בנטות השמש לערוב הוציא שלמה הזקן, כמנהגו, את חמשת סוסי המאפיה מן האורוה אל המגרש הגדול שבפאתי העיר. שם כבל אותם בחבלים ארוכים אל כלונסאות קבועים באדמה. משכילה מעשיהו הלך אצל אחת מעגלות־הלחם החונות בשולי המגרש, וישב על היצול, לשמור שלא יתאנו פרחחים לסוסים.
אותה שעה יצא הילד חנניה מחצר ביתו, ורץ לעבר המגרש הגדול. כאשר קרב לשם הבחין בו שלמה והכיר את הטרחן הקטן, הבא תמיד בשעה זו להטיל אבן בסוס השחור והנתלה בוקר־בוקר בירכתי עגלת־הלחם שלו, כאשר היא מתנהלת בכבדות במעלה הרחוב.
“הי, ילד!” קרא בחומרה, “הסתלק מכאן!”
חנניה עצר, אך לא ניכרה בו שום נטיה לחזור על עקבותיו.
“אם תזרוק אבנים בסוסים, ארביץ לך מכות”, אמר שלמה.
“אני לא זורק אבנים”, אמר חנניה.
“אתה ילד קטן, אבל שקרן גדול”, אמר שלמה. “כל יום אתה זורק אבן גדולה על השחור”.
“לא”, אמר חנניה.
“ומה זה אתה מחזיק עכשיו ביד שלך?” שאל שלמה, מצמצם את עיניו קצרות הראיה.
“פרוסת לחם”.
“בוא הנה, ילד”, אמר שלמה. “בוא הנה מסביב לסוסים”.
חנניה עקף את הסוסים. השחור היה מובדל במקצת מיתר הסוסים, כיאה לאציל. ייחדוהו מהם תמירותו, רעמתו העבותה, קימורי אבריו הנאים וזנבו רב־המידות. הוא היה מחכך נמרצות את רעמתו ברגל קדמנית שלו. בפתיעה היה זוקף לעתים ראשו ומשלח מבטים־ברקים לעברים. במשוך דבר את תשומת עינו, היה מסתער כלפיו, אלא שהחבל, שענב את צוארו מזה ואת הכלונס מזה, היה מתמתח ומרתיעו. גאווה מושפלת אפפתהו בקבלו את דין השעבוד ושובו לחכך את רעמתו ברגלו השלוחה.
“אני אטעם קצת מן הפרוסה שלך, ילד”, אמר שלמה, מגחך בערמה רבה, בגשת חנניה אצלו. “ומה יהיה, אם ארגיש שאבן אני נושך, ולא לחם?”
“זה לחם, באמת”, אמר חנניה, מראה לזקן את פרוסתו.
“לחם ממש?” אמר שלמה בפתיעה גדולה.
“כן”.
“וחמאה מרוחה עליו?”
“היא כבר התייבשה”.
“זה לא טוב לפה שלי, שינים אין לי”, אמר שלמה. “לא נתנה לך אמא שלך משהו יותר טוב לאכול מהפרוסה הזאת, היבשה?”
“היא נשארה לי מהאוכל שקיבלתי לבית הספר”.
“ומה תעשה בה?”
“באתי לזרוק אותה לסוס השחור”.
שלמה גרר בזקנו, מהורהר. עיניו הדלוחות סקרו את הילד בחשדנות.
“ילדים צריכים להבין בעצמם, שאסור להתעסק עם סוסים”, אמר.
“אני זורק לו אותה מרחוק”. אמר חנניה.
“השמירה שלי היא לא מפני שהסוסים יכולים לברוח”, אמר שלמה. “אני שומר שאנשים לא יבואו להתעסק עם הסוסים”.
“אני לא מתעסק עם הסוסים”, אמר חנניה.
“אתה משליך כל יום אבן על השחור”.
“אני משליך אליו את הלחם שאני שומר בשבילו”.
שלמה בחש בזקנו בתהיה.
“הוא לא יודע שזה לחם”, אמר. “וכשמרגיזים את הסוסים אנשים שהם לא מכירים, הם בורחים ועושים נזקים, מי ישלם בעד הנזקים, המאפיה או אתה?”
“אבל אותי השחור כבר מכיר”, אמר חנניה.
“פעם תפסתי אחד שהתחיל להתעסק עם הסוסים ונתתי לו מנה כזאת, שהשופט הפחית לו את הענש, מפני שכבר קיבל מספיק ממני”, אמר שלמה.
“אותי הוא מכיר”, אמר חנניה. “אתה זוכר שהשחור ברח ורץ ברחוב?”
“אני זוכר!” אמר שלמה בהתעוררות גדולה, חופת מכנס שמאלי שלו, וחושף רגל גרמית, עקומה ושעירה. “יש לי מזכרת מאז. רואה את המכה הזאת? היא מבעיטה של השחור ביום ההוא. יכולתי להרויח מאה לירות, אילו הייתי מבוטח אז בחברת ביטוח”.
“אז כולם ברחו, ואני לא הספקתי, והוא עבר על ידי ולא נגע בי בכלל”, אמר חנניה.
“מאות יכולתי להרויח ביחוד שמאז הרגל שלי לא כל כך בסדר, וצעד גדול קשה לי לעשות”, אמר שלמה, מלטף את רגלו.
“כולם ברחו לבתים”, אמר חנניה. “אפילו השוטר נפחד ונכנס לחצר”.
“כשאני יושב בעגלה זה לא חשוב”, אמר שלמה. “אבל כשאני צריך לסחוב סלים מלאים לחם מהעגלה לחנויות, אני מרגיש ברגל כאילו קיבלתי את המכה אתמול. כשאני דופק בשחור בשוט, אני מזכיר לו את זה”.
“הוא ראה אותי. ועבר על ידי ולא נגע בי”, אמר חנניה.
שלמה שמט מידו את המכנס, ורגלו העקומה נתעלמה מן העין.
“עכשיו לך, ילד”, אמר. “אני לא רוצה לשבת כאן ולחשוב כל הזמן, ברגע שאני אסתכל הצידה תרוץ אתה לזרוק פרוסת לחם לשחור”.
“אני אזרוק אותה בזהירות”, אמר חנניה.
“תן לי אותה, וארשה לך לעמוד כאן ולהסתכל בסוסים”, הציע שלמה פשרה.
“תרשה לי כל יום?” שאל חנניה.
שלמה התבונן בילד בערמומיות.
“בתנאי שלא תתלה לי בבוקר מאחורי העגלה שלי”,
“אבל אני לא נתלה”, אמר חנניה.
“בעינים שלי אני רואה אותך עושה כך כל בוקר, כשאני נוסע לחלק לחם, ואתה הולך עם הילקוט שלך לבית הספר”.
“אני לא נתלה, באמת”.
“כל בוקר אתה נתלה מאחורי העגלה”, אמר שלמה בבטחה רבה. “ואני מצליף בך בשוט שלי כל פעם, אבל אני חושב שאני לא פוגע בך, מפני שאתה לא מסתלק עד שהעגלה מגיעה לסוף העליה. בירידה אתה מפחד, ועוזב את העגלה”.
“אתה פוגע בי”, אמר חנניה, חופת שרוול קצר של ימינו וחושף חבורה אדומה. “זה מהשוט שלך. ובגב יש לי עוד שני סימנים, ועוד אחד, ישן מאד, על הצואר, כאן, רואה?”
שלמה קרב עיניו אל החבורות.
“סימנים יפים”, אמר. “ואני חשבתי שאף פעם לא פגעתי בך, מפני שתמיד אתה נתלה עד סוף העליה”.
“בחיי שאני לא נתלה”, אמר חנניה.
“אתה משקר, ילד”, אמר שלמה, ונימת אכזבה בקולו. “אתה מפחד להגיד את האמת”.
“אני דוחף”, אמר חנניה.
“את מה אתה דוחף?”
“אני דוחף את העגלה”.
“מדוע?” צעק שלמה.
“שיהיה קל לשחור למשוך אותה בעליה”, אמר חנניה.
לרגע נבטו הזקן והילד זה בזה בדומיה.
“לא הרגשתי אף פעם שאתה דוחף”, אמר שלמה.
“אני דוחף בכל כוחי, שכה אחיה”, אמר חנניה.
“יש לי בעליה די צרות גם בלעדיכם, ואני מוכרח עוד להשגיח במה שנעשה מאחורי?” אמר שלמה בתלונה. “אין פלא שאני מתרגז ומרביץ בשוט”.
“אני דוחף והעגלה עולה!” קרא חנניה בהתלהבות.
“הדחיפה שלך היא כמו דחיפה של זבוב. השחור לא מרגיש בכלל שאתה דוחף”.
“אני דוחף חזק! חזק!”
“שים את הידים שלך על העגלה הזאת ודחוף”, אמר שלמה. “כמה שתרצה להזיז אותה, היא לא תזוז”.
חנניה הוציא מכיסו ניר, עטף בו את הפרוסה, טמן אותה בכיסו, והלך אל מאחורי העגלה. שלמה קם וקרטע לשם, להתבונן בו. חנניה סמך כפותיו על העגלה, והתאמץ בכל כוחו לדחוף אותה. היא לא ניזוזה ממקומה. הוא נסתייע בכתפו, ורגליו היחפות חפרו בורות קטנים באדמה, מעוצם המאמץ. העגלה לא משה. בעינו נקוו דמעות, והוא הרפה.
“אבל השחור מרגיש”, אמר בקול בוכים.
“לא צריך לבכות בגלל סוס”. אמר שלמה. “יש אנשים מסכנים יותר ממנו, ואף אחד לא מרחם עליהם”.
חנניה מחה את עיניו באגרופיו הקטנים.
“הוא מרגיש שאני דוחף בשבילו”. אמר.
“ילד טפש”, אמר שלמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.