ביום ג' בשבוע, ט' באייר תש"ד (2 במאי 1944) הגיעה לארץ שיירה בת 151 עולים מרומאַניה, מרביתם ילדים ממחוזות־הגירוּש שמעבר לנהר הדניאֶסטר. למחוז זה שילחוּ הגרמניים והרומאַניים 180 אלף מיהוּדי רוֹמאַניה והפקירוּם לרעב ולמוות. היתה זו שיירה ראשונה של יתוֹמי רוֹמאַניה. כעשׂרה שבוּעות אחריה באה שיירה שניה, וזוֹ אישרה את השמועות המזעזעות על חיי הרבבות שגורשוּ מרומאניה וביסרביה.

בטראנסדניאֶסטריה לא השתמשו באֵדים מחניקים להשמדת יהוּדים ולא רצחוּם בהמונים כבפּוֹלין. כאן העבידוּם והרעיבוּם עד שנפלו חללים לאלפים, כעמיר לפני הקוֹֹצר. תוך שנה אחת פחת מספר המגוֹרשים עד 75 אלף.

בחודש פברואר 1943 נשלחה ועדה ממשלתית מבוקרשט לטראַנסדניאֶסטריה ובה שליחי חברת ג’וינט, ההסתדרות הציונית והנציגוּת הרשמית של יהוּדי רומאניה, נוסף על באי־כוח הממשלה הרומאנית. הוועדה הגיעה עד אוֹדיסה. המושל של טראנסדניאֶסטריה, הרומאַני אלכּסיאַן, ההנהלה הצבאית שבידי הגרמנים, והשלטון האזרחי שבידי הרומאַנים, הרשו לוועדה לבקר רק במקומו מעטים. בכל איזור הוֹרשוּ לדבּר רק עם בא־כוח אחד, ולא ניתן להם להיפגש עם ההמונים ולשמוע דבר מפיהם. אף־על־פי־כן הצליחו לראות שמץ מיסוּרי הגיהינום של 75 אלף יהודים, בהם שבעת אלפים יתומים. רוּבּם של היתומים לא זכרוּ אפילו שמות הוֹריהם, והקטנים שבהם לא ידעו אף שמוֹתיהם הם…

במקום אחד ראו השליחים אלפי אנשים בכותנות בלבד, באין בגד לגופם, נפוחי רעב וקוֹר. ילדים רבּים שכבו עֵירוֹמים בתוך מזרנים של קש. האנשים גרוּ בחוץ ובבתים ללא חלונות. מאוּשרים היו כשנזדמן לידם עתון להבעיר בו אש, לכסות בו מערומיהם.

במוהילוֹב היו מרוכזים באותם הימים 14 אלף יהודים. מחיר כיכר הלחם עלה שם עד 500 ליי (בבוקארשט היה המחיר 15 ליי). היו מקומות, שבהם התפרנסו האנשים מעשב־השׂדה, משרשי צמחים וקליפות עצים…

בשיירה הראשונה, שהגיעה לחיפה ונתקבלה על־ידי אנשי מחלקת העליה של הסוכנוּת היהודית והסתדרות העובדים ובאי־כוח הלשכה לעליית הנוער, היו כעשרים ילדים וילדוֹת, מבני ארבע עד שבע. אחד מהם, כבן שש, שניטלטל יחידי ביערות ונתפרנס כחיית־השדה, לא ידע שמו וכינו אותו “לייבּלה טרזן”… כחוּשים ומצוּמקים היו הילדים, לבוּשי בלוּאים, מדוּכדכים.

נפגשתי עם הילדים, שרידי מחנות טראנסדניאֶסטריה, למחרת צאתם ממחנה־עתלית. פגשתים בקבוצת מעלה־החמישה בהרי ירושלים, זה מקום חינוּכם והכשרתם. במשך יום אחד בלבד נשתנה מראיהם לבלתי הכירם. מרוּחצים ומסוּרקים היו ולבוּשים מלבושים חדשים. למן הכוֹבע ועד לנעל ולגרב – הכל היה מבהיק בחידוּשו ובנקיונו. הילדים שוכנו בבנין־אבן חדש על הגבעה, ארבע מיטות לבנות לחדר וארון־בגדים בו ושולחן מכוסה מפה ואגרטל פרחים רעננים. וחבר מחברי הקבוצה עם הילדים להדריכם ולהוֹרוֹתם. לא עברו עשרים וארבע שעות, וארשת היתמוּת שבפניהם פגה וכל הליכותיהם נשתנו.

נפעמת עמדתי בערב־שבּת על הגבעה הפורחת. לפני שש שנים ליוותי קבוצה זוֹ בעלייתה לכאן, להרים הצחיחים, הקרחים, המסוּלעים, שלא היה בהם דרך ושביל. הדבר היה בשלהי ימי המאורעות בארץ, ימי ההעפלה, ימי “חומה ומגדל”, שנה אחת לאחר אסון הגדול שאירע לקבוצה – רצח חמישה מחבריה הצעירים בדרכם לעבודתם בסיקוּל אבני ההרים הללו ובהכשרתם לישוב. לא שכחתי זכר הפרידה מקבר־החמישה בגיא זה באותו ליל השימוּרים, לפני העליה אל ההרים הללו. עם שחר של אותו יום, כאשר שיירת המעפילים התנהלה לאטה במעלה הרכסים השוממים, מלוּוה משמרות מזוינים עמה חמרי־הבנין וּמכשירי העבודה, נתגלה לעין־כּל ישימון של אבנים מלבינוֹת, ללא צל עץ, ללא חתימת ירק, ללא אות חיים.

ועתה – ישוב רענן, משופע בירק ופרחים, בנוֹי, בחן וּבנוֹעם, כגן פורח.

וקבוצה זו, שהיתה לפני שנים מעטות חבורה של מעפילים צעירים פליטי גולה הם עצמם – כיום הזה בית מיקלט הם לשרידי הניצולים,

הילדים המוּצלים לא פסקו כל אותו הערב מלתהות על בגדיהם החדשים. מיששוּם בידיהם, כאילו אין הם מאמינים, שאמנם ניתנו להם. זוֹ הפעם הראשונה פגשתי בארץ־ישראל חבוּרת נוער שלא ידעה בבואה מן הגולה מלה עברית אחת, שיר עברי אחד. אפילו ברכת ה“שלום” שלנו, חדשה וזרה היתה באָזניהם. וכאשר הוספתי ובירכתי אותם ב“שבּת שלום”, נתנו בי עינַים תמהות. “אַ גוּט שבּת” – פירשתי באידיש, ומיד הקיפוּני כולם.

שוֹנים למראה היו הילדים. אחד בלוֹנדי, בעל משקפיים ומבּע־פנים מעוּדן. אחד מסורבל וכבד וכולו אומר עייפוּת. אחת, נערה שחרחורת, עדינה וּצנוּעה, בת־ישראל טיפּוּסית. וּלידה – ילדה חיוורת, מסוּרבלת וכבדת־תנועה. מין ערבּוביה של לשונות וסגנונות, מעמדות ודרגוֹת־תרבוּת. רוּבּם מדברים היו אידיש ביסַראַבּית. ולעומתם, רבּים שאינם נזקקים אלא לרומאַנית בלבד. ויש שדיברו גם רוּסית.

לפני ארוחת־השבּת, המשוּתפת לחברי הקבוּצה וילדיהם, נערכה קבלת־פנים מיוחדת לעולים הצעירים. מעלה־החמישה הבנוּיה והנטועה לא זכתה אז עדיין להקים בנין חדר־אוכל לחבריה, והצריף הארעי היה צר מהכיל את כל הסועדים. בתווך, ישבו הילדים העולים מסיבים לשולחן ארוֹך, וממוּלם הכתובת “ושבוּ בּנים לגבוּלם”. ילדי הקבוצה בהירי־השׂער באו בלוויית המטפלת. מיד נתמלא הצריף הקטן, המקושט ירק וּמוּאר נרוֹת של שבּת, צחוקם ועליצותם. הורים שלחו מרחוק מבט נוהר לעבר השולחן הנמוּך ולעומתם השיבו הילדים אף הם במבטים נוֹהרים. נערה מן העולות ניסתה לברך ברכת “שהחיינו” מן הכתוב לפניה על הנייר באותיות לועזיות – ונסתבכה בקריאה, להנאת השומעים. חבר קרא מספר התנ“ך “רחל מבכה על בניה…” ילדה בלונדית חמודה, כבת שבע שנים הבכירה שבילדי הקבוצה, בתו של אחד מהחמישה שנפלו בהרים אלו, נשאה נאוּם קצר על גולה וילדי־גולה וסיימה ב”תהיו לנו כאחים ואחיות". חבר דיבר אידיש אל הילדים־העולים וסיפר להם על מקום־משכנם החדש. ילדה קטנה הגישה להם שי מאת ילדי מעלה־החמישה, חמישה חוּמשי תורה. הגדול שבחבוּרת העולים, המכוּנה בפי כל “פּוֹאֶט” (משורר), על שוּם פנקס השירים שבכיסו – נשא נאום נרגש ונמלץ על עבר ועתיד.

אחר־כך שרוּ.

למרות השמחה, היתה זוֹ חגיגה גדוּשת עצבוּת. והשירה שהוּשרה במקהלה, משירי ארץ־ישראל הערבים לאָזנינו, היתה כקול הבכי המרוסק של עמנו.

אחרי הארוחה נתכנסנו באחד מחדרי העולים הצעירים. והגדולים שבהם, בני 14–16, סיפרו סיפוריהם השותתים דם והספוגים עינוּיי־נפש. מפעם לפעם היתה נפתחת הדלת ועוד ילד הצטרף אל המסַפּרים, ישב על אחת המיטות והקשיב. כי ינסה מישהו להוציא הגה מפיו שלא בעתו, מיד מהסים אותו חבריו בגערה והוא מציית וּמשתתק. הנה נכנס אחד, קטן ועגלגל, בגדי החאקי החדשים שלוֹ מרשרשים וראשוֹ המגוּדל והסגלגל חבוי בכובע רחב־השוליים. ניגש אל שולחננו, הציץ רגע ומיד נזרקה מפיו שאלה מעשית:

– מן שרייבּט דאָ קאַרטלעך קיין אמעריקע? (כותבים כאן גלויות לאמריקה?).

מיד היה מוּכן להשתתף במלאכה, שהרי דוֹד לו מעבר לים. ואולם לאחר שעה קלה, נלאָה הקטן מלהקשיב לסיפורי חבריו, החל פושט לא־לאט בגדיו החדשים, מקפלם, בדייקנוּת ומניחם מתוּן מתוּן בארון, – מתקין עצמו לשינה. אך קודם שעלה על מיטתו הנקיה, חזר לארון, פתחו וליטף את בגדיו ברוֹך ובחיבּה.

רוּת, בת חמש־עשׂרה, יצאה מטראַנסדניסטריה כחצי שנה לפני השיירה הגדולה. באה לארץ בחודש דצמבר 1943. בראשית דבריה הודיעה וחזרה והודיעה, כי בני משפחתה מן המאוּשרים שבגולי טראַנסדניסטריה היו, מן המיוּחסים המעטים, שקנו זכוּיותיהם בהוֹן רב.

המשפחה יצאה בשלום מן הגיהנום, ואף שם סבלו פחות מאחרים.

ילידת צ’רנוביץ היא, בשנים האחרונות גרה בעיר ראדוֹם. האב היה בעל ליטוֹגראַפיה ובית־דפוּס. שׂפת־הדיבוּר בבית היתה גרמנית. בששת החָדשים הראשונים לישיבתה בארץ למדה עברית כדי שיחה שוטפת. דיברה בשקט, בעצב. הזמן והמרחק לא השכיחו מלבּה דבר ולא טשטשוּ דבר. להיפך, מיום ליום נתברר לה ביתר חריפוּת, מה עוללוּ לה וּלביתה ולעמה.

בראשית המלחמה לא היה עדיין מצב היהודים ברומאַניה רע כבארצות אחרות. על־כן השלו נפשם בתקוָה כי אליהם לא יגיע האסון. על כן היתה האכזבה גדולה שבעתיים עם התפרסם יום אחד הגזירה האיוּמה לצאת את המדינה תוך 48 שעות.

ב־13 באוקטובר 1942 נתפרסמה הפקודה. ביד חזקה דחקו את האנשים לתוך הקרונות, 60–70 איש לקרון. לא אָסרוּ עליהם לקחת חפצים, אבל הדוחק בקרונות היה גדול כל־כך, שהטילו כל צרור מיותר החוּצה. ונסיעה, שכרגיל עשו אותה בשש־שבע שעות, נמשכה הפעם שלושה ימים. רבּים לא עצרו כוח, התעלפוּ וגם מתוּ בדרך. וּמהם, שיצאוּ מדעתם.

וכך הגיעו לאַטאַקי, עיירת־הספר הרומאַנית.

לשעבר, היה זה אחד מאזורי החזית הרוּסית. בנסיגתם פתחו הרוּסים את סכרי הדניאָסטר, והשטפון עשה שמות בסביבה. אלפים מיהודי בסאַראַבּיה ובוקובינה נצטופפו דחוקים ודחוסים בעיר הקטנה. פה ושם, נחרתה על קירות הבתים כתובת עברית:

“יהודים, אִמרוּ קדיש, כאן גוועוּ שמונים מבני ישראל…”

עשרה ימים ישבו באותו מקום, בזוהמה ובצפיפוּת ומחיר הלחם האמיר פי מאה מהרגיל. והז’נדארַמים הממוּנים על הגולים מכּים ועונשים על כל עבירה־של־מה־בכך. ומי שאין סכומי־כסף גדולים בידו, מת ברעב.

כעבור עשרת הימים הראשונים גוֹרשוּ שנית, הפעם למוֹהילוֹב שבתחום אוּקראַינה. השיירה שוכנה במין קסַרקטין מזוֹהם, קן של מחלות, וכל מי שהפּרוּטה נמצאה בידוֹ ברח משם כבוֹרח ממגיפה. מוהילוב היתה תחנת־מעבר מרכזית לשיירות המגוֹרשים. מבּין 180 אלף יהודי רומאַניה שגוֹרשוּ לטראַנסדניסטריה, עברו לפחות מאה אלף דרך עיר זו, ולא נותרו מהם אפילו המחצית, אפילו השליש. היציאה משם היתה כרוכה בהוֹצאות מרוּבות. שדדוּ ובזזו את המגורשים והציגום ככלי ריק. דרו שלושים נפש בחדר אחד, בבנין קולנוע מלא וגדוּש פליטים למאות.

כך חלפו שבועיים, וכל יום גרוע מקודמו. מים לא היו בבנין והיוצא החוּצה להביא מים שוב אינו חוזר, כי תופסים אנשים ברחובות ומחזירים למחנה.

משפחת רוּת, שיחק לה מזלה ונשארה בעיר. כיצד? מכּר נכרי היה להם במוהילוב, מנהל בית־חרושת ליציקת ברזל. שיכן בדירות מיוחדות את בעלי־המקצוע שעברו בבית־החרושת. וכך נצטרפה גם משפחתה לאחת הדירות. גרו עשרים איש בחדר, אבל אוֹשר רב היה זה, שלא כל אדם זוכה בו.

כך חלפו שישה חָדשים, וכל חודש גרוע מקוֹדמוֹ. רבּים מן המגוֹרשים שולחו למקומות אחרים, ובעיר נשארו רק 16 אלף איש. אותם הימים פרצוּ המגיפות האיוּמוֹת: טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, דיזנטריה. רבּים קפאו בקור. מכרוּ כל אשר להם בלחם ונשארו בחוסר כל.

ואז קרה הנס: הדוֹד מבוקאַרשט החל שולח עזרה. מכל 16 אלף הנפש זכו רק מאות אחדות לקבל עזרה. אבל גם ל“מאוּשרים” אלה לא היה לחם לאכול, כי יקר־המציאוּת היה הלחם. אָכלו תירס. רעבוּ למחצה. ארבעה מעשרים דיירי־החדר לקוּ במחלה מידבקת, נזדרזוּ שאָר הדיירים ונמלטוּ על נפשם. עקרוּ לבית של אוּקראינים ונצטופפוּ בחדר קטנטנן.

במוֹהילוֹב נתלקטוּ למעלה מאלף יתומים מאָב ומאֵם, ללא קרוֹב וגוֹאל. כינסוּם לבית אחד והיו מאכילים אותם אחת ליום מין תבשיל של תירס במים, בלא שוּמן ובלא מלח. שכבו עירומים, מכוּרבּלים בשׂמיכוֹת, – את בלויי בגדיהם נטלו מהם, כיון שהיו מזוהמים ביותר ושרצוּ כּינים לרוב. חורף קר היה, כפור צורב וסופות שלג. רבּים נוגעו בשחפת. כל אותו החורף לא יצאו הילדים ממיטותיהם, וּמשבא לבסוף האביב, נתקשו רבּים מהם להניע יד או רגל.

גם בעלי הזכוּיות לא ידעו מנוּחה. יום יום וגזירתו. את הגברים גררו לעבודת־כּפיה, גירשו, אסרוּ. ואף־על־פי־כן, “על כרחך אתה חי”, אף כי קשים, קשים מאוד היו החיים האלה. ואיוּמה מהם היה הדאגה ליום המחרת. ידעו שהגרמנים עומדים מאחורי העיר, מרחק 18 קילומטר. ידעו מה הסכנה הנשקפת ליהוּדים מכל תמוּרה קלה בחזית. ידיעה זו היתה ה מקוֹר נוסף לעינוּיים.

ישבוּ בגיטו מוֹהילוֹב, בבנינים שיצאוּם דריהם האוּקראינים. היו שוכבים וממתינים למוות שיבוא ויגאלם.

– כשאני חושבת על כל זה עכשיו, – אמרה רוּת – כשאני מספרת דברים אלה, איני יכולה להאמין, שאמנם כך היה הדבר, שאני עצמי ראיתי כל זה. נדמה לי כאילו חלום רע חלמתי. אי־אפשר לסַפּר הכּל. איש לא יבין, אבל גם לשכוח אי־אפשר… אני רוצה לשכּוח ואיני יכולה. המַראות והזכרונות רודפים אחרי ביום ובלילה – תמיד, תמיד…

צנוּעה וישרה, מיושבת בדעתה ושוקלת אמרי פיה, הגתה רוּת נכאים. סיפרה על תשוקתה העזה ללימודים, למלא מה שחיסרה בשנות הגירוּשים והמחסור. למזלה למדה מעט גם בשנות הרעה. שכנם לחדר היה מוֹרה, שהקדיש כמה שעות ביום להוראה. מורה מופלא היה, אדם בלתי־מצוּי! ואף הוא נשאר שם עם הרבבות שניספּו.

–לא, לא, אנוֹכי לא אשכּח! כל ימי אזכּוֹר וכל ימי לא אחדל לשאול: על מה ולמה עשוּ לנוּ כּך?!

רות סיפרה את סיפוּרה באחד מחדרי כפר־הנוער בן־שמן, השטוּף חדוַת נעוּרים. שעה קצרה לפני כן נסתיימה סעודת ערב־שבּת באוּלם הגדוֹל, שבּו היו מסובים מאות נערים ונערוֹת בבגדי חג לשולחנות ערוּכים נאה. רוּבם כּכוּלם שרידי גלוּיוֹת, פליטי גירוּשים ומחנות־הסגר ורכּבות־המוות.

הנערה פתחה באנחה וסיימה באנחה. ובין פיסקה לפיסקה של סיפוּרה העצוּב היתה לוחשת אל עצמה" – אוֹי גאָטעניוּ… (אלי).

כך היתה פרידה מטיחה דברי־מחאה שלה כלפי עולם ושליטיו.

מחוטין שבבסרביה היא השחרחוֹרת, החמוּדה. בת 16 כיום, אך בצאתה לדרכי הנדוּדים עוד היתה ילדה קטנה, יחידה לאמה ולאביה. האב – קבּלן לעבודות חייטוּת לצרכי הצבא היה – אמה מתה בראשית המלחמה, ואביה נאסר בידי הרוּסים בימי שלטונם בחוטין ובסביבתה.

בת 12 היתה אז, ילדה מטוּפח ומפוּנקת ופטורה מכל דאגה.

–אבל, עכשיו, אין מספּר לשנותי, אם למנותן לפי שיעור הסבל שסבלתי. אוֹי גאָטעניוּ, מי יודע אם אָבי עודנוּ בחיים ואם אזכה לראותו… והיא מוחה דמעוֹתיה מעיניה האפוּרות והחינניות, נכלמת על שראיתיה בבכיה.

ואָמנם, מוּזר היה בעינַי מראה הילדה הבּוכיה. כי בכל פגישותי עם הילדים המוצלים, לא ראיתי כמעט דמעה בעיניהם. לא פעם שאלתי עצמי: ההקשיחו לבותיהם כל־כך? הלמדוּ לשאת יגונם בדומּיה? למדתי מה רב כוח סבלוֹ של אדם לחשל רוּחו, להקשיח לבּו.

–וזה שאירע לנו – סיפּרה. – הרוּסים יצאו ביום ראשון בשבוע, לאחר ששילחוּ אש בעיר. ולמחרת היו נכנסו הגרמנים. מיד אָספוּ הנאצים כל נער ונערה ושילחוּם לרוּסיה, או ירוּ בהם. היו נכנסים לבית, יורים באנשים – וחסל. ורק מי שהוא בּר־מזל יצא חי מידיהם. גם אותי לקחוּ מן הבית, אך בכיתי וצעקתי שעודני קטנה, בת 13, והם שילחוּני לחפשי. היה לי מזל…

“מזל” הוא אחד המונחים השגוּרים ביותר בסיפוּרה של פרידה. כמעט כ“אלוהים” שלפניו היא שופכת לבּה.

אותו שבוּע של שלטון־גרמנים היה רע ומר. עקרוּ לחדר צר בפרבר היחיד שלא עלה באש. אך ביום החמישי נצטווּ: “לצאת מכאן, תיכף וּמיד!” שילחוּ את כל תושבי העיר, והשאירו רק כמה מבעלי־המקצוע הדרושים להם, ואף אלה – רק לאחר ששילמוּ הוֹן רב כּוֹפר נפשם. עד מחוץ לעיר שילחוּם בעגלות, ואחר־כך נאלצוּ כולם ללכת ברגל וצרורותיהם בידיהם. – אוֹי גאָטעניוּ…

כשבועיים היו מהלכים ברגל, יום אחר יום. ובלילות הם לנים תחת כיפת השמים. רבּים נפלוּ בדרך בימים הראשונים, רבּים מתוּ מן המכּות שהיכוּם החיילים הרוּמאַנים. גם סבתא של פרידה כשלה ונפלה בדרך, ואז ירוּ בה החיילים והרגוּה. כך הרגו זקנים רבּים. הוציאום מן השיירה, כדי להושיבם כביכול בעגלות – והובילום בדרך אחרת, ואיש לא ראה אותם עוד.

כשהגיעו לבסוף לטראנסדניסטריה, הפיצוּם בערים ובכפרים. פרידה נקלעה לכפר הקטן פוֹפיצי, ששוּכּנוּ בו למעלה מ־800 יהודים. היו שם כמה משפחות יהוּדיות, תושבים ותיקים בכפר, ובבתיהם שוכנו המגורשים. ישנוּ על הרצפּה, בלא כּסות, חולים מתלאוֹת הדרך הארוכה, רעבים ועייפים. בתקופה הראשונה, כל עוד היו מעט חפצים בתרמיליהם לא הציק להם הרעב – היו מחליפים זוּג נעלים בכיכר לחם ושוברים רעבונם. אך כשאָזלוּ החפצים והרעב הציק לבלתי נשוֹא, החלו מחַזרים על הכפרים, מרחק עשרוֹת קילומטרים, ומבקשים עבודה כלשהי. עבדוּ בשדות, בחלקות תפוחי־אדמה וּבכל שנזדמן להם וקיבלו בשכר עבודתם מזונות להחיות נפשם – הכפריים זכרו את הרעב הגדול שהיה בסביבתם לפני כמה שנים וריחמו על הפליטים ונתנו להם פרוּסות־לחם או מעט תפוחי־אדמה.

ימוֹת־הקיץ היו טובים מימוֹת החוֹרף. בקיץ אפשר היה לפחות ללקט מעט שבּלים בשדה, לגרוֹס אותם וּלבשל דייסה בלא שוּמן וּבלא תבלין. בקיץ אפשר היה גם להתגנב לתוך גן עצי־פרי, לקטוף תפוּח או שזיף – והרי ארוחה כּביכוֹל… וּפרידה, שהיתה בת־מזל, למדה לטפּס על העצים כסנאי, והצליחה לקטוף גם תפוּח וגם שזיף. לפעמים היתה קרובתה, מהמגורשים למוהילוב, מקבלת עזרה מרוֹמאניה ומפרישה משהו גם לילדה הצעירה.

בינתיים נתאַרגן הוועד לעזרת יהוּדי רומאַניה, והיו מקבלים מהם משהו מפעם לפעם – מעט סלק או שק לבגד. ואף־על־פי־כן, רעב פשוטו כמַשמעו.

–שנה תמימה היה מזוֹני רק קליפות תפוחי־אדמה מבושלות במעט מים, בלא קוֹרט של מלח. את הקליפות הייתי אוֹספת מן האבוסים שברפתות, מקוששת ביער מעט עצים, מבעירה מדורה וּמבשלת ארוחתי. והייתי מאוּשרת, כשמצאתי קליפות שאינן דקות ביותר…

–הקשיבי, הקשיבי היטב – פּנתה אלי הנערה פתאום לאחר שתיקה ממוּשכת ואנחה עמוקה – יש לרשוֹם את הדברים על כל פּרטיהם, כדי שלא ישכחוּ. בחורף הראשון חליתי בטיפוּס. שכבתי על הריצפה קודחת ולא קיבלתי אלא מעט מים קרים, למזוֹן ולרפואה. בּבוא הישועה ודאי לא יחפצו להאמין שכך היה הדבר. ספּרי להם, ימסרו איש לחברו, ידע כל העולם!

–פתאום פשטה שמוּעה, כי רושמים יתומים להחזירם לרומאניה. תחילה לא האמנתי. אחר־כך נודע, שיהודי רומאַניה אספוּ “שווערע מיליאָנען גֶאלד” (מיליונים כבדים בזהב, הון־תועפות), והם עומדים להוציא מכאן אלף וחמש מאות ילדים. הביאו אותנו למוֹהילוֹב, רחצוּ אתנו והלבישו בגדים נקיים. ובאו שליחים וחילקו את הילדים קבוּצות־קבוּצות למשלוֹח. אותי שלחו לעיר באלאט בשיירה בת 180 ילד וילדה. דרנו שם בשני חדרים, – חדר לילדים וחדר לילדוֹת. והיה טוב, טוב מאוד. כבבית אמא… המנהל, ד"ר צ., נהג בנו כאילו היינו ילדיו. כך חיינוּ חודש ימים, עד שבאו שתי מכוניות של הצלב האדום ולקחו אותנו לבוקאַרשט ומשם ברכבת לקונסטאַנצה, ואחר־כך באניה לקוּשטא. הדוֹדוֹת שלי, אחיותיה של אמא בבוקאַרשט, חפצוּ להשאירני אתן. אבל אנוכי אמרתי: – לא, המזל שלי בארץ־ישראל…

עכשיו אני רוצה לעבוד. יומים אני יושבת כאן ואוכלת ואיני עושה דבר וכבר אני משתעממת, כי הידים שלי רגילות לעבודה. הרופא שבדק אותנו כאן אמר:

–שבועיים תנוחו, תאכלו היטב ותבריאו.

–אבל אני אינני רוצה לנוּח, אינני יכולה. כבר נחתי דיי ואין אני עייפה כלל.

– אוֹי גטנעניוּ…

מארטין פ., הוא בנם של חקלאים יהודים מדורי דורות. להוריו היתה נחלת־ירוּשה גדולה בת אלפים הקטאַר, בכפר הבּוּקוביני הקטן לוקאביץ. עיבדוה כמה משפחות בשותפות, דודים ובני־דוד – לסבא היו שבעה בנים ובנות וכולם נשאו נשים והולידוּ בנים וחיוּ על אדמתם.

מאַרטין בן 15 הוא כיום. בראשי המלחמה היה כבן 10. למד בילדותו ארבע שנים בבית הספר הרומאַני שבכפרו ושנה אחת בגימנסיה פרטית בצ’רנוביץ. בבית למד פרקי תפילה, חומש ופירוּש רש"י. גם עברית למד וגרמנית. מנהגו כבן־תרבות וסיפוּרו מדוּיק ובהיר.

הרוסים באו לכפר לוקאַביץ ב־28 ביוּני 1940. בזמן הראשון היה המצב טוב למדי. רק לאב נגרם סבל רב – כי הרי נחשב “קוּלאַק” (“אגרוף”, “בעל גוף”) ונתחייב מאסר וגרוּש לסיבּיר. ברח, איפה, לצ’רנוביץ. אדמתו חולקה בין איכרי הכפר, הבית נמסר לזרים, אך במשפחה לא פגעוּ. בצרכי מזון לא היה עדיין מחסוֹר. בספּטמבּר חוּדשוּ הלימודים בבית־הספר בכפר ומאַרטין למד בו שנה בערך.

ביום ד' בשבוע, 27 ביוּני, שנת 1941, יצאו הרוּסים לפתע פתאום. מיד התארגנה בכפר כנוּפיה אוּקראינית, שאמנם לא פגעה ביהודים, אך הפילה אֵימים על כל הסביבה – בּוּקוֹבינה מאוּכלסת אוּקראינים בעיקר. לאחר יומַיים נטל הצבא הרומאַני את השלטון בידו ופתח מיד… במעשי־שוֹד. חיילים רומאַנים ואזרחים אוּקראינים שדדוּ כל רכוּשם של היהוּדים והניחוּם עֵרוֹמים ויחפים. עקרוּ רצפות וקירקרו קירות בחיפושים אחר כסף וזהב. ולא פסקוּ עד שנטלו כל דבר שיש בו חפץ. מנהיגי כנופיות־שודדים היו מבני הסביבה ושוּתפים להם בסתר גם פועלי האחוּזה ומשרתיה. אז נאלצה המשפחה לברוֹח. נמלטו לסימטה נידחת בכפר והסתתרו בביתוֹ של יהודי עני. בערב־שבּת היה הדבר, לאחר שני ימי שוֹד, והאנשים נמלטו יחפים ממש בידים ריקות. ישבו ללא מזון כל יום השבת, כמה עשרות נפשות בבית צר ועלוּב.

ביום הראשון בבוקר שלחו יהודי זקן, שכל ימיו גר באותו מקום, לתהות על המתרחש בכפר. חזר וסיפר, כי שקטו מעט הרוחות. אך מוטב להמתין קצת עד יעבור זעם. לאחר כמה שעות שלחוּ ילד לרחוב, חזר וסיפר על יריות והרג. נפלה עליהם אֵימה והחליטו לברוֹח, כל עוד לא נגלה מקום מחבואם. ביקשו לברוח דרך שדות־התבואה שמאחורי הבית, אך עד שיצאו לדרך באה חבוּרה של עשרות “שקצים” והתנפלו על הבית.

–אנכי וילדה קטנה בת שמונה שנים הצלחנו להתחמק ולברוח. – סיפר מאַרטין. – ירו בנוּ, אבל היינו קלי־רגלים והתחמקנו דרך שדה־החיטה לעבר האגם אשר בתחום הכפר. ירדנו עד צוָאר לתוך המים ועמדנו שם כעשר דקות, עד שנתיאשו רודפינו מלגלות את עקבותינו. אז יצאנו מן המים ורצנוּ בשדות וביערוֹת, עד שהגענו לקרבת כפר אחד.

כל הלילה ישבנו ביער, רטוּבים ורוֹעדים מקור, ובבוקר חזרנו לכפרנו, לראות מה היה בסופם של בני משפחתנו. שם נודע לנו, כי עוד חיים כולם. ה“שקצים” עצרוּם במחסן ואמרו לכלוֹתם, אך קצין רומאַני הצילם, שיכן את העצורים בשנים־שלושה בתים קטנים והפקיד משמר עליהם. לילה אחד ישנוּ לבטח. ולמחרת היום בא ראש הז’נדארמריה, הוציא מן הבתים וכלא את כולם בחדר אחד. יומַיים היו כלואים שם, מתעלפים מחוסר אויר לנשימה. וגם שם הוסיפו הז’נדאַרמים הרומאַניים לשדוד ולבוז אותם. מפעם לפעם היה ז’נדאַרם פורץ לחדר, מפשיט זוּג מכנסים שנותרו לפליטה, או נוטל נעלים – ופורש כמנצח, כשהשלל בידו.

ב־5 ביולּי גירשוּ את כל יהודי הכפר, כ־200 נפש, אל המחנה אשר בעיירת־המחוז סורוז’יניץ. הלכו ברגל מרחק 28–30 קילומטר. שם הפרידו בין הגברים והנשים והושיבוּם בשני בתים מוקפים משמרות של שוטרים, שלושה שבועות ישבו שם מזי־רעב וקיימו נפשם בתפוחי־אדמה שמצאו במחסן שבבניין העזוב. בינתיים החלו נוטלים מן הכלואים לעבודת־כפיה – לפינוי ההריסות שנגרמו על־ידי ההפצצות, לעידור גנים ולעבודות־השדה. ובחוץ היו האנשים משיגים לפעמים משהו לאכול, ירק או פרי.

והנה בא יום הגירוּש לויז’יניץ. גם הפעם חל הגירוש בשבת. שעתיים הסיעו את האנשים בעגלות, ואחר־כך הוּכרחוּ להמשיך דרכם ברגל. הלכוּ לילה ויום ולילה ללא הפוּגה ורק לאחר ששיחדוּ את מלוויהם החיילים בסכום כסף, שהצליחו לאסוֹף, הוּרשוּ לנוח שעה קלה.

–בשעה 7 לפנות בוקר – סיפר מאַרטין עוד – הגענו לויז’יניץ. הביאו אותנו לבנין המשטרה, ולאחר שרשמוּ שמותינו התירו לנו לצאת העירה.

לאמא היתה אחות בויז’יניץ. מיהרנו אליה. שם מצאנו דוֹדה אחת, אף היא מהמגוֹרשים, וזו סיפרה כל פרשת הצרות האיוּמות שעברו עליה. הגישו לנו מעט אוכל והשׂתערנו על השולחן, כאילו לא ראינו דבר־מאכל מימינוּ.

אך לא הניחו לנו לשבת בשקט באותו מקום זמן רב. ענדוּ לנוּ מגיני־דויד צהובים, שמידתם ששה סנטימטר, והתירו לנו לקנות מיצרכינו רק שעה אחת ביום, בין עשר לאחת־עשרה בבוקר. כך חיינו עד 16 באוקטובר. ושוב היה יום שבת. ושוב נעקרנו ממקומנו. השכּמנו כרגיל בבוקר ויצאנו לעבודה, אך משם שילחונו הביתה, מבלי שנדע על מה ולמה. והנה בשעה 12 בצהרים, אנו שומעים פתאום קול תופים ברחובות וכּרוֹז מודיע, כי כל יהוּדי ויז’ניץ חייבים להתאסף מחר ב־6 בבוקר בתחנת הרכבת. יללה הקיפה את כל העיר. אנשים הטיחו ראשיהם בכותל, התנפלו על הקרקע וגעוּ בּבכי. ולמחרת החל הגירוּש.

משפחתנו גורשה לאחר יומַיים, בשמחת־תורה. ברכּבת־בהמות נסענו עד לעיירה אטאקי הסמוכה לדניאֶסטר. שם נפגשנו עם בני כפרנו, שנשלחו מחנה שבעיירה ידיניץ. בעיירה כלַאוּם במין מכלאה מוקפת גדר־תיל, הרעיבום, היכוּם ושדדו מהם שארית חפציהם. לבסוף, גירשום לטראנסדניסטריה. קבוצה אחת קפאה בקוֹר, וּבין הקפוּאים גם שתי דוֹדוֹתי. אך הילדה הקטנה, שעמה הסתתרתי בשעתו ביער ובאגם, נשארה בחיים ויחד המשכנו דרכנו עד מוהילוב, העיר הראשונה ליד הדניאֶסטר. משם הלכנו ברגל מרחק 16 קילומטר עד לכפר אזריניץ. ושוב היכו ושוב שדדוּ, אף כי לא היה כבר מה לשדוד, ושוב הפרידו הורים מילדיהם, והבכי והצעקות עלו עד לב השמַים. ושוב שילחוּנוּ הלאה, שיירה בת 500 נפש, לתחנה הקטנה ונדיצ’ה.

לילה אחד לנו במחסן ועם שחר גירשונו משם. בערב הגענו לעיירה הקטנה לוצ’יניץ. לנו בבתיהם של יהודי העיירה ובבוקר יצאנו שוב לדרך ובאנו לקוּפייגוֹרוֹד. שם כלאוּ אותנו במחסן ולא נתנו לנו אוכל או מים. שיחדנוּ את השומרים בפרוּטוֹתינוּ האחרונות, כדי שיתירוּ לנו לצאת ולהפגש עם יהודי העיירה. והם שיעצוּ אותנו לבל נחזור למחנה, כי עומדים לשלחנוּ הלאה, אלא נתחמק ונסתתר בכפר הסמוּך, ולודיבץ. מישהו הביאנו אל ביתה של “גוֹיה” זקנה, שהסכימה להלין אותנו בשׂכר. אולם בלילה גילתה את הדבר לאנשי־הכפר ובאו צעירים והוציאונו החוּצה. אך שוב עמד לנו השוֹחד ונשארנוּ שם כמה שבועות.

באותה עיירה מת אבּא, משבץ־הלב, כשנכנס חייל לחדר ורצה לשדוֹד את המעט שנשאר בידינו לקיוּם המשפחה. ב־5 בפברואר היה הדבר. וב־15 פברואר מתה אחת הדודות, אחוֹת אמא. כעבור שלושה שבוּעות מת בעלה. ב־15 במארס מתוּ ברעב איש ואשתו מידידינוּ, שכנינו לחדר. מתשע נפשות שבחדר נותרוּ רק ארבע. ושוב ידענו רעב ומחסור וקוֹר.

אותם הימים קיימתי אנוכי, בן ה־14, את המשפחה, כיון שהייתי “ממלא־מקום” בשׂכר. ממלא־מקום מהו? מי שחייב היה בעבודת־כפיה וממוֹן בידו היה שוֹכר לו ממלא־מקום ונפטר מחוֹבתוֹ. שׂכר־יוֹמי כממלא־מקום, בסך מאַרק וחצי, זה היה מקור־המחיה היחיד לשרידי משפחתי.

כך התענינוּ עד לחודש יוּני 1942.

ביום ה', 28 בחודש, בבוקר, בא פתאום נאצי רם־המעלה לקופייגוֹרוֹד וראה לתמהונו יהודים עומדים בתפילת שחרית, עטופים בטלית ותפילין. הראה על התפילין ואמר" “אלה הם מכשירי רדיו חשאי”. אסרוּם ועינוּם ויצא הקצף על כל יהודי המקום. גרשוּם בחשכּת־הלילה ולא נתנו להם שהוּת לקחת חפציהם. כלאוּ אותנו ביער, במחנה מוקף גדר־תיל, במרחק חמישה קילומטר מן הכפר. היינו עייפים ותשושי־כוח, והתנהלנו כעֵדר צאן מבוהל המוּבל לשחיטה.

היו בינינוּ שראוּ את המוות לעיניהם יום־יום במשך שבוּעות וחדשים. בחורף דרוּ רבּים באוּלמוֹת ציבוּריים, מאוֹת באוּלם אחד, ויום־יום היו עשרוֹת מהם גוֹועים לעיני כל. היו מובילים את הגוויוֹת בעגלות, ערימות ערימות, לבית־העלמין וקוברים אותם בחטיפה בקבר־אחים. וּפעמים הושלכו הגוויוֹת בין עצי היער או בחפירות עזוּבוֹת, מאכל לחיות־טרף.

במחנה החדש, מחוץ לכפר, ישבנו תחת כיפת־השמים. זריזים וחרוצים שבנו, הקימו להם סוּכות מענפי העצים, והכל היו מקנאים בהם. יום אחד, ניתך גשם מאז הבוקר ובמשך כל הלילה, והסוּכות נסתחפוּ בזרמי המים העזים. תינוקות נגרפו וגוויוֹת של טבוּעים צפוּ על־פני המים…

לאחר כמה שבוּעות בטלה הגזירה, שוב בכוח השוחד, והוֹחזרנוּ לעיירה. אבל לא כל בני המשפחה זכוּ לחזור. אמא והדוֹדה לא עצרוּ כוח ונסתלקוּ לעולמן ונקברו באחד מקברי־האחים המרוּבים, ללא מצבה או ציוּן כלשהו.

ב־6 באוקטובר לקחוּני לעבודה ביער, יחד עם עוד כמה מאות אנשים. ששה שבוּעוֹת עבדנו שם וכל מזון לא ניתן לנו. היינו גונבים תירס וסלק־סוּכּר בשׂדות ונוֹגסים בהם כמוֹת שהם, כדרך בהמות. יחפים, קרועים ובלואים, עֵרוּמים למחצה, קפוּאי רגל וקפוּאי אוֹזן, מזוֹהמים ומרוּפּשים – זה היה מראה האנשים אותם הימים.

לבסוף, החזירוני לקופייגוֹרוֹד. שם האיר לי מזלי פנים. אשה יהודיה אחת, ילידת אוּקראינה, תורגמנית אצל רופא שינַיים, התחילה מתעניינת בגורלי. היתה מאכילה אותי יום־יום, עד ששבתי לאֵיתני. אבל אָשרי לא האריך ימים. באחד במאי 1943 נלקחתי שנית לעבודה, באחד מגשרי הבּוּג, אני ועוד 870 יהודים מכל הגילים. פעם ירוּ הגרמנים לעיני בשלושה מן העובדים, שקיבלו אותו יום כסף מקרוביהם בבוּקרשט. רציחות מעין אלו היו מעשי יום ביומו, ושוב לא היה בהן משום חידוּש.

ארבעה חָדשים חייתי באותו מחנה, עד שחליתי במחלת־עצבּים קשה ושילחוּני משם. נסעתי לעיירה הקטנה מוּראַבּ שעל־יד קוּפייגוֹרוֹד, אל בּן־דוֹדי שנפגשתי עמו במקרה באותו מחנה. שם רוַח לי מעט וחזרתי לקופייגוֹרוֹד, מאחר שקרובי בבוּקרשט החלוּ שולחים לי מעט כסף מזמן לזמן. ישבתי שם עד ששילחוּ את היתומים למוֹהילוֹב. 800 ילדים אספוּ, והם חלק קטן מן המתגוללים במחנות והגוֹועים לעשׂרוֹת וּלמאות יום־יום. שלחוּ אותנו קבוצות קבוצות לתשע מעיירוֹת מולדאביה. אנוכי נשלחתי בשיירה בת 170 ילדים לברלאַט. שם קיבל פנינו ד"ר צ. כּאָב רחוּם וחנוּן. לאחר חוֹדש ימים הביאוּנוּ מכוניות הצלב־האדום לבוקארשט ומשם יצאנו לארץ.

יצאתי מכפר מולדתי, נחלת אבותי מדוֹרי־דוֹרוֹת, יחד עם כּל בני משפחתי – והגעתי לארץ־ישׂראל יחידי, יתוֹם ושכּוּל… לא יספיקו שעות היום והלילה אם אבוא לסַפּר כל סבלוֹתינוּ לפרטיהם.

ריבה היתה אחת המבוּגרות שבחבוּרה. נערה נמוּכת־קוֹמה ושמנמנה, כבת שבע־עשׂרה. כל תנועה שלה נמרצת וכל דיבור חריף פתחה בשאלה באידיש עממית.

– אבקש סליחה מכבודך, רצוני לדעת לשם מה לך סיפּורי? הסברתי לה טעמוֹ של רישוּם מעשי־הזוַעה של הנאצים ביהוּדים, אך היא לא הסכימה עמי:

– מי שנתנסה ביסוּרים אלה לא ישכּחם עד יום מותו – אמרה – ומי ששיחק לו מזלו ולא נתנסה בהם, לא יאמין, כשם שמתקשים אנוּ להאמין בקורות אבותינוּ במצרים…

לאחר ששמעה מפּי, כי יש לרשוֹם את הדברים למען ההיסטוֹריה, הרהרה רגע ופרצה בצהלה ובצעקה, ספק ברצינוּת ספק בליגלוּג:

– קינדער (ילדים), מה תגידו? אני ארשם בהיסטוֹריה! כדאי היה לחיות ולסבול למען ההיסטוֹריה…

וכל אותו ערב היתה פּונה אל חבריה וחברותיה וממריצה אותם לשבת בסבלנוּת וּלסַפּר באָזנַי את פרטי קורותיהם, ומכריזה מדי־פעם ואומרת, ברצינוּת מהולה בספקנוּת: – למען ההיסטוֹריה!..

– ובכן, אספּר לך בפרוטרוט, – אמרה – כדי שלא לקפּח חלילה את ההיסטוֹריה.

הצעתי לה שתחשוב קצת, שתערוך דבריה ותשקוֹל אוֹתם תחילה. הסתכלה בי בתמיהה:

– מה יש כאן לחשוב? אם יעירוּני בחצות הלילה, אזכּוֹר פרט וּפרט, כאילו קרה רק אתמול…

אף־על־פי־כן, הירהרה כמה רגעים בכובד־ראש קודם שפתחה בסיפורה:

– בסוף שנת 1939, זמן מה לאחר פרוֹץ המלחמה, ברחנו מפּולין לבּוקוֹבינה. שלוש אחיוֹת היינוּ, ארבּעה אחים, אמא ודוֹדה. אבא לא היה עוד בחיים. מכונאי היה בבריסק ונהרג בשעת עבודתו, כמה שבוּעות לפני פּרוֹץ המלחמה. נסענו מבריסק לצ’רנוביץ, אבל לא הורשנו להשאר שם בגלל ריבוי הפליטים בעיר. נסענו במכוניתו של אחד האחים והצלחנו לעבור את גבול אוּקראינה. אח זה היה בעל בית־מלאכה למברשות מזיפי חזירים. נסע עם אשתו הצעירה, וכולנו ביחד שתים־עשׂרה נפשות בסך־הכל.

באוּקראינה גדלה המשפחה – אחות אחת נישאה לאיש ואח אחד נשא לו אשה, וחיינו בצוותא. ישבנו בעיר הקטנה בּאַר, בשטח הרוּסי. היו שם בתי־חרושת רבּים, ואיש מאתנו לא היה מחוּסר־עבודה. האחוֹת עבדה במעבּדה של בית־חרושת לתעשיית כּוהוֹל. אני, בת־הזקונים, למדתי בבית־ספר רוּסי. אח אחד עבד כמכונאי והשני כפקיד במשרד. ולא חסרנו דבר.

כשנכנסה רוּסיה למלחמה ואחד האחים התנדב לצבא האדום, לא נתערער עדיין מצבנוּ. כעבור זמן קצר נתגייס גם הגיס לצבא, ואף־על־פי־כן עוד היה די טוב. אך הנה נכנסו הגרמנים כחתף, שבוּעות אחדים לאחר כניסת רוּסיה למלחמה. המשפחה היתה אותם הימים מרוּתקת למקומה, בגלל האחות שעמדה ללדת ובגלל הגיסה שילדה זה מקרוב. האח שנשאר בבית קיבל עבודה כמתורגמן מגרמנית לרוּסית – גם צרפתית ואנגלית ידע האח הבכור. מה, כלום לא למד דיו בנעוריו? זה היה בן־אדם! אִתוֹ יכולת לדבּר דבר! היה לו מוֹח בקדקדוֹ, ראש של “פאַבּריקאַנט” (חרשתן) גדול, ובסך־הכל בן עשרים וארבע.

כך חיינוּ שנה בטוב. כזה הוא הגרמני: נצרך הוא למישהוּ, ואפילוּ ליהוּדי, הרי הוא “קוֹנה” אותו ונותן לו כּל מבוּקשוֹ. תחילה היה אחי מביא הביתה מכל טוּב. אבל כעבור חָדשים אחדים התחילו ההריגות. רצחוּ את כולם ונשארתי רק אני ואחי הגדול ממני בשלוש שנים. לפנות בוקר היה הדבר. הלכו מבית לבית, עקרו את האנשים ממיטותיהם וציווּ להתאסף במרכז העיר. חשבנו: מגרשים למקום אחר. אך לא היו הדברים עולם. הפרידוּ בין גברים ונשים – והרגוּם. את כולם הרגוּ, ולא נשארו אלא עשרים ילדים, ואני בתוכם…

ותאמיני לי, אינני יודעת איך ניצלתי, ולמה דוקא אני ולא אחר?..

כּרו שלושה בורות גדולים והטילו לתוכם את ההרוּגים. ראיתי גרמני אחד עוקר בכוח תינוק מזרועות אמוֹ. הגרמני מחזיק ברגלו האחת של התינוק והאֵם ברגל השניה, וכך הם נאבקים עד שנקרע הילד לשנַים. אחר כך דחפוּ את האֵם לתוך הבּוֹר, ואיני יודעת מה היה בסופה. לא, איני זוכרת מה היה לי. עמדתי והסתכלתי, ונדמה היה לי שכל העולם נשתגע. צעקות איוּמות, מחרישוֹת אָזנים, ניסרוּ בחלל. לא בני־אדם בלבד צעקוּ, אלא כלבים יללו וסיעות צפרים השמיעו קולות משוּנים, כאילו חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ…

אחר־כך נשתררה דומיה. הרחובות היו דמומים כל־כך, שאפשר היה לשמוע קול צעדי השומרים. הילדים שנשארו, עשרה נערים ועשׂר נערות, היו כבני ארבע־עשׂרה, חמש־עשׂרה. נתנו בידינו אתּים וציווּ עלינו לכרוֹת בורות לעצמנו. בשוּרה ישרה כּרינו עשרים בּוֹרוֹת קטנים באדמה התחוּחה. ותאמינו לי, לא הרגשתי אז כלוּם, לא הצטערתי ולא פחדתי. עשיתי מה שנצטוויתי – וחסל.

כשסיימנוּ את מלאכת החפירה, ציוָה עלינו אחד הגרמנים לקפּוץ לתוך הבורות, אבל אז ניגש גרמני אחר ואמר: – לא, תחילה יסתמו את הבורות הגדולים. וכך עשינו. כיסינוּ את הבורות בסיד, שהאדים מיד מן הדם, ועל הסיד שפכנוּ אדמה שחוֹרה. שלוֹשה ימים וּשלושה לילות עוד חילחל הדם מבעד לשכבת הסיד והעפר! והעיר בּאַר לא היתה יוצאת מן הכלל, כך רצחוּ טבחוּ גם בפרוסקוּרוב ובערים רבּות אחרות.

לא. לא קפצנו לבּור. תחת זאת לקחוּ אותנו, את עשרים הנשארים, למחנה ביאַקוּשיניץ. את יכולה לרשום, שהמחנה מרוחק ממקום הטבח 75 קילומטר. שם חיינוּ חוֹדש ימים. אלה לא היו חיים. נתנו מאה גראַם לחם ליום ושתי צלחות מרק. והעבודה היתה קשה וּמפרכת – תיקון כביש. תחמוּ לכל אחד חלקה של עשׂרה מטר וְמי שיצא מתחוּמו, ירוּ בו בלא שוּם אזהרה. אלפים עבדו שם, כולם צעירים בני 15־18. מי שחלה ולא היה מסוּגל לעבודה, ירוּ בו. אז אמרתי לעצמי: מוּטב להסתכּן מלמוּת כאן. ובליל־גשם אָפל קמנוּ, אחי ואני ועוד שני נערים ושתי נערות – וּברחנוּ. תשאלי, איך הצלחנוּ לברוֹח? בקצה המחנה היתה חפירה – “קאַנאַוה” ברוסית, והגרמנים קראו לה “שאנץ”. אַת מבינה כבר? וּבכן, טוב. זחלנו באפלה עד לחפירה, בזהירוּת, כחתוּלים, קפצנו לתוך התעלה וישבנו שם עד עלוֹת השחר. בארבע לפנות בוקר (בסתיו 1941) יצאנו מן החפירה והתחמקנו כצללים וּבאנוּ לכפר. סרנו לבית רוּסי וביקשנוּ מחסה. ריחמוּ עלינו והחזירוּנוּ לעיר בּאַר, אל אחד מארבעת הגיטאות שעוד נשארו שם לאחר הטבח הגדול…

כעבור חודש ימים נערך שוב הרג רב. היה זה למחרת יום־הכּיפּוּרים. שוּב הלכו מבית לבית ואָספוּ יהוּדים להוציאם להורג. אנוכי הייתי עם אחי בבית. מלומדי נסיון היינו. אמרתי: אנסה מזלי ולא אלך. אני משדלת את אחי לעשות כמוני והוא אומר לי: – רק אעלה לעליית־הגג לראוֹת לאן מובילים את האנשים. טוב, מה יכולתי לעשות? וכעבור רגע אני מציצה החוּצה מבעד לחרכּי הדלת הנעוּלה. את מי מובילים? – את אחי! אני רוצה לצעוק, אך קולי נאלם. וימים רבּים לא יכולתי להוציא הגה מפי. פתאום – דפיקה בחלון. ואני – קפיצה אחת, והריני מאחורי הארון. משם טיפסתי ועליתי על התנוּר ומרוב בלבול החוּשים נחבּל אפי וזמן רב סבלי מחבלה זוֹ. נפרצה הדלת, שני שוטרים אוּקראינים ושני גרמנים עמדוּ בפתח. הביטוּ כה וכה, חיפשו ובדקו, אך לא השגיחו בי. הוֹי, מסכּנה שכמותי, אילו ראית אותי אז, ודאי היית חושבת שלפנייך בר־מינן ולא בן־אדם, ודם זב מאפי באילו שחטוּני.

כשהלכו להם, נשתררה דממה כבבית־קברות. יצאתי ורצתי, יחפה ועירוֹמה כמעט, אל בית־החרושת, מקום עבודתם של אחי ואחותי בעבר. בית־החרושת היה מחוץ לגיטוֹ וכל צעד – סכנת נפשות. אבל מה יש לי לאבּד! – רצתי. אֵימה נפלה על ה“גוֹיים” בבית־החרושת משהשגיחו בי. מיד הסתירוני ויום ולילה רבצתי שם בין ארגזים וחביות. לבסוף נטלה אותי “גוֹיה” אחת בידה, העבירתני את הנחל הקטן והובילתני אל השטח הרומאני הישן. ילדים הרבה ניצלו בדרך זו, בעזרתם של ה“גוֹיים”, ואילולא הם לא היתה נשארת אף נפש יהוּדית חיה.

באתי לעיירה קטנה, והקהילה היהוּדית שבּה אספה אותי. שיכנוּ אותי בבית־יהודי אָמיד ועבדתי שם כמשרתת. שנה וחצי דרתי שם ולא חסרתי דבר. בכל העיירה כולה שׂרר רעב אָיוֹם. ילדים למאות התגוללו ברחובות, מתעלפים וכגוֹועים לעיני כל. ואני לא סבלתי. אלא שלא יכולתי לשכּוֹח את קרובי יקירי שנרצחו אחד אחד לעיני, ולא היה בידי להושיעם.

לא אשכח לעולם את בני משפחתי וגם את כל האנשים הטובים, שהיטיבו עמי לא אשכח. תמיד אהיה טובה לאחרים ואשתדל לעשות אך טוב לבני־אדם, כשם שאותם המעטים, הטובים, שעשו חסד עמי ועם ילדים אחרים והצילונו מעינוּיים וּממוות.