רקע
ברכה חבס
למחרת בואם

ביום ג' בשבוע, ט' באייר תש"ד (2 במאי 1944) הגיעה לארץ שיירה בת 151 עולים מרומאַניה, מרביתם ילדים ממחוזות־הגירוּש שמעבר לנהר הדניאֶסטר. למחוז זה שילחוּ הגרמניים והרומאַניים 180 אלף מיהוּדי רוֹמאַניה והפקירוּם לרעב ולמוות. היתה זו שיירה ראשונה של יתוֹמי רוֹמאַניה. כעשׂרה שבוּעות אחריה באה שיירה שניה, וזוֹ אישרה את השמועות המזעזעות על חיי הרבבות שגורשוּ מרומאניה וביסרביה.

בטראנסדניאֶסטריה לא השתמשו באֵדים מחניקים להשמדת יהוּדים ולא רצחוּם בהמונים כבפּוֹלין. כאן העבידוּם והרעיבוּם עד שנפלו חללים לאלפים, כעמיר לפני הקוֹֹצר. תוך שנה אחת פחת מספר המגוֹרשים עד 75 אלף.

בחודש פברואר 1943 נשלחה ועדה ממשלתית מבוקרשט לטראַנסדניאֶסטריה ובה שליחי חברת ג’וינט, ההסתדרות הציונית והנציגוּת הרשמית של יהוּדי רומאניה, נוסף על באי־כוח הממשלה הרומאנית. הוועדה הגיעה עד אוֹדיסה. המושל של טראנסדניאֶסטריה, הרומאַני אלכּסיאַן, ההנהלה הצבאית שבידי הגרמנים, והשלטון האזרחי שבידי הרומאַנים, הרשו לוועדה לבקר רק במקומו מעטים. בכל איזור הוֹרשוּ לדבּר רק עם בא־כוח אחד, ולא ניתן להם להיפגש עם ההמונים ולשמוע דבר מפיהם. אף־על־פי־כן הצליחו לראות שמץ מיסוּרי הגיהינום של 75 אלף יהודים, בהם שבעת אלפים יתומים. רוּבּם של היתומים לא זכרוּ אפילו שמות הוֹריהם, והקטנים שבהם לא ידעו אף שמוֹתיהם הם…

במקום אחד ראו השליחים אלפי אנשים בכותנות בלבד, באין בגד לגופם, נפוחי רעב וקוֹר. ילדים רבּים שכבו עֵירוֹמים בתוך מזרנים של קש. האנשים גרוּ בחוץ ובבתים ללא חלונות. מאוּשרים היו כשנזדמן לידם עתון להבעיר בו אש, לכסות בו מערומיהם.

במוהילוֹב היו מרוכזים באותם הימים 14 אלף יהודים. מחיר כיכר הלחם עלה שם עד 500 ליי (בבוקארשט היה המחיר 15 ליי). היו מקומות, שבהם התפרנסו האנשים מעשב־השׂדה, משרשי צמחים וקליפות עצים…

בשיירה הראשונה, שהגיעה לחיפה ונתקבלה על־ידי אנשי מחלקת העליה של הסוכנוּת היהודית והסתדרות העובדים ובאי־כוח הלשכה לעליית הנוער, היו כעשרים ילדים וילדוֹת, מבני ארבע עד שבע. אחד מהם, כבן שש, שניטלטל יחידי ביערות ונתפרנס כחיית־השדה, לא ידע שמו וכינו אותו “לייבּלה טרזן”… כחוּשים ומצוּמקים היו הילדים, לבוּשי בלוּאים, מדוּכדכים.

נפגשתי עם הילדים, שרידי מחנות טראנסדניאֶסטריה, למחרת צאתם ממחנה־עתלית. פגשתים בקבוצת מעלה־החמישה בהרי ירושלים, זה מקום חינוּכם והכשרתם. במשך יום אחד בלבד נשתנה מראיהם לבלתי הכירם. מרוּחצים ומסוּרקים היו ולבוּשים מלבושים חדשים. למן הכוֹבע ועד לנעל ולגרב – הכל היה מבהיק בחידוּשו ובנקיונו. הילדים שוכנו בבנין־אבן חדש על הגבעה, ארבע מיטות לבנות לחדר וארון־בגדים בו ושולחן מכוסה מפה ואגרטל פרחים רעננים. וחבר מחברי הקבוצה עם הילדים להדריכם ולהוֹרוֹתם. לא עברו עשרים וארבע שעות, וארשת היתמוּת שבפניהם פגה וכל הליכותיהם נשתנו.

נפעמת עמדתי בערב־שבּת על הגבעה הפורחת. לפני שש שנים ליוותי קבוצה זוֹ בעלייתה לכאן, להרים הצחיחים, הקרחים, המסוּלעים, שלא היה בהם דרך ושביל. הדבר היה בשלהי ימי המאורעות בארץ, ימי ההעפלה, ימי “חומה ומגדל”, שנה אחת לאחר אסון הגדול שאירע לקבוצה – רצח חמישה מחבריה הצעירים בדרכם לעבודתם בסיקוּל אבני ההרים הללו ובהכשרתם לישוב. לא שכחתי זכר הפרידה מקבר־החמישה בגיא זה באותו ליל השימוּרים, לפני העליה אל ההרים הללו. עם שחר של אותו יום, כאשר שיירת המעפילים התנהלה לאטה במעלה הרכסים השוממים, מלוּוה משמרות מזוינים עמה חמרי־הבנין וּמכשירי העבודה, נתגלה לעין־כּל ישימון של אבנים מלבינוֹת, ללא צל עץ, ללא חתימת ירק, ללא אות חיים.

ועתה – ישוב רענן, משופע בירק ופרחים, בנוֹי, בחן וּבנוֹעם, כגן פורח.

וקבוצה זו, שהיתה לפני שנים מעטות חבורה של מעפילים צעירים פליטי גולה הם עצמם – כיום הזה בית מיקלט הם לשרידי הניצולים,

הילדים המוּצלים לא פסקו כל אותו הערב מלתהות על בגדיהם החדשים. מיששוּם בידיהם, כאילו אין הם מאמינים, שאמנם ניתנו להם. זוֹ הפעם הראשונה פגשתי בארץ־ישראל חבוּרת נוער שלא ידעה בבואה מן הגולה מלה עברית אחת, שיר עברי אחד. אפילו ברכת ה“שלום” שלנו, חדשה וזרה היתה באָזניהם. וכאשר הוספתי ובירכתי אותם ב“שבּת שלום”, נתנו בי עינַים תמהות. “אַ גוּט שבּת” – פירשתי באידיש, ומיד הקיפוּני כולם.

שוֹנים למראה היו הילדים. אחד בלוֹנדי, בעל משקפיים ומבּע־פנים מעוּדן. אחד מסורבל וכבד וכולו אומר עייפוּת. אחת, נערה שחרחורת, עדינה וּצנוּעה, בת־ישראל טיפּוּסית. וּלידה – ילדה חיוורת, מסוּרבלת וכבדת־תנועה. מין ערבּוביה של לשונות וסגנונות, מעמדות ודרגוֹת־תרבוּת. רוּבּם מדברים היו אידיש ביסַראַבּית. ולעומתם, רבּים שאינם נזקקים אלא לרומאַנית בלבד. ויש שדיברו גם רוּסית.

לפני ארוחת־השבּת, המשוּתפת לחברי הקבוּצה וילדיהם, נערכה קבלת־פנים מיוחדת לעולים הצעירים. מעלה־החמישה הבנוּיה והנטועה לא זכתה אז עדיין להקים בנין חדר־אוכל לחבריה, והצריף הארעי היה צר מהכיל את כל הסועדים. בתווך, ישבו הילדים העולים מסיבים לשולחן ארוֹך, וממוּלם הכתובת “ושבוּ בּנים לגבוּלם”. ילדי הקבוצה בהירי־השׂער באו בלוויית המטפלת. מיד נתמלא הצריף הקטן, המקושט ירק וּמוּאר נרוֹת של שבּת, צחוקם ועליצותם. הורים שלחו מרחוק מבט נוהר לעבר השולחן הנמוּך ולעומתם השיבו הילדים אף הם במבטים נוֹהרים. נערה מן העולות ניסתה לברך ברכת “שהחיינו” מן הכתוב לפניה על הנייר באותיות לועזיות – ונסתבכה בקריאה, להנאת השומעים. חבר קרא מספר התנ“ך “רחל מבכה על בניה…” ילדה בלונדית חמודה, כבת שבע שנים הבכירה שבילדי הקבוצה, בתו של אחד מהחמישה שנפלו בהרים אלו, נשאה נאוּם קצר על גולה וילדי־גולה וסיימה ב”תהיו לנו כאחים ואחיות". חבר דיבר אידיש אל הילדים־העולים וסיפר להם על מקום־משכנם החדש. ילדה קטנה הגישה להם שי מאת ילדי מעלה־החמישה, חמישה חוּמשי תורה. הגדול שבחבוּרת העולים, המכוּנה בפי כל “פּוֹאֶט” (משורר), על שוּם פנקס השירים שבכיסו – נשא נאום נרגש ונמלץ על עבר ועתיד.

אחר־כך שרוּ.

למרות השמחה, היתה זוֹ חגיגה גדוּשת עצבוּת. והשירה שהוּשרה במקהלה, משירי ארץ־ישראל הערבים לאָזנינו, היתה כקול הבכי המרוסק של עמנו.

אחרי הארוחה נתכנסנו באחד מחדרי העולים הצעירים. והגדולים שבהם, בני 14–16, סיפרו סיפוריהם השותתים דם והספוגים עינוּיי־נפש. מפעם לפעם היתה נפתחת הדלת ועוד ילד הצטרף אל המסַפּרים, ישב על אחת המיטות והקשיב. כי ינסה מישהו להוציא הגה מפיו שלא בעתו, מיד מהסים אותו חבריו בגערה והוא מציית וּמשתתק. הנה נכנס אחד, קטן ועגלגל, בגדי החאקי החדשים שלוֹ מרשרשים וראשוֹ המגוּדל והסגלגל חבוי בכובע רחב־השוליים. ניגש אל שולחננו, הציץ רגע ומיד נזרקה מפיו שאלה מעשית:

– מן שרייבּט דאָ קאַרטלעך קיין אמעריקע? (כותבים כאן גלויות לאמריקה?).

מיד היה מוּכן להשתתף במלאכה, שהרי דוֹד לו מעבר לים. ואולם לאחר שעה קלה, נלאָה הקטן מלהקשיב לסיפורי חבריו, החל פושט לא־לאט בגדיו החדשים, מקפלם, בדייקנוּת ומניחם מתוּן מתוּן בארון, – מתקין עצמו לשינה. אך קודם שעלה על מיטתו הנקיה, חזר לארון, פתחו וליטף את בגדיו ברוֹך ובחיבּה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!