בהפגזה האחרונה על השכונה לפני חודש נפלה פצצה ברחוב שלנו, רסיסיה הגיעו אל הגג של “אבו א־טיר” [מגדל ציפורים] והוא, כהרגלו בכל הפגזה, נכנס אל הכלוב לשיר לציפורים שלו והניח להן לאכול גרגרים מראשו. הכלוב התנפץ והאיברים של פגרי הציפורים ודמן התפזרו מסביב, אבל לא מצאנו לא אותו ולא את ראשו. אחד השכנים אמר בפשטות: הראש שלו עף מזמן, מאז שהוא התנתק מהאנשים והתחיל לדבר עם הציפורים.
אבל אתי הוא היה מדבר. ליתר דיוק, אני לא חדלתי לדבר ואילו הוא לא אמר אלא מעט מאוד. הייתי עולה אליו אל גג הבניין ומוצא אותו בתוך הכלוב, מאכיל את ציפוריו ומנקה את הפרשותיהן. הייתי מברך אותו לשלום והוא היה נפנה אליי לעתים נדירות.
אני הייתי שואל אותו לשלומו ואחר כך מספר לו את היומיום של הפחד והמלחמה.
“מה שחשוב,” הוא היה אומר לי, “שהפחד לא יחלחל לך אל הלב ואל הנפש. הפחד הוא המפלצת והשטן של המלחמה, כשהוא מחלחל לך אל הנפש הוא נעשה אָתה, הוא נעשה העיניים שאתה מסתכל בעדן.”
הוא אמר זאת בביטחון בזמן שפינה מהכלוב את הפרשות הציפורים.
אבל אני פחדתי, פחדתי מהסמטה הריקה ומהמסבאה הקודרת ומהפנים שהיו ואינן ומהצחוק הקולני של המוות.
פחדתי מפניי שבמראה, שאיבדו את תוויהן.
כאשר הייתי מונה באוזניו את ידידיי שנהרגו, הוא היה אומר: בוא נספור את מי שנשאר. הייתי מספר לו על אימתי מפני המחסומים של הצבא, והוא היה קוטע אותי: עזוב את המחסומים הצבאיים וקפוץ מעל מחסום הפחד. הייתי מספר לו על אהובתי האחרונה, והוא היה אומר: אתה משקר, עודני רואה בעיניך את הראשונה.
זה היה לפני שעשיתי לי מסכה מחייכת לפנים.
אחרי שלוש שנות מלחמה גיליתי בוקר אחד שהחיוך ששפע מפניי בשנותיי הקודמות אינו מציית לי עוד, שרירי הפנים התמתחו והשפתיים נפשקו אבל לא היה בזה שום דמיון לחיוך, ארשת פנים בת־כלאיים שאינה מתיישבת עם מבט האימה התלוי בין עפעפיי.
הייתי קרוב יותר אל הליצן הבוכה.
עשיתי לי מסיכה מעור רך שדמתה לי ובמרכזה חיוך תמידי, מסכה קפואה וחיוך שאינו מסתלק לעולם.
ואז, לפני שאני מתחיל לדבר, אבו א־טיר, שנפנה אליי לעתים נדירות, אומר לי: “אל תדבר אליי מאחורי מסכה, בן אדם! אתה נראה מצחיק ואומלל.” אני מוריד לפניו את המסכה והוא הופך להיות המראָה שלי, שיורקת בפרצופה של המלחמה ולועגת לפחד. אני שר ורוקד ועומד על הקצה ופורש את זרועותיי ומתכונן לרחף. אני מביט אל החורבן וצוחק מלוא עיניי.
הוא פונה אליי ואומר: “רק אם נכרות את ראשו של הפחד נרחף יום אחד מעל החורבן הזה.”
ירדתי במדרגות ביתו בדרך לשוב אל ביתי. איני יודע מאיזו זווית הסתנן הפחד ובא בעקבותיי עד שכמעט נגע בכתפי. שמתי את מסכת “המחייך” ואז פניתי אליו פתאום. הוא קפא תחתיו ואחר כך נעלם בחשכת הסמטה.
לא חשבתי הרבה על גורלו אל אבו א־טיר, הימים הם אותם ימים וחסר רק משוגע. המלחמה היא אותה מלחמה שמלקקת את שרידי פצעיה והאנשים עדיין הולכים עם תויי פנים שאינם מכירים.
התחלתי לשקם את הכלוב לצורך שלא היה מחוור לי עד ששוב ניחתו ההפגזות על השכונה.
שמתי את מסכת “המחייך” על פניי ועליתי אל הגג ועמי בקבוק ערק מזויף. התגנבתי אל הכלוב שלא הייתה בו שום נפש חיה חוץ מיונה שניצלה מהטבח, יונה שרגע ניקרה את ראשי ורגע שתתה מגביע הערק.
“בואי, הוי יונה בודדה, אספר לך את חדשות האהובה החדשה.”
היא פרשה את כנפיה ועפה הרחק עד שנעלמה.
תלשתי את המסכה ועפתי מאחוריה מעל לחורבן.
בזווית עיניי ראיתי את אבו א־טיר לרגלי הבניין והוא נושא ראש קטוע ומתרומם מעל הארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.