זה זמן רב שחדשות השכונה שלנו אינן מעוררות בי סקרנות עוד, ובעצם, ענייניהם של תושבי השכונה לא סיקרנו אותי אף פעם. ואולם בעקבות המעבר שלי לעיר והביקורים המעטים שלי, עכשיו כבר לא קשר אותי אליה שום דבר מלבד החובה המשפחתית שמילאתי בחופשות הארוכות שלי בלי התלהבות יתרה.
אבל ידיעה אחת ששמעתי את אחותי מספרת לאמי הפעילה אצלי את בלוטת הסקרנות.
“הרכלנית שלנו, ‘אֻם אל־לִסאן’, נשבעת שראתה אותו לפני שני לילות דוחף את העגלה שלו כשכלתו יושבת מלפנים, ואחר כך הוא נשא אותה בין זרועותיו אל חדרו. השעה הייתה מאוחרת והיא התקשתה לראות את תווי פניה, אבל הקשקשנית הזאת נשבעת שהיא יפה וצחה ולבנה כבובה. מה שחשוב, שהוא התחתן, לפחות יהיה מישהו שידאג לו ויארח לו לחברה בבדידותו אחרי מות אמו.”
אחר כך נודע לי מאחותי שאותו “הוא” זה השכן הצעיר שלנו, ושאמו ש“ארחה לו לחברה” לא קמה ממיטתה שנים והוא שטיפל בה, ואולי מפני שהיא הייתה אילמת הוא ממעט לדבר ואין לו קשר עם איש מהשכנים.
כל הפרטים האלה לא עניינו אותי, לא מצאתי בהם שום דבר יוצא דופן, מלבד פרט אחד, שלדעתי לא עלה בקנה אחד עם מה שמקובל בשכונה: בדרך כלל החתן מושך אחריו את כלתו בידה והיא מתאמצת להשיג אותו בזמן שידה האחרת מתעסקת בסידור שמלתה ובהידוק שערה, ומשתדלת להאיר פנים לנשים הסקרניות. יכולתה של הכלה לעשות את כל זה ביד אחת תמיד מדהימה אותי. והנה הבחור הזה, שאני יודע עליו מעט, מושיב את הכלה שלו בקדמת העגלה שלו ואחר כך נושא אותה בין זרועותיו, ואני כמעט בטוח שהוא שר לה בזמן שמשבי הרוח הקלים של הלילה השתעשעו בשמלתה ובתסרוקתה ושתי ידיה הפשוטות כשתי כנפיים חופשיות ברוח.
הבחור היה רק רוכל נודד שמבלה את יומו על המדרכה בשוק לפני חלון ראווה של חנות לבגדי נשים. כשעמד, נדחק אל הבובות החטובות שהציגו את הצעקה האחרונה באופנה, וכשישב, נעלם ראשו בין סחורותיו הזולות — תכשיטים מפלסטיק וקליפסים וסיכות ובשמים מזויפים. הוא לא הכריז על מרכולתו ולא שיבח אותה והיה כמי שמוכר את השתיקה בהמולת השוק.
בשיחות השבועיות שלי עם אמי הייתי אוחז בקצה החוט ומניח לאמי למשוך אותי בספונטאניות אל פרטים מקוטעים על השכן הצעיר וחייו המסתוריים. לפעמים הייתה שוקעת בענייני הבית והמשפחה וענייניהם של השכן וכלתו היו יורדים מעל הפרק, אבל אני הייתי מחזיר אותה אליהם בשאלות כלליות אל חידת הנישואים הליליים ההם. “ומה חדש בשכונה?” שאלתי למשל, “בירַכת את השכן הצעיר שלנו לנישואיו או שלא בירכת כי הוא ביישן וממעט בדיבור?”
“אף אחד לא ראה את הכלה ואף אחד לא יודע עליה שום דבר, בני. והוא מתעלם מהחקירות שלנו. כשמישהו אומר לו שלום ומברך אותו, הוא מנענע בראשו ומוצא מפלט בשתיקה. תאר לך שאם אל־ליסאן, שהפכה למגדל תצפית ממש, אפילו לא מצליחה לגלות את שמה. לולא ראינו אותו תולה לפעמים בגדי נשים חדשים ולולא נדפו בערבים ריחות בישול מחדרו היינו אומרים שהנישואים האלה הם שמועה שהפיצה השכנה. לפני יומיים שמעתי אותו שר, צוחק ומדבר אליה, ואת קולה לא שמעתי. האם גם זאת אילמת? אולי היא גם עיוורת. מה היה לו להתחתן עם נערה שיש לה פגמים כאלה?”
בכל פעם ניסיתי לחלץ ממנה עוד פרטים, כמו חוקר פיקח וערמומי, ואז חזרתי ושאלתי את עצמי מה מסתתר מאחורי התעניינותי בסיפור של מוכר ביישן ושתקן. האם סיפורים של אנשים זרים מפעילים את בלוטת הסקרנות? על כל פנים, את החדשות הלא־שלמות שהגיעו אליי מאמי ומאחותי קשרתי זו לזו ואת הפערים מילאתי בהשערות ששיערתי על יסוד מה שידעתי על טבעם של האנשים בשכונה.
צעיר שנמאס לו שאנשים מתערבים בענייניו. בחור קנאי שמפחד שיפתו את אשתו. צעיר בעל הליכות מוזרות בשכונה רגילה לחלוטין. אישה שמסתפקת בבעלה מכל האנשים. ואולי לא שום דבר מכל אלה.
בביקור האחרון אצל משפחתי לפני נסיעה ארוכה לחוץ לארץ שוטטתי בשוק כדי לקנות כמה מתנות סמליות להביא לחבריי שם. הרוכל הצעיר ישב כדרכו מול חנות לבגדי נשים. מאז הידיעה בדבר נישואיו עברו חודשיים ואולי יותר.
הושטתי את ידי לברכת שלום ואמרתי:
“ברכות לנישואיך, אני מתנצל שאני מאחר לברך אותך, זה מפני שאיני מבקר בעיר אלא לעתים רחוקות.”
הוא לא הושיט את ידו והוסיף להתעסק בסידור סחורותיו. וענה בקרירות:
“היא מתה, ומכרתי אותה לפני יומיים לבעל החנות, הנה היא שם באמצע, בשמלה הצהובה המקושטת.”
פערתי את שתי עיניי בתדהמה ובאימה וראיתי בובה בשמלה צהובה עומדת בין שתי בובות בשמלות צבעוניות.
שנים ארוכות לא פקדתי את השכונה, וכשחזרתי השתנו בה דברים רבים. לא יכולתי לקשר אותה עם חזותה הקודמת: הרחובות, הפרצופים, הריחות של ערימות האשפה, זרמי האוויר. המעשה בצעיר ובאשתו הבובה נשכח ממני, הוא וכל פרטיו, אבל הוא שב וחזר והיה ליותר מאשר סתם מעשייה מופלאה שמעוררת הרבה שאלות כשפגע מבטי בשלט גדול בחזיתה של אחת החנויות. על השלט היה כתוב בכתב יד יפה:
בובות מקומיות ומיובאות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.