היא לא היתה מקפידה על טקסים במלאכת הכתיבה ומעולם לא עלה בדעתה שהכתיבה שלה עלולה להיות תלויה בנסיבות כמעט מקודשות של זמן ומקום. אחרי הפסקה מדאיגה של שנה היא שבה אל כתיבת הרומן שלה — היא צדה את הנסיבות כמו שהיא צדה את הרעיונות. היא חשבה את זה למקריות שגורל הכתיבה תכנן עבורה, וזה התאים למזג ההפכפך שלה.

בשעה שלוש לפנות בוקר חלף במהירות אמבולנס ברחוב שהיא גרה בו ופילח בצפירתו את הלילה ואת השקט של הישֵנים. היא התעוררה מלאת מרץ, הכינה לה את הקפה שלה וישבה אל שולחן הכתיבה הצופה אל הרחוב והתחילה לכתוב. היא לא נזקקה לשעון המעורר, שכל זמן שהיה רע הכרחי היה מבהיל אותה והיא הייתה משקיטה אותו פעמיים והוא היה מתעקש להעיר אותה ואז היא הייתה קמה בעצלתיים, בעל כורחה.

עכשיו כבר חודש ימים היא לא נגעה בו. הצפירה של לפנות בוקר שמה קץ לדיאלקטיקה של תיעוב ואהבה ביניהם, שתחילתה בבוקר, ברצון עז, פרוע, מצדה לשבור אותו, וסופה בלילה, בפיוסו ובהשבת האמון ביניהם.

בחודש הזה, נסיעת האמבולנס, שדחפה את דמיונה למחוזות של הכאב ולהתמודדות על שאלות גדולות על החיים והמוות, נתנה לה השראה רבה. האירועים הסתעפו והסתבכו וחזרו בפיתולים לולייניים אל האירוע המרכזי ואל הגיבור של הרומן שלה: נהג האמבולנס.

אדם אחד בעיירה, לא הרחק מביתה, סובל, גוסס, מגרש את רוח הרפאים של המוות והמחלה וקורא לעזרה, ואילו היא מתעסקת בכתיבה מתוך הכרת טובה לכאב וניצחון על הכיליון. היא בוראת את הדמויות יש מאין, נופחת בהן חיים, ונותנת להן תפקידים שמתארכים ומתקצרים לפי מה שמכתיבים לה דמיונה ועטה. דמויות ששואלות את החיים ומתבוננות בהם במסען בין שני מקומות, ונאחזות בחישוק ההצלה הנגיש להן — אמבולנס.

“מה אם אעצור את האמבולנס פה, בשולי הכביש, ואלך לי על הגשר ההוא? מה אם אחליף את צפירת האימים במוזיקה שקטה? לתדהמתם של הרופא המלווה ושל החולה הוא עצר את האמבולנס בצד הכביש וירד ממנו, והלך בנחת לעבר הגשר כשהוא שורק מנגינה שקטה. עמד בקצה וצרח בקולי קולות…”:

העט שלה נעצר פה אחרי חודש של כתיבה רצופה.

הדמויות שלה התאבנו כמו כלי השחמט שמחכים ליד שתוליך אותם אל המשבצת השחורה או הלבנה, או שתהרוג את המלך והעניין יסתיים. עֵטה לא היה בכוחו להזיז אפילו כלי שגודלו כגרגר חול ודמיונה לא היה בכוחו לצייר את המהלך שעליה לעשות כדי להטיל מצור על המלך או לחסל אותו. היא לא ידעה אם הסתלקה ממנה ההנאה מהמשחק או שמא קרתה איזו תקלה ושיבשה את הטקס היומי שלה אחרי שהאמבולנס חדל לעבור ברחוב שלה.

למחרת בבוקר היא הייתה במשרד של החברה לשירותי חירום שאת פרטיה זכרה מהסמל שהתנוסס בחזית האמבולנס. היא הביאה עמה את כרטיסי הביקור שלה, כרטיסי ביקור של עיתונאית, והעמידה פנים שהיא מכינה מאמר חשוב על השירותים הרפואיים באזור והם כוללים גם את שירותי האמבולנס.

שני הפקידים ענו לה בהתלהבות מוזרה:

“האמבולנסים שלנו הפסיקו לעבוד באזור הזה לפני כשנה, אבל כמעט כל לילה עדיין מתקשרים אלינו קצת לפני השעה שלוש לפנות בוקר ממספר אחד מסויים, שלא משתנה. התחלנו לצַפות לשיחה בקוצר רוח. אנחנו מחכים לקול נשי רך שקורא לנו פרק מרומן מדהים על נהג אמבולנס.”

היא כמעט נחנקה.

“כבר יומיים היא לא טלפנה אלינו, ואנחנו לא יודעים איך הרומן מסתיים,” הוסיף אחד מהם בצער.

“האם אוכל לטלפן אליה?” היא שאלה בקול חנוק.

הוא לחץ על הספרות בטלפון של המשרד והגיש לה את השפופרת.

בתיקה צלצל הטלפון הנייד.