ריבה היתה אחת המבוּגרות שבחבוּרה. נערה נמוּכת־קוֹמה ושמנמנה, כבת שבע־עשׂרה. כל תנועה שלה נמרצת וכל דיבור חריף פתחה בשאלה באידיש עממית.

– אבקש סליחה מכבודך, רצוני לדעת לשם מה לך סיפּורי? הסברתי לה טעמוֹ של רישוּם מעשי־הזוַעה של הנאצים ביהוּדים, אך היא לא הסכימה עמי:

– מי שנתנסה ביסוּרים אלה לא ישכּחם עד יום מותו – אמרה – ומי ששיחק לו מזלו ולא נתנסה בהם, לא יאמין, כשם שמתקשים אנוּ להאמין בקורות אבותינוּ במצרים…

לאחר ששמעה מפּי, כי יש לרשוֹם את הדברים למען ההיסטוֹריה, הרהרה רגע ופרצה בצהלה ובצעקה, ספק ברצינוּת ספק בליגלוּג:

– קינדער (ילדים), מה תגידו? אני ארשם בהיסטוֹריה! כדאי היה לחיות ולסבול למען ההיסטוֹריה…

וכל אותו ערב היתה פּונה אל חבריה וחברותיה וממריצה אותם לשבת בסבלנוּת וּלסַפּר באָזנַי את פרטי קורותיהם, ומכריזה מדי־פעם ואומרת, ברצינוּת מהולה בספקנוּת: – למען ההיסטוֹריה!..

– ובכן, אספּר לך בפרוטרוט, – אמרה – כדי שלא לקפּח חלילה את ההיסטוֹריה.

הצעתי לה שתחשוב קצת, שתערוך דבריה ותשקוֹל אוֹתם תחילה. הסתכלה בי בתמיהה:

– מה יש כאן לחשוב? אם יעירוּני בחצות הלילה, אזכּוֹר פרט וּפרט, כאילו קרה רק אתמול…

אף־על־פי־כן, הירהרה כמה רגעים בכובד־ראש קודם שפתחה בסיפורה:

– בסוף שנת 1939, זמן מה לאחר פרוֹץ המלחמה, ברחנו מפּולין לבּוקוֹבינה. שלוש אחיוֹת היינוּ, ארבּעה אחים, אמא ודוֹדה. אבא לא היה עוד בחיים. מכונאי היה בבריסק ונהרג בשעת עבודתו, כמה שבוּעות לפני פּרוֹץ המלחמה. נסענו מבריסק לצ’רנוביץ, אבל לא הורשנו להשאר שם בגלל ריבוי הפליטים בעיר. נסענו במכוניתו של אחד האחים והצלחנו לעבור את גבול אוּקראינה. אח זה היה בעל בית־מלאכה למברשות מזיפי חזירים. נסע עם אשתו הצעירה, וכולנו ביחד שתים־עשׂרה נפשות בסך־הכל.

באוּקראינה גדלה המשפחה – אחות אחת נישאה לאיש ואח אחד נשא לו אשה, וחיינו בצוותא. ישבנו בעיר הקטנה בּאַר, בשטח הרוּסי. היו שם בתי־חרושת רבּים, ואיש מאתנו לא היה מחוּסר־עבודה. האחוֹת עבדה במעבּדה של בית־חרושת לתעשיית כּוהוֹל. אני, בת־הזקונים, למדתי בבית־ספר רוּסי. אח אחד עבד כמכונאי והשני כפקיד במשרד. ולא חסרנו דבר.

כשנכנסה רוּסיה למלחמה ואחד האחים התנדב לצבא האדום, לא נתערער עדיין מצבנוּ. כעבור זמן קצר נתגייס גם הגיס לצבא, ואף־על־פי־כן עוד היה די טוב. אך הנה נכנסו הגרמנים כחתף, שבוּעות אחדים לאחר כניסת רוּסיה למלחמה. המשפחה היתה אותם הימים מרוּתקת למקומה, בגלל האחות שעמדה ללדת ובגלל הגיסה שילדה זה מקרוב. האח שנשאר בבית קיבל עבודה כמתורגמן מגרמנית לרוּסית – גם צרפתית ואנגלית ידע האח הבכור. מה, כלום לא למד דיו בנעוריו? זה היה בן־אדם! אִתוֹ יכולת לדבּר דבר! היה לו מוֹח בקדקדוֹ, ראש של “פאַבּריקאַנט” (חרשתן) גדול, ובסך־הכל בן עשרים וארבע.

כך חיינוּ שנה בטוב. כזה הוא הגרמני: נצרך הוא למישהוּ, ואפילוּ ליהוּדי, הרי הוא “קוֹנה” אותו ונותן לו כּל מבוּקשוֹ. תחילה היה אחי מביא הביתה מכל טוּב. אבל כעבור חָדשים אחדים התחילו ההריגות. רצחוּ את כולם ונשארתי רק אני ואחי הגדול ממני בשלוש שנים. לפנות בוקר היה הדבר. הלכו מבית לבית, עקרו את האנשים ממיטותיהם וציווּ להתאסף במרכז העיר. חשבנו: מגרשים למקום אחר. אך לא היו הדברים עולם. הפרידוּ בין גברים ונשים – והרגוּם. את כולם הרגוּ, ולא נשארו אלא עשרים ילדים, ואני בתוכם…

ותאמיני לי, אינני יודעת איך ניצלתי, ולמה דוקא אני ולא אחר?..

כּרו שלושה בורות גדולים והטילו לתוכם את ההרוּגים. ראיתי גרמני אחד עוקר בכוח תינוק מזרועות אמוֹ. הגרמני מחזיק ברגלו האחת של התינוק והאֵם ברגל השניה, וכך הם נאבקים עד שנקרע הילד לשנַים. אחר כך דחפוּ את האֵם לתוך הבּוֹר, ואיני יודעת מה היה בסופה. לא, איני זוכרת מה היה לי. עמדתי והסתכלתי, ונדמה היה לי שכל העולם נשתגע. צעקות איוּמות, מחרישוֹת אָזנים, ניסרוּ בחלל. לא בני־אדם בלבד צעקוּ, אלא כלבים יללו וסיעות צפרים השמיעו קולות משוּנים, כאילו חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ…

אחר־כך נשתררה דומיה. הרחובות היו דמומים כל־כך, שאפשר היה לשמוע קול צעדי השומרים. הילדים שנשארו, עשרה נערים ועשׂר נערות, היו כבני ארבע־עשׂרה, חמש־עשׂרה. נתנו בידינו אתּים וציווּ עלינו לכרוֹת בורות לעצמנו. בשוּרה ישרה כּרינו עשרים בּוֹרוֹת קטנים באדמה התחוּחה. ותאמינו לי, לא הרגשתי אז כלוּם, לא הצטערתי ולא פחדתי. עשיתי מה שנצטוויתי – וחסל.

כשסיימנוּ את מלאכת החפירה, ציוָה עלינו אחד הגרמנים לקפּוץ לתוך הבורות, אבל אז ניגש גרמני אחר ואמר: – לא, תחילה יסתמו את הבורות הגדולים. וכך עשינו. כיסינוּ את הבורות בסיד, שהאדים מיד מן הדם, ועל הסיד שפכנוּ אדמה שחוֹרה. שלוֹשה ימים וּשלושה לילות עוד חילחל הדם מבעד לשכבת הסיד והעפר! והעיר בּאַר לא היתה יוצאת מן הכלל, כך רצחוּ טבחוּ גם בפרוסקוּרוב ובערים רבּות אחרות.

לא. לא קפצנו לבּור. תחת זאת לקחוּ אותנו, את עשרים הנשארים, למחנה ביאַקוּשיניץ. את יכולה לרשום, שהמחנה מרוחק ממקום הטבח 75 קילומטר. שם חיינוּ חוֹדש ימים. אלה לא היו חיים. נתנו מאה גראַם לחם ליום ושתי צלחות מרק. והעבודה היתה קשה וּמפרכת – תיקון כביש. תחמוּ לכל אחד חלקה של עשׂרה מטר וְמי שיצא מתחוּמו, ירוּ בו בלא שוּם אזהרה. אלפים עבדו שם, כולם צעירים בני 15־18. מי שחלה ולא היה מסוּגל לעבודה, ירוּ בו. אז אמרתי לעצמי: מוּטב להסתכּן מלמוּת כאן. ובליל־גשם אָפל קמנוּ, אחי ואני ועוד שני נערים ושתי נערות – וּברחנוּ. תשאלי, איך הצלחנוּ לברוֹח? בקצה המחנה היתה חפירה – “קאַנאַוה” ברוסית, והגרמנים קראו לה “שאנץ”. אַת מבינה כבר? וּבכן, טוב. זחלנו באפלה עד לחפירה, בזהירוּת, כחתוּלים, קפצנו לתוך התעלה וישבנו שם עד עלוֹת השחר. בארבע לפנות בוקר (בסתיו 1941) יצאנו מן החפירה והתחמקנו כצללים וּבאנוּ לכפר. סרנו לבית רוּסי וביקשנוּ מחסה. ריחמוּ עלינו והחזירוּנוּ לעיר בּאַר, אל אחד מארבעת הגיטאות שעוד נשארו שם לאחר הטבח הגדול…

כעבור חודש ימים נערך שוב הרג רב. היה זה למחרת יום־הכּיפּוּרים. שוּב הלכו מבית לבית ואָספוּ יהוּדים להוציאם להורג. אנוכי הייתי עם אחי בבית. מלומדי נסיון היינו. אמרתי: אנסה מזלי ולא אלך. אני משדלת את אחי לעשות כמוני והוא אומר לי: – רק אעלה לעליית־הגג לראוֹת לאן מובילים את האנשים. טוב, מה יכולתי לעשות? וכעבור רגע אני מציצה החוּצה מבעד לחרכּי הדלת הנעוּלה. את מי מובילים? – את אחי! אני רוצה לצעוק, אך קולי נאלם. וימים רבּים לא יכולתי להוציא הגה מפי. פתאום – דפיקה בחלון. ואני – קפיצה אחת, והריני מאחורי הארון. משם טיפסתי ועליתי על התנוּר ומרוב בלבול החוּשים נחבּל אפי וזמן רב סבלי מחבלה זוֹ. נפרצה הדלת, שני שוטרים אוּקראינים ושני גרמנים עמדוּ בפתח. הביטוּ כה וכה, חיפשו ובדקו, אך לא השגיחו בי. הוֹי, מסכּנה שכמותי, אילו ראית אותי אז, ודאי היית חושבת שלפנייך בר־מינן ולא בן־אדם, ודם זב מאפי באילו שחטוּני.

כשהלכו להם, נשתררה דממה כבבית־קברות. יצאתי ורצתי, יחפה ועירוֹמה כמעט, אל בית־החרושת, מקום עבודתם של אחי ואחותי בעבר. בית־החרושת היה מחוץ לגיטוֹ וכל צעד – סכנת נפשות. אבל מה יש לי לאבּד! – רצתי. אֵימה נפלה על ה“גוֹיים” בבית־החרושת משהשגיחו בי. מיד הסתירוני ויום ולילה רבצתי שם בין ארגזים וחביות. לבסוף נטלה אותי “גוֹיה” אחת בידה, העבירתני את הנחל הקטן והובילתני אל השטח הרומאני הישן. ילדים הרבה ניצלו בדרך זו, בעזרתם של ה“גוֹיים”, ואילולא הם לא היתה נשארת אף נפש יהוּדית חיה.

באתי לעיירה קטנה, והקהילה היהוּדית שבּה אספה אותי. שיכנוּ אותי בבית־יהודי אָמיד ועבדתי שם כמשרתת. שנה וחצי דרתי שם ולא חסרתי דבר. בכל העיירה כולה שׂרר רעב אָיוֹם. ילדים למאות התגוללו ברחובות, מתעלפים וכגוֹועים לעיני כל. ואני לא סבלתי. אלא שלא יכולתי לשכּוֹח את קרובי יקירי שנרצחו אחד אחד לעיני, ולא היה בידי להושיעם.

לא אשכח לעולם את בני משפחתי וגם את כל האנשים הטובים, שהיטיבו עמי לא אשכח. תמיד אהיה טובה לאחרים ואשתדל לעשות אך טוב לבני־אדם, כשם שאותם המעטים, הטובים, שעשו חסד עמי ועם ילדים אחרים והצילונו מעינוּיים וּממוות.