“הזיכרון אינו אלא ציור משובש באופן מושלם.”
את משמעות המשפט הזה הבנתי רק כאשר עקבתי אחרי הרופא ששקד לצייר את הזיכרון של הנערה הישֵנה על המיטה שלימינו. ציור מלא וגדוש פרטים סבוכים אלה באלה, אבל ממקומי שמאחורי שמשת החלון הוא נראה מושלם.
משם יכולתי לומר: הציור הזה יפה ומושלם אבל חסרים בו צבעים חיים.
אני רק בת עשר ועוד לא רכשתי לי ראייה אמנותית ביקורתית אבל יש לי חוש אמנותי שהייתי עתידה לרשת לפני עשר שנים. גם פה, במקומי שמאחורי החלון, הייתי תלויה בין לפנֵי ואחרֵי באופן שמבלבל את חוש הזמן שלי.
הרופא אומר שוב ממקומו: “הזיכרון אינו אלא ציור משובש באופן מושלם.” אחר כך הוא לוקח את עטו ובמשך שלוש שעות הוא מצייר בלי הפסקה עד שהנערה החולה תקיץ משנתה. הוא נפנה לעברה ואומר שהפעם היא עייפה אותו כשליקט כל מה שהגיע אליו מהמכשיר, כל הפרטים האלה! לו רק מצאנו דרך להעסיק את שני הילדים שלא יחדלו לחסום את זרימת הזיכרון. את יודעת מה הם רוצים?
היא מנענעת בראשה ולא אומרת כלום.
לא עמדתי בדרכו אם אמנם התכוון אליי. אני עומדת בשקט מאחורי החלון ומזמן לזמן הוא מביט אליי כאילו אני טפילה בניסויים שלו או שגיאה מרגיזה בהנחותיו הרפואיות. הנחתי לו לתת לזמן לזרום דרך החוטים המשתלשלים מראשה של הנערה הישנה ולא התערבתי. אולי כשתוסח דעתו אצליח להתגנב מאחד מהם. אם כבר הוא החליט לעשות את הניסוי המשונה הזה, עליו לשאת בתוצאות, למשל, לגרור אותי מן העולם שלי ולהשליך אותי פה בחצר האחורית של בית־החולים המשעמם.
הוא מתעלם מהנער שמופיע פתאום בחדר ומשחית את הציור בקווים שחורים רחבים שכמעט מכסים את שאר הפרטים, ואחר כך נעלם בזמן שהנערה זזה במיטתה בכאב ובאי שקט בלי להקיץ משנתה. כל הופעה של הנער משחיתה את הציור ומדאיגה את הנערה ומעכבת את חזרתי.
התחלתי להרגיש עייפות וישנוניות. אם אירדם כאן, אהפוך להרהור חולף או לחלום, והצבעים שאני נושאת אתי זה שלושה ימים יתייבשו.
פתאום נשטף הרופא זיעה וניכר בו המאמץ הרב, והחוטים שמחברים בין ראשו ובין ראשה של הנערה ועוברים דרך מכשיר מוזר זזו. הוא שלף את כולם בכוח וקם אל החלון ופתח אותו לרווחה. זו הייתה ההזדמנות שלי לקפוץ בזריזות מהחלון אל החדר, אני ואתי עלה צהוב יבש של עץ. העלה צנח על הארץ ואני התגנבתי מאחד מהחוטים דרך מעברים צרים וחשוכים שהסתיימו בשטח לבן ריק. צבעתי את שוליו והתיישבתי במרכזו לצַפות לדבר הבא.
אוזניה כבר התחילו להתרגל לקולי שחלחל אל גרונה המאובן משתיקה של שנים, ואני הפתעתי אותה ששמרתי בזיכרוני את מנהרות המילוט מפרטי הציור הדהוי. הנערה ירדה מהמיטה.
היא הביטה לאחור להיכן שהנער זעוף הפנים היה עוקב אחריה בכעס, ואמרה בקולי בלי להביט בו: אל תשימי לב אליו, הוא אורב לקופסת הצבעים.
אמרתי בקולי: הוא גנב אותה פעם ממך ולכן הציור יצא דהוי, חסר חיים. הוא לא יקבל אותה שוב. בדקתי שהיא בכיס המעיל שלי.
החשנו את צעדינו.
“מהר, מהר, לפני שהרופא ישים לב אל מחוגי הזמן במכשיר, הזזתי אותם עשר שנים קדימה,” אמרה אחת מאתנו בקולה של האחרת.
דחפנו את דלת החדר ויצאנו מבית־החולים. בזווית עיניי ראיתי את הרופא מנפץ את המכשיר המקולקל שלו, ונער בלי תווי פנים מחכה באמצע הציור שהמחוגים החלודים יזוזו. איני זוכרת מי משתינו ידעה את הדרך הביתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.