היא התיישבה והשעינה את גבה אל הברוש האחרון, העץ האחרון של היער. היא התנמנמה, ואולי שוטטה בדמיונותיה, שהנה הפתיעה אותה עובדה שהיה עליה ללמוד איך לחיות את שנותיה הבאות עם וַדאוּתהּ: היער הזה גנב ממנה עץ עתיק, שלילה אחד, לפני שלוש שנים, התחבאה מאחוריו.

היא הוציאה את המחברת שלה ובפעם המאה והאחרונה התחילה לכתוב את הלילה ההוא שלה. כאן, במקום הזה, היא תשרוף את מחברתה ואת סיפוריה. ואת הלילה ההוא גם כן. אין זה צודק שהיא תתחיל חיים חדשים כשהיא נושאת עמה משא של יער.

"בשולי העניינים הגדולים קורים דברים רבים. המלחמה היא עניין גדול, והצדק גם כן.

לא התעמקתי באפשרויות שעמדו על הפרק וגם לא בסיבות, לא היה אז זמן לחשוב על הנאמנות למשפחה. הייתי בחדרי כשארבעה גברים סגרו את חשבונותיהם עם אבי. פשוט מאוד: הייתה לי אפשרות לקפוץ מהחלון בזמן שבסלון טבחו את משפחתי, או למות מפחד או להישחט. ואלה הדברים שקורים בשולי המלחמה והצדק: למשל, שבלילה ההוא אני ניצלת ומשפחתי נספית; למשל, שבין ביתנו ובין בתיו של כפר אחר מפריד יער; למשל, שאני אסירת תודה ליערות העבותים, ולחשֵכה ולפחד.

בכל פעם שרגליי התעייפו ונעמדתי לשאוף אוויר התקיף אותי מבול של דם. הדם זחל מַהֵר בין העצים ואני רצה והיער רץ אתי. אני נעמדת שוב והאדמה בוערת תחת כפות רגליי, אני רצה. אני נעמדת, נשימתי נהיית לחישת צפעונים שגוזלת את האדמה מאחוריי.

רצתי עד שהיער נגמר, כוחותיי תשו, אבל הלחישה לא פסקה, ומבול הדם והאש. התקשחתי, השתרעתי ונאחזתי באדמה. ביקשתי מחסה בעץ עתיק, ברחתי מהיער, והעץ הביא אותי אל הדלת הראשונה של הכפר, וחזר. ביד רפה הקשתי על הדלת. ואיבדתי את הכרתי."

כאן מסתיימים כל סיפוריה, במשפט הזה ממש. וכל מה שבא אחריו הם פרטים שהיא מנסה בכוח להפוך אותם להתחלה של חיים חדשים, היא מנסה וצל העץ העתיק מקדים אותה תמיד. היא הביטה לעבר היער השלֵו, הוא לא נראה בשום אופן כמי שגנב עץ מסיפוריה.

לפני שכילתה האש את מחברתה היא הצילה ממנה דף אחד, שחור שוליים, וכתבה עליו:

“לפני שלוש שנים ניצלתי מהטבח, ומהיער, התקשחתי, השתרעתי ונאחזתי באדמה, והצמחתי עלים.”

היא תחבה את הדף לתיקהּ ותלתה את התיק על ענף מוריק שצמח לה על הכתף.