הלא נזכור והלא נכיר, למי הניב הצוהל הזה המתרפק על גזע של “כובשים ואדונים”, ולמי זו הבשורה החדשה ש“מן ההר” על בואו של האדם החדש, העליון:

"…חפשיים מכל מעצור חברתי, תמימים במצפונם, מצפון של חיה מיער… חוזרים ממסע איום של הרג, שריפה, אונס ועינויים כמפלצות מתרוננות ברוח של שחץ והנאה, כאילו לא חטאו אלא בתעלול כל שהוא, מעשה נערות – –

…עדר של חיות טרף. בהירות שער, גזע של כובשים ואדונים אשר אירגון צבאי להם והכוח לארגן, מדבירים באכזריות תחת כפותיהם הנוראות אוכלוסיה העולה אולי במספרם עליהם לאין ערוך… עדר זה יסד את המדינה. נגוז החלום שביקש להתחיל את המדינה בחוזה. מה לחוזים ולו, לאיש היודע לצוות, לאיש שהוא אדון מעצם טבעו והמופיע על הבמה כולו אומר אלימות במעשיו ובהליכותיו –

…רואה אני לפני עיני אפשרות נפלאה כולה בחנה ובתפארתה… צ’זארה בורז’יה! כאפיפיור… האם אתם מבינים אותי?"

לא! אני איני מבין. מוחי אני אינו מכלכל זאת! כי אני מזרעו של אברהם העברי. כי אני הורתי ולידתי משלשלת דורות־אדם שבקרבם מתהלך קול־הדברים שמן ההר האחר, ובדמם יקוד החזון והערגון האחר.

אולם מה שברור לי מאוד הוא זה, שבין ההגיגים האלה ובין הזוועה של “תא הזכוכית” המועמד לעינינו בבית המשפט בירושלים, יש קשר והוא תוכיי, פנים־פנימי – קשר הרוח האחת!

היא הרוח שמתמיד היתה ושתמיד תהיה על גוי ואדם בהמליכם עליהם מהכרה ומרצון ובפיוט ובטכס וברון את ה“מלכות הממשית אשר מכאן”, זו המלכות שההתגלמות השלימה שלה היא “החיה הצהובה המתרוננת”.

וכאן גם תמיהה לי ושאלה:

מי הוא, איפוא, זה שהיתל בנו בתקופת השנים האחרונות וסיכל דעתם של הורים ומורים ומחנכים במחננו אנו לעמוד ולהחתים את חגי קודשנו, חגים וזמנים למשאת הבשורה על גאולת עם ואדם במלכות העליונה האחרת ולחוקת ההוויה שלה האחרת – את חגינו אלה להחתים בחותם הזה הסותר והפורם –

“חגי טבע!”

וחגי טבע הלא הם כוס הברכה וההילולים לאוֹני הוויטאליות החייתית השוצפת! חג־טבע הלא משמעם הוא “מועל הידים” וההימנון לפרעות בני־השחץ ביער־העד היקומי. ומה לאלה ולמועדי ישראל? מה לאלה ולנו, קרואי מועדינו לבשוּרה ולצוו ול“מקרא הקודש” אשר בהם? –

אתמהה ואתמהה – – –