רקע
ברכה חבס
חייט לבגדי נשים

אברהם־שלום גדוֹל מזכריה בשנה אחת. תפילין קיבל עוד בעדן, שם עשה למעלה משנתיים. לעדן בא מדמאר, וּלדמאר – מצנעא. – דמאר וצנעא – אומר הוא – שתי אחיוֹת, כחיפה ותל־אביב. פניו מפיקות חכמת־חיים, וכבקי ורגיל יסַפּר סיפוּרו:

– אבּא־שלי היה חייט, תופר בגדים, ואמא עובדת בבית. היה לי אח, אבל הוא מת ונשארתי בן יחיד. היו לי שתי אחיות גדולות ממני, עכשיו הן נשוּאות לאנשים ויצאו מהבית. אבא מת כשהיינו קטנים ואמא “התנשאה” לאיש אחר ואני הלכתי לעבוד. הייתי עובד בחנוּת אריגים. הייתי גָר אצל בעל החנות ולפעמים שלח אותי ללמוֹד תורה, כאילו הייתי בנוֹ. כך עושים רבּים מן התג’רים (תגרים, סוחרים) העשירים בתימן: הם לוקחים להם ילד יתוֹם ומלבישים אותו ומאכילים אותו ושולחים אותו ללמוד, ולפעמים גם יעבוד להם מעט. וזה נחשב למצוָה גדולה.

אנשים טובים היו התג’רים האלה, מבית עוֹזרי. כאשר גזר האימאם־יחיא על ישראל את הגזירה הזאת, שכל ילד יתום לוקח אותו השלטון ועושה אותו למוּסלמי, היו שתי משפחות – שלמה מעודה גרדי ובית עוזרי – אוספות את היתומים ומסתירות אותם בבנין שלהם. והיתה הממשלה באה ותופסת את היהודים האלה ומושיבה אותם בבית־הסוהר. ובכל־זאת לא היו מוציאים אליה את הילדים. אמרו: – אפילו נמוּת, ויהיה מה שיהיה, לא ניתן את היתומים שיהיו מוּסלמים. פעם סיפרוּ שכּבלו להם את הידים והרגלים בשלשלאות ברזל והיו מתייסרים ביסוּרים רבּים – ולא הועיל שום דבר, עד שלבסוף הוציאה אותם המשטרה, כי מה תעשה להם עוד?

ליהודים האלה היו שליחים שהולכים מעיר לעיר ואוספים את היתומים בלילה ומעבירים אותם למקום רחוק, למשל לתעז או לעדן, כי שם כבר ממשלה אנגלית, ואין חוק האימאַם יכול להשׂיגם.

בזמן הראשון היו מסתירים כל יתום שהוּא, אבל אחרי הצרוֹת הרבּות שעשו להם, אָמרוּ: – טוב, שכבר תקח הממשלה מי שהוא יתום מאב ומאם, אבל תשאיר מי שיש לוֹ אָב או אֵם. וכך עשו: אם יש בעיר אשה אלמנה, רושמים על שמה עוד ילדים יתומים מאָב ואֵם, והם כמו בנים שלה, וכך מצילים אותם. לפעמים היתה הממשלה שולחת שוטרים ומרגלים לראות אם יש יתומים בעיר. היו באים ורואים ילד מסכּן, שבגדיו קרוּעים ומלוכלכים, מיד לוקחים אותו. מה עשו היהודים? מי שהוא יתום, מלבישים אותו בגדים יפים וחדשים ואין המרגלים מכירים בו דבר.

כשהייתי אני ילד קטן, עם שתי אחיותי, לקח אותנו בעלה של אמא־שלי והביא אותנו לעיר אחת צלאח (סלאח) שמה, בגבוּל האנגלים. העיר הזאת, מי שאין לו רשיון מאת המלך להיכנס אליה – לא יכנס. ולנוּ הרי אין כל רשיון. מה עשינו? – נתנו כמה שילינגים לשוטרים והכניסו אותנו בגניבה. באנו לבית־הכנסת, הניח אותנו ה“דוֹד” שם והלך לו. ואני עוד אני קטן, לא מבין. ישבנו מחכים ולא יודעים אם יבוא או לא יבוא. היינו יושבים ויושבים, ואוֹכל אין לנו. הייתי אנוכי בוכה ואחיותי מנשקות אותי, והיו הן בוכות אני מנשק אותן.

וכך היינו יושבים וּבוֹכים עד שבאו אנשים טובים, שלושה אחים: שלמה, אברהם וראוּבן, וכל אָח אסף אליו אחד מאתנו. שלמה לקח אותי לביתוֹ, ולוֹ שתי בּנוֹת, אבל כל בּן לא ילדה לו אשתו. והיה האיש שלמה אוהב אותי מאוד מאוד, והיה מושיב אותי על ברכיו ומאכיל אותי מידו, ואני בן חמש שנים. אבל אשתו, היא היתה אשה רעה ורשעה ושנאה אותי שנאה גדוֹלה, יען שאין לה בּנים. וכשהיה האיש נוסע לעדן להביא סחורה לחנוּתו, היתה מרעיבה אותי והייתי בוכה ומתענה.

ואחר־כך היה שקט ולא חיפשו יותר ילדים יתומים. אז בא בעלה של אמא־שלי ולקח אותי בחזרה, מפני שאמי היתה כל הזמן מתגעגעת עלינו ולא ישנה בלילות מצער. היא היתה הולכת למתבּן ומתנפּלת לתוך התבן ובוכה וצועקת: – הלואי שהלכו למערה לקבּוֹר אותם והייתי יודעת איפה הם ילדי ולא ככה, שהלכוּ ממני בלי שאדע לאָן הלכוּ וּמה קרה אותם!

כשחזרנו הביתה התחתנו הילדוֹת. ואותי אספוּ לבית עוזרי, משפחה גדולה ועשירה. סבא של המשפחה יש לוֹ חמישה בנים ולכל אחד יש הרבה בנים ובנות, גדולים וקטנים, וכולם עשירים ובעלי מצווֹת. שנים אחדוֹת הייתי בביתם ובאותו זמן למדתי לתפּור ועבדתי אצל חייט. אחר־כך, ואני כבר בן עשר, שמעתי בחוּרים מדבּרים שהם נוסעים לעדן, כי שם יותר טוב. ואמרתי: – די לי לחיות כך אצל זרים, הגיע זמני להרוויח לחמי. אז חזרתי אל אמא־שלי והייתי עובד אצל ערבים. הייתי תופר להם בגדים. את שכרי נתתי לאמא והיא מאכילה אותי ושומרת על כספּי.

הייתי עובד הרבּה. הערבים היו מזמינים אותי לבתים שלהם ואני תוֹפר להם שׂמלות, מכנסים, כובעים וכל מיני בגדים אחרים. גם לרקוֹם למדתי. אני רוקם להם את הבגדים והם משלמים לי כמו לחייט גדול. רופיה בעד שׂמלה היו נותנים לי ואני תופר הייתי שתי שׂמלות בכל יום, גוזר ומודד והכּל. וכך אני אומר אל עצמי תמיד: – אתה, אין לך אבא שידאג לך ואתה צריך לדאוֹג לעצמך, שאחר לא ידאַג לך ללמדך תורה ושתהיה בן־אדם. ואחרי שאני גומר את העבודה, אני הולך לבית־המדרש ורואה ילדים לומדים תורה ואני יושב ולומד אתם. אבל אם יש לי הרבה עבודה, למשל בערב חג, לא אלך לבית־המדרש. נותנים לי מנורה ואני יושב כל הלילה, או שאני לוֹקח את עבודה אתי הביתה ואמא עוזרת לי.

אחר –כך נמאַס עלי כל ה“עסק” הזה, יען כי בעלה של אמא שלי היה שׂונא אותי מאז שילדה לו שני בנים משלו. והלכתי אני לגוּר אצל הדוֹדים שלי והם מבשלים לי אוכל משׂכרי.

הדוֹדים שלי, וכל היהודים בתימן, היו עובדים כל הימים ואין להם מלבּוש יפה כמו פה בארץ־ישראל, והם לא מפוּתחים כמו פה, ואינם מבינים שאם אדם גומר עבודתו הוא הולך למקלחת והולך לטייל ונהיה עדין ומלומד. זה ההבדל בין החיים בתימן והחיים בארץ־

ואני, סוף־סוף השלכתי אני הדוֹדים והעבודה והכל ונסעתי לעדן עם אחד מכּיר, שהיה אוהב אותי ואני הייתי בא תמיד אל ביתו ושר להם שירים וּמסַפּר להם מעשיות. יום אחד אמר אלי: – אתה באמת רוצה לבוא אתנו לעדן? ואמרי לו: – בּאמת ואולי יהיה לנו כבר רצון וכבוד מהקדוש־ברוּך־הוא להכנס לארץ־ישראל.

אני הייתי רוצה לנסוע לעדן שזה כבר בדרך לארץ־ישׂראל. כל היהוּדים בתימן מתגעגעים מאוד לנסוע לארץ־ישראל, אבל הם עניים, אין להם כסף ואין להם אדמה, אולי רק “סומטה” (חלקה) קטנה, כמו החצר הזאת. ומי שיש לו בית, אין לו רשיון למכור את שלו ולקחת הכסף, ומי שרוצה ללכת לארץ אחרת, הממשלה לוקחת ממנו כל הרכוש.

– לא תמיד היה מצב היהודים בתימן רע. – הוסיף אברהם־שלום וסיפר – אם אַת רוצה אגיד לך איך היה המצב קודם. אני יודע, אנשים סיפרו לי. קודם, לפני המלחמה, באו ידיעוֹת מארץ־ישׂראל שהערבים הורגים יהוּדים. אז באו הערבים של תימן אל המלך שלהם ואמרו לו: – אם אתה נותן לנו רשוּת, אנחנו הורגים את כל היהודים שלנו. אבל המלך לא הסכים. אַת יודעת מפני מה לא הסכים? מפני שאביו – קראו לו אל אימאם אל נאַצר – היה אוהב את היהודים מאוד והיה חבר טוב של “מרי” (רבי) סאלם שבּזי בתעז. זה היה רב גדול, איש צדיק וקדוש. תמיד היינו נודדים על שמו והיינו עולים להתפלל על קברו, ויש אנשים שבאים מרחוק, אפילו מארץ־ישראל, להתפלל אצלוֹ. על־יד הקבר יש מעין והמים שלו מתוּקים, מתוּקים מאוד. ועל המעין יש גשר עשוּי עצים ואבנים. והגשר נפתח מתחת להר. והגשר יש לוֹ דלת. ובדלת יש שורש של עץ. והשורש דומה לנחש. מי שהוא איש רע ובא להתפלל – מיד נושף בו הנחש ואין הוא יכול להכנס. ומי שהוא איש צדיק, פותח הנחש לפניו הדלת והוא נכנס. גם אני הייתי שם, אבל אינני זוכר היטב, רק כמו חלום. נוסעים לשם בקיץ. כל מי שהוא חוֹלה נוסע לקבר של הצדיק שבּזי, או אם אשה אינה יכולה ללדת בנים, היא נוסעת לשם ומתפללת ושותה מן המים ונודרת נדרים – וכבר יש לה ילד…

אָביו של האימאַם ראה פעם את הצדיק סאלם שבּזי בחלומו והצדיק אמר לו:

– אתה, שמע לי, אִם לא תשמוֹר על היהוּדים, אעשה לך צרות הרבה…

וכבר תיכף ומיד נפל עליו פחד גדול, וכשמת, ציוָה על בנו ואמר לו:

– אם תשמור על היהודים, תתקיים מלכותך.

והבּן מפחד מפני אביו ומקיים את הצוָאה. וכך לא יכולים הערבים לעשות שוּם דבר ליהוּדים.

ובכן מה אספּר לך, נסעתי לעדן עם האיש הזה ועבדתי בחנוּת שלוֹ והוא היה מאמין לי בכל דבר, והייתי קונה ומוכר בשבילו ואני כמו בנוֹ. ועברו ימים רבּים, עד שיום אחד אני שומע אומרים:

– בא אחד מארץ־ישראל והוא כותב (רושם) את היתומים.

הלכתי לשם וכתבו (רשמו) גם אותי. וזה הדבר.

ומה אני אגיד לך עוד? – באניה היה לנו צער גדול מאוד וּפחדים הרבה מאוד. מאניה אחרת הרימו תותחים אל האניה שלנו, יען כי חשבו שאנחנו אניה של האויב. אחר־כך שלחנו להם סימנים באורות של האניה וכבר הבינו מי אנחנו. ובניה היו מלבישים אותנו “פקקים” (חגורות הצלה) ואומרים לנו:

– אם אתם שומעים יריות, מיד אתם מפילים עצמכם לים. ובעלי־המשפחות היו צועקים צעקות גדולות, כי דאגוּ לילדים שלהם, שאין להם מה לאכול. וכך היינו נוסעים ומצטערים הרבה, עד שהגענו, ברום־השם, בּרוּך הוּא וּברוּך שמוֹ…

ואם אַת רוצה שאספר לך עוד איזה דבר, אז אני יכול לסַפּר על צנעא שהיא העיר הכי גדולה בתימן. יש בצנעא הרבּה יהודים, אלפים, ויש בה אולי שלושים בתי־כנסיות. והבנינים בצנעא הם גדולים ויפים, ויש להם קומות אולי שש ואולי שבע…

צנעא היא עיר המלך, כמו לונדון.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!