אני לא יודעת איך היה לי האומץ להגיד לו ישירות:
“אני אכתוב את הסיפור שלך.”
זו הייתה הפעם השלישית בתקופת שהותי במלון החוף ההוא שראיתי אותו משוטט באולם של המלון כמו לוחם דרום אמריקאי מקסים שיצא כרגע מהסרט The Liberator, אם כי לבושו שונה ואין הוא חמוש באותו נשק. “לכל דור יש סגנון הלבוש שלו והנשק שלו,” לחשתי ביני לביני, “אבל החירות היא אותה החירות בכל הדורות וגם בכל המלחמות.”
הוא צחק וקרץ בעינו ונגע ברוך בכתפיים החשופות. אחר כך רכן אל אחת הקשישות הבלונדיניות ולחש לה משהו, היא צחקה בהתפנקות ונתנה לו את ידה כדי שיוביל אותה אל רחבת הריקודים שבאמצע האולם. הוא רקד אתה במיומנות של מורה לריקוד מקצועי, מתנועע בקלילות ובאלגנטיות. וברגע שהסתיימה הנגינה לא שכח לנשק את ידה ולמחוא לה כף ולהשתחוות לפניה, ואחר כך חזר לסיבוב נוסף של חיזור וריקוד.
“אני אכתוב את הסיפור שלך.” אמרתי זאת במענה לברכה מצדו, שלא הייתה אלא ניד ראש עדין כלפיי.
הוא חייך כמי ששום דבר לא יפתיעו עוד בעולם הזה.
“את סופרת?”
“אני לא סופרת. אבל אני מנסה לכתוב.”
“אינך יודעת עליי הרבה.”
נכון שאינני יודעת עליו הרבה, אינני יודעת כמעט כלום. אבל אמציא פרטים מרגשים שידמו לו. ככה אני כותבת בדרך כלל. היה עליי לומר לו: “אכתוב סיפור עליך”, זה שונה מאוד מ“אכתוב את הסיפור שלך”. האמירה הראשונה מניחה לי מרחב גדול לדמיון ולשקר.
“אני חושב שלא אקרא אותו אף פעם, כי הרי תכתבי אותו בשפה שלך.”
“גם אני חושבת ככה.”
צפיתי בו ממקומי עד סוף הנשף. ומזמן לזמן הוא היה נפנה אליי כאילו הוא מבקש לבדוק איזה פרט מפרטי חיים שדומים לו.
הוא יהיה בסיפור שלי בן עשרים וחמש ולא אתן לו שם. אני לא אוהבת שמות בסיפורים שלי.
הוא נולד וגדל באחד הכפרים שמול עיר החוף. הוא למד בבית־הספר שבעיר וסיים בה את התיכון. נראה שלא הצטיין בלימודיו, אולי היה מעל לממוצע, אבל הוא ידע שחייו לא יהיו כמו חיי הצעירים בכפרו, הוא לא יהיה חקלאי ולא מורה ולא יעקור אל עיר הבירה ששם נמצאות האוניברסיטאות הטובות ביותר. חלומו חג סביב מלונות הפאר שמפוזרים לאורך החוף ושרבים מבני אנשי הכפר מתפרנסים מהם.
אנסה למצוא לו חלום שיתאים לתווי פניו האֶפּיים, האם הוא היה מודע לייחוד של תווי הפנים הנהדרים האלה? בסיפור הוא יהיה מודע, ולכן, אין ספק שהוא יתווה לו חלום שונה, אמיץ ויוצא דופן.
הוא ידע שהדרך לעבודה באחד ממלונות הפאר שמפוזרים לאורך החוף אינה קלה, בייחוד אם הוא קיווה להיות יותר מאשר מלצר או עובד אלמוני במטבח. דרוש ידע בשפות זרות, והכרות עם כללי הנימוס ומיומנויות חברתיות רבות בנוסף לתווי הפנים המושכים שלו.
איך הוא הגיע אל העבודה במלון?
למה חייב הסיפור לענות על השאלה הזאת? ומי יודע, אולי בזמן שאני כבר מסובכת בתוך החלום שלו, הוא עדיין בכלל שם, רחוק, מנסה לתעתע בחלום?
אולי מצחצח הנעליים שראיתי לפני יומיים בשוק, יושב לפני תיבת עץ צבועה, שהיה כתוב עליה: “החלום מתחיל מנעל נקייה”, הוא הרקדן שנטש את סיפורי בצעירותו ועודנו מצחצח את הנעליים של החולמים.
גם לו היו תווי הפנים של סימון בוליבר בסוף הסרט.
כאשר שילמתי את החשבון עם יציאתי מהמלון מסר לי פקיד הקבלה מכתב קצר:
“בבקשה גברתי, אחד מהם השאיר בשבילך את המכתב הזה.”
“אחד מהם?”
מכתב של שורה אחת ויחידה, באנגלית:
“מי יוכל לעצור את הרוח? מי?”
קראתי את המכתב וכתבתי בתחתיתו:
“אף אחד. אף אחד.” ונתתי אותו לפקיד הקבלה.
זה היה המשפט המפורסם שנאמר מפי סימון בוליבר בסרט The Liberator.
אני לא יודעת מי משניהם הסתנן אל הסיפור שלא כתבתי.
סימון בוליבר או ההוא שדומה לו?
מצחצח הנעליים היה מחוץ לסיפור/לחלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.