רקע
שלמה צמח
נחום סוקולוב

פרשה זו בספרותנו הקרויה נחום סוקולוב, אין לך סתומה הימנה. כתיבת־נוח שהכניסה עמה מעט מכל החי עשויה אישיות רבת־דמויות זו קנים קנים. והיה כל מדור ומדור בפני עצמו מחוור לנו ושקול הוא ומפורש הוא ואין להתקשות במשמעו ובדרכי הוויתו. הבהירות והשקיפות היו ממידותיו הנעלות של סופר רב אשכולות זה. ושמא הייתי גורס אפילו, יתרה היתה הבהירות שבהבעתו וגדושים היו הסבריה. כלום יש דבר מה לא מובן בפובליציסטן שבסוקולוב? יפה אני זוכר את מאמריו, והם היו תמיד צלולים ומבוארים היטב, וכל רעיון ורעיון שהתבטא בהם הגיע למלוא פשטותו. כלום היה משהו מופרך בעתונאי שבסוקולוב? הלא הדברים שכתב עשרות שנים יום יום על דרייפוס ועל אֶסטרהאַזי ועל זולא ועל המנליק השני ועל הלמה מטיבט אפילו בעל־מלאכה פשוט חבר בחברת עין־יעקב בעיירות שבפולין שמע אותם לכל פרטיהם ועד סוף סופה של דעתם ירד. כלום לא־מובנים לנו דרכי יצירתו ברשמי מסעיו על ספרד וקטלוניה ושאר מדינות אירופה? כלום מסובך הוא הסופר המדיני שבסוקולוב, זה שכתב על תולדות הציונות בשעת המלחמה ולאחריה? כלום מבולבלת היא תורת־הנפש בה הוא תופס את האישים שתיאר? יש לקרוא את הפורטריט למשל, על ראטינוי ולעמוד על בהירות הבדולח שבכל פיסקה ופיסקה שבו. כלום מורכבת היא הפיוטיות שבתיאורי הנוף שלו? אפשר צפופה היא, מעובה, שופעת אמרים הרבה, שופעת למעלה מן הצורך ומן ההכרח, אבל מטושטשת ומרוצצת ואפלה לא היתה מעולם. יוצא, איפוא, כל קן וקן שבכתיבה רבת חיים־ופעלים זאת שקוף הוא, מואר הוא, זוהר הוא. ואף על פי כן הבנין כולו, האישיות כולה, זו היד האחת שהיתה עושה בכל אלה, שממקור אחד שאבה כוחותיה וכאילו אל תכלית אחת היא מובילה – האישיות היוצרת הזאת, המניעים הכוללים שבה שרויים באפלה וחתומים בשבע חותמות.

דומני, בצפור־נפשה של אישיות זו רבת־הגוונים היה קיים סכסוך מתמיד בין שתי סגולות רוחניות – בין כוח זכרונה שהיה עצום ולא שכיח ובין כוח דמיונה שגם הוא גדול היה. מידת הזכרון היא בעיקרה לחזור ולבנות את הבנוי מכבר. כאן מקורה של הדעת, של הכרת דברים ומאורעות. הדמיון משתמש בענינים שנאגרו בזכרון לבנות בהם בנין חדש. סוקולוב היה מצד מבנהו הנפשי טיפוס עמוס הכוחות הזוכרים שבו. כשבא ליצור דבר, להקים מציאות שלא היתה עוד, מיד קמו עליו שיירות שיירות של מעשים ודיבורים ורעיונות שדבקו בו במרוצת הימים וכאילו סגרו עליו את הדרך אל חירות ההבעה, כאילו סתמו את המעברים ואת המבואות אליה. אבל טעות היא לומר, סוקולוב אדם שכלי היה ביסודו. חוץ מן השכל וההגיון ומהלך הדיון הדיסקורסיבי, המנתח היתה בו נהייה, שלא הרפתה הימנו לעולם, אל הפיוטי ואל המעוצב, ועניני צורה ודמות לא חדלו להעסיקו ולגזול מנוחתו.

זכור אני את כ׳ תמוז הראשון, כשהגיעה לורשה הידיעה המרה על הרצל שהלך לעולמו. פרישמאן כתב אז בחוברת ״הדור״ שורות רכות ונוגות אלו על הפייה שעמדה תמיד למראשותי המנהיג. יעקב כהן נתמלא חימה והתריס כלפי מעלה בשירו הנמהר ב״הצופה״. סוקולוב כתב ב״הצפירה״ כעין שיר־הספד בפרוזה וטוריו רחבים מאד. ועד היום הזה אני שומע הד דבריו: ״לא כוכב נפל, לא כוכב אחד מן הכוכבים הרבים; שמש באה ויהי חושך ואין לראות מאומה!״ ידע, איפוא, את סודו של הצירוף הצלילי המתחבר אל ההגוי ואל האמור ושחיבור זה יש והוא המכריע. אלא על כוחות־יצירה צרופים אלה, כוחות סתומים וסומאים, לחצו והעיקו בלי הרף תלי תלים של הוויות ועובדות ומעשים, שאי אפשר היה בשבילו לוותר עליהם ולפרקם מעליו. וממילא נתבזבז לעתים קרובות רהט דמיונו במלחמתו בציבורים ציבורים הללו של הממש. מכאן אותו עיכוב שבדבריו, אותו הידוס וניתור מענין לענין, מדמות לדמות, מסגנון לסגנון, מן התנ״ך אל השקלא וטריא התלמודית, והימנה אל המפולפל והמקוצר שבספרות הרבנית, והימנה שוב, ביחוד באחרית ימיו, אל מזיגה נפלאה של צירופי כל הדיבורים העברים של כל הימים, לשון רעננה, רבת שרשים, עסיסית וספוגה זכרון כל הדורות; אותה עברית סוקולובית השופעת והמקרינה זיוום של כל המאורות. ואני נוטל רשות ומביא קטע אחד לדוגמה בענין הקרוב לנו בשעה זו על עצמו של כוח הביטוי הגנוז בדבריו:

״…האידיאל שלהם איננו הצלוב, אלא הצולב; לא הנעלב, אלא העולב; לא הסובל והסולח, אלא החובל והממית. הבו גודל להאגרוף! תחי הדינמיות ההירואית! קץ ל״הלא־תרצח״! שהוא בלה, בטלני, צנוע, נושן, תפל. תחת זה יהי לחוק: רצח, רצח והצלח! זהו בריא איתן, דם, תנועה, חיים, נוער, כוח, בחיים ובשאיפותיהם, ביצירה ובמחשבה, בתאור ובסגנון. עז שבעז, יוּנקר שביוּנקר, רוצח שברוצח, תותח שבתותח, קרופ, זרמי גזים ופיצוץ טורפידין. ועל כל פינות הרחובות יציגו אנדרטאות של ענקים מזוינים – אלה אלוהיך גרמניה החדשה! זהו חוסן, בריאות, כבירות, איתנות שמבראשית, זהו האדם הצפוני, בן הגזע האריי הרם והזקוף, אדם היערי, הזיגפריד הטיבטוני, המבטל את מוסר האכזב; הפרש הדורך בפרסות רגלי סוסיו על ראשי החלשים המפונקים והאיסתניסים, המעריצים את מידת הרחמים. תחי החיה הצהבהבת, החיה שבאדם הגרמני!״

תיאור פלסטי מושלם יותר של הביסטייה הנאצית המשתוללת לא קראתי עוד. יש כוח פוניטי עצום, קדמוני, ראשוני בצירוף המילים ״רצח, רצח והצלח!״. יש התאם מלא בין הדינמיקה הפראית של סחי השגעון ההיטלראי ובין אשדות האמרים הניגרים עלינו בסער זועף. כאן סוקולוב ברוך הדבור!

אלא אם הריבוי שבהבעה וצורותיה נבע מתוך אותו סכסוך נפשי שרמזתי עליו, הרי הריבוי שבתכנים יצא ממקור אחר, שבעיקרו של דבר גם הוא כלול בקודם לו, הואיל וגם הוא היה פרי סכסוך קשה בין הכוחות היודעים והזוכרים לכוחות היוצרים והמדמים. סוקולוב היה בכל מהותו בן זמנו של ההומניזמוס ושרשיו נעוצים ויונקים משדות המחשבה של המאה השמונה עשרה. פרישמאן לקט גרגרים ביערות האפלים של השירה הרומנטית הגרמנית. סוקולוב נמשך כל ימיו אל תחומי תקופתם של האנציקלופדיסטים הצרפתים, אל בייל ואל דידרו, בדעת ושלא בדעת, בכוונה תחילה ושלא בכוונה תחילה. אנו בספרות העברית רגילים לסופר של מלאכה אחת. באחד העם שכתב מאמריו – הכרנו; במנדלי שכתב ספריו – הכרנו. הכרנו בביאליק שכתב שיריו. והנה בא אדם שהגה וסיפר ושר כאחד והיינו נרתעים ומהססים.

ושאין דברי על יחסו של סוקולוב אל הרומנטיקה הגרמנית השערה בלבד, יבואו דבריו ויעידו:

״…יש כאן מן המגפה של אותה מליצה תודעית, שהדברנוּת הגרמנית נתמחתה בה יותר מכל דברנות זולתה. אין הבלי הבל, אין משואות שוא ומדוחים בדמיון האנושי, שהמומחיות לצירופי מילים, המיוחדת לשפה הגרמנית, איננה יכולה לכסות ולהאפיל עליהם בצעיפי צבעונין שלה… זוהי הסופיסטיקה הקדמוניה, בגלגול חדש, הרבה יותר שפל ומנוול מן הסופיסטיקה הקדמוניה, והלב דווה ונתכווץ למראה הטפילים והחידקים של סופיסטיקה זו, שפורצים לא אל העמים הסמוכים לגרמניה – כנגד זה יש שמירה בהשפות הרומיות שאין לתרגם אליהן כלל הרבה מן הספרים הכתובים בלשון תהפוכות זו, יען כי השפות האחרות אינן קולטות את הפרזיולוגיה המסובכת; ובהרבה מקרים, כשהדברים מתורגמים, כל החכמה פורחת מהן, ומבצבצת מתוכן טפשות פשוטה, שמתחפשת בבגדי מדע והתפלספות״.

דברי זעם אלה על העמקות הגרמנית המדומה שאינה אלא טפשות פשוטה, ודברי סניגוריה אלו על השפות הרומיות (וגם האנגלית) המחוסנות לפי טבען מפני נגע טיבטוני זה, מעידים למדי לאיזה צד נטה לבו של סוקולוב. ואין כל ספק שהוא אהב יותר את ״השכל הישר״ את ה״קומון סינס״ של הפילוסופיה הסקוטית מן הגבוהות הגבוהות והעמוקות עמוקות של המליצה התודעתית אצל פיכטה ובית מדרשו.

והנה אדם הרואה את עצמו בן תקופתם של האנציקלופדיסטים על פי מהותו הוא מרובה ומגוון, וגוזר על ימין ועל שמאל, בקי בכל המדורות ופועל בכל התחומים, מסביר ומבאר, מפרש ומחנך, עוקץ ומבהיר, מלגלג ומדרבן ותוסס כל ימיו. איש לא טען כנגד וולטיר שכתב דרמות ושירים וחיבר ספרי היסטוריה ופרסם דברי פולמוס ופירש את ניוטון, ושפך לעגו על האופטימיזמוס של לייבניץ וחינך שרים ובני מלכים, והיה מפלס נתיבות המהפכה, ונלחם לחירותו של המעמד השלישי והוריד את האוטוקרטיה ואת הכהונה מכסאן וכפר והאמין כאחד. איני אומר סוקולוב וולטיר הוא. יש הפרש עצום במזגם של שניהם. אין בסוקולוב הרשעות של וולטיר, הארס שלו והקמצנות שבו. סוקולוב נדיב רוח הוא. אבל עם בני משפחתו של וולטיר הוא נמנה. שניהם יונקים מאותה שכבת קרקע דשנה ותוססת של המאה השמונה עשרה. זוהי תאוות הדעת הגדולה, זוהי יכולת של דעת הרבה. זהו בולמוס ביטוי שאינו יודע שבעה, הבולע הכל והלועס הכל. זהו כוח ראייה רב אונים של עין חומדת הפקוחה תמיד.

אבל אדם שהשקפת עולמו היא השקפה זו אינו סתם אוהב רגשן ומבושם החובק כל עובר ושב. הוא אינו גם בעל שכל יבש שאין לפניו אלא חשבון קר. בעצם, מעולם לא הוגבל השכל האנושי כשם שהוגבל בתקופה זו. במופלא ממך אל תדרוש. הומניזמוס הולך תמיד יד ביד עם ספקנות. זו הספקנות הטובה עם החיוך הקל שעל שפתיה. הוא אינו כולל ואומר כל אדם טוב הוא; עולם זה המובחר שבעולמות הוא. אין להומיניזמוס משקפים ורודים אלה. המון האנושי הוא אומר, בעולם פגום ומבולבל זה אין לו דרך אחרת אלא ללכת אל הטוב יותר. זהו פסימיזמוס לגבי היחיד וקצת בטחון במין האנושי שבכוחות מאוחדים עתיד הוא להשביח את היחיד. גם סוקולוב לא היה סתום עין. יבוא מישהו ויקרא את האישים שלו ויראה עד כמה חדר אל חולשות האדם ואל רפיונו וליקוייו ופגימותיו. אבל הוא האמין באיזו טוב. ומכאן נבעה גם תכונה אחרת שבאֶפיו – הסבלנות. ספקנות זו שאינה מפריזה בכוחות האדם בהכרח שתהא סלחנית ושלא תהא בה מן הקנאה הקודרת והמשמימה שאינה יודעת פשרות. לה אין דין חמור כל כך שיקוב את ההר. ומידה זו של סבלנות שהיתה גם ממידתו של סוקולוב, יש שנתפרשה שלא כראוי.

ודאי היה בכל מה שעשה ובכל מה שכתב סוקולוב מקצת מן ההידור, הייתי מעיז ואומר אפילו מן ההתהדרות. אבל מעטים היו שהבינו נטייה זו שבאפיו ומפני כך רבו שהלעיזו עליה. סוקולוב היה יהודי פולני. וכשאני אומר פולני, כוונתי לשבט אחד ומיוחד, זה של פולין המלכות שהיתה פעם כלולה בשלטון רוסיה שרוחות השפעותיה באו לה מכל רוחות העולם.

מי שהיה בוורשה בוודאי נתקל באותו רוכל שבקרן זוית אחת שברחוב נלבקי עם תיבת התגרים על צוארו, כשהוא מציע לעוברים ושבים כפתורים ולוחות השנה ושאר מיני סידקית. וכשאתה בורר לך החבילה של קיסמים לנקות בהם את השינים ואתה שואלו על המחיר, הריהו משיב לך ביוהרה יתרה – ששה גרושים! אבל עיניו מחייכות בשעת מעשה בפקחות רבה וכאילו הוא דורש לפניך: אל תהא סתם מקשן, ואל תהא בטלן ואל תתיירא מפני השער הגבוה שנקבתי הרי רק חבילה של קיסמים כאן, תן מה שתתן ואל תרבה שאלות; ערב שבת היום ושבתי עודנה חול, אמנם נקבתי מחיר רב אבל קנה ושלם ואלוהים לברכך״. יש גם אצל סוקולוב מן השער הגבוה כשהוא מציע לפניך את כל מיני הסידקית שבתיבת הצבעונין שלו. אבל אין בהפרזה זו אלא מעשה גינדור קל. ואין בה בשום פנים מן אחיזת העינים ועל אחת כמה וכמה שאין בה אפילו אבק כלשהו של אונאה. בדיחות הדעת כאן וטוב לב ופקחות חיה. כשסוקולוב זורק לפניך את ידיעותיו אוצרות־אוצרות כשהן טבולות דיבורין מן הש״ס ומן הפוסקים מאחרון שבאחרונים, מן האריכות שב״נודע ביהודה״ עד הקיצור שב״מהר״ם שיף״, הרי יש הרבה תמימות נעימה ומשעשעת בחריפות זו. מכל מקום אין בה אפילו משהו מן ההתרברבות ולא צל צלה של קפדנות מלומדים חרבה ועקרה.

סוקולוב היה איש פולין. בזבזן, פזרן, מין בעל אחוזה רב נכסים הבא בכרכרתו עם כל כבודתו אל העיירה הסמוכה לכפרו לימים נוראים לשבת עם עמו וידו הנדיבה נותנת ונותנת שקלי כסף לרוב. אבל סימנו של הנדבן אינו אופטימיזמוס חסר דעת. על אהבת אדם להעיד הוא בא. ברור לכל, סוקולוב לא היה מיזנטרופּ. מין זה ההולך על שתים נתחבב עליו מאד כבש ענינו ובידח את דעתו. בשעה שהוא מתאר אישיו, בין שהאיש מלמד בווישוגרוד או רב קטן בלברטוב, או איש מדינה כראטינוי או צייר כליברמן – הרי כמים רבים ואדירים כך הוא מלפף את האיש מכל צדדיו וצדי צדדיו, ובלי אהבת הבריות אין מלאכה זו נעשית.

נסיתי למצוא אחדות כלשהי בריבוי הזה. אמנם לא במאמר אחד בנה סוקולוב את עולמו. אבל גם הקב״ה ברא עולמו בעשרה מאמרות. אלא יש עוד נקודות אחדות ביצירתו של סוקולוב ושמא כוחה גדול מן השאר. הוא שהביא לידי מגע קרוב מאד את הדעת והחכמה שבימינו עם הלמדנות של המסורת היהודית. כאן דווקא עמד לו זכרונו הכביר וסייע לו. טיפוס זה של סופר ולמדן הולך ובטל מן העולם. אנו סופרי הזמן הזה מסתפקים בשיירים ובפירורים על שולחנו של ״ספר האגדה״. סוקולוב, מעיינו מקר מן המבוע הראשון. כמעט יחידי עמד גם בתוך בני חבורתו. על אחת כמה וכמה שיחיד הוא בדורנו אנו. אותו גשר שבנה בין דעת העולם החילונית ובין הלמדנות היהודית הוא אותו גשר גופו שאנו עסוקים בבנינו בארץ הזאת בין תרבות עתיקה רבת שנים ובין תרבות שאנו מתעתדים לבנותה ולהקימה. יש, איפוא, במגע זה שבין שני עולמות יותר ממקרה בלבד. ״בנוהג שבעולם, כתוב במדרש רבא, מלך בשר ודם בונה פלטרין ואינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו לידע איך יעשה חדרים והיאך פשפשין״. גם בתופעה זו של סוקולוב יש מן הדיפתראות והפנקסאות לידע היאך לעשות חדרינו, היאך לבנות הפלטרין ועל כך זכרו יהא שמור עמנו תמיד ושמו יהא מבורך בפינו בכל שעה.

סוקולוב, שהוא תמיד מרובה ושל־אחרים, הוא גם באותה שעה אחד ושל־עצמו. כי הוא בכל מצב ובכל מקום איש־העט. פעם שמעתיו נואם באחד הקונגרסים, לבוש מדיו על פי גיזרתם של רבי־המדינה. זה היה גלגול סוקולוב איש הפוליטיקה הגבוהה. אבל מיד עם דיבור ראשון הכרת יפה, שלפניך רק סופר עברי צנוע, אדם היושב באָהלו ומצרף מתוך הכרח והנאה שורה לשורה ומשפט למשפט ימים ולילות, משום שאין לו דרך ביטוי אחר ומשום שכאן הוא עולמו בזה ובבא. סוקולוב הוא תמיד איש־העט, כי אין ביכלתו למחוק ולהרחיק אף חוליה אחת משלשלת חייו הארוכים. במדים שחורים ומגוהצים אלה ישב הבחור ממאקוֹבה, העילוי, שדקר את המסכת סנהדרין במחט והכריז על העמוד ועל התיבה במקום המגע האחרון של חודו. כאן היה היהודי הפולני התמים בתוך ערמתו, המלא שיכחה והיסח־הדעת בעצם פיכחותו; היהודי הפולני עם אותה האש המתלקחת ומגבירה שלהבתה, משׂום שהיא מתפעלת ומעלה חוּמה מתוך פליאתה על הבעירה עצמה. אותה האש, אשר כה מעטים המאמינים בה, והמאירה והמחממת על אף הכל. היתה כאן אותה תהייה על עצמו, אותו עיכוב קל מתוך היסוס פנימי, המכניס כאילו פקפוק במוצא־שפתיו, ושרבים רואים בזה את המישחק את העמדת־הפנים, היה כאן המשכיל, המתבטל כעפרא דארעא מפני כל גרגר של אבק־העולם החיצוני. ופתאום קם עמוד אש של גאווה גדולה והכרה של יחש־דורות בכל הדרם. היה בו השיננא, שאינו יכול לוותר בשום־פנים על הרעיון, המתגלם בתוך צירוף מלולי מחודד. היה בו מן המליץ, אשר שטף הדברים חשוב בעיניו פי כמה מתכנם. היה בו איש התרבות בעל הנסיון, אשר ראה וחזה הכל, היודע לשקול את המאורעות מתוך ניתוח חופשי, מתון ומיושב. היה בו מן הסקיפטיקון, הספוג אותה ספקנות נוחה וטובת־לב, אשר ביטולה וצחוקה, כאילו באים לחזק את האמונה. והיה בו איש הרוח, אשר כל ימי חייו לא ידע דבר מלבד אהלה של תורה, ריח גויליה וקדושת אותיותיה!

ולזאת התכוונתי באמרי, סוקולוב אחד הוא ושל־עצמו, משום שהוא תמיד איש־העט; כלומר אדם שאינו זוכר רק את של אחרים, אלא אדם, שאינו יכול בשום אופן לבטל ולמחות מעל זכרונו – את עצמו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!