רקע
שיח'ה חליווה
הזמנה C345
שיח'ה חליווה
תרגום: אילנה המרמן (מערבית)

“להזמנה C345 דרושות עוד כמה פעולות גימור, נחוץ לי רק לילה אחד כדי לסיים אותה, בבקשה ממךָ,” היא אמרה למנהל המפעל.

הוא השיט את עיניו בין העובדת הנמרצת שלו ובין הלקוח היושב בקצה החדר. בגלל מיומנותה בעבודה והחתירה שלה לשלמות נגרמו האיחורים במסירת כמה מההזמנות ונשמעו תלונות מצד הלקוחות קטועי הרגליים שחייהם באמת ובתמים עמדו מלכת והיו תלויים בהמתנה לגפיים תותבות מתאימות.

המנהל גחן אליה ולחש לה:

“לא, לא, בבקשה ממֵך. הלקוח הזה מחכה כבר חודש, והפעם לא ארשה איחור. אין פה מקום לוויכוח.”

היא נכנעה ומסרה את הזמנה C345 ללקוח.

אחר כך חזרה אל הפינה שלה במחלקת הגימור. בערמת הגפיים המעורבבות התגלה לעיניה דף נייר ועליו הודעה קצרה:

"החלפתי את הרקדן שהלך באחֵר. אני חושב שהוא יתאים יותר למופע שלך. נסי אותו: הזמנה מספר C143 על מדף מספר 16. אני מקווה שהביצוע שלו ישביע את רצונך.

בידידות."

הודעה קצרה אבל די היה בה לבלבל אותה. הנה מישהו שיודע את סודה ואולי הוא יודע יותר ממנה ויותר ממה שנחוץ, עד כדי כך שהוא מוצא מחליף מתאים לרקדן ההוא שהיא בנתה עליו. האם פירוש הדבר שהוא יודע גם על הקושי שלה אף על פי שלא הצהירה עליו במפורש?

כן, היא התלבטה לגבי אותו רקדן אבל מפאת קוצר הזמן לא חשבה להחליף אותו. המופע נקבע לעוד שבועיים וההזמנות יופצו ללקוחות בתוך שבוע. היא דחתה את כל לבטיה ואין לה עכשיו זמן להתעסק עם שותף שכפה את עצמו עליה. אין לה זמן בשלב הזה שבו המופע הוא הפרויקט הכי חשוב שלה.

בשעה שש בערב עזבו כל הפועלים את המפעל. האחרון היה הבחור החירש האחראי על מחלקת המסירה, שלפעמים גם היה מגיש לה קפה משובח. הוא הקפיד לנעול את כל הדלתות ויצא אף הוא. כעבור שעה היא הסתננה אל המפעל בגנבה, כהרגלה זה חודשיים, דרך הדלת האחורית, בעותק של מפתח שלמרבה גאוותה הצליחה לשעתק מהבחור החירש בלי ידיעתו, כך היה נדמה לה.

“קדימה, עצלנים שכמוכם, זה לא הזמן לישון, יש לנו רקדן חדש שמצטרף אלינו בהמלצת ידיד אלמוני. אני מקווה שהוא כשיר לרקוד אתכם,” קראה והורידה את תיבה מספר C143 והוציאה ממנה את הרקדן החדש שלה. היא העיפה מבט בפרטים שבעלון המצורף ונענעה את ראשה בשביעות רצון.

“הבה נראה את יכולותיך בריקוד, תלמיד!”

היא הפעילה את התקליטור, המשתתפים הוותיקים הסתדרו בשורה, כל אחד במקום שנקבע לו, והרקדן החדש ניגש, בלי שהתערבה, אל מקומו ביניהם. היא נתנה את אות הפתיחה ונעמדה לצפות בהם מפינת החדר. לבה האיץ את פעימותיו למראה מופע הריקוד המושלם, המדהים, שהיא רואה בפעם הראשונה זה חודשיים. כאילו הפיח בהם המשתתף החדש רוח חדשה, נמרצת וחופשיה. אילו תנועות הרמוניות! איזו קלילות! ואיזו דייקנות במעברים הקולחים המהירים לצלילי המוזיקה!

היא קרסה תחתיה, ניתקה את רגליה וחיבקה אותן. ובכתה כמו שלא בכתה שנים. “מה אתן אומרות, רגליים? האם אתן מתגאות בראש ובגוף שאתן נושאות עליכן? האם לא היה כל הסבל הזה לטובה, שנשאתן את כאבי ואת איבתי ואת הבוז שלי כלפיכן? איך יכולתי לאהוב אתכן בעודכן צלקת מכוערת בחלל הריק. אני יודעת שהכאבתי לכן מאוד בשנים שעברו, אני יודעת שפעמים רבות רציתן לקפוץ מהחלון, ולעזוב אותי בודדה ואומללה. מה אתן אומרות עכשיו? הגיעה העת שנתפייס במחול ‘עוף החול’.”

בבוקר מצוידת ברגליים ידידותיות, יצאה להכניס לתיבות דואר עשרים הזמנות חתומות על ידי אגודה דמיונית:

"יקירי/יקירתי, בעל/ת הרגליים החדשות, אנחנו מזמינים אותך למסיבה לרגל התקבלותך למועדון הצעד הראשון.

לא יינשאו דברים של אישים בכירים ולא נאומים נדושים. אנחנו נצחק ונלך ונשיר ונצפה במופע אומנותי, ואולי גם נרקוד, מי יודע?

אוהבים אתכם. מועדון הצעד הראשון."

ההזמנה הגיעה לכתובות בעליהן, היו שהשליכו אותה מהחלון, והיו שנענו לה, והגיעו אל הגינה שנערכה בה מסיבת החנוכה.

הבאים התפזרו על הכיסאות הפנויים והיא עקבה מפינתה הרחוקה אחרי עיניהם הנבוכות ותווי פניהם האומללים. היא הפעילה מיד את התקליטור והמוזיקה גברה על כל הקולות האחרים ומשכה את תשומת הלב ואת העיניים אל אמצע הגינה.

הגפיים נעו באי־שקט תחת הגופים ואז נשאו את בעליהן הנדהמים לעבר הגינה.

כולם נערכו במקומותיהם והגפיים יצאו במחול בקלילות ובמרץ, הניעו עם כל צליל את גופֵי הבשר המתים למחצה, והחיים חלחלו לתוכם כזרם מים במדבר עתיק. זרמו גם שאר האיברים והידיים השתלבו זו בזו והעיניים צחקו.

המופע הסתיים במחיאות כפיים רועמות והשתחוות של הכרת טובה לפני האלמוני.

המכתבים הקצרים המסתתרים בין ערמת הגפיים הדוממות לא חדלו.

“היה מופע מדהים. אני גאה בךְ.”

“אני יודעת כי ראיתי את זה בעיניךָ. הייתָ שם.”

“הייתי, והייתי מאושר בריקוד ‘עוף החול’ ובךְ.”

“מה דעתך על ‘תשוקה’, השם של המופע הבא שלנו?”

“המופע שלנו? בואי נחשוב יחד מחר בבוקר. אני יודע איך את אוהבת את הקפה.”

“ואני יודעת איך אתה שומע את המוזיקה.”

זה היה המכתב האחרון.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!