רקע
חיים אריה זוטא
זכור ימות עולם : ספר לנוער ולעם

 

הקדמה / הנהלת בית הספר    🔗

בה' באלול תש“ד מלאו חמש שנים לפטירתו של ח. א. זוטא ז”ל. אלה שנאותו לאורו של המורה הגדול, אם כחברים ואם כתלמידים, זוכרים בהערצה את האדם שכולו היה להט, להט אהבה לעם ולקדשיו ולהט פעולה לחנוך העם לשמירת קדשיו, ואמרו להציב לו זכרון צנוע: כנוס רשימותיו בדברי ימי ישראל וספרותו ובעניני תרבות שונים שהיה מפרסם, בתקופת חייו האחרונה, על דפי “דבר”. רשימות אלו, שהמחבר קראן בשם כולל “זכור ימות עולם”, היו נקראות בשעתן בעונג והמחבר קוה לכנסן בספר.

ראינו לתת את הרשימות בלשונן, פרט לשינויים קלים שלפי השערתנו היה המחבר עצמו מביא בדבריו אילו זכה לבצע חפצו; ואולם סדרן של הרשימות חדש: המחבר היה כותב את רשימותיו לצורך השעה, כגון חג או יום זכרון או מאורע מסוים, ואילו אנו סדרנו אותן, לתועלת הקורא, לפי מדורות.

השתתף עמנו בעבודה מר א. שטרנברג, חברו וידידו של המנוח ושותפו לחבור הספר “קדמוניות”. מקוים אנו כי הספר יביא לקוראיו תועלת וידובב את שפתי המנוח, שבמשך שנים רבות פעל בבית־הספר למל כמורה בו וגם כמנהלו.

הנהלת בית־הספר


 

שאלות ותשובות בדברי ימי עמנו    🔗


באיזה יום נשרף הבית הראשון ובאיזה – השני?    🔗

לפי ספר מלכים ב' כ“ה “בא נבוזראדן בשבעה לחודש (החמישי) וישרף את בית ד'…” אבל ירמיהו הנביא, שבודאי היה עד ראיה למאורע זה מספר: “ובחודש החמישי בעשור לחודש בא נבוזראדן וישרף את בית ד'…” (ירמיהו נב, יב). אולם המסורת העממית ומסורת החכמים במשך ימי הבית השני אמרה, כי שריפת הבית הראשון היתה בתשעה באב. ומשום זה השתדלו חז”ל לישב את הסתירה המשולשת שבין ספר מלכים, ספר ירמיהו והמסורה ואמרו כי “בשבעה (באב) נכנסו נכרים (האויבים) אל ההיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור (האש) והיה דולק והולך כל היום כולו – והיינו דאמר ר' יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו (את התענית על שריפת הבית) אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף”. וחכמים אחרים אומרים: “אתחלתא דפורענותא עדיפא” (התחלת האסון היא העיקר) (מסכת תענית כט.).

וגם בנוגע לשריפת הבית השני ישנם חילוקי דעות. במשנה (תענית ד‘, ו’) נאמר סתם, כי בתשעה באב נחרב הבית בשניה, – אבל יוסף הכהן, אשר היה כירמיהו הנביא בשעתו עד ראיה לשריפת ההיכל מעיד (מלחמות היהודים, ספר ו' פרק ד') ואומר בפירוש, כי “הבית נשרף ביום העשירי לחודש לואוס, הוא חודש אב, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל”. החוקרים משתדלים גם פה ליישב, כי המשנה חושבת את שריפת המקדש עם ראשית שריפת העזרה שהתחילה בח' באב ונמשכה כל הלילה שלאחריו, לאמור: ליל תשעה באב, וזה מתאים לדברי יוסף הכהן: “האש להטה את האולמים כל היום ההוא (ח' באב) וכל הלילה אחריו”. והדין המפורש במשנה הוא, כי גם בשמיני באב ראוי לנהוג מנהגי אבל: “ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין” (תענית פרק ד, ז). גם זה, כנראה, מכוון לראשית שריפת העזרה.


אילו מרכזים קמו לאומה אחרי חורבן בית ראשון?    🔗

כידוע נשארו בארץ אחרי חורבן הבית הראשון דלת העם וכורמים ויוגבים, שישבו בערי השדה ללא כהן וללא נביא וללא מרכז מדיני וללא מקום־פולחן מרכזי. הם ישבו מפוזרים במקומות שונים והיו צפויים להתנפלות מצד האדומים שבנגב, העמונים שבעבר הירדן, האשדודים יושבי חוף הים, שחדרו ליהודה השוממה ויתישבו בה, – ומצד צפון חדרו השומרונים והתערבו בשארית יהודה. ומשום זה היתה השארית שביהודה צפויה לכליון. ואלמלא באה העליה הראשונה של יהודי בבל, בודאי שהיו יהודי הארץ מתנונים והולכים.

המרכז החדש בבבל היה מרכז לאמי־רוחני. מימי גלות יויכין (11 שנה לפני עלות צדקיה) הוגלו בבלה גדולי העם, נביאיו וכהניו; אלה הביאו אתם נחמות וישועות. מלבד הנביא הגדול יחזקאל הכהן, שלימד את הגולים ועורר לתחיה גם את זקני ישראל, שהוגלו לפני חמשה דורות, נמצאו עוד נביאים שדיברו על לב הגולים למקומותיהם. ומשום שארץ בבל היתה אז במצב פריחה, מצאו הגולים שם מנוחה ויכלו להתעסק גם בעבודת האדמה וגם במסחר וגם בלימוד תורתם. המרכז הזה הלך הלוך והתפתח גם בחומר וגם ברוח, וכשהגיע אליהם הכרוז של כורש, וחלק אחד מהם, הער ביותר, שב לארצו, נענו גם יתר חלקי האומה לעזור לעולים בכסף ובזהב, וגם התכוננו לעלות הם עצמם במשך הזמן. אבל גם הנשארים בבבל היו מהמיוחסים שבאומה והיוו מרכז חשוב מאד.

והמרכז השלישי היה במצרים. אחרי שהכה פרעה נכה את חיל יאשיהו, הגלה, כנראה, גם כמה מתושבי הארץ. ומספרם התרבה אחרי כן בימי יואחז המלך, שהובא בשבי למצרים. אחרי חורבן ירושלים ע“י נבוכדנאצר, ואחרי הריגת גדליהו בן אחיקם, ירדו למצרים גולים רבים, וגם ירמיהו הנביא היה בתוכם. יוחנן בן קרח ושרי החיילים אשר אתו באו להשתקע שם עם גדודיהם, ומהם נתהווה ישוב צבאי מיוחד של יהודים בגבול הדרומי של מצרים. בעיר ייב נמצא חיל מצב מצרי תמידי ששמר על הגבולות, ובין החילות האלה היו גבורי יוחנן בן קרח, שבאו לשם בשנת 580. הם נעשו ישוב צבאי עברי מיוחד וקבלו הנחות רבות מאת הממשלה. במשך הזמן הקימו גם מקדש ליהו, ובשעה שכמביזס מלך פרס הגיע למצרים והרס את מקדשי אלילי מצרים, השאיר על מכונו את מקדש יהו. בשנת תרס”ד נמצאו מכתבי ייב (אלפנטינא) בארמית, שבהם מתוארת התהוות הישוב הצבאי של היהודים בצפונה של מצרים על גבול הנגב.


כיצד היתה העליה השניה בימי כורש?    🔗

אך נכבשה בבל וכרוזו של המנצח כורש לישראל הועבר (538) “בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: ד' אלהי השמים פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו ד' אלהיו עמו ויעל”… “וְיבן את בית ד' אלהי ישראל” (דברי הימים ב' לו, עזרא א, ב־ג), – התאסף בכל ערי בבל מחנה גדול של הגולים, שציפו לגאולה כשני דורות והתכוננו לשוב לארצם דרך מדבר סוריא. מספרם לפי המסופר בספר עזרא, היה לא פחות מן 42,000. אבל גם אלה, שנשארו בבבל במספר רב – סוחרים ובעלי אחוזות שלא יכלו לעזוב לעת עתה את מקומם – נישאו את העולים “בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית אלהים” ובתקוה לעלות אחרי זמן מה. בין העולים היו הרבה כהנים ולויים “נביאים, אביונים וענוים”, אלה שהתגעגעו ביותר על המקדש ועל עבודת ד' בארצם, וקשה היה להם לשבת בארץ טמאה. בראש העולים היו שנים – אחד מזרע הכהן הגדול, יהושע בן יהוצדק, ואחד מזרע המלוכה, זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין מלך יהודה שמת בבבל, – ונראה שזרובבל נמנה לפחה ביהודה.

המעשה הראשון של העולים היה חידוש עבודת ד' במקום המקדש, ואחר כך ניגשו לבנין בית המקדש. אז באו אליהם השומרונים, שהרחיבו את גבולות ארצם משכם עד בית־אל ועד ירושלים, ואמרו שרוצים הם להשתתף עם אנשי יהודה בבנין המקדש. הגולים־העולים דחו את בקשתם, מכיון שהשומרונים היו, כידוע, עובדי אלילים למחצה. השומרונים כעסו מאד והלשינו על היהודים לפני מלך פרס ואמרו כי מטרת היהודים בבנין בית המקדש היא למרוד בפרס. על ידי זה נפסק בנין הבית ל־15 שנה.

במשך הזמן הזה באה פורענות על העולים ועל הארץ: בצורת וארבה קלקלו את יבול האדמה ורזון היה בארץ. המסחר לא התפתח, ומי ש“השתכר השתכר אל צרור נקוב”. האוכלוסין לא התרבו וידי התושבים רפו, ורק במלוך דריוש מלך פרס השפיעו הנביאים חגי וזכריה על העם, וזרובבל ויהושע נגשו לבנין הבית והוא נשלם בשנת 516. שבעים שנה לגלות בבל, ואלה הן שבעים השנה שניבא עליהן ירמיהו: “לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם” (ירמיה כט, י).

אולם בשנים שאחרי בנין הבית באו שוב ימי שפל. נראה, שהיתה התנגשות דעות קשה מבפנים. שני האנשם שעמדו בראש – באי כוח הממשלה והכהונה – לא יכלו להתאים את שלטונם, ואחד מהם, והוא ב“כ המלוכה, זרובבל, נדחה מפני ב”כ הכהונה, יהושע בן יהוצדק, והוכרח לצאת מירושלים ולעזוב את יהודה. השלטון שביהודה נמסר מאז לכהונה, – ומכאן ואילך אין זכר יותר לזרע דוד בארץ, והרעיון על מלוכת בית דוד נשאר רק אידיאל באומה.


מה היה יחסו של אלכסנדר מוקדון ליהודה ומה מספרת על זאת האגדה?    🔗

אלכסנדר הגדול המוקדוני היה סבלן בעניני דת ואמונה, אם רק נכנעו הנכנעים לשלטונו והכירו את מרותו וקיבלו עליהם פחות או יותר את תרבות היונים. ומכיון שיהודה הקטנה נכנעה לפניו אחרי שכבש את צור (332), ולאחר שעבר את כל השרון והשפלה בלי מעצורים (רק עזה התנגדה לו, ולכן הרס אותה עד היסוד) השאיר לה ליהודה את השלטון וגם העניק לה זכויות שונות. אבל השומרונים, שונאי יהודה מעולם, העלילו על יהודה שמרדה באלכסנדר וכמעט שהיתה בכל רע. ועל זאת מספרת האגדה: "ביום שביקשו כותים (השומרונים) את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לקח בגדי כהונה ונתעטף בגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו, אבוקות של אור בידיהם, והיו מהלכים כל הלילה כולו. הללו מהלכים מצד זה והללו מהלכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. אמר להם אלכסנדר (לכותים): מי הם הללו? אמרו לו: הללו יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרוס זרחה חמה ופגעו זה בזה (הכהן הגדול והמלך). כיון שראה את שמעון הצדיק, ירד (אלכסנדר), ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם (ליהודים): למה באתם? אמרו לו: אפשר בית שמתפללין בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גוים להחריבו? אמר להם: מי הם הללו? אמרו לו: כותים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם… כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כבשונים כדרך שביקשו לעשות לבית אלהינו והאגדה מסיימת: – “ואותו היום עשאוהו יום טוב” (מסכת יומא).

גם יוסף בן מתתיהו (ב“קדמוניות” ספר י"א, פרק ח') מספר סיפור זה בשינויים קלים. לא שמעון הצדיק היה הכהן הגדול, כי אם ידוע, ובאמת סירבו היהודים להכיר את מרותו של אלכסנדר, אלא שהכהן הגדול נימק את המעשה בשבועה שנשבעו פעם לדריוש מלך פרס ואסור להם להפר את השבועה. אף עלה עליהם אלכסנדר מוקדון – לא משכם, כי אם מעזה, אחרי שהרס אותה. אבל בבואו לירושלים השלים עמהם וצוה להקריב קרבנות בשמו לאלהי ישראל. הוא גם שחרר את היהודים מלשלם מסים בשנת השמטה.

האגדה מוסיפה עוד, כי היהודים הציבו לו מזכרת, בקראם לכל הילדים שנולדו בשנה ההיא אלכסנדר – תחת להעמיד בירושלים מצבת פסלו, דבר שהוא אסור מן התורה.


מי ומי המה ה“דיאדוכים” ובחלק מי נפלה יהודה?    🔗

אחרי מיתתו החטופה של “כובש העולם”, אלכסנדר הגדול, המוקדוני (323 לפני הספירה הרגילה), בשנת 33 לחייו (ד“ר א. מ. מזי”א הרצה פעם בועידת הרופאים לחקירת המחלות הטרופיות, שנתאספה בדמשק, והוכיח כי לפי כל הסימנים שנשארו בספרי הזכרונות על אלכסנדר, מת אלכסנדר ממחלת קדחת טרטיאנה, שבאה על פי רוב בעקבות אי־זהירות באכילה ובשתיה – וכידוע מת אלכסנדר אחרי שלשה ימי משתה) – התחילו המלחמות הממושכות של ה“דיאדוכים”, כלומר “היורשים” של אלכסנדר, הם שרי הצבא, שחילקו ביניהם את ממשלת אלכסנדר הגדולה, שהשתרעה בשלושת חלקי העולם (וכפי חזונו של דניאל (פרק ח'): “וצפיר העזים (אלכסנדר) הגדיל עד מאד, וכעָצמו נשברה הקרן הגדולה ותעלֶנה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים”). תחילה היתה יהודה תחת נציב סוריא לאומידון, שמלך על חילת סוריא ויהודה, אבל כאשר התחזק תלמי לגוס באלכסנדריה של מצרים, עלה בידו לקרוע את יהודה מחילת סוריא וסיפחה אל ארצו. לפי ספרי ההיסטוריונים היונים עלה בידי תלמי לכבוש את ירושלים, כי ניגש ללכדה ביום השבת, והיהודים לא רצו לחלל את היום הקדוש. כעשרים שנה ארכו המלחמות בין הצפון (סוריא) ובין הנגב (מצרים), עד אשר נכונה הממשלה בידי תלמי במצרים וכל חילת סוריא, ובכללה גם יהודה, עברה אל התלמיים.

לפי התלמוד היו מלכי מצרים התלמיים מלכי חסד – אבל רק כלפי הראשונים מכוונים הדברים. תלמי בן לגוס הראשון התיחס ליהודים ביושר ובצדק. הוא נתן ליהודה שלטון בית, כמו בימי פרס. בראש העם עמד הכהן הגדול, שנחשב לנשיא האומה. הנשיא היה גובה את המס, כעשרים ככר כסף, לשלטונות אשר במצרים.

בימי המלך הזה התחילו השינויים הרבים בחיי היהודים שמחוצה ליהודה. במצרים נתהוה קבוץ גדול של יהודים, ביחוד באלכסנדריה, עיר רוכלת העמים. ההמונים הרבים שהגרו מיהודה בימי המלחמות, מצאו פה מנוחה שלמה והשלטונות סייעו בידם. לאות נאמנותם מסרו לידיהם את שמירת ערי הספר, כאשר בימי הפרסים. מלבד זה גברה השפעת התרבות היונית על היהודים, שהתחברו אל משכילי היוונים ולמדו מהם חכמה יונית, – והלשון הארמית, שבה דברו היהודים קודם לכן, הלכה ונתחלפה בפיהם ללשון יונית.

בימי המלך תלמי פילדלפוס (השני לתלמיים) הוטב מצבם של היהודים עוד יותר. בפקודתו שוחררו כל אנשי הצבא היהודים שנשבו בימי מלחמות אביו בסוריא, והוא עצמו שילם כסף פדיונם. הוא הרחיב את זכויות ארץ־ישראל, משום שבזמנו התחילו שוב התנגשויות בין סוריא ובין מצרים, ושלטונות מצרים רצו להטות את לב יהודה אליהם, כדי שלא יטו אחרי הסורים. בימי תלמי השני נעשה התרגום היוני של כתבי הקודש (ספטואגינטא), תרגום השבעים, ואגדות רבות קשורות בתרגום זה.

בימי המלך השלישי לבית התלמיים, התחילו חכוכים בין יהודה ובין מצרים, בעקב המריבות שבין מצרים ובין סוריא. נמצאו סיעות יהודים בירושלים שנטו אחרי מלכי סוריא, וביניהם הכהן הגדול, נשיא האומה עצמו, שחדל לשלם את המס השנתי לשלטון מצרים. הסירוב הזה, שהיה נגד רוב האומה, עלול היה להביא סכנה על יהודה, כי תלמי העיד בכהן הגדול, שאם לא ישלם את המס המגיע לו, יחלק את אדמת יהודה בין אנשי הצבא היונים שחנו בסביבות הארץ. הדבר הביא לידי חילוקי דעות בין היהודים עצמם וחילק את העם לשני מחנות. הפירוד הזה הביא בעתיד לידי תוצאות מרות מאד.

הורע ביותר מצבה של יהודה בימי תלמי הרביעי, שבימיו פרצו מריבות ביהודה, שגרמו לסכסוכים מדיניים; חוכרי מסי המלך עמדו לצד מצרים, והכהן הגדול ואשר עמו עמדו לצד סוריא.

בימי תלמי האחרון (החמישי), שהומלך בעודו ילד קטן, התחזקו הסורים ואנטיוכוס הגדול מלך סוריא השתמש במריבות שבמצרים וביהודה וקרע מיד מצרים את כל חילת סוריא ויהודה (בשנת 198).

בכל אופן בימי ממשלת התלמיים ביהודה, כמאה שנה, התעשרה ארץ־ישראל במובן הכלכלי, אבל העושר הזה לא הביא לה את הברכה המקווה, ולהיפך, בעקב העושר באה גם השחתת המידות, והתרבות היונית סייעה לכך אף היא.


מהו עמוד הזכרון שהעמיד העם לשמעון החשמונאי?    🔗

אחרי נצחונותיו האחרונים של שמעון החשמונאי (האחרון לחמשת האחים החשמונאים) בגזר ובאשדוד, ואחרי כבשו את יפו שעשה אותה נמלה של ארץ יהודה ול“מוצא אל איי הים”, הכיר עם יהודה בנאמנותם של שמעון ואחיו וכל בית אביהם לעם, בגרשם את שונאי ישראל מעל יהודה ובתתם חופש לעם, והחליטו לכתוב פרשת מעשה זה על לוחות נחושת ולשימם על עמוד בהר ציון. וזה, בקיצור, פתשגן הכתב, לפי ספר חשמונאים א', פרק י"ד (לפי הוצאת אברהם כהנא):

“בשמונה עשר באלול, בשנת שתים ושבעים ומאה למנין שטרות, מאה וארבעים לפני הספירה הרגילה), והיא שנה שלישית לשמעון כהן גדול, שׁר־עם־אל. בקהל גדול של כהנים ועם וראשי אומה וזקני הארץ הודע לנו: אחרי אשר פעמים הרבה היו מלחמות בארץ ושמעון בן מתתיהו בן בני יויריב ואחיו שמו נפשם בכפם ויעמדו נגד אויבי עמם לקיים את מקדשם ואת התורה ובשם גדול פארו את עמם, ויקהל יונתן את עמו ויהי להם לכהן גדול. ויאסף אל עמיו. וירצו אויביהם לנחול בארצם להחריב את ארצם ולשלוח יד במקדשם – אז יקום שמעון וילחם בעד עמו – – ויבצר את ערי יהודה ובית צור… ואת יפו ביצר אשר על הים ואת גזר על גבול אשדוד, אשר ישבו האויבים לפנים שם, ויושב שם יהודים ואת כל הצורך לתקן אותן שם בתוכן – וירא העם את אמונת שמעון ואת הכבוד אשר רצה לעשות לעמו וישימוהו נשיא להם וכהן גדול… היהודים והכהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם, עד אשר יקום נביא אמת, ולהיות להם לשר צבא ולדאוג למקדשו ולהעמיד בידו מלאכתו על הארץ ועל הנשק ועל המבצרים, וכולם ישמעו בקולו, וכי יכתבו בשמו כל השטרות וכי ילבש ארגמן וזהב ישא ולא יוכל איש מן העם והכהנים לבטל דבר מאלה ולדבר נגד דבריו ולאסוף אספה בארץ בלעדיו – ואשר יעשה דבר נגד כל אלה או יבטל דבר מאלה אשם יהיה. – ויאות כל העם לקיים לשמעון לעשות כדברים האלה, ויקבל שמעון ויאות להיות כהן גדול ולהיות שר צבא ונשיא היהודים והכהנים ולעמוד על כולם – ואת הכתב הזה ציוו לשים על לוחות ולהעמידם בתוך גדר המקדש במקום נאמן, ופתשגן מאלה להניח בלשכת האוצר למען יהיה לשמעון ולבניו…”.

יש לשער כי הלוחות הללו עמדו ונשמרו כל ימי מלכות החשמונאים, ועם מלכות הורדוס הוסרו והושמדו כדי שלא יהיו לו למזכיר חטא…


כיצד מתו האחים החשמונאים?    🔗

אף אחד מחמשת האחים החשמונאים לא מת מיתה טבעית. כולם נפלו אם במלחמה גלויה אל מול האויב ואם ע"י מעשה ערמה ובגידה של אויביהם.

שמות האחים על פי לידתם: הבכור יוחנן (במלחמות היהודים של יוסף הכהן, פרק א' סעיף ב', נאמר בטעות, כי יהודה היה הבכור) שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן.

1) הראשון שנפל במלחמה הוא אלעזר, במלחמת בית צור השניה בשנת 163 (לפני הספירה הרגילה). מספר צבאות האויב שפרץ אל הרי יהודה היה 50.000 רגלים ועמהם 5000 רוכבים ו־80 פילים (יש הבדל גדול בין המספרים שבספר החשמונאים ובין המספרים אשר בספר “מלחמות היהודים” ספר א' ה'). כשהגיע האויב אל בית זכריה (עכשיו בית זכריה מצפון לבית־צור) פגש אותם יהודה במעבר צר, וטרם פרץ הקרב ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים מקושט, ועליו מגדל גבוה וצנות מצופות זהב. הוא חשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכס, ועל כן מיהר לרוץ בתוך המחנה ובקע לו דרך בין שורות האויב עד הפיל, אבל משום שנבצר ממנו, מחמת גובה הפיל, להרוג את הרוכב דקר את החיה בבטנה. הפיל נפל על אלעזר ויכריעהו במשאו הכבד. אלעזר עשה לו שם תהלה, אבל שכר לא היה למעשהו, כי הרוכב היה חיל פשוט ולא המלך. המלחמה הזאת נגמרה במפלת יהודה, אם כי היהודים נלחמו בגבורה ובאומץ רב. יהודה ואחיו ושרידי חילותיו נמלטו לגופנא (מצפון לירושלים) ואנטיוכס נכנס לירושלים, אבל לא לזמן רב, כי לא מצא בה מזון לצבא אשר אתו.

2) שני אחרי אלעזר נפל יהודה. אחרי הנצחון על ניקנור, 4 שנים אחרי חגיגת חנוכה (165), שלח בכחידס שוב צבא רב להכריע את יהודה. שכיריו היו 20.000 רגלים ו־2.000 רוכבים וליהודה רק 3.000 רגלים. אפשר שהאומה הרגישה את עצמה עיפה אחרי 6־5 שנות מלחמה ולאחר שניתן לה חופש הדת מאת מלכי סוריא, לא מיהרו אל תחת דגל יהודה. בכל אופן כשנראו גיסות האויב המרובים אצל בארות וגופנא – נבהלו חילות יהודה ונסו ועם יהודה נשארו רק 800 איש. החיל המעט הזה יעץ ליהודה לחדול ממלחמה, אבל לא איש כיהודה יברח מן הקרב והוא אמר: “חלילה לי מעשות זאת. אם קרבו ימינו ומתנו בגבורה בעד אומתנו ולא נעזוב אחרינו חרפה לכבודנו” (חשמונאים ט‘, י’). חיל יהודה המעט נלחם כאריות, וגם הבריח את האגף הימני של חיל הסורים, אבל בכחידס הפנה פתאום אל עבר יהודה את האגף השמאלי ובמבוכה הרבה שבאה פתאום לא יכול יהודה להחזיק מעמד והוא וחלק מחילותיו נפלו חללים (160). את גופתו העבירו אחיו למודיעין, עיר קברות אבות החשמונאים.

3) השלישי נהרג יוחנן (הוא הבכור). אחרי מותו של יהודה נשאר רק גדוד קטן בראשותו של יהונתן; ואי אפשר היה לצאת למלחמה גלויה באויב. יהונתן וגדודו ברחו לתקוע, מזרחית־דרומית לים־המלח. את נשי הגדוד וילדיהם ואת רכושם אמרו להעביר לעבר־הירדן מזרחה, אשר שם להם שבט ידיד, שבט נביות. אבל באמצע הדרך התנפל עליהם שבט בדואי פראי והרגו את יוחנן ואת כל בני לויתו ובזזו את כל הרכוש (160?). אכן יהונתן נקם אחר כך את נקמת אחיו והתנפל על השודדים והרג מהם הרבה, וגם החזיר את השלל.

4) אחריו נהרג יהונתן. בימי המהומות שקמו אח“כ בסוריא, שעה שמלכי סוריא נתחלפו לפרקים קרובים, עלה בידי יהונתן כיד חכמתו הטובה עליו להפיק תועלת מחילופי המלכים הללו. הוא ידע להתקרב לאותם השלטונות שהיו זקוקים לו ושהרבו להבטיח לו. בזמן חולשתה של סוריא הסבו להם יהונתן ואחיו שמעון את יפו וסביבותיה והיו מוכנים לספח אליהם את רוב ערי ארץ־ישראל ולהכריז את יהודה לעומדת ברשות עצמה וחיל גדול עמד לרשותם. אבל בזמן הזה נפתה יהונתן לטריפון, אפוטרופסו של אנטיוכס הצעיר, לבוא אליו לבקרו במחנהו בבית־שאן. הלז קיבל אותו בכבוד גדול והלך אתו אל עכו במשמר של 1000 איש. שם הרג טריפון את כל 1000 האנשים ואת יהונתן לקח כבן־תערובת ועמו עלה בחיל גדול על ירושלים, כי אמר שאין מי שילחם בּו, אבל שמעון מיהר לירושלים ויקהל את העם ויעודד אותם ויאמר להם: “כל אחי אבדו בעד ישראל ואותר רק אני לבדי ועתה חלילה לי לשמור את נפשי בצרה, כי לא טוב אני מאחי” (חשמונאים י“ג, א”ו). בתחילה שלח שמעון כפי דרישת טריפון 100 ככר כסף בעד פדיון אחיו, אח”כ שלח גם את שני בני יהונתן כבני תערובת בעד אביהם, אבל טריפון קבל את הכסף והרג את בני יהונתן וגם חשב לעלות על ירושלים ולכבשה, אבל חזר בו ויסע ויבוא לגלעד ושם הרג את יהונתן (143). רק בן אחד מזרע החשמונאים נשאר – שמעון.

5) בידי שמעון עלה להעמיד את יהודה ברשות עצמה. הוא שהתחיל גם ליצוק מטבעות, סימן לממשלה עומדת ברשות עצמה. הוא כבש את גזר ואת יפו וגם את בית־צור וירחב את הגבולות ולא היה מתקומם לו. עליו ועל זמנו אומר ספר החשמונאים פרק י“ד, ז־ט”ו:

…וישב ישראל לבטח

ויעבדו אדמתם בשלום;

והארץ נתנה יבולה,

ועצי השדה את פרים; – – –

לערים המציא אוכל

ויעשן מקומות מבצר;

עשה שלום על הארץ

וישמח ישראל שמחה רבה…

וישמח ישראל שמחה רבה, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא היה איש מחרידם. אבל גורל אחיו השיג גם אותו. שמעון היה עובר מעיר לעיר לפקח על סדרי הארץ ולשפוט את עמו. פעם באו הוא ואשתו ושני בניו ליריחו, מקום ששם ישב נציב הפלך חתנו תלמי בן חבוב. החתן עשה משתה גדול לכבוד אורחיו ובאמצע המשתה התנפל על שמעון ובניו והמיתם (132). כנראה שהיו קשרים לתלמי זה עם אנטיוכס ה־7 והלז הבטיח לו להמליכהו על יהודה. תלמי שלח גם מרצחים לירושלים להרוג את הבן האחרון, את יוחנן הורקנוס, וגם התכונן לעלות על ירושלים ולכבשה בעזרת מלך סוריא, אבל נמצא ידיד נאמן לבית החשמונאים שגילה את מזימות תלמי. המרגלים נהרגו ותלמי היה מוכרח לעלות מעל ירושלים.

וככה קנו כל האחים החשמונאים בדמם את חירות יהודה, ושמם נשאר לעולמי עולמים.

מתי פסק שלטון החשמונאים?    🔗

אחרי אשר הומלך הורדוס על יהודה, בעצת אנטוניוס, שליט רומא, בא לארץ להילחם בַמלך אנטיגנוס בן אריסטובלוס. המלחמה ארכה שנתיים, כי אנטיגנוס שכר לו חילות הפרתים, שונאי רומא, והם עזרו לו לעמוד נגד הורדוס, אולם כאשר נגפו הפרתים בארצם לפני רומא, נשלחה עזרה להורדוס, שני גדודים רומיים עם המפקד סוסיוס, והם עלו על ירושלים (בשנת 38 לפסה"נ) בחיל כבד ובכלי מפץ רבים. המלחמה היתה קשה ואכזרית. צבאות רומא היו מסתערים על העיר ובכלי הנפץ שלהם היו מקרקרים את החומה מיום ליום. אבל חילות היהודים היו סותרים ומבעירים את בניני הרומאים, היו מגיחים מהמערות ומן הסלעים שסביב לעיר והיו עושים ברומאים הרג רב. אבל כל גבורות אנטיגנוס ואנשיו לא עמדו בפני הרומאים וירושלים נכבשה על ידיהם (בשנת 33).

שכירי הורדוס הרומאים, שהבקיעו העירה, הרגו בלי חמלה את תושבי העיר הקדושה, ולא חמלו על זקנים ועוללים, – עד שהורדוס עצמו ביקש מאת סוסיוס להפסיק את הטבח, באמרו: האמנם רוצה אתה להמליכני על מדבר? אנטיגנוס מלך יהודה מסר את עצמו חי לסוסיוס והוא הובל אסור באזיקים לאנטיוכיא. הרומאי המנצח רצה להשאיר את אנטיגנוס בחיים ולקשט בו את נצחונו על יהודה, אבל הורדוס חשש פן יתמכו יהודי רומא באנטיגנוס בן החשמונאים, ועל ידיהם יצא לחופש ובסוף יהיה למכשול לממשלתו ביהודה, ולכן נתן שוחד כסף רב מאוצר המקדש לסוסיוס, והלז ציוה להתיז את ראשו של המלך האחרון ליהודה. מיתה זו – מיתת בזיון – לא נהגו הרומאים לעשות לזרע המלוכה של יריביהם, ורק בעצת הורדוס נעשה כזאת, כדי לבזות את זכרו של אחרון החשמונאים.

ככה פסק שלטונם של בית החשמונאים, שנמשך ביהודה מאה ושלש שנים (37־140).


מי ממלכי החשמונאים כבש את ערי החוף בארץ?    🔗

שמעון החשמונאי כבש את יפו מידי היונים ועשאה נמל ליהודה. כיבוש זה היה צעד ראשון לביסוס המסחר היהודי. אלכסנדר ינאי, בנו של הורקנוס הראשון (שנות מלכותו: 103־76 לפני הספירה הרגילה), כבש את הנמלים הדרומיים רפיח ועזה. עזה היתה עיר בצורה והתנגדה לשלטון יהודה (נכבשה רק אחרי מצור של שנה שלמה) תחת אשר אשקלון קיבלה בסבר פנים יפות את אלכסנדר ינאי. ומאז היתה כל הרצועה הדרומית של שפת הים, מרפיה עד יפו ברשות יהודה. לעומת זאת לא הצליח אלכסנדר בצפון ובמלחמה על עכו הוכרח להסוג אחור.


מאימתי יושבים היהודים ברומא?    🔗

רומא (במדרש ובתלמוד רוֹמי) היא העיר הראשונה באירופא, שבה נמצא ישוב עברי זה למעלה מאלפים שנה. משערים כי היהודים הראשונים באו לרומא מאלכסנדריה של מצרים לרגל המסחר שהתפתח בין שתי “ערי תבל” הללו. מאז יסדו היהודים קהלה ברומא היו נחשבים לאזרחי העיר. בשנת 139 לפני הספירה גזר הפראטוֹר היספאנוס לגרש מרומא את היהודים שאינם אזרחים. בימי מלחמת האחים החשמונאים ביהודה, אריסטובלוס והורקנוס (בני שלומציון), הגרו יהודים רבים לרומא, ביחוד בתקופה שאחר כיבוש יהודה ע“י פּומפּיוס, ובימי מלחמתם של יוליוס קיסר ופומפיוס. השבויים היהודים הרבים, שהיו מובאים לרומא היו נפדים ע”י אחיהם העשירים. הם התישבו בעבר הנהר טיבר הימני ובמשך זמן לא ארוך נבנתה שם שכונה יהודית. לפעמים היו היהודים לוקחים חלק גם בחיים המדיניים של רומא, ותמיד השתדלו להביא תועלת למולדתם, לארץ יהודה, להקל את אכזריות הנציבים הרעים, והיו שולחים מסים – חצי השקל – לבית המקדש בירושלים. במלחמת פּומפיוס ויוליוס קיסר עזרו היהודים לקיסר ומשום כך היטיב גם ליהודי רומא והתיר להם לבנות בתי תפלה ולהתפלל בצבור. בימיו קרה מקרה שחלקו חטים בין עניי רומא ביום השבת והניחו חלקם של עניי ישראל ליום הראשון. כשהופיעו שליחי היהודים לרומא, אחרי מותו של הורדוס, לבקש מאת הקיסר להסיר מעליהם את עול האדומיים (משפחת הורדוס האדומי) נספחו אליהם שמונת אלפים יהודי רומא (מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו ספר ב‘, ו’, א').

בימי טבריוס קיסר הורע מצבם בשל אשה רומאית שהתיהדה ורוּמתה ע"י אנשי בליעל אחדים. אז נסגרו בתי התפלה, כלי הקודש נשרפו וכארבעת אלפים יהודים תעירים נשלחו לעבודת פרך לסרדיניה. אבל גזירה זו בטלה עוד בימי טבריוס.

הקיסר קלודיוּס, שאגריפּס הראשון עזר להמלכתו (“מלחמות היהודים”, ספר ב', פרק יא), התיחס ליהודי רומא בשנאה, עקב הויכוּחים על ביאת המשיח שהתחילו אז בין יהודי רומא. אסרו עליהם תפלה בצבור, ורבים מהם הוכרחו לצאת את הארץ. אז התחילה גם תנועת הנצרות על ידי השליח פאולוס (שאול התרסי). בימי נירון קיסר הוּטב מצב היהודים בעזרת אשתו שהיתה נוטה ליהדוּת, אבל אחריו, כשהתחילו המלחמות ביהודה ובימי אספסינוס וטיטוס, אסרו על יהודי רומא כל סימני לאומיותם והכריחום לשלם את “מחצית השקל” – מס ליופיטר הקפיטולי, ורק המרת הדת פטרה אותם מזה.

אחרי המלחמה הגדולה התרבו היהודים ברומא. גם עבדים שבויים, וגם חפשים, וגם מאצילי יהודה התישבו בה, כמו יוסף הכהן, אגריפס השני, מי שהיה מלך בגליל העליון, ואחותו ביריניקה, פלגשו של טיטוס שהיתה מיועדת להיות מלכת רומא. אבל המסים גברו אז עד מאד.

בתקופה ההיא ביקרו ברומא רבן גמליאל דיבנה, רבי יהושע בן חנניה, רבי אליעזר ורבי עקיבא לבקש רחמים על יהודה – ויחד עם זה היו מחזקים את יהודי רומא באמונתם והיו מתווכחים גם עם היהודים־הנוצרים. כשהכביד אדרינוס קיסר את ידו על יהודה, אחרי מלחמות בר־כוכבא, לא נגע לרעה ביהודי רומא. בתקופה ההיא נוסדה ישיבה ברומא ובראשה עמד ר' מתיא בן חרש, וכשבאו ר' שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בר יוסי לרומא נשאו ונתנו עמו בהלכה ובאגדה (יומא נ"ג).

בימי סוורוס וקאראקלה מותר היה ליהודים גם לשאת משרה ממשלתית. כך נמשך מצב היהודים ברומא עד קונסטנטינוס הגדול, שקיבל עליו את דת הנצרות והכניס גם את הרומאים לנצרות בראשית המאה הרביעית.

לפי התלמוד ראו חכמי ארץ־ישראל שבאו לרומא עוד במאה השלישית לספירה כלים אחדים משלל בית־המקדש שלקחו הרומאים – המנורה, הפרוכת והציץ, שהיו מונחים ברומא בהיכלי האלילים השונים.


מי הוא ידידיה האלכסנדרוני?    🔗

ידידיה האלכסנדרוני, הוא “פילון היהודי”, חי באלכסנדריה של מצרים לערך משנת 20 לפני ספה“נ עד 40 לאחריה. בן משפחת כהנים נכבדה. אחיו היה אליברכוס (מפקח על המכס) באלכסנדריה. בבית אביו רכש לו השכלה יונית, גם למד את התורה במקורה ודרכי ההלכה והאגדה העברית מחכמי ארץ ישראל, בשעה שעלה לרגל פעם־פעמים לירושלים, וגם מאלה החכמים, שירדו למצרים. הוא הקדיש עצמו לחקירות פילוסופיות, ונחשב ליוצר הפילוסופיה הדתית הישראלית באלכסנדריה. את הפילוסופיה בכלל העריץ מאד, והיא נחשבה בעיניו ל”חכמה עליונה". את גדולי הפילוסופים היה מעריץ ומכבד והיה משתדל לכתוב בלשון הפילוסופית, ביחוד של אפלטון, ובסגנונם. אבל עם כל נטיתו לפילוסופיה נשאר יהודי אדוק בתורתו ובמצוותיה. כאמור, עלה לרגל לירושלים והקריב שם קרבנות עם יתר החוגגים. ואת “תורת משה” חשב לחכמה “עליונה שבעליונה”, “חכמת אלהים”.

הוא ידע את התורה בלשונה המקורית. אך, כנראה, שהיתה רגילה על פיו בתרגום היוני, תרגום השבעים, והיה מפרש את חוקיה ומצוותיה על פי רמז וסוד (על דרך האליגוריה) ומשתדל להוכיח, כי כל החכמה שמצא אצל הפילוסוף פיתגורס כבר מצא מפורשת בדת ישראל. משה רבנו היה לו לפילון האדם הגדול ביותר וראיה מן התורה היתה לו לאבן בוחן בחקר אלוה וביסודות “החכמה העליונה”, יותר מההגיון והחכמה.

הוא היה מגנה את אלה, שמלעיגים על המצוות המעשיות. “איך תדמו, כי בני האדם ידרשו אחרי האמת ערומה בלי לבוש ומעשים ומנהגים, כן גם תורות וחוקי התורה צריכים לא רק לדעת, כי גם לעשות מעשים, והעבודה היא שמירת החוקים. בודאי נשכיל לדעת את הסוד המושכל אשר בענין שבת ומועדים, אבל צריכים אנו לשמור אותם, ורק אז תהיה חדות ה' מעוזנו; וכן גם ביתר המצוות, כמו מילה ועוד”.

וכאשר האמין בתורת משה ככה האמין בעם ישראל שהוא העם הנבחר מכל האומות, המדריך באמת ובמוסר ליתר העמים.

ספריו נכתבו יונית צחה, בשפת הפילוסופים, תורגמו לרומית ואח"כ לשפות אירופיות, ורק השפה העברית עודנה מחכה לתרגום.

בענינים צבוריים לא היה, כנראה, פילון מעורב כלל. התורה והפילוסופיה לקחו את כל זמנו, אבל פעם אחת הכריחוהו המקרים לצאת מגדרו, בשעת הפרעות באלכסנדריה בימי הנציב הצורר פלאקוס. הנציב רצה להחניף לקיסר ההולל קליגולה וציוה להעמיד את פסלו בבתי התפילה ליהודים, וביחוד בבית התפילה הגדול שבאלכסנדריה. היהודים התנגדו בכל תוקף. אז התגודדו היונים ודרשו לשלול מאת היהודים את זכויותיהם שהיו להם מאות בשנים, ופלאקוס מילא את רצון ההמונים וציוה לנשל את היהודים מכל זכויותיהם ולגרשם ממקומות מושבותם בעיר העליונה, ולהחזירם אל הדלתה, מקום דלת העם, מקום מגוריהם לפנים. היונים השמו את נויהם של היהודים והחריבו כל רכושם ועמלם. אבל גם בדלתה לא נתנו להם מנוחה ולא מכרו להם צרכי אוכל ומשתה. כחודש ימים ארכו המהומות הללו, שבהן המיתו היונים אנשים חשובים מנכבדי העדה היהודית והתעללו גם ביהודים אזרחי רומא, עד אשר באה פקודת קליגולה להדיח את הנציב פלאקוס ממקומו ולשלחו לעבודת פרך (ואח"כ גם המיתו אותו) ובמקומו בא נציב חדש, שהחזיר את הסדר על מקומו והגן על היהודים. אבל אז התחילה תקופת הסתה בכתב ע"י סופרי עמל, הם אפיון וחבריו, שהסיתו את היונים ביהודים וביהדות והתנקשו בזכויותיהם באלכסנדריה. אז החליטו היהודים לשלוח משלחת של חמשה אנשים (לפי מקור אחר – של שלשה) לרומא לבאר לקליגולה את כל הענין – ולשם זה נבחר פילון, שהוא בנועם מליצותיו ובשכלו ינאם לפני קליגולה ויטען טענותיה של האומה הישראלית באלכסנדריה.

אבל גם היונים שלחו משלהם את הסופר הצורר אפיון ועמו עוד ממשכיליהם, והם החניפו למשרתי קליגולה להכין את הקיסר לקראת המשלחת היהודית. חדשים אחדים לא קיבל הקיסר את המשלחת ואחרי כן קיבל אותה בפנים נזעמים במעון הקיץ אשר לו, בזמן הליכתו לפקוד את נוהו. וכשהתחילו אנשי המשלחת לטעון את טענתם, לא נתנם קליגולה לדבר וישסעם בדבריו: ובכן אתם בידי אל, והנכם מכחשים ולא תאמינו כי אלהים אני, ובעוד שכל העמים מעריצים אותי, אתם אינכם מקריבים לי קרבנות. אנשי המשלחת ענו, כי כבר שלוש פעמים התפללו בשלומה של מלכות והקריבו קרבנות לאלהי־ישראל בשביל הקיסר. על זה ענה הקיסר: אבל אתם הקרבתם רק בעדי ולא לי… ופתאום שאל: ומדוע אינכם אוכלים בשר חזיר? – ואחרי שאלות אחדות רמז להם, כי הראיון נגמר ושלחם מעל פניו, ולמלויו שהלכו אתו אמר: “רואה אני, כי בני אדם הללו שוטים הם יותר מאשר רשעים, ועל כן הם כופרים באלהותי”.

ככה נתקבל הפילוסוף היהודי המהולל בפי כל אצל הקיסר הרומאי, ובזה גם נגמר תפקידו במשלחתו הצבורית. הוא הרגיש עצמו ברע מאד, אבל כתב לאנשי אלכסנדריה ש“לא יתיאשו ולא יתעצבו. הקיסר אמנם כעס עליהם ודיבר דברים קשים, אבל הרי בדבריו הרגיז גם את אלהי ישראל” (קדמוניות, ספר י"ח, פרק ח').

מחיי פילון הפרטיים אין אנו יודעים כלום, אבל האגדה מספרת, כי היתה לו אשה משכלת, שעל שאלת חברותיה מפני מה אינה מתקשטת בתכשיטי זהב, ענתה: “המידות הטובות של הבעל הן התכשיטים לאשתו”.


מי הוא שמעון בן שטח?    🔗

שמעון בן שטח, היה, לפי התלמוד, אחי המלכה שלומציון, אשת ינאי המלך. בראשית מלכות ינאי נתמנה לראש הסנהדרין, והוא ש“החזיר את העטרה ליושנה”, כלומר, החזיר את תורת הפרושים, שנדחתה בימיו האחרונים של הורקנוס הזקן. לפי דברי התלמוד נצח שמעון בן שטח את הצדוקים בזה, שהיה שואלם שאלות בתורה וכשלא ידעו להשיב, על כרחם היו מפנים מקומם בסנהדריה והפרושים נתמנו במקומם. הוא גם החזיר את ראשי הפרושים הגולים בימי יוחנן. ליהושע בן פרחיה, שהיה גולה באלכסנדריה של מצרים, כתב לאמר: “מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריה אחותי. בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה”, ובשוב יהושע בן פרחיה לירושלים מסר לו את הראשות בסנהדריה והוא, שמעון בן שטח, היה לאב בית דין.

אולם כשסר לב ינאי המלך מהפרושים ותורתם, וכשהרג בהם רבים, נאלץ שמעון בן שטח להחבא גם הוא בחסותה של אחותו שלומית (היא שלומציון) ורק בעלותה לכסא המלכות, והיא נוטה אחרי הפרושים, שב שמעון בן שטח למשרתו. הוא החזיר את הגולה יהודה בן טבאי, וגם מסר לו את הראשות בסנהדריה (אחרים משערים, כי המכתב הנ“ל נשלח לא ליהושע בן פרחיה, כי אם ליהודה בן טבאי, ועיין “דור דור ודורשיו” חלק א', פרק ט”ו), ולאחר שיהודה בן טבאי עזב את משרתו נתמנה הוא לראש הסנהדריה.

שמעון בן שטח תיקן כמה תקנות לטובת האומה. הוא תיקן את ה“כתובה”, שיהא הבעל מתחייב לשלם לאשתו מאתיים זוז במקרה גירושין, ובכתובה היו כותבין: “כל נכסי אחראין וערבין לכתובתי”, ובזה העלה את מצב האשה העברית; הוא גם תיקן שיהיו מושיבין בתי ספר בכל פלך ופלך לנערים בני ט“ו־ט”ז, על כן נקראים הוא וחבריו הפרושים “מחזירים את העטרה – התורה – ליושנה”, שניטלה בימי הורקנוס האחרונים.

מספרים כי התפרנס בדוחק ועשה סחורה בפשתן. פעם קנה חמור מאת ישמעאלי, ותלמידיו מצאו אבן טובה תלויה בצואר החמור. הביאוה לרבם ואמרו: רבנו, ברכת ד' היא תעשיר! ענה להם שמעון בן שטח: חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לישמעאלי. וקרא עליו הישמעאלי: ברוך אלהי שמעון בן שטח…

הוא היה אומר: הוה מרבה לחקור את העדים (אולי יכחישו עצמם) והוי זהיר בדבריך (בזמן החקירה) שמא מתוכם ילמדו לשקר.


מי המלכה שמלכה ביהודה בימי הבית השני ומה פעולותיה?    🔗

אחרי מות אלכסנדר ינאי (76 לפני הספירה) שהמריד עליו את הפרושים ואת העם כולו במלחמותיו ובנטיתו אחרי הצדוקים, מלכה אשתו שלומציון (גם שלומינון בתלמוד). היא היתה, לפי דברי יוסף בן מתתיהו, “אשה בעלת רצון חזק”. היא מינתה את הפרושים לראשי יועציה וציותה על העם להשמע להם. גם יסרה קשה את הצדוקים, שהסיתו את בעלה לעשות שפטים בפרושים. הפליטים מתקופת ינאי הוחזרו אל ארצם והאסירים הרבים שוחררו. הפרושים היו רוב מכריע בסנהדרין וחוקיהם שנתבטלו עוד בסוף ימיו של חמיה יוחנן־הורקנוס, שבו ונתחדשו.

המלחמות הרבות שהיו בימי בעלה ינאי נפסקו, האכרים ובעלי המלאכה שבו לעבודתם, ובהיות השנים האלה גם שנות שובע, היו עשר שנות מלכותה של שלומציון תקופת שלוה ומנוחה. על מידת השובע הכללי ששרר בארץ מספרת האגדה: “מצינו בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה שירדו להם גשמים בלילי שבתות (שאין בהם עבודה בשדה) עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות” (תענית כ"ג).

הפרושים עסקו רק בענינים פנימיים של האומה ולא שמו לב לענינים חיצוניים, ויהודה היתה שרויה אז בסכנה מצד אויב עצום, הארמנים, ששמו פניהם הנגבה, לאחר שכבשו חלק גדול מסוריא. המלכה שלחה מתנות יקרות למלך ארמניה להטות לבו לשלום, והוא אמנם סר מעל יהודה, אבל כנראה משום שרומא התנפלה אז על ארמניה. בין כה וכה וליהודה היה שלום.


מי הוא יהושע בן גמלא ומה תקנותיו?    🔗

מאז נתמנו נציבים רומאים על יהודה, גברה שרירות הלב במינוי הכהנים הגדולים. זכות המינוי נמסרה לידי אגריפס השני, מלך הבשן והגולן, והוא היה מועל בזכותו ומרבה להחליף את הכהנים הגדולים, כדי למלא את אוצרותיו זהב, וערך הכהונה ירד. בתקופה זו חי יהושע בן גמלא מזרע הכהנים. הוא נשא לו אשה עשירה מאד, והיא קנתה לבעלה את הכהונה הגדולה מאת אגריפס השני (בשנה הרביעית לפני החורבן) במחיר עצום. בן גמלא לא נחשב על תלמידי החכמים וחכמי התורה, אבל הוא תיקן תקנה גדולה להפצת לימוד התורה. בתלמוד מסופר (בבא בתרא כ"א): “ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה, התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים ודרשו: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלהו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולומד – התקינו שיהיו מושיבין (מלמדי תינוקות) בכל פלך ופלך ומכניסים אותם כבן טז־יז, ומי שהיה כועס עליו (על רבו) היה מבעיט בו (היה בועט ברבו) ויוצא – עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה (עיירה ועיירה) ובכל עיר ועיר ומכניסים אותם כבן ו־ז, ועל זה זכרוהו חכמים לטוב”.

יהושע בן גמלא נשאר בכהונתו רק שנה אחת ואחר כך נמכרה הכהונה למתתיהו בן תיאופיל. כשעלו בזמן ההוא גדודי אדומים על ירושלים, “והאנשים נשואי הפנים בקרב העם” וגם “אנשי המעלה בין (מי שהיו) כהנים גדולים” – יהושע בן גמלא וחנן בן חנן – הרבו להוכיח את העם ועוררו אותם בעצותיהם לקום על הקנאים – התנפלו אלה עליהם והרגום.


מהו הכרם ביבנה ומי נטעו?    🔗

ר' יוחנן בן זכאי, בדור האחרון של הבית השני, נחשב על טובי התלמידים של הלל הזקן. רבו העיד עליו שיהיה “אב לחכמה ואב לדורות”. אמרו על ר' יוחנן בן זכאי (ריב"ז) שלפני עסקו בתורה עסק ארבעים שנה בפרקמטיא (סחורה), ורק אחר כך התחיל להרביץ תורה בישראל. הוא היה יושב במעלה הר הבית ומלמד תורה. כהלל רבו נחשב גם הוא לסבלן, אוהב הבריות ומקובל עליהן, “ולא הקדימו אדם בשלום ואפילו נכרי בשוק”. כשלוש שנים לפני החורבן, כשגייסות רומא שמו מצור על ירושלים, עלה בידי ריב“ז, בעזרת תלמידיו, לצאת מירושלים הנצורה מבפנים ומבחוץ. לפי האגדה התיצב ריב”ז לפני אספסינוס קיסר, ששמע את שמעו כ“אוהב שלום”, והלז קבלהו בסבר פנים יפות וגם הסכים לבקשתו “לתת לו את יבנה וחכמיה” (עיר עתיקה מערבית־דרומית לירושלים, לא הרחק מהים).

כעלי בשעתו ציפה ר' יוחנן וחבריו לסוף המלחמה, ובבוא אליהם הבשורה הרעה, כי חרבה ירושלים והמקדש והמזבח נשרפו, “קרעו ר' יוחנן וחבריו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין”, ותלמידיו היו בוכים ואומרין: “אוי לנו על זה (המזבח) שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונות של ישראל”. אז נחם אותם רבן יוחנן בן זכאי ואמר: בני, יש לנו כפרה אחרת גדולה ממנה – זו גמילות חסדים, שנאמר: “כי חסד חפצתי ולא זבח”… (הושע ו‘, ו’)

כשנוכח ריב"ז, כי המקדש והמזבח בירושלים לא יקומו במהרה ואחדות האומה תופר, חלילה, עמד וקבע ביבנה את הסנהדרין, שתהיה לבית־דין גדול כמו בירושלים (וזהו הכרם שנטע – וכפי דרשתו של ר' אלעזר בן עזריה: “לא כרם היה שם, אלא תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם”). וכל המנהגים שהיו נהוגים בימי הבית רק בירושלים נהגו עכשיו ביבנה “זכר למקדש”, כמו, עניני נטילת לולב בשבת ותקיעת שופר בשבת ועוד.

הונהג גם לעלות לרגל ליבנה שלש פעמים בשנה כמו לירושלים בימי הבית. ובמקום קרבנות תיקנו תפילה פעמיים ביום. ורק בדברים אחדים “היתה ירושלים יתרה על יבנה”. – אמנם היו חכמים שהתנגדו לדבר ודרשו – כי “מציון תצא תורה” ו“מחר יבנה המקדש” – אבל ריב"ז נצח את מתנגדיו ויבנה היתה מרכז היהדות בימים ההם.

מלבד תקוני התפילות במקום קרבנות קבע ריב"ז להוסיף ולתת לכהנים וללויים את התרומות והמעשרות – כדי לחזק את התקוה בקיום המקדש ולעודד את הכהנים והלויים, שנתדלדלו אחרי ביטול הקרבנות וחורבן הבית.

ביחוד היו חשובות תקנות הסנהדרין ביבנה לענין קביעת החגים. כידוע, תלויים החגים בראית הלבנה בחידושה ובעיבור השנה (י“ב חדשים או י”ג). בימי הבית היו החגים נקבעים על פי הסנהדרין שבירושלים, ושלוחים היו יוצאים לכל תפוצות הגולה, ביחוד לבבל ולמצרים (המאוכלסות יהודים רבים) להודיע למתי נקבעו החגים החשובים ביותר: פסח, שבועות, יום הכפורים וכו'. וכשחרב הבית היתה סכנה בדבר, פן תקבע לה כל מדינה את זמן החגים לחוד. קם ריב"ז ותיקן, כי השלוחים יצאו לגולה רק מיבנה. ועל פי קביעת החודש ועיבור השנה ביבנה ייקבעו החגים בכל מקום שהוא. ושוב נתחדש ונתהדק הקשר, שבין האומה בארץ ובין תפוצות הגולה.

מלבד הסנהדרין יסד ר' יוחנן גם בית־מדרש ביבנה, דוגמת בית מדרשם של הלל ושמאי בזמן הבית בירושלים, שהיו דורשים בו את חוקי התורה שבעל־פה וקובעים על פיהם הלכות.

מאמרותיו של רבן יוחנן בן זכאי:

– אם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

– פעם אמר לחמשה תלמידיו: צאו וראו איזו דרך טובה (ישרה) שידבק בה האדם. האחד אמר – עין טובה; השני – חבר טוב; השלישי – שכן טוב; הרביעי – הרואה את הנולד, והחמישי – ר' אלעזר בן ערך – אמר: לב טוב. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם.

בצערו על שעבוד האומה פלט פעם דברי תוכחה לעם ואמר להם: “לא רציתם לשקול לשמים (למקדש) בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים (מסים שונים) במלכות אויביכם”.

לפי האגדה מת ריב“ז בן מאה ועשרים שנה. כשחלה נכנסו תלמידיו לבקרו ומצאוהו שהוא בוכה, אמרו לו: “רבנו, נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק…” ואמנם ריב”ז היה האור שהאיר לאומה, לאחר שכבה המאור עם חורבן הבית, והוא שהיה העמוד הימני, שכל בית ישראל נשען עליו, והוא היה הפטיש החזק שחשל את האומה בשעת חולשתה הגדולה ביותר.

במותו אמרו עליו: “משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה”.


מהי המהפכה ביבנה?    🔗

כשהתיצב רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס קיסר וביקש ממנו את יבנה וחכמיה, ביקש גם שושילתא דרבן גמליאל (כלומר: למסור לידו את היתום הצעיר גמליאל, נכדו של ר' גמליאל הזקן, בנו של רבן שמעון שנהרג, לפי המסורה, בימי המלחמה). ר' יוחנן בן זכאי (ריב"ז) חינך את הנצר הזה, הדור הרביעי להלל הזקן, והכשירו להיות נשיא הסנהדרין. ריב"ז לא קרא לעצמו נשיא מפני כבוד הלל ומשפחתו, וגם לא הנחיל לבנו את התואר הזה, וכשמת חזרה הנשיאות לרבן גמליאל, בן רבן שמעון המומת, והוא שנקרא ר' גמליאל דיבנה.

הנשיא רבן גמליאל, מלבד ידיעותיו בתורה ובהלכה, שקיבל מרבו ומחנכו, ידע גם יונית ורומית והיה יודע לעמוד לפני השלטונות ולהטיל את מרותו על תלמידיו וחבריו. בתקופה ההיא התבדלו הנוצרים מן היהודים בשל פולוס (שאול התרסי), שהקל את המצוות המעשיות, והיתה סכנה שיימשכו המונים רבים אחריהם. לכן אנוס היה ר' גמליאל לבטל את הישיבות שקבעו תלמידי ריב"ז, ושחידשו ביניהן את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. ועל ידי כך החלישו את כוח התורה ועשוה תורות רבות, בעוד שנדרש כוח מאוחד ומגובש.

רבן גמליאל דיבנה הנהיג לקבוע הלכה על פי רוב מנין, וכשהמיעוט לא הסכימו לקבל את דעת הרוב, הטיל עליהם עונשים חמורים והוציאם מבית הדין – מ“הכרם” – כתלמידים שלא שימשו כל צרכם. הוא גם לא נשא פנים לחכמים גדולים, וכשאלה נמנעו מלשמוע בקולו הכריז עליהם נידוי. בין המנודים על אי־משמעת היה גם ר' אליעזר בן הורקנוס בעל אחותו של הנשיא, וכשהיו מונים אותו על קפדנותו זו אמר: “רבש”ע, גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי זאת, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקת בישראל…". גם ר' יהושע בן חנניה, אחד מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי וחברו הנאמן של ר' גמליאל, גם הוא כמעט שנבדל (הוחרם) על ידי רבן גמליאל, אלמלא נכנע סוף־סוף בענין קביעת החודש, וקבל את דעתו של ר' גמליאל. לפי חשבונו של ר' יהושע בראית מולד הלבנה, חל יום הכפורים ביום אחר מקביעתו של רבן גמליאל, ותלמידי־חכמים רבים תמכו בו. אך ר' גמליאל כבר הכריז על קביעת ימי ראש השנה ויום הכפורים לפי חשבונו הוא, והמחלוקת עלולה היתה להתפרץ. ולכן ציוה רבן גמליאל על רבי יהושע לבוא אליו אל יבנה במקלו ובתרמילו (ובמעותיו) ביום הכפורים שחל להיות לפי חשבונו, כלומר לחלל את היום הקדוש לפי שהוא קבעו. אחרי מלחמה נפשית קשה, קיבל עליו ר' יהושע את הדין ובא לר' גמליאל במקלו ובתרמילו (ובמעותיו) כביום חול. כשבא – קם ר' גמליאל על רגליו לכבוד ר' יהושע, נשקו על ראשו ואמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בתורה ותלמידי שקיבלת עליך את דיני…

אבל רבן גמליאל הפריז על המידה, ואחרי המעשה הזה ועוד מעשים אחרים ביחס לחכמים גדולים, התרגזו רבים מתוך חכמי הסנהדרין וביה"ד הגדול והתפרצו נגד ר' גמליאל והעבירוהו מנשיאותו… כל אותם תלמידי החכמים, שר' גמליאל הרחיקם מן הישיבה, נתווספו אל המתפרצים וכולם החליטו לבחור בנשיא אחר. אבל לא על נקלה יכלו למצוא ממלא מקומו. ר' יהושע לא רצה לבוא במקומו, כי הוא היה איש ריבו; ר' עקיבא לא היה ממשפחה מיוחסת. לסוף החליטו לבחור בר' אלעזר בן עזריה, שהצטיין בחכמתו, בידיעת חכמה יונית ובעושר רב שירש מאבותיו, והיה ממשפחת עזרא הסופר, וגם מקורב לשלטונות הרומאים.

על פי עצת ר' יהושע החליטו “בו ביום” (ביום שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאות) לבקר את כל ההחלטות שקבע רבן גמליאל ונתקבלו בבית מדרשו והעמידון למנין, והרבה החלטות נפסלו.

ו“ביום זה” הראה רבן גמליאל את נפשו הישרה ואת צדקתו, כי אע“פ שהלבינו פניו ברבים ולא חסו על כבודו, כבוד הנשיא ממשפחת הלל, קיבל עליו את הדין ובא לבית המדרש ולקח חלק בויכוחים שהיו נגד דעתו, ושלא נשאו לו פנים. אבל, כנראה הודה כי הרחיק ללכת בקפדנותו, ולכן הלך אל מעונו של ר' יהושע ואמר לו: “נעניתי לך, מחול לי”, וכשהלה סרב, אמר לו רבן גמליאל: עשה בשביל כבוד אבא (כלומר, משפחת הלל) – אז נתפייס ר' יהושע, ובעצמו השתדל להחזיר את רבן גמליאל לנשיאות. נתפייס גם ר' עקיבא, שעמד בבית המדרש ודרש: “כלום עשינו אלא בשביל כבודו של ר' יהושע” – ואם הוא מוחל על כבודו, הרי אני והוא (ר' יהושע) נשכים מחר לפתחו של רבן גמליאל”.

ואמנם גם הנשיא החדש – ר' אלעזר בן עזריה – הסכים לוותר על כבודו ולהשיב את רבן גמליאל לנשיאות. אבל החכמים לא הסכימו והחליטו, כי ר' אלעזר ישמש משנה לנשיא, ובבית־המדרש ידרוש רבן גמליאל שתי שבתות, והשבת השלישית – ר' אלעזר בן עזריה. וזהו ששואלים במשנה: “שבת של מי היום?”

ובזה בא הקץ למהפכה, שבעיקרה לא באה אלא לשם איחוד האומה וחיזוקה.

רבן גמליאל היה מתיצב פעם בפעם לפני שלטונות רומא לבקש על עמו. הוא גם נסע לרומא בשליחות האומה.

לפני מיתתו ציוה רבן גמליאל לקברו בתכריכים פשוטים (כי לפנים היו קוברים את המתים בבגדים יקרים וקרו מקרים, כי הקרובים היו מניחין את המת ובורחין, כי “קבורת המת היתה קשה לקרוביו יותר ממותו”, עד שבא ר' גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא את המת בכלי פשתן), מאז נתפשט בישראל מנהג הקבורה בתכריכים פשוטים.


מה הן תולדות חייו של ר' עקיבא?    🔗

אחד המופלאים ביותר בחכמי ישראל בתקופת המשנה, עטוף אגדות רבות, הוא ר' עקיבא בן יוסף (132־50 בערך, ולפי האגדה חי 120 שנה). עד גיל ארבעים היה רועה צאן, “עם הארץ” מדלת העם (בניגוד ל“תלמיד חכם” הלומד בישיבות). ורק בעצת אשתו, שהיתה לפי האגדה בתו של כלבא שבוע העשיר, ונישאה לר' עקיבא למרות פי אביה, הלך ללמוד תורה עם בנו ביחד, ו“התחיל קורא בלוח הוא ובנו, כתב לו אלף בי”ת ולמדה, אלף ת“ו ולמדה, תורת כהנים ולמדה, היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה”. רבותיו היו ר' אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניא, שישבו בלוד, אבל עד מהרה הצטיין ר' עקיבא וסלל דרך חדשה בלימוד והתחיל חולק בהלכות על רבותיו ויסד לו ישיבה בבני ברק. מאז נמנה עם זקני בית הדין הגדול אשר ב“כרם יבנה”, והיה מכובד מאד בעיני רבן גמליאל. הוא היה אחד מארבעת הזקנים גדולי האומה, שנסעו לרומא להתיצב לפני הקיסר ההולל דומיצינוס לבקש על עמם. בנועם דבריו ידע לנחם אבלי האומה, ופעם כשראה הוא וחבריו שועל יוצא ממקום קודש הקדשים וחבריו התחילו בוכים, שמח הוא ואמר להם: שני נביאים ניבאו בזמן אחד שתי נבואות שונות: אחד ניבא: “ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער”, והשני: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים”. מכיון שנתקיימו דברי האחד, בידוע שיתקיימו גם דברי השני. וכשבאו לרומא הוא ורבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ושמעו מרחוק קול המונה של “עיר העולם”, התחילו הם בוכים ואמרו: “הגויים הללו שמשתחוים לאלילים יושבים בטח, ואנו – הדום רגלי אלהינו שרוף באש”… אמר להם: “אם לעוברי רצונו (של הקב"ה) כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה”…

ר' עקיבא העמיד תלמידים רבים (לפי האגדה עד 24 אלף) והגדולים שבהם היו ר' מאיר, ר' שמעון בן יוחאי ועוד.

הוא הרבה לנדוד מארץ לארץ: היה ברומא, באפריקה (באלכסנדריה) בערביא (בארצות ערב ותימן), בבבל, בכרכי הים (קרת חדתא) וגם בגליא (משערים כי זוהי ארץ צרפת של עכשיו; ואחרים אומרים, כי זוהי גלתא – אי באסיה הקטנה, ידוע ממכתבו של פאולוס לגלטים). סיבת נדודיו הרבים אינה ידועה בבירור, וכנראה צדקו המשערים, כי מטרת נסיעותיו היתה לעורר את תפוצות הגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ במרד בר־כוכבא, שהתחיל עוד בסוף ימי טריאנוס (123). הוא אשר המשיל על בר־כוכבא: “דרך כוכב מיעקב”. שמו לא נזכר אמנם במעשי המרד, אבל ידוע כי בימי השמד שבאו אחריו, כאשר גזרה המלכות שלא יעסקו בתורה, לא נמנע רבי עקיבא מלהקהיל קהלות ברבים ומלעסוק בתורה, עד שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, וישב שם זמן רב ולסוף הוציאוהו להריגה “וסרקו את בשרו במסרקות ברזל”. בשעת יסוריו קיבל עליו מלכות שמים ויצאה נשמתו הטהורה ב“שמע ישראל… ד' אחד”…

וכשם שבחייו עטרוהו אגדות, כך גם במותו: אליהו הנביא טיפל בקבורתו במערה שנפתחה לפניו, ומיד אחרי הקבורה נסתתמה המערה. ואמר אליו אליהו הנביא: “אשריך ר' עקיבא שנמצא לך מלון ערב בשעת מיתתך!”…

האגדה מוסיפה: משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועות תורה ונסתתמו מעינות חכמה.


מיהו יוליאנוס הכופר ומה היה יחסו ליהודים?    🔗

יוליאנוס פלאויוס קלוידיוס, קיסר רומא במחצית המאה הרביעית (363־331), נקרא בפי סופרי רומא בשם “הכופר” (אפוסטאטא) על שכפר בדת הנוצרים ונלחם בה. הקיסרים קונסטאנטינוס הגדול, הקיסר הנוצרי הראשון, וקונסטאנציוס, שמלכו לפניו, השרישו את הדת הנוצרית בעם רומא ביד חזקה והבדילו את הנוצרים מעל היהודים. והוא, יוליאנוס, התנגד לנצרות ושנא את תורתה ואת כמריה. הוא חזר לעבודת האלילים ומיד בעלותו על כסא רומא הראה את חיבתו ליהודים, שסבלו קשה בימי הקיסרים הנוצרים שלפניו. ב“אגרת” מיוחדת ל“עם היהודים” הביע את רצונו לקומם את עיר קדשם ירושלים ואת המקדש אשר בה; הוא מודיע להם, כי שרף את מגילות המסים המכבידים עליהם ומבטיח להם שיהנו מן השלוה והמנוחה. את בית־המקדש יקים מיד בשובו ממלחמתו בפרתים. ואף אמנם שלח את פקידיו להכין את עבודת הבנין.

מקורות נוצרים מודיעים, כי היהודים ניגשו בהתלהבות רבה לבנין הבית; קהלות רבות שלחו סכומי־כסף גדולים, נשים מסרו את תכשיטיהן, ואנשים רבים התקבצו לעבודה. אבל מלאכת הבנין בטלה. מספרים, כי בשעה שהוחל בפינוי ערימות השפך אשר על הר־הבית, פרצה אש מתחת לגלי החרבות וחרכה קצת את החופרים. היהודים ראו בזאת אצבע אלהים והעבודה נפסקה.

הסיבה העיקרית היא, כי יוליאנוס קיסר נהרג במלחמה (כנראה, על ידי נוצרים קנאים), ואחרי שתי שנים של מנוחה ותקוות, נתחדשו על היהודים גזרות רעות וקשות בכל מדינות ממשלת רומא.


מי יסד את הישיבה בסורא ומה חשיבותה?    🔗

בין תלמידיו המובהקים של ר' יהודה הנשיא (רבנו הקדוש, רבי) בזמן סדרו את המשנה (במחצית השניה של המאה השניה לספירה הרגילה), היו שני תלמידי חכמים צעירים מבבל: אבא אריכא (הוא רב) ושמואל ירחינאי (מר שמואל או שמואל סתם). ביחוד הצטיין רב, ויש שהיה מנצח בהלכה גם את הנשיא עצמו. שני אלה נעשו בקיאים בתורה שבעל פה כולה. בסוף חייו של רבי חזרו שניהם אל ארץ מולדתם בבל, כדי להרביץ תורה בין יהודי בבל הרבים, שידיעת התורה היתה מועטת ביניהם. הם חזרו לעיר מולדתו של שמואל, היא נהרדעא. ראשי הקהלה הכירו וידעו את ערכו של רב ורצו למנותו ראש ישיבה במקומו של רב שילא הזקן, אבל רב סירב לדחוק את רגלי החכם הזקן, וגם אחרי מותו של רב שילא לא קיבל רב את המשרה והציע אותה לחברו שמואל. מטעם ראש גלותא נתמנה רב למשגיח על המשקלות והמידות של הקהלות העבריות בבבל. במשרתו זו התודע אל המוני היהודים אשר בבבל ונוכח, שהם אינם מקפידים על איסורים רבים, מחסרון ידיעתם את התורה. אחרי נסיעות אחדות מבבל לארץ־ישראל וחזרה, החליט רב ליסד ישיבה לעצמו (מתיבתא, סדרא) בעיר סורא אשר על נהר פרת (בשנת 219), ומאז נעשתה עיר זו למרכז רוחני לארץ בבל. המוני תלמידים נהרו אל ישיבתו של רב בסורא גם מארצות רחוקות אחרות, ומספרם הגיע לאלף ומאתים! וכשצרו להם אולמי בית הישיבה למדו בגן הגדול אשר לפני הבית. רבים מהתלמידים העניים היו מתפרנסים על חשבון רב עצמו. ביחוד היה רב דואג ללמד את האכרים שבסביבות סורא בשעות ובימים שהיו פנויים בהם מעבודת השדה.

שיטתו של רב בלמודיו היתה הלכה למעשה, ולא רק לשם תלמוד תורה, והוא שהתחיל לפרש את המשנה של רבי יהודה הנשיא, שהביאה לבבל (חוקרים אחדים חושבים, כי המשנה היתה שם עוד קודם, בידי מר שמואל, שבא שנים אחדות לפני רב) ובזאת הניח רב את היסוד לתלמוד בבלי. ולכן נקרא בשם הכבוד רב סתם (כמו שנקרא ר' יהודה הנשיא בשם רבי) ולא על שמו “אבא אריכא” (לפי התלמוד היה רב הארוך – הגבוה – בדורו).

לרב מיחסים דברי פיוט ואגדה. גם בעניני הלכה היה מצוין בשפה עברית יפה, כשם שהיה נוהג בבית מדרשו של ר' יהודה הנשיא בארץ ישראל. על ידו תוקנו תפילות רבות, ולו מיוחסות התפילות הנעלות של ראש השנה (זכרונות, מלכויות ושופרות) אך יש חוקרים שחולקים על כך.

ישיבת סורא (נקראת גם מתא מחסיא) התקיימה כשמונה מאות שנה.

מאמרותיו היפות של רב יש לציין:

– כל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

– בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאים לטמיון (לכליון): על כובשי שכר שכיר, ועל עושקי שכר שכיר, ועל שפורקין עול מעל צואריהם ונותנים על חבריהן וגם גסות הרוח (פירוש רש"י: מתגאין ומשתררין על אחיהם בשביל עשרם) (סוכה כט).

לתלמידו רב המנונא היה רב משנן פסוקי בן סירא: “בני, אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה, בני האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין”. – וכך היה אומר עוד: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראתה עינו ולא אכל”, כלומר – הוא ראה את הסיגוף לחטא.

רב עמד בראש הישיבה שיסד כשלושים שנה ומת בשנת 247. יהודי בבל קבעו לזכרו שנים עשר חודש של אבלות והיו ממעטין בשמחה באותה השנה, כמו שעשו יהודי ארץ ישראל אחרי מותו של רבנו הקדוש.


מי הוא שמואל בן עדיה, איפה ישב ומה מספרים עליו?    🔗

לפני צמיחת דת האיסלם לא נבדלו היהודים, שישבו בערב הצפונית, מהתושבים הערבים לא בשפתם ולא במנהגיהם. רק בדתם נבדלו מהם. כערבים היו גם היהודים מצוינים בגבורה ובאומץ לב, ומידת הכנסת אורחים הנהוגה אצל הערבים הרי היא ירושה ליהודים מימות אברהם אבינו. גם בין היהודים נמצאו משוררים בשפת ערב, ואחד מהם היה שמואל בן עדיה (במחצית הראשונה של המאה הששית). הוא ישב במצודה, ששמשה מקלט לנרדפים ולגולים. אגדה ערבית מספרת, כי המשורר הערבי אמרי אל־קאיס, שהיה נרדף משונאיו, הפקיד בידי שמואל ידידו את כלי זינו. כשנודע הדבר לשונאיו של המשורר הערבי צרו על שמואל ודרשו ממנו למסור בידיהם את הנשק המופקד אצלו, אבל הוא סירב לבגוד בידידו. אז תפסו הצרים על המצודה את בנו של שמואל ואיימו על אביו להרוג את הילד וגם עשו כאשר אמרו: הרגו את הבן לעיני האב, ושמואל לא בגד ברעו. על כן היה למשל בפי הערבים: “נאמן כשמואל” (בן עדיה).


מי המה רבנן סבוראי ומה פעולתם?    🔗

“רבנן סבוראי” הם חכמי התלמוד, שחיו בתקופת הבינים לאחר תקופת האמוראים ולפני תקופת הגאונים.

את רבנן סבוראי אפשר להשוות ל“סופרים”, שאחרי עזרא ונחמיה. כשם שפעולתם של אלה היתה סידור וכינוס כתבי הקודש, עריכתם והגהתם, כן גם רבנן סבוראי היו רק מבארים ומסבירים (ועל שום זה נקראו סבוראי) את התלמוד, שכבר נסתיים בתקופתם. הם לקטו את המאמרות המפוזרים, השוו את הנוסחאות, תקנו את הפרקים על פי סדרם, כלומר: חיברו את ויכוחי האמוראים למקומם בהלכה, ערכו את המשא־ומתן התלמודי לפי פרקי המשנה, ועל ידי כך הקלו הרבה את לימוד התלמוד. אולם הם לא הוסיפו מדעתם ולא כלום, רק השתדלו לקיים את דברי האמוראים ולהסבירם. לפעמים גם תרצו את הסתירות ותקנו: “מסתברא” שהענין הוא כך, אבל לא הוראה מעצמם ולא הלכה.

על ידי עבודה רבת־ערך זו הכשירו רבנן סהוראי את רישום התורה שבעל־פה, שהתחיל בשנים האחרונות לתקופתם.

וכ“סופרים” כן גם הסבוראים כמעט שלא השאירו משלהם ולא כלום, כי הסברותיהם היו על פה, ולא הביעו את דעתם בכתב, ודבריהם לא נכנסו לגמרא. אמנם יש בזה, וכן גם בכל ענין רבנן סבוראי, חלוקי דעות רבים. יש אומרים כי בתלמוד נמצאות גם הלכות של רבנן סבוראי ויש מוסיפים ואומרים, כי המסכתות הקטנות: מסכת “ספר תורה”, מסכת “תפילין”, מסכת “כלה”, מסכת “דרך ארץ” ועוד – כולן הן של רבנן סבוראי.

מספר רבנן סבוראי הוא 16, ואחרים מוסיפים עוד אחד, אבל בנוגע לאורך התקופה שבה חיו יש חילוקי דעות גדולים, גם בין החכמים הראשונים וגם האחרונים. הראב“ד בעל “ספר הקבלה” מונה את שנות רבנן סבוראי מאה ושמונים – ששה דורות; תחת אשר מחברים קדמונים אחרים סבורים כי רבנן סבוראי “מלכו” רק דור אחד וקצת יותר, ו”רב עינא ורב סימונא" היו סוף סברא, וכן גם חכמי דורנו – גרץ ובעל “דור דור ודורשיו” ור' יצחק הלוי – חלוקים בדעתם על זמן הסבוראי, וכל זה תלוי בדעתם על דבר “סיום הגמרא”.


מי הוא יוסף דוֹ נוּואס?    🔗

לפני הופעת מוחמד היתה השפעת היהודים בתימן הערבית גדולה מאד, ורבים מעובדי האלילים התיהדו (ההתיהדות לא היתה קשה, כיון שגם אצל הערבים היתה נהוגה המילה). במאה הששית התגייר נשיא השבט חמיר ואתו רבים מאנשי שבטו. אחרי מותו מלך תחתיו בנו יוסף דוּ נוּואס (515־525), שהיה קנאי מאד ליהדות. כשנודע ליוסף על עושק היהודים ורדיפתם בביצאנץ, התנקם בסוחריה שעברו דרך ארצו. על ידי כך נסתבך יוסף במלחמה עם המלכים אשר סביביו. לפי סיפורי ההיסטוריונים הנוצרים, המית יוסף אחר הנצחונות שלו את כל ראשי העיר ועל יתר התושבים שם מסים כבדים מאד. כשנודע הדבר ליוסטינינוס קיסר ביצנץ, ביקש מאת מלך חבש הנוצרי להלחם ביוסף. הלז עלה עליו בחיל כבד מאד ואחרי מלחמה גדולה כבש את עיר בירתו של יוסף ולקח בשבי את אשתו ובני משפחתו. כשראה יוסף כי מפלתו קרובה, מאן להימסר חיים בידי מרדפיו, וקפץ מראש סלע אל הים וטבע. הנוצרים הרגו רבים מהיהודים ומלכות חמיר היהודית חרבה כולה.


מה סיבת שנאתו של מוחמד ליהודים?    🔗

בימים הראשונים להופעת מוחמד (פעל במחצית הראשונה למאה השביעית), בהכריזו מלחמה על עבודת האלילים, התרעו אתו היהודים, תמכו בו וחזקו את רוחו. גם מזכירו וסופרו היה יהודי, וממנו, כנראה, קיבל מושגים על הדת היהודית, חוקיה ומנהגיה. הוא גם קבע את התפילה לצד מזרח, מול ירושלים, גם את הצום “עשורה” קבע ליום העשירי לחודש, מעין יום הכפורים של היהודים. אבל כשהכריז מוחמד על עצמו שהוא נביא והתחיל דורש מאת היהודים כי יעברו על חוקי דתם ויאמינו בו כי “הוא הנביא הראשון במעלה, אף על פי שהוא אחרון בזמן” – התרחקו היהודים ממנו. הם אמרו: “אם נביא אתה מדוע לא נגלה לך אלהים בארץ הנביאים, במקום אשר בחר ה' לבחיריו, לעבדיו הנביאים”. ומכאן והלאה התחיל מוחמד עוין את היהודים ומציק להם; הוא התרחק מהם ומתורתם ויצוה להשתחוות בתפילה מול מיכה ולא מול ירושלים; את הצום עשורה ציוה לקבוע במשך חודש ימים “רמדאן”. ומאז התחיל גם להלחם בשבטי היהודים אשר בערב. היהודים נלחמו בחרף נפש, אבל שבט־שבט לבד, ולא יכלו לעמוד בפני צבאות מוחמד הרבים והנלהבים לאמונתם החדשה (שיר על נפילת שבטי היהודים לפני מוחמד כתב ש. טשרניחובסקי בשם: “האחרון לבני קוריטה”).


מה ידוע על ר' אליעזר הקליר ופיוטיו?    🔗

הפייטן הקדמון ר' אליעזר הקליר (הקלירי, בן קליר) – זמן הולדתו ומקום מגוריו לא נתבררו עד היום. יש חוקרים החושבים שהוא חי בארץ ישראל בזמן חתימת התלמוד הירושלמי; ויש סבורים שהוא מבבל בתקופת הגאונים. אחרים מביאים ראיות שישב בביצאנץ, והיו שחפשוהו באיטליה. הוא חותם את שמו בראשי חרוזים אליעזר ברבי יעקב קליר מקרית ספר, וחושבים שקרית ספר היא טבריה, שעומדת על הספר (הגבול). יש אומרים קרית ספר היא דביר שבהר חברון. יש סבורים שהשם קליר הוא על שם עיר באיטליה. קרובה ביותר ההנחה שהוא חי בארץ ישראל במאה השמינית או התשיעית והיה תלמידו של ינאי, הראשון לפיטנים. פיוטיו של הקליר רבים מאד, ורובם נתקבלו ונתפשטו בתפוצות ישראל (חוץ מקהלות הספרדים) והם כלולים בתפילות השבתות, החגים והצומות. תכנם – אגדות המדרש, שהיה בקי בהן. אין הם מצוינים ברוח פשטות ונעימות של שירה, אולם עשירים הם בחדושי לשון מרובים ובצורות חיצוניות חדשות. לפיוטים נתחברו גם פירושים והחקירה בהם מרובה. הפיוטים למוספי טל וגשם הם של הקליר.


מהי הקראוּת ומי מיסדה?    🔗

מזמן שהונהגו חוקי התלמוד למעשה ע"י “הגאונים” (מן המאה השביעית ואילך) התחילה בקצת קהילות בבל התנגדות לחוקים הללו, שהכבידו על פרטים ועל קיבוצים שונים. התעוררו שאלות, האם אמנם גם התורה שבעל פה היא מן השמים, כמו התורה שבכתב, ואם באמת חוקי התלמוד הם תוצאה ישרה מן המקרא (תנועה זו מזכירה את טענת הצדוקים בימי הבית השני, שהתנגדו גם הם לתורה שבעל־פה), התנגדות זו התחזקה ביותר, כשמת ראש־הגולה בבבל (בשנת 715) ולא הניח אחריו בן יורש, ושני קרוביו ענן וחנניה התחרו ביניהם לרשת מקומו. מכיון שענן היה חשוד בעיני הגאונים שהוא מהמתנגדים לתורה שבעל־פה, מינו את חנניה לראש הגולה, אף על פי שהיה קטן מענן גם בשנים וגם במעלה. אז התאחדו מצדדי ענן ובחרו בו לראש גולה. ומכיון שהשלטונות הכירו רק בחנניה ואסרו את ענן בבית הכלא, הודיעו בני סיעתו של ענן, שהם שייכים לכת יהודית אחרת, שאינה מאמינה בתורה שבעל־פה ואינם כפופים לא לראש הגולה ולא לגאונים. השלטון שחרר את ענן, ומאז נפרדו המתנגדים לתורה שבעל־פה למפלגה מיוחדת וקראו לעצמם: בני מקרא (קראים, ענניים, בעלי מקרא), כלומר מאמינים רק במקרא הכתוב. בתורה שבכתב.

ענן וסיעתו השתדלו להוכיח, כי ההלכות שנקבעו בתלמוד מימות אנשי כנסת הגדולה אין להן יסוד במקרא והן בבחינת “לא תוסיפו”. אבל הואיל ואי אפשר לקבוע את סדרי החיים רק על פי המקרא, חיבר ענן “ספר המצוות”, שלפי דברי מחברו הוא כולל רק מצוות התורה שבכתב, אולם יש בו כמה וכמה מצוות המיוסדות על דרכי הדרש של חכמי התלמוד, ומהן חמוּרות יותר מאלו של התלמוד: איסור דליקת נר בשבת, יציאה מן הבית וכדומה. הבאים אחריו פרשו את “ספר המצוות”, גרעו ממנו והוסיפו עליו.

ה“ענניים” (תלמידי ענן) נטו לשיבת ציון ועוררו את חבריהם לצאת לארץ ישראל. מסורת קראית אומרת כי ענן עצמו קבע דירתו בארץ ישראל ובנה בית כנסת בירושלים.

הפירוד בין הרבניים (כך קראו הקראים למחזיקים בתורה שבעל־פה) ובין הקראים הלך ונתרחב עד שנאסר החיתון בהם. ראש הלוחמים בקראים בימי הגאונים היה ר' סעדיה גאון. נוצרה ספרות ויכוחים עשירה.

כיום מונים הקראים כ־12.000 נפש, מהם כעשרת אלפים ברוסיה (בקרים).


מתי ואיך נקבע הניקוד?    🔗

השפה העברית, ככל השפות השמיות, אין לה אמות־קריאה (ווקאלים) ובדורות הראשונים (עד המאה הששית והשביעית לספירה הרגילה) היו ספרי המקרא (תנ"ך) נכתבים בלי נקודות. אופן הקריאה היה נמסר מפה לפה והקריאה עצמה היתה נחלת יחידים מומחים שהיו קוראים בתורה ברבים. אולם לעתים קרובות היו גם המומחים טועים, אם משכחה ואם מטעות שהטעום רבותיהם. כדי להתרחק מן השבושים וכדי שהקריאה תהיה אחידה בפי האומה, הומצא הניקוד, המורה את אופן הקריאה, מעין הווקאלים אשר לשפות האריות.

אין ספק, כי בדבר הזה עמלו כמה וכמה חכמים בדורות רבים, עד אשר השכילו לקבוע סימנים שונים בצורת נקודות או קוים, לתתם מעל לאותיות או למטה מהן. בבבל שמו את הסימנים מעל לאותיות, זהו ה“ניקוד הבבלי” או “הניקוד העליון”, בעוד אשר חכמי טבריה בארץ ישראל קבעו שיטה אחרת, והיא לתת את הניקוד תחת האותיות, ונקרא “ניקוד טברייני” או “הניקוד התחתון”, שנתקבל בכל תפוצות הגולה.

החוקרים מחליטים, כי במאה התשיעית כבר היו כל ספרי המקרא מנוקדים על סמך המסורה.

הניקוד הביא את התועלת המקווה: מאז הוקלה הקריאה גם בבתי הספר לילדים וגם להמוני העם, וממנו תוצאה גם ללימוד הדקדוק וחוקי הלשון העברית.


מי המה הראשונים שהניחו את היסוד לתורת הדקדוק העברי?    🔗

במאה התשיעית והעשירית לספירה הרגילה, עם התהווּת המסורה והתקרבות היהודים לחכמי ערב, נעשו הנסיונות הראשונים לסדור הדקדוק העברי. ראשון למניחי היסוד לתורת הדקדוק היה ר' מנחם בן סרוק מטורטוזה (בסוף המאה העשירית). הוא נתיתם בעודו צעיר וגדל בדחקוּת, ורק התורה היתה שעשוּעיו. מכל לימודי תורת ישראל גברה תשוקתו אל הלשון העברית ומחקרה, ועלה בה על החכמים שקדמוהו, ר' סעדיה גאון וחבריו. כשנודע לר' חסדאי אבן שפרוט גדלו של מנחם בן סרוק וידיעתו בעברית, קרא לו לבוא אליו לקורדובה והבטיח לו חיים מרווחים וגם סידור “ישיבה” לתלמידיו. ומאז ישב מנחם בקורדובה בחסותו של אבן שפרוט והרביץ את לימוד השפה־העברית ודקדוקה. במשך הימים האלה חיבר את ספרו “מחברת מנחם”, הוא הספר הראשון, שענינו שרשי מלים של לשון הקודש, וגם המלים הארמיות, הנמצאות בדניאל ובעזרא, מנותחות בו לשרשיהן וכינוייהן. המלים הקשות נתפרשו באופן הגיוני.

הוא קבע את יסודות הדקדוק בזה, שחילק את אותיות המלים לשרשיות ולנוספות, אבל עוד טרם ידע את “סוד השלוש” בשרשי הלשון העברית. ולכן הוא מחלק את המלים לבעלות אות אחת, שתים שלוש וגם ארבע. השיטה הזאת הופרכה, כידוע, אח“כ ע”י תלמידיו של מנחם ומצאה לה תומכים רק בין חכמי צרפת, שקיבלו את תורת הדקדוק מספרו של מנחם, שנכתב עברית, בעוד אשר יתר חכמי ספרד המדקדקים כתבו ספריהם ערבית, שחכמי צרפת לא ידעוה.

מנחם בן סרוק היה הראשון, שהעיר, כי הניקוד והטעמים לא ניתנו מסיני והם מעשי הסופרים מתקני הטעמים, והוא שהתריע על החידוש שבימיו, שהתחילו הסופרים העברים לכתוב שירים עברים על המשקל הערבי. הוא אומר: “אין נכון לשקול לשון עברי בפלס לשון ערב ולצקת שיר עברי בחריטי ערב, כי היא השחתת הלשון והברותיה הנכונות”… וע"ד צמצום מליה של השפה העברית הוא אומר: “ואילו לא גלינו מארצנו והיתה הלשון כולה נמצאת בידינו כירחי קדם וכשנים קדמוניות ושבתנו בטח במשכנות שאננות, אזי מצאנו כל דקדוקי לשוננו ומיני תוצאותיה ועמדנו על גידולה, כי לכל עם ועם יש משקלת (הלשון) ודקדוקה. רק אבדה מידינו, יען כי רב העוון ונעלמה מאתנו, ואחרי אשר היתה רחבה ונקשרת, נעצרה ונסתרה והיתה נעדרת”.

בחילוּק השורש למחלקותיו נותן מנחם גם דוגמאות מהמקרא, ופותר לפעמים פסוקים קשי הבנה על דעת עצמו או על פי פירושי חכמים שונים, ונעזר גם במלים מן המשנה.

כאמור לעיל, ירשו ממנו תורת הדקדוק חכמי צרפת: רש“י, הרד”ק ואביו ואחיו, אעפ“י שאלה האחרונים כמעט שאינם מזכירים את שמו של מנחם, מלבד רש”י, שהוא מזכיר את כל רבותיו, והוא אומר פעם בפעם: ומנחם פתר… ומנחם פרש… גן פרש מנחם, ועוד. נראה, שהספר “מחברת מנחם” היה מצוי ביד כל אדם מתוך חכמי אשכנז וצרפת.

הספר הזה היה, כאמור, יחיד במינו בזמן ההוא ועד מהרה נפוץ בין החכמים והנחיל למחברו שם גדול. אז קמו למנחם מקנאים ומשנאים ושמו לו עלילות דברים, כי שגה בלימודיו. אחד מהם, הוא דונש בן לברט, או אדונים הלוי, כתב עליו שטנה ומלשינות לפני פטרונו חסדאי אבן שפרוט (משערים, כי חשדו בו שהוא קראי). העשיר הטוב ומיטיב, שבעצמו קרא למנחם לבוא אליו, כעס עליו מאד ושלח שליחיו אל בית מנחם והכוהו ופצעוהו ושברו את כלי ביתו. אז נשאר מנחם בלי כל מחיה ובמצוקה גדולה. הוא ניסה לכתוב לחסדאי מכתב, שבו תיאר את נאמנותו אליו ואת העוול, שנעשה לו בלי חקירה ודרישה, אבל העשיר ענה לו עזות: “אם העוית הביאו אותך למוסר ואם לא העוית הביאוך היסורים לחיי העולם הבא”… אך נראה שאחרי מכתב שני, שכתב מנחם לחסדאי, הורך לב הפטרון והוסיף לתמוך בו כמקודם.


מי המה הכוּזרים, מתי התיהדוּ וכמה ארכה מלכוּתם?    🔗

הכוּזרים הם עם מגזע טאטארי־תורכי; בתחילתם שבט נודד בגבולות אסיה המערבית. במאה השביעית הגיעו לגלילות הנהרות וולגה ודון ועד גדות הדניפר – בין הים הכספי ובין הים השחור – ופה קמה מלכות כוּזרים תקיפה. בהשפעת סוחרים יהודים התיהד מלכם בוּלאן (בראשית המאה ה־8) ואחריו שריו וכל העם. מלכיהם (כאגאנים=כהנים) באו במו"מ עם יהודי ארצות שונות (ידועה אגרתו של חסדאי אבן שפרוט, במאה העשירית, אל מלך הכוּזרים) והזמינו אליהם רבנים ומלמדים. כמאתים שנה שלטו הכוזרים בהתייהדותם, הפילו חתיתם על שבטי הסלאוים והטילו עליהם מסים. אולם כשהתחזקו הרוסים וכרתו ברית עם ביצאנץ, שעינה היתה צרה בממשלת היהודים, החלו לקצות בכוּזרים (בשנת 969 הוּכוּ ע"י הנסיך הרוסי סויאטוסלאוו) ולאט־לאט החריבו את מדינתם. עוד היתה להם שארית מלוכה בקרים, אולם בראשית המאה ה־11 אבד שלטונם לגמרי.


מי הוא רב סעדיה גאון?    🔗

רב סעדיה (אל־פיוּמי) גאון, יליד מצרים, ד' תרמ“ב — ד' תש”ב (942 — 882), שנתקבל לגאון בסורא אשר בבבל, היה אחד מגדולי ישראל בזמנו ולדורות. הוא היה “איש האשכולות”, מצוין בכל החכמות שבתקופה ההיא. מופלג בספרות התלמודית, בקי בספרות העברית והערבית שבזמנו. חיבר ספר בחכמת הלשון, בדקדוק, בסגנון ובתורת המליצה — הוא ספר ה“אגרון”, שקטעים ממנו נתגלו בזמן האחרון ב“גניזה” אשר במצרים הוא תרגם וגם פירש את התורה לערבית, שבה דברו יהודי בבל בזמן ההוא, ובפרושיו אלה נלחם בפירושם של הקראים שעיקמו את הכתובים לרוח תורתם. ביחוד הצטיין רב סעדיה גאון בזה, שפתח את שערי הפילוסופיה לפני חכמי ישראל, והשתדל להוכיח, כי האמונה בהתגלוּת אלהים היא גם מוּכרת על ידי השכל, והוא (השכל) המקור היחידי של האמונה הצרופה. ספרו “האמונות והדעות” שנכתב ערבית ונתרגם לעברית ע"י ר' יהודה אבן תבון שימש יסוד לחכמי הפילוסופיה שבאו אחריו.

רב סעדיה גאון גם פרץ פרץ בשדה העברית. ממנו ואילך התחילו חכמי היהודים לכתוב את ספריהם בערבית. גם המדקדקים וגם הפילוסופים, גם מפרשי התלמוד והמקרא. וגם ר' יהודה הלוי כתב את ספרו “הכוּזרי”, בעל תוכן לאומי נשגב, בערבית, בהשפעתו של רס"ג.


מי הוא אלדד הדני ומה סיפר?    🔗

בסוף המאה התשיעית הופיע בבבל תייר אחד, שקרא את עצמו אלדד הדני, והיה מספר על אודות שבטי ישראל היושבים בארצות רחוקות. בלב אפריקה, הוא אמר, ב“ארץ החוילה אשר שם הזהב” (בראשית ב, יא) נמצאים יהודים רבים, שהם מעשרת השבטים שהוגלו לאשור: שבטי דן, נפתלי, גד ואשר. “הם יושבים באהלים ונודדים ממקום למקום, ויש להם מלך, ונלחמים עם מלכי כוש (חבש). ויש להם כל המקרא והתלמוד בלשון הקודש, ואין להם לשון אחר, כי אם לשון הקודש בלבד”… אף הוא סיפר על ארץ בני־משה, שיושבים בעבר הנהר סבטיון (או סמבטיון) “והם חונים בשלוה בבתים ובמגדלות ובחצרות ואין בהם דבר טומאה — עוף טמא או חיה טמאה… והנהר סמבטיון גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי טיפת מים ובשבת נח, ובשעה שיערוב יום הששי בין השמשות ירד עליו ענן ואין אדם יוכל לגשת אליו עד מוצאי שבת”… סיפורי אגדות כאלה היה מספר גם על יתר השבטים, על אופן חייהם ועיקרי אמונתם ומנהגיהם, בהם המבוססים על הלכות בלתי ידועות.

אלדד הגיע במסעיו עד לספרד, ובכל מקום בואו הפליג בסיפורי המעשיות שלו. הסיפורים עוררו לב חכמים רבים להאמין בהם, אבל נמצאו גם מפקפקים באמתות הדברים והם פנו לרב צמח גאון סורא בזמן ההוא (890) והלז ענה, כי אינו רואה יסוד לבלי להאמין לדברי אלדד.

הסיפורים המפליאים והמתמיהים האלה היו נרשמים על ידי השומעים והיו עוברים מארץ לארץ והיו נפוצים גם בכתב, ואחרי המצאת הדפוס נתפרסמו בנוסחאות שונות ותורגמו לשפות אחרות בשם: “ספר אלדד”, “כתב אלדד”. הם השפיעו הרבה על התעודדות רוח האומה בימי הבינים האפלים.


מי הוא חסדאי אבן שפרוּט?    🔗

חסדאי אבן שאפרוט היה בן לאחת המשפחות החשובות והמשכילות בקורדובה, בספרד הערבית, במאה העשירית (970—910). ידיעותיו המרובות בכל ענפי החכמות, ביחוד בחכמת הרפואה, הביאוהו לחצר השולטן בקורדובה. אחר כך נתמנה גם לשר הכספים ולבסוף — למשרת שר החיצון. הוא הראה כשרונות גדולים, בהצליחו לפשר סכסוכים קשים, שבין מלכו ובין הממשלות הנוצריות, עד שעלה בידו להרים את ממשלת קורדובה למדרגה גבוהה.

עיקר זכותו של חסדאי לעמו — בהקימו בספרד מרכז תרבותי עברי, בשעה שהמרכז בבבל התחיל להתמוטט בתקופת הגאונים האחרונים. הוא אסף סביביו חבר חכמים ויסד ישיבות חשובות, שאליהן התחילו נוהרים מכל ערי ספרד ומארוקו. כדי להקל את לימוד התלמוד הזמין בבבל העתקות של נוסח התלמוד ונתנן לתלמידי הישיבות חנם אין כסף. הוא גם תמך ביתר מדעי היהדות ונתן מחסה בביתו למשוררים יודעים ולשני המדקדקים, מנחם בן סרוּק ודונש בן לאברט, שהניחו את היסוד לבנין הדקדוק העברי בארצות המערב.

חסדאי בא בחליפת מכתבים עם יוסף מלך הכוזרים. בסוף מכתבו הוא כותב: “ועוד ביקשתי מאת אדוני להודיעני אם יש אצלכם זכר לחשבון קץ הפלאות, אשר אנו מחכים זה כמה שנים… ואיככה אוכל לתת דמי על חורבן בית תפארתנו… ונרד מכבוד, באמרם לנו כל היום: לכל עם ועם יש מלכות ולכם אין זכר בארץ…”


מי שהוא שנקרא “מאור הגולה”?    🔗

רבי גרשום בן יהודה ממאינץ, מראשוני מפרשי התלמוד וממגיהי הנוסחא שלו, הוציא את יהודי אשכנז מהאפוטרופסות של יהודי בבל לענין למוד הגמרא, ותלמידיו כנוהו בשם “מאור הגולה”, דוגמת תואר “ראש הגולה” בבבל. ידוע בתקנותיו (חרם דרבי גרשום) שנתקבלו באסיפת רבני אשכנז: איסור לקחת שתי נשים, איסור לגרש את האשה בעל כרחה, איסור לקרוא במכתביהם של אחרים (היו נוהגים עד ימינו לכתוב על המעטפה “בחדר”ג — בחרם דרבנו גרשום). אסר לרדוף את האנוסים (שנשתמדו מאונס). חבר גם פיוטים וקינות. חי בראשית המאה ה־11.


אימתי התישבו היהודים בפראג ומה היה מצבם בה?    🔗

הקהילה היהודית בפראג היא אחת הקהילות העתיקות ביותר באירופה. התייר אברהם בן יעקב (965—973) מציין ברשימותיו, כי המסחר פורח בעיר פראג הודות לסוחרים היהודים. רושם הזכרונות הפראגי קוזמא מונה בפראג בשנת 1090 רק סוחרים יהודים ומעיד כי כולם עשירים. בסוף המאה העשירית היתה בפראג קהילה מסודרת, שבית התפילה שלה נשרף בשנת 1142. הנוסע רבי פתחיה מרגנסבורג התחיל את סיבובו מעיר זו בשנת 1187. במאות הראשונות לשבת היהודים בפראג עברו עליהם כל הגזירות והפורענויות שעברו על יהודי גרמניה וצרפת. המוני העם היו מתיחסים אל היהודים בשנאה, לא רק מטעמים דתיים, כי אם גם מפחד התחרות במלאכה ובמסחר. ורק המלכים הגנו על היהודים, כי שמשו להם מקור הכנסות, אולם גם הם היו מתאכזרים לפעמים, ביחוד כשלא היתה יד היהודים משגת לתת הם כמות הכסף שהיו דורשים, והיו מגרשים אותם מהעיר. גזרות תתנ"ו (מסע הצלב הראשון) עברו גם על יהודי פראג בדם ובאש ובמעשי אונס של המרת הדת. בעיר אחת קרובה לפראג עמדו היהודים על נפשם בעזרת פרשים של השלטונות ששלח להם שר העיר: “ובני יהודה הגרים בעיר חמש מאות בחור שולפי חרב, אנשי מלחמה אשר לא יסובו פניהם אחור מפני אויב, הדפו את המתנפלים”. רעה גדולה השיגה את היהודים בשנת 1389; אז נהרגו בפראג כשלושת אלפים נפש, ומהנשארים נגזל כל הרכוש וחלק מבתיהם נשרף באש. כן גורשו היהודים מפראג בשנת 1542. ובכל זאת נשארו שם פעם בפעם יהודים מספר שהיו משלמים לשלטונות מס קבוע שנה שנה. רק ממחצית המאה השש עשרה הוטב המצב. המלך מכסימיליאן השני (1567) התיחס אל היהודים כמעט כמו לאזרחיו הנוצרים ורבים מהיהודים המגורשים שבו לפראג. הוא הרשה גם ליהודים זרים לבוא ולהתישב בעיר ולעשות בה מסחר וקנין ככל צרכם, ומאז מתחילה פריחת הקהילות בצ’כיה בכלל ובפראג בפרט. המלך ויורשיו אחריו נתנו ליהודים אוטונומיה גמורה בכל עניני דתם ועסקי הצבור. הם הגנו על המלאכה והמסחר אשר בידי היהודים למרות ההתאוננויות של בעלי המלאכה והסוחרים הנוצרים.

יחד עם הטבת המצב הכלכלי ובטחון החיים עלה מצבם הרוחני של יהודי פראג. קמו בפראג עסקנים ורבנים ידועי שם, כמו המהר"ל מפראג (בעל אגדת “הגולם”), המקובל הידוע ר' ישעיהו הורביץ בעל “שני לוחות הברית” (של"ה), ר' יום טוב ליפמן הלר בעל “תוספות יום טוב”, הפירוש הידוע על המשניות, ועוד ועוד. צמחה ישיבה חשובה מאוד ששמה נתפרסם בכל תפוצות הגולה.

בימי המלך פרדיננד השני הגרו לפראג יהודים רבים מסביבות שונות, ונציבי המלך עזרו על יד מלכם להיטיב ליהודים. הם קנו שם בתים וכשהעירונים סרבו לאשר את קנין הבתים במועצת העיר, פקד הנציב על השלטונות העירוניים לאשר אותם על ידי בתי הדין. הנציב נתן רשות ליהודים למכור את בתיהם וגם להורישם לבניהם אחריהם. היחס הזה מצד המלך ונציביו השפיע גם על היהודים לאהבה את מלכם רב החסד, ובבואו לפראג היו מקבלים אותו ברוב עם ובכלי זמר. בימי בנו של פרדיננד הוטב עוד יותר המצב ומספר היהודים גדל ע"י הגירה מוינה ומפולין. בשנת 1708 הגיע מספרם עד 12 אלף. כך נמשך המצב עד מחצית המאה השמונה־עשרה; במלוך המלכה מריה טֶרֶזיה הוציאה פקודה לגרש את כל היהודים במשך חודש ימים (בחורף 1744).

המצב הרוחני של יהודי פראג נמצא בפריחה מתמדת למן המאה השש־עשרה. בכוח האוטונומיה משלו בה ראשי הקהילה. המשפטים בינם לבין עצמם וגם בינם לבין הגויים היו נחתכים עפ“י בית־דין של יהודים. ושני בתי דין היו להם: למשפטים קלים ולחמוּרים. היה להם גם בית־אסורים מיוחד. היתה בפראג חברה של מכבי־אש ושמונה מאות איש השתייכו לה, מוכנים לבוא בכל זמן לעזרה. הרבנים היו נבחרים ע”י היהודים עצמם, ורק המלך לבדו יכול לבטל את הבחירה. הרב ובית דינו היו המשגיחים על סידור החיים בעניני דת וחינוך וגם בעניני מסים. הרב בעצמו היה משגיח על הישיבה, על בתי תלמוד התורה וגם על בתי הדפוס, שיסד בפראג המדפיס הידוע סונצינו.

במשך זמן רב היה בית־הדפוס הזה מרכז להוצאת ספרים בכל תפוצות הגולה.

הרבנים הגדולים אשר בפראג במאה השמונה עשרה היו: ר' דוד אופנהיים, חובב ספרים ידוע ומאסף כתבי־יד עתיקים, ר' יונתן אייבשיץ ורבי יחזקאל לאנדו. האחרון העמיד תלמידים לאלפים ובזמנו נעשתה פראג למרכז היהדות.

בית הקברות של פראג העתיקה היה ידוע כבר במאה השלוש־עשרה והשלטונות אסרו להרוס מצבות עתיקות שהן “פאר צ’כיה”. בבית הקברות הזה נקברו רבים מגדולי ישראל. עם בתי הכנסת העתיקים ביותר נמנה בית הכנסת שנקרא בשם “אלט־ניי־שוּל”. בשם הזה קשורה אגדה יפה: "בית הכנסת נבנה על ידי גולי ירושלים אחר החורבן, והם הביאו אתם מאבני המקדש והניחון ביסוד בית־הכנסת. ותנאי התנו אז: כשיבוא המשיח ושבו בנים לגבולם, יהרסו את הבית וישובו ויקחו את האבנים אתם ירושלימה, ועל כן נקרא בית־הכנסת “על תנאי” שוּל, ורק במשך הזמן נשכח מקור השם וניתנה לו תמונה אשכנזית “אלט־ניי־שוּל”. בית הכנסת נבנה במאה האחת־עשרה ואפשר גם קודם לכן. יש בפראג עוד בתי תפילה מן המאה הארבע־עשרה והחמש־עשרה.


מיהו “ריש גלותא” ומה היה תפקידו?    🔗

ריש גלותא (ראש הגולה) הוא תואר לראש הקהילה היהודית בבבל, כמו תואר כבוד “נשיא” לראש יהודי ארץ־ישראל, אחרי החורבן. ראשי הגולה היו מתיחסים לזרע דוד המלך מצד אביהם. לפי מסורת אחת היה ראש הגולה הראשון זרובבל בן שאלתיאל, מבוני הבית השני, לאחר שהוכרח מסיבות שונות לשוב לבבל. אחרים מקדימים את המשרה הזאת לזקנו של זרובבל, למלך יהויכין, שהוגלה לבבל אחת עשרה שנה לפני גלות צדקיהו. עליו מסופר בסוף מלכים ב', כי אויל מרודך מלך בבל “נשא את ראש יהויכין מלך יהודה וידבר אתו טובות, ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל”, ואפשר שם אותו לראש כל היהודים הרבים שהיו בבבל.

לפי המסורה יש למנות 39 ראשי גולה עד תקופת הערבים, ומתקופת הערבים עוד 22 — בס“ה 61 ראשי גלותא, שהורישו את משרתם מאב לבן. בספר “סדר עולם זוטא” נזכרים שמות כל ראשי הגולה, אולם חוקרים רבים מפקפקים באמיתת הרשימה. ראשי הגולה שבזמן הבית השני אינם נזכרים בתלמוד כלל, והיו נמנעים, כנראה, מלבוא אל הארץ. ריש גלותא הראשון, שנזכר בתלמוד, הוא רב הונא, שחי בימי ר' יהודה הנשיא ושציוה להעלות את עצמותיו לארץ. ממנו והלאה נזכרים בתלמוד וב”תולדות הגאונים" עוד שמות רבים של נושאי המשרה החשובה הזאת. מהם בעלי תורה, דוגמת נשיאי ארץ־ישראל, ומהם שנשאו את עטרת ראש הגולה רק בזכות אביהם. ר' בנימין מטודילא ור' פתחיה מרגנסבורג (במאה השתים־עשרה) מזכירים את שמות ראשי גלותא שבזמנם. האחרון לראשי הגולה היה דוד בן זכאי בימי רב סעדיה גאון, אבל הוא כיהן במשרתו רק זמן מועט. הוא הניח אחריו בן ורב סעדיה אספו אל ביתו לחנכהו ולהכשירהו למשרתו הגבוהה, אבל סופו לא ידוע. כנראה נרצח ע"י המושלמים, שעינם היתה צרה בכבוד ישראל, בהכתרת ראש הגולה בפומבי, ובכוח הציבורי שניתן לו.

היחס שבין ראשי הגולה בבבל ובין הנשיאים בארץ־ישראל היה שונה. כשראשי הגולה היו תלמידי־חכמים, היה יחסם לנשיאים יחס של כבוד והערצה, והיו משתדלים להתחתן בהם. לא כן כשראשי הגולה היו אנשים בוּרים. אלה היו מתרברבים על חכמי ארץ־ישראל ועל הנשיא וגם לא מצאו לנחוץ לקיים את ההלכות שנקבעו בארץ.

יחס ראשי הגולה לממשלה הפרסית לא ידוע לנו בפרטות; ידוע, כי ראשי הגולה היו נחשבים לשרים בעלי מדרגה גבוהה בממשלה, ומספרים, כי המלך יאזדאגארד עמו הלביש את אבנטו לראש הגולה — סימן הכבוד של הממשלה.

תפקידו של ראש הגולה היה: לאסוף את המסים מהקהילה בין בכסף ובין בתבואת הארץ. הוא היה ראש השופטים בין היהודים לבין עצמם ורשות ניתנה לו לשפוט “במקל וברצועה”; במקומות שהאוכלוסין היו רק יהודים, היה ממנה משגיחים ושופטים על המקח וממכר, על שערי התבואה ועל הדיינים שבערי השדה ועוד; הוא היה ממנה משגיחים על תיקון הדרכים והגשרים, ולפעמים גם דן דיני נפשות. ע"י משרת הנשיא ותפקידו הגיעו היהודים בבבל לאבטונומיה גמורה, וקהילתם היתה נחשבת כממלכה יהודית בתוך ממלכת הפרסים.

ראש הגולה היה שוכן בארמון של נסיכים, בהיכל תפארה, כאחד המלכים; בצאתו היה גדוד אנשי חיל עוטרים ומלוים אותו בכל מקום. לכלכתו וכלכלת ביתו נתן לו המלך מסים של גלילות אחדים בממלכת בבל; גם היתה לו הרשות להטיל מסים מיוחדים על הקהילות, ככל רצונו וצרכיו.

מינוי ראש הגולה הוחג ברוב פאר: לסורא, בירת ראשי־הגולה, היו מתקבצים כל חכמי הישיבות, כל נושאי משרה, זקני העם, ושני הגאונים בראשם, ושליחים מכל הקהילות. כל הצירים היו מתכנסין אל הארמון. כסאות היו מוכנים לכולם, וכסא־כבוד מפואר לראש הגולה, ושני כסאות מימינו ושמאלו לשני ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא. הגאון מסורא היה דורש לפני ראש הגולה דברי כבוּשין, לבלתי התהלך עם עמו בגאוה וברום לבב, כי אם בענוָה ובתוֹם, כדרך מלכי ישראל לפנים, שהיו עוצרים בעמם בצדק ובמשפט. ביום החמישי בשבת היה כל העם הולך לבית הכנסת, ושם הקימו את ראש הגולה על משרתו: שני הגאונים היו סומכים עליו את ידיהם ומברכים אותו; אח“כ תקעו בחצוצרות וכל הנאספים קראו: יחי אדוננו הנשיא, ראש הגולה, לעולם! ביום השבת הבא היו מתכנסים כולם שנית לבית־הכנסת, ששם נערכה תפילה בציבור ברוב פאר. לראש הגולה היו עורכים בביהכ”נ מגדל מיוחד מפואר ומכוסה שטיחים מרוקמים. וכאשר הגיע זמן קריאת התורה היה ראש הגולה קם ממקומו וכל העם קמו מפניו. אח“כ היה עולה הגאון מסורא, כורע לפני ראש הגולה ויושב לימינו; כמוהו עשה גם הגאון מפומבדיתא ויושב משמאל. החזן היה מביא את ספר־התורה אל ראש הגולה וקורא בו פרשה ראשונה במקום כהן; לכבוד זה היו זוכים רק הנשיאים מצאצאי דוד. אח”כ היה דורש במקומו הגאון מסורא. אח"כ התפללו לכבודו את התפילה “יקום פּורקן”, שנתחברה לכתחילה לכבוד ראש הגולה. החגיגה היתה נגמרת בתהלוכה מבית־הכנסת אל בית הנשיא, שם היתה נערכת סעודה גדולה לכל צירי הקהילות וגם לכל השרים הגדולים הפרסים, שבאו לחלוק כבוד לראש הגולה החדשׁ.

טקס כזה היו עושים שנית אחרי חג הסוכות, בחודש מרחשון, בפרשת לך־לך. שבת זו היתה נקראת “כלה רבתי”.


מה שמו של רש"י, איפה חי ומה הן פעולותיו?    🔗

רש“י — ראשי תיבות: רבי שלמה יצחקי, גדול מפרשי המקרא והתלמוד, נולד בטרואה (צרפת) ב־1040, ומת ב־1105. ישב בוורמס (ווירמיזה). פירושו על תלמוד בבלי מצוין בבהירות יתרה, בקיצורו הנמרץ ובסגנון מדויק ומובן לכל. חכמי דורו המליצו עליו: “לפניו לא קם כמוהו מורה דרך, מאיר נתיבות ים התלמוד… ואלמלא הוא, נשתכח הבבלי מישראל”. קראו לו גם פרשנדתא (פרשן הדת). הוא חיבר פירוש גם על כתבי הקודש לפי הפשט וגם לפי מדרשי האגדה. בפירושו כלולים כמה מיסודות הדקדוק. פירושיו נתקבלו ונתחבבו מאד על האומה והם הולכים ונדפסים עם התלמוד והתנ”ך. פירוש רש“י על חומש הונח ביסוד הלמודים ב”חדר". נתרגם לכמה לשונות.


מתי התחיל הישוב היהודי בפולין?    🔗

אגדות פולניות מספרות על מציאות יהודים בפולין במאה התשיעית והעשירית (אגדה אחת אומרת, כי בחירת מלך פולין פיאסט נעשתה בעצתו של יהודי). ישנן ידיעות מוסמכות פחות או יותר על ישוב יהודים בפולין במאה האחת־עשרה. אולם ישוב יהודי ממש מתחיל רק אחרי מסע הצלב הראשון, אחרי גזרות תתנ"ו (1096). כשברחו המוני יהודי גרמניה למזרח אירופה עברו דרך ביהם (בוהמיה) והגיעו אל מדינת פולין שהיתה שקטה בימים ההם. הגירה זו נמשכה בכל המאה השתים־עשרה, וכבר במחצית המאה הזאת היתה קיימת קהילה חשובה בקראקוי. הנסיך מושל המדינה קיבל את המהגרים ברצון והחכיר להם את זכות יציקת המטבע. ואמנם מהתקופה ההיא שמורים עד היום מטבעות פח וכסף שחקוק עליהם באותיות עבריות “משקא קרל פולסק” (מאשקה מלך פולין).


מי ממשוררי ספרד נקרא הַסַלָּח?    🔗

בשם הסלח כינו את המשורר ר' משה אבן עזרא (אבו הארון מוסה), שחי במאה השתים־עשרה (1070 — 1135) בספרד. בן למשפחה מיוחסת, ידע ערבית וגם פרק בספרות היונית והרומאית ובפילוסופיה. בימי נעוריו היתה שירתו חדורה הערצת הטבע ושמחת הנעורים, אבל אחרי משבר נפשי, שעבר עליו בסיבת יסורי אהבה נכזבה, “היה לאבל כנורו ועוגבו לקול בוכים” והוא פנה לפיוט דתי ולסליחות. חיבר מאות סליחות לראש השנה וליום הכפורים ולצומות — ועל שום כך קראו לו “ר' משה הסלח”.

תוכן סליחותיו — שירה זכה מלאת רחמים, ותוגה חרישית. השתפכות נפש בשעה שהוא פונה אל יוצרה הנעלם, רגשות האדם באשר הוא אדם —בניגוד לסליחות האשכנזים, שהיסוד הלאומי הובלט בהן (אחד החכמים של הדור הקודם, ר' שלמה יהודה רפפורט — שי"ר — תיאר את שני סוגי הפיוט במלים אלו: “הפיוטים הספרדים הם מצילים בין הנפש ויוצרה, והפיוטים האשכנזים הם מליצים בין עם ישראל ואלהיו…”).

ר' משה אבן עזרא השאיר אחריו בערבית ספר “שירת ישראל” (תורגם לעברית ע"י בן ציון הלפר), שבו הוא מראה בקיאות נפלאה בספרות השירה והמליצה של היהודים והערבים, וספר שירים גדול בשם “התרשיש”, מלבד קובץ — דיואן — ושירים שונים. אספים חדשים של שיריו יצאו ע“י ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי וע”י ח. ברודי.


מה הן הזכויות הראשונות שניתנו ליהודי פולין?    🔗

במחצית המאה השלש־עשרה התרבה מספר היהודים בפולין. פליטי מסעי הצלב מגרמניה ומביהם (בוהמיה) מצאו מנוחה בערי פולין ובכפריה (משערים, כי היהודים בה הוו לא פחות מהחלק הארבעה־עשר של הפולנים). בימים ההם משל במדינה בוליסלאב שקראו לו “הצדיק” על ישרו וצדקתו. הוא הוציא בשנת 1264 מגילת “פריבילגיות” (זכויות), שנעשתה יסוד־מוסד ליהודים גם בימי המלכים שלאחריו.

אחדות מהזכויות הללו הן:

— אין עד נוצרי יכול להרשיע יהודים בדין, אם אין עוד עד יהודי מצטרף אליו.

— אין לבתי הדין של הנוצרים בערים כל שלטון על היהודים, וכל ההאשמות עליהם תובאנה לפני המלך עצמו או לפני נציבו.

— אין לתת מכשולים לפני יהודי בכל מקום שיבחר לשבת בו או לעשות מסחר.

— היהודי צריך להישפט אצל דיין יהודי, ואם הוא מסרב פעם או פעמיים הוא משלם קנס.

— כל המשפטים של היהודים יערכו בבתי הכנסת שלהם, ורק המלך או בא כוחו יכולים לתבוע את היהודי להשפט בפניהם.


מי הוא ר' שמואל הנגיד ומה פעולותיו?    🔗

ר' שמואל הנגיד חי בספרד במאה האחת־עשרה (981 — 1055). הוא היה בעל ידיעות מרובות בכל ענפי הלימודים שבתקופתו. היה בקי בתלמוד (כתב ספר חשוב בשם: “מבוא התלמוד”). ידע על בורין את השפה העברית והערבית. הגה בפילוסופיה, ועל כולם משורר וחכם מדיני. בימי נעוריו התפרנס מחנות של בשמים, ובמקרה נתוודע למלך גראנאדה. כשהכיר המלך את רוב ידיעותיו וחכמתו של ר' שמואל, אמר לו: “אין אתה ראוי לשבת בחנות — אל תסור ממני ימין ושמאל” (עדותו של סופר הזמן), והוא נעשה סופר המלך ויועצו. עשרים ושמונה שנים עמד שמואל על משמרתו הגבוהה. בימי השולטן חבוס ובנו ניהל את כל עניני המלוכה בחכמה רבה ובמשך שלטונו עלתה הארץ למדרגה כלכלית גבוהה. הוא היה גם מפקד צבא המלך ופעמים אחדות יצא בקרב נגד שונאיו וניצח את גבוריהם.

ואף על פי שרוב זמנו עבר עליו בעניני המלוכה, הקדיש מעתותיו גם לעמו. המלך שם עליו משרת “נגיד”, לעמוד בראש כל קהילות ישראל בגראנאדה, והוא “עשה טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ובארץ מצרים ועד ישיבות בבל וערי הקודש”. כחסדאי אבן שפרוט בזמנו, הושיב גם הוא סופרים, שהיו כותבים משנה וגמרא, והיה נותנם במתנה לתלמידי חכמים עניים.

שירתו היתה נשגבה מאד, ולפי ה“דיואן” שיצא לאור בשנת תרצ"ד בפעם הראשונה, על פי כתב יחיד בעולם, יוכל בצדק להחשב בין גאוני השירה הספרדית. שיריו, 1700 ומעלה, נחלקים לשלושה חלקים: “בן תהלים” — תהילות וזמירות לד' על נצחונותיו במלחמות הארוכות וגם שירי שמחה, עליזות ושירי יין; “בן משלי” — פתגמי הדרכה מלאים חכמת חיים ומוסר השכל; “בן קהלת” — פתגמים על עניני העולם והבליו, על הזקנה, המחלות והמות.


מיהו אינוקנטיוּס (אינוצנץ) השלישי, ומה היה יחסו ליהודים?    🔗

בתקופתנו, בימי האפיפיור פיוס האחד־עשר, מחסידי אומות העולם, “צדיק בדורותיו”, שהעז לומר את האמת לשליטי אירופא בעריצים ושב“אגרותיו” גינה את הרדיפות על היהודים, קשה כמעט לתאר את האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ואכזריותו כלפי כל מי שנטה קצת מדרכו במנהגי דת, וביחוד ביחסו ליהודים.

עם התחלת שלטונו של האפיפיור הזה, בראשית המאה השלוש־עשרה (1298 — 1216), היו הגזירות והרדיפות על היהודים באירופה הנוצרית קשות וחמורות ביותר; הגזירות הללו הן הן שגררו אחר כך את הפורענויות הנוראות על יהודי ספרד, את ה“אוטודיפה” ואת הגירוש הכללי.

שנאתו העצומה של אינוקנטיוס ליהודים באה מתוך התסיסה הדתית, שקמה בין הקאתולים בזמן ההוא. בראשית המאה נתהוו קרעים ופרצים בין המאמינים בכנסיה והיו שהתקוממו לה, בתחילה בחשאי. נוסדו כיתות, שהיו קוראות בכתבי הקודש (גם בברית הישנה) לפי תרגום לשפה העממית המובנה לעם ולא בשפה הרומית המקודשה על הכנסיה ושהעם הפשוט לא הבין אותה כלל. והיו כיתות שנטו ליהדות: היו שומרים את השבת, שרים מזמורי תהלים במקהלה, וגם נזהרו במצות מילה. כשעלה אינוקנטיוס על כסא האפיפיור ושמע מפי שליחיו־מרגליו על המעשים הללו, החליט כי הכפירה באה בהשפעת היהודים ומיד ניגש לעקור משורש את הכפירה ואת הכופרים יחד עם היהודים. ב“אגרותיו” (הבולות) ששלח אל מלכי צרפת וגרמניה ציוה עליהם לערוך מלחמה על ה“כופרים”, ואלפים ורבבות נהרגו ועונו על קידוש דעותיהם ב“מלחמת השמד” שארכה כעשרים שנה; לפעמים היו נהרגים גם קאתולים נאמנים, שסרבו להסגיר את שכניהם “הכופרים”. ידועה המימרא של ציר האפיפיור לרוצחים עושי דברו: “הרגו כולם בלי הבדל, והאל הטוב שבשמים הוא ימצא בתוכם את הצדיקים שהומתו חינם ויכניסם אל גן־העדן”.

ומובן, כי ביחס ליהודים התאכזרו האפיפיור ומרצחיו עוד יותר. היו גוזרים על קהילות שלימות “להחליף חי במת”, וכשהקהלות עמדו באמונתם ב“אל חי, יחיד ומיוחד”, נמסרו למיתה בענויים שונים — ואת ילדיהם למטה משש שנים היו תופשים ומטבילים בעל כרחם. עיקר תכנן של האגרות, שהיה האפיפיור שולח אל המלכים והדוכסים, היה השמדת היהודים בכל אופן ודרך; הוא הזכיר את הקאתולים המאמינים כי היהודים הם אשר צלבו את ישו, וכי עוון זה לא יכופר להם עד נצח, ולעולם לא יינקו מהדם הנקי. וכקין הורג אחיו, כן גורל היהודים להיות נעים ונדים כל ימי חייהם… ולכן ציוה במפגיע להרחיק את היהודים מחברת הנוצרים. הוא הכריז איסור על החזקת משרתים נוצרים בבתי יהודים, גזר להרחיק את היהודים מכל משרה בשלטון הצבורי, ועוד ועוד. הוא־הוא שחידש את “אות הקלון”, כדי להבדיל את היהודים מן הנוצרים גם ברחובות ובשווקים.

תוצאות האגרות הללו היו קשות מאד ביחוד בדורות הבאים; זרע הארס, שזרע האפיפיור האכזר הזה, צמח ועלה כעבור שנים רבות, והנסיכים והחשמנים היו הולכים בעקבותיו.


מתי ואיפה נוצרה “עלילת הדם” הראשונה?    🔗

משפט עלילת הדם הראשונה היה בצרפת בשנת 1171. נשרפו אז 38 יהודים ובתוכם אשה אחת. “בעלות הלהב — מספרת ההיסטוריה — הרימו הנשרפים את קולם בנעימה קול אחד: עלינו לשבח”. לזכר האסון נקבע יום כ' בסיון ליום צום כללי בקהלת צרפת.

עלילת דם, לאמור, אשמת השמוש בדם אדם לצרכי פולחן, מקורה באשמה שהיו הרומאים מאשימים את הנוצרים הראשונים, שהם רוצחים עובדי אלילים, כדי להשתמש בדמם לסעודה הקדושה. העלילה על היהודים שהם הורגים נוצרים לצרכי ליל פסח, היא מתוצאות הקנאות הדתית שהתעוררה באירופה בתקופת מסעי הצלב (בסוף המאה האחת־עשרה).

מהזמן האחרון ידועות עלילות הדם בדמשק ב־1840, בטיסה־אסלאר, הונגריה, ב־1883, בפולנה, צ’כיה, ב־1899 (משפט הילזנר). בקיוב ב־1911 (משפט בייליס).


מי הם בעלי ה“תוספות”?    🔗

לאחר שרש“י (רבי שלמה יצחקי) פירש את התלמוד, וע”י כך עשה אותו לעיקר הלימודים בישיבות ובבתי האולפנא, התחילו תלמידיו לבאר את פירושיו של רש“י בפנים שונים וכך נוספו פירושים על פירוש רש”י. לפעמים הביאו הפירושים הללו גם להבנה אחרת בגמרא גופא ולהשלמת דברי התנאים והאמוראים. בעלי התוספות הראשונים היו מצאצאי רש“י ומתלמידי בית מדרשו — במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. אחד מבעלי התוספות הראשונים היה רבי יעקב תם, נכדו של רש”י.


מי הוא בנימין מטודילו ומה ספרו?    🔗

בנימין מטודילו (ספרד), תייר יהודי במאה השתים־עשרה, עבר חלק גדול מאירופה, אסיה ואפריקה: איטליה, יון, ארם־נהרים, פרס והודו, תימן, חבש ומצרים. יצא למסעותיו בשנת ד' תש“ב (1160) וחזר כעבור 13 שנה. ביקר גם בארץ־ישראל שהיתה אז בידי הצלבנים ומדולדלת מאוד. בכל מקום בואו שם לב לתכונות הארץ ויושביה, וביחוד למצב קהלות ישראל, חכמיהן וישיבותיהן. בספרו “מסעות של רבי בנימין” הוא מספר בלשון שוטפת על מה שראה במסעותיו. הספר שהוא מקור חשוב לידיעת העולם בימים ההם ולתולדות ישראל בארצות פזוריו, נתרגם לכמה לשונות אירופיות. בפעם הראשונה נדפס בקונסטאנטינופול בשנת ה' ש”ג (1543).


מי הוא צאלח א־דין?    🔗

מושל מוסלמי, כורדי, שהשתלט במחצית השניה של המאה השתים־עשרה על מצרים ואחר כך גם על סוריא. שאיפתו היתה לאחד את המושלמים למלחמת מצוה (ג’יהאד) נגד הצלבנים, שכבשו בסוף המאה האחת־עשרה את ארץ־ישראל וחלק גדול של סוריה. הוא הצליח במדה מרובה וביטל את “מלכות ירושלים” הנוצרית.

מושל בעל היקף רחב, רחש טוב ליהודים עוד בהיותו מושל מצרים (נישא את הרמב"ם למשרת “נגיד” על קהילות היהודים), ובכבשו את ירושלים התיר להם להתישב בה מחדש. ר' יהודה אלחריזי, שביקר בירושלים בשנת 1216, מספר עובדה זו בספרו “תחכמוני”: “ראיתי לעומתי איש מבני העיר ויאמר לי: אחשוב כי אתה מקצה גלות מארצות נכריות. אמרתי: כן הדבר, ועתה הרשני לשאול דבר ממך. אמר לי: הנני עמך, שאל ואגידה לך. אמרתי לו: מתי באו היהודים לעיר הזאת? אמר לי: מיום לכדוה ישמעאלים שכָנוה ישראלים… אמרתי: ואיך היתה סיבת ביאתכם אל המקום הזה. אמר: כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו, ויער אלהים את רוח מלך ישמעאלים בשנת 4950 ליצירה (1189/90 לספירה הרגילה) ונחה עליו רוח עצה וגבורה. ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים. ויתנם ה' בידו ויצו להעביר קול בכל עיר אל כל רב וצעיר, לאמר: דברו על לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר ישאר מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים. ויתקבצו מכל פאה אליה וחנו בגבוליה. ואנחנו עתה יושבים בצל השלוה הנמתקת”.


מי הוא דוד אלראי?    🔗

“התנועות המשיחיות” לא פסקו באומה מיום שגלתה מעל אדמתה. אחד “המשיחים” שהופיעו בבבל היה דוד אלראי (מנחם אלרוהי) מעיר עמאדיה, בשנת 1160. לפי דברי התייר בנימין מטודילה היה דוד תלמיד ראש הגולה חסדאי “והיה מהיר בתולדות ישראל ובכל חכמת בני ישמעאל — ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ יהודים רבים ולצאת ולהלחם בכל הגויים וללכת לתפוס ירושלים”. היהודים האמינו בו וקראו לו “משיחנו” ונקבצו סביבו והתכוננו לצאת למלחמה. המלך ציוה לתפסו ולשימו בבית האסורים. האגדה מספרת, כי “הוא (אלראי) התיר את עצמו מבית הסוהר בלי רשות בן אדם, ובא לפני המלך ואמר לו: “איני ירא ממך ומכל עבדיך” — ונעלם. נראה גם שהתחילו איזו מהומות לרגל זה והשלטונות התיחסו למעשה ברצינות. אז ציוה המלך על ראש הגולה וה”גאון", שיסירו את לב היהודים מתנועה זו, ואם לאו — יהרוג את היהודים שבמלכותו. ראש הגולה וראשי הישיבות שבבבל שלחו אגרת אל דוד אלראי, שבה הודיעו לו, כי “עדיין לא הגיע זמן הגאולה ואותותיה לא ראינו, כי לא בכוח יגבר איש ואנחנו גוזרים עליך, שתמנע עצמך מעשות כדבר הזה, ואם לא — תהיה מנודה מכל ישראל”… אבל אלראי לא שם לב לדבריהם. אז שיחד מושל העיר את חותנו של אלראי והלז הרג את חתנו בלילה בשכבו על משכבו. נראה כי עשה זאת לשם מצוה, להציל את כלל ישראל. עם מותו של אלראי נתבטלה התנועה בכללה, אבל עוד זמן רב היו רבים מהיהודים מתאבלים על “משיחם” שנהרג, והיו נקראים על שמו מנחמיים.


מי המה “התּיבּוֹנים” ומה פעולתם?    🔗

“התיבונים” — ר' יהודה אבן תיבון ובנו שמואל (ממחצית המאה השתים־עשרה עד מחצית המאה השלש־עשרה 1230 — 1120) — הם יוצאי ספרד הערבית שברחו לצרפת מחמת רדיפות האלמוהדים (מושלמים קנאים). הם הקדישו את זמנם לתרגום ספרים מערבית לעברית. האב, ר' יהודה אבן תיבון, תרגם את הספרים: “אמונות ודעות” לר' סעדיה גאון, “תיקון המידות” לבן־גבירול, “חובות הלבבות” לר' בחיי אבן־פקודה, “הכוזרי” לר' יהודה הלוי ועוד.

בנו ר' שמואל אבן־תיבון, שהיה רופא, תרגם את הספר “מורה נבוכים” להרמב“ם וחלק מפירושו הערבי של הרמב”ם למשנה.

מעשה התרגום של התיבונים היתה לו השפעה עצומה על התפתחות השפה העברית. הם יצרו לרגל המלאכה הזאת המון מונחים וצירופי לשון חדשים. הספרים שתרגמו נתפשטו באומה בכל הארצות והשפיעו הרבה על מהלך המחשבה בישראל.


מתי גורשו היהודים מאנגליה ולאן נדדו משם?    🔗

הרדיפות על יהודי צרפת בימי מסע הצלב הראשון הכריחו יהודים רבים לעבור אל אנגליה. בימי היינריך השני (במאה השתים־עשרה) ניתנה ליהודים רשות להשתקע בכל ארץ אנגליה, ולסחור בה בכל סחורה. ומשום שאסור היה על הנוצרים לעסוק בעסקי הלואות־כסף, אחזו היהודים בעסק זה ועשו עושר רב. המלך והנסיכים היו משתמשים בדרכים שונות בחריצותם של היהודים ובעשרם. אחרי מסע הצלב השלישי (באמצע המאה השלוש־עשרה) הדביקה הרעה גם אותם. מסים כבדים מאד הושמו עליהם וגם הוכשר הקרקע ע"י הכמרים לעלילת דם. בסוף המאה השלוש־עשרה, בימי אדוארד הראשון, הורע המצב מאד, ובשנת 1290 נגזרה גזירת גלות על כל יהודי אנגליה (16000 נפש). רוב המגורשים הלכו לצרפת, ומצאו שם מפלט ומנוחה לזמן מה.

במשך שלוש מאות וחמשים שנה כמעט ולא נמצאו יהודים באנגליה.


מי הוא הרד"ק?    🔗

ר' דוד קמחי (רד"ק) חי בפרובינציה (צרפת) בסוף המאה השתים־עשרה (1160 — 1235), מגדולי המדקדקים העברים. ספריו הידועים ביותר — “מכלול” (דקדוק) ו“ספר השרשים” (ספר מלים, מלון) — נתרגמו ללאטינית וחכמי הדקדוק הנוצרים השתמשו בהם הרבה. פירש את כתבי הקודש בדרך ההגיון ודקדוק הלשון. ביחוד מצוין פירושו לתהלים. ספרי רד"ק היו לעינים ליהודי אירופה ומהם למדו את החקירה בלשון ובפרשנות המקרא. התווכח עם הנוצרים. עסק גם בפילוסופיה.

אביו, ר' יוסף קמחי, ואחיו משה היו מדקדקים אף הם. תרגמו הרבה מערבית לעברית. משפחת הקמחים נחשבת לאבות הדקדוק העברי.


אימתי היה הויכוח בברצלונה ומה סופו?    🔗

בימי שלטונו של יעקב מלך ארגוניה בספרד הנוצרית (במאה השלוש־עשרה) גברה השפעת הכמרים בחצר המלכות, וראשי הכהונה דרשו מאת המלך להועיד ויכוח פומבי בין המומר פאבלו כריסטיאנו ובין החכם היהודי המפורסם ר' משה בן נחמן (הרמב"ן). הויכוח נערך בחדש אב שנת ה' כג (יולי 1263) בברצלונה ונמשך 4 ימים, במעמד המלך ושריו ובמעמד יהודים רבים. הרמב“ן ביקש מהמלך שתנתן לו רשות לדבר כרצונו (“ואני יש לי דעת ומוסר לדבר בדרך הנימוס”). המומר הסתמך על פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן האגדה, כי המשיח, שהיהודים מחכים לו, כבר בא, ומשבא בטלים כל חוקי התורה ומצוותיה. הרמב”ן סתר את פירושו של המומר והוכיח, כי דברי הנביאים עוד לא נתקיימו, והפסוק על השלום הנצחי: “וכתתו חרבותם לאתים” מעיד על כך. “מימי ישו ועד הנה ישנן מלחמות רבות, וכמה יהיה קשה למלך ולפרשיו, אם לא ילמדו מלחמה…”

הויכוח עורר התרגשות בין הנוצרים, על כי רב יהודי נועז לסתור אמיתת דתם, אבל המלך עצמו הסביר פנים לרמב"ן ואמר לו: “מעולם לא שמעתי הוכחות צודקות ונכונות כאלה, הבאות להוכיח דבר שאינו נכון”…

אחרי הויכוח הפיצו הכמרים שמועות, כי ניצחו את החכם היהודי הגדול, ואז פרסם הרמב“ן מחברת בשם “מלחמת חובה”, ובה הרצה את תוכן הויכוח. המחברת עוררה את חמת הנוצרים, והרמב”ן הוכרח לעת זקנתו (הוא היה כבן שבעים) לנוד מספרד, והלך לארץ־ישראל.


מתי היה הויכוח בטוֹרטוֹזה ומה היו תוצאותיו?    🔗

אחד הפגעים הקשים, שהתרגשו על עמנו בימי הביניים, היו הויכוחים מאונס עם הנוצרים בעניני אמונה ודת. אמנם עוד בימי רומא האלילית היו מעין ויכוחים בין השליטים ה“גויים” ובין חכמי היהודים; בזמן מאוחר היו ויכוחים בין המינים (נוצרים ראשונים, יהודים) ובין זקני האומה; גם הויכוחים הראשונים עם הנוצרים בספרד היו על פי רוב “אידיאולוגיים”: אם ישנם רמזים בתורת משה ובנביאים על ביאת המשיח — ישו — ועל העלמה הקדושה, שילדה ברוח־הקודש. אבל מתקופתו של לודויג הקדוש והלאה, אחרי הויכוח עם הרמב“ן (ראה שאלה מספר 49) התחילו הויכוחים מאונס, שבהם היו היהודים צריכים להזהר מאד בלשונם, שלא לפגוע, חלילה, בכבוד ישו והעלמה הקדושה ובאמונה הקתולית בכלל, ומאז התחילו הפורענויות. ביחוד קשים ומרים היו הויכוחים בין היהודים ובין אחיהם הבוגדים, המומרים. אלה היו מלשינים על התלמוד, שהוא מכיל דעות מתנגדות למוסר. כזה היה הויכוח בפאריס, שהביא לידי שרפת התלמוד בשנת 1242; מעין זה היה גם הויכוח של הרמב”ן. אולם לפעמים היו המומרים מוכיחים, כי בתלמוד ישנן ראיות על ישו המשיח שכבר בא, ומשום זה צריכים הרבנים המאמינים בתלמוד להמיר את דתם…

מעין זה היה הויכוח בטורטוזה (בספרד) בראשית המאה החמש־עשרה, בימי האפיפיור בנדיקטוס השלשה־עשר, ויכוח שארך עשרים חודש בערך בהפסקות שונות. האפיפיור היה צריך להתחרות עם שלשה מחבריו, משום שלא היה מקובל על קהל הקתולים המאמינים, ומשום זה חפץ היה להפליא את העולם הנוצרי בהמרת יהודים במידה גדולה. השפיע עליו רופאו הפרטי המומר יהושע הלורקי (מעיר לורקא), שקרא לעצמו מאיסטרו גירונימוס די סאנטה פי — הירונימוס בעל האמונה הקדושה (והיהודים עשו מזה ראשי תיבות ה’מ’ג’ד’ף), שקבל על עצמו להוכיח, כי אמיתיות התורה הנוצרית נמצאות לא רק בכתבי הקודש, אלא גם בתלמוד ובאגדה. ובדעתו, כי היהודים לא יוכלו לדבר את אשר עם לבבם באופן גלוי, הרי הוכחותיו תהיינה מכריעות והרבנים יהיו מוכרחים להתנצר ואחריהם גם ההמונים היהודים.

למטרה זו שלח האפיפיור פקודה נמרצה אל כל קהילות ארגוניה לשלוח לויכוח מחכמי היהודים, ועשרים ושנים מגדולי היהדות שבתקופה ההיא מוכרחים היו לבוא ולהתווכח עם המומר. כדי להפתיע את המתווכחים בגדולת הקאתוליות ובתפארתה, הוזמנו הרבה כמרים וקרדינלים וחשמנים לבושים בגדי זהב ויקר, ובראשם האפיפיור בכבודו ובעצמו לבוש בגדי הקודש…

ראש המדברים היה אותו מ’ג’ד’ף, שדיבר דברי נאצה על היהודים והיהדות, וחכמי היהודים היו מוכרחים להזהר מאד בדבורם, ולא העזו לענות כשם שענה הרמב"ן בשעתו.

בספר “אוצר הויכוחים” של אייזנשטיין (עמוד 104 — 111) מובאים דברי אחד המשתתפים בויכוח. הוא מתאר כיצד התחיל האפיפיור מלכתחילה בדברי בלע אלה: “תדעו, כי לא שלחתי אחריכם, כדי להיוכח איזו אמונה אמיתית, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת ושלכם היתה ובטלה; לא באתם, אלא לפי שמאיסטרו גירונימוס אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים, שהמשיח כבר בא…” והמומר עצמו התחיל את ויכוחו בפסוק של ישעיהו: לכו נא ונוכחה — אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו… מובן שהתחלה זו היתה מעין אתראה, שלא לענות מה שאפשר, מפחד “החרב המאכלת”, ואמנם המתווכחים החליטו לבלום את פיהם כל כמה שאפשר. והמומר דיבר דברי אגדה שונים וגבב מלים ופלפולים ה“מוכיחים” על ביאת ישו, שהוא משיח בן יוסף וכו' וכו'. הרבנים התאפקו, ובכל זאת ענו לפעמים לכסיל כאולתו.

הויכוח נמשך מפברואר 1413 עד נובמבר 1414. היהודים שספרד היו נמצאים במצב של מתיחות נוראה, והיו שהמירו את דתם מפחד התוצאות. אז ציוה האפיפיור להביא את כל היהודים שהתנצרו בימי הויכוח ושהתנצרו מקודם בכדי להוכיח למתווכחים, כי ההמונים נוכחו בצדקת דברי המומר… אבל הדבר לא השפיע על המתווכחים והם נשארו תקיפים בדעתם, כי אין כל רמז בתלמוד על משיחיותו של ישו. אז ציוה האפיפיור לבער את כל ספרי התלמוד המגדף את ישו וכל יתר ספרי הפולמוס. להשאיר בכל עיר רק בית־תפלה אחד ולחדש את כל הגזירות של אינוקנטיוס השלישי: להבדיל את היהודים מעל הנוצרים ככל האפשר ולאסור על הנוצרים להשתמש בשירותם של היהודים וכו' וכו'.

למזלם של יהודי ספרד הורד בנדיקטוס השלשה־עשר מכסאו על “מעשי פריצות וצביעות” — ואתו ירדו גם חבריו, וביניהם גם יהושע הלורקי ה’מ’ג’ד’ף. האפיפיור החדש ביטל את כל פקודות קודמו והתיר לנוצרים לשאת וליתן עם היהודים. גם נתמנה רב בחצר המלך, הוא הרב ר' אברהם בנבנישתי, שבנה בתי תפלה ויסד בתי ספר וחינוך וקרא לאספת רבנים ונכבדים ותקן תקנות חשובות ומועילות בחיי יהודי ספרד.


מהי גזירת “אות הקלון”?    🔗

“אות הקלון” הוא הגזירה על היהודים לשים על בגדיהם אות מיוחד, כדי להבדילם ולהכירם שהם יהודים. גזירה זו היא המצאה ערבית. בזמן שלטונו של הכליף הרון אל ראשיד (786 — 809) חיבר וזיר המשפטים מאמר מפורט על זכויות בני הדתות האחרות (יהודים, נוצרים ועובדי אלילים) וקבע, כי אין זה מן הראוי, שהכופרים ייראו כמושלמים במלבושיהם. הוא ציוה עליהם ללבוש במקום החגורה הרגילה פתיל עבה, ועל ראשם יחבשו מצנת בד שחורה וכו'. נראה כי בזמנו של הרון אל־ראשיד לא הקפידו על קיום הגזירה, אבל בתקופתו של אל־חכים (996 — 1027) הוצאו פקודות אלו בכל תקפן, ועיקרן: השפלת בני דתות אחרות. על יהודי מצרים גזרו לשאת פעמונים על בגדיהם וגם עגל של עץ, זכר לחטא מעשה העגל…

הגזירות האלה נתחדשו ביחוד בארצות הנוצריות מימי האפיפיור הצורר אינוקנטיוס השלישי (1198 — 1216). האפיפיור האכזר הזה הוא שהעמיד את היהודים בארצות אירופה מחוץ לחברה האנושית והטיל את ארסו בכל הממלכות שבזמן ההוא. אז נגזרו גזירות רבות ורעות שכל עיקר כוונתן, לחלל את כבוד ישראל בעיני שכניהם הנוצרים. במשך הזמן נקבעו סוגי אות קלון שונים. בצרפת ובספרד היה אות הקלון כעין עיגול צהוב על החזה בבגד העליון, לאנשים ונשים. במקומות אחרים גזרו על שני אותות קלון — אחד מלפנים ואחד מאחור, למען יוכלו להכיר את היהודים מכל צד. במדינות שונות היה אות הקלון עשוי חציו לבן וחציו אדום. האפיפיור בנדיקטוס השלשה עשר (1415) ציוה על הנשים לשאת את אות הקלון על המצח. המלך אדוארד הראשון באנגליה, קבע לפני גירוש היהודים (במאה השלוש־עשרה), את אות הקלון בצורת “לוחות הברית”.

עוד במאה החמש־עשרה והשש־עשרה היה אות הקלון קיים בגרמניה ובאוסטריה, ולאחר שבוטלה הגזירה של ה“כתם הצהוב”, עוד נשארה גזירת ה“כובע המחודד”, כעין קרן על הראש, גם בפולין.

עתה הודיעו העתונים של מושל שטיריה (לפנים אוסטריה ועכשיו גרמניה) גזר על היהודים שבמחוז לשאת מטלית צהובה על בגדיהם; הגברים חייבים לשאת את הכתם על גבם והנשים מימין. ילדי היהודים צֻוּוּ לחבוש כובעים משולשים.


מתי ואיפה נשרף התלמוד לראשונה?    🔗

במאה השלוש־עשרה נתגברו הויכוחים הדתיים בין הנוצרים ובין היהודים. תחילה היו ה“שיחות” הללו ה“אין אונס” והיהודים היו המנצחים. ה“נצחונות” של היהודים עוררו במשך הימים התמרמרות רבה מצד הנוצרים וה“שיחות” היו מסתיימות במכות ובמהלומות ליהודים. ביחוד התחילו הויכוחים להציק ליהודים, כשהופיעו מומרים יהודים, שהיו מלמדים את הנוצרים מקרא ותלמוד, ומשתדלים למצוא בתלמוד סיוע לנצרות… בשנת 1239 (ה' רצ"ט) התחילו בצרפת רדיפות על היהודים באשמת המומר ניקולאוס דונין. הוא “הוכיח”, כי בתלמוד ישנם בטויים רבים המעליבים את דת הנוצרים. כשהגיעה הדבה לאזני האפיפיור ציוה לערוך ויכוח בין המומר ובין חכמי היהודים. עוד לפני הויכוח לקחו השלטונות מאת היהודים את כל ספרי התלמוד, ואחר צוו על רבי יחיאל מפאריס (מ“בעלי התוספות”) ועל ר' משה מקוצי בעל הסמ“ג (ספר מצוות גדולות) לבוא לויכוח. הויכוח נערך בפאריס בחצר המלך ביום 12 ליוני 1240. המומר יסד את דבריו על כמה קטעים סתומים בתלמוד, שהם, לפי דעתו, נגד חוקי המוסר ומכילים נאצות וחרפות על מיסד הנצרות. ר' יחיאל הוכיח, כי בתלמוד אין דברים המוסבים על מחוקק דת הנוצרים, וכי גם אבות הכנסיה הנוצרית במאות הקודמות שידעו את התלמוד לא מצאו בו חטא זה. ועל דברי המומר, כי היהודים מתירים לעצמם לרמות את הגויים, ענה ר' יחיאל, כי דת היהודים קבעה עוד בתקופת המשנה הלכות, כי “צריכים לעזור לחולי עכו”ם ולפרנסם עם עניי ישראל” ולדרוש בשלומם. אבל כל תשובותיו של ר' יחיאל לא הועילו והמלך לודויג “הקדוש” ציוה לקחת בחוזק יד את כל ספרי התלמוד אשר בצרפת (משא 24 קרונות), ולהביאם אל מגרש אחד בפאריס, וביום הששי לחודש תמוז שנת ה' ש"ב (1342) שרפו אותם בפומבי.

אחרי שריפה זו, היו עוד מקרים של שריפת התלמוד בערים שונות אשר בצרפת.

על ידי כך ירד לימוד התלמוד בישיבות המפוארות אשר בצרפת וחכמים רבים יצאו את הארץ. ר' יחיאל מפאריס קבע את מושבו בארץ ישראל.


מתי בא הרמב"ן לארץ־ישראל ומה מצא בירושלים?    🔗

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן או גירונדי (בלועזית נחמנידאס), פילוסוף, פרשן ורופא מגדולי הפוסקים הראשונים, מקובל, נולד בגירונה בספרד ב־1194 ומת בעכו לערך ב־1270. נדרש לויכוח בעניני יהדות ונצרות עם המומר פאול כריסטיאנו בפני המלך יעקב הראשון (בשנת 1263), ולאחר שפרסם את הויכוח במחברת נדון לגרוש מספרד. נדד לדרום צרפת ומשם עלה לארץ ישראל בשנת 1267, ישב זמן מה בירושלים ואחר התישב בעכו. מירושלים כתב לבנו ולידידיו אשר בספרד לאמר:

“ומה אגיד לכם בענין הארץ? רבה העזובה וגדול השממון, וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו; ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל. ויושביה של ירושלים קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השלטון, ואין ישראל בתוכם, כי מעת באו הטאטארים ברחו משם… רק שני אחים צבעים קונים צביעה מן המושל, אליהם יאספו עוד מנין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זרזנו ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבנין בית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבו לתקון הבית וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים… והציגו בית הכנסת, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק ומארם צובא ומכל גבולות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזיכנו לראות אותה בחורבנה הוא יזכנו לראות בבנינה ותיקונה”.


מי הוא המלך הפולני, שנקרא “מלך האכרים והעניים” ומה יחסו ליהודים?    🔗

בשם “מלך האכרים והעניים” כינה העם הפולני את קאזימיר (קאזימירז') הגדול (מלך מן 1333 עד 1370). הגן על האכרים, יסד ערים חדשות, תיקן את החוקים ועוד, בימיו התרחבו והתבססו הקהילות היהודיות בפולין, שנוסדו על משואות יהודי אשכנז שברחו משם עקב המגפה השחורה (1348). דרך ביהם (בוהמיה) ושלזיה נהרו לפולין יהודים רבים והתחילו לעסוק במלאכה ובמסחר, והמלך הגדול הזה הרבה להעריך את זריזותם של היהודים ואת סחרם, ועל כן חידש את זכויותיהם שניתנו להם ע"י נסיכי פולין הקודמים וגם הוסיף עליהן.

בהכריזו לעם הפולני על מעשהו זה הוא מודיע ב“כתב גלוי”: “באו לפנינו אנשים חשובים מהיהודים והראו לנו את הזכויות, שנתן להם הדוכס בוליסלאב זקננו, והואלנו לחדש את הזכויות ההן והננו מחדשים ומאשרים ומקיימים אותן בכל תוקף…”

מהזכויות החשובות ביותר הן:

— הרשות בידי היהודים לנסוע בכל רחבי הממלכה, לעקור דירתם ממקום למקום, והשלטונות צריכים להבטיח להם שלום הנפש והרכוש.

— הרשות בידי כל יהודי לעשות משא ומתן בחלופין, מבלי להיות זקוק לשלם מכס ומס יותר מאשר ישלמו הנוצרים.

— הממית איש יהודי — נפש הרוצח תחת נפש הנרצח.

— יש רשות ליהודים לחכור קרקעות מידי האצילים.

— משפטי היהודים הם בינם לבין עצמם, אבל אין היהודים רשאים לפסוק דינים ולהורות הוראות בלי רשיון פרנסי העדה. וכן אסור לדיין המלכות להוציא פסק־דין במשפט בין יהודי לחברו בלי השתתפות דייני ישראל.

מלכותו של קאזימיר הביאה יציבות ליהודי פולין. ע"י הזכויות שניתנו להם ושנתקיימו ברובן בפועל, היו היהודים אדונים לעצמם (אבטונומיה) בעניני משפטים ובשמירת דתם ועל ידי כך הורם ערכם גם בעיני הנוצרים וגם בעיני עצמם; חופש המסחר והמעבר ממקום למקום נתן להם עושר רב, והם נעשו לגורם כלכלי גדול בארץ. סופרי דברי הימים, ומהם מצוררי ישראל, משערים, כי קאזימיר היטיב עם היהודים בגלל פלגשו היהודיה, אסתר היפהפיה, בת חייט, שילדה לו שתי בנות ושני בנים. את הבנות חינכה אסתר בדת ישראל ואת הבנים בדת הנצרות; אלה נעשו בתי אבות לאצילי פולין. אבל יש חוקרים המכחישים את כל סיפור המעשה הזה.


מהו “ועד ד' ארצות”, והיכן היה מקומו?    🔗

“ועד ד' ארצות” הוא השלטון האבטונומי של היהודים שישבו במדינות פולין מן המאה השש־עשרה עד המאה השמונה־עשרה. “ד' הארצות” הן: פולין הגדולה (פוזן), פולין הקטנה (לובלין), רייסין (לבוב) ומדינת ליטא (ב־1623 נפרדה ליטא ויסדה “ועד מדינת ליטא”). כל מדינה היתה בוחרת באי־כוח (לפי מספר אוכלוסיה) אל ה“ועד” שהיה מתאסף פעם או פעמיים בשנה במקומות שונים. בראש הועד עמד פרנס הועד שהיה מעריך את מנת המסים לממשלה של כל קהילה וקהילה, וגם היה מתקן מזמן לזמן תקנות בעניני הקהילות, בסדרי הלימוד והחינוך, וגם בדיני ממונות שבין יהודי לחברו; הוציא רשיונות להדפסת ספרים וכו'.

ב־1676 הכריז ה“ועד” ביארוסלאב חרם על שבתי צבי. אחרי גזירו ת"ח (חמלניצקי) טיפל ביתומים של הרוגי השחיטות ועוד.

התקנות וההחלטות היו נרשמות ב“פנקס”, אשר חלקים ממנו נשתמרו עד היום ונתפרסמו בדפוס.


מיהו עמנואל הרומי ומה ערך ספריו?    🔗

עמנואל בן שלמה הצפרוני (חי בערך 1270 — 1330) היה ממשפחה עשירה ונכבדה מאד, שישבה ברומא שנים רבות (ועל שום זה נקרא הרומי). בנערותו ובצעירותו שגה בלימוד תורה וחכמה, ומלבד תלמוד למד גם רפואה, תכונה ומתמטיקה, ידע גם פילוסופיה, יונית וערבית. הוא רחש כבוד לרמב"ם על ספרו “מורה נבוכים” ובספרו “מחברות עמנואל” (כתוב בחרוזים חפשיים) הוא כותב עליו: “החכם רבנו משה בן מימון היה לחכמה אמון, ונר חפש לכל מחשך ומטמון, ויביאנו אל גבול קדשו, ויבן כמו רמים מקדשו וספריו־ספיריו היו לו מעיר לעזר”, ואחרי זה בא החרוז היפה:

“ספרי הרב כמלכות, ספרי זולתו פלגשים, מיום בינותי בספריו לא נתתי את פי לגשים”. (רמז על שלילת ההגשמה שבספר “מורה הנבוכים”).

בראשית ימיו היה עמנואל מתפרנס ממשרת סופר לקהלת רומא ומתווך בין הקהלה ובין השלטונות, כי ידע יפה שפת רומא והיה נאום מצוּין; אך לא נזהר בלשונו החריפה ושנינותיו העוקצות, ולכן רכש לו שונאים רבים בתוך קהלתו, ולאחר שאבד לו רכושו בענין רע, רבו שונאיו ומוכרח היה לצאת מרומא. היה נע ונד מעיר לעיר ולבסוף מצא לו ידיד תומך שהחזיק בביתו בכבוד רב והוא אשר דיבר על לבו לאסוף את כל כתביו.

עוד מימי נעוריו היה עמנואל רגיל לכתוב שירים וגם פרוזה בחרוזים והיה מחקה את משוררי ספרד. העברית שלו גמישה ויפה ושיריו שירי אהבה יחד עם שירי מוסר, דברי ליצנות יחד עם מזמורים ופיוטים, שאחדים מהם גם נכנסו אל “מחזור” התפילות ב“נוסח איטליאנו”. באופן כתיבתו הוא מקורי ולא קדם לו משורר אחר.

הוא התפאר ואמר, כי רק שני משוררים גדולים יש בישראל: ר' שלמה בן גבירול והוא, עמנואל; אך זוהי התפארות “עמנואלית”.

נראה, כי הרבנים גזרו מעין חרם על ספר שיריו ור' יוסף קארו בעל ה“שולחן ערוך” אומר (באורח חיים סעיף ש"ז): “בספרי עמנואל רומי אסור לקרוא בשבת ואפילו בחול, משום שזהו מושב לצים”. מלבד ספר השירים כתב גם פירושים על התנ"ך, וגם בהם הוא מתפאר, כי לא בא כבושם הזה. אך פירושיו לא נתפרסמו, חוץ מפירושו על משלי שנדפס במאה השש־עשרה, וגם הוא כמעט לא ידוע.

ספר שיריו נקרא “מחברות עמנואל”, והמחברת האחרונה, העשרים ושמונה, היא “התופת והעדן” — חקוי לדאנטה. גם הוא עובר בגיהינום ורואה את כל הרשעים מימות עולם ומזמנו, ובגן־עדן הוא מוצא את כל צדיקי העולם. ההבדל הוא בזה, שעמנואל בתור יהודי עומד על הכלל שגם ל“צדיקי אומות העולם יש חלק לעולם הבא” ומקומם בגן־עדן; ולפיכך הוא מוצא בגן־עדן גם אותם.

משערים, כי דאנטה ועמנואל היו ידידים. “דניאל איש חמודות” שב“התופת והעדן” הוא כאילו דאנטה.


מתי היה היתה המגפה השחורה ומה הביאה ליהודים?    🔗

במחצית המאה הארבע־עשרה (1348 — 1351) פרץ דֶבֶר באירופה — “המות השחור” או “המגפה השחורה” — על שם הנקודות השחורות, שהיו מופיעות על גוף האדם, ואחרי שעות מספר היה הנגוע מת, ולא הועילו כל מרפא וכל תרופה. הדֶבֶר הובא מאסיה הקטנה דרום רוסיה, ומשם לחופי איטליה, ומשם נפוץ בספרד ובדרום־צרפת ועבר גם לאשכנז, שוייץ ואנגליה. מתו אנשים לאלפים ולרבבות. משערים, כי חצי מספר תושבי אירופה של אז — עשרים וחמשה מיליון נפש אדם — נספו במשך 3 שנות הדבר. גם היהודים חלו ורבים מהם מתו, אבל במידה יחסית לא כמות הנוצרים. אחד הסופרים מהדור ההוא אומר: “לעומת אחד שנפל במשכב או מת מהיהודים נפלו ומתו מבני עם הארץ מאה”, כי היהודים היו נשמרים מאכילה גסה ומסואבת, היו נזהרים בנקיון הגוף, גם היו משתדלים עד כדי סכנת־נפש לרפא את חוליהם. ומשום זה העלילו על היהודים שהם־הם המפיצים את המחלה, בהרעילם את הבארות ואת מקוי המים, כדי להמית את הנוצרים צורריהם. העלילה נתפשטה עד מהרה ונפוצה מעיר לעיר ומארץ לארץ, והנוצרים היו מתנפלים על היהודים והורגים בהם לאלפים ולרבבות (בארצות האיסלאם והמונגולים, שגם שם שררה המגפה בכל תקפה, לא עלתה על דעת ההמונים להאשים את היהודים). לא הועילו לא צו האפיפיור קלימנס השביעי, אשר הודיע לעמי אירופה הנוצרים, כי היהודים חפים מפשע, וגם לא פקודות מלכים. היהודים היו נענים, נהרגים ונטבחים. ואין פלא, כי נמצאו יהודים שלא יכלו לסבול את העינויים הנוראים והודו ב“אשמתם”, שאמנם קיבלו את הרעל מעיר פלונית, מיהודים אלה ואלה, ולשופטים היו “הוכחות” אלו ראיות מפורשות על אשמת היהודים. הרציחות רבו ביחוד בארצות אשכנז. שם היה לעלילה גם מקור כלכלי: עם הריגות היהודים שרפו את השטרות שבידי היהודים ולקחו מהם כל הערבונות והמשכנתאות וכל הכסף במזומנים ובכלי חפץ. הבתים עברו לרכוש העיריות או השלטון הממלכתי. בעיר שטראסבורג רצה ראש־העיר להציל את היהודים, אבל ההמונים שהיו חייבים להם כסף גרשו את ראש־העיר והרגו ביום אחד 2000 יהודים ואת שללם בזזו להם. בעיר מיינץ, קהילה גדולה ועשירה מאד, נהרגו ששת אלפים איש ביום אחד — ושללם היה לבז. וכן היה בנירנברג, ארפורט ועוד. רק במקום אחד או שנים עמדו היהודים על נפשם והרגו בפורעיהם. בקטלוניה “התחזקו היהודים ברחובותיהם ובחצרותיהם ובטירותיהם ויהי להם הלילה למשמר והיום לביטול מלאכה ולא יצאו מרחוב היהודים החוצה וישבו על משמרתם ימים רבים. ובכל המקומות אשר ליהודים חומה ודלתים ובריח, נקהלו לעמוד על נפשם, ויעמידו שומרים” — כך מעיד סופר דברי הימים בתקופה ההיא.


מי הוא ידעיהו הפניני ומה ספרו?    🔗

ידעיהו בן אברהם בֶּדֶרשי חי בצרפת הדרומית (בערך 1270 — 1340). פיטן, רופא ופילוסוף. בשיריו הוא קורא לעצמו הפניני (על דרך הערבים, אשר שם זה הוא אצלם תואר מליצי למשורר, השוקל את חרוזיו כפנינים). ועל שום זה יחסו לו את הספר “מבחר הפנינים”, שמחברו היה באמת שלמה בן גבירול. בנעוריו למד ידעיהו תלמוד ופילוסופיה, ספרי מוסר וחכמה; הוא העריץ את אבן־עזרא וביחוד את הרמב"ם. לפרנסתו עסק ברפואה. עוד בימי נעוריו כתב מליצה ארוכה בשם “בקשת הממין”, חבור של אלף מלים, שכל אחת מהן מתחילה באות מ'. מליצה זו היא מלאכותית מאד, ואינה אלא משחק מלים, שלפעמים אין קשר ביניהן. אפשר שהוא גם חיבר את המליצה “אלף אלפין”, שכל מלה מתחילה באלף (ויש מיחסים אותה לאביו אברהם, שגם הוא נחשב בין הפיטנים).

אבל ספרו, שהשאיר לו שם עולם בספרותנו, הוא הספר “בחינת עולם”, ספר של י"ח פרקים קצרים כתובים במליצה נשגבה ונעלה וכוללים מוסר השכל ופילוסופיה עמוקה, התבוננות בדרכי עולם וחכמת החיים על דרך ספר “קוהלת”. בציורים יפים ומרובי גוונים הוא מתאר את פגעי בני האדם ומקרי חייהם; מתאונן על האנשים “המשכילים” המשתוקקים להבלי קניני העולם, שהם רק למוקש להם; לועג לרודפים “חמודות מדיחות” וכו' וכו‘. ידועה היא המליצה היפה שבפרק ח’:

“העולם ים זועף, רב מצולה, רחב ידים, והזמן — גשר רעוע בנוי עליו; ראשו אחוז בחבלי ההעדר ותכליתו לראות בנועם מתמיד… רוחב הגשר כאמת איש וגם אפסו המסגרות, ואתה בן־אדם על כרחך אתה חי ועובר עליו תמיד מיום היותך לאיש. בהביטך קוצר המסלול ואין דרך לנטות ימין ושמאל — היעמוד לבבך, התחזקנה ידיך?”… הספר מסתיים בהערכת י“ג העיקרים של הרמב”ם והוא אומר: “סוף דבר: תשמאיל, לבי, או תימין — תאמין בכל מה שהאמין בו אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות: הרב המורה הגדול הרמב”ם זצ“ל, אשר אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל אחר חתימת התלמוד”…

הספר היה חביב מאוד בכל הדורות ונדפס פעמים רבות עד שמונים מהדורות בצורות שונות ובפירושים רבים. גם הרב הידוע ר' יום טוב ליפמן הלר, פרשן המשנה, לא נמנע מלכתוב עליו פירוש. הספר נמצא בכל בתי התפילה כמו “הכוזרי”, “חובות הלבבות”, ו“מסילת ישרים”. לא לשוא שמה הסופרת דבורה בארון, ברשימתה היפה “מצולה”, קטעים מ“בחינת עולם” בפי הרב בימים האחרונים לפני מותו (“מה שהיה”, הוצאת “דבר”, עמוד 122). הספר נתרגם לשפות רבות ולגרמנית — שמונה פעמים, ותרגום אחד בחרוזים.

ידעיהו התמסר גם לצרכי צבור. בימיו פרצה שוב המלחמה נגד למודי החכמות והפילוסופיה, ובתוכם גם נגד “מורה הנבוכים” להרמב“ם. בידי הנלחמים הקנאים עלה לצוד את הרב הגדול בדורו, את הרשב”א (ר' שלמה בן אברהם אדרת). אליהם נתחבר גם הרא"ש (רבי אשר בן הרב יחיאל), שנמלט מאשכנז לספרד, ושהתפאר כי לא ידע כלום מחכמות חיצוניות של יהודי ספרד “וברוך רחמנא דשיזבן מניה”. אז נתפרסם חרם על ההוגים בספרי חכמה ופילוסופיה וספר “המורה” בכללם: “ספרים אלה הם כספרי קוסמין והמחזיק בהם יהיה נדוי ומוחרם”…

כשהגיע דבר החרם אל ידעיהו הפניני, שהעריץ את הרמב“ם, התרגש מאד וערך “כתב התנצלות” להרשב”א, ספר גדול בכמותו וחשוב באיכותו. בו הוא מונה “התועליות” היוצאות מלימוד החכמות והמדעים, ומביא ראיה מחכמי ספרד, שהגו בידיעות חיצוניות וחכמתם זו עמדה להם להגן על התורה מכל צר. ועל הכרזת החרם הוא אומר בשם אנשי קהלתו: “ואילו אֲמָרוֹ יהושע בן נון, לא יאבו שמוע, כי על כבוד הרב הגדול וספריו הם חושבים להלחם ועל קדושת תורתו ימסרו ממונותם ומולדותם ונפשיהם, כל עוד נשמת רוח חיים באפם. וכן יצוו בניהם אחריהם לדורותם”.

המגילה הארוכה פעלה על הרשב"א ואנשיו, וכבר חשבו לעשותם את הסכמתם בדבר החרם חולין, אבל בינתים באה להם צרה מבחוץ והיא אשר השקיטה את המריבה.

כבר ב“כתב ההתנצלות” מרמז הפניני, כי ב“זמן הזה עלינו לעזור איש את רעהו משנאת האויבים, שידם תקיפה עלינו, והאם יוסיפו עם רב מישראל נוסף על אויביהם למלחמה לכבות את הגחלת הנשארת?”…

ואמנם בשנה שלאחריה, בשנת 1306, נגזר ע"י פיליפ היפה, מלך צרפת, גירוש כללי על יהודי צרפת, וכולם יצאו נקיים מנכסיהם ורבים מהם נאסרו במשמר.


מי הוא יצחק הצרפתי ומה הכרוז ששלח לתפוצות הגולה?    🔗

במאה החמש־עשרה רבו הגזרות על יהודי גרמניה. המסים שהיו משלמים לשלטונות עלו לשליש הכנסותיהם, ורבים מהם נמלטו מחמת המציק לארץ תוגרמה (תורכיה) ומצאו שם “מנוחה ושלוה והשפעה טובה”. איש לא כהה ביהודים לסחור בארץ זו, והם מצאו כר נרחב למסחר ולמלאכה ולכל עבודה. אז חי בתוגרמה רב אחד, חכם תלמודי, ר' יצחק הצרפתי שמוצאו מאשכנז. הוא פירסם “אגרת” אל “שארית הפליטה, קהלות היהודים אשר באשכנז” להודיע להם “ממיטב ארץ תוגרמה”. קורא אותם לבוא ולהתישב בה ובארץ ישראל אשר בידי הישמעאלים, מרים על נס את יחס בני דת חצי־הסהר אל היהודים בניגוד לאנשי הצלב. האגרת נשלחה בשנת ה' ר"י (1450) והיא כתובה במליצות לוקחות לב: “פה בארץ תוגרמה יושבים לבטח, איש תחת תאנתו ותחת גפנו… דרך תוגרמה היא דרך עץ החיים, כולו דרך יבשה עד ירושלים, ובכל יום נמצאות אורחות ישמעאל וסוחרים יהודים היוצאים בשיירות אל גבולות ארץ הקודש… ועתה, ישראל, מה לך נרדם, חושו ורשו את הארץ, כי הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ובאו האובדים בארץ אשכנז והנדחים בארץ צרפת והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים…”.

נראה כי האגרת מצאה הד בלב רבים מיהודי אשכנז, שהגרו לתוגרמה בחצי המאה החמש־עשרה.


מי היה ר' עובדיה מברטינורה ומה היתה פעולתו?    🔗

ר' עובדיה היה רב בעיר בארטינורה אשר באיטליה בסוף המאה החמש־עשרה. בשנת 1488 עלה לארץ־ישראל, למרות הגזירה מטעם האפיפיור “לבלתי תת יוצא ובא ליהודים בירושלם דרך ויניציא”. למעלה משנה נטלטל בדרך עד שהגיע למחוז חפצו. הוא מצא את יהודי ירושלים במצב חמרי רע מאד, אבל גרוע מזה היה מצבם המוסרי: “תקיפי” ירושלים ו“זקניה” לחצו את אחיהם האשכנזים עד אשר ברחו מהעיר, שנשארו בה רק שבעים משפחות מדלת העם, אשר לא היתה להן מחיה. בהשפעתו של ר' עובדיה חדלו “הזקנים” להכביד על העם, גם מנוהו לרב בירושלים. בהיותו נוח לבריות, קנה את לב הכל לאהבה אותו ולכבדו. היה דורש פעמיים בחודש “בלשון הקודש”, כי “רובם היו מבינים לשון זו”. יסד ישיבה בירושלים והרביץ בה תורה.

חיבר פירוש למשנה, שנתקבל על הלומדים והוא נדפס כמעט בכל ספרי המשניות. תורגם לרומית. פירושו מצוין בפשטות ההרצאה ובסגנון קל, ללא פלפול מיותר. פעמים הוא מבאר את המשנה כפשוטה, לא לפי הגמרא. ניכרת התענינות בידיעות חיצוניות, במתימטיקה ובידיעות הטבע. מכתביו מארץ־ישראל לאביו ולאחיו מפיצים אור על המצב בארץ בזמן ההוא.


מה מספר היהודים שגורשו מספרד ולאן נדדו?    🔗

בהערכת מספר המגורשים מספרד ביום תשעה באב שנת רנ"ב (1492) יש חילוקי דעות רבים. אפשר משום שחבורות רבות של המגורשים יצאו לפני היום המיועד לגרוש, בהווכחם, כי הגזירה לא תבוטל — כמו הרב ר' יצחק הב מטולידה ועמו מראשי קהילות קאטאלוניה, ועוד. לפי דברי ר' יצחק אברבנאל, שהיה בין המגורשים, עלה מספרם ביום זה כשלוש־מאות אלף איש. בתחילת פירושו לספר מלכים, בתארו את הגירוש, הוא כותב: “וילכו בלא כוח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, על אשר היה שמה הרוח ללכת ילכו”… אבל יש משערים, שמספר הגולים היה שש מאות אלף (כמספר יוצאי מצרים) ויותר. אמנם מספר זה מוגזם קצת, כי עוד נשארו בספרד כמאתים אלף יהודים שהמירו דתם (אנוסים), ומספר יהודים רב כזה לא היה מעולם בספרד לפני הגירוש.

חלק לא גדול מהמגורשים הלכו לספרד הצפונית, לנאבארה הקרובה (על הגבול בין צרפת לספרד). בה טרם נוסדה אז אינקביזיציה והתושבים התיחסו ליהודים בסבלנות. אבל על פי דרישת מלך ספרד נגזרה עליהם פתאום גזירת גירוש או המרת הדת, וכשנים עשר אלף יהודים גורשו משם.

רוב הנודדים, כמאה ועשרים אלף איש, יצאו לפורטוגאל הקרובה, שבה קיוו למצוא מפלט, או לצאת משם באניות. ואמנם בחדשים הראשונים לבואם אפשר היה לקוות, כי המגורשים ימצאו שם מנוח בחסד מסים גדולים שהוטלו עליהם. אולם בימים ההם נשא יורש העצר הפורטוגאלי את בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, ואלה התנו, כי הנשואין יקומו בתנאי שיהודי פורטוגאל ימירו את דתם או יגורשו מן הארץ… אז קשתה יד פורטוגאל על היהודים יותר מאשר בספרד. מלך פורטוגאל לא רצה כי היהודים הספרדים, שהיו עשירים, יצאו מן הארץ, ולכן ציוה להמונים להתנפל על כל בתי היהודים ולגזול מהם את בניהם, מבני שנה אחת ועד ארבע שנים, ולהטבילם לשם הדת הקאתולית. מחזות קורעי לב נראו בחוצות ערי פורטוגאל, בשעה שנסחבו ילדי העברים אל בתי־התפילה הקאתולים, נתוקים מזרועות הוריהם. ואמנים הורים רבים חנקו את בניהם בידיהם או השליכום אל הנהר וגם הם, ההורים, טבעו עמם. וכשאמרו לצאת את הארץ, לא נתנו להם השלטונות אניות למועד הקבוע, ואז אספו את כולם למגרש אחד והודיעו להם, כי מכיון שעברו על מועד צאתם מהארץ, הרי הם עבדים למלך ובידו לעשות בהם כחפצו. רבים נסחבו אל מקום הטבילה, ורבים ברחו מתחת ידי המענים והתנפלו אל הבארות ואל הנהרות. אך רבים שלא עמדו בפני כל העינויים המירו את דתם. ככה אבד חלק גדול מהמגורשים בפורטוגאל, שאמרו למצוא בה מקלט וסתרה.

גדודים־גדודים מהמגורשים הלכו אל חופי אפריקה הצפונית, אך יד הגורל הרע הדביקה אותם גם שם; התושבים הברברים ירו על האניות, ולא נתנום לעלות אל החוף. גם באלה שחפצו לעלות על חוף העיר פאס היתה יד הגורל. שלוש אניות מלאות יהודים נשדדו ע“י שודדי ים ויאמרו למכרם לעבדים, ורק ע”י יהודי עשיר אחד ששילם מס גדול לשודדים ניצלו ונשארו בפאס והיהודים שם הגנו עליהם, אבל עוד 17 אניות מלאות יהודים נדחפו בסערה מחופי פאס בחזרה אל ספרד ושם הוטבלו לנצרות.

לפי דברי רושמי קורות הזמן אבדו ממגורשי ספרד לא פחות משלושים אלף איש.

רק המגורשים שהלכו למדינת תוגרמה מצאו מנוחה. כמאה אלף איש הגיעו לחופי תוגרמה, והשלטונות הביטו עליהם בעין טובה. על פי ספר זכרונות של הזמן ההוא השמיע המלך באזאיאט, לבל יהי רשאי אדם ממושלי ערי תוגרמה לגרש את היהודים מארצו. קהילות היהודים אשר שם תמכו במגורשים בכל יכלתם. הרב מקושטא ר' משה קפסלי היה עובר בקהילות המדינה והיה “כופה על הצדקה”: היה מכריח את התושבים לתת איש־איש כפי יכלתו. מאז היתה תוגרמה למולדת חדשה ליהודי ספרד.


מה היה יחסו של לוּתר ליהודים?    🔗

בימי פעולתו הראשונים של לותר (בראשית המאה השש־עשרה) הוכיח את צוררי היהודים המעליבים בעם “שנבחר על ידי אלהים, ושלהם ניתנה התורה”. מחשבתו היתה לרכוש את לב היהודים לתורתו החדשה, שהיתה קרובה לרוח כתבי הקודש יותר מן הקאתוליות. אבל כאשר נכזבה תוחלתו כי היהודים סירבו להילוות לו ולכנסיתו, הכריז לותר מלחמה עליהם ושפך את חמתו על “העם הארור קשה העורף המתנגד למשיח זה אלף וחמש מאות שנה”. הוא דרש בפומבי כי כל הגורם נזק ליהודי בגוף ובממון פטור מעונש. הוא היה רגיל לאמור: את היהודים יש לכבד, אבל לא לפרנס. דבריו גרמו לגזירות קשות על היהודים שישבו בדוכסויות, ששליטיהן נהו אחרי לותר וכנסיתו.


מה פעולותיו של דון יצחק אברבנאל?    🔗

דון יצחק אברבנאל (במחצית השניה של המאה החמש־עשרה) נחשב על המשפחות האצילות של יהודי ספרד, שהתישבו בפורטוגל. הוא היה בעל ידיעות רבות בתורת ישראל ובחכמות חיצוניות. חיבר פירוש רחב וחשוב על המקרא ופירוש ל“מורה נבוכים” של הרמב"ם. הוא שימש שר כספים בחצר המלך אלפונסו החמישי, אבל אחרי מותו של המלך האשימו אותו בבגידה והוציאו דינו למיתה. בדרך נס ניצל ממות ברגע האחרון ונמלט לקאשטיליה. גם פה נתמנה מפקח על אוצר הממשלה. בזמן פקודת הגירוש על יהודי ספרד התיצב אברבנאל לפני המלך והמלכה להתחנן לפניהם להעביר את רוע הגזרה, אבל בקשתו לא הועילה. הוא יצא בראש חבורת גולים לניאפול. בסוף ימיו כתב שלשה חבורים: “משמיע ישועה”, “מעיני ישועה”, “ישועות משיחי”, שתכנם חיזוק האמונה בביאת המשיח — עידוד ונחמה לגולים האומללים.


מיהו שלמה מולכו?    🔗

שלמה מולכו, מהאנוסים בפורטוגאל (שמו בנצרותו דיוגו פירס), חי בשנים 1500 — 1532. מקורב למלכות, התיהד וקרא לעצמו שלמה מולכו. הוא הושפע מהופעתו של דוד הראובני, “ציר יוסף מלך בני ראובן ובני משה” שבמערב, והחל להתנבא על הגאולה הקרובה. הלך לסלוניקי ולאדריאנופול ולמד קבלה. משם עלה לארץ־ישראל, לצפת, מרכז הקבלה בימים ההם. בכל מקום בואו התנבא על “כליון אדום” (רומא) ועל ביאת המשיח.

משם נסע לאיטליה ונפגש עם דוד הראובני. בא לרומא ודרש בבתי הכנסיות והלהיב את הלבבות לקראת בוא המשיח. יהודים וגם נוצרים לא מעטים ננהו אחריו. נתקבל לראיון אצל האפיפיור, אולם עקב מלשינות הוכרח לעזוב את איטליה, הוא והראובני. שניהם ברחו לגרמניה והתיצבו לפני קארל ה־5. אומרים שהציעו לו לכנס את היהודים ולקרוא מלחמה על תורכיה ולשחרר את ארץ־ישראל. בפקודת קארל נאסר מולכו ונשלח לאיטליה ובמאנטובה נדון לשריפה.

כמה מדרשותיו כלולות בספרו האחד “ספר המפואר”.

אישיות זאת שמשה נושא לרומן של מאכס ברוד “דוד הראובני”, ולטרילוגיה של א. א. קבק “שלמה מולכו”.


מתי נוסדה קהלת אמשטרדם ועל ידי מי?    🔗

לאחר שמדינת הולאנד נפרדה מספרד (במחצית השניה של המאה השש־עשרה) ונעשתה רפובליקה פרוטסטנטית עומדת ברשות עצמה, נוסדה באמשטרדם (גם אמסטרדם ולפנים אמסטלרדאם), עיר הבירה, הקהלה הישראלית הראשונה במדינה. יעקב טיראדו שבא בראש חבורת אנוסים מפורטוגאל יסדה בשנת ה' שע"ג (1613). תחילה חשדו השלטונות ההולאנדיים באנוסים שהם קאתולים, מרגלי חרש מספרד, ושמו מכשולים על התאחזותם בארץ, אולם לאחר שנתברר להם, כי הבאים הם יהודים שברחו מחמת האינקויזיציה הקאתולית ודבר אין להם עם ריגול, האירו להם פנים. אז הרשו להם לשוב ליהדות בפומבי, לסחור את הארץ ולבנות להם בית כנסת, הוא בית הכנסת “בית יעקב” שבאמשטרדם על שם מיסדו יעקב טיראדו.


מי הוא ר' אליהו “בחור” ומה פעלו?    🔗

ר' אליהו “בחור” (נקרא גם אליהו בן אשר הלוי אשכנזי, והגויים קוראים אותו אליהו לויטא, 1473 — 1549), אחד מגדולי המדקדקים העברים שבין יהודי אשכנז. הוא היה בקי במסורה לכל פרטיה. נולד בגרמניה, אך בראשית ימיו ישב בפאדובה אשר באיטליה והרביץ תורה בין אנשים צעירים. מחמת מהומות המלחמות שבזמן ההוא עבר בחוסר כל לרומא. אחד החשמנים, הקרדינל אגידיוס מויטרבו, נתן לו ולכל משפחתו אכסניה בביתו, על מנת שילמדו עברית. מטרת החשמן בידיעת העברית היתה להשיג את עיקרי חכמת הקבלה, המכילה לפי דעת הנוצרים את אמונת השילוש. במשך עשר השנים שעשה ר' אליהו ברומא הדפיס את “ספר הבחור” או “דקדוק אליהו”, ספר כולל בחכמת הדקדוק. מלבד זה הדפיס גם לוח הפעלים והבנינים. כשנלכדה רומא ע"י קארל החמישי (1527) אבד לר' אליהו כל רכושו וגם כתבי־יד חשובים. אחרי נדודים רבים עבר לונציה, ושם ישב עד יום מותו כמגיה בדפוס של דניאל בומברג. מספריו החשובים: “מסורת המסורת”, שבו הוא מוכיח, כי הנקודות והטעמים נתחדשו אחרי חתימת התלמוד, ומסורת הקריאה בכתבי הקודש היא, איפוא, מאוחרת מנוסחתם. הספר תורגם לרומית ואחר כך גם לגרמנית. היהודים החרדים שבתקופה ההיא כעסו על הספר ותלונתם על המחבר גדלה מאד. חרה להם גם על הליכותיו עם הנוצרים והתקרבותו לראשי דתם ועל למדו אותם תורה וקבלה. אף על פי שר' אליהו התנצל ואמר, כי “כל הגויים שידע ואשר לימדם כולם אנשים טובים וכשרים וכל מה שהיה לאל ידם היטיבו לישראל ופרי לשוננו שהיא ידועה לגויים זאת היתה לנו לישועה” — בכל זאת הלעיזו עליו הרבה.

הוא גם סידר קונקורדנציה — רשימת כל השמות והפעלים בכתבי הקודש — אך היא נשארה בכתב־יד עד היום בבית־הספרים הלאומי בפאריס, ורק חלק קטן ממנה נדפס לפני כחמשים שנה.

מלבד ספרי הדקדוק תרגם ר' אליהו ספר איוב ותהלים לאשכנזית, וגם כתב פרושים לאחדים ממכתבי הקודש, אך הפירושים והתרגומים האלה לא נתקבלו בין היהודים.

הוא תרגם ליהודית־אשכנזית את הספר “בבא בוך”.

על פי המלצת החשמנים יודעי עברית, הציע לפניו מלך צרפת לקבל משרת פרופיסור באקדמיה הפאריסאית, אבל ר' אליהו סירב להתישב “בארץ שאין ליהודים רשות לשבת בה”.

נראה, שלחרדים בזמן ההוא היה מה לחשוש מקרבת ר' אליהו בחור ואחרים לנוצרים. כידוע, התנצרו שני נכדיו של “הבחור” — אלה שראו את זקנם הגדול מתחבר אל ראשי הקאתולים ויושב בביתם ומתאכסן אצלם. הם התנצרו ונעשו צוררי ישראל ועזרו לאלה, שערכו שריפות על התלמוד. גם עזרו להוציא לפעולות גזירות אכזריות של האפיפיורים.

ב“ספר הבחור” ניתן סימן פשוט וקל לזכירת ה“שוא נע”: א, ב, ג, ד, ה. כלומר: א‘. שוא בראש המלה הוא שוא נע (כמו בְתוך); ב’. שני שואין רצופין באמצע המלה, השני הוא נע (כמו מַלְכְּךָ); ג‘. שוא שבא אחר תנועה גדולה, הוא שוא נע (כמו כותְבים); ד’. שוא באות דגושה (כמו מַקְּלי); ה‘. הדומות — ב’ אותיות דומות והראשונה בשוא, השוא נע (כמו צִלְלֵי).


מיהו יוהן רייכלין ומה היתה עזרתו ליהודים?    🔗

יוהן רייכלין (1455 — 1522) — בעברית היה חותם: יוחנן רייכלין — מחסידי אומות העולם, מראשוני ההומניסטים בגרמניה וממבשרי המהפכה הדתית בעולם הקאתולי. הוא היה הראשון בקרב החכמים הנוצרים שלמד עברית והפיץ את ידיעתה בין תלמידיו באשכנז, ביסדו קתדרה ללימוד העברית באוניברסיטאות גרמניות. בהיותו ברומא למד עברית אצל ר' עובדיה סופורנו, פרשן המקרא (רייכלין מספר, שהיה משלם דינר זהב בעד כל שעת לימודים). רייכלין העריץ את השפה העברית ואת לשון הנביאים, אהב את הקבלה ושגה בה הרבה. בויכוח אחד בין ההומניסטים, בין פילוסוף יוָני ובין כומר נוצרי, הביע את הדעה, כי חכמת היהדות עומדת גבוהה מעל לכל החכמות האחרות. חיבר ספר דקדוק עברי — לפי הרד"ק — ובאר את שימוש הלשון; אף חיבר מלון עברי קצר. מן הזמן ההוא פשט לימוד העברית בין חכמי הגויים באוניברסיטאות למדינותיהן.

אבל זכרונו של רייכלין נשאר אצל היהודים עקב מלחמתו עם המומר יוסף פפרקורן.

פפרקורן היה יהודי קצב, איש גס ומושחת המידות. כשנתפס פעם בגניבה שמוהו השלטונות בבית האסורים. נראה כי הקהילה העברית שבעירו לא מצאה לנחוץ להמליץ על שחרורו, ולאחר ששוחרר מבית הסוהר שבקולוניא (קלן), התנצר הוא ואשתו ובניו ושם לו למטרה להרע ליהודים ולתורתם. בעזרת הדומיניקאנים הוציא בגרמנית חוברות אחדות ובהן דברי לעג על מנהגי היהודים ותורתם. הוא “מוכיח”, כי הספרות העברית — התלמוד והפוסקים — מלאה שנאה לנצרות ולנוצרים. החוברות תורגמו ע“י הדומיניקאנים לרומית והופצו בין הנוצרים הקאתולים שבאירופה. בעזרת אחות המלך מאכסימילאן, אשה קנאית וצוררת, התיצב פפרקורן לפני המלך ודיבר על לבו להוציא פקודה לשרוף את ספרי היהודים, אשר שנאת הנצרות בולטת בהם. הפקודה יצאה בשנת 1509. אחרי זה יצאה עוד פקודה סתמית לשרוף את כל ספרי היהודים, חוץ מן התנ”ך. אז מיהר פפרקורן לפראנקפורט לפני חג הפסח, בזמן יריד של ספרים עברים, ובכוח השלטונות הכריח את מוכרי הספרים ואת כל המחזיקים אצלם ספרים עברים למסרם לשלטונות.

אבל מול המומר הצורר עמד הבישוף הישר בקולוניה, אשר עלה בידו להוכיח לקיסר, כי אי אפשר לשרוף את הספרים העברים לפי עדות המומר בלבד. בעצת הבישוף הושיב הקיסר ועדה של חכמים נוצרים יודעי עברית לבקר את הספרים. בועדה השתתפו פרופיסורים מאוניברסיטאות שונות ובתוכם גם יוחנן רייכלין. אחרי התיעצות רבה הגיש רייכלין תזכיר למלך (1510), שבו הביע את דעתו ודעת חבריו לטובת הספרים העברים, שאין בהם כל שנאה ואיבה לדת הנוצרית ולנוצרים. על סמך התזכיר הזה ביטל הקיסר את פקודותיו. כשנודע הדבר לדומיניקאנים ולפפרקורן, לא שקטו ולא נחו והחליטו להלחם עם רייכלין עצמו, להשפיל את כבודו ולבזותו בעיני ראשי הקאתולים כמין וכאפיקורס וככופר בדת הנוצרית. כן ניטשה מלחמת סופרים בין היהודי המומר, שהשתדל להעליב ולגנות את היהדות והתומכים בה, ובין הנוצרי החסיד שהראה את יושר לבו. רייכלין השתתף, בעילום שם, בחבור הספר “אגרות האנשים החשוכים”, שבו הוא מגלה את הלוט מעל פני המומר הבור ותומכיו הדומיניקאנים. הספר יכול היה להביא אסון על רייכלין, כי גם האפיפיור היה לצדם של הדומיניקאנים. הריב נמשך שנים אחדות, אבל בינתים בטלה הגזירה והספרים העברים הושבו ליהודים.


מה היה רעיונו של דון יוסף נשיא לישוב הארץ ומדוע בטל?    🔗

דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגאל, מדינאי ובנקאי בתורכיה במחצית השניה של המאה הט"ז. כשעלה לגדולה בחצר השולטן סוליימן השני, נתן לו השולטן למתנה את העיר טבריה וסביבותיה והרשה לו להושיב בהן יהודים. דון יוסף שלח כרוז ליהודים הנרדפים בארצות הנוצריות “שיבואו אנשים יהודים בעלי מלאכות, כדי לישב ולתקן את הארץ בישובה”. וגם שלח אניות לויניציה להוליכם לארץ־ישראל. בפקודתו ניטעו בטבריה מטעי תות לגידול תולעי משי ונבנו בתי מטוה. אבל המתישבים החדשים סבלו הרבה מהערבים. גם נמצאו מקנאי האישלם שהוכיחו, כי דת מוחמד לא תתקיים, אם היהודים יקוממו את הריסות טבריה. בינתים נסתבך הנשיא בפעולותיו הדיפלומטיות והסיח דעתו מהמתישבים, והנסיון לכונן ישוב בארץ נכשל.


מה היתה פעולתו ההיסטורית של מנשה בן ישראל?    🔗

מנשה בן ישראל, בן למשפחת אנוסים מליסבון, נולד ה' שס“ד, מת ה' תי”ז (1604 — 1657). ראש ישיבה ורב באמשטרדם. הצטיין בהשכלה רחבה וכתב ספרים בפילוסופיה ובחקר המקרא והמשנה ברומית, ספרדית והולאנדית. ספריו הקנו לו שם גדול בקרב חכמי אומות העולם והם באו אתו בחליפת מכתבים. עסק גם בקבלה והאמין בגאולה קרובה. מתוך אמונה, שלפני שיבת ציון יהיה פיזורה של האומה גדול ביותר, השתדל לפני שליטי מדינות שיתירו ליהודים להתישב בארצות שהישיבה בהן אסורה עליהם.

ובימים ההם עמד אוליבר קרומבל בראש השלטון האנגלי, והיתה השעה נוחה לרעיון שיבת היהודים לאנגליה, לאחר שגורשו משם במאה השלוש־עשרה. מנשה בן ישראל פרסם אז ספר “מקוה ישראל” (ברומית ובספרדית) ובו הוא “מעורר חיבה לאומה הפזורה כמעט בכל חלקי תבל”. את הספר הקדיש לפרלמנט האנגלי ובו הוא מבקש ממנו להתיר ליהודים לשוב לאנגליה. לפי הוראות קרומבל בא מנשה בן ישראל ללונדון (ה' תט"ז 1655). שם פירסם “אגרת תנחומים”, בה הוא חוזר ומבקש לתת ליהודים הרשות לשבת באנגליה. מסבות שונות לא עלתה השתדלותו בימיו (הוא מת בדרך שובו מאנגליה להולאנד), אולם הוא הכין את הקרקע לרשות שניתנה ליהודים בסוף המאה השבע־עשרה לשבת בלונדון וגם לקבל זכות אזרח.


מדוע הטילו חרם על ברוך שפינוזא?    🔗

ברוך (בנדיקט) שפינוזא, בן למשפחת אנוסים חשובה באמשטרדם (במחצית המאה השבע־עשרה, 1632 — 1677), נתחנך על התורה והתלמוד בישיבתו של ר' מנשה בן ישראל. הוא התענין גם בלמודי הטבע ובפילוסופיה, והחקירות החפשיות שבלמודים אלה הביאוהו לידי פקפוק בתורה שבעל פה וגם בתורה שבכתב, שמצא בה סתירות הרבה. אז התרחק שפינוזא מחוקי הדת ומנהגיה, חדל לבוא לבית הכנסת ולקיים את המצוות המעשיות. הרבנים יראו פן יהיה שפינוזא לדוגמא רעה לבני הנעורים והועידוהו למשפט, אך הוא לא בא אל בית הדין והוסיף לעשות מעשיו בפרהסיא. אז החרימוהו הרבנים והרחיקוהו מכלל ישראל.

הוא התרחק מן הצבור העברי והתפרנס בצמצום מלטישת זכוכית. בספרי הפילוסופיה שכתב (בלאטינית) ניכרים רגשי שנאה כבושה ליהדות. ספריו הגדולים הם: “מסכת תיאולוגיה מדינית” ו“ספר המידות” (זה נתרגם לעברית פעמיים: על ידי ש. רובין ועל ידי י. קלאצקין). אחד היסודות של הפילוסופיה של שפינוזא הוא" “רק התבונה היא מקור המידות הטובות ולא ההרגשה — לא לשמוח ולא לבכות, אלא להבין”. השפעתו על התקדמות הפילוסופיה עצומה.

ידוע לשבח פסלו של שפינוזא מעשה ידי הפסל אנטקולסקי.


מי הוא הבעש"ט?    🔗

הבעש"ט — ראשי תיבות של בעל שם טוב — כך קוראים לרבי ישראל בן אליעזר בעל שם, מייסד החסידות.

ככל האנשים הגדולים, שיצרו תקופה חדשה בחיי האומה, מעולפים גם חיי הבעש"ט אגדות רבות, שהדמיון והמציאות כרוכים בהן.

הבעש“ט (ת“ס — תק”ך, 1770 — 1760) היה יליד פודוליה. בראשית חייו נתיתם ולמד בתלמוד תורה עם שאר ילדי העניים. פעם בפעם היה בורח אל היער הקרוב והיה מתבודד ומשתקע בדמיונות והרהורים. כאשר גדל נעשה “ריש דוכנא”, כלומר, עוזר למלמד, שתפקידו ללוות את הילדים אל ביתם וללכת אתם אל בית התפילה ללמדם לענות: אמן. בעל לב רגש היה, התקשר אל הילדים וגם הם התחברו אליו “והיה מזמר עמהם בקול נעים”. לאחר זמן נעשה שמש. משרתו זו איפשרה לו, כפי שמספרים, להיות ער בלילות ולעסוק בתורה ולהתיחד בתפילה. נראה ש”תורה" זו היתה עיוּן בזוהר ובשאר ספרי קבלה. אחרי גלגולים שונים בא לעיר הגדולה בראדי, ועל ידי מסבות שונות לקח לו לאשה את אחותו של רב העיר. הרב היה מעורר את גיסו “עם־הארץ” ללמוד תורה, אבל הוא לא קיבל את מרוּתו ותורתו, ובחר לו לצאת אל הכפר הקרוב בין הררי הקארפאטים ושם עסק, לפי האגדה, בחפירת טיט. אשתו היתה מוכרת את הטיט בעיר והם התפרנסו בדוחק גדול. ככה חי שבע שנים, שהיו, לפי האגדה, שנות הכנה למפעלו שלאחר כך. מכאן ואילך התחיל עובר בישובי העברים בכפרים, עושה נפלאות בריפוי חולים ע“י תפילות וע”י עשבים שונים (הכיר את טיבם בהיותו נודד ביערים ובהרים), ומלמד את המוני העם תפילה בהתלהבות ובשמחה של מצוה. המוני העם היו נוהרים אחריו. הם מצאו בו איש כמותם בתורה ונעלה עליהם ברגש דתי. הוא היה מורה אותם דברי אמונה וארחות חיים ישרים. בשנת ת"ק התישב בעיר מז’יבוּז' בפודוליה ובה ישב עד סוף ימיו. העיר נעשתה מרכז לתורתו ולתלמידיו ורבים היו באים אליו לשאול בעצתו, והוא היה משמיע להם דברי תורה, לא בלימוד התלמוד ופוסקים, כי אם בהוראת דרכי ד', בתפילה בעיוּן, בהתרחקוּת מסגפנות ומתעניות.

מספרים, שכל ימי חייו של הבעש“ט היה משתוקק לעלות לארץ, ואגדות רבות מספרות על ה”עיכובים מן השמים" שעכבוהו. הוא מת בשנת תק"ך ונקבר במז’יבוּז'. לא הניח אחריו כל ספר כתוב.


מיהו הגר"א ומהי דרך תורתו?    🔗

הגר“א — ראשי תיבות של הגאון רבי אליהו (הגאון מוילנא) בן־דורו של משה מנדלסון (1720 — 1797). מאז תקופת הגאונים לא נקרא חכם תלמודי בשם גאון סתם, עד ר' אליהו מוילנא. ואמנם נפלא היה האיש הזה בכשרונותיו. בן שבע דרש בבית הכנסת דרשות עמוקות בתלמוד, ומשנת העשר ומעלה לא נזקק לרב והיה לומד ביחידוּת. להתמדתו לא היה גבול. מעלות השחר עד חצות הלילה היה יושב ולומד, כשתריסי החלונות סגורים, כדי שלא תגיע אליו המולת הרחוב ותסיח את דעתו. במשך הזמן סלל לו הגר”א דרך חדשה בלימוד בתלמוד: היה מתרחק מפלפול וחידוד, דרך “הלומדים” אז. הוא ביקר את הנוסחאות של התלמוד, שהעלו שיבושים במשך הדורות, ובזה הלך בדרכו של רבנו גרשום מאור הגולה בשעתו. היה נוטה גם לחכמות חיצוניות וזרז את האנשים היודעים חכמות ושפות זרות להעתיק מספרי החכמים הכתובים בלע“ז ללשון הקודש. ידוע פתגמו: “כפי שיחסר לו לאדם הידיעה בשאר החכמות, לעומת זה תחסרנה לו מאה ידות בחכמת התורה”. לפי דברי החכם אייזיק הירש ווייס, היה הגר”א הראשון להרמת החכמות בקרב עמנו, הוא פקח עיני העוורים לראות את יקר תפארת המדעים".

הגר"א הצטיין במידותיו המוסריות: היה פרוש מכל עניני העולם, חי חיי לחץ ודוחק והיה עניו מאד עד שלא רצה לקבל על עצמו משרת רב או דיין.

הגר"א העמיד תלמידים רבים ואחד מהם הוא ר' חיים מווֹלוֹז’ין, מיסד ישיבת ווֹלוֹז’ין, שנתקיימה יותר משני דורות והעמידה תלמידי חכמים רבים, מהם גדולי ישראל (גם ח. נ. ביאליק היה מתלמידי ווֹלוֹז’ין).

הגר"א ידוע בהתנגדותו לחסידות שהתפשטה בימיו. בשמו הוכרז חרם על החסידים, וכשבא ר' שניאור זלמן מלאדי לוילנא, לבאר לו את דרך החסידות, סירב לראות את פניו.

הוא הניח אחריו 54 ספרים — לפי עדות כותבי תולדות חייו — בתוכם פירושים על התנ“ך, בנגלה ובנסתר, פירושים על המשנה והתוספתא, על ש”ס בבלי וירושלמי, וגם בדקדוק ובתכונה.

לעת זקנה אמר לעלות לארץ־ישראל, וּמספרים שכבר הגיע עד קושטא. אבל בחר למנוע עצמו מהמחלוקת בעניני מעשרות, שחכמי ארץ־ישראל הקלו בהם אז והוא היה מהמחמירים, ולכן חזר בו מאמצע הדרך.


מתי ואיך היה הגירוש האחרון מוינא?    🔗

בראשית המאה השבע־עשרה נמצאה בוינא קהילה יהודית חשובה מאד, עשירה גם במובן הכלכלי וגם במובן הרוחני. המלך פרדינאנד השני, שהיה זקוק לכסף בכל ימי שלטונו, נתן ליהודים זכויות רבות, ולמרות דרישת העירוניים הנוצרים לגרש את היהודים מהעיר לא הסכים המלך לכך, אלא קבע להם, בעצת הכמרים, מקום מיוחד (הגיטו הוינאי!). הנוצרים עשו חסד עם היהודים ומכרו להם במחיר גבוה בתים דלים והרוסים למחצה בחלק התחתון של העיר והמחובר בגשר למרכז העיר. בראשונה נרכשו כשלושים בתים, אבל עד מהרה עלה מספרם בגיטו קרוב למאתים. הגיטו היה מוקף חומת אבן ובתוכו פנימה נמצא משמר צבא תמיד. המלך הבטיח ליהודים עוד זכויות שונות: הרשה להם לצאת מהגיטו אל מרכז העיר לעשות שם מקנה וקנין, להחזיק בתי מסחר, התיר להם לצאת בלי אות קלון, לבנות בתי תפילה גם להקים בית משפט משלהם. מובן, שבעד כל אלה שילמו היהודים מסים גדולים גם לגנזי המלך וגם לעירית וינא. בזמן ההוא היה הרב הראשי ר' יום טוב ליפמן הלר, פרשן המשנה, הידוע בחיבורו “תוספות יום־טוב”, רב גדול בתורה ועסקן בעל מרץ רב. בימיו עלתה קהילת וינא בסדריה היפים. נבנה בית תפילה יפה וגם נקבעה ישיבת תלמידי חכמים, והתחילה גם תסיסה של לימודי חכמה והשכלה. פרנסי העיר היו אנשים ידועי שם ועשירים, שהיו להם מהלכים בחצר המלך. אבל מנוחת היהודים לא ארכה זמן רב. הכמרים היו משתדלים להשפיע על פרדינאנד לגרש את היהודים. התחילו הגבלות במסחר, זכות השיפוט נלקחה מהם, המסים הוגדלו והתרבו וכו'.

כבר בשנת 1600 היה מספר היהודים בוינא כחמש מאות משפחות. ואחרי גזירות ת“ח (שחיטת חמלניצקי) באו המוני יהודים מנפות פולין ובתוכם רבנים חשובים, נבנה עוד בית תפילה יפה וגם נקבעה עוד ישיבה, ושם קהילת וינא נודע לתהילה ולתפארת. ידועים מהזמן ההוא גם אנשי חכמה ומדע, רופאים ופילוסופים. אך בעצם הימים ההם התחילו גזירות חדשות וקשות. בימי הקנאי ההולל ליאופולד הראשון (1657) ואשתו, נסיכת ספרד, נמצאה גופת אשה נוצריה מתה בגיטו. על היהודים נפל חשד (עלילת דם) ופרצו פרעות קשות. העלילה נתבדתה, אך הפרעות לא פסקו. תלמידי בתה”ס הישועיים הם שניצחו עליהן. אמנם השלטונות הפסיקו את הפרעות וגם יסרו קשה אחדים מראשי הפורעים, אבל דברי השטנה של הכמרים פעלו על לב המלך והמלכה. עזרה להם גם עירית וינא, שהציעה לשלם לגנזי המלכות, אם תגרש את היהודים, אותו סכום שהיהודים משלמים לה. ואז יצאו פקודות אחרי פקודות לגרש את היהודים מוינא. בשנת 1669 גורשו היהודים העניים, ואחר כך גם יהודים בעלי רכוש מועט, כלומר —אותם היהודים שאוצר המדינה יוכל להתקיים גם בלעדיהם — בס"ה 1600 איש. אבל בשנה הבאה יצאה הפקודה לגרש גם את היהודים העשירים, שמספרם היה כמעט כדי חצי הקהילה כולה. בעזרת שוחד רב ניתנה להם ארכה לחיסול עסקיהם עם הנוצרים ולמכירת נכסיהם. לשוא הוכיחו עד כמה הביאו תועלת לעיר ולממשלה ועד כמה התפתח המסחר בעזרתם. המלך נתן להם רק זמן מועט לחסל את עסקיהם, וביום הראשון לחודש מארס 1670 עברו כרוֹזים בחוצות וינא ובחצוצרות תרועה הודיעו, כי עד יום העשרים ביוני על כל היהודים שבוינא ושבכפרים הסמוכים לעזוב את הארץ לעולמים, ומי שישאר — אחת דתו למות או לעבוד עבודת פרך. כל בתי היהודים הוחרמו ונמכרו לנוצרים, וכסף מחירם נמסר לשלטונות ולאנשים פרטיים. את בית התפילה המפואר החדש הפכו לכנסיה נוצרית על שם המלך ליאופולד ועל מקום בית התפילה הישן בנו כנסיה על שם המלכה (בית תפילה זה עומד עדיין על תלו ברובע ליאופולד). בתוך אלפי היהודים המגורשים לא נמצא, לפי עדות סופרי הזמן, גם אחד שהסכים להמיר את דתו. נשארו רק היהודים, שהיו חייבים כסף לשלטונות והושמו בבית־הסוהר, יחד עם אחדים מפרנסי הקהילה. אחרי זמן מה גורשו גם המה.

הגירוש הזה “לעולמים” לא נמשך יותר מחמש עשרה שנה. לא עברו ימים רבים וראשי העיריה נוכחו, כי מצב העיר החמרי הולך ויורד מחמת גירוש היהודים, והם עצמם פנו אל חלק מן המגורשים והציעו להם לשוב לוינא בתנאים ידועים.


מיהו רמח"ל, מה הם ספריו ומהלך חייו?    🔗

רמח"ל — ראשי תיבות: ר' משה חיים לוצאטו — אחד האישים המופלאים בתולדות עמנו, מבשר תחית הספרות העברית החדשה, נולד בפאדובה אשר באיטליה בשנת 1707 ומת כבן ארבעים במגפה בעכו, בארץ ישראל.

רמח“ל היה בן למשפחה עשירה ונכבדה. מנעוריו למד אצל מורים מובהקים. כשרונותיו היו בלתי מצויים ושקידתו עצומה. מלבד התנ”ך עם כל פירושי הקדמונים ומלבד התלמוד ונושאי כליו, למד גם חכמות חיצוניות ושפות זרות: איטלקית, צרפתית ועוד, ובשפה הלאטינית, שפת החכמה והחכמים בימים ההם, שלט במלוא היקפה בדיבור ובכתב.

עוד בנעוריו פעמה בו רוח המליצה והשירה, ובהיותו כבן 17 חיבר ספר “לשון לימודים” להורות את דרכי הסגנון העברי וההגיון של השירה והמליצה. בספר אחד נמצאו קטעים של חזיון “מעשה שמשון”, שרק בימינו אלה, אחרי מאתים שנה, נדפס על ידי ד“ר ש. גינצבורג (הוצאת “דביר”, ת"א). בזמן ההוא כתב גם את האידיליה “מגדל עוז”, מנחת־ידידות לחתונת חברו בן רבו החביב עליו ר' ישעיהו באסאן. בשני הספרים הללו ניכרת לא רק אמנות רבה בשפה, שהיא תנ”כית טהורה ונעימה, ולא רק “ענין” דרמתי, כי גם רוח מיסטי של אגדה, רוח זו שצדה את לבו של המשורר.

בזמנו נמשכה עוד תקופת שבתי־צבי, והקבלה והמיסטיקה והנהיה אחרי המשיחיות לקחו את כל הלבבות הערים, ביחוד של בעלי הדמיון הלוהט — ורמח“ל הלך שבי אחרי לימוד הקבלה שקיבל מאת מורהו החביב ר' ישעיהו באסאן. הוא גם אסף תלמידי חכמים צעירים, שהתמסרו ללימוד הזה וביחד שנו בלילות בלימוד “תורת אמת”, תורת הנסתר. מטרתם היתה להביא ע”י צירופים שונים והשבעות את המשיח, שיגאל את עם ישראל מצרותיו. דבקותו של רמח“ל בקבלה הגיעה לידי כך, שנדמה לו כי פעם בפעם מתגלה אליו “מגיד”, שליח השכינה, ומגלה לו רזין דרזין בלימוד תורת הסוד. נראה, שהגיע בהזיותיו לידי זה שהאמין, כי הוא עצמו הוא המשיח. פעולתו בספרות בזמן ההוא היתה: חיבור ספר “זוהר תנינא”, זוהר שני, ברוחו ובסגנונו של ספר הזוהר הידוע ובכמות שעלתה על אלף עמוד. באותו זמן חיבר 150 פרקי תהלים, שהצטיינו בסגנונם המקראי ובהשתפכות־נפש טהורה, כרוח ספר התהלים לבן ישי. חבריו־תלמידיו התפלאו מיד למקרא הזוהר החדש ופרקי התהלים, וגם הם התחילו להאמין במשיחיותו של מחברם. אבל מכאן מתחילים חיי רמח”ל להתקדר. אחד מחבריו־תלמידיו לא יכול להתאפק ברוחו והודיע לרבו בוילנא, כי הנה הופיע צעיר, פאר החכמים, שרוח הקודש מפעמת בו, ו“עיר וקדיש” מן שמיא מתגלה אליו ומודיע לו סודות ונסתרות. במקרה הגיע המכתב לר' משה חגיז, שהיה אז רב באלטונא על יד האמבורג, קנאי בן קנאי, שהיה רודף בחימה עזה את כת שבתי צבי, שעוד פעלה בזמן ההוא. ר' משה, בפחדו פן תתלקח שוב המשיחיות ברוחו של שבתי צבי, ערך מלחמה על רמח“ל. הוא שלח מכתבים לרבני איטליה באזהרה חמורה להחרים את הצעיר, העלול להביא שואה על עם ישראל, כמו בימי ש”צ שר“י (שם רשעים ירקב). אחרי מוכרח היה רמח”ל לחתום על שבועה, שלא יעסוק יותר בלימוד הקבלה ולא יפרסם את לימודו בין תלמידיו וגם מסר את כל חבוריו לרבו באסאן. אבל הצעיר בן העשרים ושלוש לא יכול לעצור ברוחו הנסער, ואחרי זמן קצר הוסיף לעסוק בקבלה עם חבריו וגם פירסם איזו כתבים ברשות רבו הנ"ל. כשנודע הדבר לרבני ויניציה התחילו לעקוב אחריו, ופעם גם עשו חיפוש בביתו ומצאו חבוריו בקבלה עיונית ומעשית וכו' — ולכן החרימו אותו, ואת ספריו ומכתביו, שיריו ומזמוריו דנו לשריפה.

אז יצא רמח“ל מאיטליה לאשכנז, ומאחר שגם שם לא נתנו לו הרבנים מנוחה, באשמת אותו הקנאי שרדף אותו, הגיע רמח”ל לאמשטרדם. הקהילה הספרדית קיבלה אותו בכבוד גדול וגם קבעה לו ולמשפחתו הספקה חדשית מקופתה. אבל רמח“ל בחר להתפרנס מעבודת כפיו, וכברוך שפינוזה בשעתו מצא גם הוא את פרנסתו ממלאכת ליטוש אבנים יקרות. בזמן שהותו באמשטרדם התפייסו אליו הרבנים ורמח”ל ידע מנוחה. פה חיבר את הספר “מסלת ישרים”, ספר חודר אל הלב במוסרו הנעלה ובמידות הטובות אשר בו. אומרים, כי הגר“א, הידוע בקנאותו ובמלחמתו ב”חסידות“, אמר: “אלמלי היה רמח”ל נמצא בחיים, הייתי הולך אליו ברגל ללמוד ממנו מוסר ודרך ארץ”. בזמן ההוא הדפיס רמח"ל את המחזה האליגורי “לישרים תהלה”, מחזה סמלי, שבו נלחמים הטוב ברע, היושר והשכל בתרמית ובסכלות1.

אבל “הקבלה” לא נתנה מנוחה לרמח"ל, ואחרי שמונה שנות ישיבתו באמסטרדם החליט לצאת לארץ ישראל, במקום “השכינה שכנה”, “ורוח אלהים שפוכה אל בחוריה”, ואשר שם יוכל להתמסר ללימוד הקבלה ולהרבצתה. כשלוש שנים ישב בעכו ומשם היה שולח מכתבים לתלמידיו, שלא יתרשלו בלימוד “תורת אמת”. מכתבי תלמידיו אליו מלאים הערצה ואהבה. בשנת 1747 פרצה מגפה בעכו ואשתו ובניו והוא עצמו מתו בה. הוא נקבר בטבריה.

מענין מכתב רבני טבריה על מותו של הרמח“ל: “בת־קול יוצאת מטבריה מכרזת ואומרת: על ההרים אשא בכי ונהי… שמעו שמים והאזיני ארץ, כי הרב הכולל, המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל… מרנא ורבנא כמוהר”ר משה חיים לוצאטו, נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה'… בכ”ו באייר, בעיר עכו ונקבר בטבריה. אשרי חלקו בעוה“ז ובעוה”ב, ואוי לנו כי נפלה עטרת ראשנו".

קטע מתוך ל“ישרים תהלה”:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ!

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תַשְׁפֵּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמֹד נַפְשׁוֹ בִגְדֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת.

יַבִּיט, כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאֱמָנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ —


 

ספרות הסטורית    🔗


מהו ספר אחיקר החכם ומה תכנו?    🔗

הספר “אחיקר החכם” שייך לסוג ה“ספרים החיצונים” (שלא כונסו לכתבי הקודש), ולפי דעת חוקרים רבים הוא ספר עברי עתיק יומין, אפשר מזמן שלפני חורבן הבית הראשון. מסבות שונות אבד הנוסח העברי ונשתמר בלשונות סורית העתיקה, ארמית, יונית וערבית, וגם בשפות הסלוית והגרמנית העתיקות, ומהן נתרגם לשפות של זמננו.

הראיות, שהחוקרים מביאים על יהדותו ועבריותו של הספר הן: סגנונו של הספר הוא סגנון התנ"ך; מאמריו ומשליו דומים בהרבה לאלה שבספרי קוהלת, חכמת שלמה ובן־סירא.

והראיה הנאמנה ביותר על עתיקותו ועל היותו ממקור ישראל הוא, כי ב“ספר טוביה” שבספרים החיצוניים נזכר החכם אחיקר פעמים אחדות, והחוקרים מסכימים כי ספר אחיקר קדם לספר טוביה.

מכל התרגומים העתיקים המתוקן ביותר הוא כנראה, הארמי, ונמצאו ממנו קטעים בכתובות יב (נכתבו במאה החמישית לפני הספירה הרגילה, בראשית ימי הבית השני).

לעברית נתרגם הספר (כנראה מאנגלית) לפני כשלשים שנה ע"י יוסף מזל. בזמננו אנו נתרגם הספר על פי התרגום הסורי וכתבי יב הארמיים, בצירוף מבוא ובאורים, על ידי המלומד הצעיר אבינעם ילין (מת מות־קדושים על ידי רוצח מן המארב) ונדפס בחוברת מיוחדת.

תמצית הספור של אחיקר החכם היא:

בימי סנחריב מלך אשור היה איש חכם ועשיר מאד, סופר למלך ושומר טבעתו, אחיקר שמו. הוא לקח לו נשים, אך בן לא היה לו. בצר לו התפלל אל ד' לברכו בזרע אנשים, ותצא בת קול ותאמר לו: בן לא יולד לך, שמור על נדן בן אחותך והוא יהיה לך לבן. ויאמץ אחיקר את נדן לבן, ויגדלהו וילמדהו כל דברי חכמתו. ויהי כי זקן האיש ויבא את הנער לפני המלך, למען ישימהו במקומו לסופרו ולשומר טבעתו. נדן מצא חן בעיני המלך והוא הפקידהו תחת אחיקר.

אך נדן בגד בדודו, ובחפצו להתנשא עליו ולהגביר עוזו בחצר המלך, החל לבוז לתורה אשר למדהו דודו, ובמרמה הצליח להמיט שואה על האיש, אשר הגדיל חסדו עמו, כי דבר בו סרה באזני המלך. המלך, בהאמינו, כי אמנם בגד בו אחיקר, ציוה את נבוסמך התלין להסיר את ראשו. אך בחכמתו הצליח אחיקר, החף מפשע, להציל את נפשו ממות, כי הזכיר לנבוסמך את החסד, אשר עשה עמו לפנים, במלטו אותו ממות, כאשר צוהו מלך אשור להרגו. ויזכור לו התלין את חסדו ויגמלהו טובה תחת טובה, ותחת אחיקר הרג את אחד הפושעים, אבל באשור ובנינוה הוציא קול, כי מת אחיקר.

ופרעה מלך מצרים שמע, כי מת אחיקר החכם ויאמר: “עתה ארע לאשור”, ויתנכל אל מלך אשור לאמור: אם תשלח אלי איש אשר יבנה לי ארמון בין השמים ובין הארץ ואשר יפתור כל שאלותי, ושלחתי אליך מס מצרים. אך אם לא תוכל לשלוח אלי איש אשר יעשה זאת ושלמת אתה לי מס. ויהי כי לא מצא מלך אשור איש בין יועציו אשר חפץ ללכת מצרימה, וינחם על הרגו את אחיקר. אז יגלה נבוסמך את סודו למלך. המלך שמח שמחה גדולה, ויריצו את אחיקר מן הבור אשר שם נחבא וירד מצרימה ויפתור את כל שאלות פרעה וישב אל נינוה ועמו מס מצרים. ויגדל המלך את אחיקר וינשאהו כבראשונה ויאמר לו: כל אשר חפצת שאל ממני. ויבקש אחיקר לתת לו את נדן שונאו, ויתפלל אל ה' לשפוט בינו ובין נדן – ולפתע פתאם תפח נדן כנאד ויוצא את נפשו.

החלק השני של הספר הוא אוסף מליצות ומשלי חכמה ומוסר. הנה אחדים מהם:

– איש אשר זרק אבן השמימה, אל השמים לא הגיעה ומאלהים קיבל ענשו.

– ארבעה לא יכון בהם מלך וצבאו: יועץ עושק, רוע שלטון, מזימה רעה ולחץ האומה; – וארבעה אלה לא יוכלו להתנכר (שלא יכירום): החכם, הרשע, העשיר והעני.


מי כתב מגילת איכה ומה תכנה?    🔗

כרגיל, נקראת המגילה “איכה” על שם המלה הראשונה שבה היה מתחילה: “איכה ישבה בדד העיר רבּתי עם”, אבל יש לשער, כי זה הוא ספר “הקינות” שנזכר ב"דברי הימים ב' " (ל“ה כ”ה): “ויקונן ירמיהו על יאשיהו, ויאמרו כל השׁרים והשׁרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום לחק על ישראל והנם כתובים על הקינות”. – מכתוב זה אפשר להסיק, כי ירמיהו חיבר את “הקינות”, כל חמשת הפרקים או רק חלק מהם. לפי המסורה כתב ירמיהו ספרו וספר מלכים וקינות (בבא בתרא ט"ו), וזו היא המגילה, שקרא ברוך בן נריה לפני המלך יהויקים. “ומכיון שקרא לפניו ‘היו צריה לראש’ אמר (יהויקים): מעכשיו איני מלך? עמד ‘ויקרעה בתער הסופר והשלך אל האש’…” (ירמיהו ל“ו כ”ג). לפי האגדה היתה מגילת איכה בתחילתה רק שלושה פרקים א‘, ב’ ד', ואחר כך הוסיף ירמיהו את הפרק השלישי, שבו “כהנה וכהנה” כלומר: פי שלושה פסוקים מאשר בפרקים הראשונים.

תוכן המגילה: קינות על חורבן הארץ והעיר ירושלים וחורבן הבית, אנחות מרות על גלות העם וגורל עם יהודה שנפל בידי שונא. נראה שהחורבן רחף לפני עיני המקונן וראה את ה“גועים ברעב בראש כל חוצות”, את העוללים ש“חבקו אשפתות” ועוד. אין בכל המגילה נחומים כל שהם, ולפיה אין כמעט כל תקוה לעם וכל אחרית טובה לאומה.

הפרקים א‘, ב’, ד‘, הם קינות על צרות האומה והפרק ג’ הוא קינה על צרות הפרט – ודאי של אחד ה“אביונים והעניים”, יסורי נפש שלו וצרות האומה: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו”. כמו בפרקים ידועים בספר תהלים, שצרות הפרט והכלל בלולות בו יחד כן גם פרק ה', האחרון, שבספר זה הוא מעין ודוי ביום צום על חורבן העם.

ראשי הפסוקים בפרקים א – ד הם על פי אלפא ביתא, אולם בפרקים ב' ג' ד' האות פ' קודמת לע‘. החוקרים משערים, כי בזמן ההוא עוד טרם נקבע סדר האלפא ביתא, ופעמים הקדימו את פ’ לע'. אבל האגדה דורשת שלה: “הם אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם” (מדרש איכה פרק ב').

את הקינות קוראים בליל תשעה באב במגילה כשרה בניגון עצוב. והספרדים, כשהם מגיעים לפסוק “במחשכים הושיבני כמתי עולם” (פרק ג‘, פסוק ו’), מכבים את הנרות בבית הכנסת והחכם עולה על הבמה, מתנה את צרות האומה ומזכיר את מספר השנים שלאחר החורבן.


מי כתב את “מגילת אסתר” ומהו הסמל ההיסטורי בחגיגת הפורים?    🔗

מגילת אסתר נכללה בכתבי הקודש. אף על פי שבמפורש אין בה כל זכר לנפלאות אלהי ישראל, וגם שם ה' נפקד בה. לפי המסורה כתבו את המגילה “מרדכי היהודי ואסתר המלכה” (מגילת אסתר פרק ט‘, פסוק כ’, כ’ט). ואמנם אם לא נחשבו שניהם לנביאים, הרי חוזים ודאי היו, שחזו מראש, כי מקרים מעין זה של המן יכולים להתרגש על אומה שנתלשה מאדמתה והיא מפוזרת ומפורדת בין מאה ועשרים ושבע מדינות. ולכן תקנו לקיים “ימי פורים” ולהפוך את ימי “היגון לשמחה” ואת ימי “האבל ליום טוב”, כאשר “קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם” במקרה הפורים הראשון: “וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם”. וכבר אמר אחד הפיטנים: “אם כל המועדים בטלים, ימי הפורים לא נבטלים”. ואמנם במשך דברי ימינו הארוכים קרו מאורעות מעין זה של פורים במספר רב מאד, אם של צרה כללית על היהודים תושבי מדינה זו או זו ופדותם מיד צר, ואם גזירה על יחידים שנתבטלה. וכל פעם תקנו פורים כללי של ארץ זו או של משפחה.

והרי מאורעות אחדים:

1) פורים מארטינץ. במאה הארבע־עשרה, בימי מלכותו של אלפונסו האחד־עשר (1325 – 1350) היו היהודים בספרד הנוצרית במצב של פריחה. אחדים מהם גם עלו למדרגות גבוהות אצל המלך הצעיר והשפיעו על הנהגת המלוכה. ואף על פי שגדולי קאשטיליה התאוננו לפני המלך על שני חוכרי המכס היהודים וטענו, שהשלטון מסור בידי יהודים, לא השגיח המלך בתלונתם. אבל נמצא שם “המן הרשע”, והוא גונזאלו מארטינץ, שבעזרת עשירי היהודים עצמם ובהמלצתם נכנס אל חוג המלכות ונתקרב אל המלך אלפונסו, והוא שהחליט להשמיד את היהודים החוכרים וגם את כל יהודי קשטיליה. הוא האשים את שני חוכרי המכס היהודים בדלדול האומה הספרדית, ואמנם הצליח להשפיע על המלך והם נאסרו והושמו בכלא ואחרי עינויים רבים הומתו. אחר כך הציע מארטינץ ליטול מאת יהודי קאשטיליה את כל רכושם לצרכי המלחמה עם המושלמים ולגרשם מן הארץ. היהודים גזרו תענית והתפללו לאלהים שיעביר את רוע הגזירה. ואמנם נמצאה “אסתר המלכה” שעמדה להם ליהודים, אך לא יהודיה היתה, כי אם נוצריה, פלגש המלך, שבמזימותיה ובהשתדלותה נתפש מארטינץ למלכות ונידון למיתה (1339). הדבר היה בחודש אדר ונחשב כנס פורים בשעתו לכל יהודי קאשטיליה.

2) פורים סאראגוסה. נוהגים היו היהודים בסאראגוסה לקבל את פני המלך בהופיעו לעיר בספרי תורה הנתונים בתיקים (כדרך היהודים הספרדים גם בימינו אלה). והנה נמצא מומר שהלשין על היהודים, שהם מקבלים את פני המלך בתיקים ריקים, משום שאין זה כבוד ליהודים לקבל את המלך ה“גוי” בספר תורה (ואמנם היו עושים כך, מחמת בזיון התורה, לא להוציאה שלא לצורך).

והנה מסופר, כי בשנת 1380 (ואחרים חושבים בשנת 1420), בשעה שבא פרננדו הרביעי (או אלפונסו) לסאראגוסה, נגלה אליהו הנביא לרב הקהילה והזהירו, שלא יוציאו הפעם את ספרי התורה מהתיקים. בזמן קבלת־הפנים ציוה המלך לבדוק את התיקים… הוא הודה ליהודים על הכבוד הרב שעשו לו ואת המומר ציוה לתלות על הוציאו שם רע על היהודים. ומאז היו תושבי סאראגוסה היהודים חוגגים את ימי י“ז – י”ח בשבט (הימים שקרה בהם הנס) בשמחה ומשתה כביום הפורים. וגם בהיותם במקומות אחרים – בקושטא, סמירנא, סלוניקי וירושלים – נהגו לעשות כן.

3) פורים וינצנץ. לרגל המריבות בראשית המאה השבע־עשרה בין העירונים הנוצרים ובין מועצת העיר פראנקפורט ע“נ [על נהר] מיין, התקוממו העירונים נגד חברי מועצת העיר ודרשו בין השאר לגרש את היהודים מן העיר. הם התנגדו גם לקיסר עצמו, שנחשב למגן היהודים (המלך הפיק תועלת רבה מהגנתו זו). בראש המתקוממים עמד הנפח וינצנץ פטמילך, שקרא לעצמו בגאוה “המן החדש”. הוא הודיע למלך, שלא ינוח עד אשר יגורשו חלק מהיהודים שבפראנקפורט. כשלא נשמע לו המלך עבר מאיומים למעשים. על דעת עצמם גרשו הבריונים חלק מן היהודים, ולבסוף, בשנת 1614, התנפלו על הגיטו בפראנקפורט. היהודים סגרו את שערי הגיטו, נתכנסו לבתי הכנסת ועמדו בתפילה והחליטו לעמוד על נפשם. הם סתמו את השערים בתלי אבנים ומאחוריהם ניצבו מזוינים בחרבות ובקרדומים נכונים לעמוד על נפשם. הנשים והטף השליכו מעל החומה אבנים על המתנפלים, אבל בערוב היום הצליחו הפורעים לפרוץ פרצה בקיר אחד הבתים ודרכה התפרצו אל השכונה. היהודים עמדו על נפשם באומץ לב ומשני הצדדים נפצעו רבים, אבל הרוגים לא היו, כי “המן הרשע” התכוון רק לרכוש היהודים. את כל הכסף והזהב לקח ושם בכיסו ובשקיו ואת השאר ציוה על עושי דברו להביא אל ביתו. השוד ארך כל הלילה ורק ביום השני נפסק, כי ראשי העירונים הבינו ש”המן הרשע", אחרי בצעו את זממו ביהודים, יתנפל גם על העשירים משלהם, ולכן הכריחו את הפורעים לחדול ממעשיהם. אולם העזרה ליהודים באה לאחר שכל הגיטו שודד.

אבל ביהודים חסרי המקלט עשה וינצנץ כרצונו; הוא גרש אותם אל מחוץ לעיר, אל חצר בית הקברות, וסגר אותם שם כבמחנה הסגר ואיים עליהם להרוג מקצתם ומקצתם לגרש. היהודים כבר היו מוכנים למות מות קדושים והתודו כהולכים לקראת מות, אבל בסוף הודיע להם הצורר שהם נדונים לגירוש. היהודים שמחו שנפשם נשארה להם לשלל, וביום זה יצאו מפראנקפורט 1380 יהודים והתפזרו בין העיירות הסמוכות.

אחד הפיטנים מתאר את רגשות הגולים במלים אלו:

ואז הלכנו שמחים וכואבים

על המחיה ועל הקלקלה,

על קהלתנו היינו דואבים

ושמחנו שנמלטנו לפליטה גדולה.

ורק אחרי זה שלח הקיסר פקודה לאסור את פטמילך יחד עם יתר הפורעים ולקחת מאתם את השלל והביזה. “המן הרשע”, “וינצנץ המשוגע”, נדון למיתה: להתיז את ראשו ולשים את גולגלתו על מוט ברזל במגדל העיר לראוה, והיהודים הורשו לשוב אל מקום מגוריהם. היהודים חזרו לפראנקפורט ביום כ' באדר 1616 לקול המון חוגג, במעמד ממוני הקיסר והצבא, שקיבלו את פניהם בתופים ובחצוצרות, ואז עשו היהודים חג מיוחד ביום כ' באדר וקראו לו “פורים וינצנץ”, לזכר פדותם מהמן זה.

4) פורים מצרים. יהודי מצרים היו נאמנים לשליט תורכיה, שכבש את מצרים בשנת 1517, אף על פי שהוא בטל את שושלת “הנגיד”, ששלט ביהודי במצרים עוד מימי הרמב“ם. וכשעלה על דעת הנציב המצרי לפשוע בתורכיה, מהר אחד היהודים לנסוע לקונסטנטינופול ולהודיע שם על המרד. אבל ע”י כך באו יהודי מצרים בסכנה גדולה. הנציב המצרי הטיל על היהודים ענשי כסף גדולים, וכשלא קיבל את הכסף במועדו ציוה לשים את פרנסי הקהילה בכבלים וגם את הרב הכולל רדב“ז (ר' דוד בן זמרא שהיה נחשב לנשיא, אמנם לא רשמי) – ואיים כי ימית את כל יהודי קאהיר. אולם המן המצרי לא הספיק להוציא את מזימתו עד שנתפס למלכות וראשו הותז ביום כ”ח באדר. היום הזה נקבע לדורות לחג פורים של מצרים.

ויש פורים של פרס, פורים כיאוס, פורים פלורנציה, פורים אלג’יר ועוד ועוד…

מחגי הפורים המשפחתיים אזכיר רק אחד: פורים של ר' יום טוב ליפמן הלר בעל “תוספות יום טוב” על המשניות. העלילו עליו כי בספרו הוא משבח את התלמוד ומדבר בגנות הנצרות. הרב ענה על הטענה הראשונה: כל מה שסיפרתי בשבח התלמוד לבני עמי סיפרתי, שהם מחויבים לדעת עת דברי התלמוד וּלכבדו, שהוא עיקר תורה שבעל פה, ועל הטענה השניה ענה, שהדברים מכוונים רק לעובדי אלילים בתקופה שלפני התלמוד.

השופטים הבינו כי הצדק עם הרב, אבל רצו להוציא מהמשפט תועלת חמרית וחרצו את דינו למיתה, אולם ניתנה לו חנינה חלף תשלום של י“ב אלף טליר – סכום עצום ליהודי פראג. אחרי משא ומתן רב הפחיתו במקצת את כסף הענושים בתנאי שהרב לא ישמש יותר רב בפראג. ואז יצא הרב למדינות אוקראינה ושם עברו עליו כל גזירות ת”ח. לזכר הנצלו ממות קבע הרב ר' יום טוב חג פורים משפחתי, שעד היום חוגגים אותו צאצאיו, בני משפחת שי"ק (ראשי תיבות: שורש ישראל קודש).


מהי “אגרת אריסטיאס” ומה מסופר בה?    🔗

“אגרת אריסטיאס” – היא אחד הספרים החיצוניים, שתכנו – הספור על תרגום התורה ליוָנית ע"י שבעים הזקנים (ספטוּאגינטה) בימי המלך תלמי פילדלפוּס במצרים. הספר נכתב בצורת אגרת מאריסטיאס לאחיו פוליקרטס.

באגרת מספר אריסטיאס, כי הממונה על אוצר הספרים של תלמי פילדלפוס מלך מצרים, שהשתדל למלא את אוצר הספרים מכל סוגי החכמה, העיר פעם למלך על חשיבותה של תורת ישראל, ושהיא משוּנה גם בכתבה וגם בלשונה, וכדאי להכין ממנה תרגום יוָני. המלך הציע לממונה על אוצר הספרים לאסוף את התורה אל האוצר, וציוָה לכתוב לכהן הגדול שבירושלים, שהוא יוציא את הדבר לפועל. כדי למצוא חן בעיני הכהן הגדול, ראש היהודים, ציוָה המלך לשחרר את כל היהודים שנמכרו לעבדים בימי מלחמות אביו תלמי בן לגוס. השחרור הזה עלה לאוצר המלוכה בהון רב, כי המלך שילם מחיר העבדים למשעבדיהם. כל זה הודיע המלך לכהן הגדול במכתב־ידידות, גם שלח מתנות יקרות לבית־המקדש: גביעי זהב ומזרקי כסף. הכהן הגדול וכל קהילת ירושלים שמחו מאד על שחרור היהודים המשועבדים, וענה למלך גם הוא במכתב ידידות, שבו הסכים למלא אחרי בקשת המלך בדבר תרגום התורה. הכהן שלח שבעים ושנים זקנים, ששה מכל שבט משבטי ישראל, “חכמים מצוינים בחינוך ומפוארים ביחס אבות”, ונתן להם את התורה כתובה באותיות זהב. החכמים נתקבלו בכבוד גדול באלכסנדריה. המלך הזמינם למשתה, שארך שבעה ימים. כל יום היה המלך משוחח עם הזקנים בדברי חכמה, ונהנה מאד מתשובות החכמים, שענו לו בחכמה ובבינה על כל שאלותיו בנוגע ליהדות ומנהגיה. אחרי זה הוליכו את הזקנים אל האי פארוס והושיבום “בבית בנוי על שפת מושב נהדר”, ושם היו עסוקים בתרגום התורה. כל אחד היה מתרגם בפני עצמו, ואחר כך היו משוים את התרגומים והנוסח, שנתקבל מתוך הסכם כל הזקנים, נמסר למלך. במשך שבעים ושנים יום נשלמה המלאכה. המלך שמח מאד על התרגום ועל חכמת ישראל שבו. אף היהודים שבקהילת אלכסנדריה שבחו את התרגום וביקשו שימסרו להם העתקה אחת, ועל ידי כך נדחו כל קטעי התרגומים שהיו עד היום ההוא. המלך העניק מתנות יפות למתרגמים, ושלח מתנות גם לכהן הגדול וביקש מאת הזקנים, שיבואו אליו פעם בפעם לבקרו ולדבר אתו בעניני חכמה.

זהו תוכן הספר “אגרת אריסטיאס” וזוהי האגדה על “תרגום השבעים”. מתי נכתב הספר הזה ומי כתבו לא ידוע בברור, אבל נראה, שזמנו הוא לפני תקופת החשמונאים, כשיהודה היתה עוד תחת שלטון מצרים, ונתחבר ע"י יהודי מן הפרושים שידע היטב את מנהגי היהודים והיהדות, והתורה היתה בשבילו מקור חכמה וחיים.

ענין תרגום התורה ליונית נמצא גם בספרות התלמודית, וב“מסכת מגלה” מסופר: “מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה הכניסן ונכנס אצל כל אחד ואחר ואמר להם: כתבו (תרגמו) לי תורת משה רבכם. נתן הקב”ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת…"

ב“מסכת סופרים” נמצא נוסח אחר: “מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ליונית והיה אותו היום קשה לישראל, כיום שעשו בו את העגל, שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה”. וב“מגילת תענית” כתוב: “בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי, והחושך בא לעולם שלושה ימים…”.

החוקרים משערים, כי האגדה הראשונה מוצאה מיהודי אלכסנדריה שלא ידעו עברית, ושמחו על התרגום, שבעזרתו נתקרבו לידיעת התורה וגם יכלו להראות לגויים את יפיה וחכמתה, בעוד אשר בירושלים, מקום שהתחילו לפרש את התורה ולהוציא חוקים ומשפטים מכל אות ואות בה, מקרי וכתיב, – הצטערו על התרגום.

הספר “אגרת אריסטיאס” נכתב יונית ונמצא רק בחבורים יונים, ורק יוסף הכהן ב“קדמוניות” העתיק חלק גדול ממנו. יש גם תרגום רומי ובמשך הזמן נתרגם גם לכל השפות האירופיות.

בעברית נמצא התרגום – לא במלואו – בספר “מאור עינים” לר' עזריהו מן האדומים, שתרגם אותו, כנראה, מרומית.


מהי “מגילת תענית”, מה תכנה ומתי נתחברה?    🔗

מגילת תענית – מעין ספר כרוניקה הכולל בקרבו מספר ימים (35), אשר בהם אסרו החכמים הספד ותעניות, “אלין יומיא דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון”. הספר נכתב בארמית, שפת החכמים בימי הבית השני, והיה מונח בבתי הכנסיות לשימוש. זו היתה, איפוא, המסכת הראשונה מתורה שבעל־פה, שהחכמים מסרו אותה בכתב.

ימי הזכרונות הטובים הללו הם מתקופת הבית השני וסודרו לפי סדר החדשים – פתוח בניסן וסיים באדר.

בגמרא (שבת י"ג) שואלין: “מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן יחזקאל וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות” (שנגאלו מהן והנס היה חביב עליהם וכתבו ימי הנס לעשותן יום־טוב – רש"י). במקום אחר נאמר: “סיעתו של רבי אליעזר בן חנניה בן חזקיה” כתבו, ואחרים אומרים: בית שמאי ובית הלל הם שכתבוה בעלית בית חנניה. ואלעזר זה הוא, כנראה, הקנאי הידוע בתקופת מלחמת היהודים ברומא.

מהימים המענינים שנזכרו ברשימה:

– בז' בכסלו – מות הורדוס;

– בכ"ב בשבט – בטילת עבידתא דאמר סנאה להותאה בהיכלא – בטלה גזירת (קליגולה) שאמר להעמיד צלם בהיכל.

– בכ' בשבט – צמא עמה למטרא ונחת להון בימי חוני המעגל. – בכ' בשבט, כלומר, כמעט בסוף החורף, צמא העם למים וירדו בימי חוני המעגל.

– בכ"ג באייר – נפקו בני אקרא מירושלים (היינו גייסות הסורים עזבו את המצודה).

– בכ"ה בחשון – אחידת טור שומרון – נתפסה מצודת שומרון (בימי הורקנוס הראשון, ע"י בניו).

המאורע האחרון שנזכר במגילת תענית הוא ביטול גזירת אדרינוס על המילה וגזירה על השבת – בימי אנטונינוס פיוס.

רבי יהודה הנשיא, כשסידר את המשנה, לא הכניס את המסכת הזאת לששת הסדרים, אבל היו חכמים שפרשו אותה בשל ימי הזכרון הכלולים בה, ומשום זה נמצא במגילה גם חלק עברי, שנתחבר במאוחר, בימי תקופת המשנה או אחריה.


מהי “פשיטא” ומתי נתחברה?    🔗

“פשיטא” או “פשיטתא” הוא התרגום הסורי לכתבי הקודש ול“ברית החדשה”. המלה “פשיטתא” מובנה כמו פשט בעברית, כלומר: תרגום מלה במלה של כתבי הקודש, להבדיל בין תרגום זה לתרגומים אחרים כמו הארמי והיוני, שיש בהם גם פירושים וגם אגדות.

התרגום הסורי הזה היה ידוע ל“אבות” הכנסיה הנוצרית במאה הרביעית והחמישית. אבל נמצא עוד תרגום סורי עתיק ממנו, ומוצאו מהמאה שלפני הספירה הרגילה, כנראה רק תרגום חמשה חומשי תורה. משערים, כי תרגום הנביאים והכתובים לא נעשה ע“י מתרגם אחד, כי אם ע”י מתרגמים שונים ובמשך דורות אחדים, תחת אשר התרגום העתיק של חמשה חומשי התורה נעשה בזמנו של איציטוס מלך הדייב, אבי מונבז המלך שהתגייר.

לפי יוסף הכהן שלח איצטוס את חמשת בניו לירושלים ללמוד לשון עברית ותורת משה. עם הבנים האלה באה לירושלים גם הילני המלכה אמם (זו שעשתה על חשבונה נברשת זהב לבית המקדש על פתח ההיכל, “ובשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאים ממנה והכל יודעים שהגיע זמן קריאת שמע”; היא שציותה לבנות את קברי המלכים על דרך שכם צפונה לירושלים). והבנים האלה, כנראה, תרגמו את התורה לסורית במאה האחרונה שלפני חורבן הבית.

תרגומי יתר כתבי הקודש ותרגום ה“ברית החדשה” נעשו אחר כך במשך הדורות, ובמאה החמישית כבר היה המקרא כולו מתורגם לסורית, אבל השם “פשיטא” נזכר רק במאה התשיעית למספרם.

השפעת תרגום השבעים וגם של אונקלוס מורגשת במקומות רבים שבפשיטא, ולכן משערים, כי התרגום נעשה בחלקוֹ ע"י נוצרים יודעי עברית ויונית, אפשר גם מומרים, כי בפרקים אחדים של ישעיה ותהלים נמצאים הרמזים הידועים על משיחם. ומטעם זה לא נתקבל התרגום הסורי בבתי הכנסיות של היהודים, כמו תרגום אונקלוס, שהיו קוראים בו “אחד תרגום אחרי שנים מקרא”. אבל בתרגום החומש יש מקומות שהם לפי תורת הפרושים ועל פי האגדה, כמו הפסוק: “ומזרעך לא תתן להעביר למולך” (ויקרא י“ח כ”א) תרגום הפשיטא: לא תתן לבניך נשים נכריות – וזה מתאים לתני דבי ר' ישמעאל: הכתוב מדבר בישראל שלקח אשה כותית והוליד ממנה בן (מגילה כה); או: “ובשר בשדה טרפה לא תאכלו” (שמות כ"ב ל') מתרגם הפשיטא: לא תאכלו איבר מן החי, על פי הגמרא לדעתו של רבי יוחנן (חולין קב). והפסוק “ביום השבת, ביום השבת יערכנו” (את לחם הפנים) (ויקרא כ"ד ח') מתרגם הפשיטא: בכל ערב שבת, וזהו לפי הגמרא: “נכנס מערב שבת ומניחן (את החלות) בארכו של השולחן” (מנחות צז) וכו' וכו'. נראה עוד, שבתחילה נכתב התרגום באותיות עבריות, וככה קראו בו בבתי הכנסת של הנוצרים, אבל במאה השמינית והתשיעית בטלו את הכתב העברי של הפשיטא.


מתי ואיפוא נתחבר הספר “יוסיפון”?    🔗

הספר “יוסיפון” נתחבר (בעברית) באיטליה במאה העשירית לערך ונקרא יוסיפון (יוסף הקטן) על שם תכנו, שהוא מעין קיצור ספרי ההיסטוריה של יוסף בן מתתיהו (פלביוּס) “קדמוניות היהודים” ו“מלחמות היהודים”. בו אוסף סיפורים ואגדות מאדם הראשון עד חורבן בית שני. הספר נתפשט הרבה באומה בגלל הרצאתו החיה, סגנונו הקל והנאה ודברי המוסר היפים, שהמלקט האלמוני שם בפי גבורי הספר.

עם המצאת מלאכת הדפוס יצא הספר (בפעם הראשונה במאנטובה בשנת 1439) בשני נוסחאות: קצר ושלם. הוא נתרגם ליהודית־אשכנזית, ללאטינית וללשונות רבות אחרות.


מה תכנה של אגרת רב שרירא גאון?    🔗

רב שרירא בר חנניא גאון היה ראש ישיבת פומבדיתא. “מלך” כשלושים שנה וכאשר זקן בא במקומו בנו רב האי גאון. מחמת מלשינות נאסר הוא ובנו ע"י הכאליף ומת סמוך להאסרו כבן מאה שנים.

ידוע ביחוד דבר האגרת אשר כתב לחכמי קירוּאן (באפריקה הצפונית), תשובה על השאלה אשר שאלוהו “כיצד נכתבה המשנה, וכן הברייתות כיצד נכתבו וכן התלמוד כיצד נכתב וכן רבנן סבוראי כיצד נסדרו אחרי רבינא”. באגרת תשובתו, כתובה ארמית, מספר הגאון על סדר התנאים והאמוראים, רבנן סבוראי ועל תקופת הגאונים עד ימיו. דבריו מפיצים אור רב על תולדות התלמוד וחתימתו. ה“אגרת”, שהיא מקור היסטורי רב ערך לתולדות התורה שבעל פה, נדפסה וחזרה ונדפסה במהדורות רבות.


מהם הספרים “סדר אליהו רבא” ו“סדר אליהו זוטא”?    🔗

אלה הם שני חלקים של הספר “תנא דבי אליהו”. החלק הראשון, הגדול בכמותו, נקרא “אליהו רבא” והשני, הקטן בכמותו, נקרא “אליהו זוטא”. הספר הוא מסוג המדרשים שנתחברו באיטליה בסוף המאה העשירית על ידי דרשנים שהיו חוזרים על בתי כנסיות ומדרשות. תכנו: התעודדות רוח ישראל בגולה, געגועים משיחיים וחיזוק האמונה והבטחון. מלבד אלה רווּי הספר מוסר נעלה על אהבת הבריות ורחמים לסובלים ולנדכאים. הסגנון הקל והשוטף של סיפורים נפלאים אלה מושך את לב הקורא.

מה הם ספריו של ר' יונה אבן ג’נאח?    🔗

ר' יונה הספרדי אבן ג’נאח (“בעל הכנפים”) חי בספרד, בערך ד' תשנ“א – ד' תתי”א (990 – 1050), “גדול המדקדקים העברים בימי הבינים וראש חוקרי הלשון. חיבר ספרים רבים בחקירת הלשון ומהם נשארו שנים שקבעו את יסודות הלשון העברית ודקדוקה: ב”ספר הרקמה" באים כל מונחי הלשון שאנו משתמשים בהם גם היום: השמות, הפעלים, מוצאי האותיות, שרשי השמות והפעלים. ב“ספר השרשים” כלולות המלים שבמקרא ובאור שרשיהן. הספרים האלה נכתבו ערבית ותורגמו לאחר זמן ע"י ר' יהודה אבן תבון. הם היו לעיני כל המדקדקים שבאו אחריו וממקורו שאבו. השואותיו לארמית ולערבית הן אבן יסוד למדע הדקדוק העברי החדש.

“ספר הרקמה” נדפס לפני כמאה שנים ו“ספר השרשים” – רק בשנת תרנ“ג, ע”י החכם בנימין זאב בכר. ר' א. ז. רבינוביץ אסף מתוך הספרים האלה את פירושי המקראות שבהם והוציאם בספר מיוחד בשם “פירוש לכתבי הקודש”.

ר' יונה היה רופא וחבר כמה ספרים גם בחכמה זו.


מהו תכנו של הספר “חובת הלבבות”?    🔗

מחבר הספר “חובת הלבבות”, הדיין ר' בְּחַיֵי אִבּן פַּקוּדָה (בספרד, במחצית המאה האחת־עשרה), הציב לו למטרה לגלות את העיקרים המוּסריים שבדת ישראל ולעשותם חטיבה אחת. הוא משתדל להגדיל את ערכן של המצוות המעשיות, במצאו בהן כוונות מוסריות. המחבר מעורר את “אחיו הקורא” לחשבון הנפש במילוי חובתו חלפי הבורא וכלפי חבריו. הספר נתחבב מאד על העם והשפעתו היתה גדולה. הוא נכתב ערבית ונתרגם ע“י ר' יהודה אבן תיבון לעברית ונדפס במהדורות רבות. בזמנו הגיה ותיקן את המקור הערבי ד”ר א. צפרוני ז"ל ונדפס מחדש בירושלים. יש לספר גם תרגום לעברי־טייטש (אידיש).


מהו ספר “הערוך”, ומי סידרו ומתי?    🔗

ספר “הערוך” הוא מלון לתלמוד ולמדרשים. מבוארות בו כל המלים הקשות, רובן ארמיות, שבתלמוד. מובאות בו גם המלים הפרסיות, היוניות והערביות. המלים מבוארות בעברית ולפעמים מתורגמות גם לאיטלקית, שפת ארץ מולדתו של המחבר. מלבד התרגום מביא המחבר גם את גופי המאמרים, בהם נזכרת המלה המבוארת.

הספר הראשון למלוני־התלמוד והחשוב בהם, שסייע הרבה להבנת התלמוד ולקביעת נוסחתו, נתחבר ע"י ר' נתן בן יחיאל מרומי, במאה האחת־עשרה (1035 – 1106). הוא היה בן למשפחת חכמים, בקי בספרות התלמוד ויודע לשונות הרבה, ביחוד רומית ויונית.

“הערוך” נדפס וחזר ונדפס פעמים רבות וחכמים רבים הוסיפו עליו והשלימוהו. ידועות ביחוד הוספותיו של הרופא בנימין מוּספיא (1606 – 1675), מאנוסי ספרד שבאמשטרדם.


איזה תרגום נקרא “תרגום שני” ומה תכנו?    🔗

“תרגום שני” הוא תרגום ארמי למגילת אסתר. בעיקרו – מדרש מורכב קטעי אגדה, וזמן סדורו, כנראה, במאה השתים עשרה. תכנו – אגדות שלמה המלך וחכמתו, על בנין בית המקדש, על כסא שלמה, על בוא מלכת שבא לפני שלמה וחידותיה וכו'; אגדות על אסתר והצלחתה, על גדולתו של המן ומפלתו ועל עליתו של מרדכי וכן באורים בדרך האגדה על כל פסוקי המגילה.

ל“תרגום שני” יש תרגום עברי מדויק בשם “פתשגן הכתב”.

קטעים מ“תרגום שני” מתורגמים לעברית בספר האגדה של ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי כרך א'. בפרק “שופטים, מלכים ונביאים”: “כסא שלמה”, “שלמה ומלכת שבא”; ובפרק “בין בית לבית”: “תלית המן” ועוד.


מתי ועל ידי מי נתחבר “ספר חסידים”, ומה תכנו?    🔗

“ספר חסידים” נתחבר ע"י ר' שמואל חסיד ובנו ר' יהודה (בראשית המאה השתים־עשרה) ונשלם על ידי תלמידו של ר' יהודה – ר' אליעזר מורמייזא (וורמס). הספר שופע מוסר נשגב ומידות טובות ומנהגים ישרים בין אדם לחברו, עד שחכמים נוצרים הכניסוהו לספרי המוסר הנעלים של הפילוסופים הרומאים הידועים: מרקוס אורליוס וסנקה. קשה לתאר איך התפתחה שיטת מוסר מעשית נעלה ועמוקה כל כך בלב עם, שהיה נרדף ומעונה כל כך בתקופה ההיא.

הנה פתגמים אחדים לדוגמא:

– החסיד אינו משנה דבוּרו לא לישראל ולא לנכרי.

– אסור להעליב את העבד ואת השפחה, אם עשו דבר שלא לפי רצונך, כי אם בדברים רכּים תאמר: “עשית לא טוב”.

– אל יעשה אדם עוול אפילו לנכרי. דברים אלה מורידים את האדם ואין הצלחה בנכסיו.

– יש מעשים, שאינם נחשבים לגזלה, אבל הם רעים ממעשי גזלה, למשל: האורח הבא אל איש עני והלז מתבייש לאמור לו ומאכילו ומשקהו.

הספר נדפס במהדורות רבות והיה נמצא בכל בית תפילה והיה אהוב על העם. חלקים ממנו נתרגמו לגרמנית ולאידיש.


אילו הם ספרי הרמב"ם הידועים ביותר?    🔗

ספר המאור, שכתב ערבית, הוא פירוש על המשנה ומטרתו לאפשר ללומד להבין את המשנה בלי משא ומתן של הגמרא; לאחר זמן נתרגם הפירוש לעברית.

הספר הידוע ביותר הוא “משנה תורה”, שנכתב עברית בלשון המשנה. בספר זה הוא מקבץ את התורה שבעל־פה כולה. כל ההלכות הורצו בדיוק גמור ובסדר למופת. הספר נחלק לארבעה עשר חלקים. ומשום כך הוא נקרא “י”ד החזקה" (יד בגימטריא 14).

ספרו הפילוסופי של הרמב“ם הוא “מורה נבוכים”, כתוב ערבית, והוא נועד “למי שקרא הרבה מן החכמות, ובאה בנפשו מבוכה”, וע”י הספר הזה תתקשר נפשו באמונת התורה. הספר נתרגם ע“י ר' שמואל אבן תבון וגם ע”י ר' יהודה אלחריזי. בימינו אלה יצא הספר בהוצאה מנוקדת ומוגהה בצירוף מבוא, הערות וכו' ע"י יהודה אבן שמואל (ד"ר קופמן).


מהו “ספר הישר”?    🔗

בכתבי הקודש נזכר “ספר הישר” פעמיים (ביהושע י' י“ג, ובשמואל ב' א' י”ח: “כתובה על ספר הישר”). הספר הזה אבד לנו. אמנם נמצא בידינו “ספר הישר, או תולדות אדם או דברי הימים הארוך”, אולם הוא מדרש אגדה מזמן מאוחר, שבו נקבצו אגדות מתלמוד בבלי, מפרקי דרבי אליעזר, ממדרשים שונים וגם מיוסיפון. בהקדמה שבראש הספר כתוב שהוא נמצא בזמן חורבן ירושלים, טמון באחד הקירות שבארמון הרוס עם עוד ספרים ממלכי ישראל. אבל אין אלה אלא דברי אגדה, ואין ספק, כי זמנו של “ספר הישר” אינו לפני המאה השתים עשרה, כי יש בו שמות ערבים ולועזיים מימי הערבים שבספרד וגם קטעים מיוסיפון.

הספר כתוב עברית יפה, בשפת המקרא, ויכול היה להטעות חכמים אחדים לחשוב, כי “הוא כתוב בזמן עתיק, מזמן נביאים ראשונים, לפני תקופת שמואל הנביא”.

תוכן הספר הוא: הרחבת ספורי התורה שבספר “בראשית” עד הוּלדת משה וקצת אחריו. בספורים אלה משולבים ספורי אגדות, שרבים מהם אינם לא בתלמוד ולא במדרש (כגון מלחמת בני יעקב בשכם ובמלכי הארץ אחרי “מעשה דינה”, ועוד). שירת יהושע “שמש בגבעון דום” נמסרה באריכות יתרה.

הספר נדפס בפעם הראשונה, לפי השערת גולדשמידט, בויניציה בשנת 1552, ומאז נדפס פעמים רבות כמעט בכל המדינות שנמצאו שם דפוסים עברים. בשנת תרפ“ג הוצא לאור ע”י החוקר אליעזר גולדשמידט במהדורה חדשה ויפה, נקיה משגיאות, מחולקת לפרקים ולפסוקים ומלווה ציורים.

הספר יפה לקריאה לנוער ולעם.


מי הוא מחבר הספר “כפתור ופרח” ומה תכנו?    🔗

מחבר הספר “כפתור ופרח” הוא החכם התלמודי איש־תורי הפרחי. נולד ב1282 לערך בספרד ומת ב־1387 בארץ־ישראל. למד תכונה, רפואה ולשונות (רומית וערבית) במונפליה וגורש עם המגורשים משם בשנת 1306. בזכרונותיו הוא מספר:

“מבית ספרי הוציאוני, כותנתי הפשיטוני, כלי גולה הלבישוני, בעצם לימודי גרשוני מבית אבי ומארץ מולדתי, מגוי אל גוי וממלכה לממלכה נדחתי, מנוחה לא מצאתי, עד הביאני חדריו מלך שהשלום שלו, משבי לארץ צבי”.

בשנת ה' ע“ב (1312) בא לארץ־ישראל והקדיש עצמו לחקר המקומות העתיקים וביחוד לחקר תכנית ירושלים והר־הבית. אחרי שנה לשבתו בירושלים התישב בבית־שאן, אז מקום ישוב עברי קטן. הוא בחר בה משום “שהיא יושבת על מים רבים, מי מנוחות, ארץ חמדה ומבורכה ושבעת שמחות, כגן ד' תוציא צמחה ולגן עדן פתחה”. שבע שנים הקדיש לחקירת הארץ – שנתים לגליל וחמש שנים ליתר חלקי הארץ. עיקר חקירותיו היו הדינים הקשורים בארץ: דיני תרומות ומעשרות, שמיטות ותבואות הארץ. אבל הוא הרחיב את דפיו גם על גבולות הארץ, צמחיה וטבעה, עריה וכפריה ועוד. את כל אלה העלה על ספר בשם “כפתור ופרח”, הוא הספר הראשון לחקירת ארץ ישראל. הספר נדפס פעמים אחדות, ובפעם האחרונה יצא לאור בירושלים ע”י החכם אברהם משה לונץ בשנת תרנ"ז.


מה תכנו של הספר “שבט יהודה” ומי מחברו?    🔗

בחיבור הספר “שבט יהודה” השתתפו שלשה דורות, אב ובן ונכד, ממשפחת אבן וירגא, מאנוסי ספרד, שמצאו להם מפלט בתורכיה במחצית השניה של המאה החמש־עשרה. בספר “שבט יהודה” מסופרים כמה מאורעות מן הגזירות והשמדות על היהודים, ביחוד בספרד ובצרפת במאה הארבע־עשרה והחמש־עשרה. הספר נחשב לאחד המקורות העיקריים לתולדות ישראל בימי הבינים. הוא כתוב ברובו על סמך רשימות קדומות שאבדו או שלא נתפרסמו.

הספר נדפס לראשונה בשנת ד' ש"נ (1550) באדריאנופול.


מה תכנו של הספר “עמק הבכא” ומי מחברו?    🔗

“עמק הבכא” הוא ספר כרוניקה לקורות היהודים ותלאותיהם בתוך דברי הימים הכלליים של אירופה (“לשים בנאד אחד כל דמעות העם”), מאז החורבן, וביחוד מימי מסעי הצלב, עד שנת מות המחבר, הרופא יוסף הכהן, ב־1575 בגנוּאה (גנובה). מטעמי צנזורה לא נתפרסם הספר במשך 300 שנה ובפעם הראשונה יצא לאור ע“י ש. ד. לוצאטו – שד”ל – במחצית המאה ה־19) ומאז זכה למהדורות רבות ונתרגם לשפות שונות. הרופא יוסף הכהן חיבר גם ספר “דברי הימים למלכי צרפת ועותמן”, והוא תיאור מלחמת הנצרות עם האישלם בימי מסעי הצלב.


מהו הספר “עין יעקב”, מי מחברו ומה תכנו?    🔗

הספר “עין יעקב” נתחבר ע“י רק יעקב ן' (בן) חביב, מסאלוניקו, מגולי ספרד (במאה השש־עשרה), והוא אוסף דברי האגדה שבתלמוד, מסודרים לפי המסכתות. נדפס בפעם הראשונה במאה השש־עשרה ונעשה לספר־עם אהוב ומקובל. מאז ועד היום הלך הספר ונדפס במהדורות רבות. הוא היה לעיניהם של מסדרי האגדה ומכנסיה בדורותינו: ח. נ. ביאליק ז”ל וי. ח. רבניצקי.


מה תכנו של הספר “צאינה וראינה”?    🔗

בעיקרו הוא תרגום חמשה חומשי תורה ליהודית אשכנזית (עברי־טיטש, אידיש), מחולקים לפרשיות השנה, ובאו בו ליקוטים יפים של דברי אגדה ומוסר מן התלמוד והמדרשים ומספרות ימי הבינים. הספר שהוא רצוף כולו דברי שירה וכתוב בסגנון חם ולבבי, נתחבב מאד על נשי ישראל והיו קוראות בו בימי שבתות, ומאות בשנים (הספר נדפס לראשונה בראשית המאה השבע־עשרה) שאבו ממנו את ידיעותיהן בדת, במוסר ובדברי ימי העם והשפיעו גם על ילדיהן הקטנים, מתוך שהיו מספרות להם מדברי הספר האהוב.

מחברו – יעקב בן יצחק אשכנזי, רב בבוהמיה במאה השש־עשרה.


מיהו מחבר ה“שולחן ערוך” ומה תכנו של הספר?    🔗

מחבר ה“שולחן ערוך” הוא רבי יוסף קארו, שנולד בספרד (1488) והוגלה משם עם הגולים בשנת 1492 (ה' רנ"ב). אחרי נדודים רבים בתורכיה (היה ראש ישיבה באדריאנופול) עלה בשנת 1536 (ה' רצ"ט) לארץ ישראל והתישב בצפת. היה חבר להאר"י (ר' יצחק לוריא), לשלמה אלקבץ (מחבר השיר “לכה דודי לקראת כלה”) וליתר בני החבורה הגדולה בימים ההם בצפת. גדול בהלכה ויד לו גם בקבלה.

ספרו “שולחן ערוך” נתקבל באומה ונתפשט בכל תפוצותיה. זהו קובץ דינים והנהגות הצבור והיחיד בצורה של הלכות פסוקות, הלכה למעשה. הספר נחלק לארבעה חלקים (כספר ה“טורים” להרא"ש): “אורח חיים” (הנהגות יום יום, תפלה, ברכות ומועדים), “יורה דעה” (הלכות שחיטה, טריפה), “אבן העזר” (הלכות אישות) ו“חושן משפט” (דיני ממונות). המחבר מת בצפת בערב פסח של“ה (1575). הוא ידוע בשם “בית יוסף” על שם ספרו “בית יוסף”, ה”שולחן ערוך" הוא מעין תמצית של “בית־יוסף”, החלק המעשי שבו.


מהו “ספר המתאימות”, ראשיתו, התפתחותו ושכלולו?    🔗

“ספר המתאימות” לתנ“ך – קונקורדנציה בלע”ז – הוא קובץ המלים בתנ"ך, מסודרות על פי אלפא־ביתא במראה מקומות הפרקים והפסוקים, ולא רק שרשי המלים, כי אם קטעי הפסוקים כמו שהם (ובזה ההבדל בין ספר זה למלון, הנותן רק שרשי מילים), ועל ידי כך יובנו לא רק הוראות השרשים, כי גם דרכי שמוש המלים והלשון.

הראשון, שניגש לעבודה כבירה זו, היה כומר נוצרי במחצית המאה השלוש־עשרה, שסידר קונקורדנציה לתנ"ך המתורגם לרומית – “ווּלגטה” (התרגום הזה של הירונימוס נעשה במאה הרביעית והוא קדוש לקתולים כמו הגוף העברי). לפי המסופר עסקו בסידור הספר 500 נזירים. מטרת העבודה היתה לעניני ויכוחים בדת ובאמונה, למען מצוא על נקלה את המקומות הנחוצים למתווכחים.

כעבור מאתים שנה, במחצית המאה החמש־עשרה, סידר הרב הפילוסוף והפרשן ר' יצחק נתן בן קלונימוס מפרובינציה שבצרפת קונקורדנציה של התנ“ך העברי, בשם “מאיר נתיב” (או: “יאיר נתיב”) וגם הוא התכוון בעיקרו למטרת ויכוחים עם הנוצרים יודעי עברית. בספר זה סודרו בפעם הראשונה כתבי הקודש לפי הפרקים שבווּלגטה (עד הזמן ההוא לא היתה חלוקת הפרקים בתנ"ך כמות שהיא לפנינו עכשיו, ועל זה ידובר בזמן אחר). בעל “מאיר נתיב” מבאר את שרשי המלים באופן קצר ומספיק, אבל השמות והפעלים באים בערבוביה. את מלות השמוש והיחס השמיט, וכן גם לא הביא את המלים הארמיות שבמקרא. ובכל זאת היה, כנראה, ספר זה דבר נחוץ למעיינים בתנ”ך וללומדים, כי במשך חמשים שנה יצאו ממנו חמש מהדורות.

עוד בזמן סידור הקונקורדנציה ע“י ר' יצחק הנ”ל התחיל לסדר ספר כזה גם ר' אליהו בחור ובמשך חמש שנים עסק בעבודה זו. הוא סידר את הקונקורדנציה באופן מדעי. ביסודה הונח הנוסח המסורתי. בהשגחה יתרה הקפיד “הבחור” על מלא וחסר, קרי וכתיב וכו'. מלבד זה הצטיינה העבודה הזאת בסדורה היפה לפי “הענינים”: בתחילה באו הפעלים ואחר כך שמות עצם.

כחמשים שנה אחרי הוצאת “מאיר נתיב” הוציא לאור הפרופ' הנוצרי בוקסטורף קונקורדנציה חדשה. הוא הלך בדרכו של ר' אליהו בחור וסידר כל פועל לגזרותיו, בניניו, זמנו וכנוייו. את השם סידר אחרי הפועל ולכל נטיותיו; כל השרשים מתורגמים לרומית ומבוארים עברית. בנו של בוקסטורף הוסיף בפעם הראשונה את החלק הארמי שבמקרא.

במשך מאתים שנה היתה הקונקורדנציה של בוקסטורף היחידה במינה, ומלומדים לאלפים השתמשו בה ללמוד התנ"ך. במחצית המאה התשע־עשרה הוציא לאור הפרופיסור המלומד היהודי יוליוס פירסט קונקורדנציה חדשה בשם “אוצר לשון הקודש”, שעלתה על זו של בוקסטורף בסדורה, באיכותה וגם בכמותה. מלים לאלפים, שנשמטו אצל בוקסטורף באו בה; מלבד זאת מביא פירסט גם קצת מלות השמוש ומבוא קצר לכל שורש.

האחרון שסידר קונקורדנציה חדשה משוכללת היא ד“ר שלמה מנדלקרן ז”ל בשם “היכל הקודש”. כשלושים שנה עסק בתיקון השגיאות שנמצאו אצל בוקסטורף ופירסט; הביא את כל המלים שנשכחו מהם והוסיף כל מלות השימוש והיחס. למלות הגוף ולמלה “אשר” יחד מדור בפני עצמו. את החלק הארמי הציב לבדו, שלא לערבב שתי הלשונות יחד, אבל הוא מרמז לפעמים על האחוה שבין שתי השפות. הוא לא נמנע לפעמים מלהביא את השנויים החשובים, שנמצאים בתרגום אונקלוס, יונתן והשבעים וגם גירסאות שונות שנתחדשו ושנראות נכונות. כללו של דבר, הקונקורדנציה “היכל הקודש” היא עבודה כבירה, מדעית ומשוכללת. הספר נדפס עכשיו במהדורה חדשה מתוקנת ע"י פ. מרגולין בהוצאת ז. שוקן, ירושלים.

את “היכל הקודש” הגדול קיצר מנדלקרן לספר קטן בשם “תבנית ההיכל”, בו באות רק המלים ולא קטעי הפסוקים.

בסוף המאה התשע־עשרה נמצא חכם תלמודי, שהתחיל לסדר קונקורדנציה תלמודית, אבל לא הספיק לגמרה, וכתב היד של החלק הנדפס (א – ח) נמצא בספריה אשר בבודפשט.

בזמננו ובמקומנו הוציא הרב החכם התלמודי חיים יהושע קוסובסקי, איש ירושלים, “ספר המתאימות” למשנה בשני כרכים גדולים – עבודה כבירה, שעבד בה שנים רבות. הוא חיבר גם קונקורדנציה לתוספתא והדפיס ממנה כרך א (אות א'). עכשיו מדפיס הרב המחבר המתמיד והחרוץ קונקורדנציה של תרגום אונקלוס של התורה.


 

תפלות, קינות ופיוטים    🔗

מתי תוקנה תפלת “עלינו לשבח” ומה גורלה ההיסטורי?    🔗

תפלת “עלינו לשבח”, הנאמרת בסוף תפלת שחרית, מנחה ומעריב, היא אחת התפלות הנשגבות והעתיקות ביותר בסדור התפלה ומקומה העיקרי בתפלת מוסף של ראש השנה. לפי מסורה תמימה אחת נתחברה ע"י יהושע בן נון בזמן כבוש יריחו. אבל גם חכמי היהודים בזמן מאוחר, כמו רבי מנשה בן ישראל, מיחסים אותה לאנשי כנסת הגדולה. החוקר יום־טוב צונץ (1794 – 1886) מיחס אותה לרב (תלמידו של רבי יהודה הנשיא), מיסד הישיבה הידועה בסורא אשר בבבל, שלו מיוּחסת גם תפלת מוסף בראש השנה (תקיעות דבי רב).

גם ר' משה מנדלסון סבור, כי היא התפלה העתיקה ביותר של היהודים ונתחברה בזמן שישראל ישב בארצו בשלוה, ומשום זה לא נזכר בה לא גלות ולא עול מלכות ולא צפיה למשיח. התפלה נועדה להמוני העם על הר הבית שהיו כורעים ומשתחוים מול בית המקדש, לפני צאתם מהעזרה.

הנוּסחה העתיקה נשתנתה קצת פעמים רבות מטעמים של צנזורה נוצרית, והאמתית היא כנראה זו:

עלינו לשבּח לאדוֹן הכל, לתת גדוּלה ליוֹצר בראשית. שלא עשׂנו כגוֹיי הארצות ולא שׂמנו כמשפּחות האדמה, שלא שׂם חלקנו כהם וגורלנו ככל המוֹנם, שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יוֹשיע, – ואנחנו כּוֹרעים וּמשתחוים וּמוֹדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוֹטה שמים ויוֹסד ארץ וכו',

כפי שנמצא בסדורים שלנו. בימי הבינים העלילו הנוצרים, כי המלים “שהם משתחוים להבל וריק” שהיו נאמרות ע"י המתפללים בנעימה וברקיקה כלפי הפתח, מכוּונות לנצרות. גם נמצא מוּמר אחד שגילה, כי “וריק” עולה בגימטריא 316, שזוהי גימטריא של “ישו”, ומשום כך ציווּ למחוק את המלים הללו מסדוּרי התפלה (לכן חסרות המלים הללו בסדורים ובמחזורים של יהודי אשכנז עד היום). בזמן אחר העליל כומר, משוּמד אף הוא, שבמלים “ומתפללים אל אל לא יושיע” יש רמז לישו, ואסרו לאמור את הקטע הזה. המלך פרידריך הראשון מפּרוּסיה הוֹשיב ועדת מלוּמדים לחקור את התפילה, ואם כי לא אסרה כוּלה, כי הוכיחו לו שהתפילה נתחברה לפני דת ישו, והיא מכוּונת רק כלפּי עובדי־האלילים, ציוה להעמיד שוטרים בבית הכנסת להשגיח, כי הצבור לא יאמר את המלים הללו בלחש ולא ירקקו בשעת התפילה.

מספרים, כי השולטן סלים הראשון (מלך 1512 – 1520) כשתרגם לפניו רופא החצר היהודי אמוֹן את התפילה לתורכית אמר: “כדאי לו לאדם להתפלל רק תפילה אחת זו ויצא ידי חובת תפילה בכלל.”

תפילת “עלינו לשבּח” היתה מוּשרה בקהל בנעימה נשגבה, ובעל “עמק הבּכא” כותב, כי עד ראיה שהיה נוכח בשעה שנשרפו הקדושים על המוקד, בזמן עלילת הדם הראשונה, בשנת 1171, כתב לבעל התוספות ר' יעקב מן אורליינש, תלמידו של רבנוּ תם, לאמור: "ויהי בעלות הלהב וישׂאוּ קולם פּה אחד וירונוּ, ויאמרו הערלים: שמענו שירכם ולא ידענו מה, אך לא שמענו כמוהוּ בלתי היום, ויודע באמת כי השיר ההוא היה “עלינו לשבח”. נראה כי מאז נהגו האנוּסים שעלו על המוקד בספרד ובמקומות אחרים לשיר “עלינו לשבּח” בנעימה ובהתלהבות והקלו מעליהם את ענויי השריפה.

הרקיקה ב“עלינו” היא, כנראה, מנהג עתיק של הנצרות, שנשתרבּב אל בין היהודים. נוהגים היו הנוצרים הראשונים, כשהיו מכניסים אחד מעובדי האלילים לדתם, להפוך את פניו אל פתח הכנסיה וּמצוים עליו לירוק בפני השׂטן, ובזאת יבדל מהאלילים ומנהגיהם, ואחר כך היה פונה לצלוב וכורע ומשתחוה לפניו.


מהי האגדה על חבוּר התפילה “ונתנה תוקף”?    🔗

הפּיוט “ונתנה תוקף” זמן חבוּרו ומחבּרוֹ אינם ידוּעים בבירור, אבל ר' גדליה אבן יחיא, בעל “שלשלת הקבלה”, מביא בשם רבי יצחק מוינא (במחצית המאה השלש־עשרה) מעשה זה שהיה שמוּר אצלו בכתב:

ר' אמנון ממגנצה (מיינץ) היה מגדולי דורו, עשיר ומיוחס ויפה תואר. ההגמון שבעיר ושריו הציקו לו להמיר דתו. פעם, כאשר תקפו עליו דבריהם, אמר להם: תנו לי זמן שלשה ימים לחשוב בדבר. אבל מיד התחרט ר' אמנון על דבריו אלה וביום השלישי, כאשר נדרש לבוא אל ההגמון, מאן ללכת. כאשר הובא לפניו בכוח והעמידוהו לדין אמר ר' אמנון, כי אמנם ראוי הוא לעונש: לשונו שאמרה דברי פקפוק דינה שתכרת. ענה ההגמון ואמר: את הלשון לא אכרות, אבל אקצץ את רגליך, שלא רצו ללכת אלי. ויצו לקצץ את פרקי רגליו וידיו של ר' אמנון, ועל כל פרק ופרק שאלוהו, אם הוא רוצה להמיר דתו והוא ענה: לא. אחרי זה השכיבוהו במיטה עם אבריו המקוּצצים ושלחוּהו לביתו. אחרי ימים מספר, כשהגיע יום ראש השנה, ביקש ר' אמנון להביאו אל בית התפילה, ולפני תפילת “קדושה” של מוסף ביקש מאת החזן להמתין ואז התפלל את התפילה “ונתנה תוקף קדושת היום”, שבה הוא מתאר בית דין של מעלה, הדם את כל באי עולם ופוקד נפש כל חי. אחרי גמר התפילה נפטר ר' אמנון.

האגדה מוסיפה עוד, כי אחרי שלשה ימים בא ר' אמנון בחלום הלילה להרב קלונימוס בן משולם (1110) ולימדו את הפיוט על פה, וציוה לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה ולאמר אותו בימי ראש־השנה ויום הכפורים.


מהי התפילה “כל נדרי”?    🔗

המנהג לנדור נדר במקרים שונים היה רגיל מאד גם אצל העברים הקדמונים, וכבר במשנה תורה (דברים כ"ג, כב־כג) נאמר: “כי תדר נדר לא תאחר לשלמו. וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא”. וקוהלת עמוד ומזהיר: “כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים. את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם”. ומובן שנמצאו “כסילים” כאלה, שלאחר שנדרו נדרים אמרו להיפטר מהם, ומזה בא ה“מוצא” של “התרת נדרים” ע"י תלמיד חכם או שלשה “הדיוטים” (לא תלמידי חכמים), שאומרים לנודר המתחרט שלוש פעמים: “מותר לך, מותר לך, מותר לך”. אבל קרו מקרים של שכחה: הנודר שכח לקיים את הנדר וגם להתיר אותו, ומכאן התרת נדרים של כל הצבור פעם אחת בשנה בערב יום־הכפורים, יום סליחה ומחילה.

מתי נוצרה התפילה “כל נדרי” אין לדעת, אבל אין ספק, כי היתה קיימת כבר בימי הגאונים מן המאה השמינית והלאה וגם קודם לכך, והלשון הארמית, שבה היא נאמרת, מוכיחה זאת, כי היהודים השתמשו בזמן ההוא בשפה הארמית, שהיתה נהוגה בבבל. ב“סידור רב עמרם גאון” (הגאון שערך את סידור התפילה) במחצית השניה למאה התשיעית נמצאת התפילה הזאת בעברית צרופה: “כל נדרים ואסורים ושבועות וקיומין וחרמים שנדרנו ושאסרנו שחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום כפורים שעבר עד יום כפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו אין כאן נדר וכו' ויש כאן מחילה, סליחה וכפרה”. זו היתה, איפוא, התרת נדרים צבורית, שבעלי הנדרים היו אומרים: “כל נדרי… כלהון אחרטנא בהון” וכו‘. בית הדין היה משיב: כלהון יהון שרן, שביקין וכו’. ומשום זה גם אומרים “כל נדרי” שלש פעמים. אבל היו גאונים, כגון הרב האי גאון, בנו של ר' שרירא גאון (939 – 1038), שכתב לשואלים אותו: אין אנו מתירים נדרים בין בראש שנה ובין ביוה"כ ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זאת. גם גאונים אחרים התנגדו לכך וקראו לזה מנהג שטות, בחששם פן יטעו “עמי הארץ” ויחשבו כי “כל נדרים וחרמות שלהם בטלין בכך וינהגו קלות ראש בנדרים”.

אבל המנהג התפשט ונתקבל גם בספרד וגם בארצות צרפת ואשכנז, וגם הנוסח השתנה קצת. תחת אשר הנוסח הקדמון היה: “מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה”, הנהיג רבנו תם (אחד מבעלי התוספות הגדולים, נכדו של רש"י) לאמר: “מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה” הוא הדגיש בפירוש, כי התרת נדרים זו באה רק על נדרים, שאדם נודר בינו לבין עצמו, או בינו לאבינו שבשמים, אבל דבר שבין אדם לחברו אין יכולים להתירו, ומי שהשביעו חברו אין ביטול זה מועיל ולא כלום.

מובן מאליו, שהנוצרים צוררי היהודים השתמשו בתפילה זו להוכיח, כי אין לסמוך על שבועתו של יהודי, שהרי הוא מבטל אותה למפרע לשנה שלמה. הם לא השגיחו בהטעמת הרבנים, שהתרת נדרים זו באה רק בין אדם לעצמו ולא לאחרים, ולכן נמצאו שופטים נוצרים שלא השביעו את היהודים כלל או חקקו חוקים מיוחדים בנוגע לשבועת היהודים. היו רבנים שהוכרחו להתנצל בפומבי על הנוסח של כל נדרי, ורבנים ידועים אמרו לבטל את התפילה. במאה השמונה־עשרה, באספת רבני אשכנז, הוחלט לבטל אותה, וכן גם בקהילות רבות שבאמריקה, אף על פי שדעת החרדים לא היתה נוחה מזה.

נגינת כל “נדרי” היא, כנראה, עתיקה מאד (אבל לא נתקבלה אצל הספרדים). אותן הקהילות שביטלו את “כל נדרי”, אומרים במקומה תפילה קצרה אחרת בניגון “כל נדרי” לפני תפילת מעריב.


מהי “העבודה” ביום הכפורים?    🔗

כידוע, אסור היה להיכנס אל קודש הקדשים שבהיכל גם לכהן הגדול, חוץ מפעם אחת בשנה, ביום הכפורים, ולשעה קלה – להקטיר קטורת ולהוציאה. ב“תורת כהנים” (ספר ויקרא פרק ט"ז) כתוב בפרטות איך יבוא הכהן אל קודש הקדשים: אילו בגדים יהיו עליו, איך יטבול ויטהר וכו'. בתקופת הבית השני התפתח הטקס יותר ויותר, וחכמי המשנה הקדישו לו מסכת שלמה (“יומא” – “היום” – יום הכפורים) ובה כל פרט ופרט של “עבודת היום”, מראשית פרישתו של הכהן לחצר המקדש ולאוּלמיו, שבעה ימים לפני יום הכפורים, כדי ללמוד את עניני עבודת “היום” לפרטיה מפי זקני הכהנים, שראו בעיניהם את מעשה הכהנים הגדולים שלפניהם.

שמוּר אתנו תאור ה“עבודה” מפי עד ראיה, מפי שמעון בן סירא (לפני תקופת החשמונאים), שראה בעיניו את עבודת אחד הכהנים הגדולים, המצוינים והחשובים ביותר, והוא שמעון הצדיק. במליצות נשגבות הוא מתאר בספרו את כניסתו של הכהן הגדול אל קודש הקדשים לפני כל הקהל העצום, שנתאסף על הר הבית:

מה נהדר בהשגיחו מאוהל,

ובצאתו מאת הפרוכת:

ככוכב אור מבין עבים,

וכירח מלא בימי מועד.

כשמש משרקת אל היכל מלך,

וכקשת נראתה בענן.

כפרח לבנון בימי קיץ,

וכאש לבונה על המנחה.

כזית רענן מלא גרגר,

וכעץ שמן מרוה ענף.

בעטותו בגדי כבוד,

והתלבשו בגדי תפארת.

בעלותו על מזבח הוד,

ויהדר עזרת קודש.

סביב לו עטרת בנים,

כשתילי ארזים בלבנון.

ויקיפוהו כערבי נחל,

כל בני אהרן בכבודם.

אז יריעו בני אהרן,

בחצוצרות מקשה,

ויריעו וישמיעו קול אדיר,

להזכיר לפני עליון.

כל בשר יחדיו נמהרו,

ויפלו על פניהם ארצה.

ויתן השיר קולו,

ועל המון העריבו רנן.

וירונו כל עם הארץ,

בתפלה לפני רחום,

עד כלותו לשרת מזבח.

אז ירד ונשא ידיו.

על כל קהל ישראל…

(חכמת בן סירא השלם, מוגה ומסודר מאת מ"צ סגל)

בתקופה שלאחר החורבן השתמשו הפיטנים בתיאור יקר זה והלבישו מחלצות מליציות את “העבודה”. במחזורים שלנו ישנן שתי “עבודות” כאלה: האחת מתחילה במלים “אמיץ כח ורב אונים” – לרבי משולם ברבי קלונימוס (ראשי פרקים בסוף “העבודה”), והשניה מיוחסת לפיטן קדמון רבי יוסי בן יוסי, שזמנו, כנראה, לפני ר' אליעזר הקליר (במאה השביעית). ה“עבודה” מתחילה בבריאת העולם, מאדם הראשון ועד אהרן הכהן, עוברת לתיאור ליל העבודה ויומה עד צאת הכהן מבית המקדש, אחרי כלות העבודה, וגומרת:

אשרי עין ראתה כל אלה –

הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

חלקי ה“עבודה” מושרים ע“י החזן וקהל משורריו, ולפי דעת חוקרים יש בנגינה זו הד של שירת בית המקדש. ה”עבודה" היא חלק עיקרי בתפילת “מוסף” של יום הכפורים.


מהו שאומרים “אץ קוצץ”?    🔗

“אץ קוצץ” היא התחלתו של פיוט לרבי אליעזר הקליר לפרשת “זכור”, השבת שלפני פורים.

ולשון הפיוט הוא כך:

"אָץ קוֹצֵץ / בֶּן קוֹצֵץ/ קְצוּצַי לְקַצֵּץ /

בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ / לֵץ

בּבוֹא ללוֹצץ / פּלּץ ונתלוֹצץ".

והמובן הוא: המן הרשע, בן בנו של עמלק, מיהר לקצץ בישראל ולרצץ את הרצוצים ולבסוף הוא עצמו פולץ ונתרוצץ. חרוזים אלה שאין בהם כל יופי של פיוט, בלתי אם צלצול אותיות מייגע (אליטרציה בלע"ז), היו למשל לדברי חריזה קשה הצורמת את האוזן ואין בה רוח שירה אמתית. אומרים: פלוני הסופר כותב בלשון “אץ קוצץ”.


איך סודרה ההגדה של פסח ומה חלקיה העיקריים?    🔗

בפעם הראשונה אנו מוצאים הגדה סדורה בכל חלקיה, כמעט כמו בימינו, חוץ מן הפיוטים האחרונים, ב“סדור רב עמרם גאון”. כן נמצאת ההגדה סדורה יפה ב“יד החזקה” להרמב"ם בסוף “הלכות חמץ ומצה”. אולם כמו כל התפילות שנלקטו מן המשנה, התלמוד והאגדה, כך גם חלקי ההגדה של פסח נמצאים כבר במשנה ובגמרא וכו‘. ויש לשער, כי כבר בימי הפסח האחרון, שנעשה בימי הבית הראשון, בימי המלך יאשיהו, לא היתה המטרה לאסוף את המוני העם ולהורותם איך מבשלים את הפסח והקדשים “בסירות ובדודים” (דברי הימים ב', ל"ה), כי אם גם להלל את ה’ “בדברי דויד ואסף”, כמו שנעשה בימי חזקיהו (דבה“י ב', כ”ט), ובודאי גם קיימו מצות התורה: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים”.

נראה שכבר בתקופה הראשונה לבית השני היו קבועים פרקי תהלים, שהיו שרים אותם בזמן הקרבת קרבן פסח, הוא ההלל הגדול (הלל המצרי). נראה שהיו שרים את המזמורים הללו בשעת האכילה, והוסיפו עליהם איזו “הגדות”, כפי שנמצא בתורת משה. במשנה (פסחים פרק י') נמצאים פרטים רבים של ההגדה, ורבן גמליאל (בודאי הראשון) היה אומר: “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור” – הרי שכבר נקבע לחובה לאמור דברים אלו בשעת אכילת הפסח, ובודאי היו מוסיפים גם קצת שירים ורננים והגדות שונות.

בנוגע לקושיות ישנם חלוקי דעות. בירושלמי נמצאות רק שלש קושיות: טבול (שאין אנו מטבילין וכו'), מצה (הלילה הזה כולו מצה) וצלי (שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלוי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי). במשנה ישנן ארבע קושיות (נוספה הקושיא של מרור ושאר ירקות). אפשר שבתחילה היו רק שלש הקושיות שבירושלמי, אך אחרי חורבן הבית לא שאלו על הצלי והוסיפו את הקושיא של מרור ושאר ירקות, ובכדי להשלים עד מספר 4 הוסיפו גם את הקושיא של הסבה (שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים, הלילה הזה כולנו מסובים). יש לציין, שהמספר ארבעה משמש בהגדה של פסח גם לדברים אחרים: 4 כוסות, 4 קושיות, 4 בנים, כנראה לרמז על ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (פרשת וארא). הרמב"ם בהגדרתו מונה חמש קושיות, אבל הוא מוסיף: בזמננו אנו אין שואלים את הקושיא צלי.

מכל זה אפשר להסיק, כי החלק העיקרי בהגדה הוא (מלבד הקידוש) ההלל הגדול, עד נשמת כל חי ועד בכלל. אח"כ הוסיפו גם אגדות ודרשות שונות, כמו של ר' אלעזר בן עזריה, ושל המסובים בבני ברק. הפסקא “הא לחמא עניא” הוכנסה אחרי החורבן, והמלים “ייתי ויפסח” אין מובנו לאכול את קרבן הפסח, כי אם לאכול סעודת הפסח. אחר כך הוסיפו: “בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” וכו' עד “אשר גאלנו וגאל אבותינו”, וזהו שנאמר במשנה (פסחים י'): מתחיל בגנוּת (היו עובדי כוכבים) ומסיים בשבח – (שגאלנו וגאל אבותינו וכו'). וככה היו יושבים ועוסקים ביציאת מצרים כל הלילה.

הפיוטים “אומץ גבורותיך”, “ואמרתם זבח פסח” נכללו בהגדה במאה העשירית בערך, והם פיוטים לתפילת שבת הגדול. “אדיר הוא” ו“אחד מי יודע”, פזמונים אלה הושרו בתקופה מאוחרת גם בחגים אחרים, מלבד בפסח. ו“חד גדיא”, נתחבר, כנראה, באשכנז (בהגדות של הספרדים איננו) במאה הט"ו, וכמוהו נמצא בשפת אשכנז ובשפה האנגלית של התקופה ההיא.

מזמן עתיק התחילו לסדר את ההגדה בתור ספר תפילה מיוחד לפסח (כבר אצל הרמב"ם אינה נכללת בספר התפילה) ומאז נדפסו סדרי הגדה למאות. מעריכים את מספר המהדורות עד סוף המאה התשע־עשרה לאלף, ומאז נוספו עוד במספר עצום.

את ההגדה התחילו לתרגם בזמן עתיק לרומית, ליונית ועוד, וביחוד לשפות שהיהודים דברו בהן בגלותם. רש“י, שגם הוא סידר את ההגדה, מיעץ אחרי קריאת ההגדה “לחזור אותה בלע”ז”, כלומר לתרגמה בשביל אלה, שאינם מבינים אותה בעברית, ביחוד לנשים ולילדים. בזמננו אנו נמצא תרגום ההגדה בכל הלשונות האירופיות והמזרחיות.

ההגדה שימשה מאז חומר לציור. רבות מהן יקרות־ערך מצוּיות בבתי הנכות אשר בערי אירופה. ידועה ההגדה המצוירת שבסריבו (בבית הנכות העירוני שם). ביחוד ידוע הציור הקלאסי של ארבעה בנים מתוך ההגדה ההולנדית.


מהו תכנו של הפיוט “אקדמות”, מתי נתחבר ועל ידי מי?    🔗

הפיוט הנשגב “אקדמות”, שקוראים בבית־הכנסת בחג השבועות, הוא שירה כתובה בלשון ארמית מליצית ומכיל תשעה חרוזים, שכולם נגמרים באותיות תא.

אקדמות מלין ושריוּת שוּ – תא

אולא שקילנא הרמן ורשו – תא וכו'.

(בעברית: ראשית מלין ומפתח שיח, תחלה אטול הסכמה ורשות).

ראשי החרוזים מסודרים על פי אלפא ביתא כפול, ואחרי גמר האלפא ביתא שם המחבר: “מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים. אמן, חזק ואמץ”. הפיטן היה ש“ץ (שליח צבור) בבית־הכנסת אשר בוורמייזא (ווֹרמס בגרמנית) במחצית המאה האחת־עשרה, בזמנו של רש”י.

תוכן השירה: בחלק הראשון שבח ותהלה לרבון העולמים על בריאת העולם ועל בחירת עם ישראל להיות לו לעם סגולה, ובחלק השני – מעין ויכוח בין אומות העולם ובין עם ישראל הנרדף על ידם בגולה והנהרג על קידוש שם אלהיו. האומות מפתות את ישראל להתבולל ביניהם ולעזוב את תורת אלהיו, שהרי רק על אמונתו נהרג עם ישראל בכל הדורות. אבל בני ישראל משיבים להם, כי הם מקוים לאלהים ובוטחים בו. אמונתם חזקה, כי הוא יקבצם מגלותם וישיבם לירושלים וישלם גמול לשונאיהם. השירה נגמרת במלים:

מרומם הוא אלהין בקדמיתא ובתריתא

צבי ואתרעי בן ומסר לן אוריתא.

ובעברית:

מרומם הוא אלהינו בראשית ובאחרית,

הוא חמד ורצה בנו ונתן לנו את התורה.

הפיוט נתקבל ונתחבב כל כך על היהודים האשכנזים (במחזור הספרדים איננו) עד שקבעו לקרוא אותו באמצע קריאת התורה (אמנם אחדים מהרבנים התנגדו למנהג זה). הניגון הוא חד־גוני אבל מושך את הלב, כמו הניגון של “הרשות” לחתן תורה בשמיני עצרת (שמחת תורה). יש חושבים אותו לאחד הניגונים העברים העתיקים ביותר (אפשר מהד קולן של הנעימות בבית המקדש).

תרגום הפיוט לעברית נמצא במחזור “מועדים” בהוצאת “אמנות”.


אילו פיוטים נקראים “אזהרות” ומה תכנם?    🔗

“אזהרות” הם הפיוטים על תרי"ג מצוות (רמ“ח מצוות “עשה” ושס”ה מצוות “לא תעשה”) שנכתבו בקיצור ובחרוזים. הן נקראות אזהרות על שם הפיוט הראשון מסוג זה המתחיל: “אזהרות ראשית לעמך נתת”. הן נחשבות לפיוטים העתיקים ביותר מבית המדרש (מתיבתא) שבפומבדיתא לפני זמנו של ר' שרירא גאון. אחת מהן היא ה“אזהרה” המתחילה: “אתה הנחלת תורה לעמך”, נדפסה במחזורים לשבועות של האשכנזים. אזהרות כתב גם ר' סעדיה גאון וגם ר' שלמה בן גבירול, ורבים אחרים. זו של גבירול נגמרת בחרוזים אלה:

וְאֵלֶּה הַתּוֹרוֹת / יְסוֹדוֹת וּבְצוּרוֹת / וְלָהֵנָּה פֹארוֹת / כְּסַנְסַנֵּי תְמָרִים / יְמַהֵר אֵל עֶלְיוֹן / לְקַבֵּץ עַם אֶבְיוֹן/ וְיִבְנֶה הַר צִיּוֹן/ וְעֵמֶק הַפְּגָרִים / וְיָקִים אֶת סֻכּוֹ / וְיַגִיהַּ חֶשְׁכּוֹ / וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ / וְקַרְנוֹ יָרִים… /… וְאָז כָּל עַם שׁוֹגֵג / בְּרָעָה יִתְמוֹגֵג / לְקוֹל הָמוֹן חוֹגֵג / בְּשִׂמְחָה וְשִׁירִים / וְאֶל הַר הַגָּלִיל / נְהַלֵּךְ בֶּחָלִיל / וְאָז תַּחְפֹּץ כָּלִיל / וְאָז יַעֲלּוּ פָרִים.

הראב“ע (ר' אברהם בן עזרא) התנגד לבעלי ה”אזהרות“, משום שלא פרשו את המצוות כראוי לרוח חז”ל, ו“ביסוד מורא”, שער ב', הוא מלגלג ואומר: הם (מחברי האזהרות) דומים לאדם שסופר כמה הוא מספר העשבים הכתובים בספרי הרפואות, והוא לא יכיר מה תועלת בכל אחד מהם, – ומה יועילו לו שמותם?" והרמב“ם בהקדמתו לספר המצוות אומר: “אזהרות” רבות חוברו בספרד ע”י משוררים ולא רבנים.


מה הן “ההפטרות” ומה הן “ארבע הפרשיות”?    🔗

קריאת ההפטרה בשבת (כלומר: קריאה בנביאים אחרי קריאת פרשת השבוע בתורת משה) מנהג עתיק הוא, מהימים שלאחר עזרא הסופר, שתיקן את הקריאה בתורה. יש משערים, כי סופרי הדור ההוא רצו להשוות את הנבואה של “נביאי האמת והצדק” לתורת משה כדי להוציא מלבם של השומרונים את הזלזול שנהגו בדברי הנביאים, משום שלא האמינו ברוח קדשם. ואחרים מבארים, שהקריאה בנביאים התחילה בתקופת אנטיוכוס, שגזר על הקריאה בתורה, ולכן החליטו להסתפק לעת עתה בקריאה בנביאים ומעין המאורע, כלומר: פרק מנביא, שנמצא בו ענין על פרשת השבוע. למשל: בפרשת “ויחי”, שתכנה ימי יעקב האחרונים וצואתו לבניו וברכתו להם, מפטירים במלכים א' פרק ב' – “ויקרבו ימי דוד למות”. או: בפרשת “שלח”, שתכנה שליחת המרגלים בימי משה, מפטירים ביהושע פרק ב' – שליחת המרגלים בימי יהושע וכו' וכו'.

אבל יש יוצא מן הכלל “מעין המאורע”, והן ארבע הפרשיות שלפני חג הפסח:

א) השבת שלפני ראש חודש אדר נקראת “פרשת שקלים”, משום שבא' באדר “היו משמיעין על השקלים”: על מחצית השקל, שכל יהודי היה צריך לשלול לבית המקדש. ומשום זה קוראים בתורה למפטיר: “כי תשא את ראש בני ישראל” ומפטירים במלכים ב' פרק י"ב, אשר בו בא תיאור גבית כסף הקדשים לצרכי בדק הבית בימי יואש המלך ויהוידע הכהן הגדול.

ב) השבת שלפני פורים נקראת “פרשת זכור”, משום שקוראים בתורה למפטיר את הקטע: “זכור את אשר עשה לך עמלק” (סוף פרשת “כי תצא”) ומפטירים בשמואל א' טו – “פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל” – מלחמת שאול באגג (לפי המסורה היה המן מזרע אגג).

ג) הפרשה שלאחריה נקראת “פרשת פרה” (אדומה), סמל הטהרה, משום שרק טהורים ומטהרים באפר הפרה היו מותרים לבוא אל המקדש ולהקריב את הפסח ולאכול ממנו. קוראים אז בתורה בפרשת “פרה אדומה” במדבר י“ט, ומפטירים ביחזקאל ל”ו, שבו בא הפסוק: “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם”.

ד) הפרשה שלפני ראש חודש ניסן נקראת “פרשת החודש”, משום שבשבוע זה מודיעים על חודש האביב, ראשון לחדשי השנה, חודש, שחל בו חג הפסח. קוראים בתורה: פרשת חודש בשמות י“ב, ומפטירים ביחזקאל מ”ה: תיאור חיטוּא המקדש וטהורו לכבוד חג הפסח.

פרשת שבת הגדול וההפטרה אינה בכלל ארבע הפרשיות, ו“שבת הגדול” היה נקרא לפנים גם השבת שלפני המועדים האחרים, לא דוקא של פסח.


מתי נתחברה תפילת “קדיש” ומה השתלשלותה?    🔗

תפילת “קדיש” ניתקנה לכתחילה לאמור אותה אחרי לימוד תורה שבעל־פה, אגדה או מדרש. ובלשון ארמית ניתקנה, לשון שהיתה מדוברת בפי יהודי ארץ ישראל – ביחוד “עמי־הארצות” – עד תקופת הגאונים האחרונים (בערך 900 שנה אחרי החורבן). בראשונה נזכרת תפילה זו ב“מסכת סופרים” (פרק י“ד, הלכה י”ב) בעברית יפה ונמלצת, ובנוסחה אחרת מאשר אצלנו:

“יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל עמו בית ישראל, תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב, והוא יבנה ביתו בימינו ויחון פליטתנו ופליטת עמו ישראל ברחמיו וכרוב חסדיו בשלום ובחן ובחסד וברחמים…".

משום שניתקן לכתחילה על הדרוש והאגדה בלבד, נקרא “קדיש דרבנן”. במשך הזמן, כשהוסיפו על עיקר התפילה גם עניני הלכות, כדי שיצאו עמי־הארץ ידי חובתם בלימוד תורה – קבעו קדיש גם אחרי התפילה והוא שנקרא “קדיש של צבור”.

ב“סידור של רב עמרם גאון” (850 – 880 בערך) – חבור המכיל בקרבו סדר התפילות בחול ובשבת ובימים טובים – נמצאת הנוסחה הקבועה של ה“קדיש”, זו שבנוסח אשכנז שבידינו. הרמב“ם הוסיף על הנוסחה גם את המלים “ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה”, נוסחה שהחזיקו בה הספרדים וגם “החסידים” שאחרי הבעש”ט (בעל שם טוב).

בימי ראשי גלותא, כשהיו מגיעים למלים: בחייכון וביומיכון – היו מוסיפים גם: “בחיי נשיאנו ראש גלות ובחיי דכל בית ישראל”. וידוע כי בימי הרמב“ם היו אומרים: בחייכון וביומיכון ובחיי מרנן משה בן מימון…”.

ב“סידור ר' עמרם” הנ"ל נאמר, כי גם אחרי תפילת “צידוק הדין” על מת בבית העלמין קוראין תפילת קידש בנוסחה זו: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיה ולמבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא ולמעקר פולחנא נוכראה מן ארעה וכו'. (בעברית: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא עתיד לחדשו ולהחיות המתים ולבנות את ירושלים עירו ולכונן את בית מקדשו ולעקור עבודה זרה מהארץ וכו'). אולם לא נזכר כלל קדיש של אבלים, שהתחיל נוהג אצלנו רק אחרי תקופת הגאונים, ומשערים, כי “חכמי אשכנז” הם שתיקנו אותו. וכך אנו מוצאים בספר “אור זרוע” לר' יצחק מוינא (במחצית המאה השלש־עשרה): “מנהגנו בארץ כנען (בארצות הסלאוים) וכן מנהג בני ריינוס לאחר שיאמרו הצבור “אין כאלהינו” עומד היתום ואומר קדיש, אבל בצרפת ראיתי, שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום, או נער שיש לו אב ואם”.

במשך הזמן נקבעו מנהגים רבים מאד בנוגע לאמירת הקדיש. אחדים קבעו לאמרו שנים־עשר חודש אחר הפטירה, ואחרים רק אחד־עשר חודש. יש שהקפידו שלא לומר קדיש על האם, אם האב חי. היו גם שאלות בדבר פטירת אדם בלי בן, אם מותר לבת לומר קדיש. יש גם שאלה ותשובה בנידון איש אחד, שציוה על בנו, שלא יאמר “קדיש” אחריו, ופסקו הרבנים שמצוה לקיים דברי המת ולא יגיד “קדיש”.

את הקדיש שלפני התפילה או אחריה היו נוהגים לומר בנגון מיוחד, וידוע נגוּן הקדיש של “ימים נוראים”, ביחוד של תפילת נעילה ביום הכפורים, שלפי דעת חוקרי נגינה ידועים יש בנגינה זו מעין הד לנגוני בית המקדש.


אימתי ועל ידי מי נקבע סדר התפילות (ה“סדור”)?    🔗

על פי המסורה תוקנו התפילות עוד בימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה. ואף על פי שחלק גדול של האומה כבר דיבר ארמית, תוקנו התפילות רק בעברית צחה וברורה, ויפה מבאר את הענין הזה הרמב“ם בספרו “יד החזקה” (חלק ראשון, הלכות תפלה, פרק א'): “כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע ונתערבו בפרס וביון ובשאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים ואותם הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, מכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחרת אלא בשיבוש, כמו שנאמר (נחמיה י"ג) ‘ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית’. ומפני זה, כשהיה אחד מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפצים (בקשות) או להגיד שבח הקב”ה בלשון הקודש עד שיעברו עמה לשונות אחרות. מכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו לתקן להם שמונה־עשרה ברכות על הסדר: “שלש הראשונות שבח לה' ושלש האחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלות כל הדברים, שהם כמו אבות (יסודות) וכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן. כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן לחכמים תפילות הללו, תפילה שלמה כתפילת בעל הלשון הצחה”. עד כאן דברי הרמב”ם.

ואמנם כל התפילות שלנו מזמן אנשי הכנסת הגדולה וכמעט עד תקופת הגאונים, סודרו רק בשפה העברית ורובן ככולן נמצאו או במשנה או בתלמוד בבלי וירושלמי. ואולם לא סודרו ע“פ הסדר והרשות היתה בידי כל אחד לקצר ולהרחיב כחפצו (על בעל תפילה שהיה יורד לפני התיבה והיה מאריך היו אומרים: “כמה ארכן הוא זה” ועל המקצר היו אומרים: “כמה קצרן הוא זה”). הראשון שסידר קובץ תפילות ועשה סידור תפילה בסדר ידוע הוא רב עמרם גאון (במאה־התשיעית). סדר התפילות הזה נשלח תחילה לספרד ומשם נתפשט בכל תפוצות ישראל. אבל לא נכנסו לסידור הזה הפיוטים והסליחות, כי עוד טרם נתפשטו בכל הקהילות ואמירתם היתה רשות ולא חובה. את סידור רב עמרם גאון מזכירים רש”י, הרמב"ם ובעלי התוספות, והוא ששימש יסוד לסידור תפילה בכל תפוצות הגולה. הסידור הזה של רב עמרם גאון מלוקט מכל התפילות שבמשנה ובתלמוד בבלי וירושלמי, ושחוברו בישיבות בבל. ולכן יש בין פרקי התפילה גם קטעים של מדרשים שונים הקשורים לתפילות, אבל אינם שייכים להן. הסידור מחולק לתפילת שחרית, מנחה, מעריב; גם תפילות כל החגים נמצאות בו ועוד ועוד.

הסידור של עמרם גאון, כפי שהוא במקורו, נדפס בפעם הראשונה במחצית המאה שעברה בורשא ושם באו גם נוספות רבות מדורות מאוחרים. בזמננו, בשנת תרע“ב, נדפס הסידור בירושלים ע”י ר' א. ש. פרומקין והוא הכניס אל תוכו גם חלקי תפילה אחרים של הזמנים המאוחרים.

רב סעדיה גאון סידר סדר תפילה, שנמצא בכתב יד במצרים ובאו בו תפילות בתרגום ערבי, כנראה מאת הגאון עצמו, שכידוע הצטיין בבקיאותו בשפה הערבית ותירגם גם את החומש לערבית.

נמצא גם סידור של רש"י שנדפס על ידי חברת “מקיצי נרדמים”.

אבל סדר התפילה המסודר ביותר, והוא כמעט כסידור הנמצא בידינו, הוא הסידור של הרמב"ם. נדפס בסוף החלק השני של “יד־החזקה” בשם “סדר תפילות כל השנה”, גם לימי החול וגם לימי השבת והמועדים ולימים נוראים. בסופו סדר ברכת ההפטרה וההפטרות גופן לשבתותיהן ולחגיהן.


 

מועדים ומנהגים    🔗

אימתי חל ראש השנה?    🔗

בתקופת המקרא (בימי הבית הראשון) לא היה יום ראש השנה קבוע. בתורת משה (שמות י’ב, ב'), נזכר רק החודש הראשון של השנה: “החדש הזה (חודש האביב) לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה”. במקום אחר נאמר: “וחג האסיף בצאת השנה”. (שמות כ“ג, ט”ז); “וחג האסיף תקופת השנה” (שמות ל“ד, ט”ז), ומזה אפשר להסיק, כי ראש־השנה היה באמצע החודש השביעי; וביחזקאל (מ‘, א’) נאמר: “בראש־השנה, בעשור לחדש”, הרי שראש־השנה היה בעשור לחודש, אבל לא נאמר באיזה חודש.

ועל ראש השנה, שאנו חוגגים עתה באחד לחודש השביעי (תשרי) נאמר בתורה: “יום תרועה”, “זכרון תרועה”. אבל מכיון שאחרי “יום תרועה” נזכר חג הסוכות, שזמנו בצאת השנה, הניחו חז"ל, כי היום הראשון בחודש הזה, שהוא יום תרועה, הוא גם יום ראש־השנה. והחכמים מצאו סמוכין לכך: על שנת היובל נאמר (ויקרא כ"ה, ח – ט) “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים – והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחדש” – הרי שהיובל מתחיל בשנת החמשים, בראש השנה שחל בחודש השביעי.

בנחמיה ח' מסופר איך חגגו את היום הראשון לחדש השביעי בפאר ובקדושה. “ביום אחד לחודש השביעי” הביא עזרא את התורה לפני הקהל, “ויקראו בספר תורת אלהים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים, ואזני כל העם אל ספר התורה ויבינו במקרא… ויאמר נחמיה ועזרא הכהן לכל העם: היום קדוש הוא לה' אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו… לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדות ד' היא מעוזכם… וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה..”.

מכאן מסיקים החוקרים, כי יום ראש השנה בחודש השביעי (תשרי) נקבע בתקופת עזרא ונחמיה.

אבל בימי הבית השני, בתקופת התהווּת המשנה, כבר נזכר היום הראשון לחודש תשרי כראש השנה קבוע ועומד. במשנה ראשונה של מסכת “ראש השנה” כתוב: ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים (למלכים – היינו: מלך עברי שמלך בשבט או באדר – לא פחות משלשים יום – משהגיע א' בניסן כלתה לו שנה ומתחילים למנות לו שנה שניה. ולרגלים – היינו: חג־הפסח נחשב לחג ראשון לעניני הלכות ידועות. (פירוש ר' עובדיה מברטנורא). באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה (שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת). באחד בתשרי: ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, ובית הלל אומרים בט"ו בשבט (לענין מעשר פירות). והוסיפו שם עוד: בראש השנה (מעתה מונח קבוע ליום א' בתשרי) כל באי העולם עוברין לפניו כברי מרון (ככבשים שמוציאים אותם דרך פתח קטן, כדי למנותם), כלומר: כל בני האדם נדונים ביום זה, ומשום כך נקראים ימי ראש־השנה – ימי הדין.


מהי “שמחת בית הַשְׁאוּבָה”?2    🔗

מכל שלש הרגלים (פסח, שבועות, סוכות), שבהן היו המוני היהודים עולים לירושלים לֵרָאוֹת את פני ד' בתקופת הבית השני, היה חג הסוכות מצוין ברבוי האוכלוסים ובשמחת העם הנאסף, ומשום זה קראו לחג: “זמן שמחתנו”. בפסח ובשבועות היו האכרים עסוקים בקציר השעורים, בזריעת תבואת הקיץ ואחר כך בקציר החטים ובבציר. אבל בחג השנה, בתקופת האסיף, שעה שכבר נאספה התבואה, היתה העליה לירושלים מרובה מאד ושמחת החג גדולה. הכהנים והלויים בירושלים, שהעולים היו מעניקים להם ביד רחב מפרי אדמתם, היו מכינים מעונות ואוהלים בעיר הקודש ומחוצה לה בשביל כל העולים, ולא היה אדם אומר: “צר לי המקום ללון בירושלים”.

עיקר השמחה היתה בחצר בית המקדש, שהיתה מכילה רבבות אנשים, נשים וטף.

האגדה מפליגה בשמחה זו: “מי שלא ראה שמחת בית השאובה לא ראה שמחה מימיו”. בעזרת הנשים היו מתקנים מנורות של זהב וספלים בראשיהן, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן, של מאה ועשרים לוג, היו מטילים את השמן לכל ספל – ולא היתה חצר בירושלים, שאינה מאירה מאור בית השאובה.

חסידים ואנשי מעשה (רודפי־מצוה) היו מרקדים לפני העם באבוקות של אור שבידיהם והיו אומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלויים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר אין מספר עמדו על חמש־עשרה מעלות, שעליהן לויים עומדים בכלי שיר ואומרים שיר. ושני כהני עמדו בשער העליון ושתי חצוצרות התרועה בידיהם. תקעו והריעו ותקעו – והיו תוקעים והולכים עד שמגיעים לשער היוצא ממזרח. משם היו יורדים אל השלוח לשאוב מים. משם חזרו אל שער המים ועלו שוב להר הבית אל מקום המזבח והיו נוסכים את המים על גבי המזבח – מנהג עתיק מימי השופט שמואל, שכן נאמר שם (שמואל א‘, פרק ז’, ז'): "וישאבו מים וישפכו לפני ד' ".

אמרו עליו על הלל הזקן (זקן בחכמה) שהיה שמח בשמחת בית שאובה ואומר כן: אם אני כאן – הכל כאן, ואם אין אני כאן – מי כאן" (כלומר: כל יחיד צריך לראות עצמו כאילו הוא הכל" ולזרז את הבאים אמר כן).

ביחוד היתה השמחה גדולה אחת לשבע שנים, ככתוב במשנה תורה (דברים ל"א, י’–י”ב) “מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל. הַקְהֵל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' אלהיכם ושמרו לעשות כל דברי התורה הזאת”.

זה היה “יוֹם הַקְהֵל” שנזכר בתלמוד, וזו היתה שמחה עממית, אחת לשבע שנים, מעין האולימפיאדה היוונית, שהיתה אחת לארבע שנים, וכמובן, בהבדל של אופי החגיגה והחוגגים.


מתי ואיך עושים השומרונים את הפסח?    🔗

השומרונים אין להם קביעות בעיבור השנים ובמולד הלבנה, כמו שיש ליהודים. אין הם מקדשים את החודש על פי הראיה – כמונו לפני תקופת המשנה וכמושלמים גם עתה. לוח השנה של השומרונים נקבע על פי חוקים מיוחדים, שהם מיחסים אותם לפנחס בן אלעזר הכהן בימי משה רבנו, והכהן הגדול שלהם מפרסם כל חצי שנה לוח מיוחד, וממנו יודעים אנשי קהלתו מתי חלים החגים: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכפורים וסוכות. ולפיכך חל אצלם לפעמים ניסן חודש אחר ניסן שלנו, והפסח שלהם חל ביום פסח שני שלנו, היינו בי"ד באייר, וגם ימי החודש יש שהם מאוחרים ביום או ביומים.

השומרונים מבדילים בין חג זבח הפסח, שהוא בי“ד בניסן, ובין חג המצות שמתחיל בט”ו בניסן. את זבח הפסח הם מקיימים עד היום בהקרבת קרבן, שהוא, כנראה, מעין הקרבת קרבן הפסח של היהודים בתקופה שלפני חורבן הבית, רק בלי מזבח.

ימים אחדים לפני י“ד בניסן מתכנסים כל השומרונים (כולם כמעט גרים בשכם) ויחד עם משפחותיהם הם עולם אל הר הברכה, הוא הר גריזים, אשר מדרום לעיר, ונוטים להם אוהלים בקרבת המקום שהוא כעין מזבח להקרבת הקרבן. הם מכינים מקודם, כפי שכתוב בתורה, “שה תמים זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים”, ובי”ד בניסן בערב, לפני הקרבן, הם קוראים בקצב אחד ובשירה מונוטונית את פרשת החג ופסוקים מן התורה. ואחר שניתן האות ע“י אחד הכהנים, הם מתחילים בסדר זבח קרבן הפסח. לאחר גמר השחיטה בודקים את הגדיים השחוטים, מפשיטים את עורם, מפרידים את החלב ויתר החלקים ותוקעים את הגויה על שפודי־עץ מוכנים לדבר. וכמו שנאמר במשנה (פסחים פרק ז' משנה א'): “כיצד צולים את הפסח? – מביאים שפוד של (עץ) רמון, תוחבו מתוך פיו (של הקרבן) עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו”. לאחר זה שמים את השפודים בתוך כבשנים מוסקים מבעוד יום וסותמים אותם למעלה בענפים, בחומר ובעלים ומשהים אותם בתנורים אלה כארבע שעות עד קרוב לחצות. כל הזמן הזה הם עוסקים בתפילות, בפסוקי דזמרה ובקריאת התורה. סמוך לחצות מתאספים כולם מסביב לתנורים, פותחים את פיהם להוציא את הקרבנות הצלויים, מוציאים את השפודים מהם ושמים את הגדיים הצלויים בגיגיות המוכנות לדבר. כל משפחה נוטלת את שלה אל אהלה. כאן אוכלים הגברים את בשר הקרבן, כ”שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם ואוכלים אותו בחפזון", ככתוב בתורת משה. גמרו לאכול את הזבח הם מחלקים את השאר בין הנשים והילדים, אבל אינם נותנים לזר לאכול ממנו, ככתוב: “וזר לא יאכל בו”. לאחר הקרבן הם מאספים את השירים וזורקים לתוך האש, לקיים מה שנאמר: “ולא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו”.

ממחרת זבח הפסח, מתחל חג המצות, הנמשך שבעה ימים. את המצות הם אוֹפים מדי יום ביומו, פתות רכות ודומות קצת למצה שמורה של הספרדים.


מהי מנחת העומר וספירת העומר מהי?    🔗

מנחת העומר, עומר התנופה. כשישב ישראל על אדמתו ובית המקדש היה קיים לא היו אוכלים מיבול השנה עד הקריבם מנחה במקדש מהתבואה החדשה. ואיזוהי תבואה שמבכרת במוקדם בארץ? הרי היא השעורה. בנחל קדרון ועמקיו, ביריחו וסביבתה או בנגב היא מבכרת וממקומות אלה היתה המנחה מובאת ביום ששה עשר לחודש ניסן, ככתוב בתורה (ויקרא כ“ג, י”א) “ממחרת השבת יניפנו (את העומר) הכהן”, וקבלה היתה בידיהם כי השבת האמורה כאן הוא יום ראשון של חג הפסח, ולא “שבת בראשית” (שבת של השבוע). ולפי שהצדוקים היו חולקים על קבלה זו והיו מפרשים את המלים “ממחרת השבת” לפי פשוטן: למחרת יום השבת, שחל אחרי יום ראשון של פסח – תקנו הפרושים וחברי הסנהדרין לעשות “עסק גדול” (פרסום) להבאת מנחת העומר. עוד בערב יום טוב היו בוחרים את המקום לקציר השעורים, והיו כורכים את השבלים “במחובר לקרקע כדי שיהא נוח להיקצר”. ולמחרתו, ביום החג, היו מתכנסים לשם מעיירות הסמוכות. אך באה השמש היה הקוצר (ובשבת היו שלשה קוצרים: קצירת העומר דוחה את השבת) שואל את הנאספים שלש פעמים: אקצור? והנאספים עונים שלש פעמים: הן. – “עומר זה?” – והנאספים עונים: הן! ובשבת היה שואל הקוצר: בשבת זו? והמתכנסים עונים: הן, הן, הן! אחרי כן היו מביאים את התבואה הנקצרה אל העזרה, חובטים את התבואה וזורים ובוררים ומהבהבים כדי שיהיה קלוי באש – והרוח מנשבת ומיבשת אותה, ונותנים אותה לריחיים וטוחנין אותה, כדי להוציא מהגרגרים עשרון, שהוא מנופה יפה, ובוללין אותו בלוג שמן והכהן מניף על המזבח, כדרך שהוא עושה בכל המנחות שבמקדש. אחרי זה מותר היה לאכול מהתבואה החדשה ו“משקרב העומר – יוצאין ומוצאין שווקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי”.

גם בזמננו יש שנזהרים לאכול “חדש” לפני הפסח.

וספירת העומר קשורה במנחת עומר. מיד לאחר הקצירה, בליל הששה עשר לניסן, היו מתחילים לספור ארבעים ותשעה ימים (“שבע שבתות תמימות”), לילה לילה ומספרו. וכן נוהגים עד עכשיו, ומונים את הימים על פי השבועות (למשל: “היום שמונה עשר יום, שהם שני שבועות וארבעה ימים לעומר”) ומברכים “בשם ומלכות”. נראה, שהמנהג השתרש ביותר אחרי קרע הקראים, שגם הם, כצדוקים, פירשו “ממחרת השבת” – אחרי יום השבת ממש, וכן הם נוהגים גם עכשיו ואינם חוששים לכתוב “שבע שבתות תמימות”, ולכן יש שמפסח עד שבועות שלהם עוברים יותר משבעה שבועות.

בזמן פריחת הקבלה הכניסו ל“ספירת העומר” גם ענין של עשר ה“ספירות” – הנאצלות מהשכינה – אבל הסתפקו בשבע: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ותקנו תפילה מיוחדת “לתקן מה שפגמו בספירה…”.


מהו ל"ג בעומר?    🔗

ל“ג בעומר הוא היום השלשים ושלשה מהיום הראשון לספירת העומר – ט”ז בניסן – וחל תמיד ביום י”ח באייר. היום הזה נחשב ל“מועד קטן”. היסוד האמתי לחגיגת היום אינו ידוע. מיחסים אותה לדבר אגדה שבתלמוד (יבמות ס"ב): “שנים עשר אלף זוגים (זוגות) תלמידים היו לו לרבי עקביא וכולן מתו בפרק אחד… מפסח עד עצרת” (שבועות). והמדרש משלים את האגדה: “וביום ל”ג בעומר פסקו מלמות“. המקובלים העלו את מדרגת היום, שהוא לדעתם יום פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי (לו מיוחס ספר הזוהר), וקוראים לו “הילולא דר' שמעון בן יוחאי” (הילולא – חתונה, ובהשאלה פטירתו של צדיק). בערב זה מדליקים נרות ומשיאים משואות על קברו במירון אשר בגליל העליון, סמוך לצפת. אבל גם בירושלים עושים בל”ג בעומר “הילולא דשמעון הצדיק” על קברו בצפון ירושלים. לא ידוע מי הוא שמעון זה ועל כן יש לשער, כי עיקר החגיגה הוא על שמעון – לא שמעון בן יוחאי, ולא שמעון הצדיק, כי אם שמעון בר כוכבא, ו“המגפה” שנזכרה בתלמוד – היא המגפה שהיתה בעשרים וארבעה אלף תלמידיו־חילותיו של ר' עקיבא, שבאו לעזרת שמעון בר כוכבא ונגפו לפני צבאות רומא, אבל ביום ל“ג בעומר נחלו, כנראה, נצחון – “ופסק הדֶבֶר”. וכאשר נסתיים המרד בתבוסה גדולה חששו להזכיר את השם שמעון בר כוכבא ותלו את ה”נצחון" בהילולא של “שמעון בר יוחאי” או ב“שמעון הצדיק”.

ואם אין ראיה לדבר, זכר לדבר יש: המנהג העתיק, שביום זה יוצאים ילדי ישראל – מהחדרים ומבתי־הספר – אל השדות והיערות מזוינים בקשת וחץ…


מה הם שלושת ימי הגבלה?    🔗

שלושת הימים שלפני חג השבועות (יום ג‘, ד’, ה' בסיון) נקראים ימי הגבלה, על שם הכתוב בפרשת מתן תורה (שמות פרק י“ט, י”א–י"ב) “והיו נכונים ליום השלישי… והגבלת את העם סביב (הר סיני)”, וביום השישי לחודש ניתנה התורה.

לפי אגדה אחרת ניתנה התורה ביום שלישי לחודש סיון. וזהו דרושו של גלילי אחד לפני רב חסדא: ברוך המקום, שנתן תורה משולשת (תורה, נביאים, כתובים) לעם משולש (כהנים, לויים, ישראלים), על ידי שלישי (משה, שלישי ללידה: מרים, אהרן, משה), ביום שלישי (לחודש, ככתוב: ויהי ביום השלישי), בחודש שלישי (סיון).


מדוע קוראים בבית הכנסת מגלת רות בחג השבועות?    🔗

מנהג קדום הוא בישראל לקרוא חמש המגילות שבמקרא (שיר השירים, רות, איכה, קוהלת ואסתר) בצבור בזמנים שונים, כל מגילה בזמנה, עפ“י הסדר מחג הפסח ואילך, ומגילת רות זמנה בחג השבועות. ועל טעם קריאת רות בחג השבועות אמרו חז”ל: ולמה קורין מגילה זו בחג השבועות, שמגילה זו כולה חסד (רות לנעמי, בועז לרות) והתורה כולה חסד וניתנה בחג השבועות. ועוד טעם יש: דוד המלך (שעל שושלת אבותיו מסופר במגילת רות בסופה) מת בעצרת (בשבועות) שחל להיות בשבת (מדרש רבה).


מהו צום שבעה־עשר בתמוז?    🔗

מלבד צום יום כיפור, שנזכר בתורה, נקבעו עוד מימי הנביאים האחרונים, בתקופת חורבן הבית הראשון, ארבעה צומות, והם: צום הרביעי הוא שבעה־עשר בתמוז, צום החמישי הוא תשעה באב, צום השביעי הוא צום גדליה, וצום העשירי – עשרה בטבת.

על המאורעות שקרו בשבעה עשר בתמוז מספרת המשנה (תענית ד, ו): חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות (ע"י משה רבנו) ובטל התמיד (בחורבן בית ראשון, משום שלא היו כבשים להקריב, כי באה העיר במצור, ובחורבן בית שני, מחוסר כהנים הראויים להקריב כהלכה – יוסף הכהן, ב“מלחמות היהודים”) והובקעה העיר, ושׂרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

מי הוא אפוסטמוס ששרף את התורה? יש משערים, כי הוא אנטיוכוס אפיפנוס הוא אפוסטמוס (השם נשתבש) והצלם בהיכל הוא צלם ציאוס (יוביס) היוני, שעליו מספר ספר חשמונאים א‘, פרק א’, נ"ד: “ובחמשה עשר בכסלו… נתנו שקוץ משומם על המזבח… וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש..”. ויש חוקרים המאחרים את המאורע עד אדריאנוס בימי מרד בר כוכבא, שאז נשלח יוליוס סוורוס שנקרא גם פאוסטינוס (וגם פה נשתבש השם) והוא שעשה את הנבלה, והפסל שהעמיד במקום הקדוש הוא פסל יופיטר. אך נראה הדבר, כי המדובר הוא במעשה שעליו מספר יוסף הכהן, כי בימי הנציב קומנוס (52 –48 לפני הספירה) "מצא אחד מאנשי הצבא (הרומאים) ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכלות אש. לבשורה זאת נזעקו כולם ברוח קנאתם לקדשיהם וכחצים עפים מכלי קלע רצו אל קיסריה לחלות את פני קומנוס לבל ימנע את מעשה נקמתו באיש, אשר הרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפייס אותו, ועל כן גזר להביא את איש הצבא ולהעלות אותו לגרדום בין מערכות המתלוננים עליו והיהודים שבוּ אל עריהם (מלחמות היהודים, ספר ב‘, פרק י’ב, ב’). יש לשער, ששם החייל הזה היה אסטפנוס ונשתבש לאפוסטמוס.

ואשר לשמירת ארבעת הצומות ידוע כי בשבעים שנות גלות בבל נשמרו הצומות האלה גם בין יהודי בבל. ועם ראשית בנין הבית השני נשלחו שלוחים מבבל לחלות את פני ד' (לשאול את הכהנים והנביאים): “האבכה בחודש החמשי, הנזר (או להנזר) – כאשר עשיתי זה כמה שנים?” (זכריה ז‘, ג’), ועל זאת באה התשובה: "אמר אל כל עם הארץ: “כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה – הצום צמתוני אני? – וכי תאכלו וכי תשתו – הלא אתם האוכלים ואתם השותים”… ובסוף נותן הנביא תשובה ברורה: “צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”.

במשך ימי הבית השני בטלו הצומות הללו, ורק אחרי חורבן בית שני חידשו את צום החמישי (תשעה באב, שנשרף בו הבית גם בשניה) ואת צום הרביעי, שהובקעה בו העיר גם בשניה (לפי יוסף הכהן). כן חודשו גם צום גדליה וצום עשרה בטבת.


 

ערים, מצבות ומקומות היסטוריים    🔗

מתי נוסדה ירושלים ומה פשר השם?    🔗

שנת יסודה של ירושלים לוטה בערפלי הדורות. אולם עוד בכתבי תל עמרנא (משנת 1580 לפני הספירה הרגילה, נמצאו בתל־עמרנא במצרים) נזכרת העיר אֻרֻשַׁלִם. בכתובת סנחריב (700 לפני הספירה) היא נקראת אֻרסַלִיממֻ. אך מקור השם אינו ידוע. המדרש רואה את השם ירושלים כעין צירוף המלה “יראה” (כך קרא לה אברהם אבינו בפרשת העקדה) ושם העיר שלם (על שמה נקרא מלכי צדק: “ומלכי־צדק מלך שלם”, בראשית י“ד, י”ח).

החוקרים סבורים, כי מוצא השם הוא בבלי “ארו – שלם”, עיר השלום, ובעברית עירושלם, והע' נשמטה. ויש אומרים, כי מקור השם הוא כנעני: ירוש – שלם, ירושת שלם, או ירו שלם יסוד שלם.


מהו “בנין הורדוס”?    🔗

המלך “האדומי” הורדוס, אחרי השמידו במזימות שונות ובאכזריות רצח את כל בית־החשמונאים, ואחרי דכאו את כל האומה – נתן את כל מרצו לבנינים נאים ולמצבות זכרון שישאו את שמו לנצח.

במקום הבנין הצנוע, בנין בית החשמונאים, מזרחית־דרומית להר הבית, בנה הורדוס לעצמו ארמון גדול, שהצטיין ברוב פאר והדר ובחמרים יקרים: שיש וזהב. הארמון נחלק לשני חלקים שנקראו בשמות רומיים על שם ידידיו ברומא, שסייעו לו להיאחז בארץ. מלבד זה בנה על הר־הבית במערבית־צפונית לו מבצר חזק וקרא לו בשם אנטוניא, על שם הקיסר אנטוניוס. הוא גם בנה ערים שלימות, וביניהן – את שומרון, עיר הכותים, שנחרבה ע"י הורקנוס הראשון, בנו של שמעון החשמונאי. הוא הקיף את העיר חומה נהדרה והביא אליה ששת אלפים יוונים ונתן להם לנחלה אדמה פוריה בסביבות העיר. בעיר פנימה בנה מקדש אלילים לכבוד אבגוסטוס (הקיסר הקדוש). זוהי העיר סבסטיה, שחרבותיה נשארו עד עתה.

הוא גם בנה נמל חדש במקום מגדל שרשון וקרא לו קיסריה, לכבוד קיסר רומי. הנמל הצטיין בגדלו ונחשב בזמנו לנמל הנוח ביותר בסוריא ובחופי ארץ־ישראל. באמצע העיר התנוסס מקדש לאלילים, לאבגוסטוס קיסר ועל ידו – פסל האלילה רומא. העיר קיסריה נבנתה במשך שתים־עשרה שנה והצטיינה בבניניה המפוארים והיקרים. העיר הזאת נעשתה אחר כך לאויבתה של ירושלים.

הורדוס בנה ערים גם לכבוד בני־משפחתו. לאמו בנה עיר אצל יריחו וקרא לה קפרוס, ולאביו בנה את המבצר אנטיפטרוס אצל כפר סבא, מבצר, אשר שרידיו נשארו עד היום. לזכרון שמו בנה מבצר על ההר אשר מול בית לחם וקרא לו הירודיון: הוא הקיף אותו מגדלים וארמונות נהדרים ופיזר כסף רב, כדי להעלות מים ממעינות רחוקים אל גבהי ההר.

מלבד בנינים אלה אשר ביהודה הראה הורדוס נדיבת־לב ביחס לערים אשר מחוץ לארצו: הוא הקים אצטדיונים לתרגילי מירוץ בעכו, בדמשק ובטריפוליס: בנה היכלות לאלילים בבארוֹת (ביירות) ובצור: בנה תיאטרונות בצידון ובלודקיה: פיזר כסף לרוב ליושבי האי רודוס, כדי שיתקנו את הצי, ועוד ועוד.

תכלית מעשי הורדוס אלה היתה לפרסם את שמו כחובב אמנות יוונית וכנדבן גדול. אבל האומה היהודית קללתהו על כך, כי כל הבנינים הללו נבנו על חשבון העם האומלל, מדמי מסים וארנוניות ששילם. אוכלוסי יהודה נדלדלו וכל עמלם הרב היה רק לטובת עמים זרים, לבנות ערים נכריות ולהעמיד בהן מצבות לקיסר.

בתוך כל הבנינים הללו עמד לו מקדש ה' העתיק, מימות חגי וזרובבל, בנין ישן נושן כחמש מאות שנה, כמחאה חיה על כל הפזרנות הרבה של הורדוס. ואז עלה על דעת המלך לבנות מחדש את מקדש ה‘, כעין היכל שלמה בשעתו, שיתאים לכל בניניו החדשים בארץ ומחוצה לה. כשנודע הדבר לזקני העם ולפרושים רעד לבם, בפחדם, פן יהרוס הורדוס את המקדש הישן ולא יבנהו מחדש, או פן יבנהו על פי תכנית בניני היוונים. הורדוס הבין את חששם של זקני האומה ואסף את כל חשובי העם ודיבר אליהם רכות, כי מטרתו היא לבנות את מקדש ד’ לפי תכניתו של המלך שלמה, שעד הנה לא נשלם בנינו. “בימי דריוש וארתחשסתא – אמר הורדוס – היו היהודים נכנעים לפרס וגם היו עניים במצבם החמרי. עכשיו כשיהודה עומדת ברשות עצמה, ואלוהים זכה את תושביה ברכוש ובעושר רב, והכנסותיה גדולות – הרי מן הראוי שיבנה המקדש כמו בתקופת שלמה”. וכדי להוכיחם, שבנין הבית ישלם מיד, ציוה להביא אלף עגלות מלאות אבני־שיש, ועשרת אלפים בנאים מומחים. הוא ציוה ללמד את עבודת הבנאות לאלף כהנים יודעי תורה, כדי שהם יבנו את קודש הקדשים לפי תכנית הפרושים, וכדי שעין זר לא תראה בהבנותו, הפרושים הסכימו להצעת הורדוס והבנין החל.

נראה, כי עבודת הקרבנות לא פסקה אף יום אחד. כשהכהנים בנו את קודש הקדשים פרשו מסביב מסך, כדי שלא יחלל איש את הקודש במראית עין. במשך שנה וחצי נשלמו הקירות וציפו אותם מבפנים זהב טהור, אבל מבחוץ היה חציו זהב וחציו אבן שיש לבן והיה מתנוסס למרחק גדול. יוסף הכהן מתאר את יפיו של המקדש, את אבני היסוד, שהיו גדולות ארבעים אמה (יותר מעשרים מטר), את העמודים שהיו אבן שיש אחת וגבהם חמש ועשרים אמה (כחמשה עשר מטר), את האולמים הרבים שהיו יפים מאד, אף על פי שלא היו עליהם פסילים וציורים. הבית היה גבוה מאה אמה (כששים מטר ויותר). כל השערים היו בעלי מדה אחת, ורק שער ניקנור, שנמצא ממערב לאולם ההיכל, רום קומתו הגיע עד חמשים אמה ודלתותיו ארבעים אמה, ובעשרו על על כל השערים והיה מצופה כסף טהור (לפי המשנה: נחושת קלל). גמר הבנין והחצר נמשך עוד שמונה שנים. הבנין היה נהדר עד להפליא. כל רואיו התפלאו על יפיו, והיה למשל: “מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו”. האגדה מוסיפה ואומרת: “כשהיו עסוקים בבנין בית המקדש בימי הורדוס היו יורדים גשמים (בחורף) בלילות, למחר נשבה הרוח והתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתם, וידעו שמלאכת שמים בידיהם”. העם התגאה על הבנין הזה ומכל אפסי ארץ יהודה, וגם מהמקומות שמחוץ לארץ, זרמו נדבות למקדש.

אבל לא עריץ כהורדוס יבין לרגשות האומה. כדי להראות את כניעתו לרומא ונאמנותו לשליטיו, ציוה לתקוע על גבי השער הראשי צורת נשר זהב גדול, סמלה של רומא וכניעת יהודה אליה. עבירה גסה זו של שימת פסל ותמונה בבית המקדש היתה ליהדות מעין העמדת צלם בהיכל, והעם נפגש בעומק רגשותיו הדתיים והלאומיים. הוא לא יכול לעשות דבר, אך מכאן התחילה התסיסה למריבות שבאו אח"כ.


מהי חקרא או אקרא, אי מקומה ומה תפקידה?    🔗

לאחר התבוסה המדינית במצרים התנפל אנטיוכוס אפיפנוס על ירושלים ביום השבת והרג בעם אנשים, נשים וטף, אשר שבתו את שבתם כחוק. כשברחו התושבים הנדהמים מן העיר הושיב בה המפקד אפולוניוס יוונים וסורים ואת השכונה העתיקה עיר דוד (דרומית־מזרחית לעיר, מעל להשלוח) הפך למבצר חזק וקרא לו חקרא או אקרא (מלא יוונית שפירושה מצודה). מצודה זו שמשה במשך שנים רבות מקום חניה לגדודי היוונים, על מזונם ונשקם, והיתה אבן נגף ומכשול לירושלים וליהודה כולה: סמל השעבוד לסורים. בכל שעה ושעה היו גייסות המצודה יכולים לחרוג ממקומם ולהתנפל על המקדש, על הר־הבית ועל העיר.

אחרי נצחונות יהודה החשמונאי, בכבשו את ירושלים ובטהרו את הר־הבית ואת המקדש (165), נשאר המבצר בידי הסורים, אלא שיהודה קבע על הר־הבית משמרות צבא יהודים, שלא נתנו לאיש לצאת מהמצודה (אגב: שם נמצאו גם מהמתיונים הקיצונים, “מרשיעי ברית”, שהיו עוזרים בהספקת מזון לאנשי המשמר היוני). כל ימי יהודה ויונתן אחיו לא יכלו צבאותיהם, מהיותם עסוקים במלחמות ביתר חלקי הארץ ובפחדם מפני הסורים, להוציא את הגייסות שבמצודה, אך יונתן הגביה חומת אבנים מסביב למצודה ולא נתן להכניס אליה מזון ומים, ואך בעזרת המתיונים היו מבריחים אליה צרכי אוכל. אולם אחרי המהומות אשר פרצו בסוריא ואשר עזרו לשחרורה של יהודה ולעמידתה ברשות עצמה (בשנת 142), נעתר שמעון לתת לנצורי המצודה, שכלה להם כל מזון ומים, לצאת בלי נשק וללכת לסוריא. הדבר קרה ביום כ"ג באייר, בשנת מאה ושבעים ושתים למנין שטרות (142 לפני הספירה הרגילה). ביום זה – כותב מחבר ספר החשמונאים – טיהר שמעון את המצודה מן השיקוצים ויבוא אליה בהלל ובכפּות תמרים ובכנורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובזמירות, כי נשמד אויב גדול לישראל, ויקבע לחוג את היום ההוא שנה שנה, ויבצרו את הבית אשר על יד המצודה (ספר החשמונאים א', פרק י"ג, נ–נב).

במגילת תענית כתוב: “בעשרין ותלתא (בירחא אייר) דלא להתענות, ביה נפקו בני חקרא מירושלים, מפני שהיו מצרים להם לבני ירושלים, ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה, וכשגברה יד בית החשמונאים הגלו אותם משם, ואותו היום שעקרום עשאוהו יום טוב”. חלקים אחדים של המצודה – השיקוצים – נהרסו, אבל את המצודה עצמה חיזקו וביצרו וקראו לה בשם עברי: הבירה (נחמיה ב‘, ח’), ופה, כנראה, עמד אחר כך גם ארמון החשמונאים.


איפה מקומו של נחל קדרון, מוצאו ותוצאותיו, ומה העתיקות שעל שפתו?    🔗

נחל קדרון, המפריד בין הר הצופים והר הזיתים מזרחה ובין ירושלים והר המוריה מערבה , מוצאו צפונית מערבית לירושלים (בגובה של 763 מטר מעל פני הים). הלאה מזה הוא נוטה בזוית ישרה לדרום והולך ומתעמק עד התאחדו עם גיא־בן־הינום (603 מ') ומשם הוא מתפתל ומתעמק עד הגיעו לים המלח בעומק של 396 מטר מתחת לפני הים (נמצא שמראשו ועד סופו יורד הנחל 1159 מטר).

העתיקות שבמורדי הר הצופים והר הזיתים מזה ובין העיר והר הבית מזה הן רבות, והחשובות ביותר הן:

בתחלת הנחל "קברי הסנהדרין" – שבעים ואחד כוּך חצובים במערה; “קבר שמעון הצדיק” (לא ברור איזה שמעון), שעל ידו עורכים בל"ג בעומר “הילולא”. על יד גשר קדרון התחתון נמצאת המצבה “יד אבשלום” ועל ידה “קבר יהושפט” (ואפשר משום כך נקרא חלק הנחל הזה בשם עמק יהושפט). על ידם – “בית החפשית”, מערת קברים חצובה בצלע ההר ועל כרכובה כתובת עברית עתיקה (בכתב מרובע), המעידה, שהיא שייכת למשפחת כהנים לבית חֵזיר. על יד בית החפשית מצבת קבר זכריהו הנביא.

לפני התאחד הנחל עם גיא־בן־הינום נמצא המעין גיחון. כאן במעבה הסלעים נחצבה ה“נקבה”, היא התעלה, שהעבירה את מי הגיחון, שהיה מחוץ לעיר, אל הברכה – ברכת השלוח – שבעיר פנימה. על יד תוצאות הניקבה נמצאה בשנת תר"מ “כתובת השלוח”, המספרת על אופן מלאכת התעלה וארכה. במקום חיבור העמקים הקדרון וגיא־בן־הינום נמצא המעין עין רוגל – באר עמוקה, שמימיה אינם פוסקים גם בימי הקיץ.

מכאן ואילך הולך הנחל ומתעמק, ובמקומות שונים נמצאים משני צדדיו חרבות ומנזרים עתיקים (מר סבא ועוד).


מהי הנקבּה3 שבירושלים ומה הכתובת?    🔗

המעין גיחון שבמזרח ירושלים היה מחוץ לעיר, וכדי להפריע את האויב בשעת מצור מלהשתמש במי המעין, נחצבה תעלה מתחת לאדמת הסלעים, שדרכה העבירו את מי הגיחון אל בריכת השילוח שבעיר פנימה, ואת המעין הסתירו מעין אדם. התעלה נעשתה בזמן מצור סנחריב בימי מלכותו של המלך חזקיהו (690–720), שעליו מסופר (מלכים ב‘, כ’, ב'): “ואשר עשה את הברכה ואת התעלה, ויבֵא את המים העירה”. ובדברי הימים ב‘, ל"ב, ל’ נאמר: “והוא, יחזקיהו, סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד”.

נקיבת התעלה נעשתה בדרך פרימיטיבית, כי לא היו אז אמצעי כיווּן לקו ישר בתחתית האדמה. התעלה מתפתלת לכאן ולכאן, ובמקום קו ישר של 335 מטר ארכה 533 מטר. רחבה כרוחב גופו של אדם, וגבהה כקומת איש, אבל אינה שוה בכל מקום.

על יד מוצא התעלה לבריכת השילוח נמצא בשנת תר"ם (1880) כתובת בכתב עברי עתיק, חקוקה בסלע, היא הכתובת העברית הקדומה ביותר והידועה בּשם “כתובת השילוח”. הכתובת מספרת על אורך התעלה ואופן חציבתה, שהוחל בה משני צדי ההר; על העובדים שנפגשו איש ברעהו “גרזן מול גרזן”, ואחר כך פרצו המים דרך התעלה אל הבריכה. ואמנם באמצע התעלה ניכר המקום, שבו נפגשו החוצבים.

וזו היא כתובת השילוח בכתב וניקוד של זמננו ובכתיב העתיק:

הַנְקִבָה. וְזֶה. הָיָּה. דְבַר. הַנְקִבָה. בְּעוד…

(מלים אחדות חסרות) הַגַרְזֶן. אִיש. אֶל רֵעו. ובְעֹד. שָׁלשׁ. אַמֹת.

לְהַכֹּ… ע קֹל. אִיש. קָרָא. אֶל. רֵעוֹ. כִּי. הָיְתָה. זָדָה. בַּצֻר.

מִיָמִן. אֶל. וּבְיוֹם. הַנְקִבָה. הִכּוּ. הַחוֹצְבִם. אִשׁ. לִקְרַת.

רֵעוֹ. גַרְזֶן. עַל. גַרְזֶן. וֵיֵלְכוּ. הַמַיִם. מִן. הַמוֹצָא. אֶל,

הַבְּרֵכָה, כְּמָאתַיִם. וְאֶלֶף. אַמָה. וּמְאַת אַמָה. הָיָה. גֹבַה.

הַצֻר. עַל. ראשׁ. הַחֹצְבִ (ם).

כל מלה נפרדת מחברתה ע"י נקודה; הכתיב חסר, ויש ללמוד ממנו על הכתיב העברי העתיק. מלה אחת – “זדה” – חדשה היא, ואיננה נמצאת לא במקרא ולא במשנה, וכנראה פירושה: פרצה.

כתובת יקרת ערך זו, המכילה שבע שורות, נמצאת עתה בבית הנכאת לעתיקות בקושטא. נעשו ממנה העתקות רבות בגבס.


מה הם “קברי המלכים” ואיפה הם?    🔗

בין הבנינים שהתנוססו בירושלים לתפארה בעשרות השנים האחרונות שלפני חורבן הבית השני, הצטיינו ארמון הילני המלכה בעיר התחתונה ומצבת (“נפש”) המלכה בצפון העיר.

והילני המלכה מי היא?

כעשרים שנה לפני החורבן, כשנציבי רומא כבר לחצו את יהודה בחזקה, אירע מאורע חשוב בתולדות עמנו: באשור העתיקה התיהדו מלכי מדינת חדייב המלך מונבז ואשתו הילני ובנם איצטוס, כנראה בהשפעת סוחרים יהודים מיהודה, שהיו באים לאשור לימי השוק. הבן איצטוס נסע ליהודה ללמוד תורה, ושם נימול וקיבל עליו כל חוקי היהדות. אחריו באה גם אמו הילני ליהודה, ולפי שהשנה היתה שנת בצורת שלחה המלכה לאלכסנדריה של מצרים לקנות על חשבונה חטים ולחלקן בין הרעבים ביהודה; ושוב שלחה לקפריסין לקנות דבלים של תאנים בשביל העניים. כשנודע המצב הזה לבעלה מונבז שלח גם הוא סכומים גדולים לירושלים לטובת העניים. הוא גם שלח את חמשת בניו הצעירים לירושלים ללמוד שם חוקת משה ומצוותיה על פי המקור העברי. הילני היתה אשה אדוקה מאד, ופעם בפעם היתה מביאה קרבנות להיכל ד' ועשתה נברשת של זהב בהיכל. הבנים התאזרחו בארץ, והילני בנתה להם את הארמון הנזכר. בימי מלחמת היהודים האחרונה השתתפו גם הם במלחמה, ורק לאחר שנשרף הארמון ע"י הקנאים, יצאו בני המלך מן העיר והתחננו אל טיטוס לכרות להם ברית שלום ולשלחם אל ארץ חדייב. לפי דברי יוסף הכהן “לא כבש טיטוס את יצרו” ואסר את בני המלך ואת קרוביהם והוליך אותם לרומא, למען יהיו לו בני תערובת.

בזמן שהות המלכה בירושלים בנתה גם מצבה – “נפש” (בית קברות) לכל משפחתה בצפון ירושלים. היה זה בנין נהדר חצוב בסלע, שחלקים ממנו נשארו עד היום ונקראים “קברי המלכים”. עשרים וארבע מדרגות חצובות בסלע מובילות אל פתח החצר הרחבה. אורך החצר 26,5 מטר ורחבה 24,5 וגובה קירותיה 8 והכל מן הסלע עצמו. עוד במאה השנית שלאחר החורבן עמדו פה אובליסקים יפים. הכניסה נשענה על עמודים והמשקוף היה נשען עליהם. מעל לכרכוב נמצאים פתוחי אשכלות־ענבים, תימורות, פטורי ציצים ועיגולים, שחלק מהם נשתמר יפה עד היום.

הקברים נמצאים בעמק הסלע, חדרים־חדרים – שלוש קומות, זו למטה מזו. בקברים יש כוּכים, שבהם היו שמים את ארונות המתים. בשנת תרכ"ג מצא חוקר צרפתי בחדר הצפוני ארון מתים ועליו פתוחים יפים ובתוכו שלד של אשה; על הארון נמצאת כתובת סורית ועברית בכתב מרובע “צידן (צדא) מלכתא”, אפשר שזהו שמה של הילני המלכה בסורית. הארון שמור עתה במוזיאון לובר שבפאריס.

את החצר קנתה משפחה יהודית, נתינת צרפת, ובשנת תרמ"ג מסרה אותה מתנה לממשלה הצרפתית.


איפה הן בריכות שלמה, מתי נחצבו ולשם מה?    🔗

“בריכות שלמה” נמצאות בריחוק של 10–11 קילומטר דרומה לירושלים בדרך לחברון. הבריכות הן שלוש, זו למעלה מזו, במרחק 48–49 מטר אחת מחברתה, וגבוהות ששה מטרים אחת מעל לחברתה. חלק מהן נחצב בסלע והשאר בנוי אבנים; הקירות נתמכים ע"י אומנות. קרקעיתה של הבריכה העליונה היא בגובה של הנמוכה ממנה, כדי שאפשר יהיה בשעת הצורך להריק את כל המים מהבריכה העליונה לנמוכה ממנה. בפינות הבריכות חצובות מדרגות לרדת בהן אל קרקעיתן של הבריכות.

אורך הבריכה העליונה 116 מטר ורחבה במידה ממוצעת (למעלה ולמטה) 70 מטר ועמקה 7,60; הבריכה האמצעית ארכה 129 ורחבה הממוצע 50 מטר, ועמקה 12, והבריכה התחתונה, הגדולה ביותר, ארכה 174 מטר ורחבה כ־50.

הבריכות הללו מתמלאות מים בשנה גשומה עד שפתן ומכילות בערך מיליון ושלושה רבעי מיליון הקטוליטר מים. המים באים אליהן מהאפיקים אשר סביבתן וגם מהמעינות, ביחוד מעין עטן אשר על ידן.

בימי קדם היו המים הללו מובלים לירושלים דרך תעלות אבן (שרידי תעלת מים עתיקה ישנם עד היום אצל הבריכה התחתונה); בימינו נקבעו צינורות ברזל שדרכם יורדים המים עד תוך ירושלים העתיקה פנימה (הבריכות הן בגובה של 795 מטר מעל פני הים, וירושלים העתיקה – פחות מ־750).

השם “בריכות שלמה” ניתן להן, משום שיחסו את זמן חציבתן לתקופתו של המלך שלמה על סמך הכתוב (קוהלת ב ו'): “עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים”, אבל אין זה אלא אסמכתא בעלמא, ואעפ"י שאדריכל ידוע־שם סובר, כי שיטת התעלות והבריכות היא מימי המלך שלמה, הרי הוכחות היסטוריות על זמן חציבתן אין לנו. ואולם ידוע, כי שמעון הצדיק (כמאתים שנה ויותר אחרי חורבן הבית הראשון) הביא מים מעין עיטם (עתה עין עטן) הקרוב למקום הזה והוא הוא, שכרה, כנראה, את הבריכות. ועל זה אומר בן־סירא, שחי בזמנו של שמעון הצדיק (דברי שמעון בן־סירא, נ' ג'):

אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבַּיִת וּבְיָמָיו חֻזַּק הַהֵיכָל

אֲשֶׁר בְּיָמָיו נִכְרָה מִקְוֵה אָשִׁיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ

(המלה אשוח או אשיח במובן בריכה נמצאת ב“כתובת מישע”).

גם בימי הורדוס הגדול נבנו במקומות הללו בריכות גדולות, שמהן הובלו מים לירושלים, אבל יוסף הכהן מספר בספרו “מלחמת היהודים” (ספר ב‘, פרק ט’, ד'), כי הנציב פילטוס הוא שבנה את הבריכות הללו: “פילטוס עורר מהומה שניה (ראשונה – שרצה להכניס לירושלים דגלים ועליהם צלמי הקיסר), בפזרו את כסף הקדשים (שנועדו לקרבנות) לחפור תעלות מים במרחק ארבעים פרסה”. המרחק הזה מתאים למקומן של בריכות שלמה.


איפה הוא המבצר מצדה ומה תפקידו האחרון בתולדות העם?    🔗

אחרי חורבן הבית בשניה ע"י טיטוס עוד נשארו שלשה מבצרים, שבהם התבצרו הקנאים האחרונים, שלא רצו להיכנע לרומא, והם: הרודיון (מקום קבורתו של הורדוס, לא רחוק מירושלים, בקרבת תקוֹע): מכוֹר (מכרוס) בעבר־הירדן, קרוב לגבול ערב, ומצדה (מצוּדה), שהרומאים קראו לה “מסדה”. המבצר החזק הזה במדבר־יהודה, על שפת ים המלח, עמד על ראש סלע גבוה מאד, אשר מסביב לו תהומות עמוקות. הוא נבנה, כנראה, על ידי יונתן החשמונאי ושימש תריס כנגד האדומים אשר בנגב, ואפשר גם נגד ממשלת מצרים שהתקרבה אז ליהודה. הורדוס, ארחי כבשו את יהודה, ביצר את המקום מחדש ובנה בו ארמון מלכים נהדר. נראה, שהוא הכין לעצמו מפלט למקרה, שצאצאי החשמונאים יורידוּהוּ מכסא המלכוּת ויתפשו את השלטון ביהודה. במבצר נאגר מזון רב: חטה ושעורה, מיני קטניות שונים ותמרים למכביר, גם יין ושמן לרוב ובורות מלאים מים. במחסנים ובמרתפים נמצאו כלי נשק לרוב, ברזל, נחושת ועופרת.

עוד לפני התחלת המלחמה מיהרו אל מצדה מנחם הקנאי וחבריו והרגו את כל הרומאים אנשי המצב ולקחו את הנשק הרב, שהיה מספיק לעשרת אלפים אנשי חיל. חלק מסר מנחם לעם הארץ, שהתכונן למלחמה ברומאים, וחלק השאיר במבצר. במשך שש שנים (שלש לפני החורבן ושלש אחריו) התבצרו פה הקנאים, וכשנחרבה ירושלים והרומאים התקרבו למבצר, מצאו בקרבתו רק מקום מתאים אחד, שעליו יכלו לשפוך סוללה בגובה של מאתים אמה ולבנות עליה מגדל ברזל, כדי לנגח ממנו את חומת המבצר. אחרי עמל רב עלה בידי הרומאים לעשות פרץ בחומה בעזרת אֵילי הברזל, אבל אז נתקלו בחומה אחרת, עשויה קורות עץ חזקות וכבדות. אז ציוה המפקד הרומאי להבעיר לפידים ולשרוף את החומה באש. בתחילה היתה האש נגד הרומאים, וכמעט ששרפה את מחנותיהם, אבל פתאום נהפך הרוח לצד המבצר “כאילו יד אלהים עשתה זאת” (דברי יוסף הכהן) והאש שרפה את החומה כולה עד היסוד.

הדבר היה בלילה: הרומאים העמידו מסביב שומרים, כדי שלא יוכלו הקנאים להמלט מן המבצר, אולם מפקד הקנאים אלעזר בן יאיר לא חשב כלל להמלט, ובראותו כי החומה שרופה באש ואין דרך להנצל, הקהיל את גבוריו ואמר להם (על פי יוסף הכהן, מלחמות היהודים פרק ז‘, סעיפים ו’ – ז'): “מאז קבלנו עלינו בשבועה לבלי עבוד את הרומאים, ואין אנחנו רוצים באדונים אחרים מלבד אלהינו, ולכן עכשיו, בשעה אחרונה זו, אל נא נעטה קלון עלינו להכנע לרומאים. נמות נא כולנו מות גבורים בני חורין. ומכיון שמחר יבוא הקץ לחרותנו, על כן נמות כולנו ברצון עם נשינו וטפנו בטרם טעמנו טעם עבדות. ביחד עם זה נשחית כל הרכוש וכל הנשק אשר במבצר, כדי שלא יפול בידי האויב”.

הדברים פעלו על כל הקנאים ויבחרו מהם אנשים גבורי חיל, שעליהם הוטל הגורל להמית בתחילה את כל המשפחות אשר במבצר ואחרי כן יהרגו את עצמם. הדבר אירע ביום ראשון של חג המצות. “זה היה קרבן פסח, שלא הוקרב מעולם דוגמתו” (ד"ר י. קלויזנר, היסטוריה ד'). למחרת הבוקר הכינו הרומאים את עצמם להלחם במורדים; הם הקימו גשר על המעברות והבקיעו אל המבצר. ומה התפלאו לראות את צבורי ההרוגים זה על יד זה. רק שתי נשים וחמשה ילדים נשארו בחיים, והם יצאו אל הרומאים וסיפרו להם איך מתו הגיבורים.

יוסף הכהן גומר את הסיפור במלים אלה: “הפעם לא שמחו הרומאים על אשר ראו עיניהם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הכבירה (של הקנאים), אשר צחקה למות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה” (מלחמות היהודים, ספר ח‘, פרק ט’ בסופו).


מי יסד את קֵיסַרְיָה ומה מקומה בתולדות ישראל?    🔗

עיר הנמל קיסריה ( בתלמוד “קסרי בת אדום” להבדיל בינה ובין קיסריה פיליפוס שבגליל העליון) נבנתה ע"י הורדוס “הגדול” (מלך 40 – 4 לפני הספירה הרגילה) בעמק השרון, במקום שנקרא קודם מגדל שרשון (לפי יוסף הכהן: ביונית מגדל סטרטון) לכבוד קיסרי רומא. הוא פאר את העיר בבנינים יפים, בארמון מלכים, באמפיתיאטרון, במצבות ובפסילים: פסל הקיסר טיבריוס ופסל האלילה רומא (סמל העיר). אבל כרוב מפעלי הורדוס היתה גם העיר הזאת למחיתה ליהודה ולמעוז לשונאיה. היא היתה מיושבת ברובה רומאים ויונים אשר היו שוֹנאים ליהודים, ובימי נציבי רומא, שהתחילו לרדות ביהודה זמן מה אחרי מותו של “האדומי” (כינוי להורדוס), היתה קיסריה למטרופולין של הנציב ובה חנה המטה הראשי של הצבא הרומאי.

כשמלך אגריפס (בן אריסטובלוס, נכד מרים החשמונאית) ביהודה הזמינוהו ראשי העיר קיסריה לבקר בה – ובמשתה שערכו לכבודו שמו רעל במאכלו ומת.

בראשית מלחמות היהודים החריבו היונים את קהילת היהודים שבקיסריה והרגו – לפי יוסף הכהן (מלחמות היהודים, ספר ב', י"ח, א) – עשרים אלף יהודים, והשארית נמכרה לעבדים.

גם שנאת היהודים לקיסריה היתה גדולה מאד, וחכמי האגדה אמרו: “קיסרין וירושלים – אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמין; ישבו שתיהן – אל תאמין; חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין” (מגילה ו'). והמליצו עליה את הפסוק שביחזקאל (כ"ו, פסוק ב') המוסב על צור: “אמלאה – החרבה – אם מלאה זו – חרבה זו, ואם חרבה זו מלאה זו”.

עתה – חרבות על שפת הים, מהלך שעתים מחדרה.


מי יסד את טבריה, על שם מי נקראה ומה מקומה בתולדות ישראל?    🔗

העיר טבריה, אשר על חופה המערבי של הכנרת, נבנתה בפקודת מושל (טטררכוס) הגליל התחתון הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול, בשנות 24 – 26 לספירה הרגילה, ונקראה על שם טבריוס, קיסר רומא. לפי המסורת יסדה במקום בית קברות ורבים נמנעו מהתישב בה מחשש “טומאת מת” ועל כן נתן אנטיפס זכויות רבות לאלה שבאו להתישב בה.

בימי מלחמות היהודים ברומא (67 – 70) פתחה טבריה את שעריה לגייסוֹת רומא והיא לא נחרבה כיתר ערי הגליל. במשך השנים שלאחר החורבן התפתחה העיר הודות למעינות החמים שעל ידה (“חמי טבריה”). חולים רבים היו באים אליה למצוא רפואות למחלותיהם. בימי ר' שמעון בן יוחאי ניקו את המקום מ“טומאת מת” ומאז התישבו בה חכמים רבים. ביחוד אחרי מרד בר כוכבא, כשהדרום נחרב כולו.

רבי יהודה הנשיא (רבנו הקדוש, רבי) שישב בצפורי הסמוכה, היה מבקר בטבריה בימות החורף והושיב בה סנהדרין. בה סודרה המשנה. בזמן ההוא היו קוראים לטבריה רקת על שם ישוב עתיק ליד המקום הזה (לא חפצו, כנראה, להזכיר את השם טבריוס). מאז נעשתה טבריה מרכז ליהדות הארץ־ישראלית, ביחוד בימי ר' יהודה נשיאה, נכדו של רבנו הקדוש. בה סודר תלמוד ירושלמי (תלמוד של ארץ ישראל) בסוף המאה הרביעית.

בימי מלחמת פרס בהרקליוס קיסר רומא (בראשית המאה השביעית, 614) היתה טבריה, כנראה, מרכז המתקוממים, וברומא נמצא יהודי, ר' בנימין איש טבריה, שנתן את כל רכושו לסיפוק צרכי גדודי יהודים במזון ובנשק כדי להלחם ברומאים.

בסוף המאה התשיעית ישבו בטבריה בעלי המסורה והמדקדקים בן־אשר ובן־נפתלי, הם הם שקבעו את הניקוד התחתון (כלומר, הניקוד תחת האותיות, בניגוד לניקוד העליון, שעל האותיות, שהיה רווח בבבל).

דון יוסף נשיא, במאה הט"ז, ניסה ברשות השולטן סולימן השני לבנותה ולישב בה יהודים.


איפה היה המבצר יודפת ומה תפקידו וגורלו?    🔗

אחרי שכבש אספסינוס (3 שנים לפני החורבן) את הגליל העליון כמעט בלי כל מעצור נגשו צבאותיו אל מבצר יודפת (יוטאפטה ברומית) שבגליל התחתון, שהיה חוסם בפניהם את הדרך לדרום הארץ. לפי מסורת עתיקה היתה העיר יודפת בצורה עוד מימי יהושע בן־נון (עתה – תל בודד, חרבות ג’פת לצפון צפורי). יוסף הכהן ב“מלחמות היהודים” מתאר באריכות את המבצר, ויש לשער, כי אמנם היה החזק ביותר בגליל התחתון, כמו ירושלים בדרום הארץ.

לפי המסופר (“מלחמות היהודים”, ספר ג' פרק ו‘, א’, פרק ז' ג' – ל"ג) היתה נמצאת העיר כולה בראש סלע תלות מוקף מכל עבריו תהוּמות עמוקות, ורק מצד צפון נמצאה דרך אל העיר. את המקום הזה ביצר יוסף, בהקימו את חומת העיר מאבן, שהרומאים לא יכלו להגיע אליה. מלבד זה היתה העיר מוקפת הרים, וכמעט שהיתה מסותרת מעיני אדם.

שני חדשים – אייר וסיון – החזיקה העיר מעמד בפני הרומאים מלומדי המלחמה. הם שפכו סוללות סביב העיר והעמידו עליהן מכונות יריה, שמהן ירו על העיר בכל כלי הקלע שבידי הצבא – אבנים כבדות, לפידי אש ועוד. אך הנצורים עמדו על נפשם ונלחמו בגבורה, עד כי קצרה נפש הרומאים בעמלם. הנצורים היו יוצאים לפעמים חבורות־חבורות ומהרסים את סוללות הרומאים. כשציוה אספסינוס להגביה את הסוללות עד לגובה חומת העיר, הגביהו הנצורים את החומה בעוד אמות אחדות. ולפי שאי־אפשר היה לעשות עבודה זו – ביצור החומה – בהנתך ברד חיצי האויב, התחכמו הנצורים ושטחו על הומה עורות בקר לחים, וחצי האויב צנחו מהם ולפידיהם דעכו. כשהקריב אספסינוס אל החומה את האיל הגדול לנגח בו את החומה, שלשלו אנשי המבצר לאורך החומה שקים מלאים קש, כדי להחליש את כח נגיחת האיל, ובינתים זרקו הנצורים על הרומאים אודים בוערים ושפכו עליהם גפרית בוערת ושמן רותח. אחד החצים שנזרק מעל החומה פגע באספסינוס ופצע אותו פצע קל ברגלו.

אבל כל הגבורות שהראו היהודים בהגנתם על המבצר לא הועילו, ואבני הבליסטראות של הרומאים, שנזרקו יום־יום, שעה־שעה, עשו שמות בעיר פנימה. הנהרגים והפצועים רבו מיום ליום. ביחוד התיש את כוחם של הנצורים ותושבי העיר חוסר המים בימי הקיץ החמים, ודכאון נפש תקף את הגבורים. אז נמצא פליט אחד שבגד בעמו והראה לרומאים מבוא לעיר דרך נקרות ההרים, ודרכו חדר האויב אל העיר פנימה. אחרי שני חדשים של מלחמה נפלה יודפת.

הרומאים, שהיו מרי נפש על אבידותיהם הגדולות, הרגו את כל מי שנפל לידם ולא חסו גם על זקן ונער. אבל רבים מגבורי ישראל בחרו לנפול מהחומה אל התהומות ולמות, מאשר לנפול בחרב הרומאים. כארבעים אלף נפש נפלו במלחמת יודפת, מלבד הנשים והטף שנמכרו לעבדי עולם. המבצר נהרס עד היסוד (ביום א' תמוז) ובזה נפתחו שערי הארץ לפני האויב.


מהי “מצבת מלך מואב”, איפה נמצאה ומה ערכה?    🔗

בימי אחאב מלך ישראל (במאה השמינית לפנה’ס הרגילה) היתה מואב שבעבר־הירדן משועבדת לישראל ומלכה היה מעלה לו מס (לפי הכתוב “מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר”). אבל אחרי מלחמתו האחרונה של אחאב בארם, שבה נספה ו“כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה” (מלכים א' כ“ב, י”ז), השתמש מלך מואב בחולשת ישראל ופשע בו. כעבור שנתים מלך יורם על ישראל ובעזרתם של יהושפט מלך יהודה ומלך אדום עלה דרך מדבר אדום על מואב ויחריבו את ארצו, “והערים יהרסו וכל חלקה טובה ישליכו איש אבנו ומלאוה וכל מעין מים יסתמו, וכל עץ טוב יפילו” (מלכים ב' ג' כ"ה). אבל מסיבותו בלתי ידועות הוכרחו מלכי ישראל, יהודה ואדום לעלות מעל מואב, וכנראה השיב לו מלך מואב ערים אחדות שכבשון מלכי ישראל: את מידבא, נבו, עטרות ועוד.

מלך מואב שהיה גא מאד (ירמיה מ“ח, כ”ט: “שמענו גאון מואב, גאה מאד, גבהו וגאונו וגאותו ורום לבו”) חשב על המלחמה הזאת לנצחון לו והציב לעצמו “יד” (מצבה) ועליה חרת את כל נצחונותיו ונצחונות אביו ואת כל הטובה שעשה לעמו בימי שלום. הוא מזכיר את שונאיו: את “עמרי מלך ישראל”, ששעבד את מואב, וגם את בנו יהורם כי הוא, מישע, “ראה ברעתו” – ו“ישראל אבד, אבד לעולם”.

המצבה הזאת, שגבהה חמש רגל ועביה רגל וחצי ורחבה שתי רגל, נמצאה בשנת 1868 בעבר הירדן בעיר דיבון העתיקה ע"י המיסיונר הגרמני קליין, והוא גם רצה לרכשה לו, אבל הקדימו המלומד הידוע קלרמון גאנוֹ, שהיה מזכיר הקונסוליה הצרפתית בירושלים בזמן ההוא, והעתיק ממנה העתקה מדויקת בשעוה. בינתים התעוררו הבדואים להתחרות שבין שני המלומדים ושברו את המצבה ופזרו את חלקיה. בידי קלרמון גאנו עלה לאחד שברים אחדים ובעזרת ההעתקה העמיד את נוסח המצבה. עתה שמורים חלקיה בלוּבר אשר בפאריס.

ערך המצב גדול מאד. היא כתובה בלשון הכנענית, שהיתה גם שפת מואב ועמון, והכתב – כתב צורי, ככתב העברי הקדמון, יותר מאשר מכתובת השלוח, יש ללמוד ממנה על הכתיב החסר ועל ההפרדה בין המלים ועל הקשרים שבין מלים ידועות.

והרי לדוגמא שורות אחדות כפי שהן חרותות על המצבה, אך בכתב של ימינו אלה:

אנך. משע. בן. כמש. מלך. מאב. הדיבני. אבי. מלך. על. מאב. שלשן. שת. ואנך. מלכתו. אחר. אבי. ואעש. הבמת זאת. לכמש. בקרחה… כי השיענו. מכל. המלכן (?). וכי. הראנו בכל. שנאי.

לאמור: אנכי מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני. אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנכי מלכתי אחר אבי, ואעש הבמה הזאת לכמוש בקרחה, כי הושיעני מכל השלכן (לא מובן) וכי הראני בכל שונאי.

הלשון קרובה מאד לעברית, מענין ביחוד השמוש בו, המהפך (ואעש). סימן הנקבה במקום ה – ת (שת – במקום שנה), שלשן במקום שלושים ועוד.


מהי ה“כתובת של סנחריב” ומה כתוב בה על יהודה?    🔗

ביובל השנים האחרון חדלו חוקרי המקרא לפקפק באמתות המאורעות ההיסטוריים שבכתבי הקודש. התגליות המרובות בחפירות אשור ובבל והכתובות שעל העמודים העלו דברים שכבר נשכחו וגם אימתו הרבה מהכתוב בספרי המקרא. אחת התגליות החשובות היא הכתובת האשורית בכתב היתדות על אצטונה של חרס בחרבות ההיכל שבנינוה.

הכתובת הזאת היא תאור מסעיו של סנחריב ומלחמותיו בארצות המזרח. לנו חשוב המסע השלישי, המוקדש כולו למלחמות בארץ כנען.

במלכים ב' י’ח מסופר על המסע הזה: “ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם. וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה, לאמר: חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא. וישם מלך אשור על חזקיה מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב. ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ד' ובאוצרות בית המלך”. אבל נראה, כי סנחריב לא הסתפק במס הכבד הזה, והתכונן לעלות על ירושלים. הוא שלח את רבשקה, שנאם נאום מחוצף נגד המלך חזקיה לנגד כל אנשי ירושלים, שעלו על החומה לראות את החיל הכבד אשר סביב העיר. המלך חזקיהו ושריו נבעתו מדברי רבשקה, ופחדו מפני גדולתו של חיל אשור. אבל קרה איזה נס, שעליו מסופר, כי מלאך ה' הכה במחנה אשור “מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר והנה כלם פגרים מתים… וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה” – אבל כשלונו זה לא עצר בעדו מלפאר את מסע נצחונו ביהודה בכתובת ארוכה, היא הכתובת האשורית בכתב היתדות שהבאנו לעיל.

והרי הדברים מן הכתובת הזאת בנוגע לחזקיה מלך יהודה: אחרי שהוא מספר איך הציל את פאדי מלך עקרון מקרב העיר ירושלים והחזיר אותו (את פאדי) לבירת מלכותו, הוא מספר על חזקיהו היהודי, אשר לא נכנע תחת עולו. “את ארבעים ושש עריו הבצורות, מבצרים וערים קטנות אשר בסביבותיהן, שאין מספר להן, הקפתי ולכדתי; שתי מאות אלף ומאה וחמשים איש קטן וגדול זכר ונקבה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, צאן ובקר בלי מספר שלל לקחתי. אותו (את חזקיה) כצפור בכלוב בקרב ירושלים עיר מלכותו אסרתי, מצודות עליו הקימותי וליוצאי שער עירו השיבותי את הצעתם. את הערים, אשר שללתי מקרב ארצו, קרעתי ולמתינתי מלך אשדוד ולפאדי מלך עקרון נתתי והקטנתי את ארצו, ואותו (את חזקיה) אחזה פלצות מהדר גאוני ושלח לי מבחר גבוריו ביחד עם שלשים ככר זהב ושמונה מאות ככר כסף (ב“מלכים”: שלש מאות ככר כסף) ואבנים יקרות, אבני שוהם גדולות, ערשי־שן, כסאות שן, עור הפיל, שן הפיל, שש, תכלת וארגמן, כלי נחושת וברזל, בדיל ועופרת, מרכבות, קובעי נחושת, שריונים, מאכלות ברזל, חגורות, אשר אין מספר למו… גם את בנותיו, פילגשיו, שרים ושרות שלח לי, וגם שלח את מלאכו להגיש לי את המנחה ולקבל עליו עול מלכותי”.

המאורע הוא היסטורי אמתי, אבל כמה התפארות והפלגות בדברי “המלך הגדול מלך אשור”! נאמנים הם דברי החוזה ישעיה (י', י"ג–י’ד): “כי אמר (סנחריב): בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים. ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף”…

(הכתובת נמצאה בחרבות נינוה בלשון אשורית ובכתב היתדות, תורגמה לעברית ע“י ד”ר יוסף קלוזנר ונדפסה ב“השלח” תרס"ג).


 

ראשי תיבות    🔗

מה זה בחדר"ג?    🔗

בחדר“ג אלה הם ראשי־תיבות בחרם דרבנו גרשום, והיו נוהגים לפנים לכתוב כן על המכתבים, שהיו נשלחים ע”י רצים או אנשים עוברי דרך לסימן, כי אסור לאדם, שהמכתב אינו שייך לו, לקרוא בו. ורבי גרשום מאור הגולה (960 – 1040) ממגנצה הוא שאסר זאת בחרם.


מהו שכתוב בלוח השנה: התרצ“ט, פשוטה, וסימנה בח”ג?    🔗

בראש כל לוח נוהגים לתת סימנים, המציינים את סגולותיה של השנה בסדר מנין השנים ובקביעת המועדים.

פשוטה, שנאמר על שנת תרצ"ט, למשל, פירושה, ששנה זו היא בת שנים־עשר חודש, ולא מעוברת, בת שלשה־עשר חודש.

בח"ג פירושן כן;

ב' – יום ראשון של ראש־השנה תרצ"ט יחול ביום ב' לשבוע.

ח' – חסרה, לאמור, שני החדשים, חשון וכסלו, יהיו בשנה זו בני 29 יום, ולא כסדרה: חשון חסר, 29 יום, וכסלו מלא, 30 יום; ולא שלמה: שגם חשון וגם כסלו בני ל' יום.

כל חדשי השנה, מלבד חשון וכסלו, מספר ימיהם קבוע ועומד, חודש אחד מלא והבא אחריו חסר. רק חשון וכסלו יש שהם כסדרם, חשון חסר (תשרי לעולם מלא!) וכסלו מלא; יש שהם חסרים; ויש שהם מלאים – שניהם בני 30 יום. לולא סדר זה, הי חל לפעמים יום כפורים ביום ו' או ביום א', דבר שלא יתכן.

ג' – פירושה, יום א' של פסח יחול השנה ביום ג' לשבוע.

היודע שלשה סימנים אלה בקביעת השנה – נקל לו לדעת מראש את כל מועדי השנה לימיהם.

מלבד סימנים אלה יש עוד כמה וכמה סימנים להקל על ידיעת החגים והצומות וכו'.


מה הם ראשי התיבות בנל"ך?    🔗

הסופרים והמעתיקים בימי הבינים היו מסיימים את ספריהם בראשי תיבות: “בנל”כ“, כלומר: ברוך נותן ליעף כוח (פסוק בישעיהו מ', כ“ט: “נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה”, והמלה ברוך נוספה ע”י הסופרים). כבר הראב”ע מזכיר את המנהג הזה בפירושו על ספר תהלים בסוף פרק ע“ב ופרק פ”ט על הפסוקים: ברוך ד‘, אלהי ישראל וכו’ וזה לשונו: “כדרך הסופרים בדורנו לכתוב באחרונה: “בנל”ך”.


מה הם ראשי התיבות יתק"ק?    🔗

אלה הם ראשי התיבות של ספרי כתבי הקודש: ישעיה, תרי עשר, קינות (איכה), קוהלת, והוא סימן הניתן בסופם. ספרים אלה מסתיימים בפסוקי פורעניות ולכן נקבע לכפול בשעת סיום קריאה את הפסוק שלפני האחרון, כדי שלא לסיים בדבור רע, וכן היה גם מנהג חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, שהיו משתדלים לסיים בדיבור טוב.


מהו “לֹא אֲד”וּ רֹאש וְלֹא בְּד“וּ פֶּסַח”?    🔗

זהו אחד הכללים בלוח העברי לקביעת החגים, ופירושו: יום ראשון של ראש השנה לא יחול לעולם בימים א‘, ד’, ו‘; ויום ראשון של פסח לא יחול בימים ב’, ד‘, ו’.


מה הם ראשי התיבות נ"י, שנוהגים לכתוב אחרי שם האיש במכתבים?    🔗

נ"י, פירושן נרו יאיר, לאמור, יאיר נר חייו, יאריך ימים ושנים. ראשי תיבות אלה יש להם “היסטוריה”: תחילה היו כותבים “לפלוני בן פלוני נרו”ו, ראשי תיבות נטריה רחמנא ופטריה (בעברית: ישמרהו האלהים ויצילהו). ברבות הימים חדלו מרוב שימוש לרשום את הקוים מעל לאותיות לסימן וכתבו נרו סתם ובמשך הזמן נשכח הדבר שאלה הם ראשי תיבות, והיו קוראים כפשוטו נרו. ומשום שלא היתה המלה מובנה הוסיפו אחריה את המלה יאיר וקראו נרו יאיר, ואחר כך עשו משתי מלים אלו ראשי תיבות והחלו כותבים נ"י (שמעתי מפי מורי ר' דוד קאסל, מורה להיסטוריה בבית המדרש הגבוה לחכמת היהדות בברלין).


מה הם ראשי התיבות עכו"ם?    🔗

עכו“ם הם ראשי התיבות של עובדי כוכבים ומזלות. במלה זו התכוונו בספרות העתיקה לעמי־המזרח, שהיו עובדים לצבא השמים – ככתוב בדברים ד': “ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש והירח ואת הכוכבים, כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם…”. במשך הזמן החלו לקרוא כן גם לכל עובדי האלילים. בתקופה שלאחר חתימת התלמוד היו צוררי ישראל מתגוללים על היהודים ואומרים כי בשם עכו”ם הם מכוונים לנצרות, ולכן כל חירוף וגידוף כלפי עכו“ם וכל חוק נגד עכו”ם – מכוונים נגד הנוצרים. אז החלו מעתיקי התלמוד לכתוב מעבר לשער הספר אזהרה, כי המלה עכו“ם פירושה הגויים הקדמונים. הנה נוסח של אזהרה בספר משנה תורה להרמב”ם: “מודעה רבה! גם אלה לחכמים יבינו מדעתם, כי לא כגויים שהיו בימי חכמי הש”ס ז“ל – הגויים האלה, אשר אנו מתגוררים בארצותם, כי המה היו עובדי כוכבים ומזלות ודבקים בכל התועבות, לא ידעו את ד' ואת דבר קדשו לא הכירו. אבל העמים שבזמננו את השם הם יראים ונותנים כבוד לתורתו, עושים משפט וצדק בארצותם וחסד עם היהודים, החוסים תחת כנפיהם, וחלילה לנו לדבר או לכתוב שום גנאי עליהם, וכל מקום שנזכר בספרים “גוי” או “נכרי” או “אומות העולם” וכדומה, הכונה על אותם עכו”ם, שהיו בימי חכמי המשנה".

מענינת ה“אזהרה” שנדפסה מעבר השני של “מקראות גדולות”, וארשא תרכ“ו על ישעיה. “אזהרה. גם אלה לחכמים יבינו מדעתם, כי לא כגויים שהיו בימים הקדמונים, האומות אשר אנחנו ב”י (בני ישראל) מתגוררים כעת בארצותם, וכתושבים ואזרחי הארץ אנחנו ביניהם. הגויים בימים הקדמונים יושבי אדמת ספרד וצרפת ואשכנז היו נגדנו וגזרו עלינו גזרות ושמדות, אשר לזאת המחברים שהיו בימיהם כתבו עליהם שטנה, – לא כך האומות אשר בזמננו, טובות גדולות עשו עם אבותינו ועמנו, ובצל כנפיהם נחסה, וחלילה לנו לדבר או לכתוב ואף לחשוב שום דבר גנאי עליהם. ולכן אף במקומות המעטים שנזכר בהם תיבת גוי וכדומה הכוונה על אותן, שהיו בימים הקדמונים על אדמת ספרד וצרפת, כי שם השיגו את אבותינו כל הצרות והגרושים, אך אף לא אחת נעשתה על אדמת האומות, אשר אנחנו גרים עתה ביניהם”…

בסוף ימי הבינים נמצא גם מליץ יושר על העמים שבצלם הננו חוסים. הרופא המלומד ראש הישיבה יצחק למפרונטי (1679 – 1749), בעל הלכסיקון הגדול והחשוב “פחד יצחק” (הדפסתו התחילה בחייו ב־1749, וארבעה חלקים נדפסו אחרי מותו, ויתר החלקים הוציאה לאור חברת “מקיצי נרדמים” בשנות 1864 –1887, ובזמננו הולך הספר ונדפס מחדש ע"י מר צבי קאנל), כתב מלים אלו בערך “גוי”: “ידוע תדע, כי בכל מקום אשר תמצא בספרי “גוי, גויים” לא היתה כונתי לדבר על “המשיחיים” – קריסטיאנו בלע”ז, יען כי הם אינם עובדים עבודה זרה והם מאמינים באחדות אלהים ואינם חשודים על שפיכות דמים ואין לנו חשש איסור ללמד להם דברי תורה. אבל כל ספרי מדברים על עובדי אלילים ועל עובדי כוכבים ומזלות, אשר לא ידעו אל אחד… אבל אלה הגויים, אשר אנחנו חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם ויציאת מצרים ובכמה מעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, ואנחנו מחויבים להתפלל לשלומם".

אבל עם כל אלה היו הצנזורים מוחקים את המלה עכו"ם, ולפעמים היו כותבים אותה בכוונה במקום נכרי או גוי, והיו מכריחים להוציא מן הספר מאמרים שלמים ולפעמים גם לשרפם.

בסוף המאה התשע עשרה מצא הפרופיסור האנטישמי צורר היהודים רולינג מפראג, כי המלה עכו“ם היא ראשי תיבות של עובד כריסטוס ומרים. אולם הפרופיסור שטראק היודע הוכיח, כי בכתבי יד העתיקים של המשנה והתלמוד, הרמב”ם ושולחן הערוך אין כלל ראשי תיבות עכו"ם, ורק הצנזורים הכניסום לפעמים בכונה רעה.


מה הם ראשי התיבות פ“נ, פ”ט, תנצב"ה הנחרתים על גבי מצבות?    🔗

פ“נ פירושו פה נקבר או פה נטמן. פ”ט – פה טמון.

תנצב"ה שחורתים בסוף המצבה פירושו תהא נפשו (נפשה) צרורה בצרור החיים (על דרך הכתוּב בשמואל א', כ“ה, כ”ט).


מהו שאומרים שה“י פה”י?    🔗

אלו הם ראשי תיבות של המלים שבת היום, פסח היום. לפי מסכת מגילה י"ג: כך היתה מלשינות המן על ישראל – “ואת דתי המלך אינם עושים”, שמוצאים להם אמתלאות שונות להפטר מעבודת המלך כל השנה בשה"י פה"י. אומרים: “שבת היום, פסח היום, ואנו אסורים במלאכה” ומפקיעים עצמם מכל עבודת המלך.

המקרא הזה רגיל כלפי הולכי בטל, המשתמטים מכל עבודה באמתלא של הבל.


מה הם ראשי התיבות ת“ו, עיקת”ו בב"א?    🔗

ת"ו מוסיפים לאחר הזכרת העיר ירושלים או שאר ערי הקודש ופירושן תבנה ותכונן.

עיקת“ו בב”א – מוסיפים אחר הזכרת השם ירושלים ופירושן: עיר קדשנו תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.


מה הם ראשי התיבות תושלב"ע?    🔗

“תם ונשלם שבח לאל בורא עולם”. כך היו המדפיסים רגילים לכתוב בסופי הספרים. לאות סיום.


מהי המלה תיקו?    🔗

המלה תיקו היא מונח תלמודי לענין שאלה או בעיה שאין לפתרה, והיא קיצורה של המלה הארמית תיקום, מהפועל קוּם, תעמוד, כלומר: השאלה נשארת עומדת על מקומה בלי פתרון. אבל הרב ר' יום טוב ליפמאן הֶלֶר, בעל “תוספות יום טוב” על המשנה אומר, כי תיק"ו היא ראשי תיבות: תשבי יתרץ קושיות ובעיות, כלומר: שאלה זו תיפתר עם בוא אליהו הנביא, באחרית הימים.

במלה תיקו משתמשים עתה למושג של רֶמי במשחק השחמט: משחק המסתיים ללא הכרעה.



  1. בעמוד הבא נביא לדוגמא קטע מתוך “לישרים תהלה”, הוא הספר שקנה לו שם באמנותו הטהורה ובלשונו הנפלאה.

    הערת המו"ל  ↩

  2. הניקוד לפי “ספר האגדה”, מהדורה מתוקנת.  ↩

  3. לפי דעת פרופ' א. ל. סוקניק יש לקרוא: “הנקיבה”, שם פעולה ולא שם עצם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!