(רשומה בידי הח' מימון¹) בסמינריון הארצי הראשון (נובמבר 1928) מהדורה שניה תרצ"ה

ראו: אוטוביוגרפיה בהיסטוריה – הרצאות ברל בפני הבחרות הסוציאליסטית, 1928 – אניטה שפירא

 

הרצאה א'    🔗

חברים! מה שאדבר הערב עוד לא צריך לבא בחשבון ההרצאות. אינני מוכן עדיין להרצות היום. הדברים שאני רוצה לדבר עליהם – הקורס הזה – איננו מן הקורסים שלומדים אותם באוניברסיטאות ואין לזה ספרי־למוד וספרי־הדרכה. הדבר הזה דורש עבודה, לעבור על החומר הבלתי שלם עוד, אולי יותר מכל דורש התרכזות פנימית בשאלות של תנועתנו. עוד לא הסתפקתי לעשות זאת.

הערב ארצה לתת אולי רק הערות אחדות, כמה וכמה הגדרות למה שישמש לנו נושא בהרצאות ושיחות. רוצה אני לקרא להרצאותי: “ראשי פרקים בתולדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל”. ורוצה אני להגדיר עכשיו מה אבקש בפרקים אלה, מה המטרה שאני רוצה להציג לעיון זה.

אין איש של עיון לשם עיון – ואני אומר בפירוש, בגלוי, מותר לכם ללמוד דברים, שערכם רק בעיון עצמו. אני שקבלתי עלי עבודה כזאת, לא התכוונתי לעיון הצרוף, הטהור. אני רוצה למצא בחקר העבר שלנו פתרון גם לשאלות ההווה ואולי עוד יותר לשאלות של העתיד. אני חפץ שההערות האלה תשמשנה לכל אחד מאתנו אמצעי להכיר את התנועה, להכיר אולי את גורמיה הפנימיים ביותר, באינם ניכרים אולי לעין; להכיר את כחות היצירה הגנוזים בה; להכיר אולי גם את חולשותיה; ואולי גם לעזור במדה ידועה לכל אחד מאתנו להכיר את מקומו בתוך התנועה.

הייתי יכול להתחיל את דברי בפתגם יווני אחד, שחכמינו השתמשו בו בהרבה בהקדמה לספריהם, הפסוק הקצר הידוע: “דע את עצמך”.² לכל תנועה, כמו לכל יחיד בחייו הכרת עצמו זהו תנאי ראשון לכיוון הפעולה. זה אולי לא תנאי ראשון לפעולה עצמה. אפשר לפעול מבלי הכרת האדם את עצמו, מבלי הכרת האומה את עצמה, מבלי הכרת התנועה את עצמה, אבל בשביל לתת כיוון לפעולה זהו תנאי ראשון. אין לקבוע יחסים לעולם מבלי להכיר את עצמו. והתנועה שלנו זקוקה אולי יותר מאשר תנועות אחרות להכרת עצמה.

וחפצתי גם להסביר באיזה אופן אני רוצה לעבוד אתכם בשאלה זו. לכל מחקר, לכל עיון מדעי יש שני קוי פעולה. ישנה נטיה לראות את החזיונות הבודדים והשונים, את החזיונות המפוזרים, ולחפש בהם את המשותף להם, למצוא את האחדות בתוך הרבוי, בתוך רבוי החזיונות השונים המתנגדים אולי, הסותרים אחד את השני. אבל ישנה גם מגמה שניה, שהיא לא פחות חשובה להכרת הענין מאשרה שאיפה הזאת. כשם שהכרחי כדי למצא את עצמנו בתוך רבוי החזיונות הסובבים אותנו, כשם שאין הבנת החוקיות ואין הבנת הסבתיות ואין הבנת המהות הפנימית של הדברים אם איננו מוצאים בתוך הרבוי את הקו האחד המשותף לכל, ככה אין גם הכרה אמתית אם אנחנו רואים רק את המשותף, אם אנחנו יכולים למצוא מתוך כל גוון הדברים רק את הדבר האחד שניתן להצטמצם בנוסחה אחת, במלה אחת. אם אנחנו רואים רק את האחדות, את הקו המרכזי, אז אין אנחנו רואים כלום. צריך לראות גם את ההבדלים, צריך לראות את הדברים המבדילים בין חזיון לחזיון, את הדברים המיוחדים בתוך כח היסטורי אחד, בתוך עם אחד, את הדברים השונים המכוונים אותו, אשר מהם מבצבצים חזיונות אחרים.

תנועתנו אנו במובן זה, אולי יותר מאשר כמה תנועות אחרות, איננה יכולה להסתפק רק בהצטרפות או בהכשרה או אפילו במצוי הכחות הכלליים המשותפים לרבים, כי אם היא מוכרחה כדי להכיר את עצמה, לעמוד מאד מאד על חזיונות בודדים שונים ונפרדים מאחרים ולהכיר אותם. למשל, אתם כאן יושבים ואם מי שהוא ישאל אותנו: מי אנחנו, מה אנחנו, אז בנקל תמצאנה המלים הפשוטות המשותפות למיליונים פועלים בעולם. קל להשיב: תנועה סוציאליסטית, אפשר להשיב: תנועת נוער. המלים האלו קלות, מי שהוא סלל אותן, מי שהוא כבש אותן, מי שהוא הכניס אותן לחיים, מי שהוא נתן להן כנפים, עור, דבק כזה, שהן מדבקות בנו מאליהן. אבל השאלה היא, אם בכל מיני נוסחאות כאלה אנחנו ממצים את אופי תנועתנו, את כל מה שמהוה אותה. זה איננו מספיק, זה איננו עלול להעמיק את התנועה, להעמיק את הקשרים של היחיד עם התנועה. אם נגש לתנועת הפועלים בארץ־ישראל, כמו שעושים מימורנדומים³ – כשרוצים להסביר לאנשים מן החוץ את התנועה ונזקקים לפעמים לפשט אותה, לעשות לפשוטים יותר את החזיונות המורכבים – אז יכולה להיות בזה תועלת הסברתית, אגיטציונית,⁴ אבל אין בזה משום הכרת התנועה את עצמה. אנחנו חלק מתנועת הפועלים היהודית. אולם המלים המבטאות את תנועת הפועלים באמריקה, המבטאות את תנועת הפועלים שישנה כעת ברוסיה ואת תנועת הפועלים שישנה כעת בפולניה – אינן מבטאות את מהות התנועה שלנו.⁵ ואם אנחנו נתבונן לתנועתנו, כמעט לכל פנה של פעולתה, אז נמצא שמצד אחד היא כאילו שייכת לסוג שלם של תנועות ושל מפעלים ויחד עם זה תמצא בכל פעולותיה כמה תכונות שונות. אין כמעט פעולה, שכל התכונות תהיינה משותפות לה ולתנועות אחרות במדה שוה.

אם נקח, למשל, את תנועת הפועלים שלנו הקיימת עוד מלפני המלחמה, שקבלה את פרצופה עוד מלפני המלחמה,⁶ עוד מלפני אותם הענינים המעסיקים כרגע את תנועת הפועלים בעולם, אם אנחנו נתבונן לשורה של תכונות בקלסתר פניה מן הזמן הראשון נשתומם על זה, שהתכונות האלה לא היו לגמרי לנחלת התנועות הסוציאליסטיות האחרות. אם נתבונן לעצם החזיון הזה של מקור התנועה, כלומר אם נדבר עכשו על הרזרבואר⁷ האנושי ונשוה אותו עם תנועת הפועלים הרגילה בעולם, באנגליה או בגרמניה, או אם נשוה אותם עם תנועת הפועלים היהודית, אזי נציין קודם כל את ההבדל הראשון שבתנועת הפועלים הזאת – המקור האנושי אשר ממנו היא באה הוא לא המקור האנושי הרגיל. למשל הפועל הגרמני הוא במדה מרובה פרי מעמד בעלי־המלאכה של ימי הביניים, במדה מרובה הוא התפתח כבר בתעשיה, הוא הנהו בחלקו פרי הפועל במלאכה. אם תקחו את הפועל הרוסי, הוא ב־90% בן הכפר. במובן ידוע הרי בכל ארץ וארץ לפי מצב התפתחותה הכלכלית, מעמד הפועלים הוא בן של איזה מעמד שקידם לו, אשר מתוך סבות שונות נשתמטה ממנו עמדתו והוא עובר להיות מעמד אחר. אם אנחנו נקח את הפועל היהודי בגולה, הרי ודאי שהוא איננו בן הכפר, אבל הוא גם איננו בחלקו הגדול בן בעל־המלאכה דווקא, כמו שהוא בן המעמדות המתווכים, כמו שקראו לזה: הבורגנות הזעירה, אשר עמדותיה הכלכליות הלכו ונהרסו במשך שני הדורות האחרונים והתחילה להוות את הפרוליטריון היהודי בעולם. אם אנחנו נתבונן לפועל היהודי בארץ, כלומר למקורו, למוצאו, אזי כאן כבר נראה קו המבדיל בינו ובין אחרים. אין כאן לפנינו פועל בן פועל, אין כאן לפנינו חוג אשר יצא משכבה פרוליטרית. הוא גם בחלקו הגדול לא יצא מתוך שכבה של עבודה גופנית. הוא יצא מתוך שכבות אחרות, שכבות אשר גם באירופה לא תפשו את עתידן בתעשיה, ודאי שלא תפשו את עתידן בחקלאות, כי אם בהסתגלות לפרופסיות החפשיות בחלק גדול, ובחלק ידוע בהסתגלות לצורות החדשות של מסחר, לצורות החדשות של הפקידות.⁸

אם אנחנו נעבור עכשיו לתכונות האחרות המבדילות אותנו אז צריך לומר, שבתנועת הפועלים באירופה היה החזיון הזה של מעבר לכפר בתור חזיון כללי כמעט בלתי ידוע. בתוך חוגי האינטליגנציה הרוסית היה חזיון ידוע של חזרה אל הכפר של מי שהיו אנשי כפר, הוריהם חיו בכפר, ואצלם התעורר רגש של חזירה לכפר.⁹ אבל זה הקיף רק שכבה קטנה של אינטליגנציה בדור אחד או שני דורות. חזיון שאלמנט עירוני יראה את עתידו, את אפשרות קיומו, גם את האידיאולוגיה שלו במעבר מן העיר אל הכפר – חזיון כזה הוא על כל פנים בתקופה האחרונה בלתי מצוי בתנועת הפועלים בעולם, אם כי היו הוגי דעות בתנועת הפועלים, אשר בקשר עם הגשמת הסוציאליזם נבאו על יצירת יחסים אחרים בין העיר ובין הכפר וגם על אפשרות של מעבר שכבות עירוניות אל חיי החקלאות.¹⁰

אם אנחנו נתבונן הלאה למה שהיתה תנועת הפועלים באירופה בשנים שאנחנו התחלנו לעבוד, יתברר שהתחלנו בדרכים אחרות מאשר חברינו בעולם. לפני 20 שנה כמעט שלא ידעה תנועת הפועלים שום דרכי מלחמה אחרות מאשר הדרך של המלחמה המקצועית והדרך של ארגון ומלחמה פוליטית.¹¹ אם בארצות אחדות היתה כבר התחלה של פעולה קואופרטיבית, הרי הדבר הזה כמעט שלא היה קשור עם תנועת הפועלים הרשמית והיא הניעה רק חוגים מסוימים של אינטליגנציה וגם חלקים לא גדולים בתוך תנועת הפועלים לטפל בדבר הזה.¹² וגם התנועה הקאופרטיבית הזאת הציגה לה למעשה, למרות כל הגדולות שמהן היא נבעה ולמרות כל החזיונות הגדולים שחזו להם חולמי הקואופרציה בראשיתה, מטרות מצומצמות ולא חלמה ברצינות על זה, שהיצירה המשקית הקואופרטיבית תתפוס מקום רציני לפני היות הסוציאליזם. בחלקים גדולים של תנועת הפועלים בעולם היה יחס שלילי גמור לכל יצירה משקית קואופרטיבית בתור פתרון לאיזו שהן שאלות.¹³ התנועה שלנו כמעט מהימים הראשונים להיותה נשאה בקרבה – גם עוד בטרם שהדברים באו לידי בטוי – גרעינים חזקים של יצירה משקית. עם התהוות התנועה, עם התאזרחותה בארץ הלכו הדברים האלה הלוך וגבור ותפסו את המקום היותר ניכר בכל תנועת הפועלים והם גם הטביעו את חתמם על האופי של הפועל בארץ.

אם נקח, למשל, את המקום שתפסה העזרה ההדדית החברית הרגילה בתנועת הפועלים בעולם אצלנו, הרי גם כאן נראה הבדלים גדולים מאד. למשל בארצות הגדולות של תנועת הפועלים הענין של עזרה הדדית – עזרה הדדית כשהיא לעצמה קיימת בכל הארצות – אבל בתור חלק אורגני של תנועת הפועלים, בתור חלק הכרחי לא תפסה את מקומה הראוי. אצלנו צריך לומר, שההסתדרות עצמה, ארגון הפועלים מימיו הראשונים היה בו היסוד הזה מפותח למדי, ותמיד כמעט בכל הפעולות, בכל הפעולות הצבוריות שלנו, בין בארגון המשק בין במפעל המשקי שלנו, לא היה מפעל משקי בלבד, כמו, למשל, הקואופרציה היצרנית בעולם הנעשית על ידי התנועה הצרכנית היא מפעל משקי, אבל יסוד העזרה ההדדית איננו תופס בו מקום חשוב. אצלנו זה תפס בו מקום ניכר. אם אתם תקחו את תנועת הפועלים היהודית ברוסיה, שם ענין העזרה ההדדית תפס מקום גדול מאד.¹⁴ אם תקחו את תנועת הפועלים היהודית באמריקה, שם היא תפסה מקום גדול. בעצם הצטמצמה תנועת הפועלים היהודית באמריקה בשני דברים ממשיים: בארגון מקצועי ובארגון העזרה ההדדית, אשר היתה הכרחית לאמיגרנט היהודי באמריקה.

אם אתם תעברו מן הפעולה הפשוטה, מן הפעולה החמרית לאידיאולוגיה, לתפיסה, להלך הרוח של הפועל, אז גם כאן תמצאו הבדלים עצומים. די להזכיר שהתנועה שלנו, שנעשתה לנושא הדגל של תחית הלשון העברית, לנושאת התרבות העברית, צמחה מתוך שכבות אלו, אשר אצלן לא היתה הלשון הזו מדוברת כלל וכלל, אשר לא האמינו בתחיתה, ולהיפך באותה השעה חלקים גדולים עממיים, אשר אנחנו היינו שיכים אליהם על־פי מוצאנו, התיחסו לא רק בפקפוק, כי אם בשלילה גמורה לכל הנסיון הזה. הקו הזה אשר הוא עובר באופן חריף מאד בינינו ובין תנועת הפועלים היהודית בעולם, המשמש מטרה להרבה מאד חצים ואפשר מאד שבמשך הדור הבא או במשך שני הדורות הבאים עד שארץ־ישראל תגיע לכך, שתהא לא רק פנה קטנה בחיי היהודים אלא מקלט להמונים רבים והשפעתה האידיאולוגית תגבר עד אז, צפויות לנו עוד הרבה התנגשויות בינינו ובין תנועת הפועלים היהודית בעולם.¹⁵

אם מסעיף פרטי זה בתפיסה שלנו נעבור לכל התפיסה שלנו, להתחדדות התחושה הלאומית, למקום שכאב האומה העברית תפס בחיי הפועל הארץ־ישראלי, נשווה איך התפיסה הלאומית, האידיאולוגיה הלאומית והתחושה הלאומית, איך היא היתה בקרב מחנות אחרים, אז גם כאן נראה תהום עצומה. אנחנו גדלנו בארצות כאלו, אשר המומנט הלאומי לא תפס בהן מקום גדול בכלל. הפועל הארץ־ישראלי הוא, למשל, חניך הסוציאליזם הגרמני והרוסי. שם היתה האידיאולוגיה של תנועת הפועלים רחוקה מהתחשבות רצינית עם השאלות הלאומיות. שתי המדינות להן לא היתה פרובלמה לאומית שלהן. אם בקרבת הפועל היהודי היתה חיה תנועה לאומית כמו הפולנית, לא היתה לה שום השפעה אידיאולוגית על הפועל היהודי. הפועל היהודי התיחס בכבוד למלחמה הלאומית של הפועל הפולני, אבל לגמרי לא הושפע ממנו. בשעה שמפלגת פפ“ס היתה חשודה על תפיסה לאומית, לפעמים עד למדרגה של שוביניות, אם בפפ”ס היה זה המומנט העיקרי המכריע, הנה תנועת הפועלים היהודית שנמצאה בקרבתה ונפגשה כל יום עם פפ"ס, לא קבלה ממנה את כל התכונות האלו ונשארה מושפעת באידיאולוגיה בימים האלה מהס.ד. הרוסית, שהביטה על זה כעל דבר העומד למכשול למלחמה המעמדית וכדבר המעיד על שלטון של מושגים ריאקציוניים, של שרידים של תפיסה בורגנית וכדומה. ובתוך מעמד הפועלים הזה צמחה תנועה, אשר מראשית היותה וכל ימי היותה היתה לה התחושה הלאומית הכי חריפה, הכי רצינית והכי מפעילה, היתה זאת תנועת הפועלים היהודית בארץ־ישראל.¹⁶

כל הדברים האלה שאני מונה עכשיו מעידים שכל מי שרוצה להסתכל, מי שרוצה לגשת לתנועת הפועלים בארץ־ישראל ולהבין אותה, אין השבלונה¹⁷ הרגילה והעברת המושגים הרגילה מספיקה. הדבר דורש עיון מיוחד, חקירה מיוחדת, הכרת המציאות הזאת, הכרת האופי הזה ההולך ונברא בתנועת הפועלים הזאת. ואני רוצה שבדברי לא יטעו. אם באים לציין חזיון, שיש לו אופי מיוחד, אז אין זה אומר שעל החזיון הזה לא חלים החוקים הכלליים. אולם הכוונה היא לומר, שהחוקים הכלליים של החברה האנושית, של חיי העמים ושל מלחמת העמים, של מלחמת מעמד הפועלים, החוקים האלה בהפגשם עם המציאות היהודית, הם הביאו שם כמה וכמה חזיונות אשר הייתי אומר, הסוציולוגיה הכללית כמעט שאינה יודעת אותם בצירוף זה של הדברים.¹⁸ אני מדגיש את הדבר הזה, מפני שההכרה הזאת היא לנו תנאי הכרחי לא רק בשביל חקירה הסטורית כי אם גם בשביל אפשרות של פעולה עצמית. אנחנו הננו אומה קטנה מאד, ובתוך האומה הישראלית אנחנו בארץ־ישראל הננו חלק קטן עוד יותר. למעשה הננו כרגע עובר, אמנם של האומה העברית העתידה, אבל לא יותר מאשר עובר. המיעוט הזה, מיעוט הכמות הזה, מיעוט הכמות של עצם האומה העברית עם שאלותיה המיוחדות ועם מכאוביה המיוחדים בתוך העולם הגדול, בתוך אירופה הגדולה, בתוך האנושיות הקפיטליסטית המודרנית, המיעוט הזה של השבט הישראלי הקטן בארץ־ישראל לעומת כל האומה העברית הגדולה מאד בהשואה אתו, הדבר הזה עלול ליצור אצלנו לפעמים קרובות אי־החשבה של עצמנו, מה שקוראים בפסיכואנליזה תסביך הנחיתות. קטנות החזיון בהשואה עם החזיונות העולמים, ואפילו הלאומיים הגדולים, עלולה לפעמים לעורר בנו ספקות בעצמנו. כשמורנו וחברנו נחמן סירקין היה רוצה לפעמים להבליט את הפסיכולוגיה של האינטליגנט הריבולוציונר המתבולל או אפילו של הבונדאי היהודי, של אותו האדם שאינו מסוגל לגשת לחזיונות החיים שלנו ולהכיר אותם בכל גדלם וחשיבותם, וכשהיינו מדברים על פעולותינו אנו, היו הן מחוסרות כל חשיבות אצלו, היה אומר: “מה יש לדבר, הלא להם יש וולגה, דניפר, מרחבי רוסיה, מה יש לנו?”,¹⁹ הלא למעשה אלה שיש להם דניפר וולגה יש להם מעט מאד, אחיזה אמיתית בזה אין להם. המעט שיש לנו הלא הוא עולם ומלואו במובן הנפשי, במובן השרשי ובמובן העתידות הצפונות בו. את הדבר הזה לא יכול היה הסוציאליסט היהודי הרגיל להבין. לפעמים גם לנו כאן בארץ – אם לא נדע להעריך את מהות המפעל שלנו, את עתידו המיוחד – עלולים לבוא רגעים של אפס כח, של אפס כבוד, של קצוץ כנפים במפעל שאנחנו עומדים בו. עצם הדבר הזה, שהתנועה שלנו היא במהותה קשורה כל כך הרבה גם עם האומה היהודית בעולם, גם עם התנועה הסוציאליסטית ועם מעמד העובדים בעולם, ויחד עם זה היא כל־כך שונה, בכל פרט יש כל־כך הרבה סטיות מן המקובל, צריך לעורר הרבה מחשבות על ערך התנועה הזאת הדורש עדיין גלוי.²⁰

זוהי כמעט המטרה העיקרית בהרצאותי. רוצה אני על־ידי הסתכלות בעבר ובהווה של תנועתנו כאן, על־ידי חשוף שרשיה בתוך ההיסטוריה הישראלית ובתוך ההוי של הדורות האחרונים, אשר הכינו את התנועה הזאת שלנו ושרשיה האנושיים, על־ידי זה רוצה אנכי להביא אותנו לידי הכרת החשיבות הגדולה הלאומית והסוציאליסטית שישנה לתנועתנו. למסתכל שטחי ישנם תמיד בהיסטוריה האנושית מאורעות הנמצאים בחזית הבנין וישנם מאורעות הנמצאים מאחורי הפרגוד. מי שלמד היסטוריה לפי המקובל בבתי־ספר לפני 20 שנה ברוסיה, ידע שניתנת תשומת לב למספר ידוע של חזיונות של הקמת מונרכיות, של מלחמות או של נפוליאון, שהם היו בשביל הדורות ההם אבן הפנה, המאורעות החשובים והנעלים ביותר בהיסטוריה האנושית. אותו דבר ישנו בהיסטוריה של הלאום. החזיונות המקובלים כחזיונות חשובים ביותר בשביל הדור הבא המחפש, המנסה לחפור שכבות חדשות של התרבות האנושית, אינם תופסים דווקא את המקום העיקרי והוא פונה לפנות צדדיות. אילו הייתם שואלים את המשכיל העברי לפני 50 שנה, מה היו המאורעות, מה היתה האישיות היותר חשובה שהיתה בהיסטוריה הישראלית לפני 150 שנה, היה בלי שום ספק אומר: מנדלסון;²¹ אחרת לא היה כלל יכול לעלות במחשבתו. ואם היו אומרים שבאיזו עירה קטנה מזריטש, ישב ישראל בעל שם טוב, ולו יש עתיד יותר גדול בהיסטוריה הישראלית, לא היה הדבר הזה עולה כלל על הדעת.²² אילו היו שואלים לפני 50, 60 שנה בכל רחבי העם העברי, מי הוא כרגע הוגה הדעות היותר גדול שישנו לישראל, מי הוא כרגע האדם המתווה את הדרכים של האומה, היו קוראים בהרבה מאד שמות. אנשי חכמת ישראל בגרמניה היו קוראים את צונץ ואת גיגר;²³ אנשי שווי הזכויות ברוסיה היו קוראים בשם של אדם חשוב למדי, אבל שאיש אינו יודע עכשיו את שמו: את ישראל אורשנסקי, אדם העתיד להביא את האמנסיפציה הרוסית.²⁴ על כל פנים המשכילים ברוסיה העברית היו ודאי חושבים אז לגדול הדור את יצחק בער לוינסון, שהטיף להשכלה, ללימוד השפה הרוסית.²⁵ לא עלה על דעת איש, שמשה הס הוא הוא הרואה את עתיד האומה למשך מאה שנה.²⁶ כמו, למשל, אילו שאלו אז ברוסיה, מי הוא הסופר גדול הדור, היו אומרים טורגניב²⁷ ולא היה עולה על הדעת שאת עמקי המחשבה מבטא סופר אחד בלתי אהוב, כלומר דוסטוייבסקי.²⁸

אותו הדבר נכון גם לגבי חזיונות אישיים וגם לגבי מאורעות היסטוריים שונים. חשיבותם ההיסטורית של המאורעות היא לא דווקא אם הם נמצאים ברגע זה בדרך המלך של ההיסטוריה האנושית, כי אם מאין הם יונקים, מה הם מגלים ולאן הם מובילים. אפשר מאד שהחזיון של גנדי, שעובר כדבר־מה אנקדוטי, יוצא דופן, לא על־פי המושגים המקובלים של אירופה, אפשר מאד שהוא נושא בו גרעינים כאלה בשביל התפתחות האנושיות או בשביל התפתחות הענינים במזרח, שכרגע אין איש יכול להעריך אותם.²⁹ תנועות צעירות שאינן הולכות בדרכים סלולות והן מחפשות את דרכן, הן עומדות בראשית הדרך והדרך קשה ודורשת הרבה בטחון עצמי, דרך שעולה מתוך יסורים גדולים, ומתוך זה שבעולם הגדול יש הרבה דברים גדולים, גם מקסימים ומרהיבים ברחבם – תנועה כזאת צריכה לשאוף קודם כל את האמונה בהכרחיותה, בעצמיותה, שאינה ניתנת להתחלף במשהו אחר.³⁰ אם לנו לא תהיה האמונה הזאת אזי הקושי של הדרך, מיעוט הפרי הממשי, שאנחנו רואים אותו מפעם לפעם, עלול באופן קל מאד לדלדל אותנו בפנים ולתלוש אותנו מתוך המפעל שאנו חיים בו.

אמרתי שזוהי המטרה הראשונה של הרצאותי. חפצתי גם להציג לעצמי מטרה שניה והיא: עד כמה שאפשר לחשף בתולדות תנועת הפועלים היהודית בא"י את אותן המגמות הפנימיות המתגלות בה, את אותם הכחות הפועלים בתוכה, אם אפשר לקרא לזה את החוקים, להכיר מה ביניהם טפל וארעי ומה בהם עיקרי. אנחנו נפגשים מפעם לפעם בשדה התישבות, בשדה הפגישות עם מעמדות אחרים, בשדה הפרובלימה הכלכלית, בשדה התרבות, בשדה הארגון (נקח, למשל, את שאלת האיחוד בזמן האחרון³¹), בשדה היצירה המשקית של הפועלים, אנחנו נפגשים עם שאלות שונות. אנחנו נגשים לפעמים לשאול שאלה לפי המצב של הרגע האחרון. “סולל־בונה” נכשל,³² עובר גל של ירידה על הקבוצה, אז הדבר הזה בחוגים שונים מתבטא תיכף בתיאורטיזציה ידועה.³³ יש הצלחה בסוכנות או אין הצלחה בסוכנות, הדבר הזה מקבל מפעם לפעם נוסח תיאורטי ידוע. אני הייתי רוצה שלגבי השאלות האלו, מתוך סיכום המפעל שלנו במשך דור אדם, שאנחנו נמצא עד כמה שאפשר – להרבה חזיונות עוד לא נוכל למצוא באור – נבקש להכיר עד כמה החזיונות האלה היו חזיונות של מעבר וכרגע יש להם רק ערך היסטורי ובאיזו מדה הם כחות, שהולכים ויונקים ממעין לא אכזב וצריך לקחת אותם בחשבון מראש בתור כחות אורגניים, שאינם נתנים להנטל מתנועת הפועלים. למעשה נצטרך לעבור כמעט על כל הענפים השונים של פעולתנו בהווה וכמו כן על כל השאלות המסובכות שלנו בהווה ולציין את השנויים שחלו בהן במשך התקופות של העליות, שקוראים להן העליה השניה והעליה השלישית.³⁴

הערה שלישית חפצתי להעיר על אופן העבודה, שאני מציע לחברים הבאים ללמוד את תנועת הפועלים. אני בעצמי כדי לתת להבין את הדברים האלה אשתמש לאו דווקא בדברים עיוניים, לאו דווקא בפובליציסטיקה, לאו דווקא במחקרים סוציולוגיים – כמובן אשתמש גם בהם – אבל כדי להבין את התנועה לעמקה, כדי להבין את הכחות הנפשיים הפועלים בתוכה, כדי להבין את הטפוס האנושי הנוצר בה – נצטרך להשתמש גם במה שקוראים ספרות יפה. ודאי אין החומר כל־כך עשיר בתנועתנו. התנועה הצעירה שלנו לא יצרה עדיין נכסים רבים. אבל מה שיצרה חשוב למדי גם כשהוא לעצמו וחשוב להבנת תנועתנו. כדי, למשל, ללמוד את ההוי היהודי ברוסיה לפני שלשה דורות אין ספר יותר חשוב בכל הספרים השונים אשר נכתבו על ההיסטוריה היהודית ברוסיה במחצית הראשונה של המאה ה־19, מאשר לימוד של מנדלי.³⁵ למעשה צריך להבין את מנדלי לא רק כאמן גדול אלא גם כמו היסטוריקון. הוא לא הקיף את כל חיי היהודים, כמה צדדים בחיי היהודים היו זרים בשבילו. אנחנו, למשל, לא נוכל להבין את החסידות³⁶ על־פי מנדלי, אבל את ההוי היהודי, את הכלכלה היהודית, את האופי היהודי, את התוהו ובוהו היהודי, את הצבוריות היהודית, לכמה וכמה מחזיונות אלה אין מקום יותר נאמן להבין אותם מאשר מנדלי. ואם אנחנו רוצים לחקור את תנועת הפועלים בארץ־ישראל, את אותו הדור של חפושים וגשושים, אין מקור היסטורי יותר חשוב להבנת התקופה הזאת, התקופה שראשיתה צריך לחשוב מ־1900, השנים אשר קדמו לריבולוציה הרוסית ועד גמר המלחמה,³⁷ אין מקור היסטורי יותר חשוב לזה מאשר עבודתו הבליטריסטית של ברנר.³⁸ אני כרגע לא מדבר על עבודתו הפובליציסטית של ברנר; כאן הוא יחיד ויחיד גדול, אבל אחד בין רבים. כאן ברנר בא בחשבון פחות או יותר כמו שבא בחשבון גורדון,³⁹ כמו שבאים בחשבון אישים ממדרגה שניה, אשר עבודתם הפובליציסטית דרושה לנו להבנת התנועה. אבל הבלטריסטיקה של ברנר היא לא מפעל של יחיד, כי אם היא הנה לכמה וכמה תקופות המקור הראשון והקלסי. קשה להבין את תנועת הפועלים בארץ־ישראל אם לא לדעת את הספר “מסביב לנקודה”,⁴⁰ המספר על הנפתולים של הצעיר היהודי, הריבולוציונר, הסוציאליסטי, שנעשה פרוליטריון, אשר אינו מוצא לו מקום בסביבה, לא מקלט במובן הרוחני ולא במובן הכלכלי, לא בס“ד הרוסית, לא ב”בונד"⁴¹ ולא בציונות. כאן ישנה כבר הטפה⁴² לארץ־ישראל, אם גם אולי ברנר לא הרגיש בזה. החל מכל ספר עד “מכאן ומכאן”,⁴³ שהוא הספר הקלאסי של העליה השניה, כל ספר וספר הוא אטפ⁴⁴ חדש של ההיסטוריה של האינטליגנציה או הנוער היהודי או חלק ידוע ממנו, של החלק הלאומי־הריבולוציוני במשך התקופה של 20 השנה הללו. לפעמים יש גם שספורים קטנים שנכתבו, יכולים אולי להאיר איזה חזיונות של תקופה או של אישיות; אציע לכם לעבור הרבה על ברנר, לעמוד על הנוף העומד במדת מה בהיפוך לברנר, המציין קוים ידועים של ארץ־ישראל, להשתמש גם באידיליות של שמעונוביץ,⁴⁵ שגם בהן בצורות שונות מסתתר בתוך השורות הפיוטיות חומר סוציולוגי והרבה חומר נפשי מחיי הפועל בארץ.

ועוד הערה אחת: כשאנחנו מדברים על תולדות תנועת הפועלים בארץ הרי זהו בעצם רק פרק מתקופה הרבה יותר גדולה. אם בשנת תרס“ד, ראשית העליה השניה, בזמן שקבוצת פועלי־ציון מהומל פתחה ראשונה את שערי הארץ לעליה חדשה, הרי לפי המקובל אצלנו אנחנו מדברים על זה כמעט כמו על פרק בפני עצמו.⁴⁶ הרבה סבות גרמו לכך, שבין מה שקדם לדבר הזה ובינינו יעמוד קיר כל־כך גבוה, לפעמים כל־כך אטום עד שלפעמים לא נדע ולא נרגיש את הקשר שבין הדור הזה ובין הדורות שקדמו לו. אבל גם בזה תהיה טעות גדולה. לראשית העליה החדשה קדמו 25 שנים של מפעל חלוצי;⁴⁷ החל משנת תרל”ח, מיסוד פתח תקוה⁴⁸ – אינני מונה נסיונות לגמרי בודדים שהיו לפני זה⁴⁹ – ועד תרס“ד עברה תקופה שלמה. התקופה הזאת היו בה כמה וכמה פרקים, אשר ביסודם בעצם מהותם יש בהם הרבה חזיונות משותפים מאד לתנועה שלנו. נשתנה לגמרי הארינה⁵⁰ הפוליטית של העולם, נשתנתה לגמרי המוניות התנועה של הציונות, אולם מסביב לה, אותה הבדידות האיומה, אשר בה חיו הביל”ו⁵¹ – בדידות כל־כך גדולה לא ידע הפועל בארץ, למרות זה שהוא חושב את עצמו גם עכשיו בודד מאד גם בארץ וגם בעולם היהודי. אבל אני מיעץ, אינני יודע איך יעלה בידי לשלב בתוך דברי פרקים מתולדות המפעל החלוצי שקדם לנו, ההתישבות לגלוייה השונים, אשר גם ביסוד המעלה ובמתולה ובקוסטינה⁵² פזורים כמה וכמה פרקים חשובים מאד גם לגורל התנועה וגם להבנת האופי החלוצי של התנועה הזאת. בעצם גם מפלותיה וירידותיה של התנועה הזאת אינן דברים חולפים לגמרי. אפילו אותו החזיון, אשר היה בעיקר אפיי בשביל התקופה ההיא, חזיון האפיטרופסות, למעשה אי אפשר להגיד שהוא לגמרי מת.⁵³ הוא צף מפעם לפעם בציונות בגלויים שונים.

אני מיעץ זאת מאד לכל מי שיבוא לעבור על הדברים האלה, אם מספר חברים ירגישו צורך רציני להכיר את תנועתנו ביתר פרטיות – אני לא אוכל לעמוד על זה הרבה, אולי אוכל לציין רק קוים, אבל לא אספר את הדברים עצמם (אינני ממואריסט⁵⁴ וגם להרבה דברים עמדתי יותר מדי קרוב) – אולם במדה שהחברים יתעמקו בדברים אזי יהיה רצוי מאד, שהם ככל האפשר יחפשו דרכים גם להכרת ההתישבות הקודמת, גם להכיר את הדרכים וגם להכיר את הכשלונות, לא כדי לקטרג עליהם. מתוך זה צמחנו והרבה כשלונות אולי עוד אורבים לנו.

 

הרצאה ב'    🔗

השאלה הראשונה שחפצתי להציג לעצמי בראשי הפרקים האלה זהו לדעת מי הוא הפועל העברי בארץ־ישראל. השאלה יכולה להיות קצת מוזרה, אבל בכל מקרה כזה של הכרת התנועה את עצמה צריך להכיר מי הוא הנושא של התנועה. והשאלה הזאת איננה כל־כך פשוטה. במשך שני הדורות האחרונים, כלומר בתקופת 50 השנים האחרונות התהוו ישובים יהודים בכמה חלקי תבל, באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, והישובים האלה אם נתבונן בהם, נראה שהם במדה גדולה תלויים, שואפים את ערכם המתגלם בחיי היהדות כרגע ותפקידם ההיסטורי השונה במדה גדולה, בהתאם לאותם הגרעינים הראשונים שנזרעו בחיי הישובים ההם.

אני אביא דוגמאות אחדות. אם נתבונן להתהוות הישוב היהודי באמריקה הצפונית – אני מדבר רק על ארצות הברית – ההגירה שלה התחילה עוד בערך לפני 100 שנה. השכבה הראשונה היתה לא מיהודי מזרח אירופה, כי אם יהודי מערב אירופה, שעזבו את גרמניה עוד בתקופה ההיא טרם שהיהודים קבלו את שויון הזכויות, סמוך לשנת 1848⁵⁵, והם הוו אחר־כך את השכבה היהודית, שאנחנו עוסקים אתה עכשיו במשא ומתן על הסוכנות,⁵⁶ הידועים בשם “יאהודים”.⁵⁷ הם מלאו תפקיד עצום בתולדות אמריקה, בעיקר בתולדות היהדות האמריקאית. אנחנו רגילים לדבר עליהם בבטול רב, אבל השכבה הזאת, כמו שהיהדות הגרמנית בכלל, מלאה תפקיד עצום, כך גם לגבי אמריקה נתנה את כל הכחות החשובים של היהדות הגרמנית לאמריקה. אם אנחנו אחר־כך נלך ונעקוב קצת את התפתחות הדברים באמריקה נראה שני גלים שונים בערכם ובשווים. הגל הגדול ממזרח אירופה אחרי הפרעות הראשונות ברוסיה בשנת 1880.⁵⁸ זה היה גל עממי גדול מאד, הטפוס הרגיל של היהודי הבורח מרוסיה לאמריקה מ“פריזיוו”.⁵⁹ בני בעלי־בתים, אנשים אמידים לא נסעו אז לאמריקה. רק חלק קטן מאד של אינטליגנציה יהודית ריבולוציונית, אשר היתה כבר מושפעת מהאידיאולוגיה הריבולוציונית הרוסית בשנות השבעים, מהאידיאולוגיה של “נרודניה ווליה”.⁶⁰ רק חלק קטן מזה הלך לאמריקה עם הגל הגדול של העליה העממית. כמו שמיחסים את העליה לארץ־ישראל לביל“ו, ככה את העליה לאמריקה ל”עם עולם".⁶¹ כך מתארים לנו את החוג הזה של האינטליגנט הסוציאליסטי והעממי אשר הלך יחד עם ההמונים הגדולים לאמריקה בשנות השמונים. הם היו מערים שונות: מקיוב, מניקולייב⁶² ומערים אחרות. הם אחר־כך הטביעו במדה גדולה את חותמם על העליה העממית הזאת. העליה היתה חסרה כל יסודות תרבותיים כמעט ועל שכבה קטנה של אינטליגנציה הוטל במדה ידועה תפקיד גדול של ארגון ושל הגנה. כל הצבוריות הרוסית־היהודית, האמיגרנטית והסוציאליסטית, גם היא היתה פרי השכבה הזאת. ובמובן זה כל האופי התרבותי הנמוך מאד של היהדות האמריקאית שאנו פוגשים גם עכשיו, כל התאורים שאנחנו פוגשים עכשיו בספרות, התאורים של החנוך היהודי העלוב, של הגבאות, של בית־הכנסת העלוב עם מושגי־תרבות קטנים מאד – כל אלה היו כרוכים בהכרח בסוג של העליה הזאת.

אבל כשבאה הרבולוציה הרוסית ב־1905,⁶³ שתי השנים שקדמו לה ושתי השנים שבאו אחריה, נתנה כבר עולה מגובה אחר, שעבר כבר דרך מפלגה פוליטית ועבר כבר דרך מלחמה מדינית ואשר היה לו גובה סוציאלי ואידיאולוגי, לא היה כל־כך עזוב לנפשו. החומר האנושי הזה נתן כבר תוצאות אחרות לגמרי. נכנס כבר זרם פעיל לתוך האוכלוסין היהודים באמריקה המדולדלים כל־כך, זרם יותר חשוב, שנתן באמריקה את תנועת “פולי־ציון”, את התנועה הגדולה סביב ז’יטלובסקי⁶⁴ אשר נתן אחר־כך את האפשרות של דמוקרטיה יהודית, של כל אותה הצבוריות היהודית שהיא פרי העליה השניה. אני מביא את זה רק לדוגמא כדי להבין איזה תפקיד גדול ישנו לגבי כל ארץ חדשה, לגבי כל ארץ של התישבות לסוג של עולה המניח את היסוד לעליה הבאה. קנדה, למשל, אשר העליה הגדולה לשם התחילה רק ב־1900 ובעיקר – העליה של 1905, היהדות של קנדה עומדת לאין ערוך על גובה תרבותי לאומי יותר גדול. אתם לפעמים שומעים על עיר כמו ויניפג,⁶⁵ התופסת מקום גדול בעבודת “פועלי־ציון”, בעבודת הקהק“ל וה”געווערקשאפטן"⁶⁶ בארץ. לשם בא כבר סוג של עליה, אשר הביא אתו מארץ־היציאה אידיאלים צבוריים ידועים ואופי ידוע. אותו דבר אפשר, למשל, לראות לגבי דרום אפריקה, התופסת עכשיו מקום גדול בעבודה הציונית.⁶⁷ שם הצטברו ביחוד יהודי ליטא והטביעו את חותמם על כל הישוב היהודי בדרום אפריקה, הער מאד לגבי החזיונות של היהדות.⁶⁸

אם אנחנו רוצים להבין את הפרובלמה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל – אולי את כל הישוב בכלל – עלינו להתבונן לסוגי העליה השונים שהיו לה. אני לא אגע בעלית החסידים לפני 150 שנה,⁶⁹ בעלות תלמידי הגאון מוילנה, החלה, גם כן סמוך לאותה תקופה,⁷⁰שהן חוליות בשלשלת אחת של רעיונות משיחיים מיסטיים. אני אדבר רק על העליות של התקופות האחרונות. ופה אנחנו מסמנים תאריכים אלה. רגילים אנחנו לדבר על דבר העליה הראשונה של תרמ“א (1881), רגילים אנחנו לדבר על העליה השניה של תרס”ד־ה (1904־5). לשם האמת ההיסטורית צריך לאמר, שהיתה עוד עליה אחת, שמשום מה לא נכנסה לחשבון המתימטי של העליות. זו היתה עליה מיוחדת במינה של 1891.⁷¹ היא עמדה בין העליה של הביל“ו ובין העליה של תנועת הפועלים החדשה של תרס”ד־ה. אנחנו יכולים אגב לציין כאן חזיון אחד מענין מאד למי שרוצה להתעמק קצת בחזיונות היסטוריים והוא, שהעליה הראשונה של שנת 1881 באה בעונה אחת לא רק עם הפרעות שהיו אז ברוסיה, כי אם גם עם אותה ההתפרצות הריבולוציונית, עם אותה התנועה הריבולוציונית של הזמן ההוא; העליה השניה של תרס"ד באה בדיוק עם עלית הגל הריבולוציוני של שנת 1905, כשם שהעליה השלישית שבאה אחרי המלחמה היא גם כן באה בבת אחת עם ההתעוררות הריבולוציונית של כל מזרח אירופה.⁷² הדבר הזה אולי פותח לנו פתח, שסדנא דארעא חד הוא, שישנם כחות עצומים הפועלים בכל, על פני כל החברה האנושית של זמננו, שגלוייה לגבי גרמניה, אוסטריה או רוסיה היו בצורה זו או אחרת ולגבי האומה היהודית היתה בצורת התנועה החלוצית.⁷³ אני כרגע רק רומז על החזיון הזה, על אותו השילוב של הצנורות השונים הפועלים בחיי כל עם ועם, להוכיח עד כמה צריך לחפש בהם לא רק את הכחות הפנימיים של האומה אלא גם לראות את הקשר בין הכחות האלה ובין כל הכחות הפועלים בכל חיי החברה מסביב לה. אילו יכולנו להתעסק בחזיונות ההיסטוריה העברית, הינו רואים גם בחזיונות של הפרי־היסטוריה העברית שלפני הציונות, בתקופת שבתי צבי או גם בימי נפוליאון, שהם תמיד נמצאים באיזה קשר עם הגאות הפוליטית, עם הזעזועים הפוליטיים שעוברים על העולם כלו.⁷⁴

אם אנחנו נשאל את עצמנו מי היה הסוג של העולה הראשון אשר הניח את היסוד להתישבות בארץ־ישראל, אז זה קשור בשם הביל“ו. אין זאת אומרת שהעליה כלה היתה של הביל”ויים. באותה תקופה באו מעירה קטנה ויסדו את עקרון או שהלכו ממזריטש ויסדו את יסוד המעלה, או היהודים שבאו מרומניה ויסדו את ראש־פנה ואת זכרון יעקב, כל אלה היו חלקים של הגל החלוצי הזה, אשר מצא את בטויו השלם בתנועת הביל“ו.⁷⁵ כמעט כמו בכל התעוררות של עליה עממית, אנחנו כבר אז פוגשים את אותם שני היסודות שמהם מורכבת עליה, אשר פוגשים בכל תקופה אחרת. מצד אחד האידיאה השלמה המהפכנית הצפונה בחבת ציון,⁷⁶ כלומר שאיפת הגאולה הלאומית, שאיפת גאולת הפרט, ההדבקות לקרקע, האמונה בחיי חברה יותר חדשים ומתוקנים – זה מצד אחד; ומן הצד השני היהודי האורירי, שאיננו מתאר לעצמו את ארץ־ישראל אחרת מאשר העולם שהוא נמצא בו. הוא חושב שההבדל יהיה רק שפה לא ישלוט ה”גוי“, אבל הוא יכול להמשיך פה את אותם החיים המנחם־מנדל”יים⁷⁷ (אז הטרמין הזה עוד לא היה). בספרות של אותה התקופה – אני אמרתי שאנחנו נשתדל עד כמה שאפשר להסביר את המאורעות ההיסטוריים בחזיונות בלטריסטיים – בתקופה של חבת־ציון, ישנם שני טפוסים אשר הם מביעים את הסמלים האלה. יש ספור אחד אצל מנדלי: “בימי הרעש”⁷⁸ ושם נוסע רב ליב המלמד לארץ־ישראל והוא בדרך צריך להתמחות בחקלאות. הוא נכנס למחסן של תבואה באודסה והוא שם כבר מראה מבינות בחקלאות. הוא בודק את השעורה ואת החטה, הוא יודע שעכשיו הוא מתקרב לחקלאות. בספור ההוא נתן טפוס קלאסי לעליה הידועה בתקופת העליה השניה לארץ־ישראל בשם “נחלה מבוהלת”.⁷⁹ הטפוס השני של האדם הרואה את ארץ־ישראל כמקלט לכח האומה, באהבה לקרקע באמת. הוא ניתן בספור אחד של שלום עליכם,⁸⁰ שהוא מעט ידוע, והוא אחד הספורים הנפלאים. הספור נקרא בשם: “זעליג מעכאניק”.⁸¹ בשני הספורים האלה, אולי יותר מאשר בכמה ספורים אחרים, ניתנת דמות ידועה להלך הרוח של אותה התקופה. גם בתוך התנועה של ביל“ו עצמה, כמובן, כמו בכל תנועה חזקה, התערבבו שני האלמנטים: האלמנט הרציני, שבשבילו המהפכה של ביל”ו היתה מהפכה אישית, וגם האלמנט האורירי, העסקני הצבורי, שבשבילו היה זה טררם⁸² צבורי חדש, יצירת מפלגה חדשה.

אם נתבונן לאידיאולוגיה של ביל“ו – אני עומד על זה כרגע בשביל להשוות אותה אחר־כך עם מה שנזדמן לגבי העליה השניה – נראה שהרכוש העיוני שלה היה אלמנטרי עד למאד. אינני אומר את זה לשם גנאי. למעשה כל תנועה אמתית בטרם היות לה אידיאולוגיה מורכבת ובטרם שהיא עוברת אכזבות ומכשולים, הטרמינולוגיה שלה פשוטה. זוהי קודם כל שאיפה אלמנטרית בלאומיות ובסוציאליזם, רגש של מרידה, רגש של שאיפה לצדק. אין שום תנועה ציונית – איך שהיא לא תעריך את הפרובלימות של הרגע – מבלי שיהיו בה יסודות של קבוץ גלויות, של אהבת הארץ, של הרמת השפה העברית, של יצירת ערכין תרבותיים, הכמיהה הגדולה והעצומה לנכסי הרוח. המשבר האידיאולוגי אשר עבר על כל אלה שהצטרפו לביל”ו היה פשוט עד למאד. הם עברו דרך האידיאולוגיה של ההשכלה היהודית, בעיקרה הרוסיפיקציה של התפיסה הקוסמופוליטית, ⁸³ כל אותו הבגז'⁸⁴ הדל בעצם של ההשכלה, כל אותה ההתרחקות הגמורה, שהיתה לכל אינטליגנט יהודי מחיי היהודים, מכל אוצרות הגנוזים במסורת היהודית, הריחוק מהשפה העברית, גם משפת האידיש, כל אותה האמונה המוחלטת בפרוגרס,⁸⁵ שהוא יביא אתו את שויון הזכויות – כל הדבר הזה קוצץ בבת אחת גם על־ידי התעוררות הפרעות ברוסיה,⁸⁶ גם על־ידי התעוררות שחרור הלאומים בסוף שנות השבעים במלחמת הבלקן.⁸⁷ מאמרו הידוע של בן־יהודה “שאלה נכבדה”, אשר הציג הראשון את הפרובלמה של מדינה יהודית עוד לפני פינסקר, היה מושפע במדה גדולה ממלחמת הבלקנים, אשר הרבה מהאינטליגנציה הרוסית התנדבו לה.⁸⁸ היו אפילו סוציאליסטים יהודים שהתנדבו אז והלכו לשחרר את בולגריה מידי תורכיה. למשל, הסופר העברי בן־דוד, אשר היה אחר־כך בראשית שנות התשעים המיסד של “שפה ברורה”, הוא בעצמו היה באותן השנים מתנדב כזה מפטריוטיזם רוסי לשחרור בולגריה.⁸⁹ וכשבאו בבת אחת ימי הפרעות בא כל אותו חשבון הנפש, אשר הקיף חלקים ידועים, לא כל־כך רחבים – ההמונים היהודים התחילו לברוח באופן הכי פשוט. אם אנחנו נקרא עכשיו כל מיני דוקומנטים המתארים את התהוות ביל“ו (הספר של חיסין: “מיומן אחד הביל”ויים"⁹⁰ הוא חשוב עד למאד לשם זה), צריך להשתדל גם לקרוא את פרקי חיסין בכתבים של דרוינוב,⁹¹ המתארים עד כמה הדרך הזאת של התהוות הביל”ו, עד כמה השדבר⁹² הזה היה פשוט. צריך לדעת גם שאצל רוב החוגים האלה היתה שאלת ארץ־ישראל לא כל־כך פשוטה, האידיאולוגיה היתה טריטוריאליסטית.⁹³ ביסודה היו על כל פנים זעזועים ונדנודים בין האפשרות להוות מדינה יהודית באמריקה, על מה שחלם “עם עולם” ובין האמונה בארץ־ישראל. והויכוח עמד על שטח אופורטוניסטי, אם זה אפשרי או לא אפשרי. אולם אלה שהחליטו אז לעזוב וללכת לארץ־ישראל בעצם לא הצטרכו, מלבד החלטה גמורה לשים קץ לחלומות של האסימילציה,⁹⁴ לא הצטרכו להלחם בתוך העולם היהודי עם שום תנועות פוליטיות רציניות. לא היו אז כאלה. מלבד חבת־ציון היו שתדלנים, הגבירים גינזבורג⁹⁵ ועוד כמה כמוהם, ואת המלה אמיגרציה הם חשבו למסוכנת;⁹⁶ היו עתונים יהודים כמו “רוסקי ייברי”,⁹⁷ שטען שאסור להשתמש במלה אמיגרציה. גם בחבת־ציון לא השתמשו במלה זו והשתמשו בטרמין “פררסלניה” (העברה ממקום למקום). זו היתה הצבוריות השולטת. מצד שני היתה קבוצה אשר לה היתה הרבה אהבה לעם, לא כל־כך אהבה לארץ ולא כל־כך אהבה לתרבות העברית, אבל הרבה אהבה לעם והם הרימו יד בגבירים האלה. יש רומן של חושי הארכי – זהו המהנדס ליבונטין, אשר עכשיו הוא מנהל בית החרושת “ברזל” ואשר היה מאותה התקופה, והוא נסה בספורים אחדים לצייר את אותה תקופה. הוא השאיר דוקומנט ידוע של ימי ביל“ו ושם מתואר איך סטודנט אחד נתן מכת לחי לאחד הגדולים בפטרסבורג;⁹⁸ נסו להשתיק את הדבר הזה שחשבו שזוהי מרידה במלכות. זה בעצם היה התוכן של הביל”ו. ונוסף לזה האמונה שהיתה להם – אשרינו שהיתה להם – אילו ראו את אותה הבדידות המחכה להם בארץ־ישראל, אבל הם האמינו שהנה מתחילה גם האמיגרציה ללכת, הם יהיו הראשונים, הם יסדרו את המושבות הקואופרטיביות הסוציאליסטיות הראשונות והכל ילכו אחריהם.⁹⁹ התפיסה של ביל"ו, שביסודה היתה הממלכתיות היהודית, המדינה היהודית, אבל בעצם היא לא עברה בכור המצרף של פרובלימה גדולה; הם ראו את הדבר פשוט למדי.

מה שחכה להם בארץ על זה עכשיו לא אדבר, זה היה מפנה אותי לאותה התקופה. אולם רוצה אני להגיד רק מלים אחדות על זה. בארץ חכה להם דבר מה איום. אנחנו אשר עוברים עלינו גלים של שפל ואכזבות אין לנו מושג, מה היה גורלם באותן השנים. אומר לכם דבר אחד כדי להסביר את הדבר הזה. בשנה הראשונה כשאני הייתי בארץ¹⁰⁰ הייתי משוה את החיים בארץ, שאין להם כל קשר עם האומה היהודית, הקרועים מכל עליה נוספת אלינו ולפעמים קרובות היתה הרגשה של “סילקא”¹⁰¹ של אנשים אשר הלכו בשליחות ידועה לארץ גזרה, למקום רחוק מן הישוב והם צריכים לעמוד על המשמר; אבל ההבדל היה ששם היה זה פרי גזרה, אבל פה כל אחד העמיד את עצמו במצב כזה. אבל אם אפשר להשוות את מצבנו אנו בזמן הראשון ל“סילקא” אז צריך להגיד, שהמצב של הביל“ויים בזמן הראשון היה מצב של שליסלבורג,¹⁰² שנידונו לעבודת פרך כל ימי חייהם מבלי לראות את הדור שיבוא אחריהם. הגל של העליה פסק מיד. הם חשבו שהעליה תבוא מאליה, מספיק שתהא מושבה אחת או שתים והעליה תבוא. אבל איך תבוא? אלה שהלכו לארץ – אמצעים להתישבות לא היו להם. היה נחוץ שמאחוריהם יעמוד כח מחדש, וכח מחדש אפשרי אילו היתה תנועה עממית גדולה. כח כזה לא היה. בימי ביל”ו היה סיר אוליפנט, אנגלי אחד, שהגה גדולות.¹⁰³ כל החלום הזה גז מהר. זה נהפך לענין של קערות בערב יום־הכפורים.¹⁰⁴ הדבר הזה נעשה לפעוט ולא היה כח בידי התנועה¹⁰⁵ להחזיק את מעט המושבות. אז נמצא גואל – הברון רוטשילד. חזיון מענין הוא כיצד בא היהודי הזה מעולם המגנאטים,¹⁰⁶ אשר היה כבר לגמרי קרוע ממחנה היהודים, אשר שייך ליהדות הצרפתית שחיה כלה בהתבוללות, ומה היה הקשר בינו ובין המתישב בארץ־ישראל, זה באמת אחד הסודות הגדולים בהיסטוריה. אבל מה שלא יהיה ערכו האנושי בתור פינומן היסטורי, הגלוי הזה של ההתישבות עם הפקידות אשר עשתה את ההתישבות על אפה ועל חמתה, שהתיחסה למתישבים כאל שנוררים,¹⁰⁷ כאל גזע ממדרגה נמוכה, הדבר הזה שהשפיל את העליה של הגבורים – הגבורים היותר גדולים שהיו לנו – מגדרה¹⁰⁸ ועד יסוד המעלה, גבורים יותר גדולים מאלה כמעט שלא היו לנו ונחוץ היה כח גדול של פילנטרופיות ושל אפוטרופסות, כדי לשבור את כל כח היצירה שהיה בתוך התנועה הזאת.¹⁰⁹ ואם אתם תקראו במקומות ששונים, גם בספרו של דרוינוב, מכתבים של אנשי ביל“ו המלאים יאוש מר; אם מתוך כל מאות האנשים של ביל”ו נשארו בארץ אולי שני מנינים בזמן ההוא,¹¹⁰ אם בין העוזבים היו אולי אנשים גם שלא מן הגרועים (סופר כמו לוינסקי היה בין אלה שאחרי זמן מה עזבו את הארץ),¹¹¹ אם נקרא את המכתבים של חיסין המלאים יאוש מר והכרה גמורה שאיש לא יבא אחריהם – נדע מה קשה היה גורלה של העליה הזאת ללא כל עזרה ישובית רצינית, ללא כל הד אמתי במחנה הגולה היהודית.

מענין גם זאת לציין: הקושי הפנימי והיאוש המר אשר היה לאנשי ביל“ו בארץ־ישראל, היה לא יותר מאשר פרי המצב הקשה שלהם; הוא לא היה פרי של נדנודים אידיאולוגיים, הוא לא היה פרי של תנועות גדולות בעולם המקסימות יותר. מזה הם נצלו. אפשר לתאר שאילו היה בימי הביל”ו, אילו היה להם צורך להלחם לא רק עם מעצורים קשים של הטבע, עם הדלות, עם הקושי בהספקת מים; כל אותה ההתנונות, כל אותן השנים, שצריך היה לבנות בתים בגניבה, שאסור היה לעשות זה בגלוי בגלל הממשלה התורכית שנמשכה רק אחרי בקשיש או הרשתה רק לבנות רפת¹¹² – אם נוספו להם אחרי כל המלחמה עם הטבע, עם השלטון, עם המוסדות המישבים, ואפילו חבת־ציון – פקידי חבת־ציון או שליחי חבת־ציון הביטו על המתישבים לפעמים קרובות בעינים כאלה, הטובים שבהם, כמו לילינבלום הביטו בבקורת קשה ובתוכחת מוסר,¹¹³ אבל האחרים הביטו בשלילה גמורה על עבודת ההתישבות; הם דאגו אז להשיג את הסכמת הרבנים, והתחילו לבוא שמועות, שאנשי גדרה אינם חרדים, אינם שומרי דת;¹¹⁴ כמו שעכשיו באים אכספרטים לארץ־ישראל, ומי הם האכספרטים – אלה שיש להם קצת כסף.¹¹⁵ נשלחו גם אז אכספרטים לארץ־ישראל. נשלח ויסוצקי, שהיה אמנם חובב־ציון טוב מאד, אבל אדם בעל־ביתי עם מושגים קטנים והוא אז מסר את תשובתו לחובבי־ציון, שהמושבה של הביל“ויים, שהיתה אז אפיקורסית וחצי סוציאליסטית, אין כל טעם ותועלת להחזיק אותה וצריך לפזר את אנשיה בתור פועלים שכירים בפתח־תקוה. ¹¹⁶ אני רוצה לציין בזה, שההתנגדות של המעמד הבינוני להתישבות קבוצית היא לא משנת תרפ”ח.¹¹⁷ לו היה עליהם, עם כל הקושי הזה, להלחם גם על רוחם, גם על האידיאולוגיה שלהם; לו עמדה נגדם איזו השקפה אחרת אנטי־ציונית, ספק גדול אם היה להם איזה כח לעמוד כנגדה.¹¹⁸ אבל אז היו החיים ריאקציוניים ברחוב היהודי; חבת־ציון שרכה¹¹⁹ את דרכיה. האמיגרציה לאמריקה נתנה אולי פתרון לחיי היחיד, אולם לא נתנה שום אידיאה לאומית, שום אידיאה פוליטית עולמית. ברוסיה לא היתה עדיין שום התעוררות ריבולוציונית והאנשים האלה היו כמו זרעים שנקברו ברגע שנזרעו והיה עליהם להמשיך כדי למסור לבאים אחריהם ירושה שלא בטהרתה, כי אם זכר עלוב למעשה הגבורה שלהם ולנאמנות הגדולה.

בביקורתו על המתיישבים טען ליליינבלום, כי לרובם אין מוטיבציה ליישב את הארץ ועלייתם נבעה מאמונה, כי יכוננו למענם מושבות והם יהפכו לבעלי נכסים, ואחת היה להם אם יקרה הדבר בארץ־ישראל או בארצות־הברית.

העליה של תרנ“א היתה יכולה והיתה צריכה לכאורה להביא שנוי גדול במצב בארץ. אחרי עשר שנים של פעולה פעוטה מאד בחבת־ציון פרצה פתאום עוד פעם התנועה והיתה הרמת כנפים. ¹²⁰ הדבר היה ברוסיה אחרי גרוש מוסקבה. ¹²¹ צמחו כבר כחות, אשר בשבילם הציונות היתה לא רק דבר מפשט כמו בשביל אנשי ביל”ו, פתרון תיאורטי לסבל האומה. קם כבר נוער, אשר בשבילו היתה כבר הרומנטיקה הארץ־ישראלית, המפעל הארץ־ישראלי היה חי, נוצר כבר דבר מה אשר יכול לשמש איזה מגדל אור, היכול לקרא למי שהוא. כבר נמצא נוער – לא סטודנטים, לא אנשים עם עבר ידוע, כי אם נוער רך וצעיר, אשר בשלמות גמורה, כבר עם אמונה בתחית השפה, עם אמונה במציאות החקלאות היהודית, במציאות המדיניות היהודית – הלך אז לארץ. ¹²² הפרק הזה של תרנ"א כמעט לא נכתב. אני חושב לאחד החובות הגדולים של תנועת הפועלים לאסוף את החומר ולהכיר מה היה ערכה ומשקלה של העליה הזאת. בזכרונות של משה סמילנסקי ישנם דפים אחדים, רשימה אחת הקרואה “בני בלי שם”, ששם מסופר קצת על הטפוס הזה של הנוער הנלהב והחלוץ של אותו הזמן.¹²³ אולם כאילו זה לא מקרה הדבר, שגם לאותם האנשים, שמזכירים אותם, שמם האישי נמחק. רבים מהם נפלו בבצות חדרה.¹²⁴ גם ברחובות עדיין הקדחת היתה מרובה. קופת־חולים לא היתה עוד, שום עזרה מדיצינית לא היתה.¹²⁵ והעובדה היתה, שילדים בני 17־18 באו לארץ, אם איזו ספינה לא לקחה אותם חזרה, אז הם הלכו לבית־הקברות. זה נותן לנו תמונה מהמצב בימים ההם. רק מעטים מאד מן הדור ההוא הצליחו להכות שורשים בארץ. כשם שמן העליה הראשונה נשארו המושבות הראשונות של הישוב, ככה נתנה העליה הזאת מצד אחד את המושבות רחובות וחדרה ומצד שני את אותו הגוף החדש של פועלים שהתרכז והניח בארץ את היסוד למושבה נס־ציונה.¹²⁶

ברשימתו “בני בלי שם” תיאר סמילנסקי את הצעירים האידיאליסטים בעלייה הראשונה, שהוכרעו על־ידי קשיי פרנסה ומחלות ומתו באלמוניותם (כתבי משה סמילנסקי, זכרונות א', תל־אביב, 1928).

ורק עכשיו אני ניגש להגדרת העליה השניה, שהניחה את היסוד לתנועת הפועלים של זמננו. ¹²⁷ מצד אחד אפשר לומר, שודאי העליה השניה באה כבר לאחר שדבר מה גדול קדם לה,¹²⁸ לאחר שבאו האנשים הראשונים אשר העיזו וחלמו ויכלו לבטא את החלום הזה של הליכה לארץ־ישראל, של מושבה יהודית. הם כבר במובן ידוע כאילו המשיכו קו אשר נתווה לפניהם. אבל אם נתבונן לתקופה ההיא, למה שעבר במשך 25 השנים¹²⁹ בין עלית ביל“ו ובין העליה השניה, נתבונן למה שעבר על האנושיות בעולם – נראה שהעליה השניה היתה צריכה לחדש הרבה מאד לא רק פה בארץ, גם ביחס לעצמה, גם ביחס לתפיסה הציונית, גם ביחס לאופי האדם וגם צריכה היתה להלחם בהרבה מכשולים, אשר העליה הראשונה לגמרי לא ידעה אותם. בין השנים האלה של עלית ביל”ו ובין העליה השניה חלו בעולם היהודי שינוים עצומים. הרחוב היהודי כבר לא היה שומם וכבר לא היה נחלת הגבירים והגבאים כמו שהיה קודם. צפו שני כחות עצומים: בא הרצל. קמה הציונות המדינית.¹³⁰ בא הסוציאליזם היהודי בתור חזיון עממי. סוציאליסטים יהודים היו גם קודם. כמעט החל משנות השבעים. רובם הגדול היו סוציאליסטים מגזע יהודי, אבל הם לא הרגישו את עצמם כסוציאליסטים יהודים. רק קומץ קטן הרגיש את עצמו כסוציאליסטים יהודים ולא כנושאי־סוציאליזם לעם אחר.¹³¹ אבל גם בין אלה רק יחידים חלמו על סוציאליזם יהודי, כלומר על סוציאליזם כזה, שבתוך העם היהודי יהיו נושאים של תנועת הפועלים הסוציאליסטית. אתם ודאי עמדתם מתוך הפרסומים שב“דבר” על ערכו של ליברמן.¹³² אני רוצה רק לציין כרגע, שהסוציאליסטים היהודים, שהיתה להם הרגשה לאומית עם מאוויים חזקים מבלי לדעת מה לעשות בהם, היו מעטים בין חבריהם. כך היה המצב בעליה של ביל“ו וגם בעליה של תרנ”א; אז עדיין היה כל השטח של הצבוריות היהודית ריק.

בסוף התקופה, החל מתרנ“ז, מאותה השנה אשר בה גם נוצר הקונגרס הציוני וגם נוסד ה”בונד“, מאז החלו החיים היהודיים סואנים מאד.¹³³ הדלות היהודית, השוליה היהודית, בן העירה הקטנה, זה שבספרות היהודית הוא בוטא אצל פרץ בשם “באנטשע שווייג”,¹³⁴ או אצל פינסקי בשם אחר,¹³⁵ כל אותו הטפוס של המנוצל, המדוכא התחיל להתפרץ ולהיות שותף לחיי חברה. ביחס לארץ־ישראל מלאה הציונות ההרצלאית תפקיד מורכב עד מאד. מצד אחד עשתה היא את הדבר הגדול הזה – אני לא מדבר על מה שעשתה במובן הפוליטי לגבי העולם הגדול; זה היה נצחון ראשון של מדיניות יהודית, של מדיניות יהודית דימוקרטית, לא שתדלנות. הופעה זו שהעולם החיצוני התחיל להכיר שיש צבוריות יהודית בעלת רצון, בעלת שליטה על ההמונים, אשר גם הממשלה הרוסית התחילה אתה משא ומתן ומצאה את עצמה נאלצה לפעמים לשחד אותה.¹³⁶ אין אני רוצה לדבר על ערך המשא ומתן הזה, כרגע אני רוצה לדבר רק על הערך הפנימי. תפקידה בחיי היהדות היה ריבולוציוני עד מאד. היא בבת אחת הוציאה לבמה הצבורית המונים, המונים גדולים של היהודים. אם העבודה היהודית הסוציאליסטית, אם העבודה של ה”בונד" בראשיתה היתה בעצם עבודה של חוגים קטנים מאד, אם גם של חוגים חשובים, והיתה נדונה לירידה אילמלא באה הציונות. ופה נראה כיצד חזיונות המופיעים כמתנגדים, כסותרים אחד את השני, איך הם יונקים לפעמים ממקור אחד ואיך שלפעמים חזיון אחד עובר לשני, מתבולל עם השני. אין לתאר כלל, שהתנועה הסוציאליסטית ביהדות היתה יכולה להגיע להשפעה גדולה אילמלא באה באותו רגע תנועה כזו, אשר זעזעה את היהדות, אשר עוררה חלומות פוליטיים גדולים בלב אנשים, אשר מעולם לא העיזו לדרוש דבר מה במובן המדיני.¹³⁷ כל התנועות אשר באו אחר־כך, גם רעיון האבטונומיזם של דובנוב אשר ה“בונד” נאחז בו אחר־כך, כל התנועות הקולטוריסטיות, שהיו במשך השנים הללו, ההתעוררות של השפה העברית, של שפת אידיש, כל הדברים האלה קשורים עם ההתעוררות הציונית.¹³⁸ לא רבים יודעים, שהמקלט הראשון לאידיש, כלומר המקלט הראשון שבו באו לידי בטוי סופרי אידיש והצורך של פתוח האידיש, זה היה העתון הציוני הרשמי “דער יוד”, אשר נערך על־ידי רבניצקי ואחר־כך על־ידי לוריה.¹³⁹ שום אורגן לא מלא תפקיד גדול כל כך בתחית ספרות האידיש, בארגונה, בפרסום הכחות כמו העתון הזה, אשר כלו נוצר לשם תעמולה ציונית. כך לפעמים מפעל צבורי אין לראותו כמפעל של מפלגה אחת. זה היה ערכה הגדול של התנועה ההרצלאית לגבי ההתעוררות הלאומית.

אבל אם אנחנו נתבונן לכל ההתעוררות הזאת, שהיתה של פריחה קטנה מאד, אשר התחילה בקונגרס הראשון ונסתיימה בקונגרס הששי, אשר נמשכה לכל היותר כ־6־7 שנים, אם נתבונן מה היתה השפעתה על העליה לארץ, על הישוב בארץ־ישראל, אזי נראה חזיון מוזר מאד, שכרגע קשה להבין אותו. מי שאיננו יודע את הויכוחים אז בציונות בשאלה של קליינקולוניזציה, עליה בגניבה, חדירה אטית לתוך הארץ, מי שאינו מכיר את הדבר הזה, לא יבין כלל איך ההתעוררות הציונית לא נתנה שום כוחות לעליה, שום כוחות לארץ;¹⁴⁰ אדרבא: היא הפנתה את כל המרץ המדיני ואת כל אהבת ארץ־ישראל לדבר מה אחר. היה לוזונג של כבוש הקהלות, היה לוזונג של ארגון העם, היו פעולות אחרות שהסתעפו מן הציונות, אבל הפעולה הפשוטה, העליה וההתישבות בארץ־ישראל שהן כרגע לא רק ה“א” וה“ת” בשבילנו אלא בשביל כל הציונות, אז לא תפסה שום מקום בציונות.¹⁴¹ אם אתם תקראו עכשיו – ועכשיו יש לכם הזדמנות לקרא בעברית את היומן של הרצל ושם תוכלו לעמוד על מסתרי נפש של האיש הזה – תראו שאילו הרצל היה יכול לתאר לעצמו, שענין הציונות הוא דבר כל כך ממושך ודאי לא היה נעשה למנהיג הציונות.¹⁴² כמו שבהרבה תנועות המנהיגים אינם רואים את כל אותה הדרך, ככה גם אשרה של הציונות, שהמנהיג לא ראה את כל הדרך. ואם היתה לו תפיסה כזאת, מובן מדוע התיחס בבטול לעבודתם של אנשי חבת־ציון. הוא הבין את הערך של עבודת הקולוניסטים בארץ־ישראל, אבל הוא לא יחס להם ערך רב וחשב, שכל זה מפריע לעבודה הפוליטית. ומובן שאחרי שנפגש עם המכשול הראשון הדיפלומטי – נשבר.¹⁴³ וכך קרה הדבר הזה, שמצד אחד גרמה הציונות המדינית להתעוררות לאומית כבירה והיא סחפה לתוך המכונה הציונית חוגים רחבים עד מאד ומהצד השני היא לא נתנה להם מפעל, היא לא נתנה להם מעשה, היא נתנה להם דגל, אבל היא לא נתנה להם מה לעשות, לאן ללכת עם הדגל הזה. ומזה גם מובן שהציונות המדינית שמשה תחנת מעבר, פרוזדור גדול אשר חלקים גדולים ביהדות, חלקים אקטיבים ביהדות עברו דרכה לתנועות אחרות. אם תתבוננו עכשיו לצבוריות היהודית, גם בחוגי ה“בונד” וגם בחוגי הקומוניסטים וגם בכל מיני חוגים אחרים, אתם תמצאו אנשים אשר חסד נעוריהם היה קשור עם הציונות. הציונות הוציאה אותם להכרה צבורית, היא עוררה בהם את האינסטינקטים האלה, אבל אח“כ עזבה אותם והם עזבו אותה. מספיק לקרא את המי מוארים של הבונדאי – מיכלביץ'.¹⁴⁴ איש לא יעלה על הדעת, שכל ה”בונד", שכל היבסקציה עכשיו עברו בית־ספר של הציונות, עם כל אותה התכונה לא רק ללמוד דברים חדשים אלא גם לשכוח אותם.¹⁴⁵ השאלה הזאת במה מעסיקים את הנוער, מה היא הפעולה הציונית, היא היתה אולי השאלה הכי קשה שעמדה לפני הציונות המדינית. והיא לא ידעה לפתור אותה וידועה המימרא של אוסישקין בזמן ההוא, אשר אמר את המשפט הידוע: “אוט פראזי נא דילה”.¹⁴⁶ הוא אולי אחד המעטים בציונות אשר הבין את ערך המעשה, הוא היה תמיד דורש מעשה. אבל המעשה לא יכול היה ללכת הלאה ממכירת שקל ומארגון אגודה.

ומה היה מסביב? מסביב היו כמה חזיונות חדשים, אשר עמדו לבלוע את הציונות. מצד אחד קמה תנועת פועלים יהודית מלאה הוד וזיו, מלאה קרבנות ומסירות נפש, וגם מלאה פשטות. הדרך הזאת, ההטפה הזאת לפועל וליהודי סתם, שהאסון שלך זהו השוטר, הפריסטאוו, זה סמל העריצות, סמל הרשע;¹⁴⁷ מספיק לך לשבור את מטה הזדון הזה והכל יסתדר מאליו; כל אותה הפשטות הזאת של הסוציאליזם היהודי ה“בונדא”י, אשר היה לו אמנם רגש לאומי חזק (לא היתה לו הכרה לאומית והוא לא ידע אולי את העבר ולא הרגיש את העתיד, אבל הוא חש את ההווה והיה נאמן להווה), אבל יחד עם זה היתה תפיסתו מוגבלת, הוא ראה את כל הפרובלימטיקה היהודית בזה: תפול ברוסיה ה“סמודרשויה”,¹⁴⁸ יקבלו היהודים זכויות וברגע זה כל השאלות נפתרות. התנועה הזו, אשר סגלה לעצמה את הברושורה הרוסית והגרמנית, תרגמה את זה לאידיש ולאידיש גרועה מאד.¹⁴⁹ מבלי יכולת להביע את זה בלשון יהודית מקורית, מבלי לחשוב שצריך להתאים את כל אותן הפרובלימות לכלכלה היהודית, לשאלות התרבותיות היהודיות, התנועה הזו גלתה כח גדול מאד בפשטותה. אבל כחה היה גדול לא רק בזה. אילו היתה תנועה כזו נפגשת עם תנועה ציונית עממית, הדורשת הרבה קרבנות, האומרת לנוער, כיצד לא לחיות ומה עליו לעשות, ספק אם היתה התנועה הבונ“דאית כל כך חזקה. אבל היא ניזונה לא כל כך מהפשטות שלה כי אם מחוסר הפשטות שהיתה בציונות. וכך אנחנו רואים שבתנועה הציונית מתחילות צצות כמה וכמה תנועות. השם הכללי שלהן הוא “פועלי־ציון”. לפי הזמנים היו להם כמה וכמה שמות, להתחיל בארגון של “חרות” – הקבוצה הסוציאליסטית הראשונה, שיסד נחמן סירקין בברלין; מהאגודה “הסיאונה”, אשר הוא יסד עוד לפני זה,¹⁵⁰ מקבוצה של סטודנטים דרך קבוצות ראשונות של “פועלי־ציון” אשר צצו נפרדות אחת מן השניה, כמעט בבת אחת עם ה”בונד"; דרך קבוצת סטודנטים, שקראו לעצמם “ווזרוזשדניה”¹⁵¹ ודרך התנועה החדשה שקראה לעצמה ציונים סוציאליסטים¹⁵² – כל התנועות הללו, אם כרגע נדון עליהן מצד מהותן הנפשית, נראה שזה היה רק בטוי לחפושים הללו של מציאת דרך לפתרון השאלות היהודיות שצמחו לציונות.¹⁵³

הציונות היתה מורכבת משתי שאלות. בשאלה אחת היתה חזקה עד מאד, שאלת ההכרחיות בציונות.¹⁵⁴ בדבר הזה הצליחה הציונות עד מאד. היא היתה צריכה גם לציין את האפשרות המדינית וגם את הדרך של הציונות. כאן היתה חלשה. אם אחרי שנים עמדו התנועות הללו שבורות, הרי היתה זאת התבוססות בחפוש דרכי ההגשמה. יש שאדם אינו טועה במגמה אל הדרך הנכונה, כי אם טועה מן הדרך והלאה. כל אותם הדרכים לא הובילו אל ההגשמה. ומשנה לשנה הלך וגדל הזיו והזוהר של המהפכה הרוסית עצמה.¹⁵⁵ דור אשר נזדמן לו בעצמו לחיות בתקופה של ריבולוציה, יודע שכחה של מהפכה הוא לא רק עיוני, הוא הרבה משפיע מתחת לסף ההכרה, הוא סוחף אל תחת¹⁵⁶ הגלגל שלו הרבה כחות.

גורם גדול ועצום היה הפוגרום הקישינובי.¹⁵⁷ ההתעוררות הזאת היתה בשנוי היחס של ההמונים היהודים, גם היחס של ההמונים היהודים אל הממשלה הרוסית, בנטיעת ההכרה, שהכרחית מלחמה פוליטית ברוסיה עצמה, שמבלי זה אי אפשר לחיות, חדוש המושג על היהדות בכלל וההכרח לחפש דרך לאמיגרציה, אשר התחילה למחרת, הם נטעו עוד יותר את ההכרה הזאת, שהמפעל היחיד הנותן מקום להבעת הגבורה היתה ההשתתפות בריבולוציה הרוסית. מצד השני היא עוד יותר גלתה, עד כמה שהציונות פוליטית אין לה תשובה ריאלית על צרות היהדות. ואם במשך זמן קצר אחרי קישינוב בא הרצל והודיע שהמאמצים הדיפלומטיים שלו נכשלו ושאין דרך אחרת אלא אוגנדה – אם הוא האמין באוגנדה או לא, כרגע כל השאלות הללו לא חשובות לנו – אז היה לדבר הזה ערך פטלי בתנועה הציונית. הערך הפטלי לא היה בזה, שהרצל נואש. דברים כאלה קורים בתנועות, אבל כיצד נתקבל הדבר הזה בתנועה הציונית זה היה חשוב עד מאד. אתם יודעים שהנוער הציוני הצטיין תמיד בדעות…¹⁵⁸ אם בשביל הציוני הכללי,¹⁵⁹ בשביל הציוני הפשוט, היה הענין של אוגנדה או מוצא דיפלומטי או דבר שראה בזה פתרון זמני, כאילו אפשר להשפיע על־ידי זה על תורכיה או סתם איזה מפעל שהוא, אצל אנשים מהסוג של מנדלשטם היה כדבר הזה¹⁶⁰ – הנה אצל הנוער הציוני־סוציאליסטי הוא נהפך לאידיאולוגיה, משאלת אוגנדה צמחה לא רק אוגנדה, אלא גם טרמינולוגיה, אוגנדיזם. האוגנדיזם היה דבר פשרני, מקלט ליל, כמו שקרא לזה נורדוי.¹⁶¹ אבל הטרמין הזה היה מורכב משני חלקים. היה בו צד אחד חיובי, הרעיון של הקמת מדינה יהודית, הרעיון של הצורך לא כמו האחד־העמיות הרוחנית אלא צורך של מקלט להמונים רחבים. אבל היה בו גם הצד השני, זוהי הכפירה שארץ־ישראל תהיה המדינה הזאת.¹⁶²

כשאנחנו עכשיו, אחרי 25 שנים, מתבוננים לאותו ההרס הנורא אשר אוגנדה הביאה בתנועה הציונית בכלל ולא רק לתנועה בתור מפלגה, בתור אפרט¹⁶³ שנהרס, כי אם ההרס האישי בחיי אלפי אנשים בתקופה של תרס"ג־ד; באותה התקופה קם לה לציונות נוער כזה אשר אולי רק עכשיו, רק התנועה החלוצית שלאחר המלחמה יכולה להשתוות אליו. עמדו מאורגנים עשרות אלפים אנשים צעירים, חניכי המהפכה הרוסית, מלאי אש קודש, עם אנטוזיאזם¹⁶⁴ לאומי גדול מאד, עם כשרון של מלחמה, של התאבקות, עם אותה ההרגשה הריבולוציונית העושה אנשים מסוגלים למעשי גבורה אשר בזמנים רגילים אינם מסוגלים לכך. כל התנועה הזו חכתה למפעל. המפעל הזה לא בא. במקום זה באה הקריאה של יאוש. מענין באיזה קלות התפשטה הקריאה של יאוש הזאת. לפני זמן מה נזדמן לי להפגש עם חבר אחד מלפני 25 שנה ושאלתי אותו מדוע בתנועה גדולה כמו הציונות, כשבא הרצל והודיע שהפעולה הדיפלומטית שלו לא הצליחה ומן הצד השני אמר מנהיג המפלגה (סברה אמנם) שארץ־ישראל לא תצלח, מדוע לא עלה על דעת איש אחד מכל עשרות האלפים, לא להאמין דווקא להרצל ולהחליט: “אלך ואראה את הארץ”.¹⁶⁵ קלות זאת של התפשטות יאוש ציוני, רק מתוך קונצפציה, תיאור,¹⁶⁶ אשר היה בעצם רק שורה של ספיקולציות עיוניות, שטחיות למדי – הדבר הזה אילמלא לא היה כל כך טרגי, היה יכול לכאורה לשמש לחדוד. תנועה שלמה הסתלקה מארץ המולדת לא מפני שנתקלה במכשולים, כי אם מפני שמי שהוא הכריז על מכשול חיצוני, פוליטי, ארעי, בן חלוף ואשר בא מי שהוא שני ועשה שורה של ספיקולציות עיוניות.¹⁶⁷ אולם כך הוא הדבר הזה. אולי יש בזה הרבה מאד לעמוד על האופי של הנוער היהודי ועל המחשבה הספקולטיבית היהודית ועל האופי של התנועות, אשר יותר ממה שיש להן שרשים עמוקים בפנים, יש להם התפשרות לכל גל עובר, לכל רוח נושבת.

אינני צריך להרבות בדברים, שאילו היה אז בתוך אותו נוער, אשר גדל בציונות, באותו אגף העבודה, אילו קם אז איזה כח אשר יעשה מארץ־ישראל לא ענין של תיאוריה, אלא ענין של דרך – ארץ־ישראל היתה אז לכלם או דגל או חומר לויכוח תיאורטי – אז אפשר מאד, שכל הגורל של ההיסטוריה הציונית היה אחר. אבל כח כזה לא נמצא אז, אולי נמצא מפוזר בתנועה, היו אולי אנשים בודדים, אבל כח מאוחד לא היה. לכל היותר נמצאו אנשים בודדים אשר נגד השלילה הציונית האידיאולוגית העמידו חיוב אידיאולוגי ציוני. באותה התקופה של ההרס הגדול, באותה התקופה של היאוש – לא יאוש תיאורטי אלא חורבן של חיים אישיים בשביל אלפים – היתה גבורה גדולה מצד ברוכוב אשר ידע לחשל מתוך אותו החומר אשר התהלך בויכוח, אנשים אשר רצו לעמוד על המשמר.¹⁶⁸ אבל בין האפשרות של האמונה האידיאולוגית, שהרוב מתחיל לכפור בו ובין מפעל ההגשמה אשר הוא רק היחידי היה יכול למשוך את המוני הנוער הריבולוציוני, בין זה היה מרחק גדול מאד. ואיש אשר יגשר את הגשר הזה לא נמצא.

וכך אנחנו פוגשים את מצב היהדות ומצב התנועה הציונית בתקופה הזו, שנקראה התקופה של קישינוב והומל או יותר נכון בין קישינוב עד לאחר המהפכה הראשונה.¹⁶⁹ הציונות התחילה לאבד את עמדותיה אחת אחת. גורמים רבים שמשו לכך. למשל אחד־העם, שנחשב לאחד מעמודי ההכרה הלאומית היהודית, שעשה במובן זה גדולות, שימש לא פחות מזה גשר מהציונות אל האנטי־ציונות. אחד־העם, מתוך התנגדות שלו לציונות המדינית, מתוך הכפירה שלו בקבוץ גלויות, עשה הרבה בשביל עקירת האמונה הציונית. הוא שהשתדל לנטוע את האמונה היהודית הלאומית, הוא עזר לעקור את האמונה המשיחית. אני מכיר הרבה אנשים “בונד”אים וקומוניסטים, אשר המעבר שלהם מן הציונות אל האנטי־ציונות היא דרך האחד־העמיות. גורל כזה היה גם לאידישיזם. התנועה הציונית עשתה דבר גדול בזה, שהתחילה להתיחס אל ההמון היהודי לא כאל אוביקט סתם. היא מלאה תפקיד גדול בהתעוררות השפה היהודית, ביצירת ספרות באידיש ועתונות באידיש, כלה נוצרה על־ידי כחות ציוניים. אבל גם הכח הזה אשר נוצר על־ידי הציונות, מהר מאד נהפך לכח לא רק שלילי במובן הציוני, אלא גם לכח אנטי־ציוני. יש חזיון שלא מצא את בטויו הפילוסופי, החזיון של האידישיסטים, שבשבילם היה האידישיזם גם אידיאל. בשבילם התחילה הדאגה להשלים עם הגלות, כלומר הניגוד לשלילת הגלות הציונית, האידיאליזציה של הגלות, האמונה שבגלות אפשר הכל להבריא – האידיאולוגיה שהיא כרגע נחלת ה“בונד” והפאלקיזם – דבר זה עבר דרך התחנה של האידישיזם הציוני.¹⁷⁰ עוד באותה שנה כתב שלום אש דרמה אחת “משיח’ס צייטן”, יש בה כל הטפוסים, גם אותו הטפוס היהודי האומר, שהגלות היא אם, אותו הדביז של העממיות היהודית, שהיה בה חיוב גדול של חבת־ציון, של טפוח הפולקלור, היתה בה יחד עם זה כפירה בגאולה והאמונה, שהגלות תשאר לעולמי־עד ובה צריך לבקש משען.¹⁷¹ כל אותן התנועות – כמו שהאחד־עמיזם היה קשור עם הציונות וסר ממנה – הדובנוב’יזם ינק מן הציונות וסר ממנה, כך גם ה“בונד”, הפולקיזם והאידישיזם, כל אלה הן תנועות אשר צמחו מתוך המבוכה הציונית, מתוך זה שהציונות לא מצאה לה את המעבר מן המחקר אל המפעל.

אם נראה לפנינו מצד אחד את הפרעות הראשונות, שהיו משחק ילדים בהשואה לפרעות אוקראינה שלאחרי המלחמה,¹⁷² אבל יחד עם זה הם זעזעו את העולם היהודי, למי שלא ראה את זה בעצמו, קשה לו לתאר איזה זרם חזק עבר על כל העולם היהודי.¹⁷³ מצד שני – את אבדן הדרך של ההגשמה, התגברות האמונה והתקוות הקשורות עם הגאולה המהירה על־ידי הריבולוציה הרוסית והתחילה התקופה של הבריחה מכל העמדות. תרגישו את הבריחה הזו בכל. אם מי שהוא יתעסק בביבליוגרפיה יראה, שהעתונים העברים כמעט כלם נסגרו, חלק גדול של סופרים עברים חדל לכתב, התחיל לעבוד באידיש. הפעולה הציונית היתה מלאה מרירות ומלחמת אחים וככה בכל פנות החיים. בין הוגי הדעות של הזמן ההוא אשר הרגיש, בחוש של אמן דק מאד, היכן מקום התורפה בציונות, אשר בקש את הפתרון לא בתיאוריה זו או אחרת, היה ברדיצ’בסקי.¹⁷⁴ זה היה איש אשר מעולם לא הטיף לציונות, אשר מעולם לא הטיף לכלום, הוא להיפך, עמד כאחד הכופרים הגדולים, כפר גם במסורת, בהסתמכות על העבר וגם לא האמין בהגשמה הציונית – אם כי הוא היה אחד המעטים אשר הבין את היסוד הקרקעי הטריטוריליסטי בציונות. ברשימותיו המלאות נכאים, ספקות, הוא היה כבר מציין את האסון הגדול של הציונות, שהיא לא קשרה את גורלה עם גורל הפרט, עם ההגשמה של היחיד. הדברים האלה היו אולי בשביל התנועה הציונית הרשמית דברים בעלמא, כלומר הגיונות של יחיד. אולם במלים אלה, בהגיגים החשובים הללו, היתה כבר כלולה האמת אשר היתה עתידה למצוא את הגואל בעליה השניה.

אני קודם דברתי על ההשואה בין העליה של הביל“ו והעליה השניה. אם בתקופת ביל”ו היו הם אלה, שנשאו את הדגל ברמה ובכבוד, אלה אשר התוו אידיאל חדש אשר לא ידעו אותו ונגדם היה המון מדוכא, נכנע, היה כאן מצב אחר לגמרי. כל העולם היהודי היה תוסס מאד. הוא עמד לא בתוך הציונות ולא לפני הציונות, הוא עמד כבר מעבר לציונות. הוא כבר עבר את תקופת האמונה הגדולה, הוא נואש ממנה, הוא אוכזב ממנה, הוא נמצא במצב של צבא הבורח כלו מהמערכה אשר עוד מעט ולא ישאר בה איש וכל גורל הציונות נשאר תלוי בזה, אם ימצא מספר קטן של אנשים אשר יגידו: אנחנו נשארים בזה. והמספר הקטן הזה, הם אשר הוו את ראשיתה של העליה השניה. כאילו נצטברה מכל ניצוצות המהפכניות והגבורה היהודית מתוך הנוער הסוציאליסטי היהודי, כאילו נצטברה שארית הגבורה, הגחלת האחרונה והיא לא רצתה בשום אופן לדעוך, לא רצתה בשום אופן להכנע. היה קל מאד להכנע. כל החיים היו נגד; לא היתה שום תקוה לסופר עברי, שספור שלו יקרא; “השלוח” נסגר, אחד־העם עזב את המערכה,¹⁷⁵ ביאליק השתתק;¹⁷⁶ כל המפעלים אשר משכו את הלב, היו מחוץ לציונות; גם הציונים האקטיביים, אנשים כמו ז’בוטינסקי וגרינבוים, היתה להם עבודה רבה מסביב לדומה, עבודות חשובות, אבל שום קשר לא היה להן עם התנועה הציונית.¹⁷⁷ והיתה גבורה יוצאת מהכלל – לא מתוך אמונה, משום שאמונה לא היתה, ולא מתוך אידיאולוגיה, כי אידיאולוגיה כזו לא היתה עוד אז, כי אם מתוך חושים טמירים אשר בעליהם אולי לא ידעו להגן עליהם ולהסביר אותם – להכריז כמו שהכריז אז ברנר בלונדון וב“המעורר” שלו “אחרונים נהיה על החומה”.¹⁷⁸ אם אפשר למסור את תמצית הנפש של אלה האחרונים המעטים אשר ללא חיוב של ממש, אשר אולי יותר מאחרים הרגישו את מרי המצב היהודי והתנגדו לכל השליות, אבל רגש הכבוד שלהם אמר להם לא להכנע, להשאר נאמנים לדבר הזה – זה הובע במלים שכתב ברנר. זו היתה הסיסמא של גבורי מסדה¹⁷⁹ והגורל רצה, שעוד בטרם הטריטוריאליזם יחוג את נצחונו הגמור, שעוד בטרם תתפשט הכפירה הציונית בתוך מיטב הנוער, שברגע זה תקום קבוצה אחת, אשר אילו נשארה ברוסיה היתה ודאי גם היא בעוד שלשה חדשים, בעוד חצי שנה עוברת את אותו הפרוצס ההכרחי אשר עברו כלם. היא לא חכתה עד שהאידיאולוגיה תפתור את השאלות, עד שאיזה מנהיג יבוא ויגיד: סדרנו לכם את הענינים ועלו לארץ־ישראל. זאת היתה קבוצת “פועלי־ציון” מהומל אשר עלו הראשונים לארץ־ישראל.¹⁸⁰

איזה ערך יכול להיות בתנועה כמו שלנו, בתנועה החלוצית, לקבוצת חלוצים, על זה תוכלו לעמוד גם מזה בלבד, שמאותה הקבוצה של “פועלי־ציון”, שבאה אז לארץ יצאו אחר־כך גם מיסדי עין־גנים וגם אנשי סג’רה וגם אנשי “השומר”. שלשה מפעלים: סג’רה – מפעל מיוחד בהתישבות בגליל; “השומר” – מפעל מיוחד בחיי ההגנה בארץ; עין־גנים – המפעל הראשון של הפועלים בארץ; בכל שלשת המפעלים האלה השתתפו חברי אותה הקבוצה.¹⁸¹ בגולה, בכל תפוצות הגולה לא נמצא אז איש אחד אשר יוכל אפילו לאחד את מעט הכחות הללו, את זה שאפשר לקרא, שארית הפליטה,¹⁸² אשר יאחד אותם לכח אחד, לאיזו הסתדרות מאוחדת, הסתדרות חלוצית או למפלגה. כח כזה לא נמצא בכל הגולה. ברנר אשר הכריז על נאמנות, אשר אמר: דרך הכפירה יעברו גאולים, קרא לעצמו לא עסקנים, לא חלוצים ולא אנשי מפעל. הוא הדליק את הפנס בשביל אנשי שאר הרוח. לכל השאר אשר לא השלימו עם הדרך של המפלגה לא היה להם מורה ולא גואל. האיש היחידי אשר מבלי קשר ישר עם מה שנעשה בארץ, רק אולי מתוך הרגשה ציונית אינטואיטיבית גדולה מאד ומתוך סבל ציוני גדול הרגיש שהגיעה השעה לעליה חדשה – זהו ויתקין. (עליכם לעבור בקובץ “הארץ והעבודה” על הקול קורא של ויתקין, שהוא סיכום מלא של הלך הנפש של האדם אשר היה שייך על פי עברו לעלית הפועלים הקודמת והצטרף לעליה הזאת).¹⁸³ בעצם קול הקורא הזה הוא חשוב לא כל כך בחיוב שבו, כי אם בשלילה שבו, באופוזיציה להלך הרוח בציונות, במושבות. על זה אספר עוד בשעור השני. וכל הכרוז שלו יש להבין אותו ככה, שעל פי המצוות־עשה שלו צריך להבין גם מצוות הלא־תעשה שלו. הוא כותב: “אינכם מיותרים, אחרים הרגיעוכם לשוא, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה, הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין קצה ובואו. – – חדשו את ימי הביל”ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו". ההרגשה הזאת, כי עוד מעט ואבדנו, שהאחרונים אנו על החומה, ההרגשה של בדידות בתוך כל האומה היהודית, גם בין חברים למפלגה, לעבודה, גם בין חברים לעבודת התרבות היהודית, הרגשה זו של אחרונים, של בודדים, זו היתה ההרגשה של העליה השניה.

 

הרצאה ג'    🔗

יש לי הרצון, בטרם שאגש לפרק השני על מראה העליה השניה בארץ, להתעכב עוד קצת על הדברים שנגעתי בהם אתמול. אם אסכם את תכן הדברים של אתמול בקצור מוחלט אומר, שהבדל פסיכולוגי ידוע במצב הרוח של ביל“ו ומצב הרוח של העליה השניה היה בזה, שהבילויים הרגישו את עצמם כראשונים וכמתחילים ובאו מתוך אופטימיזם מוחלט וגמור, שעוד לא ראה את המכשולים. בשעה שלעליה השניה היתה הרגשה של אחרונים, של אנשים הבאים ומנסים כמעט לאחר יאוש. נסיתי לתאר לכם את הבדידות הגדולה של אנשי העליה השניה לפני לכתם לארץ. על הבדידות בתוך הארץ נדבר אחר כך. במצב זה ההליכה לארץ־ישראל היה בה משום מרד, אבל לא רק מרד פוליטי, מרד אידיאולוגיה פוליטית ואחת המתקוממת נגד השניה, היה בה משום מרד אישי, נפשי, פסיכולוגי של ההולכים. והמרד הזה הופנה גם כלפי המציאות היהודית. זה היה מרד בכלכלה יהודית, זה היה מרד בשעבוד, בדכוי, אבל היה בזה גם הרבה מן המרד לא רק במציאות החיצונית, ברדיפות, בשעבוד הלאומי, בעניות, בדלות, היה בזה גם הרבה מאד משום מרד ביהודים, משום הכרזת מלחמה גם על המציאות היהודית, הפנימית, התרבותית, הנפשית, על כשרון היהודים לסבול ולהיות כפופים. במאמרים של ברנר ב”המעורר" (כרך שישי)¹⁸⁴ יכולתם לראות, שבמדה שגדול וחזק שם הסבל של הפרט היהודי, לא רק הסבל של העם היהודי, יש שם הרגש של העניות, של הכליה של הפרנסות היהודיות וכמה שם בכל שורה ושורה רוטט הכאב של הפרעות. אם שמתם לב יש שם באחד המאמרים שורה – בשנת תרמ"א איש לא תיאר לו את האפשרות של הפרעות האחרונות – בשורה ההיא יש מעין נבואה על מה שעתיד לבוא אחר כך. הפרעות של אוקטובר שבאו אחרי קישינוב הן עדיין לא המערכה האחרונה של הדרמה.¹⁸⁵ מי שיקרא בעיון את המאמרים האלה יראה שם הרבה שורות ממש נבואיות, גם ביחס לגורלו הפרטי של הכותב, גם ביחס למצב האומה. מטבעם של יהודים אחרי צרה להרגע, כמו שאנשים אחרי שרפה אומרים, שצריך להתחיל מחדש ואצל העם היהודי הרגיל בפורעניות, ההרגשה הזאת של השלמה עם יסורים וצרות היא מן הדברים הרגילים. יש שם הרגשה המפקפקת אם זהו הגורל. אולם לא פחות מן המרידה עצמה יש גם מרידה ביהודי עצמו, באופי היהודי, בהלך הרוח, ביחס של היהודי לעצמו, בהשלמה שלו עם חיי אויר ובטלה.

מקום שוה עם המרידה הזאת תפסה גם המרידה במפלגות היהודיות. אתמול כשדברתי על המפלגות תארתי כמעט בשקט היסטורי את זכויות ה“בונד” בעבר, תארתי את הקושי הנפשי של הנוער הציוני, אשר הריח כבר את ריח המהפכה, אשר קלט כבר מושגים סוציאליסטיים ואשר בקש לו מקום לידיו, לרצונו, בקש מעשי גבורה ולא מצא אותם בציונות. בקשתי את זה לתאר באופן פסיכולוגי, באופן שלם. אולם לא כך נתקבלו הדברים באותם הימים. ולא רק חזיונות של חיוב בלבד היו במצב ההוא של המפלגות, במצב ההוא של הנוער הציוני, כי אם היו כמה וכמה חזיונות שליליים בתכלית, אשר העליה השניה הרימה עליהם יד. לכאורה לפי כמה היסטוריונים התקבל הרושם שמפלגת הפועלים היהודית, התחלת תנועת הפועלים היהודית, כל ההתעוררות הריבולוציונית ברחוב היהודי, כל זה היה עניין של מרידה במשטר הישן, מרידה בגבאים, בעשירים, בפני “הקהל” וכדומה.¹⁸⁶ אין לכפר בדבר, שככה זה היה, שהיה משום זה. אולם תמונה זו של התנועה כפי שהיא מצטירת לפעמים בכל מיני ספרים וזכרונות של תנועת הפועלים היהודית אינה מתאימה לאמת בשלימותה. היא מסתירה את כל הלקויים הפנימיים, שהיו בתנועה הזאת. כשם שהתאור של תוכן הרעיון הציוני כרעיון של תקומה מדינית, כל השאיפה הזאת לקוממיות אינה ממצה בשום אופן את הממש של האגודה הציונית עם לקוייה וחולשותיה.

ומה היה האופי של המרד היהודי? כאן חזר חזיון שהוא במדה ידועה ספציפי יהודי. התאור של התקופה שלפני ההשכלה, של הרבנות, של שלטון הסעיף של השולחן־ערוך,¹⁸⁷ של שלטון הפלפול השכלי, המתרחק מן המציאות, אשר אין לו עינים לראות את ההווה, אשר חי בעולם מלאכותי, לא רק בעולם מלאכותי למעשה, כי אם גם בעולם מלאכותי שכלי, בעולם של סכולסטיקה¹⁸⁸ – התאור הזה בודאי ידוע לרבים מכם. היה מקובל, שספרות ההשכלה, הסופרים אשר הרימו יד בשלחן־ערוך, אשר הרימו יד ביהדות החנוטה, המאובנת, אשר בשבילה היה הפרט לגמרי משועבד לכלל – לא היתה לה פרספקטיבה היסטורית לראות איך קרה הדבר, שהחזיון הזה של חניטת היחיד היה אולי פרי של מאורעות היסטוריים וגורמים היסטוריים חשובים. ספרות ההשכלה רצתה בשחרור היחיד, שאדם יחיה במלא חושיו. אחר כך באה ספרות שלאחר ההשכלה, אשר העמיקה את זה, אשר לא הסתפקה באידיאל של רופא ומהנדס, בטול סעיף משלחן־ערוך, היא דרשה יחס לטבע. כל אותה התסיסה בספרות העברית באה לידי ביטוי אצל ברדיצ’בסקי, אצל צ’רניחובסקי, כל המכאובים של פאירברג, כל הדבר הזה לכאורה הכריז על מהפכה אמתית, לא רק מהפכה פוליטית, כי אם גם מהפכה אישית.¹⁸⁹ האופי האישי צריך היה לקבל שנויים רציניים. אולם כל המתבונן לחיי המפלגות ביהדות, לדרכיהם, לחנוכם, להלך מחשבתם, יוכח שבמדה ידוע האופי הסכולסטי של המחשבה שלנו, השעבוד לאות ולמלה, הרחוק מן החיים של ממש, התהום אשר בין הפרוגרמה המנוסחת והכתובה ובין החיים השוטפים עם מכאוביהם, עם התהומות שלהם, עם היסורים המיוחדים, שלא נכתבו בברושורה – שהריחוק הזה התגלם במפלגות היהודיות. זאת אומרת בשעה שמצד אחד המפלגה היהודית כאילו קמה כדי לשחרר את האדם שביהודי ולהפעיל אותו, באותו זמן אותן המפלגות גלו מהר את החולשה שלהן. הן היו מהדורה חדשה של דת, אבל לא של דת פרי היסטוריה, כי אם של דת חיצונית. והיה כאן צרוף של אידיאולוגיות שונות יחד עם האופי, הייתי אומר הסכולסטי, עם המחשבה המפשטת אשר העברה מעולם הרבנות לעולם הסוציאליזם.¹⁹⁰

אין לי אפשרות כרגע לעמוד הרבה על החזיונות הללו, אבל אם מי שהוא יעבור בעין בוחנת על הספרות הרשמית של הסוציאליזם היהודי במשך עשרות שנים יראה, שכמעט דור שלם של הסוציאליסטים, החל משנות השבעים ועד השנים האחרונות של הציוניות הסוציאליסטית חזר כל הזמן על נוסחאות שונות, מבלי שיהיה להם קשר כל שהוא עם חיי היהודים. זה שאפשר היה לאנשים בני עם מדוכא, בני המון מלא חיים, אפשר היה בבת אחת להנתק מכל המציאות הזאת, לקלוט מושגים והמושגים האלה היו בשבילם כמו מצוות בשביל חרדים וכל זה לא נשתנה בשום אופן בחיי העם אשר ממנו יצאו, ושכל הפרובלימות של העם הזה תדחקנה הצדה מבלי כבוד, מבלי אהבה, מבלי הבנה, שיביטו בעיני זרים על כל מה שמתהוה כאן – זוהי אחת התעודות היותר רעות לאינטליגציה היהודית בכלל. במשך עשרות השנים הביט האינטליגנט, הריבולוציונר היהודי, גם על בעל המלאכה ועל אותו החנוני ועל איש הרוח, הביט כמעט באותן העינים כמו האינטליגנט הגויי, עם אותה הזרות. ספרתי לכם איך ב“נרודניה ווליה” הביטו על דבר זה. זה מצא את בטויו גם אצל ז’יטלובסקי.¹⁹¹ איש כמו אנסקי שהיה מחבר “הדבוק”, אשר הופיע בעירות יהודיות בגליציה כמעט במצב של גואל ומציל, הלך בשנות השמונים ועבד בין פועלים רוסים. בפניו אולי אפשר היה להכיר שהוא יהודי, אבל במשך עשרות שנים לא היו לו שום אינטרסים אחרים מאשר אלה של האכר הרוסי. וזה היה אחד האנשים היותר נהדרים, אשר היו בכלל באינטליגנציה היהודית הריבולוציונית ואשר קבל מאביו ירושה גדולה מאד – לולא זה לא היה יכול להיות למה שהיה אחר כך.¹⁹² וגם אחר כך כשהתחילה כבר לצמוח תנועה סוציאליסטית יהודית ממש הרי גם היא למרות זה שהאנשים היו כבר מיוצאי ההמון היהודי או מחלק האינטליגנציה אשר התחילו כבר לסור מהאסימילציה, התחילו כבר להשתמש בספרות היהודית, גם החלק הזה לא היה לו שום אומץ של מחשבה להכיר איזו מציאות יהודית מיוחדת. לא עלה לו במשך שנים רבות על הדעת, למשל, שישנה אמיגרציה יהודית, לא עלה על הדעת שאמיגרציה היא שאלה, שתנועת הפועלים היהודית צריכה לטפל בה. עכשיו מטפל “הבונד” הרבה מאד במלחמה על זכות העבודה. לפני עשרות שנים היתה דעה, שהפועל היהודי נדחק מעמדות העבודה, יכולה להאמר רק על־ידי “ריאקציוני”, מי שאיננו סוציאליסטי. חסר גם יחס למכאובי העם, חסרה כל הרגשה אלמנטרית, חסרה כל הרגשה של אותו האדם הבריא לקבל כאב ולהרגיש כאב. אתם יודעים את הפתגם, שהשתמש בו הגוי מדם, שרכש לו אחר כך הרבה מן ההכרה הלאומית.¹⁹³ הוא אמר ב־1905 כשהקיפה כבר הזעקה את כל המחנה: “הדם היהודי הוא שמן על גלגלי הריבולוציה הרוסית”.¹⁹⁴ הויכוחים התמידדים שהיו במפלגות הסוצילסטיות אם את הפוגרומים עושה הממשלה או לא; אם עושה הממשלה, אז ההצדקה שהיתה בדבר הזה היה בזה משום הרגעת המצפון הפנימי. אם הממשלה עשתה, אז זה לא חשוב, אז הדם הזה חדל להיות דם. כל ההתעלמות הבלתי פוסקת הזאת מעצמם, הדבר הזה שמש כמעט נורמה, נורמה כללית לחיי הריבולוציונר.¹⁹⁵ אם אנחנו נתבונן, למשל, גם למעברים אשר היו לכל אותו הספקטרום¹⁹⁶ השלם של הגונים השונים בין המפלגות שלנו נראה, שבמדה שהמפלגות – גם הציוניות – עברו לתפיסה, כפי שקראו לזה אז, תפיסה ריבולוציונית, במדה זו לא רק רכשו לעצמן ולא רק הכילו בתוך תכניותיהן את השיתוף במלחמה הפוליטית בתוך המדינה, הן גם התחילו לקבל בתור אמת מדה את עמדת המפלגה הרוסית לכל השאלות.¹⁹⁷ אתם יודעים ודאי את המושג המקובל, הטרמין של שמאל, ימין, של סוציאליזם של מאה אחוז ושל פחות ממאה אחוז. הייתם פוגשים בתחום המושב צעיר או צעירה שההערכה שלהם היתה לא באיזו מדה הדבר כשר או לא כשר מתוך המהות הסוציאליסטית של הדברים, אלא כל מה שההרגשה הלאומית פוחתת, כל מה שיותר ויותר מסתגלים לאותה נוסחה השוררת ברחוב של הסוציאל־דימוקרטיה הרוסית – זה יותר כשר. ובתוך המפלגות הקו הזה של הסתגלות, הקו הזה של ויתור על הרגשה עצמית ומחשבה עצמית, הוא שנתן את הטון בחייהן.

משום זה אי אפשר היה לומר, שזה היה חזיון רגיל, שגם לציונות עברו מתנועות לא־ציוניות. אולם הציונות בתור תנועה חדשה רכשה לה אלמנטים מעטים אשר באו אליה מתוך אתמוספירה בלתי ציונית. בודדים עברו גם מחוגי הסוציאליזם הכללי, אולם זה היה חזיון של יחידים ולא של זרם, יחידים אשר הלכו נגד הזרם, אשר עשו את חשבון עולמם והם היו כמעט מיוצרי התנועה הציונית. אולם החזיון של הליכה מן הציונות זה לא היה חזיון של יחידים, כי אם היה זרם השולט בחיים, אשר בו התבטא חוסר היכולת להיות נאמן לעצמו, חוסר היכולת להתאים את הדרישות הריבולוציוניות למציאות היהודית וגם כשהתאימו חסר להם הכח לעמוד בדבר הזה. אמרתי לכם אתמול בצחוק, שכל אלה הבונדאים והקומוניסטים שהלכו מן הציונות, שכחו את תלמודם. זה לא חדוד, זה ענין רציני. הרבה פעמים היינו אנחנו אז, שכל כך היינו מתלבטים בשאלות ציוניות, שכל כך היינו מתלבטים בין יאוש ותקוה, חשבנו הנה החבר הזה שעבר למחנה ההוא ודאי כבר חדר לעומק הדברים, ודאי העמיק כבר לראות. אבל אחרי כל נסיון של בירור עם החברים ההם, מצאנו לא שהם הרגישו פתרון אלא שפתאום אבד להם כל הבגז' הרוחני שהיה להם קודם. מסבל הסכולסטיקה, מחוסר תחושה, גישה ישרה למציאות, סבלה במדה מרובה גם האינטליגנציה הרוסית. אבל הדקדוק באותיות, העמידה על מלים, ההשתעשעות במלים, בודאי לא היו מפותחים בשום מפלגה סוציאליסטית דוגמטית כמו במפלגות היהודיות. ספרתי לכם דוגמא, שגם המעבר מאוגנדיזם לטריטוריאליזם לא בא על יסוד אכספרימנטים. גם היאוש הציוני היה בהרבה מקרים שטחי. לא ראו האנשים לעצמם את הצורך לברר את הדבר מתוך נסיון עצמי או מתוך איזה נסיון שמושי או מתוך איזה נסיון שהוא, אלא המשחק להגרר אחרי המקובל הוא ששלט בחיי האינטליגנציה היהודית.

משום זה ההתקוממות נגד כל התפיסה הזאת של החיים, ההתקוממות נגד המפלגה העומדת כחיץ בין תפיסת החיים הישרה, ההתקוממות נגד התאוריה המשטחת את תפיסת החיים, זה היה אחד הגורמים הגדולים אשר השפיעו על אנשי העליה השניה. אם תקראו בעיון את ספוריו של ברנר – וברנר היה בעצמו חבר גם ב“בונד” וגם ב“פועלי־ציון”, אשר עליו עצמו עברו כל היסורים הללו, כל השאלות הללו, בשבילו לא היו אלה מלים ריקות, תאוריות ונסחאות, הוא עם הסימפטיה שלו ל“בונד” היה מוכרח לקבל על עצמו ללעוג עליהם ולעשות אותם ללעג ולקלס.¹⁹⁸ כך התאור הראשון ב“מסביב לנקודה”, התאור של המפלגות היהודיות ושל האינטליגנציה הבונדאית, אחר כך התאורים של הריבולוציה והאמיגרציה, ואחר כך ב“מן המצר” וגם בכל אותם המאמרים ב“המעורר” (כרך ו').¹⁹⁹ צריך לומר את האמת, שלא רק שאותן המפלגות היו לקויות בזה במדה שהתכחשו לציונות, כי אם גם המפלגות שנשארו פחות או יותר נאמנות לציונות, גם שם אכלה הטרמינולוגיה, ההסתגלות לדעות הפוליטיות השליטות, גברה במדה כזאת,שכמעט לא נשאר מקום לתחושה חיה של חיי אומה. דוגמה קטנה מהעליה לארץ. במפלגת “פועלי־ציון”, זו שכבר התגברה על הטריטוריאליזם, על הסימיזם, שכבר בצרה לעצמה השקפה ידועה, שבה נאחזה, שם היה ויכוח אם מותר לעלות לארץ־ישראל או לא.²⁰⁰ ורבים מאלה שעלו מ“פועלי־ציון” לארץ באותן השנים, עלו נגד רצון המפלגה. הדבר הזה נחשב כמעט לחטא במפלגה. היו בשביל זה כל מיני הגדרות, היו אינטרסים של המפלגה, שמחלישים על־ידי זה את המפלגה שבגולה, היו חשבונות של המצב הפוליטי ברוסיה שתלו בו תקוות גדולות, היו ענינים ומושגים של דיסציפלינה; על כל פנים ההשגה בענין זה, גם באותה המפלגה האחת המאוחדת בהכרת האידיאולוגיה הציונית, לא היתה לכח מפרה בחיים. עם האידיאולוגיה הזאת היא בזבזה הרבה בכדי לבצר את הכחות התיאורטיים, אבל לא הספיקה להזין את הנפש ולזיין את הרצון. אם אתם תקראו באלמנך, שלוקר הוציא השנה באמריקה, יש שם הרבה קטעים מתולדות “פועלי־ציון”. שם ישנה כבר המלה “פיונר”.²⁰¹ האגודה הזו נוסדה בורשה, מפני שבורשה היתה הסתדרות, שבמובן ידוע היו בה כבר אז יותר חזקים כחות הרצון, כחות הריבולוציה הפנימית. בעליה הראשונה, שטבנקין בא אחר כך ממנה, היא תפסה מקום חשוב.²⁰² אבל בחוגים הרשמיים של המפלגה היה הדבר מוטל בספק. היה זה ענין של יחידים.

אם לחשוב שאנשי העליה השניה היו משוחררים – הרבה מאד שחררו את עצמם מעול המפלגה – הרי הצעד הזה לא יצר להם מצב יותר טוב בתנועה הציונית הכללית. אדרבא, אכזבה גדולה מהתנועה הציונית הפוליטית, שלא הביאה לידי מעשים ממש, הכרת כל הרפיון הגדול, העזיבה הגדולה. תארתי לכם אתמול את מצב הספרות העברית באותן השנים; בעצם המצב הזה דומה מאד למצב הספרות היום בפולין, שבמשך שנה ספק אם יוצאים 10 ספרים. אז היה מצב כזה, שכמעט בכל רחבי הגולה נסגרו כל העתונים העברים, כל הירחונים העברים. כל הסופרים הגדולים נאלמו; לא היה שום כח לעמוד בפנים הזרם. לא רק שחלק גדול מן הסופרים עברו מעברית ליידיש, גם אלה שנשארו לא היה להם כח לעמד בפרץ. היה צריך לבא איש אשר בעצמו נקלע²⁰³ בין הספק ובין היאוש, אשר החליט להקים ניר לספרות העברית. זה היה ברנר, אשר נמצא אז במצב של אמיגרנט בלונדון, במקום שההמון היהודי טבע בבערות גדולה ומחלטת.²⁰⁴ והאיש הזה אשר היה כלו בחייו קשור עם ההמון, הרגיש אז על עצמו את החובה לעשות מה שאינם עושים האנשים הבטוחים, השלמים. אם מי שהוא קרא אצל שמעונוביץ את השיר האחרון, שבו הוא מתאר את השומרוני האחרון, שם אנו מוצאים תמונה מחרידה מאד כיצד האחרון מגזע השומרונים הולך וכלה, איך חי השומרוני האחרון הזה.²⁰⁵ הדבר הזה הביע במדה מרובה מאד את הרגשתם של אותם המעטים, שמבלי להאמין שיש תקוה לספרות העברית, שאין קוראים ושאחד אחד הולכים ונשמטים – בכל זאת יש צורך לעמוד ולא לעזוב את הדגל.

אלה היו האכזבות הרבות והשונות, אשר היו לאנשי העליה השניה בחוץ־לארץ, כלומר האכזבות מכל האידיאלים שהיו להם, האכזבה מהציונות המדינית, האכזבה מהמהפכה הרוסית, שיכולה להביא רפואה למצב, האכזבה מהעם היהודי, האכזבה מן המפלגות הריבולוציוניות. מה מחכה להם בארץ־ישראל? אילו באה העליה השניה ולא מצאה בארץ־ישראל כלום והיתה מוצאת כאן מצב כמו שמצאו הביל“ויים בבואם לארץ, ארץ חרבה ושוממה, אפשר מאד שלא היתה האכזבה שלה והמרד שלה כל כך גדולים כמו לאחר שמצאו בארץ ישוב יהודי. הם גדלו על האידיאליזציה של אנשי הביל”ו, של החלוצים הראשונים. הם ידעו שבארץ־ישראל יש כבר התחלה של עבודת אדמה. רבים מהם באו לא כמו אנשים מן החוץ. באו אנשים אשר קלטו לתוכם את כל המושגים הציוניים. והנה מצאו ישוב, מצד המשקי הרוס בהחלט. הם עדיין מצאו את הישוב כמעט כלו, בכל אופן בחלקו הגדול ביותר, לא נושא את עצמו כי אם קיים בצורה זו או אחרת על תמיכה. במקום חקלאים עברים מצאו אנשים, אשר בשבילם היתה החקלאות או אמצעי לקבל תמיכה מהפקידות הברונית או אמצעי של מסחר.²⁰⁶ אני אביא פה דגומאות אחדות להכרת המצב של הישוב באותו הזמן, לא מהפועלים החשודים ביחס מפלגתי לישוב שמצאו אז בארץ,כי אם מספר עדויות כתובות על־ידי ציוני אחד, סוחר, אשר בקר את הארץ בשנת תרס“א, שלש שנים לפני העליה השניה; זה היה הרשברג והוא רשם סקירה על מצב הענינים אז בארץ.²⁰⁷ הנה הוא מספר: “בזכרון יעקב ספרו לי, כי יש ביניהם כורמים שלא ידעו מקום כרמיהם. (גם כשאני באתי לארץ, כשהאכר צריך היה לשלוח פועל לשדהו, לכרמו, לא ידע בדיוק איפה מקום נחלתו – הערת המרצה). וכשהשתוממתי על המעמד המוזר הזה ושאלתים: הלא אי אפשר כי יתמיד הרבה, כי יפזר איש גם כרוטשילד היותר עשיר והיותר נדיב לב כרבע מיליון פרנק בכל חודש וחודש להספקת בני המושבות וכמיליון פרנק לשנה לבני זכרון יעקב ההולכים בטל?! והשיבוני הזכרונים אז, כי הם בטוחים בפרנסתם כל ימי חיי הברון שיחיה, אחרי כי מושבתם נושאת זכרון שם אביו”. (א. ש. הירשברג).²⁰⁸ וכן הדבר הזה, הם בפרנסתם מובטחים לעד. את זה ספר איש לתומו. על המצב המוסרי והחברתי אז אביא עוד ציטטה אחת: “כשירדתי מן הספינה ערב ראש־השנה תר”ס לבירות מצאתי באכסניה שם משפחות, משפחות מן המושבות שבאו לנוח מן עבודת בציר תרנ”ט (כלומר הם נסעו לבירות לנוח אחרי עבודת הבציר – הערת המרצה). מלאות תביעות על חובבי־ציון, על כי המה יושבים שם במנוחה, ועליהם פה לעמול בעדם לטובת הכלל, עבודה קשה כזאת. אחר כך בבאי ליפו ספרו לי כי אחרי כל בציר היו מלאות גם שם האכסניות משפחות קולוניסטים שבאו לנוח" (א.ש. הירשברג).²⁰⁹

המושבות ההן היו הרבה יותר ערביות מאשר אתם מתארים לכם עכשיו. גם עכשיו בהרבה מושבות גרים ערבים בתוך החצר. אבל אז לא רק זכרון יעקב היתה מושבה מיושבת כלה ערבים, כי אם גם פתח־תקוה והרבה מושבות בגליל.

מה היה מצב השמירה הערבית במושבות? לאלה שבאו בעליה האחרונה השאלה הזאת אינה ידועה. מענין מה שמספר האיש גם כן לפי תומו:

“בשנים הראשונות הראו המתישבים גם רוח גבורה נגד הערבים (וזה נכון. כל המתישבים הראשונים, השני הראשונות של ראשון־לציון או נס־ציונה או גדרה היו מלאות מעשי־גבורה – הערת המרצה). עד כי היו להם לזועה. אפס בשנים האחרונות נפל לבם עליהם והמה מוגי־לב. (אתם יודעים, שבהרבה מושבות היו חוזים עם שיכים ערבים שבסביבה, עם הגנבים הגדולים שבסביבה, שרק על־פי חוזה אתם מסרו להם את השמירה. רק אז היה בטחון גמור. אם לא יתקשרו אזי אין תקוה למושבה היהודית להתקיים, אז גם רכוש המושבה, גם השדות היו הפקר בידי השומרים הערבים). עד כי שלשת ערבים התנפלו על עשרה פועלים יהודים בין יפו ובין ראשון־לציון ויברחו כלם, לבד האחד אשר חס על חמורו אשר היה שאול אתם. ויעמוד בפניהם ויקומו עליו ויהרגוהו” (א.ש. הירשברג).²¹⁰

מה היה מצב העבודה היהודית, כלומר מצב העובד היהודי שנמצא אז במושבות? אתם יודעים, שאצל האכרים יש טענה אחת, שחוזרת לפעמים קרובות והרואה בעצם את קושי העבודה העברית בזה, שהאנשים שבאו מתוך זרותם, מתוך המושגים שלהם, הם הם אשר הפריעו את ההרמוניה ויצרו מצב בלתי אפשרי לעבודה העברית. אז היו בערך 300 פועלים והירשברג מספר:

“הפועלים היהודים גם אינם יכולים להתחרות עם הערבי, הממעיט את שכרו (ששה וחצי פיסטר,²¹¹ לערך 40 קופיקות²¹² ליום וגם עוד פחות מזה) עד כי אין בו כדי פרנסה למשפחה עברית, הצריכה לא פחות מ־9 פיאסטר או 55 קופיקות ליום. גם הערבי מקיף לקולוניסט העברי את שכר מלאכתו עד הבציר, מה שאין ביכולת הפועל העברי (הפועל הערבי יכול לחיות חצי שנה מבלי לקבל את שכרו, אז תשלום שכר העבודה לא היה כל כך תכוף – הערת המרצה). הולך הערבי ולומד אצל העברים גם את המלאכות שהיו מיוחדות עד היום לפועלים עברים. וגם הקולוניסט העברי כבר יבכר מצד עמו את הפועל הערבי על העברי, גם בהפחית זה האחרון את שכרו עד כי ישווה אל הראשון, בשביל שאין עליו לנהוג דרך ארץ בפועל הערבי וישתמש בו לכל מלאכות בזויות בבית ובשדה. דבר הנשמע מעצמו הוא, כי לרגלי כל אלה לא טוב היחס אשר בין הקולוניסטים ובין הפועלים”.²¹³

כאן מדובר לא על הפועלים הריבולוציונרים, הסוציאליסטים, כי אם על אותם הפועלים שנשארו מהעליה הקודמת, שקוו עוד להתישבות על־ידי הברון או חובבי־ציון.

ועוד כותב הירשברג: “בימי שלטון הפקידות של הברון לא נתנו רשות לפועלים לדור בתוך מושבות אחדות ובכלל המה נחשבים במושבות כזרים גם היום לכל דבר, כמו לחוות דעה בעניני הנהגת הצבור גם במושבות של חובבי־ציון (כמו רחובות) שבהן דירתן, דירת קבע, לשאת בעול הוצאות הצבוריות האלה, ובמושבה קטנה אחת פרצה מריבה בין הפועלים ובין הקולוניסטים בשביל שגדרו האחרונים גדר בעד הפועלים תושבי המקום, לחסום לפניהם את הדרך הקצרה המובילה אל הבאר”.²¹⁴

זה היה המצב המשקי ומצב העבודה במושבות.

מה היה המצב הרוחני? גם זה לא קשה לתאר. ספרתי לכם אתמול, שהרוב הגדול של האכרים היו אז אוגנדיסטים, למעשה נתיאשו לגמרי מהחלום הציוני. הבנים, בני האכרים, לא היתה להם כמעט שום תכלית אחרת מאשר לצאת לאמריקה או לאוסטרליה. שפת התרבות במושבות המכובדות היתה צרפתית. עברית עדיין לא היתה בארץ כלל וכלל שפת הדבור. היו אולי אנשים בודדים בכל ארץ ישראל אשר בביתם דברו עברית, אבל שפת התרבות במושבות היתה צרפתית. אתם יכולים לפגוש גם עכשיו מן הפועלים הזקנים, ששפת הקריאה, שפת התרבות שלהם היא צרפתית. בבתי־הספר היתה השפה הצרפתית השפה השלטת לגמרי; על כל פנים השפה המכובדת ביותר. אני ספרתי לכם היום על זאב יעבץ. זאב יעבץ שהיה איש גדול והיה מורה בזכרון יעקב פוטר והפקידות מינתה שם איזו נערה בת־אכר, מפני שידעה צרפתית והיא שגרשה את יעבץ.²¹⁵ גם על המצב התרבותי של הנוער במושבות בזמן ההוא כתב האיש הזה. אין לי כאן הציטטה, אבל אני זוכר את המלים: הוא אומר, שבעצם זוהי תערובת של פריצות צרפתית עם פראות אסיאטית. ואם לזכור, שאלה היהודים החניכים היו דור שני לאנשי רוח או לאנשי תרבות, לאנשים אשר הביאו אתם בגז' רוחני גדול לארץ, לאנשים אשר היו להם אידיאלים גדולים, לאנשים אשר מסרו את חייהם על האידיאלים האלה, מובן היאוש אשר תקף את המורים הגדולים בארץ, את וילקומיץ, שהיה פדגוג חשוב, ואת ויתקין.²¹⁶ הם היו לגמרי מיואשים, הם הרגישו שבאטמוספירה זו של פקידות, של עבודה זרה של השפעה ערבית בבית ובחצר ושל הרדיפה אחרי התכלית והבטחון, שאת התכלית הזו אפשר להשיג רק על־ידי עזיבה את הארץ או להסתדר בפריז או לנסוע לארצות הים. המורים האלה היו טובי המורים בארץ והיו לגמרי אחוזי יאוש. צריך לזה עוד להוסיף, שבמספר מושבות היתה מלבד כל הדבר הזה גם אטמוספירה דתית.²¹⁷ אינני יודע אם אטמוספירה דתית אמתית אבל קנאות כמו בעיירה קטנה, אשר ממנה באו העולים, הם הביטו בעין רעה על כל חשש של עבירה, על כל רקוד, על כל שיחה ושירה. מושבות כמו עקרון או פתח־תקוה, שהתנחלו לגמרי על־ידי חוגים ירושלמיים, ראו בעליה החדשה מחוץ לכל, מחוץ לניגודים הסוציאליים ראו בה סכנה גדולה, השפעה רעה על בניהם ובנותיהם.²¹⁸

במובן הצבורי היה אז המצב בארץ עלוב עד מאד. כל הנסיונות הציוניים לארגן את הישוב לא הצליחו. הועד הפועל של חובבי־ציון, שהיה אז בארץ – אני ספרתי לכם היום בענין טיומקין, אחר כך היו בועד יהושע ברזילי ולבסוף הלל יפה – הועד הזה לא תפס מקום ניכר בחיי הישוב. כחו היה חלש עד מאד.²¹⁹ בשנים האחרונות ירד כבודו לגמרי. הנסיון שעשה אוסישקין – הוא היה הראשון אשר ניסה לארגן את הישוב וכנס בתרס"ג, שנה לפני העליה השניה, בזכרון יעקב מין אספה מיסדת של הישוב העברי. כמובן לא כל הישוב השתתף, השתתף בעיקר הישוב החקלאי. אולם גם זה נחשב אז למעשה ריבולוציוני, ענין כזה של הקמת אבטונומיה בארץ־ישראל. אחרי נסיעת אוסישקין זה נשתתק לגמרי וחדל לתפוס איזה מקום בארץ. היו גם מסירות ומלשינויות. באותה השנה נוצרו שתי הסתדרויות, גם ההסתדרות הכללית של הישוב וההסתדרות של המורים, שאוסישקין הקים. אלה שתיהן נוצרו בשנה אחת. מהן זו של המורים התקיימה וזו הכללית של הישוב התפזרה.²²⁰

את המצב הזה מצאו הפועלים בתקופה ההיא. הזקנים שירדו מנכסיהם, אנשים אשר בעיניהם היו נחשבים לגבורים ואשר מצאו אותם כאנשים אשר מצבם עלוב, מפחדים גם מפני השייך הערבי, מפחדים גם מפני הפקיד, אשר עינם לבצעם, אשר שכחו את האידיאלים של נעוריהם. מצאו ישוב עברי הרבה יותר גלותי אולי מאשר הישוב העברי אשר עזבו. שם היו לכל הפחות חלקים פרודוקטיביים, שם לא היה הפירוד בין הבעלי־בתים ובין העם כל כך גדול. ואם תעלעלו לא רק בדברי ברנר, כי אם גם במאמרי גורדון מהתקופה הראשונה וכל עתונות הפועלים מן הזמן הראשון, תמצאו כי מלבד המלחמה הפשוטה על עניני הפועל, הרי לב הפועל היה קודם כל מלא מרי ויאוש למראה עיניו.²²¹ הוא מצא, שגם המקום אשר בו תלה תקוות וגם אותם האנשים אשר שמשו התחלה לישוב העברי, הם לא רק שאינם מקימים ולא קיימו את התקוות אשר תלו בהם, כי אם עומדים כצר, בלי כל הבנה ובלי כל רצון לעזור, ויוצרים מכשולים על דרכם. הפרוצס הזה אשר התחיל עם העליה השניה, הפרוצס הזה של כבוש העבודה, עדיין לא נגמר. על זה לא אצטרך להרחיב את הדבור עכשיו מפני שעם זה עוד תפגשו. בכל זאת קשה כרגע כמובן לתאר את כל המצב המשונה הזה של הפועלים הראשונים אז בזמן ההוא בארץ. זכר לדבר אתם יכולים למצא בספוריו של מאיר וילקנסקי, אינני יודע אם לרבים נזדמן לקרא אותם. הם נדפסו ב“עומר”, הם גם יצאו בחוברת מיוחדת.²²² מצד אחד מצב רוחו המרומם של הפועל, המתחיל לכבוש את העבודה, המתחיל להסתגל לעבודה, ודאי היה נחלת כל עולה, כל מתחיל בעבודה. מצד שני הזרות המוחלטת, עד שזוכים לקבל יום עבודה במקום או בבחר.²²³ אז גם עבודת הבחר נחשבה כלה כעבודה ערבית והיה רק צריך להיות איזה פרדסן חדש, שישתגע כדי לעשות בחר בפועלים יהודים.

עכשיו השאלה היתה: העליה השניה בראשיתה ההיתה היא מותאמת לתפקידה או לא, ההבינה היא את מצב הענינים בארץ או לא? עכשיו אני רוצה לעשות הערה אחת, שתהיה אולי אפיקורסית. אם אנחנו עכשיו מזכירים, ולא בלי יסוד, ומעריכים את העליה השניה כמו יסוד המפעל הציוני הזה בימינו, אזי צריך לדעת, שהכח הזה שנמצא בעליה השניה התגבש רק לאט לאט. בבאה לא היתה כזאת כמו שאנחנו רואים אותה עכשיו. היא מצאה את דרכה לא מהר, אחרי הרבה מאד כשלונות. הפעולה של העליה השניה נעשתה בעיקר על־ידי זה, שנשאר מן העליה השניה. כל אחד מאתנו שבא לארץ בזמן ההוא, יוכל למנות באצבעות כמה אנשים נשארו בארץ מאלה שבאו אתו באניה. אפשר שהמצב עכשיו הוא מזהיר בהשואה עם מה שהיה אז. כל אניה שהביאה עשרות אנשים, בהם היו אנשים מסוגים שונים, בהם היו אנשים שהקשר עם הארץ היה אצלם חזק לפני בואם, היו אנשים מקריים אשר רק בארץ מצאו את הקשר הזה, אבל עובדה היא שאחרי כל אניה היו אנשים שהיו שבים באניה השניה. אם צריך היה עוד אחרי כל האכזבות שהיו בגולה, אחרי שהכרנו את האופי הגלותי של האינטליגנציה היהודית, לראות עד כמה האלמנט הזה הוא נקלה, כדאי לראות את הדרך מאודיסה עד ליפו. כבר בהוטלים באודיסה ראית את המרגלים, את החוזרים, שומע כל מיני בדותות, כל מיני ספורים משונים מאד והתפעלויות בלתי פוסקות.²²⁴ כל אחד מספר על הגבורות שלו, על מלחמתו עם הבידואים ועם כל מיני חיות טורפות. כל אחד ידע להניח אבנים גדולות ולנבא לך, שעוד מעט וגם אתה תשוב חזרה. אין כמובן שום סטאטיסטיקה שתאמר כמה אנשים הלכו לארץ־ישראל במשך עשר השנים מראשית העליה השניה עד המלחמה. על כל פנים היו אלה הרבה מאד אנשים. ומה שנשאר בארץ מן העליה השניה זה היה רק תמצית שבתמצית.²²⁵ אותו החזיון שאנחנו ראינו, למשל, בטפוסים האלה מאנשי הפרקציה אשר הולכים לפגוש עולים חדשים והיו תיכף מרעילים את חיי האנשים.²²⁶ עכשיו זה נעשה בשם הקומוניזם. לא חשובה האידיאה, כי פה לא פועלת אידיאה, כי אם אינסטינקטים מיוחדים. גם אז הלכו לפגוש כל אניה שבאה והודיעו, כי הנה אנחנו עוזבים את הארץ – בין אם עזבו ובין אם לא עזבו, היו ביניהם אנשים שאמרו במשך שנים רבות, שהם עוזבים את הארץ מבלי שיצאו ממנה.

אני יכול לומר רק מהרגשתי הפרטית, כשהייתי נוסע הנה היו לי כמה פגישות, הייתי מקבל כל עובדה לסמל. יש אצל ברנר שני ספורים: “אגב אורחא” ו“עצבים” על הנסיעה לארץ־ישראל.²²⁷ אתם שם תראו איך כל פרט ופרט צומח ומתגלה כמו סמל שלם. עד עכשיו לא אשכח את כל הפגישות שהיו לי החל מן הרכבת מאודיסה ועד פה. פגשתי פרצופים כאלה פה עד שהחלטתי, כי אין תקוה בארץ־ישראל, מפני שנמצאים פה אנשים כאלה. כל פרצופם הוא רק יריקה על הארץ. הסוג הזה של עוזבים למחצה לא היה רק בשער הארץ – ביפו. ביפו הוא היווה כמעט אטמוספירה מיוחדת של עוזבים. היו גם קבוצות פועלים מיוחדות קבלניות אשר יצרו את אותה האטמוספירה ההפקרית הצינית. לאסונם לא היתה להם אידיאה. לו בא להם אז הקומוניזם היו הם האנשים הכי מאושרים. לפעמים באה אידיאה לסייע לאינסטינקטים טמירים של אנשים, שיש להם השנאה הזאת למה שמתהווה כאן, השנאה הזאת לאדם שאינו יכול להסתגל. האינסטינקט הזה הוא חזק מאד וכנראה נפגש אתו כל השנים של הבנין. הסוג הזה היה לא רק ביפו כי אם גם ברב מושבות יהודה. רק בגליל, כמובן, לא היה נמצא זה כלל או אם היה נמצא, היה במיעוט קטן. על כל פנים שם הוא לא היווה את הטון של החיים. זה היה החזיון הראשון, כלומר העוזבים, הבחינה הראשונה. ואני אומר לכם, היו אנשים שעזבו את ארץ־ישראל מבלי לראות אפילו מושבה אחת, מבלי אפילו לצאת מפתח המלון. מהאניה, למשל, שאני נסעתי בה – ובאניה הזו נסעו הרבה – נשארו בארץ רק 3.²²⁸ ובין האנשים שדברו אתי בימים הראשונים לבואי שצריך לעזוב את הארץ, היו פועלים גם עם עבר בארץ, שהשקיעו חיי נפש בארץ.

הבחינה השניה היתה גם ענין ההסתגלות לעבודה הגופנית. והדבר הזה היה לגמרי לא פשוט. אם בחו"ל היה המושג של ציוני טוב או ציוני רע, של “פועלי־ציון” טוב או “פועלי־ציון” רע, היו מעריכים לפי האידיאולוגיה, לפי ההכרה, זה היה ענין של דעות או ענין של הבעת רצון טוב, לא ענין של מציאות רצון, הרי כאן בארץ היה הדבר אחר לגמרי. בכל ארץ של אמיגרציה משתנה ערכו של האדם. את זה אפשר ללמוד מכמה ארצות של אמיגרציה. כל ארץ של אמיגרציה דורשת מן האדם דרישות אחרות מאלה אשר דרשה הארץ אשר ממנה יצא. באמריקה זה חזיון רגיל, שאנשים אשר באו מרוסיה והם היו שם משכילים והיו שם עסקנים והיו שם סופרים וכו', הצטינו בחברה שלהם, בארץ החדשה הם מאבדים את כל ערכם, אין להם דרך בחברה, אולי גם ערכם הפרטי הולך ומדלדל, לא מתגלה בהם שום כח של יצירה, ואנשים שמקודם לא היה להם שום כח ושום ערך, עולים על הבמה בצדק או שלא בצדק. אולם כל ארץ של עליה מציגה את העליה החדשה במבחן גדול. אני, למשל, נזדמנתי בניו־יורק עם חזיון מענין.²²⁹ כמעט כל האנשים המשכילים מבני עירי לא מלאו בתנועת הפועלים באמריקה שום תפקיד, אם כי באו בתור “בונד”אים או אחרים.²³⁰ ואני הכרתי נער בתור שוליה אצלנו, והוא אחד מן המנהיגים הגדולים של תנועת הפועלים היהודית באמריקה. זהו גוסקין, המזכיר של אגודת האקטיורים, אחת האגודות המקצועיות הכי חזקות.²³¹ לא לשם גנאי של האיש הזה אני מביא את העובדה, אלא לציין עד כמה שארץ חדשה מציגה דרישות חדשות, היא דורשת מן העולה רכוש פנימי, קודם כל אופי, רצון, כח של עמידה. ובמובן זה גם ארץ־ישראל הציגה לעולה דרישות קשות מאד, אולי עוד יותר קשות מאשר ארץ אחרת. היה חזיון שבא לארץ בחור ממלל רברבן,²³² היה “פרזידנט” של אגודה ציונית בעירו או “פועלי־ציון” נמרץ וחותה להבות, ומה מגוחך היה מצבם של אלה בבואם לארץ. אולי אותו החזיון של נער פשוט ותמים, אבל שהיו בו אותם החושים, שהדביקו אותו גם לאדמה ונתנו בידו גם את הכלי בהצלחה, הם הם השתרשו בארץ. בעיקר היה קודם כל מבחן האופי. דברתי אתכם על זה, שהערכת האדם וגלויי האדם בארץ נשתנו במדה מרובה. במקום אותן התכונות אשר מאד החשיבו, אשר נתנו לאדם ערך ידוע, כבוד ידוע בגולה, כמה מן התכונות האלה לא מצאו בארץ בית קבול. ואפשר היה לפגוש אז אנשים שהתהלכו פה כרועה בלי חליל, אנשים אשר לא היו חדלים להדגיש, שהנה יש להם כשרונות, אבל מה יש פה לעשות בארץ הקטנה והאומללה הזאת. אבל מן הצד השני נתגלו אנשים, אשר אולי במקום אחר היו תכונותיהם הולכות ונאבדות, וכאן הם מצאו את עצמם. האנשים האלה הם משני סוגים. הסוג האחד התמים והשלם, ברוחם הפשוט אשר היו מחוננים בו, גברו ומצאו את דרכם על נקלה בלי קושי רב. והסוג הזה נתן לנו אולי בארץ את האנשים היותר שלמים שהיו לנו. והסוג השני, שדרך הקליטה שלהם בארץ לא היתה קלה, אבל אשר התגברו על חולשותיהם, התגברו על כל המניעות, שהיו להם על דרכם, על חוסר כשרונותיהם. מתוך האופי, מתוך המסירות, מתוך הרצון, מתוך הדבקות הזאת במקום הזה ובחיים האלה הם הלכו להם וכבשו את עולמם. עוד נפגש אתם.

אחר כך היה עוד מבחן אחד, שהוא לא כל כך מבחן האופי כמו מבחן התבונה, מבחן האורינטציה החברתית והפוליטית. אמרתי לכם, שביסודה של העליה השניה היתה מרידה בכמה וכמה מושגים משם. היתה מרידה במפלגות הקיימות או בשלטונן של המפלגות, אולם את הדבר הזה יש לחשוב רק כגורם פנימי בעצם העליה, במפעל העליה. אין זאת אומרת, שהאנשים שבאו הנה, הצבור שבא הנה, היה כבר בעצם בואו משוחרר מכל מיני מושגים והיתה לו כבר אפשרות של אורינטציה בכל מה שנוגע לארץ. כאן צמח קושי. האנשים שבאו הנה היו אנשי 1905. לא חשוב, אם הם גם קדמו שנה ל־1905, אבל הם היו אנשי תקופת 1905.²³³ ואם כי העליה לארץ־ישראל באותה התקופה ואולי גם לאחריה הלכה בעצם בשני סוגים, בשני זרמים – היא הלכה מצד אחד מסוג אשר הריבולוציה רק הפחידה אותו, אשר לא הכיר באידיאלים הסוציאליסטיים וברח מן הריבולוציה. הוא ראה במפלגות הסוציאליסטיות את מפלגת ההתבוללות והחקוי, הוא ראה בהן את חוסר ההכרה הלאומית ואת המפלט מתוך זה ואת המקום, שהוא יכול להמשיך בו את חייו מבלי כל פחד של ירידה, חפש בארץ־ישראל. מצד שני היה חלק אשר בצורה זו או בצורה אחרת עבר כבר בחו“ל דרך המצרף של הריבולוציה. עבר אותה בצורות שונות, או במפלגות ציוניות או במפלגות פועלים ציוניות או במפלגות לא ציוניות. הטיפוס הזה בארץ היה מצוי למדי. אני אוכל להביא דוגמא שוב מעירי. מבני עירי לא באו לארץ בעליה השניה בני ציונים. בכל אותה התקופה אינני זוכר אף אחד ממפלגה ציונית או פועלי־ציונית שבא לארץ. זה שבאו דוקא אנשים שהיו אנרכיסטים או טריטוריאליסטים, אשר נדדו בעולם – מוכיח איזו תהום היתה בין הרצון (החלוצי) ובין השיכות למפלגה הנושאת האידיאה. ובכן בעצם שני הזרמים האלה, שני סוגי העולים הללו, העולה מן העיירה הקטנה עם האידיאולוגיה הציונית הפרימיטיבית והפחד מפני מה שאיננו ציונות והעולה מן הסוג השני, אשר למעשה נשא בקרבו כבר חלק מן הנסיון של המפלגה הסוציאליסטית, הם היו נפרדים אחר כך הרבה בגלוייהם הפוליטיים, אבל לגמרי לא היו נפרדים במהותם האנושית. גם אלה וגם אלה היו למעשה בני רוסיה, בני שנת 1905, ובשביל האכר לא היה אצלם הבדל. יחסם הם אל האכר בארץ־ישראל ויחס האכר אליהם לא נשתנה על פי המושגים הפוליטיים. אני רוצה לומר בזה, שתקופה ידועה וארץ ידועה מטביעים את חותמם על האדם בין אם הוא מקבל אותם ברצון או לא. למשל, אנשים שבאו מרוסיה הבולשביסטית, גם אלה מה”התאחדות",²³⁴ וגם אלה מהמתנגדים לבולשביזם, גם הם מביאים כמה תכונות, הרגלי מחשבה, מושגים צבוריים, זרים לאנשים מארץ אחרת. בשביל אנשי הישוב בארץ אז היה למעשה כל אחד מהם אדם מסוכן, אדם חשוד על בטול הקנין הפרטי, חשוד על הרס כל המנהגים המקובלים, בין אם המרידה שלו, אם הבקורת כלפי הישוב התבססה על יסוד לאומי או על יסוד סוציאליסטי. בשבילו הוא היה אויב מסוכן, שיכול לגזול את בנו או את בתו. הוא מסוכן בזה, שיכול לדבר גסות או חצופות, הוא מסוכן שהוא יודע, שלבו איננו שלם עם הקנין הפרטי, חושב שהקנין הוא של הפועל או של כל האומה העברית. וצריך לומר שבתוך הישוב פגש הפועל שבא אז לארץ, חוסר כל הבנה לערך העליה החלוצית. אביא רק דוגמאות קטנות באיזו מידה היו העולים אז זרים לטובי הציונות. בעצם אותו הזמן, אשר ויתקין כתב את הכרוז שלו – הכרוז הזה הוא חומר חשוב להכרת המצב אז בארץ – אותו הזמן אשר ויתקין קרא לעולים, התנגד איש כלילינבלום – אחד האנשים היותר חשובים והעממיים בתנועה הציונית, איש האמת, איש העבודה, איש העממיות המוחלטת, האיש הזה התיחס בשלילה גמורה וכתב דברים נוראים על הפועלים שבאו אז לארץ־ישראל.²³⁵ באותו הזמן מן הארץ גופא, גם מאלה שהיו אז האנשים היותר פרוגרסיביים בארץ, נכתבו מאמרים אשר הסבירו שאין שום צורך בעלית פועלים. באותו הזמן, זמן קצר מאד אחרי בוא הפועלים, יצאו כל טובי ירושלים, בן־יהודיה וילין, בכרוז המחרים את הפועלים. זה היה בקשר עם השביתה הראשונה של פועלי הדפוס. זו היתה הזרות המוחלטת לא רק של האכר בארץ־ישראל בתור בעל נכסים, כי אם גם של האינטליגנציה בארץ־ישראל אשר ראו בפועל לא את נושא הבנין בארץ כי אם דבר מה לא פרודוקטיבי, חסר כל ערך ומסוכן בלבד. אנשים מסוג זה אשר התחברות לפועלים היו מעטים. הזכרתי את יהושע ברזילי, שהיה בענין זה כמעט יוצא מהכלל.²³⁶ מן הצד השני צריך לומר, שהאורינטציה של הפועלים במבצ הענינים בארץ היתה גם כן חלשה עד מאד. הם קודם כל העבירו מיד את כל המושגים שלהם, שהיו להם ברוסיה, כלומר את כל המלחמה הגדולה הזאת ברוסיה, את כל ההתנגשויות המעמדיות, את כל הטרמינולוגיה, את כל היחס לאדם שהיה שם, העבירו לחיים הפרטיים, לחיי המעשה – העבירו לגמרי לסביבה הארץ־ישראלית. אני הייתי, למשל, פוגש פועלים בזמני אשר היו במושגיהם החברתיים ריאקציונים בהחלט. הם לא רק שלא נחשבו לסוציאליסטים, אלא שמושגיהם לא היו רחוקים ממושגי האכרים, ואני ראיתי איך הם דברו על האכרים, איך הם דברו עם האכרים, איזה טון מאיים, איזה טון של רוגז היה בכל התנהגותם. הנאה היתה לאחד הפועלים בזמן ההוא, ימני בדעותיו, להפחיד את אכרי פתח־תקוה, שיגזול את בנותיהם. זה נחשב לאיזו מין חריצות, לאיזה אומץ לב בטון הזה שהוא דבר. חוסר כל הכרה היסטורית, למשל, מי הם האנשים האלה. כשבא פועל לפתח־תקוה לא עלה כלל על דעתו, שהוא ידע מי הוא שטמפר, מיסד המושבה.²³⁷ בארץ־ישראל התהלכו אנשים אשר היה להם עבר יוצא מן הכלל. בשביל הפועל היה זה יהודי זקן, יהודי חרד, אויב, מנצל, פרזיט. היה בזה חלק מן האמת המעשית, אבל יחד עם זה היה בזה חוסר כל ראיה לנפש האדם הזה, לערכו, גם מה שאפשר להוציא ממנו. בשביל האכר היה שוב הפועל לא דור שני לעליה, לחלוציות, לא יורש, לא ממשיך את הפעולה, כי אם דבר מה הבא להחריב את הישוב. אם להוסיף לזה שבתוך העליה היה גם כמו בכל עליה עממית חלק אשר ביסוד נפשו היתה הפרזה והדימגוגיה,²³⁸ אשר לא החשיב את המפעל עצמו וגם לא הבין אותו, אשר נסה לבטא את עצמו רק על־ידי שסוי, בתאור מזויף של הדברים, שלא הסתפק בזה, שהכל היה נורא, לא הרגיש עונג בהפחדה זו, אזי יתקבל מושג כל שהוא מן היחסים הראשונים שהתהוו בארץ בין העליה השניה ובין מה שקדם להץ

אני אביא דוגמא אחת קטנה, כדי להבין כמה אי־צדק היסטורי היה גם מצדנו. היה בארץ איש כמו יחיאל מיכל פינס, אחד האישים המקוריים ביותר אשר היו בתנועה הציונית. הוא בא לארץ ארבע שנים לפני עלית ביל“ו, הוא היה איש אינטלקטואלי מאד והוא כתב ספר בשנת 1872, 10 שנים לפני חבת־ציון, ספר אשר היה מושפע קצת ממשה הס, אבל הוא עבד את זה בדרכים שלו, בדרכים אורטודוקסיות. הספר נכתב כאילו נגד לילינבלום, אבל היה בו הרבה מאד מן ההכרה הפוליטית הלאומית אשר רק אחר כך התפתחה בתקופה יותר מאוחרת. והאיש הזה שהיה גדול בשדה המחשבה והשפה העברית, נסע לעסוק בהתישבות בארץ עוד לפני כלם. ולמרות כל דעותיו האורטודוקסיות נחשב הוא לפטרון לאנשי גדרה. הוא אהב מאד את אנשי ביל”ו, הגן עליהם, היה להם איש קרוב למרות כל הריחוק בתרבות, בדעות סוציאליות וכדומה.²³⁹ והנה אפשר היה שיצא סכסוך – פינס לא היה בעל רכוש – בינו ובין הדור של הפועלים היתה אי־הבנה מוחלטת, אפשר היה שאחד מטובי הפועלים יעליב אותו בפומבי, במקום צבורי ברחובות, קשה מאד, בחשדות ושיכתב עליו דברים, שהוא אמר לי אחרי שנים רבות שהוא מתחרט עליהם. הוא לא ידע נגד מי הוא כותב. בתנאים של ההתישבות שלנו, שאין כל קשר ארגוני ורעיוני בין כל גל וגל, באים לידי חוסר הערכה צודקת. מלבד הניגודים האמתיים, הסוציאליים, הניגודים האמיתיים שיש בין דור ודור, גל וגל, באה גם אי־ידיעה וחוסר הערכה להכביד את המצב.

 

הרצאה ד'    🔗

אתמול דברנו על אותה האטמוספירה החברותית אשר העליה השניה מצאה בארץ ועל המכשולים מסוג ידוע, אם אפשר לומר, על המכשולים הפסיכולוגיים שהיו בתוך העליה השניה עצמה, על קושי האורינטציה שלה, על מציאות אלמנטים אשר בשביל ארץ־ישראל בדמיון היתה לגמרי אחרת מאשר ארץ־ישראל הריאלית. על הדברים האלה, על התאור של קושי המציאות הארצישראלית אז, אולי צריך היה לספר הרבה. אבל אני מניח, מתוך רצון לא להתעכב יותר מדי, שרבים מחברינו שמעו על קושי התנאים של כבוש העבודה בדרך כלל ועל זה יש ספרות פולמוסית רבה ואני מרשה לעצמי לקצר בזה. אני אציין לאלה החברים הרוצים להמחיש לעצמם, כיצד פגשו אז את עלית העובדים בארץ ומה היו כל הנמוקים נגדה והמלחמה נגדה, אציע לקרא את המאמר הראשון של גורדון “מכתב גלוי לבן־יהודה”, זה נקרא בשם “תשובת פועל”²⁴⁰; או לקרא את המאמר של וילקנסקי “הקטיגוריה הכללית”, שבה העביר תחת שבט הבקורת את כל הנמוקים השונים שהיו נגד הפועלים בזמן ההוא²⁴¹; ואולי גם לקרא את המאמר “לשאלת הפועלים”, אשר כתב שינקין, איש צדדי, כיצד ראה הוא את האטמוספירה, את היחס של הישוב החקלאי וגם של העסקנים העירוניים לפועלים²⁴².

אולם מלבד האטמוספירה הכללית, אשר הכבידה כמובן מאד על הפועל, היו עוד כמה וכמה גורמים הרבה יותר קשים אשר הטביעו את חותמם, אשר נתנו צביון לכל קיומו של הפועל אז בארץ. קודם כל רוצה אני לציין מלבד הקושיים הפסיכולוגיים של העליה ההיא, גם את הקושי הגדול של הסתגלות לעבודה. אינני יודע איך קרה כדבר הזה, אולם נדמה לי, שהעליה השלישית לא ידעה כל כך הרבה מחבלי ההסתגלות לעבודה, שנמשכו אצל כמה פועלים מהעליה השניה עד שרכשו את המינימום של כושר עבודה. בענין זה נדמה לי, שמצבה של העליה השניה היה אולי יותר קשה מאשר מצבה של איזו עליה אחרת. אין איש, כמובן, יודע איך עלה הדבר הזה לביל"ויים. אבל מי שראה עליות יותר מאוחרות, אולי מפני שבאה התנועה החלוצית ממפעלי הכשרה, או שהיהודי בגולה היה כבר אחר, יותר גופניות, ספורט, אבל המעבר ממצב של פועל בטלן, שאין איש מתיחס אליו כאל פועל, בענין זה בא בעליות היותר מאוחרות שנוי עצום לטובה. הקושי הזה תפס מקום גדול מאד לא רק אצל הפועל אשר לא הסתגל לעבודה, אשר לא רצה להתאמץ, אשר תיכף הסיק את המסקנה לעבור לעבודה קלה בעיר או לעזוב לגמרי את הארץ, אלא גם אצל הפועל אשר התאמץ וכבש לו את העבודה. קושי ההסתגלות תפס מקום גדול.

מבחינת חייו הפרטיים של הפועל בזמן ההוא יש לציין את היתמות הגדולה, את היתמות האישית – אז לא היתה עליה של אנשים שבאו בבת אחת מעיר אחת, עליה בקבוצים. כל אדם שנקרע אז מביתו, ממשפחתו, מעירתו, בא לארץ ולא רק החליף ארץ אחת בארץ אחרת אלא גם החליף את מעט החיים האינטימיים, את המשפחתיות החליף בסביבה זרה. לא רק ביחס הצבור הזר, כי אם גם בתוך צבור הפועלים, הבדידות והיתמות היתה הרבה יותר גדולה מאשר בזמן המאוחר. ושנים רבות עברו עד שהתחילה מן הצבור המפוזר להתגבש קרבה אנושית פנימית.

אבל גם לאחר שהפועל כבר גבש ורכש לו את כושר העבודה ולאחר שהכה כבר שרשים בארץ, בא חזיון נוסף אשר גם ממנו נשתמרו העליות הבאות. זהו המצב של הרוקות התמידית. הדבר האופיי היה חוסר משפחה. גם הפועל, שכבר הצטיין בעבודה, לא היתה לו שום אפשרות של קיום משפחתי²⁴³. והדבר הזה שוב מצדו העמיד את הפועל, גם המעורה לכאורה בארץ, לפני השאלה: נו, מה יהיה?

אני יכול לאסוף הרבה דוגמאות כדי להסביר מה קשה היתה המלחמה על זכות העבודה אז בארץ. כמה שאנחנו יודעים עכשיו את המלחמה בפרדסים ובבנינים, איננו בא לגמרי בהשואה עם מה שהיה אז. אביא דברים אחדים לגמרי בודדים. עכשיו אנו רואים את עבודת הבנין כמו עבודה יהודית. וגם ליתר מקצועות העבודה חדרו יהודים. קשה עכשיו לתאר, שבנין בית־הספר לבנות של חובבי־ציון שנמצא בנוה־צדק, שבבנינו צריכים היו הרבה להלחם על זכות העבודה. ב“הפועל־הצעיר” מסיון תרס"ח נמצא כתוב: “הניחו את אבן הפנה של בנין בית־הספר לבנות ביפו. את העבודות הפשוטות והגסות עבדו יהודים תימנים, והמלאכה הנקיה – ערבים. לפי שעה לא בונים, כי אם מכינים אבנים. בין הסתתים עובדים גם יהודים אחדים. הועד המפקח על הבנין הבטיח לא אחת לקבל פועלים יהודים כפי האפשר (זאת היתה אז הפורמולה של האכרים ושל הקבלנים. גם כשהקהק"ל התחילה לבנות את החוות הראשונות שלה, היתה גם כן פורמולה כזאת – הערת המרצה) איך ימלאו הבטחתם זו, ימים יגידו”²⁴⁴. הסוף היה שההבטחה לא נתמלאה²⁴⁵.

בגליון אלול של “הפועל־הצעיר” משנת תרס“ח כתוב: “חברנו ש. מודיע לנו מחיפה²⁴⁶: הפוליטכניקום מתחיל כבר להבנות. ולדאבוננו, עוד הפעם לא ע”י יהודים²⁴⁷. זה עתה נודע לנו כי ח' א. כהן (ודאי שמעתם עליו, הוא היה ראש ה“עזרה” ואחר־כך היתה אתו מלחמת השפות. הוא היה אחת הפיגורות הגדולות והחשובות בארץ – הערת המרצה) ²⁴⁸ מסר את בנין הגדר לגרמנים²⁴⁹. אנחנו החלטנו לפנות במחאה נגד זה ל ‘עזרה’ ולאחד־העם”. בגליון אלול של הפועל־הצעיר משנת תרס“ח נמצא גם כתוב: “נפוצו שמועות ביפו ובמושבות כי אחדים מאכרי פתח־תקוה אומרים להביא לעבודתם פועלים מצריים”²⁵⁰. הועד המרכזי שלנו פנה על־ידי בא־כח ל’מועצה הפלשתינאית' (זה היה מין נסיון ראשון של הקמת מוסד של כל המוסדות בארץ – הערת המרצה) בהצעה לחקור ולדרוש אם אמת הדבר²⁵¹, ומטעם המועצה נשלחו שני אנשים, הד”ר מוסנזון והד“ר בוגרשוב, לפתח־תקוה והם שבו ויודיענו כי נכונה השמועה וכי היא עומדת לצאת בקרוב אל הפועל”. שוב צעקו עד שהדבר נתבטל²⁵²

אני יכולתי למלא הרבה שעות והרבה הרצאות אילו נסיתי לאסוף לא את כל הדוגמאות, מפני שעד היום המלחמה הזו לא פסקה, אבל אותן השנים לא היה כמעט יום ולא היה אף מקום אבודה אשר הפועל העברי לא היה צריך להלחם בו באופן חריף על זכות עבודתו. איך נטעו את המשתלה בבן־שמן? זו הלא היתה החוה הראשונה בארץ. נטעו אותה בפועלים ערבים. והדבר הגיע לידי כך, שזה היה אחד ממעשי האלמות של הפועלים, הלכו פועלי פתח־תקוה ועקרו בלילה את כל השתילים ולמחרת נטעו אותם מחדש. הפקיד בזמן ההוא שהיה אגרונום הודיע, שכל הזמן הוא חפש פועלים יהודים ולא יכול היה למוצא²⁵³. הרבה פעמים היתה עבודה זו על כבוש זכות העבודה לגמרי סזיפית²⁵⁴. הנה נדמה היה קיץ אחד שאיזו מושבה נתמלאה פועלים עברים. יש איזה שתוף ידוע, יש שביעת רצון מצד האכר; עבר הקיץ והענין נגמר. איזה שהוא סכסוך קל פרץ או מה שהוא קרה והמושבה התרוקנה מפועלים יהודים. ככה היה בחדרה. היה קיץ שאמרו בו, שהביל"ויים מוכנים להשיא את בנותיהם לפועלים; ענין הבנות עמד אז על הפרק, וכעבור זמן שוב המושבה מתרוקנת. ככה היה המצב בזכרון יעקב. באה איזו שנה, אשר באו פתאום מאמצים גדולים מצד הפועלים ורוח יותר נוחה מצד האכרים, נכנס צבור הפועלים למושבה, אז צבור זה לא היה מאות, אלה היו 10־15, אחר כך המושבה נשארה שוב ריקה.

המצב הזה של המלחמות הבלתי פוסקות על הזכות המינימלית של העבודה, חוסר כל בטחון ביום מחר, וגם אחרי שהעבודה נרכשת – חוסר כל אפשרות של חיי קבע, הדבר הזה הוא אשר הביא גם אצל הפועלים אשר עברו כבר את הסטדיה²⁵⁵ הראשונה של הביטול והבריחה מן הארץ והיה מעמיד אותם מפעם לפעם בפני שאלת חיים קשה מאד. הדבר הזה גרם גם למצב־רוח בצבור, שהיו קוראים לו אז היאוש האידיאולוגי, זאת אומרת, מלבד הרפיונות של הפרט במלחמתו, מלבד הכשלונות שהפרט היה סובל, מלבד זה עברה גם מודה כזאת, רוח כזו של אידיאולוגיה של משבר, שאנחנו היינו עדים לה בארץ גם בזמן האחרון²⁵⁶. מלבד המשבר החמרי נוספה גם אידיאולוגיה ידועה. דבר כזה עבר אז בארץ, דווקא בין בחורים שנחשבו בין היותר משכילים. והיה טיפוס שהיה מתגנדר ביאוש. “אתה אינך מתיאש?” – זה מראה שאתה עוד ירוק, לא התפתחת עדיין בארץ. הפועל היה מביט על הבחור, שעדיין היה מתאמץ להשיג מקום בעבודה, “מה עדיין לא הגעת למדרגה הגבוהה של היאוש”. במחיצה הזו של היאוש לא קל היה לעמוד, והוא היה דווקא אצל הבחורים המשכילים, היודעים עברית, היודעים את הספרות העברית, שהיו ציונים טובים. מתחת ליאוש הזה היה הרצון לחיים קלים, לצאת מהעבודה, למצב של פקידות, היה קצת רצון להצדיק נסיעה ללימודים. ובתוך העבודה היה גם רצון של פריקה מעול של מצוות, מעול של אמונה, שמכביד במשהו. אני מזכיר את היאוש הזה, שהוא מפעם לפעם עובר על פועלי ארץ־ישראל והוא מקבל צורה של פסיכוזה. זה אולי יותר מתחת לסף ההכרה. יחד עם הכאב היה בזה גם הרבה מן המודה.

אני רוצה גם להבדיל בין היאוש הבא מהסבל של הפרט ובין היאוש של אנשי העליה השניה לפני בואם לארץ. אינני יודע אם יעלה בידי להסביר את ההבדל הזה. התנועה שלנו, התנועה הלאומית, ידעה מראשיתה הרגשות מכאיבות ומרות מאד ויאוש לא כל כך מענינים אוביקטיביים כי אם יאוש מאמונה בכחות העם. די להזכיר שהאיש שהכריז באופן כל כך מר על המצב של העם העברי “עם כי יחרב”²⁵⁷, מה זה היה? יש קו אחד העובר בספרות העברית: “עם כי יחרב” (אחד העם) ועובר את “אכן חציר העם” ואת “דבר” של ביאליק, הוא פונה אל הנביא האחרון ואומר: “ויהי דברך מר כמות, ויהי הוא המות – נשמענו ונדעה”²⁵⁸, ואחר כך היאוש הדק והחרישי אבל העמוק מאד של ברדיצ’בסקי, אשר נשא אותו במשך עשרות שנים. ואחר־כך היאוש של ברנר. בין זה ובין היאוש שבמודה, ליאוש שיש לו כמעט אופי של אריסטוקרטיזציה, של סנוביזים, של אדם יותר נעלה המבין את האפסות של כל זה – בין אלה ואלה תהום עמוקה. לא מפני שפה יש כאב גדול אלא מפני שהיאוש הזה לא היה יאוש המרפה את הידים ולא בא בשביל ללמד זכות על עצמו, מדוע הוא בוגד ברעיון. ספרתי על הבריחה מהציונות בשנות הריבולוציה. כל הבריחה הזו קשורה גם כן ביאוש. אבל בין היאוש של האנשים הללו ובין אותם האנשים אשר נתאבקו ונבדלו גם בראותם את כל השלילה ביהדות וחוסר הכוח והכאב אצל היהודי גם לסבלו הוא, היאוש הזה הוא שגרם לנו ליצירות הגדולות ביותר. היאוש של אחד העם הביא אותו לציונות רוחנית אשר בתחילתה, בימי התקופה של תורה שבלב, שבעצמו נלחם נגד הקפאון והחניטה עד שבעצמו נעשה לעת זקנה למשמר הדגל, במשק תקופה ידועה היה אחד העם כוח מחיה ומבקר מאד בתוך החיים היהודים.²⁵⁹ יאושו של ביאליק, של שירת הזעם, של הדברים במשא נימירוב,²⁶⁰ כל דבר המרי הזה רק הגביר את כוח יצירתו בספרות העברית ועשה אותו לאדם המציל, המכנס את כל גנזי האומה.²⁶¹ או יאושו של ברנר, אשר בזמנים היותר נוראים, בזמן שכלם עזבו את המערכה, היה לו האומץ לנעוץ קנה של ספרות עברית חדשה.²⁶² בין היאוש הזה, היאוש היוצר והמפרה והמגביר חילים והבא לדרבן את הכוחות שבאומה ובין היאוש המתגנדר והנהנה והמשתמש ביאוש כדי לכסות על הרפיון שלו, זוהי תהום שאי אפשר לגשר אותה כמו בין דמות אדם ותמונה מגוחכת של דמות אדם. זוהי בעצם קריקטורה.

המלחמה כנגד היאוש הזה בארץ לא היתה קלה וגם לא היתה יכולה להיות מלחמה תיאורטית, צריך היה לתת תשובה על חיי משפחה. צריך היה לתת תשובה על אפשרות של קיום בארץ. זה לא היה כמו בחו"ל, שעל שאלה קשה על איזו פרכה שהעמידה מפלגה אחת, באה מפלגה שניה ומביאה תירוץ חריף ומישבת את כל השאלות. כאן צריך היה למצוא את הדרך המעשית להוציא את האנשים למרחב, לבטחון אשר יתן את האפשרות לאמונה. המשבר הזה תקף לא רק את הפועלים הבורחים מן המערכה ולא רק הפועלים המשעשעים ביאוש כי אם כמובן פגש באופן יותר חריף, באופן יותר קשה את אהל אשר עמדו במערכה וגם הם היו זקוקים לרביזיה של השקפותיהם בענין כיבוש העבודה. והיא לא נעשתה על נקלה.

עד עכשיו לא דברתי על האידיאולוגיה של בני העליה השניה. אם כי בהרצאות הבאות נפגש בשתי מפלגות, שבאו ושינקו מתוך מקורות רוחניים שונים ואשר התנכרו מאוד אחת לשניה, הרי אם אנחנו נתבונן למטרות אשר הן הציגו לעצמן בבואן לארץ־ישראל, למטרות הקונקרטיות, נמצא שבעצם הן היו מאוחדות בהשקפותיהן.²⁶³ אם תשאלו: מה תאר לעצמו הביל“ו לעשות בארץ? הוא לא חשב להיות פועל שכיר. הוא תאר לו להקים מושבה. על מה חלמו הפועלים בשנת תרנ”א? אצל כולם היה האידיאל של התישבות, של אכרות, אם כי ידעו שאפשר לעבוד איזה שנים אצל בעל־בית. יש הלא פסוק מפורש “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”²⁶⁴ – זה היה האידיאל שהציונות היתה מתלבשת בו בצורה סנטימנטלית ורומנטית. אבל העליה השניה לא ידעה מהאידיאל הזה. דברתי קודם על השפעת הריבולוציה הרוסית גם על אלה שלא היו סוציאליסטים. כאן ניכרת מאוד ההשפעה הזאת. ההתנגדות הפסיכולוגית לבורגנות,²⁶⁵ לקנין, האידיאליזציה של המצב הפרוליטרי, הוא היה גם אצל אלה שבאו מהעירות הקטנות, שפחדו מפני הדגל האדום, מפני ה“בונד”, אשר אצלם היתה הריבולוציה מזדהית עם אסימילציה. גם אצלם היתה ניכרת נטיה למשטר הזה וכשבאו לארץ באו על מנת להיות פועלים, וכשלא נתנו להם לעבוד, צמח הרעיון של כיבוש העבודה. לו היו מנתחים את מחשבות של הפועל אז והיו שואלים, מה אתה רוצה, היה אומר הפועל של הפועל הצעיר, שבארץ־ישראל יהיו בעלי פרדסים יהודים והם יעבדו בפועלים יהודים. שום משאת נפש אחרת בציונות לא היתה לו. הוא לא שלל את המשטר הזה, אבל משום מה הוא הטיל על עצמו, שהוא צריך להצדיק את הקיום הזה, שהוא יעבוד, הוא יהיה קרבן האומה. ואם הייתם שואלים את הפועלי־ציון, היה אומר לכם את זה בלשון תיאורטית, היה מדבר על מלחמת מעמדות, על הקונצנטרציה של הקפיטל, למעשה הוא חשב אותו הדבר.²⁶⁶ הוא צריך לעבוד אצל בעל האחוזה היהודי. למעשה הוא ניסה בכל כוחותיו לקיים את אותה המצוה של כיבוש עבודה, אם כי הוא שנה²⁶⁷ את המלה הזאת, אם כי הוא מצא לזה צורות תיאורטיות אחרות לגמרי.²⁶⁸

אם יש לכם פה ה“אלמאנאך”, שיצא השנה באמריקה על־ידי ב. לוקר, תראו שם דוקומנט אחד היסטורי מענין עד למאוד. זוהי הפלטפורמה הרמלאית.²⁶⁹ ובכן זה היה זמן, שמפלגת פועלי־ציון בארץ החליטה אז, שהיא צריכה לעבד לעצמה פרוגרמה תיאורטית. אתם יודעים מה זאת פרוגרמה. זוהי פרוגנוזה²⁷⁰ של המצב. בשנת תרס“ו אספה ברמלה “א טעארעטישע קאנפערענץ” כדי לפתור את שאלות ההתפתחות של ארץ־ישראל,²⁷¹ וברור היה, כדי לפתור את שאלות ההתפתחות של ארץ־ישראל לא צריך לחקור את מצב המשק ולאסוף מספרים ולדעת מה נשמע במשק היהודי, במשק הערבי, כי אם לעייל פיל בקופה של מחט, צריך היה להתאים את המציאות הארצישראלית לפורמולה, שעליה כותבים בעולם הגדול. בעולם הגדול יש פורמולה, שהמשק הקטן מתנוון והוא נכנע בפני המשק הגדול ובמדה שנוצר המשק הגדול נוצר פרוליטריון גדול והוא אשר ישחרר את העולם. צריך היה למצוא את אותה הפורמולה בשביל ארץ־ישראל. ובאופן טבעי יפתחו את הפרדסים האלה ובתי־החרושת האלה לפני הפועל העברי. ואז כתבו פורמולה כזאת – צריך היה להבטיח את קיומו של הפועל בארץ, בשביל זה צריך היה לכתוב נוסחה טובה. הקפיטליזם מתפתח בפלשתינה, הוא זקוק לפועל אינטליגנטי, אינטנסיבי והיות שהפועל המקומי נמצא במדרגה נמוכה מאוד של התפתחות הרי שההתפתחות הקפיטליסטית של פלשתינה תלויה במצב של אימיגרציה של פועלים יותר מפותחים. אמנם הפרדסן, לא רק הערבי, אלא גם העברי, לא שלח להביא פועלים אינטליגנטיים מחו”ל והסתדר טוב עם מוצטפה. זה לא חשוב, אבל התיאוריה אמרה שמשק קפיטליסטי מפותח זקוק לפועלים אינטליגנטיים ואינטנסיביים. יחד עם זה באה הידיעה כי הקפיטליזם, היות שהוא רעוואלוציאנירט²⁷² את המשק הפיאודלי בארץ והוא קמעא קמעא מהפך את הפלח לפרולטרי, אשר ימצא את מקום העבודה לעצמו רק באותו מקום אשר שם האינטנסיביות עוד אינה ממלאה מקום. מצד אחד נתנו שטר לפועל העברי, שהקפיטליזם ידרוש פועל אינטנסיבי מחו"ל. מצד שני ידוע, שהקפיטליזם הזה משפיע על הכפר והיות והפועל הערבי איננו אינטנסיבי, הוא לא ימצא לו שמוש בעבודה הזו אלא יחפש לו עבודה אחרת.²⁷³

אפשר מזה ללמוד דוגמא קלאסית של מחשבות מפלגות יהודיות. אבל עצם הדבר הזה, אם תשוו אותן עם הריזולוציה²⁷⁴35 של “הפועל־הצעיר”, למרות שהריזולוציות הן כל כך שונות, הלך המחשבה היה זה, שהפועל בארץ־ישראל צריך למצוא לו שמוש בתור פועל שכיר, אם לא ימצא היום – ימצא מחר. “הפועל־הצעיר”, האמין בזה, שמחר יתגבר הרצון הטוב של האכר, יטיפו לו מוסר על־ידי קונגרסים.²⁷⁵ פועלי־ציון האמינו שזה יבוא על־ידי התפתחות קפיטליסטית. אולם ככה אמרה התיאוריה ובשום אופן לא רצו החיים להשמע לה. והפועל, למרות שהביא אתו הרבה מאוד נאמנות למפלגות הקודמות והיה משועבד מאוד למושגים שלו, בין אם זה היה “הפועל הצעיר” או ציוני־סוציאליסטי או “פועלי־ציון” – הפועל היה מוכרח לחפש לו דרכים אחרות.

גם למעשה וגם למחשבה התחילו מגמות חדשות בתנועת הפועלים. במקום כיבוש העבודה התחילו – מה שחשבו אז לירידה מן המסלה – לחפש דרכי התישבות.²⁷⁶ אז התחילו הפועלים ללכת גלילה.²⁷⁷ בגליל היה ענין של אריסות של יק"א – אתם יודעים את המושבות מצפה, בית וגן.²⁷⁸ חלק מן הפועלים, אולי היותר אמיצים, התחיל לעזוב את יהודה, אשר שם אולי יהיו חיים יותר קלים, יותר עליזים, יהיה כיבוש. היה זה בהרבה רעיון של מעבר להתישבות. זה היה, אם אפשר לומר, נליזה,²⁷⁹ ירידה מן הדרך האחת. אחר כך התחילו מאמצים גם ביהודה, חלומות של התישבות, אמנם לא בצורה שלמה אלא דברו על משק עזר. אם אתם רואים עכשיו את עין־גנים עם משק העזר, היא נבראה לא בשביל לברוא עובד חקלאי חדש אלא לאפשר לפועל העובד במושבה להתקים אגב עבודה על־ידי העזרה במשק שלו. ולא רק עין גנים שהיתה על־ידי פתח־תקוה, כי אם גם באר־יעקב, שהיתה במרחק של שלושת רבעי שעה מראשון לציון.²⁸⁰ גם היא נוסדה ברעיון זה, לשמש מושבה לפועלים. ההתבדלות של אלה המושבים ודרכם עכשיו זהו פרק מיוחד, שלא אגע בו. אולם כך בצורות שונות ניסו פועלים למצוא להם דרכי חיים שלא על פי המקובל. אולם היו אז גם אנשים לא רבים, אבל היו כאלה, אשר הוציאו מזה לא רק מסקנות מעשיות, כי אם התאמצו אז נגד המקובל בצבור, ניסו להרים את הרעיון של התישבות עובדת בצורה ברורה או לא ברורה. ואז פרץ הויכוח.

האיש הראשון אשר היה לו אומץ המחשבה להכריז, שדרך הפועל הוא לא דרך כיבוש העבודה, שהאידיאל של הפועל הוא לא עבודה שכירה אלא התישבות עצמית, שזו האפשרות היחידה של ישוב הארץ ושהדבר הזה אפשרי על־ידי מאמצים של הפועל בעזרה ידועה של הון לאומי – היה שוב אותו האיש שכתב את הקול קורא הראשון – ויתקין. אתם תווכחו מזה ותבינו, שויתקין מלבד מה שהיה לו לב רגש, היה לו גם מוח ריבולוציוני. הוא הצטיין לא רק בזה שהבין את חשיבות העבודה הריאלית בארץ־ישראל, את זה הבינו רבים, את זה הבין גם אוסישקין. היה זרם ידוע, שאחרי אוגנדה הבינו את חשיבות העבודה הריאלית בארץ־ישראל. ההבדל בינו ובין הריבולוציה של ויתקין בזמן הזה היה בזה, שהוא תלה תקווה לא בבעל האחוזה היהודי, שאז יסדו, למשל, חברת “גאולה” שתקנה אדמה בארץ־ישראל ותמכור, אלא שפירושה חלוציות והתישבות של מחוסרי אמצעים.²⁸¹ בעת שהציונות, אפילו הריאליסטית ביותר, חשבה שעלית מחוסרי אמצעים היא מיותרת לגמרי, שלמחוסר אמצעים אין שום מקום להתישבות ולא היתה פרספקטיבה ריאלית שהמנוף היחידי שיכול לשבור את הקפאון, זוהי התישבות חלוצית – את זה הבין ויתקין. הוא הראשון הרים יד באופן ברור על הרעיון של כיבוש העבודה והכריז על התישבות של עובדים – אם כי לא ידע את הדרך – הרי זה היה דבר גדול. ואם אתם תקראו את הויכוח שבין ויתקין אשר הכריז על התפיסה החדשה ובין אהרנוביץ אשר עמד על המשמר של האידיאולוגיה הישנה של כיבוש העבודה;²⁸² אם אתם תוסיפו לקרוא גם את הביאוגרפיה הקטנה של ויתקין, תראו עד כמה היה האיש הזה בודד. הוא היה בודד לא רק בין האכרים, שהוא היה אצלם מורה בבית־ספר; הוא היה בודד לא רק בין תלמידיו, הוא היה בודד לא רק במפלגתו, הוא היה גם בודד בין חבריו. אגב, בקשר עם זה שדברתי אתכם קודם על היאוש ובקשר עם השאלות שהתעוררו, אציע לכם לקרוא את המאמר של ויתקין “כוח ההתמדה בתנועתנו”.²⁸³ אתם תראו שם את ההבדל בין יאוש קל שטחי וקלוש ובין היאוש העמוק והמפרה, כמו שאפשר לראות את זה בכתבי ברנר.²⁸⁴ ככה גם תוכלו לראות שם את ההבדל בין האופטימיזם הבעל־ביתי, השבע רצון מעצמו ובין האופטימיזם של ויתקין, שראה את כל הדרך, שראה את כל הסבל, שראה את כל היאוש והיה בו כוח האמונה בכוחות האומה ובעתיד הציונות.

רציתי עוד לברר דבר מה בשביל להבין את האידיאולוגיה של כיבוש העבודה. צריך לומר את האמת, שבשנים הראשונות לא התרוממה בשום אופן המחשבה של הפועלים, מלבד אשר צמצמה את האופק הסוציאלי והישובי של הפועל על הקולט²⁸⁵ של הפועל השכיר, היא גם העריכה את כל המפעל הזה של עבודה באופן הכי פשוט. הבינו שזה לא יפה שהאכר עובד בעבודה זולה, שזה הכרחי להוציא את העבודה מידי הפועל הזר, שצריך להחליף את הפועל הזר בפועל יהודי. כל אחד חשב שזו עבודתו, תפקידו המוסרי למלא את התפקיד הזה. אבל להערכת הערך המוסרי של העבודה בבנין האומה, להערכת הערך המוסרי שלה בחיי אדם בכלל, התפיסה הזאת לא היתה כלל. בכל הויכוחים של השנים הראשונות אתם תראו הגנה על הריאל־פוליטי, שצריך לתת עבודה לפועל היהודי, שהשדה העברי עזוב, נעבד בידי אחרים, אבל לידי הכרה מוסרית של ערך העבודה בתחית האומה, בחיי האדם, בשנוי חיי האדם בכלל, לזה אז לא הגיעו. ודוקא המשבר של כיבוש העבודה והמחשבות החדשות שהתחילו אז להציץ בצבור הן אשר הביאו לתפיסה מחודשת הרבה יותר עמוקה.²⁸⁶ התפיסה הזאת נפגשה בהרבה מאוד התנגדויות מצד האידיאולוגים הראשונים של כיבוש העבודה. במאמר של אליעזר שוחט יש כבר השקפה הרבה יותר עמוקה מאשר ההשקפה הראשונה של כיבוש העבודה.²⁸⁷

אליעזר שוחט מסביר את הדבר הזה: בין אם אדם ובין תמונה יכולים להיות שני יחסים: האדם שקנה את התמונה והאדם שצייר את התמונה. אם היחס בין האדם ובין תחית האומה יהיה יחס של אדם שקנה את התמונה, אז זה לא כלום. צריך להיות יחס של אדם שצייר את התמונה. זה מציג את הפרובלימה של העבודה בכל מלוא קומתה. אבל באותו הזמן, דוקא בתקופה זו אשר המושגים של כיבוש העבודה הם המצומצמים ביותר ולמעשה גם הכזיבו את עצמם, דווקא אז באה התפיסה היותר רחבה של רעיון העבודה, שהתפתח אצל גורדון אחר כך.²⁸⁸ גורדון אשר התחיל גם הוא כציוני, אשר התחיל גם הוא מרגש העלבון הלאומי של העבודה הנעשית בידים זרות, העמיק את הענין הרבה מאוד. קודם כל אני חושב, שאצל שום סוציאליסט ואצל שום ריבולוציונר לא היה כל כך הרגש העמוק, הייתי קורא לזה הרגש המעמדי – אם כי הוא שנא את הבטוי הזה – השנאה לכל פרזיט, לכל נצול, הכפירה המוחלטת, שתחית האומה יכולה להבנות על יסודות של ניצול, למרות שהוא לא רצה להתעניין בשום פרובלימה סוציאליסטית, הפורמולה שלו היתה רחוקה מכל סוציאליזם, אבל אצל שום איש בציונות, אצל שום סופר ומעט מאוד גם בספרות הסוציאליסטית יש מאמרים כאלה, אשר כולם נובעים מפאתוס ריבולוציוני כל כך גדול והתקוממות נגד אי־שיויון. אבל גורדון הלך מזה הלאה. בזה הוא התחיל. במדת התעמקותו הוא נגע בנפש הפרט והוא הרגיש, שתחית האומה אינה יכולה להיות תחיה של קולקטיב בכלל, כי אם קשורה עם תחיה תרבותית המתהווה בנפש כל יחיד. המעבר של האדם מחייו הקודמים לחיי אדם שלם לא יתכן מבלי מגע חדש עם הטבע, שהאדם לא ירגיש את עצמו יוצר בטבע. באו כאן האלמנטים שהעריכו מאוד את המגע של האדם עם הטבע, היחס לצמח, החי; היחס שרק חלק של בני אדם מרגישים אותו, שואפים אותו במלוא החזה – בשבילו זה לא היה רק ענין של חובת האדם לחברה, אלא יותר חובת האדם לעצמו, הצורך הפנימי של האדם.

ודאי גם עכשיו לא נמצאים רבים בין הוגי הדעות – אם גם ישנם כאלה – אשר עמדו על החשיבות של המגע עם המכשיר הגופני, של היצרנות הפיזית, על חיי האדם. אחד האנשים שעשו את זה באופן יפה ואינטליגנטי היה קרופוטקין.²⁸⁹ יש אצלו פרק על החנוך והעבודה הגופנית, במקום שהוא תולה את התקוות של האנושיות החדשה במשטר הסוציאליסטי ליצירה רבה ולהרבה עבודה ולעבודה שכלית מאומצת, שהעבודה הגופנית לא תהיה של חלק אחד מהעם אלא שגם אינטליגנציה תצטרך לעבוד, כמו שגם העבודה השכלית תצטרך להיות לנחלת כל. רבים רואים בזה אסון. גם עכשיו ישנם כאלה בין הסוציאליסטים. היה ספר בסוציאליזם “זכות האדם להתעצל”. הבינו את הסוציאליזם כזכות להגיע למצב שאפשר יהיה להתעצל. או גם רבים מאוד אצלנו חושבים, שמתוך חסכון לאומי, מתוך איקונומיה²⁹⁰ של כוחות החברה, זה צריך לתפור נעלים ואחר צריך לעבוד עבודה רוחנית. גורדון נמנה על אותו החוג, שהוא אולי איננו כל כך ידוע אבל הוא הולך ועולה בין אנשי הרוח, שלא רק מצד המוסר החברותי חשובה העבודה, כי אם גם מצד עלית האדם, מצד עלית שכל האדם, מצד עלית כוחות היצירה של האדם. בזמן שעבודת הרוח לא תהיה לנחלת יחידים, כי אם של הכלל, גם העבודה הגופנית תהיה נחלת כולם. גם האפשרות, שהעבודה הרוחנית תהיה מופרית הרבה מאוד על־ידי הגישה הישרה והפגישות מפעם לפעם עם כל מיני חזיונות של הטבע, של הטכניקה, של החומר הגלמי – קשה לנו אולי להעריך. מספיק לומר, שמתולדות ההמצאות ידוע שאם כי להרבה פועלים לא היתה אפשרות של גישה למדע, כשם שלהרבה אנשי מדע לא היתה אף פעם גישה ישרה אל הטבע, הרי חלק גדול מאוד של ההמצאות האנושיות החשובות הושגו לא על־ידי אנשי הקבינט, כי אם על־ידי אנשים שפתחו את חיי האינטלקט שלהם בעבודה גופנית. את זה חשוב לבאר בכל הסתדרות של נוער באופן חנוכי. אני רק חפצתי לציין את ערך המחשבה בתנועת הפועלים, אשר התחילה מתוך מושגים על כיבוש עבודה, מושגים פרימיטיביים בתור חובה לאומית, אולי קשה ואולי בלתי נעימה, עד שאיזה דבר יסתדר, ועברה דרך ההכרה הלאומית לערך העבודה בחיי האומה וחיי היחיד. אני חושב על כל פנים, שבין התפקידים הגדולים ובין היצירות הגדולות של תנועת הפועלים בשנים ההן, על זה אולי נקדיש עוד הרצאה אחת, זה תופס לא את המקום האחרון.²⁹¹

השאיפה הזאת, חידוש הרעיון של העבודה והשאיפה למצוא דרך לעבודה, שהעבודה השכירה אינה אידיאל, ומצד אחר האכזבות הרבות באריסות של איק"א – הן היו צריכות להפנות שוב את מחשבת הפועל הלאה. וכאן באו שני מומנטים חדשים. המומנט הראשון היה מומנט של קרקע לאומי, הרעיון של הקרן הקימת. הדבר הזה אולי יפלא בעיני הדור הצעיר אשר רואה עכשיו את תנועת הפועלים כל כך קשורה עם הקרן הקיימת, שחושב את הקרן הקיימת לדבר אורגני, שאי אפשר לתאר את התפתחות תנועת הפועלים בארץ בלי הקרן הקיימת. קשה כיום לחשוב שבשנים הראשונות לא תפסה הקרן הקיימת שום מקום במחשבות של הפועל כפתרון, כמוצא. רק עם הרעיון של התישבות עצמית, עם בטול האידיאל של כבוש העבודה, צץ גם היחס החדש לקרן הקיימת. ואולי הדבר היה תמוה בעיניכם, שאותם האנשים שהגו את היחס הזה את הקרן הקיימת, היו במצב של בודדים מאוד בקרב חבריהם. הראשון אשר ניסה לתלות איזו תקוות בקרן הקיימת היה ויתקין, אחרי זמן מה הובע הרעיון של הקרן הקיימת במאמר: “כוח ההתמדה בתנועתנו”.²⁹² אם כי אינני נוהג להזכיר את עצמי, אולם עלי לציין הפעם שבערך לפני 18 שנה העזתי לקרוא את הרצאתי הראשונה בקלוב הפועלים – הוא היה כולו מורכב מפועלים שמאליים, ²⁹³ היה ביניהם גם איסקרוביץ²⁹⁴ אחד מרוסיה, שלא יכול היה להתמזג עם האחרים – והנה בקלוב הזה הוזמנתי להרצות הרצאה והרציתי על זה, שהמפתח להתישבות הבאה זוהי הקרן הקיימת וצריך לברוא קשר אמיץ בין הפועלים ובין התנועה הזו. הדבר הזה היה אז מוזר, נחשב לאחדים כדבר מוזר, שלא האמינו לו; אולי נחשב לדבר ימני מאוד, שלא האמינו שאני יכול לאמר כדבר הזה; לאחרים זה נחשב כמעט לאוטופיה. אני יכול להזכיר כרגע, ששיחתי הראשונה עם גורדון זמן קצר אחרי בואי לארץ, היתה בשבילו שמחה.²⁹⁵ הוא ידע לחשוב את הרעיונות עד עמקם אבל לא היה יכול לתת להם צורה מוחשית. ובעצם המודה של יאוש, כשכל הצעירים הטובים היו אחוזים יאוש, כשראה שאחד הצעירים החדשים, שבא באמצע היאוש, חושב שיש דרך חדשה להתישבות – אמר שזה נותן לו דרך חדשה לגמרי לחשוב את המחשבה שלו. ולא על נקלה נקלט הרעיון של חשיבות הקרן הקיימת בהסתדרות החקלאית של הזמן ההוא. אם אינני טועה עלה הדבר הזה רק בכינוס השלישי של ההסתדרות החקלאית.²⁹⁶ רק אז עלה להעביר החלטה ראשונה על דבר חשיבותה של הקרן הקיימת.

כדי שלא לקפח זכות של אנשים צריך לאמר, שאם ציינתי שבהתפתחות המחשבה בארץ־ישראל ובהחשבת היסוד ההתישבותי היה הראשון ויתקין, צריך לאמר שפרוצס ידוע כזה היה גם בחוץ־לארץ ובענין זה יש זכות ידועה לקפלנסקי.²⁹⁷ בזמן שכל תנועת “פועלי־ציון”, ביחוד ברוסיה, כפרה בכל הענינים של קואופרציה ובאפשרות של מפעלים לאומיים אשר מהם יהנה הפועל וחשבה שאין מקום לפועל בקונגרס – כוח הבורוכוביזם היה חזק להראות את ההכרח של ארץ־ישראל, אבל כוחו היה חלש כשבא לפרובלימה מעשית בארץ־ישראל – באותן השנים היה קפלנסקי, אולי תחת השפעת אופנהיימר, זה שהבין גם את החשיבות של הלאמת הקרקע, גם את החשיבות בהתישבות קואפרטיבית או קבוצתית. הדברים האלה קבלו דחיפה חדשה על־ידי זה, שבאותו זמן הפועל הגלילי, אשר התיאש לא רק מכבוש העבודה, אלא גם מאריסות היק“א ( הוא ראה כבר את פרחי האריסות, איך הפועלים הטובים שלפני 2־3 שנים היו אידיאליסטים, שאחרי שנים אחדות מתגבר ביניהם גם היצר של הקנין הפרטי וגם החשבון של עבודה זרה)²⁹⁸ התחיל לחפש אז דרכים חדשות. אז נוצר בסג’רה הנסיון הקולקטיבי הראשון, הנסיון אשר התגלגל אח”כ דרך גלגולים רבים. למעשה היה זה גם הגרעין של תל־עדש וגם של מרחביה וגם של “השומר”.²⁹⁹ זו קבוצה אחת, שבגלגולים רבים מלאה תפקיד גדול. אחר כך באה הקבוצה שיצאה מתוך כנרת ועבדה זמן ידוע בחדרה עם אידיאל של התישבות עצמית ואחר כך עברו לדגניה.³⁰⁰

 

הרצאה ה'    🔗

בסוף הפרק של אתמול עמדנו בראשית התהוות הקבוצות בארץ. ואמנם את הסברת ענין הקבוצות ואת תכנה באותה התקופה נשאיר לפרק אחר. כרגע אנו עומדים עדיין בתקופת המאמצים השונים של כיבוש העבודה. וכאן עלי להסביר שבאותה התקופה היה לא רק נסיון של קבוצה – לרבים מכם זה ודאי יהיה מוזר – היה גם נסיון של קבוץ ארצי. אל תתגאה העליה השלישית שהקבוץ הארצי הוא כולו יצירה שלה.³⁰¹ היה נסיון אחד להקים קומונה לא בשביל התישבות (אז לא היתה לפניה מטרה של התישבות דווקא. לו עמדה אז שאלת ההתישבות על הפרק, כי אז היתה לפניה גם המטרה הזו), כי אם המטרה של יצירת תנאי קיום לפועל, כיבוש העבודה על־ידי מאמצים משותפים, על־ידי אחריות הדדית. הקבוץ הזה צריך היה להקים סניפים במקומות שונים. זה נקרא בשעתו “עבודה”. והיו לו שני סניפים: בחדרה ובסג’רה. שני הסניפים הכילו כ־20־30 חבר, ואז זה היה מספר לא קטן. הסניף בחדרה, שאני הייתי שייך אליו, הכיל בסך הכל 10 חברים. אם כי ימי קיומו של הארגון הזה לא היו כל כך ארוכים, לכל היותר נתקיימה “עבודה” בערך שנה, ואף על פי שההיסטוריה שלה היא ברובה חשאית, יש להתעכב קצת על הדבר הזה ויש ללמוד קצת מן הדברים שהיו אז. שני הסניפים הללו היו שונים אחד מרעהו. המטרות שהציגו להם שני הסניפים היו במדה מרובה דומים מאד גם למטרות של קבוץ עכשיו. הרעיון היה: קליטת עליה, לאפשר לפועל החדש, המבודד, המחוסר הדרכה, לאפשר לו דרך סביבה חברית את כניסתו לעבודה, את הכשרתו לעבודה וגם אפשרות של השתמשות בארגון הזה לשם מטרות כבושיות, של שמירה בשעת הצורך. היה איזה קשר בין “עבודה ו”השומר".³⁰²

לארגון הזה היו הנחות אחדות, או אם אפשר לומר צדדים שונים היו בו, אשר היו שונים בהרבה מן הדעות המקובלות אז בצבור הפועלים. קודם כל הוא היה כולו בנוי לא על יסוד של דימוקרטיה, למרות שהבולשביזם לא היה אז עדיין קיים, כי אם על יסוד של קונספירציה³⁰³ גמורה וכמעט של דיקטטורה. אפשר לאמר שזה גרם למפלתו. נמצאו אנשים שעם קבלתם גם את יסוד הקומונה וגם את יסודות הכיבוש, לא יכלו להשלים עם משמעות עיוורת ועם אותן המטרות שהוצגו מלמעלה, שרצו להשתמש בסניפים לשם מטרות לא לגמרי ברורות בשביל החברים. וככה התחילה המלחמה בין חדרה שהיתה בעד דימוקרטיה וכנגד המלחמה עם יתר צבור הפועלים לבין סניף סג’רה אשר היה יותר עתיק ויותר משמעתי והיה אולי יותר קרוב למפלגה העליונה. יחד עם זה היו לו גם כוונות מסוימות, דרכי מלחמה עם צבור הפועלים שעמד מחוץ ל“עבודה”.³⁰⁴ סביב ל“עבודה” כמו שעכשיו מסביב לקבוץ הארצי היה ויכוח עצום בתנועת הפועלים.³⁰⁵ וכמו שהיו גם קצת נוטים לו, היו גם רבים שהתיחסו אליו בשלילה. ואם כי מיסדי ה“עבודה” וחבריו היו שייכים למפלגת “פועלי־ציון”, בכל זאת באחת הועידות דנו ודברו קשות נגד ה“עבודה” וחברי ה“עבודה” היו צריכים להסיר מאליהם כמה האשמות. ההתפוררות של “עבודה” גם היא יצאה לפועל בחשאי כיצירתה. כנראה, של יסודות אשר חפצו להקים את ההסתדרות הזאת על היסוד של משמעת גמורה, אי־אפשר היה להשלים עם מציאותם של אלמנטים אשר חפצו להפוך את ה“עבודה” להסתדרות יותר עממית, יותר גלויה, הנמצאת ביתר קשרים עם צבור הפועלים כולו. ואלה אשר הקימו את זה הם גם פזרו בעצמם את הגדוד הזה.

בין המאמצים לכיבוש העבודה מהזמן ההוא אין לשכוח גם את המפעל של עלית תימן. כיצד באו לכל הדבר הזה? באו לזה משני צדדים שונים: מתוך בקשת דרכים להרבות את העבודה העברית במושבה ומתוך הטענות העצומות שהיו לאכרים, שעם הפועל הבא מרוסיה, שאיננו פועל ומתייחס מלמעלה למטה אל האכר ומשתמש בהשקפות מעמדיות – קשה לעבוד. ואז באה על זה תשובה אחרת: תמצאו יהודים מן העדות המזרחיות אשר אינם חשודים על כל הדברים הללו ושנוסף לזה הם גם יעבדו ויהיו מסוגלים לקבל יותר שעבוד ולעבוד בתנאים יותר זולים.³⁰⁶ ההנחה הזו והארגומנטציה הזו שררה גם בין חוגי הפועלים. ובין עסקני הצבור אשר עמדו במקצת על השקפת העבודה העברית ויחד עם זה שללו את הסתדרויות הפועלים הקיימות – מצא הדבר אזניים.³⁰⁷ בצבור הפועלים, אם כי זו היתה בזמן ידוע הארגומנטציה, עורר הדבר הזה תקוות אחרות. האיש הראשון שהציג את עלית העדות המזרחיות לארץ־ישראל ולא מתוך השקפה של זול ושל הסתגלות לעבודה, כי אם מתוך הכרה לאומית עמוקה, שאיפה של קבוץ גלויות, הנה נבוא כגואלים למזרח ונביא להם את רעיון הציונות ונקח את האלמנטים הללו, שהם יותר אזרחיים במזרח, על פי השפה ועל פי תנאי החיים, שבשבילם העליה לארץ־ישראל היא גם עליה כלכלית – היה יבנאלי. הוא היה פועל בימה, שם הוא כתב מאמר על חשיבות העליה של פועלי העדות המזרחיות. כמדומני שהוא כתב לא רק בעברית, מאמר שנדפס ב“הפועל הצעיר”, כי אם גם שלח את זה ברוסית ל“רזסווייט”.³⁰⁸ והיות שיבנאלי היה לא רק איש הכתיבה, הרי הדבר הזה קבל אצלו גם צורה מעשית למדי. בארץ נסתדרה כבר אז הסוכנות, לא הסוכנות היהודית של עכשיו, כי אם הסוכנות של הועד הפועל הציוני, זה שקראו לו המשרד הארצישראלי. לארץ בא אז רופין, שהביט על הכל לא בעינים של העסקנים האחרים הישנים, שחפש את האיש הצעיר, שהיה מסוגל לשמוע ולקלוט רעיונות חדשים.³⁰⁹ ובאה הצעה לפני המשרד על הליכה לתימן וקשירת קשרים עם יהודי תימן. יבנאלי היה האיש שקבל על עצמו את השליחות הזאת.

אציע לכם לקרוא את המאמר של יבנאלי שנדפס ב“הפועל־הצעיר” והמספר על מסעו לתימן.³¹⁰ הוא כתב הרבה דברים שיש להם ערך אטנוגרפיי³¹¹ והיסטורי על התימנים, אבל כרגע אני דן על הדו“ח מנסיעתו לתימן. זוהי אחת התעודות המענינות ביותר שיש בספרות הפועלים בארץ. וצריך לאמר, שמלבד החשיבות המעשית הגדולה שהיתה לנסיעה זו, שהיא פתחה עליה של מאות – ואולי הגיעה אז לכמה וכמה מאות – והכניסה לתוך תנועת העבודה בארץ אלמנט חדש, מפני שהאלמנטים המזרחיים בארץ גופא לא הצטרפו למפעל העבודה והכיבוש; אולם מלבד זה צריך לאמר, שבכל השליחות הזו נתגלה כבר קו חדש אשר היה אופיי לא רק בשביל יבנאלי האיש כי אם גם בשביל השנים הבאות של תנועת הפועלים בארץ. אם השנים הראשונות של תנועת הפועלים, אחרי המכה הגדולה של אוגנדה, אחרי האטמוספירה של טריטוריאליזם, אחרי האטמוספירה של מה שקראו אז עבודה ריאלית בארץ־ישראל,³¹² אחרי ההסתלקות מאידיאלים ציוניים גדולים והסתפקות במועט, דבר אשר היה הכרחי מכמה וכמה סבות בתור ריאקציה על הציונות המדינית ויחד עם זה היתה כרוכה בויתור על דגל פוליטי, באי הזכרה של קבוץ גלויות, והשלמה למעשה עם תכנה של חבת־ציון, זה היה למעשה התוכן הראשון של העליה השניה. ספרתי כבר, שהעליה השניה באה לא מתוך אמונה חזקה אלא מתוך רצון חזק. האמונה באה עם העליה לארץ ועם ההתאזרחות בה. האיש אשר זכה לכך שירחיב את המושג של ציונות, אשר יעיז לחשוב רעיונות יותר גדולים, שבאו לידי בטוי בתקופה יותר מאוחרת, היה יבנאלי. כל נסיעתו לשם היתה לא מעשית בשביל להגדיל את מספר הפועלים בארץ באיזו מאות, כי אם סוג של מבשר, של מבשר הגאולה, מבשר התנועה המשיחית הקרובה. האדם אשר בא לשבט יהודי קרוע ונדח ומביא לו את בשורת הגאולה. ככה קבלו את האיש הזה, ככה גם היתה פעולתו וככה גם הוא בעצמו קבל את זה. שמו היה חכם אליעזר.³¹³ הוא הלך לבתי כנסיות ודרש בתורה ובקבלה. יבנאלי היה לא אדם שזייף משהו, כי אם קבל באמת צורה של יהודי תימני וחדר לתוך כל הלך הרוח של היהודים התימנים. הוא לא רק עשה דברים גדולים באופן עיוני לחקר היהדות התימנית כי אם נכנס כל כך לתוך העולם היהודי התימני עד שהם קבלו אותו כמו חכם ועד היום הוא נשאר אצלם החכם אליעזר, המשך של אותם השדר”ים.³¹⁴ בשבילם הוא היה אחד באותה השורה אולם שעלה עליהם, שבשר את הגאולה הקרובה. ובאמת עליה כל כך נלהבת, כל כך תמימה, מלאה כל כך הזיות לאומיות ודתיות כמו עלית תימן, לא ידעו הדורות שלנו. במשך דורות היתה להם אולי זו ההזדמנות הראשונה. עד בואו של יבנאלי היו זוכים גם כן לקבל משולחים מארץ־ישראל, אולם המשולחים האלה באו קודם כל כדי לבקש תמיכה לעניים. המשולחים האלה היו מספרים על הרדיפות ועל השפלות בארץ־ישראל והיו מנחמים רק בהמצאת איזו ידיעות על העולם הישראלי שמסביב להם. אולם המשולח הראשון אשר עורר בהם חושים אחרים לגמרי, אשר קרא אותם לכבוד עצמי, אשר קרא אותם במובן ידוע לשחרור מעשי, אשר דבר אתם על עבודה ועל אדמה ועל אפשרות של חיים אחרים לגמרי וידע לבאר להם את ההבדל בין השעבוד שלהם שם, שאין כמוהו בכל הגלות – היה יבנאלי.

אותו הבדל הכונות בעלית תימן, אשר היה בין השליח יבנאלי ובין שולחי המשרד הארצישראלי ועסקניו, בא לידי בטוי מהר. קבלת־הפנים, למרות שכל אלה לא אנשי מעמד ולא היתה להם שום אידיאולוגיה סוציאליסטית, אי־אפשר לאמר שקבלת־הפנים מצד הישוב היתה נלהבת ביותר. ואת מצוות הניצול התחילו לקיים בתימנים בחריצות רבה. מהר מאוד התחילה גם זעקת התימנים. המאמרים הראשונים אשר נכתבו בעניני התימנים על־ידי יבנאלי ושפרינצק, שטפל בעניני התימנים אז, וחברים אחרים, מלאים כולם סבל של דלות, של צרות, של חוסר דירות, של התגוללות ברפתות של האיכרים, ומפעם לפעם עלבונות.³¹⁵ ונגלה, כמו בכמה מומנטים אחרים, שהחלק היחידי בארץ אשר בשבילו הרעיון של קבוץ גלויות או של התאחדות והתלכדות השבטים הישראליים הוא דבר־מה ריאלי ולא בניגוד לאינטרסים שלו – היה צבור הפועלים, אשר נתן מקרבו עשרות אנשים, שהשקיעו את עצמם בעבודה זו מבלי שום כוונה של ניצול פוליטי, של ניצול מפלגתי, מתוך אותה העממיות האמיתית, אשר חסרה אצלנו בכלל ורכשו להם גם באופן פרטי אצל התימנים ידידים בנפש. המצב האידיאלי הזה לא נמשך הרבה זמן. יבנאלי מתוך שבר לב היה מוכרח לעזוב את העבודה. הוא עבד במשרד הארצישראלי ולא יכול היה להשלים עם היחס הזה לעניני התימנים. כל ההצעות שלו לא הוצאו לפועל או הוצאו בצורה כל כך מצומצמת שלא היה להם ערך. וגם כל אלה שטפלו בעניני התימנים בשנים הראשונות עייפו. היחסים בין צבור התימנים ובין הפועלים הלכו משנה לשנה והתרחקו.

בין המפעלים אשר היו בדרך של הרחבת שוק העבודה, צריך לציין גם את המפעל של חוות לאומיות אשר בגורלן עלה למלא את התפקיד שלא הציגו להן.³¹⁶ במקרה צצו החוות, במקרה קנו אדמה בשביל הקרן הקיימת. כל הקניות הראשונות היו לא רק ללא שיטה אלא גם במקרה. במקרה היו לאנשי האינציאטיבה הפרטית שטחים, שלא היו מוכשרים לרוחים הגונים, שהם שמחים להפטר מהם. את השטחים האלה מכרו לקרן הקיימת. הרעיון של הקרן הקיימת היה אז מוזר לעסקני הציונות. רוב העסקנים, כמו מרדכי בן הלל הכהן, אוסישקין עצמו וסמילנסקי כתבו והוכיחו שאין כל טעם בשביל הקרן הקימת להחזיק אדמה.³¹⁷ כל ההצעות היו לשנות את התקנות של הקרן הקיימת, בטרם שהיא התחילה לעבוד עוד, כדי לאפשר להפוך אותה לחברה הקונה אדמה והמוכרת אדמה. באופן כזה הצליחה הקרן הקיימת לרכוש אז שלשה־ארבעה שטחים, אשר לא היתה עליהם שם תקווה לאנשי האינציאטיבה הפרטית להשתמש בהם ולמכור אותם. כך נקנתה אדמת חטין לפני יותר מ־20 שנה. היא נקנתה על־ידי איש כאהרונסון והחוג שלו.³¹⁸ במשך עשרים שנה לא היתה האדמה הזו אפילו מופרזת,³¹⁹ אי־אפשר היה להשתמש בה. במשך כעשרים שנה אי־אפשר היה להשתמש בה לשום מפעל לאומי. את האדמה הזו הכניסו עסקנים נכבדים מאוד לקרן הקיימת. ככה היה גם עם האדמות של חולדה ושל בן־שמן. אלה היו מהקניות המוצלחות של ליבונטין הכותב כל ימיו ספרים ומאמרים, שרופין והמשרד והחלוצים מבזבזים את כספי האומה.³²⁰ וכיוון שהמוסדות הלאומיים רכשו את השטחים האלו התחילו לדאוג מה לעשות בהם. אגרונומים שונים הביאו תכניות.

סוף סוף, הוקמו בחולדה, בבן־שמן ובכנרת חוות הכשרה לפועלים. בשלוש החוות הללו היתה לפועלים קודם כל המלחמה שספרתי לכם על אודותה אתמול, את ענין שתילי הזיתים בבן־שמן בשביל יער הרצל.³²¹ בכל אותם המקומות היתה מלחמה על עבודה עברית. כמובן המלחמה שם היתה הרבה יותר קלה מאשר במושבות, אבל בשום מקום לא התבצרה העבודה העברית מבלי שקידמה לה מלחמה ולפעמים מלחמה כבדה למדי.³²² בשורת החוות נכנסה גם חות “סג’רה” שהיתה הראשונה שנבנתה ע"י קלוריסקי. הוא היה הראשון ליצירת אריסות פועלים והוא היה בארץ־ישראל בתקופה ידועה הקולוניזטור היחידי בין פקידי הברון, שהיו לו אידיאות. הוא היה איש אמיץ, היחידי מבין חובבי־ציון אשר עשה את שלו מבלי להתחשב עם הקריירה שלו ושלם בעד זה הרבה.³²³ עוד נשוב לדבר עליו. ובכן אלה היו מרכזים שונים של תנועת הפועלים וכל פנה כזו מלאה תפקיד לא רק בזה שהעסיקה עשרות פועלים, כי אם שמשה אבנים לאידיאות חדשות. סג’רה היה מרכז העבודה של הפלחה של הפועלים בגליל, ממנה יצאו אריסים; ממנה יצאה הפלחה; ממנה יצאה השמירה העברית; תפקידים חברתיים שונים וגדולים מלאו גם שאר החוות. אם בזמן הראשון היתה נדרשת בכל חווה מלחמה של הפועלים על זכות העבודה הנה אחר־כך פנתה המלחמה לצד אחר לגמרי.

התחילה מלחמה ישרה בין הפועלים ובין האדמיניסטרציה על עצם הפרינציפ של הנהלת העבודה. בזמן שתנועת הפועלים באה לארץ לא ידעה בכלל משום פרינציפ ישובי ומשקי אחר מאשר הפרינציפ של האדמיניסטרציה. לא רק המשק הפרטי היה קיים על יסוד זה, כי אם גם כל המשקים הצבוריים בארץ וגם עבודתם של חובבי־ציון. אם באו למושבה כמו זכרון יעקב, ידעו ששם יושבת פקידות וכל אכר ואכר היה הוסל של הפקידות. ככה היה המצב בראש פנה, בפתח תקוה, בנס ציונה, במקום שהיו פקידים יותר נמוכים, בכל מושבה היתה מורגשת אדמיניסטרציה. מלבד ברחובות שהיתה חפשית מזה. אולי במובן ידוע גם גדרה היתה חפשית מזה. בכל המושבות הברוניות שלטה הפקידות הברונית גם כשהמושבות עברו לידי יק“א.³²⁴ ובזמן שההסתדרות הציונית התחילה להקים את החווה שלה, לא עלה על הדעת שאיזה משק יתנהל לא על יסוד הפרינציפ של אדמיניסטרציה מלמעלה. וכאן נתגלה מה זה הפועל העברי, שקשה לעבוד עם הפועל העברי וקשה לפועל העברי לעבוד עם אדמיניסטרטור. מובן שאני לא אתן פה כרקטריסטיקה³²⁵ של כל האדמיניסטרטורים השונים. ביניהם היו אנשים שונים. היו אנשים קשים, היו אנשים רכים, היו אנשים רחוקים מתנועת הפועלים, היו אנשים קרובים לתנועת הפועלים, עצם הדבר לא נשתנה. גם בחווה אשר בראשה עמדו אנשים מתנועת הפועלים, היו חששות וחשדים, מלחמות ושביתות.³²⁶ לא היתה אף חווה אחת בארץ, שהיתה לה תקופת עבודה שקטה, כי אם רבים מבין הפקידים התחילו את עבודתם מתוך רצון להרמוניה ביניהם ובין הפועלים. קשים ביותר היו, כמובן, היחסים והתנאים במקומות אשר בראש העבודה עמדו שם אנשים, אשר לא היתה להם לא לשון משותפת ולא כל הבנה בעניני הארץ. רובם היו אנשים חדשים, כמו הפועלים. ההבדל היה רק שהם גמרו בחו”ל איזה מוסד גבוה או בינוני והרגישו את עצמם קרואים לחנך את הפועלים בארץ.³²⁷

החווה אשר בנידון זה עלה בגורלה למלא תפקיד גדול בחיי הארץ, היתה חוות כנרת. בראשה הועמד אגרונום אחד, אשר הוזמן לארץ על מנת להיות אגרונום בחווה שלש שנים בטרם שהחווה נבנתה. הוחלט בברלין שצריך להקים חוה. לשם זה הזמינו אגרונום (ודאי היתה משרה נחוצה בשבילו), בינתיים באו עיכובים. כל החלטה קטנה על איזו פעולה בארץ היו צריכים לקבל בברלין.³²⁸ שלש שנים זה נמשך ולפי שעה ישב הפקיד בארץ. היחסים שלו עם הצבור היו קשים. הוא היה קודם בבן־שמן. כל ענין החוות נפגש במלחמה מצד הסתדרות הפועלים החקלאיים. המלחמה היתה על החוה ועל האגרונום והיו צריכים להביא פועלים מיהודה, שהיו חברים למפלגה אחרת והיה בזה משום כיבוש מפלגתי. הוא היה בעצם מתאים להיות אגרונום במקום שצריך לעבוד עם אפריקנים או עם גזע נמוך, שם היה מראה הרבה כשרון של הקסמה למשועבדים. האידיליה נמשכה חדשים אחדים, נשארו לה גם עדויות בספרות. אחרי זה באו תקופות קשות. חיי הפועלים היו קשים. במקום שררה קדחת במקום חברים שוים ומשתתפים במפעל התחילו להתגלות תרעומות ויחסים רעים. אי ההצלחה המשקית באה כבר בשנה הראשונה. האגרונום תלה את זה בפועלים. אלה שהיו ידידים מקודם נהפכו לאויבים. בשנה השניה במקום יחסי חברים באה שיטה של ריחוק, של השגחה. על־ידי זה שהצטרף צבור פועלים חדש ואחר לגמרי, אשר קבל ברצון דווקא את היחסים האלה, שלטו זמן מה סדר ומשמעת. לבסוף גם הדבר הזה הופרע.³²⁹ אולם הניגודים שהתחילו מתרעומות על האדמיניסטרציה עברו לסטדיה אחרת.³³⁰

הפועלים התחילו לקדוח, האוכל היה רע, תנאי הקיום היו רעים. באותו הזמן צריך היה לבנות את המשק. הבנין הראשון של המשק היה לא לנטוע פרדס, כי אם להקים קודם כל בית בן שתי קומות, ארמון לאדמיניסטרטור. זה היה כל כך מובן, טבעי. האדמיניסטרטור עוד לא הביא את משפחתו לארץ והוא צריך, איפוא, להכין בית בשבילו ובשביל משפחתו. בבנין זה עבדו ערבים. היו סכסוכים. באותו הזמן היו כל החברים נמצאים בחדר אחד כמעט, שהיה שריד מבנין ערבי ישן. בחדר הזה היה גג ערבי עתיק. בימי הגשמים היתה הרצפה כולה במים והמטות עמדו במים. היה חלק של פועלים שגם לא היו להם מטות – כספי המשק לא הספיקו לשם כך – והיו שוכבים עם המזרונים בתוך המים. הדברים גרמו לתוצאות קשות. הפועלים העיזו בפעם הראשונה לבוא בדרישות לאדמיניסטרציה. והדרישות האלה – אינני יודע אם הן רשומות באיזה מקום – היו בסך הכל ארבע: ליחד חדר אחד לחולים (דרישה אחת מהפכנית), ב) שבכל חדר יכניסו שולחן כדי שהפועלים יוכלו לקרוא ולכתוב מכתב, ג) לקבל חובשת למקום, ועוד דרישה רביעית שאינני זוכר אותה כרגע.³³¹ על זה השיבה האדמיניסטרציה: אמנם הרעיונות הם מענינים מאוד, אולם אני עוד לא חשבתי על זה. הוא אמר את זה בתום לבו. זה שאפשר שפועלים ידרשו, שיפרידו מבין הבריאים את החולים – הרעיון הזה נחשב אז לריבולוציוני מאוד לא רק אצל האדמיניסטרטור אלא גם אצל חלק גדול של הפועלים. והיתה שביתה אחת של חצי יום אשר נגמרה בהבטחות לסדר בכל זאת את הדברים הללו.³³² עברו שבועות והדברים הללו לא נסתדרו. ובמשך הזמן קרו בחווה דברים קשים אשר שינו בבת אחת את כל מצב הדברים, מצב של צבור פועלים נכנע במדה מרובה למרות שיכותו למפלגה שמאלית – זה לא הפריע להם, אפשר להיות שייך למפלגה שמאלית מאוד ויחד עם זה לקבל ברצון עול של מציאות – הפועלים לא היו אז מוכנים למלחמה.³³³ החוג הראשון שעזב את החווה והיה מלא אידיאל, הלך לחדרה והקים את הקומונה הרומנית.³³⁴ הפועלים שנשארו חשבו, שהתנאים החמריים אינם רעים, יש עבודת קבע – זה דבר יקר – ואי־אפשר לשנות סדרי בראשית.

אז באמצע הבנין – אני יכול רק להזכיר את זה כדי להסביר את מצב רוחם של הפועלים – באמצע בנין הקומה השניה (זה לא היה מן הבנינים היפים ביותר, עכשיו ישנם בקבוצות בנינים יותר יפים, אז זה היה בנין יקר ויפה) אז כשעלה חבר אחד על המדרגות ואמר, שיבוא זמן ובבית הזה ישבו פועלים, נחשב הדבר הזה לחוצפה יתרה ולאוטופיה גדולה בין צבור הפועלים.

ובכן המצב לא הוטב אלא הורע. המחלות גברו, שום תיקונים לא נעשו. ובמשך שבועות אחדים נלקחו מאתנו שני חברים בקדחת צהובה, חבר וחברה, שני חברים צעירים ואהובים מאוד על כל החברים והדבר הזה כשהוא לעצמו העמיד כמעט את כל אחד מאתנו במצב מיוחד, הוציא משווי המשקל הרגיל.³³⁵ הרגיש כל אחד כאילו איזו קללה³³⁶ רובצת על המקום הזה. לא די היה בכל זה. החברים שחלו לא היו יכולים להמצא במקום, הובילו אותם לטבריה. לא היתה אז בארץ כל עזרה מדיצינית, קופת־חולים לא היתה, “הדסה” לא היתה,³³⁷ צריך היה לשכב בבית־החולים של המיסיון³³⁸ ולא קל היה לקבל זוג בהמות מן החוה כדי להוביל את החולים לטבריה. וכשבאה הידיעה על החבר השני שהוא מת, מאיר אינגברמן,³³⁹ בקשו חברים עגלה מן הפקידות על מנת לנסוע לטבריה להשתתף בהלויתו והפקידות לא נתנה את העגלה. היה יום גשם, בוץ ורפש נורא, והפועלים הלכו כולם ברגל לטבריה. בליל ששי היה הדבר כששבו כולם ובאותו הערב קמו והחליטו ושלחו חבר אחד מזקני החברים להודיע לאדמיניסטרטור, כי במשך 24 שעות הוא לא ימצא במקום. הצטרפו בבת אחת גם אימת המקום, האימה הרובצת על המקום כולו וגם הצער, ההשתתפות בצער של החברים וגם העלבון הנורא שכולם נעלבו, יחד עם זה ההכרה של חשיבות הצעד הזה. עד אז היו שביתות וכל מיני דברים אבל דבר כזה, שהפועלים שעבדו במקום יגידו לאדמיניסטרטור, כי במשך 24 שעות הוא לא ימצא במקום – דבר כזה לא היה.

והדבר הזה זעזע את הישוב. הפועלים הודיעו מיד לרופין, שיבוא למקום לסדר את הענינים. אז לבוא מיפו לכנרת ארך שבועות. והשביתה נמשכה שבועות. הפועלים עשו צעד שני. זה היה בעצם זמן הזריעה, כדי שלא יסבול המשק החליטו, שהם מקבלים עליהם את האחריות בעד המשק, הם מפטרים את המנהל³⁴⁰ והם חורשים וזורעים. זאת לא היתה שביתה פסיבית, כי אם שביתה אקטיבית; קראו לזה השביתה העמלנית,³⁴¹ כיבוש בתי־חרושת והנהלתם על־ידי הפועלים.³⁴² אז הקיפה זעקה את כל הצבור. אמרו: הזאת היא שביתה, זאת היא אוזורפציה³⁴³ – את המלה אכספרופריאציה עוד לא ידעו אז – הפועלים לקחו וכבשו את המקום.³⁴⁴ באו אז גדולים שונים, באו אז כולם לכנרת לעזור לגמור את הענין עם הפועלים. בא המנוח אהרונסון, בא המנוח טריידל, שהיו אז מגדולי ההשפעה בחוגי פיק“א,³⁴⁵ בחוקי הציונות.³⁴⁶ אני לא אספר לכם את תולדות השביתה ההיא. היה משא ומתן ממושך וקשה עד מאוד. וד”ר רופין אשר היה אז רק איש חדש בארץ ואשר השביתה הזאת עלתה לו ביוקר רב מפני שזעזעו אותו והסבירו לו, שאחרי שביתה כזאת הוא יהיה מוכרח לעזוב את הארץ אם יכנע לפועלים, הוא יראה בזה שאין לו כל כוח ואפשרות לנהל עבודה עם הפועלים. ד“ר רופין שבא אלינו נרגז וכולו נגדנו והיה מתאכסן בתוך החוג הזה, היה מוכרח אחרי ימים של מו”מ אתנו להכיר בצדקתנו. ואמנם הוא דרש מאתנו קרבן גדול.³⁴⁷ והיה ויכוח גדול בצבור אם להביא את הקרבן הזה. החלק שנהל את השביתה אמר: אם אנחנו אשמנו אנחנו מסכימים לכל גמול בדבר הזה ואם האנשים אשר עבדו במקום הזה אינם ראויים לעבוד במקום הזה נוכל לעזוב את המקום. אבל יש תנאי אחד, שהמנהל אשר במשך שנתיים הראה שהוא לא מסוגל לנהל את המשק – יפוטר. אי־אפשר שבחוה ציונית תהיה אדמיניסטרציה מסוג זה, שאינה יכולה לעבוד עם פועלים עברים. מנהל כזה לא יוכל להשאר בחוה. המנהל היה מוכרח לעזוב את המקום, גם אנחנו פוטרנו. בתוך צבור הפועלים היה ויכוח. מענין שאלה היו כל הזמן נגד השביתה, שהיו בתוך השביתה קיצוניים בהחלט ולא הסכימו לשום פשרה, ואלה שיצרו את השביתה, הם בקושי רב ובהרבה מלחמה פנימית העבירו את הדבר הזה שכלל לא חשוב בשביל צבור הפועלים בארץ אם אנחנו נשאר לעבוד או אם נסבול. חשוב שיתקבל פרינציפ חדש, שמנהל שזהו יחסו לעובד לא יוכל להשאר במקום.

וצריך לומר את האמת: הדבר הזה היה פרצדנט גדול בתולדות הציונות.³⁴⁸ כמעט כל היחסים הבאים אחר־כך בין תנועת הפועלים ובין ד"ר רופין, כל העבודה הישובית המשותפת היתה פרי הכוח הזה וההבנה הזאת של עמידה תקיפה על כבוד התנועה בשביתה ההיא. ובמעבר זה מהחוות אל הקבוצות מלאה השביתה תפקיד גדול. הוברר שענין האדמיניסטרציה זהו ענין קשה, דבר שעדיין לא מבטיח גם מבחינה משקית – לא רק מבחינה סוציאלית, מבחינת עבודה עברית – כי אם מבחינה משקית אינו מבטיח את טיב המשק, אינו נותן לעובד את האפשרות של הכשרה. אז כבר היה הנסיון הראשון של אום ג’וני,³⁴⁹ אז כבר התנהל המשא ומתן על מרחביה.³⁵⁰

ושוב אני אפסיק במקום הזה כדי לעבור לשאלת הקבוצות וההתישבות ואחר כך אני רוצה עוד הפעם לשוב למצב רוח האידיאולוגי ששרר בצבור הפועלים במשך השנים הראשונות לקיום המפלגות, לדרכי הארגון עד דגניה ועל יצירת ההסתדרות החקלאית. צבור הפועלים, שבא לארץ אז נחלק כמעט בראשיתו, זמן קצר אחרי בואו, לשתי מפלגות. אם החלוקה היתה הכרחית מבחינה היסטורית או לא, זו היא שאלה גדולה. אני ויצחק טבנקין דברנו בחו“ל על מצב הענינים ועל התהוות שתי המפלגות. דברנו על זה והצטערנו שאין מנהיגי המפלגות בחו”ל דואגים להבטיח את שלמות תנועת הפועלים במקום.³⁵¹ לפירוד הזה בראשיתו גרמו סבות מיוחדות. בזמן הראשון עדיין לא היתה בחו“ל הדיפרנציאציה האידיאולוגית כל כך חריפה. כשאני ספרתי לכם על הקבוצה הראשונה של “פועלי־ציון” מהומל, שעלו בשנת תרס”ד לארץ, היא היתה קבוצה של פועלים ממש, קבוצה פרוליטרית, והיו בה גם אנשים שעברו מה“בונד”. בקבוצה ההיא האידיאולוגיה היתה רחוקה מאוד מן הצורות ודרכי המחשבה אשר התבלטו אחרי 2־3 שנים. ב“פועלי־ציון” ברוסיה אפשר לקרא כמה וכמה שמות של אנשים – אינני רוצה לבייש אותם – אבל כמה וכמה ממנהיגי “הפועל־הצעיר” היו ברוסיה ב“פועלי־ציון”.³⁵² אם באו אלימנטים שונים של “פועלי־ציון” רוסטוביים, נעשה אז הפירוד הפנימי בצבור הפועלים להכרחי.³⁵³

מובן מאליו שכשם שאנחנו רואים את הדבר הזה גם בתקופות יותר מאוחרות, הנוסחאות המפלגתיות לא הלמו את האנשים, שנכנסו לתוך המפלגה בדיוק רב. זאת אומרת, כל מפלגה כשהיא לעצמה היתה מורכבת מסוגים שונים אשר המרחק ביניהם היה גדול למדי. למשל די לספר, שבתוך מפלגה כמו “פועלי ציון” היו בין האנשים הראשונים: יבנאלי, בן־גוריון³⁵⁴ והיו אנשים, אשר לא רק שרשיהם בידיעת היהדות היו דלים עד מאוד, כי אם היו חוגים שלמים, אשר בעצם ראו את כל ענין ארץ־ישראל כהמשך של בריקדות רוסטוב. היתה טרמינולוגיה ידועה, מפעלים ידועים, היתה תיאוריה של מפלגה אשר ציותה להם ללכת לארץ־ישראל והם הלכו בתמימות, בשמחת נעורים והם ראו את כל הענין של ארץ־ישראל באותן המשקפים שהיו להם באותו המקום. כמו כן צריך לומר שגם ב“הפועל־הצעיר” היו חוגים שונים למדי. היו חוגים אשר עברו דרך בית־ספר צבורי, דרך בית־ספר פועלי או סוציאליסטי ומתוך אכזבה ומתוך התנגדות למפלגות שם ומתוך חיפוש דרך מקורית הם הלכו פה וקבעו להם את דרכם. שאלו אותי על שמות, אני אזכיר אחד, שגם ל“הפועל־הצעיר” אינו שייך עכשיו, מנהל האפ"ק, היה אחד מהמנהיגים החשובים של “פועלי־ציון” בוילנה ואחר כך ממיסדי “הפועל־הצעיר”.³⁵⁵ אינני צריך להגיד איפה הוא עכשיו. במדה שהעליה גדלה, במדה שברוסיה התקדמה המהפכה, אז תיכף הביאו הדברים תוצאות בארץ.

קשה לומר שהאידיאולוגיה של שתי המפלגות הצטיינה בעקביות רבה. היה מרחק רב בין האידיאולוגיה ובין המעשים. האידיאולוגיה שהיתה שוררת ב“הפועל־הצעיר”, שתפסה מקום גדול בו, שלילת הרעיון של “פועלי־ציון”, זרות גמורה לתנועת הפועלים היהודים בעולם ובכלל כל אותה האידיאולוגיה (אתם ודאי קראתם את הויכוח של אהרונוביץ באותו הזמן עם “פועלי־ציון” בשאלת מלחמת המעמדות),³⁵⁶ לכאורה היתה זאת האידיאולוגיה הציונית השלמה, הכופרת במציאות מעמדות אצל היהודים, במציאת ענינים מעמדיים אצל הפועל בארץ; האידיאולוגיה שגם מחוץ לבקורת של רעיון מלחמת המעמדות בדרך כלל – בזה לא ניסו את כוחם, היתה בעיקר שאלת תכסיס המלחמה. במאמר הנזכר ובשאר המאמרים הם היו מוכיחים עד כמה שהאמצעים השונים, שמלחמת המעמדות מכריחה לאחוז בהם, הם מזיקים בשביל ישוב צעיר ורך ומזיקים לאיחודו. בתנאים של מלחמה אי־אפשר לבנות ישוב. פה אינני עוסק בבקורת המושגים הללו. אני רוצה לציין את ערבוב המושגים שישנו בארץ, קודם כל היה בארץ מקובל לערבב את החזיון של מלחמת מעמדות כמו חזיון סוציולוגי, כמו חזיון חברותי, אשר יש לו כמה צורות וגלגולים שונים, לערבב עם פעולה זו או אחרת טובה או רצויה, עם תכסיס זה או אחר. אנשים, למשל, חשבו שאם אנחנו מציינים שבארץ יש חוגים שונים עם ניגודים, ניגודי אינטרסים, ניגודי מגמות בציונות, בהתישבות, הרי אם אנחנו מכריזים על מציאות הדבר הזה, אנו מחיבים מחר בריקדות, שביתות, מעשי אלמות. הדברים האלה יחד היו כאילו צדדים שונים של מטבע אחד. אם כופרים במלחמה הרי בזה מבטיחים לנו התפתחות שלמה ושקטה בארץ.

מתוך השקפה כזאת היו לכאורה צריכים אלה שבאו באידיאולוגיה זו ורצו לבנות את הארץ על יסוד של אחדות, שלמות, הרמוניה בין חלקי העם, היו צריכים גם להסיק את המסקנות הנכונות מזה לא להרגיז את האכרים, לא להתנגד ולהכנס לאגודות הציוניות הכלליות. אבל אנחנו רואים מה שעשה “הפועל־הצעיר”. בראשונה הקים מפלגת פועלים, בהויה מיוחדת, בארגון מיוחד, בקנאות מיוחדת, שתכף ומיד היה להם צורך להבדל מן העתונים הכלליים – היה אז עתון של בן־יהודה – ולהקים במה מיוחדת, פרוליטרית בהחלט.³⁵⁷ האנשים האלה לא הרגישו שבין האידיאולוגיה שלהם הכופרת במלחמת מעמדות ובין הדרישות שלהם, שהן אמנם דרישות לאומיות, דרישת העבודה, עמדו בניגוד לאינטרסים הפעוטים של האכרים.³⁵⁸

מצד שני אם אספר מה לא רצו “פועלי־ציון” לראות, תהיה הרשימה ארוכה עוד יותר. אתמול הקראתי לכם את האידיאולוגיה הרשמית של “פועלי־ציון” בועידה התיאורטית ברמלה.³⁵⁹ ואתם יודעים שהחנוך ש“פועלי־ציון” קבלו באותן השנים, היה החנוך של מפלגה. בארץ־ישראל היה צריך קודם כל להשיב על השאלה מה תפקידו של הפועל הציונות, מה חייב הפועל לעשות. התיאוריה אמרה שלפועל אין מה לעשות בציונות. הוא צריך להלחם ברוסיה בסמודרז’ביה, על ידי זה הוא מתקרב לציונות, ככה הבינו את הדבר הזה, כשבא רבוצקי לארץ הסביר לי שאנחנו לא הבינונו את הגדול הזה, שהצהרת בלפור באה מפני שהיתה רבולוציה ברוסיה.³⁶⁰ הפועל בחו“ל חי את חייו הרגילים, מנהל את מלחמתו הרגילה, ובזה הוא משתתף בכמה וכמה פרוצסים אוביקטיביים, שעל ידיהם נבנית הציונות. הציונות נבנית על־ידי כמה פרוצסים: על־ידי הגירה של קפיטל, ההגירה של הקפיטל יוצרת דרישה לפועלים. זאת אומרת, שלמעשה לא היה לפועל שום תפקיד חיובי ביצירת הציונות. הוא איננו חייב להגר לארץ־ישראל באופן מלאכותי – כמו שקראו לזה אז – הוא צריך לחכות איזה זמן וכשיבוא לארץ יבנה הקפיטל והוא ינהל את מלחמת המעמדות בתוך המשק הזה. אתם יודעים שחוגי “פועלי־ציון” ברוסיה בזמן ההוא התיחסו כבר בשלילה לקונגרס. גם בארץ, ב”אחדות" היו כמה וכמה מאמרים שבהם הוכיחו, שאין כל ענין לפועל להשתתף בקונגרס.³⁶¹ פה השתמשו אמנם בנמוקים מעשיים. היחס להתישבות של עובדים היה שלילי במפלגה הרוסית כמעט כל השנים. כבר אתמול הזכרתי שרק המפלגה האוסטרית העריכה את זה ובעיקר היה זה בהשפעתו של קפלנסקי.³⁶² כל האידיאולוגיה הרוסית התנגדה לכך. ורק שב“פועלי־ציון” התהוו מפלגות אחרות כמו באמריקה, הן התחילו לרכוש להם יחס אחר להתישבות עצמית.³⁶³ וככה אמנם היו צריכים חלק מ“פועלי־ציון” לעשות גם עשו ככה. ככה [לא] עשה החלק הרוסטובי. הוא לא ראה בארץ שום תפקידים יצירתיים, הוא לא ראה בארץ שום תפקידים [מלבד] להעמיק את מלחמת המעמדות.³⁶⁴ הבינו אותה באופן קוריוזי מאוד, משום שבתוך התעשיה הגדולה שבארץ־ישראל היה לזה טעם נהדר!

אלא שקרה אסון או נס ל“פועלי־ציון” שהם לא היו נאמנים לתיאוריה שלהם. התיאוריה אמרה פרוצס סטיכי והחברים נגד רצון המפלגה החליטו לעלות לארץ. התיאוריה לעגה לכיבוש העבודה וטענה שסידור עניני העבודה בארץ תהיה על־ידי אינטנסיפיקציה, למרות זה היו חברי המפלגה בין כובשי העבודה הנמרצים ביותר. האידיאולוגיה לא הכירה בשום יסוד משקי במשטר הקפיטליסטי ולמעשה הלכו אלה והיו הראשונים, החל מן הקולקטיב ודרך מרחביה ותל עדש ודרך הנסיונות של קבוצות קבלניות, היו אלה בין האקטיביים ביותר ביצירת המשק העצמי של הפועלים.³⁶⁵ התיאוריה אמרה גם מעמדיות טהורה במובן של אותו היחס הרוסי לשאר המעמדות בעם – שסירקין היה קורא לזה יחס של ברוגז מעמדי, של התרחקות משאר המעמדות ולא יחס של מלחמת מעמדות. למעשה היו “פועלי־ציון” מהימים הראשונים של בואם לארץ, הראשונים לארגון הישוב. הם היו החלק היותר ער אולי לזה בתנועת הפועלים. כמו כן אין אני יודע מה אמרה התיאוריה בשאלת השמירה. התיאוריה המאוחרת של “פועלי־ציון” התיחסה לזה כמו שוביניזם.³⁶⁶ למעשה היה זה מעשה ידם של “פועלי־ציון” ברובו. זה מראה באיזו מדה דרך הפועלים בארץ־ישראל אינה תלויה באותם הצווים האידיאולוגיים אשר הם מביאים אותם מן הגולה. או שאותם הצווים הולכים ונשברים או שהם לאט הולכים ומסתגלים למושגים אחרים ומכניסים גם לתוך הפורמולות הישנות תוכן חדש.

בעצם אם נתבונן למציאות הפועלים במשך השנים הרבות ובפרט בעשר השנים עד המלחמה, נראה שמצד אחד בא נוער ישראלי בן בעלי־בתים, בן עיירה, עם מושגים ציוניים כלליים בהחלט. אין לו כל מושגים אחרים מלבד מושגים כלליים והוא בא לארץ והתנאים ומצבו מצוים עליו את העבודה ומתוך העבודה הזאת מתחיל להתהוות ומתגלים בו, בנוער הבעלי־ביתי, גם בתוך המסכת של הטרמינולוגיה הלאומית הטהורה, מתגלה פרוליטרי, שכיר, מתגלה סוציאליסט, מתגלה גם יחס, נאמר, אינטרנציונלי לתנועת הפועלים בעולם, אם אתם רק לא תכריחו אותו להשתמש במלים הקשות עליו.³⁶⁷ אם תנתחו את היחס לכמה וכמה מפעלים, תראו איך פועלי ארץ־ישראל, שהיו מחונכים בטרמינולוגיה לאומית, כשהם הלכו לגולה, יחסם שם לפועל בחיים היה אחר לגמרי. אני זוכר את נסיעתו הראשונה של ברץ לרוסיה.³⁶⁸ איזו קירבה הוא הראה לפועלים, לנסיונות של הפועלים שם. לא מקרה הדבר שרבים מחברי “הפועל־הצעיר” שנסעו לאמריקה, נכנסו ל“פועלי־ציון”. מזכיר הועד המרכזי – קרוזו – היה חבר ל“הפועל־הצעיר”.³⁶⁹ אני נפגשתי באמריקה בכמה וכמה ערים עם חברי “פועלי־ציון” שהיו פה חברים כשרים ל“הפועל־הצעיר”.³⁷⁰

ואם נקח את הטפוס השני, שבא הנה מזויין בתורה, מזויין באידיאולוגיה, בשייכות מפלגתית ובתפיסה מפלגתית. הרי הלכה הארץ והסירה ממנו³⁷¹ כמה וכמה קליפות חיצוניות, שהיו רק טרמינולוגיה, וגלתה את המהות האמיתית של הליכתו לארץ וגילתה את הצו הפנימי שהיה בתוך הדבר הזה. כמעט בכל גליון של “אחדות”, לא רק המעשים שמניתי כאן בעליה, בהתישבות ובפוליטיקה, כי אם גם בספרות אפשר היה מפעם לפעם לראות, איך הלכו אנשים וקלטו לעצמם מושגים חדשים, איך הארץ פעלה בתוכם. בענין זה אציע לכם לקרוא בשנים הראשונות של “אחדות” בעיקר את מאמריו של בן־גוריון, שגם מן הצד הפובליציסטי והספרותי היו מן הבולטים ביותר. מאמרים כאלה היו מכתב־גלוי של בן־גוריון למשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” ואחר כך הוויכוח בקשר עם המכתב הזה.³⁷² בן־גוריון היה האיש אולי הראשון בארץ־ישראל אשר מתוך שייכות גמורה לתנועת הפועלים העולמית ומתוך קשרים אמיצים עם תנועת הפועלים היהודית בעולם, עם תנועת “פועלי־ציון”, היה לו האומץ הגמור שלא להתבטל, כי אם לראות את ארץ־ישראל כלב התנועה, כמרכז הענינים. והוא העיז – הוא היה אז צעיר בברית – היה לו האומץ לבוא ולגלות את כל חוסר הפעולה של הברית לגבי ארץ־ישראל, על אדישות החברים המסתפקים בתרומות ודיבורים ודיסקוסיות. כמו כן היה בן־גוריון אחד הראשונים בארץ, אשר בתוך המפלגה עצמה כבר טיפח את הרעיון של ארגון כללי של פועלי ארץ־ישראל.

איזה ארגונים היו אז? מחוץ לארגוני המפלגות היו בערים נסיונות שונים של אגודות מקצועיות.³⁷³ כאן אני צריך קצת לנגוע בהבדל שהיה אז בארץ בין הפועל העירוני ובין הפועל החקלאי. ההבדל היה אז הרבה יותר מאשר הוא עכשיו. ההבדל צוין כמעט בתחלה. אם הקלסיפיקציה של הפועלים לפי המפלגות היתה אולי לא כל כך אופינית בשביל החברים ואי אפשר לומר שהמסגרת המפלגתית בטאה בדיוק את ערכם, את חלוציותם, את סוציאליותם של האנשים; אבל הדיפרנציאציה בין הפועל העירוני ובין הפועל החקלאי היתה גדולה מאוד. הפועל שהיה לו רגש חלוצי, שהיה לו צורך של מלחמה, של שנוי אורח החיים – פנה לכפר. הפועל שנשאר בעיר היה זה שלא היה מסוגל למלחמת חיים רצינית. היו לזה גורמים שונים. היה רצון בהתקהלות מפלגתית בעיר; בכפר היא פחתה. כל מה שהכפר התרחק מיפו ההתקהלות פחתה. ביפו ובירושלים סאנו ורגשו ונלחמו והתוכחו. אפשר היה להמשיך את אותם החיים שהיו שם בחו"ל. במובן עבודה, במובן משלוח היד גם כן הדברים האלה בעיר לא הביאו לידי שום שנוי. אם מישהו היה קודם נגר, נשאר גם פה נגר. ענפי תעשיה לא יצרו. לרכבת ולעבודות ממשלתיות לא חדרו.³⁷⁴ למעשה היה צביונו של הפועל בעיר כצביון הפועל האימיגרנטי היהודי בכל עיר ועיר בגולה. אי־אפשר היה להרגיש הבדל גדול באופן החיים – אם לא נדבר על תנאי האקלים. כאן גם שלט חלק פקידותי, חלק של אינטליגנציה. וצריך לדעת שגם באותו הזמן החלוקה לפועלים ולאינטליגנציה לא היתה מתחילת בריתם. אותם האנשים שבאו באניה יכלו באותה מדה ללכת לפרופסיות חפשיות ולכפר; תנאים שונים וגם האופי גרמו לדיפרנציאציה זו.

ובכן, בעיר למעשה היו החיים הצבוריים באותן המפלגות ובאספותיהן והויכוחים. היו אמנם אי אלה נסיונות עלובים מאוד של אגודות מקצועיות. אולם שום עזרה ארגונית הן לא הביאו, שום תוכן חיובי לא היה בהן. הן היו צצות ונובלות. אם בא איזה איש בעל מרץ מחו“ל תיכף היה מקים אגודה מקצועית. אחרי חדשים אחדים התפוררה. היו איזה שביתות שהסעירו את הצבור.³⁷⁵ לא היה בית־חרושת אחד – אז היו שלושה בארץ – שלא היה מלא שביתות במשך קיומו.³⁷⁶ כל שביתה גררה אחריה פולמוס של ספרות ועברו לחו”ל וקבלו צורה של פרובלימות ישוביות. אולם כל הנסיונות הללו של ארגון כללי של פועלים לא החזיקו מעמד ולא יצרו שום מפעלים בני קיימא. אחרי זמן קצר היה היאוש גמור והובע בספרות, שהיחוסים כל כך שונים והאידיאולוגיה כל כך שונה, שאין כל אפשרות להקים מפעלים משותפים.

בגליל היה נסיון אחד הרבה יותר רציני. זה היה נסיון “החורש”, שמלא תפקיד ידוע בכיבוש העבודה בגליל. קיומו לא ארך ביותר. אי־אפשר למצוא את הסיבות הברורות לכך. ודאי זה בא מתוך זה, שהעסקנות בגליל היתה עוד חלשה. את העבודה הצבורית עשו אנשים שעבדו אצל אכרים.³⁷⁷ בלילות או אחרי העבודה צריך היה ללכת מאכר לאכר, לעבור את כל המושבה מבית לבית: הנה בא פועל עברי. צריך למצוא בשבילו עבודה.

ככה, שבמשך זמן מה, במשך השנים הראשונות היתה כל הצבוריות של תנועת הפועלים וכל הארגון מתבטא רק בקיום המפלגות. היו נסיונות אחדים של מטבחים משותפים ושל חנויות משותפות.³⁷⁸ קיימו את זה רק לשם קיום מצוה, אבל הדברים האלה לא הצליחו. וצריך לדעת שהצורך בעזרה הדדית בצבור הפועלים היה גדול מאוד. אם כבר ציינתי באחד השיעורים הקודמים שגם באמריקה תנועת הפועלים הקדישה חלק גדול מכוחותיה בשביל העזרה ההדדית – בארץ של עליה, בארץ של יתמות ובדידות, בארץ של חוסר קיום לפועל – הרי הצורך בעזרה הדדית הוא חזק ביותר.

מה עמד למפגע אז לדבר הזה? אם חוסר כשרונות וחוסר כוחות ארגוניים או שהארגונים המפלגתיים היו למכשול גדול. אינני יודע אם יש היסטוריון שיוכל לברר את הדבר הזה בתכלית. אני רוצה לספר על הארגונים הבלתי מפלגתיים של הפועלים. הנסיון הראשון שאני זוכר – אולי נעשו איזה נסיונות לפני זה, המפלגות היו משאירות אלמוֶת רק לאותם המפעלים אשר הן הקימו – בעיקר אשר מלא גם תפקיד רוחני בתנועת הפועלים, זה היה קלוב הפועלים הראשון בפתח־תקוה.³⁷⁹ ודאי הרבה מאוד פועלים בארץ ומיוצאי הארץ לא שכחו מה היה הקלוב הזה בשבילם. היה משא ומתן רב אז. במושבות דעכה כבר מלחמת המפלגות הקשה ונשארו כבר במפלגות אלמנטים יותר נוחים לעבודה משותפת וזמן רב חפשו איזה מפעל משותף, חשבו על מפעל משותף. באו אנשי המעשה והוכיחו, שכבר היו מוסדות משותפים כאלה והביאו לידי דפיציטים.³⁸⁰ אולי הגיע אז מספר הפועלים בפתח־תקוה ל־100 איש. הם היו מפוזרים והמרכז היחידי בשבילם היה איזה הוטל מלוכלך ומרופש עד מאוד.³⁸¹ שום חיים משותפים לא היו גם לצבור הקטן הזה. ואז מתוך כל הרעיונות השונים, מתוך אותו קומץ האנשים, שחשבו אולי אפשר למצוא איזה מפעל לכל הפועלים, צמח הרעיון של הקלוב. זה לא דרש כסף רב. יש רק תשלום שכר דירה. והקלוב היה המקום אשר בו נתגלה לצבור הפועלים ברנר, על־ידי זה שנוצר המקום הזה, שהיה אולי מקום הסבל הגדול של הפועלים. לא היתה אז לשכת עבודה, אבל היה חיפוש עבודה. שם אפשר היה גם לשתות כוס תה ולאכול ארוחה בזול. שם היה גם מקום של מעט קריאה ושל מעט שיחות ספרותיות. לפיגורות³⁸² המרכזיות של הקלוב נעשו ברנר וגורדון. באותה התקופה גרו גם ברנר וגם גורדון בעין גנים.³⁸³ זה התחיל כמעט בסכות מראשית תר"ע בסוף של ספטמבר־אוקטובר 1909. הקלוב הזה ניסה ליצור אתמוספירה תרבותית. שם באו לידי בטוי גם היאוש וגם האמונה והבטחון וגם חפוש הדרכים וגם ההתעמקות בפרובלימות ספרותיות ותרבותיות. היתה שם גם בירז’ה של פועלים.³⁸⁴ משם היו הפועלים יוצאים לגליל. משם היו הפועלים נכנסים להסתדרות. הקלוב הזה שמש גם פרוטוטיפוס³⁸⁵ לקלובים של הפועלים, שהתפתחו בתקופה ידועה בערים. זה היה המפעל הבלתי מפלגתי הראשון שאני זוכר ושהתקיים עוד שנים, ושכל הענין של בית הפועלים בפתח־תקוה הוא התפתחות של הקלוב הזה³⁸⁶. והוא, אם אפשר לומר, הגביר את האמונה, שאפשר לעשות משהו למרות הניגודים המפלגתיים.

הדחיפה השניה והרצינית ביותר לנסיון של ארגון כללי של הפועלים נתנה שביתת כנרת.³⁸⁷ למרות שהיתה של מספר פועלים, של 20־30 איש, העסיקה את כל הפועלים בגליל ונתנה דחיפה לאפשרויות חדשות. היא גם הראתה עד כמה זה הכרחי להקים איזו ביאות כוח כלפי חוץ³⁸⁸ היה אז ועד מקומי. חשבו שהענין יותר מדי רציני ושתפו את מי שהוא מהצד. אחרי מו"מ בין חברים על־ידי שיחות נמצאה קבוצת חברים ששלחה מכתבים לכל פועלי הגליל להזמין אותם לועידה חקלאית. על זה חתמו אז מפני הישוב: אליעזר שוחט, בצר,³⁸⁹ וכמדומני ישראל שוחט. ³⁹⁰ לאן הוזמנה הועידה? ודאי לא היה זה מקרה, שכינוס בלתי מפלגתי זה הוזמן למקום שהיתה הקבוצה הראשונה.³⁹¹ אז היה הרושם שעל שפת הירדן קיימת רפובליקה של פועלים, מקום אחד ששם אין אכרים ואין אדמיניסטרטורים ויושבים ששה אנשים והם בעלי הקרקע והם הפועלים והם יכולים שם בכלל לעשות מה שהם רוצים. זה היה דבר בלתי רגיל. ספרתי כבר איך התנגדו אז בכלל לכל מיני נסיונות התישבותיים וביחוד אנשים בעלי־נסיון התיחסו בלגלוג רב מאוד לכך במושבות יהודה. אבל במושבות הגליל היה יחס חברי טוב מאוד. כולם הכירו בחשיבות הדבר. ובפסח 1910 התאספו באום ג’וני.³⁹² אתם רוצים לדעת כמה היה מספר האנשים? אז היו 17 ציר, כל אחד היה בא־כח של 8 פועלים. חבל מאוד שמתנועת הפועלים אז ומכינוסיה לא נשתמרו שום פרוטוקולים. עתוני המפלגה לא ראו חשיבות בזה ולא הדפיסו אפילו את ההחלטות.³⁹³ אצלי נשתמר זמן רב הפרוטוקול של הועידה והתורכים בזמן המלחמה לקחו את זה אצלי.

אם נשאל את עצמנו איזה תפקיד ראתה הועידה לעצמה לעשות, לא ידעה מה לעשות. היתה הכרה שאנחנו צריכים לעשות איזה דבר. אבל מה היא העבודה לא היה ברור. והחליטו להקים לא הסתדרות כי אם ועד פועלי הגליל. היתה שאלה עיונית אחת: איך להתיחס לרעיון של אופנהימר: צריך היה אז להתחיל לבנות את מרחביה, היתה איזו החלטה מוזרה של הקונגרס שנתקבלה בהשפעת קפלנסקי³⁹⁴; בועד המפקח של הקואופרציה צריכים היו להיות ששה אנשים, היה גם אדמיניסטרטור וגם מנהל מלמעלה. אנדרוגינוס זה היה גם זקוק לועד מפקח וזכו את הפועלים בבחירת באי־כוחם. הפועלים חשבו שלא נחוץ נסיון כזה. היו כאלה שהתנגדו באופן פרינציפיוני לאיזו הנהלה, על הצורך של בחירת באי־כוח לדבר הזה אולי דברו והחליטו, אבל לא הרגישו את הצורך בדבר הזה. דבר אחד היה ברור, שצריך להרחיב את העבודה, צריך לבחור איזה מין לשכת עבודה שתחפש עבודה. ולמרות שלא היתה שום דרך של פעולה ושום יצירה של ממש, הרי הועידה הזאת הניחה את היסוד להסתדרות והם הרגישו גם שעשו דבר מה, שלא היה כמוהו בתנועת הפועלים. עבר זמן רב עד שההסתדרות הזאת יצאה לדרך והיה קשה לצאת לדרך. לא עלה כלל על הדעת שהיא תתעסק בענינים פוליטיים ותרבותיים.³⁹⁵ ענינים ישוביים לא היו, הדבר היחידי היה רק ענין של אופנהימר. אינפורמציה לחיפוש עבודה, זו היתה עבודה שכל אחד עשה בהתנדבות בשעות החופש שלו. ומשונה הדבר: למרות שלא היתה שום פעולה, הרי באחת הישיבות הראשונות של הועד הזה החליטו שאי־אפשר להשלים עם המצב בארץ וצריך לשלוח איש לחו“ל להביא פועלים. והאיש הזה באמת נסע ועיבדו בשבילו מין מניפסט כזה אשר בו היה צריך ללכת ולפנות גם לעסקנות וגם לעולם הציוני ולהסביר את מצב העבודה בארץ. השליח היה צבי יהודה.³⁹⁶ הוא היה אחד האנשים הכי אקטיביים בצבור הפועלים, הוא היה צעיר ובעל מרץ. הועד המרכזי הראשון בגליל בזמן ההוא היה מורכב מאליעזר שוחט, חנה מייזל³⁹⁷ (זה כבר שייך לפרק הפועלות), בצר, מניה שוחט³⁹⁸, צבי יהודה ואני.³⁹⁹ אני הייתי אז הכי צעיר בחבורה והכי צעיר בארץ. גדולות בכל זאת לא עשתה ההסתדרות ולא כל כך קל היה לעשות איזו גדולות. הוגשם הרעיון הזה של שליחת איש לשם. האיש נסע להוריו – לא בכספי ההסתדרות – אבל אנחנו רצינו בזה להשתמש והוא גם רצה להשתמש בדבר הזה וגם אנחנו ראינו בזה צורך. אולם הנסיעה הזאת אולי הביאה איזה פרי ל”הפועל־הצעיר", אבל אנחנו לא ראינו פרי בנסיעה הזו. ההסתדרות בגליל, למרות כל הנפשיות והדבקות בועידה הזו – דווקא באסיפות הללו התגלו החברים הטמירים אשר ידעו לבטא את ההרגשות; זיד⁴⁰⁰, צבי בקר⁴⁰¹ הצטיינו אז – לא היתה להם פעולה ארגונית, אבל היתה לה פעולה חשובה מאוד בגבוש הטפוס של הפועל בארץ־ישראל.

ההסתדרות בגליל נעשתה לכוח רציני רק אחרי שנה עם הועידה השניה של פועלי הגליל, שאז נכנס לעבודה הצבורית איש חדש – אליעזר יפה וקבל את זה בצורה רצינית.

 

הרצאה ו'    🔗

אם עוד לא שכחתם, הפסקנו אתמול את השיעור ביצירת ההסתדרות ביהודה. ההבדל בין הפועל היהודי והגלילי היה באותם הימים גדול הרבה יותר מאשר בתקופתנו אנו⁴⁰². כבר אמרתי היום בשיחה על דבר הקשר הפנימי בתוך ארץ־ישראל, שארץ־ישראל עוד לא היתה אז ארץ־ישראל האחת, המחוברת על־ידי כבישים, אוטומובילים ורכבות. ארץ־ישראל היתה אז מחולקת למחוזות וכל מחוז ומחוז חי בכלל את חייו שלו, השונים במדה מרובה; גם תנאי המשק היו שונים. פה ביהודה לא היה כמעט שום משק חקלאי מלבד כרמים ופרדסים; רק איזה זכר היה לפלחה. שום ענפים אחרים, כמו מחלבה, לא היו. בגליל התחתון לא היו כמעט כל נטיעות. היתה פלחה טהורה. הגליל באותם הימים היה כמעט ארץ בלתי כבושה, ארץ בלתי חקורה, חצי־פראית, ארץ אשר עליה כמעט לא חלו בכמה מובנים המושגים של ציביליזציה. ובמובן ידוע כל כמה שהמקום התרחק מהחוף במדה זו גברה הארצישראליות של המקום. היתה הרגשה שיפו זה עוד לא ארץ־ישראל; פתח־תקוה זה כמעט ארץ־ישראל. ארץ־ישראל מתחילה רק בגליל. הפועל בגליל היה זה, שכמעט ברובו כבר עבר את התחנה ביהודה, היה כבר יותר מעורה בארץ, היה כבר יותר אזרח בארץ, היתה לו כבר החלטה להשאר כאן. זה לא היה עוד הפועל הבודד, שעוד לא החליט אם כאן מקומו. והיציבות של המחשבות, של האופי, של הרצון, היתה הרבה יותר ניכרת בפועלי הגליל מאשר בפועל היהודי. וגם ההסתדרות ביהודה בזמן הראשון לא היתה לה אותה הפרסטיג’ה, אותו הכבוד שהיו להסתדרות בגליל. הענין קבל בזמן הראשון כמעט צורה של חקוי. ספרתי לכם שבפסח נתכנסה הועידה בדגניה – זה היה אום ג’וני. אז עוד לא היו שם בנינים ובתים כי אם רק חושות ערביות ושם היתה הקבוצה הראשונה. שם נתכנסה הועידה הראשונה ובשבועות תרע"א היתה בעין־גנים הועידה הראשונה של פועלי יהודה. אם מהחלטות פועלי הגליל כמעט שלא נשתמר כלום, הרי שחק המזל להסתדרות ביהודה. ובערב ימי ההתנדבות לגדוד אספנו את כל הרכוש שהיה לנו והן שמורות בקובץ “בעבודה” כפרק “החלטות הועידות”.⁴⁰³ לעצם הקובץ וערכו עוד נשוב.

אם אנחנו מתבוננים להחלטות של הועידה הראשונה אזי כמעט ברור עד כמה שביהודה ידעו עוד פחות מאשר בגליל לשם מה באה ההסתדרות. היה צורך, היה רצון, אבל אמונה רבה לא היתה. אולם הועידה החליטה, היא הכירה בעצם נחיצותה של ההסתדרות. נבחר ועד מרכזי.⁴⁰⁴ מה הם התפקידים שלו? "להגן על הענינים הכלכליים והרוחניים של הפועלים, לתווך ולפשר במקרי סכסוכים (בין פועלים – הערת המרצה), בהשענו על הוראותיה של הועידה (זה מוזר בעצם. אולי היתה הכוונה לסכסוכים בין המפלגות. זה לא היה ברור. – הערת המרצה), לעזור לזה שבכל מקום (מושבה וחוה) יסודר “ועד פועלים מקומי”. הפועלים העירוניים לא השתתפו אז בועידות הללו. הריחוק במפעלים ובדעות היה גדול. מעניין שבנוגע לשאלת ההתישבות השיתופית, הפרובלימה שהעמיד אז אופנהיימר לפני ההסתדרות, לא קבלה אז המועצה החלטה קבועה. היא בלה רק החלטת אהדה. רק בדרך־כלל הביעה את אהדתה לנסיון והחליטה להשתתף בבחירת שני באי־כוח של פועלים לתוך ועדת הישוב השתופי.⁴⁰⁵ ככה היה המצב בועידה הראשונה. המצב לא הוטב בזמן הראשון. הועד המרכזי לא ראה בעצם לפניו איזה תפקידים ארגוניים ובכלל לא ראה באמת לפניו דרך של עבודה. מענין שהיתה אז פעולה קטנה של הגנת העובד, שהעסיקה במשך שנים רבות את הועד המרכזי. היה פועל אחד שעבר במוטור ונקטעה ידו וזה ענין לא פשוט וצריך היה להגן עליו. במשך שנה או שנתיים היה משא ומתן של הועד המרכזי. אם סודר הדבר הזה או לא – לא ברור לי. זה היה הנסיון הראשון של הגנת העובד בארץ.⁴⁰⁶

זמן קצר אחרי זה, בחנוכה של השנה הבאה, התאספה כבר הועידה השניה של פועלי יהודה.⁴⁰⁷ היא היתה צריכה לברר מה יש להסתדרות לעשות. וכאן כבר בא לידי גלוי החזיון הראשון של בלתי מפלגתיות. קודם כל אני רוצה לבאר, על יסוד הזכרון, מה היה מהלך הרוח של המרכז היהודי בזמן ההוא.⁴⁰⁸ ביהודה עוד בכלל נמשכו השנים של יאוש, של חוסר דרך. בכבוש העבודה לא האמינו ביותר, פרספקטיבות של התישבות חדשה עדיין לא היו. מי שחשב על זה היה מחוץ לצבור, לגמרי בודד במועדיו.⁴⁰⁹ הויכוח היה גדול מאוד. המושג היה שההסתדרות היא לא מפלגה, היא הסתדרות מקצועית. זה היה ברור, שצריך לנסות לארגן את הפועלים בשביל הסתדרות פרופסיונלית. מה הם אמצעי ההגנה? ברור שבכפר שביתה אי אפשר לארגן; הפרדסנים לא יבהלו מפני שביתה.⁴¹⁰ הדבר היחידי שדברו עליו, זה היה אינפורמציה והשגת עבודה.⁴¹¹ זה היה בעצם הדבר הכי חשוב אז. אבל כאן היה ויכוח גדול. מה מותר לעשות באינפורמציה ומה אי־אפשר לעשות באינפורמציה. אצל חלק גדול של צבור הפועלים – גם אצל רבים מ“הפועל־הצעיר” – היה יחס שלילי לקרוא פועלים מן החוץ לארץ־ישראל. ההכרה היתה שארץ־ישראל אינה מעסיקה עדיין את פועליה היא, אין מקום לקרוא פועלים מן החוץ. בכל נסיון כזה ראו מין “אידיאליזם”, חוסר ראית המציאות. זה לא צורך של הפועלים, זה איזה מין ציוניזם לא מתאים לאנשים ריאליים, לאנשי מציאות. כשניסו בועידה השניה להגדיר מה היא מטרת האינפורמציה השתדלו להבטיח שלא יהיה חשש של קריאת פועלים מן הגולה.⁴¹² משום זה כתבו: “הועידה השניה של פועלי מושבות יהודה מכירה את עבודת האינפורמציה לאחת העבודות הכי חשובות לתרבותו של הפועל העברי” (צריך היה להיות כתוב “להתרבותו” – הערת המרצה). זה כבר היה אחרי מלחמה גדולה בועידה. “הועידה מטילה חובה על מוסדות ההסתדרות: 1) לחקור את מצב העבודה; 2) להספיק ידיעות מדוייקות לעתונות הארצישראלית וללשכות המודיעין (מפני שבעתונות היו ידיעות מסורסות והתירו להספיק ידיעות מדויקות); 3) לנהל במרץ את האינפורמציה המקומית בשתוף כל הכוחות המקומיים; 4) לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים; 5) לבוא בקשר עם מוסדות האינפורמציה בארץ ובחו”ל; 6) לחקור אחרי מקומות עבודה פנויים ולהכניס פועלים במקומות אפשריים; 7) לבוא בקשר עם הסתדרות הפועלים האינפורמציונית (זאת החלטה ודאי מסורסת משום שהסתדרות פועלים כזו לא היתה קיימת, אולי איזו לשכת־עבודה. – הערת המרצה).⁴¹³

ובכן אני הקראתי לכם את כל הסעיף הזה בכדי להראות את כל ריבוי ההגדרות והניסוחים. זה היה הויכוח בין שני הצדדים: בין חלק זה שחשב, שאין בכלל לחשוב על ריבוי פועלים, זה לא ענין של הסתדרות מקצועית; אינפורמציה, קריאה לעליה, זה נוגע למפלגות או לציונות. וההחלטות הנזכרות היו כבר איזה מין פשרה בין הזרמים השונים.⁴¹⁴ אבל בועידה הזאת כבר פרצו לה דרך לאט לאט גם רעיונות אחרים. פה יש כבר חיפוש דרך, איך מבצרים את מצב הפועל בארץ. החלט להשתדל: 1) לסדר קבוצות קבלניות לעבודת הנטיעות (בועידה השניה ביהודה צף הרעיון לקבל עבודה על־ידי קבוצה קבלנית – הערת המרצה), 2) להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים (זה היה קשור עם פועל המוטור, שכל כך דאגו לקבל בשבילו פצויים ואי־אפשר היה להשיג – הערת המרצה).⁴¹⁵ אלה היו שני הדברים הריאליים שבהם נאחזה הועידה.⁴¹⁶

הרעיון הזה שיש צורך בקבוצות פועלים קבלניות עורר ויכוח. זכות האינציאטיבה בענין זה שייכת לא לחברי הועידה, כי אם ליהושע ברזילי, שבא לועידה רק במטרה אחת: להוכיח שבלי קבוצות קבלניות אין תקווה לכיבוש עבודה. הוא היה אדם בא בימים, מזקני הישוב. הצבור החדש לא הכיר אותו והוא בא בהתלהבות גדולה לעצם ענין ההסתדרות. הוא רצה להוכיח לפועלים שזוהי הדרך. הדבר מצא אופוזיציה. רבים מן הפועלים המנוסים התנגדו לכך. נחוצים היו מאמצים רבים כדי להעביר את ההחלטה הזו.⁴¹⁷

בועידה הזו נוסד גם המוסד שאחר כך היתה לו הזכות להאריך ימים ולתפוס מקום גדול בחיי הפועל בארץ, זוהי קופת חולים. קופת חולים בגליל באה רק זמן רב אחר כך כתוצאה מעבודת קופת חולים ביהודה. וצריך לומר שזה היה הדבר היותר חיוני בהסתדרות. צורך חיוני בהסתדרות היתה העזרה ההדדית, מלחמה נגד היתמות של הפועל ומובן שהדבר הכי חשוב היתה עזרה בשעת מחלה. לרעיון הזה היה מזל. ברגע הראשון נמצאו חברים מסורים שסחבו הרבה מאוד בעול הדברים והמוסד הזה התחבב מאוד על החברים.⁴¹⁸ מה היה אז מצבו של הפועל? צריך רק לקרוא בספורים השונים ולראות מה היה מצבו של הפועל הבריא, בכדי לדעת מה היה מצבו של הפועל החולה מחוץ לקופת חולים. הועידה הראשונה שעיבדה תקנות זכתה שיבוא לישיבה הזו גם רופא, חבר של אגודת הרופאים. הביקור הזה שבתור ראשון בא בעל פרופסיה ליברלית מן האינטליגנציה לישיבה של פועלים וההתיחסות הזאת למפעל של הפועל אשר היה בנוי רק על מסי־חברים, זה היה כבר איזה נצחון פוליטי (הרופא הזה היה ד“ר שרמן, שעד אז היה שמאלי, היה בחוץ־לארץ ב”פועלי־ציון" ופה היה ממיסדי האזרחים הלאומיים).⁴¹⁹

אולם מלחמה גדולה פרצה בועידה מסביב לשאלה אחת קטנה מאוד, אבל הויכוח מסביב לזה נמשך עוד הרבה שנים. זה היה הויכוח מסביב לשאלה אם צריכה ההסתדרות לעסוק בעבודה תרבותית או לא. נכנסה הצעה על זה, שההסתדרות של פועלי יהודה צריכה לטפל במצבו התרבותי של הפועל ושזה צריך להתבטא בשני ענפי פעולה: היא צריכה לעזור להפצת השפה העברית; והצעה שניה, שההסתדרות מעוניינת להרים את השכלתו החקלאית של הפועל ולשם זה היא צריכה לעשות נסיון וליסד ספריה חקלאית נודדת.⁴²⁰ סביב לדבר הזה התעורר ויכוח כפול. היה ויכוח אחד פשוט, קודם כל אם יש צורך לפועל בהשכלה חקלאית או לא; עכשיו היה ויכוח כזה מוזר מאוד, אבל אז היה זה רציני מאוד. בגליל היה אז הקולטוס⁴²¹ של הפלחה, הפלחה והמחרשה עמדו במרום המושגים. השאיפה של הפועל היתה לדעת לרתום זוג בהמות; לחרוש ולדוש – זו כבר היתה מדרגה יותר גבוהה. ביהודה צריך היה לעבוד במעדר, כל מה שהפועל היה יודע לפתוח יותר בורות, זה היה תפארתו וכבודו; בארץ־ישראל ידעו כמה כל אחד יכול לעשות בורות ליום. שמלבד זה יש בחקלאות עוד ענפים חשבו לרעיון מסוכן. בפרט הפועלים הזקנים, המסורים, אנשי המסורת ראו בזה איזו נליזה מן הדרך של העבודה הגופנית. מקצועיות בחקלאות או תורת החקלאות זהו ענין של אגרונום, מי שרוצה לעשות קריירה ולהסתדר באיזה אופן שהוא, אבל הפועל הרוצה להתקיים על עבודה, צריך להתקיים על כיבוש עבודה. בשביל להתחרות עם הערבי אין שום צורך בספריה חקלאית. ואת זה טענו חברים טובים, בחורים יקרים מאוד.⁴²² לא על־פי האידיאולוגיה של “פועלי־ציון” צריך היה לטפל בלמוד ולא על־פי האידיאולוגיה של “הפועל־הצעיר”. בעצם הרעיון הזה ראו איזה מין אינטיליגנציה, איזה מין חולשה של בחורים. אמר אחד מזקני הפועלים: מה הם רוצים מאתנו, הם חושבים שבאמת בכל ועידה צריך להנהיג איזה דבר חדש. אבל זה היה ויכוח מעשי פשוט, אם זה נחוץ לפועלים.

אבל מחוץ לזה היה עוד ויכוח פרינציפיוני. לועידה בגליל באו והשתתפו מאנשי המפלגות רק החברים החקלאיים במושבות, אנשים אחרים היו באים אולי כאורחים אבל לא כחברים. לועידה הראשונה באום ג’וני בא זרובבל, הוא בא כמסתכל. אולם לועידה הזו ביהודה באו שני חברים מראשי המפלגות, בא אהרונוביץ ובא זרובבל ושניהם יצאו באופן חריף מאוד נגד הרעיון של עבודה תרבותית בהסתדרות החקלאית. מעניין ששניהם נימקו באופן אחד, באופן מרכסיסטי: ההסתדרות זוהי אגודה פרופסיונלית ואגודה פרופסיונלית אינה צריכה להתעסק בעבודה תרבותית. לא קל היה כמובן להעביר את זה כששתי מפלגות חזקות מתנגדות לזה. אבל כאן צצה פתאום הבלתי־מפלגתיות והבלתי־מפלגתיות עמדה בכל תוקף על עבודה תרבותית בהסתדרות החקלאית.

עכשיו אני צריך כבר לבאר מה היה ענין הבלתי־מפלגתיות של אז. בכל מקום יש חזיון של בלתי מפלגתיים, גם ארץ־ישראל של עכשיו יודעת את זה במדה מרובה. גם אז בדרך כלל לא היוו המפלגות את הרוב של הפועלים, שתיהן יחד היוו ודאי מיעוט של פועלים. אבל אם מדברים על הבלתי מפלגתיים בתנועת הפועלים לא היתה הכוונה לאנשים אשר היו אדישים לעניני הצבור, לא לקחו חלק בעניני הצבור, כי אם הכוונה היא לאנשים אשר היו להם דעות מסוימות למדי, לאנשים אשר היו גם מאוחדים בתפיסתם ואשר לא עמדו לגמרי מן הצד בחיים, אלא להיפך נלחמו על דעותיהם. מה היו ההנחות של אותם החברים אשר השתתפו ביצירת ההסתדרות החקלאית ואשר הגנו תמיד על הרחבת סמכותה, על הרחבת פעולותיה ואשר תלו בה תקוות והכניסו בה את המומנט ההתישבותי ונלחמו על אופיה התרבותי? מה היתה עמדתם לגבי מצב הענינים בארץ? הם שללו את קיום שתי המפלגות. הם חשבו כבר אז, שבעצם אין התאמה בין קיומן של שתי המפלגות – מחוץ להערכה הפרטית של כל מפלגה ופעולותיה – אלא שבעצם אין התאמה ביניהן, בין השקפותיהן, בין המסורות שהיו להן ובין מצב הענינים כיום הזה בארץ־ישראל. הם הביטו על האידיאולוגיות של שתי המפלגות כעל דברים שברובם הם שרידים, רודימנטים⁴²³ של העבר של האנשים הללו, למה שקראו אז “ירושת הגלות”, ירושת הארצות שמהם הם באו, אשר אינם עומדים בהתאם גמור עם הצרכים החדשים של הארץ. הם טענו שהחלוקה של האנשים לפי המפלגות איננה הולמת את האנשים, כלומר היא איננה על פי איזה קו ריאלי של ניגודים, של ניגודי אינטרסים, של ניגודי עמדות ממשיות בארץ – הם כפרו בכל זה. בלבם, או נאמר בדעותיהם, הם חשבו כבר כי בעצם בתוך האחדות הריאלית של התנאים בארץ ומתוך האחדות האמיתית של פועלי ארץ־ישראל יש מקום בדרך כלל רק לארגון אחד של פועלי ארץ־ישראל. אבל על הרעיון הזה בזמנו הגינו רק בשפה רפה. למעשה הם רצו להקים רק הסתדרות אחת של פועלים, שתשתף את כל הפועלים ושתהיה בעלת יכולת. מובן שלתפיסה כזאת יותר מופשטת, של צורך בהסתדרות כזאת, נענו גם אנשים שלא חשבו כמוהם, חלק מן המפלגות, חלק גדול ברצון וחלק בעל כרחו. לזה נענה גם צבור הפועלים הבלתי מפלגתי. אולם כשהדברים הגיעו למדרגה של הצגת השאלה הזאת של איחוד הפועלים או של אחדות תנועת הפועלים במהותה, הרי כבר הוברר שאין זה ענין שכל צבור הפועלים חושב ככה אלא שבתוך צבור הפועלים ישנו חלק, שהוא חושב ככה. לא לחנם קראן להם מפלגת הבלתי מפלגתיים. אם כי המפלגה הזאת לא היתה מאורגנת ולא היו בה שום מוסדות וועדים, היתה היא מאוד מלוכדת ברוחה, בקשרי החברים הפנימיים, היתה הסכמה פנימית אולי יותר חזקה, האחדות הפנימית היתה אולי יותר חזקה מאשר בתוך המפלגות. ומפעם לפעם היו הם האיניציאטורים או משתתפים בתגרות נמרצות בתוך תנועת הפועלים⁴²⁴.

כבר סיפרתי לכם על הויכוח בועידה החקלאית השניה, אם יש צורך בספריה חקלאית, אם רשאית ההסתדרות החקלאית לעסוק בעבודה תרבותית. ומענין, שלמרות שאז היה מספר האנשים האלה קטן מאוד ולמרות זה שהויכוח היה חם ושתי המפלגות יצאו חוצץ נגד כל הנסיונות של הרחבת הסמכות של תפקידי ההסתדרות החקלאית, אף על פי כן נצחה הדעה הזאת ואז כבר נבחרה ועדת־התרבות. זאת היתה ועדת־התרבות הראשונה בארץ, היא לא הצליחה ביותר ולא עבדה הרבה. תפקידה לארגן שעורי־ערב בכל המקומות – לא מלאה, מלבד אולי רק במקומות אחדים יוצאים מן הכלל. היא היתה צריכה גם להקים את הספריה החקלאית המטולטלת, אשר שמה גרם לה הרבה מאוד אי־נעימויות.⁴²⁵ הדבר הזה גרם לצחוק, שהפועל צריך להתענין בספריה חקלאית. הספריה הזאת הלא לא היתה יכולה להיות במקום אחד, היא היתה צריכה להיות ספריה שצריך להעביר אותה ממקום למקום. הרעיון הזה גרם אז לאנקדוטה בארץ. אחד מחברי הועד המרכזי הדפיס עתון התולי ושם צויר חמור נושא ספרים בשתי תיבות. וכל זה נגרם בגלל השם “ספריה מטולטלת” (נודדת). צריך לומר שלמרות כל זה ולמרות כל חוסר האמצעים של ההסתדרות נרכשו אז ספרים והספריה הזאת קיימת עד עכשיו והיא נתגלגלה לספריה של ועדת־התרבות המרכזית. היא נטלטלה הרבה מאוד. לספריה זאת היתה חותמת מיוחדת. זה היה גם הנסיון הראשון לאסוף ספרים בתולדות הישוב.

ובכן, יצירת קופת־חולים היא בעיקר שעשתה מיד את ההסתדרות לדבר ריאלי. ועצם הויכוח בשאלות ההתישבות, בשאלות של קבוצות וההתגברות על הלגלוג שהיה אז ביהודה לכל נסיון התישבותי ועל אחת כמה וכמה לכל נסיון קבוצתי, הויכוח על עניני תרבות, הנסיון הראשון של תגרה עם המפלגות – כל זה התחיל כבר להוות בתוך ההסתדרות איזה זרם חם, זרם של אנשים אשר ההסתדרות התחילה להיות יקרה להם. אולם לא הספיקה ההסתדרות להתבצר מעט והנה קפץ עליה רוגז חדש. זה היה הענין של הקפא“י.⁴²⁶ כשנוסדה הברית של “פועלי־ציון” היא הגתה את הרעיון הנכון, שאם הברית רוצה לפעול בארץ־ישראל, היא צריכה להקים איזה מוסד ארצישראלי. הברית החליטה ליצור את הקפא”י. אבל בשבילה היה הקפא“י לא רק מוסד של פעולה מעשית בארץ־ישראל, כי אם זה היה גם מכשיר מפלגתי בשביל השפעה מפלגתית בארץ־ישראל. בתקופה שלאחר הועידה השניה כבר גמלו הדברים בתוך הברית העולמית בחוץ־לארץ והחליטו להקים את המוסד בארץ. אינני יודע עד כמה עשיר המוסד הזה אבל הויכוח מסביב לו היה עשיר מאוד. זה היה אחד הענינים, אשר הסעירו את צבור הפועלים בארץ. ענין הקפא”י מצא בארץ התנגדות גדולה מאוד. ההתנגדות היתה מצדדים שונים וגם מתוך נימוקים שונים. קודם כל נגעה השאלה של הקפא“י באחד המושגים היסודיים של פועלי ארץ־ישראל במשך השנים הראשונות. כבר רמזתי לכם, כי תנועת הפועלים בשנים הראשונות, שמחוץ לאידיאולוגיה שהביאו מחוץ־לארץ היה לה הרבה ניגוד למה שנמצא בארץ, ניגוד לאכרים וגם סימן של פחד לכל רמז של חלוקה, לכל ענין של תמיכות, של תקציבים (אז המלה הזו עוד לא היתה) – לא היה ענין יותר “טריפה” בשביל הפועלים באותן השנים מאשר להשתמש בכסף אשר בא מן החוץ לצרכי הפועלים. בחלק של צבור הפועלים, בחלק הטוב ביותר, פגע הדבר הזה במובן הנפשי. ספרתי לכם איזה ויכוח היה בפתח־תקוה מסביב לבנין בית הפועלים של הקרן הקיימת; החרימו את הבנין הזה וחלק של הפועלים לא רצה להשתמש בו. וזה הלא היה מוסד לאומי.⁴²⁷ פה היו שני דברים. עצם ההשתמשות בכספי חוץ ושנית שהמוסד הזה הוא מוסד מפלגתי.⁴²⁸ מפלגה יסדה אותו, המפלגה הזאת מנהלת אותו ומחזיקה אותו בידיה ועושה את הפועלים בארץ־ישראל לאובייקט של פעולה. שלישית שהמוסד הזה ישמש אמצעי למפלגה להגביר את עצמה ולהשתלט על צבור הפועלים. הויכוח הזה מרר מאוד את צבור הפועלים במשך כל הזמן מן הועידה הראשונה ועד הועידה השלישית.⁴²⁹ דרכי הניגוד, נמוקי הניגוד היו שונים מאוד בענין זה, אם כי אינני יודע, אם הצבור עמד אז בדרך כלל על ההבדלים שהיו בדברים. הצבור ידע רק דבר אחד: בעד הקפא”י היה צריך להיות כל חבר ל“פועלי־ציון” בין אם הוא מרוצה מהקפא“י או לא ובין אם הוא חושב שזה בריא או לא. בתוך “פועלי־ציון” היו רבים שמצאו שמצב זה הוא בלתי נורמלי, שמוסד כספי ופעולה משקית בארץ ימצאו בידי מפלגה. זה בלתי בריא, אבל המפלגה היתה בעד זה. היה גם חלק מן הצבור שהיה בעד זה. כל “הפועל־הצעיר” וכל הבלתי מפלגתיים שהתנגדו לקפא”י היו מחנה אויב. בתוך מחנה המתנגדים היו שני נימוקים שונים לגמרי. בשביל “הפועל־הצעיר” היה אז בהחלט קודם כל הרעיון של הקפא"י פסול, לא רק מפני שזה של “פועלי־ציון” ולא רק מטעמים מוסריים, שלא צריך להשתמש בעזרה מן החוץ אבל מצאו גם שמוסד נבדל של פועלים הוא מזיק.⁴³⁰ העמדה השניה היתה: מוסד כספי לפועלים נחוץ. נחוץ גם בשיתוף של פועלי ארץ־ישראל ופועלי חוץ־לארץ אבל בתנאי אחד: הוא לא צריך להתנהל על־ידי מפלגה מן החוץ, מגבוה, כי אם כולו על־ידי פועלי ארץ־ישראל.⁴³¹ זו היתה השקפת הבלתי מפלגתיים. אבל בסביבת המפלגות לא היו חשובים הניואנסים. היה חשוב מספר הדעות.

הועידה השניה שפתחה בויכוח הזה קבלה החלטה שבעצם היא לא הניחה את דעת שני הצדדים. ההחלטה היתה: “הועידה השניה מכירה בנחיצות קופה משותפת לפועלי ארץ־ישראל ולפועלי חוץ המתענינים בעבודה הארצישראלית לספוק צרכיהם המשותפים. הקופה צריכה להמצא כולה בידי הסתדרות כללית, בלתי מפלגתית של פועלי ארץ־ישראל. זו היתה ההחלטה ומיד אחרי ההחלטה הזאת נוסד המוסד לפי ההחלטות של “פועלי ציון”. פרץ אז ריב גדול. באו מחוץ־לארץ קפלנסקי ובלומנפלד ונסעו ממושבה למושבה לרכוש את דעת הקהל לכך ואחריהם נסע חבר של “הפועל הצעיר” בכל מקום ומקום. כל מקום זכה לתגרה מיוחדת בענין זה.⁴³² מפלגת הבלתי מפלגתיים היתה אז קבוצה קטנה מאוד, קבוצה של חברים טובים מאוד. בחלקם היו עוד קרובים בחוץ־לארץ ונפגשו שם בעבודות תרבותיות, צבוריות או אחרות; בחלקם הם הצטרפו כאן בארץ. צריך לאמר את האמת שגם בשתי המפלגות היו כבר אז חלקים לא כל כך גדולים, אבל היו אנשים שהתיחסו בסימפטיה לעמדה של הבלתי־מפלגתיים. בין האנשים אשר עברו ממפלגות⁴³³ או יצאו מן המפלגות, אני יכול לאמר שהקבוצה הבחלתי מפלגתית היה מורכבת מיבניאלי, רמז, טבנקין – האחרון היה חבר ל”פועלי־ציון" כמה זמן בארץ.⁴³⁴ הוא נבחר בועידה השלישית מטעם פועלי־ציון למרכז החקלאי.⁴³⁵ אולם הוא הכזיב את כל תקוותיהם. הם תמיד טענו, שהוא איננו נשמע להחלטות המפלגה; למעשה הוא היה שייך לבלתי מפלגתיים; לבקוביץ,⁴³⁶ שהיה ממיסדי “הפועל ־הצעיר”, ב"צ צרנומורסקי,⁴³⁷ מאיר רוטברג.⁴³⁸ היו גם בין “פועלי־ציון” אנשים אשר בשלמות או לא בשלמות התחילו להיות נוטים מאוד לתפיסה הזאת של עניני הצבור בארץ.

המלחמה הזאת עמדה בשעתה לסכן כמעט את ההסתדרות ואז באה הועידה החקלאית השלישית אשר היתה אולי הנסיון הראשון להוציא את ההסתדרות באמת לדרך יותר רחבה. קודם כל היתה זאת הועידה הראשונה בארץ־ישראל, ועידת הפועלים, אשר דנה ברצינות על ענין התישבותי. היא התאספה בשנת תרע"ג בבן־שמן. הועידה מלאה אז בכלל תפקיד אחר, לא תפקיד אורגניזטורי אלא מתן הזדמנות לפועלים להתכנס כולם יחד, לשוחח. זה היה ענין של ריכוז חיי הנפש של הצבור. לפעמים היו מסדרים גם בין ועידה לועידה מועצה שגם היא היתה משמשת כעין ועידה. הועידה הזאת השלישית היתה הראשונה אשר פתחה, אם כי לא כל כך למעשה, אבל היא הציגה את שאלת ההתישבות כשאלה ארגונית של תנועת הפועלים. אתם צריכים להבין איזה צעד נועז היה בדבר הזה. ספרתי לכם על הויכוח הגדול בין ויתקין ואהרנוביץ. בזה היה ויתקין בודד. וספרתי לכם איך הביט אז הצבור הגדול על כל ענין ההתישבות כבגידה בכבוש העבודה. ואיך הביטו על זה הקבוצות? הקבוצות הראשונות הביטו על זה כעל דבר זמני. הם ראו את עצמם ככובשים. האידיאל היה לכבוש כאן ולכבוש שם וללכת אחר־כך לחורן; המטרה הסופית היתה חורן. אבל ההתישבות לא היתה הענין, שתפס מקום באידיאולוגיה של המתישבים בקבוצות. קבוצת מרחביה היתה קבוצת לימוד. קבוצת תל־עדשים היתה קבוצת לימוד.⁴³⁹ היה בזה צעד נמרץ מאוד מצד התפיסה של חיי הפועלים בארץ־ישראל והיה בזה צעד עוד יותר נמרץ מצד הסתדרות מקצועית. לפי כל המבנה הראשון של ההסתדרות, שצריכה להגן על הענינים המקצועיים של הפועלים, מה זה ענינה אם צריך לבנות מושבים או לא צריך, קרן קיימת או לא קרן קיימת. הועידה הזו ביהודה העסיקה את כל תנועת הפועלים, גם את הצבור בגליל. אם אתם רוצים לדעת מה נאמר אז, אני אתן לכם אחר־כך את האפשרות להכיר את הדברים האלה.⁴⁴⁰

פה אזכיר רק את ההחלטות, שהן מוסרות באמת תמצית של המחשבות של הזמן ההוא: “הועידה השלישית של פועלי יהודה רואה ביסוד של מושבי פועלים (זה היה אז הטרמין. אז חשבו בזה עזרה לפועל כדי שיוכל להתקיים במושבה, ככה יצרו את עין־גנים, את באר־יעקב. בדרך זו הלכו ליצור אז את נחלת יהודה⁴⁴¹. – הערה המרצה) בצורותיהם השונות את הדרכים המובילים (לא למשקי־עזר) לגאולת הקרקע והלאמתה על־ידי העבודה העברית”. (לגמרי ירד אז מהפרק האמצעי המכשיר לעבודה שכירה אלא זה הוצג כדרך לגאולת הקרקע ולהלאמתה) “ודורשת מהמוסדות הישוביים הלאומיים שיקציבו לה מקום חשוב בעבודה הישובית (זו היתה גם הפעם הראשונה, הנסיון מצד ההסתדרות לפנות למוסדות החיצוניים ולהציג להם דרישות). הערים והמושבות הקיימות צריכות להיות מוקפות מושבי פועלים, קבוצות מגדלי ירקות ומחלבות. בכל מקום שמתיסד ישוב פרטי חדש, על המוסדות הלאומיים לגאול חלקת אדמה בשביל מושב פועלים. אדמת מושבי הפועלים צריכה להשאר רכוש האומה (זו הפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים שמתקבלת החלטה נגד קנין פרטי. המפעלים הראשונים וכל מפעלי האריסות היו בנויים על קנין פרטי. הערת המרצה), שאיננו נתון למכירה אלא לאריסות עולמית.” הקרקע של אום ג’וני היה קרקע של הקרן הקיימת, אבל זה יצא לא מזה שזו היתה חובת ההתישבות. הקרן הקיימת מסרה את זה לחברת הכשרת הישוב. זה היה יכול לעבור גם כקנין פרטי לחברת הכשרת הישוב והקבוצה הלכה לשמור על זה.⁴⁴² לא היתה אידיאולוגיה אחרת קודם. נקבע גם שמושבי הפועלים יכולים להבנות אך ורק על יסוד העיקרים ההכרחיים הללו: א) עבודה עברית; ב) בחירה עצמית של החברים (זו היתה שלילת כל הפרינציפ של האפוטרופסות של האדמיניסטרציה מלמעלה); ג)אחריות הדדית. עד כמה שידוע לי המושגים של הזמן ההוא, הנסיון של עין־גנים, למשל, חבר של המושב הזה לא ראה בזה שום פגימה, שהעסיק פועל והוא הלך בתור בעל מקצוע למקום אחר או שהוא עבד אצל חבר אחר. עין־גנים זה היה הנסיון הראשון הבנוי על עבודה עברית. וכאן באה האחריות ההדדית. אין כאן ענין של קומונה אלא של עזרה הדדית, אחריות כספית ואחריות חברותית. אתם תוכלו פה להכיר רק את הפרוטופלסמה⁴⁴³ הראשונה, את העובר הראשון לתנועה ההתישבותית של הפועלים בארץ. “עם זה הועידה מוסרת לועד המרכזי לברר ולעבד את השאלות הפרטיות בישוב הפועלים. הועידה מכירה שכל העבודות בסידור קבוצות ומושבי פועלים וקבלת עבודות חדשות צריכה לעבור דרך ועד ההסתדרות. הועידה מוצאת שסידור קבוצות פועלים קבלניות למקצועות שונים של עבודות האדמה (פלחה, נטיעות, ירקות), עלול להרים את מצב הפועל, להרים את תנאי חייו ועבודתו. עבודה זו צריכה לתפוס להבא מקום חשוב בעבודה ההסתדרות”.⁴⁴⁴

הועידה הרביעית התאספה בראשון לציון בחנוכה שנת תרע“ד. היא המשיכה במובן ההתישבותי וההסתדרותי את המפעל של הועידה השלישית. כבר אמרתי לכם, שהיא החליטה על שיטה שלמה של יצירת ישוב עובד.⁴⁴⁵ היא גם הציגה דרישות מסוימות מאוד בעניני ההתישבות למוסדות הישוביים. מזה תראו את היקף הדברים אשר היה אז במובן הישובי. קודם כל היא הצטינה בזה שבא כבר צבור פועלים יותר גדול. ספרתי לכם מה היה גודל הועידות הראשונות. היה אז ענין של איזה מאה פועלים בגליל, ביהודה אולי מאתיים עד 300 פועל.⁴⁴⁶ בועידה הרביעית של יהודה הורגש שיש כבר צבור פועלים גדול. באו גם אנשים מן החוץ. לועידה שמו לב בחוגי האכרים וכל הצבור. בדרך כלל זו היתה הועידה הראשונה, אם אינני טועה, שעליה נדפס דין וחשבון בעתונות.⁴⁴⁷ בועידה הזו נידונה באופן רחב שאלת העבודה במושבות. במקום זה שקודם היה במרכז הענינים כבוש העבודה עמדה עכשיו יצירת ישוב עובד. היתה עכשיו השאלה מה ערך המושבות בשבילנו. מענינת ההחלטה שנתקבלה: “הועידה מוצאת שבעיקר עבודתנו צריכה להתרכז ביצירת הישוב החדש, ואולם באותו זמן עלינו לאמץ את כוחותינו ולהמשיך בלי הרף את המלחמה בעד כבוש העבודה במושבות הישנות, להשתדל חהמציא עבודה לפועלים (קלובים, מטבחים, לשכות עבודה), שבהם יתרכזו החיים הצבוריים והתרבותיים של הפועל”. אבל פה אתם רואים כבר, שהיתה התנגשות בין שני ענפי הפעולה בתוך תנועת הפועלים. והיתה השאלה למי מהן זכות הבכורה. הרוב של תנועת הפועלים שבועידה השניה היה כל כך רחוק מהרעיון של התישבות עצמית, היה עכשיו כנראה אחוז ברובו רעיונות ההתישבות העצמית, הקבוצה, הקרן הקיימת, והיה צריך להביא הרבה ביאורים להוכיח, שיש ערך למושבות בעיקר כפרוזדור להתישבות הבאה.⁴⁴⁸ בעניני ההתישבות לא היתה הועידה צריכה לחדש הרבה. היו לפניה כל ההחלטות הקודמות, היא הוסיפה רק את דרישותינו למוסדות הלאומיים: “הועידה הרביעית של פועלי יהודה מוצאת שעל־ידי תנועת עליה ועבודה בארץ־ישראל בשנים האחרונות נברא חומר אנושי המסוגל להשתתף ביצירת מושבי עובדים צעירים והזקוק להתישבות זו. מושבי עובדים צריכים להברא לא רק על־ידי המושבות הקיימות מכבר, כגון פתח־תקוה, נס־ציונה ורחובות, אלא גם במקומות חדשים שמתכוננים ליסד מושבות חדשות. בשביל התפתחות המושבים בעתיד חשוב מאוד, שעל יד המושבים הנבנים מחדש (ז.א. מושבי העובדים הנבנים מחדש – הערת המרצה) ישאירו ריזרבה של אדמה בשביל הרחבה מתמידה של המושב להבא על־ידי הכנסת מתישבים חדשים. ליצירת מושבי העובדים צריכה הקרן הקיימת להקדיש את מיטב כוחותיה. הקרן הקיימת נותנת (פה יש כבר נסיון של קונצפציה קולוניזטורית) את הקרקע באריסות עולמית. את הקרדיט הישובי – לבנין בית ורפת, הכשרת הקרקע והשקאה – צריכות להמציא חברות הישוב כחובבי־ציון, עזרה, יק”א ודומיהם”.⁴⁴⁹ כמובן ההסתדרות עשתה את החשבון בלי בעל־הבית.⁴⁵⁰ בין ההחלטות היו כבר כמה וכמה רעיונות התישבותיים, שהוכיחו לאן הגיעו המושגים. אם חשבו לפני זמן קצר, שענין עין־גנים הוא מפעל גדול וענין נחלת־יהודה זה מפעל עוד יותר גדול וככה חשבו גם את ענין דגניה עם ששת האנשים – הנה פה כבר הרעיון שישוב צריך להיות יותר גדול. היה בזה גם הרצון להבטיח, שהקרן הקיימת לא תוציא את כספיה על ענינים אחרים מחוץ לקרקע. (הקרן הקיימת היתה אז לא ענין של קרקע בלבד. קרן היסוד עוד לא היתה אז.⁴⁵¹ תנועת הפועלים היא שהכריזה, שאין להשתמש בקרן הקיימת למטרות אחרות, כי אם אך ורק לרכישת קרקע).⁴⁵² היתה בזה גם ההכרה, שאין לסמוך על התישבות בעלמא, שיש צורך למצוא את הדרך לקרדיט חקלאי.

בין הדברים ששמו להם קץ בועידה הרביעית היה הויכוח על דבר ענין בית הפועלים בפתח־תקוה. הויכוח הפרינציפיוני הגדול נמשך עד הועידה הרביעית. “הועידה מוצאת כי אסור להשתמש בכספי הקרן הקיימת בשביל בנין בתי־פועלים. (הפועלים אינם רוצים בדבר הזה – הערת המרצה). במקום שישנו באמת צורך ישובי בבתים אלה, צריכה עבודה זו להיעשות על־ידי איזו חברות ומוסדות על יסוד קרדיט מסחרי. מה שנוגע לבתי־הפועלים הקימים כבר, מביעה הועידה את התנגדותה הגמורה להכרזת חרם מצד חלק מהחברים”. בזה הושם קץ לויכוח הזה.⁴⁵³

(בתור תשובה לשאלות מצד החברים באות הערות אחדות מאת המרצה):

בפתח־תקוה היתה השאלה שבמקום חדש שאין דירות יש צורך להקים בית־פועלים. הכוונה היתה גם למעונות, לדירות. אז לא היתה שום שאלה של סטז' ביחס לקבוצות. היה לפעמים איזה פועל ישר מן העליה הלך לקבוצה. ביחס למושבות אולי הביא המרכז החקלאי בחשבון את ערכו, את חשיבותו, אולם ענין של סטז' לא היה קיים.⁴⁵⁴ המושב הראשון של ההסתדרות ביהודה היה עין חי.⁴⁵⁵ היתה שם התישבות במקום חדש. בכל הסביבה ההיא היתה רק מושבה אחת – כפר־סבא.⁴⁵⁶

הועידה הזו היתה גם שהחליטה על דבר יצירת הועד המאוחד.⁴⁵⁷ “ועידת פועלי יהודה בוחרת בבא־כוח שלה למיוסד העליון (ועד כללי משותף של יהודה, הגליל השומר). במוסד העליון יקחו חלק גם באי־כוח פועלי העיר המסודרים באגודות אומנותיות” (ז.א. נשאר מקום אם יבואו פועלי העיר המאורגנים באגודות).⁴⁵⁸

במידה רבה גדל אז צבור הפועלים. הועידה הזו סדרה מפקד של צבור הפועלים. זה היה המפקד הראשון שסודר ושהכיל חומר חשוב. לאסוננו באה המלחמה והפריעה לפעולה זו. העריכו אז את מספר הפועלים לאלפים.⁴⁵⁹ נתקבלה החלטה: “במשך שנה על הועד המרכזי לסדר מפקד שלם ומדויק של העבודה העברית ותנאי קיומה בכל ארץ־ישראל בזמן אחד”. עבדו הרבה במפקד הזה.

היתה תקופה שהעמידה פסקה. אז כבר נרכשה מרחביה, היה כבר הכבוש הגדול בעמק וביהודה. אז התחילה גם עליה פרטית במדה ידועה וגם הרכישות הפרטיות של נחלת יהודה ועין חי.⁴⁶⁰ מצב העבודה הוטב בהרבה. הוקם כבר צבור פועלים קבוע. שם ארץ־ישראל כבר התחיל להיות יותר מורגש בגולה. אז היתה גם התקופה שהוקמו כל מיני חוות פרטיות שנתנו עבודה: מגדל, פוריה, רוחמה, כרכור; גם כרכור היתה עבודת כיבוש גדולה.⁴⁶¹ שם היתה קבוצה כובשת ושם נעשה נסיון מענין, שם העסיקו פועלים וההסתדרות החליטה שבשכר הכיבוש, בשכר העבודה הם דורשים איזה אחוז של קרקע, שימסר לקרן הקיימת וישמש נקודה לפועלים תמיד. למעשה רמו את הפועלים.⁴⁶² אבל זמן רב זה נחשב שיש שטח קרקע לפועלים בכרכור ושהפועלים מסרו את זה לקרן הקיימת. הרעיון הזה של התישבות קבוצות־כיבוש, שכל מקום יציג דרישה לרכישת קרקע – התעורר בזה.⁴⁶³

הנסיון של איחוד כל ההסתדרויות נעשה זמן קצר אחרי זה. חדשים אחדים אחרי זה כבר נעשה נסיון של הועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל.⁴⁶⁴ הגדירו את זה ככה: “בתור חברים בהסתדרות משתתפים: א) כל פועלי המושבות החקלאיים, ב) כל חברי הקבוצות, שאין בהן ניצול (היה כבר חשד לאפשרות של קבוצה שיהיה בה ניצול – הערת המרצה),⁴⁶⁵ ג) חברי מושב־פועלים, כל זמן שהמשק שלהם אינו עומד על יסודות של ניצול”. כאן יש כבר רעיון של עבודה עצמית. אין עוד פורמולה של עבודה עצמית. כותבי הריזולוציה חשבו ודאי את הטרמין של עבודה עצמית מבחינה לשונית לבלתי מוצלח.⁴⁶⁶

שני חדשים אחרי זה, עוד פחות מזה, אחרי שבועידה זו היה כבר במדה ידועה נסיון של רעיון ההסתדרות ושמו קץ לויכוחים המפלגתיים לזמן מה, נעשה הנסיון הראשון להקים את הועד המאוחד של פועלי ארץ־ישראל, מין ועד פדרטיבי כזה שיאחד את כל הפעולים בארץ. השתתפו בו הסתדרויות הפועלים בגליל, ביהודה וב“השומר”. בשומרון נוצרה הסתדרות אחר כך. פועלים היו בשומרון אבל הם היו שייכים אז ליהודה. רק אחרי כן ראו צורך להקים הסתדרות מיוחדת. אי אפשר היה להקיף את כל הענינים והחלט לארגון מרכז חקלאי בשומרון לחוד, אבל זה בא כבר במשך הזמן.⁴⁶⁷ ובכן הועד הזה לא היה קיים זמן רב מפני שגם עליו קפץ רוגז המפלגות. זאת היא הפעם הראשונה שבמפלגות כבר נבהלו מפני הבלתי־מפלגתיות. היא התחילה כבר להניח את חותמה על מפעלי הפועל בארץ.

התחילו להווצר אז החוות הפרטיות. נוצרה מגדל, רוחמה והתחילה כבר איזו הגירה של רכוש פרטי לארץ.⁴⁶⁸ היתה מלחמה על העבודה העברית בתוך האחוזות הללו ושאלת הבטחת העבודה העברית. הועד המרכזי טפל בזה וקבל שלש החלטות: א) על הסתדרות הפועלים החובה להשתדל להמציא להנהלת המשקים (משקים פרטיים – הערת המרצה) הנאמנים לעבודה עברית, פועלים מנוסים ואחראיים ולעבד בהסכם עם ההנהלה תקנות ברורות בדבר היחסים שבין ההנהלה והפועלים (פה יש כבר הגרעין של חוזים קולקטיביים, של התקשרות עם מוסדות העומדים על הרעיון של עבודה עברית לשם עבודה משותפת – הערת המרצה),⁴⁶⁹ ב) לשם קביעת יחוסים בריאים בין הפועלים ומנהלי העבודה, בכדי להימנע מסכסוכים מיותרים נחוץ מוסד מתווך נבחר וקבוע שיהיה לו כוח מחייב כלפי שני הצדדים. ג) מפני הערך המיוחד שיש כאן לפועלים שקבלו הכנה חקלאית שמושית על הועד המאוחד לפנות לצעירים בחוץ לארץ, המתכוננים לעלות ולעבוד בארץ־ישראל, שישתדלו עד כמה שאפשר להתרגל, לפני בואם מארצות מגוריהם לעבודת האדמה" (כאן אתם רואים שני חידושים גדולים: במקום הזלזול הגדול בהכשרה חקלאית באו פתאום לידי הכרה וראו בזה חשיבות גדולה שיהיה פועל חקלאי. במקום הפחד מקודם מפני עליה חדשה ומפני כל אחריות מצד ההסתדרות בעד קריאה לעליה, בא הנסיון אמנם עוד לא לקריאה לעליה אבל לענין של הכשרה גדולה, מה שנקרא אחר כך “החלוץ”). אחר כם ניסה הועד הזה להראות מה שיש לעשות עכשיו בחיים הפנימיים של תנועת הפועלים בארץ־ישראל. “הועד המאוחד מעיר את תשומת לב הסתדרויות הפועלים על הנחיצות בעבודה תרבותית נמרצת ומסודרת. העבודות הראשונות המוטלות עלינו בנידון זה הן: א) הפצת השפה העברית בתור המפתח הראשי לחיי התרבות בארץ. 2) הפצת השכלה חקלאית בחוגי הפועלים בארץ. 3) האחבת ידיעת הארץ וחיי שכנינו בארץ. 4) לעורר תשומת לב לשאלות ישוביות וסוציאליות הנובעות מחיינו”. זאת היתה פלטפורמה כללית משותפת לכל המפלגות. המלה סוציאליזם היתה אז מלה מפוצצת והועד המאוחד ראה בכל זאת שיש ענין, שהחיים שלנו כבר מלאים ענינים ושאלות ישוביים סוציאליים. (את אליעזר שוחט אני זוכר מהועד הזה בזמן חיבור ההחלטות האלה; בכלל “הפועל־הצעיר” היה יותר חזק בועדים המרכזיים; מלבד “השומר” שהוא היה יותר חזק ממנו היו בועד גם כמה חברים מ“פועלי־ציון”.⁴⁷⁰ אבל ההחלטות שנתקבלו פה הן החלטות משותפות). "לשם הפצת השכלה חקלאית וישובית אנו מחליטים לגשת ליסוד הוצאת ספרים מוקדמת לעניני החקלאות השמושית ולשאלות הישוב והעבודה (“אדמה”).⁴⁷¹ (זאת היתה החלטה להוצאת ספרים “אדמה”. היא לא נתקיימה. אחר כך נתגלגל השם הזהלירחון “האדמה” – הערת המרצה).⁴⁷²

אחר כך יש שתי הערות לענינים פנימיים: “ב) יחד עם ההגנה המתמידה על עיקרי העבודה העברית ועניני הפועל עלינו לעבוד עבודת חנוך ובקורת פנימית; להשתדל לתקן את הצדדים השליליים בחיינו ובעבודתנו” (זה היה כבר מתוך אי־שביעות רצון בעניני צבור הפועלים, שהפועלים בהרבה מקומת אינם יודעים לקבוע יחסים בריאים – הערת המרצה).⁴⁷³ והיתה עוד החלטה שיצקה שמן: “על עתונות הפועלים להאיר בצדק ובלי משא פנים את המאורעות בחיי הפועלים, לבקר את מעשי הפועלים בשעה שהם טעונים בקורת, מבלי לחשוש למתנגדים מקטרגים, שישתמשו בזה כנגדנו”. כמובן, כרגע אי־אפשר לברר על יסוד של איזו עובדה זה נאמר, אבל היתה הרגשה כללית שהענינים בעתונות אינם כל כך כשורה, ז.א. שיש שגיאות בצבור הפועלים והשגיאות האלו אינן מובאות לידי בקורת ושהעתונות הרשמית מקבלת עליה כאילו בקבלנות לטשטש את הדברים הללו ולהגן.⁴⁷⁴ מצאו, איפוא, צורך להעיר את ההערה הנזכרת. נוצר מוסד שראה את עצמו כאילו עליון בצבור. קראו לו הועד העליון והשם הזה יחד עם הנסיון להרחיב את המסגרת של הדברים, להקים הוצאת ספרים, לפנות לחוץ־לארץ (עד אז זה היה בתחום הפעולות של המפלגות) – מאז התחילה המלחמה החריפה נגד המוסד הזה.

כל זמן שהיה ויכוח בענין הקפא“י היה “הפועל־הצעיר” תומך במרכזים ו”פועלי־ציון" היו מתנגדים. אבל כשיצאו לעבודה הישובית שונה הדבר הזה לרעה ובבת אחת נעשו שני הצדדים ליריבים של המרכז הזה. אחר כך ניסה הועד הזה להגדיר גם את היסודות של ההתישבות. ופה יש כבר טרמין שעבר מהועידה הרביעית: יצירת ישוב עובד. ⁴⁷⁵ הענין כבר חדל להיות ענין מקרי של מושב פועלים, כי אם מפעל של יצירת ישוב עובד; זה המפעל של הועידה הרביעית, את היסודות שעליהם צריכם לבנות מושבי הפועלים: “עבודה עצמית, בחירה עצמית של החברים, אחריות הדדית, תשלומים לשיעורין (פה יש כבר הרעיון הקולוניזטורי – הערת המרצה), אריסות עולמית על אדמת הקרן הקיימת, סידור המושב בהשתתפות באי־כוח צבור הפועלים בארץ”.⁴⁷⁶ והוחלט גם לברר את דעתנו להנהלת הקרן הקיימת על דבר מושבי עובדים, ערכם ונחיצותם, טפוסיהם ומקומותיהם.⁴⁷⁷ להמשיך את ברור השאלות הנוגעות לטפוסי המושבים ותכניותיהם. הועד גם ניסה להגדיר מהו חוג הענינים שלו. הוא הציג לו למטרה לאחד את כוחות הפועלים בארץ. “זכות הבקורת כלפי ההסתדרויות המאוחדות; בירור שאלות הישוב והעבודה; ביאות־כוח של כלל הפועלים כלפי חוץ”. בזה הוא לוקח לעצמו עמדה. הוא הכריז על עצמו, בהסכמת ההסתדרויות, שהוא הנהו הרפרזנטנט של הפועלים כלפי כל העולם החיצוני.⁴⁷⁸ “ב) כל ההסתדרויות אוטונומיות בעבודתן ואחראיות לפני הועד המאוחד. ג) כל הענינים שיש להם ערך כללי בעבודה ובישוב (שיש להם ערך פרינציפיוני) החלטת הועד חובה על כל הסתדרות פועלים”. ואפילו ניסו לקבל החלטה: “לכל ישיבת הועד שולחת כל הסתדרות דין וחשבון מעבודתה”.⁴⁷⁹

ובכן במצב כזה אנו מוצאים את ההסתדרות זמן קצר לפני המלחמה: התעודדות, פעולות, התחלה של עזרה הדדית רצינית; קופת־חולים היתה אז מוסד מורגש מאוד בחיי הפועל. באה אז ועדה מטעם ההנהלה הציונית, ועדה רביזיונית⁴⁸⁰ שבאה לבדוק את הבנקים, את המוסדות וגם את שאלת העבודה. סוקולוב, מוצקין ובוריס גולדברג השתתפו בועידה הזאת. בפעם הראשונה בתולדות העליה השניה שותפו באופן רשמי חברי ההסתדרות החקלאית לא רק בשביל הגשת תזכירים, אלא גם נסעו בכל הדרך הזאת והשתתפו בכל הישיבות עם האכרים כבאי־כוח של הפועלים; וזה שכל הדברים האלה נעשים והפועלים זוכים בהם רק לאחר המעשה כבר פסק.⁴⁸¹

אולם בפנים לא היה המצב הזה כל כך חלק. במדה שההסתדרות היתה עוד חלשה מאוד, התיחסו אליה בחוגי תנועת הפועלים הרשמית המפלגתית בסבלנות, לא החשיבו אותה ביותר, לא הטילו עליה תפקידים גדולים, לא התקנאו בה, אבל גם לא הפריעו בעדה. אבל כשהיא התחילה להתערב ולהביא עמדות בכל מיני שאלות שונה היחס אליה לרעה. ובמידה שרבו חסידי ההסתדרות עוד יותר גברו מתנגדי ההסתדרות. המפלגות בארץ מלאו אז לא תפקיד פוליטי רגיל כמו בכל העולם. פרלמנט לא היה בארץ־ישראל, בחירות לפרלמנט בקושטא לא היו, אם כי בן־גוריון ובן־צבי למדו בקושטא והתכוננו לתפקידים הפוליטיים שיהיו לישוב בארץ.⁴⁸² מענין שמפלגת “פועלי־ציון” היתה ערה מאוד לכל הענינים הפוליטיים, למעשה לא היתה הפעולה הזאת חשובה, ההיסטוריה קבעה לה פרוגנוזה אחרת.⁴⁸³ בדרך כלל לא היה תוכן פוליטי לחיים בארץ, אם לא לחשוב את הבחירות לקונגרס פעם בשמיטה וגם אז לא היו שום מלחמות, המפלגה היתה קונה מספר שקלים ושולחת ציר.⁴⁸⁴ הענין האמיתי של המפלגה היה ענין המשפחתיות, ענין של עזרה, ענין של ארגון לכבוש עבודה בקבוצות. ידוע שהענין של השמירה היה נתון להשפעתם של “פועלי־ציון”. ענין עין־גנים היה נתון להשפעתו של “הפועל־הצעיר”, וכל מפלגה היתה מרגישה כמה היא חזקה, לא באידיאולוגיה, בפוליטיקה, אלא עד כמה יש לה אחיזה בחיים הכלכליים.

ובמידה שגדלה ההסתדרות התחילו להרגיש שהנה מצטמצם ענין המפלגות, ואז קמה שאלת המשמעת להסתדרות, אז התחילו חכוכים שונים, אז התחילה אותה התרעומת אשר נמשכה במשך שנים רבות ועלתה להסתדרות בהרבה מאמצים. את זה תוכלו לקורא בקובץ “בעבודה”. שם תמצאו את הדין וחשבון של הועידה השביעית של ההסתדרות ברחובות, זו שנקראה בשנות המלחמה ביהודה.⁴⁸⁵ יש כאן הרבה דברים חשובים. תקראו פה את המאמר “מהעבר הקרוב” של פרידמן⁴⁸⁶ ו“למהות ההסתדרות” של שקולניק ואת כל הויכוחים בועידה השביעית. משם תקבלו מושג על הויכוחים הפנימיים שחלו אז בתקופה הקודמת בהסתדרות. תקראו גם את מאמרו של יבנאלי “עבודת הועד התרבותי”. ⁴⁸⁷

בתשובה לשאלות מצד החברים: שום קשרים רשמיים עם ועדי חובבי־ציון בחו"ל לא היו. פעם אולי כשבא אוסישקין הוא קרא אליו איזה יחידים, אולי נזדמן איזה פועל בחוץ־לארץ ודבר עם מי שהוא מחובבי־ציון.⁴⁸⁸ ההשפעה היחידה היתה דרך העתונות, אולי גם איזו השפעה של יחידים. על השפעת העתונות בכלל נדבר בשיעור הבא.

 

הרצאה ז'    🔗

(הרצאה זו לא נרשמה בסטינוגרמה, אלא בכתב רגיל על־ידי שומעים אחדים. כמובן שהדברים נרשמו רק בתכנם ורשימה זו אינה מדויקת ביותר).

השנים האחרונות שלפני המלחמה היו שנים של עליה. אז היו התחלות של מושבי פועלים: עין חי, עין גנים. נחלת יהודה. קבוצות הפועלים דגניה, כנרת, מרחביה והתחלת תל עדשים. ביהודה הסתדרו קבוצות עבודה. חולדה הפכה לקבוצה.⁴⁸⁹ גן שמואל נמסר לקבוצה.⁴⁹⁰ כרכור היתה קבוצת כיבוש. ההתחלה של עזרה הדדית בצורת קופת־חולים היתה כבר. המלחמה שמה קץ לכל הדברים האלה. באה הפסקת העליה והיתה בריחה מהארץ. חלק גורש בתור נתינים זרים. חלק ברח סתם.⁴⁹¹ בין הרפרסיות [רדיפות] מצד הממשלה התורכית היה גם גירוש מנהיגי הפועלים. גורשו בן־גוריון, בן־צבי; יהושע חנקין, מניה שוחט וישראל שוחט עזבו את הארץ.⁴⁹² עתוני הפועלים נסגרו. כל זה שעבר על הארץ פגע בה באמצע הגידול והצמיחה. חלק מהספרות המתארת את הסבל הזה אפשר למצוא ב"האדמה”. מצד אחר לקיחה לצבא ועבודת “סוחרה” [עבודות הובלה בכפייה].

כל זה שנמשך במשך כל שנות המלחמה וגירוש כל מיני עסקנים ‒ עלה ביוקר מאוד לישוב. ה“סוחרה” הביאה הרבה מחלות כרוניות. היה גם משבר כלכלי. ענף תפוחי זהב נפסק באמצע. אי־אפשר היה לשלוח לחו"ל. נוסף לזה באה צרת הארבה.⁴⁹³ ערים כמו צפת וירושלים הפסידו חלק חשוב מתושביהן.⁴⁹⁴

צבור הפועלים עמד במבחן; התנועה גילתה את כוחה להתבצר. ואותו יסוד של עזרה הדדית עשה עכשיו גדולות. הוא הציל ממש נפשות ממות ומחלות. הצבור התאבק עם העוני וצבור הפועלים עבר על זה הודות לעזרה ההדדית. אם לספר על הסבל של תנועת הפועלים בארץ ועל מלחמתה ועבודתה, אין לשכוח חבר שבא אז לארץ ונעשה מיד לשליח ומציל של התנועה ‒ אברהם הרצפלד.⁴⁹⁵ היה חבר למפלגה טריטוריאליסטית. עברית לא ידע. הוא בא לארץ ונכנס ל“פועלי־ציון”. והוא מיד נאם נגד ההסתדרות החקלאית אבל אחרי זמן קצר עמד בראש פועלי פתח־תקוה, עמד בראש הקומונה הגדולה בפתח־תקוה – קבוצת “אחוה”, שהיתה הקבוצה הקבלנית הראשונה.⁴⁹⁶ אחריה באה קבוצת "עבודה”, ששימשה כאמצעי כיבוש של קלנדיה וקרית ענבים.⁴⁹⁷ הקבוצה עברה אחר־כך לפתח־תקוה ואז צץ הרעיון של קומונה כללית של פועלי פתח־תקוה. פרטים מספר על זה אברהם פרידמן במאמרו בקובץ "בעבודה”.⁴⁹⁸

גם בגליל נצטבר מספר גדול של פועלים. היתה בצה בכנרת שנחוץ היה ליבשה, היו עבודות כביש בטבריה.⁴⁹⁹ את כל העבודות הללו נהלה ההסתדרות החקלאית. ביהודה היה מצב צבור הפועלים רע. בגליל היו משקים מסודרים כדגניה וכנרת. הפלחה הצליחה וערכה עלה. במצב כזה נוצר הבדל בין חברי המשקים בגליל והפועל ביהודה. נגלה אחד היסודות הטרגיים ביותר שעורר את מצפון החברים. הקבוצות סדרו עבודה למחוסרי־העבודה. אבל זה היה מעט. התעוררה השאלה האם יש רשות בכלל לקבוצה להבנות מחרבנו של הישוב. אם למכור את התבואה לסוחרים במחיר גבוה ‒ ולא לחברים הפועלים הסובלים. פתרון שלם לא נמצא. ומתוך הויכוח באה ההצעה על יצירת המשביר.⁵⁰⁰ להקים מחסן תבואה, ששם יקנה הפועל את התבואה. זו היתה היצירה הראשונה לכל הפועלים בארץ. עד עכשיו היו כל המוסדות גליליים. המוסד הזה נפגש באי אימון, כאוטופיה.⁵⁰¹ אחרי חצי שנה כשהוברר שבמעט הכספים עשו גדולות לטובת צבור הפועלים, התחילו להעריך אותו. הדאגה לעזרת החברים היתה עיקר הפעולה. היתה גם פעולה פוליטית לטובת החברים הנאסרים (המקרה שקרה ש־10 אנשים נאסרו בפתח־תקוה). ⁵⁰² התחילה מלחמה נגד הסיוע שבא אז מאמריקה.⁵⁰³ השתדלו ליצור יצירות משקיות. הגליל העליון היה עוד מקודם במצב הכי מפגר ‒ עד אמצע המלחמה. אז היתה קבוצת פועלים שהחליטה ללכת לאילת השחר ועבדו אצל אכרי ראש־פנה. הדבר הזה שמש רק התחלה. ההסתדרות באה במשא ומתן עם קלוריסקי. נוצרו הקבוצות של אילת השחר, מחנים, כפר גלעדי וחבורת הפועלות במתולה.⁵⁰⁴ אילו יכולנו לכבוש שטח יותר מצפון למתולה,⁵⁰⁵ אפשר שזה היה משמש גורם לשינוי גבולות ארץ־ישראל. שטח של ארץ־ישראל שב לתחיה.⁵⁰⁶ נקודת כיבוש חדשה היתה היצירה של משקי הפועלות. עלית הפועלות הלכה יחד עם עלית הפועל. מהתחלה היא סבלה כשבקשה מקלט בארץ. היתה צריכה להצטמצם. בערים היא לא כבשה מקום בקרב צבור הפועלים. רק ברגע שהפועלת התחילה לעבור לחקלאות התחילה היצירה של הפועלת. להשיג לפועלת עבודה בפרדס היה מהדברים הקשים ביותר. לא היה שום משק של ירקות ועופות בארץ. לא היה שום משק של מחלבה. צעד ראשון לשנוי המצב נעשה על־ידי חנה מייזל, שעשתה בכנרת את הנסיון הראשון, את המעבר ממשק לחוות למוד.⁵⁰⁷ בקבוצה בזמן הראשון עדיין לא היה מקום מקלט לפועלת. היתה קבוצת פועלות שנוסדה לפני המלחמה בבן־שמן, הקבוצה הראשונה.⁵⁰⁸ וכנרת היתה הראשונה שהחליטה לקבל מספר שווה חברות וחברים.⁵⁰⁹ אחר־כך קבל הדבר צורה רחבה. בעבודות צבוריות בכנרת נתקבלה גם קבוצת פועלות, שקבלה צל עצמה את הדאגה בעד סידור המטבח של הפועלים. אחר־כך התרחב הדבר ונוצרה קבוצת העשרים.⁵¹⁰ בהמשך הדברים נוסדו קבוצות פועלות בפתח־תקוה ובירושלים.⁵¹¹ ודווקא בתוך המלחמה התחילה הפועלת לרכוש לה עמדה חזקה גם במשק הכללי וגם על ידי יצירת משק עצמי משלה.⁵¹² אולם הרכוש החשוב ביותר של המלחמה היה גיבוש צבור הפועלים ויצירת חטיבה מאוחדת, מיוחדת במינה של כל הצבור. מראשית בואו לארץ ראה הפועל לפניו תפקידים תרבותיים. בימי העליה השניה היתה שלטת השפה הצרפתית ומצב העברית היה עלוב מאוד בחיי יום יום מחוץ לצבור הפועלים. צבור הפועלים הכניס לתוך הספירה שלו את הקנית והפצת הלשון. היתה יצירת עתונות הפועלים. “הפועל־הצעיר” היה הראשון למפעל זה. זאב יעבץ היה הראשון ליצירת ספרות מההוי הארצישראלי.⁵¹³ מלבד זה היה “דואר היום” של בן־יהודה שהיה נכנע לפקודות מלמעלה והיה מחוסר כל עצמאיות.⁵¹⁴ יצירת עתון פועלים, סגול הלשון העברית עלו בקושי רב. באספות שלטה האידיש במדה הגונה. בטרם שהתברר יחסם של “פועלי־ציון” לשפה העברית, הם הוציאו עתון ביידיש שנמשך זמן קצר ׳׳דער אנפאנג“.⁵¹⁵ בתר׳׳ע הקימו את עתון ה”אחדות" שנוסד על־ידי בן־צבי.⁵¹⁶ עתוני הפועלים היו המרכזים היחידים לספרות מודרנית. שם השתתפו ברנר, שמﬠונוביץ ואחרים. בעתונות בלבד לא הסתפקו. “הפועל־הצעיר” הוציא “הוצאות לעם”.⁵¹⁷ “פועלי־ציון” יסדו הוצאת ספרים פוליטית “אחדות”; מפעלם החשוב היה התרגום של “תולדות התנועות החברותיות” של זומברט, שנעשה על־ידי בן־גוריון.⁵¹⁸ התחילה הוצאת “יפת” של ר' בנימין וא׳׳ז רבינוביץ.⁵¹⁹ הספיקו להוציא שלושה כרכים של “יפת.⁵²⁰ נוסדה ההוצאה “רביבים” של ברנר.⁵²¹ להתחלות אלו היה תפקיד מיוחד בספרות העברית עד אז היתה התרבות העברית רק בטוי של המעמד הבינוני, בעל־הבית. בספרות היו מעטים הסיפורים העממיים והסוציאליסטיים. בתרס”ב הקים סירקין ב”השחר” מדור לספרות סוציאליסטית.⁵²² על־ידי “המעורר” נכנס הזרם החדש, זרם הפועל.⁵²³ בימי גורדון זה היה הזרם החינוכי בספרות.

העבודה התרבותית בהסתדרות החקלאית התנהלה בראשיתה בכבדות. ענין הספריה החקלאית נפגש בלעג על־ידי הצבור. השנוי הרציני במצב הענינים של העבודה התרבותית חל אז כשהתאספה ועידה בכנרת, שהשאלה התרבותית תפסה בה מקום חשוב מאוד והיא שגרמה לעבודה מעשית.⁵²⁴ התוצאה המעשית הראשונה היתה פשוטה ויחד עם זה מוזרה. השפה העברית יכולה להנחל רק על־ידי זה שבכל מקום ומקום צריך להמצא מורה שיתמסר רק לעבודה זו. הראשונה שמנתה לעצמה מורה היתה דגניה, ובן־יהודה ‒ חניך הגימנסיה ‒ למד שם במשך שנתים ימים.⁵²⁵ נעשה גם נסיון לבירור שאלות יסודות הסוציאליזם. הנסיון הראשון להציג פרובלימות בשאלות החברה היתה הוצאת ספרים “האדמה” שהחליטו להוציא. צבור הפועלים הראה די ערות לפעולה זו. אולם הצבור לא זכה ליהנות מההחלטה כי המלחמה שפרצה באמצע הפסיקה בזה. אחרי זמן מה נתחדשה עבודת התרבות בכנרת. נוסדה אז בכנרת ספרית הגליל.⁵²⁶ הצורך בבמה ספרותית גבר מאוד. חשבו על הקמת במה ספרותית. הרעיון שחשבו עליו בגליל, נתגשם אחר־כר ביהודה בקובץ “בעבודה”. אבל לזה קדמה חוברת קטנה – חוזר ההסתדרות לפועלים.⁵²⁷ זה היה הנסיון הראשון להקמת במה. הורגש גם הצורך בעזיבת העבודה לזמן מה ולהתמסר ללימוד בסמינר. זה הוברר בבר אז. וצפה השאלה של “ירח למודים” לשנה.⁵²⁸

 

הרצאה ח'    🔗

נגשנו אתמול בקפיצות רבות כמעט לקצות ימי המלחמה. נדמה לי שראינו כיצד גרמו שנות המלחמה עם הסבל שלהן לגבוש שבעליה השניה, הרבה יותר מאשר כל השנים שקדמו. אם הפועל של השנים הראשונות של ימי העליה היה עדיין חציו אורח בארץ, אדם אשר עוד לא ידע מה עתידו (ברובו הגדול, בהמונו, אי־אפשר היה לו לדעת מה הוא בארץ, ואבק הגולה עדיין לא הוסר ממנו) הנה אנחנו פוגשים את הפועל בשנות המלחמה כאדם אשר ספג כבר בקרבו את כל חבלי הקליטה, רכש לו הרבה במובן העבודה והמשק, הרבה מאוד במובן הלשון והתרבות. גם עצם ההסתדרות הלכה וגברה, גברה בעיקר בפעולות של עזרה הדדית; בפעולה משקית קשרה את עצמה, מבחינה נפשית, מאוד בחיי החבר. ויחד עם זה לא פסקה המלחמה בין מה שקוראים הסתדרות ובין לא הסתדרות. הויכוח הגדול אשר התחיל כמעט מהשנה הראשונה לקיום ההסתדרות על סמכותה, על ערכה בחיי הפועל, על הרצון לצמצם אותה ולעשותה לאגודה מקצועית או להרחיבה עד כדי לעשותה מכשיר עיקרי בתנועת הפועלים בארץ – הויכוח הזה לא פסק. במדה שההסתדרות גברה, גבר גם הויכוח, אפשר להגיד, גברו גם מתנגדי ההסתדרות. בשנים ההן לא היו המפלגות במובן המקובל בעולם. הן לא עסקו במה שעוסקות המפלגות בעולם, בפרופגנדה, בעבודה תיאורטית, בבחירות, בהכנה של בחירות. הדברים האלה לא תפסו, ולא יכלו מתוך הרבה סיבות, לתפוס בארץ־ישראל מקום ניכר. למעשה המפלגה היתה בשביל חבריה הכל, שאפה להיות הכל. ולהיות הכל יכלה לאו דווקא על־ידי עבודה פוליטית ואידיאולוגית, כי אם היתה צריכה לארגן את החבר במובן המשקי וגם לעזור לו מבחינת העזרה הפשוטה הדרושה לאדם. ובמידה שההסתדרות שמה את ידה על הדברים הללו, נפגשה עם המפלגות לא על שטח האידיאולוגיה והדעות, כי אם על שטח השאלה למי המפעל הזה שייך, מי צריך במפעל הזה לטפל. דוגמא קטנה לויכוחים מסוג זה היתה לא רק השאלה, מי צריך לטפל בקבוצה פלונית או אלמונית, מי צריך לשלוח את האנשים. ההסתדרות עמדה תמיד על זה שכל המו"מ עם המתישבים הנהו ענין של ההסתדרות. אף על פי כן כל מפלגה שהיתה לה האפשרות לסדר איזה מפעל משקי מחוץ להסתדרות, בחשאי, בקונטרבנדה,⁵²⁹ היתה עושה את זה.⁵³⁰ דוגמא קטנה במפעלים אחדים: בזמן הראשון נעשה נסיון להוציא אורגן שמושי חקלאי. אז התחילה הפריחה של מקצוע הירקנות, מקצוע שבאמת גבר בבת אחת בשנות המלחמה וירד פלאים מהר מאוד בשנים שלאחרי המלחמה. ואז נוסד על־ידי אליעזר יפה אורגן קטן מאוד, שנקרא כמדומני “גן הירק”.⁵³¹ מן האורגן הזה יצאו מספר חוברות. אולם גם בועידות ומחוץ לועידות היה על זה ויכוח גדול מאוד, מפני שהאורגן הזה הוצא על־ידי המפלגה. היו טענות, שהירקנים אינם דווקא חברי “הפועל־הצעיר”, החברים שכותבים בעתון אינם כולם חברי המפלגה. המפלגה טענה: מה איכפת לכם? מי שיש לו אינציאטיבה – יעשה את זה. והאנשים שהרגישו בזה קפוח ההסתדרות, הוצאת מפעלים כלליים ברשות פרטית מצומצמת, ראו בזה פגיעה.⁵³²

מן הועידות של אותה תקופה לא נשאר לנו הרבה חומר. מועידת הגליל אין כמדומני אף החלטה אחת, מלבד מה שאנחנו יודעים שנתקבלו החלטות על דבר עבודה תרבותית והותוותה גם דרך לעבודה התרבותית, שהיו בה איזה חידושים כמו הנהגת מורים בקבוצות, היו תכניות ספרותיות בכתב, אשר לא נתקיימו בדפוס.⁵³³ מהועידה השישית ביהודה נשארו החלטות.⁵³⁴ מהועידה החמישית אין כמעט זכר. ושם אין חדשות רבות. אפשר לקבל מושג על המלחמה בעד העבודה מהועידה שהיתה בסכות תרע"ז:⁵³⁵ “על הועד הפועל להשתדל להפנות את אמצעי הכספים לצרכי העבודה, ביחוד בעונות של חוסר עבודה במושבות, לסידור עבודות רזרביות בעלות ערך ישובי באחריות העובדים והקונטרולה⁵³⁶ של הועד המנהל.”⁵³⁷ בהחלטה זו יש לראות סימנים למלחמה הבלתי פוסקת של ההסתדרות עם מוסדות הצדקה בארץ, שבידיהם היתה העזרה למהגרים. המלחמה הבלתי פוסקת על זה, שהכסף יוצא לא בדרך של השפלת האדם, כי אם בדרך של יצירת נכסים ישוביים והחזקת אנשים בעבודה.

יש גם זכר לפתוח משקי הפועלות: “הועידה מכירה בחשיבות הענין של קיום קבוצות פועלות לעבודה ולגידול ירקות ביהודה.”⁵³⁸

הרעיון של מוסד כספי של פועלים אשר התחילו לדבר עליו עוד בועידה השלישית והרביעית והרעיון של בנק־הפועלים אשר עמד להסתדר כמעט לפני המלחמה – צף מחדש. במובן ידוע נתגלגל המרץ הזה ביסוד “המשביר”. אולם לא הסתפקו בזה והחליטו: “תקופת המשבר הבליטה ביתר שאת את הצורך הרב, שיש לצבור הפועלים במוסד כספי לעניני העבודה אשר ימצא ברשות הסתדרות הפועלים בארץ־ישראל.” על אופי המוסד ועל צורתו עוד לא הוחלט. יש רק רמז לשם – “הסכומים שישתמרו במחסני הפועלים, המסתדרים בימי המשבר, ימסרו אחרי עבור המשבר וגמר החשבונות ליסוד “קרן עבודה”.”

ממה שנעשה אז בגליל נשאר לנו רק דוקומנט אחד, זהו הדוקומנט של הועידה שנקראה אז “ועדת ההכנה של פועלי ארץ־ישראל”. נוצרה אז ועדה קטנה מטעם ההסתדרות אשר תפקידה היה להכין ברגע האפשרי ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל. עד הזמן ההוא לא היו עדיין כאלה. כל הועידות היו עדיין ועידות מחוזיות, מקומיות. בזמן המלחמה עם התגברות עניני ההסתדרות, עם הרחבת האופקים, בא הרעיון של הועידה הזאת. נבחרה ועדה אשר המשיכה במידה ידועה את העבודה של אותו הועד המאוחד, אשר היה לפני המלחמה.⁵³⁹ מן הועידה הזאת אפשר לדעת קודם כל באיזו מדה הורחבו כבר עניני הפועלים באותן השנים. קודם כל אפשר לראות פה את השינוי הניכר במספר הפועלים. אתם זוכרים בודאי שלועידה הראשונה באום ג’וני באו 17 ציר, אשר כל אחד היה בא־כוח של 8 בחורים. לועידה הזאת היו, לפי התכנית, צריכים לבוא צירים שכל אחד מהם יהיה בא־כוח של 25 חבר. השינוי בקנה־המידה של התנועה הובלט גם בדבר הזה. גם היסוד הרעיוני גדל. “הסתדרות הפועלים החקלאים בארץ־ישראל מאחדת את כל העובדים החקלאיים בארץ למען בצר וקדם את עניני העבודה והעובדים על ידי עזרה הדדית, סידור הענינים המשותפים הכלליים (פה בשגיאה כלליים, צריך להיות כלכליים – הערת המרצה) והרוחניים והשתתפות בעבודה הישובית.”⁵⁴⁰ במשפט הקצר הזה כבר נאמרו כמה דברים, שלא היו נאמרים בועידות הקודמות. קודם כל מלבד היסוד של עזרה הדדית, הוכרז רעיון שיש “ענינים משותפים כלכליים ורוחניים”, והם נכנסים לגדר הפעולה של ההסתדרות וההסתדרות רואה את תפקידה בהנהלת עניני ההתישבות בארץ.⁵⁴¹

אחר־כך באים סעיפים רבים המגדירים את הסמכות של משרד העבודה, שצריך היה להברא; ריכוז הנהלת המוסדות, השתתפות בעבודה ישובית, אחר־כך תכנית של עבודה תרבותית ושל עבודת “המשביר”. הועידה הזו גם עיבדה את התכנית של המוסד אשר צריך היה להקרא “קרן עבודה”.⁵⁴² אתם יודעים מההרצאות הקודמות את הויכוח הגדול מסביב ליצירת הקפא"י, הויכוח אשר בו חלק מן המתוכחים שלל את כל הרעיון של מוסד עצמי של פועלים; חלק התנגד רק לזה שהמוסד ימצא ברשות מפלגה אחת.

בצבור זה שבגליל כתבו הרבה, היתה חליפת מכתבים מענינת מאוד. בהם ניכר מאוד הלך־הרוח של האנשים שלנו בכמה שנים. בזה שהצבור ברובו הגדול החליט על “קרן־עבודה”, היה רצון לשים קץ למושגים הקודמים של הפועלים, שהפועלים אינם צריכים לברוא אמצעים שלהם. מצד שני היה הרצון להשתחרר ממוסד מפלגתי. למעשה הרעיון של קרן העבודה לא היה לרצון לא למפלגת “פועלי־ציון”, שראו בזה התחרות בקפא“י, למרות שראו בזה נצחון של הרעיון על מוסד כספי עצמי; גם בחוגי “הפועל־הצעיר”, למרות שהיו מרוצים שזה נגד “פועלי־ציון”, לא היו מרוצים כי זה היה נצחון לרעיון הקפא”י.

צריך היה להתאסף במרחביה חדשים אחדים לפני הכבוש, ואז בא הגירוש מיהודה.⁵⁴³ הועידה נדחתה. אחרי כן בא כיבוש יהודה על־ידי האנגלים וההפרדה של הארץ לשני שלטונות והפסקת כל הקשרים בין שני הגלילים.⁵⁴⁴ הועידה הזאת נדחתה עד ועידת פתח־תקוה אשר אז כבר קבלו הדברים צורה אחרת לגמרי.

ובכן, פועלי יהודה זכו להיות הראשונים להפגש עם המשטר החדש, כלומר כאן היה העיקר בשבילם לא מהות המשטר החדש, לזה עוד לא הספיקו לשים לב, אולי עוד לא חפצו לשים לב, אלא פתיחת השערים. נשמעו בשורות של נחמה. כל אותה המשיחיות הגנוזה ביהודי בכלל והגנוזה וסגורה וצמודה בפועל של העליה השניה (אשר בעצם לא נתן לעצמו, כפי שכבר יכולתם לראות, ובעצם עקר מלבו את האילוזיות הגדולות, מתוך בואו לארץ בימי משבר גדול בציונות לאחר אוגנדה, מתוך אי־רצון ללכת בגדולות והיתה הכרה שקודם כל צריך לבנות את הקטנות ולהכות שרשים ואז אולי באיזה יום מהימים נגיע לגדולות) – נעורה. אחרי המלחמה, אחרי הצפיה הממושכת התפרצו חלומות הגאולה אולי בכוח כזה אשר לא ראו שנים רבות לפני זה וגם שנים רבות אחרי זה. המצב בארץ היה מוזר מאוד: מצד אחד בא החופש והתבטלו כל הגזירות, ירד שלטון העריצים, הלב היה פתוח לכל הגדולות הצריכות להתרחש מחר מחרתיים; למעשה היתה הארץ מנותקת, קרועה. טובי החברים, כל אותם האנשים הכי קרובים לצבור, כל אחד הרגיש את עצמו כאילו חתוך למחצה. שום עבודה פנימית היתה בלתי אפשרית. היתה אפשרית רק עבודה מיוחדת אז ביהודה או בגליל. והיה צורך בעבודה גדולה של כל הארץ והדבר הזה היה בלתי אפשרי גם מבפנים וגם מבחוץ.⁵⁴⁵ עדיין היתה כל הציונות שקועה בצפיה לבואו של ועד־הצירים, למשא ומתן של ועד הצירים עם המפקדה הצבאית בארץ, שמהם צריכים היו לחכות לעליה הגדולה, להתישבות החדשה, לרכישת הנגב, לקבלת קרקעות הממשלה לכל מיני דברים גדולים.⁵⁴⁶

במצב הזה נקראה אז הועידה השביעית של פועלי יהודה ברחובות.⁵⁴⁷ זו הועידה אשר כולה היתה מופנית למצב החדש, למה שקראנו אז “לקראת הימים הבאים”. וביתר שאת מאשר בכל השנים הקודמות פרש אז צבור הפועלים כנפים, כל מה שקודם היה קצוץ כנפים. אם תשימו לב באיזה אטיות הלכו אז בארץ והתגלו המושגים בתוך צבור הפועלים, מושגים ישוביים, ציוניים, באיזה מין עקשנות לא אהבו הפועלים בשנים הראשונות לדבר על הציונות, על פרספקטיבות ועל גדולות, באיזה מידה כל רעיון ישובי יותר גדול נחשב לאוטופיה; רק בודדים יכלו להקים דברים, שהיו יכולים להיות צפונים בהם מפעלים גדולים. אבל למעשה הם היו מפעלים בודדים. כמו החורן וכדומה.⁵⁴⁸ על היקף של ציונות גדולה, של עליה גדולה, על זה לא דובר. אם תעברו על ספרות הפועלים במשך עשר השנים עד המלחמה, לא תמצאו שמי שהוא הרשה לעצמו לדבר על דברים כאלה. לא מפני שלא חשבו על דברים גדולים, אלא באיזה מין כוח, באיזה מין התאכזרות, מין פחד מהתקופה הציונית הקודמת אשר לא הביאה לגדולות וגם לא עשתה קטנות – הזהירו את עצמם הפועלים מן הדברים הללו. כל זה פרץ בתקופה של הועידה השביעית, פרץ עוד אחר־כך בתנועת ההתנדבות.⁵⁴⁹ הנה כיצד הגדירה אז הועידה את עניני העבודה הישובית בתקופה הקרובה: “הועידה מטילה על מרכז ההסתדרות, שהוא צריך לקדם את פני הועידה הציונית (ועד הצירים) העתידה לבוא לבירור דעותיו ודרישותיו של הפועל העברי לעבודה הישובית העומדת לפנינו (לא דברו על זה שהפועל צריך להגן רק על עניניו המקצועיים ולדרוש לעצמו דבר מה אלא ראו את תפקידו בהתוית הדרכים לעבודה ישובית כולה – הערת המרצה): א) הועידה רואה את מרכז הכובד של העבודה הציונית בימים הקרובים בעבודה אקטיבית כבירה לשם גאולת האדמה והלאמתה ויצירת תנאים מדיניים, ישוביים, כלכליים ותרבותיים לעליה עממית גדולה; ב) כל האדמה אשר תרכש בשעת קבלת הצ’רטר צריכה להמסר לרשות הקה”ק לעם ישראל בתור רכוש עולמי של האומה העברית; ג) צבור הפועלים העברים רואה בקרן־הקיימת את המוסד הציוני המרכזי של העם העברי אשר תעודתו ההיסטורית לרכוש את אדמת ישראל לעם ישראל למען בנות עליה ישוב עובד חפשי; ד) כל הונה של הקרן הקימת צריך להיות מוקדש רק לגאולת הארץ; ה) ההסתדרות הציונית צריכה לברוא מוסד כספי מיוחד מוקדש להכשרת הקרקע ולקרדיט אגררי ומתאים בדרכי עבודתו ליצירת ישוב עובד עברי על אדמת הקרן־הקימת."⁵⁵⁰

אם אתם שמים לב יש כבר פה, בפעם הראשונה אולי בתולדות תנועת הפועלים, הרעיון של “קרן־היסוד”, הרעיון על התישבות באמצעים ממלכתיים.⁵⁵¹ כל הענין של ההתישבות הקודמת בארץ, של ההתישבות הציונית, היה תמיד מחוסר כל דרך ברורה. לכל היותר הגיעו במשך מספר שנים לדרך, שהקרן הקיימת תוכל למסור קרקע להתישבות. אבל מי יישב? על זה לא חשבו. הציונות לא ראתה בזה תפקיד לעצמה. תפקיד של מיישב ממש לא הטילו על הציונות. יק“א טפלה בזה, חובבי־ציון טפלו בזה. כל המוסדות שנבראו לפני המלחמה, כמו חברת הכשרת הישוב והבנק, היו מוסדות כספיים עם מטרות מצומצמות, אפשר לאמר גם, עם מטרות קפיטליסטיות, לא להתישבות לאומית.⁵⁵² אם דברו על קרדיטים אגרריים, היה רצון ליצור מין בנק כזה, בנק כמו בכל העולם אשר מטרתו תהיה להלוות לבעל הקרקע על האדמה שלו. לזה היה אולי ערך בשביל פרדסני פתח־תקוה, אבל זה לא היה יכול לספק את צרכי ההתישבות העממית. כאן דברו כבר דברים ברורים: את העליה העממית ואת ההתישבות העממית אי־אפשר לסדר ולהקים מבלי שהציונות תקים מוסד להתישבות. אם תרצו לסכם את הויכוח אשר התנהל בתוך ההסתדרות על ערכה וחשיבותה ותפקידיה וסמכותה, תמצאו את הדבר הזה בדו”ח של הועידה השביעית.⁵⁵³ שם בהרצאות שונות, גם מסביב להרצאתו של שקולניק על מהות ההסתדרות ומסביב להרצאתו של יבנאלי על הועד התרבותי, מ“העבר הקרוב” של פרידמן, אשר מסר דו"ח מפורט על מצב הענינים לפני המלחמה (אגב, הזכיר לי אתמול יבנאלי שב“מסילה” ישנה סקירה טובה מאוד, מעובדת ומפורטת, על ימי המלחמה).⁵⁵⁴ הויכוח הזה אשר היה אז נרגש מאוד, חם מאוד, ואשר הפעם כבר דברו חסידי ההסתדרות בצורה יותר בולטת ויותר חריפה, בדרישות יותר גדולות מאשר בשנים הקודמות, משמש במובן ידוע סיכום אחרון עד שהתחילה תקופת האיחוד.⁵⁵⁵ חסידי ההסתדרות לא דרשו את ביטול המפלגות, לא דרשו את איחוד כל פועלי ארץ־ישראל, כמו בתקופת הגדוד, בפתח־תקוה, אלא הוסרו הכבלים מעל ההסתדרות.⁵⁵⁶ כל הויכוח הזה מכיל חומר רב להבנת ההרגשות והיחסים בתוך צבור הפועלים. אני אקריא ציטטות אחדות, לא כל כך עיוניות, של החברים שהיו אז בזמן ההוא צעירים בהסתדרות ואשר עליהם צריך היה לאמר יבנאלי: אין לי מה לאמר היום יותר ממה שחברי הצעירים יוכלו להגיד.

הנה דברים של פועל אחד זקן. בזמנו היה מן המיסדים של “הפועל־הצעיר”. אחרי כן עבר לבלתי־מפלגתיים, יוסף שפירא, אריס בסג’רה בתקופה קדומה. אחר־כך עבר שוב לחיי פועל שכיר. “יש מדגישים, כי ההסתדרות צריכה להית אך ורק פרופסיונלית ויש מוסיפים גם ישובית. מתוך קיצוניות מפלגתית באים חברי המפלגות ליטול את נשמת ההסתדרות. לפנינו עומדות שאלות ישוביות חדשות. אין אנו רוצים להתקבץ אל המטבח בשעה שאופקים רחבים נפתחים לפנינו. אנו כולנו כאחד צריכים לשאוף שההסתדרות תקיף את כל הכוח העובד. כל מפלגה לעצמה מוציאה אורגן. האורגן אינו חי הנושא את עצמו בלי תמיכה מהצד, ועל־ידי הכוח המאוחד של כל צבור הפועלים יכול היה להברא אורגן משותף חי הנושא את עצמו, שכוח השפעתו תהיה גדולה בכל השדרות. למה לבזבז כוחותינו לחנם? אין אף אחד מאתנו סותר את הסיסמא של כיבוש עבודה. ואנו כולנו סוציאליסטים. לוחמים בעד קיומנו, נלחמים במנצלים, בעד המנוצלים, כי בעד עצמנו אנו נלחמים.”⁵⁵⁷

על זה משיב חבר אחד של מפלגה אחת, יעקב ויניק: “אני בתור מפלגתי קיצוני אינני רואה כל התנגדות מצד המפלגה להסתדרות. מחפשים נשמה בהסתדרות, בה בשעה שההסתדרות צריכה להיות אך ורק גוף”.⁵⁵⁸ ונתן פרנקל, שהיה בזמן ההוא חבר נלהב ל"הפועל־הצעיר'', טען: “מה חושבים הבלתי־מפלגתיים, האם באמת רצוי שחברי המפלגות יעזבו את ההסתדרות? הדרך המשותפת היחידה שלנו היא של התאחדות פרופסיונלית ובשאלות מעבר לזה יובילו את ההסתדרות לידי הריסה.”⁵⁵⁹

חברה צעירה אחת, שאיננה עכשיו בחיים, שושנה בוגן, אמרה: “בבואי לארץ חשבתי למצוא חברה אחת יפה ושלמה שבה אתפתח ומצאתי פינות. ולא הבינותי, למה זה צריכה האמת להצטמצם דווקא בפינות קטנות. ונוכחתי כי משתדלים גם להאפיל על האמת. וכל זה בא בזכות הזכרונות המשותפים בלבד. ואני שאלתי את עצמי: האם להערכת זכרונות אנו חיים? את הזכרונות היפים נכבד ונעריך, אולם אנו הן חיים מבקשים. לא רחוק היה שגם אני אסחף והרבה זמן הייתי במבוכה אולם כוחי עמד והצילני. ואת עצמיותי ואת החיים מצאתי בתוך ההסתדרות. הזכירו פה את האלמנטים הצעירים הבאים מחוץ־לארץ. עוד טרם הספיקו להכנס אל אחת המפלגות. את אלה צריך לקחת היטב בחשבון. הם צריכים למצוא במקום המפלגות הסתדרות שלמה, שתתן מקום להתפתחות עצמית בתוך העבודה החקלאית.”⁵⁶⁰

הויכוח הזה שהיה הולך וחוזר כמעט מועידה לועידה וממועצה למועצה והיה בכל פעם נגמר בהחלטות על ביצור ההסתדרות ועל הרחבת סמכותה לא שם קץ לשאלה זו. גם אחרי הועידות היו היחסים והניגודים הללו מתבלטים בעבודה המעשית. התוצאות המעשיות היו רק שמועידה לועידה היתה האידיאולוגיה הזו גוברת. למשל מעניין איך הגדיר אז את עניני ההסתדרות – שקולניק. היה חבר המפלגה, אבל עבד בהסתדרות.⁵⁶¹ בתוך העבודה הגיע להכרה זו. הוא קודם מתאר איזו חשיבות יש בהסתדרות בשביל הפועל: מה נתנה ההסתדרות לא רק במובן המעשי, אלא גם במובן הנפשי, מקלט ומבצר. “ופה אנו מגיעים לנקודת הכאב של ההסתדרות. ההסתדרות מורכבת משלושה שותפים המאוחדים ברעיון אחד והנבדלים באמצעים, באופני ההוצאות של הרעיון לפועל. השותפים האלה נמצאים תמיד במצב ער מאוד, המביא אותם לידי התחרות הדדית בכל העבודה, גם בהשתתפותם בתוך ההסתדרות, וכאילו אין אחד קם אלא בנפילתו של השני.⁵⁶² ועל ידי מצב זה אין ההסתדרות מבחינת תערובת חימית, כי אם פיסיקלית שאלמנטיה אינם מתמזגים ועלולים להפרד. ומתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשום שאלה רצינית בתור חטיבה מיוחדת מבלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי זה על כף רגלו של שותף זה או אחר. היא מוכרחה להיות במצב של ערנות חולנית כזאת, שבמציאותה אי אפשרית עבודה יצירתית. אם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפויה לה סכנת פירוד ואין לה אותו החוזק והבטחון הדרוש ליצירה של עבודה חפשית. בין כה וכה ועבודתנו סובלת ונעכבת.”

מענין דבר אחד, שבכל הויכוח הגדול הזה שהיה בועידה, היתה במובן ידוע קפיטולציה⁵⁶³ של המפלגה. הנה אין כאן מלחמה לאידיאולוגיה: לנו יש דעות אלה על התישבות ולנו יש דעות אלה על העליה ויש לנו דעות אלה על הסוציאליזם ויש לנו דעות אלה על עתיד האומה, ומפני שיש לנו דעות אלה, אין אנו יכולים לעבוד אתכם, כי לכם יש דעות אחרות. מבלי דעת לא נשמעו הדברים הללו והצדדים שלא הסכימו לאימפריאליזם של ההסתדרות, לא באו בטענה להוכיח, מה הקו המפריד ביניהם ובין יתר צבור הפועלים ומה מכריח אותם להתבדל ולהתיחד בעבודה. את זה לא שמעו לא מפי “הפועל־הצעיר” ולא מפי “פועלי־ציון”. שמעו רק את הטענה על זכות הקיום, על רצון הקיום.⁵⁶⁴ אם תכריחו אותנו לכך, אם תפרידו אותנו מההסתדרות. אבל לא היו הוכחות שהניגודים הראשונים בין צבור הפועלים לא אבדו את ערכם. ובעצם הויכוח קמה סערה גדולה אשר הסעירה את כל הצבור בבת אחת. קם ויכוח הרבה יותר חריף. זה היה יותר מויכוח פשוט, כאילו רוח סערה – זו היתה תנועת ההתנדבות.

אינני יודע אם יש בידינו אמצעי־הסברה אשר בשנת 1928, בסיטואציה הפוליטית העולמית של היום, במצבה של ארץ־ישראל, במצב הציונות היום אפשר יהיה להסביר לצבור של עכשיו, לא רק להסביר אלא לתת בלבם להבין, מה היתה אז תנועת ההתנדבות. כל גישה רגילה לדבר הזה, כל הגדרות של השתתפות במלחמה אימפריאליסטית, כל התורות של הפטריוטיזם, כל המושגים הללו אינם מוסרים לא רק שמץ ממה שהיה בתנועת ההתנדבות אלא יש גם סכנה לכל מיני אמרים כאלה, שהם יזיפו ויטשטשו את כל ענין ההתנדבות. המעיל הצבאי, התחמשת הצבאית, הפרדים,⁵⁶⁵ כל זה היה רק לבוש חיצוני של ההתנדבות. ההכרח הזה להלחם דווקא בצבאות אלה ולא אחרים, ההכרח הזה להלחם בתורכים, זה היה הכרח אולי מגונה, אשר רבים מהפועלים קבלו אותו אולי כדבר מה מפריע במידה ידועה, כקליפה, אשר תחתה נמצא העיקר הגדול. ודאי שגם בזמן ההוא ראה אולי כל אחד מן המתנדבים את הדברים באור פרטי שלו. אם תקראו בקובץ “בעבודה” את המדור שנקרא “אגרות חברים” מבני ההתנדבות (הרבה מאוד קטעים שנכתבו לא בשביל להדפיס, חליפת מכתבים בין חברים, שנכתבו אז מתוך התסיסה הרבה שהיתה בארץ, מתוך אינטימיות יתרה של אחד לשני), אם תקראו את המכתבים האלה תמצאו שרבים מאתנו הבינו את הדברים באופנים שונים.⁵⁶⁶ מי שהרגיש ביותר את הצד הפוליטי, השחרור המדיני; מי שהרגיש ביותר את היסוד המשיחי של קבוץ גלויות; מי שהרגיש ביותר את המושג של קרבן, של שפיכת דם בשביל ארץ־ישראל; ומי שהביע בזה את רצונו לשים קץ לחייו ולשרוף את נפשו בלהבה הגדולה, להרים נס לאומה היהודית ולהוכיח שארץ־ישראל אינה דבר ריק אלא מפעל חי והקורא לכל הפועלים היהודים לבוא, לכל העולם היהודי לבוא. בענין זה באו הדברים גם מאוחדים וגם מפוזרים אצל אנשים שונים. בשביל רבים היו גם הדברים כרוכים בתקוות משיחיות גדולות, בתקוות ריבולוציוניות גדולות, שהמונדירה⁵⁶⁷ הזו היא רק מעבר לסדרי־חיים חדשים. לא היתה אז אמונה נפוצה, שבכל העולם ישתלטו בקרוב חיים חדשים, כי אם מתוך הכרה, שכאן, העובדים שיקבלו גם את הכוח וגם יהיו כובשי הארץ ידעו להמשיך את הצבאיות של הריבולוציה. אז לא ידעו שיש ברוסיה אידיאולוגיה כזו.⁵⁶⁸

הנה כותב אדם אחד: “אני הולך מפני שאני רוצה להביא את בשורת השחרור לחברים בגליל, אני ולא זר.”⁵⁶⁹ כלומר בשביל רבים הנימוק הזה בלבד לפגוש הראשון את החברים ולמסור לחברים את בשורת הכיבוש, שלא יצטרכו לקבל אותה ראשונה מפי החיל האוסטרלי, כמו שרבים מאתנו קבלו אותה, הנימוק הזה בלבד הספיק בודאי לרבים.

יש, למשל, מכתב של צבי שץ מאותו הזמן: “אני רוצה לדבר אתך ועם שכמותך. אתה נרשמת. אבל אתה באת לא באותה הדרך הקלה, שבאו אחרים. באת בדרך של פקפוקים ויסורי־נפש. כן. לנו לפועלים ולעובדי האדמה, הגדוד העברי מבשר יותר מאשר הוא יכול לבשר לאלה אשר חיים במחשבה מפשטת לבד. בדרך יותר ארוכה באנו. לא כל כך קל לעזוב את עמדתנו. ואם הרגע הריבולוציוני הזה קרא אותנו לכך, עלינו להטביע את חותמנו על היצירה הזאת. המיליציה תהיה, אינני מפחד פן היא לא תוצר. עוד יבואו גדודים מאמריקה, ממצרים, הכוח יברא, אבל אם זה יהיה כוח שלנו, לזה אני דואג. מפני זה חבל לי מאוד, שאתה ושכמותך עומדים מן הצד ולא השתתפתם ביצירת הגדוד. גדודנו, הגדוד הארצישראלי, לא צריך להיות ולא יהיה כמו אלה שיבואו מחוץ־לארץ. פרינציפי העבודה הכי קדושים צריכים להיות חרותים על דגלנו, דגל מחנה יהודה, והם צריכים להיות הכוח הרוחני המשפיע ומחנך את כל אותם הצעירים בחירי העם, שיבואו אלינו בגדודים מחוץ־לארץ. עדיין לא היינו מוכנים לקבל פני האורחים. ואולם פה במועצה (מועצת המתנדבים – הערת המרצה)⁵⁷⁰ הרגשתי כי ההשגחה נותנת לנו את האושר הזה. מובן שלא תהיה לנו שום רשות לזה, אם אנו נשאר לעבוד והם ילכו במסירות נפש על שדה הקרב למות בעדנו. בזה אנו צריכים להשתוות אתם ורק כשבמסירות־נפש נעבור אתם את כל הארץ ונראה להם: הנה פה עבדנו, הנה שם שדות, הנה מחרשות מושלכות, שעזבנו והן מחכות לנו – רק אז נקנה לנו ידידי נפש, רק אז אולי יתגלה אותו היחס הנפשי הפנימי, שכל כך דרוש לנו בחיינו החברותיים המחודשים. לא מיליציה היא העיקר ולא אותה אנו צריכים להעמיד בראש מגמת הגדוד, כי אם אותם הפרינציפים הקדושים אשר אינם צריכים להתבטל בתוך רעש המיליציה, לשמור עליהם, אם לא להשמיע לעת עתה בתור מטרת הגדוד. זהו חוב ראשון שלנו ברגע הנוכחי. והם: עבודה, הלאמת הקרקע, שפה ותרבות עברית.”⁵⁷¹

והנה כתב אחד שתי שורות: "לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו. בעדו הולכים, בעדו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב.⁵⁷²

את הבטוי היותר נמרץ להתנדבות נתן יבנאלי במאמרו שנדפס בקובץ “על הסף”, שהיה כולו מלא רוח הגדוד וההתנדבות. מאמרו ששמו “דברי המחייבים”, זהו מאמר אשר כל המשיחיות הלוהטת של הזמן ההוא נשארה במידה ידועה, עד כמה שאפשר למסור בדברים כתובים, נשתמרה במאמר הזה.⁵⁷³ אולם לתנועה הזו קמו גם מתנגדים, אולי לא כל כך רבים, אבל חזקים מאוד. הנה כותב אליעזר יפה באותה התקופה: “אולי מפני שלא הכינו שורש, נגרר אחרי כל מקסם כזב. אינני יודע מדוע, אולם ההרגשה העמוקה אומרת לי, כי סופו של האקטיביזם הארצישראלי לקצץ בנטיעותינו המועטות כאן אשר עלו לנו בדמים מרובים. רבים בקרבנו אלה אשר תנועה זו הכתם בסנורים ומי יודע סופו של דבר. לבי מנבא לנו רעות מתנועה זו.”⁵⁷⁴

בדרך כלל “הפועל־הצעיר” ברובו – אם כי בחלקו הקטן גם הוא התנדב והשתתף באקטיביות רבה יחד עם שאר המתנדבים⁵⁷⁵ – הרי המפלגה ברובה הגדול ובמוסדותיה הרשמיים עמדה באופוזיציה להתנדבות. הדבר הזה יצר בתוך צבור הפועלים – בתוך מצב זה של סערה מוחלטת, ודאות מוחלטת של מתנדבים וודאות מוחלטת של מתנגדי הגדוד – נוצרו יחסים מחודדים מאוד. הנה כותב חבר אחד של “הפועל־הצעיר” שהלך לגדוד: “חלום חלמתי. תארתי לי את הרחבת תנועתנו בצורה כזו שתכיל בה לא רק את הצעירים בעלי־ההכרה, אלא את כל השדרות הבורגניות, את כל ההמון. נוצר גיוס כללי, ההסתדרות מקיפה וחזקה, שמתנדבת לצרכים, שהשעה הגדולה דורשת מאתנו. 500 בחורים בריאים היודעים לחיות בחברה, סבלנים, במלה אחת “שלנו”, הולכים לנשק. והשאר ממלא את כל העבודות שהארץ דורשת: חקלאות, שמירה, הוראה, רכישת אדמה וכן הלאה. תשאלנו: ואם כן ילקחו לנשק הצעירים הכי מסוגלים לעבודתנו ובמקומם יבואו חדשים? וכאן מוכרח אני להתודות לפניך, כי תארתי את הענין כך: כל חבר־המתנדבים בוחר מתוכו את האנשים ההכרחיים הדרושים למען נהל כל מקצוע. למשל, 50 פועלים מומחים שינהלו את כל הצד הסידורי המעשי שבעבודות החקלאיות וכו'. כך תארתי לי את האקטיביזם הארצישראלי. חשוב היה שכל השדרות יכירו בתנועה זו, אם גם לעת עתה לא הצטרפו אלינו. התנועה תלך, תתרחב ותתחזק, עד שיבוא המומנט של האקטיביזם הכללי, אם לכל שאיפותי אני קורא רק חלום, אשמה בזה ההתנגדות.”⁵⁷⁶

והנה כותב אחד המתנגדים המתונים:

“אני לא התנגדתי לאקטיביזם, מפני שרוחי לא עמדה בי. הושפעתי מרוח הקודש. אחר קושי המשבר, שדקר ושבר לבבות, יכולנו לחשוב, שהפועל ישאף כעת למנוחה ולנחלה. והנה אותה הנכונות הרעננה להקריב את החיים בשביל משאת הנפש. הלא זה ממלא את הלב בגאון פנימי. “שמירת הקיים” (זה היה הלוזונג של “הפועל־הצעיר”, שחבריו אמרו שאסור להחריב את העמדות, שבזה שהולכים לגדוד, מחריבים את העמדות הקיימות – הערת המרצה) לא העסיקה את מוחי הרבה. חבל לי רק על החומר התוסס הזה, שהספיק ליצור יש מאין, ולהיות לאיזו מהות ולתת בטוי לשאיפותיו, וזהו שעכב בעדי מלהתחבר למתנדבים, לבל תלך לאבוד כל הקונסטרוקציה החברותית והנפשית, עמל שנים רבות. והנה לדאבוני אני רואה שככה הוא הדבר. רוב חברי ההסתדרות הם בגדוד. ממאה פועלים בפתח תקוה נשארו רק 17. הרוב הגדול מתנדב והגדוד עדיין לא נאשר. הוא בטח יסחוף את כל הטוב שבנו. מצבנו הן בתור פועלים, שהיתה להם עמדה, הן בתור גוף מאורגן – ההסתדרות – ניזוק הרבה מאוד. אי־אפשר להגן על עמדה כשאתה עומד לעזוב אותה. אי־אפשר לסדר שום עבודה ממשית. החלטנו בדבר עבודה תרבותית. מי יהיה הנושא שלה?”⁵⁷⁷

ודאי ידוע לכם שתנועת ההתנדבות הסעירה אז גם את הפועלות בארץ. ומצבן כמובן היה הרבה יותר קשה. אם המתנדבים חכו הרבה חדשים וטולטלו הרבה בין יאוש ותקוה, אם יקבלו אותם, אם יאשרו את הגדוד העברי – כמה פעמים היה כבר מוחלט שענין הגדוד אבוד, הלא התקוה של הפועלות היתה עוד יותר חלשה. יחד עם מהלך־הרוח אז בארץ פעל גם אלמנט של יאוש. אי־אפשר היה לעבוד עבודה רגילה, עבודה יום־יומית. היה מצב טראגי.

שושנה בוגן אמרה: “לפי דעתי רוב הצעירות אין מקומן בגדוד. והצער שלהן מצער, כי רואה אני בהתנדבותן שלילה גדולה, כי כל דבר הנעשה מתוך חוסר תוכן, לא ימצא את פתרונו בגדוד. ואילו היו נמצאים כרגע כוחות מעשיים, בכדי להראות דרכים ופתרונות בעבודה, כי אז כדאי להציל. לי נדמה כי השטחיות של מעשה הצעירה בפרט, תהיה שם בולטת מאוד. וזה יחליש אותה במקום לחזקה. לא כן אני. ברגע שהחלטתי, ראיתי את כל המכשולים בצורה עוד יותר כבדה (את זאת כתבה ילדה בת 20 שנה בערך – הערת המרצה) ואין לי פקפוק של חולשה כי אם דרך ישרה. וברגע שארגיש שאני כולי תלויה מאחרים ואיני נותנת באותה המידה שנפשי היתה יכולה לתת, מיד אשוב לעבודתי. ושם אין לפקפק כי אתן ואקח. אותו החיוב הגדול שישנו לי בגדוד, ממש אותו החיוב נשאר גם אחרי הגדוד. לו במקרה איזו סבה מספקת לא היתה נותנת לי ללכת לגדוד, אזי באותו האור הגדול הייתי נשארת בעבודתי מבלי להביט מי אתי.”⁵⁷⁸

עם הדאגה הזאת, עם הויכוח על הגדוד, היתה גם דאגה גדולה ורבה למצב הענינים בהסתדרות ובתנועת הפועלים. הנה כתב אז יבנאלי בדבריו אודות הפועלים במושבות: “יש יאוש יותר מדי, פני הפועל העברי גם כיום ראוים לכבוד. הצבור שלנו הוא הצבור הכי בריא בארץ. אסונו שהוא אינו מסודר. גם ענין מכירת הלחם (היו אז פועלים שנסחפו בזרם של רווחים קלים בענין של אפית לחם – הערת המרצה) מצד פועלים אינו אלא השבולת שנאחזו בה משפחות טובעות בים של יסורים ועוני שלש שנים וגם זה יעבור. ובכן המשטר החדש מצא אותנו בעוכרינו. מה לעשות? העם היה רעב. אחרי שלוש שנים ואולי אחרי שלשים שנה של חיים כאלה נתגלה איזה סך־הכל. נאמינה נא שאחרי שלשים שנה של עבודה אחרת יתגלה סך־הכל אחר.”⁵⁷⁹

הבטוי היותר נמרץ להתנגדות לגדוד ניתן במאמרו של מרדכי קושניר: “דברים שלא בעתם”, אשר שם אולי בוטאו כמה דברים, כמה חזיונות חולים מאוד בחיי צבור הפועלים במשך כל השנים הקודמות, כמו הרעיונות על חיי השמירה, על הניגודים שהיו בשמירה, על העונש הפנימי הגדול שהיה כרוך בשמירה. בפעם הראשונה נאמרו שם הרבה דברים בעלי־משקל בענין הערבים. ההתנגדות לגדוד היתה מחלטת. וגם הרבה מאוד בקורת נשמעה לעצם המצב הפסיכולוגי של אותו מהלך־הרוח של תקופת ההתנדבות.⁵⁸⁰ ההבדל בין ההתנגדות הזו ובין התנגדות אחרת היא, שכותב הדברים ידע את הכוח הגדול שיש להתנדבות, ידע להעריך את הכוח הזה, והיה בין אלה אשר חפצו שההליכה, שפירוד הדעות לא יפרידו את צבור הפועלים. צריכים אתם גם לדעת, כל גורל הגדוד לא היה כפי שחשבו עליו. אולם בדרך כלל חשבו, גם ההולכים וגם הנשארים, שאלה ההולכים היום לגדוד הם הולכים על מנת לא לשוב. היה חשבון, שעל־ידי אבדן האנשים, התנועה אובדת גם את הקנינים שרכשה לעצמה. לפני הליכת המתנדבים התאספו לאספה כללית כל פועלי יהודה, ההולכים לגדוד וגם כל הפועלים הנשארים. זו נקראה אספת הפרידה, כי היא התכנסה ללוות אחדים לפני הליכת הגדוד. אם אתם רוצים לדעת את מהלך־הרוח של המתנדבים, את הלך־הרוח של הצבור הכללי, לא רק האינדיבידואלי, תוכלו למצוא את זה בגלוי־הדעת שהחברים המתנדבים השאירו, כעין צוואה.

גלוי־הדעת של החברים המתנדבים: "תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי ארץ־ישראל. בטרם צאתנו מתוך העבודה אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי אהבה, יסורים ורצון יצירה, אנו רואים צורך לאמר דברים אחדים. בתנועת ההתנדבות אשר קמה בעם רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונהדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים. אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, שהעבודה של הפועל בארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גלויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.

אנו מקווים ומצפים כי תנועת ההתנדבות אשר בעקבה מוצא כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו וחיי העם, התחלה היא לתנועת התנדבות כבירה אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, שיעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד ואת תשוקת הגאולה הלוהטת ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין עם עובד."⁵⁸¹

מבלי להרבות בדברים, תבינו שבין הלך־הרוח הזה של ההתנדבות הארצישראלית ובין התפיסה האקטיביסטית המקובלת בעולם אז, בין התפיסה שז’בוטינסקי היה לה לפה ולשליח, היתה תהום גדולה מאוד. והתהום הזאת התגלתה אחר־כך בתוך חיי הגדוד, במקום שצבור הפועלים וכל הקרובים לו היו צריכים במשך כל ימי קיומו של הגדוד להלחם על תפיסתם הלאומית המשחררת של תנועת הגדודים.⁵⁸² אבל הדבר הזה לא נוגע לפרק שלי שאני מספר עליו. תולדות הגדוד הארצישראלי עוד לא נכתבו כלל. כל הקטעים שנשארו הם רק חלק קטן מסערת ההתנדבות, חבלי היסורים, קיומו וכניסתו של הגדוד. חלק מתולדותיו התחיל לכתוב אליהו גולומב בזמן האחרון.⁵⁸³ אם זה יגמר, אז תהיה לנו תעודה חשובה. אבל למעשה אין לנו כיום שום תעודה מקיפה על הדבר הזה.

באותה אספת הפרידה דברו גם על ההתנדבות, אבל הויכוח של ההתנדבות כבר נגמר. למעשה דובר על הצלת מה שיש להציל. ובין הדברים שיש להציל היתה ההסתדרות עצמה. והנה ניסו בכל האמצעים לקשר את הגדוד גם להבא, בהיותו בבגדי־צבא, לקשר אותו עם תנועת הפועלים בארץ. נתקבלו החלטות: א) החברים המתנדבים נשארים גם בתוך הגדוד חברי הסתדרות הפועלים. ב) חברים אשר בגדוד ממשיכים לשלם את מס החברים וקובעים תשלומים לקרן העבודה. ה) המרכז (כלומר המרכז החקלאי – הערת המרצה) צריך לסדר קשר של מכתבים וידיעות בין החברים אשר בגדוד ואשר בעבודה. ו) הועד המרכזי של ההסתדרות שנבחר בועידה הרחובותית ממשיך את עבודתו: החברים המתנדבים – בתוך הגדוד והחברים הנשארים יחד עם בא־כח ועדת הפועלות – בתוך העבודה.

אחר־כך נתקבלו כמה וכמה החלטות על דבר הצורך של עבודה יוצרת אז בארץ. “על ההסתדרות לדאוג להמציא לכל הפועלים אפשרות של עבודה פוריה ומחנכת.” הכוונה: להכשיר אותם לעבודה הישובית העתידה. אז גם נוצר על־ידי ההסתדרות מפעל משקי על־ידי אליעזר יפה, מן חות לימוד לפועלות.⁵⁸⁴ י’א) “האספה רואה צורך וחובה בסידור מועצת תימנים לבירור מצבם, לשם הגשת תכנית עבודה מעשית לועדה הציונית. האספה מביעה את רצונה, כי הח' יבנאלי ישאר לזמן מה לסדר את העבודה הזו.”

כאן בא גם ענין של עבודה תרבותית. “י’ב) האספה רואה חובה להמשיך את העבודה התרבותית גם בגדוד וגם בעבודה. באפשרות הראשונה לסדר בארץ ירח למודים.” כפי שאתם רואים האפשרות הזאת באה רק כעבור 12 שנה (הסמינרים של “הבחרות” והנוער העובד").⁵⁸⁵

ובאספה הזו כבר היתה התחלה של אותה הדרישה התמידית של תנועת הפועלים לפתיחת השערים. י’ג) “האספה מודיעה לקומיסיה הציונית⁵⁸⁶ על דבר הצורך הגדול ההכרחי להכניס כוחות עבודה חדשים בארץ, לסדר בהקדם האפשרי עלית חלוצים. י’ד) האספה מביעה את הצפיה הגדולה של כל צבור הפועלים לעבודה ישובית גדולה אשר תקרב אותנו אל מטרתנו.”⁵⁸⁷

ככה בערך, בצורה סכימטית מאוד, מסרתי לכם על תקופת ההתנדבות. על כל פנים תקופה זו ראויה מצדכם ללמוד רציני. מלבד הדברים שציינתי לכם, הייתי מציע לכם לקרוא גם בקובץ “על הסף”;⁵⁸⁸ לכל הפחות את הדין וחשבון של אספת המתנדבים. שם היו הכל, לא רק הפועלים המתנדבים. זו נקראה ועידה ראשונה, כנראה שחכו לעוד ועידות.

מן הדברים הבלטריסטיים של התקופה ההיא – הם אינם רבים (אתם רואים שבתקופות הקודמות יכולנו ללוות את מאורעות החיים בבטויים ספרותיים), אולם עד כמה שאני זוכר ישנו מהזמן הזה רק ספור אחד של צבי שץ “בתיה”.⁵⁸⁹ גם בחוברת “האדמה” כרך ב' בערך, של משה כרמי, אחד המתנגדים, ששם נמסרה בהרבה נשימת הימים ההם.⁵⁹⁰ אצל גורדון יש מאמר על ההתנדבות. יש למאמר הזה ערך בתור מאמר של גורדון, אבל לא היתה לו שייכות לתקופה ההיא. השאלה מה תהיה עמדתו של גורדון, העסיקה כמעט את כל פועלי יהודה. אלה היו בטוחים שהוא יהיה בעד הגדוד ואלה היו בטוחים שהוא יהיה נגד הגדוד. אבל הוא אז לא היה ביהודה. רק אחרי כבוש הארץ כשרעיון הכבוש לא היה, ובצורה אחרת גם שם בגליל כנראה היה ויכוח ומאמרו של גורדון נשאר אצלו אז בכתב יד ונדפס רק בזמן האחרון. הוא לא בא בחשבון כגורם בזמן ההוא, אבל מלבד חשיבותו הפרטית והרעיונית יש בו גם מן האתמוספירה שנוצרה בגליל עם ההתנדבות.⁵⁹¹

 

רשימה ביבליוגרפית להרצאות הח' ב' כצנלסון    🔗

על הנסיונות החקלאיים הראשונים:    🔗

1. יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים, ירושלים, תרפ"ד.

2. ספר היובל של פתח־תקוה, תרל“ח־תרפ”ה, בעריכת יערי ומ' חריזמן, תל־אביב, תרפ"ט.

3. שלמה הלל’ס, מקוה ישראל, חוברת מנוקדת על תולדות המקום לנוער, הוצאת ספריית “לנוער” של הקרן הקיימת, חוברת ג', תל־אביב, תרפ"ח.

מימי ביל"ו:    🔗

1. חושי הארכי, “בימי מעשה, רומן”, השלוח בעריכת אשר גינצבורג (אחד־העם). כרך ב‘, ברלין ניסן־אלול תרנ"ז; כרך ג’, ברלין, טבת־סיוון תרנ"ח.

2. חסין, מיומן אחד הבילויים, זכרונות, תל־אביב,תרפ"ה.

3. דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, זכרונות, כרך ראשון, אודסה תרע“ט; כרך שני, אודסה תרפ”ח.

4. פלשתינא, קובץ מאמרים ברוסית, יצא לאור ברוסיה, 1884.

5. זלמן דוד לבונטין, לארץ אבותנו, חלק א', זכרונות, תל־אביב תרפ“ה־תרפ”ח.

6. מנשה מאירוביץ, “קומץ הזרעונים הראשון”, רשומות א', מאסף לדברי זכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור בישראל, תל־אביב, תרפ"ה.

7. אריאל (לייבוביץ), גדרה, חוברת מיוחדת, הוצאת לונץ. תולדותיה של המושבה גדרה בשנים תרמ“ב־תר”ס. מתוך לוח ארץ ישראל לשנת תרס"א.

8. דב חביב לבמן, ראשון לציון, הוצאת “לנוער”, חוברת ד', תל־אביב, תרפ"ח.

מימי חבת־ציון:    🔗

1. מאמרים מאת אחד־העם: “אמת מארץ ישראל”, שני מאמרים שתפרסמו בשנים תרנ“א, תרנ”ג; “הישוב ואפוטרופסיו”, השלוח, כרך ט‘, תרס"ב; “שליחי עם עני”, השלוח, כרך ז’, תמוז תרס"א.

2. זאב יעבץ, הארץ, ורשה, תרנ“א (1891). פרי הארץ, קובץ פובליציסטי, ורשה, 1894־1892. גאון הארץ, קובץ פובליציסטי, ורשה, תרנ”ג־תרנ“ד (1894־1893). מציון, מאסף ספרותי, ירושלים, תרנ”ה (1895). ראש השנה לאילנות, ורשה, תרנ"ב (1892).

3. תרבות לאחים – לא פוענח.

4. הספר לא נכתב על־ידי זאב יעבץ. נראה שמדובר בספרו של משה סמילנסקי, משוט בארץ. לא הצלחנו למצוא הוצאה מוקדמת של הספר. הופיע בכתבים ה', מאת משה סמילנסקי, תל־אביב, תשי"ג.

5. ממראות הארץ, סיפורים, ורשה, תרנ"ב (1892).

6. יהושע ברזילי, כתבים, זכרונות, יפו, תרע"ג (1913).

7. סמילנסקי, זכרונות, תל־אביב, תרפ"ח (1928).

8. א“ש הרשברג, משפט הישוב החדש בארץ־ישראל. סקירת מצבו החברתי של הישוב בתקופת עלייה ראשונה. וילנה, תרס”א (1901).

מראשית העליה השניה:    🔗

1. יוסף ויתקין, “קול קורא, מאמר”, הארץ והעבודה, קובץ לספרות ולעניני העבודה והישוב, יפו, תרע“ג־תרע”ט (1919־1913).

2. מאיר וילקנסקי, “באר חפרנו”, “בחר הגלילה”, סיפורים שהתפרסמו בהעומר, כתב־עת לעניני ספרות ופובליציסטיקה, בעריכת ש' בן־ציון, 1908־1907.

3. דוד בן־גוריון, “ביהודה ובגליל, זכרונות”. נתפרסמו בלוח אחיעבר, קובץ שני. עסק בעיקר בענייני ספרות, בעריכת מ' ליפסון, ניו־יורק, תרפ"א (1921).

4. א“ד גורדון, “מכתבים מארץ־ישראל”, מכתב א‘. אחד מארבעה מכתבים באידיש שנכתבו בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה ומתארים את מצבו של הישוב. נדפסו בעיתון היהודי־גרמני דער יודע. המכתבים מקובצים בכתבי א"ד גורדון, כרך ב’, תל־אביב, תרפ”ו.

5. יוסף חיים ברנר, פובליציסטיקה, כרך ו', הוצאת שטיבל, תל־אביב, אין שנת הוצאה. סיפורים: “עצבים”, בקובץ שלכת, לבוב, 1911; “בין מים למים”, ורשה, תר“ע (1910); “מכאן ומכאן”, ורשה, תר”ע־תרע"א (1911־1910).

6. דוד שמעונוביץ, אידיליות: “יובל העגלונים”, תל־אביב, תרפ“ג (1913); “ביער בחדרה”, תל־אביב, תרפ”א (1921); “מצבה”, תל־אביב, תרפ"ח (1928).

הויכוח על כבוש העבודה:    🔗

1. יוסף ויתקין, “כבוש העבודה וכבוש הקרקע”, מאמר, הפועל הצעיר, תרס"ח (1908־1907), גליון 11־10.

2. י' אהרונוביץ, “כבוש הקרקע וכבוש העבודה”, מאמר, נתפרסם בקובץ הארץ והעבודה, תרע"ג, רבעון שנוסד על־ידי “הפועל הצעיר”, יפו, 1919־1908.

3. א' שוחט, “יצירה לאומית וחשבונות”, מאמר, שם.

4. א“ד גורדון, כתבים, כרך א', מאמרים, תל־אביב, תרפ”ה.

5. קובצים להכרת התקופה: העומר – קובץ לענייני ספרות ומדע בעריכת ש' בן־ציון, תרס“ז־תרס”ט. הארץ והעבודה – ראה הערה 24. כתבי יוסף ויתקין, זכרונות, יפו, תרע“ב. יזכור, קובץ זכרון לחללי הפועלים העברים בארץ־ישראל, בעריכת א”ז רבינוביץ, יפו, תרע“ב. מסילה, ספר לימוד וקריאה למבוגרים, ירושלים, תרפ”ד. על הגבולין מאת ר' בנימין, רשימות ומאמרים, וינה, תרפ"ג. אחדות, שבועון, עיתונם של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, בעריכת ז' שור וזרובבל. יצא לאור בשנים 1915־1909. הפועל הצעיר, שבועון, בטאונה של מפלגת “הפועל־הצעיר” בעריכת י' אהרונוביץ. יצא לאור בשנים 1970־1907.

הויכוחים בהסתדרות החקלאית:    🔗

1. שלושה מאמרים מאת ברל כצנלסון: “מבפנים”, הפועל הצעיר, שנה ה‘, תרע"ב (1912־1911), גליון 23־22. “מושבי פועלים”, מאמר, שם, שנה ו’, תרע“ג (1913־1912), גליון 13־12. “מתוך העבודה”, יצירת ישוב עובד, שם, שנה ז', תרע”ד (1914־1913), גליון 15.

2. בעבודה, קונטרס חברים לבעיות השעה, יפו, אלול תרע"ח.

3. יצחק וילקנסקי, בדרך, ספר מאמרים, יפו, תרע"ח.

התישבות:    🔗

1. א“ל יפה, “ליסוד מושבי עובדים”, מאמר, הפועל הצעיר, תרע”ט, גליון 2.

2. הקבוצה, קובץ לענייני הקבוצה ואורח חייה, תל־אביב, תרפ"ה.

3. אחדות, ראה הערה 27.

תימנים:    🔗

1. ש' יבנאלי, סיפור מסעו לתימן. התפרסם בהפועל הצעיר, תרע“ב, 19־18 בנובמבר 1912, וכן בספר הלימוד מסלה, ירושלים, תרפ”ד, עמ' 40.

2. האדמה, ירחון לענייני ספרות וחברה, מיסודה של “אחדות־העבודה”, בעריכת י.ח.ברנר. יצא לאור בשנים 1921־1919.

שנות המלחמה:    🔗

1. בין הזמנים, חוברת מאמרים בהוצאת מפלגת “פועלי־ציון”, צפת, תרע"ו, (1916).

2. בין המצרים, קובץ לעניני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל, בהוצאת “פועלי־ציון”, בעריכת זרובבל, ירושלים תרע"ה (1915).

3. דוגל, צ“ל ציגל, במאסר ובגולה, תיאור רדיפות היהודים בארץ־ישראל בשנת תרע”ח, יפו, תרע"ט (1919).

4. ב' כצנלסון, “המשביר”, סקירה לראשית תרפ“ד, תל־אביב, תרפ”ד.

5. י“ח ברנר, “המוצא”, סיפור, הארץ והעבודה, חוברת ה', יפו, תרע”ט.

ההתנדבות:    🔗

1. על הסף, קובץ ספרותי ופובליציסטי בהוצאת מפלגת “פועלי־ציון”, ירושלים, תרע"ח.

2. מרדכי קושניר, “מחשבות שלא בעתן” – צ“ל “דברים שלא בעתם”, העבודה, אגרות חברים, יפו, אלול תרע”ח, עמ' 79.

3. צבי שץ, “בתיה”, סיפור. נתפרסם בהאדמה, כתב־עת ספרותי ופובליציסטי, כרך ב‘, ניסן תר“פ־ניסן תרפ”ג, עמ’ 490.

4. משה כרמי, “קטעים”, יומן, האדמה, שנה א‘, תל־אביב, תר"פ (1920), חוברת ב’.

יצירת “אחדות־העבודה”:    🔗

1. אחדות העבודה, קובץ פובליציסטי בהוצאת “אחדות־העבודה”, יפו, 1919.

2. ילקוט אחדות העבודה, קובץ ספרותי ופובליציסטי למורשת “אחדות־העבודה”, תל־אביב, תרפ"ט.

3. י"ח ברנר, כרך ז', מאמרים, הוצאת שטיבל, ארץ־ישראל (אין שנת הוצאה).

 

הערות:    🔗

הסטינוגרמה הזאת היא מדויקת ובלתי מתוקנת; דחינו את פרסומה עד עתה, כי חשבנו שתמצא האפשרות לח' ב.כ. לעבור עליה ולהכניס את התקונים הדרושים. מחלתו הממושכת ופעולותיו הפוליטיות לא אפשרו לח' ב.כ. לעשות זאת. והיות וחסר בספרותנו מורה דרך ללמוד תולדות תנועת הפועלים בארץ, ראינו את עצמנו נאלצים להדפיס את הסטינוגרמה בצורתה זו.

הסטינוגרמה הזו נדפסה במאה אכסמפלרים ואינה מיועדת להפצה, אלא אך ורק לקבוצות הלימוד של הבחרות הסוציאליסטית ושל הסתדרויות נוער אחרות.

הערה למהדורה השניה:    🔗

במשך השנים שעברו מאז הופעת המהדורה הראשונה (טבת תר"ץ) גבר עוד יותר הצורך בספר תולדותיה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל. לדאבוננו, טרם היה באפשרותו של הח' ב. כצנלסון לעבד את הסטינוגרמה של הרצאותיו על נושא זה בסמינריון הארצי של ה“בחרות הסוציאליסטית” (נובמבר 1928). למען ספק במידת מה את הצורך הדוחק, אנו מוציאים הרצאות אלה במהדורה שניה. במהדורה זו לא הוכנסו שום שינויים מלבד הגהה נוספת.

בגלל תנאי־ההדפסה, הכתיב של החוברת איננו אחיד. גם אחרי ההגהה השניה נשארו שגיאות בולטות אחדות, כמו: “אכן קציר העם” במקום: “אכן חציר העם”, בעמוד 36.

מהדורה זו, כקודמת, מוצאת במספר אכסמפלרים מצומצם ואינה מיועדת להפצה.