הוא ליווה אותנו בילדותנו כמו צל שאיבד את בעליו.
ילד ערירי מוזר כבן גילנו, שלא השתתף במשחקינו ולא בשיחותינו, עד שקבענו שהוא גם אילם. אף אחד לא ידע מה השם שלו ואם יש לו משפחה או בית. הוא נשא עמו חרוט קטן מנייר והסתובב עם החרוט בינינו וסביבנו ואסף בו אוויר, ככה חשבנו.
לאן היה לוקח את האוויר שאסף סביבנו?
לא ידענו. נראָה שהוא שומר אותו בחרוט גדול יותר או בחדר מברזל נעול היטב. הרבה חרוטים מנייר הצטברו במקום הרחוק שלו, היינו אומרים בלגלוג.
כשהיינו רוקדים או צוחקים או מתקוטטים עד כלות הנשימה היינו צועקים לו: תן לנו את האוויר שאספת, חתיכת נבזה. הוא סגר בקפידה את חרוט הנייר שלו ונמלט הרחק ממבטינו.
יום אחד נעלם לתמיד, ככה חשבנו.
השכונה הזדקנה וגם אנחנו זָקַנו, גבינו שחו ושינינו נשרו. זָקַנו והאוויר נשאר כמו שהיה, קלוש, קלוקל ומחניק. גם הדיבור נהיה כבד ומכאיב ואת רובו שכחנו.
עד שהופיע פתאום הילד הצל, הוא לא השתנה כלל, הוא נשאר צל, שכאילו מחפש את בעליו.
הוא נעמד באמצע הכיכר, גורר עמו חרוט נייר ענקי, ועלה עליו ולחץ עליו בגופו הזעיר ורוקן ממנו את האוויר עד שהחרוט קמל והתכווץ. כולנו חשנו אליו לאסוף את קולותינו הישָנים.
רבים מאתנו מתו, נחנקו מן הקולות שלא הכירו או ממנת יתר של דיבור.
מעטים ניצלו מאותה סופת דיבור פתאומית. אני הייתי אחד מהם.
לא באמת ניצלנו.
שאם לא כן, למה המשכנו, שנים לפני שמתנו, לדבר מתוך חרוט של נייר בלבד?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.