הנערה פתחה באנחה וסיימה באנחה. ובין פיסקה לפיסקה של סיפוּרה העצוּב היתה לוחשת אל עצמה" – אוֹי גאָטעניוּ… (אלי).
כך היתה פרידה מטיחה דברי־מחאה שלה כלפי עולם ושליטיו.
מחוטין שבבסרביה היא השחרחוֹרת, החמוּדה. בת 16 כיום, אך בצאתה לדרכי הנדוּדים עוד היתה ילדה קטנה, יחידה לאמה ולאביה. האב – קבּלן לעבודות חייטוּת לצרכי הצבא היה – אמה מתה בראשית המלחמה, ואביה נאסר בידי הרוּסים בימי שלטונם בחוטין ובסביבתה.
בת 12 היתה אז, ילדה מטוּפח ומפוּנקת ופטורה מכל דאגה.
–אבל, עכשיו, אין מספּר לשנותי, אם למנותן לפי שיעור הסבל שסבלתי. אוֹי גאָטעניוּ, מי יודע אם אָבי עודנוּ בחיים ואם אזכה לראותו… והיא מוחה דמעוֹתיה מעיניה האפוּרות והחינניות, נכלמת על שראיתיה בבכיה.
ואָמנם, מוּזר היה בעינַי מראה הילדה הבּוכיה. כי בכל פגישותי עם הילדים המוצלים, לא ראיתי כמעט דמעה בעיניהם. לא פעם שאלתי עצמי: ההקשיחו לבותיהם כל־כך? הלמדוּ לשאת יגונם בדומּיה? למדתי מה רב כוח סבלוֹ של אדם לחשל רוּחו, להקשיח לבּו.
–וזה שאירע לנו – סיפּרה. – הרוּסים יצאו ביום ראשון בשבוע, לאחר ששילחוּ אש בעיר. ולמחרת היו נכנסו הגרמנים. מיד אָספוּ הנאצים כל נער ונערה ושילחוּם לרוּסיה, או ירוּ בהם. היו נכנסים לבית, יורים באנשים – וחסל. ורק מי שהוא בּר־מזל יצא חי מידיהם. גם אותי לקחוּ מן הבית, אך בכיתי וצעקתי שעודני קטנה, בת 13, והם שילחוּני לחפשי. היה לי מזל…
“מזל” הוא אחד המונחים השגוּרים ביותר בסיפוּרה של פרידה. כמעט כ“אלוהים” שלפניו היא שופכת לבּה.
אותו שבוּע של שלטון־גרמנים היה רע ומר. עקרוּ לחדר צר בפרבר היחיד שלא עלה באש. אך ביום החמישי נצטווּ: “לצאת מכאן, תיכף וּמיד!” שילחוּ את כל תושבי העיר, והשאירו רק כמה מבעלי־המקצוע הדרושים להם, ואף אלה – רק לאחר ששילמוּ הוֹן רב כּוֹפר נפשם. עד מחוץ לעיר שילחוּם בעגלות, ואחר־כך נאלצוּ כולם ללכת ברגל וצרורותיהם בידיהם. – אוֹי גאָטעניוּ…
כשבועיים היו מהלכים ברגל, יום אחר יום. ובלילות הם לנים תחת כיפת השמים. רבּים נפלוּ בדרך בימים הראשונים, רבּים מתוּ מן המכּות שהיכוּם החיילים הרוּמאַנים. גם סבתא של פרידה כשלה ונפלה בדרך, ואז ירוּ בה החיילים והרגוּה. כך הרגו זקנים רבּים. הוציאום מן השיירה, כדי להושיבם כביכול בעגלות – והובילום בדרך אחרת, ואיש לא ראה אותם עוד.
כשהגיעו לבסוף לטראנסדניסטריה, הפיצוּם בערים ובכפרים. פרידה נקלעה לכפר הקטן פוֹפיצי, ששוּכּנוּ בו למעלה מ־800 יהודים. היו שם כמה משפחות יהוּדיות, תושבים ותיקים בכפר, ובבתיהם שוכנו המגורשים. ישנוּ על הרצפּה, בלא כּסות, חולים מתלאוֹת הדרך הארוכה, רעבים ועייפים. בתקופה הראשונה, כל עוד היו מעט חפצים בתרמיליהם לא הציק להם הרעב – היו מחליפים זוּג נעלים בכיכר לחם ושוברים רעבונם. אך כשאָזלוּ החפצים והרעב הציק לבלתי נשוֹא, החלו מחַזרים על הכפרים, מרחק עשרוֹת קילומטרים, ומבקשים עבודה כלשהי. עבדוּ בשדות, בחלקות תפוחי־אדמה וּבכל שנזדמן להם וקיבלו בשכר עבודתם מזונות להחיות נפשם – הכפריים זכרו את הרעב הגדול שהיה בסביבתם לפני כמה שנים וריחמו על הפליטים ונתנו להם פרוּסות־לחם או מעט תפוחי־אדמה.
ימוֹת־הקיץ היו טובים מימוֹת החוֹרף. בקיץ אפשר היה לפחות ללקט מעט שבּלים בשדה, לגרוֹס אותם וּלבשל דייסה בלא שוּמן וּבלא תבלין. בקיץ אפשר היה גם להתגנב לתוך גן עצי־פרי, לקטוף תפוּח או שזיף – והרי ארוחה כּביכוֹל… וּפרידה, שהיתה בת־מזל, למדה לטפּס על העצים כסנאי, והצליחה לקטוף גם תפוּח וגם שזיף. לפעמים היתה קרובתה, מהמגורשים למוהילוב, מקבלת עזרה מרוֹמאניה ומפרישה משהו גם לילדה הצעירה.
בינתיים נתאַרגן הוועד לעזרת יהוּדי רומאַניה, והיו מקבלים מהם משהו מפעם לפעם – מעט סלק או שק לבגד. ואף־על־פי־כן, רעב פשוטו כמַשמעו.
–שנה תמימה היה מזוֹני רק קליפות תפוחי־אדמה מבושלות במעט מים, בלא קוֹרט של מלח. את הקליפות הייתי אוֹספת מן האבוסים שברפתות, מקוששת ביער מעט עצים, מבעירה מדורה וּמבשלת ארוחתי. והייתי מאוּשרת, כשמצאתי קליפות שאינן דקות ביותר…
–הקשיבי, הקשיבי היטב – פּנתה אלי הנערה פתאום לאחר שתיקה ממוּשכת ואנחה עמוקה – יש לרשוֹם את הדברים על כל פּרטיהם, כדי שלא ישכחוּ. בחורף הראשון חליתי בטיפוּס. שכבתי על הריצפה קודחת ולא קיבלתי אלא מעט מים קרים, למזוֹן ולרפואה. בּבוא הישועה ודאי לא יחפצו להאמין שכך היה הדבר. ספּרי להם, ימסרו איש לחברו, ידע כל העולם!
–פתאום פשטה שמוּעה, כי רושמים יתומים להחזירם לרומאניה. תחילה לא האמנתי. אחר־כך נודע, שיהודי רומאַניה אספוּ “שווערע מיליאָנען גֶאלד” (מיליונים כבדים בזהב, הון־תועפות), והם עומדים להוציא מכאן אלף וחמש מאות ילדים. הביאו אותנו למוֹהילוֹב, רחצוּ אתנו והלבישו בגדים נקיים. ובאו שליחים וחילקו את הילדים קבוּצות־קבוּצות למשלוֹח. אותי שלחו לעיר באלאט בשיירה בת 180 ילד וילדה. דרנו שם בשני חדרים, – חדר לילדים וחדר לילדוֹת. והיה טוב, טוב מאוד. כבבית אמא… המנהל, ד"ר צ., נהג בנו כאילו היינו ילדיו. כך חיינוּ חודש ימים, עד שבאו שתי מכוניות של הצלב האדום ולקחו אותנו לבוקאַרשט ומשם ברכבת לקונסטאַנצה, ואחר־כך באניה לקוּשטא. הדוֹדוֹת שלי, אחיותיה של אמא בבוקאַרשט, חפצוּ להשאירני אתן. אבל אנוכי אמרתי: – לא, המזל שלי בארץ־ישראל…
עכשיו אני רוצה לעבוד. יומים אני יושבת כאן ואוכלת ואיני עושה דבר וכבר אני משתעממת, כי הידים שלי רגילות לעבודה. הרופא שבדק אותנו כאן אמר:
–שבועיים תנוחו, תאכלו היטב ותבריאו.
–אבל אני אינני רוצה לנוּח, אינני יכולה. כבר נחתי דיי ואין אני עייפה כלל.
– אוֹי גטנעניוּ…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.