בוקר אחד, באו שתי שיירות פליטים למחנה הצריפים שבעתלית. השיירה האחת ממחנה פאֶרמונטי שבאיטליה, והאחרת מצנעא שבתימן.

שש מאות הניצולים מאירופּה באו משמוֹנה ארצוֹת. ארבע שנים ניטלטלו בדרכים ובמחנות, ולא פעם ראו את המוות נוֹכח עיניהם. הורי הילדים שבשיירה, מהם אבדו להם בנדוּדיהם ומהם שאינם יודעים היכן ומתי נוֹלדוּ. מדברים הם בשלוש ובארבע לשונות. וכל סיפוּר שלהם הוא מגילת־זוָעה יהוּדית.

עגום ומדכא הוא גם מראה קבוצת העולים מתימן. אלה, לא מתיגרת ידו של היטלר באו אלינו, אף־על־פי־כן, מבוֹהלים הם ומדוּכאים וחסרי אוֹנים, ובפניהם העצובים והנאים תוּגה ועלבּון. אמהות מצומקות נושאות בזרועותיהן תינוקות כחוּשים. ילדים בחלוּקים לבנים ובכוּתנות־צבעונין, פיאתיהם מסוּלסלות וכיפות אדוּמות לראשיהם, מהלכים יחפים ומסתכלים בתמיהה לכאן וּלכאן.

מן המדבר באו – שיירה רביעית משם תוך פרק זמן קצר. השיירות הראשונות, שנתקבצו ובאו אף הן מכל קצווי תימן, שיחק להן מזלן והן הוּרשוּ להכנסת לתהוּמי עדן, ומשם הוֹעלוּ לארץ. לא כן השיירות שבאו אחריהן. בהמונים ברחו האנשים מן הערים והעיירות ומן הכפרים שבתימן. משפחות משפחות, וקהילות, פליטי רעב ורדיפות, אולם הכניסה לעדן נאסרה עליהם ואלפים נתקעו במדבר תחת כיפת השמים. מזי־רעב, חולים ואכוּלי שרב, דרוּ חדשים רבים בסוכּות של מחצלאות, עפר למראשותיהם ויאוּש בלבם.

ועתה ראיתים באחד מצריפי מחנה־עתלית. ישישים וצעירים, אמהות וילדיהן ישבו והקשיבו ביראת־כבוד לדברי איש־הסוכנוּת־היהודית על ארץ־ישראל ועל חייהם בה לעתיד לבוא. עיני הרב זלגוּ דמעות ושפתיו מילמלוּ בקשה ותחינה: – הצילו את האלפים, שנשארו עדיין תקוּעים במדבר, בלא מחסה וכסוּת, העלו גם אותם!

עלית העדה התימנית לארץ־ישראל, ראשיתה בשנת תרמ“ב (1882), זוֹ גם שנת עלייתם של הביל”ויים ומייסדי ראשון־לציון. ומאז ועד עתה עובדים עולי תימן בכל עבודה קשה בארץ ושותפים נאמנים הם לבניינה. אך דכאון־הדורות לא סר מהם עדיין. שנים רבות, לפני קום מדינת־ישראל, שאחד מחוקיה הראשונים היה חוק לימוד־חובה לכל ילד וילדה, שימשו רבּים מילדים העדה התימנית כשוּליות ומשרתות. אחד המוסדות, שעשה הרבה לקליטת ילדי תימן, הוא כפר הילדים מאיר־שפיה. ב“ממלכת־ילדים” זו, החבוּיה בחוֹרשה עבוּתה בהרי השוֹמרון, שווה היה תמיד החניך התימני בזכויותיו ובחובותיו לכל הנערים והנערות בני העדוֹת האחרוֹת. בכפר זה שימשו מורים ומדריכים מעולי תימן, מחניכי מוסד. ונערים ונערות מעולי־תימן שותפו שווה עם האחרים בהנהלת חיי הכפר והמשק. כיום הזה הדבר מוּבן מאליו בעינינו ואין בו כל פלא. אך לא כן היה לפני שנים.

בשפיה נפגשתי עם שתי חבורות של נערים ונערות מן השיירות הראשונות של עולי תימן, שהגיעוּ לארץ בימי מלחמת העולם.

כאן הוּקצתה להם פינת־חיים מיוחדת, בהדרכת מורים מבני עדתם היוֹדעים שׂפתם ואורח־חייהם. תחילה ראיתים במחנה עתלית ביום עלייתם, והם עלובים, חיוורים, מבוֹהלים. וכשבאתי לאחר חדשים מעטים לכפר, היה המראה שונה לחלוּטין. הילדים הבריאוּ, החלו מדברים עברית, למדו להתרחץ ולאכול כראוּי ולחיות חיי עבודה וחברה.

רוּבם ככוּלם יתומים מאָב או מאֵם. בארץ־מוצאם חיוּ חיי־צער ותמיד היתה צפויה להם הסכנה של המרת הדת מאוֹנס. מן השאלון שערכו המחנכים בשפיה על מוצאם ומעמדם של שלושים ושלושת הנערים ושמונה הנערות מתימן, אנו למדים, כי רוּבם ככוּלם בני משפחות עניות ומטופלות בילדים הם. ההורים מתפרנסים מיגיע־כפיהם, האָב: צורף, אוֹרג, רוֹכל, מעבד חלקת־אדמה. האם: כובסת, מקושת עצים, טוֹחנת דוּרה ומכלכלת נפשות ביתה בדוחק ובצער. אף שרכּים הם לימים (רוּבם בני 12–13), כבר שנים של עבודה מאחריהם. שימשו שוליות של סנדלרים וחייטים, צורפים ואורגים. עבדו בחדרים צרים ובשכר זעום. אף־על־פי־כן, למדו הנערים תורה ופרקי תפילה, אך לא כן הנערות.

מרבית הילדים עשו דרכם ממחוזות תימן המרוּחקים לעדן, ימים ושבועות ברגל או ברכיבה על חמוֹר, לסירוגין.

וכך סיפר הרועה הקטן זכריה:

– שמי זכריה בן נסים. נולדתי בעיר קטנה, נַדרי שמה והיא רחוקה, רחוקה מצנעא, מרחק שבוּע ימים ברגל. יהודים היו בנַדרי רק מאה ושמונים נפש, אבל “גויים” יש בה הרבה. היהודים היו אורגים בד לבגדים ומוכרים לערבים. אבל אנוכי לא הייתי אורג.

בן 13 אני. אבי מת, ועוד אני ילד קטן. גם אמי מתה, ולקחה אותי דודתי, אחות אמי, אצלה. היוּ לה לדודתי פּרוֹת ועיזים וחלקת־אדמה. פרות עשרים ועיזים מאה, ואדמה – רק חלקה קטנה. הייתי רועה העיזים של דודתי, ואני קטן, אולי בן שמונה שנים. קם אנוכי בבוקר בבוקר והולך עם העיזים. ולא הייתי מספיק להתפלל ולא כלום, רק תיכף ומיד הלכתי לרעות. ולפעמים הייתי מתפלל אחר־כך בשדה. היו הילדים צוחקים עלי: – אביך היה רב ואתה עם־הארץ?

לפעמים הייתי לוֹקח אתי ספר למרעה וקורא ולומד – אני יש לי הרבה ספרים קדוֹשים משל אבא שלי.

את חושבת שאין תלמוד־תורה בנַדרי? יש, אבל אם אני אלך ללמוד – מי יעה את העדר? ומי יתן לי לחם לאכול? דוֹדתי יש לה שתים־עשרה נפשות, ילדים וילדוֹת. דודי כבר זקן הוא. ויש הרבה עבודה ואני יתום, צריך לעבוד. בני דודתי עובדים מעט ולומדים מעט אבל אני רק עובד כל היום. בכל־זאת למדתי עוד יותר טוב מהם.

אהבתי אני העזים והשדות. הולך אני לבדי־לבדי בשמש וברוח, והילדים של דודתי מביאים לי אוכל למרעה. דייסה הם מביאים לי ושמן. וחלב הלא יש לי, וכבר טוב. אני אוכל יותר טוב מהם, אני. בשמש, אני אומר לך, יש הרבה “נפש” (חשק) לאכוֹל.

פעם, ואני במרעה, ופתאום ערבי אחד, גם כן ילד קטן, בא אלי והוא אומר לי: – לא תרעה במקום שלי, והוא מתחיל תיכף־ומיד להתעסק אתי ואומר לי ככה וככה, ופתאום כבר באים הרבה ערבים ואני לא יודע מה יעשו לי. לקחתי אני אבן ו“שברתי” לו את הראש לערבי, ואחר־כך, "שברתי, גם את הראש שלי והלכתי אל המשטרה. ומי שמשבּר את הראש בתימן, הוא משלם כסף. אז אני שילמתי והוא שילם, והלכנו הביתה. הכסף בתימן מטהר את השׂטן.

ופעם, בפסח, רעו העזים מרעה טוב ונכנסו למערה לנוּח מן השרב. בבוקר, כשיצאתי מן הבית, ספרתי אותן והיו כולן אתי. עכשיו, כשיצאו מן המערה, אני סופר אותן, סופר ומונה ולא מבין מה זה קרה: חסרות לי שתים… אני בא הביתה בעוד היום גדול לכבוד הפסח, ואמרים לי – לך בקש את העיזים. אני לוקח את המקל שלי ואת הגרזן הקטן, ולא אפחד. היה ליל ירח בהיר כמו באמצע היום. ואני מטפס בהר ואין אף אחד אתי, רק האלוהים בשמים. הלכתי והלכתי, עד שמצאתי את העיזים שלי וחזרתי הביתה וכולם כבר ישנים, אבל אוֹכל השאירו לי.

ופעם אחרת, ביום ולא בלילה, באו ארבעה זאבים, ואני במרעה עם הילדה של השכנים – להם היו רק מעט עיזים ולנו הרבה, והלכנו יחד. היינו הולכים וקוטפים צבּרים ואוכלים ולא ראינו ולא הרגשנו שום דבר. פתאם, – יוה –, הזאבים. הילדה פחדה והתהפכו לה המעיים ושכבה על הארץ מתעלפת ואני רדפתי אחר הזאבים מלמטה. אני רץ אחריהם וצועק בקול גדול כדי שיפחדו, והערבים באו לעזרתי והם רצים וצועקים מראש ההר, וכך גירשנו אותם.

ואחר־כך ברחתי מנַדרי ונסעתי לעדן. ברחנו מפני המלך, ששלח אנשים לקחת את כל היתומים. כשנודע הדבר הזה, אמרה לי דודתי: – תברח מהר… ונתנה לי כסף ואוכל ובגדים, וברחתי.

המלך חושב שהוא עושה צדקה ליתומים – הוא מגדל אותם ומלמד אותם. אבל אין הוא חפץ להבין, המלך, כי חטא ועווֹן הוא ליהודי אם יהיה מוּסלמי. כל ילד שתופסים אותו השליחים של המלך, הם תיכף ומיד מקצצים לו הפיאות ומעבירים אותו על דתו. ואני, רק בעדן קיצצתי הפיאות אני, לאחר שהיו כולם צוחקים עלי.

ככה הוא המצב של היהודים בתימן, לא טוב. תמיד הערבים מקנאים בהם. אם יש ליהודי מעט אדמה או בית או כסף, הוא צריך לשלם “גיזיאת” (מסים) הרבה, בכל שנה, בכל ששה חדשים, עד שכבר אין לו כסף. ועכשיו יש בתימן צער בבגדים, ואין אוכל – מפני המלחמה. ואם ערבי לוקח הכל מן היהודי, מה נאכל ומה נלבש?

וככה ברחתי אני ובאתי אל אחותי בעדן. ישבתי אצלה והיתה אוהבת אותי. אבל יש לה ילדה, כבר גדולה, בת 15, והיתה הילדה מקנאה הרבה. ויש לה לאחוֹתי עוד שבעה ילדים, והיו כולם מקנאים, ורק אחד ביניהם טוב, יש לו שׂכל. והיתה אחותי צועקת על הילדים שלה בגללי, והיה צער הרבה בבית. ואמרתי אני: – למה יצטערו עלי? – ועזבתי אותם ולמדתי לעבוד בגומא. הייתי קולע מין רשתות לחלונות בשביל למכור לערבים. הייתי עובד בבית־המלאכה של יהודי אחד. והייתי ישן אצלו על מיטה של קרשים, בלי מזרן ובלי שמיכה ובלי כלום. היה משלם לי חצי רוּפיה בכל יום (הרופיה של עדן היא שני שילינג). הייתי קונה לי לחם ותבשיל של שעועית אצל יהודי אחד, ישיש לו חנוּת והוא מבשל תבשילים ובני־אדם באים לאכול אצלו, והיה טוב.

כך עבדתי ששה חדשים ואולי יותר, לא אזכור כמה. ואחר־כך רשמו אותי בשביל לנסוע. בא איש אחד מארץ־ישראל וקראו אותנו, כל מי שהוא יתוֹם, אל המשרד הארצישראלי, ודיברו אלינו עברית ואמרו: – אתם רוצים לנסוע לארץ־ישׂראל? תחילה לא הייתי מבין מה הם מדברים, אחר־כך הם דיברו מעט ערבית וּמעט עברית – וכבר אני מבין, ושמחתי כמו בשמחת־תורה והייתי בא תמיד אצלם ושואל: – מתי נוסעים? ותמיד הם אומרים: – האניה עוד לא באה. אחר־כך היא כבר באה, האניה, ונסענו.

– האם טוב לך, זכריה, כאן בשפיה?

בת־צחוק של נחת־רוח השתפכה על פניו השחרחרים:

– בודאי וּבודאי, טוב וטוב מאוד. יש ילדים שרוצים ללכת לערים אחרות, לתל־אביב ולכל מקום. אבל אני, לא רוצה אני ללכת לשום מקומות, אני. אין לי קרובים ומי יקח אותי? ואם יש לי, מה אלך לבקש אצלם? פה, בשפיה, יש לי ידידים שהם טובים מקרובים. וגם הסוֹכנוּת יש לי. אַת יוֹדעת מה זה סוֹכנוּת? היא שמשלמת בשבילנו פה כסף. והיא שמכניסה יתומים לארץ־ישראל.

– האוהב אתה, זכריה, ללמוד?

– בודאי ובודאי. בארץ־ישראל לא צריכים חמוֹרים. כשאגמור את השנתיים, אָבוֹא אל המורה ואגיד לו: “אני רוצה ללמוד עוד”. עכשיו באו “החדשים” והם אינם יודעים עברית, והם מפריעים לנו קצת. אבל אין דבר, הלא גם אנחנו היינו חדשים – ולמדנו. עוד מעט וגם הם יהיו “טובים”.

אַת יודעת? בתימן היה כל אדם מסַפּר לחברו: “יבוֹא משיח – ונכנס לארץ־ישראל”. תמיד היתה המחשבה שלנו על המשיח. ועכשיו אנחנו בארץ־ישראל בלי משיח. אבל יש עוד הרבה ילדים שרוצים להכנס ואין להם כסף ואין להם מה למכּור. מי שיש לו בית הוּא ימכּור ויבוֹא, אבל מי שאין לו – מה יעשה? אוּלי בעד זה עוד לא בא המשיח…

רגע חיכה זכריה לאות של הסכמה מצדי, ואחר המשיך בסיפורו:

– בתימן אומרים כל הזמן, שבארץ־ישראל הם גיבּורים ולומדים כולם, וגם אם אחד עובד הוא בכל־זאת לומד. החיים טובים בארץ־ישׂראל. שפיה היא ארץ־ישראל, ובשפיה טוב. עכשיו אני עובד במחסן, ואם יש גרבּים לתקן, אני מתקן לך כאילו אני עובד בגוֹמא. אבל תיאבון הרבה אין לי, מפני שבילדוּתי הייתי אוכל הרבה עשב ונתקלקל לי התיאבון. כשהלכתי עם הצאן הייתי אוֹכל מכל העצים – מן התאנה ומן התוּת ועוד ממין עץ גדול, ומזה כואב לי הלב…

זכריה סיים דבריו בעצב:

– שם, בעדן, לא הייתי יודע מתי אומרים “קדיש”. ופה לימדו אותנו, ועכשיו אני כבר אומר “קדיש” בכל פעם.

והמורה של זכריה הוסיף וסיפר:

– זכריה שלנו, “הרוֹעֶה הקטן”, נער גלוי־לב ואמיץ־אוֹפי הוא. באחת השבּתות של עוֹנת־הבציר קטפו, הוא וחבריו, ענבי־בּוֹסר מן הכרם ואָכלו לתיאבון. כאשר נזפו בהם המדריכים, הכחישוּ רוּבּם את המעשה אשר עשוּ, ואולם זכריה ניגש לאחר ארוחת־הערב אל המדריך וביקש סליחה.

אוהב ספר הוא זכריה ומרבּה לקרוֹא בספרים.

צורך רב יש לוֹ שיחבּבוּהוּ וילטפוּהוּ. למורה יקרא “אַבּא”, ולאחוֹת “אמא”. פעם נכשל בעבירה והחליט לענוֹש עצמו ולא בא לארוּחת־הבוקר. – זכריה צם – אָמרו הילדים – הוא מתענה. ורק לאחר שידוּלים מרוּבים של האחוֹת, שהסבירה לו, כי עדיין אינו בר־מצוָה וחטאוֹ אינו חטא, הפסיק את הצוֹם.

– זכריה יודע לקלוֹע כמו דויד המלך אומרים הילדים בקנאה מהוּלה הערצה.

חיוּך של גאוָה משתפך על פניו של זכריה.

אברהם־שלום גדוֹל מזכריה בשנה אחת. תפילין קיבל עוד בעדן, שם עשה למעלה משנתיים. לעדן בא מדמאר, וּלדמאר – מצנעא. – דמאר וצנעא – אומר הוא – שתי אחיוֹת, כחיפה ותל־אביב. פניו מפיקות חכמת־חיים, וכבקי ורגיל יסַפּר סיפוּרו:

– אבּא־שלי היה חייט, תופר בגדים, ואמא עובדת בבית. היה לי אח, אבל הוא מת ונשארתי בן יחיד. היו לי שתי אחיות גדולות ממני, עכשיו הן נשוּאות לאנשים ויצאו מהבית. אבא מת כשהיינו קטנים ואמא “התנשאה” לאיש אחר ואני הלכתי לעבוד. הייתי עובד בחנוּת אריגים. הייתי גָר אצל בעל החנות ולפעמים שלח אותי ללמוֹד תורה, כאילו הייתי בנוֹ. כך עושים רבּים מן התג’רים (תגרים, סוחרים) העשירים בתימן: הם לוקחים להם ילד יתוֹם ומלבישים אותו ומאכילים אותו ושולחים אותו ללמוד, ולפעמים גם יעבוד להם מעט. וזה נחשב למצוָה גדולה.

אנשים טובים היו התג’רים האלה, מבית עוֹזרי. כאשר גזר האימאם־יחיא על ישראל את הגזירה הזאת, שכל ילד יתום לוקח אותו השלטון ועושה אותו למוּסלמי, היו שתי משפחות – שלמה מעודה גרדי ובית עוזרי – אוספות את היתומים ומסתירות אותם בבנין שלהם. והיתה הממשלה באה ותופסת את היהודים האלה ומושיבה אותם בבית־הסוהר. ובכל־זאת לא היו מוציאים אליה את הילדים. אמרו: – אפילו נמוּת, ויהיה מה שיהיה, לא ניתן את היתומים שיהיו מוּסלמים. פעם סיפרוּ שכּבלו להם את הידים והרגלים בשלשלאות ברזל והיו מתייסרים ביסוּרים רבּים – ולא הועיל שום דבר, עד שלבסוף הוציאה אותם המשטרה, כי מה תעשה להם עוד?

ליהודים האלה היו שליחים שהולכים מעיר לעיר ואוספים את היתומים בלילה ומעבירים אותם למקום רחוק, למשל לתעז או לעדן, כי שם כבר ממשלה אנגלית, ואין חוק האימאַם יכול להשׂיגם.

בזמן הראשון היו מסתירים כל יתום שהוּא, אבל אחרי הצרוֹת הרבּות שעשו להם, אָמרוּ: – טוב, שכבר תקח הממשלה מי שהוא יתום מאב ומאם, אבל תשאיר מי שיש לוֹ אָב או אֵם. וכך עשו: אם יש בעיר אשה אלמנה, רושמים על שמה עוד ילדים יתומים מאָב ואֵם, והם כמו בנים שלה, וכך מצילים אותם. לפעמים היתה הממשלה שולחת שוטרים ומרגלים לראות אם יש יתומים בעיר. היו באים ורואים ילד מסכּן, שבגדיו קרוּעים ומלוכלכים, מיד לוקחים אותו. מה עשו היהודים? מי שהוא יתום, מלבישים אותו בגדים יפים וחדשים ואין המרגלים מכירים בו דבר.

כשהייתי אני ילד קטן, עם שתי אחיותי, לקח אותנו בעלה של אמא־שלי והביא אותנו לעיר אחת צלאח (סלאח) שמה, בגבוּל האנגלים. העיר הזאת, מי שאין לו רשיון מאת המלך להיכנס אליה – לא יכנס. ולנוּ הרי אין כל רשיון. מה עשינו? – נתנו כמה שילינגים לשוטרים והכניסו אותנו בגניבה. באנו לבית־הכנסת, הניח אותנו ה“דוֹד” שם והלך לו. ואני עוד אני קטן, לא מבין. ישבנו מחכים ולא יודעים אם יבוא או לא יבוא. היינו יושבים ויושבים, ואוֹכל אין לנו. הייתי אנוכי בוכה ואחיותי מנשקות אותי, והיו הן בוכות אני מנשק אותן.

וכך היינו יושבים וּבוֹכים עד שבאו אנשים טובים, שלושה אחים: שלמה, אברהם וראוּבן, וכל אָח אסף אליו אחד מאתנו. שלמה לקח אותי לביתוֹ, ולוֹ שתי בּנוֹת, אבל כל בּן לא ילדה לו אשתו. והיה האיש שלמה אוהב אותי מאוד מאוד, והיה מושיב אותי על ברכיו ומאכיל אותי מידו, ואני בן חמש שנים. אבל אשתו, היא היתה אשה רעה ורשעה ושנאה אותי שנאה גדוֹלה, יען שאין לה בּנים. וכשהיה האיש נוסע לעדן להביא סחורה לחנוּתו, היתה מרעיבה אותי והייתי בוכה ומתענה.

ואחר־כך היה שקט ולא חיפשו יותר ילדים יתומים. אז בא בעלה של אמא־שלי ולקח אותי בחזרה, מפני שאמי היתה כל הזמן מתגעגעת עלינו ולא ישנה בלילות מצער. היא היתה הולכת למתבּן ומתנפּלת לתוך התבן ובוכה וצועקת: – הלואי שהלכו למערה לקבּוֹר אותם והייתי יודעת איפה הם ילדי ולא ככה, שהלכוּ ממני בלי שאדע לאָן הלכוּ וּמה קרה אותם!

כשחזרנו הביתה התחתנו הילדוֹת. ואותי אספוּ לבית עוזרי, משפחה גדולה ועשירה. סבא של המשפחה יש לוֹ חמישה בנים ולכל אחד יש הרבה בנים ובנות, גדולים וקטנים, וכולם עשירים ובעלי מצווֹת. שנים אחדוֹת הייתי בביתם ובאותו זמן למדתי לתפּור ועבדתי אצל חייט. אחר־כך, ואני כבר בן עשר, שמעתי בחוּרים מדבּרים שהם נוסעים לעדן, כי שם יותר טוב. ואמרתי: – די לי לחיות כך אצל זרים, הגיע זמני להרוויח לחמי. אז חזרתי אל אמא־שלי והייתי עובד אצל ערבים. הייתי תופר להם בגדים. את שכרי נתתי לאמא והיא מאכילה אותי ושומרת על כספּי.

הייתי עובד הרבּה. הערבים היו מזמינים אותי לבתים שלהם ואני תוֹפר להם שׂמלות, מכנסים, כובעים וכל מיני בגדים אחרים. גם לרקוֹם למדתי. אני רוקם להם את הבגדים והם משלמים לי כמו לחייט גדול. רופיה בעד שׂמלה היו נותנים לי ואני תופר הייתי שתי שׂמלות בכל יום, גוזר ומודד והכּל. וכך אני אומר אל עצמי תמיד: – אתה, אין לך אבא שידאג לך ואתה צריך לדאוֹג לעצמך, שאחר לא ידאַג לך ללמדך תורה ושתהיה בן־אדם. ואחרי שאני גומר את העבודה, אני הולך לבית־המדרש ורואה ילדים לומדים תורה ואני יושב ולומד אתם. אבל אם יש לי הרבה עבודה, למשל בערב חג, לא אלך לבית־המדרש. נותנים לי מנורה ואני יושב כל הלילה, או שאני לוֹקח את עבודה אתי הביתה ואמא עוזרת לי.

אחר –כך נמאַס עלי כל ה“עסק” הזה, יען כי בעלה של אמא שלי היה שׂונא אותי מאז שילדה לו שני בנים משלו. והלכתי אני לגוּר אצל הדוֹדים שלי והם מבשלים לי אוכל משׂכרי.

הדוֹדים שלי, וכל היהודים בתימן, היו עובדים כל הימים ואין להם מלבּוש יפה כמו פה בארץ־ישראל, והם לא מפוּתחים כמו פה, ואינם מבינים שאם אדם גומר עבודתו הוא הולך למקלחת והולך לטייל ונהיה עדין ומלומד. זה ההבדל בין החיים בתימן והחיים בארץ־

ואני, סוף־סוף השלכתי אני הדוֹדים והעבודה והכל ונסעתי לעדן עם אחד מכּיר, שהיה אוהב אותי ואני הייתי בא תמיד אל ביתו ושר להם שירים וּמסַפּר להם מעשיות. יום אחד אמר אלי: – אתה באמת רוצה לבוא אתנו לעדן? ואמרי לו: – בּאמת ואולי יהיה לנו כבר רצון וכבוד מהקדוש־ברוּך־הוא להכנס לארץ־ישראל.

אני הייתי רוצה לנסוע לעדן שזה כבר בדרך לארץ־ישׂראל. כל היהוּדים בתימן מתגעגעים מאוד לנסוע לארץ־ישראל, אבל הם עניים, אין להם כסף ואין להם אדמה, אולי רק “סומטה” (חלקה) קטנה, כמו החצר הזאת. ומי שיש לו בית, אין לו רשיון למכור את שלו ולקחת הכסף, ומי שרוצה ללכת לארץ אחרת, הממשלה לוקחת ממנו כל הרכוש.

– לא תמיד היה מצב היהודים בתימן רע. – הוסיף אברהם־שלום וסיפר – אם אַת רוצה אגיד לך איך היה המצב קודם. אני יודע, אנשים סיפרו לי. קודם, לפני המלחמה, באו ידיעוֹת מארץ־ישׂראל שהערבים הורגים יהוּדים. אז באו הערבים של תימן אל המלך שלהם ואמרו לו: – אם אתה נותן לנו רשוּת, אנחנו הורגים את כל היהודים שלנו. אבל המלך לא הסכים. אַת יודעת מפני מה לא הסכים? מפני שאביו – קראו לו אל אימאם אל נאַצר – היה אוהב את היהודים מאוד והיה חבר טוב של “מרי” (רבי) סאלם שבּזי בתעז. זה היה רב גדול, איש צדיק וקדוש. תמיד היינו נודדים על שמו והיינו עולים להתפלל על קברו, ויש אנשים שבאים מרחוק, אפילו מארץ־ישראל, להתפלל אצלוֹ. על־יד הקבר יש מעין והמים שלו מתוּקים, מתוּקים מאוד. ועל המעין יש גשר עשוּי עצים ואבנים. והגשר נפתח מתחת להר. והגשר יש לוֹ דלת. ובדלת יש שורש של עץ. והשורש דומה לנחש. מי שהוא איש רע ובא להתפלל – מיד נושף בו הנחש ואין הוא יכול להכנס. ומי שהוא איש צדיק, פותח הנחש לפניו הדלת והוא נכנס. גם אני הייתי שם, אבל אינני זוכר היטב, רק כמו חלום. נוסעים לשם בקיץ. כל מי שהוא חוֹלה נוסע לקבר של הצדיק שבּזי, או אם אשה אינה יכולה ללדת בנים, היא נוסעת לשם ומתפללת ושותה מן המים ונודרת נדרים – וכבר יש לה ילד…

אָביו של האימאַם ראה פעם את הצדיק סאלם שבּזי בחלומו והצדיק אמר לו:

– אתה, שמע לי, אִם לא תשמוֹר על היהוּדים, אעשה לך צרות הרבה…

וכבר תיכף ומיד נפל עליו פחד גדול, וכשמת, ציוָה על בנו ואמר לו:

– אם תשמור על היהודים, תתקיים מלכותך.

והבּן מפחד מפני אביו ומקיים את הצוָאה. וכך לא יכולים הערבים לעשות שוּם דבר ליהוּדים.

ובכן מה אספּר לך, נסעתי לעדן עם האיש הזה ועבדתי בחנוּת שלוֹ והוא היה מאמין לי בכל דבר, והייתי קונה ומוכר בשבילו ואני כמו בנוֹ. ועברו ימים רבּים, עד שיום אחד אני שומע אומרים:

– בא אחד מארץ־ישראל והוא כותב (רושם) את היתומים.

הלכתי לשם וכתבו (רשמו) גם אותי. וזה הדבר.

ומה אני אגיד לך עוד? – באניה היה לנו צער גדול מאוד וּפחדים הרבה מאוד. מאניה אחרת הרימו תותחים אל האניה שלנו, יען כי חשבו שאנחנו אניה של האויב. אחר־כך שלחנו להם סימנים באורות של האניה וכבר הבינו מי אנחנו. ובניה היו מלבישים אותנו “פקקים” (חגורות הצלה) ואומרים לנו:

– אם אתם שומעים יריות, מיד אתם מפילים עצמכם לים. ובעלי־המשפחות היו צועקים צעקות גדולות, כי דאגוּ לילדים שלהם, שאין להם מה לאכול. וכך היינו נוסעים ומצטערים הרבה, עד שהגענו, ברום־השם, בּרוּך הוּא וּברוּך שמוֹ…

ואם אַת רוצה שאספר לך עוד איזה דבר, אז אני יכול לסַפּר על צנעא שהיא העיר הכי גדולה בתימן. יש בצנעא הרבּה יהודים, אלפים, ויש בה אולי שלושים בתי־כנסיות. והבנינים בצנעא הם גדולים ויפים, ויש להם קומות אולי שש ואולי שבע…

צנעא היא עיר המלך, כמו לונדון.