רקע
אליעזר שטיינמן

 

1.    🔗

ברצוני לספר את עצמי לאמתי; את עצמותי כשלעצמה. וזה הכל. ויותר לא כלום.

לפיכך לא אטפל הרבה במרוצת ספורי בקורות ותאונות והרפתקאות וכל כיוצא בזה. לא בשלי ולא בשל אחרים. קורותי? איני זוכרם כל עיקר. מאומה לא קרה בי לאחר שנולדתי. ואף פעם לא הרפתקאתי (ביערות לא נתעתי ולבין גזלנים לא נשביתי). כל שכן שאיני מתכוון לגלגל בזה מעשה־אהבים, שהתרחש והתנחש בינו הגבר ובינה האשה (הדברים ידועים למדי. וכבר טפלו בהם ותפלום עד למאד). ואין צורך לומר, שאין בדעתי לפרסם בזו המגלה ספור־מעשה מלבב ומושך ברב־עליליותו, המשקיף אל נכון אורח חיי פלוני, הפרטי או הקבוציי.

תמה אני אם מן הצורך או מן הראוי הוא להעתיק את החיים כמו שהם על הניר ולשפות ספורים, החוזרים על מעשים שהיו. מעשים שהיו הרי כבר היו, ולתכלית־מה נשננם לאחר שהיו? ולמה נפקא מינה כיצד זה היה מה שהיה ואיזה הדרך התחולל מה שהתחולל? קבלה היא בידי רבים, כי חייב אמן לצייר בהעתקה נאמנה את תואר הבגד – גזרתו, צבעו ותבניתו – המעטף את הנפש הפועלת בעלילה. ויש מחייבים לדייק דיוק נמרץ בתאור כל התגים עד רישומי התפר וצורת הכפתורים למיניהם. קל וחומר, שלא תתכן לפי סברה זו יצירה אמנותית ראויה לשמה בלי שרטוטת מדויקת של הסביבה הדוממת – כגון תואר הבית, מעמד כליו, טפיטיו וכל פטורי־הציצים, המציירים את המערכה – המשמשת מסגרת להעלילה האנושית. כל כגון זה יכונה בשם אמנות הוי.

ואולם אני משתוקק אל לא־הוי; אל זה שאיננו הווה, שכמעט איננו הווה; שרק אפשר היה לו להיות הווה.


יש אשר לפתע תנצנץ באדם הרגשה, כי הנה עוד מעט־קט יקום ויתחולל בחובו דבר, הנשא מירכתי ישותו, מאפסי קצות הויתו, אשר יטלטלו טלטלה רבה ויברא בקרבו מסביבו בריה חדשה. ואולם מקץ הרף־עין יתברר לו בעליל, כי לא קם ולא התחולל דבר, או כי נדם הדבר עד שהתחולל, או כי נחבא אל תוכו עם שהתחולל. נחבא – היינו: הוא ישנו בבחינת־מה, אלא שבבחינת־מה גם איננו, בהיותו הווה רק כמעט ולכאורה, בין היש ובין האין, בתוֶך, על בלימה.

הה, אילמלא קצרה השגתנו להגיע עד התוך הזה ולתפוס את הקיום המפוקפק, הרי זה כאילו הצלחנו לחדור עד שרשי חיותנו, בתפסנו את זה שאינו לתפיסה, או שאין בו כדי שעור תפיסה:

את האני הממלא כל עצם!

אומרים:

הב לנו ספור־מעשה; גול לפנינו פרשת חיים; הרצה לנו מהוויות העולם בטבעיות, בנמוסיות, בטקסיות, בחברתיות, במשקיות, בגזעיות, במעמדיות, באזרחיות, באהבתיות, בעגבתיות. תאר נא: יפי־נוף, תבנית חוטם, חרטום נעל, אפנת בגד, צורת זקן, צחצוח חרבות; הצג לפנינו את האדם עם מאכלו, משקהו, חפצי־קנינו, מטת לילו, נכסיו והישגיו הממשיים והנגלים, החמריים והרוחניים, הנתונים לשלטונו האנושי.

ואולם רוחי לא לממשות, לא לגלויות ולשלטונות. אני לעבר ההוא באדם, לחלק הב' בישותו, לגנזי־גנזיו. ואם תרצה לומר: גם לא לכמוס בקרבו לעד ולחלוטין, אלא לזה המופיע כמעט, המתהווה מבלי להתייש עד הממש, החי וקיים במזל השמא, הצץ ומלבלב במולדת האולי. לשם ישאוני תמיד מעיני על כנפי נשרי הפצועים. שם בנקיקי הסלעים הלאיים, בצל מאינות־הסתר, בניתי לי כן, בו אסתופף במלוא אניי העלמוני, העולה לאין־ערוך בשעור־גדלו על הנקודה הקטנה המציאותית שלי. הלא ככתם זעירוני על גבי המפה הגיאוגרפית, המסמל כרך גדול או הר נשא, כן תתנוסס ישותי הזעיראנפינית באתגליה לאות על הויתי הרבתית והנעלמה.

מעודי רק את הנעלם הוקרתי באדם־עולם; רק את זה המתנועע ומתחוגג, המתפרח בחלל כטל־צבעונין בהתנוצצותו האבקית, המופיע כחזיזיות בורקת בתעופת הרסיסית, המתעכבש בקורים, ככל הרץ לתוהו. הכי אין כל בקיום נוהר בהתאבכות לאל־יש? וכי אין אנו כבים ומתלקחים לרגעים חליפות? וכי אין עצם החיות מעין מסע שביבים, הנצתים בשביבים אחים דועכים באין־סוף? נצח כבים אורים, נמקים ואובדים. האמנם לעד ולחלוטין? האמנם?

איני יכול ואיני… יכול להשלים אף כל־שהוא עם הרעיון, כי אני, אדם־פרט, כליתי פה את אורי לבטלה לעד ולחלוטין; כי איזה קַיָם ענקי שכלני פה ללא מגמה.

אני מאמין בתכלית נעלמה; הנני מאמין ביעוד אלמוני; אני מאמין ב“יש סוד”.

נשמת כל חי עוטה מחלצות הסוד. כל בתבל יתהלך בחצרות הסוד.

גם בכחש הפה בלא־נודע יבטאוהו כל יצורי הגויה.

הן יש, כי החץ כבר פלח את החלקה הגופנית ואף הזניק את הדם ממקום הפצע, אף על פי ששכלו המכיר של החי – זה המשליכור – טרם קלט תא בשורת הדם:

סוד!


הנה שמץ מקורותי אשר לא קרוני: אני הלכתי לקראת עצמי; נפשי התעטפה בי מרעבון עצמי; בתאות־נפש חמדתי לברית־רעות עם עצמי. כללחם כן שאלתי להתגלות מהותי העצמית. אהבתי לתנות אהבים עם עצמי.

אויה, חלקי הב', פלג ישותי הגנוז, בעט בי, התקלס ללא־רחמים בזוך חמדת עצמי, וכאשת־מדוחים התנוצץ לעיני בתועפות צורותיו, השמאיות והאלמוניות, המחופות בקשקשות האל־יש והאל־ממש.

עריץ נעלמם כבש את כל רשויותי עם שגלגלני מדחי אל דחי והמירני לעצמי בהמרות אין־קץ.

לשוא שועתי באזני האלמוני האחד, המפקד הראשי לישויותי האספסופיות, שר־הפנים של אישיותי, היושב בסתר חביון מרחק ערפלי, לאמור:

– הגלה נא מחדריך ועלה אלי; קומה למולי ואמששך במו ידי לדעת: “הנך! הנני! ישננו ללא פקפוק!” הה, שרי הנערץ, בטא נא: הופעתי ואען לך: הנני, משרתך, כנגדך! שמע נא, אניי, הופע נא, הושענא, הגלה אלי ביחוד הגמור, בסתימא דכל סתימין ובגלוי דכל גלויין, ונתעלס יחדיו באהבת תמיד ושמחת עולם על ראשינו! נפשי, חיתי, האם לא כל ביקום נוצר לשמש לנו צוות ביחוד שלם ומלא? האם לא למענך נועדו כל המרחבים, לך לחבל, לך לזבול, בו תתעלסי עם מאהבך האחד, עמי בצורתי ההווית, בה נתלבשתי בצו הזמניות? הלא כל האדמות עם שלל צבעיהן ועתרת דמויותיהן, רון כוכבי בקר, זמירות שרפי מעלה ורנן תינוקות מנעים, באשר לא יוצאי־חלציך הם, ותרועת כל הנשמות – הכל נוצר בגינך, חד בר־נש, בשבתך ספון באהלך, על כס המלכות לבדידות. בואי נא, נפשי, כלה, והחבאי עמי בחגוי היקום, בנקיק אחד סלע, להשקיף משם על מרחבים גדולים.

הנה שמץ מקורותי: לא השגתי את שאהבה נפשי. לא־מאומה השגתי. קולי המפלל בשוועתי דעך למרחבים וגווע אל תוך אין־דבר, ובדרך גלגוליו בספירות התהו נתאבד לנפשי. נתאבד לעד ולחלוטין. על שום מה ולמה?

האם לפי שרעוע היה זה קולי מבראשיתו? הפג אונו בתלאות הישימון הזמני? או שמא חלילה אף נזדייף בחלל הלא־כלומים הענקיים, אשר אפפוני מראשית ועד אחרית?.

הה, מַאֲין היקום הנורא, המבריח את כל הישות מן הקצה אל הקצה! הה, עולם־יש באין ובאפס! הה, אפסי כל יש, המתחשרים בחיק התהו הכל־עולמי!

זו שאגתי, היא תפילתי, לא הצמיחה לי כל הד.

כאם עקרה, המבכה את ילדיה הלא־ישיים, הפורשים אליה כפיהם מבטן החדלון, כן המטרתי את דמעותי מצחיח לב אבן אל תוך חיק האוקינוס היבשתי. מדוע נשתלתי אילן מלבלב בחיק עולם־סרק? שלמה נכרתי מעל שרשי יחידתי, מנפשי אלמנתי? – מדוע?

סוד!


יש אשר על שפתו של נחל תזדקר ערמה גויתית נשיית כתפוחת, שצמחה בבשר היבשת החופית, ואהגה בסתר לבי: הנה גוש בשריי לא יפה, הואיל ואינו מעולף לבוש מפניו ומאחוריו; הואיל ואינו עוטה כל מאומה.

איננו סוד.

המערומה בממש ובהחלט כמוה כפגר־גויה, יען החיות עצורה רק בלבוש ובכסות.

יפיפית רעיון רק בעטפך עדי עדיי הסוד. ואולם הכופרים ברז מציגים ריקן את היש, בשלחם את היונה מהקן; את הדמות ימעיטו עם כבוי בהויה כל אור החן.

כי מה מתק ליקום באין צפרי־רון? ומה ישות ליש, בשחטנו בסכין את כל היונות, השוקקות מסביב לשוקת הסוד?

סכין פורע עד המחשף.

ואולם דבר ההתגלות רק דרך סתרים לו:

סוד!


לא בתשואה תופיע לאדם המציאות במלוא צביונה האמתי, כי אם לשבתו בדד תכונן את מועד בקורה למענהו, בדמדומי בין־הזמנים, אגב ניד עפעפי המעברים, עם זניק הישות מהנים אל הלא־נים, בהרף־עין של התברקות הנהרה לתוך החשכה, בקול הדממה הדקה, הבוקע עם תום דבר.

רק בדמדום השכרוני, בשעיפי החלום, יקרב האדם מעט־קט אל נפשו, יעמוד רגע משתאה ויטעם בחכו מעדי עצמו.

במלוא תבל אין אף חד בר־נש, לא כומס בחביוניו סוד צפון מזרים – אף אחיו ושארו ויוצא־חלציו הם זרים – שמור רק לנפשו; הוא הדבר ינצרהו בחובו עד אחרון רגעיו, עד התדעכותו הגמורה; השייך רק לו בלבדו, כל עוד בחיים חיתו; המהווה את עצמותו האחדותית המלאה.

אשר ישמר כסוד לעד; אשר לא יקום ולא יהיה כמעט – הוא לכל יש מסד; הוא בסיס הקיום לכל פרט.

על כן יתכן לאמר: רק הקורות אשר לא קרו הם דברי ימי כל אדם, אותם בלבד נצטווה לגולל בספור התולדה


בלחישה:

כל ילוד מבצע בחייו רצח בסוד; כל בר־נש יהגה רצח בלבבו; הלב האנושי תמיד ידגור תאות רצח.

השמדת הזולת היא סוד נשימת כל חי.

ואף זה אשר יכלא בקרבו תאות ההרס ירקום במחשכיו את המזמה.

וכי אין הרחש עשיה מתהווה? וכי אינו דומה זומם למוציא אל הפועל?

האם לא?

האם כן?

סוד!


 

2.    🔗

בפתח דברי אפרש נא עוד קו אפיני אחד כמוס בי: איני מן הקדושים אשר בארץ; איני שואף למעלת קדושים; רזי לי: אף בחיק הקדושים תנוה תאות רצח.

הלא יתכן, כי הקדושים נמלטו אל תא בדידותם מאימת מעשה־רצח; כי הם פרשו למחבואם על מנת להתייחד בבדידותם עם מזמת רצח.

ואולם אוהב אני את הקדושים, באשר רק הם ישכילו לנצור סוד, אף יבינו להוקירו; באשר הם, ולא זולתם, קבעו את הסוד כאשיש האישיות החיה, כיסוד מוסד לערכה של הפרטיות, שרשה בסתום; באשר רק הם יטיפו לנו את הלקח המעמיק, כי עוז ושיגוב לדבר אשר עד עולם לא יצא אל הפועל.

אף אני, הפרט הקטן, החץ, שנזרק בחלל העולמים לטיסה בת כמות מסוימה של יומין ורגעין על פני שטח הזמן, אני הגרגר הזעירוני בכולל הרברבן, איני אלא ישות, שטרם יצאה אל פעלה הגמור, באשר היא עצמה עדיין לא הופיעה במלואה.

הנני רק כביכול וכאילו ישני; יעודי – ההתאפסות העצמית וסתירת הזולת. חלקי בסתירת הרקמה הכללית – קורי המציאות המדומה – חלקי דבר סתר, אשר הוצק בי; השוכן בין כליותי; המפעם את פעולותי, כולן שרשן מאפעה.

הופעתי בנתיב לחדלון ונתהויתי על מנת לבשר את אי־חפצי היות, לעמוד כצר ליקום וכנוגש לכל יש.

הנה רזי הגלוי, המפורש, המובן.

הרי זה מובן; כמעט מובן; כמעט־קט מובן.

אם זה סוד.

והכי האבן, הרוצצת את הקדקוד, אינה סוד? והסכין החותך? והכדור הפורע קרבים ובני־מעים?

רזי לי: כל החבלנים שליחים הם; כושר העשיה הוא הצו לפעלם; יעודם קרבן חטאת להם.

שאם לא כן על מנת מה נוצרו הם? לתכלית־מה קימים הם?

האם לא תכלית הישות היא השליחות? האם לא כחו הרודם בעצם הוא סוד ישותו וחיתו?

התעלומה רוח החיים היא בכל. הרדימה תמצית הקיום בהויה. בה וממנה הפריה. סוד כל חי בפריה.

אף זרענו בנו טמון בחובנו: כסוד!


והנה היא האשה: אם כל חי; קן לתעלומה; אוצר המסתורין; הגן הנעול בו תלבלב הגניזה.

והיה בהפתח רחמה ויצא משם הפרי ותתחולל הלידה יאמר:

בא גד! בא גד! הופיע חד גדי!

ובעקב כל תופעה ועמה יתעופף גם הברק הלבן, המתנוצץ בעפיפה אדומה מתחת לכנף השחורה.

בטפיפת־חרש יטופף, בקול דק יקולל שר הדממה הישימונית מבעד לגלגל ההויה המנסר לאוזן כל חי:

התקוצץ, ילוד, והתְכַלה עד גמירא, יען עצם חייך הוא מות בסוד.


הנה זה; ולא רק זה; ואף גם לא בזה, אלא בעקב זה; כמעט זה.

וברצוני לאמר: זו!

לאשה יאמר: זו!

ואף נתכוונתי לאמר זאת:

לכם־נקודת־הכובד רק באשה; בלעדיה לא תולידו כל מאומה; בלעדיה לא תשערו לכם גם לידת ספור ועליליה. ואף בשמלות העטפתם את יצור האשה על מנת לפשטן מעליה לשעשועי האיש. ובבטאכם גבר תכוונוהו כגוש־לבה תאוניי, פרא לוהט, רבון מיער, המשתער במלוא אונו על הנקבה לטרוף בה טרף. אף את עוצם רוחו, אשר נפל לו לחבל, סגלתם למענו לא בגלל כל שירות אחרת, מלבד שימוש הזכור, המפיל את אונו־חתיתו על בת־זוגו היפה־הרפה; ובהעדר היפה־הרפה, עזר כנגדו, לקלוט את עתרת אונו יבול הגברין ויכרע למעצבה תחת נטל גברותו הלא־נדרשה, יגהק, יפהק ויקלל הגבור המסכן; או ייליל בתאניה חתולית, בארבו לטרפו; או יזובב דמעות פיוטיות־תנינות.

גבר, לפרוע באשה ראש מזמתך; לפענח בה כל רז, להכריעה לשירות ולהפיג בה את שעממונך, המחריד את עצמותך בחלל הזה, בישימוני אין־הסוף.

ואולם אי גבר משכיל לראות חיים בחיק עצמו? אי האיש, גם מבלעדי האשה לא פלגאי יהיה לעצמו, אלא שלם ומושלם? אי בר־נש עוצר כח להפנים מול עצמו? אי איש יושב על מלאת אישיותו השולמית, מבלי שיאלץ לעשות את הזולת מצע לעצמו?

הה, אשה, תדיר תשכיבי את הגבר.

רזי לי: קורטוב כבוד לא יאציל לך האיש, יען גם את נפשו לא יכבד ואף עם סודו בו לא יתחבר להיות לאחדים תמיד.


הנה. הנה זה, והנה זו. אומר נא מפורש: זוג!

איש ואשה בזוג יזוגגו; יתחוגגו.

ואולם גם בשבת האיש תוך הזוג אל הלא־זוג ישתוקק תמיד; כאסיר לחרותו, כשבוי לדרורו כן ישאף הזוגיי אל חדיותו.

רק מאימת הזמן ימלט גבר לתוך כלא האשה.

זמן שוט לגבר הפרש; זמן נס הקיום האישי הפחדני; זמן כסכין יחתוך את המוחין ואת רבבות מחטיו־רגעיו ינעץ בבשר האיש; ואולם האשה תשק את הזמן סם־מות.

על האשה ירכב הגבר הפרש, בברחו אל אין־זמן; את גויתה ישמץ ואת כבודה ינבל, על מנת לרפד בהנצלות ובהנסורת הנשיית את הזמן הקוציי.

הכרתיכם אחי במין, הכרתיכם ברפיון רוחכם הכושל, ברעבון גופכם המט.

האישי בכם יגמא תמיד לרויתו בשר זרים, בשטפו הסוסי לקראת הבַלָם: האישיות.

כמו בובה, ייצר לו הגבר, לקוי־האישיות, את האשה המשחקית, שלומים לו בעד אישיותו הנעדרת.

ואולם וי לגבר, הגועל בתענוג־הרמיה; הבוחל בסם־הרדמה ממרכולת דבי נשיא; השוצף ודופק בשערי הזמן, לעמוד נגדו פנים אל פנים ולהטיל על האיתן את מוראו…


ואומר להרצות את ספור ימי בלי דבר האשה, באין להוקיע לשמצה את האשה.

ואומר: הסתר אסתירנה; בערפלי הסוד אשכנה; במעלה קברותי אקברנה; אשחטנה למען אקימנה לפני לחיי־עד בזיו־עולמים; אשלחנה לארצות־נוד מעבר לשבעים ושבעה הימים להווה הגוסס שלי, הצועד על סף הקבר לעברי הנרצח.

ואולם האוכל לעשות זאת? האוכל לשים בסתר את פני? האשכיל להסתיר את המקנן בישותי עמוק מכל, בהיותו מהווה בי את הגלוי ביותר ואת הנעלם במעמקי אי קץ, בהיותו שליטי הנעדר כל שמץ־דמוי עם צביוני המהותיי?

רבות נתיסרתי בחבלי הקיץ וחלום בנדודי לפלג־גופי; רבות התקוששתי וקוששתי והתגוששתי עם תחליפיה הרברבים: עם ההיא ועם ההן, עם הזו ועם הזויות, בהתחפשן כולן לעיני בדיוקן היחידה, אותה לבדה שחרתי מעוד־עודי.

כסהרורי צועד על חודי הגגות כן מששתי וגששתי את קצות הישויות של הנשיי האספסופי בדרכי אל האחת.

תמיד נרדפתי מזכרון דק ומסונן, ענוג ומפונק כחלומיי, שנסתפג אולי בי מבעד השקוי הלבנבן, שתיתיו מאמי, ושמא התחולל פעם בממשות הודאית לפנים באפס הגדול, השט מאחורי באוקינוס הזמנים, קדמוני ואף חוללוני.

בתקופת־הויה זו, הללי, הכל ומכל עטה רז־עולמים במועדים לשמחה, באספקלריותם ובאספקלרית כל הימים התזכזכנו אני ורעותי. כל היקום בן לנו, בהשתקפו לעינינו ברז. כל החי החחמק אל מעבר ליש ונהר אל האל־חי. ונשארנו שנינו לבדנו; האחד והאחת, ועמנו אין כל.

רבות ומופלאות היו קורותינו בראשוני הימים, את כל רגעיהם קדשנו חגים, שנתפעמו תוך צעדינו היחידים ביקום. כל הגה, מבט וניע נהרו בממלכת השבתון. אין עבד, אין שפחה, אין גבר, אין אשה, אין תחילה ותכלה; ובאל־זמן איןו יש ואין גם אין.

הכל התחגג בנהרה ממעין הנצחים אל מול קץ האחרית.

את ארי הזמן השלכנו לסוגר; כל הזאבים לא ארבו לנו; והישימון פנה והלך לו.

“נמסרתי לך, ושוב לא תסגירני אל פלצות הקיום הלבדיי!” לחשה לי האשה בתחנון־רתת – “אויה, זרו לי הקיום והיקום; ועלם ומלואו הם נכר לי, ורק אתה בלבדך הנך אחי ביש, פודה ומציל שלי!”

הקשבתי לתחנון בברכת־הודיה חנפנית ובחן־חן נחת־רוחיי. לרגעים נמשלתי לעצמי למפקד שגיא, שלטן על עם רב, הרובץ למחנותיו באל־יש.

רבות אזכור מתקופת הימים הזאת ורבות לא אזכור עוד. רק הפרוטת שנתנסרה במעצד השעות מבין קפלי הימים, הרצים ושבים כחיות על גבי איצטדין הזמן, נחקקה בפצעי זכרוני בשברירים זכוכיתיים; ואולם ההרגשה הכוללת, אליה התרוממתי לשעבר בפסגי על שיא עצמי, גם התפיסה החריפה של השגת־הויה אל־שנית, המופיעה לאדם כמופת חד־פעמי, התפלטה מזכרוני אל תוך הנדיפה הערירית, כאלו לא בעד עורי נזדלפה הנהרה ההיא.

  • א – ש – ת – י! –

מה התפעם בי לב־לבי, בהגותי רק בחיק הרעיון את הדבור. ואני, בן העשרים, ועשרים פעם שס"ה כבר יוממתי בזה העולם בקליפתי הגופנית הזאת, בצברי תוך תאי־גויתי רחשי־נסיונות ובדגותי מתוך ים יממי ציד סודות־מאוויים, טרם גליתם לאנוש; חס לי לגלותם גם מבעוד זמן; ואף לא אלם לעד ולעדים.

  • א – ש – ת – י!

וכל מוסדותי התגעשו והתפרעו בי, השאיגוני והשעיגוני:

– אשתך ולא אשתך! אשתך רק במראה הגלויי והיישי הממשי, אבל לא בנעלם המסתתר. הלא באפס העולמי, המבריח את כל העולמים, לא ארחה אליך האשה לחברה! – קולל בי סיח קוליי זעיראנפיני, פטי נבחניי, שעיר ארוך־קרנים.

אויה, משכבר דמדמה בי הדעת:

– אף היא לא תמול נולדה ולא מחלב אמה נערתה עמי אל החופה! הכי לא בלילות על משכבה נתלהטו בשריה טרם נתזמננה עמי בזו ההויה? עוד לא האעינה אותי מבעד לגבותיה וכבר הנשיקה את חמוקי ירכיה מנשיקות שפתיה המצורבות בבדידות בתוליה, הכי לא צברה גם כן חמרים סודות? רק בשכבה דקה מגויתה רותחת תשכב עמי, בקלפה הדקדקה מעורה הנחשי תצמד אל גויתי, היא אשת־אישים, שוכבת חיקותים.

ובבטאי במו פי בקול בין ארבעה הכלונסאות אל זוגתי המחופתת את האמרה: “הרי את” ו“ארשתיך לי!…” חברתי עוד דבור־חרש לי ובגיני לאמור:

וארשתיך לי רק בנגלה; בישי הממשי; לחיי הָקיץ; אולם לא למען מלכות הסוד ולא למציאות העל־מציאותית; כל שכן לא למאפליה החלומית.

את הפסקה האחרונה בטאתי, כמדומה, במשהו קוליי, שנתחדד ודאי מעט־קט גם לאזני האשה, בהסמיקה מביוש נבוך בשל אי־הבנה שהתברק בה בחריפות מעמיקה מההבנה. היא נתכעסה כמדומה, מפאת המלמול הלעגני, שחלל בגמגומיותו את הרגע המרומם. אף אני חייכתי בגחכנות, שהחזיזה ממנה מבט־תוכחה, שנתלטש בי כבאיש מבצע מעשה אין־שחר. היא זרקה בי הצצה מתמשכת־מתולענת, בלשית, בעצרה בחובה את מרי כעסה, ובעוד רגע הזריקה את הכעוס שלה בחלב לבנבן־חוורוור־חנפני־חייכני. מאומה לא הביעה לי בפיה בו ברגע ואף לא בנקוף רגע; ואף לא ימים רבים לאחר אותו רגע.

קול בי כבר הלמני:

– האשה לא תאמר לך זאת; עד עולם לא תביע לך זאת; שמץ מה מסודך קלטה בזה הדבור וטמנתו בחובה; כזרע ינבוט בקרבה; ואם יצמיח ויפרח ויעשה פרי לענה אתה תסתמם בזו הלענה.


 

3.    🔗

רק מקץ ימים, שנתעברו לשבועות, שצבתו לחדשים, התחילו הדברים. רק מקץ רסיס זמן, שנתפורר מקליפת הנצח ונתגלגל לאחוריו עד קצה ראשיתו, התחוללו הדברים. הכי אין גם הזמן דוהר דולק מאחריתו לראשיתו? הכי אין נר הזמן דולק משני קצותיו?

התחילו הדברים. אנחנו אחזנו במו ידינו את החוט, ראשיתו זוך האהבה התכלתית, וקצהו השני־עבותות המשטמה.

היתה בלהה. האשה טוותה בפלך את השנאה כעבותה. הקדקוד הגברי הפיק התנכרות ושובע. זוג הסוסים נרתם ברתמת הגועל.

נחש לי לבי: אני האיש השנוא מכל על בת־זוגי. מעגל; מעגל. האשה שבתה רק במעגל. ובהשלימה את מעגל האהבה עד קצו תצא משם ותכנס למעגל השנאה. לאשה אין חיות ללא הגות באיש, באם לא תשים בו את כל מעיניה, אם לאהבה ואם לאיבה.

בנתי וראיתי: היא לא תנשום אויר מבלי שתשנאני ותקנאני. היא, כמדומה, אין רוחה שלֵו בקרבה מבלי שאני, נושא שנאתה וקנאתה, אסתופף תמיד בקרבתה, אשאף צלה, צלעה; מבלי שאצעד עמה שלוב־זרוע ברחובות הקריה; מבלי שאוליד ממנה בנים.

היא כמדומה, אף קללתני:

בסוד!


וכה היה דברי אליה:

אהובתי משנת העשרים להווייתי האדמתית, רחוקתי היקרה, זרתי המוקרה, נהיה נא גם בבאים צמד האדם החי על הדבר, אשר לא יצא עד עולם אל הפועל! הבי נעשה רק את הדבר, אשר אף פעם לא יתחולל! אהובתי, האם לא נעצור די כוח לעמוד בשנינו במערכה מול הטבע וחוקיו? אחותי היקרה, נבשר נא בחיק תבל ומלואה את יום בוא הדַיִיות הגדולה! הבי נא ונצייר בכפל את נוף הבדידות אשר לברית השנים! נשוטט נא על פני מרחב היש כענן זוגי, העוצר בחובו את גשמיו ללא הפריה! נחרוש נא רק את המענית אשר לישימון הרברבן של האפסון, העוטה תועפות גוונים! די בת־גילי, די, דיינו באפסון, אשר נוליד יחדיו ונענעו בערס הבלימה לאי־הילודים. האם לא מוטב לך, אשה, לשלוח בבשרי חמדת המעדנים של הבליה ללא־תכלה תחת לשסות בי את ולדותיך, נטעי אי־נעמנים, המגיחים מרחמך כגורי־כלבים לכרסמני? עמדי־נא דום לימיני כבת לא־פוריה וחוגי עמי יחדיו את הכלולה החדלונית, אשה! הנה גליתי לך שמץ מחלקת הסוד בי; רז הרזים, לך הגשתי. מנחה, לך לבדך; וחלילה לך לבטאו באזני הזר או הזרה.

אויה, היא הוקיעה זה סודי באזני האשה האחרת, כנויה בפיה, בפי, בפי הכל, רעיה לאשתי. היא גלתה זה סודי בשגגה או בצדיה, ברמז או בממש, ואולם היא קרעה מעליו הלוט. הכרתי זאת לפי כמה סימנים ואותות: לפי מבע מראה אשתי, אשר מאז הוצק בו דבר זר; לפי ארשת עיני הרעיה, שהפיקו מזה היום דעת גנובה ונעלמה; לפי פועם לבי המתחרד כעת למראה השתים, הנוכחות לעומתי. היתה בי ההגות, כי כתלי חדרנו, מערכת ביתנו השותים בדמי הלילות רסיסי־נשמותינו, ארון הבגדים, הצובר תמיד בתוך אפלוליותו החמה חיות הגויות, העוטפות את המלבושים, גבי הספרים על המזודה, היונקים קולות צעדינו וכל הפעמוניות הביתית, אספקלריתנו המגנבת אל תוך שקיפות ישרותה הבדולחית כל קמטי מלבושינו ונשמותינו, ברק הסכינים, הנרדם כעינים בתוך הלהבות, אף אישוני החתולה, הרובצת גם בלילות לימין אשתי כשגל לא־אנושי – הכל בין כתלי ביתי החביא בתוכו את המזמה, השפוכה בחלל.

הלא כטורף יהלך הסוד המוקע בין כתלי הבית: כדוב שכול ירבץ בכפיפת השלשה, היושבים לבדד לבטח איש בסתר אניותו; כרעל־פתנים ירווה את אויר הנשימה מסביב.

שערתי: הסוד יחמר אחרינו ויחברנו לאחדים. מאז היינו תמיד בצות השלישיה: היא ואני וזו האחרת; היא ואני וסודי המוקע!

הנה שורש פורה לקורות, אשר התחוללו מאותו יום ואילך בכל מוראן האפסי, הואיל והן לא התחוללו לחלוטין במלואן הגמור. ואם תרצה לומר, הרי הן לא התחוללו כל עיקר; כי אם נניח, שהדברים נתהוו פעם, הרי יש להקשות: על שום מה לא התהוו לפני כן, זאת אומרת, לפני התהוותם הזאת?

העבודה! זכורני: היו ימים שבהם הדברים טרם קרו ויאתיו. היו ימים, בהם עדיין היתה האשה לבדה, ואני לי לבדי. היו ימים. ורק לאחריהם נצטמדנו ונתזוגגנו. רק לאחריהם או לאחר אחריהם.

זכורני: אני הבעל והיא האשה. היא אשת פלוני, ואני – הפלוני. את שמי היא עונדת. את כל שמי בפרטיותו האל־שנית, כפי שהוא מבוטא באותיותיו. את שמי, המכיל בחובו את תמצית ישותי התמידית. כל שמי ניתן לה.

והיא שוכנת לה בלבדיותה; ואני לי חדיי; ושנינו בצמד.

וכך זה היה, כפי שזה היה במלוא אי הווייתו הגמורה; כפי שזה לא יהיה יותר לעולם.

היא ישבה פה, ואני מושבי – שם. ו“פה” ו“שם” שכנים זה לזה כדמות שני הכסאות המסומכים, שישמשו מושבים לשתי הגויות הנפרדות. היא – אדם; ואני – אדם. וכל בה אינו דומה לכל בי אף במשהו; וכל בה דומה לכל ישות נשיית אחרת זולתה בדמוי הגמור והמהמם. ובשבתי אצלה, סמוך לה, וחיתי בי היתה מפליגה נדוד למחוזי־זמן המשתרעים על פני ארץ־הנצחים ורעיוני בי דבקו באנושים, המופיעים בדמויות נעלמות בערפלי הבאות, היו אף על פי כן עשר אצבעות ידי פורטות מאליהן על גבי חלקת כתפותוה הצחורות בלובן הדמיי. ובהציצי בה כמו בישות, המשתייכת לי באי־ההשתייכות המוחלטה, החזיז בי רעיון:

– חלקה צוארית לבנבנה זו – לסכין! לובן בצואר; המשתייכת לי באי־אודם בדם; שחורת באישון העין; תכלת לשמים; האדום, הלובן והתכלתי; האדום הלובן והתכל…

“שגעון הוא הרעיון הלז; שגעת היא זאת; שגיעה היא זו”. – נתרעיין בי – ואולם בין רגע התנדנד במוחי – אסור לגלות זאת באזני איש, ואף לא באזני אשתי. צריך להצפין זאת.

– יקירי, לחשה לי האשה לפתע – רואה אני בך, כי הרגע הנך תפוש הגות כבדה ועמוקה. תמיד תהגה מחשבות עמוקות, חכם שלי. ובמה הרהרת הרגע?

– בלא־כלום, יקירתי; בבלימה – עניתי בנלבבות כנה, שכזבונה הממאיר הדהימני במאד – הלא אפשר להעמיק חקר בלא־כלום מוחלט, יקירתי.

היא השתאננה בצחקה מתוך עשרים ושתים שנותיה, כמתוך עשרים ושתים מעינות־צחוק. ובהתרפקה עלי באהבת רעיה תמה געגעתני בתחנון קוליי:

– אנא, יקירי, אל נא תעמיק כה מחשבה; אף בלא־כלום אל תרבה מחשבה. המחשבה עוינת את החיים. המחשבה מנשלת את האדם מעל קוטב החיים; נא ונא לבלי לחשוב לך מחשבות בינך לבין עצמך וביחידות, אלא קחני גם כן להפליג עמך למרחקים רעיוניים שלך. הלא אשתך אני. התבטיחני?…

בטחתיה בנענוע־ראש, זה הראש, שכלא בו ברגע את רעיון־הסתרים לאמור:

אני הנני איש־חרש; בסוד אתהלך. בגפי נולדתי; לי לעצמי אצעיד את שתי רגלי; לי לעצמי אמריץ את דמי בעורקי, ואשק בבינה את כליותי. ביחידותי אתאפס. הכי יש מי זולתי, שהורשה לו לבטא עמי ובעדי: “אני?” רבות בשנים התעולמתי פה טרם ראיתי במו עיני את קלסתר האשה הזאת, ואילו לפני כן דמיתיה בהמון דמויות משוערות ורק לא בזו המציאותית.

– ושוב נלכדת במחשבתך – הדבישה האשה בתלונתה – נתפשת, יקירי. רואה אני בעליל, כי רעיון ממשי אחד נתעכבש במוחך, נכון?…

– נכון. – התודתי מהכרח; ובכדי להחלץ מהמבוכה צדתי מתוך הישימון המחשבתי הרהור מסוים אחד, שנראה לי בו ברגע כמציאותיי ביותר, הואיל וכבר תפשתיו בכף, ואמרתי – ידידות הוא הציר עליו סובבה מחשבתי הרגע.

– התוכל להגדיר לי בקצור תמציתיי את מהותו של רגש הידידות? – תקעה בי את חכתה, לא מתוך העדר מזמת־סתרים.

– הידידות – כרזתי מתוך צהלהולת רשעות – היא עסק גומלין… אף על פי שתוצרתה מתעבדת בעיקר במכון, הבנוי על גבי מגרש קטיקטוני מהחלקה הלבבית הסודית, שרק אחד משני השותפים מפקיע מרשותו הפרטית לשם שימוש לתכלית הנגלה. הרי זה מובן?

– לא ביותר – ייסרתני בהתול קל, ובלטשה עלי את מבטה המשתאה שאלתני בסקרנות ענינית – וקנינו של מי היה לשעבר המגרש הסודיי המופקע?

– לשעבר היה זה קנינו של אחד מבני־הזוג… החלש שבהם… שהפריש תרומה משלו…

– ובכן החלש הוא המביא את הקרבן? הטיחה בטרוניה.

– ודאי – עניתי באכזריות מורה להועיל – כל ידידות, כל קריבות בין אני ללא־אני, הן פרי איזה קרבן, תוצאות וותור מצד אחד האניים. וככל שיגדל הוותרון כן תתפשט האהבה בשטח ותתמיד בזמן.

– אף האהבה כידידות?

– יתכן… כמדומני… בוודאי. אף האהבה המתן היא פרנסתה; ויותר מכל מפעל אחר תבקש את הקרבן. הן לא תתכן אחדות השנים בנפש אחת, אלא אם כן חד מהם יתמשך אל האיון וההתבטלות, עד כי יתחדל לחלוטין ויהיה כלא היה…

– ובכן דעתך, כי האהבה רק זבח־מתים מאכלה… – אמרה האשה בחוורון פרצופי.

– ודאי – עניתי בהכרת צדקי – רק הנפש, אשר תקום לרצוח את רעותה למען התאום הגמור תחוג את האהבה המנצחת.

– אף יש בדעתך לאמור, כי האוהב השלם הוא רק זה, המביא את אישיותו לקרבן עולה; המבער את כל תעלומותיו ללא שריד, מבלי לחוס אף על פנת־סתרים אחת בלבו; הזורק החוצה גם את סודו הקטן האחרון? – שאלה בקול זכוכית מתנפץ.

– קרוב אני לדעה זו! – עניתי בקול שריר.

– אויה! – פרצה מפיה קריאה מוזרה, אטומה, מחולחלה ממשהו עלמוני. היא גם גחכה חוכה, כמדומה.

חוכה לא נהירא לי כל עיקר, חוכה זרה ומוזרה, שהפעימה כפטיש את לבי. זעזעתני רגישה, כי הנה עוד מעט־קט יקום ויתחולל דבר.

ואולם התחולל לא־מאומה.


 

4.    🔗

חוכה גחכנית זו, שהיתה מלבלבת מאז ולהבא, אמנם, מקרים נדירים במאד, בשפתות־הדבש של אשתי, היתה, כמדומה, האפסון המבהיל הראשון, שהתפער נגדי בפיו הפתני. אני וכל אניי הרבים נתחלחלנו מאימת מראהו, מבלי להשיג מלכתחילה שרשי האימה ההיא.

רבות התחבטתי בפתרון התמיה: חיוך נלבב, חוקיי אנושיי – ומחלחל כארס לנשמה ומקפח את הנשימה! רזה לה: להב הסכין לחיוכה; צריבה לו כלגחלת. תועלני כזה! שפיפוני! הוא נשכני כרמש. דגדגני וגעגעני. מבעו גומל־החסד הפיק תום רשעי־מרושעי של בת־זוג, אשר דבקה באדונה הגברי לעד ולחלוטין בדבקות אפסית לאין שעור. אף השנים, שנשתרבבו מבעד לפה המפושק בחוסן דרסני, הטיחו זרות קנתרנית של ישות נפרדה מקדמות־הימים. בחוצפנות בולטת ואי־נתפסה אף על פי כן נשקף אישון הלגלוג ממעמקיה המבטיים. “זדה נבזה, המצפה לשוט!” השליחה בי אחת מישויותי מברק־סתרים, שהגיע לתודעתי באיחור־מה מתוך כתב־הנוטריקן של ידי, שנתמשכה על דעת עצמה לתנופה חובלנית.

אותו רגע נתקבעה בי ההכרה: החיוך אינו רוחניי בלבד, רוח חיים שוכנת גם בו כבחוד הסכין או כבצרבת האש. ויש חיוך־גלגול, שרשו בנשמה בליעלית אחרת, גם גם למראית־עין יפזז על גבי שפתות־העדן אשר לאשה נדיבה. לפיכך חובה היא לשלותו מעל השפתים הענוגות ולהחזירו לשרשו; לקלפו מעל השפה; לתפסו בכף כצפור; לשחטו. והואיל ולא נאיר ואף לא הגיוני הוא להשפיך על הניר באותיות־הכתב הבלותא כזאת, כבר עלה בדעתי לקצץ בפסקאותי האחרונות ולהקדים להן נקודה, או לציין אותם על כל פנים רק בשורת נקודות רמזניות, המדברות מעל גבי הניר החלק רק למבינים; אלא שחזרתי בי מתוך עיון־סברה, שהעברת המחק על ההרוי והגוי היא גם כן מעשה־רצח, הואיל ואף כל ישות מדומה ומשוערת קיומה ממשי הוא כשל בעל־חיים; וכל העלול להופיע, אף אם רק בדמות המחשבתית, הנהו מציאותיי בהחלט.

חוכה זו צררתני ביחוד בפעילותה הקנטרנית בנוכחותה של האשה הזרה ההיא, שנתקשרה בפרק־הזמן האחרון בברית־רעות עם בת־זוגתי בנשואין ונשתגרה מתוך כך בביתנו כבת־בית… חיוך דנן… הרעיה הלזו… איַדֵעַ נא ברורות ומפורשות מלכתחילה… מלכתחילה. מעצם ההתחלה לא נחתה בי רוחי מהידידות הלזו, שהתחילה להטוות בין נשים שתים אלו. – היתכן? – דנתי בסוד עצמי – כי צמד נשים יבוא בברית הידידות על־לא־דבר, על אחת כמה צמד נשים, שכל אחת ממנו רחוקה מחברתה מהלך־אין־קץ בתואר־פנים, במזג־נשימה, בהלך־רוח, בשקור־עין בניתוח־גוף, בהילוך־הקול, בריח־הצחוק. בצליל הצעדים, בכל, בכל, בכל? –

“הן תמיד צפון דבר־מה מחושד ועלמוניי בברית־האהבה והידידות, המתרקמת בין שתי תכונות נבדלות, קל וחומר נגדיות זו לזו. האישיות הנאורה עשויה להארח לחברה רק עם הדומה לה; ואילו חבור השונים והנבדלים מעיד בהחלט על דבר־סתר או על מעשה־קנוניה.” – דנתי בהלך־רוח סודי מתוך עיון־דעת צלול ומיושב.

ואם כי לא בטאתי הרהורת זו במו פי לאזני אשתי נגלה לה בכל זאת שמץ מרחשי הסודיים. הלא היא ארבה לי; היא משכבר פרשה רשת־הריגול במחוזי הנעלמים; בכל שפונֵי טמונֵי בלשה רעיתי; ולבי ניחש לי: אסיר אישיותה הנני מאז ועד תמיד.

הנה הוא המעשה. ידידות הנשים השתים נתהדקה כעבותה; נתהדקה היטב־היטב. כחבל מסביב לצוארי נתהדקה. כחבל.

אויה, מה רבתה ההפכפכה בבריאה ומה עמקה המפלאה בה: כל הקצוות קרבים זה לזה ומתהדקים לעניבה.

אשתי צהובת־השער ובהירת־הצורה, המקווקווה ברוך ובעידון; המשורטטה בחנינות השקיפות, מפונקת־המבט; איסתניסית־ההגיג; בענוותנות הקומה הממוצעת; המכונסת לתוך רֶנֶן קוליי ודבור טהור קולח לאגן־הדממה; הכבולה בנשיות מסוגפת, מצטנפת לתוך־תוכה, כישות הנרתעת בחלחלה מפני עצם הקיום ושוקדת על התאפסותה; התוהה באל־דבר ואין עוז, המופקים מצלמה השמימי, התפוש הזיה; הצפה על פני זוך־רוך, מתוך חיוך אמהי כלפי הריק; והידידה – שחומת־שער־ואופי; אפלולית כבאר במוצקיות הגויה המפסגת בקומתה כדי קורטוב־מה יתר מכפי שעור־קומה אנושי רגיל; המפיקה את ישותה בתקפנות משוחצת; המבטאה כל חפץ במפורש; ובהתריסה את בינתה המשוגשגה היא מגביהה את ה“אני” שלה כשתי גבשושיות־החלב המוצקות על חזה; ובפרצופה תלין ארשת עוית, בת הגועל אין לו תכלה.

היונה והעורב – הפכים שנים. – מה גדלה המפלאה בבריאה!

הן ישבו שתיהן זו אצל זו; זו לעומת זו; זו בצד זו. עיני ראו זאת; שכלי העמיק בזאת; כוח־השופט בי התאמץ להשיג זאת. ואנחנו התנוכחנו שלשתינו יחדיו: אני והיא וההיא; היא וההיא ואני! ההיא ואני והיא. ושתיהן עמי ולעומתי, שלשתנו בחוברת האחת; ואנו הפנימינו זה את זה; ועין האעינה עין; וצוארים הצטוארו בבהוקם המלבין, והעינים השביבו אלו לאלו, והנשימות המשולשלות התקטרו יחדיו אל על בהתמזגות באל־סוף. כל באחת דומה לכל בשניה. אלף בית וגימל. צורת גמל. אני ראיתי זאת. התאפקתי מלבטא זאת, רק בסוד סקרתי זאת. ואף אשתי חייכה לפעמים במסתוריות, בהתבוננה בהסתכלותי זאת, כתוכנת את סוד הרהורי. האם חייכה על שום שהשכילה להתחקות אחרי, בהיותי מטפס על עצמי כעל דבשת גמל? או שמא תפסה כמו כן את העובדה, שלפעמים הנני בוקע בסכין דמיוניי את הגמל, על מנת לעבור בין בתריו אל עצמותי היחידיית?.

אז הבחנתי בסקירה סודיית, העוברת גם כן ללחישה מלולית ממש, המאחדת את שתי הרעיות בנוכחותי. לא פעם נוכחתי, כי הופעתי הפתאומית בחברת הנשים היתה מהסה לפתע איזה דו־שיח ביניהן (ביני לבין עצמי הבריק רעיון: הופעתי משסעת את שתי הנשים). ואולם מעכשיו כבר התנסר הלחש, אם גם באופן משותק, במסבתי ממש. עכשיו הבחנתי זאת בעליל, עכשיו הופיע הלחש מאפס השתיקה ולבש ממשות המילול, הודאי כמעט.

– אתן מסתדרות בי בנוכחותי – רגזתי לאשתי, בכלאי את כעסי בחובי – כאילו אינני נוכח כל עיקר; כאילו חדלתי מהיות מציאות. והלא הנני, כמדומה, ישני… הרשאי אני לדעת נושא לחשנותכם? – סיימתי בנגון תבעני.

– הלא תרשני, אדוני, לשמור לי בגיני גם כן סוד קטן משלי! – הטיחה אשתי בקפידה גלויה ועצבנית, ללא כל רציה ניכרת לכלוא בחובה את כעיסתה ולחפות בנוכחות האשה הזרה על המתיחות, השוררת ביינו משכבר. ולא עוד אלא שבו ברגע גחכה שנית את בת־צחוקה.

– ומה פשר הגחוך הזה, שאת משלחת בי לפרקים… כדרך שנוהגים בבני־אדם… שמא תחווירי לי את פשרו…

מה יש לי להחוויר?. – ענתה לי באי־ידיעה מרגיזה; לי נדמה: גם זדונית.

– ושמא יש גם איזו שייכות־גומלין בין בת־צחוקך גחכנית זו ובין סודך הקטן, השמור לך משלך בגינך? – הואלתי לחקור מפי אשתי.

– יתכן! קנטרתני במפורש.

– ואם סוד לך למה תשפיכיהו בבת־צחוקך על השפתים? למה תוקיעיהו על פרצופך, הצד החיצוני של ישותך? אם סוד לך לא טוב הוא להשליחהו החוצה, אלא כדאי והגון לך לכלאהו בקרבך עמוק… עליך לחייך שם… בסתר… במרחקי ישותך; גלגלי נא את צחוקך לתוכך פנימה; ואם בוז תבוזי לי… הלא את בזה לי… אם ככה מן הראוי לך להחביא את הדבר היטב, היטב! כסכין תחביאי אותו. כסכין. כסכין – אני חוזר הרבה פעמים על המלה הזאת; אני אוהב לחזור כמה פעמים על אי־אלו מלים מהדבור, על אי־אלו מלים. – כן. עליך לצחקני שם… שם… לפני ולפנים… במחשכי נפשך הבזה לי, העויינת אותי…

– אתה עולבני; אתה משמצני; הנך מטפל עלי דבה – כרזה האשה בכנות רשעית, בצדקות שנתעוולה, בקינה ממעמקים, שכחה היה יפה לאפסני.

אותו רגע חשתי פיק־ישות מוחלטת; מעדתי מנקודת־האחיזה שלי. אף גויתי, זו נשמתי הממומשת, התחוגגה ונתמטמטה כמעט. בת־צחוקה של האשה נזדחלה על שפתיה לעיני פתנית, כאילו צחקה על משבתי.

אצבעתי לה לפרוש עמי לקרון־זוית, ושם סחתי לתוך אזנה;

– הזהרי נא מלגלות אף קורטוב איזו שיחה שהיא ביני ובינך לידידתך… הטובה!

בפעם ראשונה, כמדומה, השליחה בי אשתי את בוזה המפורש, האויבי, הבחלני. ומשום כן נתהרהרתי בחובי בבת־רגע: הצצה אויבתית זו הנה הקו השוה שבין אשתי ובין רעותה! הנה השרשיות המשותפת ביניהן. כאן, בנקודה זו, כמוס סוד הידידות המתמיהה בין שתי הנבדלות הללו; שכן הידידות תמיד צומחת מתוך האי־שכלי.

אותו רגע נתחייה בקרבי סודי, היושב בי משכבר, במלוא הוויתו החוקית, זה סודי, היושב בי משכבר, במלוא הוויתו החוקית, זה סודי, שהיה מנסר תמיד בקרבי בצנעה, אגב קיום שבמורך, חי בי בחסד, נזדקף עכשיו; התאושש; קם בכל תקפו.

“אף אתה אינך לבדיי, כי אני בך. עמך, בתוך־תוכך” נסר לי סודי.

חשתי הקלה בגשמיות וברוחניות. פקעו בבת־רגע אזיקי האשה האחת, אשר רתקתני בחדיותה המתמדת. קפצתי לחופש.

ומשנתבשרתי על זאת נתבלבל בחביון נשמתי החיוך ונתלחש בקרבי;

"לא אחת, כי אם נשים שתים כאחת, שכן גם האחת היא שתים ואף באחת שתים.

ואם זו הרי גם לא־זו כהרי ההיא והכל עולה בקנה אחד".

ואף על פי שלא הכל היה מוחוור לי עצמי בסוד שיחי זה, נקבעו בכל זאת הפסקאות הנ"ל במוחי ונתמסמרו שם כודאיות ממשית. בשגם ברי היה לי, כי לא כאשה גבר, שכן הגבר לעולם לא יערטל את נפשו עד גמירא; הגבר ישכיל תמיד לכלוא את חיוכו בחובו.

וככה שננתי לעצמי:

“נפשי – את כלוב; וחיוכי – הצפור. שמרי נפשי על הצפור. שמרי נא!”

ובהרהרי בזאת בנוכחות אשתי לא הלשין עלי, כמדומה, פרצופי אף במשהו.


עכשיו, רק עכשיו, גמל בי הרעיון, שנבט בחובי משכבר, והוא, כי הדברים נמצאים לאמתם לא בה במדה שהם ישיים בהווי שמלגו אלא כל כמה שהם מופיעים בממש. ואולם כל זמן שהישות מקופלה בתוך עצמה בבחינת רדימה נעלמה הרי דומה היא כבטלה בשרשה. דרך משל: הבר־מינן, השטוח על הקרקע ישנו, אלא שאינו בבחינת כח מופיע. אף החרב, הטמונה בנדנה, אינה מציאותית. האור בכח, האור שאינו מאיר, חושך שמו. מים קרושים, שאינם נוזלים, כבר פקעה ישותם המימית ונתגלגלה לתוך הקרחות. כיוצא בזה הנעלמיי, העלמוניי והסודיי הוויתם היא בתהו. הלא הסודיי הפך סוד על מנת שלא תהא לו מציאות, הואיל והמציאות לא הותרה לו. ואף אשת־האיש הזרה, המתנוכחת עמך, אם גם מבטיה נעוצים בך או שמבטיך מופנים כלפיה, ואם גם תקריב את כפך אל החלקה הצוארית שלה, ואם גם דמיונך בך ירוץ אורח אליה בנתיבות נעלמים, בכל זאת היא איננה מציאות גמורה למענך; ויתכן לומר, כי לגבי דידך הנה רק בבחינת־מה נפש חיה, ואולם בבחינת־מה נסתלקה מארץ־החיים. (האם אין זה סוד האירוסין, שהמקדש לעצמו אשה עושה אותה בבחינת קדושה; היינו מופקעה מרשות כל שאר הגברים; היינו אי־מציאותית כמתה).

רעיון פשטותי וודאיי זה מה קשה היה לי לסגלו לעצמי לכתחילה וליישבו כדבעי במוחי, כאילו היה אף הוא בעל מציאות מהוססת (אכן, דומה רעיון לצפור, שמכיוון שנתפסה בכף הרי מציאותה הצפורית נעשית פגומה בחלקה, שכן צפור במשמע פרחנית), לא פעם נתחלחלתי מתפיסת הקריבות שביני ובין האשה ההיא, רעית אשתי: קריבות בשטח, בכושר שכלי־נפשי ובהילוך הישות. הלא זה היה תמיד ככה: היא ישובה בכסא האחד לעומתי ואף אני ישוב בכסא הנגדי לעומתה, ושנינו מתציצים זה בזה; ולפתע, ברקאי! – לה פרצוף, ממנו משתרבב חוטם; זוג עינים לה; פנים ואחור; והיא קרובה אצלי כדי שעור מהלך יד ואף השפתים בי מפנות כלפיה בדיוק נגדי. ואם כן הרי יכולה ידי להושט ולצבטה בקבורת זרועה או לדחפה ולהפילה אפים ארצה. “הלא הנני עלול לעשות זאת, אעשה זאת”. פחדתי אימה מפני עצם העליליות המשוערת. היא צמרמרתני.

“וכלום המעותד לעשות מעשה אינו דומה כאילו כבר עשאו?” “לא, אינו דומה.” סנגר עלי רעיון, שכבר נתבצר בקרבי, בהשטיפו שטחים רחבים מישותי. "לא. אינו דומה, והואיל והנמצא בסוד הרהו תפוס הויה אחרת, שמהותה, היא, אולי, הלאיות, זו, שאינה יישית כל עיקר.

מכאן, מנקודה אלמונית זו, נבט בי באותו פרק־זמן גרעין של השגה חדשה, שיש בה משום חדירה לתוך האל־יש כהצד השני מההכרה הנתונה. הרבה נתלבטתי מתחילה בשביל להאחז במכשיר המוחיי במצב־התבוננות זה הראוי אולי להגדר בשם התפיסה המהופכת, שבה הדברים, הנילושים במיץ ההתאפסות, פגים והולכים (אני מהרהר: תופחים והולכים) עד כדי אפוסם הגמור; ואף הרגשת־הישות מתרדדת במיתוח עד כדי אין־קיום ואיון־הממשות; ויש כי ההכל נאחז בהעדר עצמו. קשה לפצח את הנקודה הזאת, המובלעה בטמירין המוחיים, המהווה אוצר־הסתרים בכל ישות־אנושית בסוד יחוד הפרטיות הגמורה עם הכוללות המוחלטה, בסתימה רבה, ללא כל גשר בין הישויות הנבדלות, התאים הבודדים של הכוללות הרברבה; ואולם כאן חזות נאורה ליחידות; כאן לה אשנב לנעימות מתיקות העולמים ולחדשות הבריאה בנצחים. הן מתוך ההשגה ההיא תנחיח הלאיות את היש ותפריח ותצמיח הכל בעדי־עדיים לאל־צורה. אף האדם המכיר נחרג ונחית להתפרקות עם קלוף הלבושין וכל הנאחז ברשת התפיסה הזאת מתפצל ומשתגשג באנפין הרבים, עד שהוא מגיע למאומה האפסונית ועד להתאבדותו העצמית הגמורה. אויה, המפליג לתוך השגה זו אימה לו להתהלך כאנוש, להופיע בין הבריות בצלמו, להקריב מגעו לגופים, למשש עצמים, לבוא בהשתייכות מוחיית עם נברא. על אחת כמה יתקפוהו הפחדים בנוכחות הישות הנשיית, הישובה בקרבתו בטבעיותה נעדרת־הבושה ובכניותה הבלתי־מהוססת; העלולה ללדת, מתוך יחסי־קריבות עם הגבר, רק יש ולא לא־יש. הלא האשה מנגידה לנו בשרשה, בהיותה רק בת ההכרה האחת ללא כושר החדירה לתוך התפיסה המהופכת.

כזה היה ראיון־הסתרים, שהחתירני משכבר, בהיותו גלום ממילא בהכרתי החדישה, אלא שהיה גם כן מקופל במערכות הסודיות של ישותי; ולא עוד אלא שבמרוצת הימים חכמתי להצפינו עמוק בחובי ולהעיב עליו היטב, שלא ינצנץ אף כל שהוא מבעד לכרכי פרצופי. כל שכן ששמרתי על הכומס בו בכל אותן השעות, שבהן הייתי מיושב בחברת שתי הנשים הרעיות, קפוא בתהיה אל־יישית ומתאזן במאומה אפסונית, הפורחת ומתמתחת ומשתטפת לעומתי בלאיותה האיומה.


 

5.    🔗

אמרתי, כי ברצוני לספר את עצמותי, ומשום כן לא אכחש מאומה; אספר קושט דבר אמת; ואף לא־דבר לא אכחש.

באותם הימים כבר העמקתי שבת כולי בהוייתי בלא־דבר. גם באחזי ממשות מששתי את לאיותה הודאית ובהרתקי אל החפץ או אל החי לא חדלתי מלהאחז בדמיוני בהעדר־החיות הצפון בכל יש. אכן, לבי במחבואי נקפני על המעשה, בהדביקי ברעיוני את החדלון בכל. וכי לא דבר בליעל הוצק בי, הסוטה מהחי? אויה, יותר מכל יקר לי הלא־דבר. יותר מכל צלם־דמות, מנפש חיה, מממש הגויה, מנציצת עין, מקוליות העולל, מרחמים אמאיים, מדָמיות אדמונית, מתחנון העולה לקרבן. יותר מכל – יקרה לי המאומה האפסונית. סבור אני, כי כבר עליתי למדרגת התלישה הגדולה ונתערתי באפס־קיום. רבות הגיתי בכך בדעה צלולה בהחלט, בהחלט, בהחלט. מתוך השגה פשטותית עד ההמום. אמנם, ידעתי, כי המים הם לחים, כי האש צורבת, כי הסכין חודית, כי מגע־הקריבות באשת־איש עוול הוא וכי גופים שנים אינם משתכנים על גבי שטח אחד. ואולם… אי־שם. בנקודה טמירה אחת, זעירונית, כעדשה או כקוף מחט (ויתכן, כי גם כהר גבוה, שכן הרוחני משולט ע"י חוקים אחרים מהגשמי והררי־עולם עלולים להאחז בנקודה מוחית קטנה), אי־שם, בנקודה ההיא, פקע מה, חל שנוי בתפיסה, בטשטוש או בהבהרה… שם נתרחש רחשון מופלא, שחס לי לגלותו לשום נברא… אסור לבטאו… אסור… סוד… וכל שהוא סוד הרהו חי וקים רק בלא־כלום. וחס לי להסיח לא־כלום אפילו לאשתי…

וזהו חטא? מעשה העלמה? דבר פשע הוא? שלא עזזתי לגלות הלוט מעל מחוז־החביונים שלי בפני אשתי, שנתקדשה אלי בכל יושר הגיונה הפשטותי ותחישותה הנשיית הטבעית? פשע, כן, אולי, ואולם לא העזתי. לא תקפתי להרצות באזני האשה על עשיות לא־כלומיות, המתרחשות בפרטיותי הדלה, שהנן כאפס לעומת הכולל הגדול, שישנו ביציבות וודאית ושניתן לנו בפועל החלטיי. הלא כל ההשערות המרומזות לעיל התחוללו בי רק בארעיות רגעית, בבחינת עפיפות קלוקלות, כגון טיסה צפרית במרחבי החלל הרברבן; יתכן, כי הדמדומים הלא־כלומיים רחשו בקרבי רק כתולעים זעירוניים, המשתלשלים מסביב לגזע; ואולם צמרתי בי, ואני הפרי, כולי אני, עוד שגשגתי לתפארה לימין זוגתי הנעלסה, שהשתעשעה עמי באהבים אביביים בחיק הכולל הגדול, שלבלב לעינינו במועד הכלולות. הכלולה בהדרה המושלם היתה עוד לעיני אשתי הכלתית.

וכה רזתי לה בתום אמת בלילות־ירח:

– כל היקום כלול בחן־יפיך, אשתי הכלה; שמים ואדמה; כוכבים וירח; אדם ובהמה וכוללם יחד. רעיתי, יפתי, הכל נשקף בך כבמחזה תם ומושלם.

– יען כל היקום, מחמדי, הופיע עמנו בכלולות – קוללה לי בת־זוגי – בגינך הכל נעשה לי יישי מאד וכל הבריאה פרחה בנשמת החיים, הנה אני מושיטה כפי לחלל וממששת בה את ההויה כגויה ביצוריה. האח, אהובי, לשעבר טרם הכרתיך לא ידעתי, כי העולם קים במציאות כה ממשית, עד שהופעת אתה והקרבת אלי את היקום בממש ובהחלט והפחת בכל רוח חיים. הלא יש, כי בהעדר מאתנו דבר והעולם נשקף לנו מת, ואולם אתה… אתה… הענקת לי עולם חי, שלומי, עד תום, לא כן יקירי?

לא לַאוְתי לה ולא כֵנְתִי לה.

"ואני לא הייתי עוצרת כח לחיות בעולם בלתי תם ושלם, הצפוי תמיד להתפורר ולהתחולל בחולים לבדיים… – לאטה בת־זוגתי לפתע באמירה נפחדה, בלטשה עלי מבט מפלל לעדוד ולהצלה – הלא העולם עומד הכן על כנו!

– כך. ובוודאי. – שקרתי בצדיה מתוך חמלה פחדנית. אויה, במוחי נקבעה משכבר ההשגה, כי הכל עשוי להחתך, וכשם שאפשר להפריד בין חלקי העצם כך ניתן לרצוע את הכולל לרצועות, ואף הרצועות עשויות להתפלג, וכל פלגה משתסעת, וכל שסועת מתפררת לחתיכות ולחתיכוניות והחתיכונת לקטנה, וזו לזעירונית, והזערערה מדקדקה עד כדי פרוטטת וזו לנסורת וזו לגרודת וזו לנשובת עד הנקודה; ויש עוד פחותה מנקודה בבחינת משהו ופחות ממנו עד אין שעור, וכל עצם וחפץ מתגבשים עד כדי הפוכם הגמור. "אלא שאם כך – הרהרתי בחלחלה – הרי יתכן, כי ניתנה הרשות לחלק ולפלג ולשסע ולדקדק הכל… בכל… ואף לאורך הבהוקת הצוארית הזאת, הרכובה על גבי גוית אשתי, מותר להעביר חתך סכיני… וכשם שאני יכול לחתוך בדל מצמתה כך הותר לי לקצץ גם את זרתה הקטנה…

אף פעם לא בטאתי זאת בשפתי; לא פענחתי לאשתי את הרהורי הנתעב.

האח, השמש במרומים עוד היתה חיה; השמש עוד היתה גדולה. היא השמישה לנו בכל ומכל. ואני והאשה הושטנו את כפינו למרומיה לשלות משם קערות־אור.

– אור, אור, אור! – הרנינה לי אשתי – שיהיה אור שפוך תמיד מסביבנו; שיהיה אור זרוח במושבותינו; שנהיה תמיד מוצפים אגני־אור לרחוץ בהם למשעי את בשרינו; שנהיה כתינוקות אוכלים שמש ולא ישרד בנו כל שעל מצל, כל רסיס כחשון, כל העלמה ועלמונה, כל פנת־אפל. חזור נא, יקירי, במו פיך על אלה הדברים.

מה פחד בי לבי מנשגבות האמרים, בשנני אותם במו פי, להיות כולי מואר ושקוף? אחי אלהים, מעודי לא העמסתי על שכמי יעוד רב־אחריות כזה. ואולם בפקודת האשה, מלכת הקופים, קופייתי את דבוריה, כדרדק המשנן את שעורו; אם גם במסתרי המרחבים כרסמני ההסוס. עוד מעט קט קלעני הספק בין ההנון והלאון. ואולם גבר עלי המורך וגמרתי אומר להוביל לקברות את העש בנשמתי ולבלי להוקיע את סודי. בשגם קולה המפלל של אשתי החריד את עמידתי הנכלמה וקרא בתום נפשי:

– נערי, חזותך כאני שנדהם מעצמו או מהכרת אמת מסתורית אחת, שזעזעה את אשיותיו. ומה טוב ההמום הזה שנהממת? הלא כשכור תתנודד!

– יען שכור הנני מאהבה – עניתי לתומי – אלהים שכרני; את אלהים מששתי באהבתי אותך. אלהים חיים צמחו לי באהבתי אותך ומגודל פחדי מפני הוד מוראו הנני מתחוגג כשכור.

ככה וככה העתרתי דבורים באזני תמתי.

– והלא אף האדמה שוב אינה מוצקה. מתחת רגלי הלך תלך ונסוע. לאן אנו נוסעים, יקירתי? – גבבתי אמרים, שכחתם וכנותם עלו בד בבד.

– אנו נוסעים אל הסוד הגדול, יקירי, אל רב־סוד; אל סוד האחד; הבשר והנפש באחד. הכל אחד. – ואחד הכל! תרעתי לעומתה בצהלה.

– ואחת הכל! – אמננה לי.

וככל הנאהבים לא אמרנו אף אנחנו די בדבור פה סתם, אלא גם קבלנו עלינו בשבועת־אמונים לקדש את האחד המיוחד לעולמי־עד. אמן.


 

6.    🔗

בתום נועז, בו הילדים משתעשעים לאין־פחד בכל הכדוריי, בטאנו את האחד ובקלות מבצעי הפשעים הכבדים העמסנו על שכמינו את נטל אהבתנו. באזני דורי־דורות צאצאינו, עד השלשים והרבעים, נתחייבנו אמונים מתוך חוסר־מצפון של עקרים. על כנפי נשר אהבתנו כה קלו יבינו והדי צעדינו, כה רוחחו גויותינו ונשיקותינו. בדוגית האהבה שטנו במשברי הים הזועף, שהשתרע לפנינו נוח וחנון כברכה. לא לאשת־איש דמתה בת־לויתי, כי אם לכלה; לא כפת־נחושת גגגה אותנו על ראשינו, כי אם שמים כחופה. לתוך חבָיה עמוקה, בקצה כל הטמיונות שלי, חמקה. נקודת הרפיפות שבמוחי. ומעכשיו שושביננונו כל הרוחות הטובים כנפשות אוהבות והיש שכב לפוש בצלנו; כל החומר שאף עמנו רוח ורקמת המציאות שחקה לעינינו בשלל צבעי הקשת על פני רקע לבן ושקוף כחלקת הראי, ואולם לא שביר כזכוכיותו. אף החד הפך קהה והנוזל קם למקשה. את נתח הבשר הפרדנו בסכין, האחוז בשתי ידינו היציבות ללא רתת ואת התפוח האחד הנשכנו בשינינו, הננעצות בו מעבר הזה ומעבר ההוא. הכל נעשה קיומי במוחלט. ואף המציאותי לכאורה רק כמעט או בכל־שהוא או במה־שהוא, ואף הזעיראנפיני והמעוטיי עד כדי פחות משעור או היישי רק בדרך משל – הכל קבל בעינינו דמות מציאות מאוששת, כאילו התחולל לאמתו ובמלוא־מלואו. ומה פלא, אם גם זה, אשר מכורתו היא מעבר ההוא למציאות, התקפץ ובא לעבר הלזה והווה את עצמו ביישי? ואף האני המפוקפק הופיעי בממש, המגועגע תמיד במחבואי. רק סודי בי נכרת מעמי ונתאיין בחדלון הגמור, בממשו את עצמותו בלא־כלומיותו הודאית.

ככה היו ימים, חיו ימים. הזמן נתימם לימים. והימים נחיו ונזמננו. ואף הנסורת הזמנית, זו הנושרת כגרודת מבין כפלי הרגעים, המסתובבים ברצוא ושוב, לא התנדפה אל התהו, אלא היתה כזבולת להזמן, ההורה ימים ולילות.

– יקירתי, הלזה הוא האושר! – לשנתי במפורש את ההרגשה של תפיסת המציאות המלאה והודאית ללא כל הסוס, מתוך הרהורת כמוסה:

– הזמן בשרי, מגושו נחתכתי, והוא גם אדרתי, בה אתכסה מחומו הלוהט של אפסיזמן, המכה על ראשי. בימיו אתקשר כברצועות, בו אתערסל כבנדנדה. אויה, להאחז במאומה, ותהא אפסונית.

אז כרעתי כגמל על סף הזמן להרביץ עלי את המטען: את הגויה הנשיית עד תום מערומיה. טפסה האשה ואף הטפיסתני על שלבי הסולם לאהבתנו; עלתה על שיא ישותי, נאחזה ברום־חודה; ובנענעה את אילן חיי השירה מעליו את כל אי־הילודים שלי, הגנוזים באוני מבראשית הימים ועד אחריתם. בחנה, בצחוקה, בזוהמת־הגועל, בחנה, בצחוקה… צפיתי במו עיני, כיצד הכל הולך ומשתנה ללא־הפוגות; כיצד הכל סובב והולך וחוזר וסובב וכל הרץ אורח מגיע לראשיתו. אף ביני ובין האשה הסתבך הכל בפקעת. ומפאת רבוי הגויעות נבלו דברים עד התסאובת; עד שנזרקה הזוהמה גם לתוך בשרה והכעורת לקקה את יפיפיותה כעכבר המריר בירכתי אגן־המנדים. ראיתי. הכל ראיתי.

וכשראיתי זאת כבר לא היה יותר כלום. וכבר היה הכל פחות מלא־כלום.


פעם הופיעה אלי האשה בהצטיירות חידושית לחלוטין; לפתע, כמו בהרף־מבט, חלה המחלפה ההיא. האשה נסעה עברה מגיל אל גיל. לפני רגע נערה – והנה בוגרת! ואימתי נתקבע רגע המעבר? – שאלתי במרי רוחי הנכזבה–וי, מאיזה דקדק התחוללה התמורה? ובאיזה שם יגדר מעמד־הבינים, החוצץ בין המעברות? ומה דמות לבין־הזמנים, שבו כבר פקעה ממנה הנערות וטרם נשתכנה במקומה הבגרות? – הה, חידה לי אתה, זמן ומרבית תועפותיך! – זמן! – אתה תמיד תרוץ בי אורח ברבבות מחטיך! –

ומשהבגירה לעיני חלחלתני, אם גם ציצי הבליה, שנבטו בפרצופה, אצלו לה גרוי מחודש, שרשו בפחדים בשל האבדה הצפויה.

שקרתי לה בפי לאמר:

– רעיתי, מיום אל יום תשגשגי לתפארה; דומה את כצועדת אחורנית ושבה על עקבך לנעורי חייך.


רבות טכסתי עצה בדעתי המתונה, איזו הדרך לקרוע לעיני בת־זוגי הלוט, ולו ברמז אי־נועז, מעל המתרחש בחביוני המהוססים.

מה תקפה בי הגעגועה על המציאות לשעבר, שהיתה נתונה לי בכָליותה, בהיותי חדיי, עוטה את מדי הזמן כחליפה מהודקה לכל תפריה. אותם הימים המבורכים בהם הכל היה לי ואף אני הייתי שלי, וכל הזמן הרברבן, תוכו רצוף ימים שלמים ותמימים, היה לי ושלי; בהם שאבתי את כל שעות חיי מלוא חפני ומתוכן הייתי מצטמח ומתרברב ומשתגשג עד מרומי הנצחים. והלא באותם הימים עמדתי לבדי איתן בגפי ואנכיי, רגלי על הכף המזדקר מים היש הגדול, ואף אני, הכפיי, נשקף למרחקים ומעל עצמי, כמעל במת־צופים, הנני משקיף על גופים, חושק בהיתר בכל הגופים. ואילו עכשיו, אבוי לי, זרתי לעצמי; זניתי מעל עצמי. דבקתי בלא־אני ונהפכתי זולתיי. רק בהתגנבות מעיני נפשי, מעינה הפקוחה של אשתי ומהשגחתה של הרָשות הכללית, הנני מתחמק ושם עין בישות נשיית זרה.

הנני חישק בזרה…

כל בי כבר בשר את המשבר הנפשי, בו האני נשבר לחצאין ובתָוֶך בו נצב העולם כנד. כמו דרך קוף המחט עבר בי עולם ומלואו ואני עצמי תקוע תוך התלישה הגדולה. כגזע עץ. שפטריה הרקיבה בתוכו כוך, כן חורחרתני הזולתיות. רק חלומי הגישני לעתים לעצמי וצמדני אל כני. חד בגפי, בדמות שיח בודד, המתנועע בשדמה הריקה, תוך חלומיות תכלכלה, חשתי לעתים את העולם עולה מתוך התהו בזרימה החיותית השלמה והגמירה בתבנית קמה מלאה, כלואה תוך עצמה עם כל זרעה, הטמון בחובה.

כשכור המתכוסס תוך היינות כן שתיתי את החלום; למדתי להזות עצמי ולהדבק במציאות השניה, המאחה את ההפכים בנושא האחד.

הכל היה חד: המערומה המציאותית והמדומה; הישות והחלומיות, הממש והאפעה, הטעומת והגעגועה, אני והאשה. הלא זו האשה היתה לי בשר מבשרי; ממשות מוחלטה כבשרי. היא כבר היתה לי לא־מאומה כבשרי, שאינו מעורר בי כל חפץ. היא כבר היתה לי העדר־ממשות שכל ישות טועמת בהוית עצמה.

בשקידה רבה הבלגתי על ההרגשה הפלילית הזאת ובכל תחבולות־הזהירות החבאתיה ממבטיה המשחרים של אשתי. לא שפכתי את סודי על פני אלא סתמתיו כבר־מינן קטן, החי במחבואי את מותו. ובשפה נמלצה התאמצתי להחיות בזכרון האשה את אהבת הנעורים, שהנחיחה את קדמות ימינו, אם גם שרף דקדק בלבד ממנה נשתייר בזכרוני, מין חויה רוחנית, ריחנית, נעדרת־תפיסה.

– ועל שום מה אינך סח לי אף פעם מחלומותיך? – שאלתני לפתע האשה ומסמרה בי את מבטיה.

– לפי שהחלום הוא סכסכן והבלן – הזרקתי בה מתוך חלחלה מובלגה – הלא הוא המטעה לשורש פורה בוקי סריקי; הוא מחבל אויל ושוטה; הוא רב־רקחים, השופת דייסות עשויות קורי־עכביש ופשטידות ממולאות להדמ’ים. הה, חלום, עבד נבזה, המורד ביש וכופר במציאות, האמת האחת והיחידה.

– הפיך הוא האומר, כי המציאות היא האמת האחת והיחידה? – שאלה אשתי בהשתאות חדרנית – הלא אתה… שוגה תמיד בדמיונות… ואף זרית הלאה את המציאות… אתה געלת בה…

– אני?… מי הביא אליך את הדבה? – נערתי מעלי את החשד כגנב שנתפס ומתגונן אף על פי כן עד חוד האפשרות האחרון…

– יקירי, למה לך לשקר? – שסעתני האשה בחביבות תקפנית ופלשתני בפולסין החשד. – אתה הנך תמיד איש חלמוני; אתה מאהבהב את החלום; וכי החלום אינו ילד? – השתקרה עלי במתק שפתיה – הלא הוא טוב ותמים; הוא מגלה לפעמים סוד נחמד. – אמרה בקול סודיי, בחייכה לפתע בגחוכה המכעיס.

– לא. בליעל ומשטין הוא החלום! – רגזתי מאד. דרדרן וקמשוניי; הוא רבון השממון; הוא אבישימון.

לבבתני האשה כבקדמות הימים והתחנחנה אלי לאמר:

– נא, יקירי, אל תשמץ את החלום… אל תלעז עליו. החלום הנהו חכים ונבון. הוא נאמן ביתו של האדם. הוא יוצא ונכנס לפני ולפנים של האדם.

– ואולם יש באדם משהו טמיר אף מחדרי לבו; אף מהגותו הסתימה, אף מחלומו; והוא ה“אני” המוחלט שלו – התאמצתי להציל למעני נקודה עצמאית אחת.

עיני האשה התחרוננו.

– ולא נכונו דבריך; ואין בהם אף טפה קטנטונת של הגיונות – הטיחה נגדי בהכרת צדקותה הגמורה – הכמוס באדם אפילו מאדם עצמו הרי איננו נמצא כל עיקר. וכי לא כן?. וכי אין אתה עצמך אוחז בדעה זו?

– כן ודאי. ודאי ובודאי – הנני משנן לעצמי בקול; ובגמעי את קול עצמי כסם־מרפא, הנני מזליפו בכיוון הנקודה הכאובה, הטמירה בחובי. – הרי לא יתכן לייחס מציאות גם ללא־כלום.

היא סקרתני בתמהון מובלג. חזותה העידה על אמירה כלואה בחובה; ובעוד רגע נרתתי בגלל שתיקתה הנמלצה והקוליות שנקלעה בי. אף אני השתקתי בחובי שאלאולת אחת, שהטרדתני משכבר.

רבות שתקתי בימים ההם; רבות שתקנו אני והיא והיא בחוברת ולאחדים: כערמה נתגבבה בי השתוקת. כערמת עלי־שלכת וצפרים פגרים טמונים בעבי הערמה. הלא־אמור זמרר בדמי, שרק בבשרי, תפח בזכרוני, נדקדק במטמוני ונתחדד כסכין. ומשנתגבש הלא־אמור בי נפל עלי למעמסה ונדמה היה לי, כי בשלו אתנועע ואתחוגג ועוד מעט־קט ואפול אפים ארצה.

– מה לך, יקירי, כי נוע תתנועע? – שאלתני האשה בנעימה רכה, מורה להועיל.

– יען כי הנני אני… אניה אני, המתנודדת באוקינוס היבשתי… יען כי…

– יקירי, הכי אין שלום בקרבך? – שאלתני האשה במתק שפתיה, שאף חרדת־הדאגה טפטפה מתוכו ובמבט אשה אדיבה התבוננה לעיני.

– חלילה – חפאתי על עצמי, כאדם הממליץ בפיו על אסונו – שלום ושלום לי. ולא כלום לי.

ובדברי זאת כבר שקרתי בצדיה לאשה האחת, היושבת עמי לבטח, רעיתי בצמד, אניי השני בזוג; ה“אניה” הנחמדה שלי.

אכן, לבי נקפני במאד בגלל השקר הזה; כרשע זד נמשלתי לעצמי. הלא אני אז עוד נארתי לעיניה; ועדיין עיני נהרו לקראתה מבעד היקום. ואם גם סכך בינינו היש, היה עוד הכל במזג השלם; ורק המאומה האפסונית הפרידה בינינו.

– היתכן, כי המאוה האפסונית אינה מציאות כל עיקר? – ודיתי לאשתי את שאלתי, על מנת להרוס את החציצה האחת.

ושוב המשיכה עלי את מבטה הדואג, ואף הצויחתני;

– יקירי, התמיהוני במאד דבריך אלה. המאומה האפסונית הנה אפסיית לחלוטין. לבדָיה אין אף קיום כל־שהוא.

– אף לא כל־שהוא? והלא היא מצטיירת בהשגה: שמע מינה, שהיא נמצאת! – צדתי מפי מימרה כטובעת הנאחז בקש־הצלה.

– יקירי! – והיא טפטפה לתוך קולה מיץ החמלה – אתה חי, כנראה, בעולם, המלוכד בידי מיני ישויות מיוחדים, המחזיקים מעמד אפילו בלהד"ם המוחלט. רואה אני, כי יצרת לך בדמיונך בריות משונות, שעיקר מציאותן הוא ההעדר; סבור אתה, כי אפשר ליישב בהן את חלל ההוייה, שנתרוקנה למענך. ניכר, כי בעצם השגתך כבר המַתָ את כל החי ושחטת את שהנשמה באפו. אתה הנך שוחט… הנך מלאך המות… שעיר אתה… בהבל מבטך תשרף הכל. אויה, כי דבקתי בשד משחת… בקטב מרירי… ברוצח. ודאי אף אהוב לא תאהבני יותר…

– קולה הסליד חמת צפעוני; משטמה גחמונית התלקחה בעיניה. והחוכה הגחכנית לבלבה כצרעת על שפתיה.


 

7.    🔗

בו בפרק־זמן חל שגשוגה של החברות בין אשתי ובין רעותה בהתקשרות מופלאונית זו, שהציקה לי הרבה בנפשיות ובמוחיות בשל יגיעת־השוא, שבה נתחבטתי, לתרצה באיזה מצע נפשי שתופי, אם בשורש־נשמה ואם בשרטוטי־אופי בודדים, מלבד, אולי, בהפרש או גם בניגודיות הגמורה שבין מזגיהן השונים של שתי הנשים. מתוך עיון־התבוננות נצנץ בי הרהור, כי יתכן, שהאין־דבר המוחלט, השורר בין־שתי נפשות שונות ונבדלות, אף הוא כחו יפה לשמש קשר. אויה, שתי הנשים השתוקקו זו לזו ושוקקו זו על יד זו במין רעבון נפשיי בשריי, שנראה לי כמכוון להכעיס. הן התרפקו אשה על רעותה בצלילי קולותיהן ובחביקות הקבורות והאשינו זו את זו מתוך מעמקי עיניהן; ככתב־נוטריקון נדמו לי בנות־צחוקן וניביהן המיוחדים, שנתגשרו ביניהן לשם שימוש פרטי, מתוך משמעים סבירים, כנראה, רק להן בלבד. הן נתקרבו זו אל זו ממני והלאה, כמדלגות עלי. האם לא קננה בהן מזימה נסתרה לעוז לחלוטין על ישותי ולבטלני במציאות? הן התעלסו יחדיו בעליצות זדונית, אשדית, כרוזית, עתים אף באין גורם כל־שהוא, בצחוק קלות־ראשית, שהיתה מתקוללת ביחוד בשעות אין חפץ לי, בשקעי לתוך מרה־שחורה שבהמום־הישות' למין מצב השתוקיות, המכונה בפי בשם התאפסות לדעת. ואולם יותר מכל הקניטוני מבטי־הנכר הקהים שלהן, שהיו ננעצים בי בתהיה קנטרנית ועולבנית, שיש בה משום התקפה כלפי ההתחדוות הפתאומית, התוקפת אותי ברגעי צהלת־הקיום. האם לא מופלא הוא הדבר, שפרץ שמחתי היה מעורר תמיד בזוגתי רגישה מרתתת וחלחלתיות, מעין קנאה מהולה בדאגה? הרבה נתלבטתי בפתרון החדה הזאת. ומאד יגעתי בחפוש הנקודה השרשית לכך. מתוך לבדיותי הגלמודה כליתי את נפשי בחפוש. חברות־התמיד של אשתי הצמידתני אל בדידותי המוחלטה, ואף הרגילתני לשיחה לא־כלומית, שהיתה מנסרת בינינו מתוך חובת־נמוס אדות ענינים אפסיים בכוללותם המקיפה, הנוגעים לקורות כל הימים ולדברי כל האדם, ללא כל מצע אישי מוחשי. שיחות אלו, שיסודן היא השקיקה לתפור עלי־תאנה על מערומית הזמן, שכבר רבץ בגמלוניותו על גבי איי־הקרחה של מוחי, דכדכוני ביותר והקיזו מתוכי את חיוניותי. לפתע נדהמתי מההבנה, כי כל בעולם, כגון הזרימה המלולית הזאת מפי הנשים השתים, ניגר בכלליות מדהימה. והילכך הפרטיות אינה אלא אפיזודה עוורת, שאין מי חומל עליה, הואיל ואין לה במציאות כל אבהות. התשרק בי ומתוכי: רְאֶה, רואה, ראי התכלת כראי הזהב הודוד כמראה השחור. ואף הלבן שחיר הוא והורדת מכחילה בצעונין. האם אין יש לכל חד ניב? – רק גון הנוצה יפריד בין היונה והעורב. בשגם אחת שמלה עוטה כל אשה! הכי לא בקרוב יתהווה הבליל ותופיע האנדרלמוסיה הרבה, אשר תצמח מאדמת הבלימה ותשגשג לעת קץ? האם לא יתמטר המבול? האם לא אחרית נצחון ללא־דבר?

ככה נדרדרו מפי דבורים עוקצניים מהורהרים תוך הגניזה שלי, המצטברים שמה כערמות עלי־שלכת.

במחבואי הריתי את הסוד, שגם בשורש ההגות חלה החלוקה; וגם במוח המחשבן ובצלוליה השכלית מפכה זרימה מחשבתית, היוצאת מסיטרא אחרא, היא סיטרת התהו; וכל ההרהורת הצומחת שם דומה היא לקלפה אי־קיומית. והילכך ישנן מחשבות, המתנוצצות למראית־עין בכל קשקשי־החן ונעדרות אף על פי כן כל ניד חיוניות, הואיל והן מחוסרות שורש, או ששרשן הוא מאפעה. אויה, גדול ורחב־ידים שטח האפעה בישותנו! רבה עד לאין־שעור החלקה האפסית, שקמה אחוזה לשר האפסימון! להד"ם היא ארץ מולדתנו, והכזיב מכורתנו.

במחבואי הריתי את הסוד. ובשיג האנושי, הנעוץ כולו בכוללנות, התאמצתי לחפאות על כל מה שנסר בחובי מההבלותה. הכל החבאתי מעיני הנשים השתים. ואולם ההיא גנבה ממני את סודי ודלתה אותו במשאבותיה השחורות והזפותות. לא היה מנוס לי משתי תולעותיה העורביות שבמצחה השחום, שזחלו לחובי והשחירוני שם ושחרוני ללא הפוגות. הכל באשה ההיא היה שחור מני שחור; אף חיוכה בה; מלבד קולה האדמוני. ואולם תשחרתה פשתה ודבקה בכל ובי כחלדון. שחוריותה גברה חילים ואף קומתה גבהה והלכה, ככל שהקריבה אלי צעד, ועוד מעט והיא נסתמכה בי בחוצפנות מבישה, ואף את קולה האדימה קרוב לאזני כלאזני החרש.

עכשיו כבר נתגבבה אלי ההשערה, כי האשה ההיא שנואה עלי: משחוריותה הפרצופית עד אדמומיותה הקולית; מעזיזות שריריה עד בהירות בטויה הגברי, המעידה על הגיוניותה המבהילה ועל שכלה הבריא בבריות פלילית, שאינו חולה לעולם כל תהיה ובתמיה. שנאתי בתכלית את האשה ההיא, הנעדרת כל צל־דמוי לרעיתי ומסמלת לי את הטפוס הנשיי הנגדי. “משמע, אף הנשיות מפולגה בשרשה!” הגיתי לעצמי בכאב מוחיי. “ואף לחוה כפל־דמות” “ואף לאם כל חי פנים שתים”. ואם דו־פרצופין גם לנשיות הרי דין הגבר להכריע את הכפילות ולהתפקד בעלות על השניות ולחדור לתוך מסתרי שפוני טמוני הדבר המבדיל, על מנת להגיע עד חקר האהובה והשנואה.

שנאתי את האשה ההיא וזוגתי אהבתה. שנאתיה יען כי אשתי אהבתה; או שמא אשתי אהבתה, יען כי אני שנאתיה. שנאתיה גם בגלל מזמה נתעבה אחת, שקננה בלי תפונה במחשכי עשתונותיה, אם כי קצרה תבונתי להשיגה. איתן היה מושב המזמה תחת מצחה הנחושתי, אלא שהקרינה את עוקציה הרעולים לתוך מבטיה המושחזים, הלוכה הקנטרני, פניה הזקופות, התנועתנות השרירית שלה, צחוקה המצליף, תפיסתה הגסה לגבי מהות הקיום הפרטי והמיני וליחסה הפשטני להשנות הדמות. "אשה זו כושרית היא להגיש אל פי אדם קרוב, ביד בטוחה, את כפית סם־המות “. – השביב בי לא פעם. – ו”אין כמוה מסוגל למלא תפקיד שניי במעשה־רצח, (כגון להשחיז את הסכין), על מנת שלא להלכד בפח (היא תצליח תמיד להאפיל על הכל בשחוריותה). ולעתים, בישיבה שקטה, אגב לעיסת האוכל או לגימת הכוס, היה לפתע נצרבים בי הרהורים:

– האשה ההיא מצפה למות אשתי וחורשת מזמה להגותה מן המסלה.

– היא מטכסת את אבדני בשביל לאלמן את רעותה.

– אף בשבתה עמנו לבטח תשחז בדמיונות את הסכין ובמבטיה תקלוף את המלבושים, על מנת להאחז במערומה.

“אשתך אהבתה. יען כי אתה שנאתה ואתה שנאת בחמת אין־אונים בגלל מבטה האדיש, הנעוץ ממך והלאה!” – תקף ועלה בי קול חשדני, שהמר לי ביחוד מפאת העדר ודאיותו.

הספק! – אין כמוהו עש לנפש. את הכל ישבר; יכרסם עד השורש. הרבה לאין־ערוך יציק לנו מהאסון הבריי, בינקו מתוך ההויה הכפלית: התקוה והאכזבה; ההנות והלאות. בשני דליים ישאב הספק ממעינות הנשמה; ואף למעמקי הגנזך יחדור. הלא עוצם חסנו של הלא־ידוע הוא בהעדר גמר־הויתו, בישותו השוקקת, באל־חיותו, השקולה בד בבד עם אל־מותו.

כך נולד לי פתן הקנאה מבטן הספקיה,

קנאתי באשתי; קנאתיה לרעותה מתוך התאמצות משוקדה לבלי להוקיע בפניה אף קורטוב מקנאתנותי נוכחתי בעליל, כי אשתי סגלה לעצמה רובי תנועותיה של רעותה, בהזדהרה גם בבבואת בת־צחוקה של ההיא. כל בה־היא הקיף את זו כמצודה. וכמו מתוך לשונות־השרפה האדומות מסתמן והולך האוד העשניי השחור כן צץ ושגשג לעיני קו־הדמוי הטמון, שהבריח את הנשים השתים מבעד להנפרדות בפרהסיה. להעמקת עלבוני נתחוור לי גם כן, כי השתים סוקרות בחדיות ומחייכות בחיוכים הציוניים, העולות למכנה משותף, כגון החוכה, שעוקצה מכוון לבטלותי האישית, ברם, רק עכשיו התאוששתי ביותר; התאמצתי לעמוד הכן על כני והדקתי הדק היטב את המסוה על פרצופי.

“אין זאת אלא שבעצם ישותך נעוץ דבר־מה נואל או מתמיה במאד; והוא שהקים נגדך את הנשים השתים לקשור ברית־סתרים, על מנת להוקיעך לפרהסיה!” שיסני הרהור עלמוניי.


– והיכי תמצא, כי איש יאהב אשה, והאשה תאהב את רעותה, ואולם האיש לא יאהב את רעותה, ולא עוד אלא ששנא ישאנה? – כיצד לתרץ סתירה זו? כיצד ליישבה במוח? כיצד? – העמקתי בסוד שיח עצמי את השאלה – נאמר: כפגישות הם יחסי הנשמות; יתכן: כפגישות בנצח! והיכי תמצא, כי פלוני בפלונית פגע, ופלונית באלמונית פגעה. ואילו פלוני את האלמונית שקץ ישקץ?! –


ככה התשרקו בי הקושיות והצטווחו והצטייצו בכל רחבי אניי, כצפרים אחוזי דליקה.

– הלא – שוועתי במרי נפשי – בסוד המשיכה תתאחותינה הנשמות אשה לרעותה. והגבר אשר ירותק בכבלי האשה האחת, המתמשכת בכסופין אחרי הנשיות ראותה הלא מן הטבעיות היא, שיהא המרותק לזו שבוי גם לההיא; ובאם לאו… ובאם לאו… ובאם מנגד יעמוד אוהב האחת לשניה, ולא עוד אלא שישנא בלבו את ידידת הנפש לאהבתו ואף את צלמה יבזה, הלא בעל כרחו עליו להסיק מסקנה, כי גם עם אהובתו אין לבו שלם… כי אי שם בגנזון שלי פקעה נקודה… ושוב אינו תמים; כי כבר צץ בו הנגע, אם גם זעירוני לפי־שעה, ואולי גם אי־מציאותי, ואף על פי כן יישי, בבחינת הויה סתימה, שהסוד חתולתה.

"ואם זו היא תעלומה הרי עליך להעלים עליה ביותר; הורידנה–נא למטמוניה שלך; שמור על הרגישה המופלאה הזאת; החביאנה בחדר־האופל. כסכין ברגע הברכה החביאנה.

באלף שקידות סתרתיה. בכל תחבולות הזהירות השמרתיה. והיא צצה והופיע. כשגגה הציצה והופיעה; בעוון בגידה של חד משומרי־הסף אשר לאישיותי פרצה והופיעה. ומשצפה ועלתה על שפתי נצודה משם בחכת חוכתה הגחכנית של אשתי, שפרצה אלי בפרהסיה מחוצפת וזרקה לי את הפסקה:

– באיזו התפרצות הנך מתנהג בנוכחותה של ידידתי; מה פשר השנאה הגסה והמעליבה, שאתה מזריק עליה ב…גלוי?! –

איזו התפראות? ואיזו שנאה? – נסיתי לכחש.

שנאה זו… הטפשית… המפורשת… ללא כל צל כסוי… – הוכיחתני האשה בהלכות דרך־ארץ.

– איני מבין: מה את סחה. שנאה? – ומי אמר לך זאת? – שמא רק אדישות בלבד! – דברתי תחנונים על עצמי.

– לא כן. כי אם שנאה מפורשת… ותהא רק אדישות… אבל גלויה כזאת… הרי זו היא פראות! – לא ככה שונאים… ומתאדשים…

– לא ככה? וכיצד? – ובכן את אומרת להטיף לי לקח כיצד לשנוא? – שאלתי בתמימות.

– בוודאי… אלמדך לקח… רק טפשים או פראים שונאים ככה… בפרהסיה כזאת… והלא עיקר השנאה מכוון כלפי…

כלפיך? –

– כן. ובוודאי… שאילמלי היית אוהבני הרי חובה היתה עליך לאהוב גם את ידידתי… רעותי הטובה… אהובה נפשי… שהאוהב אותי חובה היא לו לאהוב את רעותי! – קראה בהגיון מופרך לכאורה, ואולם מובן וסביר לי בסתרי מוחי. אלא שאף על פי כן נאחזתי בעקשנות בהגיונות הרשמית והתרסתי נגדה בטענה:

– ואיני רואה כל סמיכות בינך ובינה… כל שייכות שהיא… את הנך את, והיא היא – ואיזו השתייכות? –

– יש שייכות… יש. – קרצה אשתי בקול זולתיי, שאול, לא־נוחי שבשר לי משום־מה התפרצותו של דבר העתיד להתחולל. ומגודל פחדי פרץ לפתע מפי דבור ודויי:

– נכון. משכבר שנאתי את ידידתך; תעבתיה במאד. את פרצופה אפגל: עצם ישותה עלי למעסה. מחניק לגור עמה יחדיו פה…

– איפה פה? שאלה האשה בעינים מזרות תמהון.

– פה… בעולם הזה… בעולם אחד עם שכזו… איני יכול… ואי אפשר… לחיות.

אשתי שחרתני במשליכור מבטיי ולאטה בדבור מתון:

– סבורתני, כי אינך שונאה כל עיקר… אלא להיפך…

– אני? אני? איני שונאה? – הזקתי מפי קצף, שסכר את נחשול דבורי.

– כן, אתה! – הנחיתה האשה את קולה בשקט מתעזז – הנך, כמדומה, רוצה לשנאה, ואינך יכול… באין דעה כבר התמכרת לה… – חרצה את פסק דיני.

– ואני מודיע לך במפורש ובהן צדקי, כי… זוהי בדותה… ולהד"ם. –

– בדותה… ולהד"ם… ואף על פי כן עובדה! – נצחתני אשתי במופרכיותה ההגיונית. ובעמדי לנגדה מפורק ומבויש כחייל שבוי האזנתי בקור־רוח מפליא לדבורה התקיף:

– אתה טוען להד"ם, הואיל והדבר טרם הגיע לתודעתך ולא נתמחש במוחך… ועדיין לא נתחוור לך עצמך מה שמתרחש בך ומסביבך.

– ככה?!

– בכל כוחיותי התאמצתי להצליף עליה הוכחה שכנגדי, ואולם ראשי נתכופף תחת המהלומה ההגיונית הכבדה של האשה ואף קולי נחבא.


 

8.    🔗

בימים ההם תקפתני במאד הגעגועה על הממשות, על היישי ללא פקפוק ועל כן העומד הכן. כמחלה גופית התבער בי הכוסף לרוח־החיים העולמי, המתרחף במלוא היקום ואינו נראה. תמיד ובפעלתנות ארבתי אחרי הרוח, הסובב והולך ללא ממשותא. בכל חפשתיו: בחי ובדומם; בשריקה הרוחית ובצוחה התרנגולית; באנקת סוס מוצלף, המשרך את דרכו בעצלתים וברעש האופן; בכפות־כלב מושטות ובאישון עינים אביוניות! במשק גליי ובמבט־מזמה חתוליי; בצבע כתמתם לדפי ספר נושן ובחן הפרח המרהיב; בכח־המשחית, הרודם בלהב סכיני ובכל ריח־ניחוח. מתוך הפעיה התינוקית נאזנה לי החיוניות, העוממת בגחלת ומתוך לחיצה ידיית נתבסמה לי חמדה בשריית. ואף במראה השולחן, העומד על עמדו ללא זיע, ובתיק־תק של הלב השעוני ובנעלים הריקנות, הנצבות לתומן אצל כרעי המטה, בהשקיפן בדמיון את הרגל האנושית הנעדרת – בכל חפשתיו ומצאתיו בישותו הנעדרה. נפלאת לי ההכרה, כי כל עצם הוא שביר; כל כלי מתמלא ומתרוקן; כל כח מיועד לשליחות וכל נברא מקיים את חיותו בדרך ההתנדפות. גם רוח החיים מתייש רק בפיח־פיח. ואף אני, האנוש, הנני רוח.

ראשי. ראשי! – הוא הסתחרר עלי מתנודת־היסודות בי. ברדפי אהרי הממשות מששתי במו ידי את הריקניות הודאית ובבקשי ללכוד את רוח־החיים כצפור בכף תפסתי מֵתון.

יצאתי אל מול הרוח ושוועתי:

"רוח־החיים, איכה? אתה, המקיף כל עלמין, המושיב נשַמות היש, איפה אתה סובב הולך ומה שם ודמות לך כי אדע? איֶכָה בממשותך המלאה? אליך אבך, אשאג ואשוע: סמכני נא! סעדני־נא בל אפול ובל אתרוקן כקש.

רוח, שמע! לא למות תשוקתי, אלא לחיי־עולמים. הופע נא והגלה אלי! נדב לי חיים! הטעימני־נא מחיים שמורים לאלים! הופע אלי פעם בכל מלוא ישך! לא אחז בך ואף ארפך, ואולם הופע נא! הלא בלעדיך הכל פה תהלוכת־רפאים.

ידעתי, רוח: רק באהבה אתה! על כן באהבה, חפשתיך; שם, אמרתי, אמצאך. באהבה, המחיה הכל המפריחה את הפרח, המדשיאה את הדשא, המזמירה את הצפור, המחנחנת את האשה, המשגשגת כל שיג, בשלחה גם הקמה אל על.

הה, עניני־נא, רוח נחבאה, עניני־נא ממקום שאת שוכנת שם; ממעמקי העצמים עניני־נא. מהאור הרברבן, המציף את החשכה; משאגת הגידול המשתאגת מפי הדממה; מבכי האשה, המתבכיין ממעקי הגברות; עני־נא, רוח, לאדם, הקורא אליך כלנקודת משען האחת; הגלי ובַשרִי לי: ישני! ואמור: אף אתה ישך ביקום! ישך בוודאי ולחלוטין; ישך כחוליה בשלשלת, כגרגר להפריה; כבן לאנושות, כנצר מגזע, כפועל־כפים של בעל־דעת מכוון; אתה ישך ללא־הרף מאפסים ועד אפסים; ישך גם באי־היותך ובחדלונך האיום האורב לך; ועתיד אתה להיות מצוי גם בתמורת־הזמנים ובבין־הזמנים וגם באנדרלמוסיה הרבה אשר בכולל אין־הסופי! כי תמיד ובכל תהיה אשר תהיה, חי וקים בך ובלא־בך!

רוח, גולי נא את המסך! קרעי את מלכות הסוד; קלפי; מגרי; פשטי את הכסות! –

ככה שוועתי כל כחי בי מתוך לוע השתיקה, שריתקה את שפתי; שוועתי בקול, אשר מרוב אונו בו לא התפרץ אל הפועל.

אויה, לריק צעקתי; לריקן שוועתי: הרוח לא ענתני מישימון הזמני וכל הד לא שחרני מתוך ימי הימים.

וברדפי בלילות ללא־תנומה אחרי הרוח בדפקי בשערי־האלם, נתגששה ידי במסך, העוטה את עין־היקום ונתחלחלתי.


עין היקום! מה החרידני דו־השיח בצירוף המלולי הזה. עין ליקום צופיה בי; כל האופל בי נהיר לעין היקום; כל האופל בי נהיר לעין היקום; כל הואפל בי ואני כולי הננו מוקעים לעין היקום; כל ההווה בי, ואף שטרם התהווה בי, העלול רק להתהוות בי, הכל נצב לעין היקום.

והעין חדרה לתוכי; היא ארבה לי;

יען גם עיני התנוצצו מעין היקום ונשתבררו מתוך היקום.

הגעתי את אצבעותי בחוד עיני וראיתי דם מזנק מגדילי בשרי.

אמרתי: דם! דם! דם!

פחדתי להגיע את אצבעי אל עיני ואת עיני אל זרת אשתי.

פחדתי להציץ בפרצוף רעיתי.


ואם כי חופת־האהבים עוד חופפה עלי בלילות, ואף בחשכות הליליות חזיתי בפני אשתי את הנהרה, מפכה מתום האושר, הקופא בתחום עצמו, נגלה בכל זאת לעיני הישימון, המשתרע במטה.

ובגנבי מבט אל מול אשתי, ראיתי, כי אף היא, השרויה בפחדים, מסבה את עיניה ממני.

לחשתי לה:

– למה את פוחדת פחד? האם עיני מטילות בך את הפחדים?

ענתה לי:

– איני מפחדת מעיניך.

ואת עיניה הסבה ממני.

אז שוועתי לנפשי בכל כח הדמום:

– שקט; שקט; נפשי. שובי, נפשי, למנוחיכי; שובי. שקטי במכונך. תמי עצמך כחתולה חביבה; הן גם לחתולה עיני־זעמים, המתנוצצות בחשכה. ואת, נפשי, חכמי מהחתולה; החביאי בחביוניך את ברקך, המטיל פחדים. רדי נא למעמקי המחבואה. צללי למצולות מפחד עין היקום. היי לא־ישית; היי לא־את. ככלבתה המצטנפת במאורה; ככלבתה הרובצת על סף הבית רבצי נא על סף כל דבר; ככלב, המזנק לעצם, כן חטפי גרגיר ממשות ובהורידך אותו לגניזה פני ולכי לך.

נפשי, חטפי בגניבות את הישות והתחבאי בזוית לבל תשלוט בך עין רעה, אף לא עין רעיה.

יען רק אשר ניתן לך לבדך, ללא שיתוף עם זולתך, הוא ישו לך. ואולם האהבה, גרגר משותף לשנים, איננה.

אין אהבה, נפשי, חיתי, יחידתי!


ככה אזלי ממני האהבה, ואני הוצגתי ריק בהויה.

היא אזלה ממני מבלי משים; לא אזלה והיתה כלא היתה; הלכה תמס עד אין־היות.

היא, כמדומה, כבר לא היתה ואני עוד הייתי. מששתי בעצם ידי את ישותי. במבטי מששתי את עצמותי. באצבעותי שרטתי את בשרי. על הכסא הרבצתי את גשמיותי. בצפרני בחנתי חודו של סכין. את קולי הצעדתי על ההויות הנגדיות. הצתי גפרור ובראתי אור. הרימותי את מבטי לשמים וראיתי שם כוכבים במסלות. הבינותי: מאומה לא התחולל מסביב.

מאומה לא התחולל מסביב; ואולם בי היתה עין היקום. נזלה ממני האהבה ואף אני הלכתי תמס.

לא חפצתי ללכת תמס. השתוקקתי היות. להאחז בקורטוב דבר ממשי מאפס ולהיות. את האהבה, שכבר נתאפסה עד תום, זרקתי ממני והלאה והוצגתי לבדי ריקן במלוא היישי. בגפי עמדתי מול עין היקום. פחדים כדבורים אפפוני. החי היה עודו חי, ואולם כבר נשקף כמת; החדלון הציץ מבין חרכים והרפאים צעדו בראש חוצות עם בני החיים. גווע ריח ביקום ונדם רנן. הרוח נבחה בין העפאים; במבט־רשע סכינן לי הירח; השמש קלשנה אותי בקרניה; אישוני הכלבים כלבלבו אלי: אחינו אתה! עתים האזנתי צעדי ענק זמן, ערום ושלדיי, הנועץ בי את צפרני רגעיו. אין ענוי קשה מגישוש הזמן, כשאדם חותך מבשר עצמו את רגעיו, או מתגלגל במדרון זמניי והרגעים מטפטפים מפצעיו. אין לבטא את הרגישה הזאת. אין נפש אחותית כורה אוזן לזו ההשגה. רק דרך חורי הפיות, העינים והאזנים, יתרקמו הקשרים בין ההויות האנושיות. ואולם ביסוד התודעה כל ישות הנה מבודדה לעצמה בהחלט לעדי־עד ולנצחים. חשכו עיני. חשכתי כולי. לבדד נצבתי דום בקשבי להילוך הזמן. בלהות הקיום אפפוני מסביב ובכל ישותי השלך הס.

ובעמדי ריקן ומתפלל לקורטוב חדישי, עולמיי, יקומיי, אנושיי או אלהיי, שיטופטף לתוך עורקי כחיות, כבר נחשתי לרגעים ביסוד הדמדום את מהותו היישית; כבר נחשתי לרגעים ביסוד הדמדום את מהותו היישית; כבר שערתי, כמדומה, את טיבו.

מחובי עלה כיונק והדשין את ההויה בנועם ריחו.

“לא האהבה, כי אם המשנאה תיקבע מעכשיו ביסוד ישותך הממשית!” – בשר לי חד קול ממני.

מכל אפסַי התנחשלה המשנאה הריחנית; כקמה מלאה בקרן בן שמן התרוממה למולי; באֵלֶם האֲלִים אלמתי את אלומותיה.

שנאתי; את הכל שנאתי:

כל הסגריר היישי; כל תואר נעווה־הדמות; כל חתוך גוייתי מפולש; כל הצחנה האנושית, בגשמיות וברוחניות; הזיעה והרוק, הנגרים מכל ישות, בחצוניות ובפנימיות; כל הזבולת הרברבה, המשמשת מעבדה לרבון היוצר להפרות את האדמים הרבים בשלשלת הדורות.

גם מריח הסדין למשכב שתיתי תא הניחוח הנודף מהקרבים לאנוש ומתמרוקי האשה ספגתי את צער הוסת האדמדמה – ושנאתי.

גם את החמדה הנזללת בפי עצמה ואת הבתולים הצופים לחלולם ואת הכלבים המגודלים בידי הבתולות הזקנות ואת השנים הכתומות במלתעות האדם ואת התשפוכת האשפתית – הכל שנאתי.

וביסוד כל: האשה השחומה, רעותה של זוגתי, נקודת־המוקד לחרון אפי.

וככה לבדתי בתבל.

בנתי:

לא כאהבה הניחוחית, הרוחית, הפיח־פיחית, המתנשבת כנשופת דקדקה, היא השנאה, אלא היא הממשות המוצקה. כסופה תטלטל את ההויה האנושית באל־סופיותה, כרוח סוער ובער.

שכלי את שתי ידי הכבדות, העמוסות, להכיל בהן את מלוא כל השנאה; ריקן לא הייתי. עכשיו ידעתי: ישני!

רבות התחקתי בימים ההם אחרי האשה ההיא: אחרי הלוכה המתנשא, פניה הזקופות, תנועותיה המשוגשגות, שיגה הרם וארשתה הרהבית, זו המהווה את תמציתו הפרטית של בר־נש. רבות העמקתי חקר במהותה, על מנת להחוויר לעצמי את סוד השנאה, שלבי חש אליה.

יהירת־מבט, עקבינית, שרירית, יציבה, שחומה עד מאד, בזה ללא פקפוק לרכינות במזג ובמוחין, דשה ברגל גסה לבטים נפשיים ודמדומים פיוטיים; מופקעה בהחלט מחלומיות ומהשתפכות רגשנית. כל באשה ההיא היה מכוון להטיח. אף דבוריה היו מדרדרים נוקשים ועוקצניים ומגלגלים כקטניות את המלים הגסות ביותר שבשפת האדם. היא בזה לי ללא ספק, לי הגבר המתנודד, המתרגש, ההוזה הזות לאין־אחיזה, מבלי שהתאמצה אף במה־שהוא לחפות על עוצר הבוז בקרבה.

ממנה, מכל ממנה, ספגתי את לקח המשטמה. את בוזה לי בזיתי; את ישותה האגרופנית שטמתי; את פכחותה המתברזת מקרבה ומצננת כל תלקוחת דמיונית קללתי בלבי. ואולם באנכיותה העקשנית קרעה ללא־חמלה את דוק ההזיה. אף בנוכחתי המפורשת התחרצה לבדד את עצמה ברמה. נשימתה הקרחונית הקרירה את חיותי. היא אבדתני לדעת בסם־מות נושף מפיה. בקצב דבוריה כרסמה את חיתי. מברק מבטיה העופרתיים החזיזה עלי מאפליה קדרותית. בפשטות מדהימה בטאה בפיה השנון את המלים המרושעות: “עבד”, “משרת”, “מנוול”, “זולל”, “נואף”, “זונה”, וכיוצא באלה בטויים, שבעצם התפרשותם בשפתים או אפילו בדמיון יש לגבי דידי משום שקוף הנשמה, המקבלת טומאה אפילו ממגע דמיוני בסחי.

ככה הסלידתני המשטמה עד שמגודל מריי הוסחה דעתי מהכרת סגולותיה הטובות של האשה השנואה, שהשכילה, על כל פנים, להתבדל כחטיבה מיוחדת ללא שיתוף עם זולתיות, ולהמריא את גסות אפיה עד כדי דרגה של אצילות מדוקדקת ולשכלל את בטויה הברור והתקפני עד למעלת מפעל מוסרי. משפטיה המצומצמים, הבריים, הבלתי־מהוססים אף במשהו, הנקלעים תמיד לנקודה מסוימה, העידו על השגה אנושית עצמאית ובת־חורין.

“בר־נש דנן – זרקה פעם כלפי איש אחד – נרתע מפני ה”אני" שלו ואינו מעיז להקביל את פני עצמו!" – “וכי אימתי יתאמלל ביותר בן־אדם כהלכה? משהוא נאלץ להתייחד לשהות קטנה עם עצמו!” “בני־אדם אלה כוחם יפה לאכילה ולשינה, אבל תש כחם משהם נידונים לשאוף מעט מנוחה בחברת עצמם. וההכרח לעמוד בנוכחות עצמם דומה עליהם כגזירת־גלות קשה”. –

כאלה וכאלה צפו מפיה משפטים נכוחים, שהובעו מתוך חוסן אישי מופלג וחשמלוני. מתקו לאזני דבריה, אם גם היא עצמה מררתני, בהופיעה אלי בעצם מציאותה כעלבוני האישי, כהתרסה זדונית נגד חזון הנשיות בזוך וברוך, כפי שטופח בהשגתי; נגד הנשיות כדבר־סתר, כהויה יונתית, נושאת החלחלה הגדולה, החודרת לסוד האלם, השפוך בכל.

ושוב השאיגתני החדה:

– הזהבהבות והשחרחורת; היונה והעורב, הסוד ושמצתו – הנה כפל יסודות, המכחישים זה את זה בהתהוותם היחדית, כשני ההפכים בנושא האחד, כממשות הלוטה בהעדר־ממש.


 

9.    🔗

מבי התכרז:

– למה תשקוד כה על השנאה לאשה ההיא?. על שום מה דבקת בה לשנוא אותה? “האין זה על שום שגם בשנאה קרבים הלבבות זה לזה? ויתכן, כי השנאה, יתר על אהבה, תשמש אות ברית בין הלבבות ותהדקם לאחדים” – חלפני מברק.

לא דכאני את הרעיון הלז בקרבי ואף לא השלכתיו מחוצה לי כנצר נתעב, אלא גזנתיו בחובי למשמרת. משכבר דמדמה בי ההשערה, כי בוודאי ובממש שכנתיה במרכז־השנאות שבקרבי; שהיא אולי היחידה הווה בי ללא־כל ערעור, ולפיכך תחשלני ותמריצני להכרעה. וגדולה מזו: רק היא הממש האחד תרפד לי במפלי בשרה את תהום הקיום, “הנה, הנה, שַעֵר לך את אי־היותה!” – ניסני לפתע קול. ומה נדהמתי להווכח, כי בה בשעה שיכלתי לדמיין לי על נקלה את העדר־מציאותה של אשתי בנשואים, ולא עוד אלא שבשכלי יכלתי לתפוס גם את האפשרָה הזאת, שאשתי יכלה שלא להוולד אף פעם ולחלוטין, הרי ביחס לאשה ההיא נראית לי מציאותה בצורתה ההווית הכרחית בהחלט, ועצם ההשערות של אי־הופעתה בקיום היה מחורר נקב גופני, קרחת עולמית מכאיבה, גדולה כעדשה ותכנה־פצע… מעין חריץ מפריד בין שני החלקים הכדוריים של המוח, לשם צונחים העצמים ומתחמקים.

עכשיו כבר השיג זאת מוחי החציוניי בעליל. משני עברי החריץ נשכנה ההכרה הזאת. ואף העולם ממולי כבר לא היה שלם ואחדותי אלא כולו ותמיד מבותק לחצאין. שנאתי את האשה ההיא באהבה ונכסכפתי אליה בתכלית הבחילה; רדפתי אחריה בבריחה והתחמקתי ממנה ברטט הפגישה. בחוטי המשטמה תפרתי את קרעי אהבתי לשנואה. אף במעיני החלומיים הפעימתני והדדה מתוך צעדי אשתי הבשרית, שעוד קסמתני בלילות.

– יקירי, מה פשר הצצתך המוזרה הזאת? – שאלתני פעם אשתי בחרדה.

– מוזרה? מה שייך מוזרה? – נעניתי לה בהיתממות.

– ככה. אתה כאילו מציץ בלא־הצצה; מבטך נעוץ תמיד באפס־נקודה; כאילו הנך מנהג את חייך כלפי נקודת־ההיפוך. העמדני נא על סודך!

ככה. העמיקה דבור לתמהוני האשה, שאף פעם לא יחסתי לה עומק ההשגה, ואף הכבידה עלי את דרישתה.

– גלה נא לי, יקירי, את הנקודה הסודית בחובך… גלה־נא! – יבבה באזני האשה, כמפללת על חיתה; וכאם המבקשת אוכל לטף תבעה ממני את גלוי סודי.

– סוד?… איזה סוד? וכי מה זה סוד?! – שקרתי לאשתי־רעיתי־כלתי־זוגתי־אהובתי באין־סוף כל הזמנים – וכי היה לי פעם סוד?

ובחובי־חובי הרהרתי:

– אסור לי לגלות לאשתי הרכה, היפה, הרפה, כי במוחי מנקרת ללא הפוגות תהיה: “”ומה היה לפני שברא אלהים את העולם? דהיינו: איזו דמות היתה לכל זה, שטרם זהה פה, הואיל והפה טרם פהפה ואף החלל עדיין לא התחלל ורק אלהים לָבד בלבדו כלא אין־סופי במרחקי הכָליות הנעדרת. – הה, ראשי, ראשי! –

הכי יכלתי להרים לעיני רעיתי יפתי את קרקפתי מעל המהומיה השוקקת במאפלית מוחי, המוכה בתמהון?


אשתי הציצה לעיני באמהות שוטמת־סקרנית־בדקנית ושאלתני לתומה:

– יקירי, ומהו הציר עליו ינסרו חלומותיך בלילות? – וכי אין אתה רואה אותה לפעמים בחלומך? – וכי אין אתה רואה אותה לפעמים בחלומך?

אותה? את מי? – שאלתי והתאמצתי להבליג על חלחלתי. – איני מבין מאומה.

הבינות, אל תיתמם כדרכך. אותה… את ההיא… השנואה עליך כביכול…

והחוכה הגחכנית התליעה על שפתיה. אכן, גם מבטה הנחשי נשכני. ראשי שח מכובד המהלומה.

ראשך המתכופף אומר: הן? – לא שאלה, אלא השיבה אשתי בקור־רוח מפליא.

ובכן אולי תפרש לי גם כן: מה דמות לה בחלומך? – מה צורה לה? האם היא מופיעה אליך כולה לעצמה, בצביונה כמות־שהוא מחוורת לגמרי ללא כל תערובת זרה, ובפרצופה ממש או שהיא באה אליך בחזון החלום בטשטוש־דמות, מעין ישות כפולה ומבוללת, דו־פרצופית, שמא יצור־הבינים, היא המובלעת בלא־היא?! – נדמה לי משום־מה, כי היא בקרה אותך בחלומך, כשהיא לבושה סות־הרחצה, כפי שנראתה לך פעם בקיץ האחרון… בעברך במקרה על שפת הים… ואתה הסתכלת בה… ואף כמדומה הרבצת בשגגה בעיטה באחוריה… לאחר כך צחקה הרבה… ואף אני צחקתי… שתינו צחקנו הרבה… האם לא כן?

ראשי נע כבאמצעות מכשיר־מניע.

אשתי, שחגגה את נצחונה, טפסה עלתה על גבי והתאמצה להקרין בקרני־מישוש את כל מצפוני.

– ולאחר־כך… לאחר של אחר כך, מה חזית בחלומך? – בלשתני אשתי – לאחר־כך מה דבר התחולל ביניכם במלכות החלום? –

– לאחר־כך – עניתי במצפון ההקיץ השקט – לא התחולל כל מאומה.

– לא התחולל כל מאומה? – ואף לא קורטוב שבשמץ משהו? – שקרן וכזבן אתה; – רמאי ובדאי; תעתען ועקַפְיָן; עבַריָן ומוגְיָן! – זרקה בי לפתע את כל תארי־הגנאי השגורים בפי רעותה – ואולם אני תובעת ממך את האמת כולה, אותה לאמתה; אמור־נא! בטא! התוודה! –

דממתי. ואולם פיה דבר מגרוני, בשאבה בשתי עיניה הדמועות כבדליים את סודי בי.

– וטוב, כי שמת מחסום לפיך… יען הכל גלוי וידוע לי מעצמי… הכל אני יודעת… עיניך רושפות לי את השביל אל מחשכי מצפוניך; ואף בסוד חלומותיך באתי… הנה אביא לך אחת דוגמה… את רעותי חבקת לא פעם בשנתך בלילות… ויותר מזה. לא אבטא זאת בשפתי. בערבוביה רבת־צורות תופיע אליך בחלומותיך; ולעתים – בתערובת “היא־אני” ויש שהיא מתכווצת כדי גודל ילדונת, פעוטה קטנטנה, זעירונית־אצבעונית, כמעט אפסית, ואף על פי כן מרווה אותך עדנים אין־שעור בממש ובהחלט… הלא אתה רוכב עליה תמיד בערפלי דמיונך הזונה… הכל אני יודעת! – הצטווחה האשה בבטחון מדהים, ששדפני כליל ואף שתקני.

– שתיקתך הודאה היא לי – נשתגאה האשה ועיניה החזיזו ברקים שגעוניים – ולמה שקרת לי תמיד לאמור, כי החלום הנהו בדאי? והלא אתה הנך כולך חלומיי. רק את החלום תחיה מעודך; אף על ההקיץ שפכת את חלומך. ובחלום היא אשתך ולא אני! – קראה רעיתי בפרץ דמעותיה

אף מבלעדי דמעותיה תכנתי את נכוחות דבריה. פשעים פליליים ושחורים מאלה הכתימו את חלומותי הנאלחים, שבהם נזדתי נזיד הרשע של הדברים, המתחוללים באי־התהוותם ההחלטית. ומה התמיהוני ואף דכדכוני פסוקי־הנבואה שנזרקו מפי רעיתי תוכנת מצפוני. הכל, הכל, כל התמורה הצורתית וכל התערובת התזנונית והשקוצית הזאת נתדייסה בי בשעיפים בלילות, בהם חייתי את חיי השניים, הממשיים מאד. ומה אם טרם נודע לזוגתי, כי אף היא בחשה בכף־המבשלים את הנזיד, וכי לעת לכד־הבשרים, שהתחולל ביני ובין השנואה, עמדה זוגתי בדת ובגורל ושמרה עלינו בהקיץ הגלוי לאור הפנס הדולק בידה?! – אויה, שחיתות אנושית נתעבה! פרעָה מדוחית, לא ניתנה לבטוי! – גם דמים נשפכו על היציע המחולל. יד ממני הגישה כף־הרעל; עיני הציצו ברגעי הגסיסה; תועבות רבות יבצע האנוש בחלומו ללא ענשי בית־דין. אחת נפלה חללה והנשיה סחבה את הגויה: והפנס היה בידי; ולפתע לא קם ולא התחולל מעשה הרצח, ורק הסכין היבשה, הצחורה, – הזהרורית, הלבנונית, הושטה בהבהקה סכינית מידי אל כף אשתי הענוגה.

ולמה לי הסכין? – שאלתני בהכנעה.

– בשביל שהכל יקרע ויפרע; בשביל שהכל יתפרע ויתחשף עד האיון הגמור; בשביל שנכלה את הרוחיות ונחתור עד הגויה לעצמותה המָוְתית; בשביל שנתלכלך בתשפוכת ונסתחף ונסתאב ונתגולל כפגרים בעולם־יה.

– ואף אני הנני רק גְוִיָה… פגרה… מתה?… אף אני, אשר תמיד כניתני יונה תמה?!

– ואולם היונה משכבר הלכה לעולמה ורק פגרה נשאר אחריה! – עניתי בקור־רוח ואגב בעיטה הפלתיה לתוך קופת־האשפה.

כזה וכיוצא בזה קרה והתחולל בסיוט הלילות בממש ובהחלט. ואם גם בדמיון נִחְיו הדברים, הרי לא יתכן, כי לקיום במחשבה לא קדם תחילה איזה קיום יותר ממשי. אמנם, לא מעצמותי בלבדה הצמחתי את ילדי חלומי. יתכן, כי עצם הריטון החשדני, שמטרד תמיד ובלי הפוגות מפי אשתי, ברא בקרבי את הבריה ההבלותית, דו־הפרצופית, את ההיא, אשר חלקה את יצועי עם הזו – ואף על פי כן!… וכי יש מוקדם ומאוחר בחיי הנפש? וכי לא היתה הצדקה לאשתי לייסרני בגלל העתידות והמשוערות והאפשרויות הפליליות, הכלואות במצפוני? וכי לא היתה הצדקה לאשתי לייסרני בגלל העתידות והמשוערות והאפשרויות הפליליות, הכלואות במצפוני? וכי לא היו חלומותי הנאלחים גנוזים לי בבחינת העבור עד שהופיעו אלי במראות החלום? ואולם בפי כחשתי לרעיתי ואמרתי:

– שקרים הנך מטפלת עלי, אשה רעה, דברי הבאי ולהד"ם; השערות נתעבות; השערות נתעבות ובזויות, ישויות חרוליות וקמשוניות, פרי דמיונך הדרדרי והרשעי. בכל אתעב את רעותך, השנואה עלי!

– וזהו שקר רם ונשא; כזבון ענקי הוא זה, אשר גבהו מגיע לרום שמים ומזמתו הבליעלית חודרת לשאול תחתית.

האשה אגרפה והשרירה; התריסה בגברות; חבטה ברגלה את הרצפה; אישונים זאביים הבליחו בעיניה היוניות.

– אויה! – צרחה – איני יכולה להמשיך בעתיד את החיים האלה ואת התזונינה הזאת. או ההיא או אני! או ההיא או אני! – או ההיא או אני! שלשה את הפסקה האיומה.

מפלאה! מפלאה! משכבר נתחבטתי בה; ואולם כעת שסעה את מוחי החציוניי.

מה פלאיים הדברים, המתרחשים בסוד זכר ונקבה.

גבר ואשה בגופים שנים נהיים צמד בלכוד האחדותיי באמצעות מגע־של־קריבות בנקודות זעירוניות משתי ישויותיהם, ואילו בכל השאר, בכל שאר השאר, בכל כל שאר השאר, בהווה הרגעי ובעבר האין־סופי, בכל מאליפות הרגעים של הווייתם הממשית ומהמדומה, בהקיץ ובחלומיות, בכל תא ועורק, הם מהוים תמיד ולעד שתי הויות נפרדות ונגדיות.

הנה הפלא; שתי נפשות, מקופלות במרוצת נצחים באין־סוף, חובקות אין־קצה מכל האפסים, עוזבות לפתע את קנם אין־הסופי ומרחיקות נדוד מעצמותן אל החבור הגופני באמצעות חד – קו סופיי, עם ישות זולתיית וזמנית!

ולשם מה באה התחבורת הגופנית הזאת? לתכלית מה הפריון הלזה?

וכי לא תתכן התנשקוּת חיותית אחרת בין ההויות? –

וכי לא דיים הארוסין במבט?

וכי אין השתייכות –הגומלין בין השנואים מעמיקה יותר מזיווג האהבים? –

מה פלאיים הדברים, המתרחשים בסוד זכר ונקבה!

הן לא זו תקרא אשת בעל, אשר לה יעניק האיש את חיי חלדו, ברחש האהבים או ברחש השנאה, אשר אותה יחמוד בבשרו או ברוחו, לכלותה או להפרותה; אשר לה יקדיש את כל ההגיגיה הכסופית שלו; ואולם זו תכונה אשת־בעל, שבהכרח המקרה תפול למדחפות במטת האיש; שגורל עוור זימן אותה להתפנדק מספר ימים תחת גג אחד עם הזר בכעסים ובחריקת שינים ובאפס כל חמדה כמעט.

מה פלאיים הדברים, המנסרים בחי הנשואים!

יחדיו ישבו הבעל והאשה למעצבה, ללא בושת־פנים, תוך השמצה; במו פיהם יזללו שניהם את שריד כבודם האנושיי; ואף בקומם ממשכבם ישלחו את מבטיהם איש ברעהו; ואף בבוזם אין־קץ ישבו יחדיו, ישכבו ויקומו, יאכלו ויולידו. האם לא נכון הדבר, כי רק מתוך שַמצות וניבול ישבע הגבר את האשה?

ולאן זורמים הגדופים והחרפות מפיות הגבר והאשה? לאן מתנדפים הם ברגעי הפיוס ודביקות האהבים? הלא מקוה הגדופים עומד תמיד בעינו! –

כיצד להבין זאת? כיצד לתרץ זאת? – הלא הכל צריך להיות מובן ומתורץ.

מה מופלאים הדברים, המתרחשים בסוד זכר ונקבה!


 

10.    🔗

לא חלו כל שנויים בי ובחובי גם לאחר דברי־התוכחה הקשים, שטופלו עלי מפי אשתי בגלל החלומות הנתעבים, שעדיין לא חלמתי; ואולם מיד ולאחר־כך, ושמא לא מיד אלא רק לאחר־כך קרו והתחוללו הדברים, שרעיתי הקדימה לבשרם בחזותה הקשה: האשה השנואה פרצה והשתלטה על מרחבי ישותי החלומית.

לא חלו כל שנויים בי ובחובי גם לאחר שהחלום הסיג את גבולות ההקיץ והשתרר עליו בממשותו הגמורה. ללא כל בושת דבקתי בתמציתי החושנית ובהגותי התעלומתית בההיא; בתאוה שטנית חמדתיה בנעימות מתיקות אין־קץ.

בודאון שנאתיה, אבל בספקון חמדתיה; חמדתי לשנוא אותה; נכספתי לפשוע בה; להרשיע עמה יחדיו; לבצע עמה השחתה גדולה; להוליד ממנה ילד.

כדבורים אפפוני מזמות החמדה והרשע שהפעימוני בחברותה עם האשה האיתנית זאת; הכל הופיע אלי מעכשיו בחדשות צורתית; אוני פרצו והגעישוני; ברק עיני נשתחז; מבטי עמקו בחובי; השאון השוקק בקרבי הנעירני, הכניפני, עוררני לפעלים שגעוניים־שכרוניים.

– יקירי, למה זה עלתה רוחך בקרבך? – שאלתני האשה בעליצות והתרפקה עלי בראשוניות האהבים המתחילים – היתה בך רוח חדשה… התחדשת…

על גדות לבי הגועש נשתצפה חוכת־האושר, שרשה הנסתר בישות השנואה. ואולם אשתי צהלה ברגש:

– האח, אהובי, מה טובת לי כעת! – וסבורה הייתי, שכבר געלת בי לחלוטין…

בדברה זאת גנחה ממעמקי ישותה, כמו הרה לי בכאביה אהבה חדשה, ובעיניה ניצתו אישוני־חן־חן כגמול ההתחדשות.

מאד נכונו דברי רעיתי: בימים ההם עטפתני רוח חדשה. רוח־החיים, אליו פללתי לשעבר, פקדני בבשורה. בתוקף חמדתי בשנואה כן גברו כסופי לחברתי בנשואין, רעיתי־תמתי, שהתקדשה אלי לפנים בתום ישרות נעוריה. ככל שגדל המרחק ביני ובינה ועמקה בינינו התהום כן התגעגעתי על ראשיתה של בחירתי, על חמדת נעוריה, שהיא גזזה לי אותם לעולה ולקרבן, על השי, שהובילה לי באמת ובתמים שלוחים לכלולות. בלעדיה, הכלה, לא קסמה לי השניה הזרה ועם ההיא נעמה לי גם הזו נועם מאד, שנית פרח לעיני המין בחמדת קסמיו. כאילן דו־סנסנים צץ בטבור הקיום. סנסן מזה וסנסן מזה.

עם נשים שתים התהלכתי בפרהסיה; על צירים שנים הסתובבו חיי ההווים. ובהעדר האחת חסר המזג, בלטה הפגימה; התנדפה השנאה וגזה כליל. את מסוה האדישות קרעתי מעל פני. את השתים לבבתי; לשתיהן השתוקקתי. בחברת השתים התנחת הזמן וצינן את רוחי הלוהט.

– הנה, אהובי, הכל גז ועובר. ואף השנאה בת־חלוף היא! – פעמנה לי פעם אשתי בקולה הפעמוניי, ועל פניה השתפכה נדיבות רחבה.

– יתכן! – עניתי בפה ריקן כאיש מסודד בפומבי. מאד נכונו דברי אשתי. הרוח החדשה הזריחתני. בפחדי מעינה החודרת של אשתי התאמצתי לכלוא בקרבי את הרוח, לדכאנה במאד, למען לא תגלה לאשה את עקבות התמורה, שהתחוללה בי, ואת שרשיה. ואולם במסתרי מחשכי קדשתי את החגגון. עכשיו הגיחו החיים אל קרבי בכבדם היישי. בנתי וראיתי ימים ממש: מפורצפים; מאוצבעים; חציים לבנבנים וחצים שחרחרים; לא שטחי־זמנים מקורעים, מעין נצולת פסלתית, הנושרת מתוך הגלגל ההוויי, המנסר ברפשימון הזמניי, אלא ימים שלמים, גושים ודאיים, אישיותיים, המתלכדים, כאדמים לאנושות, ליומות הרברבה בסוד הנצחים. בנתי וראיתי מסביבי הויות מוחשיות בדמות גויות, שכל אחת היא פרטית ומושלמה לעצמה, ואף על פי כן כולן יחדיו מהוות אוסף אישים, גוש צבוריי וחברותיי. שננתי בפי: צבור! הנה צבור אנשים; צבור אילני; צבור עננים שטים מלמעלה; צבור רעיוניי, העובר בי, הפרט, ונוהר דרכי. אל אן? אל אן? ואף אני והנשים השתים הננו צבור, הנושא בחובו יעוד־מה… יעוד מה? כן, שנים הם זוג. ואולם השלשה נחשבים צבור… צבור! –

ומה אם שננתי בימים אלה בפי כמה מלים ומושגים, שפשרם לא היה מחוור לי כל צרכו? ואולם לבבתני הרוח החדשה, שהתנשבה בי ומסביבי. הימים ההם, שנתלכדו בחשבון הזמן ליחידה רבת־שבועות־וירחים, נחקקו מזכרוני בדמות גשר, מתוח על פני תהום בין שני חופים, ונתמשגו אצלי כתקופת־התחיה הקצרה בחיי המותיים. כבר־מינן נזדקרתי מקברי ועליתי לבין החיים, על מנת לחיות ולאהוב אותם. בגויתה של הזרה חמדתי שנית את אשתי ואהבתי את הזרה בצורת אשתי. אהבתי את השילוש הזה. אהבתי להתנוכח בחברת השתים. הערצתי את האחת, בת דו־הפרצופין, דו־הגויתית, דו־הקולית, ארבעונית־הידים וארבעונית־הרגלים, בה התמזגו לאחדים הגסות הרכרוכית והלובן השחרחר ברז האחד. תעלומה זו היתה בוודאי ובוודאי נגנזת בי לחלוטין לימים רבים בשיח־שיג הלא־אישי, שהיה מנסר בינינו, אילולא מימרה לבדיית אחת, שנזרקה מפי בשגגה, כמסקנה ישרה מתוך ההגיונות הכללית, באמרי:

– ברור, כי סוד השילוש בכל! –

– מה זאת אומרת? – שאלתני אשתי ברטט קול, המחפה על חלחלה מובלגה.

– מה הוא סח? – פסקה גם רעותה השחומה בקול מקשני ונוקשה, שהיה תמיד נעדר־חמלה.

– רצוני לאמר – פתחתי בגמגום נבוך, שעבר לאט־לאט לחגגון בטוח – כי כל העצמים בבריאה לעולם אינם לבדיים, שכן אין דבר נוצר בידי הטבע החסכן בטופס אחד בלבד, אלא בצירוף העתקה אחת או רבות. נמצא, שכל יצור עשוי בדמות המשנה שלו, בצלמו ממש… והואיל וכך הרי שהעצמים לא רק שאינם לבדיים, אלא שאף זוגיים בלבד אינם, שכן הם לכל הפחות שלשוניים… ובוודאי שאין שום בריה יכולה לעמוד לבדה, בתלישות הגמורה מתוך הזוג או השילוש… רציתי לומר, כי כל ישות זקוקה לסעד הזולתיות. אחרת אי־אפשר לה לעמוד בקיום… וכל המתבדל לעצמו מבת־זוגתו, או שהוא מתבדל אפילו מבת־זוגתה של בת־זוגתו הרהו עושק את הנפש העגונה לו… פושע יקרא האיש הלזה… והבדידות עוון פלילי הוא: היא כפירה באלהים! – סיימתי את דברי, שהיו, כנראה, מבולבלים בבליל, ושמא גם הבלותיים, כפי שאפשר היה לדון על פי הארשת הנפחדה של הנשים השתים…

– ואין אלהים! – חרצה השחומה בגסות רשעית, מכוונה לגרזני בנקודה הכאובה ביותר של מוחי החולה.

“מן הראוי להרוג את האשה ההיא, רוצחת אלהים” – התברק בי ההרהור – “כי באין אלהים אתנודד ואפול כקש”. – “הלא היא בצדיה אמרה זאת, על מנת למצוץ מתוכי את החיות”.

– וכיצד יתכן לאמר: אין אלהים! – נמצא שיש אלהים! שכל האומר: אין אלהים! – הריהו מודה במפורש בקיום האלהים, הואיל וכבר בוטא בשתי המלים “אין אלהים”. קשה לי לברר את עצם רעיוני… ואולם לי ברור הדבר… את אלהים אפשר לסלק מכל ההויה, אבל אין לסלקו מעצמו, מבטויו, מהפסקה: אין אלהים! ואף מהמלה האחת “אין”. – שם, במלה האחת “אין”, בנקודה אחת, בפסיק חד, בתג כל־שהוא, בתגון זעירוני, בסדק קטנטן, בלאון עצמו, גם שם יכולה האלהות להתקפל… ואם כן… נמצא… שאלהים הנהו תמיד נמצא… ואף ב“אין אלהים” הוא ישיי.

שתי הנשים הביטו בי בדאגה רבה. מבטיהן עוררו בי חמלה. עם האשה אי־אפשר לדבר כך… עם אשה אי־אפשר להגיין… אשה מנשקים. לאשה אוחזים את היד… מציצים לעיניה… עם אשה לא הולכים אל האלהים.

– ואם אין אלהים הכל מותר! – זרחה אשתי מקץ שהות מעטה בזעזועי־הישות, כאדם המקפץ מתוך דכאונו העמוק אל מול קיר אטום. קולה התחנן: הצילה! – אל נא תדבר, ככה. למה אמרת זאת?.

– אמרתי דבר כהויתו! אמת דברתי! – התקיפה השחומה את רעותה הלבנבנה, את מוחי הכואב ואת אלהים במרומים.

התקצפתי וגערתי בשחומה:

– ואין זו אמת. ואם נניח, כי אמת היא זו, הרי אסור לבטא אותה… אמת זו… אמת צריך להחביא. האמת כסכין מסוכן. האמת היא נבזות.

קצפתי מאד.

– ודעתך היא, כי האמת רק לקבורה כפגר מובס?… כי האמת ניתנה רק כסוד זה, המציין כל בליעל פושע וכל גנב במחתרת… לאדם הישר אין כל סוד! –

דברה ההיא בכל בוזה התקפני, שהתלקח בקולה, באישוניה ובכל העויותיה הפרצופיות הרוויות משטמה.

– ואלא מה? – רק כגנב במחתרת? – חזרה אשתי מתוך הפגנה משותפת עם רעותה נגדי, הגבר, הבליעל, הקובר־סוד, ואף עיניה שטמוני.

– ואני אומר: רק כגנב במחתרת! רק ככה! – התחצפתי בהתקוננות – האמת גנָבה היא ובמסתרים תהלך. האמת אינה ידידה לבני החיים; רעה היא חורשת על החיים. מזמה בה. ולכן דינה להגרש מהחיים. בכלא נשימנה. בתחתיה ההיא… במטמוניה הזאת… כל רעיון מזיק הוא… ועליו להגלות למרתף הקיום… ולהכלא שם. הרעיון מרגל הוא… אויב־חרש. מקץ כמה עשיריות שנים אפשר יהיה להשמיד נפש בצפרני הרעיון בלבד… ואף להזריע את האשה ברעיון אפשר יהיה; והגבר יתחתן עם נשים רבות ברעיון. הכל יהיה ברעיון… הלא האהבה האי כעת רק ברעיון. ולכן גם האהבה היא מרשעת… כלי־משחית היא כסכין. האהבה כסכין… האהבה והסכין! הכל סכין!

בנתי: בעיני השחומה ניצתו שביבי־גיל נצחוניים ובפרצוף רעיתי פרח החוורון. שתיהן סקרוני בתהיון. ובעיניהן התלקח חדשון ערמומי־בדקני, שמתוכו משקיפים בני־החיים על הנוטים לשגעון. אף אני נבהלתי מפחד הדברים הסודיים, שנזרקו מפי מבלי משים לאחר ששמרתים תמיד בסוד.


 

11.    🔗

וכמה דממתי בלבי:

– יקירי, פיך הכשילך. לָשנת באזני הזולתיות דבורים עלמוניים, המיועדים מאז ומעולם רק למצפוניך. אסור! שתוק! –

שתקי. מהכשלון ההוא ואילך שתקתי.

שתקתי בשתקין קוליי זה, שאינו כלול בהעדר מלוליי מלבד, אלא הוא עצמו מהווה את הפעולה; שתקתי בשתקון, המהלך תמיד בצעידה חרישית על סף הדבר, כהרף־עין לפני התחוללותו; שתקתי את השתיקה המכוונה, הנמלצה, המטרירה מכל היקום; שתקתי בשתוקת, המחוירה את הפרצוף ואוצלת לאדם חזות חולה.

– בעלי, שוב החוירו פניך במאד! – הממתני אשתי בקולה החרוד והדאוג – דומה אתה לחולה אנוש. החולה אתה מאד? – שאלה בקול, רומז במרחקיו כלפי תקות־פדות, המפעמת מקולה של כל אשת־איש.

– אם גם חולה אני, הרי במחלה, שהיא עצמה משמשת תרופה לחיי נצחים! – הרהרתי לעצמי על דרך ההבלותה, שאיני נוהג לבטאה במפורש. ואולם לא עניתי מאומה שלא לפגום אף במשהו את טוהר הלובן של השתיקה הזכזכה, שהשתרעה לעיני כערבות־שלגים. שם, על פסגת המשתקה, ראיתי במו עיני את האפסון הגדול, הרובץ במלוא היקום עם גייסותיו הלא־ישיים. נהרה אין־קצית שוקקה באין־סוף השטחים; הדָרה רבה קסמתני; אורים למאליפות התנוצצו מולי בזהרוריה יהלומית כתקרונת, הנאצלת מעין השמש, כשביביה מגחלת, כברקיה מעין, כאבחה מסכין. בושתי להיות ובלמתי את פי; נכספתי גם לבלום את המנגנון המחשבתיי ולהתמזג עם האפסות המוחלטה, הלכודה בכל זאת בגחלת החיים. המון אישיות בחובי רצחתי נפש וגרשתין מארץ החיים, ואולם החיות בי טוותה להלן את המשך הרקמה…

בסתר המשתקון ישבתי לבדד ואף בנוכחות הזולתיות לבדתי את עצמי באל־דבור ובצעדי אנוש על פני תבל רבה חריתי את רעיונותי הגנוזים על פני חלקת העצמיות הדוממה והחיתית.

את פסוקי ההגיונות לקטתי, כצפור המנקרת, משיירי עברי המת וזרקתים לתוך מוחי החולה לסתום שם חגוים וסדקים.

ואען ואומר:

“הכל יושב בסתר וחי ברז הרזים”.

“הרעיון והסכין תאומים הם”.

“האהבה דמות־משנה היא לרצח”.

“מתחת לכנף האהבה טמונה המאכלת”.

“כל אשת־חיק אשת־חרש היא, בלשה לגבר”.

“מחרידה ההכרה, כי יכול האדם לכלול בתוך עצמותו הגמדית את הפליליה העולמית הענקית”.

“כוח לאנוש לכסות במשאון עצמו על מזמת־תמיד, שלא גלה לשום נברא”.

“יתכן לראות חיים עם האחת ואהבה – עם השניה”.

“הרציחה, שהיא איפוס החיים, יכולה להיות מוסבה בעזרת מניע מיסוד החמלה העליונה”.

“מדת הרחמים כבת־ברית ולחשנית לפליליה”.

“אבוי: ניתנה הרשות והכל הוא בגדר האיפשור”.

ככה מטררתי את דבורי לתוך־תוכי בסוד השתקון. ואין תימה, אם באחד יום סגרתי את דלת חדרי על מסגר וביחוד הגמור עם נפשי צדתי בחובי זנבי רעיונים, כציד זבובים בכף, שפכתים בעט ובדיו על גבי גליון הניר.

"הניר לבן והדיו שחורה. הכל שחור על גבי לבן.

ואף בי משחיר והולך: יען השתיקה היא שחורה.

רק הפרטים הם לבנים־לבנבניים־חורוורים־צהבהביים־אדמומיים־ורודיים ועוד. ואולם יסוד הכל הוא השחרון.

אלא שמגודל הטפשון הננו מעוסקים תמיד בכוללן.

אף לנשותנו אנו מרצים על הכללות. ואולם האנוש הוא רק פרטון.

אף את חיי הכולל קובעים הפרטון והקטיקטון. קוטֶן החיים הוא זבוביי בהחלט.

הזבוב, המושחל דרך קוף המחט, הנה אלהים.

החיים הזבוביים נוהרים למרחקים ועד האלהות יגיעו.

ומה דמות לאלהות, המבוטאת בפי הבשר והדם?

לתוך פינו הקטיקטוניי והזבוביי נטיל את המושג האלהי הרברבן. וכיצד יכיל הקטוניי את הגדלון?

לא הגדלוניות, אלא הפרטוניות הוא יסוד הכל.

הזוטיי והפרוטטיי הם צירי קיומנו; עליהם יסובו דברי ימי אדם ועם.

הזוטיי הלזה, כגון תבנית החוטם, הצורה האצבעונית, גוונת העין. הדמדום הרעיוניי, האוה הגנוזה.

אני אוהב את הזוטה, המהווה את הפרטיות ונתונה לחבוי.

הזוטה היא כולה שלי; היא הנעלמה שלי; העלמוניה הסגולה שלי. הסודיון שלי.

וכל שהעצם הוא פטיטוני כן הוא חביבון לי: ראש ילד, מצח־חן, פסת כף ענוגה, אולר, כפתור, סיכה, מחט, צפורן, זבוב ואישון־העין.

ואולם עוין אני את המשטח האל־סופי; את הגמלוניי הרברבני; את היריעה השמימית האל־קצית; את ערבות־השמים הבורחות למרחקים; את אלהים הגדול בכל.

אוהב אני רק בני ראשית ואחרית, תחילה ותכלה, השוכנים בגנזי האפסון. ואולם איני אוהב את אלהים, שלאיותו לא תצור בהשגת אנוש; שאי־היותו הנהו מאויים עוד יותר מהויתו; שהוויו אינו נמצא בשום השתייכות עם קיומה של פרטיותי.

אדם כזבן! – משנות אלפי דורות אתה מחניף לאלהים והנך אורג למענו בלי־הרף כתנות־אור רקומות שירי שבח ותהלה; ואולם – חיי ראשי! – את אלהים לא תאהב; תירא ולא תאהב.

אני, אני, איני אוהב את אלהים".

מחוג רעיוניי זה, אם כי שונה במאומה ממנו, היו הרעיונים המשניים, שרשמתי לי על גבי גליון ניר לבן אחר. שם אמרתי:

"הכל הוא עמיק מאד, ואף השטחון הנהו עמקון.

עמיק הרעיון ואף המחט תעמיק לכת.

ואלולא החוט, האוחז במחט, היתה זו מעמיקה שבת במאד־מאד.

ולפיכך אני אומר: חלילה להניח את המחט בלי החוט; כל מחט צריכה להיות רתומה בחוט. המחט בלבדיותה היא קטנטונת עד לבלי די; ורק החוט ילפפה בנאמנות עד מאד.

נמצאנו למדים, כי המחט והחוט הם זוג.

ורק המחט, החוט והארג מהוים את השילוש. ואולם לא מן הראוי לתקוע מחט לתוך הפת.

ואין להחדירה לתוך האצבע מחשש שמא יפרץ הדם.

טוב לדם שישכון במסתריו ובלי להתפרץ בגליון.

מחט זקוקה לחוט.

אשה… גבר… מחט… חוט… סכין… –

אבדתי את הקשר… ומכאן ואילך הבלותה. ואסור לי לרשמה על הגליון".

“אסור לישון”.

אסור לישון בבית, שיש בו הרבה סכינים,

צריך להחביא סכינים.

הערה מן הצד:

פלאיי הוא הדבר, המכונה עולם. הוא כולו במלואו, ברום גדלו, באין סופיותו. ניתן להקפל בנקודה זעירונית אחת כדי שעור סיכה או קוף מחט, ואף בפחות מכך: ביישות בטויית.

אפשר לבטא: עולם! – והנה הכל. נאמר: לא עולם! – ואף זהו הכל. יאָמֵר: לא כלום! – והרי במשמע כל ההויה. ואף ב“לא” אמור “כן”. ואף ל“אני” קול ה“אתה”.

האם אין בזה מפלא־פלאי־הפלאים?

– נמצא, כי אף הלא־כלום כלול במאומה, ואף המאומה מתקפלת בלא־כלום.

– וכל דבר הווה לא בבבואותו בלבדה, אלא בזולתיותו.

– ואחת הנקודה בכל.

אחד הוא גברון.

אחת היא אשתון.

חד וחת בכל.

ימין ושמאל וכל בתוֶך! –


ככה שתקתי את עצמי מימיני ומשמאלי ומתיכוניותי. ככה פעמתי את הדברים.

ירדתי למצולתי ודבקתי שם בשרשי מעשה־בראשית.

ירדתי המון מעלות במורד לתוך מעמקי הלא־כלום וענקתי בצעדי אל עצמותי.

ברם, שכלי בי עדיין היה ברור וצלול במלוא ממשותו.

הרימותי את הקרקפת והשקפתי על הכוורת המוחיית שלי וראיתי: הכל שם עודו שאנן ומרוכס.

גמרתי אומר להשלים את שיחתי עם עצמותי ולהרצות את השתלשלות הדברים, כפי שהם התהוו לאחר כך לעיני, בדרך ספור, הרצוי מאד לאוהבי הספוריה.


 

12.    🔗

גדולים חקרי הקיום.

גם לאחר שהאדם יורד לשער התחתון, למעון היללה וחריקת־השיניים, אף על פי כן יש שהוא נאחז לפתע באיזה קו־בן־קו חיוניי, דק מן הדק, והנהו נכרך מסביב לקו או מתלבש כולו בו ועולה עמו לחיים. אמנם, רובי הבריות חיים רק בממש ועיקר קיומם הוא בהתקיימות; אבל יכול פרט בודד לודאין את עצמו גם בלאיות מוחלטת או בקורט קטנטן, בו חקוקה תבניתו של העולם הזה כולו (שכן את אין־הסוף אפשר להכניס לתוך פטיטיה אחת!). הוא הדבר אשר רזתי לי תמיד בסוד עצמי: רק ההקלעות בין עליונים לתחתונים מציקה לבר־נש, ואולם מכיוון שכבר נשפל עד התחתוניה הרי משם מתחילה לו הצמיחה החדשה.

אני צמחתי; מלמטיותי הדראונית עליתי ופרחתי. כאבל השב מהלוית מתו היקר בשדרות הברושים ומספיג מטבעיות הכרחית את נחיריו בריחות בושם, כן בסמני הסודון שלי, שטמנתי עכשיו בחובי, והוא: כבר מתי. רק לזולתיות הייתי עדיין גושיות חיותית, אבל לעצמי כבר מתי. הם סבורים היו, שהנני בעל־חיים כמוהם, ואני הנני בעל־מתים. הם סבורים היו, שאני הנני בלמעליות, ואולם אני השכנתי את עצמי כולי בתחתיות, בה הייתי מקושר מכל הצדדים, וכבר לא הייתי כמוהם מימין או משמאל, אלא בתוֶך. פכותי בטמירון. את הסכין אחזתי לא בקת אלא בלהב. את השלם שסעתי ואת הגושיות פוררתי. אברתי כל גויה ומהגויות האבורות יצרתי אברים יותר מושלמים בסוד מעשה־מרכבה. יחידי עשיתי דין חדש בעולם ומשטרתי אחרת את המערכה. אף את הזמן רתקתי רתוקות הלאיות, על מנת לרסן את השצפון שלו וליצור לי מהתרסוקֶת הרגעית ומהנצולת היומית רציף זמניי, המהווה יומות מושלמה אריכתא. אויה, קר לי במערומִיָה הגדולה, והילכך נתלבשתי בימים השלמים, השרוים, כאותם הימים העליונים, באחדות בלתי מתפרדת.

הדברים שלמעלה מהשטח נהרו עכשיו למישרים. כל בי מת ורק דמיוני חי והזינני מהתרעובת, הכשרה רק במסתרי הפרטיות. חיי נסרו שאננות ביני ובין אשתי בפועל ובין ההיא, אשתי המדומה. הייתי כולי נעוץ ברעיון האחד: עיצוב הדמות המושלמה, בסוד הצורה העליונה, בשלמות האור העליון בחבור האחד. ולפיכך היה זיו עיני מטפטף מסביבי בהארה ובהטבה לבריות, כל שכן לאשתי הבהירה, שהקרינה לי את שבילי מהתחתיות אל העליונות.

על קרקע מוצקה עמדתי (הנוזל נתגבש!) והצצתי בדיוקן אשתי, בנאורויות מזגה, בתום אפיה, בטבעיותה הכשרה והמוסרית.

המשלתי עלי את הדברים, הכתובים בספר הזוהר, העתיקא קדישא לישראל סבא, אדות המערה, שכל הריחות של גן עדן נמצאו בה, והיא העלתה אור, ונר אחד היה דולק שם; וכאשר שבו האבות אל יעקב למצרים להמצא עמו נסתלק אור הנר; וכשמת יעקב ובא למערה חזר אור הנר למקומו ונשלמה המערה מכל מה שנצרך. ככה נגלה אלי עכשיו העולם כמערה שאני, המת, באתי לשם והדלקתי בה שוב את האורות.


מה מופלאים לפעמים האמרים בספר עתיק, הנפתח בהיסח־הדעת. לכאורה מלים שגורות ופסוקים כלליים וכוללניים, ואולם לפתע חדשוּת זורחת מבין השטין. הכל פה חדשון; הכל מתמשך לכל הצדדים ולאפסי כל הזמנים ולמחבואי כל הפרטיים בכל הדורות. מהיכן אותה זריחה מופלאה? האם לא לפי שהאמרים והאומרים חוסים יחדיו בצל המותה, והילכך כוחיותם היא חזקה בחיוניותה?! הנה – אצבע המקרה! – באותו ספר עתיקא קדישא, שם, שם, על גבי הדף המדובר, נאמרו עוד דברים, שבדרך פלאי־פלאים יש להם השתייכות אל השרעפיות הכמוסה שלי. שם נאמר:

“חוה מתה תחילה ונקברה באותה מערה, ושם הבין אדם, שמקום הזה ראוי לו. מת אדם נקבר בתוכה בחבור אחד עם חוה. מתה שרה נקברה שם; וחוה ראתה ושמחה כנגדה ועמדה וקבלה אותה; מת אברהם נקבר אצל שרה בחבור אחד. מתה רבקה נקברה שם; ושרה ראתה ועמדה וקבלה אותה; מת יצחק נקבר שמה בחבור אחד. מתה לאה נקברה שם ורבקה ראתה ועמדה וקבלה אותה; מת יעקב נקבר עמה בחבור אחד. וכולם זוג זכר ונקבה ביחד בחבור אחד. וסדר שלהם איך הם שוכנים: נשים אצל נשים וזכרים אצל זכרים. אדם לראשונה וחוה סמוכה לו; שרה אצל חוה; אברהם סמוך לשרה; יצחק סמוך לאברהם; רבקה סמוכה ליצחק; לאה סמוכה לרבקה; יעקב סמוך ללאה; ושעור הרחקה בין חוה לשרה שתי אמות ולא יותר. וכך בין כל המתים זה לזה. וכל אותם הזוגות כמו שנקברו יקומו וכן יהיו”.

אדם וחוה, אברהם ושרה, רבקה ויצחק, יעקב ולאה – הכל בזוגיות במערת המכפלה בחבור אחד. יעקב ולאה ולא יעקב ורחל. – רק עם האשה ההיא, הכהה והשחומה, שכב יעקב במערה, ואילו רחל הזו… רחל הבהירה… היונה יפת־התואר… – מה מופלאים האמרים בספר עתיקא קדישא, שנאמרו בפי דורות מתים, למעני, למעני…

ואולם אף את זאת לא גליתי לאזני רחל היונה שלי: אני שתקתי לה זאת.

היא צהלה; לטפתני באישוניה והזמירתני:

– יקירי, רואה אני בך חדשוּת: התרעננת באלה הימים. אָדמת.

בפעם הראשונה, כמדומה, הֶעֱיַנְתי את מבטה המפלל של אשתי בפועל, שהקרין אלי מתוך נבכי נשיותה הרעבה והצמאה לפרי־בטן. מבעד לצאצאיות העתידה פללה אלי בצפיה נשיונית, המשחרת להבנות מהגבר ולהפעילו כלפי הדבר, המיועד להתחולל בה ועמה בתחבורת האחת מרוצת כל התולדה עד קץ הדורות.

וי לי מהצפיה הנשיית הזאת! בשלה נתחיה ומותת לבי חליפות; בשלה נרתקתי שנות בכבלי ההיות; עליה גאונתי, הגבר, בחזוני הגבריי. בשלה קדרתי ושחותי עד העפרון והאבקון.

זו היתה צפיה חרישונית בתכלת, המטרידה מתוך אישוני העינים בטיף־טיף רעליי; המצחיחה מלשון הכלב, משורבבת בשרב היום; המשתאגת מיובש האדמה, המתקמטת בצחיחות הבצורת. כל באשה זו היה חרוך ברעבון לפריון. אף מבטיה הכלביים והאודיים היו מעושנים מצרבת הכמיה. ואולם לא רק היא, אלא גם ההיא שסתה בי את מבטיה ושחרתני כגנבה. ההיא העמיקה בי את הצרבת עד תחתיותי הסודית, שכבר היתה, לפי השערתי, כמוסה וחתומה בי ומקופלה תוך המאומה האפסונית, הקבורה במעַמְקיָה.

עכשיו לא ספקתי אף במשהו, כי הנשים השתים הנשיאוני בשיחותיהן כנושא סודיי. לא היה בי כבר אף צל פקפוק, שאשתי גלתה לההיא את רזי, שגנזתי לשעבר אצלה כפקדון־אמונים, ושתיהם יחדיו גלגלו לשמצה את הכוסף שלי לאי־הילודיות. הן התאמצו עכשיו במפורש לפרוש מחברתי לפרקים ולהתייחד בדו־שיח חרישיי, שכה נתחבב עליהן. בזהירות זדונית היו מפסיקות את חוט־השיחה בו ברגע שהייתי מופיע בחברתן. ככה בָשְלָה ביניהן הקנוניה, שקשרה אותן יחדיו באהבים טמירים; שרתקה את פיהן בנוכחותי בשתיקה פעלתנית. זו היתה שתיקה חיה, חיתית, מציאותית כבעל־חיים מזוהם, שזמזם ורחש וזחל והזחיל הכל מסביב.

עכשיו כבר לא היינו שלישיה, הואיל והשתיקה המציאותית הרביעתנו. במשך שעות היינו יושבים ושותקים איש לרעהו ומריצים זה לזה את השתיקנות כממשות. כלבה רותחת רץ ושב השתקון בין שלש הישויות.

ברם, ידעתי: רק פסקה קלה, אתנחתה הפסקתיית, היא השתיקה הלזו בין הנשים השתיים, המקושרות יחדיו בשיח־שיג ממושך, שהתמתח בשטח העדרי: בי, בשלי, אדות אני.

לא בשלי בלבד, כי אם בעיקר בשל הנשים השתים, הקושרות עלי, תקפני ביותר בימים האלה הכוסף להתחבר בלהדמיות הקיום ובתועפותיה הרברבות, שהתחבאתי לתוכן מפני המזמה הנשיית הזאת. ובפחדי פחד פן אבצע בממש הדמיוניי פליליה כבדה בבליל הדמיי האדמדם, לשם קידוש הכלולות בשילוש, נזרתי לחלוטין מההויה החיותית וצללתי למצב ההויתיות הערפלית, שישותה עולה בד בבד עם חדלונה וכל החיים הלא־נהיים נחיים בה בהעדר־חיות, המוצץ את כח־החיים ומכרסם את שרשיותה של הפרטיות. ככה הקשבתי במרוצת חלקים זמניים כבדים כגירים, הפוצעים את המוח, כיצד מתנדף מתוך קשבי הרחש הקיומי והנני הולך ומתגלגל לישות־בינים, הקימה בתלוּת ההתהוות.

לשם התגוננות מפני ההפריה השגיונית, האורבת לכל יצור, הנחלש מחיק הקיום, שמתי את מעיני בההבלותה, שכובד ענינה וכח־הריסון המופלא שלה נתחוורו לי רק עכשיו מפאת התעמקותי במהות היישים האי־הווים. ההבלותה התאימה כעת הרבה יותר מכל למצב־רוחי, בהופיעה לעיני כבאת־כחה של המאומה האפסונית העצמתית; אלא שהיא עולה לאין ערוך על זו ואף דבקה הרבה יותר ממנה בחיוניות, שכן בההבלותה עצור קורטוב־מה ממשיי מאד וכחה יפה משום כן לקשרני למראית־עין עם החלל היישי ועם הגויות הנשיות השתים, שבמסבתן הייתי נידון לבלות רובי השעות של רחשי החיוניי.

אומר אני בלחש, המטפטף לתוך הסודון שלי:

"פרה אדומה פרחה על הגג השחור והמליטה ביצה לבנה, שגדלה כגלגולת אשתי. ומשפצחו את הגלגולת נפתחו שתי עינים אדומות של ילד, בעל ראש רברבן, ממנו נשתרבבו כנפים סגלגלות. “הנה ילדנו!” זמרה אשתי ברנת כוכב משווע, המרקיד לבות מלאכים ושרפים וכל נוגני מעלה. ואף כל דרי־מטה, גברים ונשים וחיות, הרים ועמקים, השתפכו בשיר. התעופף הילד לבן־הכנפים וטבל בנהר־די־נור והתפרקד על דשא עשב ונרדם בתרדמה עמוקה. וכשהשלך הס מסביב גחנתי והסתכלתי בילד וראיתי את הינוקא ככבש חוור דמותו, ואף עיניו כבשיות וכולו שעיר ורק מבטו האנושיי אינו שעיר ובפיו דבר: “הנני הכבש השחוט מדור־דור, שדמיו מטפטפים במרחקי כל הזמנים על טליתו הצחורה של האדם; שכל הדתות התירו את דמו. ואני איני רק הכבש; אני הנני גם האדם ואת עצמך, האדם, תשחט בשחטך אותי”. “הלא גם אני, האדם, הנני שחוט והשַחָט הוא חיתי והשחטון הוא הזרם הדמיי בעורקי!” דברתי לא לינוקא ולא לסבא הכבשוני, אלא אל הכפתור שלי, שעליו זמזם זבוב. אל הזבוב דברתי את הדברון שלי, כי גם הזבוב הנהו ענקון כמו הכבשון. כמהו כפרון וכשורון – הכל הוא חד: השורון והפרון והזבובון והנמלון והביצון והמלאכון! הכל הוא מציאותיי בפועל ובממש.

לא אמשיך את הטויה. ההבלתיות איננה משתכנת על קו־החבור עם הזולתיות. היא כולה, בעצמותה המהותית, קנינותה של הפרטיות. היא לעולם אינה בעלת מהות מסוימה, המשבצת במסגרת, ואין כל חוקים מדתיים חלים עליה. היא בטבעה גלית־גלגלית־עקלקלית־כל־כלית־על־עלית. לא בערכין הגיוניים, שהמין האנושי שם אותם לו לקו, תיערך. היא החלק, העולה לאין־ערוך בכמותיותו ובאיכותיותו, של שני חלקי־הכדור מההגות האנושית. הנאחז בה יפליג למרחקים דמדומיים, השוכנים על גבול הלא־אן.

הפלגתי.

ומשיצרתי לי את האדם בעל דו־ראשון או את האנוש־מלאכון או את הגבר־אשתון החבאתי את דמויותי במחבואה שלי ורק את עיני זהרתי אל מול שתי הזולתיות הנשיות, שהציצו בי בתמהון ובחרדון.

– יקירי, מה לך כי נדמית?. אין זאת, שמחלת־סתרים מקננת בקרבך…

הדבירה עלי אשתי את קולה האהבניי. ואף בהחדירה בי את מבטה לא ראתה שם כל מאומה זולת החולי היישי והממשי.

– גם תאבונך לקה בהחלט… ועינך כעין הירוק… לסתותיך שוקעו ופרצופך כתם וכל חזותך הזאת… – דברה אשתי בצער אשת־איש ומבטיה קרצו בקריצה סודיית כלפי הנקודה ההיא.

– וכי לא טוב לך לדרוש ברופא… שיתקין למענך סמי־תרופה… וירפאך מחלייך… מחולי…

היא לא בטאה במפורש את מזמתה הכמוסה, שהעליבתני עד היסוד. היא, כמו תמיד, מטררה מעיניה טיף־טיף רעליי של הצפיה החרישונית.

הבדדון דדכני.

אילמלי ידעתי, שאיני כה לבדיי; שאיני בַדָד כצפור, המדדה על בד רצוץ; אילו ידעתי, שיש עוד נברא בעולם, ההוגה כמוני את חיתו במסלולים רעיוניים כאלה!

אילו ידעתי זאת!

אילו נתבשרתי, כי ההבלותה טווה לה את הטויה לא רק בי ובחובי, אלא גם במחות אנושיים אחרים. ואולם לבדי שרכתי את מצעדי הכבד בחולות ההבלות. את האדם אבדתי ועל הזבוב התרפקתי; את רוחב כל כדור הארץ אכלסתי בנמלות… את הישות רצחתי ואת החזות העלמונית טפחתי. באלהות שגיתי כבזרע החדלון. את האשה ייצרתי ססדמותית וססגויתית כאשתון רבת־הרזים, כעטיניה גמלונית, המיניקה לגברון חלב תאווניי ללא־הפוגה, בחמידה אל־סופית, בצחיחיה הרבה, בה שכנתי, ינקתי מהתטעומת המענית לאין־קצה בחיק אשת־הבדים.

מה רבה העצמה האפשרית, שפרחה לעיני בגן־עדן ההבלותה. מה דשנו הכרים הדמיוניים, שהשתרעו לפני בריק המזדהר במלואו! ראשי הסתובב מסביב לנקודה האחת, שאת כבדה ועמקה מששתי במציאותי הממשית, באין אפשרות גופנית לבטא את מהותה באזני בר־נש.

מניתי מספר הזבובים המתעופפים בחדרי או צדתים בכף.

התחקיתי אחרי מעוף הצפור, הטובל ברומי האויר.

גבבתי הררי נמלות מהקרקע עד רום שמים.

הצמדתי את קשבי להלמות השעון ונטלתי יד הזמן והובלתי אותו צעד בצעד.

לבי התפעם בי בהלמות השעונית.

פחדתי לצעוד קדימה בעקבות הזמן שמא אתמעד ואפיל את התינוק ואפצע את חטמו.

הזמן הלבן יזובב עלי את דמו.

שנאתי דם.

דם.

דם.

אילו ידעתי, כי לפחות אחת מהנשים השתים הוגה בלבדיותה בכל כגון זה!..

אילו ידעתי כי יאופשר לי ביום מן הימים לגלות באוזן בר־נש את דרך הגותי באלהות, בגשמיות, בדמיות, בבשריות!

האמנם כרת אכרת מהמין האנושי בישימון עדי־עד?. –

חייכתי בסתר בפחדי שמא אוקיע מתוכי את דבר הסתר, השוכן בי; שמא אסיח להנשים השתים, כי יעודי לפורר את ההויה ולפוצצנה ולרססנה לרסיסונים… או שמא חלילה אמטיר דרך אישוני עיני את הגותי המסותרה על… קדשוּת התשבורת… שמא… שמא… שמא… אגלה אף קורטוב מהמנסר בקרבי, החותר תחת כל החוקים האלהיים והאנושיים.

אף את רעיון האחדות של הבכח והבפועל לא בטאתי באזני הנשים השתים.

שתקתי את כל הרעיוניות בחובי.

שתקתי את עצמי בנוכחות הנשים.

ולמולי ישבו השתים ושתקו את העדרי; ובהיותי נידון להוות את עצמי בלי־הרף באין־אוני הכאובים צפתה אלי אשתי בצפיה המשדפת אותי.


“אילו ידעתי, כי מלבדי יש עוד אדם בעולם, במוחו מקננות מחשבות כגון שלי!”

לא ידעתי; דבר לא ידעתי. הייתי חד תלוש, המפחד לסכן צעד על גבי היבשת הנוזלת. כל הישות נתפוררה לעיני; כחולות נתפזרו העצמים והגדָלים נתקטנו וההויה הפכה הַוָה. ראיתי בחוש, כי הנקודה היחידה חומקת ממני וקיומי משתדף. עוד מעט־קט ולא תהא לי שום ממשות.

הייתכן – שאלתי בסוד שיח נפשי – שגם במחותיהם של האחרים, של כל האחרים, מתרחשים הדברים, המתחוללים בחובי? – שאם כן הרי עשויים כל הנבראים להתמוטט והכל סופו להחרב. תאמר שהתחושות הללו לא הושגו כל עיקר במוחו של שום בר־נש… נמצא כי… תמוה… מאד… ולא מובן… ורק מוחי בלבד נפגע?! או שמא לא? רבים השיגו זאת… רבים… ומדוע אף חד איש לא התוודה על כך? האין זה מתוך שיש השגות, הנתונות רק למחשבה כסודות בלבד? משמע שיש שני מיני קיום: ממשיי ושואי; ודאיי ושמאיי; פומביי וטמירוני; ישי בפועל וכוחיי בלבד; גשמיי ורוחניי; ימיני־ושמאליי ותיכוניי.

האין לאמתו של דבר הכל יישיי ואף יליד ההשערה? האין הכל בגדר האיפשור ואף אי־האפשרי?

לאמתו של דבר… לאמתו של…

מה מוזר צירוף־מלים זה! לאמתו ושל ודבר! מה זו אמת? ודבר מהו? ומה פשר השל שבאמצע, המתווך בין שתי המלים ובונה אותן יחדיו? שמע מינה כי גם בשטח המלולי יש צד שלישי, המחבר את השנים לאחדים והשילוש צפון תמיד ובכל!!!

… ואף על פי כן כל דבר ישנו רק בעצמו בלבד ובשום פנים אינו בנמצא אף כדי משהו בזולת. גם מציאות האדם מורגשת בפועל הודאיי רק לעצמותו ואף לא בקורטוב בן קורטוב היא נותנת את אותותיה בזולת.

… מלבד המאומה האפסונית המחברת את הנפרדות, המדבקת את הפרודות, המהווה את הגרגרים לרגב, היוצקת את האורים הזעירוניים בדמות קרנים.

… אור, אור, אור. הוא ישון היחידון; הוא הדם המפכה בכל.

האור הוא הדם.

האור.

… והילכך קומה לאדם, המיתמרת אל על, אל מקור האור.

… ומשתקפני הערגון לאור הזורח צמאי לאורים הגדולים: לביהוק הרברבן; שערותי שתו אור; רגלי צעדו עלי אור; אצבעותי נשקו אור.

נשאתי את עיני ואראה: כל הבריאה זבת אור. ונפש בנפש תנשק אור. וכל הנראים מתחברים יחדיו באור, ורק במחשכיה ההיא, במחבואה הלזו, אין כל קוי־חבור. ואין־חבור.

וכל נפש לבדה תשכון.


מתוך החשכה צעקתי לאור; במו ידי גששתי את הגופיפים האדמדמים, רסיסי החיות, המרצדים בכל. נשמתי, המרפרפת בכאבון, כמהה אל הנֶשֶם הגדול והרברבן.


הסכין! – קוללה אלי האחת מאישיותי הנחבאות – עשויה לשחוט את האור ולכבות את הדם.

סכין – ענתה ואמרה אישיות שניה בי – אסור! אסור! אסור ואסור! את הסכין תחביא במטמוניה. תחביא.

סכין בחשכה מסוכן – שחרתני בינה השלישונית בי – סכין בחדר הישן מאד מסוכן. סכין יכול שיהא שוחט.

אדם יכול לשחוט.


– יקירי, ובמה אתה מהרהר בהגות כה עמוקה? – שאלתני רעיתי בחן תמים ושאנן.

לא זעפתי בשל השאלה אלא נעצתי ברעיתי את מבטי התמהוניים והתאמצתי במלוא מרצי לכלוא בחובי את המענה ההגיוניי בדבר המאומה האפסונית, המטרידה תמיד את הגיגי בי. מחמלתי על רעיתי נמנעתי מלקלוע בה את ההבלותה שמא אפצע את מוחה. ולפיכך חנקתי בי את סודי והעמדתי פני אדם, הצולל לתוך הגות ממשית מסוימה, אלא שהוא בוחר לעצמו לשון ערומים.

– במה אני מהרהר? וכי אני מהרהר בדבר? אני בלא־דבר מהרהר…

– ואתה משקר במו פיך! – כרזה אשתי, כמעט צווחה, בחמת חומה ובזעפה פרקה את כפיה.

– אף בלא־דבר איני מהרהר – התרסתי נגדה בעקשנות הנאשם הנתפס בקלקלתו, באותם הרגעים עצמם, שבהם העמקתי את רעיוני הסכינות המושחזה. בסכין הצללתי מחשבה; בארבע אותיות הסכין, החקוקות במוחי ובכל היש בי, הרוקדות לעיני בחלל כאותיות־אש.

במוח כל אדם חקוקה אחת מלה, שמו המפורש, ממנו הוא שואב את חיותו ואת מיתתו; היא האותיום בטבעת נשמתו; היא סוד הנפשון שלו. היא מזלו. ואני במזל הסכינות נהייתי; מחודה נתהוותי; בכל החלל האויריי רצדו ארבע אותיותיה; באמצעות הקרנים האוריים־הדמיים נסתננה אל תוך עורקי. כל והכל נתברק בלהב הסכין, הממש הודאי האחד לי. המציאות האחת הגלויה והחדה; פרועת־היעוד; האוריית; הנאירה; משחזת ליישות.

בקת הסכין ובלהבו סמלתי את זוג הגבר והאשה, המאפסים את ההויה בלידה. בזאת ובזאת הגיתי בנוכחות רעיתי ברגעים ההם, שהבעתי לה בפי את השקרון השקרוניי במאד.


… בנתי באשתי וראיתיה שחוחה למולי, מטרירה תהיה, כולה בדהות, מוכה ומבולקה בכסופין לביהוק וכאם רחמניה בפללה לילדה, התקוף עוית, הושיטה לי מטעמה חיונית בקצה חיוכה הרחמני. חמלתי גם כן על רעיתי. חמלתי על זו האשה, אשר עד עולם לא תדע סודי בי, כי נתפסתי כולי אל תוך הלא־כלומי; חמלתי על האשה הנשואה לגבר סרקוני, שהפר את הברית עם הקיום ובהתכחשו אל הצאצאיות העתידה השמיד את הזרע ונכרת מתוך השלשלת; חמלתי על האשה, המגלגלת עמי שיג באין היא חושדת בי שהנני ישן בהקיץ ונפשי בי תהלך בנים־נים; חמלתי עליה ולפיכך הגסתי את קולי והלבשתי את פרצופי בכובד כל הישות בי וגערתי בה:

– וכי את, רעיתי, אינך הורה בחובך מחשבות נסתרות? אדרבא, זרעי גם את אור על שפוני טמוני רעיונותיך… לא, לא זאת אבקש. ואף לא אעיז לבקש זאת, יען גבר אני… הנני הוד רוממות הגבר… ואנו הגברים לא ניטפש עד כדי לדרוש מהאשה את מחשבתה בה. אנו הגברים איננו תובעים בעלות על המחשבת באשה. אנו משלחים לחרות את האשה, אם גם במחבאה שלה תמעל את המעל… הגבר הנבון לעולם לא ישפיל את נפשו עד הבלשות ולא יתבע לעצמו זכות על מחוז השתיקות באשה. רק אתן הנשים מתנקשות באישיות הגבר, הוא סודו בו. אתן שואפות אל האי־נתפס וחרש תרגלנה אותנו ואף את רעותיכן תקראינה לעזרה לשסותן בנו על מנת לרגל את מצפונותינו. הה, נשים, בנות בליעל אתן! לזות נשמה היא תשוקתכן לחדור לשפוני טמוני הגבר. מפאת שכלכן הקצר תרהבנה לשים חוח באף הגבר… לצוד מתוך מצולותיו גם את הרעיון בו… הלא הרעיון כצפור רק למרחקים יחוג את מחוגיו… וישט הלאה מהקרוב בבשר ובשאר־בשר. הרעיון הוא ישיי רק בחרות המוחלטה; הוא גופו הנהו שטר־חירותו של האדם. ואילו אתן הנשים הנכן שונאות את החורין, רק בתוך העבדות תשתגשגנה. אתן החורשות תמיד רעות על בעליכן. וכי אי את אלמנה בדמיונך?

ככה נשתאגתי במרי רוחי ובפרצי את גדר שתיקתי נדמיתי לאסיר כבול שמיגר את רתוקותיו והנה רץ אורח בלי הרף. ומגודל החלחלה בי לא עצרתי אונים להשליח בה מדי דברי את מבטי. ורק מקץ רגעים, רבים או מעטים, בנתי וראיתי, כי רעיתי צפתה אותי; היא הצפייתני והסקירתני; במפולש הציצה בי ולתוך תיכוניותי צללה. עד שכינסה לתוך תוכה את מבטיה המשולחים ורכזה את הצצתה ביישות אלמונית. הצצתה העוורת נהרה באי־נועזות נאשמה כמבטה של נערה מעוברת, כזורמת מתוך איזו מחבואה. משכבר הבחנתי בה את ההצצה הלזו, ואולם הפעם היא נתפרחה כגון עין שלישית. כל מן בה הציץ בי. מצעדיה הכבדים, העויותיה המרושלות, קולה החמים, בגרותה המפתיעה – הכל בה נתעין בי והיה עוין אותי. ישוער כי האיבה היתה כבר הפתיל האחד, שחבר את ישויותינו הנפרדות. בהזות כבדה נהגה באלה הרגעים את המית חיתה ואישוניה למולי התפללו כמתחננות אלי להצעידה הלאה מהשרטון הקיומיי, שישותה נתקעה בו. היא נשמה בכבדות וקוללה באין־חשק. רק בחברת רעותה השחומה היתה מחיה אותה מחדש הצהלה הקיומית וקולה נתפעם ומבטה הצמא שתה מרחבים.

בנתי: מאד דבקה נפש אשתי ברעותה ואותה תאהב על פני. הפליליה הזאת המדירה בי בעוז משנה את תבערת האיבה כלפי השחומה ההיא, שנצמדה בכל שחוריותה האדמוניה אל אשתי הטריה והמהוזה. הלא כעלוקה תמצוץ השחורה את הלובן מרעותה הבהירה.


 

13.    🔗

בפעם הראשונה פרצי אשתי בבכי בנוכחותי: ללא סבה לכאורה; ללא סבה מוחשית לעין. סמוך לה ומרוחק ממנה עמדתי לא־תוהה, כמדומה: רק סוקר, כצופה במחזה. אף רוחי התנחתה בקרבי, אם גם את פני עננתי מהכרח נמוסי.

אוהב אני מראה הדמעה, המתגלגלת בהיותה הבדולחית מעל ריסי העינים על גבי המשטח הפרצופי. אוהב אני את המעדנה הזאת בשל קָטנה וזַכותה. הנני אוהב את מיץ הישות האנושית, המתרוסס מעין אלי עין, כמשכיה המפכה ממטמוניה ונגלית במציאותה הנסית, כאילו הצחיחיה עצמה נתבקעה ונתמעינה. וכל אימת שהנני מסתכל בה ובחבלי לידתה הנני נרגש מהתשאולת הזאת: הדמעה מחצבתה איה? מניין לה זו הנביעה? הישות האלגבישית הקטנטונת כיצד תיגנז בישות האנושית הגדולה בסוג הרדימה? ומה הוא הכוח המעוררה להתגלות? הלא יהלומה זו הנה חויה לחה, מציאות גשמית, המתיישת באין הטמיר בקרבנו, עצורה במאדנו בקיום טלילי, זכזכי, כממשות רוחנית, העלולה תמיד כמעט־קט להתחולל. וכי אין גם היא רסיסה גופנית, או שהיא נוטפת מאיזה מקור כמוס בנו, אל־גופניי, אבל חיותי, גויתיי־נשמתיי?!. והלא בבשרה הרוחני או ברוחניותה הבשרית של האשה מצויה הדמיעה ביתר שפע מבבשר הגבר.

האם לא בשל הדמיעה הננו אוהבים את האשה?

ככה וככה רגשו בי עשתונותי למראה בכינותה של אשתי, משהופיעה אלי לפתע בצורה אנושית מחודשה, לא־מוכרה לי משכבר ועוררה את השתאותי בשל הכנות המטוהרה והמזוקקה שבאגליה הנגרים. האם היו אלו דמעות הקרבן או יללות התנין? – הנתכוונה האשה לכבס במימיה זו איזה כתם או שהתנקשה לכבות בה את אישון חיי? – איני יודע. לא ידעתי. במרוצת רגים מעטים שהינו יחדיו בעמידת־נוכח, איש מול רעותו, כל משנינו נקי לעצמו, כנה וסובל. עד כי צעקה האשה:

– אהובי, נוליד נא את הילד!

היא בטאה זאת בפשטות שחצנית, בתבענות רשעית ושרירית של לב צחיח, שרק הנשיות העדינה מסוגלה לה, כתביעה למשפט.

“הלא גבר לא יביע זאת” הרהרתי בצינעה בוודאות נחרצה.

י־ל־ד! – התיפחה נואשות, כמתחננת על נפשה מאת צר ומשטין. – אוי לי מחיי העקרים; מנזירותי המשגעת; מלבדיותי המרוקנת; מאין יש לי אף מאומה. הלא גם אתה אינך שוב שלי! – והיא האדימה עלי את עיניה הדמיות, הרושפות אש המשטמה.

– א־בו, יל־ד! – קוננה בתחנוניות כמשרתת גרושה או עניה זרה, פושטת יד.

– ילד! – נאקה בבהמיות ועיניה הקמות הזריקו מקרבן את כל עוצם משטימתה הקדמאית, שנצטפפה בגנזי הנשיות מדורות לגבי הגבר הרשע.

מקץ רגעים זנקה מפיה כקלוח־דם מהגרון ההתיפחות הגדולה, הממושכת, נעדרת־הניב ורבתי הצלילים. אלף אלפי רוחות יבבו מהבכי האלם הלזה, שהיא המטירתו לתוך פנימיותה, ללא צפיה לישע. עד שדקרתי בעיני את האופל הליליי – הבכי אוהב תמיד להיות זורם בחיק הליליות ואף אשתי שלחה את דמעותיה על ערש שנתה – ובפי שסעתי את הפחידה הלילית בקול צוהר בצהרים:

– ילד! איזה דבור פראי נתמלט מפיך! האנו נוליד את הילד? הכמוני יוליד? כיצד אוכל להוליד את הילד? לתוך מעמקיה של המאומה האפסונית נחבאתי וכיצד אעלה משם לברוא את הבריה? האעצור כוח לראות בהתחולל הדבר, אשר בצאתו אל הפועל שוב לא יבצר ממנו אי־היות? החיים כבר באו בי אל קצם ולא לי לשפוך לא־יש ממני אל תוך זה העתיד לבוא! אהה, רעיתי – קוללתי במלוא אוני – האיש אשר כבר הפליג לנקודת־הקץ, מעבר לאנושי, כיצד יקום ויעשה אדם? לא צלם לי וצורה. אני, החולם את הישות החדלונית, את הדָמיות הרוחנית, אני, הנוהר אל הפתאומיה הסרקית, כיצד אעמיס על אישיותי המפוררת ממשות חדשה לדורות?

ככה וככה דברתי במאפלית הלילה לאזני האשה הנאנקה לזרע. לא בפשטנות הבטוי הטרי והעממי אלא בצחות השיר והמליצה העטפתי את מערומי הלילה. נשגבות נאמתי כבמעמד קהל רב ועדה. “יפי הנפש לא ינוה, רעיתי, בעמוניות הגסה; ולא במיץ הדג המלוח תטבול האמת את פתה. חן הנשמה לא יצא חשוף־שת לחוצות. כוסף הגבר גם לדבור הנמלץ, השופע חינגה מלולית, הנשרף בתבערת הצבעים, המתובל בכל חמודות הפיוט וסממני האמנות. יש תאוה מינית גם בתפאורה הפיוטית והחזון לנשמה כלחם לגויה. יצרים באדם משתוקקים אל רון המלאכים. אויה, רעיתי, כאש יבער בי חשקי לאלהים. האם אין גם ילדי הרוח זרעינו בחובנו? נפשות גאות לא תלדנה את הילד!” – וכגבורי המחזות מימי הבינים, החוצבים להבות המליצה עם שהם נועצים לתוך חזם את להב החרב, כן רוממתי ושגבתי אמרי שפר באופל הלילה לאזני האשה הגועה בבכיה לפריון.

– הרף, להגן נבזה! – השתערה עלי האשה בקולה – תמיד להגת בלהגיך את חיינו. את הכל כבר לשת, דשת, הרפשת והובשת. הה, מוקין! משכבר געלתיך. אכן, דבורך הנבוב ומליצות־הבדים שלך רק כסות־עינים הם לך… יען כי… אם לדבר את האמת… את האמת כולה… כולה… את הפשוט אינך יכול… לא יכלת… אינך יכלן… הנה האמת… הנה כל כל האמת… לא עצרת כוח להוליד… לא הוכשרת… עקר אתה… בכל… בכל… ואפסוני… הנה מחשבתי עליך תמיד…

– ת־מ־י־ד? –

– כן. ת־מ־י־ד – ת־ מ־י־ד!.

מבטה הבהמיי, הנכרי, השוטם, שנתרקע על גבי זהרורי השחר המפצע, הקפיצני והסיעני מעל השטח המטתיי. ואולם ראשי לא נסתחרר ורגלי לא מעדו.

הקרבתי את מערומי כפותי אל הרצפה התתאית אגב עמידה יציבית, כעברין עז־רוח, המקשיב בשקט לפסק־דינו. מאומה לא כאבתי ולא תחבלתי דבר. עוד מעט והתשמוחת צצה בי במטמוניה. נהרה הזהירתני. אילת השחר לאנושי לבלבה אי־משם. עלצתי יען מאומה לא התחולל בבריאה ולא נתהווה מאומה. בנחת־רוח הצצתי מבעד לדלתיה הקטנטונת, שנפתחה לי בלב האשה, רעיתי, זוגתי בעולם, בת־לויתי משחר חיי. ובצעדי עמה לבטח על מרבדי הכלולות הגתה אותי כלהגן רפשוני נבובוני וסריסוני. עקר בכל… בכל! – כזו היא דמותי, המעוצבה ביד האשה, שעמדה וישבה ושכבה תמיד לימיני; שנתחופפה יחדיו עמי ונתטבעה בטבעתי; שעוד מעט קט והייתי מקים לה מתוך הנשיה הישימונית נפש אחת מזרעי!! – כזה נגלתי לבת־זוגי בחיים! – כזהו. הרי זה גלוי… גלוי!!

ומה פשר הצחקה הגדולה, שנתחלחלה לפתע בכל ישותי, בהגותי בגלוי זה? – מדוע הצטחקתי כל־כולי והתרעמתי והתברקתי מכל אפסי בצחקון הרברבן?. האם לא על שום שגלוי וידוע לי, שאת העקרות לא בדתה אשתי היפה והבהירה מלבה אלא היא נתלחשה לה מפי רעותה קוסמתה, שנצמדה אל רעיתי כאזוב בשחוריותה השורפת? או שמא גם אשתי היא לבנה רק למראית עין, ואולם שחורה היא במחבואי הפרטיות שלה? –

הנה ספקון!

מאד הצטחקתי יען צהלתי בשל הסודון הקטיקוני, שחטפתי לפתע מפי אשתי. ובכן – רזתי לנפשי – כבר התחולל מה שעשוי היה להתחולל ואף לזולתיותי נתגלתה אפסותי. ויתכן כי מקץ קורטוב זעירוניי אחד ואתגלה להכל במלוא פרצופי האפסיי, הפיח־פיחיי…

ומשצהלתי השתפכה בי ומסביבי נהרה המפצעת מבין קרני הבקר העולה. הבקר עלה והתנפח, התכרס והלבין מאד. הייתי כולי לבן. אף אישוני אשתי היו לבנות, כל השחרחורת גזה. ואף האודם נמוג. הצעקה חנקתני:

– ולאן אזל הדם האדמומי מאד היום? מי הקיז דם מאור? ולמה השחיר הלובן ונצמד אל חטמי? ומדוע נשכוני שתי עיניה של אשתי? העינים המתגלגלות כבצים… מתגלגלות.

חייכתי בבת־צחוק ביצית, שזלגה מתוך עיני בלי הפוגה כדמיעה.

– הוי מה לך? מה פשר החיוך הלזה? – נשתאגה אשתי, נשתצפה ונתקצפה והיתה אימתנית מאד.

היא לא הפיקה יותר מפיה כל הגה, ואולם הלא־אמור בפיה ניגר מבין חגוי פרצופה ומתוך האישיוניות השחורה בעיניה. כל ניע בה הממני. בעתה, מהולה בזיע חמלה, נטפה מפניה אל תוך הליליות היומית וקרעה את הלוט מעל הגותה הטמירה. “כבמוכה־שגעון תציץ בי. פחדים אעורר בה!” – התפרח בי הרהור כזבוב. ראיתי בעליל כיצד היא ניסוגה מפני בחלחלה ומגנבת את צעדיה אחורנית, בהתאמצה לרסנני בחוכתה הגחכנית כמי שבולם חיה במבטו. חשתי: אורי האנושי מתקטן וכל הלובן משחיר והחוכה מפיקה חמלה אכזרית. משום כך – התברקה בי מחשבה – נתקשרה רעיתי בברית האהבים עם רעותה השחורה – בברית השתים השפויות, העומדות במערכה נגד האחד המפוקפק… הצועד תמיד כדי חוט השערה מתהום הטירוף… הנה סוד הידידות בין הנשים השתים וזהו פשרה של הלחישה הסודיית, המנסרת תמיד ביניהן. הרגע נתחוור לי הכל וכבר לא היתה כל תעלומה בי. והואיל וכך – נתרשפה בי מיד החלטה – אתאמץ לעמוד הכן מול הנשים השתים ולהוליכן גם להבא שולל ותהיינה סבורות בקוצר שכלן, שכבר לכדוני בפח והוקיעו מתוכי את כל סודי בי. מכאן ולהבא אשמור בכל החומר על דרך ההגיון. שכליי שקט בחצוניותי ובפנימיותי; בפנימיותי ובחצוניותי. ועוד פעם אחת חזרתי בסתר על שתי המלים האחרונות. גמרתי אומר: להיות אדם כגון כל האדמים; להביע את שיחי בנחת ובשקטון. “אף פנים אצהיל ואפריח לי חוכה ואצעד כמו איתן; אשטח על גבי המאומה האפסונית שלי את מסוה השכל הישר; את אניי החולה אחביא עמוק בחובי ואופיע רק כפלוני פלמוני האלמוני”.

המאורע שהתחולל פעם בהתפרצותו הגעשנית היה מנסר גם לאחר כך ביום־יומיותו הקהה. בקול שעממוני ודהה, ספוג פשטות מהממת, הזריקה אשתי לתוכי את רעיון־האימים, שהכל הוא גופיי בלבד, שהבליה מכלה כל ישות, שאינה טווה מתוך עצמותה את המשכה. צורת הרעיון כשלעצמה כבר דיה היתה למוטטני. את הארג הגופיי – המאומה האפסונית – בקשה האשה להעמיס עלי כעיקרון־קיום יחידי ולעשותו נקודת־אחיזה של אניי. מוחי נזדעזע והאפיל. חשתי שליליות עמוקה משתערת עלי. ואולם נבצר ממני להתגונן מפניה כשם שקצרה יד האדם, השוקע לתוך המצולה, להעמיד סכר מול השטפון להצלת פרטיותו, אם גם יקיף בניע מוחי אחרון את אין־סוף החיים הגדולים, הכולל בחובו את כל הקיומים הפרטיים ואפילו המתים. בכל כוחותי התאמצתי להתקומם נגד המתנקשת לקפח את חיתי. רק באזני קשבתי את קוליותה, המפללת אלי לבואו של הנולד, הפועה אליה ממצולות אין־קיום.

“אויה, הוא פועה אלי, יקירי, הלא־נולד יקרא אלי תמיד ממעמקי חדלונו. וכי אין אתה מאזין לבכיו? בעלי האהוב, אבא יקר שלי, הב לי את הילד שינוק את שדי ואת לשדי בי ימצוץ! הלא גם הוא רוצה להולד. הוא רוצה מאד!” ככה קוננה האשה, החולמת הזות בהקיץ והתחננה אלי על נפשו של ה“הוא” שכבר היה קיים באי־הולדו כמציאות ממשית.

– יקירי, תנהו נא לי; הוציאונו מאפלו לחזות באור החיים; הזריעהו נא בי! – הגניחתני בהעדר־בושת ובוללה יחדיו לשונות התחינה, התביעה והאיָמה מתוך מין הגיון נשיי משונה, שאינו חת מפני כל פירכה – ולמה הנך מציץ בי בהצצה מאפסת כזאת… כאילו הנך מוצץ מתוכי את חיתי?… האין זה לפי שכבר נתלשת מהדבר הפשוט והממשי, מהישי ללא פקפוק והנך משתוקק אל הלא־ישי בלבד או אל הישי בחביה הנעלמה… שם… שם… בטמירוניה הרחוקה?… – דברה האשה, בשלחה בי את מבטיה הבלשיים, כמקרינה אותי על מנת לשקף את כל קרבי – בעלי, דרכיך מאד נלוזו – סיימה את קטרוגה הפייסני בקול רחום וחנון – חולי הוא זה בך… אשר רק הנולד בממש… פעוטנו היקיר, עלול לרפאו ולהשיבך, תועה מסכן שלי, אל הישות החיה… להאחז בה פה… למטה… על האדמות…

ככה שכלה האשה את לשונה להשליח בי אמרי כעס ותבונה, חדודין ופיוסין, לטיפין ועקיצין כאחד. עד שלבסוף חרצה את תביעתה בכל החומר:

– שאל נא, יקיר שלי, בעצת הרופא… שאל נא, המסר נא לבדיקתו. שמא מיחוש גבריי הוא בך… והלא חובתך היא נגדי… וכי לא חובת כבוד היא לגבר לקיים את משאלת האשה? וכל קני המשטמה הנשיית הוצתו בעיניה.

המהלומה בלתי הצפויה עודדתני. והילכך נעניתי לה בדעה צלולה של נבון, החוקר בשכל ובשים לב את הענין הנידון.

– שאלה זו ברופאים מה מגמתה?

– מגמתה לקרוע את הלוט ולהחוויר את הדברים ביני ובינך משרשם… ואף אותך יחוויר… אם עדיין נשתמר בך החיוני… ובן־חיים אתה… אם מוכשר אתה לראות חיים עם אשה… בחיים הזוגיים… ולספק את ראש משאלותיה… הן לא יתכן לשגל את האשה… ומחובתו של העקר…

קול רעותה כבר נסר במפורש בקול אשתי; קול שחרחרון, כבד ודביק, נצחני וחגיג, המצליף על הזולת בתקפנותו ונוסך לתוך הישות הנגדית עסיס כוחיי מחיה. – אם כך שנינו נשאול ברופא… שנינו… אני ואת… אני ואת… שנינו זקוקים לבדיקה רפואית… השומעת את? – צווחתי גם כן בתקפנות, מאושש בשל מרץ פתאומיי, שנתערה לתוכי ממעמקי הקול השחור.

– הכזו היא תביעתך החצפנית? עקר סריסי; להגן אפסוני; הבלן נבוב!!

ובזנקה לקראתי בנחשיותה המפעפעת נתעוות פיה בשטנה הקדמונית ומבטיה סכינוני. פניה השחירו ולבשו את דיוקנה של רעותה השחומה. – א־פ־סו־ני! – גערה בי.


 

14.    🔗

היא טופפה ברגליה, צלצלה בידיה, התליעה את מבטיה ולא הציצה בי. ולפיכך לא הצליחה, כמדומה, לראות את סערת החדוה שתקפתני למשמע גערתה. מאד שמחתי להווכח, שאפסותי כבר נתמחשה גם לרעיתי. “יתכן, משום כן, שלאמתו של דבר כבר מתי ומציאותי היא להד”מית! – צהל בי קול.

הרגשת הטוביות, נחת־רוחי מאישיותי, שאי־ישותה כבר נתפרסמה גם לזולתי, הנעימו לי מאד בימים האלה את הנשימה וביססו את ישותי הרופפת בקיום הלזה. אין טוב לאדם מלהיות בר־מימן חי רק למראית עין. אי־היותי הפריחה סביבי נֶשֶם חיוני מבחינה חדשה וסתומה, שטרם הצלחתי להגדירה. חייתי בזכרון עצמי. בזכרון כבר הלכתי לשעבר אחרי מטת עצמי. הייתי בן להורים, בעל לאשה, אב לנולדים. ולאחר שהשלמתי את יעודי על האדמות נסתלקתי. ואולם כעת הנני חי בבבואה, בפיטורין מכל חובה, בהעדר כל קשריות, במתק היחידיות. חשתי כי מצעדי נעשה קליל ונוחיי כמכונף; רפרפתי על פני העצמים ושטתי באוקינוס היבשתי כאדם דגיי. הייתי; חייתי; צהלהלתי את צחוקי וגלגלתיו בכדוריות למעלה, למטה ולרב־הצדדיות. וכבר לא בכינתי את נפשי. ומה תמהתי לראות, כי נחת־רוחי הסעירה את רעיתי ואף עוררה חשדנות רעה בה וברעותה. ביתר עקשות מלשעבר היו הנשים מחביאות את קולותיהן מפני כל אימת שהייתי מקריב אליהן את צחוקי. ומתוך התלחשות סודית היו סוקרות אותי בדאגה.

– שוב אתן מתלחשות בי… אתן בוודאי מרמזות כלפי… המיחוש בי… וכי לא כך? – בטאתי בהתעזות מפתיעה את עצמי.

– כך ולא כך – ענתה אשתי בהשתמטות גלויה וזלזלנית.

– כך ולא כך?… מה משמע?. ואני תובע ממך הפעם ברורות ומפורשות… אני תובע –טענתי בתחנונים תבעניים ומתקיפים – וכלפי איזה מיחוש אתן מתכוונות בלחשנותכן?.. כלפי זה המוחיי או… מיחוש העקרות? – דברי נא מפורש. אני דורש זאת בכל תוקף…

היא נבעתה בשל קולי המתקיף וכולה־כולה ניסוגה מפני כמפני שד זד ואשמדאי.

– הנני נכונה לאמר לך זאת – נזדרזה להטיח לי בפני ולהרביץ בי את המהלומה הקשה ביותר, בהתגוננה ממני בשתי כפיה – אין אנו מתכוונות… כלפי שום דבר אלא כלפי… מצב־רוח מוזר, התוקף אותך לפעמים… ביחוד בימים האחרונים… הנני מתקשה להביע זאת.

– דברי, שקרנית! – דפקתיה בפטיש קולי, כולי מצווה ומאויים. ועיני ראו כיצד ידי שרטטו באויר צורת סכין כנכונות לקלוף בו את הכזבון מעל שפתיה. – דברי! אני מצוה! –

החוכה הגכחנית התרפסה על שפתי אשתי ועיניה הנפחדות החניפוני.

– אנו מתלחשות לפעמים בהמיחוש ההוא… המקנן, כנראה, אצלך… פה… – והיא הורתה באצבעה על מצחי – סבורות אנחנו, כי שם… אצלך… לא הכל כשורה… יתכן, כי נקודה זעירונית אחת לקתה שם במשהו…

– ככה!? – פרצה מפי צווחת־צהלה שלא הצלחתי לכלאה בקרבי. ובו ברגע נצנץ לעיני חוורונה של אשתי המאדים והולך. ידעתי, כי צהלתי היתה חוצפנית וקנטרנית מאד. אבל נבצר ממני לכלאה. היא שגשגה ופרצה כדרדר. היא נקרה את עיני אשתי והצריבה את לבה. ומתוכי היא שפעה בלי הרף. עכשיו כבר השכלתי להציל מפי האנשים השתים את סודן: משוגע הייתי בעיניהן. שתי הנשים רצחו משכבר את שכלי הישר והוציאו לי מוניטין של חסר־דעה. ובכן, הייתי משכבר רצוח בידי שתי הנשים… משכבר. והנני מת! – גאתה בי צהלתי – והן רוצחתי… “עכשיו אמגר במו ידי את האזיקים, ששתי הנשים שמו עלי ואשתחרר כליל משררותן!” כזה היה ההגיון המשונה, שהשתרר ברגעים האלה על שכליותי הצולעת. “טוב להיות משוגע, כי רק חסר־הדעה הוא בן־החורין הגמור”. “וכי אין כל המטורפים מתנהגים בכונה תחילה בשגעון על מנת לקבל בזכותו שטר־שחרור מהסבל האנושי? השגעון אינו אלא ערמה קטנה לקרוא על ידו דרור להאני החבוש בסוהר!” “ואף אשתי תתרצה עכשיו לקבל גט־פטורין מבעלה המטורף!” – זחלה מחשבת־סתרים בפינה טמירונית בי והגבירה את צהלתי. ואולם אשתי המחווירה דמתה לאיש, המתאמץ להחזיק מעמד גם אם אין רוחו בו נכונה. מקץ רגעים ליליים מעטים נתנדנדה גויתה ונתרשרשה כישות סרקית והטפיחה על גבי המטה הלילית.


על קורי־ישות דקים־רכרכים רכבתי דרך אופל הלילה אל אשתי; צוארי המתנדנד היה פשוט נגדה ואישוני עיני טפטפו כפתותי שלג שחור. באמרי פי פצעתי את דמי הלילה:

– אויה לי, רעיתי, שרצחתי בי ומסביבי את החיים; הכל כבר שחטתי, סחטתי, הסרקתי ובעיני שרפתי. שחטיני נא אשתי; סממיני נא. לחשי לרעותך השחורה ותגיש אל פי את כף הרעל. זוגתי בזו ההויה ובכל ההויות, רק את הנך יונה תמה, ואולם ההיא חכמה מאד לרקח את המרקחה… השקטי נא, רעיתי, רק בך בחרתי; אותך ארשתי לכל הנצחים ואחרת אשה לא היתה לי בזה ולא תהיה לי בבא. אויה, אהובתי, גרשיני נא מעל פניך, כי הנני רוצח היקום. שמיני נא כאין, אשתי היפה והבהירה. אני האפסוני את חייך קפחתי, את יפיך התם הסאבתי, הזהמתי.

היא השליגה את מצחי בקור אצבעותיה היומיות. הסקירתני באמהות דאוגה והזמירתני בקולה הבהיר:

– אהובי, הדלֶקת בראשך החמום והקור בלבך הדמום. אהה, הרגע נא; התעודד, יקיר. השען נא… הנה זה הוא חיקי. ושם במרומים אלהים, יש אלהים! הושט יד וגשש. והנה אני ישני, כן, חמודי? תמיד ובכל הזמנים אתהלך על ידך. וי כי ראשך בן־הכנף טס לו לתוך הסדק ונתקע שם בתוך הריקן ונסתחרר. דע נא, יחידי: בכל סדק וחגו שורה גם ישות. כל סרק אינו נמצא. אלהים כבר סגר את התהומות והכל הנהו שלם ומושלם… בחוברת האחת.

לא הטמנתי ראשי בחיקה, כי אם הטלתיו למעלה, על פני השטח. רעיתי כרכה את צוארי בזרועותיה, כרוצעת אותי ברצועות. ומששבה אלי הכוחיות לחשתי לה:

– ושוב לא תציצי בי כבבר־מינן? ואת ורעותך לא תטפלו עלי יותר עלילה, כי הנני… חסר כח…? לא?..

היא השמיחתני בניע־ראש רב־ההסכמה ובמבטה המייחל לסליחה. הטלילתני בהאגלים הריחניים שנזלו מעיניה על מוחי הכאוב כרסיסי־אהבה חמימים. אף אני השיבותי אל חיקה את רחשי אהבתי, שהיו שוקקים תמיד בזרימתי הסודית. בו בלילה נתבקעה מחדש הצחיחיה והמטירה את השמחות כגשם נדבות אל תוך הלוע של המאומה האפסונית.


שנינו! – סיסמה זו נשתגרה מאז בפי ובסוד שיחי עם עצמי ואף באזני אשתי בטאתיה לא פעם כתביעה נכלמה ואי־נועזה. משכבר הייתי בטוח במלוא הכרת צדקותי, כי גם אשתי חייבת לקבל על עצמה את עלבונה של הבדיקה הרפואית. “כי אם אמנם – הוכיחני הכח־השופט – הנני נגוע ללא פקפוק במיחוש המאומה האפסונית הרי יתכן אך על פי כן, שגם באשתי מקננת איזו מחלה, המונעת ממנה פרי בטן”. “וישוער גם כן, שכשם שאני מתאמץ להעלים מהזולת את נקודתי החולה כך גם אשתי מצניעה איזו חביה סודית נעלמה, שכן כל בר־נש גונז מטמוניה במסתריו!”. ככה דנתי בלחישה עם עצמי ואף עזתי לבטאה פעם בקול באזני רעיתי מתוך העמדת פנים כאיש הטוען מטעם הנולדה העתידה.

ומה מאד זעפה אשתי המשתאה וחרקה שניה ברוגש משנחרץ לה פסק הרופא, כי בה ולא בי טמון הגורם להמנעות הזרע.

בפשטות מעליבה, בהגיון יבשתי, בוודאון פתק־הגורל, בענינות אכזרית, דקלם הידעוני הרפואי את הפסק המחפיר ואף חקק על גבי הפתק בכתב לשון רומא את שם המחלה וסימניה. לכתחילה הטיחה האשה בלעגון דרדרני מנסר כמו פולים. לאחר כך נצטחקה בצחקון נבחני, עד שלטשה עינים קמות בדובר בה, נתקצפה ונתגפרתה:

– אדוני הרופא, מה הוא סח? הוי מה? – הו, ואבוי! הו, אבוי, וי, אי, אללי! אדוני הרופא, הלא יתכן כי השערה זו הבלותה היא… הבלותה בהחלט! – האמנם?. לא בבעלי אלא בי הגורם?! – ולא בעלי העקר? לא בעלי?, אלא אני?…

היא היתה מוכה תמהון עז, שהוא עצמו מהווה ממילא את הכפירה הגמורה באפשרותה של ההשערה המחפירה. ואולם כל אסון כולל בחובו גם כוח־הוכחה משכנע והגיון־ברזל חנוכי. במרוצת רגעים מעטים בגרה האשה להשלמה עם מציאותו של מוּם קוסמי, המכרסם את ישותה מהולדה. היא הגאיונית נשתפלה ומזגה לתוך קולה הזקוף את מיץ הכניעה. לא כגבר העוזז לעמוד גם יחידי בהויה, מול כל האיתנים, עקר ונאשם, אלא כאשה מרת־רוח החוננת ובדמיעה נשיית, בת־אל־בושה, פשטה את אישוניה בתחנונים:

– רחם נא עלי, אדוני הרופא, חמול נא. קח נא את גופי, בדקהו נא היטב; חתכהו; בתרהו; נתחהו נא, אדוני, בסכינך חתכהו… חתוך בו… חתוך… נתח אחרי נתח…וחפש בו ובחובו את הרפאות… אולי תעלה לי רפאות ותשיב לי את יעוד האשה… ותכשירני ללדת למען בעלי… האהוב… את ילדנו.

מבטיה נתרעבו בצמאון לדם, לזרע, ללידה, למגע תינוקי רך וחמים. ואולם עיניה אששו באש רעה, קדמאית. ומה דומם וצונן היה לעומתו מבטו האדיש של הרופא, שעמד כשליח אכזרי של הלהד"ם הגדול והנורא והטיף בדעה מתונה את פסק דינו הרצחני של המדע דיָן האמת:

– גברתי, גם הסכין לא יתקן. גם הסכין לא. יש חוקים לטבע נגדם גם המדע הנהו קצר־אונים. יש חוקים לטבע.

ונחת־רוחו של איש המדע השמינה והלכה. כסופגת חיות מחוקי הרשע.

תמוהים היו הדברים והיחסים, שהשתלשלו לאחר כך ביני ובין רעיתי. תמוהים במאד. מלכתחילה גלגלה אשתי עלי את כל כובד האסון, שהתחולל על ראשה והתאמצה לתלות בי את המתלאה, כדרך שקושרים סחבה מלעיגה בזנבו של כלב מזוהם. “אתה הגבר, ראש הצמד, החלוץ בבני הזוג, הבכור משני בני הברית, אתה קבעת את הגורל מראשית הימים. אתה הממונה בפקודת הטבע להוציא אל הפועל ובך טמון הגורם להעדר הפריון!” – הוכיחתני אשתי על פני בהגיונה הנשיי המוזר – "שאלמלא היית ביש־מזל כזה הרי היה הטבע (ואני צעקתי: אל תאמרי “טבע”, המונח המשומש בפי רעותך האפיקורסית, אלא אמרי: אלהים!), הרי היה הטבע – שנתה בעקשות מכעיסה – יוצר למענך בת־זוג נאותה לפריון… ואולם, אויה, אתה הסריס… מראש מקדם סרסת… אתה נעדר־החיוני… התלוש בכל… נזיר הממש… שוחט החיים ושוכן בסדקים… איש הסרק הנך… ומקדמות הימים יצרתני בדמיונך הנעוה אשה עקרה… זר ורשע! רוצחי הנאלח! בך ובשלך שורש הרע… ודע לך, ששוב לא אאריך ימים רבים פה… לא אחיה עוד… – נתקפצה בהגיונה הנשיי למסקנה בלתי צפויה כל עיקר וגעתה בבכי כל תינוקותיה אי־הנולדים. ואולם תמוה מזה הוא הדבר, שלאחר כך דבקה בי אשתי בדביקות אהבה מוגברה, הה, פלא! כצלקת אתה בוער בקרבי… בכל ומכל תהממני, היתכן – צעקתי לנפשי – כי שני הנשואים יקרבו זה אל זה גם לאחר שכבר השליכו איש ברעהו את כל השקוצים? היתכן כי הגויות תחבקנה זו עת זו גם לאחר שהוטלה הזוהמה בנשמות?. היתכן כי לאחר דראון הנשמות תתחברנה הגויות מחדש?. וכיצד להשיג בשכל את המפלאה הזאת? האין מזה ראיה מוכחת, שפטרית האהבה המינית עשויה לצמוח וללבלב דווקא בתוך הבצה, בה רוחשים יתושי הגדופים והחרפות? נמצא כי האהבה הנה פרח הצרעת והרפש הוא קנה!

בחרדת משנה דבקה בי רעיתי מעכשיו ובאהבה בת־אל־שובע התרפקה עלי. היא כבר לא החביאה ממני, כמו לשעבר, את אותות אהבתה, המעולפים ברמזי־חן, אלא הביעה אותם במפורש ובפומביות (כדרך שמשלחים בחוצות אהבים לכלב חביב). ואף על פי שלא ניתקה את יחסי־הרעות בינה ובין ההיא לא נהגה מכל מקום ברמה את הידידות המחפירה. בהתרפסות ניכרה רכזה בי עכשיו את מבטה, את מבטה כולו, את כל הרוך והזוך בבת־צחוקה, את כל הרחש הגויתי שלה, שנשתגשג בדשנות חמימה ואמהית, אלא שהיה מכעיסני מאד מפאת סרקוניותו הגמורה. ההיא כבר לא היתה מצויה כמו לשעבר בביתנו (רק בערבים היתה מצטרפת גם כן אל חברתנו, שלא לבדד, כנראה, את אשתי בנוכחות המאומה האפסונית שלי. ואף עובדה זו היתה בוודאי פרי קנוניה חשאית בין שתי הנשים). ואולם לתמהוני הרב גברה והלכה קנאתנותה של אשתי ועוררה בינינו קטטות רבות וממושכות.

– הלא אתה מחבק את ברכיה שם… תחת השולחן… בשגגה, כמובן! – זרקה בי אשתי האשמה קנטרנית, שרשעותה השטנתית התאימה בד בבד עם הבלותתה המוחלטת.

– איזה חשד של הבל! – כרזתי בגודל תמהוני, המוכה גם כן תמהון והתחקתי בחשדנות מפורשת אחרי הארשת באישוניה (יען הטירוף חבוי תמיד באישונים) – האמנם גם אשתי אינה שפויה בדעתה? – שאלתי את עצמי בשמחה לאיד.

לא. זו היתה רק הברקה שגעונית, המתנוצצת, משמע, לרגע קט גם במחו של צלול־הדעה, על מנת שיהא גם הלה טועם טפה מהשקוי השגעוני (כל בעל חי צריך להשיג את כל ההשגות. כל חד לפום שעוריה דיליה!). ושמא עתידה ההברקה להוות ניחוש נבואי?! – נזרק למוחי הרהור, שהיה רודם, כנראה, משכבר במטמוני. ולפיכך הזריק מיד להופעתו אור בהירוני המחוויר עד האיום את כל שטח התודעה שלי וסביבות־הנוף שלו. כל המצולה בי נתרתחה.

נידמדם: הנה היא הבריה, המקננת בחובי. הנה היא: ההיא! השחומה הלזו! סמוך לגזעי נתבצרה; כפטריה תינוק מתוכי ותכרסם את חיתי. ההיא, הנוברת בשרשיותי, עתידה לטפס על שיא העצמון שלי ולמשול שם בכפתי.

בנתי: ההיא! ההיא בכל! בי ומבי – ההיא! בחלום הישיי ובהקיץ החלומיי – ההיא! על מפתן אישיותי רובצת ההיא. כישות תכלבתית היא מריחתני בנחיריה. משכבר בלשתני והזרימה אור רשעי על כל מצפוני. הלא ההיא, שגל דמיוני, שסתה בי את היצר החיוני ואיחתה את הקרעים בבריאה והשיבה הכל אל כנו בטבעיות והגיונות.

בנתי: לא אשתי הבהירה ישבה תוך החגוים אלא ההיא השחירה כל סדק וסכרה כל פרץ. ההיא הנה אשתי בכוח. רק לה יחם לבי ובסתר תחת מסוה הצוננוּת אשר למשטמה הגלויה.

בנתי: ההיא הנה הסדן עליו אפרזל את עצמותי ההתוכה ואחשל גם את אהבתי הוורודה לבהירה.

בנתי: הלא משכבר, מעוד־עודי, אהבתי בחלט ובממש את השחורה, המקיימת בנגודיותה ההחלטית את ישותה הבהירה של אשתי בפועל; המייצבת במצעדה העז והגבריי את קיומי הוודאיי; המלקחת בי, באש כפירותה באלהים, את המין וממליכתו לאדנות יחידה.

בנתי: מתמיד אהבתי את הטפוס הנשיי הזה; רק בו חשקתי; בו המוצק, מבַשר העתידה, הגבירה השרירה, לא־הבצקית, לא־הרכרוכית, הברזילה הבריונית, בת־המרדות, הנחשיה הסוררה, הבזה ללידה. הלא מתמיד נהרתי אל הנשיות הקוממה, העתידה ללדת לנו בבאים אחר מין: הוא האשתון.


 

15.    🔗

לעתים בערבים היינו – אני והשנואה – משלחים שעות שעממוניות כיונות אל קן הנצח בסירות־הפולמוס המהירות. מאד אהבתי את דו־הקרב השכליי עם ההיא בשל נושאים מפשטים כביכול. יש בווכוח העיוני משום משחזת לאישיות וחדות ההכרה של הגידול העצמיי. חריפי ההשגה סופגים גם מהרוחני טעימה בשרית ובתבאוקת המוחין הם חשים דרבוּן להתפתחות השרירים הנפשיים ולהתפשטות הישות מעבר לתחומי האישי. אף הנסירה ההגיונית תיזל כדם אדמומי. ואולם רק בעלי ההשגות האצילות והשנונות מוכשרים להשנין זה את זה עד כדי הזיבה הדמית.

אני וההיא דָמנו יחדיו בתחבורת הרוחניות. השנואה דרכה בעקבותי במצעדה בטוחה אל תוך המערות המטפיזיות האפלות. מהדי צעדינו התתאיים זעו־נעו אשיות והתחיל הפֶרר הרברבני, בו הכל נתמעך ונתרסק בשרברירי ברירי רירי רי. טובה הצעידה הלזו בלוית בת־זוג על פני ערבות־הבדים, הרצות אורח עד שערי הגיהנמון. ואולם מתוקה היא שבעתים בהתחוללה בין השנים בנוכחות זולתיים מוכים בסנורים: שתים נפשות תושטנה זו אל זו את ידיהן ותקלענה אשה את רעותה בכף הקלעון לעיני המסובים הצופות ואינם רואות כל מאומה.

לעיני האשה הבהירה התחולל מסע־הנדדון של אני וההיא על פני הרפשימון ורעיתי הלבנה לא ראתה כל מאומה.

לא הבחינה התמה גם בלכד מבטי אני וההיא למסע־אירוסין בארצות התהיון, בהיות ראשי מתנודד כשכור משכלה הייני של ההיא, המבוסס במינות ריחנית ומפולפל בתבלינים עגביים, כמפכה מהתזנונה הנעוצה בשורש ההויון. רעיתי היקרה והנאוה לא ראתה מאומה, כאילו שלט העקרון גם בשרשי המבטיות שלה. ואולם ההיא השכילה באופן פלאיי להשחיר את כל הזהרורת, המרצדת מעל לתהומיות בי ומסביבי, ואף כסתה במשאון את כל חביוני וטמירונַי והנדיפה בהחלט ובממש את המאומה האפסונית מחובי. מאומה לא נשאר בי ומסביבי מלבד הממש; הממשון הודאוני והסלעוני, המתסלע בכל האוקינוסים האפסוניים.

“אשתי המטפיזית” – בשם זה הכתרתי את השחורה בפי הדמוּם בשעות בהן הפלגנו אני וההיא במסע העגבים הרוחניים אל מרחקי ארצות אפסיאל ואת הבהירה הותרנו מאחורינו לשמור ביקום על הפכים הקטנים של קיומנו האנושי. פעמנו ושנינו ושלשנו את המהלכה החגיגה ההיא, שנתהוותה בפרהסיה חוצפנית תחת מסוה הרוחני הצדקני. בצדיה מתנו – אני וההיא – לחיים האלה על מנת לקשר אהבים מעבר להם ולהצטמד יחדיו בכלולות הכוללן.

הללי! ההיא היתה הנבונה, המשכילה בכל, המצליחה ליילד גם את תעלומתנו השתופית במאליפות אי־הילודים שלנו, השתופית במאליפות אי־הילודים שלנו, שהתנוצצו כאלגבישים זעירוניים במרחבי הישימון. לעיני רעיתי בנשואים טפחה ההיא באכזריות מדהימה, כמעט בתאות־נקמה, את התעלומה השתופית, החוסה בצל השנאה העמוקה. השנאה המעמיקה! – היא העמיקה לנו את היקום והפזה את היש ברבבי רבבות אורים ואורונים ושחטה למעננו את השטח המפחיד והקריבתנו זה לזה באין מפריד. וכי לא השנאה תגמא מרחקים ותקרע מסכות ותרסק את הגופיפון על מנת לרפד את כל השטח בנשמון?!

רק עכשיו בנתי פשר שנאתי, שהפעימתני לשעבר לגבי ההיא, שהתנקשה מראשית הכירותנו להצמידני בדבק הרוחני אל בשרותה הרשעונית. הה, עמלקית, אויבתי הקדמאית, הכרתיך משכבר! הלא גם את נוצרת בבריאה להשחית כל זכור! אפס שנאתה של ההיא לאשתי הבהירה, רעותה למראית כל העינים, היתה חזקה מאד. אף פרט זה נתבהר לי כל צרכו במרוצת הימים ההם. עוד מראשית היכרתנו השלושית התגוששו הנשים השתים ובטמירין שלי היו צרות זו לזו והודפות אשה את רעותה מפנים ומאחור. כל כוחיותי שטנה את פעלי ואף אשתי בכוח צררה את אשתי בפועל. אויה, עוד מעט־קט – נבא לי לבי – תפול בהירתי שדודה ורמוסה ללא פדות.

ככה נהרו חיינו החבֵריים במנהרת הזמן, המוגהה בכוכב השלשון. אנו נהרנו בשלשתנו מן הפועל אל הכוח, בזרימה הנגדית, המשייטת את כל הדברים בכיוון ההיפוך. אמנם, בשיגי הגלוי עוד בטאתי מונחים לפי הוראותיהם המוסכמות והגדרתי עצמים בתאריהם הנהוגים מהקדמוּת. ואולם לפני ולפנים בי כבר התחוללה התמורה: הישרה נתעקמה וההפוכה נתיישרה ואף המעמקה נתרדדה למשעי. את הראשים רגלתי ואת הרגלים ראשתי. תחת השרשים הכסוחים שתלתי צמרות. את האור חשכתי ואת המרום מטטתי. היה טוב בסחרחורת. שכור הייתי כאוהב אנוּש. ואף על פי כן עמדתי ברגלים נכונות בלמטה. אף מצחי היה קר וחלק. והכל היה מחובר זה לזה. ודבר לא התפורר. ושתי נשותי התנשקו בפיותיהן יחדיו ולאחדות. הבהירה היתה שקטונת מאד. מבטה היה רך וחמים. לחצתי את ידה החמה. שמחתי: היא חמה. והיא כולה חיה. היא היתה מאד חיה. שקטה, חמה וחיה.

אויה, למה היתה כה חמה וחיה? ולמה כה שקטה? וכי לא ניחש לה לבה את הרחש העתיד להתחולל?. שכבר משכבר התחולל בי ומסביבי? וכי לא ראתה בעיניה את היקוד הגיהנומי, השורף את לבי? אהה, למה הפרטי הוא כה אפלולי? למה נבצר ממנו לקולל גם את סודו בו דרך צנור־מודיעין, המחבר נפש אל נפש? למה תשטום נפש את נפש במשטמת עולמים?.


יש אשר יבטא האיש בפיו: “פלצות אחזתני” ואף עיניו תראינה בעליל את המוראים המתחוללים ובאים על ראשו, ואף על פי כן ישותו פנימה עודנה בשקטון. כדלקה שאחזה באגפים וטרם פרצה אל עמודי־התוך. מופלאונית היא השלוה, החופפת לעתים על המוראה הרבה כגון החדלונה, המחפה על ההוָה הגדולה. למראה האימים תקום דממה רבה באדם כבבית־עלמין. השלך הס. בחינת הרַגִישָה, התוקפת ודאי את הנידון למיתה בחד רגע. כבני־שחף המתשייטים בפאתי הימים, כן ישכון השקט על עברי פי התהום, ככה ישתלט השקטון גם בישות האיש, שכבר בא בסוד אין־מאומה.

וכי לא מעין זו היתה השקוטָה שחופפה בפרק־זמן זה על המערכה הביתית שלנו המוגהה עדיין בכוכב השילוש, אלא שקצה השחור נחרץ משכבר?

דווקא בפרק־זמן זה התחוללה התחיה הזוגית שלנו במלוא תפארתה החיה, אם גם עיני העלמונית כבר חזתה באיצטגנינותה את הפלצה. ראיתי חיים עם אשתי הבהירה, ואולם את העולם ראיתי בראיתי העצמית, יען הוצגתי לבדי בכל. הייתי לבדוני המשקיף מעל מצפה היחיד וסוקר בכיוון המהופך כמהפך פשטא. לחצתי ידים, אבל את הצורות ראיתי בראיה חדשה. את הגויות הקרנתי, את הקולות נשקתי. האוכלסיה נשקפה לי לעתים כחבור מלולי, יחידה קבוצית, שאישיה הבודדים מהווים משפטים ופסוקים מצורפים באמצעות פסקי־טעמים. בשוטטי ברחובות שמרתי כל הצורך על סימני־ההפסק, המפרידים ומחברים את היחידים השונים. לא כל זוגות גבר ואשה עשויים היו, לדעתי, לבוא בתחבורת המקף ועל יד רבים מהם הטלתי סימני השאלה. ראיתי בחוש, כי הענינים אינם הולכים עדיין למישרים ודברים רבים זקוקים להשלטת סדר חדש במערכותיהם. האין יש כי אתה נדרש להפריד בסכין דמיוני בין הזוגות, שזיווגם, כפי הנראה בעליל, אינו עולה יפה? האין יש כי הזיווג משתפר לפעמים כשאתה מטיל בצדו עוד אחד בזוג המשולש?


… שוב חברתי את הזו ואת ההיא בחוברת האחת. הלבנה והשחורה; האהובה והשנואה; רוחמה ולא־רוחמה; טהורה וטמאה. ומחדש צפה הבעיה הבוערת: מדוע השתים הן כאחת? מדוע השתים הן אחת? מדוע השתים הוות ואינן הוות בבת אחת?

כמו מיכה עניה, כתלמידה מוכה, כיונה בקן הנחשים, כן התהלכה עכשיו אשתי הבהירה, שקטה, מרוכזה באפסיותה המעליבה, מבוישה בטבעיות, עקרה. באהבה וברוך לטפה אותי אות ההיא ואת כל החי.

– ושמא היתה זו טעות? – לחשה לי פעם בהכרת אשמתה הגמורה.

– איזו טעות? –

– התחתנותנו.

ובישרות־לב מדהימה, ללא כוונת קנטור:

– דלותי, אחי, מהיות לך רעיה… לההיא זכות הבכורה.

כל בפסקה זו, גם הבטוי “אחי”, שהובע מפיה בפעם ראשונה, רטט קולה וההצצה הנעלבה של העקרה – הכל זעזעני עד יסוד אישיותי המבולקה. כמו תמיד, בנוכחות האסון הודאי, המייאש, יפיח הפה ניחום־הכזבים. אף אני כחשתי לאשתי מבראשית וכרזתי.

– הו, מה הדבור הלזה, אהובתי היקרה? ­–

– ואני אמרתי לך זאת באמת ובאמת ובמלוא כל האמת וללא כל שריד לא־אמת ובאין אף שמץ קורטוב של משהו שקר. הנה אמרתי מה שבלבי, שבכל כל לבי: אתה מחמדי וההיא הנכם הולמים איש את רעותו. שניכם הנכם חזקים, הנאבקים עם איתנים. אתם עולים שניכם בד בבד במשקל כחותיכם. אף בקומותיכם הזקופות נשתויתם מאד. לכל הנצחים תזרומו יחדיו בזרם עולמי אין־סופי. ואלו אני הנני עצה יבשה; נטע־סרק; שתיל אבקוני; כקליפת הגרגיר, נעדרת הגרעין, הנני טמונה במעבה הזמנים. אויה, מאומה לא אצמיח; לעד לא אגדל מאומה. הלא כמעט איני הווה; לא הייתי; לא נבראתי.

עיניה דמעו בזוהר הילדה. הצצתי בה: ילדה! היא עודנה ילדה אל־בוגרת לעולמים. ישנן נפשות ההוות בזה העולם רק בבחינת הילדות; ואף אם יאריכו כל שבעים השנה לא יצאו מגיל הילדות. היא ילדה ולא לה לישא את טורח האשה. לא לה זה הטורח והאורח. רק עכשיו השכלתי להשיג מה רב היה סבלה בימים, בכופפה את שכמה כאשה לישא בעול הגבר ולטעון על עצמה את סבלותיו; בלבשה על פניה מסוה אשת־איש. והיא נועדה רק אל הילדות ותמיד ועד תמיד היתה ותהיה רק ילדה. הה, אשה יקרה! אהובה! האם גם בך יתעמר הגבר להעמידך לשרותו של הפריון?. האם גם אותך הענוגה יכריע הגבר אל השרות?! לא. לא. לא! רק מהשנואה יוליד האיש; אותה יעבר וייניק ויעביד. ואולם אסור ואסור להעביד בפרך המין את האהובה העדינה. נשים שתים הן: האחת לולדיות ושניה – לתפאורת ולשחקת האהבים ולחינגת החיים, הלא הם החיים התיכוניים, השוכנים בין ההוָה ובין הבדיָה.


 

16.    🔗

גם בתולדה של כל אדם קרוב לנו יש פנה אפלה, חד פרט עמום לפחות, ותהא נקודה אלמונית זעירונת אי־מוחוורה, שאנו מלבבים אותם דווקא מפאת עלמוניותם והננו משתמטים מכל הזדמנות העלולה להבהיקם. נקודת־אופל מצֵלה היא זו להסתתר בה מפני חומר הבוער של הידידות, שהנשמה היא מזונה. נחש בנו: חס וחלילה לבער את זו הסתימה, המהווה, אולי, את נקודת־החיות בכל הרַגִישה. הלא זהו הסודון, המקיים כל ישות וכמו שמרים הוא מתסיס גם את יין הידידות.

אף בפרשת חייה של השנואה נתקבעו אי־אילו פרטים קורותיים בלתי מוכרים לי, אם גם נהירים היו לי מקור מחצבתה, שלשלת יחוסה, הקורה והתהלוכה של חייה בעבר. היא היתה שארה רחוקה לאשתי. גם גיל שנותיה נודע לי בערך. – בת שלושים כמעט – נשואה לשעבר, כנראה, בנשואים חטופים, הפועלים על נערות בעלות מזג ידוע פעולה מדהימה, כאילו החיתון בא עליהן כחתף ומבצע בהן את הקרע. לא נעלם ממני גם כן פרט זה, שהיא נפרדה מבן־זוגה ימים מועטים לאחר החתונה. אלא שלא נתחוור לי עד היום מי משני בני הזוג היה הגורם לגירושין מהירים אלה. הגט, משמעו פטורים נצחיים בין האיש והאשה, כל שכן כשהוא מתחולל בדרך הניתוק המהיר ובעצם ירח־הדבש של פגישת השנַיִם בזמן על סף הנצח – כמה מן המסתורי, או, יותר נכון, מהרס המסתורי, צפון בו! הלא – דן אני לעצמי בקשר עם כל מקרה גטיי – לא סתם ככה, מתוך היסח־דעת מרושל או בשגגה נעדרת־מצפון, מבלים הנשים והבעלים יחדיו תחת קורה אחת את כל חייהם. ואף לא שני טילים הם, האיש והאשה, הנפגשים ונפרדים לרצונם בתכלית הפשטות; אלא שנים מחוברים הם, הדבקים זה בזה בהתקשרות כל־עולמית וכל־זמנית, גופיית ונשמתיית, יבשתית ומימית, ארצית ושמימית. לפי שחזון אלהי הוצק בברית הנשואים, המאחדת את הגופים והלבבות מראשית ועד אחרית הזמנים. גס מראשית… גם מראשית… חוזר אני על הנחה, שבה תלוי, לפי הכרתי, שורש כל הדברים – כי החיתון בין כל איש ובין כל אשה קבוע מראשית הימים… ואין מקריות בדבר… ויש רק השגחה מטעם קדמון, המזווג זיווגים ושומר על המשקולה. אלא שהזוגות, שנכנסו לחיתון במזל ביש ונכשלו בטעות הבחירה ובשיקול המשיכה הלבבית, ניתן להם הצו ממרומים לקום ולהפר את הברית בהפרה שלמפרע ולבטל את הנשואים משרשם, כאילו לא התחוללו כל עיקר אף בטפה מהמציאות וגם לא במאומה האפסונית. זהו משמעו של הגט, שטר־השחרור, העוקר את הזיקה מלכתחילה ומשלח כל נפש מזוג הנשואים חפשיה למחצבתה ולעצמותה המוחלטה מהקַדמות; זהו משמעה של הרגשת הגועל – בחילה גופנית או מרדות מוסרית, התפחדות מפני המשגל או אכזבה קהה – התוקפת לפעמים לפתע חד מבני הזוג בעצם השכרוניות, ואף בליל־הדודים הראשון, והיא מתנסכת לתוך הלב, המוח, הגויה והדם כגופיפים שגעוניים ומבריחה את האחת מאת האחד, מעל המטה, מבין הזרועות, מתחת קורת הגג, הלאה, הלאה, אל תוך הישימון העולמי. מה עמוקה משמעותה של הבריחה הלזו! הלא היא תכלול בחובה את רז החתון, סוד זכר ונקבה, אבא ואמא, אדם ואלהים.

רמזים וסימנים שונים נתנו לי את האות, שאף האשה ההיא ברחה מחיק בעלה מפאת הגועל. ואולם דווקא פרט זה, הצופן בחובו את הכוללן, לא נתחוור לי כל צרכו. כגודל חשקי להגיע עד חקר המצפוניה הזאת כן נעתקתי ממנה בריחוק גדול מהכרח מסבות חצוניות ומטעם צו מלבי. אני עצמי חמקתי מסתימה זו ככל שגדלה שקיקתי לפתיחתה. כאיש המבריח כל ניד עינו מפני מתו היקר על מנת שלא יהא לו לעולמים אף קורטוב של מושג הסתכלותיי על המותיות של הנפש היקרה, כן התקתי בחזקה את תודעתי מהפניה כל־שהיא בכיוון הפנה המצלה, שם נשתמר הסודון ההוא. פעם נתברק במוחי: “ההיא חמקה מזרועות ארוסה בליל הראשון מיד לעלותה על ערש־הדודים מתוך שהציצה בפניו וראתה שהם לא שלי ומיד סטרה לו על לחיו וגערה בו: הרף ממני, בליעל!” אם לא יטעני דמדומי המוחיי כבר שמעתי פעם בחיי ספור־מעשה מעין זה באשה אחת. ומאוד תמהתי על כך, שאף אחת משתי הרעיות לא ספרו לי את המעשה שהיה בההיא. ומתוך עקשנות שכנגד התאמצתי תמיד להתעלם מפרט חשוב זה ולחמוק מכל נקודה שהיא, העומדת בקשר־מה עם פרט זה. במתכוון דכאתי מלכתחילה כל בטוי רומז אפילו באפשרות רחוקה כלפי המעשה ההוא, שהיה עתיד לגלוש מפי רעיתי. כל צעידה קטנטונת מכוונת מצדה כלפי הנקודה ההיא היתה מרתיעה אותי ממנה והלאה. וככל שנתחוור לי רצונה העקש להזריק גצים מאירים את האופל כן גדלה בי מרדותי. מתוך פחד שמא מתנקשת רעיתי להכתים במה־שהוא את קלסתרה המקסים של רעותה (שרק על מנת כך בוודאי שקדה להדריכני אל עברה של ההיא). ואף על פי שבגלל עקשנותי החזקה כבר נקבע לכאורה ביני ובין רעיתי הסכם חשאי להתעלם בהחלט מעברה של ההיא התחרצה בכל זאת בת־זוגי להגניב לי, אמנם, ברמזים דקים ומעולפים את ההכרה, כי מעשה העבר עלול להיות קבוע כגורל גם בחייה העתידים של רעותה ויחסה אל כל גבר עתיד להיות כגון יחסה אל… – דומי! – שאגתי בעוז ובקצף מול הדבור, הקולע בצדיה אל מול הנקודה ההיא – ודומי תמיד! ואף פעם לא תפצי פיך לבטא זאת! השמעת? – אף פעם לא! – צעקתי בקיל הגבריות המנצחת תמיד, בקול שהבהיל גם את עצמי.

– מה הצעקה הזאת? ומי הקול הזה? – הרעימה עלי אשתי בחיוניותה המפוראהה ובלבנינותה המשחירה – ומדוע אתה מתפחד מפני הדבור? מה טעם אתה מתעלם בצדיה מהמעשה שהיה בקורות חייה?…

ועיניה, המתיזות שנאת־דמים, הצריחוה:

– ואני יודעת טעמו של דבר… אני יודעת מאד… מתמיד אני יודעת זאת… אל הערפיליות תשוקתך… אמר תאמר לשכן את אהובתך השחורה בערפלי הרומנטיקה והמסתורין. רק בתעלומה הסודית מעוזך… בתעלומה ה־סו־די־ת…

היא החדירה בי את מבטיה החורקים והשקיפתני בשניה. ולאחר שכבר קפץ החתול מתוך עיניה דברה במתינות נבונה ובשים שכל, כ“דודה” המטיפה לקח אל חניכה בגן הילדים.

– כמוך כילד, יקירי. דמיונך נוהג בך. כחולם תתהלך. ואף בבת־בריתך בנשואים תציץ רק דרך אספקלרית החלום. אהובי, משכבר המירות את מראות ההקיץ ביצורי חזונך. את המציאות שחטת ובארצות־הבדים תרעה כוכבים בלילות כבימים. ואת הכוכבים שגר תשגר שי לההיא… עגובתך השחורה. ולמען לשעשע את חזיונך השקראי נוח לך לדמיין את ההיא כבת־מלכה מכושפה, רתוקה בעבותות המסתורין, המצפה מששת ימי בראשית לאבירה גואלה… פייטני־שטייני! כסבור אתה בוודאי, שהמעשה ההוא קרה דווקא בליל החופה, מתוך התעוררות פחדים… בשאגת אימה…

– דומי! –

בעטתי ברגלי ברצפת האדמה, אשתי, אם כל חי. רעיתי התנודדה, בסמלה בדרך משל את גויתה הרבוצה תחת עקבי. ואולם התחזקה בשריריותה הגועשת, השתערה עלי בכובד רצונה העקשי והרביצה בי בחזקוּת את שטף ניביה הגס והרשעי:

– ואולם דע לך, חֲלָם דמיוניי… דע לך הפעם… דע… ודע… כי כל המעשה הזה לא היה ולא נברא אלא במוחך החולה… במוחך המטורף בטרפון הטרפוניי… ואילו היא… השחורה הלזו… לא חמקה מארוסה… לא חמקה… לא חמקה… אלא היא… פשוט… בפשיטות הפשיטונית… נאלצה… השומע אתה?.. שמע! שמע! –

אני שמעתי במפורש שלא שמעתי, הואיל ובשני אגרופי פקקתי את צוארי אזני… ואולם עיניה מללו… עוית פניה הברנה… כל העויה בה השמיצה את הסודון… "כי – צרחה רעיתי לתוך אזני האטומות – השחורה נתרגשה מבעלה בגלל מעגבה… ואף ההוא השליכה משבחל בה… יען כי… היא… אשה נעדרת־חשק… רק במבטיה תזנה את הגבר. ואולם לבה בה קר כקרח… קר כקרח… וכל החשקיות בה כבתה…

רעיתי העדינה והבהירה גוששה את אגרופיה בי וגללה בחזקה את אגרופי מעל אזני והשאיגה בקול שחרחרוני לתוך פנים־פנימיותי:

– כזו היא ההיא… חשוקתך… עגובתך… שתמיד… תמיד… זנית אחריה מאשתך החוקית… שתמיד… תמיד… אתה נכון לרוץ לפניה כנער… כעבד… כעברין אחרי הזונה…

וכאחוזה עוית שצפה את מלולה:

– ועוד אומר לך… הכל אומר לך… הכל… אספר לך עליה…

– לא מאומה תספרי לי… אף לא קורטוב מאומה… – שאגתי בכל כוחיותי.

– ואני אאלצך לשמוע מפי הכל… על ההיא…

– שקרים את מטיחה על רעותך… שקרים נאלחים… שקרים!!

– הה, זד ומנוול!

הרעיה היפה־הרפה השתערה עלי בכל הרגביות ההדיוטית, המפילה גם את הרכרוכית הנשיית אל תוך ההתעבטות האגרופנית. נהממתי. ובתוך השתקון חשתי רק חד חוש ער בי, דרכו מדרדרים כל הזוך והרוך ומשתמצים במפולת. קריבות הגופים הנחיחה ריע רע.

… לא נחקק כראוי בזכרוני זה המעשה שהתחולל וכיצד התחולל… היה נפץ… פרץ משק… כרזה צוחה. בחיי שכלי, אגרופַי לא ניחתו על האשה, כי קמוצים היו וכלואים בתוך תוכם. ואולם רעיתי הלבנה והבהירה הלעיזה עלי, שהטענתי את משא גופי עליה והתנקשתי לעקדה לסכין… ואף צווחתי: סכין!. שקר גדול בשקרים! אף פעם לא בטאתי בפי: סכין! אף פעם לא איימתי ולא נפנפתי. המרשעת הבהירה השתוללה בדמיונה המשטין. היא בדתה בצדיה את העלילה לשמצני לעיני כל היקום ולעיניה של ההיא, שכבר קבלה, כמדומה, מפיה הבהירה קורטוב־מה מהשמועה השקרית הזאת. הה, שקר כל השקרים! הלא בדומית הלילה התגוששה בי רעיתי; ולא יתכן כי אבטא סכין בלילה.

מעוד־עודי חמקתי בחשכת הלילה מאבחת הסכין.

מעודי ובמאודי.

ורעיתי, אויבתי באין־סוף, התנכלה להשמיצני לכל הזמנים.

ממקרה ליליי זה ואילך נתהדק כמדומה ביותר קשר החבֵרוּת בין שתי הנשים, שהיו שרויות עכשיו כמעט רובי השעות בחברותה. רבו התלחשויותיהן ותכפו כווני־החן, שהן היו מלבבות זו את זו בהם מתוך התאהבות פומביית קנטרנית, המכעיסה במאד את הגבר, הואיל וזיופה מוכחת תמיד מתוכה. ידידות זו בין שתי הנשים הכאיבתני במאד; היא נראתה לי לעתים כעלבוני האישי ממש. וכי לא היה יסוד להשערתי, כי אהבה זו, השורה בין שתי הנשים, משמעה יד אחת במערכה כנגדי? וכי לא היתה המלאכותיות שבה ניכרת בעליל?. וכי לא ראיתי במפורש, כי שתי הנשים עשו קנוניה ביניהן על מנת לשמור את צעדי ולהתגונן מפני בשעה טרופה וחצופה? במבטיהן המאומצים והערמומיים, בשיגן הנחפז והנחבא, בזניק זה, שהן היו לרגעים מכוונות נגדי, הן הבריחוני אל תוך מלכודת ה… טירוף. לפעמים גלגלו בנוכחותי מין צחוק מוגבה ושחצני, נעדר־סיבה לכאורה, ואולם נעוץ בלי פקפוק באיזו חויה סודית משותפת להן. לא נעלם מכל מקום מעיני, שגם במצב־רוח מרומם זה, שהיה משתף את שתיהן, נבדלה בהרבה האחת מהשניה. שכן עליזותה של רעיתי היתה נפסקת לעתים בהפרעות של מרה־שחורה ועצבות כבדה, שהיו חוצצות בינה ובין רעותה או עוקרות אותה לחלוטין ממסבתנו ומבדדות אותה לנפשה. ברגעים כאלה המראה הנוגה של אשתי מעורר בי את ההשואה עם צפור פצועה, התלויה ברפיון על גבי בד רצוץ. אמנם, רעיתי הבהירה והנדיבה היתה גם בשעות הנוגות ההן מפיקה סביבה נהרה ומקרינה שמחת־הישות, כל כמה שהיתה עדיין מעורה בזה הקיום. ואף על פי כן נראה היה בעליל, שכבר שקעה כולה בהשגה אחרת והנה כביכול במצב של נפילה. הה, עד כמה קרוב הייתי לתפיסה זו. בכל המוחין שבי ובכל לבבותי הפצועים, גם בעמדי חי וקמים, הייתי מקושר בנפילה זו. לא פעם תפסתי את מבטה הרכיז של רעותי וראיתיה דומה כמשקיפה מתוך התאמצות על נבראים זעירוניים, ישיים מהוססים, מיני לא־כלומים מאליפים, המהווים לפי השגתה את כל היש. לפעמים היא נכנסת בשיג חרישי עם עלמונים מקורבים או שהיא מגרשת בניד־יד אילו מהם. ומה פשר הרשרוש הגויתיי הזה, העשוי מיני נענועים קפואים, דוגמת האילן הצפוי למכת הגרזן, שהיה מזעזע לפעמים את רעיתי?. ויותר מכל הפחידתני הנטיה המוזרה, שנתבצבצה כעת אצלה, לגבי חפצים פטיטיים עד כדי התמהה. באופן שיטתי התאמצה, כמדומה, להצניע ממני את אוסף החפצים הזעירים, מסוגים שונים, שנתלקט בינתים אצלה, כגון: מסמרים, סיכות, שקיקים, פנקסונים, ספרפרים, מערכון רהיטים פטיטיים. הזעיר־אנפיניות הזאת נתחבבה, משמע, עליה מאד, בציינה ביחוד את חפצי־המותרות, בני־אל־תועלת, המסמלים בעצם צורתם ואופן חיטובם את ההבלותה. נטיה זו ברעיתי עוררה בי חשד לא בלתי מבוסס, הואיל ומשער אני, שסימן מובהק לטירוף־הדעת הגמור באדם או לניצניו הראשונים הוא הליבוב הרב, שהוא נוהג בחפצי־סרק. תמיד הסתכלתי במטורפים וראיתי כיצד הם צוברים בשקידה ובהתמדה לערמות מטלטלים פסולים ואי־שימושיים; כל הנצולת והגרודת והנסורת והשיורת והגרוטאה והפרוטטת והפסולת והתשלוכת והזבולת והניורת וכל המפל, שאין כבר לשום איש מן הישוב צורך בהם – הכל נאסף ביד־חרוצים לתוך התרמיל, העמוס על שכמם של שכוחי־בינה עלובים אלה. כאילו רק איבודו של השכל העריץ פותח בלב האדם שערי רחמים לחמול על התשפוכת האנושית ולחונן את השבורה והרסוקה. עודף החמלה השופעת מלב, המכה בלי הרף על הלב עצמו, הנה, כמדומה, סוד השגעוניות באדם. וכאשר החמלה תזרים בחזקה את הלב על גדותיו לגלגל את רחמיו על כל החי ועל החיות החולה ידעך לאטו אור השכל במוחין; על מנת שזיק החמלה יתע בחשכות המוחין בתהו לא דרך ללב; על מנת שהאופל יצמיח בלב את צמח האכזריות, המשמש סם־תרופה לכל חי.

הכי לא המשוגעים היקרים (אני אוהב אותם) לובשים תמיד בלויות מתוך שהם חומלים על הבליון? הכי לא הם סוחבים על שכמיהם שקים טעונים כפתורים, גירי אבנים, גרוטאות וחפצים אסימוניים? משכבר נצנץ בי החשד, שאף אשתי עמוסה במטמוניה הטמירה של פרטיותה סרקון ובליון. אלא שהיא מצניעה ממני את הסודון. והנה הוא… הנה הוא… גלוי ומפורש… גלוי ומפורש… בפחדים שמחים הסתכלתי ברעיתי הבהירה, השוגה בהקיץ בזעירוני, המקימה לעצמה בית־נכאת משלה לפטיטוני. התבוננתי בה כיצד היא מתחקה אחרי נתיב הזבוב בחלל. לעתים קשבה נעוץ כחכה בתוך האויר לצוד משם רחשושים. "רעיתי האהובה! – בקשתי לצעוק לתוך אזנה – שורי, הררי נמלים צצים ומתנשאים למרומים! קחי סכין וחתכי את ההררים! טולי מחט ונעצי בהררים! ומדוע אין את אוכלת מן הלחם? כסבורה את שמחט ננעצה לתוכו? או שמא סיכה? אל תפחדי, יקירתי! אין מחט בלי חוט! ואין להב בלי קת! – ואף רעותך האהובה, השחורה, לא הנעיצה מחטים וסיכות לתוך הפת! – חייכה אשתי וקולה, שמעתי, מדבר אלי: כן! אבל רעותי כולי מזוינה בסיכות ובמחטים. (התבוננתי: השחורה היתה רגילה לטפל בפריפות ובסיכות לרתק בהן חלקי־תלבושת שונים. ואילו רעיתי לא היתה נהוגה להשתמש בכגון זה!). עכשיו ראיתיה… בכל מלוא מבטי ראיתיה. אויה, ידעתי אל נכון: רוחה לא היתה בה נכונה!.

ידעתי, ידעתי. הכל ידעתי. את קולה שמעתי. לניבה האזנתי; את שיגה הקשבתי; אם כי דבורה נחבא בקרבה. רק לעתים היתה משליכה מפיה פיסקה קצרה, בת שתים־שלש תיבות; כגון חולה המשליך מתוכו את כיחו הדמיי. היא היתה, כמדומה, עמוסה משא כבד על גבה, הצועד בחולות. כאילו נצמד איזה גויון רברבן אל שכמה. משכבר ידועה לי הרגשה זו למדי: האדם הולך שחוח תחת משא כבד; כאילו עשרה בר־נשים. עמוסים על שכמו והוא נידון לסחבם לעולמים. כקין בארץ־נוד. ערפד מוצץ. כל הפשע האנושי רובץ עליו. והוא גבן לכל הדורות.

א־נ־י ג־ב־ן! – ורעיתי חיכה, חיכה, והשחורה חייכה בחוכה הגחכנית.

ובשביל להרגיז את שתי הנשים הגחכניות קצפתי וזרקתי שגעונות ושטויות וגבבתי הבלותות…

– יקירי – פרצה אשתי בבכי – אל נא תדבר ככה… אל נא תאמר זאת. אתה אומר: “הזבוב הוא בן אלהים!” ואולם אלהים הוא גדול מאד מאד, והזבוב הוא קטנטן… ואל נא תאמר: “החול והמחט הם בני זוג”. רק האיש והאישה מהווים זוג. רק האיש והאשה.

חייכתי גם כן למשמע דבורה. והיא חייכה ורעותה השחורה חייכה בחוכה הגחכנית.


הרבה טיילנו בימים ההם בחברותה המשולשת. אשתי המריצתני מטעם הרופא להרבות טיול וההיא סייעה על ידה. גם אני ידעתי, כי השהיה המרובה באויר הצח עשויה לשובב את רעיתי ולעודד את רוחה. בחורף שעשענו את עינינו בנוף־הקרח ובקיץ שאפנו לתוך חזינו את מישורי המים בשבתנו בסירה, הנהוגה בידי שלשתנו. אני ההגאי – רב־החובל – ושתי הנשים אוחזות במשוטים. בבית רנן קולה הבהיר של אשתי בליוו הפסנתר, הנכנע לידה הנאדרה של ההיא. ואני – הקהל המקשיב. באותן השעות נדמו לי רגעי החיים כגלי־געש, המתנקשים לבלענו, אלא שאנו מרביצים בגלים בשרביט־הקסמים של הנגינה ומבקיעים לנו דרך ביניהם אל היבשת אין־הסופית שמעבר לאוקינוס החיים. האח, הנגינה הצילה את חיינו. נגני! שירי! – שוועתי בעים רוחי אל הנשים השתים כאחת, כטובע הנאחז בעוגן ההצלה. והן המשיכו את פעולת ההצלה, שהיתה מלווה לרגעים במבטי דאגה ומבוכה, המכוונים בעליל כלפי אני. רעיתי רחמתני במבטיה ללא כל בושה. ואף ההיא לבבתני. אם כי אני הסתרתי בחובי את דאגתי לשלום אשתי ואת שטנתי לחוכה של ההיא. הכל הסתרתי. והן לא הסתירו מאומה. והוא הדבר שהרגיזני במאד ומירר לי גם את הרגעים הברוכים והשלומיים המעטים, שהזהירו כה את ימינו האחרונים ההם, שקדמו לפרידתנו בנצחים. התגרות, שכבר דעכו, שבו והתלקחו בינינו מחדש בתגבורת הקנטור.

אני ורעיתי התנגחנו עכשיו לא רק בשל פגיעות וטינות ממשיות, יסודן בהאהבה ובהקנאה צרתה, אלא כרסמנו איש את רעהו גם בשל זוטות אפסיות בהחלט, בשל אי־דברים נאלחים ובשל חוסר כל בשל. פעם פרצה בינינו קטטה נואשה, משטינה וכבדת־תוצאות, בשל זכות־הבכורה על פגעים ויסורים, שכל אחד מאתנו בקש ליטלה לעצמו. “וכי אתה הכאוב? אני הנני הכאובה… כתולעים יאכלוני היסורים… בגויה ובנשמה הנני לקויה… כשבלה הנני שדופה!” – טענה נגדי רעיתי בשוועה נצחנית וארסנית ועיניה הזריקו בי חצי משטמה כמעיני השחורה. אויה, גם לתוכי, הגבר, החזק, מורה הדרך, נכנס דבוק העקשנות השגעונית ושיסני ברעיתי המוכה. בכל התוקף עמדתי על זכותי להקרא ראשון במעלה במלכות היסורים.

– שורי נא, רעיתי, יקירתי, בי ומסביבי. אהה, שורי נא. כל החלל הלזה הוא פצעי! האור הוא דמי; הריקן הוא תהומי; היש הוא כלאי; ואלהים הוא שר בית־הסוהר שלי. אויה, רעיתי, כל ההויון הוא לי דויון! – צרחתי בנצחנות שוצפה. ושוב נתפגשו מבטינו, הזבים אש דם משטימה קדמאית, בפגישת הראשית והאחרית, החורצת את הקצון.

– בליעל נבזה, אתה אויבי באין־סוף! – הטיחה בי האשה הבהירה את קולה ואגרופיה.


רק המזמה השחורה השיסה בשתי הנשים את העצה השטנית: להשתוות בשתי תלבושות דומות זו לזו בכל התגין וליצור דמות אחת אפילו לתסרקותיהן. נראתה בעליל כוונתם הזדונית להשתוות בדמוי השלם. ודאי גם הבהירה יזמה משכבר לייצר לעיני את ההבלותה של קלסתרים שנים, העולים לאחד – תופעה, העלולה יותר מכל להמם את מוחי הרופס. הלא תמיד רחשו את המגמה להבליט גם לעינים את דו־הפרצופי האחדותיי, שהיה משכבר הרוי והגוי בי בסתרון. השחורה, הקבועה בטמירון שלי, גנבה משם את הסודון והסגירתו לאשתי בפועל, על מנת לתחבל נגדי בחברותה את טכס ההשחתה ולעצב במוחשי את הכפלון הרשעי, המכריז על קיומו של הדו־אנפיני ההבלותיי, הנשנה בלי הרף ועד אין שעור, עד סוף השגעת. אויה, רוחי הקצרה כבר לא יכלה בשום צורה להשלים עם קיום נשנה עד אין שעור, עם אין־סוף טפסים, עם העדרה של אישיות חת־פעמית. אני מעודי חתרתי אל העצמון; אל הסופי המזעזע את אישיות אין־הסוף; אל האדמון המופיע ביקום כאלהון.

והנשים השתים שחטו לי את האדמון והתנקשו לאפסֵן אותי עד אפסי כל האפסים.


… בנוה־הקיץ, בו בלינו בחברותה משולשת את החדשים האחרונים של קיומנו השלומיי, הגיע הדמוי הנשיי לתכלית שלמותו.

הקיץ הערטלן, השופך שמשיות לבנה על הכל, השמיש והלבין את הנשים השתים כאחת והעטיפתן סוּת אורית בת גוון אחד; את שלשתנו ערסל בנדנדה אחת; את קולותינו הזמיר ואת בשרינו המדיר במלקודת אחת; הפעמון, המזמין את הקרואים לסעודת היום, הרנין בצליליו בני חד־גוון; החום הזיע הכל; המערומיה הגדולה, שנתגבבה על שפתו של ים, תפחה לבשריה אחת. הילודה הרבה, הולדיות האספסופיה, חשופת־השת, התגלגלה בתוך החוליות החמה כבצים ברמץ בידי אמהות ערומות וגעגעה שם בצווחה חיתית.

ההיא טפחה חליפות על המערומים האחוריים, שלה ושל רעותה, והפליטה מבעד לשפתיה המפושקות כמעט את צחוקה הזדוניי, שנזל לתוך פנימיותה. ואף בטאה את סודה בדבור חשוך־ניב:

– הכל בשלך דומה לשלי! –

ושתי הרעיות גלגלו מתוך כך את צחוק התִפלות.


… “ובמותי לא תתאלמן, בעלי!” – לחשה לי פעם אשתי הבהירה פסקה שחצנית, שנשמעה כבת־קולה המפורשת של ההיא.

ובאמרה זאת בתקלה מפיה פחָדה רבה כשל אדם, המצוה אחריו.

לאחר כך התחוללו עוד אמרים ביני ובין רעיתי. אויה: מרים כלענה היו האמרים.

– הנני יודעת – סחה לי בקול מושלם ומשלים – שאתה מסתכל בי כבמתה. והלא אני הולכת למיתה.

ומשנעצתי בה מבטים תמהוניים, שאי־התמהון היה נעוץ בשרשם, גערה בי בקול פייסני מאד ולחשה בקול אדמתיי;

– יקירי, אל נא תגלגל יותר את שקריך לתוך אזני. ואף בשקרון קטנטון אל תשקר לי. שוב אין לי צורך אף בטפה של שקרון. כבר הגעתי לדרגה, המכשירה את האדם לשמוע את האמת כולה. משכבר כבר נשתייכת כולך לההיא… בכל כולך… בכל שלך הנך כבר שלה. בהגיג ובחלום ובכל ובכל החשקוּת בך. ואף בשכבך עמי תשכב ההיא במקום שכבי. הכי תשתכבנה השתים על נקודה שטחית אחת?

בחזותה, בקולה, בכל בה כבר נשמע קול הצוואון, הנפרד מהחי. לא עזתי יותר להתכחש לדבר. וכבר לא היתה כל תכלית לההכחשה. יש מצבים, בהם פֶה האדם מופיע כדַברה של האמת בעצמותה הטהרית והאוזן השומעת מהווה לב. יש מצבים בהם האדם מתמשכן לזולת.

זו היתה השיחה שלפני האחרונה, שלפני האחרונה והמכרעת, שהתחוללה בינינו. לבבותינו החשופים התגוללו לרגלינו כזוג עכברים נאלחים. הלבבות שהתפעמו במרוצת שנים באהבת נצחים, באהבת זכר ונקבה, אח ואחות, חתן וכלה, אבא ואמא ודורות צאצאים, היו כמו חלילים פגומים. הכל היה מחולל. ועדיין עמדתי מוּלה תם נקי, הנפגע על לא עוול. אף פניה הפיקו הכרת צדקותה, אם גם לבי בן בי, כי מפאת אהבתה ההרוסה בקרבה היא מטילה בי שקוצים ומגלגלת את כל הזדון עלי. הצצתי בה כבזרה. ואף אני נשקפתי לה כזר מתמיד. חרפו מבטינו והכפירו. בזדוניות השתמטתי מנוכחותה הלבדית. אף היא חמקה ממני. על פי הסכם חשאי העתיקה ההיא את מושבה תחת קורתנו (ידעתי: אשתי פחדה להתייחד עמי). ורק בלילות היינו שוכבים שנים לבדיים, איש לכתלו, זרים ומוזרים, כאילו מתמיד. ואף הדבורים המועטים, הדליליים, שנפלטו מפינו בימים האחרונים האלה, היו זרים ומוזרים, לא־כלומיים בהחלט. הלא הקץ הנהו תמיד לא־כלומיי.

וכך סחה לי בלחישת הגויעה:

– רעי, אהובי, כבר תם השקרון. שור: צפור נשמתי הכאובה… היא גוועת… עוד מעט־קט תמות. ולא אני אהיה לך… אשה…


 

17.    🔗

בראשית הקץ מחוויר הכל וכל האפסים מתבהרים. ככה החזיז בי הרעיון: כל המותיות הזאת, האופפת את רעייתי הבהירה, רק מסכה היא לה לארוב לי מתחתיה ולדחפני לזרועות ההיא לצחוקן השטניי של השתיים. הלא רעיתי תחבלה הכל בשביל למוטטני ולשמצני; לשסות בי את יפיה השחור של ההיא: להתקלס בנלעגותי האהבנית; להצמיח במוחין שלי קוצין ודרדרין על מנת לזבל בהם את המטעה המשטימתית בקרבה. הה והאח! – רעיתי השטימתני בדבקות ובתאותנות – ביחידות ובחברותא עם ההיא, בחזוניות ובממש. עיניה המעינו את שנאתה תמיד; מבטה זמם: להד"ם! לא נאשתה לי; לא בזרועותי חובקה ולא בשפתי נושקה; ואני עוד לא חייתי; כאילו לא נבראתי. מה מאד חמדתי את המשטמה המאפסת הזאת, מתוכה מצצתי נעימות מתיקות ערבות ההויה החריפה. אהבתי את רעיתי, שככה תעבתני; שבעים ושבעה אהבתיה מלשעבר. מעודי הערצתי בחזוני את הנשיות, מתעבת הזכרות; תמיד רק את חות הטרף חמדתי. הללי! בפי שתיתי יין השנאה, השמור במרתף־השנאות העתיק. אשתי בנצחים, יקירתי העדינה, יחידתי־כלתי־רעיתי־זוגתי־גברתי, אליה נמכרתי לכל הזמנים, החיוני שלי בזה ובבא – הוא אשר געלני ומותתני! בכיתי, צחקתי, רקדתי במחול אל־טירוף. תודה לכם, שטני הטובים! רב תודות לך רבן עולמיי! גדול עד אין שעור אשרי לקבל את דיני המותיי מפי רעיתי, לספוג את בוזה ולעגה. התאוששתי מאד להכיל בקרבי את עוצם השנאה המתוקה. מצצי נא, אהובה, את חיתי; עשיני נא אפס אפסוני קדמוני. פחי נא בי! וכי לא משכבר מתי? לא גוף לי ורק בדמות־גוף יתנועע רוחי עלי אדמות; כעלעולת נדפה; כנֶשֶם גלמודיי; כקטב ערירי; כזלעפה. גברתי, שלחיני נא אל קברי, כי שם מעוני. יירקי עלי את רוקך וגעלני בגעלון געלני.

ירדתי במורדון. באין לי אהבת הרעיה אפסו החיים וחדלה ההויה. נעשיתי רמשון. כנפל הייתי. נפיל הנפילוני ממשפחת הנפיאלים אשר מעולם, ולא אני אלא הנפיל דבר באזני רעיתי לאמור:

– חיתי, חותי, הותי, האזיני נא! כי פי הנפיאלי מדבר אליך. בלעדיך, רעיה, לא ימתקו לחכי אור, ריח ורוח; בלעדיך עלה שושנה לא יבשמני וקלסתר אדם לא יענגני. בלעדייך היין לא ישכרני והבשר לא יבשרני; והרקיע לא יתכיל מולי; והמים לא ישקשקוני והצפור לא תזמירני. וצחוק ילד־אי־ילוד לא ישעשעני; והרוחיות לא תנשבני; ובכי השחוט לא יבכינני. בלעדיך הכל יתחוגג ויתמוגג ואף שנאתי אל יפיה השחור של ההיא תתנדף; וכמוץ תתאבק תבל. מבלעדיך – אהה! – גם ההיא, עמוד־התווך השני של חיי, מוט תמוט; מות תמות.

מ־ו־ת ת־מ־ו־ת!…

רעיתי לא ענתה מאומה; רק עיניה התמהוניות בתקלו באין־ניב שאגניי. ולפתע התליעו שפתיה בחוכה הגחכנית, שזחלה אדמונית משפתיה של ההיא אל זו ומזו אל ההיא ומזגתן לאחת.

…בטן התעלומה צבתה. שתי הנשים התלכדו לדמות אחת שלימה. אחת בכל, בכל־כל. וכבר לא היו הן שני יצורים, אלא יצור אחד. וכמו שתי חשרות, אחת לבנה ושניה שחורה, מתמזגות זו בזו ונבלעות זו לתוך זו, ושוב אין כל לבנה והכל יהפך לגוש שחור, כן קמה הבהירה ברעותה השחורה ונהפכה מהיא לההיא. וכבר לא היו שני שטחי־תפיסה להן אלא שתיהן עמדו על שטח אחד. וחד שטח בעולם היה פנוי. מששתי בידי את השטח הפנוי: הוא היה סרק; רחב כתהום.

בכל כוחיותי נלחצתי אל ההיא להשען בה. היא היתה לבושה קלסתרה של ההיא. שחורה היתה אשתי, שחורה. בכוחיותה נשמה ככפל־יצור. ומשטימתה צבתה כפלים. והחוכה השמינה פי שנים.

הצצתי במבטיה הסכיניים, שפרפרו כדגים בנהר־די־שחור. והרגעים פרפרו כדגים בנהר הנצחון. רק הזמן עמד דום. כמו חתול נגש אל הזמן בלאט ונעץ את צפרניו בצוארי. חשתי מחנק…

… זו היתה ידה השחורה, שחנקה את צוארי. ההיא, שהתחפשה מתמיד בהירה, פרצה בכל שחוריותה וחנקה את צוארי. בתלכודת הלקודה של הגויות אני וההיא המתגוששות צנח הוא: ברקיי; לבנוניי; חדיי; אדמדמיי; שחרחריי. בצדיה הפילה השחורה לידי את הסכין; בצדיה הזיבה דמים מעיניה של הבהירה. הדבר התחולל בצהרי הלילה; החשכה השמישה בעד חגוי מבטינו הנמריים. והוא, השחור, בחודו ובקתו, בחודו ובקתו, בחודו ובקתו, צעד על המשטח.

… אבויי, בידי הנני מוביל את הקולמוס, השותה לרויה אדמדם דיו. אדם־דם. ד־ם! ד־ם!

ההיא צעקה בצדיה:

דם!

… שלפתי את הסכין מבטנה השותת דם, ידעתי בכל צלילותי, כי עוד חיתה בה. כי עוד תתחיה לעומתי ימים רבים.

שקטו כל מורשי בי ואף אני הייתי חי.

… ויהי הלילה דום. ויהי בלילה דם. ויהי הדם בכל הדמי.

אלהים זב כזרם דם. נתחבאתי בחיק השחורה ההיא והיא השקתני דום.

כל חשקיותי רתחה למרגלות השגל במוראה הוד ודמי.

היא היתה נאוה כמו תמיד ביקוד הסוד; ברז ההיא והזו; בכפל כל הדמות.

התחולל הבליל בדם, באש, בסחי; בהיא ובלא־היא.

ויהי הכל בדמון, באשתון ובחשקון.

ככה שכבתי בלילה בהיא ובדמי.

… הלילה השמן הרחיב והאריך את מוטותיו כמשתרע גם על המחרת והמחרתים. כחתול ארוך צעד בקטיפת־הדמי בחדרי נונו. וכל הישות השלימה צעדה בדמי. ואולם כרסיסי־חיות, השותתים דרך פצע, ניגרו בטיף־טיף קנטרני אנקות הרעיה מהחדר ההוא, שם שכבה מבודדה, מתוחבשת, הוזה בנים־נים ומייחלת בחלומיות לתקומה חדשה ביקום. וההיא, לפנים ידידת־נפש לרעיתי, דברה אלי בצחות ניב בקול רך אשר לרעותה הבהירה:

– הרגע־נא, מחמדי, לא מידיך, כי אם מידה, הסכין; ואתה שהצלתה את חיתה מטרף הסכין. הה, הרגע־נא, אהובי מתמיד. הלילה לי אתה ואני לך ושלך. ואף זוגתך השנואה תתעודד ותשוב לאיתנה.

היא עוד תהיה חיה. ואתם תהלכו כזוג יונים בתבל. ואולם הלילה אתה לי, חשוקי, בדם.

הלילה נחיה את אהבתנו הטמונה בסתרון.

הלילה נחיה את הדם.

ככה הלביאה בשצפון תאוה ההיא בזה הלילה.

אף אני חשקתי בה הלילה בגלוי הגליון.


… אני שכבתי על ערש הדוי, כאילו לא בבטן רעיתי אלא בבטני ננעץ הסכין. והיא סעדתני בחליי. עיניה הבהירות הפיקו סליחה אמהית וקרניהן נתמשכו אלי כנשיקות. “אין זאת אלא שגם את הפליליה ההיא בלילה הפכה לי הנפש העדינה הזאת לצדקה” – נידמדם לי במוחי הטרוף. ואולם זכרוני בי שמר את כל פרטי המאורע הפלילי.

זכרתי את הלילה. אף פרט אחד ממוראותיו לא מש מזכרוני. ובדמיוני – חיי השניים – הייתי מבצע בדמי כל הלילות את הרשע בביצוע בלתי פוסק. לתמהוני לא מצאתי בקלסתר רעיתי כל אות לזכרון הלילה; כאילו הפליליה ההיא לא התחוללה כל עיקר; כאילו באותו הלילה יצאה אשתי מהמציאות; כאילו היא הפליגה בזה הלילה אל לא־פה ולא קלטה אף מאומה אפסונית ממאורע הזועה. ואם כך הרי תמוה מאד הדבר, שאין היא תוהה כלל לסבת חליי ולטיב מחלתי? – האמנם ניטרף מוחי בחולי השגעת ואשתי סועדת אותי כאחות רחמניה? והלא גם ההיא נארסה אלי בלילה ההוא ונתחתנה עמי בנשואין של השנאה – האש הקרה – היוקדת בדורי־דורות, בניגוד לאהבה – האש החמה – המכלה את עצמה!" – “ובכן, הנני בעל לנשים שתים? ואם ככה, הרי יצויר, כי גם יש שני אלהים?!”–

אי־שם רחוק בחובי שכנה ההכרה, כי זהו הדמדום המתחולל בי וטורף את מחשבתי; כי מחשבות כגון שלי אינן מתרחשות לעולם במוח בריא; ולפי שלקוי אני בשכלי הרי בתפיסתי משתבררות כל הצורות ובמקום גויות אנשים הנני רואה ערמות נמלים. וכי אין לזבובים זנבות עכברים? הלא גם סוקרטס היה מטורף! ולפיכך הרביצה בי אשתי השחורה סטירת־לחי בליל חתונתנו. סטירת־לחי! – לא פעם היא דמדמה בי. תמיד שערתי, שרעותה השחורה של אשתי סטרה על לחיו של חתנה בליל החתונה. ועכשיו נתבררה לי בהחלט אמיתותה של ההשערה הזאת. הלא זה היה הסודון שלה. הלא זה היה… זה… ומה מאד השתוקקתי להיות חתנה ולספוג מידה האמיצה את הסטירה. אלא שפחדתי שמא אנעץ סכין גם לבטנה, כדרך שעשיתי לרעותה הבהירה. ומתוך כך ההיא תשתער עלי ותפשוט באצבע אחת את הפאה הנכרית מעל ראשי והכל יראוני שקרח אני (ולא רק עקר!) ואפסוני ורגלי הן כשל רגלי החתול ומיד יתפרצו אנשים זרים לביתי ויתפסוני ויקשרו את ידי ורגלי ויסחבוני ויזרקוני לתוך המאומה האפסונית ואני אהיה מצעק: רעיתי הבהירה! השיבו לי את רעיתי הבהירה, את אחותי, את אחתי, את יחידתי! ואולם הם יכבלונו בשרשראות, אותי ואת ההיא, ויעטפונו שחורים. ולמה שחורים? – צעקתי לתוך אוזן החתולה. “לפי שרוצח אתה! – תוקע לי תוף לתוך אזני – את רעיתך הבהירה רצחת, כי את הסכין נתת לידה לנעצו לתוך בטנה!.. והיא תמות בגללכם; בשלך ובשל רעותה השחורה. היא תמות ואתם תחיו באהבים… כי בכל חייך אהבת רק את ההיא. רק בה חשקת. בשחוריותה השחורה מני שחור”. –

… צריך הייתי רק לקפוץ על שוחה אחת, מהמורה עמוקה ושחורה, זרועה מלמעלה מאליפות כוכבים שחורים, השורצים במרומים ואני מסתכל בהם דרך זכוכית מגדלת ורואה במצחותיהם קרנים.

צריך הייתי רק לקפוץ בזניק חד, על מנת לחמוק מהמאומה האפסונית, שנתקעתי בה. ואולם קולה השחור של ההיא תופף על אזני:

– “שור, שרצים ברקיע! – כל חד מהם הוא אתה, והקטנים האלה, הזעירוניים, הם אי־הילודים שלך ושלי!” –

נתחלחלתי למשמע קולה ושאלתי ברתת:

– ואיה אשתי הבהירה?..

– היא הלכה לעשות את המעשה – השיבה אהובתי השחורה בנחת קולה.

– איזה מעשה? – שאלתי בתמהון.

– איבוד עצמה.

– הבהירה הלכה לאבד את עצמה – ולמה הנני כה שקט בפנימיותי? – שאלתי בקולי הילדיי, שנשתמר בזכרוני בדיוק מופלא לכל ימי חיי.

– לפי שהיא לא אהבה אותך אף טפה. וזה הכלל: הבעל או האשה, המאבדים את עצמם, סימן להם, שהם לא אהבו אף טפה את בן־הזוג בנשואים. וכי אי אתה זוכר, שהיא סטרה לך על לחייך בליל החתונה?

– שקר בפיך. לא היא אלא את, השחורה, סטרת לבעלך הראשון, שהתחתן עמך לפני.

השחורה חייכה בחוכה הגחכנית, שהיתה מכעיסה אותי תמיד גם בפי רעיתי הבהירה. ולפיכך הזעמתי את פני וכרזתי:

– ואל תדמי בנשפך, כי גם את תאבדי את עצמך על מנת להקניטני… לא! לא! את הנך אשתי לעולמים… ולא תאלמני אותי… לעשותני דראון לכל הזמנים. שאם לא כן הכל יורו עלי באצבעותיהם ויאמרו: הנה הגבר, ששיכל שתים נשיו וכעת הנהו משוטט לבדו בעולם ומגודל כאבו ועלבונו נטרפה עליו דעתו, לא עליכם, בני אדם… וכי יש מכאוב כמכאובו? הה, נשקיני נא בנשיקותיך השחורות… נשקי נא פה… בנקודה הכאובה במוחין… נשקיני נא בשפתותיה של רעיתי הבהירה, הנצרבת בחומה.


אני וההיא שמרנו על חיתה של הרעיה הבהירה, לבל יבולע לה בסכין מידה; כל צעד לה נצרנו; כל הגה מפיה חקרנו. אם גם לא בטאנו אף פעם את הדבר מפורש מפה לאוזן; יען הוא לא יבוטא. אוירו של בית, בין כתליו מתהלכת נפש, יוזמת אבדן עצמה, ספוג כולו ריח המותיות, הנותן את נרדו למרחוק. מבטינו שמו עליה מצור לבל תחמוק לאבדנה. כל מכשירי־ההרג החבאנו ביד חרוצים ממנה. ובאחולי־אהבה שוקקים התאמצתי לנסוך את מיץ החיות לתוך נפשה החולה של רעיתי הבהירה. שמעתי אומרים, כי כמו דם מגויה לגויה אפשר לערות גם חיות מנפש לנפש – דרך צינור האהבה. חגרתי את כל כחות נשמתי לעורר בי את כל מעינות־האהבה במלוא עוזם. מעל מרומי אהבתי לאלוהים, לכחות־תבל, לאבות ולאמהות ולההיא השחורה, נשקתי את חיתה הנרדמת של רעיתי החולה. ומה עצמה שמחתי בהכירי בה אותות מעידים פריחה חדשה. אויה, רק גויתה שגשגה והתלקחה בתבערת משנה (כנר לרגע להדעכון), ואולם רוחה בה דמם כמתחילה. היא צעדה בחרשון, שהרעישני בצלצלי שמע. שערתי כי הלוכה הנהו מפולג ואף היא עצמה הנה חציוניית. “וכי חיה אני בכל־כולי? – לחשה לי פעם בקול חוורור ואי־חיוני – כעונה על הגיגי – רק החלקיות בי חיה”.

למראית עין לא קננה בקרבה שום מחלה, ואולם כל האותות העידו, כי החולשה כוססת את חיתה.

“להולך למות אין הצלה!” – הסטירתני השחורה בקולה ההדיוטיי. “בדבורך נפש תרצחי!” – התנקשתי להרביץ בה־היא בעיטה מפי. ואולם ניבי נבלע בחובי. “ומה גם – הוכחתי את עצמי – שההיא צדקה מאד, מאחר שרעיתי כבר יצאה בפיטורין מהכל. כן, היא כבר התפרקה מהכל והחיים נקלפו מעליה כקליפה מעל הפרי!”. ראיתי בהשתאות כיצד רעיתי צעדה בבטחה שאננה אל מותה כאל מולדת. זך היה מבטה. זכו כל ניביה. אזלו הסיגים מבת־צחוקה. היא טובתה מאד. ובלי שמץ קנאה הציצה בהאהבים, שנתרקמו בפרהסיה זדונית ביני ובין ההיא. “האין זה לפי שכבר נתגרשה ממני או לפי שמלכתחילה לא נאשתה לי והיא מרדה בבעלותי מראש ומתחילה?” – דנתי בדו־שיח עם עצמי בנעלבות גבר נפגע באדנותו – “הלא גם את מותה היא יוזמת על מנת לאלמני ולאפסני; שהרי אשה אוהבת בעל לא תמות לפניו”. “אשה שונאת בעל בודה לעצמה מחלות על מנת להמלט לתוכן מחובותיה לבעלות!”. ככה וככה רקחתי בשכלי הצלול את הרקח השגעוני. ובו בפרק־זמן, שרעיתי הענוגה נתמגמגה לעיני כנר המיתכתך, השמצתיה בכעסים.

– אני גוועת, ואתם מתעלמים ממני, כאלו הנני אסופית בביתכם! – געתה הרעיה מלסתותיה הפורחות. – ואף לא טפת חמלה עלי… כאילו אני אפסה מוחלטה. כאילו אני זבוב… או רמש…

היא לחשה תחנונים; העוותה דמות; תבעה נדבת מבט. אויה, אין קשח מלב אוהב לשעבר; אין קור ישימוני מלוע אהבה דעוכה. לבי היה חלל בקרבי למראה רעיתי, המלקטת פרורי אהבה. ואף על פי כן עדיין שמנו, אני וההיא, את עיננו הצופיה ברעיה הבהירה, לשמור על חייה הניגרים במורד; חייה שכבר הכבידו משא לעיפה עלי ועל אהובתי השחורה.

רעיתי הבהירה פנתה לנו עורף ונכלאה בחדרה המסוגר. שם יחדה לעצמה מטה, סעודת־יום, ספר־קריאה ואף גליונות־ניר לערוך עליהם, כמדומה, שרעפי לב. ובעברה לפעמים בטיסה דרך חדרי מעוננו היתה כולה שקיטה וכמו סליקה מהראות. רק פיה העדין פרס לנו את שלומה, כיונה המגישה לגוזלה בקצה מקורה את פרוסת האוכל. רק רשרוש שמלותיה, שהיו עדיין עוטפות את גויתה, חבר את נשמתה הממריאה עם חית הקיום. צעיף ההזות היה פרוש על קלסתרה. הלוכה היה טיוסי כצועדת רק על השיאים ומשיא אל שיא כצפור המנתרת מבד אל בד. היא היתה כה רוחניית עד שהמותיות כבר לא נצטיירה לגבה כמעשה כליון. “ואף הרצח אינו מפעל השמדה לגבי זו!” – הרהרתי בלי כל חלחלה. ומתוך עיון־מחשבה דק וחריף יצאתי מנקודה זו להפיץ אור ההבנה על נהרי נחלי הדם, שבהם הטבילו הרוצחים בכל הדורות את גויותיהם הרוחניות של הקדושים. ומשבנתי זאת נתחוורה לי פעם במעוף־רעיון ודאיותה של העובדה העתידה להתחולל בעבר הקרוב של העתיד: עלי להרוג בההיא את רוחניותה של זו! הדבר היה מפורש ומוחוור; מפורש ומוחוור. ולא היה לי חם; ולא היה לי קר: ולא היה לי מוזר. יען כי שכלי בן בי, שאף רעיתי הבהירה אורבת לי ממחבואי מותיותה בגליון הגמור בידיה של רעותה השחורה, שתהא ההיא שולחת בי לעיני כל היקום את נקמת האשתון בגברון!

… לא באהבים אלא בשנאים קרבנו אני ואהובתי השחורה זה אל זה. ביקוד השנאון התלכדנו. אם גם מהלילה ההוא לא נגשה ידי אל מפלי בשרה ואף עין מבי לא הושטה לקראתה בעזתון. כשנים המסתופפים לשעה תחת קורת גג, מחסה ממטר סוחף, כן נחבאנו אני וההיא תחת סוכך הכוללן.

הלילה ההוא נזדווע רק בחזון־בלהון, כיצור־בדים, שהתחולל באחד הלהדמי"ם המציאותיים האין־סופיים, הצפים בישימון הקיום. אולם בהוי הימים התהלכנו יחדיו אני ואהובתי השחורה בהילוך חי ונועז. היא היתה ההיא ואני – לא־אני; המשטח החיוני היה כוללני בהפשטה נאורה. האדם נחבא בחגוי האנושות. היתה תבל שפחה לאלהות. מפני המלאכים הגזלנים, משרתיו של שר־הטבחים, החבאנו את האדם כעולל בעריסה. את האילן המירונו ביער; את האישי – באוכלסיה; והחיים נעשו נושא.

… אז טעמנו בחברותה את עריבות נעימות מתיקות החיים כנושא.

הבריות התחקו אחרינו בתמהון, בקנאה, בחירוק־שנים צדקניי, בהשתאות וגם בהערצה גלויה של מפעל־הגבורה, שבצענו אנחנו השנים לגבי האחת. כל גבר בוחל באשתו וחולם את הגירושין הורה על פעלנו הנועז; כל אשה נוהה אחרי מאהבה הנשוי ספגה לרויה את מצעדה הגאה של אהובתי השחורה, בהתהלכה עמי שלובה ברחובות הקריה. ואולם אנחנו המקונאים חרקנו יחדיו שן מבוזנו ללכד־הבשרים. את האדם בגוף תעבנו. ברוקו ובצחוקו געלנו; בכתנתו הלבנה, בצרכיו השחורים, במאוייו האדומים, במבטיותה הורודה של הבתולה ובגרויה הכתום של אשת־האיש, בכל ליליותו המגועלה – בכל באדם קצנו. מחלב האם ניגרו הקיא והסחי. מעוצם בוזנו שלחנו רסן מעל שפתינו. ירקנו באדם: ביחידונו ובהמונו; בשאונו ובשקקונו; בפריונו וברפיונו. יחדיו ותמיד השמצנו את סאונו הסרקי: את קרקסאותיו ומוקיוניו וגבוריו וחוזיו; את מחוקקיו וליצניו. שקץ שקצנו את היומיות, המטילה את גלליה על עתון היום; את הקורה השגעונית והמקרית הנרקמת בידי מְכַתבים שקרנים וחנפים לספור עלילה, המשתלשל לפי חוקי הסבה והמסובב, פיהם יקבנו בשם תולדות הימים או חזון הדורות; את הרחש המיני, הזולף במרוצת הזמנים כנחל עכורים ונהפך בשפתי המשוררים – אנשי הרמיה המאורגנת – לנחל אפרסמון של הפיוט. אף את עצמנו הוקענו לקלון ורק את בוזנו לבשרון הערצנו איש ברעותו ואף את הפקחון והמרדון.

– נבל נערץ שלי! מאד טעם לחכי דבורך הנאלח! עמקה בך כמו בי התפלות הגאיונית! חד הוא הרעיון המבריח את שתי ישויותינו! אתה בר־נש ראשון תמים־דעים עמי בכל! – פרצה האשה בגעש שנאתה בחד רגע, בו נצבנו שנינו ביציבות רופפת על שיא כף נשא מדכי הים.

… אנו חיינו את הרגעים המופלאים והשטניים האלה, שבהם בר־נש בולש את עצמו וצמד הזכר והנקבה משתקף לעיניו מאוחד בצורת בראשית, בדמות אחת, בתאום הקדמאי לפני הנפילה האנושית.

מי ימלל את עומק הרַגִישה הזאת? הלא זו היא ההקבלה המאושרה, אשר תתכן רק בין שני המינים וברגעים שלומיים יקרי־המציאות ובשום צורה לא תצטייר בין שני אישים בחד־מין. זו היא התחבורת הצרופה בין הנפשות, הנקיה משמץ זרות, מכל אוה ופניה ואף מהנוזל הידידותי, המדבק בטיף־טיף את הגברים הרֵעים, זה התאבוניי שבין היצרים הצבועים, המתחפש כפרוש ומוצץ כעלוקה. לא ידיד הוא הגבר לאשה, אם יאהבה ואם ישנאה. לא ידיד הוא זה אשר יאיב תמיד את זו וישמצנה, ואולם אני ואהובתי השחורה כרתנו את ברית האיבה. אנו איבדנו איש ברעותו את היקום. יחדיו העמקנו את הרגִישָה למען ההשמדה. תמיד המרדנו והמדרנו הכל. כשני צירים שלוחים מטעם שתי מעצמות אויבות להכריז את הקרב האחרון, קרב ההרסון והחדלון בכפל־מין.

היינו כֵנים במעמקי הישות; גם ביסוד; גם בסוד. מלבד בפרטון זעירוני משורש המאומה האפסונית, שנתקע אף על פי כן עמוק־עמוק בחביה הפרטית שלי.

זה היה צחוקחון דקיקון, שצפצף בלי הפוגה בחביון הסתרוני שלי ובצבץ לצאת אל הפרהסיה כל אימת שהייתי מציץ בקלסתרה השחור של אהובתי. מאד התפלאתי על הצחוקחון החי בי, הבר־מינן. וכשהייתי משנס את רצוני להטמירו בחובי היה לפתע מתחיל נובח ככלבלב. “הה, נבחוני טפשוני!” – צחקתי לנפשי בהחבא; צחקתי בנים־נים ההקיץ; צחקתי. ואף גערתי בכלבלב.

ואף חלמתי את עצמי צוחק.

ובמששי את בת־צחוקי ראיתיה אדומה מדם.

השחרתיה בשלג מלמטה ובעננים מלמעלה. ועדיין היתה דמית מאד.

עד כי לא יכלתי כבר להצפינה.


אחטא לאמתון, לשרון כל היקום אפשע את הפליליה, באם לא אגלה את הסודון לאמתו השצפונית הנעלמה במעוּלם. והוא: בימים ההם, בהם היתה רעיתי הבהירה ספונה בבדידון, קדֵשה לחדלון, תופרת לעצמה במטמוניה את התכריכיה הלבניניה בה מתעטפים כל ההולכים אל המותה – בימים ההם אני וההיא דרכנו יחדיו באהבת־דֵעים במישורון ובגיאון, בהרון ובעמקון, בלובן ובשחרון, תחת כפת התכלון. אנחנו שוטטנו, התנוכחנו, שוחחנו והתבדחנו. בזרועותינו האפסיות חבקנו את העולמון; בניבים צבעוניים הפרחנו את היקומון. כצפרים שוקקנו והתנשקנו עם הרבון. בסוד־שיח שגלנו; במבט התחתנו; ביש התחופפנו; בחתון ובכלון התחבקנו. ערומים מדרך־ארץ התהלכנו. בעינינו כוכבנו: ובאפס חשק הולדנו את הילדון האפסון. מה מאד צחקנו בשתיקון למשבתי הרעיה, הכלואה ביחידותה. כוכבים רתמנו במושכה; רוחיינו בכל. משפוני טמוני הנשמות נולד כתב־הנוטריקון, שאגד את גויותינו באגד האחד גם בתום הבשרים. מבטתי בקלסתרה וכרזתי: וארשתיך שנואתי בכל הסתרון! לי את עגובה בכל הצחוקון; העליני נא על ערש־האויבים לעולמים! אספיני בחיק הקלון! חבקיני בזרועות הניב! שמצי לנצחים את הגברון השדון! עופי, עופי לכל הרוחות!! אל על! אל לא־על! – אל־אל־אל!

לָשנתי ועלגתי. ואולם ההיא השיגה כל ניב בי. כל עוית מלולית, כל פתגם־בדים, כל רמז סרקוני, כל ניב וניף וניד וזיז. האח, אושרנו! עושרנו! הושרנו! עם הים גלנו והתנחשלנו; הצצתי בהאהובה מעבר לפריון; בכל צעד שכלנו את הזרעון. צהלנו: אף חד בר־נש לא יתעה להאמין, כי אין אנו צמד נאהבים. אף חד בר־נש; אף חת בת־נש; ואף רעיתי לשעבר. אנו עפנו על כנפי הצחוק; אנו רתמנו את היא, האסירה, בצחוק. אנו שפכנו את צחוקנו על האדם ביקום; בשנינו צחקנו; בשנינו חרקנו; בשנינו גרסנו; אדם אכלנו; את האדמון זללנו.

– אויה, לטעום מבשר אלהים!! – נאקתי באזני אהובתי השחורה בשגעת תאותי השנאתית. – ללכלך את שמשו הדמית; לשפוך לו את ימו על יבשתו ולמחות את האנושי!!

והיא צחקה בצחוק קר ורשעי:

– הלא כצמד פושעים, אויבֵי החי, נתהלך, שהאנושיות טרם כרתה מעליהם את ראשם בסיף.

… אנו לא תמיד שגענו. מתוך זכרון עמום דברנו לעתים גם בשפת אנוש מקובלה, לפי חוקי ההגיונות, הנהוגים אצל האדָמִים הזרים והנכרים לנו. כשני נזירים, שפרשו מישובו של עולם לשם ההתפראות וההתבהמות ההחלטית ואף הסכינו משכבר אל הניהום החיתיי, מיחדים להם אף על פי כן רגעים למלל אנושי, הואיל והמלל הזה אין כלי־זין מתוקן ממנו לרצוח בו את האנושי ואין כמהו להטעים בזכרון את המתק המעל באנושי והשמצתו, כן המתקנו לעתים שיחה בשים שכל ובהגיון צלול, על מנת לפרוע בהגיונוּת ולחרוץ בשמוש לשון בני אדם את פסק־דינו של האדם.

– ומי בדה את הבדות – חרצה אהובתי השחורה בלשון חדה כסכין – שהזכר והנקבה נועדו לבנות יחדיו בנין עדי עד?… ע־ד־י ע־ד! – מי בדה את הנבזות הזאת?

ומתוך הגיון מעומעם וזכרוניי:

– ההסתכלת פעם בפני גבר, שאשתו חלתה במחלה אנושה? הלא הם מפיקים תמיד חגיגיות פלאונית… צפיה צמאונית… כגון החגיגיות שבדלֵקה; כגון החגגון, הנשקף מפרצופו של המתאבל על מת. אלא שאצל האבלים החגגון מעולף בדוק העצבות שבכל התגשמות. ואילו הצפיה למות הרעיה היא כולה חגגון.

ומה מאד התשטן פרצופה של אשתי השחורה, משהגדירה פעם באזני את מכות־ערכו של הטפוס האנושי השגור.

– הלא אינו מסוגל לעכל איזו הנאה שהיא ביחידון, אפילו לא ספר־קריאה; ואפילו את אשתו איננו מסוגל לאהוב ביחידות. כל גבר עלול לאהוב רק את האשה, המעוררת גם בחברו חמודים בסתר. אדם נאלח! אפילו נוף אי אתה יכול לראות בעין היחידות. המונאי הוא מזגך. כל ישות לא תקבל ממך את אישורך עד שלא תבוא עליה ההסכמה הכללית. הלא על כן יבקש כל בעל במסתרי ישותו מעגב לאשתו. ואילו היה נמצא בין המוני העולם, הכופרים באלהים, איש יחיד, המאמין במציאות אלהית, היו הכל קמים עליו ומרסקים אותו לגזרים. ואילו ניתן לכל יחיד ליל־ירח כקנינו הפרטי בלבד, היה משתגע מגודל שעממונו. ואילו ניתן לכל בר־נש ביחידות שכל מיוחד רק לו… בלי שתוף עם כל האחרים… ואם מופיע אדם, המחוקק לעצמו חוקי־הגיון משלו ורואה ישויות משלו ושומע קולות משלו ובורא לו במטמוניה בריה יחידה שלו… ותהא זעירונית כמאומה אפסונית… הריהם רצים אחריו ומפרסמים את טיבו כמשוגע… והם תופסים אותו ואוסרים את ידיו ורגליו בשלשלאות ומובילים אותו לבית־הכלא ומשגעים אותו…

אז פרצתי בצחוק סערוניי וכרזתי בקול נבחני־כלביי:

– יבורך שמך לעד, אשתי הנגידה!. את הנך אהובתי מראש כל הימים עוד טרם היו אשתונים בארץ! עבדך אני! כלבך בגן־עדן! לכי ושימי את הבהירה בבית המשוגעים, כי היא נשתגעה…


 

18.    🔗

רוחי, המרֵא! התכֵנף! עלֵה! – גע בפסקה ההיא, עליה התרוממנו אני ואהובתי השנואה! אזור איָל לבטא בשפת אנוש שמץ מרון רגשות בימים ההם.

דם בי סאן בדמי; הייתי; כולי הייתי; מאד הייתי; חייתי; אֵשתי; התיֵישתי.

לעומתה ישבתי בתבל זו, עין מול עין. מעליה השקפתיה; תמיד ציפיתיה; הנשאתיה; במלוא כל היקום הויתיה.

היא היתה כולה שלה ואף לא מעט שלי; כי שלי אף שלי. יחדיו נערנו אל שיאי השמחה, שמה תסתופפנה, כנשרים עלי ראמות, נפשות־הדרור, החורגות מהקנינוּת. יחדיו התעלסנו בשמחות הגדולות, בתוכן חצבו להן קברים כל התשוקות והסבות. אם גם עוד שוקקה בנו האיבה הזמנית, בה רפדנו את יצוע אהבתנו, למען נפלס לאורה נתיב איש אל עצמותו הצרופה ברעהו.

למען הפרטון זרינו הלאה את הכוללן; פזרנו הכל ביש; ובמסע־נצחים דהרנו מעל לילדי הזמן. לעתים מבטנו מסביב וראינו לא־מאומה; כל חי לא התנוכח מולנו; אין יש אדם בתבל ארצה ולא נָפשה כל נפש. נסע הלך היקום ונוָתר רק שנינו לבדנו.

– שאי עיניך וראי!. הבט! הציצי נא! השקף על סביבך! התחקי במעוף־מבטך… שם… שם… אחרי… – החרישו קולותינו את מרחבי הישימון, אם כי עיני ראתה רק אפסוני זעירוני כנפוני הטס בנהרה.

– אהה, השמחה תשגעני! – קוללה האשה בצלילות הרוח המנשבת עלי שפיים.

מאושרים היינו, יען מאומה לא חמדנו ובאין־מאומה התעטפנו כבעדי עדיים; בגועל הנשיי והזכרי רפדנו את כלולותינו הדמיוניות, שנתהוו בלאיותן המוחלטה. את הנַדבות בזינו וכל מתן היה פגול. ורק מבטינו, הסופגים איש באשה את הנגדיות, שתו לרויה את החגגון:

– אדוני, יישך הוא קיומי.

– גברתי, מציאותך היא חיתי בי.

כילדים היינו. בזוטות העמקנו הגות. ביצורים זעירוניים אכלסנו את כל החלל. אפסים שלחנו איש לרעותו כצירים מבשרים. עננים נשקנו; קרנים אגדנו בצרור; על הגל רכבנו. את הים כנתה האשה בשם זמיר. אגל טל בעלה הגישה אלי לאמור: הא לך, איש, קורטוב אלוהים! שתה! ואני קטפתי למענה עלה אחד מאילן הזמן ושלחתי לה מוהר לכל הנצחים.

בקרבת הספירות הזכזכות טרפנו בידינו את הבשרים וזרקנום לתוך פיותיהם של הכלבים החצופים. פיה לא כשל אף פעם לבטא: בא! עלה! קום! דעה!

פעם בחלום צפיתי: כאשר תשרוק לי אצטנף ככלבלב בצנפה למרמס תחת כפות רגליה. והיא לא שרקה לי. הסיוט מת לאור היום הנולד. ואף אני נולדתי אם כי עדיין הייתי בר־מינן.

מתוך מעינות טמירים היו לעתים פורצות שיחות שוקקות, בהן העלינו על זכרוננו את מציאות האדם בעולם. כחולם הרואה בחלומו שהוא חולם כן הסתופף האדם החלומיי על אדמת הזכרון הרחוקה.

“היה אדם הווה. היה איש. היתה אשה”. – לאטנו בהרגשת עלבון, שלא די היה לו לבורא בבריאות שני אדמים יחידים במלוא העולם.

ואולם מכל האפסים צף אלינו האנשון; בשווקים מששניהו, הוא היה עיניי; מצחיי, ידיי, גופיי.

אז פרצה מפינו הקריאה:

– אהה, הבשרים מתהלכים בשווקים כחיות־טרף!

– ההצצת בהם, גברתי? –

– ההרעיבוך, אדוני? –

– לא – עניתי באמתון – לכל היקום רק בך רעבתי.

אכלנו אדם; גרסנוהו; מצצנוהו. ובאלהות לפתנו את האפסון.

נהממתי לדעת, כי גם האשה השיגה כמוני את היקום בתפיסה של הבלותה; כי גם היא חבקה את האפסוני בכל המוחין; כי גם במוחה רחשו מחשבות מרוסקות, המכונות בפי הבריות בשם “שגעוניות”; כי גם לה הופיע היש כמשוגע… כי גם היא טפחה בחובו סודון… וכבר לא הייתי בַדָד.

וכשהמשטמה האדמתית פרצה במלוא אונה חרצה עלי האשה את לשונה:

– לא יונה בהירה אני לך! לא שפחה כפותה אני לך! אותי האשה לא תדרוך בגת!

– ולא בגתון! ולא בגטון! רעמתי נגדה בצחוקי.

והיא התפראה והתמוקדה:

– לא אהובה הנני לך, גונב עגבים! נוכל בסתר! גבר בולש! חמדן! ואם תקף עליך יצרך לך אל נקבה אחרת; אל בהירתך לך! אל הטפשוניה לך ונשקנה לעיני, לעיני, לעיני. ואף קנא לא אקנא. ואף קנא לא אקנא. גבר רמאי! – רק סתר פנים שמת לך ללכדני ברשתך! הה, תעבתיך!

פחדים תקפוני; קולה וצחוקה שגעוני.

אז קרבנו זה אל זה זו במלוא הרחקון עד כי נדמינו לישות מחוברה: זכרנקבון!

בנתיבות אפלטון הגענו אל הפסקה המופלאונית במגילת הפיטן הקדמון בדבר ה“ביצה הנחתכת באמצעות שערה לשני חצאים שוים בדיוק”. פחדתי מאד מפני השערה, השקולה בגדלה כגון המאומה האפסונית. וההיא לא פחדה. אף פעם לא פחדה מפני דבר. היא גם הציצה לבלי חת בשחור האישון בעין.

בחשכת האופל עמדתי כולי מאוּפל, תקוע כסלעון תוך הישימון העולמי, מוקע מאדם ומאלהים ובלהט החמדון שאלתי:

– את פוחדת, אחותי הנכריה?

– לא, אחי הבוער! – השיבה לי בקור הקורון.

– אויה, אחותי הקרה העקרה – יבבתי כעולל וככלב – קר לי, זר לי בזו הבריאה. הנני רעבוני מאד. הגמיעיני־נא אגל אלהים.

– שתה אדם, אחי. שתה את האדמוני. אכול מבשרו טעימה. קח לך מלוא חפניך אדם וזלול… שור, הלא תולעים ירחשו בגויתו אם לא תאכלנו… שור… וקח לך אשה… לעיני…

פרצתי. קצפתי.

– מה הדבור הלזה בפיך? – מה? מה?…

וכשעצמותי רחפו בי ממגור גערה בי בקול מפקד, ששיכרני כיין:

הה, הכרתיך, מוּג, היושב בפחדים. רק בלשונך תכה אדם, ואולם בלבבך תלבבנו. ותמיד תפחדנו. הלא גם מפני האגל האדמוני תפחד פחד. נצר אתה מגזע רכיָנים… וכי אתה יכול לעשות דם… דם… בצואר? טפה… טפונית… אדמונית… וכי אתה יכול?. וכי אתה יכול?. אי אתה יכול….

היא התפראה בעיניה האדמוניות וגלגלה את צחוקה הבוזני לאין שעור.

– הה, שנאתיך… מעודי שנאתיך – רמקלה האשה בגאיונה – תמיד תעבתיך. אותך שנאתי ורק את אנייך אהבתי; בתחתיות פלגתיך ורק במרומים חשקתיך. אהה, לא מרום אתה; ואף באנייך רחשו תולעים…

– אחותי הנערצה! – הצטנפתי בצנפה ככלבלב להרמס תחת רגליה.

היא דממה בגאון.

– אשתי! – נזרקתי לזרועותיה כלפיד.

והיא סטרתני על לחיי.

– סטרי עוד! מתוק לי. טעים לי. – התכלבלבתי ונבחתי – הלא אשתי את מתמיד.

– שקר דברת, בדאי! – והיא חבטה ברגלה על האדמה, אם רעיתי – לא אני, כי אם הבהירה נאשתה לך. הלא היא בכל החשקות שלך… ובמטמוניה ההיא… בכל בך. קחנה נא לעיני… קחנה נא…

אהה, הדברים חזרו ונשנו בכל מוראם האפסיי. הכל חזר חלילה: ככדור, כביצה וכמוקיון. אף אני הצטנפתי בצנפה והתגלגלתי על המרצפה: ככדור, כביצה וכמוקיון. וצעקתי:

– לא ולא, אשה. אי את כָשִירה להיות חת בגברון; אי את עלולה להיות חד חלק שוה בשני חלקי הכדור; ואי את יודעת את השערה, החותכת את הביצה לשני חלקים שוים בדיוק. הה, גבירה, אין זכרנקבון. לא נולד זה בבריאה; לא נתמצא בזו המציאות. לא ידידה דודה את לי דודאית שלי, כי אם אויבתי הקדמאית. שסעי את הגויון! הפרידי!.. חתכיני בסכין, חתכיני.

ומשצללה בי דעתי הסברתי לה בשים שכל ואמרתי במפורש:

– הנה הוא הדבר אשר לא יאומן: כי תתרומם האשה עד כדי דרגת האישיות. פחד תפחדי ממוראה של האישיות כמוני מפני המאומה האפסונית. כל שכן שלא תמריאי עד פסגת האישיות החדישה. אשה, חשקות הגויה היא רוח החיה בך; שבתך בתוך התזנוניה. בגברון תחמד תמיד. עמי תשבי תחת הקורה האחת ואל הנכרי תשוקתך. תמיד תארגי את המזמה לרצחני נפש. הלא בעלך אני, אדונך הקדמון, רעיתי השחורה! גורי לך מפנַי, האדון! –

– הגם אותי תכה בסכין, כמו את רעיתך הבהירה?! – ובהטיחה עלי את העלילה צחקה בצחקון אדמוני. ואולם היא לא פרצה בצעקוניה, אלא לטפה את מצחי החם בידה הקרה:

– הרגע נא… והרגע נא… זה סיוט קשה להעיק על מוחך העיף ונזד לך את הבליליה. הרגע נא… והרגע. כל מאומה לא התחוללה בי ובינינו. ואף מאומה שבמאומה לא התרחשה בך ומסביבך, אחי הנענה. רק לבך בוער בקרבך תמיד. לבך הגועש. וזה מוחך העיף מרוב עיון בספרי מחקר, המתחקה מכמה ימים בלי הפוגה אחרי “הביצה, הנחתכת באמצעות שערה לשני חלקים שוים בדיוק”. הה, אחי הבוער! –

והיא הלחישתני בקולה המשאנן אשר בפי רעיתי הבהירה.

וַיִי, ידעתי זאת, במסתרוני צפיתי לזאת. תמיד השקפתי על זאת. הזאת הסכינית התעופפה מולי בלי הפוגה. היא פהפהה לעיני. ואני ידעתי זאת.

ועדיין ישבנו בכפיפה אחת אני וההיא. שנינו בכאן ובכאן… כאילו לא התחוללה מאומה. ועדיין אשתי השחורה התהלכה בקרבתי כוללנית. אולם רעיתי הבהירה, ידעתי, תלך תמס ביחידותה. ואם גם הגנבתי לעתים הצצות דרך חגוי הדלת לא ראיתי בחדרה הסגור כל ברקה חדה־לבנונית. ואולם בעצם היום, בצהרי היום, בלובן הצהרים, בצהרי הלובן הגדול בצעה רעיתי את המעשה. בשובי לנוי מרחובות הקריה בלוית זוגתי השחורה מצאתי את בהירתי פשוטה על הרצפה חוורה כירח וכמוהו נעדרת־חיים. היא היתה בהירה וזהורה. ורק צוארה השחיר באדמומיותו המוחוורה.

היא עוד פרפרה בגניחיה האחרונות. ואני וההיא… ואנחנו… שנינו אנחנו… אישרנו את מותיותה בשקט שקוּט שקיטוני. בשקוטה; בשקיטה. ביד אמיצה שלפתי את הסכין מתוך צוארה ואת המגילה – מתוך ידה הקמוצה המושטה אלי.

וכאילת־השחר זרח הדבור בפיה:

– אהובי, ההיא לך אשה. ממנה תוליד את הילד… מ־מ־נ־ה. שא אותה… ל..א..ש־ה!

במוחי הצלול האזנתי לדבור, שהבריק מעל חוד חייה כקרן הזוהרת בחודו של סכין. גששתי בנשיקה את נשמתה הגוועת. צברתי את הגניחיה שלה וגנזתיה בסודון שלי. אף את המגילה גנזתי בכיסי למשמרת. ברגעים ההם, בהם דמיוני המתלקח רקח בלילה שמעבר לשורת ההגיון. יען חולה הייתי בללתי מרחשת צבעים בבליל: שחור ולובן, אין ויש, אלף ובית. ובפעם ראשונה געיתי בבכי לעיני השחורה. למראשותי הבהירה המטירו עיני בזרם בלתי פוסק מיץ אדמדם כמו לבה רותחת.

במיץ זרמו אלהים, שגעון ודם.

דם.


מוחי היה צלול בתכלית. ואף צחוקי מפי היה צלול מאד.

– נבזות היא ההתאבדות הזאת! – הגסה השחורה בקולה וירקה למראשותי הנרצחת – יען היא זממה תמיד את ההשמצה שלחה סכין בצוארה. יען תאבה אותך, בעלי, נתרצחה. יען בזה לנפשך טרפה את נפשה, אחי החולם!

ובדברה זאת ראיתי את קוי פניה המעוותים, כמפחדת פחד מפני מראה הגויה המתה ומפני צחוקי החי. היא גם הסבה את מבטיה משנינו והחישה צעד אל מחוץ לנוה־ההרג.

השתטחתי על הרצפה סמוך־סמוך אל הגויה המתה ובכל כוחיותי הגברית תפסתי את השחורה ומשכתיה אלינו והפלתיה אצלנו, סמוך־סמוך, ולחשתי לאזנו של אני: “שור, שוב אתה בשלישיה! מימין ומשמאל ואתה התיכוניי!”. ואולם ההיא, משמאלי, פרצה וחמקה, פרצה וחמקה. בקולה צרחה. אגרפה וקללה. הדקתי בחזקה את פיה וכרזתי:

– שקטי בשקיטה השקיטונית של המאומה האפסונית!

יממנו ולילנו בשקטון. נוכח המותון בגויון. אני וזו וההיא. המתה והחיה שקטו בשקטון.

ומשקרעה החיה מעליה את הקלפון והוצגה לעומתי בכניעה הנשיית – לא ידעו דמַי דמי. כל הבריאה קדחה הלילה כפליליה. והחיים לא ידעו בושת.

בשכרון האהבים השתוללה הצהלה. מתיק ועמיק היה הליל. מתוק ועמוק היה הכל כשני ההפכים בנושא אחד. שעיר ורך היה הלילה. האהבים היו זרועים פחדים ללא שבעה, ואף ההיא שאגה בטרפון:

– האח ואללי! עידנים רבים צפיתי לזה הלילה; לאורך כל הזמנים צעדתי אל זה הלילה. דרך כל הכוללן לבטתי את זה הלילון. לעזאזאל הכוללן! יקח האופל את הרוחניון! את כל היקום שקצתי בשכר זה הלילה. גבירי, אדוני, רבוני, קדמוני, חבלני נא! פגע בי! הטל בי את החבלת הזאת, שמעודי הפחידתני! הכני נא! מחצני! בצע את המהלומה! פרע, מפקדי, בשפחה! הגברת כבר מתה! מתה הגבירה! מ־ת־ה! הך את המשרתת! הך! כך! כך! הך!

האחת נתכרבלה כחתולה בחיק המותון והשניה נחרה בשנתה את החויון.

היה לילה. ואני נצבתי בתוֶך כתיכוניי. בידי מששתי את קור הגויה האחת; בכפי גששתי את חומה השחור של השניה. זחלה הליליות לאין שעור, כאילו נזרקו כל נוצותיו של כר הזמן לתוך לוע אין־סוף. הרגעים נצטופפו ללא ניע כגויות, הנדחקות דרך הסדק הצר של תודעתי הרופפה. לא הבהב כל אורון. בנתי: הקיץ קץ כל הבריאה! הדם טפטף מכל אצבע בי, מבי ומהכל. ואני טפטפתי בכל. הכתלים התגוששו בזרימה. ידעתי: יחידתי מתה ומאומה לא נשתנה ביקום. כל יש יהיה ישי מלבד אהובתי, שלא תהיה שוב לעולם עלי אדמות. היה לא תהיה. כמו לא היתה. וגם כאשר לא תהיה לא תשתנה בגללה אף מאומה אפסונית ביקום. הכל היה והווה ויהיה. ואף גרגיר אחד בהויה לא יתאבד, כשם שנתאבדה רעיתי. מתה הבהירה ודבר לא נפל. אמות ודבר לא יפול. תמות השחורה ובמותה לא יקום כל דבר. לא לבֵנה אנוש בהויה. לא ממשות מציאות, כי אם טפת־שוא. לא־מאומה. מתה הבהירה ודבר לא התחולל, כאילו לא היתה מאומה.


“ומאומה לא היה”.

היה כתוב גם בפסקה הראשונה מאגרת־הפרידה במגילה, שהושטה לי ביד אשתי הגוססת.

"מאומה לא היה, אהובי בעלי, ודבר לא התחולל. מאומה לא היה בעת אשר חייתי ועוד מעט ואמות ודבר לא יתחולל כאילו לא היה מאומה.

הייתי לך אשה בשנות החיים וכאילו לא הייתי. לא חייתי. וכמעט לא נתהוותי.

אהובי! אמות ואתה תחיה. עוד רבות בשנים תחיה. והכול יתרחש גם להבא כפי שזה התרחש. וכפי שכמעט לא התרחש.

אני הייתי באלה החיים. והם היו גם בי. והכל היה בי. ואולם לא אני מהווה את אלה החיים; ולא אני מהווה אף קורטוב מהכל. וכשאמות לא אחיה יותר את החיים, ורק את המות אחיה עד אין־סוף. ואהיה שוכנת תמיד ובכל הנצחים מעבר, מעבר, מעבר החיים. ומעבר לך. תמיד, תמיד, תמיד מעבר לך. מעבר ליחידי, אשר אהבתי מעולם ועד עולם.

הייתי אשתך. ובמותי לא אני אהיה לך האשה. לא אני. כי אם ההיא תהיה לך אשה. ההיא. ההיא אשר בחיים שנאתיה במלוא כל מאדי, אשר שקץ שקצתיה בגויתי ובנשמתי. ההיא הנכריה לי, כאילו בת אחר גזע היא; בת אחר מין. פועל כפיו של בורא אחר. (הן לא יתכן כי אל אחד ברא אותנו השתים. הן לא יתכן כי אלהים ברא את הלילית הזאת, המשמצת את שמו בכפירה; המשלחת את ארס הטירוף בך, עדיני, בן יקיר לבורא!).

אתה, אדוני, את ההיא תחתן. את ההיא, כל מעיניך בה משכבר, משכבר, משכבר.

גם אני רק למענך ארחתי עמה לחברה. למענך. למענך. רק למענך סבלתי יום־יום ותמיד־תמיד את פרצופה הנתעב לי; רק למען אשר אהבתיך.

כי אתה, אהובי – התוודה! – אהבת אותה; בה חשקת. בה משכבר ומתמיד.

אני ידעתי זאת. ידעתי את חשקך בההיא וראיתי את לכתך אחריה. כצפור אל קנה נהרת אליה. כשכור אל כוסו. כצואר אל חודו של סכין. ולמענך קשרתי עמה ידידות. יען תמיד פחדתי פחד פן תקום לפתע ותחמוק ממני. ואולם לבי היה בטוח, כי בזכותה של רעותי שוב לא תשליכני. ובחמדך את קרבתה תושיב גם אותי בצלך. על כן אמרתי במו פי כי אהבנה.

אהובי! מה פלאי הוא הכל. פלא בכל. ופלאי אתה לי. פלאית גם ההיא. ופלאי הוא דבר היות איש ואשה.

בהיותי לך אשה הייתי מקשיבה תמיד להמית חיתך. האזנתי לך מבעד הכל. ובסוד הכל.

אנו הנשים הננו מעוטות־דמות כלבנה. את אורנו, כמו את זרענו, נקבל בחסד הגברות השמשית. אולם וי לנו מלקוי אורו של שמשנו; ואף מכהות הדמות; ואף מקורטוב דהות. כאשר יחוור שמשנו נלבין גם אנו; ואם ידעך גם אנו נמוגות… נמוגות… כמוני… ההולכת תמס… עד האפסון.

אנו הנשים הננו רק העתקות מטופס הגבר; הבבואות שלו, בהן משתקפות כל בו, כל קו ותג, כל ניד וזיע ממנו. כל מגבר משתפך לתוכנו וטובע בנו את טבעו.

לפיכך חייב הגבר להיות איתן; עז כמבצר; ודאיי תמיד; אוריי; צועד באמונה ובוטח ביש. ואולם כל היסוס בו לקוי הוא. וכל לקוי קטנטן, כל ספקון פטיטוני, ואפילו סדקיה זעירונית, המתהווים במחבואי הגבריות, מזעזעים מיד את אשיותה של רעיתו, בת־לויתו.

אהובי! לא כל רעיה היא בת־לויה נאמנה לגבר. סוגים שנים לאשה. האחת – בת־הזוג לו מראשית הבריאה, רחל הזכיה, הידידיה המולדתיה האהביה, בת־משק נשמתו, שומרת־הסף של אישיותו, אוזן לבו. את החיים תשאף מנשימת פיו; כל חלי בו תישא; את סודותיו תאגור ותנצור; מול גנזיו תתיצב; אחותו באלהים! שניה – חמדה הבלשה; אבן־תועים; כוכב־רמיה; בלפיד דמיי תדליקהו; תנגידהו ותשניאהו; הדודאית האויבה: הקלפה העמלקית.

אחי יקירי, אחותך הייתי; עד כל מאדך הכרתיך גם מבלי אשר בחנתיך; את סודך אכלתי. בנתי. הכל בנתי. את הכומס בך בנתי. כל רז ורזון. ידעתי, כי רגליך לא תעמודנה הכן על האדמה הזאת; כי תמיד הנך נע ונד בחלקלקות זו הבריאה. לא איש יבשת אלא יורד ים הנך. כל מסביבך גועש, רועש.

“המו גלים ברוץ גלגלים” כדברי אותו שיר, שדקלמת פעם באזני בימים הראשונים לכלולותינו. אתה התנועעת, אחי. בטאת “שנים” ובמוחך נקר: “אחד”. את השלשה כאבת כסתירה בליעלית. המספריי פצע את מוחך. ומצעדי הזמן הממוהו. מוחך, אהובי, שכב על ערש דוי, ואף מוחי נפל למשכבך. הנה הוא, אחי, הדבר, אשר אף פעם בחיים לא בא עליו בינינו הדבור. אותו טמנת בחובך וסודת. ואולם אני תכנתיו. תמיד הבחנתיו. מכל ניע שלך בנתיו. אתה נשתייכת לנשים שתיים בכוסף אל האחת. אתה. כמדומה, אהבתני; את ההיא, רעותי למראית עין, אהבת בי; את אני אהבת בההיא; את תצרופת השתים אהבת בכל אחת. נבוך היית. לא ידעת: מהיכן מתחילה האחת ואיה סופה של השניה? מי אני ומי ההיא? ומדוע שמי לא כשמה ושמה לא שמי? לא ידעת, אהובי. מאומה לא ידעת, לא כל מאומה. חולה היית. חולה הנך. הנה הסוד בך. בכל מחבואיך מקנן הסוד הזה. כולך חומר חולה. כולך משכבר ועד תמיד; ואולם אתה תחיה. בקרבת ההיא תחיה. ואתה את סודך לא תגלה לה. מאומה לא תגלה לה. היא, הבריאה, הנכריה לך מכל הקדמוּת, לא תחדור אף פעם לתוך זו המאומה, המכרסמת את חיתך. היא לא. היא לא. רק אני, החולה ממך, חדרתי והשגתי. רק אני. ואולם אני אלך לי מכם. אעזוב ואלך. אעזוב ואלך. ולא אהיה עוד. ואתם שניכם תהיו עוד. תהיו. תהיו.

אתם תהיו במותי ואחרי מותי ואחרי אחרי מותי. ועל משכבכם בלילות את זכרי תשמצו. בתעלולי תאוותיכם הלוהטות תשתפוני ותטמאוני. יען אני שוב לא אהיה. ואולם אהיה. בזכרון אהיה לכם.

הלא זה היה רצונה הזדוני של האשה הנתעבה ההיא. תמיד טפחה את החשקיה הרשעית הזאת: להיות אני שלך המתה והיא שלך החיה; אני שלך המתה והיא שלך החיה. אני שלך והיא שלך. תמיד קראתי בעיניה את המזמה השחורה ההיא.

וכאשר יתחולל מותי תירש ההיא אותך אחרי. אותי תירש אחרי בך. אותי המתה תאכל ברעבונה לאדם. אותי המתה ואותך החי. אותי ואותך. אהובי! היא תזלול בך גבר באין־יש־נשמה.

ואני תמיד שנאתיה, תעבתיה. את העמלקית הזאת הצמאה לדמיך. הקלפה הלזו שנאתיה ואשנאה. בחיי ובמותי. ובכל הזמנים, שאתם תחיו אחרי יחדיו. שאתם תחיו יחדיו את מותי. תמיד… תמיד…

אהובי! האם גם בזכרונך נחקקו פרטי התגרה, שפרצה בינינו בשל הסכין? ובזכרוני נחקקו כל כל הפרטים. אני צעקתי, כי בידך היה הסכין. ואתה תם ונקי הכחשת את העובדה. אתה הכחשת ואני תָקפתי לאשרה בעקשות כבדה, בעזות שחצנית, מיסודה של רעותי השחורה, שדבקו בי בהשפעתה הנאלחת. כן, בזדון שיקרתי. במזיד בדיתי את העלילה. לעיני פניך שקרתי. וגם לא שקרתי. כי אם לא בידך אחזת את הסכין, הרי במוחך היה נעוץ. שם, במחבואיו, היה מנסר תמיד. מוחך היה חולה סכין. ולא פעם שחטתני בדמיונך. לא פעם. אני תמיד האזנתי לכל רחשיה של מחשבתך הטמירה. (וכי לא נכונה היא השערתי, כי מפאת הכרתך במחלתך השגעונית נמנעת מלהוליד ממני את הילד, שלא יהא פרי בטני יורש את טירופך?). אחי החולה, חשתי תמיד בנקודה הכאובה, המכרסמת ללא הפוגה את חיתך. השגתי את כל הטמירוני בך. וכבר הייתי יותר אתה מאני. וכבר הייתי יותר ההיא מאני. יען אתה אהבת את ההיא. ואני שכנתי עמך בנפש אחת. תפסתי את נקודתך הכאובה ושמתיה בקרבי. הרגשתיך בכל ישך. השגתי אי־יכלתך לחיות. את אי יכלתך ליכול מאומה. גם לאהוב אותך כבר לא יכלתי. יען כמוך חפצתי היות. להדמות אליך בכל מאדי חפצתי. וכמוך אתה ממני כן הסתרתי ממך את סודי הה, רוצחי האהוב! יום־יום ורגע־רגע, כאשר חבקת את גויתי ובסתר דמיונך חבקת גם את ההיא, מצצת ממני את חיתי ונסכת לתוכי את רעיונך החולה. אהובי! אתה רצחתני, ואתה תחיה? יחיד עם ההיא תחיה? ואני? ואני? וכאשר תשכב בחיק ההיא, האם לא אשכב אף אני לימינך? לא? לא? ובאם לא־יבך, יבך בי לבי. תבך, תבך בי כל הויתי, האבודה בישימון. כרוח תועה איבב בחלל כל העולמות, כאשר אתה תהלך עוד אחרי בזה העולם ותמשש בלעדי את העצמים ורגליך תמששנה את האדמה ונחיריך תמששנה את האויר ועיניך תמששנה את האור ורעיונותיך ימששו את אלהים. את האחד תמשש: בממש תיאחז; בחד חוט תיאחז; בקו־השני המאחז את כל הבריאה תיאחז גם אתה. הלא אחרי מותי יתחולל הכל אחרת. הכל, אהובי, יופי לך בממש, הכל יופיע לעיניך מציאות ממשית ודאית, יען כי אני המתה אהיה לך ממשות ודאית; יען כי אני המתה, מעבר למציאות, אחבר אותך עם הכוללן הרברבן, אליו נכספת מעודך. יען כי אני המתה אשלח לך מעבר לעולמות את הקו־השני החד, המאחז את זו הבריאה. הן ישנו הקו הזה, אהובי החי. ישנו. ישנו. ואלהים יש! ואל נא תט את לבך לדברי העמלקית הכופרת. אהובי, כפור בי ובההיא, מחק נא את האשה מהקיום, ובאלהים אל תכפור! הוא אבינו! הוא אדוננו! הוא האנשון והאלוהון! הוא ישנו, אם אתה אחי היית. אם שכמותך נולד בזו הבריאה… אם אור־יקרות שלך הזהיר את העולם – אות הוא כי אלהים הוא שבראנו…

אחי! שמור את בינתך!

אל תהיה מטורף!

כי אם יטרף עליך מוחך יקשרוך בשלשלאות ויכוך וגם השחורה הזו שלך תרביץ בך מכות ואולי גם תלשין עליך שאתה שחטתני.

לא! לא! לא! שקר תטפל עליך ההיא. שקר השקרון.

אחי! בסוד ובסודון! שמע:

קח סכין ועשה לה שחט. תפוס את השחורה ושחט. שחט, מחמדי! בשם אלהים שחט! הוא אבינו צוה לעשות זאת.

אלו הן שורותי האחרונות, אהובי אחי החולה. אלו הן. ושלום לך וכל השלומות עליך. וכל לא־השלומות יחולו על ראשה של השחורה. לך כן ולה לא. לך כן ולה לא. ולך גם כן וגם לא. וגם כן לא ולא כן. והכל לך ולא־מאומה ובלימון…

ועוד מעט־קט אעשה זאת… אעשה שחט"…


 

19.    🔗

ועדיין היה לילה. על האדמה הזאת היה הלילה. כחתול שחור לקק הלילה את כל החלל. והחתול שרט בי שרטת. והשחור התהלך בקרבי כמו הלילה הצועד בצהרי היום. והלילה לא מש מעיני. הפרחתי את שני צפרי עיני מבעד הלילה ומששתי בהם את הגויה המתה. היא היתה מאד מתה. אמרתי לצפרי: טלו את המתה וטלטלוה, טלוה, לוה, ה! אמרתי לידי: טלוה, לוה, ה! – ואני ושתי ידי סחבנו את המתה והשכבנוה על המטה אצל ההיא, הישנה את שנתה. את אשתי האחת השכבתי לימין אשתי השניה. וככה צעדתי חרש בלילה, בין שתי נשותי צעדתי. ומאד פחדתי פחד פן תפקח הישנה את עינה האחת ותציץ בי ותצעק: אויה, בעלי נטרף! ושמא גם תשאג: הוא נשתגע! ומיד יתפרצו אנשים לבית ויסחבוני וירתקוני בשלשלאות. סתמתי משום כן מיד את פי החיה באגרופה של המתה. והיא אף על פי כן צעקה לעזרה. ומאד נבהלתי. התגוששה עמי וסטרה על לחיי סטירה חזקה בעצם הלילה. השתערתי עליה במלוא כוחי וקצפי, יען זכרתי, שכבר הסטירתני פעם על לחיי בליל החתונה, אז, אז, כשברחה ממני עם מאהבה הראשון ואותי השליכה לתוך בור השגעון והבטיחה לשלוח לי אשה בהירה במקומה.

“ואיפה היא, האשה הבהירה?” – צעקתי בלילה – “בליעלית שחורה! את שחטת את אשתי הבהירה. בסכין שחטת!”. הצצתי בפניה. הם היו חוורים כפני המתה. בנתי מיד. וצעקתי בכל כחי: “ואני לא אשחטך. אל תצעקי!” והיא צעקה. היא וידיה פרפרו בפחדים. “אויה”, אני מפחדת מאד מפניך" – צעקה לתוך אזני – תמיד חשדתי בך, שרוצח אתה!" “תמיד?” "כן. “הלא גם את רעיתך הבהירה שחטת!”. “אני? אני?” – השאיגוני כל רעיוני – “אני הלא תמיד הייתי בר־מינן. וגם הרגע הנני טמון במאומה האפסונית”. והיא חייכה בחוכה הגחכנית. ואף התנקשה לקפוץ דרך החלון החוצה בעצם הלילה. רדפתי אחריה תפסתיה ואחזתיה. והיא חמקה ממני ונחבאה עמוק־עמוק לתוך הלילה. ושם בלילה היה סכין. "כסבורה את לנעוץ בי את הסכין? – רעמתי ועמדתי הכן בעמידה אמיצה וגברית. אני החזקתי מעמד. היטב לחצתי את ידה בלילה. חבקתיה ולחצתיה. הנשקתיה מאד. והיא נפנפה למולי בסכין. חבקתיה בכל החביקות והצצתי לשחור עיניה. ושוב נשקתיה. והיא קוללה: “אל תנשקני. נשק את רעיתך המתה. אני לך לא רעיה!” ושנית נפנפה עלי בסכין ומשמחצה את ראשי מתה גם כן. וכבר לא היתה חיה כמקודם.

וכשחמק החתול הליליי והשחר הניף את סכינו הלבן והלבין הכל פרצו בריונים לביתי והשתערו עלי לעקדני. מיד ראיתי כי להם יש ידים, רגלים ועינים במספר יותר גדול מכפי שיש לי. הבינותי, כי הם יקשרוני בשלשלאות ויובילוני הרחק מפה. נעניתי להם ברצון. הושטתי את שתי ידי אליהם והצחקתי בקולי:

– כל השלומות עליכם ועל ראשיכם הרבים, דיני צדק! קחוני עמכם, הלא אני בר־מינן.

– וזה הכל? – שאל חד בר־נש והציץ בי במבט זדוני־חשדוני.

– הכל הלא־כלומיי. הלא זה הוא האפסוני התמולי! – התרסתי נגדו בנצחון חגיגוני, יען ידעתי משכבר, כי כל אבל הנהו חגיגוני. נעצו בי את עיניהם הזעמוניות והשתיקו בי את צחוקי. אז צחקתי בצחוקחון הנבחני־הקטנטוני, שכה אהבתי להצחיק בו את רעיתי הבהירה. זהו טבעם של הבריונים האלה: כסבורים הם, שכל האחרים הם מטורפים. וכסבורים היו שאף אני הנני בר־נש שגעוני. מבלי להבין, שכל משוגע טפש מסתיר תמיד את השגעת בסתרון. ורק המשוגעים החכמים אינם יודעים כיצד להסתיר זאת. והואיל והנני בריא ושלם בכל השלומות הגדולים והקטנים והזעירוניים אמרתי להם, שאם יכריחוני מאד אזרוק להם את הפסקה: “ויהא שאני משוגע כדבריכם! ואולם לאמיתו של דבר הייתי משוגע רק לשעבר, בהיות רעיתי בחיים ואני לא רציתי לגלות לה את שגעוני והתאמצתי להצפינו במטמוניה שלי והוא חנקני תמיד; ואילו עכשיו גרשתי את השגעת מבי החוצה, החוצה. ואני עצמי הנני גלוי ומפורש. ואיני מפחד אפילו להציץ לעיניה השחורות של שכנתי המטורפת, האומרת לי, כי הבית הזה הוא בית־משוגעים. ואני סבור, כי שכנתי השחורה היא שקרנית. יען כי הנני בריא לגמרי. ומוחי בי בריא ושלם. וכולי הנני שלם. ובגדי הם תמיד שלמים. ואף פעם איני קורא כתרנגול. ואיני נושך את צפרני. ואינני מכה את המשרתים והשומרים. ובכן בוודאי הנני בן־דעת גמור. ואם כי בעיני הכל (ואף בעיני שכנתי השחורה) הנני מוחזק מטורף כמו כל הכלואים בבית הזה יודע אני בעצמי שלא כן. והנני מבין הרבה דברים, שכל המשוגעים האחרים אינם מבינים אותם. ובנגוד לשאר המטורפים מטיב אני להבדיל בין לבן ושחור, לח ויובש, גובה ונומך, ימין ושמאל, אש ומים, איש ואשה. הכל אני מבין. ורק לפעמים הנני מביע מפני הנמוס, כדי שלא לפרוש מן הצבור, באזני חברי הכלואים (ואף באזניה של שכנתי השחורה) איזה רעיון הבלותי, להדמ”י, כגון המאומה האפסונית, שהייתי רגיל לשעבר, בהיותי מהלך בין הבריות, לשעשע בו את מוחי בסתר. ולפיכך הנני צועק לאזני שכנתי השחורה, שחלון הוא דלת ודלת הוא חלון וראובן הוא שמעון ויד היא רגל. פעם לחשתי לשכנתי הצהובה (לשעבר היתה שחורה), כי לערב יבוא הבקר ויסטור על אחוריה של המבשלת האדומה. צחקה הטפשונת ובקשה לסטור לי על לחיי. הכרתי מיד, כי זו השחורה, שהתחתנה פעם עמי וברחה מיד עם מאהבה לבית־המשוגעים בשביל להלשין עלי שם, כי מטורף אני ורצחתי את אשתי הבהירה. לפיכך, הנני רושם פה על הנייר ומודיע, כי שקרה השחורה והיא שקרה בשקרון. כי אף פעם לא שחטתי איש בסכין. הסכין היה רק כסא. וכל סכין הוא כסא, המכנה את עצמו סכין. ויש סכין ילד, שלא רצה להוולד ילד ולהופיע קטינא חביבוני נחמדוני פטיטוני שגעוני. ולמה כתבתי זאת? בשביל לקנתר את שכנתי השחורה. ואולם במטמוניה שלי אני יודע שלא כן, יען סכין אינו כסא וילד אינו ילדה ואבן אינו כוכב. ושמא גם אני איני בר־מינן. ועוד הרבה דברים יודע אני, שחברי הכלואים אינם יודעים אותם. אלא שאיני מגלה אף מאומה קטנטונת לשום בר־נש, הואיל ואינני מטורף. הנני בריא מאד, ודעתי צלולה תמיד, ואת צלילות הצלוליה הזאת כמסתי בחובי כסודון.

הללי! טוב לי. מאד מאד טוב לי. ונעים לי. עכשיו קמתי לתחיה והנני חי. הואיל ויודע אני במבורר, ששוב לא יתחולל כל מאומה בחיי. טוב לי פה. ותמיד אשב לי פה ואבלה את ימי בחדיות יחידה, אחד צלול בין קהל מטורפים. אני אוהב אותם, את אחי המטורפים. כבר הסכנתי לדבוריהם, להלוכם, להעויותיהם ולצעקותיהם. לכשארצה אוכל לחקות אותם בכל. וכשיש ברצוני לגרום להם נחת־רוח הנני מתחפש כאחד מהם. יען טוב לי פה. נעים לי, מובן לי הכל, מושג לי, מוחוור לי, ואף שמץ קטנטן סודיי אין להאנשים האלה פה, ואיש מהם אינו מפריע לי להצמיח לי בחובי סודון ענקון; הלא הוא הגיוני השלם, הבריא, הצלול, המקשר כהוגן את חוקי הסבה והמסובב, היודע לחרוז את כל התופעות לאורך חוט אחד; והחוט בידי הוא; בידי, בידי. וגם את כל כדור האדמה אני משכיל לחרוז על החוט; ולכשארצה אני מושך את החוט ומרקיד הכל. ואיש אינו יודע מאומה מהמתרחש בי. כי צלילות דעתי היא עצמותי הנעלמה, שאין לשום בר־נש מבני סביבתי מושג עליו. כי סודי בי, למענה אני חי. ואולם רואה אני, כי שכנתי השחורה לוטשת עלי מבטי־חשד ומתנכלת לחדור למצפוני והיא מחייכת מולי בחוכה הגחכנית הנתעבה שלה. בוז אבוז לה ושקץ אשקצנה. ואני סטרתי לה על לחיה על שום שהעלילה עלי, כי אני מהאב אותה, הבליעלית השחורה.

אמר האלמוני:

עד פה. וכעת פס, פז ופח, פס הטרף ועלי־טרף. הרף החרב והשרף.

וקנצי למלים, פילים וכפילים, כשילים ותהלים. עַלו עלי־תרף, עלעלו, עללויה. עללי לי! תורף תרפתי. כתבתי הכל בשים שכל מפורש עד השורש.

על אני כתבתי ועל אתה ועל ברוך אתה ברוך הארוך וזרח החרוך.

הכל ספרתי על עצמי ועל עצמותי העצמונית. אני איש החציוני העציוני, בר־נש אסימוני־תכופוני, זבובוני, סיטוני וקמעוני, האדם האשירוני והמחיתוני והבלהוני. שמא הודאוני, חושם היערוני, איש האשתוני. הכל ספרתי ומאומה לא החסרתי ונסכתי טיף־טיף נסך מעבר למסך.

כעת חסל הטל מהסל הדל.

אלך לי לישון בשינה על המדמנה להיות פקח־קוח על גל האשפה, אש פה. איש פה. בר־נש כדרלעומר וגומר האומר כצל תומר אמר שומר אתא בוקר העוקר החוקר השוקר בשקר השרון וסוקר:

קר קר וחם ותם בים שם.

עם כל העם התם

בדם

ובסם

ונם

ברם.

ועם הבהירה ועם השחורה אראה אורה בלי מורא

ואדליק את המנורה וארקד את התורה

תם ונשלם שבח לאל בורא

אליו אוביל כל בי שי

די

בלחשון

כדמון

וכבהמון

ברין־רון

ודז’ון

ודז’ין

ודז’יק

וחיק

וחריק

וחמיק

וסליק.


התנצלות המחבר

לא בלי הסוסים מתמשכים גמרתי אומר להעלות על הניר מגלת ודוי זו, המספרת בלשון מדבר בעדו, אם גם בניבים לעים, את קורותיה־לבטיה של נפש אחת מוכת־שגיונות. הנתנה רשות להרים לוט מעל המצפונה באדם ולהציץ אי שם לפנים מפרגוד המוחין? הכשר להוקיע נשמה ערומה לפרהסיה ולהקיז ממנה סודה – חיתה בה? הכדאי לרדוף בקולמוס סופר אחרי אילה צולעת אחת, אישיות מבולבלה, הזבה אולי דם מפצעיה, אבל בודדה במועדה, מעין טפוס תמהוניי, שאין לו, יתכן, אח בחברה האנושית – ולתאר בפרוטרוט מייגע – כדרך כל מחקר מעמיק – את חוויותיה והתרחשויותיה? היתכן לייחס מציאות במוח פרטי אחד לתכונות כל־כך מנוגדות, כגון הצלילות השכלית הדקה, החוקרת יסודות והגות עכורה ושוטה, הטועה ומטעה בתהו הרעיונות הרפיונייים, כמעט האפסיים? ולבסוף, האפשר בכלל ללוש ספור־מעשה מחומרים שכליים לחלוטין, גזיים, רוחניים, הזותיים, הנוהרים באיתר בלי כל כסות העשיה ובלי עסקיות כנוהג בספור המקובל? הסוסים וגם ספיקות, אלה וכיוצא בהם, הכבידו לא מעט את נשימת המחבר ואת ידו הנוהגת בקולמוס.

לכאורה יכול הייתי להפטר מהשאלות האמורות בתשובה תכסיסית קצרה: כן… נכון… יתכן… אבל.. מה אעשה ולא אני עשיתי את הנפש אלא היא עשתה את החויה בי וטרם התבוננתי בהתהוותה – בהיותה מעצבת את עצמה – כבר הופיעה לפני בחיוניותה הצורבת ונצבה לעומתי – או בי, היינו במחבואי אישיותי המסתכלת – בדמותה הערוכה שריתקה אליה בעל כרחי את אוזן לבי להקשיב, אם גם בהשתאות קשב מרובה לכל רחישה בה.

אלא שבמידה ידועה רשאי המחבר ליהנות במקצת גם מהעולם הזה של המדעיות הזאת ולהסתמך על הנסיונוּת האוביקטיבית. שכן בקיאות מעטה במספר תעודות, פרי רוחם של נבוכי־שכל או אפילו חסרי־דעה, מספיקה בשביל להקנות לנו מושג על כלי־קבולו הרחב של מוח האדם לשם קליטתם בשכנות של הניגודים המתמיהים ביותר. אפילו האישיות המתונה והמיושבה סובלת בקרבה שתוף תכונות, שהמרחק בין האחת להשניה שוה למרחק בין הקטבים הקצוניים, כגון רחמים גדולים ואכזריות קהה, עמקות וטמטום, פקחות ואולת, אצילות והדיוטות, פריצות וחסידות. קל וחומר האישיות החורגת, לטיבותה או לריעותה, מתחום ההשגה המקובלה. לפי ההשערה, שיש לה אסמכתות בהומר עיוניי ונסיוניי, הרי כל נפש משובשה, היוצאת מעבר לקו האזור השכלי המקובל, מניחה שם, לפנים מהקו, המון דומות לה, התוססות מרעלה, אם גם למראית לא תתנהגנה בשגיון ולא תעבטנה אורחותן. הואיל וכל “יוצאת” הנה רק ראשונה, בבחינת מוּרשה מטעם רעותיה, שהתנדבה להציץ, בסיכון עצמה, מבין החרכים, על מנת לסייר את המחוזות האפלים שמעבר לאיזור, לא עבר בהם מוח אנוש. וכגון הבקע האחד בקיר, המבשר את הריעותה הכללית, כן הוא השכל, שהציץ ונפגע, בתוך כלל המחות האנושיים.

עוד נטף חד על ספור המעשה שלא בנוהג. ויהא שלא כנוהג! מה? אין ספור? ובלי עלילה? איני רוצה להכעיס ולאמר: אדרבה, יש! ויהא שאין! וכי יש חס ושלום מחסור בספורי מעשיות?

אשר ללשון הרסוקה, השומה בפי הנפש הפועלת בספור, או הלא־פועלת בלא־סיפור, הרי לא לשם התמהה ניביה לעו. אלא לפי שמדרך כל ישות, המצוינה בידי הגורל בלקוי פנים, להזדרז ולהתאים אל הפְנִים גם את חצוניותה. הבלבלנים הללו תמיד ישימו בעצמם סימנים ואותות. הפרועים בנפשותם גם בדבורם יפרעו בדרך שהם פורמים את בגדיהם ומגדלים פרע את זקנם. מתוק לאלה, אשר טרפו את הטרף, להופיע קרועים ובלואים גם בפרהסיה. הנפש הפצועה אין כסות הולם לה מהניב הקרוע. כל אישיות יוצרת לעצמה, קודם כל, לשון וסגנון משלה.


מאת ההוצאה

עת צוקה היא לסופר העברי ומכל חובביו הרבים אין דואג לילדי רוחו – כתביו החיים – הנמקים בתיבות שולחנו – בבית־העלמין ליצירה העברית.

בנסונות רבים נתנסה הסופר העברי בעת האחרונה במאמציו לעמוד על נפשו עד כי נתברר לו בירור מוחלט, שאין לו מושיע וגואל בדור־התחיה־והתקומה הזה ורק עליו לבדו הוטלה המעמסה לבנות בדי עמל גם את המקלט המעט לפרי־רוחו ולהוציאו מאפלה לאורה.

אגודתנו עושה את הנסיון הזה בהסוס ולא בצעדי־און. מתוך שאת עיקר פעולתה היא מכוונת לא כלפי השיגרה הכללית אלא לקוראי־הסגולה הרואים גם בספרות הבלטריסטית לא מטעמים של ספורי־מעשיות בלבד. יודעים אנו, כי דבר־מה אירע בעולם בכלל, ובעולמנו גדל־הרפיון ורב־הדכאון בפרט, שהתיק את בן־הדור מהספר, לשעבר ידיד האדם. ואולם מאמינים אנו במלוא הכרתנו, כי היחס האדיש הזה לספר רק חולי זמני הוא, פרי צוק העתים. אנו סבורים כי לא יאמן ולא יתכן, שלא ימצאו בתוך כל הקהל העברי בארץ וברחבי תפוצות הגולה לפחות מאתים וחמשים דורשים לספר העברי. מאתים וחמשים הוא מספר הטפסים, שבו אנו מדפיסים את הספר “דודאים” מאת א. שטינמן, הראשון למחזור ספריתנו, שאגב גם מפאת תכנו וצורתו אינו מכוון כלפי הקהל הרחב דווקא.

מאתים וחמשים טפסים יוצאים היום לשוטט בעולמנו השומם ולבקש את המגינים הנאמנים ליצירה העברית. ואל המעטים האלה אנו פונים בבקשתנו:

עזרו־נא לבנות מבצר־מעט לספר העברי. קוראים עברים, הוכיחו־נא לנו, כי ישכם, ישכם בהחלט ובנאמנות. עזרו נא לנו להפיץ את הספר “דודאים” שמכירתו תכניס לנו את סכום הכסף הדרוש לכסוי הוצאת הדפוס והניר ותאפשר להדפיס את שאר הספרים, המצפים בתיק הוצאתנו להופעתם.

בראש הספר הראשון הזה אנו רואים חובה נעימה לעצמנו להודות לה' ז. שוקן, ברלין, שנתן לנו את האפשרות להתחיל במפעל הוצאתנו.

הוצאת הספרים “כתובים”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!