רקע
ברכה חבס
הילדים הללו...

 

א    🔗

ראשיתו של הספר הזה – באותו לילה אפל וגשום, שבּו נגלו לפני צלליהם של אחד־עשר הנערים היהודים במדי הצבא הפּולני, על אֵם־הדרך בכביש־הדרום. אחר־כך נפגשתי בבית־העולים בחיפה עם שני הפעוטים משׂרידי גיטוֹ ראדום, שהפחד האילם בעיניהם הנוּגות, היה בו כדי לזעזע כל לב. אז הגיעה אלינו שיירת “ילדי טהרן”, שנתייסרוּ ביסוּרים רבּים ונתנסו בנסיונות קשים בדרכי פּולין המוּפצצת, ביערות סיבּיר ובמחנות הצבא הפּולני, הנגוע חולי ורעב ושנאת־ישראל. אחריהם באו ילדי האניה “ניאסה”, שרידים מעטים מן הגיטאות וממחנות־ההרג באירופּה. באו ילדים מרומאניה וּמיוַן, מהוּנגריה וּמבּוּלגריה – אוּדים מוצלים.

ילדים רכּים אלה לא היו קרבות בלבד. מקום כבוד נועד להם בם בין גיבורי הגיטאות.

לא זוֹ בלבד, שילדים למדו עברית ותורת־ישראל במחתרת; לא זו בלבד שנתענו בעבודת־כפיה ובעינוּיי גוף ונפש, ככל יהודי בוגר בגיטו, אלא הם לקחו חלק גם בפעולת האירגוּן העצמי.

ילדים ונערים היו פעילים בשירוּת הסניטארי של גיטוֹ־וארשה ובחיים הציבוריים הערים של כל הגיטאות באירופּה. מכתבים ותעודות מסַפּרים שבחי חייהם ומוֹתם של בני־נעורים אלה, אם שהיו מאוּרגנים בהסתדרויות־הנוער החלוציות ואם שלא היו מאוּרגנים בשום הסתדרות. ורבּים מילדי המחתרת, שגדלו ונתבגרו בגיהינום־חיי־הגיטוֹ, נצטרפו אל הלוחמים משהגיעה שעת ההתקוֹממוּת.

רוחם של ילדי־הגיטו נתבגרה קודם זמנה ומעיינות סמוּיים של כוחות כבירים נבעו מתוכם ככל שגברו הפוּרענוּיות. היו דוגמאות אין־ספוֹר לעוֹז רוּחם ולנאמנותם של ילדי־ישראל בגיטו.

בבית־הספר החקלאי במגדיאל נפגשתי עם נער בהיר־שׂער מגליציה, שנמלט בנס מתחוּם הסכּנה, אך לא נח ולא שקט. הצליח לעבור ברגל את הרי הקרפאַטים, הלוֹך ושוב. וכך הציל את אמו – והוא בן אחת־עשׂרה שנים בלבד.

בקבוצת חפצי־בה שבעמק יזרעאל סיפרה ילדה בת שלוש־עשׂרה, מיתומי טרנסדניסטריה, כיצד הוליכה את סבתה הישישה בכל דרכי נדודיה והיתה לה לסעד ולמגן. ונדר נדרה הילדה לסבתא שלה, כי בבוא יומה לא תניחנה בדרך אלא תביאנה לקבר־ישראל. והילדה קיימה נדרה. גירשוה, ענשוה, התקלסו בה, עינוּה – ואת נדרה קיימה.

בירושלים סיפר נער מן המתחנכים במוסד של “אגודת־ישראל” כיצד ערך תפילה בציבור בראש־השנה ביערות סיבּיר, על אף האיסוּר החמוּר של הקומיסַר הסוביטי; וכיצד היה מוכן ומזומן לשבות עם השובתים, שמיאנו לעבוד ביום־הכיפורים; הוא אף ערך עם חבריו מגבית בשמונה מחנות על מנת לקנות תיישים ולהתקין מקרניהם שוֹפרות לתקיעה…

כל אלה, הגיבורים הקטנים, המשיכו מסורת קידוש־השם, שפשטה צורה ולבשה צורה מדור לֵדור. רוּחם לא נשברה ונפשם לא נפגמה. וכאן, על אדמת ארץ־ישראל, זקפוּ קומתם, התערו בעבודה ובחיי ציבור, קנוּ לשון ודעת.


 

ב    🔗

הצלת ילדי־ישראל מן התוֹפת הנאצית היה מפעלם המשותף של רבּים, יהודים ושאינם יהודים. באחת התעודות על השמדת היהוּדים בצרפת, שעניינה גירוש 23 אלף יהודים יוצאי פּולין, רוּסיה, אוסטריה וגרמניה (אור ליום ה', 16 ביוּלי 1942), תעודה שתוארו בה תנאי חייהם האיומים של הכלואים במחנות דראנסי וּואַלאָדראם מסופר על התעוררוּת האוכלוסיה הצרפתית למעשי־הגבה ולפעולה מאורגנת נגד השלטונות הנאציים, שאמרו לגזול ילדי ישׂראל מחיק הוריהם. בתקופה זו, בנובמבר 1941, החלה גם בבלגיה תנועה של התנגדות למעשי הטרור ביהודים. עיקר פעולתם היתה הצלת ילדיהם של המגורשים והנדונים לגירוש. תחילה היתה זו פעולה מצומצמת של יהודים מבני־בלגיה, שהיו מצילים ילדי מכּריהם היהוּדים. אך לבסוף נוסד ארגוּן להצלה שיטתית של ילדי־ישׂראל. הפעילים בארגוּן זה נתקבלו בסבר־פּנים בכל מקם, ורבּים נתנו יד למצילים. ולא יצאו חדשים מועטים ומספר ילדי היהודים הניצוֹלים בבלגיה הגיע ל־1300. הארגוּן נתקשר עם חברת ג’וֹינט ועם מוסדות ארץ־ישראל וקיבל תמיכה ועידוּד.

כך ניצלו ילדי־ישראל בצרפת ובבלגיה.

אך עיקר פעולת ההצלה – בזכוּת ארץ־ישׂראל. כעשרת אלפים ילדים עלו לארץ בעצם שנות המלחמה, מתינוקות בני יומם ועד נערים ונערות בני כל הגילים. הסוכנוּת היהוּדית הקדישה עיקר כוחותיה להצלת פליטי־ישראל. אף הסתדרות העובדים נשאה בעוֹל. אך הרוּח החיה במפעל היתה הלשכּה לעליית־הנוֹער. מספר הילדים שהועלו על־ידה בעשר שנות קיוּמה, עד קיץ 1944, היה אחד־עשר אלף בערך, יוצאי עשרים וּשמוֹנה ארצות. כחמשת אלפים נערים ונערות, מחמש ארצות־המערב בעיקר, עלו בעליית־הנוער עד מלחמת העולם. בפרוץ המלחמה נפסקה כמעט לחלוטין העליה לארץ. ורק לאחר שנה, משנתגלוּ אילו אפשרויות זעומות ומפוקפקות להצלה ועליה, החלו מגיעים אלינו קימעה קימעה בחבוּּרוֹת ובשיירות, עשׂרות ומאות ילדים וילדות מכל קצווי עולם.

למן ה־3 בספטמבר 1939 ועד 18 במאי 1944 הועלו על־ידי הלשכה לעליית־הנוער כ־ 5700 נער ונערה יוצאי עשרים וחמש ארצות־גולה.

אך לא מספּר העולים בלבד בא ללמד על כוחו ודרכּו של ארגוּן זה. נודעת שיטתו בקליטת נערים עולים וחינוּכם, בהעמדת חבר מחנכים ועובדים הראוּיים לתפקידם, ובהקמת תנועה עממית רחבה בארצות רבות לכל הנערים הפליטים ולשיפוּר תנאי חייהם במשקים ובמוסדות ההכשרה.

באחד העלוֹנים של פלוּגוֹת החיילים העברים בימי מלחמת העולם השניה נתפרסם מכתבו של חייל צעיר בחזית איטליה, שביקר בבית־פליטים מיסודם של חבריו החיילים. במכתב נאמר:

"בזמן האחרון הצלחנו להשריש את ערכּי העבודה ולימוּד המקצוע בקרב המוני הפליטים ולכיבוש לבבות לרעיון ההכשרה החלוּצית. יש בזה כדי לחלצם מחיי ניווּן ממוּשכים של מוּבטלים מאוֹנס… לכל אחד מדרי הבית הזה “וותק” של שנים במחנוֹת־הסגר.. אך רבּים נכנסו עתה לעבודה… והעיקר – הילדים לומדים, בעברית, כמובן. המדריך שלהם הוא חייל מפלוּגתנוּ, אחד מבוגרי חברוֹת הנוער־העולה מגרמניה. ביום בקוּרי חזרו הילדים מטיול עם המדריך… מה רבה היתה התרגשוּתם! הם סבבו את מדריכם, שפניו קרנוּ משמחה. והוא ניגש אלי ואמר בבישנוּת: “אכתוב לאמא של עליית־הנוער, למרת הנריטה סאָלד, כי אנו ממשיכים מפעלה…”


 

ג    🔗

לא מקרה הוא, כי חייל עברי כתב על ביקוּרו במחנה פליטים ועל פגישתו עם ילדי־ישראל. הלא זה היה משא־נפשוֹ של כּל חייל עברי מתנדב – להושיט עזרה לאחים הפליטים. החיילים העבריים נפגשו עם פליטים יהוּדים בבנגאזי ובטריפּולי, ביוָן ובאיטליה, בבגדאד וּבסוּריה. הם נפגשו עם יהודים מ“יושבי המערוֹת” בפינה נידחת סמוּך לטריפּולי, ועם קהילות ישׂראל גדולות במזרח ובמערב.

ובעלון־חיילים אחד סוּפּר על קשריהם של חיילי ארץ־ישראל עם ילדים יהודים באי מאַלטה:

“בצאתנו מכאן ספגנו חוויוֹת שלא במהרה תמחינה מלבּנוּ. ואילו רק לשמן התגייסנוּ – דיינוּ. בערב־הפרידה הספקנו לערוֹך מסיבּת־חנוּכּה בהשתתפוּת ילדי־ישראל שבאי. ילדים, שעוד לפני כמה חָדשים לא ידעו ענין מוצאם היהודי, לא ידעו שפה עברית מהי, לא ידעו לומר שלום – עתה הציגוּ הצגה בעברית…”

ולאחר הדברים האלה בא תיאוּר פגישה עם קהילת סן־ניקנדרו, כפר קטן באיטליה:

“בין מאות התושבים האיטלקים יושבות חמש משפחות יהודיות, חמישים נפש, ובכללן 26 ילדים בני 4–18. רק אחד מכל אנשי הקהילה יודע אלף־בית. אין הם יודעים מאימתי קיימת קהילתם. אולם בטוּחים הם, כי בשנת 1870 כבר גרוּ שם יהודים. אין בית־כנסת ואין רב במקום. יש “חכם” והוא רושם את תולדות־הקהילה. כל המבוגרים יודעים בעל־פה את התנ”ך באיטלקית, כולם שומרי־שבּת מוּבהקים. בבית הקהילה תלויה במסגרת תעוּדת הלשכה המרכזית של הקרן הקיימת לישראל ברומא, אישור לחמשת העצים, שנטעה הקהילה בארץ־ישראל. בכל בית, מעל כל מיטה, תלויות “עשרת הדיברות” בתוך מגן־דויד. על דלתות החנוּיות מתנוססת הכתובת “שמע ישׂראל”.

כך גילו החיילים העברים מחיל־התעופה הבריטי את בית־המלאכה של הסנדלר היהודי ואליו הם מביאים נעליהם לתיקוּן.

קירבה יתירה נתקרבו חיילי ארץ־ישראל אל הילדים שבכאן. ילדי ישראל פיקחים הם. משראו מכוניות אצוֹת לדרכן ועל כנפותיהן מגן־דויד, עמדו ורקמוּ מגן דויד נאֶה על פני דגל גדול של משי כחול־לבן והניפוהו בהתקרב המכוניות אליהם. וכך אילצוּן להתעכב. אחד החיילים סיפּר לילדים באיטלקית על ארץ־ישראל והביאם לידי התרגשות והתלהבות. חיילים רבּים פרשו לצדדיו, כי לא חפצוּ לבכּות לעיני הילדים. הקהילה החליטה להקצוֹת חדר מיוחד, שבּוֹ ילמדוּ החיילים את ילדיהם. סיידוּ את החדר וניקוּהוּ, שיהיה ראוּי ל“עבוֹדת הקוֹדש”.

לא בקהילה קטנה זו בלבד כך, אלא בכל מקום שפגשו ביהודים, היו החיילים העברים להם כאחים וכמדריכים, כמורם וכיועצים לשׂרידי עמנוּ וּפליטיו. למן הפגישה הראשונה של חיילי ארץ־ישראל עם פליטי הגיטאוֹת במחנה פרמונטי שבאיטליה, היתה בעיית הפליטים עיקר בחייה של הפּלוּגה העברית, שנקלעה לאותה סביבה. בשוּלי העלון העברי של החיילים בפרמונטי, השופע צער יהודי רוטט וחריף, הובא תרגוּמו העברי של חיבוּר קצר על ערך “השירה שלנו”, פרי עטוֹ של פליט קטן בן 15 שנים:

“השירה מלווה אותנו בחיינו, היא חברתנוּ… אנוכי אוהב ביותר את השירים המבטאים תקוָתנוּ לעתיד, או אותם השירים המסַפּרים על מעשי הגבוּרה בדורות שקדמו לנו. אבל כעת השירים מחזקים בנוּ את נכוֹנוּתנוּ להסיר מכשולים מדרכנו”.


 

ד    🔗

הסיפורים שכונסו בספר זה נרשמו לסירוגין מסתיו 1942 ועד קיץ 1944. הדברים הוֹעלו על הכתב פיהם של עשרות ילדים וילדוֹת בני 8–18, יוצאי שבע עשרה גלוּיות ודברי עשׂר לשונות. “סיפוּרים” אלה, מקצתם נרשמוּ במחנה המעפילים בעתלית, בבית־העולים בחיפה ובמעון־העולים על הר הכּרמל. ומקצתם – במוסדות החינוּך של עליית־הנוער בשפיה ובבן־שמן, מגדיאל, כפר־חסידים, ובמשקי עין־חרוֹד וגבעת־ברנר, משמרות ומעלה־החמישה.

סייעו לי בעבודתי: מאנשי מחלקת־העליה של הסוֹכנוּת היהוּדית. מרכּז העליה של הסתדרות העובדים והלשכה לעליית־הנוער, מנהלי מוסדות־החינוּך ומוריהם, והמדריכים, המחנכים והחברים של משקי הקיבוּץ, הקבוצה והמושב, קוֹלטי העולים הצעירים.

אך יותר מהם סייעו בידי הנערים והנערוֹת עצמם, שניאותו להחיות לפני נפתוליהם ויסוריהם, קורותיהם בגיטו וביער, בג’ונגל ובלב־ים.

כל ילד וילדה, שדבריהם רשמתי, שותפים נאמנים הם לספר זה – ולהם התורה והברכה.


סיפורים אלה הופיעו לראשונה בספר “אוּדים מוּצלים”, בהוצאת “עם עובד” בשנץ 1944.

הספר אזל מן השוּק, אולם דורות קוראים צעירים מבקשים לו. עיבדתי את הסיפורים וערכתים מחדש, בלי לשנות באוטנטיות העדויות.

ב. ח.

הר־הכרמל, קיץ תשי"ט

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!