו והפקידות לא נתנה את העגלה. היה יום גשם, בוץ ורפש נורא, והפועלים הלכו כולם ברגל לטבריה. בליל ששי היה הדבר כששבו כולם ובאותו הערב קמו והחליטו ושלחו חבר אחד מזקני החברים להודיע לאדמיניסטרטור, כי במשך 24 שעות הוא לא ימצא במקום. הצטרפו בבת אחת גם אימת המקום, האימה הרובצת על המקום כולו וגם הצער, ההשתתפות בצער של החברים וגם העלבון הנורא שכולם נעלבו, יחד עם זה ההכרה של חשיבות הצעד הזה. עד אז היו שביתות וכל מיני דברים אבל דבר כזה, שהפועלים שעבדו במקום יגידו לאדמיניסטרטור, כי במשך 24 שעות הוא לא ימצא במקום – דבר כזה לא היה.

והדבר הזה זעזע את הישוב. הפועלים הודיעו מיד לרופין, שיבוא למקום לסדר את הענינים. אז לבוא מיפו לכנרת ארך שבועות. והשביתה נמשכה שבועות. הפועלים עשו צעד שני. זה היה בעצם זמן הזריעה, כדי שלא יסבול המשק החליטו, שהם מקבלים עליהם את האחריות בעד המשק, הם מפטרים את המנהל340 והם חורשים וזורעים. זאת לא היתה שביתה פסיבית, כי אם שביתה אקטיבית; קראו לזה השביתה העמלנית,341 כיבוש בתי־חרושת והנהלתם על־ידי הפועלים.342 אז הקיפה זעקה את כל הצבור. אמרו: הזאת היא שביתה, זאת היא אוזורפציה343 – את המלה אכספרופריאציה עוד לא ידעו אז – הפועלים לקחו וכבשו את המקום.344 באו אז גדולים שונים, באו אז כולם לכנרת לעזור לגמור את הענין עם הפועלים. בא המנוח אהרונסון, בא המנוח טריידל, שהיו אז מגדולי ההשפעה בחוגי פיק“א,345 בחוקי הציונות.346 אני לא אספר לכם את תולדות השביתה ההיא. היה משא ומתן ממושך וקשה עד מאוד. וד”ר רופין אשר היה אז רק איש חדש בארץ ואשר השביתה הזאת עלתה לו ביוקר רב מפני שזעזעו אותו והסבירו לו, שאחרי שביתה כזאת הוא יהיה מוכרח לעזוב את הארץ אם יכנע לפועלים, הוא יראה בזה שאין לו כל כוח ואפשרות לנהל עבודה עם הפועלים. ד“ר רופין שבא אלינו נרגז וכולו נגדנו והיה מתאכסן בתוך החוג הזה, היה מוכרח אחרי ימים של מו”מ אתנו להכיר בצדקתנו. ואמנם הוא דרש מאתנו קרבן גדול.347 והיה ויכוח גדול בצבור אם להביא את הקרבן הזה. החלק שנהל את השביתה אמר: אם אנחנו אשמנו אנחנו מסכימים לכל גמול בדבר הזה ואם האנשים אשר עבדו במקום הזה אינם ראויים לעבוד במקום הזה נוכל לעזוב את המקום. אבל יש תנאי אחד, שהמנהל אשר במשך שנתיים הראה שהוא לא מסוגל לנהל את המשק – יפוטר. אי־אפשר שבחוה ציונית תהיה אדמיניסטרציה מסוג זה, שאינה יכולה לעבוד עם פועלים עברים. מנהל כזה לא יוכל להשאר בחוה. המנהל היה מוכרח לעזוב את המקום, גם אנחנו פוטרנו. בתוך צבור הפועלים היה ויכוח. מענין שאלה היו כל הזמן נגד השביתה, שהיו בתוך השביתה קיצוניים בהחלט ולא הסכימו לשום פשרה, ואלה שיצרו את השביתה, הם בקושי רב ובהרבה מלחמה פנימית העבירו את הדבר הזה שכלל לא חשוב בשביל צבור הפועלים בארץ אם אנחנו נשאר לעבוד או אם נסבול. חשוב שיתקבל פרינציפ חדש, שמנהל שזהו יחסו לעובד לא יוכל להשאר במקום.

וצריך לומר את האמת: הדבר הזה היה פרצדנט גדול בתולדות הציונות.348 כמעט כל היחסים הבאים אחר־כך בין תנועת הפועלים ובין ד"ר רופין, כל העבודה הישובית המשותפת היתה פרי הכוח הזה וההבנה הזאת של עמידה תקיפה על כבוד התנועה בשביתה ההיא. ובמעבר זה מהחוות אל הקבוצות מלאה השביתה תפקיד גדול. הוברר שענין האדמיניסטרציה זהו ענין קשה, דבר שעדיין לא מבטיח גם מבחינה משקית – לא רק מבחינה סוציאלית, מבחינת עבודה עברית – כי אם מבחינה משקית אינו מבטיח את טיב המשק, אינו נותן לעובד את האפשרות של הכשרה. אז כבר היה הנסיון הראשון של אום ג’וני,349 אז כבר התנהל המשא ומתן על מרחביה.350

ושוב אני אפסיק במקום הזה כדי לעבור לשאלת הקבוצות וההתישבות ואחר כך אני רוצה עוד הפעם לשוב למצב רוח האידיאולוגי ששרר בצבור הפועלים במשך השנים הראשונות לקיום המפלגות, לדרכי הארגון עד דגניה ועל יצירת ההסתדרות החקלאית. צבור הפועלים, שבא לארץ אז נחלק כמעט בראשיתו, זמן קצר אחרי בואו, לשתי מפלגות. אם החלוקה היתה הכרחית מבחינה היסטורית או לא, זו היא שאלה גדולה. אני ויצחק טבנקין דברנו בחו“ל על מצב הענינים ועל התהוות שתי המפלגות. דברנו על זה והצטערנו שאין מנהיגי המפלגות בחו”ל דואגים להבטיח את שלמות תנועת הפועלים במקום.351 לפירוד הזה בראשיתו גרמו סבות מיוחדות. בזמן הראשון עדיין לא היתה בחו“ל הדיפרנציאציה האידיאולוגית כל כך חריפה. כשאני ספרתי לכם על הקבוצה הראשונה של “פועלי־ציון” מהומל, שעלו בשנת תרס”ד לארץ, היא היתה קבוצה של פועלים ממש, קבוצה פרוליטרית, והיו בה גם אנשים שעברו מה“בונד”. בקבוצה ההיא האידיאולוגיה היתה רחוקה מאוד מן הצורות ודרכי המחשבה אשר התבלטו אחרי 2־3 שנים. ב“פועלי־ציון” ברוסיה אפשר לקרא כמה וכמה שמות של אנשים – אינני רוצה לבייש אותם – אבל כמה וכמה ממנהיגי “הפועל־הצעיר” היו ברוסיה ב“פועלי־ציון”.352 אם באו אלימנטים שונים של “פועלי־ציון” רוסטוביים, נעשה אז הפירוד הפנימי בצבור הפועלים להכרחי.353

מובן מאליו שכשם שאנחנו רואים את הדבר הזה גם בתקופות יותר מאוחרות, הנוסחאות המפלגתיות לא הלמו את האנשים, שנכנסו לתוך המפלגה בדיוק רב. זאת אומרת, כל מפלגה כשהיא לעצמה היתה מורכבת מסוגים שונים אשר המרחק ביניהם היה גדול למדי. למשל די לספר, שבתוך מפלגה כמו “פועלי ציון” היו בין האנשים הראשונים: יבנאלי, בן־גוריון354 והיו אנשים, אשר לא רק שרשיהם בידיעת היהדות היו דלים עד מאוד, כי אם היו חוגים שלמים, אשר בעצם ראו את כל ענין ארץ־ישראל כהמשך של בריקדות רוסטוב. היתה טרמינולוגיה ידועה, מפעלים ידועים, היתה תיאוריה של מפלגה אשר ציותה להם ללכת לארץ־ישראל והם הלכו בתמימות, בשמחת נעורים והם ראו את כל הענין של ארץ־ישראל באותן המשקפים שהיו להם באותו המקום. כמו כן צריך לומר שגם ב“הפועל־הצעיר” היו חוגים שונים למדי. היו חוגים אשר עברו דרך בית־ספר צבורי, דרך בית־ספר פועלי או סוציאליסטי ומתוך אכזבה ומתוך התנגדות למפלגות שם ומתוך חיפוש דרך מקורית הם הלכו פה וקבעו להם את דרכם. שאלו אותי על שמות, אני אזכיר אחד, שגם ל“הפועל־הצעיר” אינו שייך עכשיו, מנהל האפ"ק, היה אחד מהמנהיגים החשובים של “פועלי־ציון” בוילנה ואחר כך ממיסדי “הפועל־הצעיר”.355 אינני צריך להגיד איפה הוא עכשיו. במדה שהעליה גדלה, במדה שברוסיה התקדמה המהפכה, אז תיכף הביאו הדברים תוצאות בארץ.

קשה לומר שהאידיאולוגיה של שתי המפלגות הצטיינה בעקביות רבה. היה מרחק רב בין האידיאולוגיה ובין המעשים. האידיאולוגיה שהיתה שוררת ב“הפועל־הצעיר”, שתפסה מקום גדול בו, שלילת הרעיון של “פועלי־ציון”, זרות גמורה לתנועת הפועלים היהודים בעולם ובכלל כל אותה האידיאולוגיה (אתם ודאי קראתם את הויכוח של אהרונוביץ באותו הזמן עם “פועלי־ציון” בשאלת מלחמת המעמדות),356 לכאורה היתה זאת האידיאולוגיה הציונית השלמה, הכופרת במציאות מעמדות אצל היהודים, במציאת ענינים מעמדיים אצל הפועל בארץ; האידיאולוגיה שגם מחוץ לבקורת של רעיון מלחמת המעמדות בדרך כלל – בזה לא ניסו את כוחם, היתה בעיקר שאלת תכסיס המלחמה. במאמר הנזכר ובשאר המאמרים הם היו מוכיחים עד כמה שהאמצעים השונים, שמלחמת המעמדות מכריחה לאחוז בהם, הם מזיקים בשביל ישוב צעיר ורך ומזיקים לאיחודו. בתנאים של מלחמה אי־אפשר לבנות ישוב. פה אינני עוסק בבקורת המושגים הללו. אני רוצה לציין את ערבוב המושגים שישנו בארץ, קודם כל היה בארץ מקובל לערבב את החזיון של מלחמת מעמדות כמו חזיון סוציולוגי, כמו חזיון חברותי, אשר יש לו כמה צורות וגלגולים שונים, לערבב עם פעולה זו או אחרת טובה או רצויה, עם תכסיס זה או אחר. אנשים, למשל, חשבו שאם אנחנו מציינים שבארץ יש חוגים שונים עם ניגודים, ניגודי אינטרסים, ניגודי מגמות בציונות, בהתישבות, הרי אם אנחנו מכריזים על מציאות הדבר הזה, אנו מחיבים מחר בריקדות, שביתות, מעשי אלמות. הדברים האלה יחד היו כאילו צדדים שונים של מטבע אחד. אם כופרים במלחמה הרי בזה מבטיחים לנו התפתחות שלמה ושקטה בארץ.

מתוך השקפה כזאת היו לכאורה צריכים אלה שבאו באידיאולוגיה זו ורצו לבנות את הארץ על יסוד של אחדות, שלמות, הרמוניה בין חלקי העם, היו צריכים גם להסיק את המסקנות הנכונות מזה לא להרגיז את האכרים, לא להתנגד ולהכנס לאגודות הציוניות הכלליות. אבל אנחנו רואים מה שעשה “הפועל־הצעיר”. בראשונה הקים מפלגת פועלים, בהויה מיוחדת, בארגון מיוחד, בקנאות מיוחדת, שתכף ומיד היה להם צורך להבדל מן העתונים הכלליים – היה אז עתון של בן־יהודה – ולהקים במה מיוחדת, פרוליטרית בהחלט.357 האנשים האלה לא הרגישו שבין האידיאולוגיה שלהם הכופרת במלחמת מעמדות ובין הדרישות שלהם, שהן אמנם דרישות לאומיות, דרישת העבודה, עמדו בניגוד לאינטרסים הפעוטים של האכרים.358

מצד שני אם אספר מה לא רצו “פועלי־ציון” לראות, תהיה הרשימה ארוכה עוד יותר. אתמול הקראתי לכם את האידיאולוגיה הרשמית של “פועלי־ציון” בועידה התיאורטית ברמלה.359 ואתם יודעים שהחנוך ש“פועלי־ציון” קבלו באותן השנים, היה החנוך של מפלגה. בארץ־ישראל היה צריך קודם כל להשיב על השאלה מה תפקידו של הפועל הציונות, מה חייב הפועל לעשות. התיאוריה אמרה שלפועל אין מה לעשות בציונות. הוא צריך להלחם ברוסיה בסמודרז’ביה, על ידי זה הוא מתקרב לציונות, ככה הבינו את הדבר הזה, כשבא רבוצקי לארץ הסביר לי שאנחנו לא הבינונו את הגדול הזה, שהצהרת בלפור באה מפני שהיתה רבולוציה ברוסיה.360 הפועל בחו“ל חי את חייו הרגילים, מנהל את מלחמתו הרגילה, ובזה הוא משתתף בכמה וכמה פרוצסים אוביקטיביים, שעל ידיהם נבנית הציונות. הציונות נבנית על־ידי כמה פרוצסים: על־ידי הגירה של קפיטל, ההגירה של הקפיטל יוצרת דרישה לפועלים. זאת אומרת, שלמעשה לא היה לפועל שום תפקיד חיובי ביצירת הציונות. הוא איננו חייב להגר לארץ־ישראל באופן מלאכותי – כמו שקראו לזה אז – הוא צריך לחכות איזה זמן וכשיבוא לארץ יבנה הקפיטל והוא ינהל את מלחמת המעמדות בתוך המשק הזה. אתם יודעים שחוגי “פועלי־ציון” ברוסיה בזמן ההוא התיחסו כבר בשלילה לקונגרס. גם בארץ, ב”אחדות" היו כמה וכמה מאמרים שבהם הוכיחו, שאין כל ענין לפועל להשתתף בקונגרס.361 פה השתמשו אמנם בנמוקים מעשיים. היחס להתישבות של עובדים היה שלילי במפלגה הרוסית כמעט כל השנים. כבר אתמול הזכרתי שרק המפלגה האוסטרית העריכה את זה ובעיקר היה זה בהשפעתו של קפלנסקי.362 כל האידיאולוגיה הרוסית התנגדה לכך. ורק שב“פועלי־ציון” התהוו מפלגות אחרות כמו באמריקה, הן התחילו לרכוש להם יחס אחר להתישבות עצמית.363 וככה אמנם היו צריכים חלק מ“פועלי־ציון” לעשות גם עשו ככה. ככה [לא] עשה החלק הרוסטובי. הוא לא ראה בארץ שום תפקידים יצירתיים, הוא לא ראה בארץ שום תפקידים [מלבד] להעמיק את מלחמת המעמדות.364 הבינו אותה באופן קוריוזי מאוד, משום שבתוך התעשיה הגדולה שבארץ־ישראל היה לזה טעם נהדר!

אלא שקרה אסון או נס ל“פועלי־ציון” שהם לא היו נאמנים לתיאוריה שלהם. התיאוריה אמרה פרוצס סטיכי והחברים נגד רצון המפלגה החליטו לעלות לארץ. התיאוריה לעגה לכיבוש העבודה וטענה שסידור עניני העבודה בארץ תהיה על־ידי אינטנסיפיקציה, למרות זה היו חברי המפלגה בין כובשי העבודה הנמרצים ביותר. האידיאולוגיה לא הכירה בשום יסוד משקי במשטר הקפיטליסטי ולמעשה הלכו אלה והיו הראשונים, החל מן הקולקטיב ודרך מרחביה ותל עדש ודרך הנסיונות של קבוצות קבלניות, היו אלה בין האקטיביים ביותר ביצירת המשק העצמי של הפועלים.365 התיאוריה אמרה גם מעמדיות טהורה במובן של אותו היחס הרוסי לשאר המעמדות בעם – שסירקין היה קורא לזה יחס של ברוגז מעמדי, של התרחקות משאר המעמדות ולא יחס של מלחמת מעמדות. למעשה היו “פועלי־ציון” מהימים הראשונים של בואם לארץ, הראשונים לארגון הישוב. הם היו החלק היותר ער אולי לזה בתנועת הפועלים. כמו כן אין אני יודע מה אמרה התיאוריה בשאלת השמירה. התיאוריה המאוחרת של “פועלי־ציון” התיחסה לזה כמו שוביניזם.366 למעשה היה זה מעשה ידם של “פועלי־ציון” ברובו. זה מראה באיזו מדה דרך הפועלים בארץ־ישראל אינה תלויה באותם הצווים האידיאולוגיים אשר הם מביאים אותם מן הגולה. או שאותם הצווים הולכים ונשברים או שהם לאט הולכים ומסתגלים למושגים אחרים ומכניסים גם לתוך הפורמולות הישנות תוכן חדש.

בעצם אם נתבונן למציאות הפועלים במשך השנים הרבות ובפרט בעשר השנים עד המלחמה, נראה שמצד אחד בא נוער ישראלי בן בעלי־בתים, בן עיירה, עם מושגים ציוניים כלליים בהחלט. אין לו כל מושגים אחרים מלבד מושגים כלליים והוא בא לארץ והתנאים ומצבו מצוים עליו את העבודה ומתוך העבודה הזאת מתחיל להתהוות ומתגלים בו, בנוער הבעלי־ביתי, גם בתוך המסכת של הטרמינולוגיה הלאומית הטהורה, מתגלה פרוליטרי, שכיר, מתגלה סוציאליסט, מתגלה גם יחס, נאמר, אינטרנציונלי לתנועת הפועלים בעולם, אם אתם רק לא תכריחו אותו להשתמש במלים הקשות עליו.367 אם תנתחו את היחס לכמה וכמה מפעלים, תראו איך פועלי ארץ־ישראל, שהיו מחונכים בטרמינולוגיה לאומית, כשהם הלכו לגולה, יחסם שם לפועל בחיים היה אחר לגמרי. אני זוכר את נסיעתו הראשונה של ברץ לרוסיה.368 איזו קירבה הוא הראה לפועלים, לנסיונות של הפועלים שם. לא מקרה הדבר שרבים מחברי “הפועל־הצעיר” שנסעו לאמריקה, נכנסו ל“פועלי־ציון”. מזכיר הועד המרכזי – קרוזו – היה חבר ל“הפועל־הצעיר”.369 אני נפגשתי באמריקה בכמה וכמה ערים עם חברי “פועלי־ציון” שהיו פה חברים כשרים ל“הפועל־הצעיר”.370

ואם נקח את הטפוס השני, שבא הנה מזויין בתורה, מזויין באידיאולוגיה, בשייכות מפלגתית ובתפיסה מפלגתית. הרי הלכה הארץ והסירה ממנו371 כמה וכמה קליפות חיצוניות, שהיו רק טרמינולוגיה, וגלתה את המהות האמיתית של הליכתו לארץ וגילתה את הצו הפנימי שהיה בתוך הדבר הזה. כמעט בכל גליון של “אחדות”, לא רק המעשים שמניתי כאן בעליה, בהתישבות ובפוליטיקה, כי אם גם בספרות אפשר היה מפעם לפעם לראות, איך הלכו אנשים וקלטו לעצמם מושגים חדשים, איך הארץ פעלה בתוכם. בענין זה אציע לכם לקרוא בשנים הראשונות של “אחדות” בעיקר את מאמריו של בן־גוריון, שגם מן הצד הפובליציסטי והספרותי היו מן הבולטים ביותר. מאמרים כאלה היו מכתב־גלוי של בן־גוריון למשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” ואחר כך הוויכוח בקשר עם המכתב הזה.372 בן־גוריון היה האיש אולי הראשון בארץ־ישראל אשר מתוך שייכות גמורה לתנועת הפועלים העולמית ומתוך קשרים אמיצים עם תנועת הפועלים היהודית בעולם, עם תנועת “פועלי־ציון”, היה לו האומץ הגמור שלא להתבטל, כי אם לראות את ארץ־ישראל כלב התנועה, כמרכז הענינים. והוא העיז – הוא היה אז צעיר בברית – היה לו האומץ לבוא ולגלות את כל חוסר הפעולה של הברית לגבי ארץ־ישראל, על אדישות החברים המסתפקים בתרומות ודיבורים ודיסקוסיות. כמו כן היה בן־גוריון אחד הראשונים בארץ, אשר בתוך המפלגה עצמה כבר טיפח את הרעיון של ארגון כללי של פועלי ארץ־ישראל.

איזה ארגונים היו אז? מחוץ לארגוני המפלגות היו בערים נסיונות שונים של אגודות מקצועיות.373 כאן אני צריך קצת לנגוע בהבדל שהיה אז בארץ בין הפועל העירוני ובין הפועל החקלאי. ההבדל היה אז הרבה יותר מאשר הוא עכשיו. ההבדל צוין כמעט בתחלה. אם הקלסיפיקציה של הפועלים לפי המפלגות היתה אולי לא כל כך אופינית בשביל החברים ואי אפשר לומר שהמסגרת המפלגתית בטאה בדיוק את ערכם, את חלוציותם, את סוציאליותם של האנשים; אבל הדיפרנציאציה בין הפועל העירוני ובין הפועל החקלאי היתה גדולה מאוד. הפועל שהיה לו רגש חלוצי, שהיה לו צורך של מלחמה, של שנוי אורח החיים – פנה לכפר. הפועל שנשאר בעיר היה זה שלא היה מסוגל למלחמת חיים רצינית. היו לזה גורמים שונים. היה רצון בהתקהלות מפלגתית בעיר; בכפר היא פחתה. כל מה שהכפר התרחק מיפו ההתקהלות פחתה. ביפו ובירושלים סאנו ורגשו ונלחמו והתוכחו. אפשר היה להמשיך את אותם החיים שהיו שם בחו"ל. במובן עבודה, במובן משלוח היד גם כן הדברים האלה בעיר לא הביאו לידי שום שנוי. אם מישהו היה קודם נגר, נשאר גם פה נגר. ענפי תעשיה לא יצרו. לרכבת ולעבודות ממשלתיות לא חדרו.374 למעשה היה צביונו של הפועל בעיר כצביון הפועל האימיגרנטי היהודי בכל עיר ועיר בגולה. אי־אפשר היה להרגיש הבדל גדול באופן החיים – אם לא נדבר על תנאי האקלים. כאן גם שלט חלק פקידותי, חלק של אינטליגנציה. וצריך לדעת שגם באותו הזמן החלוקה לפועלים ולאינטליגנציה לא היתה מתחילת בריתם. אותם האנשים שבאו באניה יכלו באותה מדה ללכת לפרופסיות חפשיות ולכפר; תנאים שונים וגם האופי גרמו לדיפרנציאציה זו.

ובכן, בעיר למעשה היו החיים הצבוריים באותן המפלגות ובאספותיהן והויכוחים. היו אמנם אי אלה נסיונות עלובים מאוד של אגודות מקצועיות. אולם שום עזרה ארגונית הן לא הביאו, שום תוכן חיובי לא היה בהן. הן היו צצות ונובלות. אם בא איזה איש בעל מרץ מחו“ל תיכף היה מקים אגודה מקצועית. אחרי חדשים אחדים התפוררה. היו איזה שביתות שהסעירו את הצבור.375 לא היה בית־חרושת אחד – אז היו שלושה בארץ – שלא היה מלא שביתות במשך קיומו.376 כל שביתה גררה אחריה פולמוס של ספרות ועברו לחו”ל וקבלו צורה של פרובלימות ישוביות. אולם כל הנסיונות הללו של ארגון כללי של פועלים לא החזיקו מעמד ולא יצרו שום מפעלים בני קיימא. אחרי זמן קצר היה היאוש גמור והובע בספרות, שהיחוסים כל כך שונים והאידיאולוגיה כל כך שונה, שאין כל אפשרות להקים מפעלים משותפים.

בגליל היה נסיון אחד הרבה יותר רציני. זה היה נסיון “החורש”, שמלא תפקיד ידוע בכיבוש העבודה בגליל. קיומו לא ארך ביותר. אי־אפשר למצוא את הסיבות הברורות לכך. ודאי זה בא מתוך זה, שהעסקנות בגליל היתה עוד חלשה. את העבודה הצבורית עשו אנשים שעבדו אצל אכרים.377 בלילות או אחרי העבודה צריך היה ללכת מאכר לאכר, לעבור את כל המושבה מבית לבית: הנה בא פועל עברי. צריך למצוא בשבילו עבודה.

ככה, שבמשך זמן מה, במשך השנים הראשונות היתה כל הצבוריות של תנועת הפועלים וכל הארגון מתבטא רק בקיום המפלגות. היו נסיונות אחדים של מטבחים משותפים ושל חנויות משותפות.378 קיימו את זה רק לשם קיום מצוה, אבל הדברים האלה לא הצליחו. וצריך לדעת שהצורך בעזרה הדדית בצבור הפועלים היה גדול מאוד. אם כבר ציינתי באחד השיעורים הקודמים שגם באמריקה תנועת הפועלים הקדישה חלק גדול מכוחותיה בשביל העזרה ההדדית – בארץ של עליה, בארץ של יתמות ובדידות, בארץ של חוסר קיום לפועל – הרי הצורך בעזרה הדדית הוא חזק ביותר.

מה עמד למפגע אז לדבר הזה? אם חוסר כשרונות וחוסר כוחות ארגוניים או שהארגונים המפלגתיים היו למכשול גדול. אינני יודע אם יש היסטוריון שיוכל לברר את הדבר הזה בתכלית. אני רוצה לספר על הארגונים הבלתי מפלגתיים של הפועלים. הנסיון הראשון שאני זוכר – אולי נעשו איזה נסיונות לפני זה, המפלגות היו משאירות אלמוֶת רק לאותם המפעלים אשר הן הקימו – בעיקר אשר מלא גם תפקיד רוחני בתנועת הפועלים, זה היה קלוב הפועלים הראשון בפתח־תקוה.379 ודאי הרבה מאוד פועלים בארץ ומיוצאי הארץ לא שכחו מה היה הקלוב הזה בשבילם. היה משא ומתן רב אז. במושבות דעכה כבר מלחמת המפלגות הקשה ונשארו כבר במפלגות אלמנטים יותר נוחים לעבודה משותפת וזמן רב חפשו איזה מפעל משותף, חשבו על מפעל משותף. באו אנשי המעשה והוכיחו, שכבר היו מוסדות משותפים כאלה והביאו לידי דפיציטים.380 אולי הגיע אז מספר הפועלים בפתח־תקוה ל־100 איש. הם היו מפוזרים והמרכז היחידי בשבילם היה איזה הוטל מלוכלך ומרופש עד מאוד.381 שום חיים משותפים לא היו גם לצבור הקטן הזה. ואז מתוך כל הרעיונות השונים, מתוך אותו קומץ האנשים, שחשבו אולי אפשר למצוא איזה מפעל לכל הפועלים, צמח הרעיון של הקלוב. זה לא דרש כסף רב. יש רק תשלום שכר דירה. והקלוב היה המקום אשר בו נתגלה לצבור הפועלים ברנר, על־ידי זה שנוצר המקום הזה, שהיה אולי מקום הסבל הגדול של הפועלים. לא היתה אז לשכת עבודה, אבל היה חיפוש עבודה. שם אפשר היה גם לשתות כוס תה ולאכול ארוחה בזול. שם היה גם מקום של מעט קריאה ושל מעט שיחות ספרותיות. לפיגורות382 המרכזיות של הקלוב נעשו ברנר וגורדון. באותה התקופה גרו גם ברנר וגם גורדון בעין גנים.383 זה התחיל כמעט בסכות מראשית תר"ע בסוף של ספטמבר־אוקטובר 1909. הקלוב הזה ניסה ליצור אתמוספירה תרבותית. שם באו לידי בטוי גם היאוש וגם האמונה והבטחון וגם חפוש הדרכים וגם ההתעמקות בפרובלימות ספרותיות ותרבותיות. היתה שם גם בירז’ה של פועלים.384 משם היו הפועלים יוצאים לגליל. משם היו הפועלים נכנסים להסתדרות. הקלוב הזה שמש גם פרוטוטיפוס385 לקלובים של הפועלים, שהתפתחו בתקופה ידועה בערים. זה היה המפעל הבלתי מפלגתי הראשון שאני זוכר ושהתקיים עוד שנים, ושכל הענין של בית הפועלים בפתח־תקוה הוא התפתחות של הקלוב הזה386. והוא, אם אפשר לומר, הגביר את האמונה, שאפשר לעשות משהו למרות הניגודים המפלגתיים.

הדחיפה השניה והרצינית ביותר לנסיון של ארגון כללי של הפועלים נתנה שביתת כנרת.387 למרות שהיתה של מספר פועלים, של 20־30 איש, העסיקה את כל הפועלים בגליל ונתנה דחיפה לאפשרויות חדשות. היא גם הראתה עד כמה זה הכרחי להקים איזו ביאות כוח כלפי חוץ388 היה אז ועד מקומי. חשבו שהענין יותר מדי רציני ושתפו את מי שהוא מהצד. אחרי מו"מ בין חברים על־ידי שיחות נמצאה קבוצת חברים ששלחה מכתבים לכל פועלי הגליל להזמין אותם לועידה חקלאית. על זה חתמו אז מפני הישוב: אליעזר שוחט, בצר,389 וכמדומני ישראל שוחט. 390 לאן הוזמנה הועידה? ודאי לא היה זה מקרה, שכינוס בלתי מפלגתי זה הוזמן למקום שהיתה הקבוצה הראשונה.391 אז היה הרושם שעל שפת הירדן קיימת רפובליקה של פועלים, מקום אחד ששם אין אכרים ואין אדמיניסטרטורים ויושבים ששה אנשים והם בעלי הקרקע והם הפועלים והם יכולים שם בכלל לעשות מה שהם רוצים. זה היה דבר בלתי רגיל. ספרתי כבר איך התנגדו אז בכלל לכל מיני נסיונות התישבותיים וביחוד אנשים בעלי־נסיון התיחסו בלגלוג רב מאוד לכך במושבות יהודה. אבל במושבות הגליל היה יחס חברי טוב מאוד. כולם הכירו בחשיבות הדבר. ובפסח 1910 התאספו באום ג’וני.392 אתם רוצים לדעת כמה היה מספר האנשים? אז היו 17 ציר, כל אחד היה בא־כח של 8 פועלים. חבל מאוד שמתנועת הפועלים אז ומכינוסיה לא נשתמרו שום פרוטוקולים. עתוני המפלגה לא ראו חשיבות בזה ולא הדפיסו אפילו את ההחלטות.393 אצלי נשתמר זמן רב הפרוטוקול של הועידה והתורכים בזמן המלחמה לקחו את זה אצלי.

אם נשאל את עצמנו איזה תפקיד ראתה הועידה לעצמה לעשות, לא ידעה מה לעשות. היתה הכרה שאנחנו צריכים לעשות איזה דבר. אבל מה היא העבודה לא היה ברור. והחליטו להקים לא הסתדרות כי אם ועד פועלי הגליל. היתה שאלה עיונית אחת: איך להתיחס לרעיון של אופנהימר: צריך היה אז להתחיל לבנות את מרחביה, היתה איזו החלטה מוזרה של הקונגרס שנתקבלה בהשפעת קפלנסקי394; בועד המפקח של הקואופרציה צריכים היו להיות ששה אנשים, היה גם אדמיניסטרטור וגם מנהל מלמעלה. אנדרוגינוס זה היה גם זקוק לועד מפקח וזכו את הפועלים בבחירת באי־כוחם. הפועלים חשבו שלא נחוץ נסיון כזה. היו כאלה שהתנגדו באופן פרינציפיוני לאיזו הנהלה, על הצורך של בחירת באי־כוח לדבר הזה אולי דברו והחליטו, אבל לא הרגישו את הצורך בדבר הזה. דבר אחד היה ברור, שצריך להרחיב את העבודה, צריך לבחור איזה מין לשכת עבודה שתחפש עבודה. ולמרות שלא היתה שום דרך של פעולה ושום יצירה של ממש, הרי הועידה הזאת הניחה את היסוד להסתדרות והם הרגישו גם שעשו דבר מה, שלא היה כמוהו בתנועת הפועלים. עבר זמן רב עד שההסתדרות הזאת יצאה לדרך והיה קשה לצאת לדרך. לא עלה כלל על הדעת שהיא תתעסק בענינים פוליטיים ותרבותיים.395 ענינים ישוביים לא היו, הדבר היחידי היה רק ענין של אופנהימר. אינפורמציה לחיפוש עבודה, זו היתה עבודה שכל אחד עשה בהתנדבות בשעות החופש שלו. ומשונה הדבר: למרות שלא היתה שום פעולה, הרי באחת הישיבות הראשונות של הועד הזה החליטו שאי־אפשר להשלים עם המצב בארץ וצריך לשלוח איש לחו“ל להביא פועלים. והאיש הזה באמת נסע ועיבדו בשבילו מין מניפסט כזה אשר בו היה צריך ללכת ולפנות גם לעסקנות וגם לעולם הציוני ולהסביר את מצב העבודה בארץ. השליח היה צבי יהודה.396 הוא היה אחד האנשים הכי אקטיביים בצבור הפועלים, הוא היה צעיר ובעל מרץ. הועד המרכזי הראשון בגליל בזמן ההוא היה מורכב מאליעזר שוחט, חנה מייזל397 (זה כבר שייך לפרק הפועלות), בצר, מניה שוחט398, צבי יהודה ואני.399 אני הייתי אז הכי צעיר בחבורה והכי צעיר בארץ. גדולות בכל זאת לא עשתה ההסתדרות ולא כל כך קל היה לעשות איזו גדולות. הוגשם הרעיון הזה של שליחת איש לשם. האיש נסע להוריו – לא בכספי ההסתדרות – אבל אנחנו רצינו בזה להשתמש והוא גם רצה להשתמש בדבר הזה וגם אנחנו ראינו בזה צורך. אולם הנסיעה הזאת אולי הביאה איזה פרי ל”הפועל־הצעיר", אבל אנחנו לא ראינו פרי בנסיעה הזו. ההסתדרות בגליל, למרות כל הנפשיות והדבקות בועידה הזו – דווקא באסיפות הללו התגלו החברים הטמירים אשר ידעו לבטא את ההרגשות; זיד400, צבי בקר401 הצטיינו אז – לא היתה להם פעולה ארגונית, אבל היתה לה פעולה חשובה מאוד בגבוש הטפוס של הפועל בארץ־ישראל.

ההסתדרות בגליל נעשתה לכוח רציני רק אחרי שנה עם הועידה השניה של פועלי הגליל, שאז נכנס לעבודה הצבורית איש חדש – אליעזר יפה וקבל את זה בצורה רצינית.


 

הרצאה ו'    🔗

אם עוד לא שכחתם, הפסקנו אתמול את השיעור ביצירת ההסתדרות ביהודה. ההבדל בין הפועל היהודי והגלילי היה באותם הימים גדול הרבה יותר מאשר בתקופתנו אנו402. כבר אמרתי היום בשיחה על דבר הקשר הפנימי בתוך ארץ־ישראל, שארץ־ישראל עוד לא היתה אז ארץ־ישראל האחת, המחוברת על־ידי כבישים, אוטומובילים ורכבות. ארץ־ישראל היתה אז מחולקת למחוזות וכל מחוז ומחוז חי בכלל את חייו שלו, השונים במדה מרובה; גם תנאי המשק היו שונים. פה ביהודה לא היה כמעט שום משק חקלאי מלבד כרמים ופרדסים; רק איזה זכר היה לפלחה. שום ענפים אחרים, כמו מחלבה, לא היו. בגליל התחתון לא היו כמעט כל נטיעות. היתה פלחה טהורה. הגליל באותם הימים היה כמעט ארץ בלתי כבושה, ארץ בלתי חקורה, חצי־פראית, ארץ אשר עליה כמעט לא חלו בכמה מובנים המושגים של ציביליזציה. ובמובן ידוע כל כמה שהמקום התרחק מהחוף במדה זו גברה הארצישראליות של המקום. היתה הרגשה שיפו זה עוד לא ארץ־ישראל; פתח־תקוה זה כמעט ארץ־ישראל. ארץ־ישראל מתחילה רק בגליל. הפועל בגליל היה זה, שכמעט ברובו כבר עבר את התחנה ביהודה, היה כבר יותר מעורה בארץ, היה כבר יותר אזרח בארץ, היתה לו כבר החלטה להשאר כאן. זה לא היה עוד הפועל הבודד, שעוד לא החליט אם כאן מקומו. והיציבות של המחשבות, של האופי, של הרצון, היתה הרבה יותר ניכרת בפועלי הגליל מאשר בפועל היהודי. וגם ההסתדרות ביהודה בזמן הראשון לא היתה לה אותה הפרסטיג’ה, אותו הכבוד שהיו להסתדרות בגליל. הענין קבל בזמן הראשון כמעט צורה של חקוי. ספרתי לכם שבפסח נתכנסה הועידה בדגניה – זה היה אום ג’וני. אז עוד לא היו שם בנינים ובתים כי אם רק חושות ערביות ושם היתה הקבוצה הראשונה. שם נתכנסה הועידה הראשונה ובשבועות תרע"א היתה בעין־גנים הועידה הראשונה של פועלי יהודה. אם מהחלטות פועלי הגליל כמעט שלא נשתמר כלום, הרי שחק המזל להסתדרות ביהודה. ובערב ימי ההתנדבות לגדוד אספנו את כל הרכוש שהיה לנו והן שמורות בקובץ “בעבודה” כפרק “החלטות הועידות”.403 לעצם הקובץ וערכו עוד נשוב.

אם אנחנו מתבוננים להחלטות של הועידה הראשונה אזי כמעט ברור עד כמה שביהודה ידעו עוד פחות מאשר בגליל לשם מה באה ההסתדרות. היה צורך, היה רצון, אבל אמונה רבה לא היתה. אולם הועידה החליטה, היא הכירה בעצם נחיצותה של ההסתדרות. נבחר ועד מרכזי.404 מה הם התפקידים שלו? "להגן על הענינים הכלכליים והרוחניים של הפועלים, לתווך ולפשר במקרי סכסוכים (בין פועלים – הערת המרצה), בהשענו על הוראותיה של הועידה (זה מוזר בעצם. אולי היתה הכוונה לסכסוכים בין המפלגות. זה לא היה ברור. – הערת המרצה), לעזור לזה שבכל מקום (מושבה וחוה) יסודר “ועד פועלים מקומי”. הפועלים העירוניים לא השתתפו אז בועידות הללו. הריחוק במפעלים ובדעות היה גדול. מעניין שבנוגע לשאלת ההתישבות השיתופית, הפרובלימה שהעמיד אז אופנהיימר לפני ההסתדרות, לא קבלה אז המועצה החלטה קבועה. היא בלה רק החלטת אהדה. רק בדרך־כלל הביעה את אהדתה לנסיון והחליטה להשתתף בבחירת שני באי־כוח של פועלים לתוך ועדת הישוב השתופי.405 ככה היה המצב בועידה הראשונה. המצב לא הוטב בזמן הראשון. הועד המרכזי לא ראה בעצם לפניו איזה תפקידים ארגוניים ובכלל לא ראה באמת לפניו דרך של עבודה. מענין שהיתה אז פעולה קטנה של הגנת העובד, שהעסיקה במשך שנים רבות את הועד המרכזי. היה פועל אחד שעבר במוטור ונקטעה ידו וזה ענין לא פשוט וצריך היה להגן עליו. במשך שנה או שנתיים היה משא ומתן של הועד המרכזי. אם סודר הדבר הזה או לא – לא ברור לי. זה היה הנסיון הראשון של הגנת העובד בארץ.406

זמן קצר אחרי זה, בחנוכה של השנה הבאה, התאספה כבר הועידה השניה של פועלי יהודה.407 היא היתה צריכה לברר מה יש להסתדרות לעשות. וכאן כבר בא לידי גלוי החזיון הראשון של בלתי מפלגתיות. קודם כל אני רוצה לבאר, על יסוד הזכרון, מה היה מהלך הרוח של המרכז היהודי בזמן ההוא.408 ביהודה עוד בכלל נמשכו השנים של יאוש, של חוסר דרך. בכבוש העבודה לא האמינו ביותר, פרספקטיבות של התישבות חדשה עדיין לא היו. מי שחשב על זה היה מחוץ לצבור, לגמרי בודד במועדיו.409 הויכוח היה גדול מאוד. המושג היה שההסתדרות היא לא מפלגה, היא הסתדרות מקצועית. זה היה ברור, שצריך לנסות לארגן את הפועלים בשביל הסתדרות פרופסיונלית. מה הם אמצעי ההגנה? ברור שבכפר שביתה אי אפשר לארגן; הפרדסנים לא יבהלו מפני שביתה.410 הדבר היחידי שדברו עליו, זה היה אינפורמציה והשגת עבודה.411 זה היה בעצם הדבר הכי חשוב אז. אבל כאן היה ויכוח גדול. מה מותר לעשות באינפורמציה ומה אי־אפשר לעשות באינפורמציה. אצל חלק גדול של צבור הפועלים – גם אצל רבים מ“הפועל־הצעיר” – היה יחס שלילי לקרוא פועלים מן החוץ לארץ־ישראל. ההכרה היתה שארץ־ישראל אינה מעסיקה עדיין את פועליה היא, אין מקום לקרוא פועלים מן החוץ. בכל נסיון כזה ראו מין “אידיאליזם”, חוסר ראית המציאות. זה לא צורך של הפועלים, זה איזה מין ציוניזם לא מתאים לאנשים ריאליים, לאנשי מציאות. כשניסו בועידה השניה להגדיר מה היא מטרת האינפורמציה השתדלו להבטיח שלא יהיה חשש של קריאת פועלים מן הגולה.412 משום זה כתבו: “הועידה השניה של פועלי מושבות יהודה מכירה את עבודת האינפורמציה לאחת העבודות הכי חשובות לתרבותו של הפועל העברי” (צריך היה להיות כתוב “להתרבותו” – הערת המרצה). זה כבר היה אחרי מלחמה גדולה בועידה. “הועידה מטילה חובה על מוסדות ההסתדרות: 1) לחקור את מצב העבודה; 2) להספיק ידיעות מדוייקות לעתונות הארצישראלית וללשכות המודיעין (מפני שבעתונות היו ידיעות מסורסות והתירו להספיק ידיעות מדויקות); 3) לנהל במרץ את האינפורמציה המקומית בשתוף כל הכוחות המקומיים; 4) לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים; 5) לבוא בקשר עם מוסדות האינפורמציה בארץ ובחו”ל; 6) לחקור אחרי מקומות עבודה פנויים ולהכניס פועלים במקומות אפשריים; 7) לבוא בקשר עם הסתדרות הפועלים האינפורמציונית (זאת החלטה ודאי מסורסת משום שהסתדרות פועלים כזו לא היתה קיימת, אולי איזו לשכת־עבודה. – הערת המרצה).413

ובכן אני הקראתי לכם את כל הסעיף הזה בכדי להראות את כל ריבוי ההגדרות והניסוחים. זה היה הויכוח בין שני הצדדים: בין חלק זה שחשב, שאין בכלל לחשוב על ריבוי פועלים, זה לא ענין של הסתדרות מקצועית; אינפורמציה, קריאה לעליה, זה נוגע למפלגות או לציונות. וההחלטות הנזכרות היו כבר איזה מין פשרה בין הזרמים השונים.414 אבל בועידה הזאת כבר פרצו לה דרך לאט לאט גם רעיונות אחרים. פה יש כבר חיפוש דרך, איך מבצרים את מצב הפועל בארץ. החלט להשתדל: 1) לסדר קבוצות קבלניות לעבודת הנטיעות (בועידה השניה ביהודה צף הרעיון לקבל עבודה על־ידי קבוצה קבלנית – הערת המרצה), 2) להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים (זה היה קשור עם פועל המוטור, שכל כך דאגו לקבל בשבילו פצויים ואי־אפשר היה להשיג – הערת המרצה).415 אלה היו שני הדברים הריאליים שבהם נאחזה הועידה.416

הרעיון הזה שיש צורך בקבוצות פועלים קבלניות עורר ויכוח. זכות האינציאטיבה בענין זה שייכת לא לחברי הועידה, כי אם ליהושע ברזילי, שבא לועידה רק במטרה אחת: להוכיח שבלי קבוצות קבלניות אין תקווה לכיבוש עבודה. הוא היה אדם בא בימים, מזקני הישוב. הצבור החדש לא הכיר אותו והוא בא בהתלהבות גדולה לעצם ענין ההסתדרות. הוא רצה להוכיח לפועלים שזוהי הדרך. הדבר מצא אופוזיציה. רבים מן הפועלים המנוסים התנגדו לכך. נחוצים היו מאמצים רבים כדי להעביר את ההחלטה הזו.417

בועידה הזו נוסד גם המוסד שאחר כך היתה לו הזכות להאריך ימים ולתפוס מקום גדול בחיי הפועל בארץ, זוהי קופת חולים. קופת חולים בגליל באה רק זמן רב אחר כך כתוצאה מעבודת קופת חולים ביהודה. וצריך לומר שזה היה הדבר היותר חיוני בהסתדרות. צורך חיוני בהסתדרות היתה העזרה ההדדית, מלחמה נגד היתמות של הפועל ומובן שהדבר הכי חשוב היתה עזרה בשעת מחלה. לרעיון הזה היה מזל. ברגע הראשון נמצאו חברים מסורים שסחבו הרבה מאוד בעול הדברים והמוסד הזה התחבב מאוד על החברים.418 מה היה אז מצבו של הפועל? צריך רק לקרוא בספורים השונים ולראות מה היה מצבו של הפועל הבריא, בכדי לדעת מה היה מצבו של הפועל החולה מחוץ לקופת חולים. הועידה הראשונה שעיבדה תקנות זכתה שיבוא לישיבה הזו גם רופא, חבר של אגודת הרופאים. הביקור הזה שבתור ראשון בא בעל פרופסיה ליברלית מן האינטליגנציה לישיבה של פועלים וההתיחסות הזאת למפעל של הפועל אשר היה בנוי רק על מסי־חברים, זה היה כבר איזה נצחון פוליטי (הרופא הזה היה ד“ר שרמן, שעד אז היה שמאלי, היה בחוץ־לארץ ב”פועלי־ציון" ופה היה ממיסדי האזרחים הלאומיים).419

אולם מלחמה גדולה פרצה בועידה מסביב לשאלה אחת קטנה מאוד, אבל הויכוח מסביב לזה נמשך עוד הרבה שנים. זה היה הויכוח מסביב לשאלה אם צריכה ההסתדרות לעסוק בעבודה תרבותית או לא. נכנסה הצעה על זה, שההסתדרות של פועלי יהודה צריכה לטפל במצבו התרבותי של הפועל ושזה צריך להתבטא בשני ענפי פעולה: היא צריכה לעזור להפצת השפה העברית; והצעה שניה, שההסתדרות מעוניינת להרים את השכלתו החקלאית של הפועל ולשם זה היא צריכה לעשות נסיון וליסד ספריה חקלאית נודדת.420 סביב לדבר הזה התעורר ויכוח כפול. היה ויכוח אחד פשוט, קודם כל אם יש צורך לפועל בהשכלה חקלאית או לא; עכשיו היה ויכוח כזה מוזר מאוד, אבל אז היה זה רציני מאוד. בגליל היה אז הקולטוס421 של הפלחה, הפלחה והמחרשה עמדו במרום המושגים. השאיפה של הפועל היתה לדעת לרתום זוג בהמות; לחרוש ולדוש – זו כבר היתה מדרגה יותר גבוהה. ביהודה צריך היה לעבוד במעדר, כל מה שהפועל היה יודע לפתוח יותר בורות, זה היה תפארתו וכבודו; בארץ־ישראל ידעו כמה כל אחד יכול לעשות בורות ליום. שמלבד זה יש בחקלאות עוד ענפים חשבו לרעיון מסוכן. בפרט הפועלים הזקנים, המסורים, אנשי המסורת ראו בזה איזו נליזה מן הדרך של העבודה הגופנית. מקצועיות בחקלאות או תורת החקלאות זהו ענין של אגרונום, מי שרוצה לעשות קריירה ולהסתדר באיזה אופן שהוא, אבל הפועל הרוצה להתקיים על עבודה, צריך להתקיים על כיבוש עבודה. בשביל להתחרות עם הערבי אין שום צורך בספריה חקלאית. ואת זה טענו חברים טובים, בחורים יקרים מאוד.422 לא על־פי האידיאולוגיה של “פועלי־ציון” צריך היה לטפל בלמוד ולא על־פי האידיאולוגיה של “הפועל־הצעיר”. בעצם הרעיון הזה ראו איזה מין אינטיליגנציה, איזה מין חולשה של בחורים. אמר אחד מזקני הפועלים: מה הם רוצים מאתנו, הם חושבים שבאמת בכל ועידה צריך להנהיג איזה דבר חדש. אבל זה היה ויכוח מעשי פשוט, אם זה נחוץ לפועלים.

אבל מחוץ לזה היה עוד ויכוח פרינציפיוני. לועידה בגליל באו והשתתפו מאנשי המפלגות רק החברים החקלאיים במושבות, אנשים אחרים היו באים אולי כאורחים אבל לא כחברים. לועידה הראשונה באום ג’וני בא זרובבל, הוא בא כמסתכל. אולם לועידה הזו ביהודה באו שני חברים מראשי המפלגות, בא אהרונוביץ ובא זרובבל ושניהם יצאו באופן חריף מאוד נגד הרעיון של עבודה תרבותית בהסתדרות החקלאית. מעניין ששניהם נימקו באופן אחד, באופן מרכסיסטי: ההסתדרות זוהי אגודה פרופסיונלית ואגודה פרופסיונלית אינה צריכה להתעסק בעבודה תרבותית. לא קל היה כמובן להעביר את זה כששתי מפלגות חזקות מתנגדות לזה. אבל כאן צצה פתאום הבלתי־מפלגתיות והבלתי־מפלגתיות עמדה בכל תוקף על עבודה תרבותית בהסתדרות החקלאית.

עכשיו אני צריך כבר לבאר מה היה ענין הבלתי־מפלגתיות של אז. בכל מקום יש חזיון של בלתי מפלגתיים, גם ארץ־ישראל של עכשיו יודעת את זה במדה מרובה. גם אז בדרך כלל לא היוו המפלגות את הרוב של הפועלים, שתיהן יחד היוו ודאי מיעוט של פועלים. אבל אם מדברים על הבלתי מפלגתיים בתנועת הפועלים לא היתה הכוונה לאנשים אשר היו אדישים לעניני הצבור, לא לקחו חלק בעניני הצבור, כי אם הכוונה היא לאנשים אשר היו להם דעות מסוימות למדי, לאנשים אשר היו גם מאוחדים בתפיסתם ואשר לא עמדו לגמרי מן הצד בחיים, אלא להיפך נלחמו על דעותיהם. מה היו ההנחות של אותם החברים אשר השתתפו ביצירת ההסתדרות החקלאית ואשר הגנו תמיד על הרחבת סמכותה, על הרחבת פעולותיה ואשר תלו בה תקוות והכניסו בה את המומנט ההתישבותי ונלחמו על אופיה התרבותי? מה היתה עמדתם לגבי מצב הענינים בארץ? הם שללו את קיום שתי המפלגות. הם חשבו כבר אז, שבעצם אין התאמה בין קיומן של שתי המפלגות – מחוץ להערכה הפרטית של כל מפלגה ופעולותיה – אלא שבעצם אין התאמה ביניהן, בין השקפותיהן, בין המסורות שהיו להן ובין מצב הענינים כיום הזה בארץ־ישראל. הם הביטו על האידיאולוגיות של שתי המפלגות כעל דברים שברובם הם שרידים, רודימנטים423 של העבר של האנשים הללו, למה שקראו אז “ירושת הגלות”, ירושת הארצות שמהם הם באו, אשר אינם עומדים בהתאם גמור עם הצרכים החדשים של הארץ. הם טענו שהחלוקה של האנשים לפי המפלגות איננה הולמת את האנשים, כלומר היא איננה על פי איזה קו ריאלי של ניגודים, של ניגודי אינטרסים, של ניגודי עמדות ממשיות בארץ – הם כפרו בכל זה. בלבם, או נאמר בדעותיהם, הם חשבו כבר כי בעצם בתוך האחדות הריאלית של התנאים בארץ ומתוך האחדות האמיתית של פועלי ארץ־ישראל יש מקום בדרך כלל רק לארגון אחד של פועלי ארץ־ישראל. אבל על הרעיון הזה בזמנו הגינו רק בשפה רפה. למעשה הם רצו להקים רק הסתדרות אחת של פועלים, שתשתף את כל הפועלים ושתהיה בעלת יכולת. מובן שלתפיסה כזאת יותר מופשטת, של צורך בהסתדרות כזאת, נענו גם אנשים שלא חשבו כמוהם, חלק מן המפלגות, חלק גדול ברצון וחלק בעל כרחו. לזה נענה גם צבור הפועלים הבלתי מפלגתי. אולם כשהדברים הגיעו למדרגה של הצגת השאלה הזאת של איחוד הפועלים או של אחדות תנועת הפועלים במהותה, הרי כבר הוברר שאין זה ענין שכל צבור הפועלים חושב ככה אלא שבתוך צבור הפועלים ישנו חלק, שהוא חושב ככה. לא לחנם קראן להם מפלגת הבלתי מפלגתיים. אם כי המפלגה הזאת לא היתה מאורגנת ולא היו בה שום מוסדות וועדים, היתה היא מאוד מלוכדת ברוחה, בקשרי החברים הפנימיים, היתה הסכמה פנימית אולי יותר חזקה, האחדות הפנימית היתה אולי יותר חזקה מאשר בתוך המפלגות. ומפעם לפעם היו הם האיניציאטורים או משתתפים בתגרות נמרצות בתוך תנועת הפועלים424.

כבר סיפרתי לכם על הויכוח בועידה החקלאית השניה, אם יש צורך בספריה חקלאית, אם רשאית ההסתדרות החקלאית לעסוק בעבודה תרבותית. ומענין, שלמרות שאז היה מספר האנשים האלה קטן מאוד ולמרות זה שהויכוח היה חם ושתי המפלגות יצאו חוצץ נגד כל הנסיונות של הרחבת הסמכות של תפקידי ההסתדרות החקלאית, אף על פי כן נצחה הדעה הזאת ואז כבר נבחרה ועדת־התרבות. זאת היתה ועדת־התרבות הראשונה בארץ, היא לא הצליחה ביותר ולא עבדה הרבה. תפקידה לארגן שעורי־ערב בכל המקומות – לא מלאה, מלבד אולי רק במקומות אחדים יוצאים מן הכלל. היא היתה צריכה גם להקים את הספריה החקלאית המטולטלת, אשר שמה גרם לה הרבה מאוד אי־נעימויות.425 הדבר הזה גרם לצחוק, שהפועל צריך להתענין בספריה חקלאית. הספריה הזאת הלא לא היתה יכולה להיות במקום אחד, היא היתה צריכה להיות ספריה שצריך להעביר אותה ממקום למקום. הרעיון הזה גרם אז לאנקדוטה בארץ. אחד מחברי הועד המרכזי הדפיס עתון התולי ושם צויר חמור נושא ספרים בשתי תיבות. וכל זה נגרם בגלל השם “ספריה מטולטלת” (נודדת). צריך לומר שלמרות כל זה ולמרות כל חוסר האמצעים של ההסתדרות נרכשו אז ספרים והספריה הזאת קיימת עד עכשיו והיא נתגלגלה לספריה של ועדת־התרבות המרכזית. היא נטלטלה הרבה מאוד. לספריה זאת היתה חותמת מיוחדת. זה היה גם הנסיון הראשון לאסוף ספרים בתולדות הישוב.

ובכן, יצירת קופת־חולים היא בעיקר שעשתה מיד את ההסתדרות לדבר ריאלי. ועצם הויכוח בשאלות ההתישבות, בשאלות של קבוצות וההתגברות על הלגלוג שהיה אז ביהודה לכל נסיון התישבותי ועל אחת כמה וכמה לכל נסיון קבוצתי, הויכוח על עניני תרבות, הנסיון הראשון של תגרה עם המפלגות – כל זה התחיל כבר להוות בתוך ההסתדרות איזה זרם חם, זרם של אנשים אשר ההסתדרות התחילה להיות יקרה להם. אולם לא הספיקה ההסתדרות להתבצר מעט והנה קפץ עליה רוגז חדש. זה היה הענין של הקפא“י.426 כשנוסדה הברית של “פועלי־ציון” היא הגתה את הרעיון הנכון, שאם הברית רוצה לפעול בארץ־ישראל, היא צריכה להקים איזה מוסד ארצישראלי. הברית החליטה ליצור את הקפא”י. אבל בשבילה היה הקפא“י לא רק מוסד של פעולה מעשית בארץ־ישראל, כי אם זה היה גם מכשיר מפלגתי בשביל השפעה מפלגתית בארץ־ישראל. בתקופה שלאחר הועידה השניה כבר גמלו הדברים בתוך הברית העולמית בחוץ־לארץ והחליטו להקים את המוסד בארץ. אינני יודע עד כמה עשיר המוסד הזה אבל הויכוח מסביב לו היה עשיר מאוד. זה היה אחד הענינים, אשר הסעירו את צבור הפועלים בארץ. ענין הקפא”י מצא בארץ התנגדות גדולה מאוד. ההתנגדות היתה מצדדים שונים וגם מתוך נימוקים שונים. קודם כל נגעה השאלה של הקפא“י באחד המושגים היסודיים של פועלי ארץ־ישראל במשך השנים הראשונות. כבר רמזתי לכם, כי תנועת הפועלים בשנים הראשונות, שמחוץ לאידיאולוגיה שהביאו מחוץ־לארץ היה לה הרבה ניגוד למה שנמצא בארץ, ניגוד לאכרים וגם סימן של פחד לכל רמז של חלוקה, לכל ענין של תמיכות, של תקציבים (אז המלה הזו עוד לא היתה) – לא היה ענין יותר “טריפה” בשביל הפועלים באותן השנים מאשר להשתמש בכסף אשר בא מן החוץ לצרכי הפועלים. בחלק של צבור הפועלים, בחלק הטוב ביותר, פגע הדבר הזה במובן הנפשי. ספרתי לכם איזה ויכוח היה בפתח־תקוה מסביב לבנין בית הפועלים של הקרן הקיימת; החרימו את הבנין הזה וחלק של הפועלים לא רצה להשתמש בו. וזה הלא היה מוסד לאומי.427 פה היו שני דברים. עצם ההשתמשות בכספי חוץ ושנית שהמוסד הזה הוא מוסד מפלגתי.428 מפלגה יסדה אותו, המפלגה הזאת מנהלת אותו ומחזיקה אותו בידיה ועושה את הפועלים בארץ־ישראל לאובייקט של פעולה. שלישית שהמוסד הזה ישמש אמצעי למפלגה להגביר את עצמה ולהשתלט על צבור הפועלים. הויכוח הזה מרר מאוד את צבור הפועלים במשך כל הזמן מן הועידה הראשונה ועד הועידה השלישית.429 דרכי הניגוד, נמוקי הניגוד היו שונים מאוד בענין זה, אם כי אינני יודע, אם הצבור עמד אז בדרך כלל על ההבדלים שהיו בדברים. הצבור ידע רק דבר אחד: בעד הקפא”י היה צריך להיות כל חבר ל“פועלי־ציון” בין אם הוא מרוצה מהקפא“י או לא ובין אם הוא חושב שזה בריא או לא. בתוך “פועלי־ציון” היו רבים שמצאו שמצב זה הוא בלתי נורמלי, שמוסד כספי ופעולה משקית בארץ ימצאו בידי מפלגה. זה בלתי בריא, אבל המפלגה היתה בעד זה. היה גם חלק מן הצבור שהיה בעד זה. כל “הפועל־הצעיר” וכל הבלתי מפלגתיים שהתנגדו לקפא”י היו מחנה אויב. בתוך מחנה המתנגדים היו שני נימוקים שונים לגמרי. בשביל “הפועל־הצעיר” היה אז בהחלט קודם כל הרעיון של הקפא"י פסול, לא רק מפני שזה של “פועלי־ציון” ולא רק מטעמים מוסריים, שלא צריך להשתמש בעזרה מן החוץ אבל מצאו גם שמוסד נבדל של פועלים הוא מזיק.430 העמדה השניה היתה: מוסד כספי לפועלים נחוץ. נחוץ גם בשיתוף של פועלי ארץ־ישראל ופועלי חוץ־לארץ אבל בתנאי אחד: הוא לא צריך להתנהל על־ידי מפלגה מן החוץ, מגבוה, כי אם כולו על־ידי פועלי ארץ־ישראל.431 זו היתה השקפת הבלתי מפלגתיים. אבל בסביבת המפלגות לא היו חשובים הניואנסים. היה חשוב מספר הדעות.

הועידה השניה שפתחה בויכוח הזה קבלה החלטה שבעצם היא לא הניחה את דעת שני הצדדים. ההחלטה היתה: “הועידה השניה מכירה בנחיצות קופה משותפת לפועלי ארץ־ישראל ולפועלי חוץ המתענינים בעבודה הארצישראלית לספוק צרכיהם המשותפים. הקופה צריכה להמצא כולה בידי הסתדרות כללית, בלתי מפלגתית של פועלי ארץ־ישראל. זו היתה ההחלטה ומיד אחרי ההחלטה הזאת נוסד המוסד לפי ההחלטות של “פועלי ציון”. פרץ אז ריב גדול. באו מחוץ־לארץ קפלנסקי ובלומנפלד ונסעו ממושבה למושבה לרכוש את דעת הקהל לכך ואחריהם נסע חבר של “הפועל הצעיר” בכל מקום ומקום. כל מקום זכה לתגרה מיוחדת בענין זה.432 מפלגת הבלתי מפלגתיים היתה אז קבוצה קטנה מאוד, קבוצה של חברים טובים מאוד. בחלקם היו עוד קרובים בחוץ־לארץ ונפגשו שם בעבודות תרבותיות, צבוריות או אחרות; בחלקם הם הצטרפו כאן בארץ. צריך לאמר את האמת שגם בשתי המפלגות היו כבר אז חלקים לא כל כך גדולים, אבל היו אנשים שהתיחסו בסימפטיה לעמדה של הבלתי־מפלגתיים. בין האנשים אשר עברו ממפלגות433 או יצאו מן המפלגות, אני יכול לאמר שהקבוצה הבחלתי מפלגתית היה מורכבת מיבניאלי, רמז, טבנקין – האחרון היה חבר ל”פועלי־ציון" כמה זמן בארץ.434 הוא נבחר בועידה השלישית מטעם פועלי־ציון למרכז החקלאי.435 אולם הוא הכזיב את כל תקוותיהם. הם תמיד טענו, שהוא איננו נשמע להחלטות המפלגה; למעשה הוא היה שייך לבלתי מפלגתיים; לבקוביץ,436 שהיה ממיסדי “הפועל ־הצעיר”, ב"צ צרנומורסקי,437 מאיר רוטברג.438 היו גם בין “פועלי־ציון” אנשים אשר בשלמות או לא בשלמות התחילו להיות נוטים מאוד לתפיסה הזאת של עניני הצבור בארץ.

המלחמה הזאת עמדה בשעתה לסכן כמעט את ההסתדרות ואז באה הועידה החקלאית השלישית אשר היתה אולי הנסיון הראשון להוציא את ההסתדרות באמת לדרך יותר רחבה. קודם כל היתה זאת הועידה הראשונה בארץ־ישראל, ועידת הפועלים, אשר דנה ברצינות על ענין התישבותי. היא התאספה בשנת תרע"ג בבן־שמן. הועידה מלאה אז בכלל תפקיד אחר, לא תפקיד אורגניזטורי אלא מתן הזדמנות לפועלים להתכנס כולם יחד, לשוחח. זה היה ענין של ריכוז חיי הנפש של הצבור. לפעמים היו מסדרים גם בין ועידה לועידה מועצה שגם היא היתה משמשת כעין ועידה. הועידה הזאת השלישית היתה הראשונה אשר פתחה, אם כי לא כל כך למעשה, אבל היא הציגה את שאלת ההתישבות כשאלה ארגונית של תנועת הפועלים. אתם צריכים להבין איזה צעד נועז היה בדבר הזה. ספרתי לכם על הויכוח הגדול בין ויתקין ואהרנוביץ. בזה היה ויתקין בודד. וספרתי לכם איך הביט אז הצבור הגדול על כל ענין ההתישבות כבגידה בכבוש העבודה. ואיך הביטו על זה הקבוצות? הקבוצות הראשונות הביטו על זה כעל דבר זמני. הם ראו את עצמם ככובשים. האידיאל היה לכבוש כאן ולכבוש שם וללכת אחר־כך לחורן; המטרה הסופית היתה חורן. אבל ההתישבות לא היתה הענין, שתפס מקום באידיאולוגיה של המתישבים בקבוצות. קבוצת מרחביה היתה קבוצת לימוד. קבוצת תל־עדשים היתה קבוצת לימוד.439 היה בזה צעד נמרץ מאוד מצד התפיסה של חיי הפועלים בארץ־ישראל והיה בזה צעד עוד יותר נמרץ מצד הסתדרות מקצועית. לפי כל המבנה הראשון של ההסתדרות, שצריכה להגן על הענינים המקצועיים של הפועלים, מה זה ענינה אם צריך לבנות מושבים או לא צריך, קרן קיימת או לא קרן קיימת. הועידה הזו ביהודה העסיקה את כל תנועת הפועלים, גם את הצבור בגליל. אם אתם רוצים לדעת מה נאמר אז, אני אתן לכם אחר־כך את האפשרות להכיר את הדברים האלה.440

פה אזכיר רק את ההחלטות, שהן מוסרות באמת תמצית של המחשבות של הזמן ההוא: “הועידה השלישית של פועלי יהודה רואה ביסוד של מושבי פועלים (זה היה אז הטרמין. אז חשבו בזה עזרה לפועל כדי שיוכל להתקיים במושבה, ככה יצרו את עין־גנים, את באר־יעקב. בדרך זו הלכו ליצור אז את נחלת יהודה441. – הערה המרצה) בצורותיהם השונות את הדרכים המובילים (לא למשקי־עזר) לגאולת הקרקע והלאמתה על־ידי העבודה העברית”. (לגמרי ירד אז מהפרק האמצעי המכשיר לעבודה שכירה אלא זה הוצג כדרך לגאולת הקרקע ולהלאמתה) “ודורשת מהמוסדות הישוביים הלאומיים שיקציבו לה מקום חשוב בעבודה הישובית (זו היתה גם הפעם הראשונה, הנסיון מצד ההסתדרות לפנות למוסדות החיצוניים ולהציג להם דרישות). הערים והמושבות הקיימות צריכות להיות מוקפות מושבי פועלים, קבוצות מגדלי ירקות ומחלבות. בכל מקום שמתיסד ישוב פרטי חדש, על המוסדות הלאומיים לגאול חלקת אדמה בשביל מושב פועלים. אדמת מושבי הפועלים צריכה להשאר רכוש האומה (זו הפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים שמתקבלת החלטה נגד קנין פרטי. המפעלים הראשונים וכל מפעלי האריסות היו בנויים על קנין פרטי. הערת המרצה), שאיננו נתון למכירה אלא לאריסות עולמית.” הקרקע של אום ג’וני היה קרקע של הקרן הקיימת, אבל זה יצא לא מזה שזו היתה חובת ההתישבות. הקרן הקיימת מסרה את זה לחברת הכשרת הישוב. זה היה יכול לעבור גם כקנין פרטי לחברת הכשרת הישוב והקבוצה הלכה לשמור על זה.442 לא היתה אידיאולוגיה אחרת קודם. נקבע גם שמושבי הפועלים יכולים להבנות אך ורק על יסוד העיקרים ההכרחיים הללו: א) עבודה עברית; ב) בחירה עצמית של החברים (זו היתה שלילת כל הפרינציפ של האפוטרופסות של האדמיניסטרציה מלמעלה); ג)אחריות הדדית. עד כמה שידוע לי המושגים של הזמן ההוא, הנסיון של עין־גנים, למשל, חבר של המושב הזה לא ראה בזה שום פגימה, שהעסיק פועל והוא הלך בתור בעל מקצוע למקום אחר או שהוא עבד אצל חבר אחר. עין־גנים זה היה הנסיון הראשון הבנוי על עבודה עברית. וכאן באה האחריות ההדדית. אין כאן ענין של קומונה אלא של עזרה הדדית, אחריות כספית ואחריות חברותית. אתם תוכלו פה להכיר רק את הפרוטופלסמה443 הראשונה, את העובר הראשון לתנועה ההתישבותית של הפועלים בארץ. “עם זה הועידה מוסרת לועד המרכזי לברר ולעבד את השאלות הפרטיות בישוב הפועלים. הועידה מכירה שכל העבודות בסידור קבוצות ומושבי פועלים וקבלת עבודות חדשות צריכה לעבור דרך ועד ההסתדרות. הועידה מוצאת שסידור קבוצות פועלים קבלניות למקצועות שונים של עבודות האדמה (פלחה, נטיעות, ירקות), עלול להרים את מצב הפועל, להרים את תנאי חייו ועבודתו. עבודה זו צריכה לתפוס להבא מקום חשוב בעבודה ההסתדרות”.444

הועידה הרביעית התאספה בראשון לציון בחנוכה שנת תרע“ד. היא המשיכה במובן ההתישבותי וההסתדרותי את המפעל של הועידה השלישית. כבר אמרתי לכם, שהיא החליטה על שיטה שלמה של יצירת ישוב עובד.445 היא גם הציגה דרישות מסוימות מאוד בעניני ההתישבות למוסדות הישוביים. מזה תראו את היקף הדברים אשר היה אז במובן הישובי. קודם כל היא הצטינה בזה שבא כבר צבור פועלים יותר גדול. ספרתי לכם מה היה גודל הועידות הראשונות. היה אז ענין של איזה מאה פועלים בגליל, ביהודה אולי מאתיים עד 300 פועל.446 בועידה הרביעית של יהודה הורגש שיש כבר צבור פועלים גדול. באו גם אנשים מן החוץ. לועידה שמו לב בחוגי האכרים וכל הצבור. בדרך כלל זו היתה הועידה הראשונה, אם אינני טועה, שעליה נדפס דין וחשבון בעתונות.447 בועידה הזו נידונה באופן רחב שאלת העבודה במושבות. במקום זה שקודם היה במרכז הענינים כבוש העבודה עמדה עכשיו יצירת ישוב עובד. היתה עכשיו השאלה מה ערך המושבות בשבילנו. מענינת ההחלטה שנתקבלה: “הועידה מוצאת שבעיקר עבודתנו צריכה להתרכז ביצירת הישוב החדש, ואולם באותו זמן עלינו לאמץ את כוחותינו ולהמשיך בלי הרף את המלחמה בעד כבוש העבודה במושבות הישנות, להשתדל חהמציא עבודה לפועלים (קלובים, מטבחים, לשכות עבודה), שבהם יתרכזו החיים הצבוריים והתרבותיים של הפועל”. אבל פה אתם רואים כבר, שהיתה התנגשות בין שני ענפי הפעולה בתוך תנועת הפועלים. והיתה השאלה למי מהן זכות הבכורה. הרוב של תנועת הפועלים שבועידה השניה היה כל כך רחוק מהרעיון של התישבות עצמית, היה עכשיו כנראה אחוז ברובו רעיונות ההתישבות העצמית, הקבוצה, הקרן הקיימת, והיה צריך להביא הרבה ביאורים להוכיח, שיש ערך למושבות בעיקר כפרוזדור להתישבות הבאה.448 בעניני ההתישבות לא היתה הועידה צריכה לחדש הרבה. היו לפניה כל ההחלטות הקודמות, היא הוסיפה רק את דרישותינו למוסדות הלאומיים: “הועידה הרביעית של פועלי יהודה מוצאת שעל־ידי תנועת עליה ועבודה בארץ־ישראל בשנים האחרונות נברא חומר אנושי המסוגל להשתתף ביצירת מושבי עובדים צעירים והזקוק להתישבות זו. מושבי עובדים צריכים להברא לא רק על־ידי המושבות הקיימות מכבר, כגון פתח־תקוה, נס־ציונה ורחובות, אלא גם במקומות חדשים שמתכוננים ליסד מושבות חדשות. בשביל התפתחות המושבים בעתיד חשוב מאוד, שעל יד המושבים הנבנים מחדש (ז.א. מושבי העובדים הנבנים מחדש – הערת המרצה) ישאירו ריזרבה של אדמה בשביל הרחבה מתמידה של המושב להבא על־ידי הכנסת מתישבים חדשים. ליצירת מושבי העובדים צריכה הקרן הקיימת להקדיש את מיטב כוחותיה. הקרן הקיימת נותנת (פה יש כבר נסיון של קונצפציה קולוניזטורית) את הקרקע באריסות עולמית. את הקרדיט הישובי – לבנין בית ורפת, הכשרת הקרקע והשקאה – צריכות להמציא חברות הישוב כחובבי־ציון, עזרה, יק”א ודומיהם”.449 כמובן ההסתדרות עשתה את החשבון בלי בעל־הבית.450 בין ההחלטות היו כבר כמה וכמה רעיונות התישבותיים, שהוכיחו לאן הגיעו המושגים. אם חשבו לפני זמן קצר, שענין עין־גנים הוא מפעל גדול וענין נחלת־יהודה זה מפעל עוד יותר גדול וככה חשבו גם את ענין דגניה עם ששת האנשים – הנה פה כבר הרעיון שישוב צריך להיות יותר גדול. היה בזה גם הרצון להבטיח, שהקרן הקיימת לא תוציא את כספיה על ענינים אחרים מחוץ לקרקע. (הקרן הקיימת היתה אז לא ענין של קרקע בלבד. קרן היסוד עוד לא היתה אז.451 תנועת הפועלים היא שהכריזה, שאין להשתמש בקרן הקיימת למטרות אחרות, כי אם אך ורק לרכישת קרקע).452 היתה בזה גם ההכרה, שאין לסמוך על התישבות בעלמא, שיש צורך למצוא את הדרך לקרדיט חקלאי.

בין הדברים ששמו להם קץ בועידה הרביעית היה הויכוח על דבר ענין בית הפועלים בפתח־תקוה. הויכוח הפרינציפיוני הגדול נמשך עד הועידה הרביעית. “הועידה מוצאת כי אסור להשתמש בכספי הקרן הקיימת בשביל בנין בתי־פועלים. (הפועלים אינם רוצים בדבר הזה – הערת המרצה). במקום שישנו באמת צורך ישובי בבתים אלה, צריכה עבודה זו להיעשות על־ידי איזו חברות ומוסדות על יסוד קרדיט מסחרי. מה שנוגע לבתי־הפועלים הקימים כבר, מביעה הועידה את התנגדותה הגמורה להכרזת חרם מצד חלק מהחברים”. בזה הושם קץ לויכוח הזה.453

(בתור תשובה לשאלות מצד החברים באות הערות אחדות מאת המרצה):

בפתח־תקוה היתה השאלה שבמקום חדש שאין דירות יש צורך להקים בית־פועלים. הכוונה היתה גם למעונות, לדירות. אז לא היתה שום שאלה של סטז' ביחס לקבוצות. היה לפעמים איזה פועל ישר מן העליה הלך לקבוצה. ביחס למושבות אולי הביא המרכז החקלאי בחשבון את ערכו, את חשיבותו, אולם ענין של סטז' לא היה קיים.454 המושב הראשון של ההסתדרות ביהודה היה עין חי.455 היתה שם התישבות במקום חדש. בכל הסביבה ההיא היתה רק מושבה אחת – כפר־סבא.456

הועידה הזו היתה גם שהחליטה על דבר יצירת הועד המאוחד.457 “ועידת פועלי יהודה בוחרת בבא־כוח שלה למיוסד העליון (ועד כללי משותף של יהודה, הגליל השומר). במוסד העליון יקחו חלק גם באי־כוח פועלי העיר המסודרים באגודות אומנותיות” (ז.א. נשאר מקום אם יבואו פועלי העיר המאורגנים באגודות).458

במידה רבה גדל אז צבור הפועלים. הועידה הזו סדרה מפקד של צבור הפועלים. זה היה המפקד הראשון שסודר ושהכיל חומר חשוב. לאסוננו באה המלחמה והפריעה לפעולה זו. העריכו אז את מספר הפועלים לאלפים.459 נתקבלה החלטה: “במשך שנה על הועד המרכזי לסדר מפקד שלם ומדויק של העבודה העברית ותנאי קיומה בכל ארץ־ישראל בזמן אחד”. עבדו הרבה במפקד הזה.

היתה תקופה שהעמידה פסקה. אז כבר נרכשה מרחביה, היה כבר הכבוש הגדול בעמק וביהודה. אז התחילה גם עליה פרטית במדה ידועה וגם הרכישות הפרטיות של נחלת יהודה ועין חי.460 מצב העבודה הוטב בהרבה. הוקם כבר צבור פועלים קבוע. שם ארץ־ישראל כבר התחיל להיות יותר מורגש בגולה. אז היתה גם התקופה שהוקמו כל מיני חוות פרטיות שנתנו עבודה: מגדל, פוריה, רוחמה, כרכור; גם כרכור היתה עבודת כיבוש גדולה.461 שם היתה קבוצה כובשת ושם נעשה נסיון מענין, שם העסיקו פועלים וההסתדרות החליטה שבשכר הכיבוש, בשכר העבודה הם דורשים איזה אחוז של קרקע, שימסר לקרן הקיימת וישמש נקודה לפועלים תמיד. למעשה רמו את הפועלים.462 אבל זמן רב זה נחשב שיש שטח קרקע לפועלים בכרכור ושהפועלים מסרו את זה לקרן הקיימת. הרעיון הזה של התישבות קבוצות־כיבוש, שכל מקום יציג דרישה לרכישת קרקע – התעורר בזה.463

הנסיון של איחוד כל ההסתדרויות נעשה זמן קצר אחרי זה. חדשים אחדים אחרי זה כבר נעשה נסיון של הועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל.464 הגדירו את זה ככה: “בתור חברים בהסתדרות משתתפים: א) כל פועלי המושבות החקלאיים, ב) כל חברי הקבוצות, שאין בהן ניצול (היה כבר חשד לאפשרות של קבוצה שיהיה בה ניצול – הערת המרצה),465 ג) חברי מושב־פועלים, כל זמן שהמשק שלהם אינו עומד על יסודות של ניצול”. כאן יש כבר רעיון של עבודה עצמית. אין עוד פורמולה של עבודה עצמית. כותבי הריזולוציה חשבו ודאי את הטרמין של עבודה עצמית מבחינה לשונית לבלתי מוצלח.466

שני חדשים אחרי זה, עוד פחות מזה, אחרי שבועידה זו היה כבר במדה ידועה נסיון של רעיון ההסתדרות ושמו קץ לויכוחים המפלגתיים לזמן מה, נעשה הנסיון הראשון להקים את הועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל, מין ועד פדרטיבי כזה שיאחד את כל הפעולים בארץ. השתתפו בו הסתדרויות הפועלים בגליל, ביהודה וב“השומר”. בשומרון נוצרה הסתדרות אחר כך. פועלים היו בשומרון אבל הם היו שייכים אז ליהודה. רק אחרי כן ראו צורך להקים הסתדרות מיוחדת. אי אפשר היה להקיף את כל הענינים והחלט לארגון מרכז חקלאי בשומרון לחוד, אבל זה בא כבר במשך הזמן.467 ובכן הועד הזה לא היה קיים זמן רב מפני שגם עליו קפץ רוגז המפלגות. זאת היא הפעם הראשונה שבמפלגות כבר נבהלו מפני הבלתי־מפלגתיות. היא התחילה כבר להניח את חותמה על מפעלי הפועל בארץ.

התחילו להווצר אז החוות הפרטיות. נוצרה מגדל, רוחמה והתחילה כבר איזו הגירה של רכוש פרטי לארץ.468 היתה מלחמה על העבודה העברית בתוך האחוזות הללו ושאלת הבטחת העבודה העברית. הועד המרכזי טפל בזה וקבל שלש החלטות: א) על הסתדרות הפועלים החובה להשתדל להמציא להנהלת המשקים (משקים פרטיים – הערת המרצה) הנאמנים לעבודה עברית, פועלים מנוסים ואחראיים ולעבד בהסכם עם ההנהלה תקנות ברורות בדבר היחסים שבין ההנהלה והפועלים (פה יש כבר הגרעין של חוזים קולקטיביים, של התקשרות עם מוסדות העומדים על הרעיון של עבודה עברית לשם עבודה משותפת – הערת המרצה),469 ב) לשם קביעת יחוסים בריאים בין הפועלים ומנהלי העבודה, בכדי להימנע מסכסוכים מיותרים נחוץ מוסד מתווך נבחר וקבוע שיהיה לו כוח מחייב כלפי שני הצדדים. ג) מפני הערך המיוחד שיש כאן לפועלים שקבלו הכנה חקלאית שמושית על הועד המאוחד לפנות לצעירים בחוץ לארץ, המתכוננים לעלות ולעבוד בארץ־ישראל, שישתדלו עד כמה שאפשר להתרגל, לפני בואם מארצות מגוריהם לעבודת האדמה" (כאן אתם רואים שני חידושים גדולים: במקום הזלזול הגדול בהכשרה חקלאית באו פתאום לידי הכרה וראו בזה חשיבות גדולה שיהיה פועל חקלאי. במקום הפחד מקודם מפני עליה חדשה ומפני כל אחריות מצד ההסתדרות בעד קריאה לעליה, בא הנסיון אמנם עוד לא לקריאה לעליה אבל לענין של הכשרה גדולה, מה שנקרא אחר כך “החלוץ”). אחר כם ניסה הועד הזה להראות מה שיש לעשות עכשיו בחיים הפנימיים של תנועת הפועלים בארץ־ישראל. “הועד המאוחד מעיר את תשומת לב הסתדרויות הפועלים על הנחיצות בעבודה תרבותית נמרצת ומסודרת. העבודות הראשונות המוטלות עלינו בנידון זה הן: א) הפצת השפה העברית בתור המפתח הראשי לחיי התרבות בארץ. 2) הפצת השכלה חקלאית בחוגי הפועלים בארץ. 3) האחבת ידיעת הארץ וחיי שכנינו בארץ. 4) לעורר תשומת לב לשאלות ישוביות וסוציאליות הנובעות מחיינו”. זאת היתה פלטפורמה כללית משותפת לכל המפלגות. המלה סוציאליזם היתה אז מלה מפוצצת והועד המאוחד ראה בכל זאת שיש ענין, שהחיים שלנו כבר מלאים ענינים ושאלות ישוביים סוציאליים. (את אליעזר שוחט אני זוכר מהועד הזה בזמן חיבור ההחלטות האלה; בכלל “הפועל־הצעיר” היה יותר חזק בועדים המרכזיים; מלבד “השומר” שהוא היה יותר חזק ממנו היו בועד גם כמה חברים מ“פועלי־ציון”.470 אבל ההחלטות שנתקבלו פה הן החלטות משותפות). "לשם הפצת השכלה חקלאית וישובית אנו מחליטים לגשת ליסוד הוצאת ספרים מוקדמת לעניני החקלאות השמושית ולשאלות הישוב והעבודה (“אדמה”).471 (זאת היתה החלטה להוצאת ספרים “אדמה”. היא לא נתקיימה. אחר כך נתגלגל השם הזהלירחון “האדמה” – הערת המרצה).472

אחר כך יש שתי הערות לענינים פנימיים: “ב) יחד עם ההגנה המתמידה על עיקרי העבודה העברית ועניני הפועל עלינו לעבוד עבודת חנוך ובקורת פנימית; להשתדל לתקן את הצדדים השליליים בחיינו ובעבודתנו” (זה היה כבר מתוך אי־שביעות רצון בעניני צבור הפועלים, שהפועלים בהרבה מקומת אינם יודעים לקבוע יחסים בריאים – הערת המרצה).473 והיתה עוד החלטה שיצקה שמן: “על עתונות הפועלים להאיר בצדק ובלי משא פנים את המאורעות בחיי הפועלים, לבקר את מעשי הפועלים בשעה שהם טעונים בקורת, מבלי לחשוש למתנגדים מקטרגים, שישתמשו בזה כנגדנו”. כמובן, כרגע אי־אפשר לברר על יסוד של איזו עובדה זה נאמר, אבל היתה הרגשה כללית שהענינים בעתונות אינם כל כך כשורה, ז.א. שיש שגיאות בצבור הפועלים והשגיאות האלו אינן מובאות לידי בקורת ושהעתונות הרשמית מקבלת עליה כאילו בקבלנות לטשטש את הדברים הללו ולהגן.474 מצאו, איפוא, צורך להעיר את ההערה הנזכרת. נוצר מוסד שראה את עצמו כאילו עליון בצבור. קראו לו הועד העליון והשם הזה יחד עם הנסיון להרחיב את המסגרת של הדברים, להקים הוצאת ספרים, לפנות לחוץ־לארץ (עד אז זה היה בתחום הפעולות של המפלגות) – מאז התחילה המלחמה החריפה נגד המוסד הזה.

כל זמן שהיה ויכוח בענין הקפא“י היה “הפועל־הצעיר” תומך במרכזים ו”פועלי־ציון" היו מתנגדים. אבל כשיצאו לעבודה הישובית שונה הדבר הזה לרעה ובבת אחת נעשו שני הצדדים ליריבים של המרכז הזה. אחר כך ניסה הועד הזה להגדיר גם את היסודות של ההתישבות. ופה יש כבר טרמין שעבר מהועידה הרביעית: יצירת ישוב עובד. 475 הענין כבר חדל להיות ענין מקרי של מושב פועלים, כי אם מפעל של יצירת ישוב עובד; זה המפעל של הועידה הרביעית, את היסודות שעליהם צריכם לבנות מושבי הפועלים: “עבודה עצמית, בחירה עצמית של החברים, אחריות הדדית, תשלומים לשיעורין (פה יש כבר הרעיון הקולוניזטורי – הערת המרצה), אריסות עולמית על אדמת הקרן הקיימת, סידור המושב בהשתתפות באי־כוח צבור הפועלים בארץ”.476 והוחלט גם לברר את דעתנו להנהלת הקרן הקיימת על דבר מושבי עובדים, ערכם ונחיצותם, טפוסיהם ומקומותיהם.477 להמשיך את ברור השאלות הנוגעות לטפוסי המושבים ותכניותיהם. הועד גם ניסה להגדיר מהו חוג הענינים שלו. הוא הציג לו למטרה לאחד את כוחות הפועלים בארץ. “זכות הבקורת כלפי ההסתדרויות המאוחדות; בירור שאלות הישוב והעבודה; ביאות־כוח של כלל הפועלים כלפי חוץ”. בזה הוא לוקח לעצמו עמדה. הוא הכריז על עצמו, בהסכמת ההסתדרויות, שהוא הנהו הרפרזנטנט של הפועלים כלפי כל העולם החיצוני.478 “ב) כל ההסתדרויות אוטונומיות בעבודתן ואחראיות לפני הועד המאוחד. ג) כל הענינים שיש להם ערך כללי בעבודה ובישוב (שיש להם ערך פרינציפיוני) החלטת הועד חובה על כל הסתדרות פועלים”. ואפילו ניסו לקבל החלטה: “לכל ישיבת הועד שולחת כל הסתדרות דין וחשבון מעבודתה”.479

ובכן במצב כזה אנו מוצאים את ההסתדרות זמן קצר לפני המלחמה: התעודדות, פעולות, התחלה של עזרה הדדית רצינית; קופת־חולים היתה אז מוסד מורגש מאוד בחיי הפועל. באה אז ועדה מטעם ההנהלה הציונית, ועדה רביזיונית480 שבאה לבדוק את הבנקים, את המוסדות וגם את שאלת העבודה. סוקולוב, מוצקין ובוריס גולדברג השתתפו בועידה הזאת. בפעם הראשונה בתולדות העליה השניה שותפו באופן רשמי חברי ההסתדרות החקלאית לא רק בשביל הגשת תזכירים, אלא גם נסעו בכל הדרך הזאת והשתתפו בכל הישיבות עם האכרים כבאי־כוח של הפועלים; וזה שכל הדברים האלה נעשים והפועלים זוכים בהם רק לאחר המעשה כבר פסק.481

אולם בפנים לא היה המצב הזה כל כך חלק. במדה שההסתדרות היתה עוד חלשה מאוד, התיחסו אליה בחוגי תנועת הפועלים הרשמית המפלגתית בסבלנות, לא החשיבו אותה ביותר, לא הטילו עליה תפקידים גדולים, לא התקנאו בה, אבל גם לא הפריעו בעדה. אבל כשהיא התחילה להתערב ולהביא עמדות בכל מיני שאלות שונה היחס אליה לרעה. ובמידה שרבו חסידי ההסתדרות עוד יותר גברו מתנגדי ההסתדרות. המפלגות בארץ מלאו אז לא תפקיד פוליטי רגיל כמו בכל העולם. פרלמנט לא היה בארץ־ישראל, בחירות לפרלמנט בקושטא לא היו, אם כי בן־גוריון ובן־צבי למדו בקושטא והתכוננו לתפקידים הפוליטיים שיהיו לישוב בארץ.482 מענין שמפלגת “פועלי־ציון” היתה ערה מאוד לכל הענינים הפוליטיים, למעשה לא היתה הפעולה הזאת חשובה, ההיסטוריה קבעה לה פרוגנוזה אחרת.483 בדרך כלל לא היה תוכן פוליטי לחיים בארץ, אם לא לחשוב את הבחירות לקונגרס פעם בשמיטה וגם אז לא היו שום מלחמות, המפלגה היתה קונה מספר שקלים ושולחת ציר.484 הענין האמיתי של המפלגה היה ענין המשפחתיות, ענין של עזרה, ענין של ארגון לכבוש עבודה בקבוצות. ידוע שהענין של השמירה היה נתון להשפעתם של “פועלי־ציון”. ענין עין־גנים היה נתון להשפעתו של “הפועל־הצעיר”, וכל מפלגה היתה מרגישה כמה היא חזקה, לא באידיאולוגיה, בפוליטיקה, אלא עד כמה יש לה אחיזה בחיים הכלכליים.

ובמידה שגדלה ההסתדרות התחילו להרגיש שהנה מצטמצם ענין המפלגות, ואז קמה שאלת המשמעת להסתדרות, אז התחילו חכוכים שונים, אז התחילה אותה התרעומת אשר נמשכה במשך שנים רבות ועלתה להסתדרות בהרבה מאמצים. את זה תוכלו לקורא בקובץ “בעבודה”. שם תמצאו את הדין וחשבון של הועידה השביעית של ההסתדרות ברחובות, זו שנקראה בשנות המלחמה ביהודה.485 יש כאן הרבה דברים חשובים. תקראו פה את המאמר “מהעבר הקרוב” של פרידמן486 ו“למהות ההסתדרות” של שקולניק ואת כל הויכוחים בועידה השביעית. משם תקבלו מושג על הויכוחים הפנימיים שחלו אז בתקופה הקודמת בהסתדרות. תקראו גם את מאמרו של יבנאלי “עבודת הועד התרבותי”. 487

בתשובה לשאלות מצד החברים: שום קשרים רשמיים עם ועדי חובבי־ציון בחו"ל לא היו. פעם אולי כשבא אוסישקין הוא קרא אליו איזה יחידים, אולי נזדמן איזה פועל בחוץ־לארץ ודבר עם מי שהוא מחובבי־ציון.488 ההשפעה היחידה היתה דרך העתונות, אולי גם איזו השפעה של יחידים. על השפעת העתונות בכלל נדבר בשיעור הבא.


 

הרצאה ז'    🔗

(הרצאה זו לא נרשמה בסטינוגרמה, אלא בכתב רגיל על־ידי שומעים אחדים. כמובן שהדברים נרשמו רק בתכנם ורשימה זו אינה מדויקת ביותר).

השנים האחרונות שלפני המלחמה היו שנים של עליה. אז היו התחלות של מושבי פועלים: עין חי, עין גנים. נחלת יהודה. קבוצות הפועלים דגניה, כנרת, מרחביה והתחלת תל עדשים. ביהודה הסתדרו קבוצות עבודה. חולדה הפכה לקבוצה.489 גן שמואל נמסר לקבוצה.490 כרכור היתה קבוצת כיבוש. ההתחלה של עזרה הדדית בצורת קופת־חולים היתה כבר. המלחמה שמה קץ לכל הדברים האלה. באה הפסקת העליה והיתה בריחה מהארץ. חלק גורש בתור נתינים זרים. חלק ברח סתם.491 בין הרפרסיות [רדיפות] מצד הממשלה התורכית היה גם גירוש מנהיגי הפועלים. גורשו בן־גוריון, בן־צבי; יהושע חנקין, מניה שוחט וישראל שוחט עזבו את הארץ.492 עתוני הפועלים נסגרו. כל זה שעבר על הארץ פגע בה באמצע הגידול והצמיחה. חלק מהספרות המתארת את הסבל הזה אפשר למצוא ב"האדמה”. מצד אחר לקיחה לצבא ועבודת “סוחרה” [עבודות הובלה בכפייה].

כל זה שנמשך במשך כל שנות המלחמה וגירוש כל מיני עסקנים ‒ עלה ביוקר מאוד לישוב. ה“סוחרה” הביאה הרבה מחלות כרוניות. היה גם משבר כלכלי. ענף תפוחי זהב נפסק באמצע. אי־אפשר היה לשלוח לחו"ל. נוסף לזה באה צרת הארבה.493 ערים כמו צפת וירושלים הפסידו חלק חשוב מתושביהן.494

צבור הפועלים עמד במבחן; התנועה גילתה את כוחה להתבצר. ואותו יסוד של עזרה הדדית עשה עכשיו גדולות. הוא הציל ממש נפשות ממות ומחלות. הצבור התאבק עם העוני וצבור הפועלים עבר על זה הודות לעזרה ההדדית. אם לספר על הסבל של תנועת הפועלים בארץ ועל מלחמתה ועבודתה, אין לשכוח חבר שבא אז לארץ ונעשה מיד לשליח ומציל של התנועה ‒ אברהם הרצפלד.495 היה חבר למפלגה טריטוריאליסטית. עברית לא ידע. הוא בא לארץ ונכנס ל“פועלי־ציון”. והוא מיד נאם נגד ההסתדרות החקלאית אבל אחרי זמן קצר עמד בראש פועלי פתח־תקוה, עמד בראש הקומונה הגדולה בפתח־תקוה – קבוצת “אחוה”, שהיתה הקבוצה הקבלנית הראשונה.496 אחריה באה קבוצת "עבודה”, ששימשה כאמצעי כיבוש של קלנדיה וקרית ענבים.497 הקבוצה עברה אחר־כך לפתח־תקוה ואז צץ הרעיון של קומונה כללית של פועלי פתח־תקוה. פרטים מספר על זה אברהם פרידמן במאמרו בקובץ "בעבודה”.498

גם בגליל נצטבר מספר גדול של פועלים. היתה בצה בכנרת שנחוץ היה ליבשה, היו עבודות כביש בטבריה.499 את כל העבודות הללו נהלה ההסתדרות החקלאית. ביהודה היה מצב צבור הפועלים רע. בגליל היו משקים מסודרים כדגניה וכנרת. הפלחה הצליחה וערכה עלה. במצב כזה נוצר הבדל בין חברי המשקים בגליל והפועל ביהודה. נגלה אחד היסודות הטרגיים ביותר שעורר את מצפון החברים. הקבוצות סדרו עבודה למחוסרי־העבודה. אבל זה היה מעט. התעוררה השאלה האם יש רשות בכלל לקבוצה להבנות מחרבנו של הישוב. אם למכור את התבואה לסוחרים במחיר גבוה ‒ ולא לחברים הפועלים הסובלים. פתרון שלם לא נמצא. ומתוך הויכוח באה ההצעה על יצירת המשביר.500 להקים מחסן תבואה, ששם יקנה הפועל את התבואה. זו היתה היצירה הראשונה לכל הפועלים בארץ. עד עכשיו היו כל המוסדות גליליים. המוסד הזה נפגש באי אימון, כאוטופיה.501 אחרי חצי שנה כשהוברר שבמעט הכספים עשו גדולות לטובת צבור הפועלים, התחילו להעריך אותו. הדאגה לעזרת החברים היתה עיקר הפעולה. היתה גם פעולה פוליטית לטובת החברים הנאסרים (המקרה שקרה ש־10 אנשים נאסרו בפתח־תקוה). 502 התחילה מלחמה נגד הסיוע שבא אז מאמריקה.503 השתדלו ליצור יצירות משקיות. הגליל העליון היה עוד מקודם במצב הכי מפגר ‒ עד אמצע המלחמה. אז היתה קבוצת פועלים שהחליטה ללכת לאילת השחר ועבדו אצל אכרי ראש־פנה. הדבר הזה שמש רק התחלה. ההסתדרות באה במשא ומתן עם קלוריסקי. נוצרו הקבוצות של אילת השחר, מחנים, כפר גלעדי וחבורת הפועלות במתולה.504 אילו יכולנו לכבוש שטח יותר מצפון למתולה,505 אפשר שזה היה משמש גורם לשינוי גבולות ארץ־ישראל. שטח של ארץ־ישראל שב לתחיה.506 נקודת כיבוש חדשה היתה היצירה של משקי הפועלות. עלית הפועלות הלכה יחד עם עלית הפועל. מהתחלה היא סבלה כשבקשה מקלט בארץ. היתה צריכה להצטמצם. בערים היא לא כבשה מקום בקרב צבור הפועלים. רק ברגע שהפועלת התחילה לעבור לחקלאות התחילה היצירה של הפועלת. להשיג לפועלת עבודה בפרדס היה מהדברים הקשים ביותר. לא היה שום משק של ירקות ועופות בארץ. לא היה שום משק של מחלבה. צעד ראשון לשנוי המצב נעשה על־ידי חנה מייזל, שעשתה בכנרת את הנסיון הראשון, את המעבר ממשק לחוות למוד.507 בקבוצה בזמן הראשון עדיין לא היה מקום מקלט לפועלת. היתה קבוצת פועלות שנוסדה לפני המלחמה בבן־שמן, הקבוצה הראשונה.508 וכנרת היתה הראשונה שהחליטה לקבל מספר שווה חברות וחברים.509 אחר־כך קבל הדבר צורה רחבה. בעבודות צבוריות בכנרת נתקבלה גם קבוצת פועלות, שקבלה צל עצמה את הדאגה בעד סידור המטבח של הפועלים. אחר־כך התרחב הדבר ונוצרה קבוצת העשרים.510 בהמשך הדברים נוסדו קבוצות פועלות בפתח־תקוה ובירושלים.511 ודווקא בתוך המלחמה התחילה הפועלת לרכוש לה עמדה חזקה גם במשק הכללי וגם על ידי יצירת משק עצמי משלה.512 אולם הרכוש החשוב ביותר של המלחמה היה גיבוש צבור הפועלים ויצירת חטיבה מאוחדת, מיוחדת במינה של כל הצבור. מראשית בואו לארץ ראה הפועל לפניו תפקידים תרבותיים. בימי העליה השניה היתה שלטת השפה הצרפתית ומצב העברית היה עלוב מאוד בחיי יום יום מחוץ לצבור הפועלים. צבור הפועלים הכניס לתוך הספירה שלו את הקנית והפצת הלשון. היתה יצירת עתונות הפועלים. “הפועל־הצעיר” היה הראשון למפעל זה. זאב יעבץ היה הראשון ליצירת ספרות מההוי הארצישראלי.513 מלבד זה היה “דואר היום” של בן־יהודה שהיה נכנע לפקודות מלמעלה והיה מחוסר כל עצמאיות.514 יצירת עתון פועלים, סגול הלשון העברית עלו בקושי רב. באספות שלטה האידיש במדה הגונה. בטרם שהתברר יחסם של “פועלי־ציון” לשפה העברית, הם הוציאו עתון ביידיש שנמשך זמן קצר ׳׳דער אנפאנג“.515 בתר׳׳ע הקימו את עתון ה”אחדות" שנוסד על־ידי בן־צבי.516 עתוני הפועלים היו המרכזים היחידים לספרות מודרנית. שם השתתפו ברנר, שמﬠונוביץ ואחרים. בעתונות בלבד לא הסתפקו. “הפועל־הצעיר” הוציא “הוצאות לעם”.517 “פועלי־ציון” יסדו הוצאת ספרים פוליטית “אחדות”; מפעלם החשוב היה התרגום של “תולדות התנועות החברותיות” של זומברט, שנעשה על־ידי בן־גוריון.518 התחילה הוצאת “יפת” של ר' בנימין וא׳׳ז רבינוביץ.519 הספיקו להוציא שלושה כרכים של “יפת.520 נוסדה ההוצאה “רביבים” של ברנר.521 להתחלות אלו היה תפקיד מיוחד בספרות העברית עד אז היתה התרבות העברית רק בטוי של המעמד הבינוני, בעל־הבית. בספרות היו מעטים הסיפורים העממיים והסוציאליסטיים. בתרס”ב הקים סירקין ב”השחר” מדור לספרות סוציאליסטית.522 על־ידי “המעורר” נכנס הזרם החדש, זרם הפועל.523 בימי גורדון זה היה הזרם החינוכי בספרות.

העבודה התרבותית בהסתדרות החקלאית התנהלה בראשיתה בכבדות. ענין הספריה החקלאית נפגש בלעג על־ידי הצבור. השנוי הרציני במצב הענינים של העבודה התרבותית חל אז כשהתאספה ועידה בכנרת, שהשאלה התרבותית תפסה בה מקום חשוב מאוד והיא שגרמה לעבודה מעשית.524 התוצאה המעשית הראשונה היתה פשוטה ויחד עם זה מוזרה. השפה העברית יכולה להנחל רק על־ידי זה שבכל מקום ומקום צריך להמצא מורה שיתמסר רק לעבודה זו. הראשונה שמנתה לעצמה מורה היתה דגניה, ובן־יהודה ‒ חניך הגימנסיה ‒ למד שם במשך שנתים ימים.525 נעשה גם נסיון לבירור שאלות יסודות הסוציאליזם. הנסיון הראשון להציג פרובלימות בשאלות החברה היתה הוצאת ספרים “האדמה” שהחליטו להוציא. צבור הפועלים הראה די ערות לפעולה זו. אולם הצבור לא זכה ליהנות מההחלטה כי המלחמה שפרצה באמצע הפסיקה בזה. אחרי זמן מה נתחדשה עבודת התרבות בכנרת. נוסדה אז בכנרת ספרית הגליל.526 הצורך בבמה ספרותית גבר מאוד. חשבו על הקמת במה ספרותית. הרעיון שחשבו עליו בגליל, נתגשם אחר־כר ביהודה בקובץ “בעבודה”. אבל לזה קדמה חוברת קטנה – חוזר ההסתדרות לפועלים.527 זה היה הנסיון הראשון להקמת במה. הורגש גם הצורך בעזיבת העבודה לזמן מה ולהתמסר ללימוד בסמינר. זה הוברר בבר אז. וצפה השאלה של “ירח למודים” לשנה.528


 

הרצאה ח'    🔗

נגשנו אתמול בקפיצות רבות כמעט לקצות ימי המלחמה. נדמה לי שראינו כיצד גרמו שנות המלחמה עם הסבל שלהן לגבוש שבעליה השניה, הרבה יותר מאשר כל השנים שקדמו. אם הפועל של השנים הראשונות של ימי העליה היה עדיין חציו אורח בארץ, אדם אשר עוד לא ידע מה עתידו (ברובו הגדול, בהמונו, אי־אפשר היה לו לדעת מה הוא בארץ, ואבק הגולה עדיין לא הוסר ממנו) הנה אנחנו פוגשים את הפועל בשנות המלחמה כאדם אשר ספג כבר בקרבו את כל חבלי הקליטה, רכש לו הרבה במובן העבודה והמשק, הרבה מאוד במובן הלשון והתרבות. גם עצם ההסתדרות הלכה וגברה, גברה בעיקר בפעולות של עזרה הדדית; בפעולה משקית קשרה את עצמה, מבחינה נפשית, מאוד בחיי החבר. ויחד עם זה לא פסקה המלחמה בין מה שקוראים הסתדרות ובין לא הסתדרות. הויכוח הגדול אשר התחיל כמעט מהשנה הראשונה לקיום ההסתדרות על סמכותה, על ערכה בחיי הפועל, על הרצון לצמצם אותה ולעשותה לאגודה מקצועית או להרחיבה עד כדי לעשותה מכשיר עיקרי בתנועת הפועלים בארץ – הויכוח הזה לא פסק. במדה שההסתדרות גברה, גבר גם הויכוח, אפשר להגיד, גברו גם מתנגדי ההסתדרות. בשנים ההן לא היו המפלגות במובן המקובל בעולם. הן לא עסקו במה שעוסקות המפלגות בעולם, בפרופגנדה, בעבודה תיאורטית, בבחירות, בהכנה של בחירות. הדברים האלה לא תפסו, ולא יכלו מתוך הרבה סיבות, לתפוס בארץ־ישראל מקום ניכר. למעשה המפלגה היתה בשביל חבריה הכל, שאפה להיות הכל. ולהיות הכל יכלה לאו דווקא על־ידי עבודה פוליטית ואידיאולוגית, כי אם היתה צריכה לארגן את החבר במובן המשקי וגם לעזור לו מבחינת העזרה הפשוטה הדרושה לאדם. ובמידה שההסתדרות שמה את ידה על הדברים הללו, נפגשה עם המפלגות לא על שטח האידיאולוגיה והדעות, כי אם על שטח השאלה למי המפעל הזה שייך, מי צריך במפעל הזה לטפל. דוגמא קטנה לויכוחים מסוג זה היתה לא רק השאלה, מי צריך לטפל בקבוצה פלונית או אלמונית, מי צריך לשלוח את האנשים. ההסתדרות עמדה תמיד על זה שכל המו"מ עם המתישבים הנהו ענין של ההסתדרות. אף על פי כן כל מפלגה שהיתה לה האפשרות לסדר איזה מפעל משקי מחוץ להסתדרות, בחשאי, בקונטרבנדה,529 היתה עושה את זה.530 דוגמא קטנה במפעלים אחדים: בזמן הראשון נעשה נסיון להוציא אורגן שמושי חקלאי. אז התחילה הפריחה של מקצוע הירקנות, מקצוע שבאמת גבר בבת אחת בשנות המלחמה וירד פלאים מהר מאוד בשנים שלאחרי המלחמה. ואז נוסד על־ידי אליעזר יפה אורגן קטן מאוד, שנקרא כמדומני “גן הירק”.531 מן האורגן הזה יצאו מספר חוברות. אולם גם בועידות ומחוץ לועידות היה על זה ויכוח גדול מאוד, מפני שהאורגן הזה הוצא על־ידי המפלגה. היו טענות, שהירקנים אינם דווקא חברי “הפועל־הצעיר”, החברים שכותבים בעתון אינם כולם חברי המפלגה. המפלגה טענה: מה איכפת לכם? מי שיש לו אינציאטיבה – יעשה את זה. והאנשים שהרגישו בזה קפוח ההסתדרות, הוצאת מפעלים כלליים ברשות פרטית מצומצמת, ראו בזה פגיעה.532

מן הועידות של אותה תקופה לא נשאר לנו הרבה חומר. מועידת הגליל אין כמדומני אף החלטה אחת, מלבד מה שאנחנו יודעים שנתקבלו החלטות על דבר עבודה תרבותית והותוותה גם דרך לעבודה התרבותית, שהיו בה איזה חידושים כמו הנהגת מורים בקבוצות, היו תכניות ספרותיות בכתב, אשר לא נתקיימו בדפוס.533 מהועידה השישית ביהודה נשארו החלטות.534 מהועידה החמישית אין כמעט זכר. ושם אין חדשות רבות. אפשר לקבל מושג על המלחמה בעד העבודה מהועידה שהיתה בסכות תרע"ז:535 “על הועד הפועל להשתדל להפנות את אמצעי הכספים לצרכי העבודה, ביחוד בעונות של חוסר עבודה במושבות, לסידור עבודות רזרביות בעלות ערך ישובי באחריות העובדים והקונטרולה536 של הועד המנהל.”537 בהחלטה זו יש לראות סימנים למלחמה הבלתי פוסקת של ההסתדרות עם מוסדות הצדקה בארץ, שבידיהם היתה העזרה למהגרים. המלחמה הבלתי פוסקת על זה, שהכסף יוצא לא בדרך של השפלת האדם, כי אם בדרך של יצירת נכסים ישוביים והחזקת אנשים בעבודה.

יש גם זכר לפתוח משקי הפועלות: “הועידה מכירה בחשיבות הענין של קיום קבוצות פועלות לעבודה ולגידול ירקות ביהודה.”538

הרעיון של מוסד כספי של פועלים אשר התחילו לדבר עליו עוד בועידה השלישית והרביעית והרעיון של בנק־הפועלים אשר עמד להסתדר כמעט לפני המלחמה – צף מחדש. במובן ידוע נתגלגל המרץ הזה ביסוד “המשביר”. אולם לא הסתפקו בזה והחליטו: “תקופת המשבר הבליטה ביתר שאת את הצורך הרב, שיש לצבור הפועלים במוסד כספי לעניני העבודה אשר ימצא ברשות הסתדרות הפועלים בארץ־ישראל.” על אופי המוסד ועל צורתו עוד לא הוחלט. יש רק רמז לשם – “הסכומים שישתמרו במחסני הפועלים, המסתדרים בימי המשבר, ימסרו אחרי עבור המשבר וגמר החשבונות ליסוד “קרן עבודה”.”

ממה שנעשה אז בגליל נשאר לנו רק דוקומנט אחד, זהו הדוקומנט של הועידה שנקראה אז “ועדת ההכנה של פועלי ארץ־ישראל”. נוצרה אז ועדה קטנה מטעם ההסתדרות אשר תפקידה היה להכין ברגע האפשרי ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל. עד הזמן ההוא לא היו עדיין כאלה. כל הועידות היו עדיין ועידות מחוזיות, מקומיות. בזמן המלחמה עם התגברות עניני ההסתדרות, עם הרחבת האופקים, בא הרעיון של הועידה הזאת. נבחרה ועדה אשר המשיכה במידה ידועה את העבודה של אותו הועד המאוחד, אשר היה לפני המלחמה.539 מן הועידה הזאת אפשר לדעת קודם כל באיזו מדה הורחבו כבר עניני הפועלים באותן השנים. קודם כל אפשר לראות פה את השינוי הניכר במספר הפועלים. אתם זוכרים בודאי שלועידה הראשונה באום ג’וני באו 17 ציר, אשר כל אחד היה בא־כוח של 8 בחורים. לועידה הזאת היו, לפי התכנית, צריכים לבוא צירים שכל אחד מהם יהיה בא־כוח של 25 חבר. השינוי בקנה־המידה של התנועה הובלט גם בדבר הזה. גם היסוד הרעיוני גדל. “הסתדרות הפועלים החקלאים בארץ־ישראל מאחדת את כל העובדים החקלאיים בארץ למען בצר וקדם את עניני העבודה והעובדים על ידי עזרה הדדית, סידור הענינים המשותפים הכלליים (פה בשגיאה כלליים, צריך להיות כלכליים – הערת המרצה) והרוחניים והשתתפות בעבודה הישובית.”540 במשפט הקצר הזה כבר נאמרו כמה דברים, שלא היו נאמרים בועידות הקודמות. קודם כל מלבד היסוד של עזרה הדדית, הוכרז רעיון שיש “ענינים משותפים כלכליים ורוחניים”, והם נכנסים לגדר הפעולה של ההסתדרות וההסתדרות רואה את תפקידה בהנהלת עניני ההתישבות בארץ.541

אחר־כך באים סעיפים רבים המגדירים את הסמכות של משרד העבודה, שצריך היה להברא; ריכוז הנהלת המוסדות, השתתפות בעבודה ישובית, אחר־כך תכנית של עבודה תרבותית ושל עבודת “המשביר”. הועידה הזו גם עיבדה את התכנית של המוסד אשר צריך היה להקרא “קרן עבודה”.542 אתם יודעים מההרצאות הקודמות את הויכוח הגדול מסביב ליצירת הקפא"י, הויכוח אשר בו חלק מן המתוכחים שלל את כל הרעיון של מוסד עצמי של פועלים; חלק התנגד רק לזה שהמוסד ימצא ברשות מפלגה אחת.

בצבור זה שבגליל כתבו הרבה, היתה חליפת מכתבים מענינת מאוד. בהם ניכר מאוד הלך־הרוח של האנשים שלנו בכמה שנים. בזה שהצבור ברובו הגדול החליט על “קרן־עבודה”, היה רצון לשים קץ למושגים הקודמים של הפועלים, שהפועלים אינם צריכים לברוא אמצעים שלהם. מצד שני היה הרצון להשתחרר ממוסד מפלגתי. למעשה הרעיון של קרן העבודה לא היה לרצון לא למפלגת “פועלי־ציון”, שראו בזה התחרות בקפא“י, למרות שראו בזה נצחון של הרעיון על מוסד כספי עצמי; גם בחוגי “הפועל־הצעיר”, למרות שהיו מרוצים שזה נגד “פועלי־ציון”, לא היו מרוצים כי זה היה נצחון לרעיון הקפא”י.

צריך היה להתאסף במרחביה חדשים אחדים לפני הכבוש, ואז בא הגירוש מיהודה.543 הועידה נדחתה. אחרי כן בא כיבוש יהודה על־ידי האנגלים וההפרדה של הארץ לשני שלטונות והפסקת כל הקשרים בין שני הגלילים.544 הועידה הזאת נדחתה עד ועידת פתח־תקוה אשר אז כבר קבלו הדברים צורה אחרת לגמרי.

ובכן, פועלי יהודה זכו להיות הראשונים להפגש עם המשטר החדש, כלומר כאן היה העיקר בשבילם לא מהות המשטר החדש, לזה עוד לא הספיקו לשים לב, אולי עוד לא חפצו לשים לב, אלא פתיחת השערים. נשמעו בשורות של נחמה. כל אותה המשיחיות הגנוזה ביהודי בכלל והגנוזה וסגורה וצמודה בפועל של העליה השניה (אשר בעצם לא נתן לעצמו, כפי שכבר יכולתם לראות, ובעצם עקר מלבו את האילוזיות הגדולות, מתוך בואו לארץ בימי משבר גדול בציונות לאחר אוגנדה, מתוך אי־רצון ללכת בגדולות והיתה הכרה שקודם כל צריך לבנות את הקטנות ולהכות שרשים ואז אולי באיזה יום מהימים נגיע לגדולות) – נעורה. אחרי המלחמה, אחרי הצפיה הממושכת התפרצו חלומות הגאולה אולי בכוח כזה אשר לא ראו שנים רבות לפני זה וגם שנים רבות אחרי זה. המצב בארץ היה מוזר מאוד: מצד אחד בא החופש והתבטלו כל הגזירות, ירד שלטון העריצים, הלב היה פתוח לכל הגדולות הצריכות להתרחש מחר מחרתיים; למעשה היתה הארץ מנותקת, קרועה. טובי החברים, כל אותם האנשים הכי קרובים לצבור, כל אחד הרגיש את עצמו כאילו חתוך למחצה. שום עבודה פנימית היתה בלתי אפשרית. היתה אפשרית רק עבודה מיוחדת אז ביהודה או בגליל. והיה צורך בעבודה גדולה של כל הארץ והדבר הזה היה בלתי אפשרי גם מבפנים וגם מבחוץ.545 עדיין היתה כל הציונות שקועה בצפיה לבואו של ועד־הצירים, למשא ומתן של ועד הצירים עם המפקדה הצבאית בארץ, שמהם צריכים היו לחכות לעליה הגדולה, להתישבות החדשה, לרכישת הנגב, לקבלת קרקעות הממשלה לכל מיני דברים גדולים.546

במצב הזה נקראה אז הועידה השביעית של פועלי יהודה ברחובות.547 זו הועידה אשר כולה היתה מופנית למצב החדש, למה שקראנו אז “לקראת הימים הבאים”. וביתר שאת מאשר בכל השנים הקודמות פרש אז צבור הפועלים כנפים, כל מה שקודם היה קצוץ כנפים. אם תשימו לב באיזה אטיות הלכו אז בארץ והתגלו המושגים בתוך צבור הפועלים, מושגים ישוביים, ציוניים, באיזה מין עקשנות לא אהבו הפועלים בשנים הראשונות לדבר על הציונות, על פרספקטיבות ועל גדולות, באיזה מידה כל רעיון ישובי יותר גדול נחשב לאוטופיה; רק בודדים יכלו להקים דברים, שהיו יכולים להיות צפונים בהם מפעלים גדולים. אבל למעשה הם היו מפעלים בודדים. כמו החורן וכדומה.548 על היקף של ציונות גדולה, של עליה גדולה, על זה לא דובר. אם תעברו על ספרות הפועלים במשך עשר השנים עד המלחמה, לא תמצאו שמי שהוא הרשה לעצמו לדבר על דברים כאלה. לא מפני שלא חשבו על דברים גדולים, אלא באיזה מין כוח, באיזה מין התאכזרות, מין פחד מהתקופה הציונית הקודמת אשר לא הביאה לגדולות וגם לא עשתה קטנות – הזהירו את עצמם הפועלים מן הדברים הללו. כל זה פרץ בתקופה של הועידה השביעית, פרץ עוד אחר־כך בתנועת ההתנדבות.549 הנה כיצד הגדירה אז הועידה את עניני העבודה הישובית בתקופה הקרובה: “הועידה מטילה על מרכז ההסתדרות, שהוא צריך לקדם את פני הועידה הציונית (ועד הצירים) העתידה לבוא לבירור דעותיו ודרישותיו של הפועל העברי לעבודה הישובית העומדת לפנינו (לא דברו על זה שהפועל צריך להגן רק על עניניו המקצועיים ולדרוש לעצמו דבר מה אלא ראו את תפקידו בהתוית הדרכים לעבודה ישובית כולה – הערת המרצה): א) הועידה רואה את מרכז הכובד של העבודה הציונית בימים הקרובים בעבודה אקטיבית כבירה לשם גאולת האדמה והלאמתה ויצירת תנאים מדיניים, ישוביים, כלכליים ותרבותיים לעליה עממית גדולה; ב) כל האדמה אשר תרכש בשעת קבלת הצ’רטר צריכה להמסר לרשות הקה”ק לעם ישראל בתור רכוש עולמי של האומה העברית; ג) צבור הפועלים העברים רואה בקרן־הקיימת את המוסד הציוני המרכזי של העם העברי אשר תעודתו ההיסטורית לרכוש את אדמת ישראל לעם ישראל למען בנות עליה ישוב עובד חפשי; ד) כל הונה של הקרן הקימת צריך להיות מוקדש רק לגאולת הארץ; ה) ההסתדרות הציונית צריכה לברוא מוסד כספי מיוחד מוקדש להכשרת הקרקע ולקרדיט אגררי ומתאים בדרכי עבודתו ליצירת ישוב עובד עברי על אדמת הקרן־הקימת."550

אם אתם שמים לב יש כבר פה, בפעם הראשונה אולי בתולדות תנועת הפועלים, הרעיון של “קרן־היסוד”, הרעיון על התישבות באמצעים ממלכתיים.551 כל הענין של ההתישבות הקודמת בארץ, של ההתישבות הציונית, היה תמיד מחוסר כל דרך ברורה. לכל היותר הגיעו במשך מספר שנים לדרך, שהקרן הקיימת תוכל למסור קרקע להתישבות. אבל מי יישב? על זה לא חשבו. הציונות לא ראתה בזה תפקיד לעצמה. תפקיד של מיישב ממש לא הטילו על הציונות. יק“א טפלה בזה, חובבי־ציון טפלו בזה. כל המוסדות שנבראו לפני המלחמה, כמו חברת הכשרת הישוב והבנק, היו מוסדות כספיים עם מטרות מצומצמות, אפשר לאמר גם, עם מטרות קפיטליסטיות, לא להתישבות לאומית.552 אם דברו על קרדיטים אגרריים, היה רצון ליצור מין בנק כזה, בנק כמו בכל העולם אשר מטרתו תהיה להלוות לבעל הקרקע על האדמה שלו. לזה היה אולי ערך בשביל פרדסני פתח־תקוה, אבל זה לא היה יכול לספק את צרכי ההתישבות העממית. כאן דברו כבר דברים ברורים: את העליה העממית ואת ההתישבות העממית אי־אפשר לסדר ולהקים מבלי שהציונות תקים מוסד להתישבות. אם תרצו לסכם את הויכוח אשר התנהל בתוך ההסתדרות על ערכה וחשיבותה ותפקידיה וסמכותה, תמצאו את הדבר הזה בדו”ח של הועידה השביעית.553 שם בהרצאות שונות, גם מסביב להרצאתו של שקולניק על מהות ההסתדרות ומסביב להרצאתו של יבנאלי על הועד התרבותי, מ“העבר הקרוב” של פרידמן, אשר מסר דו"ח מפורט על מצב הענינים לפני המלחמה (אגב, הזכיר לי אתמול יבנאלי שב“מסילה” ישנה סקירה טובה מאוד, מעובדת ומפורטת, על ימי המלחמה).554 הויכוח הזה אשר היה אז נרגש מאוד, חם מאוד, ואשר הפעם כבר דברו חסידי ההסתדרות בצורה יותר בולטת ויותר חריפה, בדרישות יותר גדולות מאשר בשנים הקודמות, משמש במובן ידוע סיכום אחרון עד שהתחילה תקופת האיחוד.555 חסידי ההסתדרות לא דרשו את ביטול המפלגות, לא דרשו את איחוד כל פועלי ארץ־ישראל, כמו בתקופת הגדוד, בפתח־תקוה, אלא הוסרו הכבלים מעל ההסתדרות.556 כל הויכוח הזה מכיל חומר רב להבנת ההרגשות והיחסים בתוך צבור הפועלים. אני אקריא ציטטות אחדות, לא כל כך עיוניות, של החברים שהיו אז בזמן ההוא צעירים בהסתדרות ואשר עליהם צריך היה לאמר יבנאלי: אין לי מה לאמר היום יותר ממה שחברי הצעירים יוכלו להגיד.

הנה דברים של פועל אחד זקן. בזמנו היה מן המיסדים של “הפועל־הצעיר”. אחרי כן עבר לבלתי־מפלגתיים, יוסף שפירא, אריס בסג’רה בתקופה קדומה. אחר־כך עבר שוב לחיי פועל שכיר. “יש מדגישים, כי ההסתדרות צריכה להית אך ורק פרופסיונלית ויש מוסיפים גם ישובית. מתוך קיצוניות מפלגתית באים חברי המפלגות ליטול את נשמת ההסתדרות. לפנינו עומדות שאלות ישוביות חדשות. אין אנו רוצים להתקבץ אל המטבח בשעה שאופקים רחבים נפתחים לפנינו. אנו כולנו כאחד צריכים לשאוף שההסתדרות תקיף את כל הכוח העובד. כל מפלגה לעצמה מוציאה אורגן. האורגן אינו חי הנושא את עצמו בלי תמיכה מהצד, ועל־ידי הכוח המאוחד של כל צבור הפועלים יכול היה להברא אורגן משותף חי הנושא את עצמו, שכוח השפעתו תהיה גדולה בכל השדרות. למה לבזבז כוחותינו לחנם? אין אף אחד מאתנו סותר את הסיסמא של כיבוש עבודה. ואנו כולנו סוציאליסטים. לוחמים בעד קיומנו, נלחמים במנצלים, בעד המנוצלים, כי בעד עצמנו אנו נלחמים.”557

על זה משיב חבר אחד של מפלגה אחת, יעקב ויניק: “אני בתור מפלגתי קיצוני אינני רואה כל התנגדות מצד המפלגה להסתדרות. מחפשים נשמה בהסתדרות, בה בשעה שההסתדרות צריכה להיות אך ורק גוף”.558 ונתן פרנקל, שהיה בזמן ההוא חבר נלהב ל"הפועל־הצעיר'', טען: “מה חושבים הבלתי־מפלגתיים, האם באמת רצוי שחברי המפלגות יעזבו את ההסתדרות? הדרך המשותפת היחידה שלנו היא של התאחדות פרופסיונלית ובשאלות מעבר לזה יובילו את ההסתדרות לידי הריסה.”559

חברה צעירה אחת, שאיננה עכשיו בחיים, שושנה בוגן, אמרה: “בבואי לארץ חשבתי למצוא חברה אחת יפה ושלמה שבה אתפתח ומצאתי פינות. ולא הבינותי, למה זה צריכה האמת להצטמצם דווקא בפינות קטנות. ונוכחתי כי משתדלים גם להאפיל על האמת. וכל זה בא בזכות הזכרונות המשותפים בלבד. ואני שאלתי את עצמי: האם להערכת זכרונות אנו חיים? את הזכרונות היפים נכבד ונעריך, אולם אנו הן חיים מבקשים. לא רחוק היה שגם אני אסחף והרבה זמן הייתי במבוכה אולם כוחי עמד והצילני. ואת עצמיותי ואת החיים מצאתי בתוך ההסתדרות. הזכירו פה את האלמנטים הצעירים הבאים מחוץ־לארץ. עוד טרם הספיקו להכנס אל אחת המפלגות. את אלה צריך לקחת היטב בחשבון. הם צריכים למצוא במקום המפלגות הסתדרות שלמה, שתתן מקום להתפתחות עצמית בתוך העבודה החקלאית.”560

הויכוח הזה שהיה הולך וחוזר כמעט מועידה לועידה וממועצה למועצה והיה בכל פעם נגמר בהחלטות על ביצור ההסתדרות ועל הרחבת סמכותה לא שם קץ לשאלה זו. גם אחרי הועידות היו היחסים והניגודים הללו מתבלטים בעבודה המעשית. התוצאות המעשיות היו רק שמועידה לועידה היתה האידיאולוגיה הזו גוברת. למשל מעניין איך הגדיר אז את עניני ההסתדרות – שקולניק. היה חבר המפלגה, אבל עבד בהסתדרות.561 בתוך העבודה הגיע להכרה זו. הוא קודם מתאר איזו חשיבות יש בהסתדרות בשביל הפועל: מה נתנה ההסתדרות לא רק במובן המעשי, אלא גם במובן הנפשי, מקלט ומבצר. “ופה אנו מגיעים לנקודת הכאב של ההסתדרות. ההסתדרות מורכבת משלושה שותפים המאוחדים ברעיון אחד והנבדלים באמצעים, באופני ההוצאות של הרעיון לפועל. השותפים האלה נמצאים תמיד במצב ער מאוד, המביא אותם לידי התחרות הדדית בכל העבודה, גם בהשתתפותם בתוך ההסתדרות, וכאילו אין אחד קם אלא בנפילתו של השני.562 ועל ידי מצב זה אין ההסתדרות מבחינת תערובת חימית, כי אם פיסיקלית שאלמנטיה אינם מתמזגים ועלולים להפרד. ומתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשום שאלה רצינית בתור חטיבה מיוחדת מבלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי זה על כף רגלו של שותף זה או אחר. היא מוכרחה להיות במצב של ערנות חולנית כזאת, שבמציאותה אי אפשרית עבודה יצירתית. אם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפויה לה סכנת פירוד ואין לה אותו החוזק והבטחון הדרוש ליצירה של עבודה חפשית. בין כה וכה ועבודתנו סובלת ונעכבת.”

מענין דבר אחד, שבכל הויכוח הגדול הזה שהיה בועידה, היתה במובן ידוע קפיטולציה563 של המפלגה. הנה אין כאן מלחמה לאידיאולוגיה: לנו יש דעות אלה על התישבות ולנו יש דעות אלה על העליה ויש לנו דעות אלה על הסוציאליזם ויש לנו דעות אלה על עתיד האומה, ומפני שיש לנו דעות אלה, אין אנו יכולים לעבוד אתכם, כי לכם יש דעות אחרות. מבלי דעת לא נשמעו הדברים הללו והצדדים שלא הסכימו לאימפריאליזם של ההסתדרות, לא באו בטענה להוכיח, מה הקו המפריד ביניהם ובין יתר צבור הפועלים ומה מכריח אותם להתבדל ולהתיחד בעבודה. את זה לא שמעו לא מפי “הפועל־הצעיר” ולא מפי “פועלי־ציון”. שמעו רק את הטענה על זכות הקיום, על רצון הקיום.564 אם תכריחו אותנו לכך, אם תפרידו אותנו מההסתדרות. אבל לא היו הוכחות שהניגודים הראשונים בין צבור הפועלים לא אבדו את ערכם. ובעצם הויכוח קמה סערה גדולה אשר הסעירה את כל הצבור בבת אחת. קם ויכוח הרבה יותר חריף. זה היה יותר מויכוח פשוט, כאילו רוח סערה – זו היתה תנועת ההתנדבות.

אינני יודע אם יש בידינו אמצעי־הסברה אשר בשנת 1928, בסיטואציה הפוליטית העולמית של היום, במצבה של ארץ־ישראל, במצב הציונות היום אפשר יהיה להסביר לצבור של עכשיו, לא רק להסביר אלא לתת בלבם להבין, מה היתה אז תנועת ההתנדבות. כל גישה רגילה לדבר הזה, כל הגדרות של השתתפות במלחמה אימפריאליסטית, כל התורות של הפטריוטיזם, כל המושגים הללו אינם מוסרים לא רק שמץ ממה שהיה בתנועת ההתנדבות אלא יש גם סכנה לכל מיני אמרים כאלה, שהם יזיפו ויטשטשו את כל ענין ההתנדבות. המעיל הצבאי, התחמשת הצבאית, הפרדים,565 כל זה היה רק לבוש חיצוני של ההתנדבות. ההכרח הזה להלחם דווקא בצבאות אלה ולא אחרים, ההכרח הזה להלחם בתורכים, זה היה הכרח אולי מגונה, אשר רבים מהפועלים קבלו אותו אולי כדבר מה מפריע במידה ידועה, כקליפה, אשר תחתה נמצא העיקר הגדול. ודאי שגם בזמן ההוא ראה אולי כל אחד מן המתנדבים את הדברים באור פרטי שלו. אם תקראו בקובץ “בעבודה” את המדור שנקרא “אגרות חברים” מבני ההתנדבות (הרבה מאוד קטעים שנכתבו לא בשביל להדפיס, חליפת מכתבים בין חברים, שנכתבו אז מתוך התסיסה הרבה שהיתה בארץ, מתוך אינטימיות יתרה של אחד לשני), אם תקראו את המכתבים האלה תמצאו שרבים מאתנו הבינו את הדברים באופנים שונים.566 מי שהרגיש ביותר את הצד הפוליטי, השחרור המדיני; מי שהרגיש ביותר את היסוד המשיחי של קבוץ גלויות; מי שהרגיש ביותר את המושג של קרבן, של שפיכת דם בשביל ארץ־ישראל; ומי שהביע בזה את רצונו לשים קץ לחייו ולשרוף את נפשו בלהבה הגדולה, להרים נס לאומה היהודית ולהוכיח שארץ־ישראל אינה דבר ריק אלא מפעל חי והקורא לכל הפועלים היהודים לבוא, לכל העולם היהודי לבוא. בענין זה באו הדברים גם מאוחדים וגם מפוזרים אצל אנשים שונים. בשביל רבים היו גם הדברים כרוכים בתקוות משיחיות גדולות, בתקוות ריבולוציוניות גדולות, שהמונדירה567 הזו היא רק מעבר לסדרי־חיים חדשים. לא היתה אז אמונה נפוצה, שבכל העולם ישתלטו בקרוב חיים חדשים, כי אם מתוך הכרה, שכאן, העובדים שיקבלו גם את הכוח וגם יהיו כובשי הארץ ידעו להמשיך את הצבאיות של הריבולוציה. אז לא ידעו שיש ברוסיה אידיאולוגיה כזו.568

הנה כותב אדם אחד: “אני הולך מפני שאני רוצה להביא את בשורת השחרור לחברים בגליל, אני ולא זר.”569 כלומר בשביל רבים הנימוק הזה בלבד לפגוש הראשון את החברים ולמסור לחברים את בשורת הכיבוש, שלא יצטרכו לקבל אותה ראשונה מפי החיל האוסטרלי, כמו שרבים מאתנו קבלו אותה, הנימוק הזה בלבד הספיק בודאי לרבים.

יש, למשל, מכתב של צבי שץ מאותו הזמן: “אני רוצה לדבר אתך ועם שכמותך. אתה נרשמת. אבל אתה באת לא באותה הדרך הקלה, שבאו אחרים. באת בדרך של פקפוקים ויסורי־נפש. כן. לנו לפועלים ולעובדי האדמה, הגדוד העברי מבשר יותר מאשר הוא יכול לבשר לאלה אשר חיים במחשבה מפשטת לבד. בדרך יותר ארוכה באנו. לא כל כך קל לעזוב את עמדתנו. ואם הרגע הריבולוציוני הזה קרא אותנו לכך, עלינו להטביע את חותמנו על היצירה הזאת. המיליציה תהיה, אינני מפחד פן היא לא תוצר. עוד יבואו גדודים מאמריקה, ממצרים, הכוח יברא, אבל אם זה יהיה כוח שלנו, לזה אני דואג. מפני זה חבל לי מאוד, שאתה ושכמותך עומדים מן הצד ולא השתתפתם ביצירת הגדוד. גדודנו, הגדוד הארצישראלי, לא צריך להיות ולא יהיה כמו אלה שיבואו מחוץ־לארץ. פרינציפי העבודה הכי קדושים צריכים להיות חרותים על דגלנו, דגל מחנה יהודה, והם צריכים להיות הכוח הרוחני המשפיע ומחנך את כל אותם הצעירים בחירי העם, שיבואו אלינו בגדודים מחוץ־לארץ. עדיין לא היינו מוכנים לקבל פני האורחים. ואולם פה במועצה (מועצת המתנדבים – הערת המרצה)570 הרגשתי כי ההשגחה נותנת לנו את האושר הזה. מובן שלא תהיה לנו שום רשות לזה, אם אנו נשאר לעבוד והם ילכו במסירות נפש על שדה הקרב למות בעדנו. בזה אנו צריכים להשתוות אתם ורק כשבמסירות־נפש נעבור אתם את כל הארץ ונראה להם: הנה פה עבדנו, הנה שם שדות, הנה מחרשות מושלכות, שעזבנו והן מחכות לנו – רק אז נקנה לנו ידידי נפש, רק אז אולי יתגלה אותו היחס הנפשי הפנימי, שכל כך דרוש לנו בחיינו החברותיים המחודשים. לא מיליציה היא העיקר ולא אותה אנו צריכים להעמיד בראש מגמת הגדוד, כי אם אותם הפרינציפים הקדושים אשר אינם צריכים להתבטל בתוך רעש המיליציה, לשמור עליהם, אם לא להשמיע לעת עתה בתור מטרת הגדוד. זהו חוב ראשון שלנו ברגע הנוכחי. והם: עבודה, הלאמת הקרקע, שפה ותרבות עברית.”571

והנה כתב אחד שתי שורות: "לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו. בעדו הולכים, בעדו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב.572

את הבטוי היותר נמרץ להתנדבות נתן יבנאלי במאמרו שנדפס בקובץ “על הסף”, שהיה כולו מלא רוח הגדוד וההתנדבות. מאמרו ששמו “דברי המחייבים”, זהו מאמר אשר כל המשיחיות הלוהטת של הזמן ההוא נשארה במידה ידועה, עד כמה שאפשר למסור בדברים כתובים, נשתמרה במאמר הזה.573 אולם לתנועה הזו קמו גם מתנגדים, אולי לא כל כך רבים, אבל חזקים מאוד. הנה כותב אליעזר יפה באותה התקופה: “אולי מפני שלא הכינו שורש, נגרר אחרי כל מקסם כזב. אינני יודע מדוע, אולם ההרגשה העמוקה אומרת לי, כי סופו של האקטיביזם הארצישראלי לקצץ בנטיעותינו המועטות כאן אשר עלו לנו בדמים מרובים. רבים בקרבנו אלה אשר תנועה זו הכתם בסנורים ומי יודע סופו של דבר. לבי מנבא לנו רעות מתנועה זו.”574

בדרך כלל “הפועל־הצעיר” ברובו – אם כי בחלקו הקטן גם הוא התנדב והשתתף באקטיביות רבה יחד עם שאר המתנדבים575 – הרי המפלגה ברובה הגדול ובמוסדותיה הרשמיים עמדה באופוזיציה להתנדבות. הדבר הזה יצר בתוך צבור הפועלים – בתוך מצב זה של סערה מוחלטת, ודאות מוחלטת של מתנדבים וודאות מוחלטת של מתנגדי הגדוד – נוצרו יחסים מחודדים מאוד. הנה כותב חבר אחד של “הפועל־הצעיר” שהלך לגדוד: “חלום חלמתי. תארתי לי את הרחבת תנועתנו בצורה כזו שתכיל בה לא רק את הצעירים בעלי־ההכרה, אלא את כל השדרות הבורגניות, את כל ההמון. נוצר גיוס כללי, ההסתדרות מקיפה וחזקה, שמתנדבת לצרכים, שהשעה הגדולה דורשת מאתנו. 500 בחורים בריאים היודעים לחיות בחברה, סבלנים, במלה אחת “שלנו”, הולכים לנשק. והשאר ממלא את כל העבודות שהארץ דורשת: חקלאות, שמירה, הוראה, רכישת אדמה וכן הלאה. תשאלנו: ואם כן ילקחו לנשק הצעירים הכי מסוגלים לעבודתנו ובמקומם יבואו חדשים? וכאן מוכרח אני להתודות לפניך, כי תארתי את הענין כך: כל חבר־המתנדבים בוחר מתוכו את האנשים ההכרחיים הדרושים למען נהל כל מקצוע. למשל, 50 פועלים מומחים שינהלו את כל הצד הסידורי המעשי שבעבודות החקלאיות וכו'. כך תארתי לי את האקטיביזם הארצישראלי. חשוב היה שכל השדרות יכירו בתנועה זו, אם גם לעת עתה לא הצטרפו אלינו. התנועה תלך, תתרחב ותתחזק, עד שיבוא המומנט של האקטיביזם הכללי, אם לכל שאיפותי אני קורא רק חלום, אשמה בזה ההתנגדות.”576

והנה כותב אחד המתנגדים המתונים:

“אני לא התנגדתי לאקטיביזם, מפני שרוחי לא עמדה בי. הושפעתי מרוח הקודש. אחר קושי המשבר, שדקר ושבר לבבות, יכולנו לחשוב, שהפועל ישאף כעת למנוחה ולנחלה. והנה אותה הנכונות הרעננה להקריב את החיים בשביל משאת הנפש. הלא זה ממלא את הלב בגאון פנימי. “שמירת הקיים” (זה היה הלוזונג של “הפועל־הצעיר”, שחבריו אמרו שאסור להחריב את העמדות, שבזה שהולכים לגדוד, מחריבים את העמדות הקיימות – הערת המרצה) לא העסיקה את מוחי הרבה. חבל לי רק על החומר התוסס הזה, שהספיק ליצור יש מאין, ולהיות לאיזו מהות ולתת בטוי לשאיפותיו, וזהו שעכב בעדי מלהתחבר למתנדבים, לבל תלך לאבוד כל הקונסטרוקציה החברותית והנפשית, עמל שנים רבות. והנה לדאבוני אני רואה שככה הוא הדבר. רוב חברי ההסתדרות הם בגדוד. ממאה פועלים בפתח תקוה נשארו רק 17. הרוב הגדול מתנדב והגדוד עדיין לא נאשר. הוא בטח יסחוף את כל הטוב שבנו. מצבנו הן בתור פועלים, שהיתה להם עמדה, הן בתור גוף מאורגן – ההסתדרות – ניזוק הרבה מאוד. אי־אפשר להגן על עמדה כשאתה עומד לעזוב אותה. אי־אפשר לסדר שום עבודה ממשית. החלטנו בדבר עבודה תרבותית. מי יהיה הנושא שלה?”577

ודאי ידוע לכם שתנועת ההתנדבות הסעירה אז גם את הפועלות בארץ. ומצבן כמובן היה הרבה יותר קשה. אם המתנדבים חכו הרבה חדשים וטולטלו הרבה בין יאוש ותקוה, אם יקבלו אותם, אם יאשרו את הגדוד העברי – כמה פעמים היה כבר מוחלט שענין הגדוד אבוד, הלא התקוה של הפועלות היתה עוד יותר חלשה. יחד עם מהלך־הרוח אז בארץ פעל גם אלמנט של יאוש. אי־אפשר היה לעבוד עבודה רגילה, עבודה יום־יומית. היה מצב טראגי.

שושנה בוגן אמרה: “לפי דעתי רוב הצעירות אין מקומן בגדוד. והצער שלהן מצער, כי רואה אני בהתנדבותן שלילה גדולה, כי כל דבר הנעשה מתוך חוסר תוכן, לא ימצא את פתרונו בגדוד. ואילו היו נמצאים כרגע כוחות מעשיים, בכדי להראות דרכים ופתרונות בעבודה, כי אז כדאי להציל. לי נדמה כי השטחיות של מעשה הצעירה בפרט, תהיה שם בולטת מאוד. וזה יחליש אותה במקום לחזקה. לא כן אני. ברגע שהחלטתי, ראיתי את כל המכשולים בצורה עוד יותר כבדה (את זאת כתבה ילדה בת 20 שנה בערך – הערת המרצה) ואין לי פקפוק של חולשה כי אם דרך ישרה. וברגע שארגיש שאני כולי תלויה מאחרים ואיני נותנת באותה המידה שנפשי היתה יכולה לתת, מיד אשוב לעבודתי. ושם אין לפקפק כי אתן ואקח. אותו החיוב הגדול שישנו לי בגדוד, ממש אותו החיוב נשאר גם אחרי הגדוד. לו במקרה איזו סבה מספקת לא היתה נותנת לי ללכת לגדוד, אזי באותו האור הגדול הייתי נשארת בעבודתי מבלי להביט מי אתי.”578

עם הדאגה הזאת, עם הויכוח על הגדוד, היתה גם דאגה גדולה ורבה למצב הענינים בהסתדרות ובתנועת הפועלים. הנה כתב אז יבנאלי בדבריו אודות הפועלים במושבות: “יש יאוש יותר מדי, פני הפועל העברי גם כיום ראוים לכבוד. הצבור שלנו הוא הצבור הכי בריא בארץ. אסונו שהוא אינו מסודר. גם ענין מכירת הלחם (היו אז פועלים שנסחפו בזרם של רווחים קלים בענין של אפית לחם – הערת המרצה) מצד פועלים אינו אלא השבולת שנאחזו בה משפחות טובעות בים של יסורים ועוני שלש שנים וגם זה יעבור. ובכן המשטר החדש מצא אותנו בעוכרינו. מה לעשות? העם היה רעב. אחרי שלוש שנים ואולי אחרי שלשים שנה של חיים כאלה נתגלה איזה סך־הכל. נאמינה נא שאחרי שלשים שנה של עבודה אחרת יתגלה סך־הכל אחר.”579

הבטוי היותר נמרץ להתנגדות לגדוד ניתן במאמרו של מרדכי קושניר: “דברים שלא בעתם”, אשר שם אולי בוטאו כמה דברים, כמה חזיונות חולים מאוד בחיי צבור הפועלים במשך כל השנים הקודמות, כמו הרעיונות על חיי השמירה, על הניגודים שהיו בשמירה, על העונש הפנימי הגדול שהיה כרוך בשמירה. בפעם הראשונה נאמרו שם הרבה דברים בעלי־משקל בענין הערבים. ההתנגדות לגדוד היתה מחלטת. וגם הרבה מאוד בקורת נשמעה לעצם המצב הפסיכולוגי של אותו מהלך־הרוח של תקופת ההתנדבות.580 ההבדל בין ההתנגדות הזו ובין התנגדות אחרת היא, שכותב הדברים ידע את הכוח הגדול שיש להתנדבות, ידע להעריך את הכוח הזה, והיה בין אלה אשר חפצו שההליכה, שפירוד הדעות לא יפרידו את צבור הפועלים. צריכים אתם גם לדעת, כל גורל הגדוד לא היה כפי שחשבו עליו. אולם בדרך כלל חשבו, גם ההולכים וגם הנשארים, שאלה ההולכים היום לגדוד הם הולכים על מנת לא לשוב. היה חשבון, שעל־ידי אבדן האנשים, התנועה אובדת גם את הקנינים שרכשה לעצמה. לפני הליכת המתנדבים התאספו לאספה כללית כל פועלי יהודה, ההולכים לגדוד וגם כל הפועלים הנשארים. זו נקראה אספת הפרידה, כי היא התכנסה ללוות אחדים לפני הליכת הגדוד. אם אתם רוצים לדעת את מהלך־הרוח של המתנדבים, את הלך־הרוח של הצבור הכללי, לא רק האינדיבידואלי, תוכלו למצוא את זה בגלוי־הדעת שהחברים המתנדבים השאירו, כעין צוואה.

גלוי־הדעת של החברים המתנדבים: "תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי ארץ־ישראל. בטרם צאתנו מתוך העבודה אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי אהבה, יסורים ורצון יצירה, אנו רואים צורך לאמר דברים אחדים. בתנועת ההתנדבות אשר קמה בעם רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונהדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים. אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, שהעבודה של הפועל בארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גלויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.

אנו מקווים ומצפים כי תנועת ההתנדבות אשר בעקבה מוצא כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו וחיי העם, התחלה היא לתנועת התנדבות כבירה אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, שיעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד ואת תשוקת הגאולה הלוהטת ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין עם עובד."581

מבלי להרבות בדברים, תבינו שבין הלך־הרוח הזה של ההתנדבות הארצישראלית ובין התפיסה האקטיביסטית המקובלת בעולם אז, בין התפיסה שז’בוטינסקי היה לה לפה ולשליח, היתה תהום גדולה מאוד. והתהום הזאת התגלתה אחר־כך בתוך חיי הגדוד, במקום שצבור הפועלים וכל הקרובים לו היו צריכים במשך כל ימי קיומו של הגדוד להלחם על תפיסתם הלאומית המשחררת של תנועת הגדודים.582 אבל הדבר הזה לא נוגע לפרק שלי שאני מספר עליו. תולדות הגדוד הארצישראלי עוד לא נכתבו כלל. כל הקטעים שנשארו הם רק חלק קטן מסערת ההתנדבות, חבלי היסורים, קיומו וכניסתו של הגדוד. חלק מתולדותיו התחיל לכתוב אליהו גולומב בזמן האחרון.583 אם זה יגמר, אז תהיה לנו תעודה חשובה. אבל למעשה אין לנו כיום שום תעודה מקיפה על הדבר הזה.

באותה אספת הפרידה דברו גם על ההתנדבות, אבל הויכוח של ההתנדבות כבר נגמר. למעשה דובר על הצלת מה שיש להציל. ובין הדברים שיש להציל היתה ההסתדרות עצמה. והנה ניסו בכל האמצעים לקשר את הגדוד גם להבא, בהיותו בבגדי־צבא, לקשר אותו עם תנועת הפועלים בארץ. נתקבלו החלטות: א) החברים המתנדבים נשארים גם בתוך הגדוד חברי הסתדרות הפועלים. ב) חברים אשר בגדוד ממשיכים לשלם את מס החברים וקובעים תשלומים לקרן העבודה. ה) המרכז (כלומר המרכז החקלאי – הערת המרצה) צריך לסדר קשר של מכתבים וידיעות בין החברים אשר בגדוד ואשר בעבודה. ו) הועד המרכזי של ההסתדרות שנבחר בועידה הרחובותית ממשיך את עבודתו: החברים המתנדבים – בתוך הגדוד והחברים הנשארים יחד עם בא־כח ועדת הפועלות – בתוך העבודה.

אחר־כך נתקבלו כמה וכמה החלטות על דבר הצורך של עבודה יוצרת אז בארץ. “על ההסתדרות לדאוג להמציא לכל הפועלים אפשרות של עבודה פוריה ומחנכת.” הכוונה: להכשיר אותם לעבודה הישובית העתידה. אז גם נוצר על־ידי ההסתדרות מפעל משקי על־ידי אליעזר יפה, מן חות לימוד לפועלות.584 י’א) “האספה רואה צורך וחובה בסידור מועצת תימנים לבירור מצבם, לשם הגשת תכנית עבודה מעשית לועדה הציונית. האספה מביעה את רצונה, כי הח' יבנאלי ישאר לזמן מה לסדר את העבודה הזו.”

כאן בא גם ענין של עבודה תרבותית. “י’ב) האספה רואה חובה להמשיך את העבודה התרבותית גם בגדוד וגם בעבודה. באפשרות הראשונה לסדר בארץ ירח למודים.” כפי שאתם רואים האפשרות הזאת באה רק כעבור 12 שנה (הסמינרים של “הבחרות” והנוער העובד").585

ובאספה הזו כבר היתה התחלה של אותה הדרישה התמידית של תנועת הפועלים לפתיחת השערים. י’ג) “האספה מודיעה לקומיסיה הציונית586 על דבר הצורך הגדול ההכרחי להכניס כוחות עבודה חדשים בארץ, לסדר בהקדם האפשרי עלית חלוצים. י’ד) האספה מביעה את הצפיה הגדולה של כל צבור הפועלים לעבודה ישובית גדולה אשר תקרב אותנו אל מטרתנו.”587

ככה בערך, בצורה סכימטית מאוד, מסרתי לכם על תקופת ההתנדבות. על כל פנים תקופה זו ראויה מצדכם ללמוד רציני. מלבד הדברים שציינתי לכם, הייתי מציע לכם לקרוא גם בקובץ “על הסף”;588 לכל הפחות את הדין וחשבון של אספת המתנדבים. שם היו הכל, לא רק הפועלים המתנדבים. זו נקראה ועידה ראשונה, כנראה שחכו לעוד ועידות.

מן הדברים הבלטריסטיים של התקופה ההיא – הם אינם רבים (אתם רואים שבתקופות הקודמות יכולנו ללוות את מאורעות החיים בבטויים ספרותיים), אולם עד כמה שאני זוכר ישנו מהזמן הזה רק ספור אחד של צבי שץ “בתיה”.589 גם בחוברת “האדמה” כרך ב' בערך, של משה כרמי, אחד המתנגדים, ששם נמסרה בהרבה נשימת הימים ההם.590 אצל גורדון יש מאמר על ההתנדבות. יש למאמר הזה ערך בתור מאמר של גורדון, אבל לא היתה לו שייכות לתקופה ההיא. השאלה מה תהיה עמדתו של גורדון, העסיקה כמעט את כל פועלי יהודה. אלה היו בטוחים שהוא יהיה בעד הגדוד ואלה היו בטוחים שהוא יהיה נגד הגדוד. אבל הוא אז לא היה ביהודה. רק אחרי כבוש הארץ כשרעיון הכבוש לא היה, ובצורה אחרת גם שם בגליל כנראה היה ויכוח ומאמרו של גורדון נשאר אצלו אז בכתב יד ונדפס רק בזמן האחרון. הוא לא בא בחשבון כגורם בזמן ההוא, אבל מלבד חשיבותו הפרטית והרעיונית יש בו גם מן האתמוספירה שנוצרה בגליל עם ההתנדבות.591


 

רשימה ביבליוגרפית להרצאות הח' ב' כצנלסון    🔗


על הנסיונות החקלאיים הראשונים:    🔗

  1. יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים, ירושלים, תרפ"ד.

  2. ספר היובל של פתח־תקוה, תרל“ח־תרפ”ה, בעריכת יערי ומ' חריזמן, תל־אביב, תרפ"ט.

  3. שלמה הלל’ס, מקוה ישראל, חוברת מנוקדת על תולדות המקום לנוער, הוצאת ספריית “לנוער” של הקרן הקיימת, חוברת ג', תל־אביב, תרפ"ח.


מימי ביל"ו:    🔗

  1. חושי הארכי, “בימי מעשה, רומן”, השלוח בעריכת אשר גינצבורג (אחד־העם). כרך ב‘, ברלין ניסן־אלול תרנ"ז; כרך ג’, ברלין, טבת־סיוון תרנ"ח.

  2. חסין, מיומן אחד הבילויים, זכרונות, תל־אביב,תרפ"ה.

  3. דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, זכרונות, כרך ראשון, אודסה תרע“ט; כרך שני, אודסה תרפ”ח.

  4. פלשתינא, קובץ מאמרים ברוסית, יצא לאור ברוסיה, 1884.

  5. זלמן דוד לבונטין, לארץ אבותנו, חלק א', זכרונות, תל־אביב תרפ“ה־תרפ”ח.

  6. מנשה מאירוביץ, “קומץ הזרעונים הראשון”, רשומות א', מאסף לדברי זכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור בישראל, תל־אביב, תרפ"ה.

  7. אריאל (לייבוביץ), גדרה, חוברת מיוחדת, הוצאת לונץ. תולדותיה של המושבה גדרה בשנים תרמ“ב־תר”ס. מתוך לוח ארץ ישראל לשנת תרס"א.

  8. דב חביב לבמן, ראשון לציון, הוצאת “לנוער”, חוברת ד', תל־אביב, תרפ"ח.


מימי חבת־ציון:    🔗

  1. מאמרים מאת אחד־העם: “אמת מארץ ישראל”, שני מאמרים שתפרסמו בשנים תרנ“א, תרנ”ג; “הישוב ואפוטרופסיו”, השלוח, כרך ט‘, תרס"ב; “שליחי עם עני”, השלוח, כרך ז’, תמוז תרס"א.

  2. זאב יעבץ, הארץ, ורשה, תרנ“א (1891). פרי הארץ, קובץ פובליציסטי, ורשה, 1894־1892. גאון הארץ, קובץ פובליציסטי, ורשה, תרנ”ג־תרנ“ד (1894־1893). מציון, מאסף ספרותי, ירושלים, תרנ”ה (1895). ראש השנה לאילנות, ורשה, תרנ"ב (1892).

  3. תרבות לאחים – לא פוענח.

  4. הספר לא נכתב על־ידי זאב יעבץ. נראה שמדובר בספרו של משה סמילנסקי, משוט בארץ. לא הצלחנו למצוא הוצאה מוקדמת של הספר. הופיע בכתבים ה', מאת משה סמילנסקי, תל־אביב, תשי"ג.

  5. ממראות הארץ, סיפורים, ורשה, תרנ"ב (1892).

  6. יהושע ברזילי, כתבים, זכרונות, יפו, תרע"ג (1913).

  7. סמילנסקי, זכרונות, תל־אביב, תרפ"ח (1928).

  8. א“ש הרשברג, משפט הישוב החדש בארץ־ישראל. סקירת מצבו החברתי של הישוב בתקופת עלייה ראשונה. וילנה, תרס”א (1901).


מראשית העליה השניה:    🔗

  1. יוסף ויתקין, “קול קורא, מאמר”, הארץ והעבודה, קובץ לספרות ולעניני העבודה והישוב, יפו, תרע“ג־תרע”ט (1919־1913).

  2. מאיר וילקנסקי, “באר חפרנו”, “בחר הגלילה”, סיפורים שהתפרסמו בהעומר, כתב־עת לעניני ספרות ופובליציסטיקה, בעריכת ש' בן־ציון, 1908־1907.

  3. דוד בן־גוריון, “ביהודה ובגליל, זכרונות”. נתפרסמו בלוח אחיעבר, קובץ שני. עסק בעיקר בענייני ספרות, בעריכת מ' ליפסון, ניו־יורק, תרפ"א (1921).

  4. א“ד גורדון, “מכתבים מארץ־ישראל”, מכתב א‘. אחד מארבעה מכתבים באידיש שנכתבו בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה ומתארים את מצבו של הישוב. נדפסו בעיתון היהודי־גרמני דער יודע. המכתבים מקובצים בכתבי א"ד גורדון, כרך ב’, תל־אביב, תרפ”ו.

  5. יוסף חיים ברנר, פובליציסטיקה, כרך ו', הוצאת שטיבל, תל־אביב, אין שנת הוצאה. סיפורים: “עצבים”, בקובץ שלכת, לבוב, 1911; “בין מים למים”, ורשה, תר“ע (1910); “מכאן ומכאן”, ורשה, תר”ע־תרע"א (1911־1910).

  6. דוד שמעונוביץ, אידיליות: “יובל העגלונים”, תל־אביב, תרפ“ג (1913); “ביער בחדרה”, תל־אביב, תרפ”א (1921); “מצבה”, תל־אביב, תרפ"ח (1928).


הויכוח על כבוש העבודה:    🔗

  1. יוסף ויתקין, “כבוש העבודה וכבוש הקרקע”, מאמר, הפועל הצעיר, תרס"ח (1908־1907), גליון 11־10.

  2. י' אהרונוביץ, “כבוש הקרקע וכבוש העבודה”, מאמר, נתפרסם בקובץ הארץ והעבודה, תרע"ג, רבעון שנוסד על־ידי “הפועל הצעיר”, יפו, 1919־1908.

  3. א' שוחט, “יצירה לאומית וחשבונות”, מאמר, שם.

  4. א“ד גורדון, כתבים, כרך א', מאמרים, תל־אביב, תרפ”ה.

  5. קובצים להכרת התקופה: העומר – קובץ לענייני ספרות ומדע בעריכת ש' בן־ציון, תרס“ז־תרס”ט. הארץ והעבודה – ראה הערה 24. כתבי יוסף ויתקין, זכרונות, יפו, תרע“ב. יזכור, קובץ זכרון לחללי הפועלים העברים בארץ־ישראל, בעריכת א”ז רבינוביץ, יפו, תרע“ב. מסילה, ספר לימוד וקריאה למבוגרים, ירושלים, תרפ”ד. על הגבולין מאת ר' בנימין, רשימות ומאמרים, וינה, תרפ"ג. אחדות, שבועון, עיתונם של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, בעריכת ז' שור וזרובבל. יצא לאור בשנים 1915־1909. הפועל הצעיר, שבועון, בטאונה של מפלגת “הפועל־הצעיר” בעריכת י' אהרונוביץ. יצא לאור בשנים 1970־1907.


הויכוחים בהסתדרות החקלאית:    🔗

  1. שלושה מאמרים מאת ברל כצנלסון: “מבפנים”, הפועל הצעיר, שנה ה‘, תרע"ב (1912־1911), גליון 23־22. “מושבי פועלים”, מאמר, שם, שנה ו’, תרע“ג (1913־1912), גליון 13־12. “מתוך העבודה”, יצירת ישוב עובד, שם, שנה ז', תרע”ד (1914־1913), גליון 15.

  2. בעבודה, קונטרס חברים לבעיות השעה, יפו, אלול תרע"ח.

  3. יצחק וילקנסקי, בדרך, ספר מאמרים, יפו, תרע"ח.


התישבות:    🔗

  1. א“ל יפה, “ליסוד מושבי עובדים”, מאמר, הפועל הצעיר, תרע”ט, גליון 2.

  2. הקבוצה, קובץ לענייני הקבוצה ואורח חייה, תל־אביב, תרפ"ה.

  3. אחדות, ראה הערה 27.


תימנים:    🔗

  1. ש' יבנאלי, סיפור מסעו לתימן. התפרסם בהפועל הצעיר, תרע“ב, 19־18 בנובמבר 1912, וכן בספר הלימוד מסלה, ירושלים, תרפ”ד, עמ' 40.

  2. האדמה, ירחון לענייני ספרות וחברה, מיסודה של “אחדות־העבודה”, בעריכת י.ח.ברנר. יצא לאור בשנים 1921־1919.


שנות המלחמה:    🔗

  1. בין הזמנים, חוברת מאמרים בהוצאת מפלגת “פועלי־ציון”, צפת, תרע"ו, (1916).

  2. בין המצרים, קובץ לעניני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל, בהוצאת “פועלי־ציון”, בעריכת זרובבל, ירושלים תרע"ה (1915).

  3. דוגל, צ“ל ציגל, במאסר ובגולה, תיאור רדיפות היהודים בארץ־ישראל בשנת תרע”ח, יפו, תרע"ט (1919).

  4. ב' כצנלסון, “המשביר”, סקירה לראשית תרפ“ד, תל־אביב, תרפ”ד.

  5. י“ח ברנר, “המוצא”, סיפור, הארץ והעבודה, חוברת ה', יפו, תרע”ט.


ההתנדבות:    🔗

  1. על הסף, קובץ ספרותי ופובליציסטי בהוצאת מפלגת “פועלי־ציון”, ירושלים, תרע"ח.

  2. מרדכי קושניר, “מחשבות שלא בעתן” – צ“ל “דברים שלא בעתם”, העבודה, אגרות חברים, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 79.

  3. צבי שץ, “בתיה”, סיפור. נתפרסם בהאדמה, כתב־עת ספרותי ופובליציסטי, כרך ב‘, ניסן תר“פ־ניסן תרפ”ג, עמ’ 490.

  4. משה כרמי, “קטעים”, יומן, האדמה, שנה א‘, תל־אביב, תר"פ (1920), חוברת ב’.


יצירת “אחדות־העבודה”:    🔗

  1. אחדות העבודה, קובץ פובליציסטי בהוצאת “אחדות־העבודה”, יפו, 1919.

  2. ילקוט אחדות העבודה, קובץ ספרותי ופובליציסטי למורשת “אחדות־העבודה”, תל־אביב, תרפ"ט.

  3. י"ח ברנר, כרך ז', מאמרים, הוצאת שטיבל, ארץ־ישראל (אין שנת הוצאה).


 

הערות:    🔗

הסטינוגרמה הזאת היא מדויקת ובלתי מתוקנת; דחינו את פרסומה עד עתה, כי חשבנו שתמצא האפשרות לח' ב.כ. לעבור עליה ולהכניס את התקונים הדרושים. מחלתו הממושכת ופעולותיו הפוליטיות לא אפשרו לח' ב.כ. לעשות זאת. והיות וחסר בספרותנו מורה דרך ללמוד תולדות תנועת הפועלים בארץ, ראינו את עצמנו נאלצים להדפיס את הסטינוגרמה בצורתה זו.

הסטינוגרמה הזו נדפסה במאה אכסמפלרים ואינה מיועדת להפצה, אלא אך ורק לקבוצות הלימוד של הבחרות הסוציאליסטית ושל הסתדרויות נוער אחרות.

הערה למהדורה השניה:    🔗

במשך השנים שעברו מאז הופעת המהדורה הראשונה (טבת תר"ץ) גבר עוד יותר הצורך בספר תולדותיה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל. לדאבוננו, טרם היה באפשרותו של הח' ב. כצנלסון לעבד את הסטינוגרמה של הרצאותיו על נושא זה בסמינריון הארצי של ה“בחרות הסוציאליסטית” (נובמבר 1928). למען ספק במידת מה את הצורך הדוחק, אנו מוציאים הרצאות אלה במהדורה שניה. במהדורה זו לא הוכנסו שום שינויים מלבד הגהה נוספת.

בגלל תנאי־ההדפסה, הכתיב של החוברת איננו אחיד. גם אחרי ההגהה השניה נשארו שגיאות בולטות אחדות, כמו: “אכן קציר העם” במקום: “אכן חציר העם”, בעמוד 36.

מהדורה זו, כקודמת, מוצאת במספר אכסמפלרים מצומצם ואינה מיועדת להפצה.



  1. יעקב מימון – נולד בלטביה ב־1902, עלה לארץ ב־1922. המציא שיטת סטונוגרפיה עברית ב־1924. שימש קצרן הקונגרסים משנת 1929 וכן קצרן הפרוטוקולים של מרכז מפא"י ושל ועידות, מועצות וכנסים רבים. נפטר ב־1977.  ↩

  2. “דע את עצמך”– כתובת החרוטה על קיר המקדש בדלפי. מופיעה בדיאלוג “פרותגורס” לאפלטון ומתייחסת להכרת האדם את כוחו, את חולשותו ואת כישוריו – וגבולותיהם. תהליך ההכרה העצמית, ככל שקשה הוא, משמש מנוף לגילוי עצמת היחיד והחברה.  ↩

  3. תזכירים.  ↩

  4. תעמולתית.  ↩

  5. בארצות־הברית היה קיים ה“יידישער סאציאליסטישער פארבאנד” (איגוד סוציאלי יהודי), שנוסד במאי 1921 כל־ידי חברי ה“בונד” ממזרח־אירופה. בפולין היה אז ה“בונד” בעל השפעה רבה, וברוסיה – הייבסקציה, שיצגה את תנועת הפועלים היהודית בתוך המפלגה הקומוניסטית. הגם שברל רואה בתנועת העבודה בארץ־ישראל ענף של תנועת הפועלים היהודית בעולם, הוא מבחין בינה לבין אחיותיה, שכן אלה לא היו ציוניות ולא עסקו בבניין הארץ – שתי תכונות המאפיינות את תנועת הפועלים בארץ־ישראל.  ↩

  6. הכוונה לעלייה השנייה.  ↩

  7. מאגר.  ↩

  8. לפי מחקרים אחרונים, אנשי העלייה השנייה באו ברובם ממשפחות שעסקו במסחר, מיעוטן בתעשייה ומלאכה. האינטליגנציה המסורתית היתה רק מיעוט בקרב עולי העלייה השנייה  ↩

  9. ברל מתכוון, מן־הסתם, לנרודיניקים (נרוד – עם, ברוסית), שפעלו ברוסיה החל משנות השבעים של המאה התשע־עשרה. אנשי האינטליגנציה, שניסו להשתלב בכפר הרוסי כעובדים, מורים ורופאים, ובדרך זו לסייע לעם וכן לעורר בקרבו תודעה מהפכנית. ראה הערה 6 להרצאה ב'.  ↩

  10. הכוונה, ככל הנראה, לסוציאליסטים האוטופיסטים כגון שארל פוריה ואחרים, אשר חזו שילוב בין העיר לכפר בעתיד. האידיאליזציה של חיי הכפר ושל חזרה לצורות חיים פשוטות וראשוניות היו דפוסים מקובלים בתיאורי אוטופיות למיניהן.  ↩

  11. ברל מבחין בין מאבק מקצועי ופוליטי של מעמד הפועלים, במטרה להיות לכוח פוליטי, ובין פעולה שנועדה לשפר את תנאי החיים של הפועלים ולהביא לקידום החברה על־ידי יצירה חברתית וכלכלית עצמאית שלהם.  ↩

  12. קואופרציה הנה איגוד יצרנים או צרכנים, המבוסס על שוויון זכויות וחובות של חבריו בתוך שיתוף־פעולה ועזרה הדדית. החלוצים בנסיונות בכיוון זה היו רוברט אואן בניו־לינארק (אנגליה, 1800) ובניו־הרמוני (ארצות־הברית, 1825) וכן האגודה הצרכנית ברוצ'דייל (אנגליה, 1844). ברל גורס, שנסיונות אלה היו בגדר תופעות שוליות בתנועת הפועלים הבינלאומית.  ↩

  13. בתנועת הפועלים המרכסיסטית התייחסו בעוינות לכל פעולה שיש בה משום ריכוך ושיכוך מלחמת המעמדות והניגודים המעמדיים בין הפועלים ובין בעלי ההון, מתוך הנחה שפעולות כאלה מונעות את הקיטוב בין המעמדות ומרחיקות את מועד המהפכה. לכן התנגדו בחריפות להקמת משק פועלים, קואופרציה וכולי, במסגרת המשטר הקפיטליסטי.  ↩

  14. הכוונה לקופות לעזרה הדדית, קופות למלווה כספים וקופות מאבק לסיוע לפועלים בעת שביתה, שהתפתחו בשלהי המאה התשע־עשרה בקרב תנועת הפועלים היהודית ברוסיה והיוו בסיס לארגון פוליטי וכלכלי של הפועלים.  ↩

  15. תנועת הפועלים היהודית במזרח־אירופה ובארצות־הברית ראתה באידיש את שפת העם היהודי, טיפחה את ספרות האידיש ואת התרבות העממית היהודית. ואילו בעברית ראתה שפה קלריקלית שחלף זמנה, המנותקת מחיי העם הממשיים. המאבק בין העברית לאידיש בקרב העם היהודי היה מקביל למאבק בין הציונות ובין האוטונומיסטים לסוגיהם, כל אלה אשר האמינו באפשרות קיומה של לאומיות יהודית ותרבות יהודית אוטונומית בגולה.  ↩

  16. הפפ“ס, ”המפלגה הסוציאליסטית הפולנית“, נוסדה בראשית שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. בד בבד עם תפיסות סוציאליסטיות נתייחדה בתחושת לאומיות חריפה ולחמה לחידוש עצמאות פולין. ברל טוען, שהפפ”ס לא השפיעה כלל על תנועת הפועלים היהודית, לעומת זאת השפיעו עליה הסוציאל־דמוקרטים הרוסים והגרמנים, שהאלמנט האינטרנציונלי היה בולט בהם ולא נזקקו לבעיה הלאומית. משתמע מכאן, שזהו מקור ההתנכרות (לדעת ברל) של תנועת הפועלים הארצישראלית, הלאומית באופיה, צמחה אף היא בחיק תנועה זו.  ↩

  17. דגם תדמית.  ↩

  18. ברל מתפלמס כאן עם התפיסה המרכסיטית, המתיימרת להסביר את כל תופעות האנוש באמצעות חוקי התפתחות אוניברסליים.  ↩

  19. נחמן סירקין – (1924־1868 ) – נולד ברוסיה, מראשוני הוגי־הדעות של הזרם הציוני־הסוציאליסטי. ב־1898 פירסם את מסתו על “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”, שנתנה את הביסוס הרעיוני לציונות הסוציאליסטית הלא־מרכסיסטית. יסד כתב־עת בשם השחר (ברלין 1903) לשם פרסום רעיונותיו. נתפס בשעתו לטריטוריאליזם, אך חזר בו והיה לאחד ממנהיגי פועלי־ציון. ב־1908 היגר לארצות־הברית. ב־1919 ביקר בארץ במסגרת המשלחת של “הברית העולמית של פועלי־ציון”, ומאז היה קשור למפלגת “אחדות־העבודה” ולהסתדרות העובדים הכללית. פירסם רבות בעברית, אידיש, גרמנית ושפות אחרות. נפטר בארצות־הברית.  ↩

  20. נראה שברל מרמז כאן למשבר האמון העמוק בעתיד הציונות ולהיסחפות רבים אחר התנועה הסוציאליסטית האינטרנציונלית, שפקדו רבים בעקבות המשבר הכלכלי בארץ בשנים 1928־1926. דוגמה לתהליך זה שימש גורלו של “גדוד העבודה”, שחלק מחבריו ירד ב־1928 בחזרה לברית־המועצות.  ↩

  21. משה מנדלסון (1729– 1786) – נולד בגרמניה. שילב לימודי קודש ופילוסופיה אירופית. תרגם את התנ"ך לגרמנית. באמצעות חייו וכתביו ביקש מנדלסון להוכיח שקיימת אפשרות של השתלבות היהודים ביצירה האנושית הכללית. מנהיגה הרוחני ומסמלה של תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה.  ↩

  22. ישראל בעל שם טוב (בעש"ט, 1700? ־ 1760) – מייסד תנועת החסידות. נולד בפודוליה שברוסיה למשפחה דלת אמצעים. נדד על־פני עיירות יהודיות במזרח־גאליציה ושימש כריש דוכנא (עוזר למלמד). התגלה כ“בעל־שם” (כינוי לעושה נפלאות ומופתים). מורה ומדריך דתי (ראה הערה 35 בפרק זה).  ↩

  23. “חכמת ישראל”– אחת משלוחותיה של תנועת ההשכלה, שהתפתחה במאה התשע־עשרה בגרמניה, שמטרתה היתה להתאים את מושגיהם של היהודים ונוהגיהם לאלה השוררים בחברה האירופית ולהציג את עושרה של היצירה היהודית לפני העמים. הדרך להשגת מטרות אלה היתה על־ידי חקר מקורותיהם של מנהגי הדת והיצירות הספרותיות של היהודים בכלי מחקר מודרניים.

    אחד ממניחי היסוד ל“חכמת ישראל” בגרמניה היה יום־טוב ליפמאן צונץ (1794–1886) – נולד בגרמניה, למד באוניברסיטת ברלין. ב־1819 נמנה עם מייסדי “האגודה לחכמת ישראל” וקרא לאיחוד מדעי היהדות עם המדעים הכלליים שישלימו ויפתחו אלה את אלה. בין ספריו, הדרשות בישראל (1832), על הסטוריה וספרות (1843). ראה את פתרון בעיית היהודים באירופה באמצעות הפרדת הדת מן המדינה והיווצרות משטר המבוסס על חוק וצדק. לעיוניו ומחקריו נודעת חשיבות רבה להתקדמות המחקר במדעי היהדות.

    אברהם גייגר (1810–1874) – נולד בגרמניה. קיבל חינוך תורני ולאחר מכן למד בהיידלברג ובאוניברסיטה בבון. בשנים 1835–1847 הוציא כתב עת מדעי לתיאולוגיה יהודית שהשתתפו בו חשובי “חכמת ישראל” של דורו. ב־1872 יסד את בית־המדרש הגבוה לחכמת ישראל, שבראשו עמד עד מותו. חיבורו הגדול הוא המקרא ותרגומיו, שכרך בו את תולדות התרגומים עם תולדות הכיתות בישראל (ביחוד הפרושים והצדוקים). אברהם גייגר נמנה עם ראשי תנועת הרפורמה בדת ובפולחן ומגדולי החוקרים של “חכמת ישראל”.  ↩

  24. ישראל אורשנסקי – נראה שברל טעה וצ"ל אליהו אורשנסקי (1846– 1875), נולד ברוסיה. ב־1863 למד באוניברסיטה בחרקוב ואחר־כך באוניברסיטה באודסה. היה עיתונאי, משפטן והיסטוריון ברוסיה. ב־1872 התפרסמו כתביו בספר היהודים ברוסיה, שיצא לאור בפטרבורג, ולאחר מותו, ב־1877 יצא לאור ספר נוסף שלו, התחיקה הרוסית ביחס ליהודים. אורשנסקי היה בן דור ההשכלה, מראשוני התובעים שוויון זכויות ליהודי רוסיה. ביסס את תביעתו למתן האמנציפציה על התועלת הכלכלית שיהודי רוסיה מביאים למדינה.  ↩

  25. ר' יצחק בער לוינסון (ריב"ל, 1788–1860) – נולד בפולין. בילדותו קיבל חינוך תורני. למד שפות ומדעים כלליים ברדזיווילוב. בחיבוריו הסטיריים העביר תחת שבט ביקורתו חסידים, צדיקים, תקיפי קהל, גבאים וחוכרי מסים. נאבק למען הפצת ההשכלה בקרב היהודים. בספרו החשוב, תעודה בישראל (1828), הטיף ליהודים ללמוד את לשונות הגויים וכן לימודי חול בכלל, וכן טען לפרודוקטיביזציה של היהודים. שלל את האידיש ותבע החלפתה בגרמנית או ברוסית.  ↩

  26. משה הס (1812– 1875) – נולד בבון. סוציאליסט, ממייסדי תנועת הפועלים בגרמניה ומפעיליה. ב־1862 כתב את רומי וירושלים, שאלת הלאומים האחרונה – קונטרס שבו הטיף לחידושה של קוממיות יהודית בארץ־ישראל בסיועה של צרפת, ארץ המהפכה. תורתו מתאפיינת בקשר שיצר בין תיקון עולם ובין פתרונה של “השאלה היהודית” כתנאי להשגתה של אותה הרמוניה עולמית. במהדורת ההקטוגראף נאמר “במשך” וזה כנראה שיבוש המעתיק.  ↩

  27. איבן סרגייביץ טורגנייב (1818–1883), מגדולי הסופרים הרוסים במאה התשע־עשרה. התנגד למשטר הצמיתות ולשלטון האצילים. ספריו: רשימותיו של צייד, קן האצילים (1859), על הסף (1860) אבות ובנים (1862) ועוד. בספריו ביטא את דופק החיים של האצולה הכפרית, את לבטי האינטלגנציה הרוסית ואת מאבק הדורות בראשיתה של התנועה המהפכנית. היה “פרו־מערבי” (ומנוגד לסלבופילים) חי בצרפת וזכה להכרה אירופית.  ↩

  28. פיודור מיכיילוביץ דוסטוייבסקי (1881־1821) – סופר רוסי, מגדולי ההוגים וחוקרי הנפש בספרות העולמית. סלבופיל נוצרי־אורתודוקסי, נתן ביטוי למעמקי הנפש הרוסית וסבכיה. חותמו טבוע בזרמים שונים של המחשבה הרוסית מימי סולובייב ועד המהפכה הבולשיביקית. ספריו: החטא ועונשו (תרגומו הראשון לעברית נעשה בידי י"ח ברנר), אידיוט, שדים, האחים קראמאזוב, ועוד. השפעתו היתה רבה על ברל וחבריו.  ↩

  29. קאראמצ'נדרה “מאהאטמה” גאנדי (1869–1948) – מנהיג תנועת השחרור הלאומית ההודית. אבי שיטת המאבק בדרך של “אהיסמה” – אי־אלימות, כלומר, בדרך של מרי אזרחי ואי־שיתוף־פעולה עם השלטונות הבריטים, אך תוך הימנעות מהשימוש באלימות ושפיכות־דמים.  ↩

  30. הכוונה כאן, מן הסתם, למשיכה של המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהילכה קסם על הנוער היהודי הרדיקלי בעולם וגם בארץ.  ↩

  31. באותם הימים התנהל משא־ומתן על איחוד “אחדות־העבודה” עם “הפועל הצעיר”, שאכן התגשם ב־1930, עם הקמתה של מפא"י.  ↩

  32. “סולל־בונה”– מוסד קבלני של הסתדרות העובדים הכללית. הוקם ב־1923 כחברת פועלים עברית שיתופית לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת. שימש כזרוע המבצעת של חברת העובדים ופאר היצירה של תנועת הפועלים העירונית. ב־1927 פשט “סולל־בונה” את הרגל בשל ניהול כושל: קבלת עבודות ללא תחשיבים כלכליים, התרחבות ללא בטחונות, התחייבויות מעבר ליכולת הפיננסית. היה זה אחד מכשלונותיה המרים ביותר של הסתדרות בעת המשבר הכלכלי, 1926־ 1928.  ↩

  33. דומה שברל מתייחס כאן לנטייה בקרב החוגים הרדיקליים בתנועת הפועלים להוציא מסקנות כל־כוללות ושליליות, כמובן, לגבי עתיד המפעל הציוני מכשלונות זמניים ובודדים.  ↩

  34. העלייה השניה – 1914־1909; העלייה השלישית – 1923־1919. שתי העליות התאפיינו כעליות חלוציות וכעליות של פועלים.  ↩

  35. מנדלי מוכר־ספרים (מו"ס) – כינויו הספרותי של שלום יעקב אברמוביץ (1917־1835). נולד בביילורוסיה, מגדולי הקלסיקונים של הספרות העברית והאידית. ממניחי היסוד לספרות האידיש החדשה ולסגנון העברי החדש. נהגו לכנותו “סבא של הספרות”. תיאר בסרקזם, אירוניה וכאב את המציאות של העיירה היהודית במזרח־אירופה. תיאורו שימש יסוד אידיאולוגי ל“שלילת הגלות”, שאיפיינה את חינוך הנוער הארצישראלי, בלי לעמוד על כך שביצירתו תיאר מנדלי אך פן אחד בלבד של החיים היהודיים בגולה. גם את יצירותיו באידיש תירגם הוא עצמו לעברית. מבין ספריו: האבות והבנים (אודסה 1868, עברית), פישקע דער קרומער (1869, מאוחר יותר בעברית ספר הקבצנים), דער לופט באלאן (1869), די קלאטשע (1873, בעברית סוסתי), לא נחת ביעקב (פרדס א', 1892), הנשרפים (פרדס ג', 1897).  ↩

  36. חסידות – תנועה חברתית דתית עממית שנוסדה במאה השמונה־עשרה במזרח־אירופה על ידי ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (הבעש"ט). החסידות העדיפה את הדבקות שבתפילת פשוטי העם על־פני הלמדנות והבקיאות בתלמוד של המעטים. החסידות עוצבה כדרך חיים חברתית מיוחדת, שבראשה מנהיג כריזמטי (“צדיק”), שהנהיג חבורה מלוכדת והעביר את סמכותו לצאצאיו. במרוצת הזמן התפתחו בחסידות זרמים שונים, כגון חב"ד, שטיפחה גם את חשיבות לימוד התורה, בצד הדבקות שבתפילה.  ↩

  37. הכוונה למהפכת 1905, המהפכה הרוסית הראשונה, ולמלחמת העולם הראשונה (1918־1914).  ↩

  38. יוסף חיים ברנר (1921־1881) – נולד באוקראינה. מגדולי הפרוזאיקונים העבריים. מתרגם ומסאי. ב־1906 יסד בלונדון את המעורר, כתב־עת ספרותי בלשון העברית שיצא לאור במשך שנתיים (ראה על המעורר: הרצאה ב', הערה 124). ב־1909 עלה לארץ, התיישב בירושלים והיה חבר מערכת הפועל הצעיר. ב־1919 יסד עם ב' כצנלסון את האדמה, ירחון תנועת העבודה בארץ־ישראל, שיצא לאור יל־ידי “אחדות־העבודה”. בין סיפוריו הנודעים: בין מים למים, מסביב לנקודה, מכאן ומכאן, שכול וכשלון. ביצירתו תיאר את מצוקתו של הצעיר האינטליגנט היהודי, שניתק מן המסורת הדתית ומחפש עוגן בחיים החילוניים תוך התלבטות בשאלות הקיומיות של העם היהודי. נתן ביטוי להוויית העלייה השנייה. נרצח באבו־כביר ליד יפו בעת מאורעות תרפ"א.  ↩

  39. אהרן דוד גורדון (1856–1922) – נולד ברוסיה. עלה לארץ ב־1904. ממעצבי דמותה ורעיונותיה של תנועת העבודה הארצישראלית, איש מופת. בתורתו בולטות נימות טולסטויאניות, שעיקרן ההטפה לחיי פשטות וההשתלבות בטבע. השכיל לשלב עיקרי אמונה זו בתורה לאומית־חברתית כוללת, שבמרכזה האמונה כי ראשית תיקונו של העם היהודי יהיה בתיקונו של האדם היהודי, וזאת באמצעות חיים של הגשמה עצמית ועבודה יוצרת, שהיא עבודה גופנית, המביאה לכלל התעלות האדם והתמזגותו עם הטבע.  ↩

  40. מסביב לנקודה– סיפור של י"ח ברנר מ־1904. מתאר את יעקב אברמזון, משכיל יהודי צעיר, סוציאליסט, ספק ציוני, הדוחה דחייה מוחלטת את העולם הסובב אותו, כולל משפחתו, מסורת אבותיו, סביבתו היהודית, והשואף ליצור דור יהודי אירופי חדש ולהביא למזיגה בין ערכי היהדות ובין מיטב ערכיה של תרבות אירופה. הוא נדחה ונכשל, ובסופו של דבר מגיע לכלל טירוף הדעת.  ↩

  41. “בונד”(קיצור שמו באידיש של האיחוד הכללי של פועלים יהודים ברוסיה, ליטא ופולין) – מפלגה סוציאליסטית יהודית, שנוסדה ברוסיה ב־1897. הקיפה המוני פועלים ומשכילים יהודים, במיוחד ברוסיה הלבנה. בעלת השפעה ניכרת ברוסיה שלפני מהפכת אוקטובר, ואחר־כך בפולין שבין שתי המלחמות. נאבקה על כבוד הפועל היהודי וזקפה את קומתו. דגלה באוטונומיה תרבותית־לאומית ליהודים והתנגדה בחריפות לציונות.  ↩

  42. במהדורת ההקטוגראף כתוב “אטפה”, וזו כנראה טעות של המעתיק.  ↩

  43. מכאן ומכאן– סיפור של י"ח ברנר, שנכתב לאחר עלייתו לארץ, ב־ 1909, והמתאר את העלייה השנייה, חושף את חולשותיה ומשבריה, ועם־זאת מסתיים בנימה של אופטימיות זהירה. ברל ראה בספר תיאור אותנטי של רוח העלייה השנייה.  ↩

  44. אטפ – שלב, תקופה.  ↩

  45. דוד שמעונוביץ (לימים דוד שמעוני, 1956־1886) – נולד ברוסיה, עלה לארץ ב־1909. משורר עברי. באידיליות שלו התייחד בתיאור המציאות הארצישראלית החדשה, למשל, “יובל העגלונים” (1913), “ביער בחדרה” (1914) ו“מצבה” (1928). תיאורו אופטימי לעומת הפסימיות המאפיינת את ברנר.  ↩

  46. קבוצה מחברי “פועלי־ציון”, עלתה ארצה מהעיר הומל שברוסיה בסוף 1903. בהיותם בהומל הצטיינו בהתארגנות להגנה עצמית בעקבות פוגרום קישינייב, ואחר־כך היו ממקימי מפלגת “פועלי־ציון” בארץ וממייסדי “השומר”. עליית קבוצה זו ארצה נחשבת לראשית העלייה השנייה.  ↩

  47. במלים “עליה חדשה” מתייחס ברל לעלייה השנייה, והתקופה של עשרים וחמש שנה שקדמו לה היא תקופת העלייה הראשונה.  ↩

  48. פתח־תקווה נוסדה ב־1878 כמושבה חקלאית יהודית ראשונה בארץ־ישראל על־ידי יהודים חרדים מירושלים, שהונעו על־ידי אידיאלים של פרודוקטיביזציה. יש הרואים ביסודה את תחילתו של הישוב החדש בארץ־ישראל.  ↩

  49. נסיונות התיישבות חקלאית יהודית בארץ־ישראל שקדמו לפתח־תקווה היו: ההתיישבות החקלאית במוצא בשנת 1863 על־ידי יהודי מירושלים, שאול יהודה, בן למשפחה שמוצאה מעיראק; בית־ספר החקלאי “מקווה ישראל”, שנוסד ב־1870 על־ידי חברת “כל ישראל חברים”; גיא אוני, מושבה חקלאית ליד צפת שנוסדה על־ידי יהודים מצפת ובראשם אלעזר רוקח ב־1878 ונעזבה לאחר זמן קצר. על אותן קרקעות הוקמה אחר־כך ראש־פינה.  ↩

  50. ארינה – בעברית: זירה.  ↩

  51. ביל“ו – ראשי תיבות ”בית יעקב לכו ונלכה“ (ישעיהו ב, 5), ארגון נוער שנוסד ברוסיה בעקבות ”הסופות בנגב“ – פרעות 1881. חתר לתחייה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של העם העברי בארצו, תחיית הלשון העברית והגשמה עצמית. מהביל”ויים נשארו בארץ עשרות אחדות בלבד, והם הקימו מושבה אחת (גדרה, 1884). חברי ביל"ו נתבלטו בקרב אנשי העלייה הראשונה בהיותם קבוצה אידיאולוגית מגובשת ובעלת מטרות לאומיות ושאיפות חברתיות.  ↩

  52. יסוד המעלה – המושבה הרביעית מבין ארבע המושבות הראשונות של ימי העלייה הראשונה. הוקמה ב־1884 על־ידי “חובבי־ציון” יוצאי רומניה.

    מתולה (צ"ל מטולה) – מושבה חקלאית בקצה הגליל העליון, שהוקמה ב־1898 על־ידי איכרים צעירים ופועלים מן המושבות הוותיקות (בעיקר זכרון־יעקב וראש־פינה).

    קוסטינה (צ"ל קאסטינה, לימים – באר־טוביה) – היתה מושבה חקלאית שהוקמה ב־1888 על ידי “חובבי־ציון” מבסרביה, שהבארון קנה למענם את הקרקע.

    מדובר בשלושה נסיונות התיישבות מתקופת העלייה הראשונה המאפיינים את כוחה ואת חולשתה של עלייה זו.  ↩

  53. “אפוטרופסות”– שיטת ניהול המושבות על־ידי פקידות הבארון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה. הבארון תמך כספית ברוב המושבות, רכש קרקעות, סייע לעריכת נסיונות חקלאיים ופיתח ענפי משק. המושבות נוהלו למעשה על־ידי פקידיו, שקבעו את חלוקת הכספים למתיישבים ותבעו מהם משמעת גמורה בענייני חקלאות, ובאורחות חייהם. היא בוקרה קשות על־ידי חובבי־ציון, ובמיוחד על־ידי אחד־העם במאמרו “הישוב ואפוטרופסיו” (תרס"ב, 1902) והיתה לכינוי גנאי בפי אנשי העלייה השנייה. ב“חזיון האפוטרופסות” הכוונה לנסיונות בעלי המאה בתנועה הציונית להיות גם בעלי הדעה לגבי אורחות החיים של המתיישב הציוני. הנושא היה אקטואלי לנוכח ועדת המומחים מטעם ההסתדרות הציונית שהגיעה לארץ ב־1928, ואשר ביקרה קשות את ההתיישבות העובדת ותבעה לשנות את עקרונותיה.  ↩

  54. כותב זכרונות.  ↩

  55. ב־1848 התחוללו בכמה ממדינות אירופה מהפכות “אביב העמים”, שבעקבותיהן קיבלו היהודים שוויון זכויות חלקי, בעיקר במדינות גרמניה.  ↩

  56. הכוונה למשא־ומתן על הרחבת הסוכנות היהודית ושילובם של נציגי ארגונים ואישים לא־ציוניים בהנהלתה, לשם הבטחת שיתוף־פעולה של כל היהודים הרוצים לסייע בהקמת הבית הלאומי. חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, היה היוזם והדוחף של הרעיון, במטרה לגייס תמיכה פוליטית, ובמיוחד כספית, רחבה לבניין הבית הלאומי. הרביזיוניסטים התנגדו להרחבת הסוכנות וראו בה את השלטת בעלי הממון על התנועה הציונית. תחילה גם “אחדות־העבודה” התנגדה, אך בעקבות המשבר הכלכלי של 1926 שינתה את עמדתה.  ↩

  57. “יאהודים” – כינוי גנאי ליהודים ממוצא גרמני שהיגרו לארצות־הברית באמצע המאה התשע־עשרה. הם בלטו בעושרם ובהתרחקותם מתרבות יהודית ומן המהגרים היהודים ממזרח אירופה בראשית המאה העשרים.  ↩

  58. הכוונה ל“סופות בנגב”, הפרעות ביהודים בדרום־רוסיה ב־1881, שפרצו בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני, ונפגעו בהן יותר ממאה קהילות יהודיות. השלטונות לא מיהרו לדכאן, ולדעת כמה היסטוריונים, אף עודדו אותן. בעקבות הפרעות באו “חוקי מאי”, שהגבירו את הפלייתם לרעה של היהודים. היהודים הגיבו, בין היתר, בהגירה המונית מרוסיה למערב.  ↩

  59. פריזיוו (רוסית) – גיוס לצבא.  ↩

  60. “נרודניה ווליה” (רוסית, “רצון העם”) – קבוצה מהפכנית שדגלה ב“הליכה אל העם”. מקורה במפלגה “זמליה אי ווליה” (אדמה וחירות), נוסדה ב־1876. הצטיינה בנכונותה להקרבה עצמית ובאידיאליזם של חבריה. לאחר שנכשלו הנסיונות לעורר את העם למהפכה על־ידי מעשים חיוביים והטפה, בחרה ה“נרודניה ווליה” בדרך הטרור כאמצעי לעורר את העם למודעות מהפכנית ולפעולה. פעולות הטרור כוונו נגד אישים מרכזיים במנגנון השלטון. שיא פעולותיה היה רצח אלכסנדר השני ב־1881.  ↩

  61. “עם עולם” – אגודה יהודית שהוקמה ברוסיה בעקבות “סופות בנגב”. מטרתה היתה לכוון את הגירת יהודי רוסיה לאמריקה, במגמת פרודוקטיביזציה, תוך חתירה להקמת התיישבות חקלאית שם. אולם הישובים החקלאיים שהקימה התפרקו לאחר כמה שנים וחבריה התפזרו בארצות־הברית. “עם עולם” היתה המקבילה הלא־ציונית לביל“ו והושפעה כמוה מתנועת ”ההליכה אל העם" הרוסית.  ↩

  62. קייב, ניקולאייב. המדובר בערים בדרום רוסיה, באזור שנפגע במיוחד מ“סופות בנגב”. האזור יוחד גם בפעילותה של אינטליגנציה יהודית מתבוללת.  ↩

  63. ב־1905 התחוללה המהפכה הרוסית הראשונה. מטרתה היתה דמוקרטיה ושוויון זכויות לכל עממי רוסיה. המהפכה דוכאה על־ידי משטר הצאר.  ↩

  64. חיים ז'יטלובסקי (1943־1865) – נולד בביילורוסיה. סוציאליסט, הוגה דעות וסופר אידיש. מ־1908 בניו־יורק. דגל בטיפוחה של האידיש כשפת העם היהודי. נע בין ה“בונד”, הטריטוריאליזם ו“פועלי־ציון” (בארצות־הברית). בימי מלחמת העולם הראשונה היה ממנהיגי “פועלי־ציון” בארצות־הברית. לאחר מכן התרחק מן הציונות.  ↩

  65. ויניפג – עיר בדרום־מרכז קנדה, ובה קהילה יהודית מאורגנת. כמה מן המוסדות הציוניים החשובים של יהדות קנדה נמצאים בה.  ↩

  66. אידיש: איגודים מקצועיים.  ↩

  67. פעולתה של ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה נתמכה בעיקר על־ידי יהודי ליטא, שהיוו רוב בקהילה היהודית. דרום אפריקה כונתה “הקולוניה הליטאית”. תרומתה של הקהילה להסתדרות הציונית היתה השניה בגודלה אחרי תרומת יהודי ארצות־הברית.  ↩

  68. הפסקה בכללותה באה להאיר את חשיבות השפעתה של המהפכה הרוסית הראשונה בעיצוב תנועת הפועלים היהודית בארצות־הברית, בקנדה ובדרום־אפריקה כתנועה בעלת תודעה ציבורית, כמו גם בעיצוב אופיה של העלייה השניה. זאת לעומת ההגירה לארצות־הברית והעלייה הראשונה לארץ, שהתרחשו לפני שנתגבשה תנועה בעלת הכרה ציבורית ברוסיה, ולכן נתאפיינו, אליבא דברל, בחוסר מוקד אידיאי ופוליטי.  ↩

  69. מדובר בעלית 300 חסידים ב־1777 לארץ־ישראל, ובראשם מנהיגם, ר' מנחם מנדל מויטבסק (1788־1730). העליה היתה ממניעים דתיים־משיחיים. הקטע משובש.  ↩

  70. עליית תלמידי הגאון מווילנה – אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1797־1720), מגדולי הוגי־הדעות והמנהיגים הרוחניים של היהודים בזמן החדש. ראש המתנגדים לחסידות. התעניין במדעים, אך לא צידד בהשכלה. בשנים 1810־1808 עלו אנשים מחבורת תלמידי הגר"א והתיישבו בצפת. ב־1816 עבר חלק מהם לירושלים והניח יסוד לישוב האשכנזי בה.  ↩

  71. ב־1891 היה גל עלייה ארצה בעקבות גירוש מוסקבה (1891) ואחריו גירושים ופוגרומים בערים רוסיות נוספות. בעקבות גל עלייה זה, שהיה כרוך בספקולציה ברכישת קרקעות, חידשה ממשלת תורכיה איסור ישן שלה על העלייה ארצה, ואסרה במפורש על נתינים זרים יהודים לרכוש קרקעות.  ↩

  72. ברל מתכוון לפעולות ה“נרודניה ווליה” (ראה לעיל, הערה 6) ב־1881, למהפכה הרוסית הראשונה ב־1905 ולהתעוררות המהפכנית במזרח אירופה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב־1917.  ↩

  73. ברל מקביל בין הגלים המהפכניים ברוסיה ובין גלי העליות לארץ, כתופעות־אחיות. 20 ברל מרמז להשפעת המאורעות ההיסטוריים הגדולים הפוקדים את העולם הלא־יהודי על העולם היהודי: תקופת שבתי צבי באה בעקבות פרעות ת“ח־ת”ט וחוסר היציבות הפוליטית בפולין במאה השבע־עשרה. מלחמות נפוליאון הביאו לחידוש תחושת מלחמת גוג ומגוג, ונראה שברל מכוון להשפעתן על תלמידי הגר"א שעלו לארץ.  ↩

  74. 74  ↩

  75. עולים מהעיירה פבילובסקה, ליטא, יסדו את עקרון, שהיתה המושבה הראשונה שהוקמה על־ידי “חובבי־ציון” בסיועו של הבארון רוטשילד (1884). יסוד המעלה קמה על־ידי עולים שבאו ממזריטש, אוקראינה. ראש־פינה נוסדה על־ידי עולים מרומניה (1882) וכן גם זכרון יעקב.  ↩

  76. חיבת־ציון – תנועה לאומית ציונית. נוסדה ברוסיה ב־1881 לאחר “הסופות בנגב”. יחודה בתפיסה הריאלית והחילונית של הישות הלאומית היהודית. מרכזה היה באודסה. ממנהיגיה הבולטים: פינסקר, ליליינבלום, מוהליבר, אחד העם. לא פעלה גדולות, אך סייעה להתיישבות בארץ־ישראל. הניחה את התשתית הרוחנית לקליטת הציונות ההרצליאנית.  ↩

  77. מנחם מנדל – אחד מגיבוריו הטיפוסיים של שלום עליכם, סמל לתלישות היהודית מן הקרקע ולקיום על פרנסות אוויר.  ↩

  78. “בימי הרעש” – סיפור מאת מנדלי מו"ס. נתפרסם ב־1884 בכתב־העת פרדס. מתאר את מסעם של שני גיבורים, ר‘ ליב מלמד ומנדלי, שהחליטו לעלות לארץ־ישראל. פגישתם עם האברכים הציונים מסתיימת במפח־נפש. ר’ ליב אינו מגשים ציוניותו ופונה לפרנסה המזדמנת לו באקראי, ומנדלי מגלה שהציונות הנה עורבא פרח והוא חוזר אל סוסתו, סמל הגלות והנדידה. הסיפור מבטא אכזבה מרה מסיכויי הגאולה.  ↩

  79. “נחלה מבוהלת” – מאמר מאת מרדכי בן הלל הכהן. נדפס לראשונה בלוח אחיאסף, שנה תשיעית, תרס“ב (פרקים א־ד), ושנה אחת־עשרה, תרס”ד. במאמרו מבקר הכותב את אנשי “העלייה המבוהלת”, שעלו בעקבות גירוש מוסקבה, 1891־1890, את אגודות חובבי־ציון ואת הטיפוס שנוצר בעלייה הראשונה, המוצגת כעלייה לא אידיאליסטית המבוססת על אמונת האנשים בהשגת נחלה בארץ־ישראל והתבססות כלכלית מהירה, תופעה שהיתה מנוגדת לתפיסתם של אנשי העלייה השנייה שאין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים.  ↩

  80. שלום עליכם (שלום רבינוביץ, 1916־1859), נולד באוקראינה. חי שנים רבות בקייב, ואחר־כך בארצות אחרות, לרבות ארצות־הברית, שם נפטר. סופר והומוריסטן באידיש. תיאר ביצירותיו את חיי היהודים והעיירה היהודית הטיפוסית במזרח אירופה. כמה מדימוייו נהפכו לסמלים: “מנחם מנדל”, “טוביה החולב” ואחרים. מבין סיפוריו ומחזותיו המפורסמים: סטמפניו (1888), יאסלע סאלאוויי (יוסיל הזמיר, 1889) ודאס גרויסע געווינס (הזכייה הגדולה, 1894).  ↩

  81. “זעליג מעכאניק”, סיפור מאת שלום עליכם, קייב,  ↩

    1. מספר על חייט יהודי ממאזאפובקה הרוצה לעלות לארץ־ישראל. החייט נוסע לעיר חמיילניק ומחפש את החברה ליישוב ארץ־ישראל כדי לרשום את עצמו, בני ביתו ועוד בעלי מלאכה לעלייה. גבאי החברה מסביר לו שלעת־עתה יש לבסס את המושבות הקיימות בארץ־ישראל ולשם כך דרוש כסף. החייט תורם מכספו האחרון וחוזר לעיירתו מאושר כי מעתה יש לו חלק בסיוע לקיומן של המושבות.
  82. טררם – רוב מהומה.  ↩

  83. תנועת ההשכלה היהודית התפתחה באירופה מסוף המאה השמונה־עשרה עד סוף המאה התשע־עשרה. דגלה בהשכלה חילונית, בלימוד לשונות זרות ובפרודוקטיביזציה של המוני העם היהודי, למען שילובו בקרב העמים בהם ישב. ברוסיה התאפיינה בשתי מגמות: האחת עמדה על פיתוח ההשכלה החילונית בעברית, והאחרת ביקשה להביא להשתלבות היהודים בתרבות העולמית באמצעות התרבות הרוסית. עד 1881 היה פינסקר אחד מתומכי מגמת הרוסיפיקציה.  ↩

  84. בגז' – מטען.  ↩

  85. פרוגרס – קידמה. המשכילים האמינו כי במהלך הקידמה האנושית יקבלו היהודים, גם ברוסיה, שוויון זכויות.  ↩

  86. המדובר ב“סופות בנגב”, פרעות 1881־2.  ↩

  87. העמים בבלקן נלחמו בסוף המאה התשע־עשרה כנגד תורכיה למען עצמאות לאומית. בסופו של דבר, הוקמו המדינות העצמאיות של רומניה, בולגריה וסרביה. מלחמות הבלקן שימשו גורם מעורר לתודעתם הלאומית של צעירים יהודים שראו במאבק של עמי הבלקן לעצמאותם דוגמה לנצחונה של תנועה לאומית על מעצמה אדירת כוח.  ↩

  88. אליעזר בן יהודה (1922־1858) – נולד בליטא, למד בפריס, עלה לארץ ב־1881. ראש וראשון למחיי העברית. בלשן, סופר ומלונאי. הושפע ממאבקם של האיטלקים לחירותם וממלחמת עמי הבלקן. במאמרו “שאלה נכבדה” (השחר ז‘, ניסן תרל"ט 1879, עמ’ 366־359) קבע, כי לסופרים ולספרות תפקיד בעידוד הלאומיות העברית ובחידוש הישוב בארץ־ישראל, וכי עליהם להתגייס למאבק זה בראש ובראשונה על־ידי החייאת השפה העברית.

    יהודה ליב ליאון פינסקר (1891־1921) – נולד וחי ברוסיה. רופא ופובליציסט. נטה לרוסיפיקציה, אך בעקבות “סופות בנגב” שינה דעתו ופירסם את החוברת אוטואמנציפציה (1882), שבה קרא לעם היהודי לפעול לשחרור העצמי ולגיבוש חיים לאומיים עצמאיים בטריטוריה משלו. האוטואמנציפציה, אשר בה מנתח פינסקר את תופעת האנטישמיות ומציגה כמחלת־נפש שאינה ניתנת לריפוי, היתה לאחד מכתבי היסוד של התנועה הציונית, ששללה את אפשרות המשך קיומו של העם היהודי בגולה. ב־1884 נבחר לעמוד בראש חובבי־ציון ברוסיה.  ↩

  89. בן דוד (יהודה ליב דוידוביץ, 1898־1855) – נולד בווילנה. סופר עברי, היה חבר בתנועה הפאן־סלבית והתנדב למלחמת הבלקנים. לאחר מכן מצא את דרכו לתנועת הסוציאליסטים העברים. בראשית שנות התשעים של המאה התשע־עשרה יסד באודסה את “שפה ברורה”, האגודה לדיבור עברי.  ↩

  90. חיים חיסין (1932־1869) – נולד ברוסיה. ב־1882 עלה לארץ עם קבוצת הביל“ויים השנייה, וב־1887 חזר לרוסיה. עסק ברוקחות, שימש רב מטעם הממשלה וכתב בעיתונים יהודיים. ב־1898 נסע ללמוד רפואה בשווייץ, וב־1905 חזר ארצה. נמנה עם מייסדי ”אחוזת בית“ ושימש בה רופא. ב־1925 פירסם את ספרו מיומן אחד הביל"ויים, ובו תיאר את חיי הביל”ויים ותלאותיהם בארץ.  ↩

  91. אשר אלתר דרויאנוב (1938־1870) – נולד בווילנה. סופר עברי. עלה לארץ פעמיים – ב־1903, וב־1921 עם קבוצת סופרים, ביניהם ביאליק. הרבה לכתוב בעיתונות העברית. חיבר את כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל (א‘, אודסה, תרע"ט; ב’־ג', תל־אביב, תרפ“ח, תרצ”ב. להלן: כתבים). זהו אוסף תעודות המהווה מקור היסטורי חשוב לתולדות חיבת־ציון והעלייה הראשונה. בכתבים א‘, תעודה מספר 27, אלה “פרקי חיסין” עליהם מדבר ברל. לאחרונה הופיעה מהדורה חדשה של כתבים, בעריכת ש’ לסקוב, תל־אביב, תשמ"ג. פרקי חיסין שם הם תעודה מספר 138. תודתנו נתונה לש' לסקוב, שסייעה לנו בפענוח עניין זה.  ↩

  92. במהדורת ההקטוגראף כתוב שבדר וצ"ל שדבר (צרפתית), שפירושו – מלאכת מחשבת.  ↩

  93. טריטוריאליזם – שם כולל לתנועות במאות התשע־עשרה והעשרים שמטרתן היתה להביא להתרכזות היהודים בחבל ארץ עצמאי או אוטונומי, שישמש בסיס לגיבושה של לאומיות יהודית על בסיס טריטוריאלי. ארץ־ישראל היתה אחת הארצות שנשקלו כמתאימות לכך, אך לא נחשבה כתנאי בל יעבור. פינסקר באוטואמנציפציה אינו קובע שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, וברל מרמז לכך שגם באידיאולוגיה של הביל“ויים היו יסודות טריטוריאליסטיים. אפשר שהוא גם מרמז לתנועה האחות של ביל”ו, “עם עולם”, שראתה בארצות־הברית את הארץ העדיפה להתיישבות יהודית.  ↩

  94. אסימילציה – התבוללות.  ↩

  95. נפתלי הרץ (היראץ) גינצבורג (1909־1833) – נולד ברוסיה. היה חבר ה“דומה” של פטרבורג ומנהלם של מוסדות פיננסיים שונים. נתפרסם כפילנתרופ וכמצאנט של מוסדות תרבות, וכן כשתדלנה של יהדות רוסיה. ב־1882־1881 אירגן כנסים של נציגי קהילות כדי לטכס עצה נגד הפוגרומים בדרום רוסיה. פעל לביטולן של “התקנות הזמניות” שהוציא שר הפנים איגנטייב במאי 1882. עמד בראש קהילת פטרבורג ו“חברת מפיצי השכלה”.  ↩

  96. בעקבות הפוגרומים החלה תנועת הגירה מבוהלת של יהודים מתחום המושב, שפנתה בעיקרה לארצות־הברית. מנהיגי הציבוריות היהודית ברוסיה מקרב אצולת הממון, ובראשם הבארון גינצבורג, התנגדו להגירה משום שחששו שהשלטונות הרוסיים יראו בה גילוי של אי־נאמנות היהודים למולדתם הרוסית.  ↩

  97. רוסקי ייברי (רוסית, יהודי־רוסי) – שבועון בשפה הרוסית. יצא לאור בשנים 1884־1879 בעריכת המשכיל היהודי יהודה ליב קנטור.  ↩

  98. יחיאל לבונטין (פסבדונים, חושי הארכי, 1936־1861) – נולד ברוסיה, מהנדס. מראשית שנות השמונים של המאה התשע־עשרה פעל בתנועת “חיבת־ציון”, “בני־משה” ועוד. עלה לארץ ב־1922 וחי בתל־אביב. ניהל מ־1924 את “חברת חרושת ברזל בע”מ“ מטעמו של אפ”ק (אנגלו־פלשתינה בנק. לאחר יסוד המדינה: בל"ל) בנווה צדק. החל בכתיבתו בסדרת כתבות בהמליץ (1891), ומאז השתתף בקביעות בעיתונות ובכתבי־עת בסיפורים, בהם תיאר את לבטי דורו. ברל מרמז לסיפורו הגדול, “ימי המעשה”, שנדפס בהמשכים בהשלוח (כרך ב‘, ניסן־אלול תרנ"ז; כרך ג’, טבת־סיוון תרנ"ח).  ↩

  99. קיים ויכוח בין החוקרים בסוגיה, אם אכן היו הביל"ויים סוציאליסטים, כפי שמניח ברל.  ↩

  100. ברל עלה לארץ ב־1909.  ↩

  101. סילקא (רוסית) – גלות, ארץ גזרה.  ↩

  102. שליסלבורג – עיר מבצר קטנה בקצה הנהר ניבה ברוסיה ובה בית סוהר מפורסם לאסירים פוליטיים בימי הצארים. נכלאו בו מנהיגי התנועה המהפכנית הרוסית.  ↩

  103. לורנס אוליפנט (1888־1829) – מדינאי, עיתונאי ומיסטיקן אנגלי אוהב ציון. ב־1879 בא לארץ־ישראל וניהל משא־ומתן עם השלטונות התורכיים בקושטא על מתן זכויות חכירה ליהודים בגלעד. האישור לא ניתן. ברל מרמז למשא־ומתן בין הביל"ויים לאוליפנט ב־1882 בדבר סיועו של האחרון להשגת אישור מן השלטונות התורכיים להקמת מושבה בארץ־ישראל ותמיכה חומרית בה. בסופו של דבר לא ניתן האישור.  ↩

  104. קערות בערב יום הכפורים – קערות צדקה בבית־הכנסת, שבהן היו נוהגים לשים מעות בערב יום־כיפור לסיוע לנצרכים. המדובר בפער שבין חלומות הביל"ויים ובין הישגיהם הפעוטים.  ↩

  105. הכוונה לתנועת “חיבת־ציון”.  ↩

  106. מגנאט – אציל.  ↩

  107. שנוררים – אנשים החיים על נדבות אחרים.  ↩

  108. גדרה – המושבה היחידה שיסדו הביל"ויים. הוקמה ב־1884. שמרה על עצמאותה, לא נסתייעה על־ידי הבארון ולא קיבלה אפוטרופסות הפקידות.  ↩

  109. ברל מתכוון למדיניותו של “הנדיב הידוע”, הבארון אדמונד דה רוטשילד, במושבות בארץ־ישראל, שהיתה מושתתת על תמיכה כספית שהותנתה בקבלת דין האפוטרופסות של פקידות הבארון. ברל רואה בה את הגורם לשבירת רוח היצירה של אנשי העלייה הראשונה.  ↩

  110. אמנם ברוסיה מנתה ביל"ו כמה מאות אנשים, אך ארצה הגיעו בסך־הכל כמה עשרות.  ↩

  111. אלחנן ליב לוינסקי (1910־1857) – נולד בווילנה. סופר עברי ועסקן ציוני ברוסיה. יצאו לו מוניטין בשל הבולטינים הפובליציסטיים הפופולאריים שבהם הגיב למאורעות זמנו. ב־1882 עלה לארץ ושהה בה חודשים אחדים. חזר לרוסיה והיה לאחד מפעילי “חיבת־ציון”.  ↩

  112. בקיץ 1891, בעקבות עלייה מוגברת של יהודים לארץ, אסרה הממשלה העות'מאנית על קניית קרקעות ובניין בתים על־ידי יהודים. נבנו בתים תחת מסווה של בניית רפתות; תשלום הבקשיש – השוחד – סייע אף הוא לעקוף את האיסור.  ↩

  113. משה ליב ליליינבלום (1910־1843) – נולד בפלך קובנה. סופר, מורה ומבקר עברי. בסוף שנות השבעים התקרב לחבורת הסוציאליסטים העברית הראשונה (שכללה גם את אברהם אורי קובנר ויהודה ליב לוין). בעקבות פרעות 1882־1881 נעשה חובב־ציון נלהב וכיהן החל מ־1884 כמזכיר תנועת “חובבי־ציון”. עם הקמת התנועה הציונית תמך בזרם המדיני בהנהגת הרצל, אם כי הדגיש גם את חשיבות העבודה המעשית בארץ־ישראל.  ↩

  114. בתנועת “חיבת־ציון” היו פעילים מיומה הראשון חילוניים – כגון פינסקר וליליינבלום, וחרדים – כרב שמואל מוהליבר, הרב ברלין ואחרים. החרדים טענו, שלא יעלה על הדעת, שמתיישבים בארץ־ישראל לא יקיימו מצוות. הביל“ויים, שהיו חילוניים באורחות חייהם, חויבו לשמור מצוות, כתנאי לקבלת תמיכתה הכספית של ”חיבת־ציון".  ↩

  115. אכספרטים – מומחים. ברל מרמז לוועדת המומחים המפורסמת מטעם ההסתדרות הציונית, בראשות אלפרד מוריץ מונד (הבארון מלצ'ט), שכתבה ב־1928 דו"ח על ההתיישבות העובדת ובו חרצה פסק דין קטלני עליה, במיוחד על הקיבוץ.  ↩

  116. זאב קלונימוס ויסוצקי (1904־1824) – נולד ברוסיה. איש עסקים אמיד. מראשוני “חובבי־ציון” ומראשי אגודת “חובבי־ציון” במוסקבה. בשנת 1885 יצא בשליחות “חובבי־ציון” לארץ־ישראל כדי להמליץ על אופן התמיכה במושבות שבחסות התנועה. הוא הציע להעביר את הביל“ויים מגדרה לפתח־תקווה ולהעסיקם בה כפועלים. במקביל הציע ליישב על אדמת גדרה משפחות פליטים יהודים שהגיעו ארצה וחיו שנים בחוסר כל. הצעתו נדחתה על־ידי הוועד המרכזי של ”חובבי־ציון" ברוסיה.  ↩

  117. הכוונה לביקורת שנשמעה ב־1927 בהסתדרות הציונית על ההתיישבות העובדת. תקופת ההרצאות נתאפיינה במאבק של “אחדות העבודה” בפרט ותנועת הפועלים בארץ בכלל נגד ההנהלה הציונית שנבחרה בקונגרס הט“ו בבזל (1927) ובה הרי סאקר, הנרייטה סאלד ופרידריך קיש. ההנהלה הציונית נבחרה בסיסמת ה”קונסולידציה“, נהגה מדיניות של איזון תקציבי וסירבה לתמוך במפעלים כושלים כמו ”סולל־בונה". בעיני ברל וחבריו נחשבה מדיניות זו כדפלציונית, מגבירה אבטלה ופוגעת בפועלים.  ↩

  118. ברל מתכוון לכך שבזמנם של הביל"ויים עדיין לא התחוללה התחרות על נשמת הנוער היהודי בין האידיאולוגיה הציונית ובין האידיאולוגיה הרואה במהפכה העולמית את הפתרון לשאלה היהודית, כפי שהיה מאז ראשית המאה העשרים.  ↩

  119. במהדורת ההקטוגראף כתוב “סרכה” וצ“ל ”שרכה".  ↩

  120. בעצם, עשר שנים – לאחר “סופות בנגב”, 1882־1881.  ↩

  121. ב־1891 גורשו כעשרים אלף יהודים ממוסקבה. הגירוש נעשה על־פי צו השלטונות והביא להתערערות אמון היהודים בשלטון ולהגברת זרם המהגרים מרוסיה.  ↩

  122. בגל העלייה של 1891 הגיעו כ־8,000 איש לארץ. היו ביניהם בעלי הון, שליחים של אגודות להתיישבות, אך עלו גם צעירים מחוסרי אמצעים, ורבים מהם היו לפועלים חקלאיים.  ↩

  123. משה סמילנסקי (1953־1874) – נולד באוקראינה, עלה לארץ ב־1980 והתיישב ברחובות. חקלאי וסופר. כתב מאמרים וסיפורים על חיי החלוצים ועל חיי הערבים. ממנהיגי האיכרים ובר־פלוגתא לפועלים בשנות השלושים. ערך את השבועון בוסתנאי של התאחדות האיכרים.  ↩

  124. חדרה היתה ידועה בביצותיה נגועות הקדחת, מחלה שהפילה חללים רבים בין המתיישבים. רק בימי העלייה השנייה נוקזו הביצות וחדלה הקדחת.  ↩

  125. קופת־חולים הוקמה ב־1912 בעקבות החלטת הוועידה השנייה של הפועלים החקלאיים ביהודה להקים קופת עזרה הדדית של הפועלים כביטוח בריאות.  ↩

  126. נס־ציונה – תחילתה באחוזה משפחתית שהוקמה ב־1883 על אדמת ואדי אל־חנין. ב־1887 התיישבו בה פועלים שנאלצו לעזוב את ראשון־לציון לאחר שמרדו בפקידות. מיכאל הלפרין ביקש להגשים שם את הרעיון של מושבת פועלים, קנה את האדמות וקרא למושבה נס־ציונה. ברל מסכם את הישגי גל העלייה של 1891 ומונה ביניהם את הקמת רחובות, חדרה, וחידוש פניה של נס־ציונה.  ↩

  127. תפיסה זו אופיינית להשקפתו של ברל, שראה בעלייה השנייה יצירה חדשה, בחינת יש מאין, ולא המשך לארגוני הפועלים שהיו קיימים בעת העלייה הראשונה.  ↩

  128. במהדורת ההקטוגראף כתוב “קדם” וזה שיבוש.  ↩

  129. במהדורת ההקטוגראף יש טעות וכתוב “15 שנה”, צ"ל 25 שנה.  ↩

  130. בנימין זאב הרצל (1904־1860) – נולד בבודפסט. אבי הציונות המדינית. ב־1896 פירסם את מדינת היהודים, ובה תכניתו לפתרון שאלת היהודים על־ידי הקמת מדינה יהודית. ב־1897 יסד את ההסתדרות הציונית העולמית. הציונות המדינית, שביקשה להשיג ליהודים בארץ־ישראל זכויות מדיניות בדרך של ערבויות בינלאומיות, נעשתה לזרם המרכזי בתנועה הציונית.  ↩

  131. ברל מבחין בין סוציאליסטים שהיו יהודים ובין יהודים שביקשו ליישם את הסוציאליזם לעם היהודי.  ↩

  132. אהרון שמואל ליברמן (1880־1845) – נולד בפולין, מראשוני הסוציאליסטים בספרות העברית. נתחנך ברוח ההשכלה. ב־1875 עבר ללונדון ויסד בה את “אגודת הסוציאליסטים העברים”. ב־1877 יסד בברלין אגודה דומה. לאחר מכן עבר לווינה ופירסם את שלוש החוברות של עיתונו האמת, שנכתב ברוח סוציאליסטית־מהפכנית, ועסק בהברחת ספרות מחתרת מהפכנית לרוסיה. ב־1879 יצא ללונדון והתקרב לחוגי “נרודניה ווליה”. בקשותיו לחזור לרוסיה ולעסוק בפעילות מהפכנית נדחו, וב־1880 עקר לארצות־הברית.

    ב־1928 יצאו כתביו לאור בהוצאת דבר, וברל כצנלסון כתב עליו ותיארו כסופר סוציאליסט יהודי, ראשון הכותבים על נושא הסוציאליזם בספרות העברית (דבר, מוסף ג‘, גליון 32, עמ’ 4).  ↩

  133. ההסתדרות הציונית העולמית וה“בונד”, מפלגה סוציאליסטית יהודית ברוסיה, ליטא ופולין נוסדו באותה שנה – 1897. מאז התחרו על הנוער היהודי.  ↩

  134. יצחק לייבוש פרץ (1915־1892), נולד בפולין. מאבות הספרות החדשה באידיש. בכתיבתו טיפח את העממיות היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם למרות חייהם הקשים. גיבור סיפורו “באנטשע שווייג” (“בונצי שתוק”, כל כתבי י"ל פרץ, כרך ג‘, ספר ב’, תל־אביב, תשכ"ו) מבטא בחייו העלובים את דמות היהודי האביון ואורח חייו.  ↩

  135. דוד פינסקי (1959־1872) – נולד ברוסיה. מחזאי וסופר אידיש. חי במוסקבה, בווינה ובברלין, וב־1900 עקר לארצות־הברית. סיפוריו ומחזותיו מתארים את התעוררותה החברתית של השכבה העובדת הענייה ביותר בעם היהודי, החיה בעיירה. מחזותיו יסורים ואייזיק שעפטעל (רוסיה 1899) – שנחשב למחזה כמעט פרולטרי – מתארים את היהודי הפורץ גבולות עיירתו לטובת השתלבות בחיי הציבור.  ↩

  136. אפשר שהכוונה לפגישת הרצל עם ונצל פון פלבה, שר הפנים בממשלת הצאר, באוגוסט 1903. פגישה זו נתקיימה ביוזמת הממשלה הצארית – ככל הנראה כדי לבלום את גל הביקורת על המשטר הצארי שגאה בארצות אירופה בשל פוגרום קישינייב. בעקבות אותה פגישה קיבלה ההסתדרות הציונית רשות לפעול ברוסיה הצארית.  ↩

  137. ברל גורס שקיים יחס גומלין בין התנועה הציונית ל“בונד”, כשתי תנועות שהצליחו לעורר המונים, ורואה בהתעוררות הציונית את הגורם שהביא להתחזקות ההכרה הפוליטית של המוני יהודים, ובדיעבד גם להצלחת ה“בונד”.  ↩

  138. שמעון דובנוב (1941־1860) – היסטוריון, יליד ביילורוסיה. פעל בפטרבורג, בברלין ובריגה. תיאר את תולדות ישראל כתולדות עלייתם וירידתם של מרכזים יהודיים הנודדים מארץ לארץ (ארץ־ישראל, בבל, ספרד וכולי). הוגה תורת האוטונומיזם, שגרסה ביסוס הלאומיות היהודית בגולה באמצעות אוטונומיה תרבותית. תבע השתלבות היהודים במדינות מושבם בדרך האמנציפציה, בתוך שמירה על יחודם הלאומי־התרבותי. ה“בונד” קיבל את תפיסתו של דובנוב, שפתרון בעיית היהודים יבוא לא על־ידי הגירה אלא על־ידי פתרון בעיית היהודים בארצות מושבם, בדרך של דמוקרטיזציה ותיקונים חברתיים, ודגל בטיפוח התרבות הלאומית היהודית העממית, שביטויה היה בשפת האידיש ובספרותה. גם התנועות הקולטוריסטיות שקמו באותן שנים ביטאו התעוררות תרבותית, שבאה לידי ביטוי בהופעת ספרות אידיש מזה ובהתחדשות השפה העברית כשפה חיה מזה.  ↩

  139. דער יוד – שבועון ציוני באידיש, יצא לאור בקרקוב בשנים 1903־1899. עורכיו היו יוסף לוריא ויהושע ח' רבניצקי. נועד לקורא המשכיל ובא לענות על צורכיהם התרבותיים של קוראי האידיש.

    יהושע חנא רבניצקי (1944־1859) – אחד משני עורכיו של דער יוד, סופר ומו“ל עברי, עורך, מסאי ומתרגם. היה פעיל ב”חיבת־ציון“. הוציא לאור וערך את המאסף הספרותי פרדס (א‘־ג’, תרנ“ב־תרנ”ז), שנתפרסמו בו כתביהם של הבולטים בסופרי התקופה. ב־1901 יסד יחד עם ח”נ ביאליק וש' בן־ציון את הוצאת הספרים “מוריה”. היה שותפו של ביאליק בהוצאת ספרי לימוד. יחד ערכו את סיפורי המקרא (תרס"ג, ה') ואחר־כך את ספר האגדה (א‘־י’, תרס“ח־תרע”א). ב־1921 עלה ארצה והקים עם ביאליק ושמריהו לוין את הוצאת “דביר”.

    יוסף לוריא (1937־1871) – שותפו של רבניצקי בעריכת דער יוד, נולד בליטא. למד פדגוגיה באוניברסיטת ברלין. הצטרף לתנועה הציונית עם היווסדה. יסד וערך כתבי־עת ציוניים ויהודיים באידיש ובעברית ברוסיה ובפולין. ב־1907 עלה לארץ והמשיך בפעולתו הפובליציסטית. היה מורה בגימנסיה “הרצליה” ועמד בראש הסתדרות המורים. מראשי הלוחמים למען השפה העברית.  ↩

  140. “קליינקולוניזציה” – התיישבות קטנה. ביטוי גנאי, המבטא את התנגדות הזרם ההרצליאני המדיני בהסתדרות הציונית להתיישבות בגנבה (“הסתננות”) בארץ־ישראל בטרם הושג הצ‘ארטר מן השלטונות העות’מאניים.  ↩

  141. לוזונג (גרמנית) – סיסמה, אמרה. ברל מתייחס ל“תכנית הלסינגפורס” שנתקבלה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה בהלסינגפורס, 1906. עיקרה: הצורך ב“עבודת ההווה” בגולה, ב“כיבוש הקהילות” ובמאבק למען זכויות אזרח ומתן יצוג פרלמנטרי ליהודים בארצות מושבם. שינוי זה במדיניות הציונית – הפניה לעבודה בגולה – בא נוכח העובדה שהצ'ארטר המיוחל נתמהמה ולאחר מות הרצל נעצרה תנופת התנועה הציונית. כפתרון־ביניים הועלתה הסיסמה של העמקת הפעילות הציונית בגולה. ברל ראה בהפניית משאביה של התנועה מן הפעילות בארץ־ישראל לפעילות בגולה טעות ואות לחולשה.  ↩

  142. היומן של הרצל, כל כתבי תאודור הרצל, מתורגמים על־ידי מיכאל ברקוביץ, ספר ראשון, הוצאת “ספרות ועתונות על ידי הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין”, ורשה, תרפ“ב־תרפ”ג.  ↩

  143. מדובר בכשלונו של הרצל בשנים 1904־1897 להשיג את הצ‘ארטר המיוחל מידי השולטן על ארץ־ישראל. כתוצאה מכשלון זה היה מוכן לוותר על ארץ־ישראל ובלבד להשיג צ’ארטר על ארץ – ומיד. מכאן, לדעת ברל, מקור הסכמתו להתיישבות היהודים באפריקה המזרחית (תכנית אוגנדה), שהוצעה לו על־ידי הבריטים.  ↩

  144. ביניש מיכלביץ (כינויו המחתרתי של יוסף איזביצקי) (1928־1876) – נולד ברוסיה. ממנהיגי ה“בונד”. תחת שלטון הצאר נאסר פעמים רבות ואף הוגלה לסיביר. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמסר לפעולה חינוכית־חברתית בפולין העצמאית והיה יושב־ראש רשת בתי־הספר באידיש של הבונד (ציש"א). בפולמוסיו נגד הציונות נקט מידה מסוימת של מתינות. ספר זכרונותיו, זכרונות של סוציאליסט יהודי (1920), הוא חומר חשוב לתולדות התנועות הסוציאליסטיות היהודיות בפולניה ובמערב־רוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה.  ↩

  145. יבסקציה (רוסית, קיצור של יברייסקיה סקציה) – המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות. נוסדה לאחר המהפכה הבולשביקית. מנהיגיה סיגלו לעצמם השקפת עולם קומוניסטית שלא הכירה בלאום היהודי, אם כי היו קשורים נפשית, תרבותית ורוחנית לקיבוץ היהודי בברית־המועצות, היבסקציה לחמה בחריפות נגד פעילות ציונית בברית־המועצות ונתפסה על־ידי מנהיגי תנועת הפועלים בארץ כאחד הגורמים העיקריים למדיניות האנטי־ציונית של ברית־המועצות.  ↩

  146. אברהם מנחם מנדל אוסישקין (1941־1863) – נולד בביילורוסיה. חבר ביל“ו, מזכיר אגודת ”חובבי־ציון“ וחבר בארגון ”בני משה". עמד בראש מתנגדי תכנית אוגנדה (“ציוני־ציון”). עלה ארצה בשנת  ↩

    1. עמד בראש הקרן הקיימת לישראל. איש הציונות המעשית, אותה ביטא ב“הפרוגרמה שלנו” – מאמרו המפורסם. אמרתו “אוט פראזי ק דילה” – ממליצות למעשים, מדגישה חשיבות המעשה הציוני. במהדורת ההקטוגראף כתוב “הפראזה נדילה” – וזה שיבוש.
  147. פריסטאב (רוסית) – מפקח משטרה ברוסיה הצארית.  ↩

  148. סמודרז'ויה (רוסית) – שלטון יחיד, עריצות.  ↩

  149. ברושורה (רוסית) – חוברת. ביטוי שיש בו נופך של זלזול במחשבה ובהסברה שטחיות. ברל גורס שה“בונד” אימץ את יסודות המחשבה הסוציאליסטית כפי שנתגבשו בגרמניה וברוסיה, בלי להתאימם למציאות החיים היהודית.  ↩

  150. נחמן סירקין יסד ב־1901 את “הסיאונה” (על שמו של משה הס), אגודה ציונית־סוציאליסטית, כצעד ראשון להקמת מסגרות ארגוניות שיסייעו בידו להגשים רעיונותיו (במהדורת ההקטוגראף נכתב “הסואנה”, וזה שיבוש). ב־1903 יסד את הסתדרות “חרות”, שעמדה על בסיס הציונות המדינית והשתייכה להסתדרות הציונית. מטרתה: להילחם בנטיות ההתבוללות שבעם היהודי, להלאים את הקרקע בארץ־ישראל ולהקים עליה ישובים קואופרטיביים.  ↩

  151. ווז‘רוז’דניה (רוסית – “התחייה”) – מפלגה לאומית סוציאליסטית יהודית ברוסיה (1905־1903). לחמה לאוטונומיה לאומית־מדינית בגולה, שבמרכזה יתייצב סיים (בית־נבחרים) יהודי. פעלה להקמת תנועת עבודה יהודית סוציאליסטית בדרך המאבק המהפכני.  ↩

  152. המפלגה הציונית־סוציאליסטית. ס“ס – ראשי תיבות ברוסית. הוקמה בינואר 1905 על־ידי קבוצת טריטוריאליסטים שנתפלגה ממפלגת ”פועלי־ציון". מגמתה היתה טריטוריאליסטית. ב־1917 הצטרפה למפלגה המאוחדת של הפועלים היהודים.  ↩

  153. ככל הנראה, צ“ל ”שצמחו בעקבות הופעת הציונות“. ברל מונה כאן את כל צורות הסוציאליזם הלאומי היהודי: ה”בונד“, הדוגל בשינוי המשטר ברוסיה; ”התחייה“, שהיתה למעשה אוטונומיסטית והס”ס, שהיתה טריטוריאליסטית, ו“פועלי־ציון” הציונים־סוציאליסטים.  ↩

  154. המדובר בדטרמיניזם הציוני, או מה שנקרא “הציונות הקטסטרופלית”, שגרסה כי אין עתיד לקיומו של העם היהודי אלא אם יתעשת ויקים מרכז לאומי משלו בארץ־ישראל.  ↩

  155. ככל שהתנועה הציונית נכשלה בהצגת מטרות קונקרטיות בפני הצעיר היהודי ובהתוויית הדרך להשגתן, כן גדלה משיכתה של התנועה המהפכנית הרוסית, העשירה ב“מצוות עשה”, והשפעתה על הנוער היהודי, שחיפש מענה למצוקות העם.  ↩

  156. במהדורת ההקטוגראף כתוב “לתחת” – וזה שיבוש.  ↩

  157. הפרעות בעיר קישינייב שבבסרביה, רוסיה, פרצו ב־19 באפריל 1903 ובמהלכן נהרגו 45 איש ונפצעו כ־600. 1,500 חנויות ומעונות נבזזו או נהרסו. המשטרה לא התערבה בנעשה. הפרעות זיעזעו את יהדות רוסיה ואת טובי האינטליגנציה הרוסית כמו טולסטוי, גורקי ואחרים. בעקבות קישינייב גאה מחדש גל ההגירה היהודית אל מעבר לים.

    שירו של ביאליק, שכונה תחילה “משא נמירוב” ולאחר מכן “בעיר ההרגה”, ובו הוקיע את הפסיביות היהודית נגד הפורעים, ביטא את רגשי הזעם היהודיים ושימש השראה ולגיטימציה להופעתה של הגנה עצמית יהודית.  ↩

  158. חסרה מלה בטקסט.  ↩

  159. “ציוני כללי” בהקשר זה: ציוני שלא הצטרף אל אחת הסיעות הקיימות בהסתדרות הציונית.  ↩

  160. מקס עמנואל מנדלשטם (1912־1839) – נולד ברוסיה. רופא נודע. פעיל התנועה הציונית

    והטריטוריאליסטית ברוסיה. מנאמני הרצל. תמך בתכנית אוגנדה.  ↩

  161. מקס נורדאו (שמחה מאיר זידפלד, 1923־1849) – נולד בהונגריה. עיתונאי, סופר והוגה־דעות בעל־שם באירופה. חברו ויד ימינו של הרצל. ניסח ב־1897 את תכנית בזל והיה דמות מפתח בקונגרסים הציוניים.

    “מקלט ליל” היה כינויו של נורדאו לתכנית ההתיישבות היהודית האוטונומית במזרח־אפריקה (אוגנדה), שהעלה הרצל בקונגרס הציוני השישי (1903), בעקבות הצעה של הממשלה הבריטית. נורדאו טען, כי אוגנדה תשמש מקלט ליל ליהודים נרדפים ובה תתגבש ההכרה הלאומית היהודית.  ↩

  162. אחד־העם (אשר צבי גינזברג, 1927־1856) – נולד ברוסיה. הוגה דעות ופובליציסט בעל סמכות רוחנית בתנועה הציונית. ביקר בחריפות את שיטותיה של “חיבת־ציון”, וגם את הציונות המדינית נוסח הרצל. הטיף לתחייה מוסרית ופנימית של העם, “הכשרת הלבבות”, הקודמת לכל מעשה בארץ, ודגל בהקמת “מרכז רוחני” בארץ־ישראל, שיאציל מרוחו על הגולה וימנע התבוללות. בעוד שאחד־העם ביקש לפתור את “צרת היהדות”, ולא נתן תשובה של ממש לשאלות הקיומיות היהודיות, הרי האוגנדיזם בפרט והתנועה הטריטוריאליסטית בכלל ביקשו תשובה ל“צרת היהודים” אך לא תלו אותה בגאולת ארץ־ישראל.  ↩

  163. אפרט – מנגנון  ↩

  164. אנתוזיאזם – התלהבות.  ↩

  165. “אלך ואראה את הארץ” – כמעשה המרגלים (יהושע ב,1). ברל מתכוון, כמובן, לאחד־העם.  ↩

  166. במהדורת ההקטוגראף כתוב “תיאור ומן הקונטקסט ברור שהמדובר ב”תיאוריה".  ↩

  167. ברל מתייחס למשברה של תנועת הס"ס, אשר עזבה את ההסתדרות הציונית לאחר הקונגרס השביעי, ומנהיגיה איבדו את האמון בציונות. הוא רומז כאן, כנראה, לכשלונו של הרצל להשיג את הצ'ארטר ולהתפתחות התורות הטריטוריאליסטיות בעקבות כשלון זה.  ↩

  168. דב בר בורוכוב (1919־1881) – נולד באוקראינה. תיאורטיקן של הציונות הסוציאליסטית. מייסדה ומנהיגה של מפלגת “פועלי־ציון”. ממייסדי “הברית העולמית של פועלי־ציון” ב־1907. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה יצא לארצות־הברית וחזר לרוסיה ב־1917. יחודו היה בגיבוש אידיאולוגיה ציונית שהשתמשה בתיאוריות ובטרמינולוגיה המרכסיסטית.  ↩

  169. מדובר בשנים 1906־1903.  ↩

  170. פאלקיזם (פאלק – עם) – זרם תרבותי־פוליטי שנוצר בשנת 1906 ברוסיה על יסודות האוטונומיזם. שלל את הציונות כפתרון לבעיות העם היהודי, דגל בטיפוח תרבות עממית יהודית בלשון אידיש ובחתירה לשוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם. הפאלקיזם היה רב־השפעה בפולין ובארצות הבלטיות בין שתי מלחמות העולם.  ↩

  171. שלום אש (1957־1880) – נולד בפולין. סופר ומחזאי בעברית ובאידיש. יצירתו מתארת את החיים היהודיים והלא־יהודיים ברחבי רוסיה הצארית ולאחר מכן גם בפולין העצמאית. דביז – מטבע זר.

    מחזהו משיח'ס צייטן – א חלום פון מיין פאלק (ימות המשיח – חלום עממי) (1906) מתאר טיפוסים שונים במשפחה יהודית בפולין בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים.  ↩

  172. המדובר במלחמת העולם הראשונה.  ↩

  173. הפרעות הראשונות – פוגרום קישינייב, 1903. בפרעות אוקראינה נרצחו כמאה אלף יהודים ונהרסו מאות קהילות באוקראינה בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, 1919־1918.  ↩

  174. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (גריון) (1921־1865) – נולד ברוסיה. למד באוניברסיטאות של ברסלאו וברלין. השתקע בגרמניה. הוגה־דעות מן החשובים ביותר בספרות העברית החדשה החל משנות התשעים של המאה התשע־עשרה. כתב עברית, אידיש וגרמנית. הושפע מניטשה. גרס כי היהדות, כתפיסת עולם, היא שגרמה לגלות ישראל מארצו, ומכאן שהגאולה מן הגלות אינה אפשרית אלא על־ידי “שינוי ערכין”, כלומר, שינוי הערכים המקובלים בעם ישראל. בר־פלוגתא של אחד־העם. תפיסת “שינוי הערכין” הדגישה את חשיבות הארציות והעשייה הממשית לעומת חיי הרוח המנותקים מקרקע וממעש, וכן הדגישה את חשיבות הפרט המגשים.  ↩

  175. השלוח – כתב־עת עברי לספרות. נוסד ב־1896 באודסה. עסק במדעי היהדות, בציונות ובספרות יפה והיה דוגמה ליצירה העברית בצורה ובתוכן. משתתפיו – מטובי הסופרים העברים בתקופה. עורכו הראשון היה אחד־העם. ב־1903 התפטר אחד־העם; ההכנסות ממכירת השלוח לא הספיקו עוד כדי פרנסת משפחתו, והוא קץ בעימותים עם סופרים, שנבעו מתפקידו כעורך.  ↩

  176. חיים נחמן ביאליק (1934־1873) – נולד בווהלין, רוסיה. מ־1900 חי באודסה. גדול המשוררים בעברית המודרנית, מסאי, מספר, מתרגם ועורך. בעל השפעה עצומה על ההתעוררות הלאומית של הנוער היהודי בתחום המושב. בימי מהפכת 1905 כתב את “מגילת האש” ולאחריה באה הפסקה ארוכה ביצירתו הפיוטית. ב־1924 השתקע בתל־אביב, בה חי עד סוף ימיו.  ↩

  177. דומה – שם כולל למוסדות מייעצים ומחוקקים ברוסיה הצארית. בעקבות מהפכת 1905 קיבלה הדומה סמכויות חקיקה, וניתנה זכות בחירה לדומה לכל האזרחים מגיל 25 ומעלה, בהתאם לרכושם ומעמדם. עד מהרה התברר, שהדומה חסרה סמכויות של ממש בשל התגברות הריאקציה עם כשלון המהפכה של 1905.

    זאב ז'בוטינסקי (1940־1880) – נולד באודסה. מנהיג בתנועה הציונית מאז 1905. מהוגי “תכנית הלסינגפורס”. היה מועמד לדומה במחוז ווהלין ב־1907, וב־1912 מועמד במחוז אודסה. לא נבחר. מייסדה ומנהיגה הנערץ של התנועה הרביזיוניסטית.

    יצחק גרינבוים (1970־1879) – נולד בוורשה. מנהיג ציוני פולין בשנות העשרים. ממעצבי “תכנית הלסינגפורס”. ב־1912 פעל (בחוסר הצלחה) יחד עם הסוציאליסטים הפולנים לבחירת מועמד יהודי מלודז' לדומה הרוסית.  ↩

  178. המעורר – כתב־עת עברי בלונדון, הופיע בשנים 1907־1906 בעריכת י“ח ברנר. הירחון השפיע על בני דור העלייה השניה ועל הספרות העברית באותה תקופה. קריאתו של ברנר ”אחרונים נהיה על החומה" (המעורר, לונדון, ינואר 1906) התייחסה לאחרוני הנאמנים לשפה העברית לאחר פניית הסופרים העברים לכתיבה באידיש.  ↩

  179. ביטוי זה של ברל מושפע, קרוב לוודאי, מקובץ השירים “מסדה” מאת יצחק למדן, שנתפרסם בכתב־העת הספרותי הדים ב־1927.  ↩

  180. ראה הרצאה א', הערה 45.  ↩

  181. עין גנים – מושב פועלים ראשון ליד פתח־תקווה. הוקם ב־1908 בסיועו של הוועד האודיסאי, שרכש אדמות וחילקן באופן שווה – 15 דונם למשפחה. המשק במושב נועד לשמש כמשק עזר לפועלים בפרדסי פתח־תקווה ולהשלים את הכנסתם הדלה. היה זה הנסיון הראשון לפתור את בעיית העבודה בדרך קונסטרוקטיבית. הקולקטיב בסג‘רה הוקם ביוזמתה של מניה שוחט, כשלב לקראת יסוד ישוב שיתופי בחורן. הקולקטיב התקיים שנה אחת בלבד, וחבריו עברו לאחר מכן לעסוק בשמירה והיו בין מקימי “השומר”. הקולקטיב בסג’רה היה נסיון ראשון של קבוצת פועלים לעבד שטח חקלאי באחריותה וללא פיקוח.

    “השומר” – הסתדרות לשמירה ולהגנה על המושבות בארץ־ישראל – נוסד בכפר תבור (מסחה) בפסח 1909 ונתקיים (רשמית) עד  ↩

    1. נטל על עצמו את כיבוש השמירה מידי השומרים הערבים במושבות. רוב חבריו באו מקרב “פועלי־ציון”. מנהיגיו: ישראל ומניה שוחט, ישראל גלעדי, יצחק בן־צבי ורחל ינאית.
  182. מן הראוי לשים לב לשימושו זה של ברל במושג “שארית הפליטה”, שאין בו מן האסוציאציות המאוחרות.  ↩

  183. יוסף ויתקין (1912־1876) – נולד ברוסיה. עלה ארצה ב־1898. היה פועל חקלאי במושבות ואחר־כך מורה בגדרה ובכפר תבור ומנהל בית־הספר בראשון־לציון. ממקימי מפלגת “הפועל הצעיר” ומראשיה. במרס 1905 פירסם “קול קורא” אל צעירי ישראל בגולה ותבעם לעלות לארץ ולהיאבק עליה בעבודה קשה. “קול קורא” נתפרסם גם בקובץ הארץ והעבודה, רבעון מיסודו של “הפועל הצעיר”, שיצא לאור ביפו בשנים 1908־1919. ה“קול קורא” נחשב לאחד המעוררים לעלייה השנייה.  ↩

  184. מדובר בכרך ו' של כתבי ברנר, בהוצאת שטיבל, תל־אביב (אין שנת הוצאה).  ↩

  185. בעוד שברנר התייחס בדבריו לפרעות 1905 – שאותן הוא משווה לאלה של1881 – ברל קושר את פרעות 1905 לפרעות מלחמת האזרחים ברוסיה (1920־1919) ורואה בחומרתן הגוברת של הפרעות תופעה שטרם מיצתה את עצמה.  ↩

  186. “הקהל” – מוסדות הקהילה היהודית.  ↩

  187. שולחן ערוך – ספר דינים של ההלכה היהודית, שהדריך את חיי היהודים בקטנות כבגדולות. נתחבר על־ידי רבי יוסף קארו, מחכמי צפת במאה השש־עשרה.  ↩

  188. סכולסטיקה – כינוי כולל לפילוסופיה של ימי־הביניים. בהשאלה: פלפולי סרק המנותקים מן המציאות.  ↩

  189. על שינוי הערכין שגרס ברדיצ‘בסקי ראה הרצאה ב’, הערה 120.

    שאול טשרניחובסקי )1943־1857) – מגדולי המשוררים העברים. נולד בחצי האי קרים. מ־1890 חי באודסה. ב־1922 ביקר בארץ־ישראל, ניסה להשיג משרת רופא, לא נסתייע בידו והוא עבר לברלין. עלה לארץ בשנת 1931. שירתו מבטאת מרד בהסתייגות היהודית המסורתית מפני הגשמי והגופני ושיר הלל לחיים על ארציותם וחיוניותם.

    מרדכי זאב פיירברג (1899־1874) – נולד ברוסיה. סופר עברי. יצירתו עוסקת בניפוץ עולם הילדות הבטוח באמונותיו וספוגה יאוש מן התרבות המערבית. ספרו הידוע לאן היה לסמל לדור הנבוכים אשר נטש את האמונה בדת וחיפש דרך חדשה.

    ברל רואה בשלושת הסופרים את מבטאיה של ספרות “התחייה”, שהתפתחה במזרח־אירופה החל משנות השבעים של המאה התשע־עשרה והעדיפה את תיאור החוויה המידית ואת הארציות היצרית על־פני האידיאלים המופשטים של תקופת ההשכלה.  ↩

  190. ברל מרמז כאן לדבקות הסכולסטית, לדידו, במשנה המרכסיסטית, המתבטאת באידיאולוגיה של מפלגות יהודיות. ואף אולי מרמז לציונות סוציאליסטית בנוסח משנתם של “פועלי־ציון” המתבססת על הברוכוביזם, שלא לקחה בחשבון את המציאות הארצישראלית אלא בנתה תלי־תלים של הלכות תיאורטיות.  ↩

  191. ז‘יטלובסקי – ראה הרצאה ב’, הערה 10.  ↩

  192. אנסקי (צ“ל אן־סקי, פסבדונים של שלמה זנול רפופורט, (1920־1863) – נולד ברוסיה. אביו היה מתווך בעסקי קרקעות. למד ב”חדר“ ואחר־כך בבית־מדרש. סופר, חוקר פולקלור ומחזאי באידיש. השפעת הספרות הרדיקלית הרוסית ”הלך אל העם“ הרוסי וחי בין האיכרים. מפעילי התנועה הסוציאל־רבולוציונרית ברוסיה. פירסם מחקרים על חיי היהודים. שירו ”די שבועה“ (השבועה) היה להימנון ה”בונד". מחזהו הדיבוק תורגם לשפות רבות והוצג אלפי פעמים (תורגם לעברית על־ידי ביאליק, והוצג ב“הבימה”). באשר לירושה הנזכרת על־ידי ברל, נראה שהכוונה היא לחינוך המסורתי שקיבל בביתו, שבזכותו, לדעת ברל, יכול היה באחרית ימיו לשוב לעמו.  ↩

  193. ולדימיר מֶדֶם (גרינברג)) ׂ1923־1879ׂ) ממנהיגי ה“בונד” בפולין וברוסיה. נטבל בילדותו לנצרות, חזר בבגרותו ליהדות, וב־1900 הצטרף ל“בונד” והיה מראשיו. מ־1921 בארצות הברית.  ↩

  194. לא ברור אם אכן אמר מדם משפט זה, שמקובל כמבטא עמדת חוגים סוציאליסטיים מסוימים ביחס לפרעות של מהפכת 1905  ↩

  195. ההתייחסות כאן היא לצידוק בחצי־פה שנהגו בו סוציאליסטים בכלל וסוציאליסטים יהודים בפרט לגבי הפרעות ביהודים בעתות מהפכה, בנימוק שהפרעות ביהודים מעוררות את העם וסופן להחיש את בוא המהפכה. הביקורת על עמדה זו, המתעלמת מן הסבל היהודי, היתה חלק מן הביקורת של הציונות הסוציאליסטית על הסוציאליסטים היהודים.  ↩

  196. ספקטרום – הכוונה כאן לקשת דעות, תחום דעות.  ↩

  197. הכוונה למפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית.  ↩

  198. ברנר היה חבר ב“בונד” ב־1898, ב“פועלי־ציון” ב־1904.  ↩

  199. מסביב לנקודה – ראה הרצאה א', הערה 39. “מן המצר” –סיפור מאת י“ח ברנרף נדפס לראשונה בהעולם. וילנה, תרס”ט. (1908־1909) גיבור הסיפור, אברהם מנוחין, עבד במכירת עיתונים יהודדים, ביחוד היומן של סרטן, היה חבר ב“בונד”, אירגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית, הוגלה לסיביר, אך בסופו של דבר התאכזב מן הארגונים למיניהם המוצגים כצרי־אופקים, חנוטים, הרוצים שהעולם ייראה כצלמם ובדמותם.  ↩

  200. ברל מרמז לוויכוח בין שני זרמים בקרב פועלי ציון בגולה: “הזרם הפרוגנוסטי” והזרם “הפלשתינאי פרינציפיוני”. ה“פרוגנוסטים ”ראו את ארץ־ישראל רק כמקום ההתרכזות של המוני היהודים הנדחפים לעלות אליה על־ידי תהליכים סטיכיים. לפיכך, אין ליטול יוזמות המכוונות להגירה ולעלייה לארץ. “הארצישראלים הפרינצפיוניים” רצו בארץ־ישראל ובעלייה אליה. דעה זו נחשבה כסטייה מן האמונה בתהליכים היסטוריים אובייקטיביים, יסוד מוסד במחשבה המרכסיסטית.  ↩

  201. אלמנך – מאסף ספרותי שיצא לאור בארצות־הברית ב־1928 על ידי ברל לוקר, ובו המושג “פיוניר” (חלוץ).

    ברל לוקר (1971־1887) – נולד בגאליציה. מראשוני “פועלי־ציון” וממנהיגיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עמד בראש משרדי המפלגה בהאג ובשטוקהולם. היה מזכיר “הברית העולמית של פועלי־ציון” בשנים 1928־1918 ומזכיר המפלגה בארצות־הברית בשנים 1931־1928.

    במאסף הספרותי שהוציא לאור ב־1928, הדגיש לוקר את השינוי שחל ב“פועלי־ציון” מתפיסה של התיישבות יהודית בארץ־ישראל כפרי תהליכים היסטוריים בלתי נמנעים לתפיסה התולה הגשמה ציונית בכוחות וולונטריסטיים, חלוציים, אשר יבנו את הארץ.  ↩

  202. הטקסט משובש. ברל מתייחס כאן, כנראה, לאגודת “התחייה” שנוסדה בוורשה בשנת 1903 ושטבנקין היה אחד ממנהיגיה. אגודה זו דגלה במעשה הוולונטריסטי, ובניגוד לדוגמה המקובלת אז – הטיפה לעלייה לארץ־ישראל בלי לצפות להתגשמותם של התהליכים הסטיכיים.

    יצחק טבנקין (1971־1887) – יליד ביילורוסיה, עלה לארץ ב־1912. מנהיג פועלים בישראל. ממייסדי “אחדות־העבודה” והקיבוץ

    המאוחד. חבר עין־חרוד.

    לא ברור למה הכוונה ב“עליה הראשונה” שנזכרת בטקסט.  ↩

  203. במהדורת ההקטוגראף נכתב “נקלט” – וזה כנראה שיבוש.  ↩

  204. ברנר חי בלונדון בשנים 1908־1903.  ↩

  205. הכוונה לשירו של דוד שמעונוביץ, “אחרון”, שנתפרסם בהמעורר (גליון ה‘, מאי, 1907, עמ’ 182־181).  ↩

  206. ברל מבקר כאן את משטר האפוטרופסות של מושבות הבארון. לאמיתו של דבר, מאז 1900, כאשר העביר רוטשילד את מושבותיו ליק“א (והוא המשיך לעמוד בראש הוועד הארצישראלי שניהלן), החלה הרפיה במשטר זה. יק”א חתרה להעמיד את המושבות על רגליהן, ובתחילת העשור השני של המאה העשרים כבר היו בחלקן קרובות לעצמאות כלכלית.  ↩

  207. אברהם שמואל הרשברג (1858־1943) – נולד בביאליסטוק. סופר ברוסיה, מחברי “חיבת־ציון”. עלה לארץ ב־1899, עשה בה שנה ומחצה וניסה ללא הצלחה להתיישב על הקרקע. את רישומי ביקורו בארץ סיכם בספריו: משפט הישוב החדש בא"י (תרס"א) ובו ביקורת חריפה על דרכי הנהלת המושבות על־ידי פקידי הבארון רוטשילד, ובארץ המזרח (2 חלקים, תר"ע)  ↩

  208. א“ש הרשברג משפט הישוב החדש בארץ ישראל, צילום מהדורת וילנה, תרס”א, 1901, הוצאת יד בן־צבי, ירושלים, תשל"ט עמ' 17 (בהערת שוליים).  ↩

  209. שם, עמ' 19, הערת שוליים.  ↩

  210. שם, עמ' 32.  ↩

  211. פיאסטר – מטבע תורכי ( 130 פיאסטר – 1 ליש"ט אז).  ↩

  212. קופיקה – מטבע רוסי (600 קופיקות – 1 ליש"ט). שכר חודשי ממוצע של פועל שכיר היה כ3־4לירות תורכיות (3.2 ליש"ט).  ↩

  213. א“ש הרשברג, משפט הישוב החדש בא"י, צילום מהדורת וילנה תרס”א, 1901, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תשל"ט, עמ' 107.  ↩

  214. שם, עמ' 103.  ↩

  215. זאב יעבץ (1924־1847) – נולד בפולין. עלה לארץ ב־1888. סופר והיסטוריון. ממניחי היסוד של החינוך העברי. בקיץ 1890 הודח מכהונתו בזכרון יעקב על־ידי פקידות הבארון בשל השקפותיו הלאומיות ועל רקע מאבקו למען החינוך העברי ונגד ההשפעה הצרפתית החזקה. עזב את הארץ ב־1894 לווילנה. היה בין מייסדי תנועת המזרחי ברוסיה. בשנותיו האחרונות חי בלונדון.  ↩

  216. שמחה חיים וילקומיץ (1918־1871) – נולד בביילורוסיה. מורה ומחנך. עלה לארץ ב־1896. ממניחי היסוד לבית־הספר העברי. השקיע מאמצים רבים להקים בראש־פינה בית־ספר לדוגמה. מאבקו נסב למען החינוך במדעי הטבע ובחקלאות – רעיון שהיה אבן־פינה בחינוך המודרני באירופה. וילקומיץ היה מאוכזב מנטישת התלמידים את המושבות ואת החקלאות ומהעדפתם את חיי העיר בארץ או בחו"ל, וראה בכך תוצאה של החינות בצרפתית, ברוח האפוטרופסות.  ↩

  217. המושבות שבהן היסוד של החרדים היה רב השפעה היו בעיקר פתח־תקווה, עקרון, ראש־פינה, יסוד המעלה ומשמר הירדן. גם במושבות האחרות היתה אווירה דתית ונשמרו לפחות מצוות ברשות הציבור.  ↩

  218. מתיישבי פתח־תקווה בשלב הראשון (1878) היו ברובם ירושלמים, אנשי הישוב הישן. חידושה של פתח־תקווה (1883) נעשה על־ידי ירושלמים ועולים חדשים, רובם מביאליסטוק. באשר לעקרון (התיישבות המשפחות בה ב־1884) ברל טועה: מייסדיה לא היו ירושלמים. היו אלה עולים מן הכפר פבליבקה ליד העיר רוצ'נוי, פולין.  ↩

  219. הועד הפועל של “חובבי־ציון” נוסד ביפו ב־1891 לאחר ההכרה הרשמית של ממשלת רוסיה בוועד האודסאי בפברואר 1890. אמצעיו היו מצומצמים והוא התקשה לסייע למושבות. בכל־זאת יסד שתי נקודות חדשות: גן שמואל (1897) ומחניים (1898) בעת היווסדו עמד בראשו זאב טיומקין ולדימיר,1861־1927) שהיה מנהיג ציוני ברוסיה. ב־1891 בא לארץ־ישראל מטעם “חובבי־ציון” והחל ברכישת קרקע. נכשל וחזר לרוסיה.

    יהושע ברזלי (אייזנשטדט,1855־1918) – נולד בביילורוסיה. מנהיג “חובבי־ציון”, סופר וממייסדי “בני־משה”. מ־1890 מזכיר משרד “חובבי־ציון” ביפו.

    הלל יפה (1864־1936) – נולד באוקראינה. עלה לארץ ב־1891. עסקן ציוני, חלוץ ורופא. מגדולי הלוחמים של הישוב נגד המגפות, החולי וביחוד הקדחת. ב־1895־1905 היה יושב־ראש הועד הפועל של “חובבי־ציון” ביפו. לאחר שהתפטר מתפקידו, חזר לזכרון יעקב והקים בה בית־חולים.  ↩

  220. אוסישקין ניסה להקים מוסד מייצג של הישוב היהודי בארץ־ישראל, וב־23 באוגוסט נתכנסה בזכרון יעקב ועידה של נציגי הישוב מכל המגזרים, שמטרתה היתה להקים מוסד מייצג של הישוב היהודי באץ־ישראל. הנסיון נכשל. הגורם העיקרי והמידי לכשלון ההתארגנות היתה עמדתו השלילית הקיצונית של הרצל להתארגנות בארץ־ישראל הואיל והיתה בת־טיפוחיו של אוסישקין שיצא נגד תכנית אוגנדה ומשך עמו את רוב ציוני רוסיה. ב־26־28 באוגוסט 1903 כינס אוסישקין ועידת מורים בזכרון יעקב, ובכך הניח את היסוד להקמת “הסתדרות המורים”, הקיימת עד היום.  ↩

  221. הפועל הצעיר, בטאונה של מפלגת “הפועל הצעיר”, החל להופיע ב־1905. אחדות, בטאונם של “פועלי־ציון”, החל להופיע רק ב־1910. ברל מתייחס למאמריו של גורדון בהפועל הצעיר בשנים הראשונות של העלייה השנייה, כגון: “תשובת פועל על דברי האדון בן יהודה”, “אל הפועלים” (הפועל הצעיר, גליון 6, טבת תרס"ט –1909), “מכתב גלוי לחברי הפועלים” (גליון 11, אדר תרע"א – 1911)  ↩

  222. מאיר וילקנסקי (אלעזרי, 1882־1949) – נולד בווילנה, עלה לארץ ב־1904. עסקן וסופר עברי. עבד כפועל חקלאי. השתתף בכתיבת פלייטונים בהצפירה ובהמעורר של ברנר. שלושה מסיפוריו נתפרסמו בעומר, כתב־עת ספרותי בעריכת ש' בן־ציון, שיצא לאור בשנים1908־1907. סיפוריו של וילקנסקי “באר חפרנו” (חוברת 1), “בחר” (חוברת 2) ו“הגלילה” (חוברת 4) מתארים את ההווי של העלייה השנייה, יחסי איכרים־פועלים, מתחים בין פועלים ותיקים לחדשים, בין פועלים יהודים לערבים וכיוצא בזה. שניים מסיפוריו, “בחר” ו“הגלילה” יצאו בחוברת בשם סיפורים מחיי הארץ, בהוצאת קדימה,ניו־יורק, תרע"ח.  ↩

  223. בחר – עידור עמוק לצורך עקירת עשבים מזיקים שקשה להיפטר מהם, כגון יבלית.  ↩

  224. ב“דרכי לארץ” מזכיר ברל שהתאכסן ב“מלון מפורסם של חוזרים מארץ־ישראל” (כתבים ה‘ עמ’ 395), אך לא מציין את שמו. לפי הערכתו של בן־גוריון, רק 10% מאנשי העלייה השנייה נשארו בארץ. גם אם הערכה זו מופרזת, הרי היא מלמדת על היקפה של תופעת הירידה ועל הרושם העצום שעשתה על בני התקופה.  ↩

  225. לפי הערכות מקובלות הגיעו לארץ בשנים1904־1914 כ־30,000 עולים.  ↩

  226. פרקציית הפועלים, הזרוע המקצועית של פק“פ (פאלשטינר קומוניסטישע פארטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית); נוסדה ב־1923 ופעלה בהסתדרות העובדים. הוצאה מן ההסתדרות ב־1924. הכינוי ”פרקציונר" היה לשם נרדף לקומוניסט.  ↩

  227. “אגב אורחא”, סיפור מאת י"ח ברנר, נדפס לראשונה בספרות, קובץ ד', ורשה,1909. בסיפור יסודות אוטוביוגרפיים רבים מחיי הסופר, דרכו לארץ וראשית חייו בה.

    סיפורו של ברנר “עצבים” נכתב כשנה לאחר בואו לארץ־ישראל ונדפס בקובץ שלכת, לבוב, 1911. הסיפור עוסק בתלאותיו של צעיר יהודי הנוסע לארץ־ישראל.  ↩

  228. ב“דרכי לארץ” (כתבים ה‘, עמ’ 396) מספר ברל על רחל ודוד ז'וכוביצקי (זכאי) ועוד על שתי משפחות שעלו עמו באותה אנייה ונשארו בארץ: אם שבנה גר אצל קרוב בארץ ולמד בגימנסיה “הרצליה”, ומשפחה נוספת שאחד מבניה הצטרף אחר־כך ל“השומר”.  ↩

  229. ב־1921ביקר ברל בשליחות ההסתדרות בארצות־הברית לשם גיוס כספים להקמת בנק הפועלים.  ↩

  230. ברל הוא יליד העיר בוברויסק שברוסיה הלבנה.  ↩

  231. לא הצלחנו לזהות את האיש המדובר.  ↩

  232. פום ממלל רברבן – פה מדבר גדולות (דניאל ז, 8)  ↩

  233. ברל מתייחס למהפכת 1905 ברוסיה, המהפכה הדמוקרטית, שנסתיימה בכשלון ובדיכוי על־ידי משטר הצאר.  ↩

  234. הכוונה לכמה מן הקבוצות של “צעירי ציון” ב“התאחדות”, שביקשו להדגיש צביונן הסוציאליסטי־המעמדי, הקימו ברית מיוחדת שלאחר זמן־מה נתאחדה עם “הברית העולמית של פועלי ציון” (ימין), וביניהם ישראל מרמינסקי ויצחק שוויגר (1925).  ↩

  235. הכוונה ל“קול קורא” לנוער היהודי, שפירסם ויתקין ב־1905 (ראה הרצאה ב', הערה 129). על ליליינבלום ודבריו על הפועלים ראה הרצאה ב', הערה 59.  ↩

  236. המדובר בשביתה השנייה של פועלי הדפוס בירושלים ב־1909 (הראשונה – ב־1902). השביתה פרצה על רקע הכאת פועל הדפוס ישראל פרידמן בידי מעבידו ברוך ריהלד. השובתים תבעו התנצלות על המכה, תשלום קנס, וכן שאגודתם תשמש כבורר כל אימת שיתגלה סכסוך בינם למעבידים. השביתה גונתה על־ידי כל מי שחששו מפני כוחו העולה של ציבור הפועלים, ביניהם מרדכי בן הלל הכהן וז“ד לבונטין. השביתה נתמכה על־ידי מפלגות הפועלים ”הפועל הצעיר“ ו”פועלי־ציון“, הקיפה כשבעים איש. לאחר אחד־עשר ימי שביתה נכנעו הפועלים ואגודתם התפרקה. בעת השביתה היה יהושע ברזלי מנהל סניף בנק אפ”ק בירושלים, שמנהלו היה ז"ד לבונטין. כשנודע ללבונטין כי ברזלי וכן עובדי הבנק תומכים בשובתים, וכי נפתח בבנק חשבון מיוחד לאיסוף תרומות לטובת השובתים, הוא הורה להפסיק כל שיתוף־פעולה עם השובתים, ומשסירב ברזלי להישמע להוראותיו – פוטר.  ↩

  237. יהושע שטמפר (1852־1908ׂׂ) – נולד בהונגריה, עלה לארץ ב־1896. ממייסדי פתח־תקוה (1878) ויושב־ראש ועד המושבה שנים רבות.  ↩

  238. ברל מתייחס לסגנון המלל של אנשים מן העלייה השנייה, שהרבו לדבר במליצות ואף לא נזהרו משימוש דמגוגי בהאשמות כלפי האיכרים.  ↩

  239. יחיאל מיכל פינס (1843־1913) – נולד ביילורוסיה, עלה לארץ ב־1878. עסקן, מראשי תנועת “חובבי־ציון”. ב־1872 נתפרסם במגנצא ספרו ילדי רוחי, ובו מאמרים שעסקו במצבו של ישראל בעמים ותעודתו הכללית בחברת האדם. בניגוד ללילינבלום אשר תמך בשנות השישים של המאה התשע־עשרה בתיקונים בדת וביקר קשות את היהדות המסורתית, טען יחיאל מיכל פינס כי המציאות היהודית היתה הורתה של ההלכה ועל כן אין לעקור אותה בכוח. ממייסדי אגודת “תחיית ישראל” יחד עם בן־יהודה (1822). מטרתה: גאולה חמרית ורוחנית של עם ישראל על־ידי עבודה מעשית בארץ־ישראל. חבר בוועד “חובבי־ציון” ביפו ובאגודת “בני־משה” (1890). למרות היותו איש אדוק בדתו ואף שאנשי גדרה, הביל“ויים, היו, לפחות בחלקם, חופשים באורחות חייהם, היה פינס לפטרונם של הביל”ויים ולמנהלה הכמעט קבוע של המושבה משלבי הקמתה הראשונים. מאוחר יותר התרחק מפעילות ציונית, משהתברר לו שישוב הארץ הולך בדרכים חילוניות.  ↩

  240. “תשובת פועל” – מאמר מאת א“ד גורדון, נתפרסם בהפועל הצעיר (גליון 6, טבת תרס"ט), ובו תגובה לביקורתו של בן יהודה על מטרות הפועלים, דרכם ואורח חייהם במאמרו ”אל הפועלים" שנתפרסם בהצבי (גליון מ“ח, כסלו תרס”ט).

    גורדון ביקר חריפות את האיכרים שאינם מסייעים ואף מקשים על פועלי העלייה השנייה לבסס את העבודה העברית במושבות. הוא גרס כי דרכם של הפועלים מבוססת על צדק ומוסר, ומטרותיהם, כמו גם אורח חייהם, חיוניים לתחיית העם בארצו.  ↩

  241. ציוני (פסבדונים של מאיר וילקנסקי), “הקטגוריא הכללית”, הפועל הצעיר, גליון 11, אדר תרס“ט. וילקנסקי יצא נגד המקטרגים על הפועלים, בטיעון כי הם סוציאליסטים ומרכסיסטים שמעייניהם אינם בעבודה אלא ב”מלחמת מעמדות“. הוא טוען כי מטרת הפועלים היא לברוא מציאות חדשה ושונה ממציאות הגולה והם הראשונים להיפגע מתנאי החיים הקשים בארץ, מן המחלות, חוסר המגורים הנאותים, השכר הזעום ועוד. הוא מצליף במעבידים הנמנעים מהעסקת פועלים עברים בשל תביעותיהם לשכר וחוסר מיומנותם, והשואפים לכוף ראשם של הפועלים ולהפכם ל”מכונות עובדות".  ↩

  242. מנחם שינקין (1871– 1925) – נולד ברוסיה, למד באוניברסיטת אודסה ויסד בעיר זאת אגודה ראשונה של ההסתדרות הציונית. תועמלן ציוני חשוב, פעיל בקונגרסים הראשונים. עלה לארץ ב־1906, ממייסדי תל־אביב, היה פעיל בהקמת גימנסיה “הרצליה”. בימי מלחמת העולם הראשונה גורש לארצות־הברית. חזר ב־1919.

    במאמרו “לשאלת הפועלים” (הפועל הצעיר, גליון 8. שבט תרס"ט) מבקר שינקין את האיכרים בעלי־הבתים, שבצעירותם היו חובבי־ציון וחלוצים ואילו עתה עייפו ממאבקים ומעוניינים בהצלחה כלכלית של משקיהם ומעדיפים להעסיק פועלים ערבים על יהודים. הוא גם ביקר את חוסר הנכונות של “בני הישוב” להאזין לביקורת הפועלים, ואת נטייתם לבטל את ערכה.  ↩

  243. שכר העבודה בחקלאות, אפילו אם עבד הפועל בעבודה קבועה, לא הספיק כדי פרנסת משפחה. תוצאת מצב זה היתה אותה “רווקות מתמדת” שברל מדבר עליה.  ↩

  244. בהנחת היסוד לבניין בית־הספר לבנות ביפו של “חובבי־ציון” ב־1908 נמסרו העבודות הפשוטות לתימנים ושאר המלאכות לערבים. הוועד המפקח על הבניין הבטיח לקבל בנאים יהודים, אך התחמק מלהורות לקבלנים לבצע החלטה זו. בהשתדלותם של נציגים מ“הפועל הצעיר” נתקבלו עשרה פועלי בניין יהודים, סתתים מירושלים, ואולם הקבלנים נפטרו מהם בתחבולות שונות, בין השאר על־ידי קיפוח שכרם. לאחר שהתמוטט קיר, שבבנייתו הועסקו פועלים יהודים, נתמנתה ועדת חקירה, שבמסקנותיה הסירה כל אשם מן הפועלים היהודים, והוחלט כי מעתה ואילך ישתמשו רק בפועלים עברים. בנאים יהודים קוממו את הריסות הבניין, ובגמר הקומה הראשונה נחוג המאורע כנצחון ראשון לעבודה העברית. בעקבות הצלחה זו התארגנה “לשכת פעולה מאוחדת” של פועלי בניין ובעלי מלאכה ביפו, שמטרתה היתה לשפר תדמיתם של הפועלים היהודים בעיני הקבלנים. ואולם גם בבניין השכונה “אחוזת בית” חזרה על עצמה החרמת פועלי הבניין היהודים, הפורמולה “לקבל פועלים יהודים כפי האפשר” היתה בעצם לגיטימציה לעבודה מעורבת, יהודית־ערבית, כאשר הפועלים הערבים אמורים לעשות את העבודה הבלתי־מקצועית, והיהודים – את העבודה הדורשת מיומנות.  ↩

  245. הפועל הצעיר, גליון 9, סיוון תרס"ח־1908, ציטוט מהכרוניקה, במהדורת ההקטוגראף חסרים הגרשיים הראשונים.  ↩

  246. ציטוט חברנו ש. – מתוך הפועל הצעיר, גליון 12, אלול תרס"ח. כרוניקה.  ↩

  247. פוליטכניקום, בית־ספר גבוה למדעים הטכניים בארץ (לימים הטכניון), הוקם בחיפה ב־1908 על־ידי ד“ר פאול נתן, במימון מעזבונו של ז' ויסוצקי, שניתן לחברת ”עזרה" הגרמנית. אבן היסוד לבניין הראשי הונחה ב־1912 במורד הכרמל.  ↩

  248. אפרים כהן־רייס (1943־1863) – נולד בירושלים. עמד בראש מפעלי החינוך של חברת “עזרה” בארץ־ישראל.

    חברת “עזרה” (אגודת עזרה של יהודי גרמניה) נוסדה בברלין ב־1901 לשם סיוע ליהודים במזרח אירופה ובארצות המזרח הקרוב בארגון הגירתם לארצות אחרות. בארץ־ישראל יסדה “עזרה” גני ילדים, בתי ספר ובתי מדרש, וסייעה להקמת הטכניון בחיפה. בעקבות מגמתה לקבוע במוסדות החינוך שהקימה את השפה הגרמנית כשפת הוראה למדעים כלליים, מגמה שנתמכה על־ידי כהן־רייס, החל נגדה מאבק ציבורי בשנים 1914־1913. המאבק כונה “מלחמת השפות” או “מלחמת העברית”. פרצה שביתה של מורים ותלמידים במוסדות החינוך של “עזרה”. המאבק נסתיים בהשלטת השפה העברית.  ↩

  249. לא נמצאה עדות ישירה למי מתכוון ברל ב“גרמנים”. לאור העובדה שהטמפלרים השתלטו באותה תקופה על ענף הבנייה בחיפה, מתקבל על הדעת שהמדובר בהם.  ↩

  250. “במפלגה” מאת נ“ע, הפועל הצעיר, גליון 12, אלול תרס”ח.  ↩

  251. המועצה הפלשתינאית – מועצת נציגי הישוב מקרב המושבות, הפועלים ואישי ציבור. נוסדה ב־1907 על־ידי הוועד האודסאי של “חובבי־ציון” כגוף מייעץ לענייני עבודתו בארץ־ישראל. בראשה עמד חיים חיסין, שהיה יו“ר ”הוועד האודסאי" בארץ־ישראל.  ↩

  252. 13 בן־ציון מוסינזון (1942־1878) – נולד ברוסיה, ב־1906־1902 למד באוניברסיטת ברן, ב־1907 עלה לארץ. מהמורים הראשונים בגימנסיה “הרצליה” ומנהלה משנת 1912 עד 1941.

    חיים (בוגרשוב) בוגר (1963־1876) – נולד בקרים, למד באוניברסיטת ברן. עלה לארץ ב־1906. ממניחי היסוד לגימנסיה “הרצליה” (1907) ושימש מפקח וסגן מנהל שנים רבות (לצד מוסינזון), ולאחר מכן מנהל הגימנסיה.  ↩

  253. ברל מרמז לפרשת עקירת השתילים ב“יער הרצל” בבית עריף (לימים בן־שמן), שנעשתה על־ידי קבוצת פועלים מפתח־תקווה במחאה על מסירת עבודת הנטיעות על אדמת הלאום לידי ערבים. ברמן, האחראי על העבודה, טען כי התקשה למצוא פועלים יהודים. רק לאחר שהגיע אליו מכתבו של רופין, מנהל המשרד הארצישראלי (4.3.1908) ובו תביעה להעסיק יהודים בעבודה זו – מסר את העבודה לפועלים יהודים.  ↩

  254. עבודה סיזיפית – עבודה מייגעת שאין עמה תכלית (על שם המלך סיזיפוס, במיתולוגיה היוונית, שהוטל עליו כעונש מן האלים לגלגל ולהעלות אל ראש ההר אבן כבדה, שהיתה חוזרת ומידרדרת שוב למטה).  ↩

  255. סטדיה (לטינית) – שלב.  ↩

  256. הכוונה לאווירת היאוש ששררה בקרב הפועלים בתקופת משבר העלייה הרביעית ושבין סימניה – “גדוד העבודה”.

    “תורה שבלב” – מאמר מאת אחד־העם, שנכתב ב־1891 ונתפרסם בקובץ הפרדס (אודסה 1894), על רקע פולמוס חריף שנתגלה בינו לבין אישים מקרב “חובבי־ציון”, ביניהם מוהליבר ור' יונתן אליאשברג באשר לאופיה ודרך פעולתה של אגודת “בני משה” (1890). אחד־העם מתריס במאמרו נגד התאבנות הדת ודורש “תחיית לבבות” שתביא לידי התפתחות דתית טבעית. הוא גורס כי “חיבת־ציון” אינה תוספת על היהדות כי אם היהדות בשלמותה, רק בשינוי המרכז. בכך הוא התנגש חזיתית בתפיסות החרדים, שראו ב“חיבת־ציון” דרך להחזרת החילוניים לדת.

    כאשר אומר ברל כי אחד־העם “נעשה לעת זקנה למשמר הדגל”, הוא כנראה רומז לעמדתו של אחד־העם ב“במאורע ברנר”. היה זה ויכוח נוקב שהסעיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובעולם בשנים 1913־1910. ברנר פירסם בהפועל הצעיר, חשוון תרע“א (נובמבר 1910), מאמר ובו דיבר על תופעת השמד שהחלה רווחת בין צעירים יהודים במזרח אירופה. במאמר נשמעה ביקורת קשה נגד הדת ומייצגיה, ואהדה לברית החדשה. מאמר זה קומם את אחד־העם, שראה בו פריצת גדר היהדות. הוא התקיף את ברנר ואת הפועל הצעיר ואף פעל בחוץ־לארץ להפסקת התמיכה הכספית של ועד ”חובבי־ציון" באודסה לעיתון.  ↩

  257. “עם כי יחרב” – מובאה ממאמרו של אחד־העם “אמת מארץ ישראל”, מאמר ראשון (כ“א אייר תרנ”א, באנייה מיפו לאודסה), שבו ביקר קשות את מציאות החיים בארץ, וסיים במלים: “ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכח – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה, והעם אחריהם, וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”  ↩

  258. “אכן חציר העם” – שירו של ביאליק שהתפרסם בהשלוח, כרך י“א, יולי 1897. זהו שיר תוכחה על העם היהודי השרוי בגלות, חי חיי עבדות וחרפה ואינו עושה דבר להיחלץ ממצבו. השיר נתחבר בימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון (1897), וביאליק מבקר במרירות את עליבותם ואדישותם של היהודים בסביבתו כלפי אירוע זה. במהדורת ההקטוגראף נרשם ”קציר" – וזה כמובן שיבוש.

    “דבר” – שיר מאת ח“נ ביאליק, נכתב ב־1904 ונדפס בהשלוח, כרך י”ד, תמוז תרס“ד – כסלו תרס”ה. הרקע לכתיבתו היה מות הרצל והמשבר בתנועה הציונית על רקע “פרשת אוגנדה”. המשורר זועם על נטישת האידיאל הלאומי.

    ברל מתייחס בחיוב לנביאי הזעם ומתעב את שביעות הרצון העצמית של חסרי הביקורת. ראה דבריו ב“לקראת הימים הבאים”, כתבים א', עמ‘ 60; וכן בהרצאה על “עם עובד”, כתבים י“ב, תל־אביב תש”י, עמ’ 167.  ↩

  259. “תורה שבלב” – מאמר מאת אחד־העם, שנכתב ב־1891 ונתפרסם בקובץ הפרדס (אודסה 1894), על רקע פולמוס חריף שנתגלה בינו לבין אישים מקרב “חובבי־ציון”, ביניהם מוהליבר ור' יונתן עליאשברג באשר לאופיה ודרך פעולתה של אגודת “בני משה” (1890). אחד־העם מתריס במאמרו נגד התאבנות הדת ודורש “תחיית לבבות” שתביא לידי התפתחות דתית טבעית. הוא גורס כי “חיבת־ציון” אינה תוספת על היהדות כי אם היהדות בשלמותה, רק בשינוי המרכז. בכך הוא התנגש חזיתית בתפיסות החרדים, שראו ב“חיבת־ציון” דרך להחזרת החילוניים לדת.

    כאשר אומר ברל כי אחד־העם “נעשה לעת זקנה למשמר הדגל”, הוא כנראה רומז לעמדתו של אחד־העם ב“במאורע ברנר”. היה זה ויכוח נוקב שהסעיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובעולם בשנים 1913־1910. ברנר פירסם בהפועל הצעיר, חשוון תרע“א (נובמבר 1910), מאמר ובו דיבר על תופעת השמד שהחלה רווחת בין צעירים יהודים במזרח אירופה. במאמר נשמעה ביקורת קשה נגד הדת ומייצגיה, ואהדה לברית החדשה. מאמר זה קומם את אחד־העם, שראה בו פריצת גדר היהדות. הוא התקיף את ברנר ואת הפועל הצעיר ואף פעל בחוץ־לארץ להפסקת התמיכה הכספית של ועד ”חובבי־ציון" באודסה לעיתון.  ↩

  260. במהדורת ההקטוגראף כתוב “מעשה”, וזה שיבוש. “משא נמירוב” זה שמה של הפואמה “בעיר ההרגה” בהידפסה בראשונה, ואשר כתב ביאליק ב־1903 בעקבות פרעות קישינייב. הפואמה התפרסמה במאסף הספרותי הזמן בדצמבר 1903. קישינייב לא נזכרה בשם על־פי דרישת הצנזור הרוסי. נמירוב, עיר באוקראינה שברוסיה, שבגזרות ת“ח נטבחו בה אלפים. ל”משא נמירוב" היתה השפעה גדולה על הנוער היהודי שנתעורר להגנה עצמית. ראה הערה 22.  ↩

  261. שירת הזעם – כינוי לשירים של ביאליק שנכתבו בשנים 1906־1903, ביניהם: “על השחיטה”, “בעיר ההרגה” (1903) “ידעתי בליל ערפל” ו“'קראו לנחשים”. השירים נכתבו על רקע הזעזוע שפקד את העולם היהודי לאחר פרעות קישינייב (1903) ופרעות שנת 1905. ביאליק מבטא את הצער והזעם של העם היהודי אך בעיקר מצליף בעמו המתייסר ומחכה באפס מעשה לרחמי שמים.  ↩

  262. בשנת 1906 פירסם ברנר את המעורר בסיסמת “אחרונים נשארים על החומה”, לנוכח נטישת הסופרים את העברית ונטייתם לכתוב אידיש בתקופה זו.  ↩

  263. הכוונה ל“הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”.  ↩

  264. “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, מלכים א, ה, 5.  ↩

  265. במהדורת ההקטוגראף חסרות אותיות אחדות במלה, אך מסתבר שהכוונה ל“בורגנות”.  ↩

  266. קונצנטרציה של הקפיטל – ריכוז ההון. מונח זה, כקודמו – מלחמת המעמדות, שאול מן המרכסיזם שאומץ בגרסתו הברוכוביסטית על־ידי “פועלי־ציון”. על־פי תורת מרכס, ריכוז ההון בידיים מעטות וקיטוב מעמדי בין בעלי הון וחסרי כל הם תהליכים המובילים לקראת המהפכה הבלתי־נמנעת.  ↩

  267. ייתכן שצ“ל ”שנא".  ↩

  268. ברל מתייחס כאן לאידיאולוגיה של “פועלי־ציון”, אשר ראתה כמטרה את הקמתו של מעמד פועלים עברי בארץ־ישראל שבאמצעותו, כך קיוו, ישתלב העם היהודי במהלך ההיסטוריה העולמית הצועדת לקראת מהפכה סוציאליסטית.  ↩

  269. על האלמנך ראה הרצאה ג‘, הערה 18; “הפלטפורמה הרמלאית” מובאת באלמנך, עמ’ 287־285. “הפלטפורמה הרמלאית” נתחברה על־ידי ועדה פרוגרמטית בת עשרה חברים, ביניהם: דוד בן גוריון, ישראל שוחט, בן־ציון רוחימוביץ, אברהם סברנסקי, זאב אשור, ראובן אוקון ויהודה זלדין. הוועדה נתכנסה בי“ח־כ' בתשרי תרס”ז (9־7 בספטמבר 1906). הפלטפורמה היתה המצע של מפלגת “פועלי־ציון” בארץ. היתה זו הגרסה הארצישראלית של תורת בורכוב. בין השאר, היא גורסת שחובתו של הפועל בארץ לסייע להקמת חברה דמוקרטית בה, אך להימנע מנטילת אחריות חברתית־כלכלית לבניין הארץ קודם למהפכה הסוציאלית. ברל מבקר אותה כתורה המנותקת ממציאות החיים ומן הבעיות המרכזיות של הפועל.  ↩

  270. פרוגנוזה – ניבוי על ההתפתחות העתידה.  ↩

  271. “א טעארעטישע קאנפערענץ” (אידיש) – ועידה תיאורטית. ועידת מפלגת “פועלי־ציון” ברמלה ב־1906 עסקה בניסוח ההנחות התיאורטיות למצעה.  ↩

  272. רעוואלוציאנירט – אידיש: מהפך, משנה (מלשון מהפכה).  ↩

  273. בתיאור זה עושה ברל את חשבונו עם התפיסה הברוכוביסטית בגרסתה הוולגרית הארצישראלית, שניסתה להוכיח את “ההכרח האובייקטיבי” כביכול שבהגירה היהודית לארץ־ישראל ובהקמת מעמד פועלים יהודי בה. באמצעות הברוכוביזם ראתה מפלגת “פועלי־ציון” את עצמה כמשתייכת למחנה הסוציאליסטים המרכסיסטים, שנחשב אז למחנה הקידמה.  ↩

  274. רזולוציה – החלטה.  ↩

  275. “הפועל הצעיר” האמין שהאיכרים יסכימו להעסיק פועלים עברים בעקבות פנייה למצפונם הלאומי ולחץ של דעת הקהל הציונית עליהם.  ↩

  276. המדובר בוויכוח שהתנהל בתנועת הפועלים הארצישראלית, האם לוותר על האידיאל להיות פועל חקלאי שכיר וללכת להתיישבות, או להמשיך במאמצים לכיבוש העבודה במושבות.  ↩

  277. ב־1905 החלה התנועה של הפועלים הגלילה, שנמשכה, למעשה, עד סוף ימי העלייה השנייה. היא התעצמה החל מ־1908.  ↩

  278. יק“א, חברת ההתיישבות היהודית, נוסדה בשנת 1891 על־ידי הבארון מוריץ פון הירש, כדי לסייע להגירת יהודי רוסיה ולהתיישבותם בארצות שמחוץ לאירופה. תחילה ריכזה את פעולותיה בארגנטינה, שם הקימה כמה מושבות, אך החל מ־1896 החלה לסייע למתיישבים בארץ־ישראל. יק”א קיבלה לידיה את ניהול מושבות הבארון החל מ־1900. בית וגן (במהדורת ההקטוגראף היה כתוב בית־דגן, וזה שיבוש) נוסדה ב־1901 ומצפה נוסדה ב־1903 – שתיים מן המושבות שהקימה יק"א בשיטת האריסות, במסגרת פעולתה להרחבת ההתיישבות בגליל בהשקעה כספית מועטת. בגליל התחתון היא הקימה שורה של מושבות פלחה: מסחה (כפר תבור) מלחמיה (מנחמיה), ימה (יבנאל), בית וגן, מצפה, סג'רה (אלוניה).  ↩

  279. נליזה – סטייה, נטייה מן המסלול הישר.  ↩

  280. באר יעקב – מושבה ליד רמלה, נוסדה ב־1907 בסיוע אגודת “חובבי־ציון” ויושבה על־ידי פועלים שעבדו בראשן לציון וברחובות ועל־ידי משפחות שעלו מקווקז. חלק מן האנשים השתייך למפלגת “פועלי־ציון”. מלכתחילה היתה הכוונה להקים “מושב פועלים” ובו לכל משפחה משק עזר שהכנסתו תסייע לקיומה. אך אופיו המעורב של הישוב הביא להתפתחות שונה ובתוך פרק זמן קצר נהפך למושבה לכל דבר.  ↩

  281. חברת “גאולה” נוסדה ב־11.8.1904 כחברת מניות בוורשה לשם רכישת אדמות בארץ־ישראל. בספטמבר 1905 הקימה משרדה ביפו בראשות דיזנגוף, שלאחר מכן היה ראש הוועד של תל־אביב וראש העירייה הראשון שלה. בשנות קיומה הראשונות עסקה בקנייה ומכירה של קרקעות לאנשים פרטיים: בעלי הון ששהו בחלקם בחוץ־לארץ, יהודים שקיבלו הלוואות ארוכות טווח מיק“א או מוועד ”חובבי־ציון“ באודסה, ולחברי ועד ”חובבי־ציון".  ↩

  282. יוסף אהרונוביץ (1937־1877) – נולד ברוסיה, עלה לארץ ב־1906. ממנהיגיה הבולטים של מפלגת “הפועל הצעיר” ועורך הפועל הצעיר בשנים תרס“ו־תרפ”ב.

    בין אהרונוביץ לוויתקין התלקחה מחלוקת חריפה; ויתקין קרא תיגר על האידיאולוגיה של כיבוש העבודה במושבות והציע לפועלים לחסוך כסף, לרכוש קרקע ולהתיישב. תכניתו של ויתקין הובאה בשנת 1908 לדיון בוועידת “הפועל הצעיר”, הותקפה על־ידי יוסף אהרונוביץ – ונדחתה.  ↩

  283. “כוח ההתמדה בתנועתנו” – מאמר מאת י' ויתקין הפועל הצעיר (גליונות 8־7, טבת־שבט תרע"א). במאמרו ניסה ויתקין לעודד את אנשי הישוב בארץ־ישראל, השקועים ביאוש, בבדידות ובתחושת אובדן דרך. הוא הצביע על הכוחות הפנימיים של האומה ושל תנועת הפועלים בארץ וגרס כי הדור הנוכחי הוא דור המדבר וכי יקום דור חדש שיעלה לארץ ויבנה אותה.  ↩

  284. משפט זה נרשם במהדורת ההקטוגראף בצורה משובשת: “אתם רואים שם את ההבדל בין יאוש קל, כמו שאפשר לראות את זה בכתבי ברנר, שטחי וקלוש ובין היאוש והמפרה”.  ↩

  285. קולט – פולחן.  ↩

  286. הכוונה לתורתו של א"ד גורדון בדבר העבודה כערך גואל לפרט והמטמורפוזה בדמות האדם והחברה שבשיבה לעבודת כפיים.  ↩

  287. אליעזר שוחט (1971־1874) – נולד ברוסיה. מראשוני העולים לארץ־ישראל בעלייה השנייה (1904). היה פועל חקלאי בפתח־תקווה. ממייסדי “הפועל הצעיר” ומראשי הנאבקים למען “כיבוש העבודה”. ב־1906 עלה למושבות הגליל והיה בין מקימי אגודת “החורש” (1907) ו“הסתדרות הפועלים החקלאים בגליל”. חבר קבוצת הכיבוש של אום ג'וני (1910־1909) וממייסדי מרחביה (1911־1910).

    ברל מתייחס למאמרו של שוחט “יצירה לאומית וחשבונית”, שנתפרסם בהפועל הצעיר (גליון 4, כסלו תרע"א).  ↩

  288. ראה הרצאה א', הערה 38.  ↩

  289. פיוטר אלכסייביץ' קרופוטקין (1921־1842) – נולד ברוסיה, בן למשפחת אצולה. הוגה־דעות אנרכיסטי. דגל בחברה המבוססת על התאגדות מרצון של חבריה, שבה יהיו הן אמצעי היצור והן המוצרים קניין הכלל וכל אחד יקבל את הדרוש לו לפי צרכיו. למשנתו על יסוד השיתוף בהתפתחות הביולוגית והחברתית של כל המינים, לרבות המין האנושי, היתה השפעה על התנועה הקיבוצית בארץ־ישראל. ספריו החשובים הם מלים של מרד (1885); עזרה הדדית בעולם החי (1889); המדע המודרני ואנרכיזם (1902); וזכרונות של מהפכן (1906).  ↩

  290. איקונומיה – גישה חסכונית.  ↩

  291. היחס בין עבודת הגוף ועבודת הרוח, בין האינטליגנציה ובין מעמד הפועלים, היה אחד הנושאים הקרובים ביותר ללבו של ברל. רעיון “קידוש העבודה” שהגה גורדון, כלומר, ראיית העבודה הפיסית כערך משחרר ומעלה מבחינה מוסרית ותרבותית ואבן־פינה להישגים שברוח, נתפס על־ידי ברל כערך מחנך מן המעלה הראשונה.  ↩

  292. “כוח ההתמדה בתנועתנו”, מאמר מאת י' ויתקין (הפועל הצעיר, גליונות 8־7, טבת־שבט תרע"א). ויתקין מבקר את פעילות הבארון ופקידיו, ויורשתם – יק“א, וקובע שעדיפה הפעולה הישובית הנעשית על־ידי הקק”ל שמטרותיה לאומיות על פעולות הגופים הפילנתרופיים. ראה גם הערה 44.  ↩

  293. הכוונה כנראה לקלוב הפועלים בפתח־תקווה, שהוקם בחורף תר"ע (1910).  ↩

  294. איסקרוביץ – איש האיסקרה, עיתונו של לנין, כלומר, בולשביק.  ↩

  295. הפגישה הראשונה בין ברל לגורדון התרחשה בעין גנים, כשברנר הציגו לפני חברו. מתיאור הדברים במכתבו של ברל מתברר, שדובר על ההליכה לגליל, על “היאוש” – אך אין רמז לפתרון הקונסטרוקטיבי שברל טוען שהציע. ראה, ברל כצנלסון, אגרות, ערך יהודה שרת, תל־אביב, 1961, עמ' 119 ואילך.  ↩

  296. הסתדרויות הפועלים החקלאים בגליל (ביוזמת א' שוחט, ישראל בצר וסעדיה פז) וביהודה (ביוזמת י' זרובבל מ“פועלי־ציון” ונתן חפשי מ“הפועל הצעיר”) קמו ב־1911 כארגונים בלתי־מפלגתיים שמטרתם לתת מענה של ממש לבעיות הקיומיות היומיומיות של הפועלים בארץ־ישראל. המדובר בשאלות ההתיישבות, שהמפלגות התנגדו לה, ביצוג בפני המוסדות המיישבים ועוד. המפלגות, הנתונות בוויכוחים תיאורטיים, מנותקים ממציאות חייהם של הפועלים, הותירו חלל ריק, שאותו באו ההסתדרויות למלא. בוועידה השלישית של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה, שנערכה בבן־שמן, כ“ז־כ”ח כסלו תרע“ג (8־7 בדצמבר 1912) נאמר כי ”הערים והמושבות צריכות להיות מוקפות מושבי פועלים […] ובכל מקום שמתיסד ישוב פרטי חדש, על המוסדות הלאומיים לגאול חלקת אדמה בשביל מושב פועלים. אדמת מושבי הפועלים צריכה להשאר רכוש האומה שאינו ניתן למכירה אלא לאריסות עולמים".  ↩

  297. שלמה קפלנסקי (1950־1884) – נולד ברוסיה, מהנדס. עלה לארץ ב־1912, בשנים 1912־1903 חי בווינה, בה יסד את מפלגת “פועלי־ציון” באוסטריה וערך את בטאונה הפועל היהודי באידיש ובגרמנית. ממייסדי הברית העולמית של “פועלי־ציון”. מראשוני הפעילים למען התיישבות חקלאית קואופרטיבית וממייסדי מרחביה. ב־1910 יזם את הקמת קפא“י לשם עידוד משקים קואופרטיביים. היה ממעצבי ”הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי“. הטיף להשתלבות ”פועלי־ציון" בתהליך בנייתה וישובה של ארץ־ישראל לצד יזמים שאינם פועלים. תמך בקואופרציה של אופנהיימר במרחביה (ראה הערה 60 להלן).  ↩

  298. ברל רומז לנטייתם של טובי האידיאליסטים, שמשנתיישבו על הקרקע, העדיפו את הפועל הערבי הזול על הפועל העברי היקר ושכחו את האידיאלים של נעוריהם  ↩

  299. תל־עדש (היום תל־עדשים) נוסד ב־1913 בגליל התחתון על־ידי חברי “השומר”. בכוונתם היה להקים מושב מיוחד לשומרים בעלי משפחות, שיקבלו על עצמם את השמירה בכל מושבות הסביבה ויסייעו בפעולות ההתיישבות  ↩

  300. המדובר בקבוצת פועלים שעבדה בחוות כנרת בשנים 1909־1908 ונודעה אחר־כך בשם “הקומונה החדרתית”. לאחר השביתה שפרצה בכנרת על רקע העסקת פועלים ערבים בדיש, נטשה הקבוצה את כנרת ועברה לחדרה. חברי הקבוצה המשיכו לחיות חיי קומונה. לאחר כשנה, ב־1910, עברו לאום ג'וני, היא דגניה והיו הגרעין המייסד של הקבוצה, בין חבריה: צבי יהודה, יהודה אקר, שרה מלכין, מרים אוסטרובסקי (ברץ), יוסף בוסל, יוסף ברץ וחיים צדיקוף.  ↩

  301. קיבוץ ארצי – קיבוץ שיש לו שלוחות ברחבי הארץ. העלייה השלישית ראתה עצמה, ובצדק כנושאת רעיון “הקיבוץ הארצי”, שהתממש על־ידיה בשלוש צורות: “גדוד העבודה” (הראשון בקיבוצים הארציים), “הקיבוץ המאוחד” ו“הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר”  ↩

  302. אף שבין חברי “עבודה” היו גם בלתי מפלגתיים אחדים, רוב חברי “עבודה” היו מאנשי “פועלי־ציון”, והיוזמה להקמת הארגון יצאה מחוגי “השומר”, שכנראה גם היו מנהיגות סודית של “עבודה”, במיוחד בסניף שבסג‘רה. דבריו של ברל על “עבודה” בסג’רה (להלן) משקפים את חשדנות מנהיגות “אחדות־העבודה” כלפי אנשי “השומר” בסוף שנות העשרים.  ↩

  303. קונספירציה – חשאיות.  ↩

  304. ברל רומז לסכסוך של סניף “עבודה” בסג'רה עם פועלי המקום שלא מקרב “עבודה”, אם משום הקפדת חבריו על סודיות, שיצרה אווירה בלתי־נוחה, ואם משום שהפועלים הוותיקים במקום חשו עצמם מקופחים ומנושלים מעבודתם בידי קבוצת “עבודה” שקיבלה על אחריותה את עבודת הפלחה.  ↩

  305. הקיבוץ הארצי שברל מתייחס אליו כאן הוא “גדוד העבודה”.  ↩

  306. בעקבות כשלון הנסיון להשלטת העבודה העברית על־ידי הפועל האירופי, עלה הרעיון להביא לארץ יהודים מזרחיים (“פועלים טבעיים”), שלא “נוגעו” בתפיסות מהפכניות, המסתפקים במועט והרגילים ברמת חיים נמוכה, ועל־כן מסוגלים להתחרות בפועל הערבי הזול.  ↩

  307. הכוונה לעסקנים שאינם פועלים, שתמכו בעליית התימנים, כגון משה סמילנסקי, ד“ר ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי, ר' בנימין וד”ר יעקב טהון.  ↩

  308. שמואל (ורשבסקי) יבנאלי (1961־1884) – נולד באוקראינה, ב־1906 עלה לארץ. היה פועל במושבות יהודה וממייסדי הסתדרות הפועלים החקלאית במקום. ממקימי אגודת “החורש” בגליל. ב־1911 יצא בשליחות המשרד הארצישראלי לתימן ועורר את יהודי תימן לעלות ארצה. במאמרו “עבודת התחיה ויהודי המזרח” (הפועל הצעיר, אייר תר"ע – 1910) קרא יבנאלי לשגר שליחים מארץ־ישראל לארצות המזרח שבהן יש ריכוזי יהודים, כגון פרס, מצרים, מרוקו ועוד, כדי לעוררם לעלות ארצה.  ↩

  309. ארתור רופין (1944־1876) – נולד בפרוסיה, למד משפטים וכלכלה באוניברסיטאות האלה וברלין. בשנת 1907 נשלח על־ידי ההסתדרות הציונית לארץ־ישראל לערוך סקר על הנעשה בהתיישבות החקלאית. ב־1908 הקים את המשרד הארצישראלי ביפו ועמד בראשו.

    המשרד תרם תרומה ראשונה בחשיבותה ליצירת משק לאומי והתיישבות שיתופית. הקים את החוות החקלאיות בבן־שמן, בכנרת ובחולדה, בהן הכשירו פועלים חקלאיים להתיישבות והקים את “חברת הכשרת הישוב” (1908). סייע בהקמת ישובים חקלאיים כמו פוריה ומגדל (1910), רוחמה (1912), ואף בבניית “אחוזת בית” (1909) – לימים תל־אביב. כתוצאה מיוזמתו צמח הנסיון של אום ג'וני, שהניב את הקמת הקבוצה.

    ברל רומז לתכונתו של רופין, שהכיר בצורך להתאים את צורת ההתיישבות למאוויי החלוץ המתיישב, ולכן סייע להתיישבות העובדת בראשיתה. הקמת הקבוצות הראשונות נתאפשרה הודות לשיתוף־הפעולה שלו.  ↩

  310. ש. יבנאלי, “הרצאת מסע”, הפועל הצעיר, גליון 20־19. תיאור מפגשיו עם יהודי תימן ונסיונותיו לשנות השקפת עולמם שעיקרה ציפייה פסיבית לגאולה והתנגדות לדחיקת הקץ, וקריאתו אליהם לעלות לארץ ולהשתתף בבנייתה.  ↩

  311. אתנוגרפיה – חקר תרבותם של גזעים ועמים.  ↩

  312. עבודה ריאלית – עבודה מעשית, להבדיל מ“עבודה מדינית”. מ־1907 – הזרם ששלט בהסתדרות הציונית.  ↩

  313. חכם אליעזר – כינויו של יבנאלי בפי יהודי תימן. אליעזר הנו שמו הנוסף של יבנאלי, וכהסוואה קרא לעצמו אליעזר בן יוסף.  ↩

  314. שד"ר (ארמית) – ראשי תיבות: שליחא דרבנן. שליח של רבנים. כינוי למשולחים מארץ־ישראל שהיו פוקדים את תפוצות הגולה ומעוררים את היהודים לתמיכה בישוב הארץ או פועלים כמחנכים ומדריכים בלימוד תורה.  ↩

  315. יוסף שפרינצק (1959־1885) – נולד ברוסיה. ממייסדי “צעירי ציון” ברוסיה. מאבות תנועת הפועלים הארצישראלית. ב־1908 למד רפואה בבירות. עלה לארץ ב־1910. התמנה מזכיר מרכז “הפועל הצעיר” והיה ממנהיגיה כל שנות קיומה. היה חבר ההנהלה הציונית בשנים 1927־1921 ו־1931־1929.

    מאמריו: “בין התימנים”, הפועל הצעיר, תמוז תרע“ב, (1912); ”הגירת יהודי תימן“ הפועל הצעיר, תמוז תרע”ב. גליונות 20־18, 1912. במאמרים מתוארת מציאות החיים הקשה של התימנים במושבות. כן מתוארת חולשת התימנים, שאין להם נציגים משלהם שיתווכו בינם ובין המוסדות, ומודגש הפער בין ההחלטה שכל המוסדות וההסתדרויות בארץ ישתתפו בסיוע להשתלבות התימנים בחיי הישוב ובין הביצוע בשטח שכשל. שפרינצק העלה הצעות אחדות לשיפור מצבם של התימנים, כגון בניית שיכונים, מתן שירותי רפואה; טיפול בילדים; מעקב אחר הסתגלותם לעבודה וכולי.

    ב־1912 שימשו יבנאלי ושפרינצק מעין מתווכים בין המשרד הארצישראלי ובין התימנים: מחד גיסא, העבירו תלונות התימנים ובקשותיהם למשרד הארצישראלי, ומאידך גיסא, הוטל עליהם להרגיע את העולים ולשכך מרירותם, עד שמשאלותיהם יבואו על סיפוקן.  ↩

  316. מדובר בכנרת וחולדה (1908), דגניה (1910), מרחביה (1910) ובן־שמן (1913).  ↩

  317. מרדכי בן הלל הכהן (1936־1856) – נולד ברוסיה. סופר, מראשוני “חובבי־ציון”. ביקר בארץ־ישראל פעמיים (1891, 1889) כדי לרכוש אדמות, אולם הדבר לא עלה בידו. תיאור מסעו השני במאמריו “נחלה מבוהלת”, שפורסמו בהמשכים בלוח אחיאסף, תרס“ב, תרס”ד. ב־1907 עלה לארץ. היה פעיל בעסקים כמו גם במפעלי תרבות. היה בין מקימי תל־אביב.  ↩

  318. אהרן אהרונסון (1919־1876) – נולד ברומניה. עלה לארץ־ישראל ב־1882. למד אגרונומיה בצרפת, ניהל את המושבה מטולה בימיה הראשונים (1898־1896). הצטיין בידיעות רחבות בבוטניקה ובגיאולוגיה. אחת מתגליותיו, “חיטת הבר” (“אם החיטה”), הביאה לפרסומו בעולם המדע הבינלאומי (1905). הקים תחנת נסיונות חקלאית בעתלית (1911). היה ממנהיגי בני האיכרים במושבות ובר־פלוגתא של תנועת העבודה בשאלות העבודה העברית. צידד ב“עבודה מעורבת”, לפיה יעסוק הפועל היהודי בעבודות המקצועיות והפועל הערבי – בעבודות הפשוטות. מנהיגי הפועלים התייחסו אליו בחשדנות. בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע למסקנה שהעות'מאנים לא יניחו ליהודים לפתח את ההתיישבות בארץ, ולכן קשר גורלו עם הבריטים ואירגן את רשת הריגול ניל“י. פרשת ניל”י, שנסתיימה ברדיפות, הוסיפה לאיבה שבין אהרונסון וראשי תנועת הפועלים.

    “החוג”, שאליו מרמז ברל, מתייחס לשני חבריו, ד"ר זליג סוסקין ויוסף טריידל, שהקימו יחד את המשרד החקלאי הטכני לארץ־ישראל ב־1901, שהיה המכון הארצישראלי למחקר ולתכנון תנאי ההתיישבות החקלאית בארץ־ישראל, פיתוח תעשייה וסחר חקלאיים, בדיקת אפשרויות להקמת מפעלים כלכליים נושאי עצמם, הנהלת חוות ומפעלים של משקיעי חוץ ועוד.  ↩

  319. אדמה מופרזת – מלשון מפרוז (ערבית) – מונח משפטי בדיני הקרקעות העות'מאניים, המציין זכות בעלות מלאה על חלק מסוים של הקרקע.  ↩

  320. זלמן דוד לבונטין (1940־1857) – נולד ברוסיה, עלה לארץ־ישראל ב־1882. עמד בראש קבוצת המייסדים של ראשון לציון, אך עזב את המושבה וחזר לרוסיה (1883). עסק במסחר והיה פעיל בתנועת “חובבי־ציון”. ב־1901 הצטרף להנהלת “אוצר התיישבות היהודים”, המכשיר הכספי של התנועה הציונית. הוטל עליו להקים ביפו סניף של אפ“ק, ומשנת 1903 ועד פרישתו ב־1924 ניהל את בנק אפ”ק. היה בר־פלוגתא של אנשי השמאל, תמך ביוזמה פרטית והתנגד להון הציבורי.

    ב־1905 רכש בנק אפ"ק בניהולו של לבונטין את הקרקעות של בן־שמן וחולדה.  ↩

  321. ראה הרצאה ד', הערה 14.  ↩

  322. היו מאבקים בין מנהלי החוות ובין הפועלים. מנהלי החוות ביקשו בדרך כלל להעסיק בחלק מן העבודות פועלים ערבים ודחו את תביעת הפועלים להעסיק 100% פועלים עברים. עם־זאת, עיקר הסכסוכים בין הפועלים למנהלים לא היו קשורים ל“כיבוש העבודה” אלא לתנאי העבודה ולזכויות הפועלים.  ↩

  323. חיים מרגליות קלווריסקי (1947־1868) – נולד בפולין, עלה לארץ ב־1895. לאחר שהוסמך כאגרונום, היה מזכיר מסדר “בני משה” מיסודו של אחד־העם. מ־1896 פעל מטעם יק“א ברכישת קרקעות ובישוב הגליל. יוזם ”ההתיישבות הזולה“ בגליל: משק פלחה, מתיישבים המסתפקים במועט, ובמעמד של אריסים ולא בעלי האדמה. פעל למען עבודה עברית. תמך באנשי ”השומר". הטיף ליחסי הבנה וידידות בין ערבים ליהודים.  ↩

  324. ב־1 בינואר 1900 הועברו המושבות מחסות הבארון רוטשילד לניהול על־ידי יק“א. יק”א פיטרה אמנם כמעט את כל פקידי הבארון והפסיקה את הפיקוח על החיים הפנימיים במושבות, אך הכתיבה את הפעילות הכלכלית־משקית על־ידי פקידים מחוץ למושבות. אמנם פקידות הבארון הוחלפה בפקידות של יק"א אבל ברל לא הבחין בין שתי שיטות הניהול.  ↩

  325. כרקטריסטיקה – אפיון.  ↩

  326. המדובר, כנראה, בקואופרציה במרחביה בשנים 1918־1914 בעת שהיתה נתונה לניהול אוטונומי של הפועלים (עם עזיבתו של דיק, מנהל החווה בשנים 1914־1911). בתקופה זו, תקופת מלחמת העולם הראשונה, צברה מרחביה הפסדים כלכליים שהביאו לחיכוכים בתוך הקבוצה בין בעלי המשפחות לרווקים ובין הפועלים לבין עצמם באשר לדרכי ניהול החווה, תשלום שכר העבודה ועוד.  ↩

  327. מנהלי החוות היו ברובם אגרונומים. ביניהם: משה ברמן, שמונה ב־1905 על־ידי זלמן דוד לבונטין למנהל המשתלה בבן־שמן. שימש מנהלה הראשון של חוות כנרת (1911־1908). אחריו ניהל אותה יואל גולדה במשך השנה (1911). שלמה דיק היה אגרונום מגרמניה ובעל נסיון בניהול חקלאי. בשנים 1914־1911 ניהל את הקואופרציה במרחביה. בתקופתו הביא לשיתוף פועלים בניהול החווה. מאוחר יותר התגלע סכסוך חמור בינו ובין פועלי הקואופרציה בשאלת עבודה ערבית, והוא פוטר.  ↩

  328. בברלין פעלה המחלקה הארצישראלית של הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית, שהיה למעשה הנהלתה. בראשה עמד אוטו וארבורג (1928־1859). היא פיקחה על כל פעולה בהון הלאומי שנעשתה בארץ, לרבות פעילותו של המשרד הארצישראלי.  ↩

  329. חוות כנרת הוקמה ב־1907. חברי “החורש” התנגדו שהפועלים הראשונים בחווה יבואו מיהודה ולא מקרב פועלי הגליל, וכמו־כן התנגדו למינויו של ברמן כמנהל על רקע הסכסוכים בינו ובין הפועלים בבן־שמן ונסיונו להעסיק שם פועלים ערבים. זמן קצר לאחר מינויו למנהל חוות כנרת התערערו היחסים בינו ובין הפועלים בשל יחסו העוין והחשדני לפועלים, הפסדי החווה והעסקת פועלים ערבים בדיש. פרצה שביתה (1909). “הקומונה הרומנאית” עברה לחדרה בעקבות הסכסוכים והקימה שם את הקומונה הידועה בשם “הקומונה החדרתית”. כעבור שנתיים פרץ משבר נוסף על רקע יחסו של ברמן לפועלים והתנאים הקשים במקום. ב־11.2.1911 החלה השביתה ונמשכה שבועיים. בהתערבותו של רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, סולק ברמן ומונה מנהל אחר. חשיבותה של שביתה זו, שברל היה אחד ממנהיגיה, בכך שהמחישה את כוחם של הפועלים כגורם שיש להתחשב בו והצביעה על השותף הטבעי שלהם לעבודת ההתיישבות, דהיינו – ההסתדרות הציונית ונציגה בארץ־ישראל, ארתור רופין.  ↩

  330. סטדיה – שלב.  ↩

  331. הדרישה הרביעית היתה לתקן את בניין המגורים ולהקל את הצפיפות על־ידי הוספת חדרים למגורי הפועלים.  ↩

  332. שביתה בת חצי יום פרצה בכ“ט בטבת תרע”א (29.1.1911), בעקבותיה הבטיח ברמן למלא את כל תביעות הפועלים, אך לא עמד בדיבורו.  ↩

  333. ברל רומז, ככל הנראה, לחברותם של הפועלים שקיבלו את דין המנהל, במפלגת “פועלי־ציון”. ההבחנה בין מהפכנות של מלל והמעשה המהפכני האמיתי אופיינית לברל. ב־1928 אפשר לראות בכך גם חלק מן המאבק נגד הנטיות השמאלניות בתנועת הפועלים כגון ב“גדוד העבודה”. ב“פועלי־ציון־שמאל” ואף בפק"פ.  ↩

  334. המדובר ב“קומונה החדרתית”, שהיתה מורכבת מן “השלישיה מהעיר רומני”: ישראל בלוך, תנחם תנפילוב ויוסף אלקין. אליהם הצטרפו צבי יהודה, יוסף בוסל ויהודה אקר. הקבוצה עזבה את כנרת בעקבות סכסוכים חוזרים ונשנים עם ברמן כדי לחיות חיי קומונה בחדרה (1909). כעבור שנה עברה לאום ג'וני וקיבלה על אחריותה את עיבוד אדמות המקום למשך שנה. מכך ראשיתה של דגניה.  ↩

  335. החברה היתה רבקה צ‘יזיק, שגרה בבית משפחתה במושבה כנרת ועבדה כפועלת זמנית בחווה. נפטרה בהיותה בת שבע־עשרה, בשבט תרע"א (פברואר 1911). החבר היה מאיר אינגברמן, מפועלי החווה. חלה בקדחת צהובה ונפטר שבוע לאחר מות רבקה צ’יזיק.  ↩

  336. במהדורת ההקטוגראף כתוב “כליה” וזהו שיבוש.  ↩

  337. “הדסה” הסתדרות נשים ציונית באמריקה, נוסדה ב־1912 על־ידי הנרייטה סאלד. הקימה מוסדות בריאות ורפואה בארץ־ישראל. החלה פעולתה בארץ־ישראל ב־1913.  ↩

  338. בית־החולים של המיסיון בטבריה נוסד בינואר 1894 על־ידי ד“ר דיויד ואט טוראנס, רופא סקוטי אשר שימש כמנהלו ובאותה עת גם פתח את הכנסייה הסקוטית בתחומי העיר העתיקה של טבריה. המימון לבית־החולים ניתן על־ידי הכנסיה בסקוטלנד. בית־החולים שימש יהודים וערבים כאחד. פעל עד מלחמת העולם הראשונה, ואז ננטש על־ידי ד”ר טוראנס ועוזריו האנגלים והאמריקנים.  ↩

  339. השם משובש במהדורת ההקטוגראף.  ↩

  340. במהדורת ההקטוגראף כתוב: את הפועל, וזה כנראה שיבוש.  ↩

  341. במהדורת ההקטוגראף כתוב: המלנית. נראה שהכוונה ל“עמלנית”.  ↩

  342. סוג שביתות זה נפוץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. השביתה נתייחדה בכך שמשתתפיה השתדלו לא לגרום נזק או הפסד כלשהו למשק הלאומי. ואף על פי כן נדונה השביתה בכנרת כמעשה חמור, אף יותר מביטול מלאכה – כהתנקשות בזכות הבעלים, כמרד, כנסיון הפועלים לכבוש את המקום.  ↩

  343. אוזורפציה – תפיסת שלטון שלא כדין.  ↩

  344. אכספרופריאצה – הפקעה (של נכסים). לפי גרסתה של אניטה שפירא בספרה “ברל” (תל־אביב, 1980, עמ' 74־73), הפועלים החליטו להפסיק כל עבודה עד שיעזוב ברמן את המקום. כדי לגמור את זריעת תבואות החורף ולא לפגוע במשך היו הפועלים מוכנים להוסיף ולעבוד, בתנאי שיעבדו בהשגחת ממלא מקומו. משסירב, פסקה העבודה כולה למעט האכלת בהמות. זאת בניגוד לגרסתו של ברל כאן, הטוען שהפועלים המשיכו לעבוד כרגיל, ולכן הואשמו בתפיסת המשק מידי בעליו החוקיים.  ↩

  345. צ“ל יק”א. פיק"א נוסדה ב־1924 ולא היתה קיימת בתקופה הנדונה.  ↩

  346. כאשר פרצה השביתה הגדולה בכנרת (פברואר 1911) הזעיק ברמן, מנהל החווה, את רופין, שעמד בראש המשרד הארצישראלי, לבוא ולפשר בינו ובין הפועלים. בהגיעו לכנרת מצא רופין את אהרן אהרונסון, ידידו של ברמן, שבא לתמוך בו במאבקו של הפועלים. נוסף על הביקורת החריפה שהטיח אהרונסון בפועלים, הסתבר לרופין כי הלה פנה במברק לזכרון יעקב בשמו של רופין, כביכול, וביקש כי תישלח חבורת פועלים חדשה לכנרת, מבני איכרי זכרון. רופין ראה בכך נסיון לחתור תחת סמכויותיו.

    יוסף טריידל (1927־1876) – נולד בגרמניה, מהנדס ומודד קרקעות. ב־1898 עלה לארץ־ישראל. תחילה עבד בשירות יק“א, בשנת 1901 הקים יחד עם א‘ אהרונסון וז’ סוסקין את ”המשרד הטכני לחקלאות ופיתוח ארץ־ישראל“. שימש מודד של המשרד הארצישראלי שבהנהלת א' רופין. עסק במדידות בשביל חברת יק”א.  ↩

  347. רופין דרש כי הפועלים מארגני השביתה יעזבו את החווה.  ↩

  348. פרצדנט – תקדים. ברל ראה בפיטורי ברמן את ראשית סופה של שיטת המנהלים הממונים ומעבר להנהלה עצמית של הפועלים. ספק אם כך היה.  ↩

  349. במהדורת ההקטוגראף כתוב: אום ג'ומי.  ↩

  350. בשנת 1910 התנהל משא־ומתן בין “חברת הכשרת הישוב” ובין הקרן הקיימת, שרכשה ממנה את האדמות להקמת הקואופרציה.  ↩

  351. לא נמצאה עדות נוספת לשיחות אלה.  ↩

  352. לפי הרצאותיו של טבנקין בסמינר השליחים ביגור (1945) מסתבר, שיוסף אהרונוביץ היה בחו“ל חבר ”פועלי־ציון".  ↩

  353. קבוצת חברי “פועלי־ציון” מרוסטוב עלתה ארצה ב־1905. הם היו בעלי זיקה, רופפת למסורת היהודית, דיברו בעיקר רוסית והיו ממוצא פרולטרי. בעוד ש“פועלי־ציון” המינסקאים היו “פלשתינאים פרינציפיוניים”, כלומר, ראו בארץ־ישראל את מולדת העם היהודי ומקום גאולתו העתידי, “הרוסטובים” היו “פלשתינאים פרוגנוסטיים”, כלומר, ראו בארץ־ישראל את המקום המתאים ביותר לניהול מלחמת מעמדות, לפי תורתו של ברוכוב.  ↩

  354. דוד בן־גוריון (1973־1886) – נולד בפלונסק, פולין. קיבל חינוך מסורתי ב“חדר” והשכלה עברית ציונית בביתו. ב־1904 נסע ללמוד בוורשה והתקרב שם לחוגי “פועלי־ציון”. עלה לארץ ב־1906, ובשנה זו השתתף בניסוח “הפלטפורמה של רמלה” של מפלגת “פועלי־ציון” בארץ. בפעילותו השתייך לזרם ב“פועלי־ציון” שהדגיש את מרכזיותה של ארץ־ישראל. ב־1907 עבר לגליל ועבד במושבות, בעיקר בסג'רה. ב־1910 הקים עם יצחק בן־צבי ורחל ינאית את האחדות, בטאון “פועלי־ציון”, בירושלים, והיה מעורכיו. היה ממקימי מפלגת “אחדות־העבודה” (1919), ממקימי הסתדרות העובדים (1920) ומזכירה הכללי עד 1935.  ↩

  355. לא הצלחנו לפענח במי מדובר.  ↩

  356. במאמרו “מלחמת המעמדות ומלחמת הקיום” (הפועל הצעיר, גליון 9, סיוון תרס"ח), מבקר יוסף אהרונוביץ את רעיון מלחמת המעמדות שבו דגלו “פועלי־ציון” כבלתי־מעשי בארץ־ישראל, שכן החברה היהודית בארץ היא צעירה, אין בה דיפרנציאציה מעמדית והמטרות של ישוב הארץ וכיבוש העבודה משותפות לכל מרכיביה. במקום מלחמת מעמדות הציע אהרונוביץ את המושג “מלחמת קיום”, שמשמעותו מאבק להקלת חיי הפועלים במושבות. וזאת בדרכים זהירות: בחירת ועדה מתמדת מקרב הפועלים והמעסיקים, שתשמש בוררת בעת סכסוכים ומחלוקות; וכן נסיונות מצד הפועלים להתערות בקרב תושבי הערים והמושבות בהן הם חיים.  ↩

  357. בשנים 1909־1884 הופיעה שורה של עיתונים בעריכת אליעזר בן יהודה: הצבי, האור והשקפה. העיתונים יצאו תחילה כשבועונים ואחר־כך כיומונים. עיתונו של בן יהודה עסק בבעיות היומיום של היושב בארץ, בתוך מגמת ביקורת על הממסד הדתי, עידוד תחיית השפה העברית ונקיטת עמדה בורגנית־ליברלית בענייני חברה. ב־1907 נוסד השבועון הפועל הצעיר שהיה בטאונם של אנשי “הפועל הצעיר” והתמקד בבעיות שהעסיקו את הפועלים במושבות ובערים. אחת ממטרות מייסדיו היתה להוציא עיתון כמשקל־נגד לעיתונו של בן יהודה, על אווירתו ומגמתו הלא־פועלית.  ↩

  358. המשפט משובש. ברל מציג כאן תפיסה מקובלת בתנועת הפועלים, שתיארה את המאבק לעבודה עברית כמאבק לאומי במהותו, שנועד להרחיב את המאחז הציוני בארץ, ואילו התנגדות האיכרים להעסיק פועלים עברים נובעת מאנוכיות מעמדית.  ↩

  359. הכוונה לוועידת “פועלי־ציון” ברמלה ב־1906, בה נוסחה “הפלטפורמה של רמלה”. ראה הרצאה ד', הערה 30.  ↩

  360. אברהם ריבוצקי (1946־1886) – עיתונאי, איש ציבור ומראשוני “פועלי־ציון” ברוסיה ובאוקראינה. שר לעניינים יהודיים בממשלת אוקראינה העצמאית ב־1919. באותה שנה עלה לארץ־ישראל. ב־1922 שב לאירופה וב־1924 היגר לארצות־הברית ונמנה עם חשובי העיתונאים היהודים שם. השתייך לאגף השמאלי של “פועלי־ציון”.  ↩

  361. האחדות – כתב־עת סוציאליסטי עברי בארץ־ישראל. בטאונה של מפלגת “פועלי־ציון”. יצא לאור החל מ־1910 כירחון ואחר־כך כשבועון. עם עורכיו נמנו ד‘ בן־גוריון, י’ בן־צבי, רחל ינאית ואחר־כך י“ח ברנר. מפלגת ”פועלי־ציון“ האמינה בתהליכים סטיכיים (ספונטניים) כתוצאה מהתפתחות היסטורית שיביאו בסופו של דבר לתהליכי הגירה וקולוניזציה יהודית בארץ־ישראל על־פי השקפתו של ברוכוב דאז. לכן התנגדה לכל יוזמה של פועלים בבניין הארץ. מפלגת ”פועלי־ציון" ברוסיה יצאה בשנת 1909 מן ההסתדרות הציונית משום שהתנגדה לשיתוף פעולה עם ארגון בורגני.  ↩

  362. ראה הרצאה ד', הערה 58.  ↩

  363. מפלגת “פועלי־ציון” בארצות־הברית נוסדה ב־1903. נתייחדה בכך שתמכה בתכנית בזל ובפעילות לאומית התיישבותית. תמכה במושבות קואופרטיביות בארץ, השתתפה בקרנות ציוניות וסייעה למפעלי פועלים בארץ־ישראל. בהשפעתה, כמו גם בהשפעת מפלגות נוספות של “פועלי־ציון” בארצות שונות (אוסטריה, למשל) החל מ־1913 התחזק בברית העולמית הזרם שצידד בהקמת מפעלים קואופרטיביים בארץ־ישראל.  ↩

  364. הטקסט במהדורת ההקטוגראף היה משובש. הוספנו את המלים “לא” ו“מלבד”, שכן בלעדיהן המשפט לא מובן.  ↩

  365. ברל מונה את הפעולות המעשיות והמפעלים ההתיישבותיים שחברי “פועלי־ציון” בארץ־ישראל היו פעילים בהם, אף שהדבר עמד בניגוד לאידיאולוגיה שלהם, ששללה פעולות יזומות על־ידי הפועלים; הקמת הקולקטיב בסג'רה (1908־1907), השתתפות בקואופרציה במרחביה (1911), שהוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית, ויסוד תל־עדש, מושבת “השומר” (1913).  ↩

  366. מן הסתם מתכוון ברל ל“פועלי־ציון” ברוסיה או בפולין בתהליך ההשמאלה שעבר על התנועה בעקבות מהפכת אוקטובר. יש לשער, שהעמדות שהציגו אנשי חוגים אלה בעת ביקור המשלחת של “פועלי־ציון” בארץ ב־1920 בשאלות ההגנה היו עשויות לעורר את זעמו של ברל ולהביא להערתו זו.  ↩

  367. ברל מרמז גם להתנגדות “הפועל הצעיר” לטרמינולוגיה סוציאליסטית, תוך שהוא מקבל דה־פקטו את התכנית הסוציאליסטית.  ↩

  368. יוסף ברץ (1969־1890) – נולד ברוסיה, מראשי תנועת “צעירי ציון”. עלה לארץ ב־1906. מפעילי מפלגת “הפועל הצעיר” איש “הקומונה החדרתית”, שעלתה על אדמת אום ג'וני ב־1910. ב־1919, לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, נשלח ברץ מטעם “הפועל הצעיר” לרוסיה כדי לסייע ביצירת קשר עם חברי תנועת “צעירי ציון” ו“החלוץ”. במאמריו בהפועל הצעיר גילה אהדה רבה למהפכה הבולשביקית.  ↩

  369. פנחס קרוזו (1985־1890) – נולד ברומניה, עלה לארץ בימי העלייה השנייה ולאחר שהות קצרה בה נסע לארצות־הברית היה פעיל ב“פועלי־ציון” בארצות הברית, תחילה בפיטסבורג ואחר־כך בניו־יורק. היה חבר בהנהלת האידישער קעמפפער ופעיל מרכזי באיגודים המקצועיים היהודיים. בשנות העשרים והשלושים היה מראשי הפעילים במגבית האיגודים המקצועיים למען ההסתדרות.  ↩

  370. ברל שהה בארצות־הברית מנובמבר 1921 עד יולי 1922 בשליחות ההסתדרות כדי לגייס כספים להקמת בנק הפועלים. הרבה להיפגש עם ארגוני פועלים ציוניים והביא להידוק הקשר בין תנועות הפועלים היהודיות בארצות־הברית ובין המפעל הציוני בארץ־ישראל.  ↩

  371. במהדורת ההקטוגראף נאמר “מהם” וזה שיבוש, על־פי מבנה המשפט.  ↩

  372. בן־גוריון קרא תיגר על סדר העדיפויות הפוליטי, החברתי והאידיאולוגי של מפלגת “פועלי־ציון” ותבע לשנותו. במאמרו “מכתב גלוי למשרד הברית העולמית של פועלי־ציון” (האחדות, שנה ב', גליון 12/11, 1911) האשים בן־גוריון את מפלגת “פועלי־ציון” ברוסיה בביטול זמן על עניינים פחותי ערך כמו מלחמה בהנהגת יק"א בארגנטינה, במקום התרכזות בעיקר שהוא, לדעתו, עבודה לאומית וחברתית בארץ־ישראל. הוויכוח עמו התנהל מעל דפי האידישער קעמפפער (1910, גליון 48, מאמר מאת כתריאל) והאחדות.  ↩

  373. בימי העלייה השנייה נעשו כמה נסיונות להקמת אגודות מקצועיות בערים. ב־1907 הוקמה “ברית האגודות האומניות ביפו” בסיוע “הפועל הצעיר”. הארגון כלל כמה אגודות מקצועיות של פועלים ובעלי־מלאכה, בחלקם שכירים בחלקם עצמאיים. היו ביניהם סנדלרים, חייטים, פועלי טוויה; סך־הכל – 75 חברים.

    ב־1907 נוסדה “אגודת פועלי הדפוס” בירושלים, ובאותה שנה התארגנו פועלי היקב בראשון־לציון. ב־1908 נוסד בהשפעת ארגוני הפועלים, אך מחוץ למסגרתם ולא על בסיס אידיאולוגי, “מרכז בעלי מלאכה” ביוזמתו של מנחם שינקין.

    ב־1910 נוסד “ארגון הפקידים” על־ידי יהושע ברזלי. הארגון התפרק לאחר זמן קצר. ב־1912 יסד דוד סמילנסקי את “אגודת הפקידים ועוזרי בתי־המסחר” ביפו. האגודה שללה כל אידיאולוגיה סוציאליסטית. התקיימה 14 חודש.  ↩

  374. הערתו זו של ברל לא מתאימה לתיאור המצב בימי העלייה השנייה ומתייחסת, למעשה, לבעיות האופייניות לשנות העשרים, תחת שלטון המנדט.  ↩

  375. ב־1907 פרצה שביתה בבית־החרושת לעבודות עץ ביפו בשל יחסו הגס של מנהל העבודה לפועלים. באותה שנה סערה הארץ משביתת פועלי היקב בראשון לציון, שפרצה בשל פיטורים שרירותיים של פועלים והסתיימה בפיטורי שבעים פועלים ובמימון יציאתם מן הארץ על־ידי בעלי היקב. ב־1908 פרצה שביתה בקרב פועלי הדפוס בירושלים בשל הכאת פועל על־ידי אחד מבעלי הדפוס. האגודה תבעה מן הבעלים התנצלות ותשלום קנס. לעזרת השובתים עמדו מפלגות הפועלים וכמה עסקנים, כמו יהושע ברזלי ונפתלי וייץ. במעבידים תמכו כל החוגים הבעלי־בתים ובראשם זלמן דוד לבונטין, בן יהודה ועוד. לאחר אחד־עשר יום השביתה הסתיימה בכשלון הפועלים ובפירוק אגודתם.

    בראשית 1911 פרצה שביתה בבית־החרושת לסבון “עתיד” בחיפה, אף היא על רקע יחסי עבודה משובשים. ב־1914 פרצה שביתה ביפו בבית־החרושת ליציקת ברזל של שטיין בדרישה לצמצום שעות העבודה, הגבלת פיטורי פועלים והנהגת ביטוח רפואי. כל שביתה היתה מסעירה את חיי הציבור בארץ ובגולה, גוררת מעורבות של נציגי תנועות הפועלים ועסקנים יחידים, העיתונות הרבתה לעסוק בה.  ↩

  376. אפשר שברל מתכוון לבית־החרושת לעבודות עץ ביפו, בית־החרושת לסבון “עתיד” בחיפה, ובית־החרושת “ברזל” של שטיין ביפו. אך אין זו אלא סברה.  ↩

  377. כלומר, לא עסקנים מקצועיים.  ↩

  378. ב־1908 וב־1912 נוסדו ביפו ביוזמתו של “הפועל הצעיר” שתי חנויות, שהציעו סחורותיהן במחירים מוזלים ובאיכות שעלתה על המוצע בשוק היפואי ושתאמה את דרישותיו של בן הישוב החדש.

    מטבחי פועלים קמו בבית הפועלים בפתח־תקווה ובחדרה ועוד, וכמו־כן פעלו מטבחים נודדים במקומות ריכוז של פועלים.  ↩

  379. ב־1909 הוקם בפתח־תקווה קלוב פועלים על־ידי חוגים שלימים ייקראו “הבלתי־מפלגתיים”.  ↩

  380. דפיציטים – גרעונות.  ↩

  381. בפתח־תקווה התגוררו הפועלים בשני מלונות, “הוטלים” עלובים ומוזנחים, ששם שני בעליהם היה רבינוביץ.  ↩

  382. פיגורות – דמויות.  ↩

  383. ברנר וגורדון התגוררו בעין גנים בספטמבר 1909.  ↩

  384. בירז'ה – בורסה של פועלים. מעין לשכת עבודה, שם העבירו הפועלים זה לזה ידיעות על מקומות שבהם דרושים פועלים, ולשם היו באים האיכרים בבקשם פועלים לעבודה.  ↩

  385. פרוטוטיפוס – אב־טיפוס, דוגמה. עברות של המלה הלועזית פרוטוטיפ.  ↩

  386. בית־הפועלים בפתח־תקווה נוסד בדצמבר 1911 כהמשכו ופיתוחו של קלוב הפועלים. בתוכו הוקצה אולם לקלוב הפועלים, חדר ספרייה, מטבח, מעונות פועלים ובהם שישה חדרי מגורים. הבית נמסר על־ידי הקרן הקיימת לניהולם של הפועלים. בעת הקמתו היו פועלים שהתנגדו להתאכסן בו בשל מקור המימון שנחשב לבורגני, והם כינו את הבניין “הקדש”. ראה הרצאה ו', הערה 26.  ↩

  387. ראה הרצאה ה', הערה 29.  ↩

  388. הכוונה לצורך בבאות־כוח של ציבור הפועלים כלפי המשרד הארצישראלי.  ↩

  389. ישראל בצר (1963־1883) – נולד ברוסיה. היגר עם משפחתו לארגנטינה להתיישב על אדמות יק“א. עלה לארץ ב־1907 והיה פועל במושבות יהודה והגליל. היה מאנשי קבוצת הכיבוש של אום ג'וני (1910־1909), מפעילי הסתדרות ”החורש" וחבר ועד שלו, חבר בקבוצת הכיבוש של מרחביה (1911־1909). בלתי־מפלגתי, ממייסדי הסתדרות פועלי הגליל (1911), ממייסדי נהלל, שם קבע את ביתו.  ↩

  390. ישראל שוחט (1961־1886) – נולד ברוסיה. בצעירותו היה חבר ב“פועלי ציון”, עלה לארץ ב־1904. ממייסדי ארגוני “בר־גיורא” (1907) ו“השומר” (1909). ב־1910 הקים את “לגיון העבודה”. ב־1912 יצא לקושטא ללמוד משפטים. ב־1917 השתתף בקונגרס “פועלי־ציון” בשטוקהולם. לאחר המלחמה שב לארץ־ישראל. ממקימי “אחדות־העבודה” (1919) והסתדרות העובדים (1920).  ↩

  391. המדובר בוועידת פועלי הגליל, שנערכה באום ג‘וני בט“ו־ט”ז בניסן (14־13 באפריל 1911). על ההזמנה לוועידה חתמו אליעזר שוחט, ישראל בצר וסעדיה פז (ולא ישראל שוחט, כפי שסבר ברל בטעות). שלושתם היו חברים ב“החורש”, ומאז הפסקת פעולתו הרגישו בחסרו נו של ארגון שילכד את הפועלים במושבות הגליל, בחוות ובשני הישובים שהוקמו באותה שנה – אום ג’וני ומרחביה.  ↩

  392. כאמור, הוועידה התכנסה בפסח 1911 ולא 1910.  ↩

  393. ברל אינו מדייק. בהפועל הצעיר (כ“ח באייר תרע”א – 25.5.1911) פורסם שהוועידה החליטה להשתתף בבחירת שני נציגים מקרב הפועלים לוועד, שנועד לפקח על ביצוע הקואופרציה במרחביה ולתמוך בתכנית הנסיונית. באותו גליון גם התפרסמה סקירה על הוועידה. בהאחדות של “פועלי־ציון” (גליון כ“ה־כ”ו, י“ד באייר תרע”א) נתפרסם דיווח על הוועידה והחלטותיה מאת שמשון (שהוא, כנראה, זרובבל).  ↩

  394. בקונגרס השישי בבזל (אוגוסט 1903) העלה אופנהיימר הצעה להקים קואופרציה במרחביה. תכניתו זו זכתה לתמיכתם של חוגים נרחבים בהסתדרות הציונית, ובמיוחד לתמיכתה של מפלגת “פועלי־ציון” שנציגה, שלמה קפלנסקי, הגן עליה ודחף לביצועה על־ידי מוסדות ההסתדרות הציונית. החלטת הקונגרס אמרה, כי יש לקבל את שיטת ההתיישבות השיתופית בתחום פעולותיה של ההסתדרות הציונית. לשם הגשמת ההחלטה הוטל על הקרן הקיימת למסור בחכירה שטח קרקע להקמת הישוב. לשם מימון הקמתו הוחלט להקים “קרן שיתופית” מיוחדת, שתסופח לקרן הקיימת ושתנוהל על־ידי ועד המורכב מנציגי הקרן הקיימת ונציגי הפועלים. ב־1910 הוקמה הקרן בשם “חברת התיישבות בארץ ישראל בע”מ“. מונה ועד מפקח, שחבריו היו: ד”ר אופנהיימר, פרופ' בודנהיימר (יו"ר הקרן הקיימת), ד"ר רופין ושלמה קפלנסקי.  ↩

  395. עניינים פוליטיים ותרבותיים נחשבו לתחום הפעולה של המפלגות, שלא הניחו להסתדרות הפועלים לעסוק בהם. עניינים ישוביים – אלה ענייני התיישבות, שבהם אמורה ההסתדרות לעסוק.  ↩

  396. צבי יהודה (1964־1888) – נולד ברוסיה. מראשוני תנועת “צעירי ציון”. עלה לארץ ב־1906. היה פעיל במושבות יהודה והגליל. מראשוני. מפלגת “הפועל הצעיר” ומפעיליה. מחברי “הקומונה הרומנאית”, שלקחה חלק בנטיעת “יער הרצל” בבן־שמן. השתייך לקבוצה מיהודה שבשנת 1908 עברה לעבוד בחוות כנרת, למרות החרם של הסתדרות “החורש”. לאחר השביתה בכנרת עזב עם קבוצתו ועבר לחדרה, שם הקימו את “הקומונה החדרתית”. בשנת 1913 נשלח כציר של “הפועל הצעיר” לקונגרס הציוני ה־11, ביקר ברוסיה ועשה שם פרק זמן בעבודה ציונית. מראשוני אום ג'וני. ממייסדי נהלל.  ↩

  397. חנה מייזל (1972־1888) – נולדה ברוסיה, למדה חקלאות ופדגוגיה באוניברסיטאות שווייץ וצרפת. מצעירותה היתה פעילה בתנועת “פועלי־ציון” והשתתפה כנציגתם בקונגרס הציוני השביעי (1905). עלתה לארץ ב־1908. הקימה את חוות הלימוד לפועלות בכנרת, שכללה ארבע־עשרה בנות בקבוצה הראשונה, ובהן המשוררת רחל. אחרי מלחמת העולם הראשונה יסדה את מטבח הפועלים בתל־אביב. ממייסדי נהלל, שם קבעה את ביתה. רעייתו של אליעזר שוחט.  ↩

  398. מניה שוחט (וילבושביץ, 1961־1880) – נולדה ברוסיה. מצעירותה היתה מקורבת לתנועה המהפכנית הרוסית; נאסרה ב־1899. ב־1904 ביקרה בארץ־ישראל ונשארה בה לצמיתות. התקשרה לחברי קבוצת “בר גיורא” ויחד הקימו את הקולקטיב בסג'רה, שהיה לגרעין ארגון “השומר” (שהוקם ב־1909). היתה חברה ב“השומר” ופעילה בנושאי הגנה ורכש (נשק). רעייתו של ישראל שוחט.  ↩

  399. ברשימה של הוועידה בהפועל הצעיר (כ“ח באייר תרע”א – 26.5.1911) לא נזכרו חברי הוועד בשמותיהם, כי אם לפי מקומותיהם: “שנים ממרחביה, שנים מכנרת, אחד מאום ג'וני, אחד מימה ואחד ממגדל”. ברל כולל ברשימה את ישראל שוחט ומניה שוחט. לפי דבריו של אליעזר שוחט, לא נבחרו ישראל ומניה שוחט לוועד פועלי הגליל הראשון. מניה אף לא השתתפה בוועידה. ייתכן שצבי בקר או ישראל גלעדי, שעבדו אז בימה (יבנאל) היו חברי הועד.  ↩

  400. במהדורת ההקטוגראף רשום “זית”. וברור שהכוונה לזייד. אלכסנדר זייד (1938־1886) – נולד ברוסיה, עלה לארץ ב־1904. עבד כפועל חקלאי וכחוצב במושבות יהודה בירושלים. ב־1907 נמנה עם מקימי ארגון השמירה “בר־גיורא”, ואחר־כך עם מקימי “השומר”. ממייסדי כפר גלעדי ב־1916 והישובים תל־עדשים ותל־חי. ב־1926 התיישב על אדמות שיח' אברק (סמוך לטבעון). נרצח בידי כנופיית שודדים ערבים בשלהי מאורעות 1938־1936.  ↩

  401. צבי בקר (1918־1885) – נולד ברוסיה, עלה לארץ ב־1905. היה חבר מפלגת “פועלי־ציון”, ממייסדי “בר־גיורא” ביפו (1907), הקולקטיב של סג'רה וארגון “השומר” (1909).  ↩

  402. הכוונה, כמובן, לפועל ביהודה.  ↩

  403. בעבודה, קונטרס חברים, הוצאת הסתרות הפועלים החקלאים, יפו, אלול תרע"ח, עמ' 115.  ↩

  404. הוועידה הראשונה של פועלי יהודה התכנסה בעין גנים, שבועות תרע“א, 2־1 ביוני 1911. לוועד המרכזי נבחרו שבעה אנשים: א‘ אברהמי, אהרון צ’יזיק (לוד־בן־שמן), יוסף וייץ (חדרה), יוסף יודלביץ (רחבוות), ד' לבקוביץ, יעקב פנחסי, חיים רכוב (פתח תקווה). שלושת האחרונים, פועלי פתח־תקווה, היו ”המשרד".  ↩

  405. ברל רומז כאן לחולשתה של הסתדרות הפועלים החקלאית ביהודה בראשיתה, שאפילו לא נקטה עמדה ביחס למפעל ההתיישבות החשוב של התקופה, הקואופרציה במרחביה, והסתפקה בבחירת שני נציגים לוועדה המפקחת על העבודה בקואופרציה, שאמורה היתה להיבחר, על־פי תכניתו של פרנץ אופנהיימר. בסופו של דבר, הוועדה לא הוקמה ופועלי יהודה לא נטלו חלק בפיקוח על ביצוע תכנית הקואופרציה.  ↩

  406. ארגון המוטוריסטים, האגודה המקצועית הראשונה של פועלי יהודה קם ב־1911, בעקבות פציעתו של הפועל ברוך פריבר בעבודתו במנוע הבאר של פתח־תקווה. מטרת הארגון היתה למצוא מקורות מימון לביטוח חייהם של הפועלים שנפגעו בעבודה.  ↩

  407. ועידה זו נערכה בפתח־תקווה בכ“ו־כ”ז כסלו תאע"ב, 18־17 בדצמבר 1911.  ↩

  408. המרכז היהודי – המרכז ביהודה.  ↩

  409. נראה שהכוונה ליוסף ויתקין, שהיה הראשון שעירער על האידיאולוגיה של כיבוש העבודה במושבות, שכן זו אינה מובילה להשתרשות הפועלים בארץ. הוא קרא לפועלים לחסוך כסף, לרכוש קרקע בגליל ולהתאכר. תכניתו נדחתה על־ידי “הפועל הצעיר” (1908) ומאז פרש מן הפעולה הציבורית.  ↩

  410. הפרדסנים לא יחששו מפני שביתת הפועלים היהודים, שכן הם מיעוט מבוטל בקרב הפועלים הערבים העובדים בפרדסים.  ↩

  411. הכוונה ב“אינפורמציה” למידע על אודות מקומות עבודה פנויים, שאפשר לכוון אליהם פועלים.  ↩

  412. “פועלי־ציון”, בחלקם, התנגדו לעידוד העלייה ארצה, בראותם בה תהליך סטיכי, שצריך להתרחש בתוקף תנאים היסטוריים ולא כתוצאה מתעמולה.  ↩

  413. מתוך החלטות הוועידה השנייה של פועלי יהודה, פתח־תקווה, כ“ו־כ”ז בכסלו תרע“ב (18־17 בדצמבר 1911), בעבודה, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 116־115.  ↩

  414. ברל מרמז לראשית המאבק בין המפלגות הוותיקות (“הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”) ובין הכוח החדש שהחל להתארגן מסביב להסתדרויות החקלאיות ושכונה “הבלתי־מפלגתיים”. המפלגות ביקשו לתחום את פעילות ההסתדרות חקלאית לתחומים “פרופסיונליים” גרידא, ואילו האחרונים ביקשו להרחיב את תחום פעילות ההסתדרות על חשבון המפלגות.  ↩

  415. ראה הערה 5 לעיל.  ↩

  416. מתוך החלטות הוועידה השנייה של פועלי יהודה, פתח־תקווה, כ“ו־כ”ז בכסלו תרע“ב (18־17 בדצמבר 1911), בעבודה, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 115.  ↩

  417. על יהושע ברזלי ראה הרצאה ג', הערה 36. ההחלטה שברל מרמז עליה היא: “הועידה מטילה חובה על ההסתדרות את העבודות הללו לביצור מצבו של הפועל העברי בארץ”, וביניהן “להשתדל לסדר קבוצות קבלניות לעבודות הנטיעות” (י‘ שפירא, עבודה ואדמה, כרך ראשון, תל־אביב, תשכ"א [1961], עמ’ 387). קבוצות קבלניות סייעו לכיבוש העבודה במושבות על־ידי ארגון יעיל של העבודה ועזרת החזקים שבקבוצה לחלשים שבתוכה. יש לשער שזו הסיבה להתנגדות הפועלים המנוסים, שכן לגביהם פירוש הדבר היה ביטול יתרונם על־פני החדשים.  ↩

  418. שלושה אנשים נבחרו לשם הקמת קופת־חולים: א' זוננברג (הר־שמש), יעקב פנחסוביץ (פנחסי) ויוסף יודלביץ.  ↩

  419. משה שרמן (1969־1881) – נולד ברוסיה, למד רפואה באוניברסיטת דורפאט שברוסיה (כיום טרטו). יסד כמה אגודות ציוניות עממיות, ביניהן אגודת נשים “בנות ציון” ואגודת פועלים “פועלי־ציון”. ב־1911 עלה לארץ־ישראל. היה מן הרופאים הראשונים בתל־אביב. ממייסדי ההסתדרות הרפואית ומראשיה. ממקימי הסתדרות “האזרח” ב־1919, ארגון בעל מגמה בורגנית־ליברלית.  ↩

  420. זו היתה הצעתו של ברל כצנלסון.  ↩

  421. קולטוס – פולחן.  ↩

  422. נציגי המפלגות התנגדו לפעולת ההסתדרות החקלאית בתחום התרבות. י‘ אהרונוביץ, ממנהיגי “הפועל הצעיר”, טען כי תפקיד ההסתדרות להשיג לפועל בית ומטבח ועבודה יומיומית. ואילו ספר – ישיג לו הפועל בעצמו. י’ זרובבל ממנהיגי “פועלי־ציון”, גרס כי תפקיד ההסתדרות החקלאית לדאוג לצרכים החומריים של הפועל ותו לא. ההתנגדות לפעילות התרבותית של ההסתדרות החקלאית נבעה מחששן של המפלגות מהתחזקות ההסתדרות החקלאית והתרחבות תחום השפעתה לתחומים שנחשבו כשייכים למפלגות.  ↩

  423. רודימנטים – שרידים של תופעה שחלפה ואיננה.  ↩

  424. בין הבלתי־מפלגתיים בתקופה זו בלטו ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי ודוד רמז. הכוונה ב“תגרות” לפולמוסים, מן הסתם.  ↩

  425. ההצעה להקים ספרייה מטולטלת (ניידת) היתה של ברל כצנלסון. תפקידה של הספרייה היה לספק אינפורמציה בתחום החקלאות לפועלים. בהחלטה זו היתה פריצה לתחום פעילותן של המפלגות, שראו את הפעילות התרבותית כשטח פעולתן הבלבדי. לוועדת התרבות נבחרו ברל כצנלסון, יוסף וייץ וחיים רכוב.  ↩

  426. קפא“י – קופת פועלי ארץ־ישראל, הוקמה ב־1910 בהחלטת הוועידה העולמית השנייה של ”פועלי־ציון". מטרתה היתה לסייע לעלייתם של פועלים יהודים לארץ־ישראל ולמימון התבססותם הכלכלית־חברתית בה.  ↩

  427. ברל מתייחס להתנגדותם של חלק מפועלי העליה השנייה להקמת בית־הפועלים בפתח־תקווה בכספי הקרן הקיימת. הפועלים ראו בכך קבלת תמיכה מגוף שאינו “פועלי”. משהוקם הבית, סירבו להשתמש בו וכינוהו מתוך רוגז “הקדש”. תגובתם ביטאה את סלידתם של פועלי העלייה השנייה מכל דבר שריח של “חלוקה” נוסח הישוב הישן, או “אפוטרופסות” נוסח הישוב החדש, נדף ממנו. הם ראו בכך תופעה טפילית ומשחיתה, המנוגדת למטרה הבסיסית של הקמת חברה עברית עובדת, החיה מעמלה.  ↩

  428. כספי חוץ – הכוונה לכספים שנאספו בחוץ־לארץ למען פועלי ארץ־ישראל. ניהול הקופה אמור היה להיות בידי הברית העולמית של “פועלי־ציון”, שכללה גם את מפלגת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל. ההתנגדות לקפא“י נבעה הן משלילת כל תמיכה חיצונית בפועל, והן משום חשש מפני התחזקות השפעת ”פועלי־ציון" בארץ באמצעות כלי משקי־גלגלי זה.  ↩

  429. שאלת קפא"י היתה סלע מחלוקת בקרב ציבור הפועלים בשלוש הוועידות של ההסתדרות החקלאית ביהודה (הראשונה – עין גנים, שבועות תרע“א, 2־1 יוני 1911; השנייה – פתח־תקווה, חנוכה תרע”ב, 18־17 בדצמבר 1911; והשלישית – בן־שמן, כ“ז־כ”ח בכסלו תרע"ג, 8־7 בדצמבר 1912).  ↩

  430. ברל מרמז להתנגדות חברי “הפועל הצעיר” לגילויים של סולידריות “פועלית”, שראוה כמנוגדת לסולידריות לאומית. לכן התנגדה “הפועל הצעיר” למוסדות של פועלים בלבד וחתרה למוסדות כלל־לאומיים.  ↩

  431. התנגדות הבלתי־מפלגתיים לקפא“י, המנוהל על־ידי הברית העולמית של ”פועלי־ציון", ביטאה הן את החתירה לפרימאט הארצישראלי, המאפיין קבוצה זו, והן את שאיפת ההסתדרות החקלאית ליטול מידי המפלגות את כל הפעילות המקצועית והמשקית־ההתיישבותית של הפועלים.  ↩

  432. דוד בלוך (אפרים בלומנפלד) (1947־1884) – נולד ברוסיה. מראשוני מפלגת “פועלי־ציון” ברוסיה. עלה לארץ ב־1912. היה ממקימי קפא“י ומנהלה. לאחר הוועידה השנייה של פועלי יהודה והחלטתה בעניין הקופה המשותפת בא לארץ עם קפלנסקי, והם נסעו ממושבה למושבה כדי לשכנע את הפועלים לתמוך ברעיון קפא”י. באספות שכינסו השניים פרצו לא אחת ויכוחים חריפים, שהגיעו לתגרות ידיים.  ↩

  433. במהדורת ההקטוגראף כתוב “למפלגות”, וכנראה צ“ל ”ממפלגות".  ↩

  434. דוד רמז (דרבקין) (1951־1886) – נולד ברוסיה. הצטרף למפלגת “פועלי־ציון” הרוסית. ב־1911 יצא לקושטא ללמוד משפטים כשלב הכנה לעלייתו לארץ־ישראל, ושם נרקמה ברית הפעולה בינו ובין י‘ בן־צבי וד’ בן־גוריון. עלה לארץ ב־1913. במלחמת העולם הראשונה היה פעיל במושבות השומרון ובזכרון יעקב ופעל להקמת הסתדרות פועלים בה. לאחר המלחמה הצטרף לבלתי־מפלגתיים ועם ברל כצנלסון ואחרים תבע איחוד של תנועת הפועלים.

    יצחק טבנקין (1971־1887) – נולד ברוסיה. היה מפעילי “פועלי־ציון” בפולין. ב־1912 עלה לארץ. עבד כפועל חקלאי במרחביה, בכפר אוריה ובכנרת. זמן קצר לאחר עלייתו ארצה עזב את “פועלי־ציון” ונמנה עם הבלתי־מפלגתיים ולאחר מכן היה מראשי הסתדרויות הפועלים החקלאיות.  ↩

  435. המרכז החקלאי, הגוף המבצע של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה (1911). נבחר על־ידי הוועידה החקלאית. בוועידה השלישית של הסתדרות פועלי יהודה החקלאים, בן־שמן, דצמבר 1912, נבחר טבנקין לוועד המרכזי של ההסתדרות.  ↩

  436. שלמה (לבקוביץ) לביא (1963־1882) – נולד בפלונסק, פולין. עלה לארץ ב־1905. היה פועל חקלאי במושבות יהודה והגליל. הצטרף ל“השומר” אף כי היה חבר מפלגת “הפועל הצעיר” וממייסדיה. בראשית שנות העשרים הגה את רעיון “הקבוצה הגדולה” שהוגשם עם הקמת עין־חרוד (ספטמבר 1921).  ↩

  437. בנציון ישראלי (צ'רנומורסקי) (1954־1881) – נולד ברוסיה. עלה לארץ ב־1906. היה פועל חקלאי במושבות יהודה והגליל. ממייסדי קבוצת כנרת ומעמודי התווך שלה.  ↩

  438. במהדורת ההקטוגראף כתוב: רוטנר – וצ“ל מאיר רוטברג (1951־1887) – נולד ברוסיה. עלה כפועל במושבות יהודה והגליל. היה חבר בקבוצת בנציון ישראלי שעבדה בכנרת (1909) ובסג'רה (1910). ממארגני הוועידה הראשונה של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה (1911) ופעיל מרכזי בה. יחד עם ברל הקים את ”המשביר“ (1916) והיה למנהלו הראשון. עם הקמת ”אחדות העבודה“ (1919) פרש מ”הפועל הצעיר" והצטרף למפלגה החדשה.  ↩

  439. הכוונה היא לקבוצות אד־הוק, שהוקמו כנסיון לצורך עבודה מסוימת, והיו אחר־כך מתפרקות, או עוברות למקום עבודה אחר. “קבוצת לימוד” הוא מושג, שברל מביאו כניגודה של קבוצת התיישבות, שמתאפיינת על־ידי קשר של קבע למקום אחד.  ↩

  440. אימוץ התפקיד ההתיישבותי בידי הסתדרות פועלים היה מעשה שעמד בניגוד לכל המקובל על מפלגות הפועלים, שכן היה בו משום קבלת אחריות על ההתיישבות הציונית בארץ וכן על הקמת משק ובנייתו. זוהו מפנה לעבר “הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי”, וברל, בצדק, רואה בכך מפנה מהפכני בכיוון להתוויית דרכה היחודית של תנועת הפועלים בארץ.  ↩

  441. נחלת יהודה, מושב פועלים ליד ראשון־לציון, על שם י“ל פינסקר. נוסד ב־1912 על־ידי ”הוועד האודסאי". כמו עין גנים ובאר־יעקב, גם הוא נועד להקל על קליטת הפועל במשובה על־ידי השלמת שכרו באמצעות משק עזר ליד ביתו.  ↩

  442. המשפט כנראה משובש. לא מובן מה פירוש “זה יכול היה לעבור גם כקנין פרטי לחברת הכשרת הישוב”. אולי הכוונה למכירת הקרקע לידיים פרטיות  ↩

  443. פרוטופלסמה, אב־חומר: חומק היסוד שממנו מיוצרות הרקמות של הצומח או החי. מונח שכיום יצא מכלל שימוש במדה.  ↩

  444. ברל מצטט מתוך החלטות הוועידה השלישית (בן־שמן, כ“ז־כ”ח כסלו תרע"ג, 8־7 דצמבר 1912) בנושא מושבי הפועלים והקבוצות. הציטוט במהדורת ההקטורגרף נקטע מן המלחה “שונים”, והשלמנו הטקסט על־פי קובץ בעבודה, יפו, אלול תרע"ח, עמ' 116.  ↩

  445. המדובר בהתיישבות פועלים על קרקע הלאום, באחריות עצמית, ואילו את האמצעים הדרושים לכך מעמידים המוסדות המיישבים.  ↩

  446. בוועידה הראשונה של פועלי יהודה (עין גנים, שבועות תרע"א, 2־1 ביוני 1911) השתתפו 27 צירים. מתוכם באו מפתח תקווה – 12, לוד – 5, חדרה – 4, חולדה – 2, רחובות – 2, ראשון לציון – 1, כפר סבא – 1 . בוועידה השנייה של פועלי יהודה (פתח תקווה, חנוכה תרע"ב, 18־17 בדצמבר 1911) השתתפו 25 צירים: מפתח תקווה – 12, חדרה – 2, רחובות – 4, לוד – 4, חולדה – 2, ראשון לציון – 1. בוועידה השלישית של פועלי יהודה (בן־שמן, כ“ז־כ”ח בכסלו תרע"ג, 8־7 בדצמבר 1912) השתתפו 34 צירים, שיצגו 260 פועלים בתשע מושבות: פתח תקווה – 7, חדרה – 7, רחובות – 6, לוד – 4, ראשון־לציון – 3, חולדה – 3, כרכור – 2, באר־יעקב –1, הרטוב – 1.  ↩

  447. ברל טועה. עיתוני הפועלים דיווחו על ועידות הסתדרות הפועלים החקלאים מראשיתן, החל מן הוועידה הראשונה בגליל (הפועל הצעיר, כ“ג שבט תרע”ב, 11.2.1912; האחדות, ב' ניסן תרע"א, 31.3.1911). על הוועידה הראשונה של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה דווח בהפועל הצעיר, א' תמוז תרע“א, 27.6.1911 ובהאחדות, י”ד אייר תרע"T, 12.4.1911 (כרוניקה), וכך בכל שנה.  ↩

  448. המעבר מכיבוש העבודה להתיישבות עובדת הביא לירידת מעמדה של המושבה כמרכז קליטה לפועלים. ברל מרמז כאן לצורך שהיה בשמירת שני הכיוונים של פעילות הפועלים, גם התיישבות עצמית וגם כיבוש העבודה במושבות. התפקיד האחרון הוערך מעתה בעיקר כמקום הכשרת הפועל בעבודה פיזית ואולי גם כמקור פרנסה לקבוצות פועלים עד שיגיע תורן להתיישב על הקרקע. חשיבות המושבה כמקום קליטה – ולו גם זמני, לפועל, עד שיגיע להתיישבות – חזרה והתבלטה בעת הרצאותיו של ברל, שכן מ־1927 נתחדש המאבק האקטיבי לעבודה עברית במושבות, בעקבות המשבר הכלכלי.  ↩

  449. הציטוט מתוך קובץ בעבודה, יפו, אלול תרע"ח, עמ' 120.  ↩

  450. ברל מתכוון, כמובן, לכך שהרעיון של ישוב פועלים על קרקע הלאום, ובאמצעי חברות לאומיות, שבא לכלל ביטוי בוועידה, לא קיבל בינתיים את תמיכת אותם גופים שנתבעו לממן אותו.  ↩

  451. קרן היסוד, מוסד כספי של ההסתדרות הציונית, המספק את האמצעים הדרושים למתיישב על קרקע הלאום. נוסדה ב־1920.  ↩

  452. הקרן הקיימת נוסדה בקונגרס החמישי כחברה של ההסתדרות הציונית, המיועדת לרכישת קרקעות בארץ־ישראל. בפועל עסקה במפעלים נוספים, כגון בנייה למגורים בערים, בתי־עם, בתי־ספר ומתן אשראי לחקלאים. על כך נשמעה ביקורת בעיקר מקרב “פועלי־ציון”, שטעני כי יש להשיב את הקרן הקיימת לתפקידיה הראשונים, דהיינו, רכישת קרקעות, ולייסד מוסדות אחרים לצורכי אשראי חקלאי וכיוצא בזה.  ↩

  453. התנגדות הפועלים נבעה, כזכור, מכך שתמיכת הקרן הקיימת בפעולה של פועלים נתפסה בעיניהם שריח פילנתרופיה נודף ממנו. הקרן הקיימת צריכה היתה, לדעתם, לתמוך בפעולות התיישבות, אך לא בסיוע לרמת חייו של הפועל.  ↩

  454. שאלת הסטז' או ההכשרה היתה מרכזית בקביעת התור להתיישבות של קבוצות בסוף שנות העשרים. מכאן השאלה שנשאל ברל.  ↩

  455. עין חי, מושב פועלים ליד פתח־תקווה, הוקם ב־1914 (החל מ־1922 נקרא כפר מל"ל, על שם משה ליב ליליינבלום). הסתדרות פועלי יהודה היתה מעורבה בהקמת מושב זה. היא קבעה את מספר המתיישבים (שמונה־עשרה משפחות, במקום תשע משפחות כהצעת ועד “חובבי־ציון”) וכן דרשה שבמושב זה ייושבו פועלים תימנים ואשכנזים; המימון להתיישבות הפועלים האשכנזים יבוא מוועד “חובבי־ציון”, ולהתיישבות התימנים – מן המשרד הארצישראלי.  ↩

  456. כפר־סבא נוסדה ב־1905 כישוב־בת של פתח־תקווה. הפכה לישוב קבע ב־1913. באותה עת לא היו ישובים באזור השרון.  ↩

  457. הוועד המאוחד נוסד בוועידה הרביעית של פועלי יהודה (ראשון־לציון, חנוכה תרע"ד, 29־27 בדצמבר 1913). היה מעין מוסד עליון להסתדרויות הפועלים ול“השומר”. ברל כצנלסון נבחר לנציג הסתדרות פועלי יהודה בוועד זה. הוועד התכנס פעמים אחדות (שבט תרע“ד, תמוז תרע”ד). מטרתו היתה לפעול למען יצירת ישוב עובד, ליצור לשכת אינפורמציה בלתי מפלגתית לעבודה בישוב החקלאי. יש הרואים בוועד המאוחד שלב לקראת הקמת הסתדרות פועלים משותפת לפועלי העיר ולפועלים החקלאים. מלחמת העולם הראשונה קטעה את פעולתו (סוף תמוז תרע"ד).  ↩

  458. ברל מתייחס כאן לתופעה היחודית שארגון הפועלים בארץ־ישראל ראשיתו היתה בכפר, ואילו הפועל העירוני, שבארצות אחרות היה נושא דגל הארגון, פיגר כאן בארגונו אחרי הפועל החקלאי.  ↩

  459. על־פי מפקד הפועלים החקלאים, שעשה המשרד הארצישראלי במאי 1913, מספרם היה 971. המפקד לא כלל פועלים עירוניים. המפקד נתפרסם בספר: Curt Nawratzki,Die Juedische Kolonosiation, Muenchen, 1914.  ↩

  460. בתקופה זו הוקמו על אדמת הקרן הקיימת חוות כנרת (1908), דגניה (1909) ומרחביה (1911). ביהודה נוסדו מושבי הפועלים נחלת יהודה ועין חי וקבוצת גן שמואל (1913) על אדמה שנרגשה בכספי “הוועד האודסאי”.  ↩

  461. ברל מונה ארבע מושבות אשר שלוש מהן הוקמו על־ידי “חברה אחוזה” (1912), חברה פרטית, שמטרתה היתה להרחיב את המפעל ההתיישבותי בארץ־ישראל על־ידי יסוד מושבות חדשות (“מושבות האחוזה”) באמצעות הון פרטי. מגדל היתה יוצאת־דופן בקבוצת מושבות אלה. היא הוקמה על־ידי “חברת טבריה אדמות ונטיעות” ב־1910.  ↩

  462. כרכור – מושבה בצפון השרון. ב־1912 נרכשה האדמה על־ידי יהודים מאנגליה ויהודי מרוסיה. ב־ 11.11.1912 עלתה קבוצת פועלים חברי אגודת “השומר” להתיישב על האדמה, לעבדה ולאבטח את גבולותיה. חברי “השומר” ערכו חוזה עם המשרד הארצישראלי על־פיו ניאותו להישמע למוכתר המקומי, נציג המשרד הארצישראלי. כמו כן נאמר בחוזה, כי המשרד נותן ל“השומר” חצי אחוז מאדמת כרכור, אשר יירשם בספר האחוזות של כרכור כרכוש פרטי של אגודת “השומר”. לא ברור אם אמנם יצא הדבר אל הפועל.  ↩

  463. המשפט אינו בהיר. נראה שהכוונה לתביעתן של קבוצות כיבוש, שעד אז הופיעו כקבוצות לצורך פעולת ההתיישבות הראשונית בלבד, לתת להן קרקע להתיישבות של קבע.  ↩

  464. הוזמה ליצירת ועד מאוחד לפועלי עארץ־ישראל שיהיה מוסד עליון להסתדרויות הפועלים ולה“שומר” יצאה מן הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה. על הוועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל ראה הרצאה ו', הערה 56.  ↩

  465. ייתכן שברל מרמז לאשר התרחש באום ג'וני־דגניה. מטרת הקומונה החדרתית היתה לחיות חיי שיתוף ולהתקיים על עבודתם העצמית. ואולם נוסף על חברי הקומונה החדרתית עבדו בה פועלים זמניים שהועסקו בעונות בוערות, והיה חשש להיווצרות מצב של מנהלים ומנוהלים. כתוצאה מכך החליטו חברי הקבוצה לתכנן את המשק כך שלא יהיה צורך בעובדים זמניים. בימי העלייה השנייה היה רק רמז לניצול. אולם ב־1928 התופעה של הפיכת קואופרטיבים לחברות המעסיקות פועלים שכירים כבר היתה ידועה ועוררה ביקורת רבה.  ↩

  466. הכוונה לעקרון העבודה העצמית במושבי עובדים, שהונהג לאחר מלחמת העולם הראשונה. כזכור, בימי העלייה השנייה נהגו הפועלים במושבי הפועלים להעסיק שכירים במשקם, שעה שהם עצמם עבדו במושבה. התניית חברותו בהסתדרות של איש המושב בכך שלא יהיו במשקו יסודות של ניצול פירושה היה קץ העבודה השכירה במושב.  ↩

  467. ברל מערב בדבריו אינפורמציה על הוועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל (ראה הערה 56 לעיל) ועל הסתדרות פועלי השומרון. עם פרוץ המלחמה היו פועלי מושבות השומרון, מבחינה אירגונית, חלק מהסתדרות פועלי יהודה. מספר הפועלים במושבות אלה (כרכור, חדרה, זכרון יעקב, בת־שלמה, שפיה, עתלית ועוד) היה כ־280. בי“ג באב תרע”ו (12.7.1916) הוקמה הסתדרות פועלי השומרון ביוזמתו של דוד רמז. ההסתדרות התקשתה לתפקד בשל קשיי המלחמה.  ↩

  468. ראה הערה 60 לעיל.  ↩

  469. ברל היה תומך נאמן ברעיון החוזים הקולקטיביים בין מעסיקי עבודה עברית ובין ההסתדרות משלהי שנות העשרים ואילך. אפשר שהדגשתו כאן את משמעות החלטת הוועד באה לחנך את “הבחרות” ב־1928 לקבלת עקרון “החוזים הקולקטיביים”, שלא היה מקובל על החלקים הרדיקליים ב“אחדות העבודה”.  ↩

  470. נציג הסתדרות הפועלים החקלאים בגליל בוועד המאוחד היה אליעזר יפה, שהשתייך למפלגת “הפועל הצעיר” (נציג “השומר” היה ישראל גלעדי, איש “פועלי־ציון”. נציג הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה בוועד המאוחד היה ברל כצנלסון). דומה שאזכורו של אליעזר שוחט בהקשר זה בטעות יסודו, ואין לו כל סימוכין במציאות.  ↩

  471. כל המובאות בקטעים הללו מתוך החלטות הוועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל, חיפה, י“א־י”ג בשבט תרע“ג (20־19 בינואר 1913), בעבודה, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 119.  ↩

  472. האדמה – ירחון של מפלגת “אחדות־העבודה” בעריכתו של י"ח ברנר. יצר לאור יפו בשנים 1921־1919. עסק בבעיות הפועלים בארץ ובעולם והרבה לפרסם שירה וספרות ארצישראלית.  ↩

  473. אפשר שהכוונה למערת היחסים הקלוקלת בין הפועלים ובין האיכרים במושבות, שבחלקה נבעה מיחסם המזלזל של הפועלים באיכרים. אפשר שהכוונה גם לפריון עבודה נמוך ולמוסר עבודה מפוקפק, שהיה קיים בקרב חלק מן הפועלים השכירים.  ↩

  474. לכאורה מדבר ברל על ימי העלייה השנייה, אך מתכוון לתופעה שהיתה קיימת ב־1928, שעיתונות הפועלים ידעה לבקר את מתנגדיה, אך התקשתה למתוח ביקורת בביתה פנימה. ברל ממליץ על כתיבה עיתונאית ביקורתית, החושפת את נגעי תנועת הפועלים ופגעיה, בדרך של היטהרות על־ידי הלקאה עצמית, שהיתה מקובלת על חוגי הבלתי־מפלגתיים וגם על סופרים כמו ברנר.  ↩

  475. “ישוב עובד” הוא מונח שטבע ברל בוועידה הרביעית (ראשון לציון, חנוכה תרע"ד, 27־29.12.1913) בעשותו את החשבון ההיסטורי עם רעיון כיבוש העבודה: “צריך שיכירו, כי ישוב עובד זהו הא‘ והת’ של ישוב הארץ” (הפועל הצעיר, י' בשבט תרע"ד, 6.2.1914).  ↩

  476. מתוך החלטות הוועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל, חיפה, י“א־י”ג בשבט תרע"ג (21־19 בינואר 1913), קובץ בעבודה, עמ' 20.  ↩

  477. ברל מפנה כאן את תשומת לב חברי “הבחרות הסוציאליסטית” לעובדה שהיתה מכרעת בתולדות ההתיישבות בארץ: לא המוסדות המיישבים הלאומיים בלבד, ואולי אף לא בראש ובראשונה, קבעו את עקובות ההתיישבות, אלא הם גיבשו את מדיניותם מתוך מגע עם המחשבה ההתיישבותית שהתפתחה בארץ.  ↩

  478. המפנה מ“כיבוש העבודה” ל“ישוב עובד” גרר עמדה חדשה כפליה מסודות הציוניים, ולא במקרה החליט הוועד שהוא נציג רשמי של הפועלים כלפי חוץ, קרי: כלפי המשרד הארצישראלי.  ↩

  479. המובאות לקוחות מתוך החלטות הוועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל, חיפה, י“א־י”ג בשבט תרע"ג (21־19 בינואר 1913), קובץ בעבודה, עמ' 120  ↩

  480. ועדה רביזיונית – ועדת ביקורת.  ↩

  481. דב (בוריס) גולדברג (1922־1866) – נולד בפולין. למד הנדסה כימית בהנובר. היה עסקן ציוני ברוסיה. ב־1906 היה יושב־ראש הוועידה הציונית בהלסינגפורס וחבר מערכות ראזסווייט והעולם. באפריל 1914 הגיע לארץ יחד עם נ‘ סוקולוב (1936־1859, יליד פולין. ממנהיגי התנועה הציונית, עורך הצפירה בוורשה. מ־1907 עורך שבועון העולם), ל’ מוצקין (1933־1867, נולד ברוסיה. למד באוניברסיטת ברלין. מראשי התנועה הציונית, ממקימי “הפרקציה הדמוקרטית”, באופוזיציה להרצל) וי' סימון (1969־1875, נולד בגרמניה. כלכלן. היה פעיל בעיצוב מדיניותה הכלכלית של התנועה הציונית. מ־1922 בארצות־הברית). ארבעת האישים שימשו חברי ועדת הביקורת שלה מסודות הציוניים. תפקיד הוועדה היה לבדוק את פעולת מוסדותיה של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל ולדווח על כך לקונגרס. הוועדה בדקה את עבודת המשרד הארצישראלי, את נסיונות ההתיישבות השיתופית בדגניה, בכנרת, במרחביה ובמקומות נוספים, וניסתה לעמוד על סיכויי העלייה והקליטה בארץ־ישראל על רקע מגבלות השלטון התורכי. הוועדה לא הגיעה לכלל סיכום של מסקנותיה. שבועות אחדים לאחר ששבה לאירופה פרצה מלחמת העולם הראשונה.  ↩

  482. בן־גוריון ובן־צבי יצאו ב־1911 לסלוניקי ולקושטא ללמוד משפטים כדי להכשיר את עצמם לפעילות פוליטית באימפריה העות'מאנית, שנראתה אז עומדת על סף רפורמות פוליטיות מרחיקות לכת בעקבות הפיכת “התורכים הצעירים”, 1908.  ↩

  483. ברל מכוון, כנראה, לשינוי המציאות הפוליטית באזור עם הכיבוש הבריטי, שנטל כל ערך מן המגמה של “פועלי־ציון” לפעול פעולה פוליטית במסגרת האימפריה העות'מאנית.  ↩

  484. הקונגרס הציוני השמיני שנתכנס בהאג (12־14.8.1907) היה הראשון שהשתתפו בו נציגי שתי המפלגות מארץ־ישראל. שני צירים נשלחו על־ידי “הפועל־הצעיר”: יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט. שני צירים נשלחו על־ידי “פועלי־ציון”: יצחק בן־צבי וישראל שוחט.

    הקונגרס הציוני התשיעי נתכנס בהמבורג (26־30.12.1909). מפלגת “הפועל הצעיר” שלחה ציר אחד: יוסף אהרונוביץ. מפלגת “פועלי־ציון” פרשה מן הקונגרס ולא שלחה ציר. לקונגרס העשירי שנתכנס בבזל (9־5 באוגוסט 1911) לא נשלח אף ציר מארץ־ישראל.

    לקונגרס האחד־עשר שנתכנס בווינה (2־9.9.1913) שלח “הפועל הצעיר” משלחת גדולה בת שבעה־עשר צירים: אליעזר שוחט, יוסף שפרינצק, נחום טברסקי, יוסף אהרונוביץ, יוסף בוסל, א"ד גורדון, א‘ לוקשי, ש’ נפחא, ישראל רייכרט, מאיר רוטברג, יעקב רבינוביץ, רפאל סברדלוב, חנה מייזל, אליעזר יפה, צבי יהודה זלצמן, יצחק וילקינסקי וחיים גולדברג.  ↩

  485. הוועידה השביעית של הסתדרות הפועלים החלקאים התכנסה ברחובות בפורים תרע"ג (26.2.1918). דין וחשבון עליה נמצא בקובץ בעבודה, עמ' 54־1.  ↩

  486. א, פרידמן, “מהעבר הקרוב”, בעבודה, עמ' 34־22. המאמר מתאר את מצבם הקשה של הפועלים החקלאים בארץ עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הכותב מדווח על מערכת יחסים מתוחה ורצופת מאבקים בין ההסתדרות החקלאית ובין מוסדות ההסתדרות הציונית בארץ, כמו למשל המשרד הארצישראלי.  ↩

  487. מאמריהם של ל‘ שקולניק, “למהות ההסתדרות” (בעבודה, עמ' 47־35) וש’ יבנאלי, “ועד התרבות” (בעבודה, עמ' 54־48) מביאים את העמדות השונות של חברי ההסתדרות החקלאית ביהודה באשר לתפקידיה ומטרותיה של ההסתדרות. היו שטענו כי ההסתדרות צריכה לפעול כהסתדרות פועלים מקצועית בלבד (ויניק). לעומתם טענו אחרים, כי עליה להמשיך ולעסוק ביסוד קבוצות, מושבי עובדים, מוסדות פועלים והפצת תרבות חקלאית (סגלוב, שניפר). מחלוקת פרצה סביב מערכת יחסיה הם עם המפלגות. הבלתי־מפלגתיים קראו לשלילת המפלגות, כיוון שבמטרותיה הבסיסיות דומה ההסתדרות למפלגות ואין ליצור הבדלים באופן מלאכותי (יבנאלי).  ↩

  488. לא הצלחנו לפענח למי התכוון ברל בהערתו בעניין אוסישקין.  ↩

  489. אדמות חולדה נקנו על־ידי אפ“ק ב־1905. ב־1908 רכשה אותן הקרן הקײמת וקבוצת פועלים שישבה שם נטעה ב־1908 אתִ ”יער הרצל". חולדה היתה אחת משתי חוות חקלאיות לאומיות (השנײה – בן־שמן) שהוקמו על־ידי ההנהלהֵ הציונית להכשרת צעירים בעבודה חקלאית.  ↩

  490. גן שמואל, על שם ר' שמואל מוהליבר, מראשי “חיבת־ציון”. נוסדה ב־1896 כמטע אתרוגים על־ידי ”הוועד האודסאי“ של ”חובבי־ציון”. ב־1909 מסר הוועד את גן שמואל לידי הקרן הקיימת ועד 1913 ניהלה את המקום חברת המטעים “יצהר”. באותה שנה התײשבה במקום קבוצת פועלים שקיבלה עליה את העבודה בקבלנות.  ↩

  491. בנובמבר 1914, עם כניסת תורכיה למלחמה כבעלת־בריתן של גרמניה ואוסטריה, ניתנה פקודה ממשלתית לגרש מן הארץ את כל נתיני ארצות האויב. בשנה הראשונה למלחמה עזבו את הארץ או גורשו ממנה כאחד־עשר אלף איש.  ↩

  492. יהושע חנקין (1945־1864) ‒ נולד ברוסיה. בנו של י׳ל חנקין, ממײסדי ראשון־לציון. ב־1890 רכש את אדמות רחובות וחדרה. מאז, במשך עשרות שנים, היה לרוכש הקרקעות הגדול בארץ־ישראל. פעל בשליחות “חברת הכשרת הישוב”, “המשרד הארצישראלי”, פיק”א, הקרן הקיימת וקונים פרטײם. ב־1915 הוגלה חנקין על־ידי התורכים לאנטוליה, יחד עם ישראל ומניה שוחט. בן־גוריון ובן־וצבי הוגלו למצרים, ומשם נסעו לניו־יורק. חמשת המנהיגים חזרו לארץ־ישראל עם תום המלחמה.  ↩

  493. בפברואר 1915 ניחתה מכת הארבה שפגעה בכל החקלאות בארץ, וכמובן גם במושבות היהודיות.  ↩

  494. הכוונה לגירוש תושבים שאינם עות׳מאנים, שפגע בירושלים ובצפת יותר מאשר בתושבי תל־אביב, שבה תנועת ההתעתמנות היתה חזקה. כמו־כן, תושבי שתי ערים אלה נזקקו בחלקם הניכר לכספי החלוקה.  ↩

  495. אברהם הרצפלד (1937־1888) ‒ נולד באוקראינה. קיבל חינוך יהודי מסורתי והוסמך לרבנות. היה חבר הס.ס. (ציונים סוציאליסטים) ובשל פעולתו זו הוגלה לסיביר. עלה לארץ ב־1914. היה חבר בקבוצת “אחוה” מרגע עלײתו ארצה. ב־1916 יזם הרצפלד את הקמת ה“קומונה” בפתח־תקווה, שמטרתה היתה לסײע לפועלים בהשגת עבודה ומזון ולהקל על מצוקת הבדידות. מראשי המרכז החקלאי וממעצביה של ההתײשבות העובדת.  ↩

  496. קבוצת “אחוה” ‒ אחת הקבוצות הקבלניות שהוקמו במושבות עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הקבוצה היתה מושתתת על יסודות קואופרטיבײם והיו לה סניפים קטנים מחוץ לפתח־תקווה, בנס־ציונה ובמקווה ישראל. ב־1916 הצטרפה קבוצת “אחוה” ל"קומונה׳׳ שיזם הרצפלד.  ↩

  497. קבוצת “עבודה” נבדלה מקבוצות קבלניות אחרות בכך שמטרתה היתה התיישבות על הקרקע. לפני המלחמה היו חברי קבוצה זו, ובראשם מאיר רוטברג, בין ראשוני המעבדים ("הכובשים”) את אדמת קלנדיה (עטרות) וקרײת־ענבים (שני גושי קרקע שנרכשו ב־1913ﬠל־ידי הקרן הקײמת).  ↩

  498. ראה הרצאה ו', הערה 85; רשימה ביבליוגרפית, הערה 32.  ↩

  499. בקיץ 1916החלה סלילת כביש טבריה־נצרת ‒ טבריה־דמשק, על־ידי פועלים יהודים בפקודת הממשלה התורכית.  ↩

  500. ראשיתו של המשביר ב“מחסן” של פועלי השומרון שנוסד ﬠל־ידי צבי יהודה ב־1916. מטרתו היתה להקל את מצוקת הקיום של הפועלים. פועלי המושבות רכשו את המניות שהנפיק מוסד זה. המחסן קנה חיטים ומכרן לנצרכים. המשכו של “המחסן” היה ביוזמתו של מאיר רוטברג לקנות את התבואה ממושבות הגליל, לרכזה במקום אחד ולמכרה בזול לפועלי יהודה. בהקמת “המשביר” (1916) השתתפו מאיר רוטברג, ברל כצנלסון, שלמה לביא, בנציון ישראלי, א׳׳ד גורדון, יוסף בוסל, ישראל בלוך, יוסף ברץ, שמואל דײן ויוסף שפרינצק. המשביר נוסד כחברת מניות. 10 פרנק המניה. תפקידו היה לרכוש את התבואה בסיטונות ובמחיר נמוך ממחיר השוק החופשי ולמכרה במחיר מוזל, ללא רווחים וללא צבירת הון.  ↩

  501. משקי העובדים, כמו דגניה למשל, שנתבעו למסור תבואתם במחירים נמוכים מאלה שיכלו להשיג בשוק החופשי חששו כי מילוי חובה זו יפגע בביסוס המשקים. גם בקרב פועלי יהודה, למענם נעשה המפעל, הוטל ספק בהצלחת הביצוע.  ↩

  502. ב־14 באוקטובר 1917 הפגינו שש מאות פועלים בפתח־תקווה נגד האיכרים שלא שילמו את שכרם. ועד המושבה טען שבעקבות הפגנה זו תובעים השלטונות התורכײם הסגרת ארבעים ושנײם פועלים לידיהם. למעשה דרשו השלטונות את הסגרת חברי “השומר” שנחשדו בריגול ובחברות בארגון ניל”י. מרכז פועלי יהודה נאלץ למסור בלית בררה רשימה של עשרים פועלים. כל הפועלים שנמצאו ברשימה היו נתיני אוסטריה, בעלת־בריתה של תורכיה, בתקווה שמעמדם זה ישמרם מהתאנות השלטונות התורכײם. אולם עשרה פועלים נאסרו, עונו ונתבעו למסור לשלטונות את שמות השומרים במושבה. השומרים נאסרו. האסירים הועברו לדמשק ושלושה מהם מתו במאסר (שמואל שטרײפלר, מנחם גריליק והנרי מרינג ‒ על שמם נקראת גבעת־השלושה).  ↩

  503. המדובר בכספי הפאנד האמריקני, שנשלחו בזמן המלחמה על־ידי יהודי ארצות־הברית לישוב היהודי בארץ־ישראל, שסבל רעב. ציבור הפועלים העדיף לרכז את הכסף בקרן לאספקת תעסוקה. הקרן נוהלה על־ידי ועד משותף לאיכרים ולפועלים, ובראשו עמד א' רופין.  ↩

  504. ב־1916 נעשו נסיונות התײשבות בגליל העליון. נוסדו איילת־השחר ומחניים, כהתײשבויות על בסיס קולקטיבי של פועלים מקרב “פועלי־ציון” בסיועו של חיים קלווריסקי (1947־1868), שהיה נציג יק׳׳א בגליל העליון. ב־1916 נוסד כפר גלעדי, כמושב שיתופי של חברי “השומר” בסיוע יק"א, המשרד הארצישראלי וקפא”י. באותה שנה הוקם במטולה בית־הבראה לפועלים על־ידי שתים־עשרה פועלות שהתאגדו לקבוצה. ח' קלווריסקי העמיד לרשותן שטח קרקע לגן ירק ולשדות פלחה ובית שישמש מקום מגורים ובית־הבראה.  ↩

  505. בטקסט נאמר “בצפון ממתולה” וזה שיבוש הדפסה.  ↩

  506. ברל מביע פה השקפה שהיתה מקובלת על תנועתו, שאצבע הגליל, על מקורות הירדן הכלולים בה, נכללה בשטח המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, בשל ההתיישבות היהודית באזור ובשל ההתגוננות בתל־חי, שסימלו את ההיאחזות היהודית יד באזור גבול זה.  ↩

  507. חנה מייזל (ראה הרצאה ה', הערה 97). ב־1911 הקימה חנה מייזל בכנרת חווה ללימוד חקלאות לפועלות, אשר בחוות הפועלים יועדו אז לתפקידי מטבח ושירותים ולא ניתנה להן גישה לעבודות חקלאיות, שנחשבו אז לגולת הכותרת בעבודות החלוציות.  ↩

  508. ב־1912 הגיעו לבן־שמן ארבע פועלות בוגרות המחזור הראשון של חוות העלמות בכנרת. אליהן הצטרפו עוד שתי פועלות ששהו במקום. מטרתן היתה לחיות כקבוצה המתקײמת מעבודה שכירה בחווה תוך כדי פיתוח משק עצמי (גן ירק). שנת העבודה הראשונה נסתײמה כלא גרעון.  ↩

  509. בשנת 1916 הגיעה לכנרת “חבורת החברות”. בהן ארבע, יוצאות בוברויסק, עיר הולדתו של ב' כצנלסון, שהיו מקורבות אליו עוד בחו“ל. לאה מירון, שרה שמוקלר, בתיה שיין, רחל כצנלסון. החמישית, בתיה ברנר, אחות הסופר, הצטרפה אליהן בארץ. היה זה נסיון להיכנס לכנרת כ”קבוצה“ ו”לכבוש" את עבודת גן הירק.  ↩

  510. קבוצת פועלות מחוסרות עבודה בגליל. נוסדה ב־1916על־ידי המרכז החקלאי ובסיועו של יוסף בוסל. קבוצת הפועלים בכנרת וחוות הלימוד של חנה מייזל הקצו לפועלות עשרים דונם להקמת גן ירק. המשרד הארצישראלי הלווה שישים ל”י לרכישת כלים ולהון חוזר. שש פועלות עבדו במטבח פועלי הביצה, אך עיקר פרנסתה של הקבוצה היה בעבודות חוץ. בתום שנת עבודה התפזרה הקבוצה.  ↩

  511. בשנת 1915 אירגן מרכז פועלי יהודה בפתח־תקווה קבוצה בת חמש־עשרה פועלות, בהן שרה מלכין ועליזה שידלובסקי. הצעירות כונו “קבוצת הגליליות”, שכן רובן באו מכנרת וממרחביה וחלקן היו תלמידותיה של חנה מײזל בחוות העלמות בכנרת. הקבוצה ניהלה את המטבח במקום. משגבר חוסר העבודה, חכר הוועד המרכזי של פועלי יהודה שטח בן חמישים דונם, ובהנהלת פועלות הגליל הוחל בגידול ירקות. בפתח־תקווה התרכזו שבע מאות פועלים מחוסרי עבודה מן המושבות האחרות, מהם מאה פועלות. שישים מהן עבדו בגן הירק ‒ כל אחת יומיים בשבוע. בחלקה נוספת שנחכרה על גדות הירקון עבדו עשרים וחמש פועלות.

    בשנת 1917התארגנה קבוצת ירקנים בירושלים. הקבוצה הורכבה בעיקרה מפועלות, בהן רחל כצנלסון וחנה כצנלסון, במרכז הקבוצה עמד ברל כצנלסון. הקבוצה עיבדה אדמות שנחכרו מידי בעלי קרקע ערבים ליד “קברי המלכים” ומכרה את תוצרתה בירושלים.  ↩

  512. הופעת קבוצות הפעלות היתה בסימן שינוי התפיסה על אופיו של המשק החקלאי וראשית המעבר ממשק מטעים או פלחה למשק מעורב. הצורך להתאים את אופי העבודה החקלאית ליכולתה של האשה הביא לגיוון ענפי המשק ‒ גן ירק ומשק חי ‒ ופתר את בעײת השתלבותה של החברה בעבודת היצירה החקלאית.  ↩

  513. זאב יעבץ (1924־1847) ‒ נולד בפולין. קיבל חינוך יהודי כללי. ב־1888 ﬠלה לארץ־ישראל. פעל בה כמורה וכמחנך. סופר ומו׳׳ל של מאספים ספרותײם וספרי לימוד בעברית. היה פעיל בוועד הלשון העברית וממניחי היסוד לחינוך העברי החדש. ב־1894 עזב את הארץ ובשנות חײו האחרונות חי בלונדון. יצירותיו הספרותיות, שעסקו בהווי הארצישראלי, הן הארץ, ירושלים, תרנ“א; מירושלים, ורשה, תרנ”ב; פרי הארץ, ורשה, תרנ“ב; גאון הארץ, ורשה, תרנ”ג; מציון, ורשה, תרנ"ה.  ↩

  514. ברל טעה. דואר היום, יומון, יצא לאור בירושלים בשנים 1936־1919, בעריכת איתמר בן־אב׳׳י (ואחר־כך ז׳בוטינסקי). מומן על־ידי חוגים מן הישוב האזרחי וביטא את עמדותיהם. היה עוין וביקורתי כלפי תנועת הפועלים.

    עיתונו של אליעזר בן־יהודה בתקופת העלײה השנײה נקרא – בחילופי שמות מפאת הצנזורה ‒ ההשקפה, האור והצבי. עיתונו של בן יהודה נתמך על־ידי הבארון וביטא עמדות אוהדות לו וביקורתיות כלפי הפועלים.  ↩

  515. דﬠר אנפאנג ‒ ההתחלה, בטאונה הראשון של מפלגת “פועלי־ציון" בארץ. נוסד במאי 1907, בעריכת י' בן־צבי. הופיעו שני גליונות באידיש.  ↩

  516. האחדות, עיתון מפלגת “פועלי־ציון” בעריכת יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, רחל ינאית וי‘ זרובבל. יצא לאור בשנים 1910־1914. עסק בבעיות הסוציאליזם בארץ ובעולם ויחד מדור לספרות ולאמנות, שבכתיבתו השתתפו, בין היתר, הסופרים א’ ראובני וי׳׳ח ברנר.  ↩

  517. “לעם” ־ הוצאת ספרים שפעלה בשנים 1914־1911, מיסודה של מפלגת “הפועל הצעיר”. מטרתה היתה להוציא חוברות מדע פופולרי בשפה העברית ולהפיצו במחיר זול. בוועד המנהל השתתפו י”ח ברנר, שמואל (ורשבסקי) יבנאלי, גרשון חנוך, שלמה יוסף לויצקי ואליהו מונצ׳יק. בהוצאת “לעם” יצאו כתשעים חוברות בנושאים שונים. כל חוברת נדפסה ב־4,000־3,000 עותקים.  ↩

  518. “אחדות”, הוצאת ספרים של “פועלי־ציון”. נוסדה ב־1908. הוציאה בעיקר חוברות המוקדשות לנושאים כמו “מהי חירות”, “בית מורשי העם” (פרלמנט ־ א׳׳ש) ו׳׳בר כוכבא“. ”אחדות" הוציאה לאור את ספרו של ורנר זומברט, הסוציאליות והתנועה החברתית במאה ה־19, בתרגומו של בן־גוריון, ירושלים, תרﬠייא.  ↩

  519. ר' בנימין (פסבדובים של יהושע רדלר פלדמן) (1957־1880) ־ נולד בגאליציה. בילדותו למד לימודי קודש ומאוחר יותר למד בברלין בבית־הספר הגבוה לחקלאות. עלה לארץ־ישראל ב־1907 ועבד כפועל בפתח־תקווה. היה פובליציסט נודע, השתתף בהמעורר של ברנר, הרצליאני מזה ואיש ברית־שלום מזה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) (1945־1854) – נולד בבײלורוסיה. רכש השכלה ספרותית בשפות שונות. סופר ופובליציסט. ﬠלה לארץ־ישראל ב־1906. התגורר ביפו ובתל־אביב והיה מקורב לחוגי “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”.  ↩

  520. “יפת” ־ הוצאת ספרים שנוסדה ביפו ביוני 1910 על־ידי ר׳ בנימין, אז“ר, י”ח ברנר וש׳׳י ﬠגנון. הוציאה לאור ספרי מופת של העמים בתרגום עברי. שלושה קבצים יצאו לאור. ב־ 1914 פסקה פעולתה.  ↩

  521. רביבים, קובץ ספרותי. יצא לאור בשנים 1919־1908, בעריכת י"ח ברנר, בלבוב (קבצים א׳־ב׳), ולאחר מכן ביפו ובירושלים. סך־הכל יצאו לאור שישה קבצים. ברנר ביקש, בﬠזרת כתב־עת זה, לאפשר לסופרים לפרסם יצירותיהם סמוך לכחיבתן, ובכך לסײע להקמתו של מרכז תרבותי־ספרותי בארץ־ישראל.  ↩

  522. השחר, נוסד ב־1903 כרבעון על־ידי נחמן סירקין (בכינויו "בן־אליעזר”). נועד לעסוק בשאלות הציונות הסוציאליסטית. למעשה, הופיעה רק חוברת אחת, שהיתה כתובה כולה בידי סירקין, בפסבדונים שונים, ואחר־כך נעלם השחר.  ↩

  523. המעורר, ראה הרצאה ב', הערה 124.  ↩

  524. הכוונה לוועידת פועלי הגליל שהתכנסה בכנרת ביוני 1916.  ↩

  525. ברוך בן יהודה (1894‒?) ‒ יליד ליטא, עלה לארץ ב־1911. בוגר המחזור השני של גימנסיה “הרצליה” (1914). הצטרף לקבוצת בוגרי גימנסיה “הרצליה” שהקימו הסתדרות ׳׳גימנזיסטים׳׳ שנוצרה לשרת את הצרכים הלאומיים וביניהם השלטתה והפצתה של השפה העברית בישוב. במסגרת פעולה זו נשלחו מורים לעברית לישובים חקלאיים, וברוך בן יהודה יצא לשמש מורה בדגניה (1916).  ↩

  526. הספרייה המרכזית של פוﬠלי הגליל נוסדה בכנרת ב־1916 על־ידי ברל כצנלסון. היתה בבחינת המשך לספרייה החקלאית ׳׳המטולטלת׳׳, שכזכור שימשה נושא להרבה הלצות.  ↩

  527. לא נמצאה החוברת.  ↩

  528. ברל מרמז לחלומו, שנתן לו ביטוי ב־1918, ערב הגיוס לגדוד העברי, שכל פועל יקדיש חודש מדי שנה ללימוד. המטרה היתה לגשר על הפער שבין הפועלים לאינטליגנציה, במגמה ליצור תנועת פועלים שבה מלוכדים הפועלים ו“עובדי הרוח” למעמד אחר. בסופו של דבר, לא התקיים “ירח הלימודים”, אלא בראשית שנות השלושים, ואף אז כאירוע חד־פעמי.  ↩

  529. קונטרבנדה ־ הברחה  ↩

  530. ברל מרמז למאבק בין המפלגות להסתדרות החקלאית על תחומי השפעה. מוקד המאבק היה בשאלה, מי אחראי להתיישבות הפועלים: ברל ראה את ההסתדרות החקלאית כסוברנית בתחום זה ואת נסיונות המפלגות לכבשו להן – כנסיונות חדירה לתחום לא להן.  ↩

  531. גן הירק, עלון מקצועי שעסק במידע על גידול ירקות. נוסד בינואר 1917 על־ידי “הפועל הצעיר”, בעריכתו של אליעזר יפה. סך־הכל הופיעו חמש חוברות. האחרונה ביולי 1917.  ↩

  532. ברל מדבר, כמובן, על חבריו מן הבלתי־מפלגתיים, ששללו פעילות המפלגות.  ↩

  533. הכוונה להחלטות הוועידה המיוחדת של פועלי הגליל, שנתכנסה בכנרת בסוכות תרע“ו (1916). אחת ההחלטות היתה להנחיל את הלשון העברית לפועלים על־ידי מורים מן החוץ, שישהו בקבוצות וילמדו את השפה. אספת חברי דגניה פנתה להסתדרות חניכי הגימנסיה ”הרצליה" וזו שלחה, כזכור, את ברוך בן יהודה לדגניה.  ↩

  534. הוועידה השישית נערכה בפתח־תקווה בסוכות תרע“ז (1917) ויחדה סעיף מיוחד לעבודה התרבותית. הוחלט בה לפעול להפצת השפה העברית וההשכלה החקלאית, לטפח את הספרייה החקלאית, לדאוג לקיומה ולהתפתחותה של הוצאת הספרים ”אדמה" (שלא קמה) והוקצב תקציב למימון פעולות אלה.  ↩

  535. במהדורות ההקטוגראף נאמר סוכות תרע“ט, וזה שיבוש. בסוכות תרע”ז נערכה בפתח־תקווה הוועידה השישית של ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה.  ↩

  536. קונטרולה – פיקוח.  ↩

  537. מתוך החלטות הוועידה שנערכה בפתח־תקווה בסוכות תרע“ז (דצמבר 1916), בעבודה, ”אגרות חברים“, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 122־121.  ↩

  538. שם,עמ' 122.  ↩

  539. ב־1917 נתכנסה בכנרת מועצה של באי־כוח מרכזי ההסתדרויות החקלאיות של יהודה, שומרון והגליל, שעסקה בניסוח מצע לאיחוד פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת. השתתפו בה מאיר רוטנברג, ברל כצנלסון, יוסף בוסל, ואליעזר שוחט. הנושאים שעמדו על הפרק היו: “קרן העבודה”, “המשביר”, “קופת־חולים” ועבודה תרבותית ברשות ההסתדרות הכללית. הוחלט על כינוס ועידת האיחוד, שתיפתח על־ידי א“ד גורדון במרחביה בי”ח בניסן תרע"ז. בסופו של דבר, משום מצוקות המלחמה, לא נתכנסה הועידה. זוהי ועדת ההכנה שאליה מתיחס ברל.

    ב“דוקומנט” הכוונה כנראה לחוזר ששיגר ברל להסתדרויות הפועלים על דבר הוועידה המיועדת.  ↩

  540. מתוך חוזר של ועדת ההכנה לוועידת פועלי ארץ־ישראל הנ"ל (יוסף שפירא, עבודה ואדמה, תל־אביב, 1961, נספח עמ' 405).  ↩

  541. ברל מרמז לחידוש שבהכנסת “עניינים רוחניים” לתחום ההסתדרות החקלאית בעוד שעד אז נחשבו לנחלת המפלגות בלבד.  ↩

  542. תפקידי “קרן העבודה”, כפי שהוגדרו בוועדת ההכנה שנתכנסה בכנרת (על־פי החוזר ששלח ברל להסתדרויות הפועלים) היו: לברוא לציבור הפועלים הון יסוד שישמש להגשמת מטרות ההסתדרות; לסייע למוסדות הפועלים הקיימים (מטבחים, לשכות עבודה, קופות חולים) וליצור חדשים, כמו למשל מאפיות, מחסנים, קופות מלווה; להקים קבוצות עבודה קבלניות; לייסד משקי עובדים, קבוצות להתיישבות וקבוצות הכשרה; ולסייע לפיתוח מצבו התרבותי של הפועל על־ידי הקמת ספריות, קלובים לפועלים, שיעורי עברית והדרכה חקלאית. הכנסותיה של “קרן העבודה” תבואנה מתרומות חברים ומאחוזים קבועים מן ההכנסה של יחידים ושל מפעלים.  ↩

  543. הכוונה לכיבוש האנגלי. כשהצבא התורכי נסוג וקו החזית התקרב, גירש השלטון התורכי ב־28 במרס 1917 את יהודי יפו ותל־אביב. הגירוש חל רק על יהודים, לרבות נתיני מדינות ידידותיות לקיסרות העות'מאנית ומדינות נייטרליות. הגולים נדדו לפתח־תקוה, לכפר־סבא, למושבות השומרון ובעיקר לגליל.  ↩

  544. בנובמבר 1917 נכבשה ארץ־ישראל שדרומה לקו הירקון על־ידי האנגלים. השומרון (אזור חדרה ובנימינה) והגליל נותרו בידי התורכים. נותק הקשר בין שני חלקי הארץ, ולא חודש אלא בספטמבר 1918, עת השלימו הבריטים את כיבוש הארץ. ברל משתמש כל הזמן במלה “כיבוש” ולא ב“שחרור” מעריצות השלטון התורכי, כפי שראו זאת רבים.  ↩

  545. קטע זה הוא במידה רבה פרפרזה על דברי ברל ב“לקראת הימים הבאים”, נאומו המפורסם בוועידה השביעית של הסתדרות הפועלים החקלאים (רחובות, י“ד אדר תרע”ח ־ 1918). על התקוות המשיחיות באותם ימים מעידים מאמרים רבים, ובמיוחד מאמרי שמואל יבנאלי, ילקוט אחדות העבודה א', תל־אביב, תרפ"ט.  ↩

  546. “ועד הצירים”– משלחת של נציגי ציונים מארצות ההסכמה בראשות חיים וייצמן, שהגיעה לארץ בינואר 1918. תפקידיו של “ועד הצירים” היו לשמש גוף מקשר בין השלטונות הבריטיים לאוכולוסייה היהודית בארץ־ישראל, להושיט עזרה להסתדרויות ולמוסדות היהודיים בחידוש פעולתם ועוד. פעולתו של “ועד הצירים” נמשכה עד 1921, והוא לא הגשים את התקוות הגדולות לתנופת המעשה הציוני, שתלו בו בני הישוב, ואשר באו לידי ביטוי בדברי ברל.  ↩

  547. הוועידה השביעית של פועלי יהודה נתכנסה ברחובות בי“ד באדר תרע”ח (27.2.1918).  ↩

  548. ברל מרמז לתכניות ההתיישבות בגולן, שיזמו בעיקר ותיקי “השומר”. התכניות נגנזו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.  ↩

  549. תנועת ההתנדבות לגדודים העברים של הצבא הבריטי ב־1918 עוררה התלהבות בקרב הסתדרות ה“גימנזיסטים” (חניכי הגימנסיה “הרצליה”), וביניהם אליהו גולומב, וכן בקרב מפלגת “פועלי־ציון”. רוב חברי “הפועל־הצעיר” התנגדו ל“התנדבות”. הבלתי־מפלגתיים נחלקו בסוגיה זו. ברל התלבט בה, וסופו שהתנדב. מן המתנדבים הארצישראלים הוקם גדוד 40 של קלעי המלך. קדמו לו גדוד 38 (המתנדבים היהודים מלונדון) וגדוד 39 (מתנדבים יהודים מארצות־הברית, ובתוכם בן־גוריון ובן־צבי).  ↩

  550. מהחלטות הוועידה השביעית של הסתדרות הפועלים החקלאים, שנערכה ברחובות, י“ד באדר תרע”ח (26.2.1918), בעבודה, עמ' 125.  ↩

  551. קרן היסוד, הקרן הלאומית לבניין ארץ־ישראל והמוסד הכספי המרכזי של התנועה הציונית העולמית ולאחר־מכן של הסוכנות היהודית. נוסדה בעקבות החלטת הוועידה הציונית בלונדון ב־1920. מימנה פעילות התיישבות, ביטחון, הכשרה מקצועית, פיתוח מקורות מים, עלייה וקליטה. ברל מבליט בדבריו את המגמה הציונית־הממלכתית שבהחלטות הוועידה החקלאית, בראותו בפועל את נושא ההגשמה הלאומית בארץ ולא כמי שנאבק על האינטרסים הפרטיקולריים של מעמד הפועלים.  ↩

  552. ברל מרמז לעקרון שהונח ביסוד “חברת הכשרת הישוב” בעת הקמתה (פברואר 1908), והוא – לסייע לפועלים יהודים מחוסרי אמצעים להגיע לידי קיום עצמאי בתחום החקלאות, דהיינו – ליהפך לאיכרים העומדים ברשות עצמם.

    באשר לבנק אפ"ק, למן קיץ 1903 עסק, נוסף על עבודתו הבנקאית, גם בקניית קרקעות ובפיתוח עסקות כלכליות בעיר.  ↩

  553. הכוונה לקובץ בעבודה, קונטרס חברים, יפו, תרע"ח.  ↩

  554. מסילה, ספר לימוד וקריאה לגדולים, בעריכת יעקב פלוטקין, מיסודה של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל, הוצאת ועדת התרבות, ירושלים, תרפ"ד (1924). ספר לימוד למבוגרים, העוסק בתקופת העלייה השנייה, ימי מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת ההסתדרות הכללית ב־1920. הספר עורר פולמוס, ומאמרים עליו נתפרסמו בהפועל־הצעיר, קונטרס, דואר היום והארץ. הביקורת על הספר נסבה על בחירת הנושאים, אשר לדעת המבקרים אינם משקפים נכונה את התקופה הנדונה.  ↩

  555. ברל מרמז לוויכוח הגדול שהתנהל על איחוד תנועת הפועלים (מובא בבעבודה, קונטרס חברים, אלול תרע"ח), שסופו הקמת “אחדות־העבודה” ב־1919.  ↩

  556. פתח־תקוה, מעמד הקמתה של “אחדות־העבודה”, אדר א' תרע“ט (פברואר 1919). ברל מבחין בין המאמץ לאיחוד כולל של פועלי ארץ־ישראל, שהתבטא בפולמוס סביב הקמת ”אחדות־העבודה", ובין חתירתה של ההסתדרות החקלאית להרחבת תחומי פעולתה והשפעתה, במקביל להמשך קיום המפלגות.  ↩

  557. יוסף שפירא (1879–1966) – נולד ברוסיה, קיבל חינוך מסורתי וכללי. ב־1905 עלה לארץ־ישראל. עבד בחוות סג‘רה ואחר־כך במלחמיה (1916). ב־1918 התנדב לגדוד העברי ולאחר שחרורו ישב בפתח־תקווה. כדברי ברל, היה חבר “הפועל־הצעיר”, אך מתומכי ההסתדרות החקלאית. מראשוני המתיישבים בתל־עדשים. המובאה – מדבריו בוויכוח על “מהות ההסתדרות” במאמרו של ל’ שקולניק, בעבודה, קונטרס חברים, הסתדרות הפועלים החקלאים, יפו, תרע"ח, עמ' 37־36.  ↩

  558. יעקב ויניק (1887–?) – נולד באוקראינה, למד בחדר. ב־1905 הצטרף למפלגת “פועלי־ציון”; ב־1910 עלה לארץ. הצטרף ל“השומר” ועבד במושבות הגליל. השתתף, בעלייה על הקרקע לקלנדיה (עטרות) ולקריית־ענבים. עם פרוץ המלחמה עבר לפתח־תקווה והצטרף לקבוצת הפועלים “אחוה”. לאחר זמן־מה נלקח לעבודות כפיה בשירות הצבא התורכי. לאחר הכיבוש הבריטי התנדב לגדוד העברי ושירת בו כשלוש שנים. לאחר שחרורו עבד כחבר בקבוצת “אחוה” ביעור הכרמל והצטרף למפלגת “אחדות־העבודה”. דבריו מובאים בקובץ בעבודה, עמ' 41.  ↩

  559. נתן (פרנקל) חפשי (1980־1889) – נולד בפולין. היה חבר בתנועת “הביל”ויים החדשים“ ובאגודת ”חלוצי ציון“ בוורשה. במהפכת 1905 היה מקורב ל”בונד“ ולפפ”ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). ב־1909 עלה לארץ־ישראל. היה פועל ברחובות, בבן־שמן, בפתח־תקווה, בגן שמואל ובמושבות וחוות הגליל. מראשוני נהלל. מפעילי “הפועל הצעיר” וחבר מרכז המפלגה. התייחד בהשקפת עולמו הדתית־היהודית־הפציפיסטית. המובאה מדבריו לקוחה מקובץ בעבודה, עמ' 40.  ↩

  560. שושנה בוגן (1918־1898) – נולדה ברוסיה, למדה בחדר “מתוקן” ואחר־כך בבית־ספר עממי רוסי. השתתפה בחוגי נוער ציוניים. ב־1913, בהיותה בת 15, עלתה לארץ. עבדה בפתח־תקווה, היתה חברה בוועד הפועלות של “קבוצת העשרים” (ראה הרצאה ז', הערה 27) בכנרת. השתתפה בוועידה השביעית של הסתדרות פועלי יהודה, רחובות תרע"ח (1918). שמה קץ לחייה (אלול תרע"ח). דבריה לקוחים מתוך קובץ בעבודה, עמ' 38.  ↩

  561. לוי (שקולניק) אשכול (1895–1969) – נולד באוקראינה, קיבל חינוך יהודי מסורתי והשכלה כללית. ב־1914 עלה לארץ־ישראל והצטרף למפלגת “הפועל־הצעיר”. ב־1918 התגייס ל“גדוד העברי”, בניגוד לעמדת מפלגתו. היה נציג “הפועל הצעיר” במרכז הסתדרות פועלי יהודה במשך כל שנות המלחמה. בוועידה השביעית של הסתדרות פועלי יהודה פתח את הדיון ל“מהות ההסתדרות” ודבריו מובאים בקובץ בעבודה, עמ' 36.  ↩

  562. שלושת השותפים עליהם מדבר שקולניק הם כמובן “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון” ו“הבלתי־מפלגתיים”, השומרים זה את צעדו של זה בהסתדרות החקלאית ומצרים את תחומי פעולתה.  ↩

  563. קפיטולציה – כניעה.  ↩

  564. ברל מפתח כאן אחד מרעיונות היסוד האופייניים לו, שלא היו ניגודים אידיאולוגיים בין הגופים השונים, אלא הפריד הרצון של המפלגות להמשיך ולשמור על קיומן כגופים פוליטיים. כלומר, בעוד שהאחדות יסודה “מן החיים”, הרי הפילוגים יסודם בהתייחדויות שלא ממין העניין.  ↩

  565. פרד – מצעד.  ↩

  566. “מבפנים”, אגרות חברים, בעבודה, עמ' 67־55.  ↩

  567. מונדירה – מדים.  ↩

  568. החיפוש אחרי אנלוגיה למצב המהפכני ברוסיה מאפיין את הצרכים החינוכיים של שנת 1928 ואת המגמות הסוציאליסטיות ב“בחרות הסוציאליסטית”.  ↩

  569. דברי ח"פ, בעבודה, עמ' 55.  ↩

  570. מועצת המתנדבים התכנסה ביפו בי“ז־י”ט תמוז תרע"ח (27־29.6.1918), לפני יציאת המתנדבים אל הגדוד העברי. היתה זו אספת פרידה של פועלי יהודה, אשר דנה בעיקר בקשריהם של המתנדבים עם ההסתדרות החקלאית בתקופת התנדבותם ולאחר שובם למקומותיהם.  ↩

  571. צבי שץ (1890–1921) – נולד ברוסיה. סופר עברי. בשנת 1908 תיכנן יחד עם טרומפלדור להקים חבורות בארץ־ישראל, שיהיו מושתתות על חיים שיתופיים. ב־1910 עלה לארץ־ישראל. ב־1911 שב לרוסיה לזמן קצר. פיתח את האידיאולוגיה של “הקבוצה השיתופית” הקטנה, שתחליף את המשפחה. עבד בבן־שמן ובגליל. התנדב ל“גדוד העברי”. נרצח יחד עם י“ח ברנר במאורעות 1921. קובץ כתביו, על גבול הדממה יצא לאור לאחר מותו (1967). דבריו המובאים כאן לקוחים ממכתבו ב”אגרות חברים", בעבודה, עמ' 56. הטקסט תוקן על־פי הקובץ.  ↩

  572. צ"ש שם, עמ' 59.  ↩

  573. מאמרו של שמואל יבנאלי, “דברי המחייבים”, נתפרסם בעל הסף, קובץ לענייני החיים והספרות בעריכת י‘ שטיינברג וי’ שפיגלמן (יציב), הוצאת מפלגת “פועלי־ציון”, ירושלים, תרע"ח, עמ' 15־10. יבנאלי ראה בתנועת ההתנדבות ובכיבוש ארץ־ישראל על־ידי מתנדבים עברים את תחילת הקץ לגלות ישראל. המתגייסים לגדוד מגשימים, לדידו, את הרעיון המשיחי של קיבוץ גלויות, יצירת מחנה עובד בצד מחנה לוחם, מחיקת הגלות והשבת גאון יהודה לקדמותו.  ↩

  574. אליעזר יפה, מתוך בעבודה, קונטרס חברים, אלול תרע"ח עמ' 55.  ↩

  575. לנוחות הקורא, הוספנו “הוא” שאינה מופיעה במהדורת ההקטוגראף וכן שינינו מעט את סדר המלים במשפט. המשפט במהדורת ההקטוגראף הוא כדלקמן: “בדרך כלל ”הפועל־הצעיר“ ברובו, אם כי גם בחלקו הקטן התנדב, התנדב והשתתף באקטיביות רבה יחד עם שאר המתנדבים”.  ↩

  576. א“ה, מתוך ”אגרות חברים" שם, עמ' 57.  ↩

  577. א"פ, שם,עמ' 59.  ↩

  578. “מרשימות שושנה בוגן”, דברי פועלות, מאסף, תל־אביב, תר“ץ, עמ' 198. יש הבדלים בנוסח הדברים בין הקטע המצוטט על־ידי ברל ובין הקטע המובא בדברי פועלות; הבדל מהותי אחד: לפי דברי פועלות אומרת בוגן: ”לפי דעת רוב הצעירות, אין מקומן בגדוד“ , ולא ”לפי דעתי…", כנזכר בהרצאות ברל. שאר ההבדלים סגנוניים בלבד.  ↩

  579. שמואל יבנאלי, “מבפנים”, “אגרות חברים” בעבודה, עמ' 61.  ↩

  580. מרדכי קושניר, “דברים שלא בעתם”, שם, עמ' 89־79. קושניר התנגד להצטרפות לגדודים העברים. הוא סבר כי הגדודים הם גוף זר לישוב בארץ, וכי בבוא היום ישאף גוף זה לשררה לאומית. הוא מתאר את תחושת הבידוד החברתית־האידיאית שחשו המתנגדים להתנדבות: לא ניתן להם להשתתף באספות המתנדבים ולא ניתנה להם במה להשמיע קולם. קושניר מבקר את אמונתם של המתנדבים כי במעשה חד־פעמי יסירו מעצמם עול גלות, וטוען כי הם הולכים אחוזי חרדה בלא שיהינו להודות בכך מחששם מן החברה הסובבת אותם. קושניר סבר כי השאיפה ל“שררה לאומית” איפיינה גם את ארגון “השומר”, אם כי מטרותיו בעת הקמתו היו שונות. בצד חינוך לכבוד לאומי ויצירת כוח הגנה השתלטה תאוות השררה, חיקוי סממנים חיצוניים מחיי הערבים, בד־בבד עם הנהגת יחס עריץ כלפיהם. קושניר גרס כי המפגש ההיסטורי בין יהודים לערבים לא ייחתך בדם אלא בדו־קיום המבוסס על כבוד והדדיות ביחסי אנוש ובעבודה משותפת.  ↩

  581. אספת הפרידה הכללית ערב יציאת רוב החברים אל “הגדוד העברי” נערכה ביפו, י“ז־י”ט בתמוז תרע“ח (29־27.6.1918) (ראה הערה 43). גילוי־דעת של החברים המתנדבים, יפו, י”ט בתמוז תרע"ח (29.6.1918). אגרות ברל כצנלסון ב‘ תל־אביב, 1974, עמ’ 593.  ↩

  582. המתנדבים היו רחוקים מהבנת אופיָם של חיי הצבא, ועל כך מעידות דרישותיהם מן הבריטים: המתנדבים תבעו ששפת הפקודות תהא עברית, שיהיה סימן זיהוי עברי במדים ושלחימתם תיערך בחזית ארץ־ישראל בלבד. להגשמת תביעות אלה הוקמה מועצה חשאית מקרב פועלי הסתדרות יהודה ששירתו בגדוד. המפגש עם מציאות החיים במסגרת הצבאית, המשמעת חסרת הפשר, השממון ובעיקר אי־שיתופו של “הגדוד העברי” בכיבוש הגליל גרמו אכזבה מרה למתנדבים.  ↩

  583. אליהו גולומב (1893–1945) – נולד ברוסיה. בשנת 1909 נשלח ללמוד בגימנסיה “הרצליה” והיה מבוגרי המחזור הראשון שלה. עם גמר לימודיו יצא לעבוד ולשמור בדגניה ובכנרת. היה ממארגני “ההסתדרות המצומצמת” של נוער לומד המקדיש עצמו לפעולה חלוצית. היה מראשוני תנועת ההתנדבות של הישוב לצבא הבריטי בשנת 1918 וחייל בגדוד הארצישראלי. כתביו על תולדות הגדוד העברי מכונסים בספרו חביון עוז א‘, תל־אביב, 1950, עמ’ 203־139. ממייסדי “ההגנה” ומי שנחשב למפקדה הבלתי מוכתר.  ↩

  584. מדובר בחוות לימוד חקלאית לפועלות, שנוסדה ב־1919 על־ידי אליעזר יפה. החווה קמה ליד בית־הספר “מקווה ישראל” לאחר משא־ומתן בין א‘ יפה לא’ קראוזה, מנהל “מקווה ישראל”, שמסר לחווה מאה דונם אדמת בור וכן מחלבה. מימון החווה בא מ“ועד הצירים”. בחווה למדו ועבדו עשרים פועלות. עם תום שנת עבודתה הראשונה פוזרה הקבוצה, שהיתה הראשונה ביהודה שהחלה בהכשרה שיטתית של פועלות לעבודה חקלאית. פעולתה של חוות הלימוד פסקה לאחר שנה, כיוון שהנהלת חברת אליאנס (“כל ישראל חברים”) בפריס הודיעה שמטעמים מוסריים אין להסכים לכך שליד בית־ספר לנערים (שעמד להיפתח שוב לאחר שהיה סגור בשנות המלחמה) תימצא חוות לימוד לנערות.  ↩

  585. הכוונה לסמינריון הארצי הראשון של “הבחרות הסוציאליסטית” בארץ־ישראל, נובמבר 1928.  ↩

  586. קומיסיה ציונית – ועד הצירים.  ↩

  587. המובאה מהחלטות אספת הפרידה הכללית של המתנדבים, יפו, יוני 1918. אגרות ב' כצנלסון, תל־אביב, 1974, עמ' 580.  ↩

  588. על הסף,קובץ לענייני החיים ולספרות. “ועידת המתנדבים הראשונה בארץ־ישראל”, יפו, אדר תרע“ח (1918), הוצאת מפלגת ”פועלי־ציון“, ירושלים, תרע”ח, עמ' 101־90. בקובץ מובא פרוטוקול מקוצר מן הוועידה, שעסקה בהיבטים הפוליטיים והחברתיים של ההתנדבות לגדודים העברים. בעוד שבעבודה ביטא הגיגי “הבלתי־מפלגתיים”, ביטא על הסף את השקפות חברי “פועלי־ציון”.  ↩

  589. צבי שץ, “בתיה”, האדמה, כרך ב‘ ניסן תר“ף–ניסן תרפ”ג (1920–1923), עמ’ 523־490, וכן בספרו של שץ על גבול הדממה.  ↩

  590. משה כרמי (1893–1952) – נולד בפתח־תקווה. מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה “הרצליה”. עם תום לימודיו יצא לעבודה בדגניה ובכנרת. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא התורכי. החל בפרסום רשימותיו בהאדמה של ברנר. ברל מתכוון לרשימתו “קטעים” (האדמה א‘ תל־אביב, תשרי־אדר תר"ף, חוברת ב’ עמ' 183), שבה מתאר כרמי את לבטי הימים ההם סביב השאלה אם להתנדב לגדודים העברים או “לשמור על הקיים”. חבר עין־חרוד ואחד המורים הנודעים שלה.  ↩

  591. א“ד גורדון,” לזכרון“, האומה והעבודה, ירושלים, תשי”ב, עמ' 401. המאמר נכתב בט“ו בחשוון תרע”ט (1918) לאחר ששכך הוויכוח בין מחייבי ההתנדבות לשולליה. גורדון במאמרו מערער על עצם ההתעוררות להקמת לגיון צבאי, דבר שיביא לשפיכות־דמים מיותרת.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!