(ממכתבי הקוראים)
מתוך מאות המכתבים שהתקבלו במערכת העיתון בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שהעדיף לחתום את שמו בראשי תיבות ר"ע וביקש שנפרסם את מכתבו במדור “ממכתבי הקוראים”. אני יכול לומר שהמכתב איננו מכתב רגיל וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים אלינו בדרך כלל. לא בגלל הפרטים הארוטיים המעורפלים שבו — אם כי אינני מקל ראש בהם, כמובן — אלא מפני שהוא שופך אור על מצוקה מוסרית שתעורר הרבה תגובות. אני ערב לכם שהמכתב הזה יבלבל אתכם כמו שבלבל אותי, שעוסק בעבודה עיתונאית כבר עשרות שנים.
את תגובותיכם על תוכנו נפרסם בגיליון הבא.
העורך הראשי.
הנה נוסח המכתב כמו שהתקבל במשרד העורך הראשי לפני שבוע (כל הזכויות לפרסום שמורות בלעדית לעיתון):
“ר”ע מחפש את עיניו"
במכתב הזה אני שופך את לבי, זה הכול, אינני מבקש מאף אחד הבנה או סליחה. זה לא היה חשוב לי אף פעם וגם לא עכשיו. כל העניין הוא שרובץ עליי עול שמכביד עליי מאוד ואין לי אמון בדברי ההבל של הפסיכולוגים וגם איני מוצא בין חבריי אפילו אחד שיֵדע לתת לי לגלות לו את הדבר שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולהישאר שם עד שיוכל לקבוע שאני משוגע והוזה הזיות.
המכתב הזה הוא תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראָה כדי לבדוק את מה שנותר ממני: פניי, שערי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים המושלמים — כל אלה נמצאים במקומם, רק את עיניי אינני רואה במראָה, ואני תוהה איך אני רואה את בבואתי אם אינני רואה אותן? אינני רואה את עיניי, אינני רואה אלא שני חללים שחורים, שתי מערות שקועות בחשֵכה עמוקה.
אני מחפש את עיניי, פשוט מאוד.
אף אחד לא העיר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שרואה זאת. אינני מתנצל אפילו על מילה אחת פה (רק על שפתי הדלה צר לי: אינני סופר ולא עיתונאי) ולא על שום מעשה. שוב: זה ענייני הפרטי, ואני מטפל בו בעצמי. ובכן, למה אני כותב?
מי יודע? אולי יש גם ביניכם אחד שמחפש את עיניו, כמוני?
מאיפה להתחיל? מזמן ששמתי לב שהאישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, צופה בי. לפעמים ממרפסת ביתה ולפעמים כשהיא עוברת לפניי בזמן שאני גוזם את העצים בגינות השכנות. היא מסתכלת בי שעה ארוכה ועוקבת אחריי במבטיה עד שהיא נעלמת לי או אני נעלם לה.
היא לא נתנה לי הרבה זמן לתהות על כונותיה. כעבור יומיים היא נעמדה מולי והזמינה אותי לביתה לכוס קפה כדי להציע לי משהו. שללתי את האפשרות שהיא עומדת להציע לי עבודה בגינה שלה, מבטיה לא בחנו את כישוריי הירוקים ולא את שריריי המפתים. היא נעצה את מבטה בעיניי וכמעט לא גרעה אותו מהן.
כעבור דקות מביכות אחדות של שתיקה היא הפתיעה אותי:
"בתי בת עשרים וחמש, היא אמרה. “לפני כמה שנים היא חלתה בטרשת עורקים והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה, חצי חיה. התרגלתי למצב הזה של בין ובין, בין החיים ובין המוות, עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה, הקשבתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה, כלומר, עיניה נעצרו היכן שהוא, אתה מבין אותי? אתה מבין מה זאת אומרת עיניים אילמות? חודש שלם עיניה אינן אומרות אפילו מילה אחת. היא תמות בקרוב. אני יודעת את זה, היא תמות בלי לומר מילה, וזה מכאיב לי. האם תסכים להיות אִתה לילה אחד במיטה שלה? מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, ואולי הוא יום הולדתה האחרון. איזו מתנה אתן לילדה שישֵׁנה שנים על קבר פתוח?”
נענתי בראשי לאות הסכמה, אבל ראשי היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם הבנתי בכלל מה פירוש הדבר שאהיה מתנה שאֵם נותנת לבתה העומדת למות? לא, הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לכנות בשֵׁם.
“הנאה חולפת?”
“לא, לא הנאה אלא חום, אולי הוא ימיס את הכפור שבעיניה, זכותה לחוות חום אמיתי של חיים אמיתיים ולא החיים הכוזבים שהיא היתה כלואה בהם. אתה מבין אותי?”
לא הבנתי. נענעתי בראשי שוב.
בחדר הסמוך קראתי את עיניה, ראיתי בהן ברור את בבואתי בכל עליבותה, ראיתי את פניי, את שערי, את אפי, ושתי מערות שחורות גדולות, ראיתי את בבואתי במראָה של קֵרח חצויה לשניים, ראיתי את כל הסרט של חיי.
אני יודע שהשאלה שמעסיקה עכשיו את כולכם היא אם שכבתי אתה. האם נהניתי? האם חשתי שהיא נהנית? אני יודע גם שכל אחד מכם חושב שהלוואי שהייתה שם מצלמה כדי לעקוב אחרי הדברים מתחילתם ועד סופם והיה ניתן לו לשלוט במצלמה מרחוק כדי לכוון אותה אל האיברים האינטימיים ואל תנועותיהם המכניות.
אני יודע שמאז אותו יום אני מחפש את עיניי.
שאלה אחת מציקה לי בלי רחמים: האם באמת היא הייתה המתה החיה בחדר ההוא או שמא שנינו היינו ככה?
מתים חיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.