רקע
שרגא גפני
עליתו ושקיעתו של פלמחאי

“ויקרא אל האיש הלבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו ויאמר ה' אליו: עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוֹכה… והנה האיש לבוש הבדים אשר הקסת במתניו משיב דבר לאמור עשיתי כאשר ציויתני”.

יחזקאל ט'


 

בפתח־דבר    🔗

במלחמת השחרור, בבית־חולים צבאי, הכרתי את אנוש לראשונה. הוא נפגע בגבו, מרסיסי רימון, בהתקפת גדודו על משטרת נגבה, בשעה שאני נפגעתי בכדור בזרועי, בהסתערות גדודי על המשלטים הסמוכים למשטרה. עוד בטרם החלים מפצעיו שנפצע מרמוני המצרים בהתקפה זו, חמק אנוש לעיני מבית החולים כדי לקחת חבל עם יחידתו, בה כיהן כסמל, בקרב על הגבעה עשרים ושתיים הנודעת; כי שמועה גונבה אליו שהגבעה אגוז קשה לפיצוח היא ויש צורך בלוחמים של ממש שם. הוא הוחזר עד מהרה מן הגבעה למיטתו בסמוך למיטתי, והוא מחוסר מחצית רגלו השמאלית. היא נתנגפה במוקש מצרי… זה היה סוף “הקריירה הצבאית” שלו. אחרי שהחלמנו שנינו, שמרתי על קשר קל עמו, כי נקשרה נפשי בנפשו. בחור “סתם” היה, אך בעיני היה המופת לנוער העברי הגא, הלוחם הנועז, שהביא בדמו ובזיעתו לתקומת ישראל. כדי כך גא היה, עד שדחה בשאט נפש את ההטבות המיוחדות שהעניקה הממשלה לנכי מלחמת השחרור, מתוך טענה כי לחם שלא על מנת לקבל פרס, או נדבה… בקיבוץ־הספר שאותו יסדו חבריו לגרעין־ההתיישבותי ביחידת הפלמ"ח אליה נשתייך, לא מצא מקום לעצמו. כנכה חש כי אינו יכול להשתוות בכל חובות־הקיבוץ לחבריו, חשב שרק למעמסה נסתרת הוא עליהם… ובמחשבה זו עזב את קיבוצו ובא העירה. משרכש לו בעיר, בדי עמל, מכונית, במעט כספו ובכסף אשר הלווינו לו אנו, כל יודעיו ומכריו, נאבק בעקשנות עם משרדי ממשלה שונים, עד שניתן לו סוף־סוף הרשיון להסיע בה במכוניתו אנשים. על מונית זו היתה פרנסתו.

הננו עומדים עתה בעיצומו של קיץ שנת תשט"ו.


 

פרק ראשון: בנתיבות התיירים    🔗

החום היה סמיך – יכולת לממשו. התייר שנכנס למוניתו של אנוש הרגיש ברע. בתוך המונית הרשה לעצמו להוריד את העניבה ולפתח את כפתורי החולצה העליונים.

“תמיד זה כך, כאן?” שאל את אנוש באנגלית.

“בחורף קריר יותר”, ענה אנוש, מתקשה בביטוי. נזכר, שלא שמע אנגלית בניב שכזה מאז נהרג בוב, אותו בחור טוב שבא כמתנדב מאמריקה לפלמ"ח.

“אתה רוצה לשוטט סתם, או שיש לך מטרה מיוחדת?” הוסיף ושאל האמריקאי. כששכר אותו, לא אמר לו הלז מגמתו מהי; שאל אותו רק אם מוכן הוא לנסיעה בת־יום. הסכים – שיער לעצמו שהברנש רוצה, כאורח האמריקאים, לתהות על קנקנה של ישראל מבעד לאשנבי המונית.

“יש ויש!” הכריז האמריקאי. הוא היה ברנש בשלהי גיל העמידה, מרובע במקצת, פניו סמוקים, שערו מאפיר. “היכן התרחש אצלכם איזה שהוא קרב גדול על משטרה?” הוא מעלעל בפנקסו. “משטרת נגבה…. לשם אני רוצה. מכיר את המקום?”

“מכיר”, השיב אנוש. דעתו זחה עליו. יראה, אם כן, את המשטרה הישנה, שם נפצע בפעם הראשונה, ולמרבה הצער, לא האחרונה… למעשה לא ראה אותה, את המשטרה, מאז ליל ההתקפה הגדולה עליה, לפני שבע שנים. בוב נפל אז בין הגדר השניה והשלישית שלה, או שמא היה זה בין הגדר הראשונה והשניה… אותם צרורות־רימונים שהתפוצצו מסביבם…

“אינך חייב לנסוע כל־כך מהר”, קרא האמריקאי. “עיתותי בידי”.

חושש לעורו. אנוש האט את הנסיעה במקצת. אמריקאי מדושן נוחיות חושש לעורו ונוסע לראות מקום בו התרחש קרב מר. לבטח ציר של איזו אגודה שם, בברוקלין שלהם – של חייטי־חולצות או עושי־כובעים. מאותם נדבנים. בא לארץ כדי לראות בעבור מה הם משלמים ולספוג מנה של השראה־ציונית מעלילות מלחמת השחרור.

התייר האמריקאי היה מעלעל בפנקסו.

“כשנעבור מ־ע־ב־ר־ה תאמר לי, או־קי?”

“או־קי”, השיב אנוש. ובכן – ממש כפי ששיער. בפנקסו של התייר כתוב, בודאי, “ביקור במשטרת נגבה, ביקור במעברה, ביקור בקיבוץ, ביקור בישיבת הכנסת, ביקור במוסד דתי, ביקור ב…” יתכן גם כתוב שם – “ביקור בביח”ר לנעליים (לברר אפשרויות של השקעת כספים, להיועץ עם עורך־דין)", וגם “ביקור אצל מר שטריכמן (למסור לו מכתב המלצה, לשמוע מפיו את האמת על הצנע, על רדיפת היזמה הפרטית, על היתרי היציאה וכו'…)”. אמריקאים אלה, התנהגותו של האחד דומה לזו של השני כשתי טיפות מים. הם אצים ורצים אנה ואנה, מתפעלים כילדים מכל מראה־עיניהם, או, לעתים, מותחים עלינו הישראלים ביקורת כאילו הם שופטינו ומורינו וסבורים שתמורת הכספים שהם שולחים לכאן רשאים הם לאמר לנו מה טוב ומה רע. ואילו אנו, החיים כאן בין הפטיש והסדן ונושאים בעולה על הוייתינו העלובה, בדלות ובסכנה מתמדת, ותלויים בכספם, מה נאמר להם ומה נדבר?

הוא שמע את האמריקאי מדבר, מאחוריו. “באשר למשטרת נגבה זו”, אמר הלה, “קרב גדול התחולל עליה?”

“כן”, השיב קצרות.

“יודע פרטים?”

“משהו”.

“הראינו שם לערבים את נחת זרוענו, מה?”

הראינו! אלה סבורים כבר שתמורת כספם שותפים הם במלחמת־השחרור! מה יאמר לו?

“הראינו להם. הם הראו לנו”, השיב.

“האם תתנגד לשאלה פרטית? לקחת חלק במלחמה?”

“אני נכה מלחמה”, אמר אנוש, והתחרט מיד.

“זה נפלא! סליחה, כוָנתי, שמח אני שאתה מאלה שלחמו, איך זה היה, קשה?”

הנה הגענו אל הנושא החביב עליהם: “כיצד אנו (כולל תייר מדושן עונג ונוחיות, מנציגי חייטי־מנהטן או כובעני־ ברוקלין) עמדנו יחדיו במערכה”… לך וסַפּר לאחד שכמותו מה קשה היה לזחול אל גדרות התיל של המשטרה, לפוצץ את הגדר הראשונה, להזדחל בין המוקשים שמאחוריה, מתחת לסילוני הכדורים הזוהרים, בין נפצי הרימונים המצריים המוטלים עליך מהחלונות ומהמרפסת, מעל לגוית חברך בוב, שזחל לפניך ונפגע, להגיע אל הגדר הבאה, לפוצצה, לזחול הלאה, לתוך ההתפוצצות המהממת…

הדוד העשיר מאמריקה יצטרך ליצור את האשליה שאף הוא שותף למלחמתנו בכוחות עצמו – הוא לא יסייע בידו. יש דברים שהכסף לא יקנה אותם לעולם.

התחכם וענה סתומות. “עובדה היא שיצאנו מעסק־מלחמה זה איך שהוא כמנצחים”.

“האם אינך גא על נצחון זה?” שאל האמריקאי בחשד.

“אני? כנראה שכן”.

“אתם שכאן אינכם נוטים להעריך את מה שפעלתם במלחמה, לפעמים”.

“אולי אתם שבחוץ־לארץ מפריזים בדמיונכם”.

“כך אתה סבור?”

“כל אחד רואה זאת כפי שנוח לו”.

“אני מבין את כונתך”. האמריקאי השתתק לשעה ארוכה.


 

פרק שני: מרומי שדה    🔗

המכונית היתה מגמאה את הכביש. אנוש הוציא סיגריה מכיס מעילו והציתה בקופסת גפרורים כשהוא משתמש ביד אחת בלבד במעשה ההדלקה. נוסעו עקב אחר תנועות אצבעותיו הזריזות בהתפעלות.

“היכן אתה נכה?” שאל מיד לאחר שסילון עשן פרח מפי הנהג.

“במקום לא טוב”. השיב אנוש בגסות.

“אינך משתוקק לשיח בזאת, אני מבין”, אמר האמריקאי בחפזון. “אולם – האם קבלת טיפול רפואי מתאים? ובכלל, הדאגו לך? באמריקה, למשל, מקפידים מאוד בנכי מלחמה”.

“אין לי על מה להתלונן”, השיב אנוש קרות. הרי לא יספר לו שכדי לשמור על זקיפות קומתו ויתר מרצון על ההטבות הניתנות לנכי מלחמה, אף כי רגלו האחת קצרה במחצית מחברתה, שכן השגת ההטבות כרוכה היתה לעתים בצורך לבקש ולהתחנן… ושביסורי־שאול הגיע לידי עבודת נהג במונית, עבודה אשר בה אין חשים במומו ואין מטילים בו מבטי רחמים מאוסים.

האמריקאי המשיך בשלו, “ומהמדינה עצמה, מהארץ, מהאנשים, מהחיים כאן, שבע רצון אתה?”

הגענו אל השאלה המפורסמת, הרהר אנוש. ומדוע לא אזמר לו סוף־סוף גם אני את הפזמון השגור בפי כל? “הארץ כולה ליקויים וחסרונות, והאנשים – אזלת ידם זועקת לשמיים”, השיב. “באשר לשלטונות, המסחר החפשי והיזמה הפרטית בעיניהם הם – שוק שחור! היתרי היציאה הפכו את המדינה למחנה ריכוז אחד גדול והמעברות המפורסמות של קליטת העליה, שמע לי, אינן אלא בורות שופכין חברתיים, המציפים את הארץ בהמוני מקרים סוציאליים…”.

“הי! רגע אחד בבקשה…” קרא האמריקאי בערמה. “שכחת להוסיף בראש הרשימה את המפתח המפלגתי המהולל ואת הפרוטקציה שבלעדיה אין מסתדרים כאן!”.

“אכן, עיניים פקוחות לך”, אמר אנוש.

“הוצאתי מלים מפיך, נכון?” קרא האמריקאי בנצחון. “המצב כאן במדינה רע להחריד”.

“קלעת למטרה”.

“חושבני גם שלא טיפלו בך כהלכה כשהפכת לנכה מלחמה”, הוסיף האמריקאי.

“אולי גם בזה יש אמת”. ענה אנוש כעוסות. “ועתה, הרי מעברה לפניך”. הוא עצר את המונית לפני גבעה מכוסה אהלים שחומים.

“מענין מאד”, אמר האמריקאי. הוא יצא מהמונית.

“בא עמי?” שאל את אנוש.

“לא”.

“אם־כן, חכה!”

הוא הלך כלפי האהלים. אנוש הצית סיגריה שניה בזנב הראשונה ועצם את עיניו. רוצה היה להיות כבר אצל מצודת המשטרה.

…אותו ערב, כשעמדו לתקוף שוב את המשטרה, בפעם החמישית, אמר לאותו מתנדב שבא לפלוגה שלו, לבוב, “שמע! הלילה אני הולך להביא”. “מה יש? נמאס לך לחיות?” צחק אותה שעה בוב. הוא ענה, “אני אומר לך שאני מרגיש שאני הולך להביא”, ובוב, אמריקאי שזוף העור, מוצק השרירים, בהיר המבט, טוב המראה, החייכני, אמר אז, “אין דבר, זוהי מין עייפות־קרב שתוקפת ברנש לפעמים. אתה גבר, את המשטרה הזאת מוכרחים לקחת הפעם”.

“ומה תעשה כשתגמר המלחמה, בוב?” שאל אותו לפתע. למעשה רצה לשאול אותו מה מעשיו כאן, בליל חושך, כמתנדב ביחידת פלמ"ח, מול משטרת־נגבה ומול המות האורב בתוכה, תחת לרקוד ג’ז באיזה מועדון לילה בברודוי – והשאלה היתה מאותן שאלות־של־שטות ששואלים לפעמים לפני שיוצאים לפעולה. “אסתובב פה”, השיב לו בוב באותה שעה של ערב קרב, “וכשהענינים כאן יסתדרו במקצת, אביא את הזקנים שלי משם, השמש הזו תלהיט את דמם מחדש”.

האמריקאי חזר כעבור שעה ארוכה מזיע ומיוגע. “איום! איום!” קרא בהתיישבו בכבדות במושב האחורי.

“כן, התנאים במעברות איומים”, הסכים עמו אנוש.

“לא, התכוַנתי לחוֹם”.

“הנמשיך בנסיעה?” שאל אנוש, מבולבל מעט.

“כן, אני משתוקק למעט רוח שתנשב עלי”.

כשנרגע האמריקאי מעט פתח ואמר: “משום מה סבור היית שתנאי המעברה יבהילוני?”

“משום שמבהילים הם. ואתה אינך סבור כך?”

“אני סבורני שמפעל גדול עושים אתם בארץ הזאת. מביאים אתם לכאן בני־אדם מורדפים ומפוחדים ומשקמים אותם ונוטעים בהם רוח חדשה. אלא שרבים בכם כאן יש שאינם מעריכים כיאות את המתרחש בתוככם, כפי שכבר סחתי לך”.

“או, כפי שסחתי אני לך, אתם שבחוץ לארץ מפריזים בדמיונכם”, השיב אנוש בחריפות.

“ואני לידך אתקע – לא זכית, לדעתך, בטיפול רב לאחר שהפכת נכה־מלחמה”.

“מה כונתך? אתה חוזר ואומר זאת!”

“כונתי פשוטה”, אמר האמריקאי ללא היסוס. “בודאי אין אתה אלא אחד מאלה שניזוקו אישית בשעת חבלי הלידה של המדינה וסבור אתה שלא קבלת את המגיע לך ולבך מר עליך, ומתאונן אתה, כמו כל אותם האחרים”.

“אילו אחרים?”

“אלה המתריעים באזני מאז דרכו רגלי כאן על הליקויים הרבים במדינה זו שלהם – מאומה אינו נושא חן בעיניהם, ואין הם אלא ברנשים שניטל עליהם לוַתר על משהו בכדי שתקום המדינה על בסיס של ממש, או ברנשים הסבורים ששום דבר אינו טוב למדי בשבילם, כמוך”.

אנוש שם ידו בכיסו והוציא סיגריה. האמריקאי היה מצפה לתשובתו, וכשזו לא באה, השתפל במושבו ועקב בצפיה מבעד לאשנבים על נוף הדרום המישורי־למחצה והגבעי־למחצה, הרצוף פרדסים ושדות חרושים. נקודות ישוב חדשות, שבתיהן הבלתי גמורים סדורים בשורה או במרובע, הלבינו על רקע האדמה החום. אנשים עמלו בשדות. הכביש עצמו סאן מתנועת מכוניות עמוסות מוצרי חקלאות או חמרי בניה. הארץ עמדה בבנינה.

אנוש היה מהרהר. אמריקאים אלה סבורים שכספם מקנה להם זכויות. מוסר הם מטיפים. מכיר אני טיפוסים אלה. מכיר אני תוכם כברם – אינם אלא מאלה העומדים מחוץ לזירה ומותחים ביקורת על חברם העומד בה על נפשו.

נזעף השליך את הסיגריה מבעד לחלון.

“קדימה! אמור את אשר על לבך!” שמע את האמריקאי אומר מאחוריו.

הוא יאמר לו.

“נוח מאד לבוא הנה עכשיו ולדבר גבוהה” ענה. “אולם רק לאלה שהקריבו קרבנות־של־ממש בכדי להקים מדינה זו, כמוני, שנתתי למענה חתיכה מרגלי השמאלית, זכות לדבר כך. די לי בויכוח זה, ועמך הסליחה”.

“כרצונך”, השיב איש־שיחו קדורנית.

“בין כה וכה, אנו באים למקום”, אמר אנוש.

על גבעה רחוקה התנשא בנין כביר ממדים – משטרת נגבה, מחוצת הכדורים והפגזים. המונית החליקה כלפיה במהירות. אנוש הצביע על הגבעות שבצד הדרך. בעל כורחו אמר:

“רואה אתה – כל שעל אדמה מסביבנו רוה דם, קרבות קשים התחוללו כאן”.

האמריקאי לא ענה. שתיקת־אלם ירדה עליו. כמכושף הביט בבנין שהלך וגדל לעיניהם ככל שהתקרבו אליו. לעומתו תקפה את אנוש תשוקת הדיבור.

“נטלתי חלק בהתקפה על המשטרה”, אמר. “נפצעתי לא הרחק מקיר הבנין. כשנתקרב אראה לך את המקום ואסביר לך בפרטי־פרטים את מהלך הקרה ההוא”. האמרקאי שתק. אנוש עצר את המונית לפני שער הכניסה ושניהם יצאו מתוכה. הבנין המנוקב ככברה התנשא מעליהם. ריגשה עזה תקפה פתע את אנוש.

“הנה, רואה אתה, משם באנו, מן העבר ההוא. הלילה היה חשוך. חשבנו – נגיע בהשקט אל הגדרות, נחתוך, נתקרב אל הקיר, נפוצץ ונתפרץ. אלא שגילונו. באש תופת פתחו עלינו. לא היתה ברירה. התקדמנו בתוך האש לתעלה ההיא… בוא, ניגש לשם ואסביר לך ביתר דיוק”.

הוא נטל בזרועו את האמריקאי, שהאזין לדבריו בפנים אטומים, בעוד עיניו תרות את הבנין, את שרידי הביצורים שמסביבו, את המורדות האיטיים של הגבעה שעליה עמדו. אנוש משכו אחריו. “נתמזל מזלך שדוקא אני נזדמנתי לך. תשמע הכל ממקור ראשון”, אמר. רוח טובה נחה עליו, ובעודם צועדים כלפי המעלה, הוסיף בהלצה, “ואז תקבל תמורה מלאה לכספך”.

האמריקי עצר.

“סלק טעות אחת מראשך, ידידי”, אמר בקול שקט. “לא באנו לכאן כדי שתשמש לי מורה־דרך־לתיירים. באתי לראות את המקום שבו נפל בני”.

אנוש סבר שאזניו הטעוהו. “בנך נפל בהתקפה על משטרה זו?”

“כן”.

“ומה שמו?” שאל אנוש בנשימה עצורה, למרות שכבר ידע את התשובה. הרי הדמיון שבין האב לבן גילה אותה. וכל אותם זכרונות חוזרים ונשנים…

האמריקאי ענה, “שמו היה רוברט. קראו לו בוב”.

“אני יודע”, אמר אנוש. “הוא נפל לידי ממש. היה בחור של ממש. אהבנו אותו”.

האמריקאי הביט בו בשתיקה.

“הוא היה חבר טוב שלי. הרהרתי בו כל הנסיעה. ברי לי שמראה פניך הזכיר לי אותו”, הוסיף אנוש. הוא שאל את עצמו" “מדוע אני מאושר כאן כל כך. מדוע טוב לי כאן כל כך?” בינתיים דיבר אל האמריקאי, “שמע! רשאי אתה להיות גא בבוב שלך. הוא היה בחור כארז – אחד הטובים בגדוד שלנו”.

“הטוב ביותר היית כנראה, אתה, מה?” שאל האמריקאי קרות.

ענה לאמריקאי, “אל תזלזל בי. הייתי לוחם לא רע”.

“מזלזל אני בך”, אמר האמריקאי, “מפני שנטשת את המערכה”.

“נטשתי?”

“כן. התותחים נשתתקו, אמנם, אך מה בצע בנצחון שבמלחמה, אם נרתעים בחורים כמוך מהמאבק הקשה יותר, הממושך יותר, שבא עלינו עתה? זוכר אני יפה את הדעות שהשמעת באוזני לפני שעה קלה. יפה־יפה זוכר אני אותן”.

אנוש חכך בדעתו, בורר את מיליו בטרם יאמרן. “אולי תקפה אותי עייפות־קרב הבאה לאחר לחימה”, אמר בחיוך. “להבא אהיה בסדר. אל דאגה. את המדינה הזו אנו מוכרחים להקים על יסודות איתנים, והקם נקים אותה”.

פני האמריקאי אורו. “שמי איזידור כהנא”, הציג עצמו. “שמח אני לפגוש חבר של בוב”.

“שמי אנוש, אנוש לב־ארי”.

הם לחצו יד.

“עתה אנו שותפים למשימה”, הוסיף איזידור כהנא בחיוך.

“כיצד – שותפים?”

“באתי הנה להמשיך במקום שבוב שלי הפסיק”, אמר איזידור. “אני משתקע כאן”.

“ברוך הבא”, אמר אנוש, כובש רטט שבקולו.

לפתע ידע מדוע הוא כה מאושר כאן. כאן, במעלה גבעה זו, בדרך היסורים אל קיר המשטרה המנוקב, המתנשא מאחוריו, אין הוא מצטער עוד על שום דבר. הוא רוצה להמשיך בדרך גדולה, גאה זו, ויהיו יסוריה קשים כאשר יהיו.


 

פרק שלישי: במכבסה הציבורית    🔗

בעיצומן של אותן שנות החמישים, עת ישראל בת השבע לוקה היתה ברבות מן המחלות שלוקה בהן רך־נולד מדיני בצעדיו הראשונים – עת נתרבו בה גלויי שחיתות במנהיגות, ובעיתונות גאָה גל הכותרות הזועקות חמס על מקרי סחר־מכר נפשע בעמדות־מפתח בשלטון, מצד “נבחרים של העם”, על “עסקות” מפוקפקות בנכסי הכלל ובכספיו, ועל מעילות שאינן יודעות שבע בקופות־הציבור… עת שפל עוד יותר השפל החמרי, והמריאה מעלה־מעלה השאיפה שלוחת הרסן למותרות ול“רמת־החיים הגבוהה”, בעוד המוני־העם שרויים בדלות מנוולת – עת מאמרי הכלכלנים סחו בפגעים רעים במפעלים ממלכתיים, בם גדלו לפתע עד להפליא “הכשלונות הטכניים” ובד־בבד נתמעטו עד להתמיה ה“מיליונים המושקעים”… עת במאמרי חכמי הסטטיסטיקה והחברה סופר, בין השיטין, כי ירידת הישראלים מישראל גוברת והולכת… ואילו העליה אליה הופכת למעשה של ציד קולות בוחרים למפלגותינו… עת מכתבי הקוראים לעורכים זעקו ביתר און על משוא פנים מצד השלטונות, ועוד עוולות משוועות לאזרח הקטן מצד תופשי המשרה – כותב הייתי אני באחד מעתוני הערב הנפוצים פסקאות קצרצרות, מפולפלות, נשכניות, מתחת לכותרת “במכבסה הציבורית”. תודות למדורי זה הפכתי לאימת אנשי השררה והעסקנים משרכי־הדרך למיניהם – הן אלה שזכו להתכבס במכבסתי והן אלה שחשו, כי “יום כביסתם” קרב ובא. הצלחת מדורי רבתה מ“יום כביסה” ל“יום כביסה”, ובד בבד עמה עלתה תפוצת העתון, שהיה לי לבמה.

והנה, אותה שעה של עשית חיל, נקראתי לפתע לשיחה עם אבי.

אבי, כיצד אתארנו? הוא איש שחצה את כברת־הדרך מסמולנסק שברוסיה עד לכפר־השבעה שבארץ ישראל, ברגליו ממש, לפני חמישים ושש שנה, והוא רק “בן ששה־עשר אביבים” – ינוקא הנמלט מבית הוריו לקחת חבל בגאולת המכורה העתיקה ובבנייתה; אכר קשה עורף מראשוני הראשונים, ואדם המקפיד גם בישיבתו לחיות על פי עקרונותיו שלו, אף משגיח על מעשי צאצאיו וקוראם לחזור למוטב כל אימת שחשד כי סרחו וסטו מעקרונותיו אלה. הבנתי שסרחתי ושסטיתי מהם, ונסעתי, איפוא, לנוה המשפחה העתיק שבמושבת ילדותי הגלילית, לקחת מוסר אב, ואני תמה לדעת פשעי מהו ומהי בעצם חטאתי.

אבי קידם את פני במילים, שהיו כמקלחת צוננת לראשי חמום ההצלחה.

“מה אתה רוצה לומר לי במכבסה הציבורית שלך?” שאל אותי, “שאין כבר דברים טובים בארץ?”

“יש, אבל…” אמרתי, ומהיותי מנוסה בשאלות מעין אלה דרשתי מיד דרשה מהירה ומהוקצעת, לאמור – שמה שטוב בחיינו הרי מובן מאליו הוא, ואין שום צורך להרחיב את הדיבור על המובן מאליו; אך באשר לשלילי שבישראל, באשר לצללים…

“תראה, יוחאי, תעזוב את זה!” אמר לפתע אבא, ונעימה של דאגה גדולה נתנגנה בקולו.

הוא נתן בי מבט חודר, הוא המבט, שבגיל שבעים ושתים עוד היה בכוחו לטעת בי אותה ההרגשה הנשכחת, שהרגשתי עת תפסני ואני בן שבע, שותה בגניבה בצים בלולנו. הוא אף לא הניח לי לגמור את נאומי. המשיך ואמר לי, שיש סימנים לשיפור המצב המחריד, שיש אף השגים של ממש – הנה הוקמו כך וכך נקודות חדשות בשממות הארץ, כך וכך קיבוצי ספר, ואילו אנשים נפלאים יושבים בם! ובאשר לעליה, כמעט כל יהדות תימן, למשל, הועלתה ב“מרבד הקסמים” ויהדות עיראק באה הנה עתה בעממיה. האוכל להכחיש, כי כל יהדות בולגריה כולה, או כמעט כולה, כבר כאן? האין אני רואה שהעניינים מסתדרים לאט־לאט, ובכל השטחים!? ובכלל, יש יותר טוב מרע בישראל, והנה לפי “המכבסה” שלי משתמע שהכל רק רע, רע…

מעט־מעט הבינותי, במרוצת הויכוח הנוקב שניטש בינינו, שאין ה“זקן” שלי רוצה, פשיטא, להכיר בצידה המכוער של מדינת ישראל. הרי בהכרה שכזו הוא יבטל, בדיעבד, הרבה מטעמה של אותה בריחת הנער “בן ששה־עשר האביבים” מבית הוריו לארץ המכורה, להקים בה מדינה זו.

וידי היתה בסופו של ויכוח על התחתונה, כי כל הטיעונים הנוספים שהעלתי בדבר חובת העיתונאי להוקיע את הזוהמה שבחיי הציבור לא עמדו בפני הנימוק שהעלה אבי, בבחינת “הנשק הסופי והמוחלט” שלו.

“אז תשמע”, אמר לי אבא, “אני רוצה שתדע כמה זה קשה ללב שלי, שהכל יוצא ממך רע. אתה יודע שאני כן מעריך את מה שאתה כותב. ובכן, תבטיח לי להפסיק!”

הואיל ואין מתוכחים עם לבו הכואב של אב בן שבעים ושתים, מצאתי עד מהרה את עצמי נועל את ה“מכבסה הצבורית” המוצלחת שלי – אמנם, לא לפני שוידאתי בדקדקנות, כי לא היתה שום פניה אליו, אל אבא, מצד “גורמים מפלגתיים” שונים שנתכבסו אצלי יתר על המידה, וביקשו, אפשר, לחסום את פי באמצעותו.

אפס, כאשר שמע אברהמי, עורך העיתון שלי, על החלטתי לנעול את “המכבסה”, האשים אותי ברכרוכיות. אין מחסלים עסק פורח כ“מכבסה הציבורית”, אמר, ומסר את המדור למכבס כבד־לב ממני. מכבס זה היה עיתונאי שאינו יודע רחם, איש אשר עזב לפני שנים אחדות את קיבוץ־הספר שלו לשם “מלחמה עד חרמה” בשחיתות; אבל כבר החלו מרננים עליו, שנוטל הוא דמי לא־יחרץ מעסקנים ופקידים שנתפסו בקלקלתם, לבל ישחיר פניהם ברשימותיו…


 

פרק רביעי: עם אדם נסער    🔗

בשעת אחר־הצהריים של יום קיץ אחד, שבועות מספר לאחר הדברים האלה, בצאתי ממערכת העיתון הרחובה, ואני עיף מלצעוד הביתה לאחר שעמלתי שעות רבות בעיבוד חומר למדורי החדש – “קסתרה של המשפחה הישראלית” – אותו פתחתי לאחר סגירת ה“מכבסה”, ראיתי לפתע את אנוש מיודעי מנופף אלי בידו מאשנבה של מונית החונה בסמוך, משל הוא ממתין לי זה מכבר. לתמהוני לא היתה זו המונית השחורה שלו, אלא מונית זרה אפורה.

נכנסתי לתוכה. “איפוא המכונית שלך?” שאלתי אותו.

“איפוא אתה חי! החבריא עוד לא סיפרו לך?” אמר.

“לא”.

“מכרתי אותה”.

“מדוע?”

“כבר חדלו להלוות לי”, אמר בגיחוך זעום. “לא שמעת שצריכים כסף כדי לחיות בעולם המחורבן הזה?”

דבר מכירת המכונית אשר עליה היתה מחייתו, היה לי בגדר חדשה מרעישה.

“של מי זו?” שאלתי, הולם בדופן האפורה.

“הי, בזהירות!” רטן אנוש. “עכשיו אני שכיר. הבוס של הטרנטה הזו סופר בה כל בורג לפני המשמרת שלי ואחריה, ומנכה לי כל מה שחסר, שתחסר לו נשמתו הארורה. זזנו, אני לוקח אותך למקום חשוב, אדוני העיתונאי!”

הוא התניע את המכונית, והיא החלה מטלטלת אותנו ברחובות תל־אביב הצרים ודחוקי הרכב המוליכים דרומה,

בהביטי באנוש במצודד, בעודו מנהג דומם, חשתי שאין הוא אלי כתמול שלשום. פניו הצרים, המאורכים, הנעימים ברגיל למראה, הביעו עתה סערת־רוח הכבושה בדוחק רב, ולרגעים נראה לי שהוא מבקש להתגולל עלי. הדבר התמיהני. הגם שלא הרבינו להתראות, מפורש היה לי שהוא מכיר בי כבידיד טוב שלו, ובצידוק גמור, אף ידעתי, כי מהיותי כתב עתון, גם רוחש הוא לי יראת כבוד ידועה, שרוחשים אפילו הממולחים שבחבריה ה“צברית” שלנו לאלה העושים מאחרי הקלעים של ממלכת הכתיבה והחדשות. מה לו פתאום שהוא, אם לא עוין אותי, הריהו כאילו צהוב אלי?

הוספנו לנסוע ברחובות העיר המוליכים דרומה, ציפיתי שהוא יפתח סוף־סוף את פיו ויסביר לי את פשר מסענו המוזר. הוא ציפה, אולי, שאני אפצה את פי ראשון ואשאלנו. לפתע־פתאום בלם את המכונית ופנה אלי.

“אבל איפה המצלמה שלך? לא לכל מקום אתה לוקח אתך מצלמה?” שאלני בחטף.

“מצלמה?” השתאיתי. “לשם מה לי המצלמה?”

“אני לוקח אותך להראות לך מצבה נהדרת שהוקמה לרגל שלי ואתה בא לי בלי מצלמה? הקימו שם לרגל מצבה מפוארת. תראה! אתה מוכרח לצלם אותה”, אמר.

“אולי זוהי הלצה” הירהרתי. “שומה עלי להעתר לו, הלצה היא הלצה!”

“נעבור אצלי. אקפוץ לחדר שלי ואוריד את המצלמה”, הצעתי.

“טוב”, אמר. התניע את המכונית, שעתה הבחנתי בה כי הותקנה גם היא לניהוג ללא כל שימוש ברגליים, והפנה אותה בבהילות לרחוב המוליך לעבר מגורי. מה לו, תמהתי, מה לו שהוא נוהג בשיגעון?

“איך אתה מרגיש?” שאלתי אותו.

“מה יש, אתה מפחד לנסוע אתי?” אמר בגיחוך והגביר את מהירות הנסיעה.

"רואים שיש לך מצב־רוח מיוחד היום. מה משמח אותך כל כך? אמרתי.

“משהו מדגדג את העקב של הפרוטזה שלי, וזה מצחיק נורא, לא?” השיבני.

“מצחיק מאד, כנראה”, אמרתי בלגלוג, אך לאחר זאת נשמרתי מלקנטרו. הלצתו נשתמעה לי רק כמסוה למבוכה ולריגשה עזות שבו.

אנוש בלם ליד ביתי – בית מידות אשר בדירת חדר שבקומתו הרביעית התגוררתי. רציתי לצאת מן המכונית, אך ידו של אנוש תפסה בזרועי.

“היכן המצלמה שלך? אני אביא אותה”, אמר.

“שטויות”, אמרתי מופתע, “למה שתטריח את עצמך עד לקומה הרביעית?”

“זאת לא טרחה. אני רוצה להביא אותה בשבילך. חכה כאן. שמור שלא יגנבו את המכונית”, אמר בשידול רב. “מה אכפת לך שאני אביא את המצלמה? אתה חושב שאינני יכול לעלות במדרגות עד לחדר שלך? תן את המפתח של החדר”.

עוד בטרם יסיים דבריו הצטייד במקלו, שמונח היה במלוכסן לצדו, ויצא מן המכונית והעמידני בפני עובדה מוגמרת – שהוא יעלה מעלה, ולא אני. נכנעתי לו. הוא ודינה, חברתו, ביקרו אצלי פעם אחת, והוא עלה אותה פעם בזריזות נאה לקומה שלי; חיטטתי, איפא בכיסי אחר המפתח, מסרתיו לו, והוא פנה וצלע אל כניסת הבית.

“המצלמה באצטבה העליונה של ארון הספרים”, קראתי אחריו.

הוא המעיל יד לאות כי שמע, ונעלם מעיני בכניסה.

הצתתי סיגריה, ונתהרהרתי, מתאמץ לפרש לעצמי מה משמעות יש לה לגימחונות זו שלו? מה הניעו להטריח עצמו במעלה ארבע קומות כדי להביא מחדרי את המצלמה? תשובה לא מצאתי. משהפרחתי עשן כדי מחצית הסיגריה והוא לא בא, נדאגתי – שמע ארעה לו תקלה על חלקת המדרגות?

חפזתי מתוך המונית ודילגתי במעלה המדרגות. בהגיעי לדלת חדרי, פתחתיה חיש, ולתדהמתי ראיתי את אנוש יושב לו במנוחה גמורה אצל מכתבתי ומחטט במגרותי! הוא לא הופתע כלל מבואי, אף לא נחרד.

“מה אתה עושה?” שאלתי, כעוס.

“בולש, יוחאי. גיליתי את כל הסודות שלך. מכתבי אהבה מהמון חתיכות. שמע, יש לך הצלחה פנטסטית. גלה לי את הטכסיסים שלך. איך אתה מצליח כל כך?”

“זה לא עסקך”, אמרתי לו, סוגר בטריקה את המגרה שפתח זה עתה.

לפתע נפוג כעסי. אנוש מצא לעצמו שעשוע – חיטוט במכתבי. יבושם לו. “בוא נתחיל לזוז”, הוספתי רגועות. נטלתי את מצלמתי מן האצטבה, אנוש קם ממושבו, ויצאנו יחדיו מן החדר.

“אני אסגור”, אמר לי אנוש בחיבה, כמבקש לפייסני. הוא נעל את הדלת ומסר לי את המפתח.

בחדר המדרגות פנה אלי ואמר לי, “רק רציתי לרחרח מעט בניירות שלך, ולגלות סוף־סוף איזה מן עתונאי אתה. אם גם אתה מכור למישהו, כמו כולם. לא סחבתי ממך שום דבר, אל תפחד”.

“שלי שלך, אנוש”, אמרתי לו, וטפחתי על כתפו. “לצערי אין לי שום דבר הראוי לסחיבה. בוא, נרד ונראה אם עדיין לא סחבו לך את המכונית. אפילו את הדלת שלה לא סגרתי”.

“אף אחד לא יוכל לפלח אותה”, אמר אנוש. “סידרתי בה כל מיני פטנטים נגד גנבים”; והוסיף בחיוך־לא־חיוך, “כשאתה חי בעולם של גנבים, צריך להיזהר”.

ירדנו לאטנו. אנוש תמך עצמו במסעד המדרגות ובמקלו המסוקס. הקדמתי אותו בשתיים־שלוש מדרגות – וכפעם בפעם הטיתי מבטי לאחור, לפקוח עין עליו, כדי לקדם כל נפילה, שמע תבוא. חשתי בעליל שאין הוא כתמול־שלשום, אף אין הוא מיטיב לשלוט ברגלו התותבת, – מחמת ריגשתו, אפשר.

“אל תפחד, לא מנפילה אמות”, אמר אלי בגיחוך, מאחורי, מנחש מחשבותי.

“מי מפחד?” רטנתי.

יצאנו לרחוב. המכונית האפורה המתינה לנו שם. ילד ששנותיו כעשר ליטף את תובתה, ופניו הערניים אומרים אהבה לכל דבר שעל גלגלים.

“רוצה לנסוע קצת ילד?” שאל אנוש.

“כן”, אמר הילד במבוכת־בושה, לוטש עיניו אל רגליו של אנוש המפסיעות מוזרות.

“הכנס, למה אתה מחכה?” זרז אותו אנוש, פותח לפניו לרוחה את דלת המושב האחורי.

הילד נכנס בהחלטת־פתע, וישב מהוסס ורהוי. אנוש סגר עליו את הדלת בטפיחה עזה.

“חבל על זמננו, אנוש”, אמרתי לו. להוט הייתי לדעת כבר את פשר ההלצה על המצבה שהוקמה לרגלו.

“מה יש?” התרעם כנגדי. “אסור לילד לטייל מעט? נראה לו את הגבעה עשרים ושתים. שיראה את המקום שעליו נהרגו חבריה רק קצת יותר מבוגרים ממנו. נקנה לו גלידה בדרך!”

אנו נוסעים אל הגבעה עשרים ושתים! הגבעה שבה קטע מוקש ערבי את רגלו, במלחמת השחרור, אחרי שנפצע ברימוני המצרים במשטרת נגבה! האמנם רוצה הוא להראות לי שם איזו מצבה שהוקמה לכבוד אותה מחצית־הרגל שאיננה עוד?

הילד התאמץ עתה לפתוח את הדלת, וזו נסתרבה לו.

“אני רוצה לצאת”, צעק.

מיהרתי לפתוח לו, הוא פרח מתוך המכונית כציפור דרור זאת. במרוצה נגוז מעבר לקרן הרחוב.

“ניסע”, אמר עתה אנוש בקוצר־רוח פתאומי. “מספיק התמזמזנו כאן”.

נכנסנו למכונית, ואנוש התניעה.

“עכשיו ספר על ההצלחות שלך”, אמר. “אז אתה דון־ז’ואן יותר ממה שחשבתי. איך אתה כובש אותן?”

“למה לך לדעת?” שאלתי. “דינה שלך אינה מספיקה לך?”

“עזוב את דינה, אם שואלים אותך משהו – ענה!”

“לי אין הצלחה גדולה”, אמרתי. “בקש עצות ממישהו אחר”.

"אני צריך עצות?! חה, חה, צחק, כעוס. “המנוולות האלה רוצות כסף, זה הכל. נדנד להן כמה לירות עלובות מול האף, והן רצות אחריך גם כשיש לך שתי רגלים מעץ, ולא אחת!”

שתק עד ארגיעה, והוסיף, “אבל כשיש לך כסף, אינך זקוק לרחמים ולטובות שלהן”.

עתה חשתי כי נפל דבר בחייו – אפשר משהו ארע בינו ובין דינה, היחידה והמיוחדת שלו.

“אתה קונה אהבה בכסף?” שאלתי אותו.

“בטח! ומה חשבת, שאני מבקש מהן שיעשו לי טובות?”

“מה התנפחת? ודינה יודעת על כך?”

“דינה אינה יודעת, ואתה אם תראה אותה, אל תספר לה”, אמר.

“לדינה יש עיניים ואוזניים. היא תגלה זאת בעצמה, ותעיף אותך לכל הרוחות”, אמרתי לו.

“שתעיף!” צעק. “איזו בחורה הגונה! אבל אתה חושב שהמחיר שלה יותר זול? יומם ולילה היא מדברת על להתחתן, ועל שני חדרים ורהיטים ושטיח ווילונות ופריג’ידר שיהיו לנו. מנין אקח לה את כל זה?”

הוא העיק על דושת הדלק, והמונית הסתערה קדימה פתע־פתאום.

“אגב, איזו מהירות לנסוע?” שאל אותי, משל אין מהירות גדולה זאת מספקת, והוא מצדד אלי גיחוך זעום, מלגלג.

“באיזו מהירות שתרצה”, עניתי.

“טוב, ניסע לפי מצב רוחי”, אמר.

ועוית זעם חלפה בפניו; לפתע פתח בתחרות עם מכוניות שנסעו בכביש הרוהט מן העיר דרומה, וכל הדרך כולה הוסיף לעסוק בשעשוע מסוכן זה, תוך כדי פליטת חרפות של נהגים לעומת יריביו וגיחוכי סיפוק לעברי. ידעתי שהוא מעמיד אותי במבחן אומץ או אופי, ושתקתי. אף ידעתי כי הוא נהג בחסד. עם זאת לא האמנתי כי נגיע ללא תקלה למחוז חפצנו. אולם הגענו שמה. חצינו בנסיעת־טרוף איזורי שיכונים חדשים ובאנו לאזור של חוילות נחמדות הנשקף הימה. נהמת הגלים נשתמעה באוזני עת הפנה אנוש את המכונית תפנית חדה מדרך המלך אל כביש שעתה זה נסול, אשר נראה לי מתמשך במעלה שבין גבעות רכות משובצות חוילות שבנייתן זה אך נסתיימה.

“כאן השתנה הכל”, אמר אנוש. “הדרך הזאת היתה פעם רק שביל בין משוכות צבר. נסרטנו כהוגן כשזחלנו בה. השד יודע מדוע שכחתי את שמו של המקלען שנהרג על יד הבור ההוא, שם. הוא היה המקלען הכי טוב שלי”.

במורד נגלו לפני עוד חוילות שעתה זה נבנו. הגינות המטופחות שעטרו אותן עמדו עדיין באיבן. אנוש בלם במפתיע בסמוך לחוילה של ממש, שהזדקרה בשתי קומותיה וגג רעפיה האדום על צלע הגבעה שמשמאלנו.

“זהו זה”, אמר. “נצא”.

יצאנו, הוא בפתחו ואני בפתחי. הלכתי ובאתי אצלו.

“צלם”, אמר לי.

“את מה לצלם?” שאלתי מאצבע נבוכות במצלמה.

“את הוילה הארורה הזאת”, צעק. “זוהי המצבה של הרגל שלי”.

הוא צלע אל שער הגינה שהוריקה למרגלות החוילה, ובצלעו שמה נתחור לי, בהארת־פתע,כי הגבעה שלפני היא הגבעה עשרים ושתים, שעליה ניטש במלחמת השחרור הקרב המר שבו איבד הוא את מחצית רגלו. ראיתיו מתייצב במחוה נלעג ליד משקוף השער של גינת החוילה. המשקוף נשא שלט זגוגית שחואה, שעליה, באותיות מוזהבות, השם “זלמן שניאורסון”.

“צלם אותנו!” צעק אלי, מחוה בידו על השלט.

"מי זה? שאלתי.

“מי זה?! כבר שכחת מיהו זלמן שניאורסון? אולי תצלם כבר!”

כשקרבתי את המצלמה לעיני, צפו ועלו דברים בזכרוני. כן, זלמן שניאורסון… אותו חבר־כנסת־לשעבר, שנאשם במעילה גדולה בכספי הממשלה, אך זוכה “מחוסר הוכחות”. הבשנת 1951 היה הדבר? ב־1955, מכל מקום, כבר הקים לו זלמן שניאורסון מעון קיץ מרהיב־עין, במקום מקסים זה, ההופך במהירות ל“שכונת מליונרים”.

“גמרת?” צעק אנוש.

“כן”, אמרתי, משפיל את המצלמה, בלא לצלם.

“מצבה יפה יש לרגל שלי, מה?” אמר אנוש, בשובו אצלי, מחוה בידו על החוילה. “רוצה להכנס? רוצה לראיין את שומר המצבה?”

“לא”, אמרתי.

“אל תתביש. איזה מין עתונאי אתה? תרח שכמוך. הנה… בוא… כנס”.

הוא גרר אותי בתקיפות בזרועי, ואני נעניתי לו וצעדתי עמו ישר דרך השער. מפסעה של מרצפות כורכר ערוכות בפסיפס חצתה את כר הדשא והוליכה אל אכסדרת החוילה.

“אראה לך בדיוק את המקום שבו ריסק לי המוקש את הרגל. בוא! בוא!” רטן אנוש מבעד לשיניים קפוצות.

“אנוש, זה מספיק”, אמרתי.

“אל תגיד לי שזה מספיק”, אמר, מחזיק בתוקף בזרועי וגורר אותי אחריו. בבואנו לאכסדרה חבט בקוצר־רוח על פעמון־הדלת.

נקף רגע, ונפתח בדלת האלון הכבדה, המפוארת, אשנב קטן, פני נערה עשויים בשפעת כחל ושרק נשקפו אלינו.

“מחברת הגז”, אמר לה אנוש קצרות.

הדלת נפתחה, ואנו נכנסנו. אותו אדריכל־הפנים אשר ריהט את הבית, יקרן שביקרנים היה, כנראה, ואותות יקרנותו ניכרו בריצפת העץ המלוטשת שלרגלי ובמניפת הנורות בנברשת שלראשי.

“המטבח שם”, אמרה הנערה, ופנתה שמאלה, אך אנוש גרר את רגלו – ואותי, בהחזיקו החזק היטב בזרועי – הישר הלאה, לעבר פתחו של הטרקלין.

“טוב! טוב! אני יודע שזה לא המטבח”, אמר בשאט נפש לעוזרת המפורכסת שהעירה לו על טעותו.

הטרקלין היה אולם ממש, ומרוהט בכל יקר.

“וזהו הסלון, אדוני”, אמר אנוש בגאוה מעושה, מעשה סרסור דירות, בטלטלו זרועו לפניו.

“אבל אף אחד איננו בבית”, קראה הנערה בבהילות, מאחורינו. “תגידו מה אתם רוצים?”

“פה היא קבורה עדיין” אמר אנוש, רוקע בפרוטזה שלו על השטיח הנהדר. הוא נראה לי עתה נלעג להחריד.

“בוא כבר”, אמרתי. עתה גררתי אותו אני. הנערה נצטדדה בבהילות, לפנות לנו מעבר.

ליד המכונית עצרני, ואמר, “אני רוצה שתכתוב בעיתון שלך על המצבה שהקים שניאורסון לרגל שלי. שתסבן אותו באופן מיוחד וכמו שצריך. מה דעתך? יש לך כבר מספיק חומר?”

“די והותר”, אמרתי.

“נסענו”, אמר אנוש בזעם, ונכנס למכונית.

משנכנסתי גם אני, התניע אותה.

“מה תכתוב?” שאל משהחילונו נוסעים כלעומת שבאנו. “אולי תעשה את שומר המצבה המסכן, את זלמן שניאורסון, לאיש השנה של ישראל?”

“אבל אין שום טעם לכתוב עליו”, אמרתי בהיסוס. “מי זוכר היום את זלמן שניאורסון?”

“באמת, כולם כותבים היום רק על גנבים חדשים”, אמר אנוש ביאוש.

“והם לא חסרים”, עניתי.

“אתה מספר לי?” אמר.

והחיש את נסיעת המונית עד כדי סכנה לכל הנע בכביש – ולנו. הדרך לתל־אביב עברה עלינו שוב בתחרות מטורפת עם כל מכונית שנקלעה לפנינו.

“החליפו גם את ראשך בפרוטזה, כנראה”, אמרתי לו, מתקשה לשמור על שלות רוחי. “מה קרה, החלטת להרוג מישהו?”

“כן”, אמר אנוש נחושות. “החלטתי להרוג. החלטתי להרוג כל נבז במדינה הזאת, בו ברגע שאוכל”.

לפתע נעץ בי, תוך כדי נסיעה נמהרת, מבט חודר, מנקר, כחותר לדעת את כל צפונותי, במחי־עין, לעמוד על טיבי וטבעי, לדעת אם יסכנו לצרכיו. אחרי־כן הגביר עוד יותר, באחת, את מהירות נסיעתנו. הרחוב התל־אביבי השוקק – כבר נכנסנו העירה – הסתער לעברנו, מכוניות, עצי מדרכה, עמודי חשמל ועוברים ושבים חלפו על פנינו במרוצה מטורפת. כפסע היה בינינו ובין תאונה קטלנית, בהגיח לפתע משאית בלתי צפויה מרחוב צדדי.

“די! לי זה מספיק”, נהמתי. “הורד אותי כאן”.

הוא בלם בחריקה צורמת. נטלטלנו כהוגן. הוא שלח ידו חיש אל הדלת שלידי ופתחה.

“צא!” אמר. “אני לא צריך פחדנים”.

יצאתי, והמונית ניתרה מיד קדימה, והחלה נוסעת נסוע והגבר מהירותה, עד שנעלמה מעיני בתפנית של רחוב, בהשמיעה חריקה צורמנית, כצריחת חיה צמאת דם.

לא נדאגתי מדבריו, שהחליט “להרוג כל נבז במדינה הזאת”. הלא כך דיברנו כפעם בפעם כולנו, החבריא, ואיש מאתנו עוד לא עשה זאת… ברם, הדאיגוני גם הדאיגוני ללא הרף הדברים הבוטים שפרצו מפיו בראשית שיחתינו, על דינה, חברתו. כל אחד מאתנו היה מאחל לעצמו נערה שכמותה. האמנם עומדים הם להיפרד?


 

פרק חמישי: בלב נכסף    🔗

מה יהיה בסופם של יחסי עם אנוש, היתה דינה מהרהרת, בהמתינה לו, כמנהגה ערב־ערב, בבית הקפה שליד תחנת המוניות שלו.

כבר חלפה שנה מאז החלו שניהם “לצאת”, מאז הכירה אותו במסיבה־של־שגרה אצל חברתה נחמה, כשהציגום, באותה מסיבה בל־תישכח־בחייה, אמד אותה מיד בעיניו השחומות, החודרות, מכף רגל ועד ראש אמד אותה, ואמר לה בזו הלשון, “אינני רוקד, ואני חלש בצ’יזבאטים. אולי תעזרי לי ותלמדי אותי כיצד אוכל לשעשע אותך, כדי שתהיי לידי כל ערב?”

“אתה כל כך מעונין בזאת?” שאלה אותו סתמית, רק למען זכות בשהות להחלים מהתדהמה שאחזה בה לשמע דבריו המפתיעים, לנוכח גישתו הישירה והבוטחת.

“ועוד איך”, ענה, והוסיף בחיוך, “נדמה לי שזהו מקרה של אהבה ממבט ראשון”.

ניסתה לעמוד על טיבו. נראה לה טוב־תואר, כבן עשרים וחמש, נבון. עיניו הישירו את מבטן הנוקב על תוך עיניה ולא הניחו לה לחשב חישובים. בחפזה סיכמה קו־פעולה: היא תניח לו קרבת־מה ותתהה קודם כל מעט יותר על קנקנו.

“כל מה שבא מהר חולף מהר”, חייכה אליו, איפוא.

“לא אצלי”, ענה לה בכובד־ראש ממש.

זו היתה תחילתו של אותו ערב משונה. את מרביתו עשו שניהם במרפסת הקטנה, עטורת העציצים המפריחים צברים בעלי צורות שונות ומשונות, שבירכתי דירתה של חברתה נחמה. כשצעדו צד בצד לשם הבחינה בזרות שבהליכתו וחיש קלע ניחושה לאמת – לאחת מרגליו יש פרוטזה מן הברך ומטה. החליטה להעלים את תגליתה ולהעמיד לו פנים נוחות מאד. “מסכן”, הרהרה.

שיחתו במרפסת נסבה על הנעשה והנשמע בתחנת המוניות שבה עבד. הוא התמיד בנושא זה עד שהיה לה לזרא. בתחילה חששה, שהוא ינסה לגעת בה מיד נגיעה של ממש, ואחר רגזה עליו על אשר הוא מונע עצמו כל כך ממנה. אמנם, שיחו עסק בסופו של דבר, בירח וכוכבים, שהיו קבועים בתקרתה של המרפסת חשופת־הגג, אולם הוא סח בהם מבחינתם האסטרונומית גרידא; והגם שהוכיח בקיאות רבה ומנה סידרה של עובדות מעניינות על אודות גרמי־השמיים, הרי היו דבריו אלה סטיה רבה מתוכנם של דברי־החיזור שהשמיע לה בתחילתו של הערב פיו היה ממלל מילים, והיא היתה משתעממת; אך לפתע חשה זרועו נכרכת סביב כתפיה ואת שפתיו נצמדות אל לחיה בנשיקה. בהפנותה אליו את פניה הנבוכים, המבוהלים. היה שוב ישוב לצידה, מחייך כאילו לא ארע דבר.

“מדוע עשית זאת”? שאלה בחריפות.

“כדי לגון את התכנית”, ענה בסבר־פנים מבודח.

לא ידעה אם מן הדין שתכעס עליו או תגחך. ואילו הוא קרא, כנראה, את מערכי מחשבותיה.

“עכשיו את מבולבלת לגמרי”, העיר בצחוק קל. “בואי, נרקוד קצת”.

בעוד המחשבה, שבמו־פיו הודיעה במפורש שאינו רוקד, מנקרת במוחה, צעדה אתו בצייתנות אל הטרקלין, בו פעם לב הנשף. הוא נטלה בזרועותיו והם החלו נעים לקצב הטנגו שהלחין המקלט. הסתבר שבעל הפרוטזה מסוגל, בכל זאת, לרקוד…

לאחר שרקדו שניים־שלושה ריקודים, אמר, “אני צמא. בואי לשולחן”. על השולחן הקטן שבפינת־החדר נצבו כמה בקבוקי משקאות. הוא מזג כוסית לעצמו וכוסית לה, למרות סרובה. הם הקישו כוסותיהם ושתו. לפתע נתחוור לה שהיא נגררת אחר אנוש זה ומצייתת לו ככלבלב מאולף, למן רגע הכרותם הראשון. מה התרעמה על עצמה!

“נמאסת עלי”, אמרה לו באכזריות, “אני הולכת לפטפט קצת עם נחמה”.

הוא שטפה במבט קריר. בעיניו ריצד חיוך קל.

“טוב מאד”, ענה. “טוב מאד שאת ממהרת להפרד ממני. אני הייתי גורם לך רק סבל ויסורים”.

היא מצאה לנכון שלא לענות על דברי־רהב אלה. נרעשת כולה חפזה אל נחמה, חברתה, עקרת־הנשף, וגררה אותה אל פנה שקטה.

“מיהו אנוש?” חקרה אותה בלהיטות.

חברתה נתהרהרה, מנסה להיזכר. “הוא בא עם יוחאי, עם העתונאי. הם חברים מהפלמ”ח או מבית־החולים. אינני זוכרת. חכי…"

“שטויות” נכנסה לדבריה, כועסת על עצמה בשל טרחתה הרבה שהיא טורחת לדעת מיהו. “הוא לא מעניין אותי עד כדי כך”.

“אבל הוא בחור נחמד”, העירה נחמה. “קשה לומר שהוא יפה, אבל הוא בחור נחמד. לולא הפרוטזה…”

“לולא הפרוטזה לא הייתי מחליפה איתו אפילו מלה אחת”, אמרה לנחמה. אך ההיו פיה ולבה שוים?

סיומו של הנשף היה מגוחך אף מרגיז. אל אנוש שניצב אצל שולחן המשקאות הצטרפו יוחאי העתונאי ואחרים, מבאי הנשף, הבחורים פתחו בשתיה פרועה. המשקה החל נותן בהם עד מהרה את אותותיו. הם פצחו פיהם ושרו שירי מלחמה שאבד עליהן הכלח, ואחר התחילו מספרים, בטפחם זה על כתף זה לשם עידוד וזרוז, בדיחות מפולפלות שאת עוקצן סחו בלחישה, לבל תשמענה הנערות. צחוקם צרם אזניים.

“אני הולכת”, אמרה לנחמה בהחלטת פתע.

“כבר?”

“כן”.

ביתה היה בסמוך, ולא נזקקה למלוה. כששכבה במיטתה נתנה סוף־סוף דרור להרהוריה, שעד כה כפתה אותם לעניינים רחוקים־להכעיס מאנוש.

“אני אגרום לך רק סבל ויסורים!” אמר. דרמתי מאד. זול מאד. אותו רהבתן בחר בה כקרבן לתעלוליו, או שמא הוא רואה בה רק שפן־נסיונות לטכסיסי החיזור שלו? ובכן. טעות מרה בידו. לו היה נופל בידיה שנית, תהיה מראה לו את עוצם אכזריותה. הו… הו… היא תהיה מראה לו… מה, בעצם, תהיה מראה לו כל־כך?

ההזדמנות לשלם לו כגמולו ניתנה לה ביום המחרת כשהוא השמיע קולו בטלפון של המשרד שבו עבדה. כשהודיע לה קולו מיהו המדבר עמה, לא האמינה למשמע אזניה. מה פשרה של חוצפה זו? כלום לא אמרה לו, בפירוש, שנמאס עליה…

“נחמה מסרה לי את מספר הטלפון שלך”, אמר לה. “יש לי זוג כרטיסים להערב. היכן ניפגש?”

היא שקלה בדעתה. “חכה לי בשש שלושים בקפה עציון”.

“בסדר”.

“שלום”. אמרה במתיקות.

“ולהתראות”.

"להתראות? הלא ברור שהוא יחכה לה שם לשוא! שוב חייכה לעצמה בסיפוק. יהא זה גמול נאה להתנשאותו.

וכאשר עברה ליד אותו בית־קפה, ליד “עציון”, בשעה שש ושלושים, וצעיף על פניה, הרי אך ורק על מנת לחזות במפח־נפשו עשתה זאת, ועל־מנת להינות בחשאי ממצוקתו. הוא לא נראה בתוך בית־הקפה. “יאה לשכמותו לאחר”, הרהרה. “אטייל מעט ואחזור”. זאת עשתה פעמים אחדות – ואנוש איננו. כועסת להשחית הלכה משם, ביטלה חמש דקות נוספות בשיטוט ללא מטרה וחזרה. איננו. נכנסה וישבה אצל שולחן, מעלימה בעתון מצויר את פניה המכורכמים מזעם מעיני מחממי־המושבים שמסביבה, שורצי בית־הקפה הקבועים. חיכתה לו, בשננה את אשר תטיח בו לכשיבוא. הגד תגיד לו מהי דעתה על גברים המאחרים כדי רבע־שעה לפגישה, אפילו נכי־מלחמה הם, ותעזבהו נכלם וזוג כרטיסיו בידו.

אולם הוא לא בא. בשעה השביעית יצאה, אחר שאפילו לא זיכתה בנגיעה אחת את ספל הקפה שהזמינה.

היא הלכה לשפוך את לבה הרותח לפני נחמה, אשת־סודה. נחמה נרעשה. הרי זה איום, אף מחפיר! הנשמע שבחור ינהג כך, בהפכפכנות שכזו? ברור, הסכימה אתה נחמה, שעל מעשה זה אין לעבור בשתיקה. יש להרביץ באנוש לקח אשר לא ישכחנו כל ימיו. נקם! נקם ושילם!

תוכנה תוכנית־נקם ללא־פגם. מסתבר שמחר אנוש יטלפן כדי להתנצל. ובכן דינה תאמר לו שכלל וכלל לא נתכוונה להופיע אמש לפגישה, שכן טיבו נהיר לה והתנצלותו הנה, איפוא, מיותרת. היא תוסיף ותאמר לו, כי יש רק דבר אחד שהיא מתעבת יותר מזוהמה – וינחש נא מהו. שלום. נקישת אפרכסת המוחזרת למקומה. חסל.

ואילו נחמה לא תטמון ידה בצלחת אף היא. היא תזמין את אנוש לנשף של השבת הבאה. בנשף זה תעגוב דינה לעיניו על אחד מהחבריה, ורק שיתפקע!

ואם יתמיד ביהירותו, תאגורנה שתיהן ידיעות על אודותיו מפי כל חבר מכריו ואחר תטופלנה עליו עלילות ותמררנה לו כל כך את חייו בדיבות, עד שיקוץ עצמו בעצמו…

מרוגעת במקצת נפרדה מנחמה וחזרה לביתה. והנה, בבואה, סיפרו לה הוריה כי בחור נכה ברגלו, אנוש לב־ארי שמו, בא לבקרה בשעת ערב מאוחרת, לאחר שלא עלה בידו לקיים את הפגישה שקבע עמה בעיר. אביה ואמה, הטורחים לשדכה לרופא ממכריהם, קיבלונו בודאי בחוסר־רצון, אולם הוא אכף עליהם, כמסתבר, את נוכחותו בדרכו הבוטחת והמדבירה, – כך נשתמע לה מדבריהם, – וישב וציפה לבואה עד השעה העשירית. האב, ששוחח עמו, חיווה דעתו שהוא בחור הגון ויציב, אשר הרבה עבר עליו, ויודע הוא פרק בחכמת חיים, אך מה לה, בעצם, ולנכה שכמוהו…

נבוכה עד היסוד בה שכבה במיטתה. מדוע לא היה מסוגל לקיים פגישה נוחה וקלה, ולעומת־זאת ישב אחר־כך בביתה והמתין לה שעתיים תמימות? מכל מקום, יש להודות שהמצב נשתנה לחלוטין. אין הוא רשע־מרושע שכזה, כפי שסברו נחמה והיא. יהא עליה לשוחח שוב בהקדם עם נחמה. קודם כל עליהן לדעת את אשר יביא המחר, היטלפן אליה? בודאי! מעין תחושת־סיפוק נתפעמה בלבה, ונרדמה.

למחרת צלצל הטלפון שעל המכתבה אשר לידה היתה מוציאה שמונה שעות מיומה, היה זה אנוש.

“מה שלומך, ילדונת?” שאח.

“אל תנסה להתחמק” סנטה בו. “מה קרה אתמול?”

“לא באשמתי, דינה” ענה. “אסביר לך כשנפגש”.

“אם אתה מהתל בי עתיד אתה להתחרט על כך!” הזהירה אותו.

“אין דבר. קצת סבלנות, ועוד יהיה טוב”, אמר קולו בחמימות.

הם נדברו להפגש בערב, בו במקום ובה בשעה שקבעו אתמול. במתכון איחרה מעט, ומלאת בטחון תמים נכנסה לאותו בית־ קפה. אנוש לא היה בו… “יתכן ששעוני ממהר”, הרהרה בלב כבד, וישבה. ככל שהמתינה הלכה וגברה תחושת־אסון שבלבה. הוא לא הופיע. שוב! מה פשר הדבר? בשעה השביעית יצאה וברוח עכורה שמה פעמיה לביתה. לפי מתכונת יום אתמול עתיד הוא ללכת לשם לאחר שלא נסתייע בידו לקיים את הפגישה גם הפעם. בבואה הביתה לא הבינו הוריה מה מעשיה שם בשעת ערב כה מוקדמת.היא סרבה להכביר הסברים, נטלה את סריגתה וישבה ממתינה. כעבור זמן־מה המירה את סריגתה בספר, ואחר שעה קלה חזרה לסריגתה. עם שנקף הזמן הלכה וישבה אצל החלון, והיתה מבטת אל הרחוב ומחכה לו. בחצות עלתה על משכבה, כשדמעות חמות שופעות מעיניה. היא תחבה לתוך פיה את שולי הכר, לבל ישמעו הוריה את נאקותיה.

למחרת כבר ידעה שהיא מאוהבת בו ללא תקנה. ברתת־לב הרימה את שפופרת־הטלפון כל אימת שנשמע צלצול, אך אכזבה היתה מנת־חלקה במשך כל שעות העבודה.

“את חולה?” שאלה הלבלר, שכנה לחדר.

“לא, מה יש?” נחפזה לענות.

“את ניראת כחולה”, אמר. הוא היה זקן כסיל ולא הבין בדברים שכאלו. בכל זאת מיהרה להיטיב את פניה והצהילה אותם, נשבעת בלבה שמכאן ואילך תמחה את זכרו של אנוש מהגיגיה.

את הערב עשתה בחברתה של נחמה, היא סחה לה את שארע ונחמה חתמה בשתי ידיה על שבועתה, שהיא תמחה מלבה את אנוש. מיהו ומהו אנוש זה, כי יקדישו לו הרהור כלשהו? נכה הסבור שנכותו מקנה לו זכויות יתר על הבחורים האחרים? טעות בידו!

שבוע חלף בטרם הואיל אנוש, ברוב טובו, לטלפן אליה. הפעם דברה עמו בלשון אחרת.

“מה אתה רוצה?” שאלה קרות.

“פוי, פוי, איזה סגנון חריף רכשת לך פתאום?” התלוצץ קולו. “מצטער נורא על שלא באתי למפגש. אסביר לך כשנפגש. אחכה לך היום באותו המקום ובאותה השעה”.

“אתה יכול לחכות שם כרצונך”, לגלגה.

“ובכן, להתראות”, אמר.

האם לא הבין? בהרגישה כי היא מנוצחת חפצה לומר לו מילים קשות שאינן משתמעות לשני פנים, אך הוא כבר התנתק.

מזוינת בשבועתה לשכחו התאמצה להעסיק את מוחה המתמרד בנושאים שונים, אך ללא הצלחה. היבוא הפעם? השאלה נקרה בחובה, נקרה ללא הרף.

לבסוף נכנעה לייצרה, והחליטה שתסתווה בצעיפה ותעבור על פני בית־הקפה, למען תיווכח במו עיניה, אם בא, או לא. במתכוון שוב אחרה מעט ועברה שם כעשר דקות לאחר המועד. בזוית עינה הציצה פנימה ולבה ניתר בקרבה; הוא לא נראה בפנים, גם הפעם. הוא לא בא! היא הוסיפה לצעוד ללא־מטרה, ברחובות הסמוכים, דמה החמרמר מלהיט את לחייה וראשה סחרחר עליה מעוצם זעמה. בהכנסה לרחוב צדדי קטן פגשה בו במפתיע. כמעט שחלף על פניה בלי שיחוש בה. כה שקוע היה במחשבותיו. בלב הולם ובברכיים פקות עצרה אותו בתפסה בזרועו.

“סליחה”, אמר בוהה בה.

היא הפשילה מעלה את צעיפה, והביטה בו חסרת מילים.

“דינה”, הפטיר בקול חנוק.

היא שתקה, עיניו הישירו מבטן לעיניה, ובאפלולית בין־הערביים ראתה דמעות נקוות בהן. הוא נטל את כף ידה בשתי ידיו.

“את כועסת משום שלא באתי. למענך עשיתי זאת. לא אטריד אותך עוד”, אמר. “לעולם לא”.

“לא איכפת לי”, מלמלה, בלי לדעת את נפשה.

“את מרחמת עלי, זה הכל, טפשונת”, אמר. מלטף את ידה ברחמים. “אני לא אוכל לעולם לפרנס אשה. אביא לך רק צער. שלום. שכחי אותי, שלום. שכחי אותי, וחסל”.

“אבל”… רצתה לעצרו, אולם הוא פנה מעליה, דמעותיה ערפלו את מראהו המתרחק בחפזה. אזי, בלא להתבושש, באמצעה של המדרכה שהעוברים ושבים ממלאים אותה, רצה אחריו, תפסה אותו בשתי זרועותיה והפנתה אותו אליה, חבקה אותו בכל כוחה, נצמדה אליו בעוית, כבשה פניה הבוכיים בחזהו ומררה בבכי כילדה קטנה.

“אל תלך ממני, אל תלך, אל תלך!”

הוא חש להכניסה למוניתו, שחנתה בסמוך, בשולי המדרכה. בתוך המונית העתיר מאות נשיקות על פניה שטופי הדמעות, אבל עם זאת שב לשדל אותה – ועד שעת ערב מאוחרת לא חדל מכך – שתשכח אותו; היה מנשק אותה וחוזר וטוען, שהיא ראויה לחיים טובים מאלה, שיש ביכולתו לתת לה, ושב ומנשק אותה ללא הרף.

היא נתרפקה עליו באין אומר.

הם החלו מבלים יחדיו שנים־שלושה ערבים בשבוע ובהמשך החל סועד, בשבתות, סעודות צהרים בביתה. אכן, בתחילה, רק כדי להפיק רצון ממנה נאותו הוריה לקבלו… הוא לא התראה עמה ערב־ערב לא משום שלא רצה בכך, אלא משום שהחל עובד במוניתו עד כלות הכוחות ממש, ועד היום עבודת פרך עובד הוא, משמרת אחר משמרת, כמעט יומם ולילה עובד וחוסך לקראת נישואיהם.

אך לכמה רוצה הוא להגיע? כפעם בפעם היתה “ממששת את הדופק” אצלו, בדבר סיכוייהם לעמוד סוף־סוף תחת החופה. הוריה השלימו זה זמן עם המחשבה שהוא־הוא ה“מועמד” האחד והיחיד; לא אחת רמזה לאנוש, שיש לה ודאות, כי אביה גם ירכוש למענה דירה. מהיותה בת יחידה, יעניקו לה בודאי גם סכום של ממש לצרכי הריהוט. אפס, אנוש היה מסתמר מיד ודוחה כל מחשבה שכזו. הכל עליו להשיג במו ידיו… גם את הדירה וגם את הריהוט יהא עליהם לממן בעצמם… ועל תביעת זכויות מיוחדות והנחות ומענקים והלואות ממוסדות שונים, כנכה מלחמה העומד להתחתן, אין הוא חפץ כלל לשמוע. זהו ענין של כבוד אצלו. הוא עובד כמטורף וחוסך, אך גם אם יעבוד ויחסוך כך כל ימי חייו לא יגיע, לעולם לא יגיע ויתאמץ כאשר יתאמץ, לסכום המלא הדרוש לדירה ולריהוטה.

האם עליה להביאו לחופה בדרך הבדוקה והמנוסה?

כן, מדוע לא תתעבר ממנו…?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לא יצאו חודשים ובמשרדי הרבנות ואף בסניף התל־אביבי של מרשם התושבים, נרשמה משפחה חדשה – משפחת דינה ואנוש לב־ארי.


 

פרק שישי: בחלוף השנים    🔗

“קלסתרה של משפחה ישראלית”, המדור החדש שפתחתי בו לאחר שסילקתי ידי ממדורי “המכבסה הציבורית”, היה חידוש מרעיש, ועד מהרה השיב אלי את מעמדי הרם שהיה לי בעולם העיתונות בהיותי “כובס” חטאים. המדור נתפרסם בתחילה אחת לשבועיים, ומשהפך לאהוב הקהל, החל מופיע אחת לשבוע. ואין לך ראייה טובה מזו, שהוא הפך לחביבו של ציבור הקוראים: ביום ה', הוא יום הופעת המדור, עלתה תפוצת העיתון דרך קבע בשלושה־עשר אלף עותקים!

ומדוע לא? הן לא יום־יום ניתן לו לאדם לדעת את המתבשל בסיריה של משפחה זרה לו לחלוטין, ועם זאת דומה כל כך, לעתים, למשפחתו שלו…

בפשטות, הייתי מגניב – לעתים, בהסתכנות כלשהי… – מיקרופון של רשם־קול המופעל־בסוללות־יד לביתה של המשפחה, בה בחרתי כ“דגם” למדורי, כשאני נעזר בשעת המעשה רק בטכנאי ובנהג שומרי סוד של מערכת עתוני. את המשפחה, שלא ידעה ולא חשדה בדבר, בחרתי לעתים ללא אבחנה, ולעתים בהתאם לצרכי השעה, מתוך כוונה־ מכוונת לעמוד על בעיות ובחינות מסוימות בחיי החברה הישראלית.

זכיתי להצלחה מרעישה, כי הבאתי לידיעת הציבור הרחב את קלסתרה האמיתי, ללא כחל־ושרק, של המשפחה הישראלית מכל “חוג” ו“זרם, מכל שכבה ומעמד חברתיים, מכל עדה ועדה, המיקרופון הנודד שלי קלט שיחות בין בעלים ורעיות, בין אבות ובנים, שיחות חולין של שכנים ודברי רכיל של שכנות… בדיבור אחד – גם דברי־הבאי סתם וגם עניינים שברומו של עולם האדם. מאליו מובן, שלא כל דבר שקלט המיקרופון ניתן לפרסום… הייתי משנה בחומר המתפרסם במדורי לא רק את השמות, מקום המגורים, התיאור האישי ושאר סימני ההכר המסגירים זהותו של אדם, אלא אף הייתי מרחיק לכת ועושה כחפצי בשיחות המוקלטות, מעביר ראשית לאחרית ולהיפך, משנה את הנושאים הנדונים מכד לחבית, מנסח לעיתים מחדש משפטים שלמים – אך כל זאת בלא לשנות כמלוא הנימה את רוחם של דברים שנאמרו; את אופים, את סגנונם, את המחשבות שנשתמעו מהם – את כל היסודות היקרים הללו שמרתי מכל משמר שיישארו בעינם. ואמנם נשתמרו תמיד יפה, וחרף ההרקה מכלי אל כלי, ריחם לא נמר. הביקורת ציינה את כנותו המוחלטת, השאובה מן ההוי הישראלי המובהק, של ה”חומר" המתפרסם במדור.

היתה אמנם במדור מידה של חריגה מן המותר לפי החוק שכן – אין להכחיש – הוא פלש לרשות היחיד בלא לטרוח ולקבל הסכמה מצדו. המדור הציג אנשים ערום ועריה לפני מאות אלפי זוגות עיני קוראים סקרניים; אולם המדור הוסיף להתקיים בלא שתוגש נגדו שום תביעה משפטית על הסגת גבול הפרט. גם דבר זה, מובן מאליו היה; וכי מי ירצה להודות בפומבי, שגילויי המדור מדברים בו?… מאידך גיסא, אין לי ספק, כי הצלחתו הרבה של מדורי בציבור באה לו במעט – ואולי בעיקר– בשל סקרנותו של כל מי שהוא בשר־ודם לדעת, אם לא הוא נפל הפעם “קרבן” למיקרופון הנודד שלי…


בפרוס שנת הבר־מצוה למדינת ישראל צץ בי רעיון – להגניב את המקרופון הנודד של המדור “קלסרה של המשפחה הישראלית” לביתו של איש שנמנה בשעתו עם מיטב הנוער העברי הגא, הלוחם, הנועז, שהביא בדמו ובזיעתו לתקומת ישראל, לביתו של איזה פחמ“חאי לשעבר, למשל, איש שלכל הדעות משתיך לאותו שבט עז ונכבד, ולהראות באספקלריית שיחתה של משפחתו את קלסתרו ביום. בודאי יעוררו הממצאים של המיקרופון הנודד שלי ענין רב בציבור, אם אכתיר אותם בכותרת “משפחתו של פלמחאי, י”ג שנים לאחר תקומת ישראל”.

ומי ייטב לכך מאשר משפחת אנוש, חשבתי.

אמנם מאז נישואיו לדינה נתרחקנו אנוש ואני זה מזה כאשר ירחק לעולם הרווק מחברו הנשוי, שאורח חייו הפך לכה שונה משלו. כחמש שנים, כמדומני, לא התראנו; ועד הנה לא דרכה רגלי כלל בביתם החדש של אנוש ודינה, הבית שנרכש למענם, כפי ששמעתי, זמן־מה לאחר נישואיהם, על ידי הוריה, בשיכון בתים דו־משפחתיים נאה בעיבורה של העיר, בפרבר גנים, שנחשב עתה לאיזור של אמידים ממש. שיערתי כי מצבם השתפר עוד יותר מאז עקרו לשם, שכן מפי השמועה נודע לי, שהרשו לעצמם את המותרות של צאצא נוסף – בת, שנולדה להם שנתיים ומשהו לאחר הולדת בנם, ראשית אונם.

לאחר שערכתי כמה חקירות מוקדמות, על תנוחת ביתו של אנוש וסביבתו, ניגשתי לתכנון ה“מבצע”. לאחר שיקולים רבים, החלטתי להגניב את מיקרופוני לביתו בערב־שבת – וזאת כדי לדעת מה עושים הפלמחאי לשעבר, שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ובני משפחתו, בערב־הערבים של המשפחה הישראלית; על מה תסוב שיחתם, ואם שכנים או ידידים עמם, במה יעסקו? העוד אנוש הוא אותו לוחם נלהב לצדק, ושונא לרשע ולפשע, איש הכבוד והגאוה? אלף שאלות ושאלה ניקרו בי, ובצדן להטה בי מנה לא זעירה של צפיית תקוה, עת התגנבתי בליל שבת אחד, בשעה מאוחרת למדי, יחד עם הטכנאי והנהג שומרי הסוד שלי, לגינה שהקיפה את הבית.

קרבנו חרש אל החלון האחורי, הפונה לחצר, של טרקלינו. מן השמיים סייעו לנו להניח את המיקרופון בחשאין ובהצלחה שלמה בעציץ־שיש שהותקן כאילו אך ורק למעננו ולצרכינו בתוך אדן החלון, שפתוח היה לרווחה, מחמת החום. מבין שיחי הגן ניתן לראות ולשמוע את כל המתרחש בטרקלין, בלא להראות.


 

פרק שביעי: בעמקי מי מנוחות    🔗

במרכז הטרקלין מיושב היה, מעשה בעל־בית, אנוש, לבוש מכנסים ארוכים אפורים, ואך גופיה לפלג גופו העליון, – וזאת מחמת החום, כנראה. קורא היה בעיתון. פניו אמרו עדיין, בתואיהם הקשים כלשהו, איזה עוז רצון, שנתעמעם ונתרופף מעט אצל הסנטר המשמין, אבל נשתמר יותר בקרבת העיניים, המצח והצדעיים המחוטבים למשעי.

ליד החלון שנשקף הרחובה, בחזית הטרקלין, עמדה אשתו. כן, זוהי דינה. במבט ראשון ראיתי את צדודיתה בלבד, ונתרשמתי לרעה מן התפנוק הילדותי שהיה מוטבע בעיקוליו של קלסתרה; אבל כאשר הפנתה את מלוא פניה אל אנוש, נפוג הרושם הרע. ראיתי בה עדיין סימנים ברורים של יופי טבעי, שאך מחמת איפור מוגזם לא ניתן לו דרור, ויותר מזה ראיתי בה – מכל זיע וניע שלה נזדקרו עדיין לעין אותם “חולשות” חביבות ומתוקות, שהיו תמיד נשקה העז ביותר…

לבושה היתה מין חלוק משי קצר, צעקני, רצוף תדפיסי פרחי לוטוס ודמויות מן האגדה היפנית… מתחת לאימרת החלוק, שירד על ברכיה, נראו מכנסי משי אדומים משונים, כמותם לא ראיתי מימי, אף לא בסרטים אמריקאיים על יפן… רגליה היחפות נתונות היו ב“סנדלים תנכיים” שהפכו אותם ימים לאופנת בנות ה“טיפש עשרה” שלנו, אך גם הגבירות בשנות העשרים והשלושים החלו נתפסות להם. מודה אני ומתודה, שאינני מומחה לאופנה, אך מעט הטעם הטוב שרכשתי בתחום זה, התקומם מאד נגד תלבושת תנכית־יפנית צרחנית זו.

שמה היה בפי הנוכחים, משום־מה, “דנה”, – בודאי קיצור מדינה.

שני ילדי הזוג, עמרם בן חמש וחצי, ונורית בת השלוש, כבר נמו, כמסתבר, באחד מחדרי הבית האחרי.

הנפש השלישית בטרקלין, בתחילת ההקלטה שלנו, היתה, כפי שנתחוור לי עד מהרה ממהלך השיחה, שכן ושמו פלטיאל בן־משה. בחקירות שערכתי למחרתו נודע לי כי גם הוא נמנה עם בעלי הבתים ב“שכונת אמידים” זו, ומשלח ידו – קצב. בן גילו של אנוש היה, וקלסתרו מחוספס וגס – קלסתר, שנגד ניגוד חריף את גנדרנותו המופרזת בלבוש. אכן, הוא נראה ממש מגוחך בחליפת הבגדים האפורה והמקווקדת בשחור־וחום שלו, בחזייתו העשויה קטיפה מבהיקה, ובעניבה הארגמנית שענב לצוארון הלבן הנוקשה של חולצתו. מחמת שתלבושת זו לא תאמה כלל את חומו של ערב הקיץ, כפוי היה לספג כפעם בפעם את מצחו המזיע; אלא שנראה היה כי הוא נכון לשאת ולסבול זאת, שכן הוא נמנה, ללא ספק, עם הדוגלים בדעה, כי “הבגדים עושים את האדם”…

אגב, הרושם הראשון שנתרשמתי היה כי הבית, הבנוי ב“נוסח־החוילה”, הנו גדול מאד מיכולת הריהוט של בעליו, שכן רהיטיו היו לוקים בחסר פה ושם… התמיהני, למשל, העדרו של מזנון בעל מדפים לספרים ולחפצי אמנות, שהוא בבחינת הכרח בסגנון המקובל של טרקלינים אלה, המבקשים את ההידור החיצוני – אלא שאחר כך בדקתי ומצאתי, כי מצב זה שורר כמעט בכל בתי “שכונת האמידים” הזאת, שבאמידותה יש לפקפק.

אכן, לשם הבנת ההתרחשויות הבאות, מן הראוי להרחיב מעט את הדיבור על “שכונת אמידים” זו. המילה “שיכון” שנתייחדה במילון הישראלי, בתחילת המירוץ הישראלי המטורף לרמת חיים גבוהה, למעבר לדירה חדשה, – מובנה זה הראשון אבד לה במרוצת השנים, והיא הפכה לשם־נרדף לכל איזור מגורים חדש, שבו נבנו הבתים לא “בידים פרטיות” אלא בידי חברת בניה ציבורית, בתבנית אחת. רובעי “הבניה הפרטית” היקרה באמת, רחוקים עד היום מלהקרא במילון הישראלי בשם “שיכונים”… ואילו שכונת “וילות” זו שבה מתגורר אנוש לב־ארי, הגם שלבתיה ניתן אופי חיצוני של חוילות אמידות, השונות כלשהו בצורתן זו מזו, חברת־בניה ציבורית בנתה אותן כולן, כמעט במתכונת אחת, ומשום כך נכללה השכונה, חרף כל מרוקה וצחצוחה החיצוניים, בהגדרה הישראלית דקת־האבחנה “שיכון”; ודבר זה מן הראוי שנזכרהו… משמעותו היא שמתחת לברק החיצוני נסתתרה כאן דלות באמצעים, שבעליה ביקשו לחפות עליה במעטה נוצות נוצצות…

האדם הרביעשלקח חבל בחוויות ערב־שבת זה בבית אנוש, הופיע בשעה מאוחרת יותר, ותיאורו ומיהותו יימסרו בבואו. וזאת לדעת –מכאן ואילך ישתמעו אמנם הדברים כמעט כבתסכית, שהרי הם הובאו כאן ממש כמות שנקלטו ברשם־הקול שלי; ובסוגריים אוסיף את מעשיהם של המדברים, שראיתים ממארבי שבחוץ וצרפתים אחר־כך לדו־שיח לפי הזכרון.

נפתח איפוא, ב“קלסתרה של משפחת פלמחאי, י”ג שנים לאחר תקומת ישראל".

בתחילת ההקלטה נמצאו כל השלושה שבטרקלין מסובים מסביב לדחוון קטן, בפינתו, להיטיב לבם בעוגה ובקפה שהגישה דינה.

בן־משה: עוגה מצוינת, דנה.

דינה: כשיש תנור־גז הגון… אפשר לאפות כמו שצריך.

אנוש: מדוע אינך רוכש תנור־גז, בן־משה? מחירי החשמל עולים מיום ליום…

בן־משה: האמין לי, אנוש, שדוד־שמש חשוב יותר לבית. כשחנה שלי תחזור מבית ההבראה… תחכה לה הפתעה קטנה על הגג שלנו…

דינה: בכלל לא סיפרת….

בן־משה: (שר) זה הסוד שלי! זה הסוד שלי!

אנוש: מה המציאה? דוד שמש…! נשמע מה תשיר בחורף, כשאין שמש.

דינה: אנוש זה מחמם גם כשיש טיפ־טיפה שמש… כמה שלמת, בן־משה?

בן־משה: מאתיים במזומן, מאתיים בתשלומים לעשרה חודשים. אבל יש גם יותר זולים. תנאים מצוינים.

דינה: (לבעלה) מה דעתך אנוש?

אנוש: חה… אני לא מאמין בכל ההמצאות החדישות האלה.

דינה: זה חוסך חשמל.

אנוש: (מרים קולו) אז היית צריכה לחשוב על כך לפני שקנינו תנור־גז.

דינה: אל תצעק! אני אינני חרשת עדיין!

אנוש: ואני עדיין אינני מיליונר!

(לרגע שוררת שתיקה מביכה בטרקלין)

בן־משה: נו… נו… על מה דיברנו קודם…? על… ארון הספרים שקניתי?

אנוש: לא, לא דיברנו על שום קניות! על מה דיברנו…?

בן־משה: אה! על הכד העתיק שקניתי… פלישתי… ישר מאשקלון… באחריות שהוא לפחות מלפני אלף וחמש־מאות שנה!…

אנוש: עוד שגעון! לקנות עתיקות! ויש המון זיופים!

בן־משה: אנוש, לפני שאני קונה, אני קודם כל רוצה לדעת מה אני קונה…

אנוש: אה, עתיקות! אני לא בעד זה.

דינה: ובעד מה אתה כן?

אנוש: דנה, על דוד שמש נדבר בפעם אחרת.

בן־משה: אל תחשוב שאני רוצה להכניס רעיונות לראשה של דנה, אבל אתה אל תזלזל בקניית עתיקות. מה זאת אומרת עתיקות? זהו כד במצב טוב… חנה שמה בו כל יום ששי פרחים. אף חור אין בו… הפלישתים ידעו לעשות כדים…

אנוש: אם הוא במצב טוב, הוא בודאי לא מלפני אלף וחמש מאות שנה, וזהו מה שרציתי להגיד לך… הוא נראה לי יותר מדי חדש.

בן־משה: מפני שזה אחרי הניקוי, חביבי… חנה מנקה אותו במשחה שנותנת צבע בדיוק כמו החום של הארון…

דינה: זה כבר לא מודרני…

בן־משה: מה?

דינה: שכד וארון יהיו מאותו צבע…

בן־משה: זה תלוי… בטעם האמנותי…

דינה: במיוחד שאצלכם הקיר אפור וכל הריהוט כהה.

בן־משה: זה רק ענין של משחה… אפשר להחליף את המשחה…

אנוש: בכלל, אם להכניס כבר משהו אמנותי הביתה, מכניסים… נאמר, תמונה. אני למשל, הייתי מכניס תמונה.

דינה: (בהסכמה נלהבת) תמונה של כד פרחים, למשל, במקום לקנות פרחים לכד כל יום ששי…

בן־משה: עוד יש הבדל אמנותי בין כד אמיתי עתיק ובין סתם תמונת כד, עם או בלי פרחים, של איזה צייר שלא יהיה!

אנוש: מה ההבדל? כמה יכולה כבר לעלות תמונה טובה, בגודל כזה, נניח, (מראה את הגודל בידיו), וכמה עולה הכד הפלישתי שלך?

בן־משה: נו, תנחש…

אנוש: זה כד שחפרו אותו במיוחד, או שסתם מצאו אותו?

בן־משה: מצאו אותו או חפרו אותו… לא על זה מדברים, מדברים על המחיר הסטנדרטי.

אנוש: לא יותר מעשרים לירות.

בן־משה: מה?! (צוחק)

אנוש: אני אפילו חשבתי על חמש עשרה… כד באותו גודל בערך… עולה בסביבות שתים־שלוש…

בן־משה: אני נותן לך שבעים בעד כל כד פלישתי שאתה מביא לי, באיזה גודל שלא יהיה, בתנאי שיהיה לפחות בן אלף וחמש מאות שנה!

אנוש: מה אתה מדבר!?

בן־משה: מבין חדש באמנות! שילמתי בעד הכד ששים ושלוש לירות, והוא רצה שמונים!

דינה: עם מס מותרות?

בן־משה: בענין המס הסתדרנו.

אנוש: אבל ששים ושלוש?…

בן־משה: וזה בזול!

אנוש: פלטיאל בן משה!

בן־משה: אני אומר לך שזה בזיל הזול.

אנוש: פלטיאל, פלטיאל!

בן־משה: אתה ראית את הכד כמו שצריך? הסתכלת עליו פעם?

אנוש: זוכר אותו!

בן־משה: מוכרח להביא אותו. תסתכל עליו ותראה מי יצחק אחרון על מי! (יוצא חיש מהבית כעוס).

דינה: אז מתי תכניס את התמונה הביתה, אנוש?

אנוש: איזו תמונה?

דינה: הלא אמרת שאתה רוצה להכניס תמונה.

אנוש: אני אמרתי? מתי?

דינה: רק עכשיו.

אנוש: זה נדמה לך.

דינה: זה בכלל לא נדמה לי. אמרת תמונה בגודל כזה, נניח.

אנוש: את לא הבנת אותי.

דינה: אתה כבר מתחרט…

אנוש: אני לא אמרתי שאקנה תמונה בגודל כזה.

דינה: זה באמת גודל לא מתאים!

אנוש: לא דיברתי בכלל על גודל מתאים או לא מתאים. סתם רציתי לרכב על בן־מוישה שלא ישויץ כל כך!

דינה: אל תצעק עלי!

אנוש: זה מפני שאת חושבת כל היום רק על מה שאין לך ושיש להם.

דינה: אני חושבת כל היום שאתה קמצן, שאתה מבטיח ולא מקיים…

אנוש: תמיד נדמה לך שהכסף מתגלגל בחוץ, שרק צריך להתכופף ולהרים!

דינה: בשביל תמונה אחת יש לנו כסף!

אנוש: אחרי תנור הגז? ולפני דוד השמש?

דינה: הלא אתה התחלת לדבר על תמונה!

אנוש: דנה, נברר את זה אחר כך…

דינה: אחר כך תטען שכבר אינך זוכר כלום, שלא אמרת שום דבר.

אנוש: סתם דיברנו על כד ואני אמרתי…

דינה: שתכניס הביתה תמונה ולא כד.

אנוש: אמרתי שהייתי מכניס…

דינה: אז, בבקשה, תכניס! מי מפריע לך? צורה תרבותית לסלון שלנו לא תזיק לשמך הטוב!

אנוש: (מראה על הרדיו־פטפון) קנינו כבר סימפוניות לכינורים ולפסנתרים, וזה לא מספיק?

דינה: אני מדברת על מה שרואים ולא על מה ששומעים.

אנוש: שומעים?! הלא אף פעם לא שומעים! וטוב שלא שומעים! מי היה צריך את זה…

דינה: לא שומעים?! כשפלטיאל בן־משה בא, תמיד הוא מוכן לשמוע, וסלח לי, – הוא הרבה יותר תרבותי ממך…

אנוש: בן־מוישה!? (מגחך בבוז)

דינה: כן. בן־משה אוהב לשמוע פעם תקליט רציני, וקורא פעם ספר, ורוכש דברים אמנותיים…

אנוש: (מופתע כליל לרגע, ואחרי כן מתריס) הוא קנה כד פלישתי עתיק אחד, וכבר הוא תרבותי אצלך?! הוא עוד בור ועם הארץ, ואני עוד אוכיח לך זאת!

דינה: העיקר שלא תצטרך לקנות תמונה!

(אנוש ניצב כאיש נדהם ואין מילים בפיו. נשמע צלצול בדלת הכניסה שבמבוא, המצורף לטרקלין מעשה חדר אחד. דינה הולכת ופותחת את הדלת ופנימה נכנס עוזיאל כהן שהוא – כפי שנתגלה לי אחר־כך – אחד משכניהם ב“שיכון”, ובעל חנות של חלקי־חילוף למכונות תעשיה; זהו ברנש גוץ, דק ומהיר תנועה, “בחור זריז וממולח” למראה; ועוד פרט מאפיין – בעוד הגברים האחרים נתקראו זה בפי זה, בדרך כלל, או בשמותיהם הפרטיים או בשמות המשפחה שלהם, – ובמיוחד פלטיאל בן־משה – ולעתים בתוספת התואר מר, בפי דינה – הנה לעוזיאל בהן קראו הכל בחיבה גדולה רק “עוזי”, ותו־לאו…)

דינה: (בפתח) שלום, עוזי… אז סוף־סוף נזכרתם בנו! היכן רבקה? היא לא באה אתך?

עוזי: הפתיעו אותנו האורחות שלה… כשהתחיל ה“רמי” התגנבתי החוצה וברחתי הנה… כאן לפחות מתפללים בלירות ולא בגרושים…

אנוש: טוב שבאת, עוזי…. מיד יחזור בן־משה ונתפלל באמת.

דינה: קודם כל, תשתה קפה, ותקבל עוגה. מיד אחמם לך ספל. (יוצאת).

עוזי: (אחריה) את תמיד לענין, דנה… מה זה? אני באמת סוליסט כאן?

אנוש: בן־מוישה יכנס מיד. הוא ניגש להביא את הכד…

עוזי: כד? איזה כד?

אנוש: רוצה להראות כד פלישתי עתיק… שקנה…

עוזי: אם הכד פלישתי, הוא ממילא עתיק… שטות לציין זאת במיוחד. היכול להיות כד פלישתי חדש? הלא הפלישתים נגמרו כבר מזמן…

אנוש: הא… כן… כמובן… תגיד, עוזי… אתה מתמצא במחירים אמנותיים?

עוזי: מחירים אמנותיים?

אנוש: מחיר של תמונות למשל.

עוזי: אה, אלה לא דברים שהולכים על משקל…

אנוש: לא מתמצא?

עוזי: אני יכול להעריך…

אנוש: כמה לדעתך יכולה לעלות תמונה טובה, בגודל כזה, נניח…

עוזי: זה תלוי… לא דופליקציה… תמונה שציירו אותה ביד?

אנוש: כן, תמונה אורגינלית שקונים בחנות של חפצי אמנות…

עוזי: אתה יכול לקנות ישר מהצייר, יעלה לך יותר בזול.

אנוש: מכיר איזה צייר…

עוזי: צייר?… רגע אחד… דוידי אחד הכרתי אבל הוא צייר שלטים…

אנוש: תבין, שזה לא אותו הדבר…

עוזי: הוא אמר לי שהוא מצייר גם בשביל תערוכות… לא, אני חושב שהוא צייר להן רק את השלטים… אבל אולי הוא יצייר לך גם תמונה, אם תזמין במיוחד…

אנוש: אני מדבר אתך על תמונה של מקצועי…

עוזי: מה פתאום אתה מתעניין בתמונות?

אנוש: התחשקה לה אמנות מפני שלבן־משה ולחנה יש כד עתיק…

עוזי: (בהבנה עמוקה ובהשתתפות בצער) אה… אגיד לך דוגרי… אם להכניס דבר אמנותי הביתה אז כדאי להכניס משהו שיהיה גם שימושי.

אנוש: למשל?

עוזי: למשל… אפילו כד! למה שלא יהי כד?

אנוש: אתה יודע כמה משלמים בעד כד עתיק?

עוזי: (במומחיות) תלוי בטיב, בגודל, גם בעתיקות…

אנוש: תיכף יראה בן־משה דוגמא של כד פלישתי. זה בגודל כזה, בערך, מלפני אלף וחמש־מאות שנה.

עוזי: אהה… (מהורהר) מלפני אלף וחמש מאות שנה…

אנוש: כן.

עוזי: בדיוק מלפני אלף וחמש מאות שנה?

אנוש: בכל אופן לא פחות… כך הוא טוען.

עוזי: כד פלישתי ולא פחות מאלף וחמש מאות שנה…

אנוש: מה זה חשוב – שנה פחות או יותר…

עוזי: וכמה שילם?

אנוש: ששים ושלוש לירות. רצו שמונים.

עוזי: עם מס מותרות?

אנוש: בלי.

עוזי: אגיד לך… אתה מוכרח לקנות דוקא כד פלישתי? דוקא בן אלף וחמש מאות שנה? קנה כד בן אלף שנה… גם יספיק לה…

אנוש: כך אתה מכיר את דנה? אם להם יש כד בן אלף וחמש מאות שנה היא תרצה כד זקן פי שנים!

עוזי: בסדר, תגיד לה שהוא בן שלושת אלפים… היא תאמין לכל…

אנוש: (בדאגה) בעתיקות לא מתחכמים. כל מי שיבוא אלינו ירצה לדעת בדיוק – מהיכן זה, ממתי זה… רק חסר לי… שמישהו יגלה לה…

עוזי: (מוטרד הרהורים) ועל סמך מה בן־משה בטוח כל כך שהכד שלו בן אלף וחמש־מאות? בדר לו את השיניים?

אנוש: לפני שהוא קונה הוא קודם כל רוצה לדעת מה הוא קונה.

עוזי: והוא בטוח שהכד בפלישתי שלו לא מזויף?

אנוש: תגיד על בן־משה מה שתגיד… לקנות הוא יודע.

עוזי: תגיד על בן־משה מה שתגיד, משהו מסריח כאן…

אנוש: מה?

עוזי: אני עוד לא יודע, אבל משהו בכל הענין שסיפרת לי, לא מוצא חן בעיני. עוד לא ברור לי מה… (מגרד בראשו. נכנסת דינה, נושאת כד קפה, עוזי נעור לחיים). הא! הנה הגיע הקפה!

דינה: עדיין מחזיק דיאטה של סוכר, עוזי?

עוזי: כן… רק שתי כפיות, בבקשה… תודה… מה אני שומע, דינה, שאתם מכניסים מעט אמנות הביתה…

דינה: מתי שמעת זאת?!

עוזי: אנוש אמר לי, שאתם חושבים להכניס תמונה.

דינה: מתי הוא אמר לך?

עוזי: עכשיו אמר.

דינה: אתה בטוח?

עוזיף: בטוח שאני בטוח… מה אני, חרש?

דינה: אתה מוכן להשבע על כך, לפני אנוש…

עוזי: איזה שאלות את שואלת?

דינה: אני מבקשת ממך לחזור על כל מה שאמרת מילה במילה.

עוזי: בשביל מה?

דינה: בבקשה, עוזי… ישר אל מר אנוש לב־ארי, בקול ברור, ומילה במילה…

עוזי: אינני זוכר מילה במילה…

דינה: אל תשכח מה שאמרת בדיוק שנכנסתי…

עוזי: שאנוש אמר שאתם מכניסים תמונה…

דינה: תודה רבה… זה כל מה שרציתי לשמוע…

עוזי: אינני מבין שום דבר…

דינה: תודה רבה! זה כל מה שרציתי לשמוע… (אנוש עושה תנועת מחאה קלה בידו) ואולי אתה רוצה להעיר משהו… אנוש?

אנוש: הו, שום דבר… רק…

דינה: רק מה?

אנוש: לא כלום, לא חשוב…

דינה: זה כן חשוב… אם יש לך להעיר או לתקן או להכחיש, בבקשה… כאן ועכשיו…

עוזי: מה העניינים? מה אמרתי, אנוש? מה לא בסדר?

אנוש: (נואש) אני לא אמרתי בפירוש שאני קונה… התעניינתי במחירים….

דינה: כמובן…

אנוש: הכל תלוי במחיר! שאלתי את עוזי אם הוא מבין במחירים של חפצים אמנותיים.

דינה: כמובן, כמובן, תכחיש הכל.

אנוש: דנה, אני מבקש ממך…

עוזי: תרשו לי לומר משהו…

דינה: (בפלצות) איך יכול אדם להפוך את עורו, ובן רגע!?

אנוש: מוטב שנפסיק…

דינה: אינני רוצה להפסיק!

עוזי: לא כדאי לריב על כך!

אנוש: דנה, לא עכשיו.

דינה: דוקא עכשיו! טוב ששומע זאת עוד מישהו! טוב שיש עד!

עוזי: כעד אני רוצה לומר את האמת, רק את האמת, ורק את כל האמת!… אנוש שאל אותי באמת על תמונה אבל הסכים אתי שכדאי לקנות משהו שיהיה גם שימושי.

דינה: התמונה תהיה שימושית… (מצביעה על הקיר) ראה איזה סדק… כמה שצובעים הסדק נשאר… הוא מביש אותי מן היום שקנינו את הבית!

עוזי: תמונה בגודל סדק ענקי כזה!

דינה: למה לא? משהו כחול בהיר…

אנוש: חשבתי שאת מתגעגעת לאמנות!

דינה: התמונה צריכה להיות אמנותית!

אנוש: (ביאוש) דנה, זה תלוי במחיר.

דינה: (מרוגעת) כמה יכולה לעלות תמונה כזאת עוזי?

עוזי: המ… שלט בגודל כזה עולה נאמר מאה לירות… תמונה, לפחות פי שניים… יש השקעה גדולה יותר של צבעים!…

אנוש: שומעת! חצי דוד שמש…

עוזי: אני הצעתי מיד לאנוש לקנות כד. כד עתיק זה גם שימושי וגם אמנותי… ופחות יקר… הנה אני שומע שמשיגים כדים פלישתיים בסביבות ששים לירות… אגיד לכם מה… לא רחוק מהחנות שלי יש חנות לכל העניינים האלה. ביום ראשון אני נכנס לשם ומתעניין… אפשר להסתפק בכד לא כל כך עתיק, אבל יותר בעל צורה… לא מוכרח להיות פלישתי… יכול להיות מתקופה יותר קרובה אלינו… למשל… (משתתק ומתחיל לחשב… נשמע צלצול בדלת. דינה פותחת אותה. נכנס פלטיאל בן־משה ובידיו כד).

בן־משה: מוכרח לספר לכם משהו… שלום עוזי…

עוזי: שלום (נועץ מבט בכד שבידי בן־משה, ולוקחו לידיו, בודקו ומחשב חישובים לנפשו).

בן־משה: (בהתלהבות) פוגש אותי בדרך לכאן דוד אשרוביץ, זה המורה שגר על ידינו… הוא רואה שאני הולך עם כד…הי, היזהר בכד, עוזי… ההוא מת לעתיקות! אני מותח אותו מעט… כמה תיתן בעד כד פלישתי כזה, אני אומר לו. הוא אומר לי – בחושך? נכנס אלי ונראה אותו! אני ממהר, אני אומר לו, אבל איזה מין מומחה לעתיקות אתה? אז מה אם חושך? איפה חוש הריח שלך? הוא לוקח… מסתכל… ממשש… ואומר: כד במצב מצוין… וגדול… תבוא אלי מחר ונבדוק כמו שצריך… אם הוא לא מזויף, אני מוצא לך מיד קונה בחמש־מאות לירות!

אנוש: מה אתה מבלבל את המוח!

בן־משה: (לעוזי המהפך בכד ומחשב) זהירות… הזהר, עוזי…

אנוש: איך קופץ כד פלישתי מששים ושלוש לירות לחמש־מאות?

בן־משה: זה מה שטוב בעתיקות, חביבי! (טופח על כתפו של אנוש) זוהי השקעה כספית מצוינת! תבין סוף־סוף! מהזמן שנגמרו הפלישתים ועד היום לא עשו עוד כדים פלישתיים מה שנמצא – זה ישנו. יותר לא יהיו! ותהיה הדרישה איזו שתהיה. הערך שלהם עולה מיום ליום! זה שווה יותר ממניות, חביבי, אתה צחקת עלי ששילמתי בעד הכד ששים ושלוש לירות, מה?

דינה: תמיד אנוש חושב שהוא חכם יותר מהשני.

אנוש: (ממלמל) ותמכור אותו?

בן־משה: נראה… נשקול… וחמש מאות לירות זה עוד לא מחיר אחרון… אגיד לך את האמת… חשק להפרד ממנו אין לי… סוף סוף מתקשרים מאד אל חפצי אמנות, אתה מבין?

דינה: הו, אנוש את זה לא הבין, ואינו מבין ולא יבין!

אנוש: בסדר, נקנה את התמונה!

(מי שלא ראה את הבעת פניה של דינה לא ראה הבעת אושר מימיו; מי שלא ראה בפניו של אנוש את הבעת היאוש האומרת “מנין אקח את הכסף?” לא ראה הבעת יאוש מימיו).

בן־משה: תן את הכד, עוזי… (לוקח את הכד מידי עוזי ומראה אותו לדינה ולאנוש) רואים, אלה הם סימנים פלישתיים עתיקים… כשאמרתי לך ששים ושלוש לירות זה עוד בזיל הזול, לא רצית להאמין לי…

עוזי: (מקיץ מחישוביו) יש לך תנ"ך, אנוש?

אנוש: תנ"ך התחשק לך פתאום?

עוזי: תביא לי, תביא לי… אני רוצה לבדוק משהו. (סופר לנפשו ומחשב כל הזמן בעזרת אצבעותיו, אנוש יוצא).

בן־משה: (לדינה) תארי לך, שאת מחזיקה בידיך אותו כד שהחזיקה איזו גברת פלישתית לפני אלף וחמש מאות שנה… הלא זה אומר משהו…

דינה: אני אישית מתלהבת יותר מתמונות.

בן־משה: אין להשוות. (מניח את הכד על השולחן).

דינה: ענין של טעם… (מביטה בניצחון בסדק שבקיר)

בן־משה: אין להשוות! מה אתה שובר כל כך את הראש, עוזי? (פורע את ראשו של עוזי, השקוע בחישובים) ננגן משהו… עכשיו אפשר, דנה?

דינה: בבקשה… טוב שאתה לפחות רוצה לשמוע תקליט…

בן־משה: (מעיין בתקליטים אצל הרדיו פטפון) סימפוניה מס.1 לבטהובן, מס' 5 של דבוז’ק… יודעת, אני אישית מתנגד לפרסומת רעשנית, ביחוד בכל מה שקשור באמנות… הראשונה של בלוך… אבל לדעתי עוד מותר, ורצוי, לכתוב על כל תקליט משהו יותר מסתם סימפוניה כך וכך ושם המחבר והמבצע… הו, הנה הסימפוניה הפנטסטית. אני רוצה לשמוע סוף־סוף את הפרסומת הזאת מוצדקת.

(עד מהרה נשמעת הסימפוניה הפנטסטית – ואילו עוזי מוסיף לחשב בעזרת אצבעותיו)

בן־משה: (מצב רוחו מתעלה מרגע לרגע) חבל שאי אפשר לרקוד את זה… (הוא מנצח על תזמורת דמיונית).

אנוש: (חוזר לטרקלין) אין לי ספר תנ“ך, עוזי… חוברת של תנ”ך, בציורים, של הילד, תספיק לך?…

(בן־משה שואל בתנועת יד, מה קרה לעוזי שנטרפה דעתו, ושנחוץ לו פתאום תנ“ך. אחר כך הוא מבצע תנועות־ריקוד אחדות לפי קצב הסימפוניה הפנטסטית, ואילו עוזי מעלעל בתנ”ך המצויר, מוצא כנראה את שחיפש על הפלישתים, קורא… מחשב… קורא שוב… מביט בכד… בבן־משה… בתנ"ך המצויר, באצבעותיו המסיעות לו בספירה, ונואש).

עוזי: אנוש, אולי יש לך משהו על ההיסטוריה של הארץ?

אנוש: מה פתאום?

עוזי: יש?

אנוש: לא…

עוזי: אנציקלופדיה! אנציקלופדיה יש לך?

אנוש: לא… אולי יש לי באיזה מקום ידען, יספיק לך?

עוזי: אה! אין לך שום דבר!

אנוש: כשיהיה לנו ארון ספרים… יהיו לנו גם תנ"ך וגם אנציקלופדיה.

דינה: (מתחייכת) חכה, עוד יש לנו מה לקנות לפני ארון ספרים ואנציקלופדיה! (ניגשת בצעדי ריקוד לחלון שבחזית ומשקיפה הרחובה) אני חושבת שאיש לא יבוא עוד.

אנוש: (משתקע בכורסה, נוטל עיתון ומניד בראשו בהסכמה לכתוב): הום…

דינה: עשר פחות רבע. בטח שלא יבוא עוד איש… אפשר להתחיל לשחק.

אנוש: הוּם…

דינה: (נוהמת באזנו) הוּם!

אנוש: רק רגע, דינה.

דינה: שבו לשולחן, אני מביאה את הקלפים. (יוצאת).

אנוש: היום הוא דופק אותם! שומע בן־משה?

בן־משה: (אצל הרדיו־פטפון, מעיין בשמות תקליטים וממלמל לנפשו) מה?

אנוש: קראת את המאמר הראשי של ציפור מצפוני? נגד האוצר? “מעשה ניסים: העלאת המיסים בלי צמצום הכיסים?”

בן־משה: אה־אה…

אנוש: כותב זהב, אני אומר לך…

(נכנסת דינה נושאת שתי חפיסות קלפים).

אנוש: (מעיין בעיתון) הוא מתחיל כך “לכל ממשלה יש אוצר, אך לא לכל אזרח יש ארנק”.

דינה: איך הוא מסיים?

אנוש: הה, הוא עוד לא מסיים. יש לו ויש לו מה לומר. יהיה המשך. “ועל האוצר הממשלתי הצנום, והחוב הלאומי העצום, במאמרנו הבא”. אתם מוכרחים לשמוע את הקטע הזה… הוא פשוט קוטל אותם (דינה חוטפת מידיו את העתון).

בן־משה: לא רוצים לשמוע את הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז?

זה באמת צריך להיות משהו פנטסטי.

דינה: (מכבה את הרדיו בלא שירגיש) רוצים כבר לשחק!

אנוש: (מעין שוב בעתון) הייתי ממנה את ציפור מצפוני למבקר המדינה, אם לא למעלה מזה. כשהוא מצליף במועלים שבממשלה, הוא ממש מוציא לי מילים מהפה. ובאיזה סגנון… רק שורות אחדות, דינה. (שולח ידו לגליון אחר של העיתון, שעל השולחן, אך היא מרחיקה את הגליון. הוא מצטט איפה בעל פה) “מבעד לנייר השקוף למדי של הלירות הנדפסות בישראל חדשות לבקרים רואים אנו היטב את הנקב המתרחב והולך שבקופת האוצר”…

בן־משה: מה קרה לפטפון הזה? אינו מנגן.

דינה: מר בן־משה, אני מזמינה אותך לקלפים.

בן־משה: מה החיפזון? עוד לא באו כולם… וזה טוב… הזדמנות בלתי חוזרת לשמוע סוך־סוף יצירה אמיתית, בשקט…

דינה: חשבתי שאם בעלי אינו מתענין בי, לפחות יתעניין בי מעט השכן…

בן־משה: בהחלט… אבל עם ליווי…

אנוש: (ממשיך לצטט) "כוח המשיכה של האדמה הישראלית, הבולעת השקעות ומניבה הפסדים, פועל להפליא על ערך המטבע שלנו, אבל מדוע אין חוק הכלים השלובים פועל על החוב הלאומי ועל רמת החיים? מפליא – הראשון מוסיף לעלות, גם כשהאחרונה יורדת!…

(דינה חוסמת פיו ומצביעה על השולחן).

אנוש: (קם ומתיישב סוף־סוף לשולחן) מה קרה לאלי ולרינה? אמרו שיבואו.

בן־משה: (לאחר שהדליק מחדש את הרדיו) זהו זה! (נשמעים שוב צלילי הפתיחה של הסמפוניה הפנטסטית, אך דינה מגרשת סוף־סוף את בן־משה מאצל הרדיו לעבר השולחן, ומקרבת את המחט באין רואים לסיומו של התקליט. היא הודפת לשולחן את עוזי, מתיישבת ומתחילה לחלק ליושבים קלפים).

אנוש: (תוך כדי סידור קלפיו) אתה מוכרח לקרוא את המאמר, בן־משה. תראה באיזו מדינה אתה חי. אח, הייתי תולה כל נבז במדינה הזאת.

דינה: כמה קלפים כבר יש לך, בן־משה?

*

והחבורה שיחקה עתה את משחק הקלפים “רמי” – לפי השער של חצי לירה המאה… והאריכה בכך עד אחרי שלוש וחצי אחר חצות. במרוצת המשחק נראה לנו עוזי – ששתק כל הזמן כולו שתיקה רבת משמעות – שוקע שוב בחישובים. אי אילו פעמים, ועוד טיפחנו – הטכנאי שלי, נהגי ואני – תקוה, שהוא יגלה איכשהו, לפתע, כי עוד לפני למעלה מאלפיים שנה כבר ספו כל הפלשתים ותמו מן הארץ, ולא יתכן, איפוא, שימצא כד פלישתי מלפני אלף וחמש מאות שנה… אך משנכזבה תוחלתנו זו, עזבנו את מארבנו, וחזרנו איש־איש לביתו.

בחזרי, התאמצתי למצוא ניחומים במחשבה, שזהו אינו קלסתרה של המשפחה הישראלית בהא הידיעה, ושישראל האמיתית, ישראל ממשיכת התנ“ך, ישראל החותרת אל יעודה, הנושאת בכנפיה עוד בשורה גדולה לעולם המבקש תקנה לעצמו, ישראל בעלת נשמה יתרה זו שוכנת במקומות אחרים, ולא בטרקלינים כ”טרקלינם" של דינה ואנוש, הפלמחאי לשעבר…

אך זו היתה נחמה פורתא, כי אם בפלמחאים כאנוש נפלה השלהבת…

ובשעת ליל קטנה, בשבתי בדד, החדרי, בהשמיעי לנפשי, מעל סרט הרשם־קול, את “קלסתרה של משפחת פלמחאי י”ג שנים לאחר תקומת ישראל", אף השמעתי לנפשי פעמים הרבה את השאלה נטולת־המענה – לאָן פנינו מועדות?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!