עמדתי בגינה של המוסד יותר משעה.
עמדתי בלי לזוז, עמדתי ותיק עור משתלשל לי מהכתף. על מה חשבתי לפני שניגשתי לעשות את מה שעשיתי אחר כך? על השומר שבלע את רוקו פעמיים בזמן שהפך את תכולתו של התיק? הוא לא שאל ואני לא הצעתי לו הסבר. ולמה שישאל? האם לא היה רגיל למוזרוּת של המבקרים העוברים בשער ברזל ענקי ודרך חומה כבירה מכוערת אל עולם אחר?
“זו התחנה האחרונה.”
כך אמרה העובדת הסוציאלית בלי להביט בי ושבה ואמרה בקרירות גמורה כשחתמה על מסמכי המעבר.
“זו התחנה האחרונה.”
מה עושים בה האנשים? האם אין הם מחכים, למשל, כמו שהם מחכים בתחנות שאינן תחנות אחרונות? העובדת הסוציאלית לא ענתה על שאלתי. הידיעה מה הם עושים שם אינה בתחום ההתמחות שלה, התפקיד שלה הוא רק לחתום על מסמכי המעבר של האנשים לשם.
כן, הם מחכים לשום דבר וללא כלום. ומוּנא יודעת היטב לחכות לשום דבר, היא עושה זאת כבר שנים.
יש להם פה תוכנית קפואה, כל דבר במועדו הקבוע, אחר כך פניהם מתאבנות בחדרים הלבנים ובחדר האוכל ובגינת המוסד (הגינה, כראוי למקום, אינה עלובה), ובלילה הם בוהים בתקרה.
על מה חשבתי כשעמדתי שם “בתחנה האחרונה”? על כל זה.
דימיתי לי את פניה של מונא מתאבנים בחדרה הלבן, בחדר האוכל, בגינה, ובלילה, כשהיא בוהה בתקרת החדר.
תיק העור עדיין היה עמי. לא הצלחתי לחדד ולמקד את רגשותיי בשום דבר. זה היה מוזר שלא הרגשתי שום דבר, אבל נוח מאוד. הוספתי לעמוד שעה או יותר והאירועים עברו לנגד עיניי מעורבבים אלה באלה, מהירים ולא שלמים. היה חסר לי שארים את אצבעי ואלחץ על אירוע כלשהו והוא ייעצר בתמונה קפואה.
— מונא ילדה ולה צמה שמפזזת על גבה ועיניים ירוקות קרות.
— מונא מביטה ישר אל השמש עד שעיניה דומעות. היא מנסה לחמוק מידי שמסוככת על עיניה מקרני השמש היוקדות.
— מונא ישֵנה במיטתה. היא יפה.
— מונא צורחת כמשוגעת. כמשוגעת? לא, בהיסטריה. מה הרגיז אותה אז?
— מונא בוחרת לה מערכת הלבשה תחתונה חדשה בפעם העשירית, העשרים, המאה.
— הילדה שלך סובלת ממוגבלוּת שכלית.
— לְמה את מתכוונת?
— התפקוד השכלי של הילדה שלך לקוי.
— אבל היא יפה, לא, יפהפייה!
— נכון.
לא אמרו שזו התחנה האחרונה, והיא הייתה ככה כבר חמש־עשרה שנים, ואני הייתי שם אתה.
סקרתי את התמונות האלה בזמן שעמדתי, אני ותיק העור שלי, מול הבניין החיוור הישן. לא חשבתי עליהן, סקרתי אותן, זה הכל, והתעכבתי אצל אחדות מהן. שמעתי את הקולות הבאים מבפנים, מתוכי, הבניין שתק, חיוור.
מנהלת בית־הספר המיוחד שמוּנא למדה בו כבר עשר שנים טלפנה אליי ואמרה בקול רועד: בואי בבקשה מיד לבית־הספר. גם קולה של מונא הגיע לאוזניי, אולי זה לא היה קול, אלא התייפחות קטועה, קינה קורעת לב. יצאתי מהר מהעבודה, לא עלה בדעתי מה בדיוק יכול היה לקרות.
בחדר המנהלת ניסו מורֶה ומורָה להרגיע את מונא, שהייתה מצונפת באחת הפינות, ולהחזיק בה שלא תזוז. כשראתה אותי, שָככה קינתה והתחלפה במבט זגוגי קר שהתפזר בפניי. נסדקתי.
המנהלת אמרה לי במבוכה: “אני לא יודעת מה להגיד לך. מונא ניצלה את יציאת המורָה מהכיתה והתפשטה ונשארה בבגדים התחתונים שלה, והציגה את עצמה לפני חבריה ללימודים ונישקה אותם ושאלה: אתם רוצים להתחתן אתי? יש לי עשרים מערכות של בגדים תחתונים ורודים. בקושי רב השתלטנו עליה והלבשנו אותה, ועכשיו את רואה באיזה מצב היא.”
“לפני יומיים היא התגנבה אל פתח הדירה ועמדה שם בבגדיה התחתונים ושאלה את העוברים והשבים: אתם רוצים להתחתן איתי? ולפני שבוע התפרצה אל חדרו של אחיה ושאלה חבר שלו שביקר אצלנו בפעם הראשונה: תתחתן אתי? היא לבשה בגדים תחתונים לבנים ממשי. אחיה התמוטט. כבר שבוע הוא לא מדבר אתי. קניתי לה עוד בגדים תחתונים, עוד ועוד, עשר מערכות, עשרים, אולי יותר.”
אמרתי את כל זה בנשימה אחת ובלי לגרוע את עיניי ממוּנא, ילדתי המסכנה, ילדתי המוגבלת, ילדתי המשוגעת, ילדתי היפה.
הנוכחים הביטו בי באימה.
לקחתי את מונא ויצאתי מבית־הספר שהבאתי אותה אליו לפני עשר שנים, בית־הספר למשוגעים, כמו שקוראים לו אנשי השכונה ונהגי האוטובוסים של התלמידים (המשוגעים) ופועלי הניקיון המדוכאים וחברתי לעבודה בבית־הספר של השפויים. המורים התפארו שהם עובדים בבית־ספר לבעלי צרכים מיוחדים וזו שליחות גדולה. אני לא השתמשתי בשני הכינויים האלה. זה בית־הספר של ילדתי מונא, ילדתי שכבר עברה את שנתה השמונה־עשרה. והוא יישאר בית־הספר של ילדתי גם כשאעבור על פניו אחרי שנים ואפילו אחרי שהוא פלט אותה החוצה בגלל “התנהגות לא תקינה”, או “הידרדרות פתאומית”, או אולי “סוף צפוי”, כמו שאבחנו הרופאים של המוסד הזה, התחנה האחרונה.
הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים שילדתי חלמה להתחתן, כלומר להיות כלה וללבוש את שמלת הכלה ומערכת של הלבשה תחתונה ורודה. הם לא יודעים שהיא ביקשה אותה בהיסטריה ואני נעניתי בהשלמה ובשתיקה.
כשעמדתי שם בגינה של המוסד נזכרתי שילדתי איננה ילדה עוד, ושהתרופה שרשמו לבעיה שלה גזלה את יופיה ושתווי הפנים המאובנים שלה מפחידים אותי. תהום עמוקה שלבי צנח לתוכה. יצאתי מהשער הענקי, לרחוב, רוקנתי את התיק וערמתי את הבגדים התחתונים הלבנים והוורודים בפינה לרגלי החומה והצתי בהם אש.
— יש עשרים, מאה, לא, יותר!
האם זה מה שמלמלה מונא כשנכנסנו למוסד?
מונא ידעה לספור רק עד עשר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.