רקע
ניצה בן־ארי
ס יזהר - סיפור חיים כרך ראשון

 

תודות    🔗

ליזהר סמילנסקי על הידידות. לנעמי סמילנסקי על האמון. לפרופסור אביעד קלינברג, לפרופסור יחיעם ויץ, לפרופסור אבנר הולצמן, לפרופסור מיכל אורון ולסופר חנוך ברטוב על קריאתם הדקדקנית המסורה ועל הערותיהם. להלה סמילנסקי על שתרמה מזיכרונותיה, קראה והעירה. לישראל סמילנסקי על העזרה העצומה בפענוח ובניתוח חומרי המציאות והבדיון, ועל הנכונות לחלוק את האהבה לאביו.


 

פרק ראשון: מונוגרפיה? ביוגרפיה? סיפור חיים?    🔗

האם חיבור זה הוא מונוגרפיה? ביוגרפיה? בדיון? לפי ההגדרה המילונית ולפי האטימולוגיה היוונית, מונוגרפיה היא חיבור כתוב, בדרך כלל, בידי אדם אחד על נושא יחיד, נושא “צר”, או על אספקט מסוים של נושא יחיד. המונוגרפיה אמורה לדון בו ביתר עומק והרחבה מאשר עושים זאת מאמרים או פרקי ספרים אחרים. בדרך כלל מופיע המונח מונוגרפיה בניגוד למונח “סדרה”. נהוג לראות במונוגרפיה חיבור אקדמי או מלומד, ועל כן היא בדרך כלל מכילה סל של חומרי עזר, כמו רשימה של מראי מקום. ביוגרפיה, לעומת זאת, היא דיווח של מחבר על סדרת אירועים בחיים של אדם אחר, כאשר דיווח עובדתי “יבש” זה יוצר את סיפור חייו של אותו אדם.

ובכן, כדי לנסות להכיל את יזהר בספר לא די בעובדות, יבשות או לא. המונוגרפיה, במקרה זה, מאפשרת לי לספק, לבד מהנתונים הביוגרפיים, גם מידה מסוימת של פרשנות. על כן ספר זה ודאי אינו ביוגרפיה, ואינו מביא סדרת אירועים שתהווה את סיפור חייו של יזהר סמילנסקי. בתיאומים קלים, הוא עונה על ההגדרה של מונוגרפיה, כי הוא אכן עוסק בנושא אחד ויחיד, גם אם אינו צר כלל, באדם אחד, גם כפרט וגם כחלק מתקופה ומבית גידול. הספר אמנם אינו חלק מסדרה, אבל יופיע בשני חלקים העוסקים בנעורים ובבגרות. חלקו הראשון עוסק ביזהר סמילנסקי עד שהפך בגיל עשרים ושתיים לס. יזהר. החלק השני יעסוק בשניהם. הספר נכתב אמנם על ידי מחברת אחת, אבל באיסוף החומר ובעיבודו עסקו שניים – המחברת ובעלה ישראל סמילנסקי, בנו הבכור של ס. יזהר, בקיא בקורות חיי אביו ובקיא מאין כמוהו בכתביו. הספר הזה הוא חיבור מלומד מבחינת איסוף החומרים ותיעודם, אך הוא יסתמך גם על רשמים, על אגדות משפחתיות, על ראיונות ועל זיכרונות, וכן על היומנים של נעמי סמילנסקי ועל סיפורים אוטוביוגרפיים שכתבה בעקבותיהם. נעמי כתבה משחר נעוריה יומן, ובגיל תשעים, לאחר פטירת בעלה, החלה לכתוב סיפורים על סמך היומן. היא העבירה לי את סיפוריה ואת יומניה, והרשתה לי להשתמש בהם ולצטט מהם. על האמון שלה אני מודה לה מקרב הלב. היומנים נכתבו ממש בשעת ההתרחשות, בעוד שהסיפורים, גם אם נסמכו על היומנים, נכתבו במרחק רב ממנה ומפרספקטיבה שונה לחלוטין. יחד הם יוצרים הדהוד מעניין ובעיקר – הרבה תהיות על משמעותה של “אמת” היסטורית ועל יצירת נרטיב. מכל מקום, הם מייצגים את נקודת המבט האישית של נעמי, לא של יזהר. אלפי מכתבים מיזהר ואליו מפיחים רוח ב“עובדות” ההיסטוריות. אחרי מותו של יזהר, נעמי מיינה וקיטלגה אותם, לפי תקופות ונושאים, ופתחה אותם בפני. גם על כך אני אסירת תודה. בין המכתבים יש רבים שלא נשלחו, שנכתבו כטיוטות. גם הם, דווקא על דרך השלילה, מלמדים הרבה. “אגדות המשפחה” שאני מצטטת אינן היסטוריה. לפעמים הן אף סותרות זו את זו ואת העובדות, אך הן סופרו פעמים אין ספור, והתגבשו לכדי מיתוס משפחתי מעוצב ומעצב, שחשיבותו לספר זה גדולה לא פחות מן ה“עובדות”. ולבסוף, בהכרת הבעייתיות הכרוכה בכך, המונוגרפיה תסתמך במידה רבה גם על כתבי הסופר, שהם אוטוביוגרפיים במובן המודרני שהספרות העניקה למילה.

העניין בביוגרפיות פחת במידת מה במחצית השנייה של המאה העשרים, ואילו העניין באוטוביוגרפיות גבר. הז’אנר השתלב יפה בתיאוריות סטרוקטורליות ופוסט־סטרוקטורליות, שכן האוטוביוגרפיה הייתה קרקע פורייה לבדיקת ההבחנה בין עובדה לבדיון, לבדיקת האפשרות להציג חיים בצורה אובייקטיבית, ומעל לכול, לבדיקת הטענה שכוחה המעצב של הלשון מסכל כל ניסיון תמים להצגת ה“עובדות”, או ה“אמת”.1

חלק ניכר מכתביו של יזהר הוא אוטוביוגרפי במידה רבה, כפי שכל מי שמכיר אותו יודע. אבל בו בזמן יזהר הקפיד ביותר לשמור על פרטיות. הוא נמנע מראיונות בנושאים משפחתיים או אינטימיים, מיאן להשיב על שאלות שהוא קורא “ביו־ביביליוגרפיות, מתוך עקרון שפשוטו הוא: אין זה עסק של איש.”2 נוסף על כך, כסופרים אחרים הכותבים על עצמם, יזהר הכריז לא פעם שכתביו, בעיקר כתביו היותר מעוגנים בהיסטוריה, אינם ביוגרפיים. הוא מדגיש זאת בשני ספרים שאני עצמי ערכתי. על גב הספר צדדיים, למשל, מ־1996, הוא כותב:

חצי סיפור חצי ממוּאר

חצי אמת חצי בדייה

השמות נכונים המעשים לא בהכרח

הפרצוף והעיניים ממש תצלום

הידיים והרגליים כמעט קשקוש

האמירות חלקן באמת נאמרו

חלקן ראוי היה שייאמרו

או אינן אלא רק קיפולים בדף

אבל החיוך נכון תמיד,

והעצוב – כל הזמן

ועל גב הספר גילוי אליהו מ־1999, המתאר כידוע את חוויותיו של יזהר כקצין חינוך במלחמת יום הכיפורים, כתב:

זאת לא היסטוריה

אלא פירורי היזכרות של לא לוחם

במסע משני עברי התעלה החסומה

באמצע רעידת האדמה הגדולה ששינתה את העולם

בין שני צבאות גדולים מאד ומתחת למוות גדול מדי

בתוך פקיחת העיניים אם כל זה באמת היה מוכרח

ואיך דרך כל האבדון הנורא ההוא

גם הלכו לקראת גילוי אליהו

המתח בין הספרות והמציאות העסיק את יזהר, ומעסיק אותי כמובן במונוגרפיה עליו. יזהר התרעם לא אחת על חוקרי ספרות הקושרים קשר הדוק מדי בין היצירה לחומרים ההיסטוריים שממנה נוצרה. בריאיון עם דן מרגלית במלאת ליזהר שמונים, הוא אומר: “הספרות איננה תיאור של הווי ואיננה תיאור של ההיסטוריה ואיננה מקרים של הביוגרפיה, אלא רק חומרים שבהם סופר עושה משהו.”

יתר על כן, לא רק הביוגרפיה של הכותב נמצאת שם, אלא גם זו של הקורא:

“ספר קוראים בשביל הקורא ולא בשביל הכותב. אם אתה קורא ואינך מוצא בו את עצמך, זה לא מעניין אותך. הספר […] מדבר את הדברים שרצית לדעת על עצמך. לכן, בכל ספר יש שתי ביוגרפיות, הביוגרפיה של הכותב והביוגרפיה של הקורא, שתיהן חשובות. כשאין לך קורא – היצירה שלך מתה”.

אני ממקמת את יזהר בבית גידולו, המצומצם והרחב, ותוהה מה הוא היה אומר על כך. בריאיון עם יצחק לבני (2000), למשל, הוא משתמש במטפורה של קן הציפור כדי להפריך מיני ניסיונות “חכמולוגיים” כאלה: הציפור הבונה את קנה מלקטת חומרים מכל מה שמזדמן לה בסביבתה. אבל את צורת הקן, את תבניתו, היא יוצרת בעצמה. הצורה והתבנית הן היצירה שלה. אני ממקמת את יזהר בתוך תקופה, בתוך מצב היסטורי, ונזהרת שלא לשייך אותו ל“דור”, שהרי אחד מן הדברים שהרגיזו אותו במחקרי ספרות היה מיפוי באמצעות הגדרת דורות, אסכולות או קבוצות בספרות (כמה התרגז כאשר סיווגו אותו עם “דור הפלמ”ח"!). הנה הוא, במלוא חריפותו: “היצירה הגראפומנית היא המופת המוצלח לקיום החוקים של הסוציולוגיה הספרותית – כאן יש דור, וכאן יש קבוצות, וכאן יש אסכולות, ויש ראש־אל־ראש מצטופף בבית־הקפה – והחוקים חוגגים.”3 יתרה מזו, יזהר טען שקשה להצביע על חוק מנוסח של התפתחות, כפי שהוא מגדיר זאת, או על תפוקת מצב היסטורי נתון כעל תנאי להופעתה של יצירה גדולה; “יצירות גדולות אינן ממשיכות איזו מציאות אלא מזנקות ממנה ומעלה. כעבור זמן, במבט לאחור, יבואו החכמים ויסבירו מה הוליד את היצירה הגדולה, ו’החכמים בלילה' יסבירו מה היה ביום הגדול ההוא, כולם הסברים חכמים ויפים אלמלא שהם קלושים ופחות מדחוקים־בקושי.”

“לא שאין שום קשר גומלין בין היוצר לבין סביבתו,” הוא שב ומסביר, “או בין יצירה לבין בית־גידולה, אלא שקשר זה לבדו הוא רופף, ואין הוא יכול להסביר את עודף הערך, את היותר. הקשר הזה פעל ממש על כולם באותו פרק־זמן, אבל רק אחד מכולם צמח לגובה וכל השאר לא. אין כאן תוצר מובן מאליו של קרקע גידול ואקלים גידול. תמיד כאן פלא, כמעט נס.” (האין זה ממש תיאורו של האיקליפטוס הענק המתנשא בחצר ביתו של הדוד משה ברחובות? ומי כמונו יודעים מיהו היחיד שהצליח לטפס לצמרתו.)

כדי לסבך את הדברים, כפי שניכר מן המאמר “סיפור אינו משקף”, גם הוא משנת 1983, יזהר יוצא נגד קריאת סיפור כמשקף מציאות – קריאה שבה “חטאתי” לא פעם בחיבור זה:4

כל מי שפותח דיונו בשיר, בסיפור או במחזה, וכאילו הוא דן בחיים עצמם ובהשתקפותם ביצירה, ובמציאות גופה ובהמשכה אל תוך היצירה, ובקיומו הממשי של האדם הזה החודר כמו שהוא אל היצירה וממלא אותה – אינו דן אלא במצבה הקדם־תחילתי של היצירה, כשהשיר עוד לא נברא, הסיפור עוד לא התחיל, והמחזה עוד לא נפתח.

ההסבר שיזהר מספק עושה הבחנה בין המציאות – נקרא לה “ההיסטורית”, ובין “מציאות שעל־יד” או “מציאות של בדוּת”. זו האחרונה היא מלאכותית, היא פרי “ארגון מחושב, בניצוחם של השכל, של הרגש ושל החושים”, אשר נשלט בידי חוקים “שאינם חוקי העולם שבחוץ, אלא הם חוקי אותה ממלכה בזעיר־אנפין שהוקמה בתוך גבולות המסגרת הקצובה הזו, שהיא תחילתה של כל יצירה ויצירה: בראשית היתה המסגרת.”5 דיון על היצירה כעל יצירת אמנות צריך להתחיל מן הסיפור וללכת ממנו והלאה, “מן המסגרת שהקצה לה היוצר – כדי לתחמה ולהפרידה מן החיים – וממנה והלאה […] ובשום פנים ואופן לא להחזיר את הסיפור לאחור, אל החיים, ואת השיר לא להחזיר אל המציאות שקדמה לו, ואת היילוד לא להחזיר אל הרחם.”

“בפירוש,” כותב שם יזהר:

ליצירת האמנות חוקי זמן, מרחב ותנועה שאינם כחוקי הפיסיקה, המיכניקה והדעת הנוהגת בדרכו של עולם; הם מיוחדים מהם, עדיפים מהם, ובעלי איכות־איכפת אחרת. כללים אלה שלפיהם, למשל, היפה קודם לנכון, והמתראה כאמת שקול כנגד האמת האמיתית, ומה שגבוה יותר במציאות בתמונה המצויירת נחשב רחוק יותר, ומה שהוא צל במציאות בתמונה הוא עומק, ומה שהוא אין־סופי במציאות הוא סופי וגמור בתמונה, אם לא להיפך, וכל כיוצא באלה.

ויש ליזהר עוד כמה וכמה מטפורות נאות המבהירות את עמדתו בעניין חילוץ אלמנטים ביוגרפיים מן היצירה הספרותית. הנה הוא שוב מתרה בקוראי הספרות לבל יבלבלו בין המציאות שבחוץ למציאות שבפנים הסיפור, ואל התינוק המוחזר אל הרחם שכבר הזכרתי הוא מוסיף מטפורה עצובה (הנמלט תמיד עצוב אצלו) של העבד הנמלט במאמר “סיפור כסיפור”:6

נחזור ונדגיש: יצירת־אמנות היא התהפכות ממציאות אל מציאות. וצריך לדעת להפריד, ולהשאיר את המציאות שבחוץ בחוץ, ואת המציאות שבפנים בפנים. ולא לסחוב את החוץ פנימה ולא להחזיר את הפנים החוצה, כדרך שעושים בשקידת־חרוצים קוראים, חוקרים ומבקרים – מחזירים את היצירה מבפנים אל החוץ, ושומטים את טעם היותר, בכפירה גלוייה בכל מאמציה להשתחרר מן החוץ. ולמה הם עושים כך? מפני שכך עשו תמיד מאז שהבינו את היצירה כ“מימזיס” – שיקוף המציאות – וגם מפני שזו הדרך הקלה: במקום לראות את החדש הבלתי מוכר עוד, חוזרים אל הישן המוכר משכבר; ובמקום לראות את המציאות שנוצרה מחומרי הגלם של המציאות – מתעלמים מן הבדייה העשויה מלשון – והולכים אל הממשות הממשית העשויה מממשות. כאן חשים הנבוכים עצמם בטוב, בנוח, ובמולדתם. אין להם כנפיים כדי להרקיע, אבל יש להם די רשע כדי לתפוש את העבד שנימלט מן המציאות אל החופש, ולהחזירו כפות על עבדותו: אתה תימלט? לא, כמוך כמונו נישאר כולנו עבדים.

אלא שיזהר מגן בעיקר על הזכות לקרוא סיפור לשם החוויה, ועל הזכות לקראו מחוץ להקשר “ההיסטורי”. וגם כאן הוא מסייג:7 “העיסוק במה שקדם להיות יצירת האמנות יכול כמובן לעניין את בעלי כל עניין שבעולם – את חוקרי התרבות, ואת חוקרי ההיסטוריה, ואת חוקרי האדם, ואת חוקרי חיי האמן.” כחוקרת תרבות איני מבקשת לקלקל את ההנאה, אני מבקשת להוסיף הבנה למי שחפץ בה.

יזהר טען פעם שגם לוּ גדל באנגליה, למשל, סביר להניח שהיה נעשה סופר. זו טענה שאי אפשר להוכיח, אבל זו גם שאלה שאפשר להידרש לה בדרך עקיפה כלשהי במונוגרפיה: איך נולד סופר? איך מגיל צעיר הוא יודע שזהו זה, זה כל מה שהוא רוצה לעשות, ושום דבר לא יעצור בו או יעכב אותו? האם יש לכך תשובה? האם היא טמונה רק בעדות – הספרותית – שלו, או שמא היא גם מצויה במשפחה שבה גדל, ובה כל הגברים כמעט מהירי כתיבה? או – לפי דברים שאמר בראיונות ספורים – בעצב המקנן בו מילדות כמו מחלה? כך הוא התבטא בריאיון עם אילת נגב, שהתפרסם בספרה חיים פרטיים: “ישנם בני אדם שנולדו עם פגם גנטי, שעושה אותם מוכרחים לשיר ולנגן. אדם נולד עם איזה עצב בלב. מיום שהוא תינוק ולאן שהוא יילך, הוא יהיה משורר, כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים שדרכם אתה מדבר את הפצע בלב, כדי שאנשים אחרים יידעו על מה אתה מדבר, כי אחרת תצעק כמו אילם. העלילה היא רק הזדמנות לתאר את מה שרצית: למשל, את הצבע האפור, או את הגעגועים.”8 אם כך, בפצע הזה אני מבקשת לנעוץ את העט המטפורי שלי.9

אבל יש סיבה נוספת לתחושה שהשימוש בסיפור היזהרי כבחומר ביוגרפי הוא בעייתי. יזהר כתב ושב וכתב את קורותיו (או את דברי ימי נעוריו, אם לדייק) פעמים רבות ובהפרש ניכר של שנים, מה שגרם, מצד אחד, שינויים או וריאציות בהצגת אותן העובדות־כביכול עצמן, ומצד אחר גרם יצירת מיתוסים משפחתיים החזקים מכל “עובדות”. יש חוקרים, כמו נורית גוברין, הטוענים שאף עיבד את האירועים ואולי שיפר אותם במרוצת השנים.10 הפרשנים נופלים אפוא בפח שכרה להם, ומתווכחים על דיוּקו ההיסטורי של בדיון.11 גם לוּ מטרת הסופר הייתה לכתוב אוטוביוגרפיה, ברור שבמרחק של שנים רבות מהאירועים הוא אינו יכול לכתוב אלא אוטוביוגרפיה מומצאת. המרחק מעניק לו את האפשרות למצוא קו מנחה באירועים שתוך כדי התהוותם נראו כחלק מאנדרלמוסיית החיים. ומה במקרה של סופר שאינו מעוניין לכתוב אוטוביוגרפיה, אך אינו יודע לכתוב אלא את/על עצמו?

מחקר הספרות המודרני אינו מסייע לנו בכך, שכן הוא טרח והוציא את האיש־הסופר מן הספרות, עד שכמעט נאיבי לדבר עליו ברצינות. החל בפורמליזם, שהתנער מהביוגרפיה והתרכז בטקסט, עבור דרך הסטרוקטורליזם – שבו הטקסט הוא גילום של התרבות ומחברו אינו רלוונטי עוד, וכלה בפוסט־סטרוקטורליזם שבו הקורא הוא־הוא היוצר את הטקסט (באמצעות הדה־קונסטרוקציה והרה־קונסטרוקציה שלו). המחבר מת, טוען בארת, כדי לאפשר את הולדתו של הקורא. ואילו דרידה, ובעקבותיו קריסטבה, טוען שהטקסט הוא “אינטרטקסט”, מארג של טקסטים קודמים, ואין לדבר יותר על “מקור” או “מקוריות”.

אלא שמה שמרתק בקשר בין בדיון לאוטוביוגרפיה הוא המכניזם שבאמצעותו המחבר מעביר אלמנטים מחייו אל הספרות. התהליך שמאפשר לחיים להפוך לבדיון, או להפך, מאפשר לבדיון להעניק למחבר ביוגרפיה – אמיתית או מדומיינת. לא מדובר בזיכרון – כמו שהיה נהוג לחשוב. במשך זמן רב נהוג היה לקרוא את החיפוש אחר הזמן האבוד כיצירה אוטוביוגרפית מובהקת, בעוד שהרומן אינו משרטט את העבר, אלא מתווה את העתיד שלו, את התהוותו, כאשר הוא תוהה על תהליך היצירה.

איך ניתן, אם כן, להסתמך על כתביו של יזהר כעל חומר ביוגרפי? התשובה אינה פשוטה, ממש כשם שהאיש אינו פשוט, וכתביו אינם פשוטים. אפשר להשתמש באירועים המתוארים בספריו כאסמכתא כאשר מצליבים אותם עם “עובדות” – עם מכתבים, או עם סיפורי המשפחה – ככל שהדבר ניתן. אפשר ואפשר להשתמש בהם כאסמתכא כאשר מבחינים בין המחבר בפועל, האיש, ובין המחבר המובלע, או המספר. במילים אחרות, כאשר מכירים את העולם הפנימי של היצירה, את התמטיקה שלה, את הזהות האמנותית שלה. אפשר לעשות זאת כאשר משתמשים בקורא המובלע הקיים בכל סיפוריו של יזהר, זה שאיתו הוא מנהל דו־שיח סמוי, לפעמים בגוף ראשון רבים (“אבל הסיפור שלנו, מה יהא עליו?”). אפשר לעשות זאת כאשר יודעים שיזהר הוא אמנם יציר בית הגידול שלו, אבל גם חורג ממנו בצורה חריפה, שהוא יכול היה להתבונן בתקופתו ובאנשים שאצלם וביניהם גדל כאדם המתבונן מבחוץ בעם זר ומוזר (כפי שהוא אומר בריאיון עם זיסי סתוי ב־1989). במידה מסוימת נחוץ לנו קורא שקרוב מספיק אל הסופר, שבקיא גם בכתביו וגם בדרך שבה יצר אותם. עמדה כזאת נפלה בחלקי בהיותי עורכת (ארבעת ספריו האחרונים) של יזהר בהוצאת זמורה־ביתן בין 1995–2000, ובת־משפחתו מאז שנת 2000. ועדיין ראוי לעשות זאת בזהירות ובקריאה נכונה של השיטים ושל מה שביניהן; ועדיין – הכול נתון לפרשנות, וזו ההנאה הגדולה ביותר בכתיבת מונוגרפיה – ואולי גם בקריאתה.

מה שחיבור זה, מונוגרפיה, ביוגרפיה, סיפור, אמור לעשות הוא להציע את הצופן שבעזרתו אפשר לפענח – עד כמה שניתן לפענח – את הקשר בין האיש לסופר, בין יזהר סמילנסקי לס. יזהר. ואם, תוך כדי שימוש ביצירות תבוא גם הנאה מחודשת מן היצירות – והקוראים יתענגו גם על קריאת הסיפור עצמו – “תבוא עליהם חרישית חדוות הנפש המתפעלת”.12


 

פרק שני: המיואשים    🔗

יש הטוענים שיזהר לא נפרד בעצם מהנעורים, שיצירותיו – או לפחות מרביתן – מתארות שוב ושוב את גיל הנעורים ומסרבות לחרוג ממנו, שגיבוריו הם נערים נצחיים,13 שהוא אינו כותב על חיים בוגרים אלא על התלבטויות נעורים באשר לחיים הבוגרים, לא על אהבה בוגרת אלא רק על אהבת נעורים בוסרית. הלוא גם כשחזר לכתיבה בשנות השבעים לחייו, לאחר כשלושים שנות שתיקה שגזר על כתיבתו הספרותית, ביכר לכתוב על ילדותו ונעוריו. מה היה בה בילדותו, מה חווה בנעוריו, שגרם לו לשוב ולחזור אליהם, ובגעגועים גוברים, ככל שנקפו השנים? או לחלופין, מה בחייו הבוגרים שלח אותו שוב ושוב אל התקופה ההיא? ואיך בתקופה המוקדמת ההיא נולד סופר? בעשרים ושתיים השנים הראשונות, עד לפרסום “אפרים חוזר לאספסת” ב־1938, טמון הגרעין להבנת האיש והסופר. עד כאן הוא היה יזהר סמילנסקי. מכאן ואילך הוא כבר הסופר ס. יזהר.

את המפתח לחשיבותה של תקופה זו יש לחפש קודם לכן, בימים שבהם היו הוריו אנשים צעירים, אנשים מהגרים. בשליש האחרון של המאה התשע עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחוללה באירופה תנועת הגירה עצומה, ממזרח אירופה למערבה ולארצות אחרות מעבר לים, בראש ובראשונה לארצות הברית. כידוע נבעה ההגירה מגידול דמוגרפי חסר תקדים, מצפיפות ומלחץ, מרעב ומחוסר תקווה, אבל מבחינת היהודים גם מהתגברות השנאה כלפיהם ומביטוייה בפוגרומים קשים. הגירת ההמונים הקיפה יותר משלושים וחמישה מיליון איש. עשרים ושניים מיליון, ומהם שני מיליון יהודים, הגיעו לארצות הברית. לאנגליה הגיעו לאורך כל תקופת ההגירה שלוש מאות אלף יהודים, לארגנטינה מאה אלף, לצרפת שמונים אלף, לקנדה שישים אלף, ולדרום אפריקה חמישים אלף מהגרים בלבד. לארץ־ישראל הגיעו על פי הערכה רק שישים אלף איש בקירוב בשנים 1881–1941.14

לא כל הבאים נשארו. רבים עזבו את הארץ לנוכח הקשיים והאכזבות. הקומץ שנותר היו אנשים מיוחדים במינם. חלקם נשאר כיוון שהארץ הייתה מפלטם האחרון, או כיוון שלא היה לאל ידם להיטלטל עם משפחתם ולעבור שוב לארץ אחרת. “זאת הארץ ניתנה למיואשים, אמר א. ד. גורדון, למיואשים באמת. הכול נבנה רק מן העמידה המיואשת על קו הגבול האחרון: עמידת המחנה הנשאר […] מחנה המיואשים באמת. אלה שלא תפתה אותם במלים מרגיעות, אלה שלא תמכור להם אשליות כאילו הן מציאות […] הבו לנו יחידים, כתב גורדון, הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים. אלה שאינם מצפים לשום גאולה שתבוא עליהם, אלא הם עצמם הגואלים.”15 אבל לא רק תחושת המפלט האחרון החזיקה אותם בארץ. היו שנאחזו בה מאותן סיבות אידיאולוגיות שהניעו אותם לעזוב מאחוריהם בתים והורים ומשפחה וחברים, ולהגר אל ארץ האבות: “באו רק קצת, רק טיפה מכולם, אבל אלה שבאו היו מוכנים לתת עצמם ואת הכול על הדבר שלהם, ממש.”16 אלה היו מעין דון קישוטים שסירבו לראות את פני הדברים כפי שהם. המציאות, בעיניהם, הייתה כפי שציירו אותה לעצמם, המציאות הייתה העבר הרחוק, מתחת לשכבות הקרקע, או שהייתה העתיד, המציאות המדומיינת, כפי שתתגשם אולי אי־פעם בעתיד, כפי שיעצבו אותה בעתיד.17

האנשים האלה, המשוגעים לדבר, לא היו אנשי דברים אלא אנשי מעשה. הם בזו לאיכרים, טפילי הברון, שישבו במושבותיו והיו תלויים בנדבותיו, זעמו על פקידי הברון, שמספרם גדול ממספר לקוחותיהם, ויצאו להקים להם מושבות חדשות. כך נוסדה רחובות. כך גם נוסדה גדרה. בידי אנשים שראו – במקרה הטוב – תמונת עולם כפולה, זו המציאותית, שדי היה בה כדי להבריח כל בר־דעת, וזו שבחזונם או בהזיותיהם. “מה קרה לאנשים ההם, משוגעים? מה הם עושים? למה הם ממהרים ורצים לתת את דמם, למה במקום למצוא מים הם נותנים את זעתם, או אנחנו לא מבינים כלום? תראה, בימים ההם האם לא היו אז בעולם איזה שבעה עשר מליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה […] הם מצד אחד ועוד שבעה עשר מליון.”18 למשוגעים האלה, למיואשים האלה, שהיו בסופו של דבר חבורת מעצבי התרבות, מעצבי העברי החדש, נולד יזהר. הנה כך הוא מתאר את מייסדי גדרה, למשל, אשר קמים בבוקר הראשון בצריף הראשון, לאחר לילה שבו חיזקו את נפשם “בשירה וביריות ובריקודים עין לא ראתה, מאז שמשון והשופטים.” הם מסתכלים בהפתעה סביב, ורואים לא את המציאות כי אם את המציאות שתהיה:19

תשעה עומדים מביטים מופתעים והשמש כבר מעל השדה האחד, שעשוי כמעולם גבעות גבעות בהירות עם קוצים, ויותר אין מה לראות או מה לספר. ולא יודעים בדיוק מה לומר. אבל אחד התחזק אז והצביע ואמר, כרם אחד נשתול על ההר הזה, אמר והראה על גבעת הכורכר החשופה פרט לשיזף עקום, ונקרא לו הר משה, ועוד כרם אחד על ההר הזה, אמר, והר יהודית נקרא לו, והצביע על עוד גבעת כורכר חשופה בלי שום שיזף, ובלי לדעת מה שמם של העשבים ההם שסביב ובכל מקום, או מה זה בדיוק החרדון המיובש הזה שעומד ומשתחווה במסירות אל איזה אלהים משונים שלו. וככה זה התחיל.

הנה תיאור של אחד מהם, שיזהר למד על כל פרטיו מספר המתיישבים הראשונים של גדרה.20 זהו צבי הורביץ, שעלה ארצה ב־1883, ונאמן לשבועת הביל“ויים חיכה שלוש שנים עד ש”יתבסס" בטרם יביא לארץ את ליזה אהובתו, שחיכתה לו בנאמנות בבית אביה, מר בננסון המכובד במינסק. בינתיים הוא מספר לה במכתביו על נפלאות גדרה, ורק מבקש שתשלח לו “פוטו קרטוצ’קה”, גלוית תמונה:21

עד שיום אחד אמנם באה גם הגיעה התמונה, זו הקרטוצ’קה, וכל תרועות השיר שרץ האיש ושר ביום ההוא על הרי גדרה וביערותיה נרשמו במחברת ההיא שלו בכל עוזם והנה הם כתובים בשיר הנרגש הזה, “קיבלתי את הקרטוצ’קה של ליזה”, שר צבי הורביץ, אשר למועד גם קם ונסע לרוסיה, עוזב את הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, ונשא שם לאשה את ליזה שלו, יפתו שלו, אהבתו שלו, האיש השותק הזה שידיו ברזל, את ליזה שחיכתה לו שנים, כחכות רחל, ולקח אותה והביא אותה אל גדרה שלו, והיא תיקרא מעתה לאה, אלהים, והיא, באה, ובבוקר והרי גדרה לא היו אלא גבעות כורכר ויערות גדרה לא היו אלא סידריה פה סידריה שם, ובין זו לזו השתחווה יבש החרדון הזה, וצבי בידיו החזקות אבל בידיים ריקות עומד לפניה ומראה לה את בעוד עשרים שנה, כשהילדים יהיו גדולים […] ומראה לה איך יהיה סביב סביב, אני מבטיח לך, נשבע לה, בלי לדעת מה עושים כעת עם דמעותיה, והיא כשכתבה הביתה גם סיפרה בהרבה פיוט על הרי יהודה שם במזרח ושתקה וכמעט אף מלה על הקוצים היבשים שמסמנים כעת את המקום שפעם תיבנה עליו גדרה […] וככה זה התחיל.

למה דווקא בביל"ויים של גדרה בחר יזהר? הוריו לא היו משורותיהם, אם כי שמעיהו סמילנסקי, הסבא רבא, העריץ אותם. חיי קומונה ודאי לא דיברו אל לבו. אני בטוחה שהיה משהו במספר המיתי הזה: תשעה אנשים. יחידים, כדברי גורדון. מיואשים באמת, כדברי גורדון, שאין להם לאן לחזור. והשיגעון: הם רואים סביבם מציאות אלטרנטיבית. בריאיון לשרית פוקס במעריב מ־9 בפברואר 2001, יזהר מספר:22 “אחד האנשים שבנו את גדרה קיבל מכתב מהגולה ושאלו אותו מה הוא עושה בשבתות. היתה שם גבעה קטנה עם איזה שיח. וריק וחם וקשה. אז הוא כתב להם: ‘אני הולך בשבתות בהרי גדרה ויערותיה’. והוא לא שיקר…”

ויש עוד גורם אחד שצבי הורביץ ולאה שלו אינם מזכירים במכתביהם להורים – הערבים, תושבי הארץ. האם אינם רואים אותם, או שמא הם מתעלמים מקיומם? ב־1881 היו בארץ כעשרים וחמישה אלף יהודים שחיו בעיקר בירושלים, מרביתם חרדים חסרי כל מודעות לאומית. היו גם ארבע מאות וחמישים אלף ערבים, כתשעים אחוז מהם מוסלמים. כשמונים אחוז מן הערבים התגוררו ביותר משבע מאות כפרים, והשאר בערים קטנות: עזה, חברון, שכם, טבריה, יפו, חיפה, עכו. הם לא התגוררו בשפלה מוכת הקדחת. הם היו ברובם אריסים, שעיבדו את אדמות ה“אפנדים” העשירים המתגוררים בערים ברחבי האימפריה העות’מנית. גל העלייה הראשון לארץ הביא איתו בין 1883 ל־1903 כשלושים אלף מתיישבים. לפני בואם, אפשר שראו בארץ ארץ ריקה, או “ארץ ללא עם” הממתינה לבוא “עם ללא ארץ”, כפי שהתבטא הלורד שאפטסברי ביולי 1853;23 אבל מרגע שהגיעו, לא יכלו שלא להבחין באוכלוסייה המקומית, או בכפרים הערביים הזרועים פה ושם בעזובה המקומית. האם היו מופתעים? מאוכזבים? האם העדיפו לראות את התושבים המקומיים בהילה רומנטית, כמו שתיאר אותם משה סמילנסקי, הדוד משה, מאוחר יותר? משה, לפחות, אולי בהשפעת אחד־העם, ראה את תושבי הארץ, לא התעלם מקיומם, ואפילו היה מסוגל לספר את סיפורם מנקודת מבטם. האחרים עצמו עיניהם וראו: את “הר משה” ואת “הר יהודית”, לא את המציאות. הנוף שהם מתארים הוא שומם וריק, נוף שיש “לתקן” אותו.

יזהר גדל בינותם, בין המתיישבים ובין הערבים המקומיים. כמו המקומיים, ושלא כהוריו ובני דורם, הוא לא השליך את זהותו על הנוף אלא שאב אותה ממנו.24 הוא נולד לתוך הנוף הזה, ולא מצא בו שום פסול. הריקות לא הפריעה לו, להפך, היא הייתה חביבה עליו. מבחינתו, לא היה צורך לתקן אותה. “החרדון המיובש הזה”, החוזר ומופיע לעיני המתיישבים המופתעים לא רק חביב עליו, אלא יקר ללבו, הוא קרוב ומודע, כמו כל חי וצומח בארץ־ישראל, שהוא מתעקש להכיר בשמם ובסימני ההיכר שלהם. הכפרים הערביים, על תושביהם, היו בעיניו חלק בלתי נפרד מן הארץ. הוא דור שני לאנשים שנעקרו ממקום הולדתם, מנוף ילדותם משפת אמם, דור שעשה מהפכה גדולה, אך עדיין חי על הר נבו ולא בכנען, אם להשתמש במטפורה היפה של מוקי צור בספרו ללא כתונת פסים.25 הבנים כבר חיים בכנען, דוברים בשפת הארץ, מלגלגים על המבטא הזר של הוריהם ועל הקשר הנוסטלגי שלהם עם מקום הולדתם. הם הסתגלו לאקלים, הם בני בית בנוף, ואינם צריכים לכבוש אותו מחדש מדי יום. אבל, האם מאחורי הבושה בהורים שעדיין לא הסתגלו כראוי, לא מסתתר איזה חשש סמוי שמא הם, הבנים, אינם מסוגלים לעמוד בציפיות המכוונות אליהם? כל כך הרבה ציפיות מכוונות אליהם – והן מתמצות אולי בדרישה אחת: שיגשימו את האוטופיה. והאם, לצד ההתפעלות מכוח ההתמדה של ההורים ומן ההליכה בתלם, יש גם הכרה בשיגעון שבדבקות הזאת? והאם, לצד ההערצה להורים החלוצים ולערכיהם, אין מידה של לגלוג, או אף תיעוב, למה שמוקי צור מכנה “התעקשותם של ההורים על דברי־הבל”? כשגיבוריו של יזהר מדברים על הוריהם החלוצים, הדבר הבולט ביותר שהם מבטאים הוא פער הדורות. תאמרו, איזה דור אינו מתלונן על פער הדורות? אבל יזהר מדגיש שמדובר בריחוק של שניים־שלושה דורות: “אבא שלי נראה לא כמו אבא אלא כמו סבא. איש אחד מדור רחוק. […] ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה לפחות – אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר־מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שבר, ואמוֹר [יזהר פונה אל יחיעם], על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה?”26

כשמשה דיין מת, יזהר כתב עליו מאמר הספד בעיתון דבר, מאמר בשם “אין עוד משה דיין בינינו” (19 באוקטובר 1981). יש בו ניתוח מעניין וכמעט כאוב של הדמות, שספק אם הייתה נערצת עליו. אבל במקומות אחדים נדמה כאילו הוא כותב על עצמו, כבן לחלוצים הראשונים:27

בן הארץ. כמוהו כיגאל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שקדם להם – שהם התחילו משטחי האדמה הריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ“ך ומן הארכיאולוגיה. וכל מה שנצטבר בעם ישראל וביהדות שלאחר התנ”ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שבין התנ"ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל הקישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

ואילו בהספד ליזהר עצמו כתב אורי אבנרי את הדברים הבאים:

לא במקרה השתתק יזהר בשנות החמישים […] כי התרבות שיזהר חי ונשם אותה שבקה חיים. עד היום אין הסבר למותה של התרבות העברית והחלפתה במה שאפשר לקרוא – במידה רבה של חסד ורחמים – “התרבות הישראלית”. מה גרם לכך? אולי אובדנו של דור עברי שלם במלחמת תש“ח, על מזבח הקמתה של מדינת ישראל. 6,000 צעירים וצעירות נהרגו במלחמה ההיא, מתוך אוכלוסייה של 635,000 נפש. שנתונים שלמים דולדלו, כמעט נמחקו, על כל הסופרים והמשוררים והמלחינים והציירים והמדענים שיכלו לצמוח מהם. ואולי טמונה הסיבה דווקא בעלייה ההמונית, האדירה בממדיה, שנקלטה בארץ בשנות החמישים. הגרעיון העברי הקטן של תש”ח קלט מספר של עולים שעלה עליו בהרבה. זה היה כמכבש הדורס את הצמחים הרכים שהחלו נובטים כאן. הישות העברית התחלפה במדינת ישראל. הפלמ“ח נבלע והתחסל בצה”ל, הקיבוצים פרפרו ומתו במרוצת השנים, האחריות ההדדית פינתה את מקומה ל“קפיטליזם החזירי”.28

יזהר חווה על בשרו את ההתחלה מן השטחים הריקים, משדות צקלג, את הקפיצה הגדולה מדי והניתוק הגדול. את הנתק של דורו מן התרבות של “שם”. הוא מכיר את הארץ הזאת מאז הייתה חשופה כמעט, כמו שהוא מספר בראיונות השונים שהעניק בשנות התשעים. ליגאל סרנה באביב 1990, הוא אומר: “מעט פרדסים, ערבים, מרחבים אינסופיים. פלחה חרבה. עשב צהוב. בחיים של אדם אחד אני ראיתי שתי ארצות, שונות לגמרי. אחת שנגמרה בשנות החמישים והשישים וארץ אחרת, חדשה, שעברה מטמורפוזה”. באוזני הלית ישורון הוא מקונן ב־1994:29 “המצב שאני זוכר כילד, המצב הזה מדבר אלי עד עכשיו, הלא־בנוי, הפתוח שבשדות, כמו שהראיתי לך, שבתוך כל המקומות יש עדיין קו אחד שנשאר, והוא הקו האלוהי […] המצב הזה הוא מצב שהלך ונוצר בעולם, שהלך ונעשה מליוני שנים ויש בו סלקציה וחוכמה, מעבר לשום קבלן ושום ארכיטקט. […] עכשיו בא בולדוזר והורס את זה. הנה, באמצע הדבר הזה יש כבר עמוד חשמל, וזה ללא חזור. ה’ללא חזור' הזה כואב כמו לדעת מוות.” וליצחק לבני בריאיון בשנת 2000:

ההורים לא סיפרו על עצמם. הם אמרו התחלנו מכאן. התחלנו מן הים. חבל. כשלימים הזדמנתי לאודסה, אמרתי פה היה אבא שלי, לא ידעתי כלום ואמרתי חבל. ניסית לשאול? עניין אותך? שואל לבני. לא מאוד, כי היתה איזו הרגשה שהם מהגולה, משהו כזה שמוטב להתעלם ממנו. לימים כשהתחיל לעניין אותי לא היה כמעט את מי לשאול. אני יודע מפה ומשם, מיוסף ויץ, הוא סיפר קצת, אבל הם לא דיברו על עצמם. זה אחד הדברים המעניינים, הם לא סיפרו על עצמם.

וכיוון שלא דיברו על עצמם – שתקו.

בתוך ומתוך כל אלה נולדה האמביוולנטיות, וכאן אולי תחילתו של הפצע, הכאב, שמוליד את הסופר. יזהר נולד, כך התבטא, “עם סוג של כאב שצריך להיאמר, שהוא המקור והמניע, ואילו הסיפור בא אחר כך. יש מעט מאוד יצירות שנעשו מתוך שמחה. [הכתיבה היא] ניסוח או מימוש של כאב. בספר שני ושלישי יש משהו שאתה יודע לכתוב. ספר ראשון נכתב מתוך לחץ לכתוב, כאב שצריך ביטוי, כמו מחלה שכשקוראים בשמה אפשר כבר לטפל בה […]”

והכאב הזה לא פוחת עם הגיל, הוא רק נעשה לא “כאב לוחץ” אלא “כאב קיום קבוע. היומיום מטשטש אותו בכל מיני כאבים, אבל הדבר הזה שהוא אתה מחפש אמירה, הצורך של גולם להיות פרפר. ואז משהו משתחרר מתוכי, הוא נפתח, אני יכול ללכת הלאה. זה לא פצע, זו הוויה אנושית.”

באחד מניתוחיו המוקדמים זיהה דן מירון את התו הזה בגיבוריו של יזהר. הוא כינה אותו בשמות רבים: “החריגות”, ה“אחרוּת”, “נחיתות מחמת חריגות” ולבסוף “החולי”.30 גיבורים כמו אבנר וראובן מ“משעולים בשדות” חריגים מעצם רגישותם היתרה, הנתפסת בעיניהם כ“סימן לרפיסות כשרון החיים שלהם.” ברגעים שבהם הרגישות שלהם עלולה להתממש בשורות שיר, הם נרתעים מאפשרות זו של פורקן רגשי במונחים השאולים כולם מעולם החטא הארוטי: המילים קורצות לו, לאבנר, החרוזים רומזים, הקצב – מדיח, ואבנר נחלץ משלטונו של השיר בכוח הלגלוג ל“הבלים כגון אלה”. תושבי הכפר הבלתי מסובכים הם “בריאים”, ואילו הוא סובל מאיזה “מום שבנפש”. בכך, טוען מירון, יש בגיבוריו של יזהר מן היסוד הברנרי של “התלושים”.31

יחיעם ויץ, בן־דודו האהוב של יזהר השתמש במונח “תלישות” או “אפיקורסות” שיזהר והוא “מפורסמים בה” במכתב שלו ליזהר מלונדון, מיום 19 בינואר 1939. אם כי אצל יחיעם יש לדברים הדהוד גנסיני דווקא (“כי בתוגה הגדולה הגאולה”):32

ליזהר,

אכן, כשמגיעים הדברים לאותה התוגה (אותה התוגה!) ולאותם געגועי־נפש קטנים שבקטנים ויקרים ומעניינים למרות הכל – כשמגיעים הדברים לאותה “תלישות” שזכינו לה שנינו מפי אבי מולידי – מיד מתפרץ הפרץ והכל יכול לשפוע ולשפוע ואינך יודע למה ומה הטוב בזה […] כן, ברגעים האלה רציתי לומר שהרגשת הסוף היא כל־כך מדכאת, כל־כך מריצה, מבעירה הכל, אוכלת בכל פה ואינה נותנת מנוח […] עד שאולי בגלל זה הכל עטור תמיד עצב דוקא ותמיד לוחץ […]

ובאותו מכתב סיפר איך הוא מתנער מן התלישות הזאת ב“חיוך אדיב וטוב־לב והליכות נאות” עד כי נדמה לו לפעמים שהוא מפתח קרום,

כאותו הקרום של פצע פתוח, פצע דווי, נקוב וצורם בטריות ובזוויתיות הבשר הבהיר, של צעירות ושל “נעורים מתבגרים” של משהו שבתום לב, ונכונות לחבוק עולם ולספר לו, לכל העולם, כל דבר; פצע של קבלת כל דבר בכנות כזו, לבכות עם כל יצור של ספר, עם כל גורל שבספר ובסיפור. והקרום עולה לו בגורליות ביולוגית מוחלטת כל כך – שים לב! – עד שתוקף אותך רצון לתלות על ראשך שלט: “פטליסט מחייך!”

אצל יחיעם מתבטאת התלישות בקרע בינו ובין דור ההורים. התלישות, הוא אומר בסיפורו של יזהר “דרך גשומה”, אינה אלא הבטה מיוחדת על הדברים בעולם הזה. “איני יודע אם זה ענין של גיל בלבד, אבל התוצאה היא חיפוש מתמיד אחרי אותו ההד העולה מתוכך, חיפוש מתמיד אחרי אמת אחת שהיא לא ‘מפלגתית’, לא ‘חברתית’, לא ‘מהפכנית’, ולא שאר מיני דברים, אלא שלי אני […] המוסיקה הקלסית שלי, בימי חורף אפורים, ארוכים, עצובים ומסתוריים, בשקיעות של ימי אביב […]”33

בהקדמה לספר המכתבים של יחיעם, יזהר מפרש את הייאוש הפתאומי המשאיר אחריו שביל של עוגמה כך:34

שמא חטטנות היא, שריד תלישות גלותית, או, אולי, אין היא אלא אותה עגמימות של העדר־דרך, שהנוער בארץ־ישראל, אם כה ואם כה, וככל שיעוה פרצופו, נגוע בה, ומבקש לו פורקן ככל אשר ימצא, זה בכה וזה בכה, ולרוב, כמובן, בדרך קלת ההתנגדות, למרבה אזלת־יד של מורים, הורים ומחנכים – הטועים בה בצברים הללו ומפרשים מסכה עליונה ונוחה והעדר כלי־ביטוי טובים ומין בושה מפני רכרוכית – כקלסתרו היבש של התוך, בעוד אשר שועה זו וקריאה זו למלה של הדרכה, למלה של אמת, לבסיס איתן, אינה מגעת אליהם.

ברנר? גנסין? בפרקים הבאים ניתקל שוב ושוב ביזהר התינוק־הילד־הנער המשקיף מבחוץ, המואס בדלות גופו ובמראהו, ב“נוצתיות” שלו, המתאר את רפיסותו וחולייו אל מול אחיו החסון והבריא כ“חיה צעירה”, ממש כפי שאבנר מ“משעולים בשדות” מתבונן בגבו החסון של זלמן הנוהג בפשטות ובבטחה את העגלה: “כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעוצמתו, או להיסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידיים רפות, לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך”.35

1.jpg

יזהר על המוט


התלישות הנוצתית הזאת באה לידי ביטוי בעשרות מקומות שבהם יזהר מתאר את עצמו כילד כחוש, כמעט שקוף, המכונה “הזיקית” או “השלד”, המטפס על צמרות עצים ומשקיף משם על הנעשה. כך הוא בסיפור “הנמלט”, כמובן, וכך בסיפור “הצניחה מן הצמרת” – כאשר הטיפוס הוא קל יחסית, ואילו השיבה “לאדמה” קשה. “אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה למראי […] קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס. אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר.”36 וכך בסיפור הילדים הכואב “רחצה בבריכה”, שם העץ הוא בפירוש מחסה, ידיד, מפלט:37

אחר־כך נתבהר קצת וראיתי את העצים שממולי. כמה ברושים בשורה אחת, מאובקים מאוד. והיה שם גם אקליפטוס אחד גדול, ממש ממולי. הכרתי בו מיד ידיד. ידעתי כי הוא מפלטי. ניגשתי אצלו בפיק ברכיים, התרפקתי על גזעו העבה וחיטטתי בו בצפורני. זה היה כואב, אך הכאב היה דווקא נוח למדי. מתקבל מאוד על הדעת. […] ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפה, אשר מעבר לו, שם במרחק, היבהבו בחום רטוטי הגבעות הרחוקות ההן, האדומות.


חבוי בצמרת העץ, יזהר מתבונן בחיים.    🔗

קשה לדמיין עד כמה קל ודק הילד הזה, עד שמסתכלים בתצלומים מתקופת הילדות והנעורים. אין הרבה תצלומים כאלה. אנשים עניים, שבשבילם קניית כוס גזוז הייתה החלטה קשה, לא הלכו אל הצלם סוסקין. גם לא היו להם או לחבריהם מצלמות. יזהר מספר שקיבל מהוריו מצלמת בוקסה לבר־המצווה. יפה – אבל כדי לצלם צריך מה שנקרא אז פילם, ואת הפילם צריך לתת לפיתוח. וכל זה דורש ממון רב. ובכל זאת, תצלומים בודדים יש, ואם מתבוננים בהם נבהלים מדקותו: הוא כה דק כשהוא עומד על צמרת העץ שטיפס עליו, כה דבר כשהוא עומד על מוט ואינו עבה ממנו בהרבה.

“לאמי לא היה קל לגדל אותי,” יזהר אומר בריאיון לאילת נגב, אותו ריאיון שבו הוא מדבר על “הפגם הגנטי” שאילץ אותו להיות משורר.38 “הייתי ילד חלוש וחולני, לא כמו אחי, שהיה כמו בעל־חיים שצומח מעצמו, נחמד וטוב ואוהב ושמח ומשמח ובריא.”

יש הרואה את היער שיהיה על הגבעות הקרחות בעוד חמישים שנה ויש הרואה את הנביאים שהילכו עליו לפני אלפיים שנה – ואילו הוא רואה דווקא את החרדון היבש המתפלל, שלאיש לא איכפת ממנו, ואיש גם אינו מבין מה מצא בו.


יזהר נולד    🔗

יזהר נולד באחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות היישוב, באחד החורים הנידחים ביותר בארץ־ישראל, להורים עניים וחסרי כול, שרופים מיקוד החמה ומאש האידאולוגיה. זה היה בחולדה, ב־24 בספטמבר 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

כל הביוגרפיות של יזהר נפתחות בכך שהוא נולד וגדל ברחובות, ולא היא. הוא אמנם נולד ברחובות, כי בחולדה לא הייתה מיילדת, אבל שנותיו הראשונות עברו עליו בחווה הניסיונית בחולדה. משם עבר עם הוריו ואחיו הגדול ליפו, לנווה שלום שהייתה לנווה צדק, וממנה נדדו הארבעה לאפיזודה קצרה בתל־נורדוי, ורק משם חזרו, בפחי נפש, לרחובות, כשיזהר בן אחת עשרה ושנות ילדותו המעצבות כבר מאחוריו. ברחובות הוא בילה כארבע שנים אומללות למדי, עד שעקר משם ונסע ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. רק אחרי מות אביו, כשיזהר היה בן עשרים ושמונה, הוא שב לרחובות, ולא ממש ממנה במשך קרוב ליובל.

אבל כדי להבין איך ולמה התגלגלו הדברים כך, אי אפשר שלא לקחת נשימה עמוקה ולבדוק את בית גידולו. וזה לא היה רק המקום הגאוגרפי חולדה, אלא גם מקום אידאולוגי פוליטי שנעוץ בלב לבה של ההיסטוריה היהודית של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. ולא רק אידאולוגי פוליטי אלא משפחתי: יזהר היה בן למשפחה שלקחה חלק בעיצוב פני הארץ והשפיעה על כל הווייתו. כדי לפרוש את התמונה כולה, יש להכיר תחילה את הדמויות הבולטות במשפחה.

הדמויות הבולטות במשפחה לא היו הוריו. כשאמנון דנקנר כתב בביוגרפיה של דן בן אמוץ שיזהר הצטייר בעיני דן כנסיך ובן אצולה, הוא לא היה מודע לכך שיזהר היה בן לחלק הדל יותר של המשפחה הזאת, ושהוא עצמו מעולם, עד גיל זיקנה ושיבה, לא ראה את עצמו לא כנסיך ולא כבן אצולה.


 

פרק שלישי: המשפחה – משפחות סמילנסקי וויץ    🔗

יזהר נולד בראש השנה, 24 בספטמבר 1916, אל לב הציונות, למשפחות סמילנסקי וויץ, שתיהן משפחות חלוצים ידועות. אביו, זאב סמילנסקי, עלה ארצה ב־1891, מרוטמיסריבקֶה הקטנה שבאוקראינה, פלך חרסון, עוד לפני שתיאודור הרצל פרסם את מדינת היהודים שלו. אמו מרים לבית ויץ עלתה ארצה ב־1908, ומעתה ואילך הגדירה תאריך זה כתאריץ הולדתה. על מצבתה הורתה לחרות את תאריך בואה ארצה ואת תאריך מותה, ואכן כך הם מופיעים, 1908–1979. היא לא הייתה יחידה בכך: רבים וטובים מחלוצי העלייה השנייה עשו זאת, צבי שץ, תחיה ליברסון, רחל ינאית, שושנה בוגן.39 להם זו הייתה לידה מחדש, פסגת המהלך החלוצי של שלילת הגולה. מרים וזאב הקימו בית שבו התעקשו לדבר אך ורק עברית, ניתקו כל קשר עם תרבות הגולה, ואף סירבו בתוקף לחגוג את החגים היהודיים. ואף על פי כן, בילדותו, זאב לקח את יזהר לבית־הכנסת בימים הנוראים, ויזהר מספר בריאיון עם יצחק לבני (2000) איך מצא פתרון לשעמום שבישיבה הממושכת בקריאת המילים הקשות והמופלאות במחזור.40 גם בר־מצווה חגגו לו ליזהר. אמנם בלי דרשה, אמנם ביום חמישי, כדי שלא יבואו אנשים רבים, אבל חגגו. אם נשמעה יידיש בבית, הרי זה רק כשהבאבע (סבתא מצד אמא) הגיעה ארצה, בשנת 1923. “סודות” סיפרו בלחשושים, בעברית. ובכל זאת היה משהו ששרד מן התרבות ההיא, הדחויה, שרד חבוי, במקום שאף אחד לא נוגע ולא ייגע, לובש צורת נעימות חסידיות שזאב פיזם מדי פעם בהיסח הדעת. ה“יה־בם־בים־בם”, קרא לכך יזהר, ותיאר איך אביו היה מזמזם־מתייבב כך לפעמים, עד שהתחוור לו מה הוא עושה והיה מתחלחל כמי שנתפס בקלקלתו:41

בלי להרגיש, כמו שקורה לו לפעמים, הוא תופש שהוא מזמזם בלא קול איזו מנגינה, מתייבבת כזו בלא קול, איזה יה בם בים בם, שכזה, חסידי, כזה, שמשכבר, אבא כבר עשרים ושש שנים כאן, עם הפסקה אחת, ועדיין הוא שם, במקום של שש עשרה שנותיו הראשונות, עם הבים בם הישן הזה, מוצץ הלב, ככל שמיושן ומטופש, ושמייד כשתופסים שעד כדי כך, מפסיקים, בבושה, ומציצים סביב אם מישהו תפש, ונוכחים עד כמה לא בשעתו ולא מתאים לשעה הזו, ובושה, אף כי אותו בדל זמרור כלל לא פג ולא חרב, ועודנו בלי קול ובהתייבבות עד כלות מתייבב לו בתוך הבפנימה שלו, הוא לא נוגע ואף אחד לא יגע בזה שלו שבתוך תוך הבפנימה שלו, בזה ה־יה בם בים בם אוי יו יו אוי הזה.

הזמרור המתייבב גבר, כך סיפר יזהר, לאחר מותו של הבן הבכור ישראל ב־1942 בתאונת האופנוע, כאילו הקשר ל“שם” נובע מעומקים של הוויה, ואילו ההתכחשות אליו שכלתנית וצולחת רק על פני השטח. לא השמחה, אלא דווקא הכאב, כאבו הקמאי של אב הנאלץ לקבור את בנו, העלה את המשקעים המודחקים, הצטרך להם, היטיב להתחבר אליהם. גם אצל מרים, משהו מ“שם” נשאר בצורת מילות החיבה ביידיש, ה“איפה כואב, מיין קינד, איפה כואב,” שבוקעות מפיה בשעת חרדה גדולה, כשתינוקה העקוץ בידי צרעות נע בין חיים למוות:42

אינגאלע מאיינס, אומרת לו אמא, ומגישה אוזנה קרוב קרוב לשמוע את דקות הנשימות, ומיטיבה לו את המטפחת הרטובה על מצחו, ועוטפת אותו אליה קרוב, מה עוד לעשות, כעת היא שרה לו כמעט בלי קול אויף דער וועג שטייט איין בוים, ואבא מסלק באצבע דמעה, שלא ירגישו כמה נמוך לו, ואין לו קול לצעוק על הפרדים.

אבל אלה זנבות של גולה שצצים ומרימים ראש כאשר חומות המגן קורסות לרגע. בינתיים, הכול חדש: מרים וזאב מתחילים בכאן הזה מחדש, ומעניקים לבנם את החינוך הראוי לעברי החדש. גם אם ליזהר היו השגות על אספקטים שונים של חינוך זה, מעניין לבדוק, ולעתים גם על דרך השלילה, אם ואיך הוא היה תוצר של המסגרת המשפחתית ושל חינוכו.

אנסה לרכז את הסיפור של שתי המשפחות באמצעות שני עמודי התווך שלהן, משה סמילנסקי ויוסף ויץ, כי לשני אלה – על כל הניגודים ביניהם – היה תפקיד מכריע בעיצוב דמותה של הארץ שבה גדל (ובה אנו חיים), ותפקיד מכריע ביותר, גם אם לא תמיד במישרין, בחייו ובעיצוב דמותו של יזהר. בשנים שבהן גדל יזהר סמילנסקי והיה לס. יזהר היו השניים בשנות החמישים־שישים לחייהם, הם כבר השיגו את מרב הישגיהם, והשפעתם על עיצוב אישיותו הייתה מרכזית ביותר. קשה להבין את דמותו של יזהר, על כל מורכבותה, בלי להבין את עוצמת הנוכחות של שני הדודים בבית ובחייו. אחרי שאציג את שתי המשפחות אחזור לפלג הדל יותר, להורי יזהר, זאב ומרים, ויסלחו לי שני אלה על הדרך הפתלתולה שאני עושה כדי להגיע אליהם.

באוקראינה עסקו הסמילנסקים בניהול אחוזות בשביל בעליהן. שלא כיהודים רבים אחרים, זקן השבט, שמעיהו סמילנסקי, חכר גם לעצמו אחוזת ענק בת חמישים אלף דונם (על פי דוד סמילנסקי).43 הסמילנסקים – וזה פרט משמעותי – לא גדלו בעיירה היהודית אלא באחוזה בכפר, לצד הכפריים האוקראינים, שחלקם היה מועסק אצלם. שמעיהו, אבי השושלת, הוליד ארבעה עשר ילדים, מהם שרדו שמונה: ישראל, יוסף, “רבקה”, “ברכה”, שפרה (ילידת 1870), משה (יליד 1874), מאיר־סיקו (יליד 1876) וחנה־אניוטה.44 משה מספר על בן אחד בשם יעקב שנפטר עוד בינקותו, ותינוק אחד שנפטר עוד בטרם זכה לשם. במרוצת הזמן גידל שמעיהו גם את נכדיו, שניים מבני בנו הבכור ישראל, הלוא הם זאב ודוד, שנולדו בסמילה, פלך קייב.45 ישראל, אביהם, שהיה נשוי לשינדיל בתו של האדמו“ר מצ’רנוביל, עסק בספרות קודש וכתב פירושים לתנ”ך, ואולם בעסקים לא צלחה דרכו, ואת חינוכם של זאב ודוד הפקיד בידי סבם. ילדי שמעיהו סמילנסקי נולדו וגדלו בכפרים שונים, שאליהם עקר אב המשפחה במסגרת עבודתו, וילדותם הייתה מאושרת יחסית. הבולט ביניהם, עוד מקטנות, היה כמובן משה, הילד השישה במספר. משה סמילנסקי נולד ב־1874 בכפר טלפינו, ונעוריו עברו עליו בפלך חרסון. הוא היה המפונק שבחבורה, אהוב על הוריו ועל אחיותיו וחביב על המשרתות הצעירות, שזיהו בו את היורש האמיתי של “האדון”. הוא מעיד על עצמו שהלימודים לא משכו אותו, ותמיד נהה אחר עולם האיכרים, בעיקר אחר העגלון והסוס שחלפו בדהרה על פני ה“חדר” המשמים, שבו הוא נאלץ לשבת וללמוד במשך רוב שעות היום. ועוד הוא מעיד על עצמו שאת המקומיים חיבב, ואילו היהודים המעטים שראה היו “זרים ומוזרים” לו:46

מ“שאינם יהודים” ידעתי את אכרי הכפר, וביחוד ידעתים לפי הרכבים הצעירים שהיו משמשים בחצרנו, ולפי הבחורים והבתולות שבכפר, שהייתי יוצא לראות בצחוקם ומחולם ביומא דפגרא, ואני אהבתי אותם, את בני הכפר הללו. ואת היהודים ידעתי עוד פחות מכן. יהודים אלו, היושבים בעירה הקטנה שמעבר לנהר, רחוק מחצרנו, ושהייתי רואה אותם רק ב“ימים הנוראים” בבית־הכנסת, היו זרים ומוזרים לי. ואלה האחדים, שהייתי רואה אותם באים אל בית אבי בתור סרסורים, תגרנים ומשרתי “החצר”, בזתי בלבי על הכנעתם השפלה, על שקריהם ועל מרמתם. אבל את “עמי” אהבתי; כי בין אלה ובין “עם ישראל” לא היה בעיני ולא כלום, את “עם ישראל” ראיתי באותה צורה, שנתגלגלה לי בתנ"ך […]

שמעיהו, אב המשפחה, היה איש קשה. “משחר ימי ילדותי חרות קלסתר פניו על לוח זכרוני,” כותב משה. “פנים שזופים משמש ונזעמים מסערות החיים. ללא קרן של צחוק וללא נימה כל שהיא של פנוק. והפנים הללו היו מטילים עלינו, זאטוטי הבית, אימה ופחד.”47 עד כמה משה מתאר את עצמו, בעצם, ניווכח בהמשך. “הוא, האב, לא אהב אנשים. את קרוביו כמעט לא הכיר. ידידים לא היו לו. ‘בקורים’ לא עשה מימיו, ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים, השואלים: למה באת לגזול מזמני? ורק מין אחד של אנשים היה פוגש בחמימות רבה, מקרבם בחיבה, משמש אותם כשמש תלמידי־חכמים ומתהלך לפניהם על בהונות רגליו כלפני ה’רבי'. אלה היו האנשים הבאים מהתם – מארץ־ישראל. […] בפנים הזורחים זריחה עילאית היה יושב ולרוב עומד לפנים ושומע את שיחותיהם ואת סיפורי־המעשים שלהם: על ירושלים, על קבר אמנו רחל, על מערת המכפלה, על קבר הרשב”י ועל הרדיפות של בני ישמעאל…"48

לאחר שישראל, אחיו הבכור של משה, כשל בעסקיו וחזר עם משפחתו לבית האב, התגבשה בבית המשפחה באחוזה חבורה שלמה של צעירי המשפחה, אחים, אחיות ואחיינים. הם קיבלו חינוך בבית מידי מורים מתקדמים, ואפילו משכילים, והושפעו מתורתו של אחד־העם (גיסו של משה היה ברוך לדיז’נסקי, מחבריו ותלמידיו של אחד־העם49). הם קראו את מאפו ואת סמולנסקין, את קלמן שולמן ואת י. ל. גורדון, ומהמליץ שאבו את החדשות על תנועת חיבת ציון ועל המושבות הראשונות והביל"ויים בארץ־ישראל. הם דנו ברעיונות ציוניים ואף כתבו “עיתון” בעברית, שבועון בשם הקול שיצא בארבעה עותקים. את העיתון התחילו הבנים לכתוב בהשפעת המורה המשכיל שניידר,50 וארבעה עסקו במלאכה: “יהודה”, כפי שמשה סמילנסקי מכנה את עצמו שם ובכתבים אוטוביוגרפיים אחרים שלו, ואחיו “בנימין” (הוא מאיר־סיקו), ובני אחיו הבכור “שמעון ולוי”, כלומר זאב ודוד.

העורך היה שמעון, והוא גם כתב “שירים”. נושא שיריו היה סוציאליסטי, לפי הנסוח של שירי יהל“ל ב”השחר“, שגם המורה נטה אליו. יהודה כתב תיאורי טבע, ו”בקורת ספרותית“. בהשפעת המורה קרא את הספרות הרוסית היפה, את משורריה, מספריה ומבקריה. […] לוי כתב כתבות ל”עתון" על כל מקרה שקרה בכפר, על דליקה שנפלה, על ילד שטבע ועל שור שנגח. בנימין כתב “מאמרים ראשיים”. אבל מכיוון שהעורך היה שמעון, נותן היה בראש העתון – שיר משלו.

היחיד מבין הארבעה שלא דבק בהמשך חייו ברעיונות הציוניים ולא תיאר את ארץ־ישראל כמוצא ליהודים שאיבדו את עולמם באוקראינה היה מאיר־סיקו, והוא אף היחיד מהם שכתיבתו המאוחרת יותר תעסוק במה שקרה “שם”, בפרעות ביהודי אוקראינה. כזה הוא, למשל, ספרו אבן תזעק שראה אור בתש"ה. נראה שכל אחד מהבנים והנכדים האחרים שעסקו בכתיבה נרתעו מן הנושא הכאוב של הפוגרומים, או אף התעלמו ממנו במודע. האם כבר שם התחיל סינדרום הבושה וההשתקה, שיזהר ינחל ברבות הימים?

אבל נחזור לסיפור.


משה סמילנסקי או: ארבעה בחורים ובחורה אחת – עלייה ראשונה    🔗

משה סמילנסקי היה הראשון שהחליט לעלות ארצה. הוא צעיר, הוא מפונק, הוא אהוב על בני המשפחה ועל המשרתים (והמשרתות), והוא עיקש. אחיו ואחותו שפרה נדבקו מנחישותו והחליטו גם הם לעלות בעקבותיו. והימים ימים קשים בתנועה הציונית. כותב משה סמילנסקי בפתיחה לספרו משפחת האדמה:51

בשנת תרמ“ב (1882) אמרו לביל”ו אוהביהם ומתנגדיהם כאחד: אומללים, לאן אתם הולכים? לארץ מדבר, שאנשיה פראים, שממשלתה עלוקה, ויהודיה המעטים – קנאים וחשכים? בשחרית חייכם אתם מאבדים את עצמכם מדעת. החסרים אתם קברים בגולה? ואנשי ביל"ו שמעו, שתקו ועלו.

כ“מהתלה רעה” הצטיירה החלטת צעירי המשפחה לעלות ארצה בעיניו של שמעיהו, אבי המשפחה. ולא שהתנגד לחיבת ציון: הוא עצמו כבר ביקר בארץ באביב תר"ן, כי אמר “אעלה וראיתי את הארץ ואתור בה נחלה בשבילנו,”52 אך הוא חזר מדרכו “סר וזעף”. ארץ הקודש הייתה יקרה ללבו עד כי בחדרי חדרים היה שב ונושק לאבן מאבני הארץ שהביא עמו ממסעו, אך עלייה מעשית נראתה בעיניו כמעשה טירוף:

לנו, לצעירים, ספר בקול רווי דמעה על נערה עבריה, שראה אותה קוצרת בשדה אביה בפתח־תקוה; על יהודי בעל פאות, החורש במחרשתו בשדהו אשר בעקרון; על הזוגות שבגדרה, החיים באוהל קרשים, ד' אמות על ד' אמות, אוכלים לחם צר ושותים מים לחץ ושבח הארץ בפיהם; על הכותל ועל קברי אבות ועל אמנו רחל ועל מערת המכפלה ועל יריחו ועל הירדן ועל ים המלח… ספר ולא עיף מלספר. במשך חמישים שנות חייו לפני זה לא הרבה לספר כבאותם הימים המעטים. וכשהוא מספר, פניו זורחים ומבטו מלא געגועים אין קץ… הוא לא קנה חלקת נחלה בארץ. השממה, התושבים הפראים והממשלה הפראית הפחידוהו, אבל חלק מן הארץ הביא עמו…

בנו הבכור של שמעיהו, ישראל, ובנו השני יוסף, גם לבם לא הלך שבי אחר חיבת ציון המעשית. ישראל היה אדוק מדי, ואילו יוסף היה עשיר ומצליח מכדי להרהר באפשרות הזו. ישראל חשש מן האפיקורסיות של הביל״ויים, ואמר בחשאי ובפרהסיה: “אם כזה הוא משיחה של חיבת ציון, ייתי ולא אחמיניה…”53 יוסף – שמסחרו הלך וגדל משנה לשנה, ואנשים התלחשו כי דוד מבילזריה וחתנו יוסף “שווים” ביחד מיליון רובל, נהג לומר: “מצוה גדולה היא לחבב את א”י, אבל לעלות לשם – רעיון של שטות הוא, במחילה…"54

“הצעירים” חשבו אחרת. ייתכן גם שרצו לצאת לפני שיהיו בגיל גיוס לצבא הרוסי. מכל מקום, החלטתו הנחושה של משה דבקה בהם. האגדה המשפחתית מספרת שבשלהי תר“ן (1889), ומשה אז בן שש עשרה וחצי, הוא יצא לדרך, ו”לקח איתו" את מאיר־סיקו ואת אחותו הגדולה ממנו, שפרה, ואת שני בני אחיו הבכור, את דוד ואת זאב. האם התנגדה לכך נמרצות: הילדים ייצאו מהבית על גופתה. כיוון שהתעקשו, וכדי שלא תפר את דברתה, היא שכבה על המפתן, והנערים פסעו ועברו מעליה.

האגדות המשפחתיות נוטות כידוע להפרזה. האמת ההיסטורית שונה במקצת. לפי סיפור זיכרונותיו של משה בספרו בשדות אוקראינה, הוא הגיע ארצה לבדו, בתחילת שנת תרנ"א.55 ועל “גופת” אמו עבר רק הוא: “ותמונה קורעת את כל לבי עומדת לנגד עיני,” הוא כותב בפרק “חדרה” בזכרונות,56 “אמי שוכבת על סף הבית ומזהירה, כי רק אם אעבור על גופה, אצא מביתה… ואנכי עברתי…”

2.jpg

משה סמילנסקי (בן 16) ואמו רחל, 1890


אחיו, מאיר־סיקו, אחותו שפרה ושני בני אחיו (זאב ודוד) הגיעו חודשים ספורים לאחר מכן, בעקבותיו. לפי דוד סמילנסקי זה היה בחודש אייר תרנ"א, 1891.

יזהר מספר, שבכיס האחד של מעילו נשא משה את התנ“ך ובשני את טולסטוי, “זה אמר לו לאן ללכת, וזה אמר לו מה לעשות.” משה לא היה אינטלקטואל: הוא פישט לעצמו את הפילוסופיות ו”יצר לעצמו הגדרות משלו: ‘טולסטויוּת’ – חזרה לעבודת־האדמה; ‘מיכאלובסקי’ – השכלה; ‘חיבת ציון – מולדת’."57 עם עקרונות מפושטים אלה הוא עלה ארצה, ואותם הוא ביקש ליישם. תוך זמן קצר הצטרפו אליו כאמור אחיו, אחותו ואחייניו.

חמשת הצעירים הגיעו תחילה למושבה ראשון לציון ועבדו כפועלים בכרמי המושבה.58 הצעיר והחלוש מכולם, דוד בן החמש עשרה, שהתקבל ללימודים במקווה ישראל (ועזב כשהתברר לו שהלימודים מתנהלים ברובם בצרפתית), מצא לבסוף גם הוא עבודה זמנית אצל האיכר יחיאל טרכטנברג.59 עד מהרה הם חיפשו את דרכם הלאה משם. המושבה עצמה לא באה בחשבון. בתוך השמש הבוהקת, החום, הזבובים והנוף הים תיכוני התנהלו שם חיים דומים מדי לחיים היהודיים בגולה. הבגדים הנאים של הבחורות שנתפרו לפי דגמים אירופיים, המגבעות, הרכוש, ומעל לכול – השעבוד לברון, לא לשם כך עזבו הכול מאחוריהם. חיי העיירה היו מאוסים עליהם.60 אז קנה להם אביהם אדמה, שש מאות דונם בחדרה שזה עתה (1891) נרכשה מהאפנדי סלים ח’ורי בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין.61

האב, שראה עצמו מומחה, ואף התייעץ עם זאב טיומקין המורשה לארץ־ישראל, בחר מעשה ידען את האדמה “הטובה”. בביקורו התרשם האב מן הירוק השולט בסביבה, והחליט שהוא מעיד על פוריות הקרקע. גם משה סמילנסקי מספר לא פעם איך תהה על פשר השם חדרה, ונענה שבערבית משמעו ירוּקה.62 בדיעבד התברר לאב שרכש אדמת ביצה. אל לנו ללגלג על הקונה האוקראיני המבין, שראה באדמת עידית כבדה וירוקה אדמה משובחת, שכן הקשר בין הביצות, היתושים והמלריה לא היה ידוע אז; נהפוך הוא, רופאים – וביניהם הלל יפה הידוע – אף הציעו אז לפתוח את החלונות כדי לאוורר את החדרים מן האוויר הרע, שהוא־הוא מקור המחלה (והא ראיה, פירוש השם מלריה = mal air).63 מכל מקום, באב תרנ"א עברו החמישה לחדרה, התגוררו בחאן הידוע ואחר כך בנו לעצמם צריף עץ משלהם – ובזה אחר זה חלו כולם בקדחת. “בזמן ההוא היתה שוררת בארץ הדעה, כי האויר הטחוב והרע של הבצות הוא המפיץ את הקדחת בין התושבים,” כותב זאב סמילנסקי בקובץ חדרה העובדת (עמ' 13),64 “[…] לפיכך גם בני חדרה לא ידעו אז, כי צריך להשמר מפני עקיצת היתושים, שמספרם הגיע למספרים אסטרונומיים […] בלילות היו חלונות פתוחים, ובעדם היו חודרים לגיונות של יתושים מזמזמים ועוקצים, ולפעמים נדחקים גם לאזנים ולנחירים.” כותב עבר הדני בספרו חדרה:65 “ביצות־ביצות היו סביב נקודת הישוב בשטח הנחלה ומעבר לה באיזור. […] מביצות אלה הסתערה הקדחת הצהובה או הירוקה או קדחת שחור השתן לעשות כלה בחלוצים הנועזים.” ושמואל דיין מתאר גם הוא במילים דרמטיות את המוות השורר סביב:66

משפחות משפחות משכלות את יקיריהם. אשה את בעלה, בעל את אשתו, על ילדיהם הרבים. הרופא דורש לעזוב את המושבה; מסביב מות, מות של ביצות ממאירות זה מאות רבות בשנים, האנשים נאחזים באדמה באהבה לוהטת […] קדחת שחור השתן מסביב, המות גוזל נפש אחת במשפחה, שניה, שלישית, רביעית, אולם גם מות הנפשות האהובות אינו מערער את רצונם ועוד החלטתם של הנשארים להשאר ולהדבק באדמת חדרה. כיצד קם הפלא הזה? מי יודע חקר נשמת האומה? חדרה – שם מוזר זה הכיל שני מושגים: ביצות וקרבנות. ושנים אלו הסעירו את הלב.

שפרה בת התשע עשרה, האחות היחידה שבאה איתם, סבלה יותר מכולם מהתקפים חוזרים של הקדחת הצהובה ומן הכולרה. גם סיפוק רב לא ראתה בעמלה. היא חלמה כי “האשה העבריה בת ארץ העברים היא תרים את דגל החופש, את דגל שויון כל הברואים בצלם האדם.”67 עכשיו הייתה מתוסכלת מכך שלא הצליחה לממש את השקפותיה הסוציאליסטיות והפמיניסטיות:

הכרתה היתה כי הארץ הקדומה החדשה צריכה לא רק לפתור את שאלת העם העברי אלא גם להתיר את הסבך שבין המעמדות, המנצל והמנוצל. היא ראתה בשאיפה הזאת תפקיד מיוחד לאשה העברית החדשה בארץ, כי האשה מסוגלת יותר מן הגבר להקריב קורבנות למען הצדק והשויון.68

3.jpg

שפרה סמילנסקי (באדיבות אתר אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון)


למעשה התאכזבה שפרה מן העובדה שאינה יכולה לעבוד בחקלאות, “להילחם את מלחמת החופש”,69 והיא נאלצת לשמש כובסת ומבשלת לאחיה ולבני־דודה. לו באה עם חלוצי העלייה השנייה, כעשרים שנה מאוחר יותר, אולי הייתה לובשת בגדי חלוץ, תופרת את שולי החצאית יחדיו למכנסיים, משחילה סרט גומי למכנסיים קצרים, ויוצאת עם החבורה לסלול כבישים. בתנאי חדרה, היא מצאה את עצמה משרתת את אחיה:70

העבודה היתה למעלה מכוחותיה ולא נתנה לה סיפוק: בישול, כביסה, ניקוי ותיקון לבנים. היא נשאה את נפשה לעבודת אדמה, בשדה, בגן־ירקות, והנה נהפכה למשרתת.

מצבם של החמישה, ובעיקר של שפרה, היה ירוד ביותר. הם קדחו, הם כחשו, עיניהם שקעו בחוריהן ונצצו בברק של חום גבוה. ולבסוף נאלצו לחזור לראשון לציון. בחודש אב תרנ"ב לא התאפקו עוד האם רחל והאב שמעיהו ובאו ארצה “להציל את שארית הפליטה,” כדברי משה.71 הם הפצירו בילדים “לעזוב את הכול ולהימלט.” על שפרה נאלצו לוותר, כיוון שעמדה להינשא ליחיאל טרכטנברג. בלית ברירה ערכו את נישואיה, קנו לה ולבעלה הטרי חלקת אדמה בראשון לציון, והניחו לבני הזוג להתחיל בחייהם המשותפים.72 אלה לא היו ארוכים. שפרה מתה מן הקדחת הצהובה שנים אחדות לאחר נישואיה ולאחר שילדה בת ובן. בת שלושים הייתה. על הבחורים הצעירים לא ויתרו ההורים, ודיברו על לבם שיחזרו לאוקראינה. שניים חזרו איתם (מאיר ודוד), וזאב הצטרף אליהם מאוחר יותר. כולם היו נחושים בהחלטתם ללמוד מקצוע שימושי יותר מחקלאות ואולי מתאים יותר לתנאי הארץ. רק משה התעקש להישאר. קודח וחלש עד עילפון, סירב לחזור. “הן או לאו, בני?… שואלת שוב האם בפעם המאה. בעינים חושך ובלב גיהינום. – אנכי לא אלך מפה, אמי. אינני יכול.”73

משה נשאר, והמצב בארץ־ישראל בכי רע.

מי יודע איך היו פני הדברים לולא באה ההיסטוריה ודחפה את העלייה השנייה. “צירוף היסטורי נפלא,” כותב משה במשפחת האדמה: "קישינוב הביאה במידה רבה את אוגנדה לעולמנו, ואוגנדה יחד עם קישינוב הביאו – את העליה השניה. הפרעות בקישינוב המיטו על העם העברי לא רק אסון כי אם גם חרפה וקלון:

שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו,

ועיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו…"74

4.jpg

משה סמילנסקי בחדרה, 1892


5.jpg

דויד סמילנסקי


לראשונה פיעם בלב הנוער העברי רצון למחות את עלבון הפרעות הזה, שאליו נוספה חרפת אוגנדה. אוגנדה שהציגה אותו “ריק כמעט מאידאל יהודי ומשאיפה נפשית לעתיד.” הנוער הציוני בגולה שב ומצא את הקול הקורא לשוב ולכבוש את הארץ באת ובמחרשה, ובא לארץ לבקש את תיקונו.

משה נשאר תחילה בראשון לציון, כיוון שהבטיח לאביו שלא יחזור לחדרה. ב־1893, שנתיים לאחר בואו לארץ, הצליח להתגבר על האיסורים העות’מניים והמעקשים הביורוקרטיים ולקנות בכסף שהשאיר לו אביו חלקת אדמה ברחובות.75 שם התיישב, ומשם לא זז. הוא היה בן שמונה עשרה וחצי. אחוז התרגשות. איכר.

המושבה החדשה רחובות התאימה למשה, אשר תיעב את מה שראה במושבות הברון, את הטפילות שנכפתה על בני המושבה, את הפקידות הענפה שחיה “על חשבון הברון”. “אנחנו, יהודי רוסיה ופולין, צריכים לבנות מושבה למופת, בכספנו אנו – מבלי כל עזר או הלוואה מן הצד, למען יראו, כיצד בונים וכיצד מנהלים מושבה בישראל,” הצהיר לוין־אפשטיין, בספרו זכרונותי.76 רחובות הייתה חדשה, לא תלויה בברון ובפקידיו, ומשה רצה להיות איכר מסוג חדש, איכר חופשי.77 הקפיטליזם שלו, שהתפתח מאוחר יותר, היה ביטוי ישיר לכך. הוא רצה לרכוש אדמות ולעבד אותן – לאו דווקא בעצמו, אלא באמצעות פועלים ואריסים. בכך הוא היה בן העלייה הראשונה לכל דבר.

האחים חזרו ארצה בזה אחר זה. ב־1906, עם העלייה השנייה חזר דוד, שנעשה רואה חשבון מדופלם, עבד כגזבר ראשי בבנק מסחרי בעיר סמילה, ואף שימש כיד ימינו וכמזכירו של טיומקין באוקראינה.78 דוד עשה צרור כסף כדי אוצר קטן, ורק אז עלה שוב לארץ־ישראל וחיפש השקעות נכונות לכסף, שיביא תועלת לעצמו ולה (לארץ־ישראל הנבנית, כמובן). לא שמפעלותיו צלחו: בעצת מאיר דיזנגוף הוא התפתה להשקיע את הכסף במפעל המנועים של חברו ליאון שטיין ביפו, שנשוב אליו בקרוב, ובמפעל לבקבוקים שהוקם בטנטורה כדי לבקבק את כל היין הטוב שייוצר – בעתיד! – בזכרון יעקב ובראשון לציון.79 טובה לא ראה משתי ההשקעות האלה, ורק בעקיפין זכה במשהו: מאיר דיזנגוף חב לו טובה.

והדוד דוד, שראשו היה חלק כשעועית ונוצץ ונקי וידיו מטופחות ונקיות ומעולם לא נגע בדבר אי־נקי, ותמיד היה חבר באגודות של טובים עושי טוב80 […], קם וחילק את כספו שעשה בגולה לשני חלקים, חצי שיעשה בקבוקים בטנטורה וחצי שיעשה משאבות ביפו, שני מפעלים נחוצים ומבוססים ובטוחים ועושים לבניין הארץ, ויקו לעשות ענבים עד שגם זה וגם זה, אהה, עשו באושים.81

חזר גם זאב. אבל זאב, שלא כמשה ודוד, היה חלוץ ברוח העלייה השנייה, אף על פי שעלה לארץ־ישראל בעלייה הראשונה, ואז שב ועלה עם השנייה. מלכתחילה הייתה תשוקתו לברוא יהודי חדש. הוא רצה להיות פועל. כך כתב עליו יוסף ויץ בספרו קווים לדיוקנאות:82

בשנת תרנ“א – שלוש עשרה שנה לפני ראשית העליה השניה מרימת הדגל: כיבוש העבודה – עלה ז”ס בן השבע עשרה ארצה ופניו אל העבודה. עבודה בלי מרכאות ובלי התחכמות; עבודה בתמימותה; להיות פועל בעבודה, והריהו פועל־מסגר, פועל־חקלאי, פועל־מורה, פועל־פרדסן ופועל עתונאי.

על זאב עוד נכתוב, כמובן. וגם על דוד, ועל מה שביניהם. בינתיים נחזור למשה.

משה הלך מחיל אל חיל: הוא עתיד להיות איכר, פרדסן, עסקן ציבור, עיתונאי, סופר, חייל, איש ההגנה ומפקד ההגנה במושבה רחובות, נשיא התאחדות האיכרים, חבר מועצת ההדרים, גואל אדמת הנגב, המנהיג בהא הידיעה של הציבור החקלאי הוותיק.83

באדמה שקנה ברחובות נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה. בשעות הפנאי עסק בהתנדבות בהוראה ובצורכי ציבור אחרים. שיטת הלימודים בצרפתית בעידוד פקידי הברון, גם אם נעשתה באמצעים מודרניים ובספרי לימוד חדישים שנשלחו מצרפת, הייתה מאוסה עליו. גם גני הילדים שהתנהלו בשפות אחרות, גרמנית או אנגלית, והיו מצוידים כראוי וממומנים בעזרת נדבנים וארגונים פילנטרופיים עוררו בו התנגדות, ומובן שסלד משיטות הלימוד היהודיות המסורתיות. בשיתוף עם ראש ועד המושבה לוין־אפשטיין טיפח משה מורים כשמחה חיים וילקומיץ או יצחק אפשטיין.84

6.jpg

משה סמילנסקי בגדוד העברי, 1918


מאז שנת תרנ"ח, שאז החל לפרסם מאמרים באופן סדיר, הוא כתב, כל הזמן, דיווח להצפירה הוורשאי בשם־העט בן־חוה על חיי המושבות בארץ. הוא כתב להמליץ, הצופה, לוח אחיאסף, ואחר כך לשאר העיתונים העבריים בארץ ומחוצה לה. ב־1929 קם וייסד כתב־עת משל עצמו (עם ט. מילר מרחובות), את בוסתנאי – ביטאון התאחדות האיכרים. הוא ייסד את הקובץ הספרותי העומר. עד מהרה יצא שמו למרחוק, והוא השתתף בייסוד “אחדות המושבות”, ונשלח כציר לקונגרס הציוני השביעי בבאזל. לא כל יוזמותיו עלו יפה. מאבקיו בברון, למשל, לא תמיד צלחו, וניסיון שלו להקים יקב מתחרה ליקבי הברון נכשל.85

הוא היה ונשאר איש העלייה הראשונה, אך סייע לפועלים מן העלייה השנייה, אף על פי שחלק על עמדתם בעניין “כיבוש העבודה” והמשיך לפעול לפי הגישה שלפועלים ערבים ויהודים יש לתת הזדמנות שווה.86 למרות האמפתיה שלו לערבים, היה הראשון לצאת להגנת המושבות במקרים של התנגשויות מזוינות. באחת מהן אף הסתבך בעלילה, לפיה הרג ערבי מן הכפר השכן זרנוגה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים התנדב לגדוד העברי הארצישראלי, למרות התנגדותו של אחד־העם, והיה מראשי ועד ההתנדבות, ועל כך בהמשך. הוא התיידד עם יוסף טרומפלדור ועם זאב ז’בוטינסקי, ושב ופגש את ידידו הטוב אליעזר מרגולין בן רחובות לשעבר (חווג’ה נזר בסיפוריו של משה).

וכל העת לא הפסיק לרגע את פעילותו ברכישת קרקעות ובגיוס כספים למען גאולת הקרקעות בנגב. משה ניצל את יחסיו הטובים עם שכניו הערבים לצורך רכישת הקרקעות. מה שלא היו מוכרים לאף יהודי אחר, היו מוכנים למכור לחווג’ה מוסא. הוא עשה זאת כיזם פרטי, ואנשיו (כמו ישראל סמילנסקי, אחיו הבכור של יזהר) סייעו לו. מדי פעם הסתבך: כשרכש אדמות רבות בנגב ולא עלה בידו לשלם בתמורה, היה עושה “עסקה סיבובית” ומוכר אותן לקרן הקיימת. במשך שנים רבות אסף כספים בחוץ־לארץ, ובעיקר בארצות הברית, כדי לקנות אדמות מבעלי קרקע ערבים שירדו מנכסיהם. פרטים אלה מדגישים שוב את מה שאני מכנה הפן האמביוולנטי/פרגמטי באישיותו: האחד, שתוך כך ובו בזמן משה תמך בפעילות “ברית שלום”, ולא ראה סתירה בין רכישת הקרקעות ושוויון זכויות לערבים. השני, שיוזמות גאולת הקרקע שלו נעשו במסגרת שיקולים כלכליים: לטעמו, לא צריך ליישב מיד את הקרקעות שנרכשו, כי הדבר מעלה את מחירן בשוק. יש לרכוש כמות נכבדה של קרקע, ורק לאחר מכן לתכנן את יישובה.

בעיני הילד יזהר היה זה דוד מן האגדות.

בסיפור “הצניחה מן הצמרת” מתוך הקובץ ברגלים יחפות מתאר אותו יזהר במושגים תנ"כיים: הבית שלו הוא היפה ביותר במושבה, ועץ האיקליפטוס שלו הוא המפואר בעצים, כמעט עץ החיים, כי כאשר כרתו אותו בא הקץ על הכול:87

תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדוד משה.

[…] מסיבה זו או אחרת עלה המצודד הזה ויהי לענק, פרוץ פרצה ענקותו הספונה בו ותכס על הכל, פרוץ פרץ ויעל, רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסודי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. […] מכל המקומות היו רואים אותו, והוא היה רואה את כל המקומות, ומכל מקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה, ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם, וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי־ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאת הגבה למעלה, פרושה קצת, כמין מניפה פתוחה, או שמא כמין דמות יצור שהוא, אחד הנושא נרחבות ידיו מעל ראשו כשאת מתפלל ידיו השמימה…

משה נטע את האיקליפטוס ב־1899, לציון ביקוריהם של הרצל, הברון רוטשילד ואחד־העם במושבה. העץ הגבוה היה לסימן ההיכר של ביתו, כשחזר אליו ממרחקים. הוא עצמו היה כה קשור לאיקליפטוס הגבוה שלו, עד שבמהלך מלחמת העולם הראשונה, כשגבר הצורך בעצי הסקה והתורכים כרתו את עצי האיקליפטוס במושבה, הוא שילם, לפי עדותו, “לקצין הממונה על קיצוץ־העצים פונט זהב תורכי, למען יעלים עינו מן העץ הזה.”88

והפרדס – שיזהר היה קשור אליו בכל נימי נפשו – היה גם הוא חלק ממפעלו של הדוד הגדול. משה מתאר את נטיעת השתיל הראשון בדחילו ורחימו, כמעט כעבודת קודש: “לבו היה חרד כלשהו, ושפתיו לחשו ‘שהחיינו’.” כשהארבה פשט על הארץ בשנת תרע"ד ועשה שמות ביבולים, נלחם משה כארי על פרדסיו הצעירים, והתייפח מתסכול ואכזבה כשהארבה, ולאחריו הילק והחסיל, אכלו את כל פרדסו, עד העלה האחרון.89 גם יזהר מספק לנו ראייה היסטורית על פועלו החלוצי של הדוד הפרדסן:

כי הנה קבוצת יהודים מאנגליה בדיוק זה עתה הסכימה איתו, עם הדוד משה, לנטוע פרדסים גדולים לאחר שתפוזי יפו נעשו סחורה מבוקשת באי המעורפל הרעב לפרי הזהוב הזה גם לטעמו המיוחד וגם ליתרונותיו נגד הצפדינה, הצננת ושאר צרות הגוף והנפש, שם בסגריר הנצחי שלהם, והם ישקיעו והדוד משהו יעשה בשליחותם, יקנה אדמות, יכין משתלות של חושחש ושל לימון מתוק, יחרוש את החלקות חריש עמוק במחרשות ענק המונעות במנועי ענק, “כמיטב חדושי האגרו טכניקה המודרנית” כמו שיש במודעות […], מפעל אדירים זה, שהמיוחד בו שאינו נדבה ואינו תרומה ואינו צדקה אלא הוא השקעה של בעלי הון מפוכחים המבקשים לעשות הון, משום שמאמינים לדברי הדוד משה שהוכיח להם בשכל ישר ובמספרים וגם מספר ישעיהו הנביא, וגם מאחד העם שהוא מתלמידיו המעריצים, ומשום שחקרו ודרשו כאנשי עסק שעושים עסקה משקית, ועושים פרדסים לשם רווח.90

בשנת 1898, בגיל עשרים וארבע, משה נשא לאישה את צילה, בתו של המורה מרחובות ישראל טלר. “היא שנתנה לי את הטוב שבחיי,” הוא כותב, “את שתי בנותי ואת בני.”91 טוב ויפה. אבל במשך כל חייו היה משה מאוהב בסתר ולא־בסתר באסתר דונדיקוב, הצעירה ממנו בהרבה, שאותה הכיר ברחובות בעודה ילדה קטנה, כששימש מורה בבית־הספר המקומי. גם הפן הזה בדמות הדוד החשוב, המודל לחיקוי, לא נעלם מעיני ישראל ויזהר, אחייניו הצעירים. רק בשנת 1934, לאחר מותה של צילה וגירושיה של אסתר מבעלה הראשון יכלו היא ומשה (שהיה כבר בן שישים) לממש את אהבתם ולהינשא. נזכיר, שדונדיקוב האב היה האיש שנחלץ לעזרתו של גואל האדמות יהושע חנקין כשרכש הלה את אדמת רחובות, עשרת אלפי דונם, ופרע את התחייבויותיו של הקרקע לבעל הקרקע הערבי־נוצרי מיפו, אנטון רוק.92 בתמורה מסר חנקין לדונדיקוב עשרה אחוזים מהקרקע שרכש, אלף דונם, ואת הזכות להיות הראשון שיבחר את מגרשיו ברחובות. דונדיקוב בחר, כמובן, במשובחים. את ביתו בנה ב־1891 על ראש גבעת דוראן, ברחוב יעקב, הרחוב הראשון במושבה. הוא עצמו לא הספיק ליהנות מן הבית, שכן מת זמן קצר לאחר שבנה אותו, והנחלה עברה לשתי בנותיו. אסתר דונדיקוב הביאה איתה נדוניה נאה בצורת מגרשים ופרדסים ברחובות, ומשה עבר לגור איתה בבית המשקיף על המושבה (הנקרא עד היום בית דונדיקוב ולחלופין בית סמילנסקי). את ביתו הקודם על האיקליפטוס הגדול השאיר בידי בנו ישעיהו – 'שיה. בגינתה הגדולה לא הסכימה אסתר לשתול פרחי נוי, ורק פרחי בר צמחו בה, כל אחד בעונתו. היא אף אסרה על קטיפתם, והילה, בתו של יזהר, סיפרה איך בידי ילדותה ברחובות אסתר רדפה אחריה חמושה במטאטא, כשבאה פעם לגינתה להתפעל מפרחי הבר.93 האם כאן נזרע הזרע לחוק הגנת פרחי הבר שיזם יזהר בהיותו חבר כנסת? את זה כבר לא נדע. ואולם אותה אהבה אסורה בין משה לאסתר שימשה השראה לאחד מסיפוריו היפים של משה, “תולדות אהבה אחת”, מתרע"א.94

משה היטיב לכתוב. כרבים מבני המשפחה הוא ניחן בכישרון כתיבה ספרותית ופולמוסית כאחת. הוא פרסם ספרים, כתבי־עת ועלונים בנושא האהוב עליו, ובשנת 1929 יסד וערך כאמור את ביטאון התאחדות האיכרים בוסתנאי, כתב־העת שיצר בהשראה בריטית את השילוב החביב בין חקלאות וספרות. בעיקר התפרסם בזכות סיפוריו הרומנטיים־כביכול על החיים בארץ־ישראל, על שייחים בדואים אציליים רכובים על סוסות אציליות, סיפורים שכונסו לאחר זמן בקובץ בני ערב, אך פורסמו תחילה בכתב־עת שראו אור במרכז אירופה, והלהיבו את דמיונם של בני נוער יהודים שם.95 את הסיפור הראשון שלו “לטיפה” כתב למעשה ביידיש,96 עוד ב־1906, בתקופה שבה החלים מניתוח בשוויץ ושכב בבית־החולים באפס מעשה. הסיפור תורגם בידי חמדה בן־יהודה, אשתו השנייה של אליעזר, ופורסם בהשקפה.97 לאחר מכן הופיעו עוד שלושה סיפורים תחת שם העט חווג’ה מוסה בהעומר בעריכת ש. בן־ציון, ומאוחר יותר הם קובצו בכרך בני ערב, שהופיע החל ב־1911 באודסה ועד 1954 בתל אביב, תחת אותו שם־עט. הסיפורים מבטאים את יחסו של משה סמילנסקי לערביי ארץ־ישראל, בעיקר לבדואים: מצד אחד הייתה בסיפורים נימה רומנטית כובשת, ובה בעת הם שיקפו את ראייתו המציאותית המפוכחת. לעתים נדמה שמשה רואה את היהודי החדש כשילוב בין קוזק רוסי ובין בדואי פרא מן המדבר.98 כך עולה גם מזיכרונותיו של משה בסיפור בערבה, שם הוא מספר איך בימיו הראשונים בארץ נדד בחולות קיסריה ונתקל בבדואי רוכב על סוס. המראה קסם לו:

מה יפה היה: פראי, ציציות של שערות פרע פרצו מכל עברי כפיתו, עביתו השחורה והרחבה מתבדרת כשתי כנפיים באויר, וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה. הביט יהודה ונהנה ממראה עיניו. אותה שעה אהב את הפרא אשר לפניו.

אלא שהפרא נעץ בו מבט של זעם, קרא לו בקול מצווה ומעליב לצאת מארצו, וכעלבון אולטימטיבי הצליף בו בשוטו. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שמשה ספג מכות מאדם כלשהו, והעלבון היה קשה מנשוא.99 גם בזכרונות כרך ראשון, רי"א, הוא מתאר את החוויה הקשה. הערבי צועק אליו:

קום!… אני מצוה!… לך, לך מפה!..

כמה שנאה וכמה בוז בלטו מתוך קולו. […] לך, לך! אני על אדמתי!…

פניו אדמו כדם. וירם את מקלו הלח ויצלף על ראשי… הצליף, דחף בסוסתו וידהר ממני והלאה… […] בכיתי, בכיתי כילד בקול… מרה ועלובה היתה בכייתי… וימים רבים אחרי זה היה לבי כולו כמכה טריה…

במשך שנים שמר את העלבון בלבו ולא סיפר אותו לאיש. ובמשך שלושים ושתיים שנים לא שב לבקר בקיסריה.

משה לא מתאר אירוע כזה בסיפורי בני ערב שלו, אלא דווקא, ולא במקרה, אירוע הפוך: יהודי רכוב על סוס המצליף בערבי. אבל תחושת העלבון, בין אצל היהודי או הערבי, צורבת יותר מכל צליפת שוט. בסיפור “השיך עבדול־קדיר”100 באות מרכבות עם יהודים עשירים מיפו, הפלחים משקים את סוסיהם, נותנים להם מספוא ואומרים לנערים הבדואים בלעג:

אי, בדוים קטנים, עוד מעט יגרשוכם מן הארץ! כי הנה באו היהודים האלה לתור את ארצכם ולקנותה מידי בעליה. […]

ובעוד הנערים עושים כה וכה, בא אחד האורחים החוג’ים, הניף את השוט אשר בידו והצליף על גבם, ויגער בהם לאמור:

סורו גנבים קטנים!

והשוט הצליף גם על גבו של עבדול־קדיר, ויחר לו מאוד, עד מוות… אמנם לא־אחת ולא־שתיים הוכה עבדול־קדיר גם במקל וגם בשוט – אבל לא בידי איש כזה… איש זר ומוזר, אשר אך נטה אל ארץ אחוזתם – והוא מכה…

יכולתו של משה לראות בה בעת את הנרטיב הציוני המתגבש ואת הנרטיב הערבי/בדואי המתגבש במקביל לו ראויה לציון גם בזכות עצמה וגם בהקשר של יזהר.101 סיפור זה, “השיך עבדול־קדיר”, הוא מופע כמעט בודד בסיפורת העברית בת הזמן, שכן הוא מסופר מפיו של השייח הבדואי ומנקודת ראותם של “הנגזלים”, בני שבט סטריה שישבו במקום ארבעים שנה וגורשו ממנו עם הקמת רחובות. הוא מיטיב לתאר את המחלוקת בתוך השבט עצמו, שחציו מתנגד למכירת האדמה ומבקש לאסוף כספים כדי לרכוש אותה, וחציו מצדד בהמשך עבודה אצל היהודים. הוא מתאר את התככים הפנימיים ואת השנאה המתגלים בעקבות המחלוקת, ומעידים על החולי במחנה הערבי ההורס את עצמו במו ידיו. הוא מתאר את ההשפלה שחווים נכבדי השבט מידי החיילים התורכים הבאים לגרשם מהמקום ואת אחריתו העגומה של השבט המתפזר לכל רוח. במקביל, ומנקודת הראות היהודית, מספר משה את תולדות הקמתה של רחובות על אדמת תל־דוראן בספרו מ־1953 משוט בארץ.102

כשנגיע לאבא זאב, הסוציאליסט המושבע, נבין עד כמה משמעותית העובדה שמשה היה איכר וקפיטליסט, קפיטליסט ציוני, כפי שמכנה אותו דוד סיון, ואיך הקונפליקט הזה חלחל לחיי יזהר.103 סיון פותח את מאמרו על משה סמילנסקי בציטוט מפורסם של משה: “כל רגשי הכבוד שלי לדגניה, אבל לא דגניה תגאל את הארץ ולא דגניה תצפף את הישוב, ע”י מושבים כעין גנים אשר צמחו לצדה, כי אם פתח־תקוה קפיטליסטית."104 ואני מציעה להמשיך ולקרוא את הציטוט: “ואם תאמרו: באותו הקפיטל המונח בפתח־תקוה יש להצמיח כמה וכמה דגניות – דא עקא, רבותי! פתח־תקוה יכולה למשוך אליה את הקפיטל ודגניה אינה יכולה.” לטעמו פסולה כל צורת התיישבות שאינה עומדת בקריטריונים כלכליים.105

עוד מראשית דרכו פרסם משה מאמרים על הדרך שבה יש ליישב את ארץ־ישראל. ב־1904 – לפני שקם המשרד הארצישראלי בראשותו של רופין, ומשה אז איש צעיר בן שלושים, כבר הופיע בכתב־העת השלוח מאמר שלו שכותרתו “לשאלות ההתיישבות בארץ־ישראל”.106 המאמר מתווה תכנית מקיפה ליישובו של העם היהודי בארץ־ישראל, לפי דגם מקובל באירופה של המאה התשע עשרה, דגם ה־Settler Society “חברת מתיישבים”.107 ההתיישבות צריכה להיות חקלאית בעיקרה, לא עירונית, מבוססת על בעלי הון עצמי בינוני, בני עשרים עד ארבעים, מאורגנים בחברות קולוניזציוניות, רצוי פרטיות, שיעמדו בקשר עם המטרופולין (הגולה).108

ואולם הנקודה המרכזית מבחינתנו, וזו שהייתה חשובה מכולן בעיצוב השקפת עולמו של יזהר הצעיר הייתה, לדעתי, זו הקשורה ביחס בין חברת המתיישבים ל“תושבי ארצנו”: בראש ובראשונה, ההכרה בקיומם של תושבים בארץ, בעוד אחרים מבני העלייה הראשונה והשנייה מתעלמים מקיומם, וחשוב מזה – הסירוב לראות בהם “פראים” או “פראים־למחצה שניתן לקנותם או להרגם ואחר־כך לרשת את ארצם.” למגינת לבם של שוחרי העבודה העברית, משה סמילנסקי העסיק ערבים, ומשפחות של תושבי הסביבה אף התגוררו בחצרו. היה זה בחצר ביתו של הדוד משה שיזהר פגש במשפחות הערבים העובדים ומתגוררים במקום, ובראשם עבדול עזיז הזכור לטוב: “אדם לא צעיר, אבל זקוף גו, שתקן, מלבין שפם, מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו, כולו כבד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה.”109 בפרדסיו ובכרמיו של הדוד יזהר פגש בפועלים הערביים מזרנוגה ומקוביבה הסמוכות, הם היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. אגב, משה, כראוי לבעל אחוזה מאוקראינה, ראה בעובדיו הערבים, ובעיקר הערביות, את קניינו. לדברי נעמי סמילנסקי, כשגורשו ערביי זרנוגה וקוביבה עזב איתם שבט שלם של צאצאים סמילנסקים, וישראל בנה מוסיף שכאשר נשלח בשירות המילואים לשמור על קבוצת אנשי “מקורות” שערכה סקר בארות בפרדסי עזה, הוא בחן בלי לאות את עיני כל המקומיים שפגש, שמא ימצא בהם את עיניו הכחולות של הדוד משה.110

משה לא הסתפק בהכרה מקרוב של הערבים המקומיים. טיול שעשה בלבנון ובסוריה ב־1912, בשנה השנייה לשובו משהייה בבית הוריו, הביא אותו במגע עם ערבים מחוגים משכילים ועם יהודים מקהילת ביירות. הביקור חיזק אצלו את הרושם שהיישוב היהודי טומן את ראשו בחול באשר ל“שאלה הערבית”. כפי שתיעד ברומן האוטוביוגרפי בצל הפרדסים, הוא הופתע מעוצמתה של התנועה הלאומית שעוררה מהפכת התורכים הצעירים של אתטורק, ומהאנטגוניזם שעורר הרעיון הציוני, ובשובו ארצה “מדוכא ורצוץ” חש אל חברו בנפש יוסף אהרונוביץ', עורך הפועל הצעיר:

כהלום רעם היה ובלבו הרגשה עמוקה וכאובה כי נפלה כאן במהלך־מפעלנו בארץ איזו טעות מרה. מפעל צודק כמפעלנו אי־אפשר שיעורר על עצמו שטנה ושנאה כאלה. הרי לא לארץ נושבת באנו לנשל ממנה את ילידיה, כי אם לארץ שוממת בשני־שלישיה על מנת להקימה ולהחיותה לטובתם ולרווחתם של שני העמים, שהם עמים־אחים, מראשית הופעתם בתולדות האנושות. אולי שגינו אנחנו, ולא בחרנו את הדרכים הנכונים, את האמצעים הנאותים, ודרכינו ואמצעינו הטילו צל על מטרתנו הטהורה […] ומדוע לקויה כל כך התעמולה שלנו בעולם הערבי, וכמעט שאין אנו עושים מאומה לקרב את הלבבות. האם איחרנו את המועד ואין לתקן את המעוות?

ותשובתו של אהרונוביץ' הכתה אותו בתדהמה, וגרמה ניכור בינו ובין ידידו וקרע סופי עם “הפועל הצעיר”: “דאגות עמנו כה מרובות, ואתה לא מצאת לך אלא את הבעיה הערבית?”111

משה נענה במאמר החריף “מעשינו” (העולם 1914), ובו חמישה עקרונות שיבטיחו דו־קיום צודק, מושתת על כבוד הדדי, עם הערבים המקומיים, והיה חלק חשוב מהמצע שעליו יזהר צמח. בעיני משה סמילנסקי, כחסידו הנאמן פחות או יותר של אחד־העם, הציונות לא הייתה מושתתת על שאלת היהודים ופתרונה הפוליטי, אלא על הכמיהה לתחייה רוחנית של העם היהודי באמצעות מרכזו ההיסטורי בארץ־ישראל. קהילייה יהודית עצמאית, המתקיימת על אדמתה ומכוננת את חייה החברתיים על יסודות הצדק והמוסר, נועדה ליצור את התשתית לתחייתה ולהתחדשותה של תרבות ישראל, ולהקרין את אורה על העם היהודי כולו. בגרסה שלו, המטרה הסופית הייתה תחיית ישראל על אדמת ישראל, כלומר רכישת ארץ האבות, התיישבותו של חלק גדול מן העם היהודי על אדמתה, וקיום חיים של שלטון עצמי “ככל עם חופשי היושב על אדמתו.”112 קבלת צ’רטר חד־פעמי על ארץ־ישראל מן השלטונות העות’מניים לא נראתה לו ריאלית, ובהמשך לא צידד גם בצ’רטר חד־פעמי כגון זה שהבטיחה הצהרת בלפור. מבחינתו, ראוי היה לנסות להשיג רישיונות קונקרטיים לכל פעולה ופעולה, ולאמץ מדיניות התיישבות הדרגתית. משה היה, כידוע, תומך “ברית שלום”, האגודה שהוקמה ב־1925 וקראה לדו־קיום בין יהודים לערבים באמצעות אוטונומיה דו־לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, ובאמצעות ויתור על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. ארץ־ישראל, גרסו חברי האגודה, צריכה להיבנות על יסוד התקרבות יהודית־ערבית, ותוך כדי יצירה הדרגתית של שוויון פוליטי בין שני העמים, כתנאי מוסרי ומעשי למילוי המשימה הציונית. להסכמה ברוח זו ניתן להגיע במסגרת המושגית־הפוליטית של “חבר הלאומים” ובחסותה של המעצמה המנדטורית. התקווה להסדר חדש של זכויות לאומיות ושל יחסים בינלאומיים, כפי שביטאה אותו הקמתו של “חבר הלאומים”, עשתה לדידם את התנועה הציונית לשדה־מבחן לאפשרותו של אותו הסדר. זאת, משום שהתנועה הציונית לא חתרה למדיניות כוח, אלא להתפתחות לאומית אימננטית וחופשית, במסגרת של כוליות פוליטית בינלאומית רחבה.113 עם חבריה ותומכיה של האגודה נמנו אישים כמרטין בובר, הוגו ברגמן, גיאורג לנדאואר, גרשום שלום, ארנסט סימון, ארתור רופין, הנרייטה סולד, יצחק אפשטיין, יהודה לייב מאגנס, שלמה זלמן שוקן, שמואל סמבורסקי והרברט סמואל. לקראת התגבשות רעיון המדינה הריבונית ב־1946 פרסם משה עם בובר ועם מאגנס ספר בשם פלשטינה, מדינה דו־לאומית
Palestine, A Bi-national State.

ברוח האגודה, משה התנגד נמרצות לכל עקירה של תושבים ערבים מכפריהם וביקש לתת להם ולפועלים יהודים הזדמנות שווה בעבודה, דבר שעורר את כעסם של הפלגים הסוציאליסטיים שנלחמו על “כיבוש העבודה והשמירה”, אך זכה להערכתם של הערבים המקומיים.114

משה היה מר נפש למראה המפנה שחל במדינה ביחס לתושבים הערבים, הן בשל נטיותיו האידאולוגיות והן בשל חששו מן התוצאות. ישראל אומר (בדברים לכבוד כלת הפרס ע"ש ס. יזהר בסמינר לוינסקי, 2007): “אמא סיפרה תמיד איך ביום הכרזת המדינה, אבא [יזהר] היה בצבא, והיא לקחה את אחותי ואותי והלכה איתנו לברך את הדוד משה ביום הגדול. מצאנו אותו יושב על כיסא הגלגלים שלו ובוכה. הוא לא האמין שנעמוד בפני כל הערבים גם יחד.” האם זאת הייתה הסיבה לבכיו? או שמא התנפצותם הסופית של חלומות הדו־קיום שלו? יזהר מציין איך למעשה, שני דודיו גם יחד (הדוד משה והדוד יוסף, שעליו ידובר בהמשך) ראו בבהלה את הקמת המדינה:115

שניהם, למען האמת, נדהמו מהקמת המדינה, שכמו באה עליהם קודם זמנה. שניהם הכירו במדינה דה פאקטו אבל לא כל כך דה יורה. משה סמילנסקי לא היה בטוח אם טוב שהאנגלים יעזבו את הארץ ויפילו עלינו מעמס בטחון וממשל שלא לפי כוחנו – ויוסף ויץ חשש שיותר מדי אדמה פנויה תעביר אותנו על מידותינו, ורשלנות, בזבוז ונטישת ערכי עבודת האדמה יהיו בעוכרינו.

שניהם, בסוף חייהם, היו אנשים עצובים.

כשמשה סמילנסקי נפטר בשנת 1953, שישים ושלוש שנים אחרי שרגליו דרכו לראשונה על אדמת הארץ, שמו כבר יצא לפניו כאבי הפרדסנות, שהפך בינתיים לענף הייצוא העיקרי, ואף שהוא עצמו לא נשא בשום משרה ציבורית רשמית, באו המונים להשתתף בהלווייתו (כמאה אלף איש, לדברי נעמי סמילנסקי). ילדיו של יזהר גדלו בידיעה שמשה הוא הסמילנסקי החשוב ביותר במשפחה. הם מספרים איך, במשך שנים, כשהיו נוקבים בשמם, היו נשאלים אם הם מקורבים למשה סמילנסקי. לעתים הייתה השאלה מהולה בנימת הערכה, ולעתים בנימת שטנה: האיש שהעסיק ערבים והתנגד לתנועות הפועלים לא היה אהוב על הכול.116

הדוד משה, שידע להתנסח כה יפה בכתיבה ובפומבי, היה שתקן ומופנם בחיי היומיום. יזהר גר בשכנותו במשך שנים רבות, ובנו ישעיהו, 'שיה, היה – באין חבר אחר – לחברו הקרוב. נוכחותו של השכן הזה, הדוד הנורא, המעסקי, האיש הקשה והשותק בבית הגדול והיפה, עם האיקליפטוסים הנישאים כמוהו, הייתה תמיד מורגשת, גם בשנות ילדותו וגם כשחזר לגור שם בבגרותו.117

זקנתו של הדוד משה לא שפרה עליו. האיש הפעלתן הזה נפצע בתאונת דרכים, שבעקבותיה נאלצו לכרות את רגלו השמאלית, והוא נעשה רתוק לכיסא גלגלים. התאונה גם גרמה עיוורון בעינו האחת, אור חזק הפריע לו, והוא נאלץ להרכיב על משקפיו מעין סוכך כהה. מראהו הפך להיות מבהיל, ואופיו הקשה ממילא לא התרכך בעקבות זאת. נעמי זוכרת אותו בדמות הזאת, ישראל בכורה זוכר אותו כך, גם לנורית סמילנסקי, נכדת אחיו מאיר, הוא זכור כך: “יושב על כיסא גלגלים, שתום־עין ושמיכה מכסה את רגליו שאינן – ועדיין נגיד ומצווה.”

יחסיו של משה עם ילדיו היו מלאי קונפליקטים. 'שיה בנו לא הצטיין בלימודיו, ולאחר שגם הסמינר בירושלים סירב לקבלו, נשלח ללמוד בלונדון. אביו גם התנגד לנישואיו עם גאולה חברתו, שלא נראתה לו מיוחסת מספיק, ואף פנה ליזהר בבקשה שידבר על לב ישעיהו ויניא אותו מן הרעיון. במכתב תשובה, יזהר מבטיח לו שיעשה כן, מה שמוכיח עד כמה בקשה של הדוד הגדול חשובה בעיניו. עם זאת, ריבוי הטיוטות למכתב התשובה לדוד משה, ריבוי המחיקות והתוספות, מעיד כאלף עדים שהכתיבה (וההבטחה שמאחוריה) לא הייתה קלה. איזה מהנוסחים (אם בכלל) נשלח לבסוף? כמעט לא משנה. אביא אחת לדוגמה:

הנני מוכן לעשות את חובתי, את זכותי – להציל את ישעיהו. ועשה אעשה זאת למרות הסכנה שישעיהו יכעס עלי ואפילו יפרד ממני. כי אכן להגיד לידיד בפה מלא – אהבתך [מחוק: היא שקר, מחוק: דבר קשה הוא] מוטעית היא, אהבתך שקרנית – תפקיד קשה, קשה מאד. אך מתוך מכתבך [מחוק: שמובטחני שהוא נסיון נואש] שנכתב [תוספת: שמובטחני שלא נכתב אלא] בדלית ברירה לאחר שכל הנסיונות והדרכים האחרות נסתמו – קורא אני את זעקתך להציל את בנך את אחי – ועשה אעשה זאת!

נחת לא שבע משה גם מבנותיו. בתו הצעירה, רינה, מצאה כל דרך אפשרית למרוד באביה. כיוון שאביה היה איש פוליטי, בעל אידאולוגיה ברורה ופסקנית, בחרה למרוד בו בנשק זה: היא פנתה אל המחנה הקיצוני ביותר לנטיות אביה ואל אורח חיים רחוק ככל האפשר מאלה של הקפיטליסט הקולוניזטור: היא התחברה לתנועת הנוער השומר הצעיר, עברה לקיבוץ משמר העמק, שם גרה במשך שנה־שנתיים, ואף ילדה שתי בנות מחוץ לנישואים. בתו הבכירה שפרה נישאה לאגרונום עמיהוד גור (שבהמשך נפגוש גם אותו), ובסופו של דבר עזבה איתו את הארץ. זו ודאי הייתה פורענות קשה בעיני החלוץ אשר קדח בחדרה, פרפר בין חיים למוות בראשון לציון, ואף על פי כן סירב בתוקף לחזור לאוקראינה.

ואולם לדוד משה ולפרדסים שלו הייתה חשיבות רבה אצל יזהר לא רק מטעמים ציבוריים ואידאולוגיים, אלא מטעמים אנושיים בסיסיים, פשוטים ביותר: הדוד הציל את הוריו ואותו עצמו ממשבר קשה, כשנתן לאבא־זאב עבודה בפרדס. לא ייפלא אפוא כי בעיני יזהר הילד, הדוד משה היה חשוב כאלוהים בורא העולם וכאברהם אבי האומה גם יחד. הפתיחה לכרכרה של הדוד משה מספרת על הפרדס, חלקת אלוהים הזאת, בלשון תנ“כית, ויזהר היה בקיא בתנ”ך מכדי שהדימוי יהיה מקרי:118

והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זרנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו וליבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות את כל מצוותיו.

באורח אירוני, זהו גם הד לדברי הברון רוטשילד, שנוא נפשו של הדוד משה, שנתן את האדמה לאיכרים “לשמרה ולעבדה”. בעיני יזהר הדוד הוא הברון האמיתי.

הוא אלוהים, הוא הברון, וכשניהם הוא רחוק מלהשיג. בסיפורו של יזהר, התו האופייני ביותר לדוד משה הוא שתיקתו:119

והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו “אח־ויי”, מעומקו אל העולם. והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם “צלצול ארבע”, של סיום העבודה […]

והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו “אח־ויי” שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים (שם, 11).

המיתוס חל גם על יחס בני המקום ועל הכבוד הרב שחולקים לו:120

ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר, מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים “מרחבה” ברוב דרך־ארץ. ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים “נהרך סעיד”, גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו נחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?

השתיקה אינה אופיינית רק למשה. הגברים במשפחת סמילנסקי שתקו כולם. גם יזהר, שגדל בין השותקים האלה, שכה היטיבו לדבר בפומבי. כך תיאר משה את אביו, שמעיהו, וכך יתגלגל התיאור ויעבור לשאר הגברים במשפחה. גם זאב, אביו של יזהר, שותק, הוא “המשגיח” על הפרדס, שבסיפור הכרכרה של הדוד משה יזהר כבר קורא לו “סבא זאב” (למשל עמ' 45): “ואומרים כולנו שלום לסבא זאב והוא אלינו מניד ראשו לשלום, ונשא בצללים היורדים. שותק כאשר שתק כל חייו.”

יזהר חוזר אל הסתירות בדמותו של דודו הכריזמטי במקדמות, ובעצם מסכם מה שכתב עליו בסיפורים “הצניחה מן הצמרת” ו“הכרכרה” ובמאמר על הדודים, אם כי ממרחק השנים נאמרים הדברים בטון של קינה על כל שחלף ופינה את מקומו לשיכונים השנואים:121

וגם על הדוד משה לא כדאי לספר כאן, לא מפני שלא כדאי לספר עליו, איש מיוחד מאוד, איכר ומשורר, אידיאליסט ועסקן מעשי, מסור בלב ובנפש וקרוע בנפשו, רגיש וגם רגשן ואטום וגם גס, וישעיהו הנביא הוא עובדה בעיניו לא פחות קובעת מבנק אפ"ק, וקונה קרקעות מן הערבים ולא מניח לנשל את הערבים, שולל את תנועות הפועלים המעמדיות ומחייב את השרשת הפועל העברי ביישוב הארץ, איש שלום ואיש מלחמה, שתקן עד הברחת אנשים ממנו ונואם המבטא רחשי לב כולם, נחשב איכר אמיד והוא דחוק תמיד, מסתיר רגשות ליבו פנימה ובוכה פתאום בין כל אחיו כיוסף בשעתו, וביתו ההוא של הדוד משה, עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי […] ביתו של אשרי האיש, שגם הוא נמחק כמו כל השאר כרגיל, והשיכון כלל בו גם את הבית וגם את הרפת מאחור וגם את האורווה […] ואת הלולים ואת הכרם שהיה מאחור, ואת עצי הלימון שתמיד נשלחנו לקטוף ולהביא לימון או שניים לדודה צילה במטבח, את כולם בלע השיכון ובילע הכל ולא נודעו כי באו אל קירבו.

ושוב – יזהר בקיא מדי בתנ"ך מכדי שיבליע פה במקרה־כביכול את האנלוגיה לפרות הרזות ורעות המראה שבלעו את הפרות השמנות וטובות המראה.

כאשר הוא מדבר על הדוד בשיחה עם יצחק לבני (2000), הוא מודה שלא נוצר קשר אישי בינו ובין האיש הנוקשה:

מה היה הקשר שלי אליו? לא טוב, כי הוא היה איש סגור, משכמו ומעלה. רק כשהוא הזקין ונעשה חולה יותר והתחיל לקרוא את מה שאני כותב קצת נפגשנו, קצת דיברנו. נוצר קצת קשר בינינו. אבל בעיניי הוא היה דוד רחוק, יהיר, עשיר, סגור. הקשר שלי היה עם הבן שלו. ישעיהו. כיום נפרדו דרכינו. אז היינו חברים. היינו משחקים יום יום את הספרים שקראנו, ז’ול ורן נקרא, וז’ול ורן נשּׂחק. […] דיבור, שיחה לא היו. היינו נפגשים לפעמים, מה שלומך, מה נשמע וזהו. היתה יראת כבוד ויראת מרחק. עד הסוף זה היה ככה.

ואף על פי כן, בהספד על הדוד משה שפרסם יזהר בגליונות,122 הוא שופע הערכה אל האיש שבו טבוע חותם משולש: “חותם של אמת, חותם של עבודה וחותם של אהבה.” ייתכן שהוא היה מסוגל אז להבחין בין הגרעין הרך והאוהב בלבו של הדוד, ובין הקשיחות כלפי חוץ, לאחר שישים וארבע שנות מציאות רוגזת בארץ־ישראל, לאחר שהוכה מכה אחר מכה בידי גורלו, ולעתים עד דכא, “ולבו לב אלון בראש־הר – עמד לו בכולן, שכן איש־לב היה”:

איש־יצרים עזים היה, מאמין ומיואש, ואך מצפון אהבת האמת ואהבת הקרקע איזן ניגודיו. לא פעם נדד ועבר מעמדה לעמדה – ולעולם מתוך יושר־לב, מתוך הוקרת האמת החדשה שנגלתה על דרכו. – לפיכך מעולם לא היה שייך כולו לציבור אחד, לא לחוג ולא למעמד, גם כשנראה היה ראש וראשון להם. משכמו ומעלה היה מעל רבים מעסקני הציבור, לא־כל־שכן מכל אותם הידועים לנו בכל ציבור וציבור, שועלים קטנים אכולי מזימות ותככים.

ייחודו של משה, כפי שיזהר מסכם אותו בהספד, הוא בצירוף המופלא בין כל הניגודים שבו “אל אותה אהבה תואמה: אהבת האמת והקרקע”:

לא הוא לבדו היה בין אותם שעבדו בראשל"צ, שנאבקו עם הטוריה והבחר, שקדחו בחדרה עד שכמעט לא נותרה נשמה באפם, שבנו את רחובות, שלחמו במתנפלים, שיצאו לגדוד העברי והם אינם עוד צעירים; זכות ראשונה זכות גדולה היא בפני עצמה – אבל לא היא לבדה זכותו; אפשר גם שלא רק הוא עבר את כל מדרגות הסבל, הבדידות, הנסיונות, המרירות והנפתולים, מנת חלקם של הטורחים בעניני ציבור בימי מסה ובנין – מאותם שלימדו, שארגנו, שכתבו, שסיפרו סיפורים, שיסדו וערכו כתבי־עת [האם יזהר מוחה כאן על העלבון של אביו בזקנתו?]; וכן גם לא הוא לבדו היה מגואלי קרקע הארץ (אם כי ראשון בין ראשונים בגואלי ארץ־הנגב!); ולא יחידי בין המתוודעים אל הערבים, אל הווייתם ואל דרכיהם (נמשך אל הפשטות ואל אי־האמצעיות שבהליכותיהם, אל הקבוע שבה, כנגד הארעי, אל בר־הסמכא בן־דורות כנגד זה מקרוב בא, אל השתול ועומד כנגד המהסס ונובט, אל השורש הנצחי הקושר אדם בטבורו אל אדמתו). אפשר ולא רק הוא פעל ועשה וחי, כל אחד מאלה – אך מיוחד היה בצירופם של כולם, בהאחדתם למסגרת איש אחד, נפש אחת ותנופה אחת. מיוחד היה בפתוס הזה, שהפעימו בעשותו כל אחד מאלה וכל אלה כאחד, בקשירת כל הקצוות והניגודים לכלל אישיות אחת, לאמונה אחת, בהבאתו – ולעתים לאחר ספקות ופחדים וראיית שחורות עד דכא, את מזמרתו ומעדרו, את עטו ואת רובהו, את תוכן ישותו, את חיבתו ואת ריבו ואת כל לבו אל אותה אהבה תואמה: אהבת האמת והקרקע.

הוא מספר איך התייסר הדוד בזקנתו, איך הדאגה לחבלי הלידה של המדינה ולעתידה כרסמה בו והדריכה את מנוחתו. בעיקר התייסר בשאלה המוסרית:

ולא העלים חששות שכרסמו בו על סכנת סילוף אמיתה המוסרית כמשקית של המדינה, על הרעות הרובצות לפתח אדמה נטושה ורוח נטושה, על אותם ערכי אנוש שבלעדיהם ניטל הטעם מן המעשים. משטמה זו ששטם כל ימיו את התלישות, את הארעיות, את העמא־פזיזא, את ההתנפחות וההפלגה המנחם־מנדלית הידועה לנו – לא הוקלה כלל למראה כמה גילויים בחיינו, ואותה מפולת גדולה של ערכים ויחסים ומידות, בכל הנוגע לערבים, היתה מכאיבה לו ומדריכה מנוח, ונראתה בעיניו כאמת־מידה מאיימת לכנות המדינה לשליחותה.

דווקא ביחס לספרות שכתב משה אין יזהר מגלה אהדה מרובה. בריאיון המאוחר ההוא שואל לבני מה היה יחסו של יזהר לטקסטים של הדוד משה, ויזהר משיב תוך הבחנה בין הכתבים העיוניים והסיפוריים:

שני מיני דברים. הטקסטים הנוגעים בארץ מאוד מעניינים. [אבל] את הסיפורים שלו הרומנטיים בקושי אפשר לקרוא, עבר זמנם. [סיפורים כאלה] כתבו על חווג’ה מוסא, כתבו על הפרימיטיבים, חיי הערבים, פטמה – מי זו ומה קרה לה. מיני פראים שמצאו ביער, או במדבר.

אמביוולנטי? כן. ואולי מבטא פער דורות, גישה של מתיישב לעומת זו של יליד. דווקא משה, שהתריע על כך שהארץ אינה ארץ ריקה אלא מיושבת, ולא על ידי פראים או פראים למחצה, נתפס אצל יזהר ככותב על פטמה כזאת ועל “מיני פראים שמצאו ביער”. התשובה לכך טמונה, ולא במפתיע, ביחסו הפטרוני והביקורתי של משה לכתיבה של יזהר הצעיר, ואולי גם בעובדה שיזהר תיאר גם הוא את אותם “פראים” בכמה מסיפוריו הקצרים. אבל על כך מאוחר יותר.


הדוד יוסף ויץ – עלייה שנייה    🔗

7.jpg

ביער בפולין. עומדים דוד, מרים ויוסף ויץ, יושבים דבורה, אברהם, אמא רות ועדה


הזכרתי את הדוד יוסף, והגיעה העת להקדיש לו את המקום המגיע לו.

משפחת ויץ, משפחתה של מרים, באה מפולין, שהייתה אז בשליטת רוסיה. זו הייתה משפחת יערנים, ובתמונה משפחתית המצולמת באמת ביער, לא על רקע “יער” אצל הפוטוגרף, הם נראים נטועים בו היטב ומאושרים בחלקם. חמישה ילדים היו להם, לאברהם ורות ויץ: הייתה מרים הבכורה, ואחרי יוסף, עדה, דוד ובת הזקונים דבורה. מי שחשוב לסיפורנו בעיקר הוא יוסף ויץ, אחיה של מרים, מי שעתיד לקבל את התואר “הדוד יוסף”.

יוסף ויץ נולד בשנת 1890 בעיירה בּרוֹמֶל בפלך ווהלין, למד ב“חדר” וב“תלמוד תורה”, ולימד עצמו לימודים כלליים. את אביו ראה אך מעט, בעצם גדל בבית סבו וסבתו, אך בביקורי אביו ספג ממנו את אהבת היער והטבע. מגיל צעיר היה שייך ל“אגודת דוברי שפת עבר” וחלם – לדבריו – על עלייה לארץ. בגיל חמש עשרה גמלה בלבו ההחלטה להכשיר את עצמו לבחינות הבגרות וללמוד אגרונומיה באודסה, כדי להיות בארץ־ישראל עובד אדמה מומחה.123 בשביל לממן זאת, הוא שימש במשך מספר חודשים סוכן לחלוקת קמח בטחנת הקמח של דודו. כאשר הגיע לבסוף לאודסה, בשנת 1905, רגש האוויר לקראת הפיכת המשטר הצארי הצפויה בימים הקרובים. אז נתקבל המניפסט של ניקולאי השני ובו הבטחה להנהיג משטר קונסטיטוציוני. אודסה כולה צהלה, יהודים וגויים כאחת, אך הצהלה הפכה בן־לילה לחלחלה. הפרעות שהוכנו מראש בידי השלטונות פרצו בבת אחת ברחובות שבהם שכנו היהודים. ארבעה ימים נמשכו הפרעות, ובהם נהרגו כשלוש מאות יהודים ונפגעו ארבעים ושלושה אלף, כשליש מן היישוב היהודי באודסה. יוסף הצעיר היה עד למעשי זוועה: במו עיניו ראה כיצד משליכים תינוק מן החלון בקומה השלישית, והוא מתנפץ אל המדרכה. הוא וחברו מנוער שמואל צימרמן הזדרזו לעזוב את אודסה, “הגיהינום הבוער”.

הפוגרום היה אירוע טראומטי שהותיר אותו במצב נפשי רעוע. בל נשכח שיוסף לא חי בעיירה או בעיר אלא בכפר, בין איכרים, ולא חווה קודם לכן את אימת הקיום היומיומית של היהודי מן השטעטל. מכאן ואילך, מספרים במשפחה, הוסכם שהוא ייסע להחלים בארץ־ישראל, בפיקוח אחותו הבכירה מרים. בספרו ניחוח השיטה הקוצנית, רענן בכורו כותב שעל הפרק הזה לא הרבה אביו לספר לילדיו.124 רק פעם אחת, בהיסח הדעת, סיפר כיצד קוזק פרוע יצא למרפסת ובידו תינוק קטן, שאותו השליך לרחוב. בבית הסתובב יוסף כמוכה ירח, לא דיבר, לא הגיב כשדיברו אליו, נאטם לחלוטין. כדי לחסוך כסף עבד במשך שנה כמורה אצל משפחה עשירה בכפר הובין. בשנת 1907 כבר לא יכול היה לנסוע לארץ־ישראל, כי גויס לצבא, אבל למרבה המזל קיבל “תעודה ירוקה” ושוחרר בגלל – או בזכות! – ראייתו הלקויה. מצבו הנפשי היה עדיין רעוע, והמרפא לכך בא רק כשסבו שלח אותו לעבוד באחד היערות של אביו. יוסף התאהב בעבודה בגינה וביער.

האם עלה ארצה בעקבות האידאלים או שמא נשלח לשם, עד כמה שהדבר נראה הזוי, כדי להחלים מהטראומה? בזיכרונותיו מתאר יוסף את הפוגרום ואת מצבו הנפשי החמור, אם כי באותה נשימה הוא מתאר את עצמו כחלוץ חדור אידאלים ציוניים שנסע להגשים אותם בארץ־ישראל. שתי הגרסות לא נראו בעיניו סותרות זו את זו. ואולם ברור שאם ההחלטיות של יוסף באה בעקבות מה שחווה, הרי שאחותו מרים, שקורצה מחומר אחר, הייתה ציונית בהכרה, טיפוס נמרץ, מפוכח ושתלטני, והיא זו שגברה לבסוף על התנגדות המשפחה ועל הקשר לקן החם והמפנק, והגשימה את חלום העלייה של שניהם. וכך, מספר רענן, הם עלו ארצה, האחות והאח, בסדר זה. היא בת שמונה עשרה, והוא בן שבע עשרה.

יוסף העדין, בחור גבוה דק וחלוש, “שנראה כאילו כל רוח בלתי צפויה תפילהו מיד ארצה,” לא היה בנוי לחיי חלוץ. הוא היה מעין “גוף נטול איברים”, אם לשאול ביטוי שבועז נוימן בספרו תשוקת החלוצים שואל מדלז וגואטרי כדי לתאר את חווית ה־no־body, גוף שעדיין לא עבר חיברות, גוף שעדיין לא קיבל ביטוי גופני.125 עם זאת, יוסף היה חדור רצון עז להתגבר על חולשתו ולשנות את חייו מן הקצה אל הקצה, מין אש תמיד שבערה בו ולא כבתה מעולם. האם זו התשוקה הציונית של בני העלייה השנייה, שאותה מנתח נוימן? האם זו התשוקה, לפי דלז וגואטרי, המטוהרת מכל מהות או משמעות, התשוקה היודעת רק דבר אחד – להשתוקק, לייצר? כך רואה נוימן את תשוקת החלוצים לארץ־ישראל, “כתשוקה משתוקקת הנעדרת כל סיבה או תכלית, כתשוקה משתוקקת שאינה ‘צורך’ ביולוגי או ‘רצון’ חברתי.”126 ואף על פי כן, התשוקה של יוסף לא נעדרה סיבה או תכלית, שכן היא נבעה מאימת הפוגרום ומן הרצון העז לשנות במו ידיך את גורלך הנגזר עליך. התשוקה לכבוש את העבודה פירושה היה לכבוש את חולשותיך הפרטיות, ההיסטוריות, ואם להאמין לאוטו ויינינגר – הגנטיות.

יוסף עלה ב־1908, בתקופה הקשה ביותר, תקופת הייאוש:127

עלם בן שמונה־עשרה היה ויץ בהגיעו לארץ, זקוף־קומה, תמיר ודל־בשר, גלוי עיניים, חיוך טוב נסוך על פניו הרכים, שערו פרוע, והוא דרוך לקראת אופקים חדשים; עברית רהוטה בפיו, וכולו לוהט ורוגש מאש־החזון ורצון־הברזל לעבוד ולעמול. והתקופה, שנת תרס"ח, היא “תקופת היאוש” – העולים מעטים, נער יספרם, העבודה נעשית בעיקרה בידי ערבים ואינה נכבשת על־ידי הפועלים העברים, המהלכים נבוכים, מיואשים ומאוכזבים.

ביומיים הראשונים היה הנער יוסף אחוז געגועים עזים למשפחתו, לבית שעזב. הלילה הראשון במושבה רחובות עבר עליו בלא שינה רבה, הוא שוטט בחושך, ראה בעיני רוחו את אביו, וחש על לחיו את דמעותיו, חמות וצורבות. הוא שמע את התייפחויותיה של אמא. “הזוהי הגשמת השאיפה? האם יכבידו עלי הגעגועים ולא ירפו ממני? האם לא אמצא נוחם כאן?”128 הוא צנח על החול הרטוב מטל והתפלש בו: “הנני רוצה לידבק באדמת הארץ, באדמת המולדת ואיני מוצא מענה.” במכתבו הראשון לאבא מכ“ב תמוז תרס”ח התוודה שהוא בוש בחולשה שתקפה אותו.

בכך לא היה שונה מרבים מן החלוצים, שנאלצו לנתק בכוח את חבל הטבור הקושר אותם עם הבית. האמצעי היחיד שסייע להם היה העבודה הגופנית, ובאמצעותה – בניית הקשר עם האם החדשה, האדמה. נותן העבודה הראשונה שלו בכרם זלזל במראהו: “הזהו הפועל החדש?” שאל, והוסיף, באוזני כל הפועלים: “ירוק, ירוק לגמרי, הרך כמוהו יעבוד?”129 ודווקא הזלזול המופגן, ונוכחותו של אחמד, בן הזוג שהוצמד לו לעבודת הבציר, דרבנו אותו יותר מכול:

מאותו רגע מלאה משאלה אחת את כל קרבי: להצליח בעבודה, על אפו של זה ההולך לפנינו. דומה היה כאילו הכל מסביב נעלם ומיטשטש, לא כרם גפנים בארץ־ישראל, שרואות עיני לראשונה, לא שורות עצי שקדים, לא הסביבה ואף לא הרי יהודה הנשקפים אלי בערפלי־זוהר ממרחק רב – שום דבר לא לקח את לבי ולא משך את עיני; חיטטתי בקרבי ושקלתי את כוחותי: האוכל לה לעבודה או לא?

ביום השלישי לעבודתו בארץ, כשגבו רצוץ וכל שריריו דואבים, הוא נשלח לעבודה קשה באמת, בטורייה, בפתיחת “עוגיות” סביב הלימונים המתוקים להשקייתם, ואז זה קרה: “היה לי סיפוק גמור: עליתי מעל מיכסת הערבים בחמש גומות; המה חפרו שבעים וחמש גומות ואני שמונים גומות, ואף בנו של בעל הנחלה לא יכול היה שלא להללני בפני חברי.” ובו ברגע, בדרך נס, נמוגים הגעגועים. “רק אחרי עבודת חפירה במשך יומיים התחלתי להרגיש בטוויית החוטים הנעלמים, הנטווים מנפשי אל הארץ וממנה אל נפשי, והעתידים לקשרני אליה לנצח,” כתב לאביו בסוף אותו שבוע של כ“ה בתמוז תרס”ח.130

חלוצים רבים ביקשו לעזוב. ויץ מתאר את ייאושם של הפועלים הנאספים “אצל השומר שלמה צמח על ראש הגבעה הגבוהה, שמדרום למושבה בדרך לעקרון,” המתכננים “לעזוב את הארץ וללכת לאירופה, לשאוב מים ממעייני התרבות.”131 ואולם הוא עצמו שאב כוח מדברי מישהו שלא קם לדבר אלא לאחר שהכול סיימו. בתום קינתו של שלמה צמח, המתאר את “ארבע שנות בחרותו שנתבזבזו ביגיעה ריקה להשיג אידיאה שכל גודלה הוא: להשתוות עם הערבי ולעמוד אתו יחד בשורות ה’ניר' ב’בחר';” ובתום דברי חבריו, המבכים כמוהו את הגאולה שאינה מצליחה, קם א. ד. גורדון והתחיל לדבר, בניחותא ובגמגום כמעט.132 הוא דיבר

יותר אל עצמו מאשר אל קהל הצעירים השותים בצמא את דבריו, על ‘חשבוננו עם עצמנו’, על ‘כיבוש האני על ידי העבודה’, באשר רק העבודה היא הפותחת לאדם את מרחביה, את הבנת היקום, היא הקושרת את האדם עם הטבע. לא לכבוש את העבודה בשביל מטרות אחרות תפקידנו, כי אם לכבוש את עצמנו בעבודה, שעל־ידי כך נשתחרר מכבלי העבדות; העבודה כשלעצמה היא המטרה הסופית, ורק בתורת שכזאת יכול האדם לראות בה חזות הכול.

יוסף אימץ את הסיסמה הזאת של כיבוש העבודה לשמה של העבודה. לאחר שהתיישב במושבה רחובות ועבד כשומר וכפועל, נרתם מיד גם לפעילות ציבורית. הוא הצטרף לקבוצה קטנה שייסדה והנהיגה את מפלגת הפועלים “הפועל הצעיר”, ובוועידת הייסוד שלה כבר שימש הבחור הצעיר הזה יושב־ראש. יותר מכול רצה להיות בעצמו פועל עברי חדש. הניצחון על עצמו, על היהודי הישן שבו, השתווה רק לתשוקת הניצחון על הערבי, שעסק בעבודה כבקיא ורגיל. אחד האתגרים הראשונים שקיבל על עצמו בבואו לרחובות היה “מרוץ הבחר”, שבו נקבע מי יהיה “אלוף הטורייה”, אותו מעדר רחב, חד וקעור, מכשיר אכזר ומרושע, בעל ידית קצרה, שאילץ את האוחז בו לעבוד בכיפוף גב במשך כל שעות העבודה, רגב אחר רגב, מבוקר ועד ערב, בשמש הקופחת. השליטה בטורייה הייתה לדרך לגאולת עצמו, כפי שכתב בסיפור “קרניים מפציעות”.133

רענן בנו היטיב להבין את סוד המאבק לשלוט בטורייה, האלה הרודנית, ואת המניע הנוסף מאחורי התשובה לגאולה עצמית. “יש לחשוד בו ביוסף זה שלא אהב את הטוריה כלל ועיקר אלא עבד לה מתוך כורח פנימי שלא יכול לעמוד בו. הסבל והקושי שכלי זה העמיס על חייו היו כה עמוקים שיקשה לתארם. רק מי שניסה כלי משחית זה ועבד בו שבוע אחר שבוע אחר שבוע לפחות שנתיים ימים יוכל להבין,” כותב רענן. “יש לה לטוריה כמה וכמה תכונות נסתרות. כשתסתכל עליה מוצנעת לה בפינת המחסן, נראית היא כלי תמים המתאים למלאכתו. אבל לאמיתו של דבר זהו כלי אכזרי, מכאיב ומשעבד מאין כמוהו.” המטרה הייתה להכשיר את הקרקע לנטיעה ולהוציא כל עשב על שורשו, בעיקר את השורשים המתפשטים של היבלית ואת האגדים העיקשים של הקוסב. לכל פועל הוקצתה רצועת שדה ברוחב מטר ובעומק של חמישים או שישים סנטימטר, לפי טיב המטע ואיכותו. השעות היו קבועות, וכל פועל נמדד בדייקנות לפי מספר המטרים שהצליח “לעשות” ביום העבודה הפורה ביותר. ויץ הענוג, שלפי עדות בנו “דוק ערפל לא נתפס מפריד בינו ובין סביבתו,”134 זכה בתחילה ליחס של לגלוג מצד הפועלים והאיכרים, מה עוד שבין המתחרים היה יוסוף הערבי, צעיר בן הכפר זרנוגה, שלא ידע קרוא וכתוב, אך הפליא “לנגן” בטורייה.135 יוסף, שלא נתן דעתו כלל לקיומם של ערבים בארץ־ישראל כשחלם עליה במעמקי היער הווהליני, היה נחוש עכשיו בהחלטתו לנצח בשני המישורים: להכריע את חייו הקודמים, החלושים והמפונקים, עם צל הפוגרום המאיים נעליהם, ולהכריע את הערבי המקומי, בחינת או הוא או אני.

בשלהי הקיץ החם של 1909 התקיימה אותה תחרות אכזרית, תחרות שנמשכה שבועות אחדים והייתה לשם דבר. הכול עקבו אחריה: הפועלים, ערביי זרנוגה שפרנסתם על הבחר והתחרות עם ה“יאהוד” בנפשם, ואפילו האיכרים – ובנות האיכרים! יוסף השקיע בעבודה את כל התשוקה של החלוץ לאדמה, את כל ה“פסיון”. וראה זה פלא, אותו עלם חולמני שהיה קנה־אדם מתכופף לכל רוח, נחבא אל הכלים ומהלך כשעיניו כבושות באדמה, ניצח בתחרות ניצחון מוחץ ללא עוררין. סיפורים רבים התהלכו על כך, וביניהם סופר שבאותו ערב הוזמן המנצח לבית אלטשולר, משפחת איכרים עשירה במושגי רחובות של אותם ימים, לארוחת שבת מיוחדת.

יצחק זאב אלטשולר היה איכר, חקלאי מוצלח ומארח רחב־לב, שכל עולה חדש בתקופת העלייה השנייה שנזדמן לרחובות מצא בביתו שעה של קורת רוח והתעוררות האמונה בעתיד.136 הוא היה מקורב למשפחות “המיוחסות”, העשירות והוותיקות יותר, משפחות אייזנברג, חרל“פ ולוין. גם מרים, אחות יוסף, הייתה מוזמנת לארוחה בבית האיכר האמיד, אך היא דחתה את ההזמנה, בין מתוך סלידתה האידאולוגית לאיכרים ול”טורייה", שכל כולה סמל הגשמיות הגסה, ובין מתוך שראתה “מזימה” נרקמת לשידוכו של אחיה עם רוחמה אלטשולר. היה זה שידוך שמרים לא סבלה, לא אז ולא במשך כל ימי חייה. אפילו על קברו הפתוח של יוסף עוד התנהלה מלחמה סמויה בינה ובין רוחמה, כששתי הגיסות מתחרות על הפגנת גודל האבל.

מכל מקום, דווקא כפיפת הגב אל עבודת העידור הייתה בעיני יוסף סמל לזקיפות הקומה של היהודי כלפי העולם כולו, וכלפי הערבי בפרט.

הסיסמה “הגלילה” שהחלה נשמעת במחנה הפועלים בראשית תרס“ח הדביקה גם את יוסף ויץ, והוא וחברו החדש חיים רכוֹב יצאו לגליל. תחילה הפליגו מיפו לחיפה, נסעו ברכבת התורכית לצמח, ומשם הלכו למושבה ימה, היא יבנאל, אך לא מצאו שם לא עבודה ולא אוכל. גם במלחמיה (שרק בשנת 1921 קיבלה את השם מנחמיה, על שם מנחם סמואל, אביו של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון) ניסה יוסף את מזלו, והיה בין ראשוני העולים לאום ג’וני. שום רומנטיקה לא הייתה בחיים האלה, ויחיעם ויץ, נכדו, מתאר אותו בתקופה זו כ”יחפן“.137 משם חזר לעבודה בחדרה, בפתח תקווה ובעין־גנים, אך את ביתו ראה ברחובות, ושם אף התחתן בשנת תרע”ב. בסיפור “קרניים מפציעות” (עמ' 218) יוסף מתאר את רוחמה, או צפרירה, כפי שהיא נקראת שם, כיפהפיה עליזה בעלת צמות שחורות מרקדות וקול של זמיר.

אותה רוחמה, אחות לשמאי, נקדימון, אהרן, יהודית ועמינדב, הייתה המפונקת בכל בני יצחק זאב אלטשולר. אף שאביה לא היה העשיר באיכרי המקום, היא ראתה עצמה עשירה ומיוחסת, ולא היה בדעתה להיות רעיית פועל פשוט. לא עבר זמן רב ובעלה של רוחמה נעשה פטור מן השמירה ומן ה“בחר”, והחל לעבוד כמנהל פרדסיה של אגודת “נטעים” ברחובות.

כאן נקלע יוסף למאבק פנימי קשה. אמנם הוא הכריע את הכף בכך שנטש את מחנה הפועלים, אך עד סוף חייו לא היה שלם עם ההחלטה. על מזבח אהבתו העלה קרבן גדול – את שאיפותיו ותקוותיו. כותב רענן ויץ:138

הכל ציפו שיעמוד בשורה הראשונה של המאבק על העבודה העברית, על טוהר העבודה הגופנית המקדשת את עובדיה – כלומר על מאבקם של מנגני הטוריה – ושינהיג את הציונים החלוצים ברוח הפועל־הצעיר. והנה לפתע חמק – ואפילו רק במקצת – אל המחנה האחר. הוא התחתן עם משפחת איכרים שאם גם לא היתה זעיר־בורגנית במלוא מובן המלה, הרי לא השתייכה למחנה המורד של בני העלייה השנייה שהתייצבו בראש הישוב, קריאת תיגר בפיהם וטוריה לוחמת בידם.

8.jpg

יוסף ויץ ואשתו הצעירה רוחמה לבית אלטשולר


האגדה המשפחתית: א. ד. גורדון אמר לו, התחתנת ועזבת את מחנה הפועלים.

ועוד אגדה משפחתית מסתובבת במשפחת ויץ, לפיה האב, שהתנגד לנישואיה עם פועל עני, כלא את רוחמה במחסן החצר, כדי למנוע את החתונה, אלא שהבת, עקשנית ידועה, עמדה על דעתה.139 אלטשולר רצה, אולי, שידוך טוב יותר מ“פועל”. אבל מבחינת מחנה הפועלים, יוסף בגד בערכים המקודשים לו כשהתחתן עם רוחמה. לדברי בנה רענן, “היתה לה נשמה זעיר־בורגנית, היא חיפשה אחר נוחיות, ניקיון והתקדמות בסולם החברתי בהתאם למה שהחברה מעניקה לאלה היקרים לה. מותר להניח כי את משמעות המלחמה הפנימית הקשה שהתחוללה באותה עת בנפשו של יוסף לא הבינה לאשורה.”140

אין להטיל את מלוא האשמה רק על רוחמה אלטשולר. היא לא הייתה הסיבה היחידה לקונפליקט בחייו של יוסף, ורענן הבין זאת. הוא היה מודע לכך שאביו לא הקריב את כל היקר לו רק בגלל אהבתו. יוסף אמנם היה חדור אידאולוגיה פועלית, ואף הוכיח את כישוריו ומנהיגותו, אך בו בזמן פיכו בו געגועים כמוסים לנוחיות, לאוכל טוב, למצעים נקיים, לבית מסודר כזה שבו גדל. הדרך שבה רעייתו הצעירה בחרה לנהל את ביתם (כולל, ברבות הימים, משרתת בית שהייתה עורכת קניות, מנקה ומבשלת ארוחות מסורתיות) גם סתרה את עקרונותיו וגם הלמה את מאווייו הנסתרים בעת ובעונה אחת. רענן טוען שאביו היה מודע לכניעתו למאוויים זעיר־בורגניים אלה, ולפיכך ברח מהחיים הפוליטיים וממנהיגות תנועת העבודה שהובילה את המהפכה הציונית.141

עם זאת, הגעגועים למעשה החלוצי לא נטשו אותו. הם באו לידי ביטוי, למשל, במעורבותו בבניית הבית בשכונה החדשה בית הכרם בירושלים באמצע שנות העשרים, כאשר שום כביש עוד לא הוביל למקום. לאחר שנתיים של מגורים בשכונת הבוכרים, הגרילה משפחת ויץ חלקת טרשים. מספר רענן:142

בהתפעלות ובהתעלות רוח, פרש ידיו וקרא בקול גדול: “בני הסתכלו. זוהי נחלתנו. כאן נגדל את העצים ואת הירקות וכאן נקים את ביתנו בארץ ישראל”. אמא התיישבה למרגלותיו על הסלע ופרצה בבכי מר. המראה שנתגלה לעיניה היה חלקת סלעים וטרשים תלולה, מחצבה כרויה בטבורה וכל כולה זרועה שברי אבנים וסלעים גדולים ללא פיסת אדמה ביניהם, מדבר סלעים שקשה למצוא גרוע ממנו אפילו בירושלים המסולעת. התלהבותו של אבא היכתה אותה בתדהמה ונסכה בה דיכאון.

“זה המגרש שהגרלנו?” בכתה וצעקה כאחד: “לא יכול היה להיות לנו מזל יותר טוב? הלא יש כאן גם מגרשים ישרים, יש מגרשים שיש בהם קצת אדמה, איפה תיטע פה עץ? איפה תבנה פה בית בסלעים הללו? איך בכלל יגיעו לכאן? הלא אנחנו במקום ללא כניסה, ללא יציאה, אני מסרבת לעבור הנה ואני עומדת על כך שתצא מן האגודה. תשלם את הקנס הכרוך בכך. שיקח מישהו אחר ויעשה מהסלעים האלו את מה שאתה מדבר לנו פה.”

אולי ניתן לראות הקבלה מסוימת בין הקרבן שיוסף נאלץ להקריב על מזבח הנישואין ותביעות רוחמה אשתו, ובין אלה שזאב סמילנסקי נאלץ להקריב למען תביעות אשתו, אחות יוסף, שאתאר עוד מעט. ההבדל ביניהם היה שבעומק לבו היה יוסף זעיר־בורגני, ואילו זאב גיסו היה, עד יומו האחרון ובכל נימי נפשו, פועל וסוציאליסט. יוסף, שאולי ראה בבית בבית הכרם את האפשרות האחרונה שלו “להגשים” במו ידיו, לא נכנע בנושא הבית, אבל נכנע בנושא המהותי יותר: במעבר מחיים פוליטיים לחיי הפקידות. הוא עתיד להתקדם ולהיות מנהל מחלקת הייעור ומחלקת הקרקעות (לימים מנהל מקרקעי ישראל), ואילו את פעילותו במפלגת הפועל הצעיר יצטרך לנטוש. על כן “כשנזדמן לו לחרוג מהשגרה ולהיות שותף ליצירה מעשית, יצירה שלא תפריע לעבודתו ולמשפחתו, יצירה שראה בה שמץ מבניין הארץ, פתח קירבה לאדמה ולריח הקרקע הלחה, המעלה את ניחוחה באביב ובסתיו, לא יכול לוותר,” כדברי רענן.143

עד יומו האחרון בקרן הקיימת לישראל ובמנהל מקרקעי ישראל, יוסף ויץ לא תבע לעצמו משרות פוליטיות. לעומת זאת הפך לאדון הפועלים, ועל פיו יישק דבר. על עריצותו מספר בלגלוג קל יזהר, כביכול מפי יחיעם בן־דודו:144

אבא שלי […] תמיד בתנועה, תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, והוא נמצא על־כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו, וכל עוד המעדר הישן טוב למה לרוץ לקנות חדש, ואת המסמר הישן אפשר ליישר במכות פטיש, ולא לבזבז כספי עם עני, ולפני זמן מה היה איתו כשדנו על הכביש החדש שצריך לסלול, והוא לא רצה לשמוע על כביש שרחבו יהיה חמישה מטרים, אתם מטורפים, אמר להם, אתם בשגעון גדלות, זו ארץ בלי אדמה, וכל מטר כביש יכול להיות מטר חיטה, ואם בהשקייה מטר עגבניות או מספוא, ולאחרונה גם מדברים על האבוקדו שהוא עץ פלאים, ולקחת אדמת מטעים ולעשות ממנה כביש עקר, לשווא ניסו להסביר לו כי הכביש הוא עורק חיים, ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב, ורק הביאו אותו לידי רתחה, ואפילו חזר לדבר יידיש ועד כדי כך, בזבזנים, צעק עליהם, בטלני העיר, תלושים, לעג להם, ועוד שמות גנאי שכמותם, דזשוליקים, ולא עזר כלום, הכביש יהיה צר, והשדה יאחז בו משני צידיו, והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו, ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה.

אבל שוב אני מקדימה את המאוחר. בינתיים אנחנו עומדים בראשיתה של המאה העשרים. רק יוסף ואחותו מרים בארץ, האח דוד והאחיות עדה ודבורה יעלו ארצה רק בשנות העשרים, לאחר מות האב, אברהם, ולאחר שייפתח מחדש חלון הזדמנויות לעלות לארץ־ישראל. יוסף ורוחמה, פועל חלוץ מן העלייה השנייה ובת־איכרים מפונקת, מחפשים את הדרך הנכונה ל“הגשמה” ואינם תמימי דעים. הם גרים בדירה קטנטנה ברחובות, אצל הנגר המקומי, ורוחמה נאלצת לעסוק בעבודות השנואות עליה, לבשל ולכבד את הבית. בינתיים נפגשו גם אחותו של יוסף, מרים, וזאב בן־אחיו של משה סמילנסקי, וגם הם מחפשים דרך. ברשימתו “הצעיר ויץ בן שישים”145 תיאר משה סמילנסקי את המפגש בין שני הזוגות, כמרובע רומנטי מחיי החלוצים (ואגב אורחא עשה פרסום לספרו בצל הפרדסים):

במושבתנו גרה בימים ההם חיה־ברכה, שם ידוע אז לכול, והיא בת עיירתם של משפחת ויץ; ויבואו, האח והאחות, אל תחת צל קורת חדרה. ובחדרה הכירו את בני המושבה, ובתוכם את זאב סמילנסקי המבוגר ואת רוחמה אלטשולר הנערה. לאחר זמן קצר באו זאב סמילנסקי ומרים ויץ בברית־נישואים, ויוסף ‘התחתן’ למחרת בואו לרחובות עם ‘הבחר’, ומן הבחר קפץ אל כרמי הגפנים והשקדים, ומן הכרמים אל הפרדסים. ו’בצל הפרדסים' הכרתיו אני בראשונה, וראיתיו אז, בדמיוני, כאותם ‘פרחי הכהונה’ בעבר הרחוק־רחוק, כשהיו ניגשים בפעם הראשונה אל העבודה בהיכל.

כאמור, זמן קצר לאחר נישואיו התמנה הדוד יוסף למנהל פרדסיה של אגודת “נטעים” ברחובות, ומאותו יום נפתחה – ושגשגה – הקריירה שלו כמנהל. בתרע“ה 1915, בזכות קשריו ההדוקים של אלטשולר עם אייזנברג,146 עבר יוסף לבית בראש הגבעה המשקיף על המושבה סג’רה כדי לנהל שם את החווה שעברה לידי האגודה, וזו הפכה למעין מרכז שאורחים מכל מושבות הגליל נהרו אליו כדי ללבן בעיות שניסרו אז בחלל. הפעם לא הגיע לגליל כיחפן, אלא כבעל משפחה – אישה ושני ילדים147 – הבא למלא תפקיד אחראי. ארבע שנים ניהל יוסף את החווה בסג’רה, ואף על פי שתיעד במרץ כל פרק אחר מחייו, הוא לא כתב מעולם על התקופה המכרעת הזאת: האם התקשה להתמודד עם השינוי המשמעותי הזה בעולמו? רענן בנו טען שלא רק במעמדו אלא בדימוי העצמי שלו חל שינוי עצום: “אבא היה למנהל שחלש על מפעל גדול המעסיק עובדים רבים בתפקידים שונים. דומני שחל שינוי גם במה שהקרין סביבו, מאחר שהתפקיד העניק לו ביטחון ועוצמה שלא היו לו כפועל חקלאי.”148 בשנת תרע”ט 1919 כבר חזר לבית אלטשולר ברחובות, כאשר מונה לשמש מפקח על המטעים במשקי ההסתדרות הציונית, ובשנת תרפ"ב 1922, כשהקרן הקיימת העתיקה את משכנה מהאג לירושלים, הוא התמנה למדריך מטעים וייעור, סגנו של האגרונום עקיבא אטינגר בהנהלת המשרד הארצישראלי. ב־1924 נמנה עם מקימי שכונת בית הכרם בירושלים ועבר להתגורר בה עד מותו ב־1972, וכבר הזכרתי את הסיפור על הקמתו “החלוצית” של הבית.

לאחר שאטינגר נסע לאמריקה הדרומית, מונה ויץ הצעיר לממלא מקומו, ובשנת תרצ“ב 1932, כיוון שאטינגר פרש מתפקידו ולא חזר, היה למנהל מחלקות הקרקעות והייעור של הקק”ל. בתפקידו זה נשאר למעשה עד לפרישתו בגיל שבעים וחמש, גם לאחר שמחלקת הקרקעות הועברה לרשות ממשלת ישראל ושמה הוסב ל“מנהל מקרקעי ישראל”. מאז מינויו לתפקיד בקק“ל התמקדה פעילותו ברכישת קרקעות, אשר בה ראה מטרה חיונית לקראת הקמת מדינה יהודית. עד אז לא עסקה הקק”ל במישרין ברכישת קרקעות, אך הוא החל לפעול לכך במרץ. עד קום המדינה רכשה הקק“ל כמיליון דונמים בארץ־ישראל, שלושה רבעים מהן בתקופת כהונתו של ויץ כמנהל מחלקת הקרקעות שלה. לאחר המאורעות של 1936–1939, “הספר הלבן” וצמצום האפשרויות לרכוש אדמות מערבים, הגיע ויץ למסקנה כי לא די ברכישת קרקעות וכי את הקרקעות שנרכשו אי אפשר להשאיר בלתי מעובדות. משלב זה החל להתמסר גם לנושא ההתיישבות, והקק”ל הפכה שותפה במפעל עם הסוכנות היהודית. “גאולת האדמה,” כך הכריז בכינוס שבו השתתף בשנת 1944, “זוהי מהותה של הקרן הקיימת ותפקידה החיוני. אולם היא המטרה של הקק”ל אבל לא מטרה בפני עצמה, כי גם לה מטרה והיא: יישובה של האדמה. האדמה לשבת נקנית וביישובה היא נגאלת. ואין קול האדמה העברית נשמע, אלא משעה שבני האומה עולים עליה להחזיק בה ולעבדה, שרק אז היא נהיית אדמה עברית, אדמת האומה."

להגשמת מטרה זו פעל ויץ ללא לאות. הוא היה מעורב בהקמת יישובי “חומה ומגדל” בתקופת המאורעות, בהקמתן של ארבע “מצודות אוסישקין” באצבע הגליל בשנים 1939–1943, בהעלאתם על הקרקע של שלושת המצפים בנגב בשנת 1942, בעלייתן על הקרקע של היאחזויות הפלמ"ח בשנת 1945, ובהקמתן בתנופה אחת של אחת עשרה הנקודות בנגב בשנת 1946.149 בכלל, בשמירה על חבל הנגב כחלק ממדינת ישראל “היה ויץ הרוח החיה, הפועל ועושה בהתמדה ובמרץ, הכואב את כאב הנגב וחרד חרדה מרובה שלא יישמט מידינו, חלילה,” כותב חיים תורן בסיכום פועלו של יוסף ויץ.150

גאולת האדמה, בשני המובנים – המטפורי והמעשי – שהייתה בראש מעייניו של הדוד יוסף, אולי השפיעה על יזהר בצורה שלילית דווקא. בעיניו, האדמה לא הייתה זקוקה לגאולה. היא הייתה יפה כמות שהיא: כך נראתה ארץ ילדותו, מרובת המשטחים השוממים־כביכול, הריקים, שכה אהב.151 אבל זו הייתה תפיסה רומנטית מעיקרה, ודאי לא פוליטית. ואילו יוסף ויץ חרד שמא ישימו הפוליטיקאים קץ למבצע גאולת האדמות עוד בטרם קבעה ההתיישבות עובדות בשטח, ולפיכך עמל נמרצות, עד כי זכה מפי בני דורו למחמאה (שנאמרה אז בתום לב): “קולוניזאטור בעל השקפת עולם ברורה ומוגדרת וסופר בעל עט מהיר ומיושב ובעל נימה לירית חמה ורומאנטית.”152

ואף על פי כן, יש חוט מקשר בין הדוד יוסף ובן־אחותו יזהר, והוא עובר דרך התנ“ך. אנשי העלייה השנייה, מציינת אניטה שפירא בספרה חרב היונה: הציונות והכוח 1881–1948,153 נהגו להלך ברחבי הארץ עם תנ”ך בידם, ולזהות שמות מקומות שנזכרו במקרא. בניהם אימצו את ההנחה שהתנ“ך הוא מורה דרך לידיעת הארץ ומדריך לחי ולצומח בה. בכל מעשיו בארץ ניכרה ביוסף ויץ התחושה שהוא חוזר לאדמת אבות, ויומנו מלא אזכורים תנ”כיים המשקפים את הקשר המיסטי־ההיסטורי המגשר בין עבר להווה.154 בשרון ראה עדרי בקר וצאן על רועיהם, נוסח שיר השירים, ובשדמות בית־לחם חיפש ומצא את החוט… “הנה שדות בועז! הנה הם! ובכן זוהי אגדת הקדומים החופפת ורומזת אליך… אגדת החיים מימי קדם.”155 בבקעת באר שבע תר בעיניו אחר הרותם שתחתיו ישב אליהו הנביא, או השיח שהגר הושיבה תחתיו את הילד הנמק בצמא,156 ובשבתו מול הגלבוע תהה אם קללת דוד בנפול עליו שאול ובניו היא אמנם מארת עולם. “ובדממת־הערב שירדה בעולם עלה קול לבי: – הגלבוע, עלה נעלה עליך ונביא לך את הברכה, ברכת עבודה ויצירה, ולא תהיה קודר ומשמים עוד.”157 אמר ועשה: כנגד המארה ההיסטורית יזם את מבצע כיבוש הגלבוע, שהוגשם ביום 29 בנובמבר 1962, עם עליית הנח"ל הדתי להיאחזות במקום, כפי שציין ביומנו מתאריך זה.

תחום נוסף שבו התמקד יוסף ויץ היה ייעור הארץ. היער היה נושא יקר ללבו עוד מימי ילדותו, ואחת מסיסמאותיו, בספרו נוף ואדם, הייתה “האיש שלא נטע עץ מימיו אינו יכול להרגיש את האדמה.” (עמ' 59) הוא כותב: “מאותו רגע ששתלתי את העץ הראשון בידי אני, בלי עזרתו של אהרוני מדריכי, הרגשתי כאילו חוטים נטווים ויוצאים מלבבי ומתקשרים אל האדמה הזאת, האדמדמת והמכוסה חצץ.”158

אגרונומיה לא הספיק ללמוד, בגלל אותו פוגרום באודסה שהזכרתיו קודם. למרות זאת, בשיטת הלימוד העצמי, כפי שעשה בכל תחום, הוא למד את נושא הייעור לעומק, נעשה למומחה בתורת העץ והייעור, והיה אחראי לכיסוייה של הארץ במעטה של יערות. הוא העדיף יערות אורן, אם מפני שהזכירו לו את פולין, או מתוך מחשבה שאלה יגדלו מהר יותר מיערות האלונים המקומיים, שהוכחדו לאחר שנים של ניצול והזנחה באימפריה העות’מנית. הוא החזיק בדעה כי הייעור יוצר תנאים להיאחזות בקרקע ועל כן לא הפסיק לפעול בתחום זה.159 אולם נטיותיו הרומנטיות מתבטאות גם בשיקולים מן הסוג שאין לתאר חברה אנושית תרבותית בלא שיהיה מצוי לה היער:160

אולם נוסף לתפקידים אלה של היער, הרי הוא יצירה בפני עצמו בטבע. חקלאות מפותחת אינה יכולה להתקיים בארץ תרבותית, בלא שילוונה היער. וכבחקלאות כן גם בחברה אנושית תרבותית: אין לתארה, בלא שיהיה מצוי לה היער. כי היער הוא מזיגה של גוונים, צללים וצלילים של הטבע. גוֹן הירק, השופע מנוחה ונופש; צללי החמה והסהר, המהווים משחקי־יום ומשבי־לילה; צלילי־הציפור עליזת החיים, האהובים על האדם בזקנתו כבילדותו – כל אלה משרים רוח טובה על הבא בצלו של היער והמתהלך בתוכו. ביער מוצא האדם לא רק מרגוע, אלא גם סביבה המקרבתו אל יוצר העולם; בה הוא שומע את רחשיו, רחשי הגידול והצמיחה. באלה מוצא האדם מזון, שלפעמים הוא חשוב יותר ממזון גופני ־ ־ ־

הייעור לא מילא רק תפקיד בוטני־חקלאי. היה לו תפקיד פוליטי־משפטי – ליצור אחיזה בקרקע לנוכח תביעת בעלות וחזקה מצד ערבים שישבו בשטחים שנקנו בידי הקרן הקיימת. בכך הוא תאם בכול את מאווייו של יוסף ויץ.

למען הדיוק ההיסטורי יש לומר שמי שהתחיל בייעור הארץ באורנים לא היה יוסף ויץ ולא הקרן הקיימת לישראל. עוד בעת ביקורו של הרצל בארץ ב־1898, הוא נדהם למראה השממה, ופנה לאנשי מדע וחוקרים בקרב רעיו הציונים בשאלה איך לייער את הארץ. ידידו הבוטניקאי פרופסור ורבורג כתב לו מברלין ב־28 באוקטובר 1899 שיש לבדוק מה גדל בארצות הים התיכון, בדרום צרפת, באיטליה, באלג’יריה ובמצרים, ולהביא משם זרעים ושתילים. כמו כן המליץ להביא את הראוי מאוסטרליה (איקליפטוס, שיטת מימוזה) ומיפן (אפרסמון ושסק יפני) וכו'… אך הוא הטעים שהייעור חשוב מאוד, וקודם כול – אורן החוף, המצוי ליד הים התיכון וגם אורן ירושלים ואולי גם אלון הסלע.161

למרות האתוס הציוני שהעלה על נס את תרומתה של הקק“ל, במפעלי נטיעה ממשיים התחילו למעשה הבריטים, ולפניהם, גם אם במידה מועטה, הטמפלרים, שהביאו איתם את שתילי האורן הראשונים. הבריטים אף ערכו ניסויים ובדקו אילו זנים עשויים להיקלט טוב בארץ. הם הביאו זנים רבים של אורנים, שמהם רק אורן הצנוברים נקלט. הם הביאו ברושים ועשרות זנים שונים של איקליפטוס. לממשלת המנדט היה משרד ממשלתי מיוחד לנושא הייעור. הוא צורף בתחילה למשרד החקלאות, ובשנות השלושים נעשה למשרד ממשלתי נפרד. בפועל, בראש מחלקת הייעור של המנדט הבריטי עמד דווקא ד”ר עמיהוד גור, יליד הארץ ואיש מקצוע, ולטענת ביגר וליפשיץ בספרם נלבישך שמלת ירק, על כל עץ שנטעה הקק“ל, נטעה ממשלת המנדט כמות גדולה פי שישה ועל שטח גדול פי עשרה.162 למותר לציין שבין יוסף ויץ ובין האגרונום המדופלם עמיהוד גור הייתה נטושה איבה עמוקה: האם התקנא ויץ בתואר הדוקטור של המתחרה? במוניטין הבינלאומי שלו? בפרס הבינלאומי לייעור שזכה בו? מכל מקום, כמו בתחרות ה”בחר" ההיא, הוא לא נח ולא שקט עד שגבר על יריבו, ולאחר קום המדינה דאג לכך שהקק“ל תשתלט על כל מחלקת הייעור. גם בכך לא הסתפק, אלא גרם לפיטוריו של עמיהוד גור, שהיה מנהל אגף הייעור הממשלתי במשרד החקלאות, בתואנה שהלה שיתף פעולה עם הבריטים. בשנת 1959 הוכרה הקק”ל כזרוע היחידה במדינה לייעור. לא עזרו לעמיהוד גור קשריו הבינלאומיים, שבעטיים גם בילה תקופות ארוכות בחו“ל והזניח את משרדו. העובדה שהעסיק עולים חדשים בעבודות נטיעה יזומות הועילה אולי למובטלים אבל לא ליערות. ויץ היה נטוע היטב ומקושר היטב בארץ (בין חבריו הקרובים היו שר האוצר דאז, לוי אשכול, וגם קדיש לוז שר החקלאות ומנכ"ל משרד החקלאות יצחק לוי), ומה שפסק בנושא הייעור התקבל. כבכל דרמה, גם בדרמה הזאת יש יסודות משפחתיים: כזכור, עמיהוד גור היה נשוי לשפרה, בתו של משה סמילנסקי. לא, חלילה, שיוסף סלד ממינויים משפחתיים: את בנו, שרון ויץ, הוא מינה למנהל מחלקת הייעור במקום גור המודח, למרות סערת הרוחות שהמינוי השערורייתי עורר בארץ ובעיתונות (מעריב מ־10 באוגוסט 1959 כינה את הפרשה “תשוקה בצל האילנות”). לדברי נכדו, פרופסור יחיעם ויץ, הפרשה העגומה הזאת עלתה במחיר יקר מאוד לסבו, שלא מונה לתפקיד יושב ראש הקק”ל בתורו.163 גור המאוכזב עזב לבסוף את הארץ והלך לנטוע יערות בנכר,164 ואילו יוסף ויץ התעקש להמשיך במאמציו “לתקן” את הנוף המקומי ולעשות אותו מהר ככל האפשר דומה לנוף יערות פולין החביב עליו.

פועלו של יוסף ויץ בתחום הייעור זכה לא אחת לביקורת. ב־1929 נשלח אליו מכתב ובו טענות שהקק"ל אינה משתפת פעולה עם הממשלה ועם הערבים. המכתב נענה בתשובה חריפה של ויץ:

דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה ועם הערבים ב“שדה הייעור”, אם גם אינה נובעת ממקור “ברית שלום”, אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקול. סויאר [מנהל מחלקת החקלאות והייעור של ממשלת המנדט] בראשם. אם יש אנטיסמיטזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות, כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשנה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש. ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן – הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם.165

כאנשי “ברית שלום”, גם משה סמילנסקי לא היה תמים דעים עם יוסף ויץ בנושא הייעור. כדרכו, הוא מוסר גם את נקודת המבט של הבדואים, הרואים במבנה קבע ובנטיעת יערות את פציעת האדמה והסתרתה. זה מה שמספר הדוד משה על ביקורו בבאר־שבע, בראשית המאה העשרים, אליה הוזמן לרגל ניצחון שבט התארבין על אויבו שבט העזאזמה, ועל השיחה שהתנהלה שם בין המארחים הבדואים לאורחיהם היהודים:166

א־סיר!… זה השם, אשר נקרא לעמק, נחלת אבותי ואבות אבותי, מימים ימימה. ביקשו השודדים משבטי עזאזמה הפראים לגזול אותו מידינו והיכינו אותם בחרבותינו אחורה… – כן יאבדו כל שונאיך: – אמרו האורחים וכל המסובים הביטו אליהם ברצון. פתאום פרצה שאלה מפי אחד האורחים:

– ומדוע אין אף עץ ושיח על פני כל מרחבי העמק הנפלא הזה?.. – עוד המלים על פיו והוא התחרט על שאלתו, שלא היה בה מן הנימוס, ומבטו של חברו המנוסה ממנו בנימוסי הבדוים ומראה פני הזקנים, הוכיחוהו על כך. אבל זקן משק הבית, שחזר אל האוהל ועמו שני “עבדים” הנושאים קומקומי־קהווה וספלים, בשני מגשים גדולים, הוציא את המסובים מן המבוכה, כי כל אחד קיבל אל ידו ספל־קהווה מעלה אד חם…

וכשכילו לשתות, והשייך לחש ברכה, והזקנים אחריו, היפנה אבו־חסן את ראשו כלפי האורח, ששאלו תחילה, ואמר: – בני־ערב אנו, ואבותינו הקדמונים ציווּ עלינו: בבתי־אבן אל תשבו, כי יסודותיהם פוצעים את לב האדמה; באוהלים תשבו, אשר משערות גמליכם תארגנה נשותיכם את יריעותיהם. ועץ אל תטעו, לבל יסתיר את מראה האדמה הקדושה מעיניכם; רק זרוע תזרעוה ומלחמה תאכלו, ומעשביה יאכלו הגמלים והצאן אשר לרגליכם, למען ירבו ימיכם על אדמתכם, שנתן אַלה לכם. ואת דבר אבותינו ומוצא פיהם נשמור לעדי עד.

יזהר הכיר משחר ילדותו את משנת הדוד יוסף, שהרי אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו של הדוד הזה בחיי המשפחה ובחייו. כנער, העסקנות הזאת ודאי לא הייתה לרוחו. כבוגר, היה גם הוא אמביוולנטי ביותר ביחס למפעלי הייעור האובססיביים של הדוד. בריאיון עם יצחק לבני (2000) הוא אומר כך:

הדוד יוסף עשה את כל הרי הארץ מצמיחים אורנים. יש אומרים לטובה יש אומרים לרעה. הוא ידע לעשות את זה. כסף לא היה, עשו את זה מהר, זה היה פתרון לידיים עובדות. את כל העולים החדשים שלחו לגרד בהרים. בעיניי, הר חשוף הוא לא מכוער. אבל הם באו ממקום שאם אין עליו יער זה לא טוב. זו אמת המידה שלהם. בעיניי מדבר זה לא מכוער. אבל בתוכם היה דבר כזה שאתה רואה אדמה – שים בה עץ שתול. אולי זה גם היה עניין של אחיזה.

ובמקדמות הוא כותב בהתרגשות על הפרת ה“שלמות” ופציעת האדמה, משלב את הצלפותיו של הנביא ישעיהו עם חכמת הבדואים:167

מי ביקש מידכם רמוס חצרי, אומר המקום, מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוש שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה. לגמרי. ורק היא והוא, האדמה והאלהים, היא אליו בשתיקה דרך כל הריק והחום והאבקים הקטנים. והוא אליה בשתיקה דרך כל השמים הקלויים, הריקים, האפורים מרוב אור שחון. עד ששלמות האין כלום של השמים למעלה מגיעה ונוגעת בשלמות האין כלום של הארץ למטה. שאין עליה כלום. ורק השתיקה ביניהם זו שרק ביהירות חרשותנו איננו שומעים שאינה שתיקה כלל. ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מגיעים. ושקודם כל הורסים. את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, לאחר שאלף אלפי השנים הלכו ודייקו בעיצוב השלמוּת המושלמת, פרט אחר פרט, והשיגו לבסוף את השלימות השוָוה הזו הגדולה והסופית, שאין בה כלום אלא כלום פשוט ושלם כזה וחם ומלא. בתוך שלמות הריקות הפשוטה הזאת, בגמור לגמרי הזה, בשיווי המשקל העדין שקשה להגיד עד כמה הוא פלא, ובריקות הזו המלאה עד סופה – ואילו ביתוּק השלם בידי הוללים קצרי רוח ויהירים, לכל מיני התחלות ולכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, ולכל מיני חיטוטים וגירודים, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום ככל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתיים –

בין יזהר לדודו, ובעצם גם בין בן־דודו יחיעם לאביו היה פער של יותר מדור. ויץ האב היה מודע לכך, ואף התבטא לא אחת בנושא. אל בניו בא ויץ בטענות על כי אינם קשורים לארץ, לאדמה ולטבע בעבותות אהבה כמוהו. “את התכונה הזאת, קירבת הטבע, איני מוצא אצלכם בני,” קבל ביומנו.168 “אף פעם לא קרה שאתה [רענן], או שרון, או יחיעם, תראו סימני קירבה לצומח, עד כדי חפץ ורצון לטפחו מתוך דרישה נפשית.” אל בנו שרון שהעלה את המחשבה לבקש את מזלו בחו"ל הריץ ב־23 בדצמבר 1933 איגרת רצופה דברי כיבושין:169

רוצה אני להאמין, שאותה אימרה: “אם לא אצליח בא”י – אחפש את מזלי בחו“ל” – היתה פליטת פה בעלמא, ולא הלך־מחשבה, צורך שבכורח ובהגיון, לולא כך, הייתי מרגיש את עצמי ממש אומלל, שבני, בן טיפוחי וחינוכי, ירחיק כה מאורח חיי, יהיה כה זר לרוחי, ישאף לעולם אחר, נכרי ורחוק מאיתנו. […] אם כדי לחיות חיי רווחה תעזוב את א"י, את מולדתך ואת בית הוריך – הרי קיפחת בכך את האדם השלם. כך לגבי כל אדם, כל שכן לגביך, בן לעם האומלל, הנרדף והמקולל בלי מולדת, בן לדור שראה כי אין לו תקווה אלא בשובו לארץ אבותיו; בן לאותם הורים, שעזבו מאחורי גוום את הטוב ואת הנוח, כדי לבוא למדבר זה ולברוא בו את המולדת. והנה רוצה אתה, או מהרהר ומעלה על דעתך, כי ייתכן שאתה תחזור על עקבות זקניך ותשוב לנוד למרחקים בשביל חיי רווחה? הייתכן?…

ורע מזה בעיניו אותו “צביון מנטאלי, שבצבץ כבר בדור ראשון לצברים, שפינוקם היתיר פיתח בחלקם חוסר־עצמאות מבפנים עם רברבנות כלפי חוץ.” במכתב מ־1939 אל בנו יחיעם בן העשרים ואחת התרעם על הסתירה הבולטת בין המהות ובין ההתנהגות:170

נוסח הדיבור השגור אצלך ומשותף גם ליזהר: מליצות רמות וכינויים נפוחים לעצמים ולרחשים ולפעולות הרגילים ביותר, וההנאה שיש לך מסגנון זה, שבו אתה שם את עצמך עליון על הסובב אותך. חסרה האיניציאטיבה לחתור ולהשיג, המציידת את האדם בחכמת השיט והחתירה מתוך זריזות וחיפושים. יש בך איזו אדישות לא פורה, הנראית לי ככדור נבוב הנקלע לכל מקום שרגל דוחפתו. […] אני, שמשנת ה־13 “עשיתי את חיי” איני יכול להשלים, שאתה בני, לא תהא מבורך ברצון כזה בכפל־כפליים ממני – והנה אתה מתהלך חולם ולועג, מדבר רמות ותהפוכות ונוח לך לחיות על המוכן.

לאחר המאורעות, ולאחר שגזרות שונות צמצמו יותר ויותר את האפשרויות לרכוש אדמות, החל יוסף ויץ להתלבט בשאלה שתעסיק אותו במשך השנים הבאות, והיא שאלת ה“טרנספר” של האוכלוסייה הערבית המקומית, והחלפת התושבים המקומיים ביהודים תושבי ארצות ערב. הוא אף כתב על כך במכתבים רבים לבנו יחיעם וביומנו. גוברת ההכרה בלבו ש“יחד עם הערבים לא תיפתר שאלתנו. הם מחוייבים לפנות את הארץ הקטנה בשבילנו. אז תכיל מליונים אחדים [של יהודים] ובין ההרים נשכון ונהיה גם בטוחים.” (שם, עמ' 154) כדרכו הוא מפתח את הרעיון, ובפירוט רב (שם, עמ' 181). הוא נואש יותר ויותר מכיבוש הקרקע באמצעות רכישתה, כי בממדים המצומצמים הפעולה אינה מספיקה. כפי שהוא כותב (שם, עמ' 190), אוסישקין, העומד בראש הקרן הקיימת, אינו תומך בתכנית טרנספר, ואילו הוא שב ותוהה (שם, עמ' 192): “האינטרסים שלנו ושל הערבים מתנגשים על כל שעל, התנגשות שעוד תלך ותחריף, ואיך נגיע לפתרון שאלתנו הנוראה: מקלט לעם חלכה זה, מקלט לעצמו, בלי שכנים.”

נזכור שבשנת 1937 הציעה ועדת פיל להעביר ערבים, מרצון ובכפייה, משטחי המדינה היהודית המוצעת, ובעקבות הצעה זו החל בתנועה הציונית הדיון הראשון – המהוסה עדיין – בשאלת הטרנספר.171 אלא שבין 1937 ל־1939 התרחש מהפך במדיניותה של בריטניה, מהפך שכונה “מחלוקה לספר הלבן”. במאי 1939 פרסמה ממשלת הלייבור בבריטניה “ספר לבן” חדש שכפר בהצהרת בלפור ובכל ההתחייבויות הנובעות ממנה, צמצם את ממדי העלייה לכדי חמישה עשר אלף רישיונות עלייה לשנה, ואסר למכור קרקע ליהודים בתשעים וחמישה אחוז של ארץ־ישראל המנדרטורית. הערבים החלו מכבר לגלות התנגדות גלויה למפעל ההתיישבותי היהודי, וגם מבפנים רבו קולות הייאוש והאכזבה. מנחם אוסישקין – ראש הקק"ל – השמיע את המשפט המתסכל, שזעזע את יוסף ויץ: “כפר, כפר – שוב אין לי זיקה לא לכפר ולא לארץ ישראל. לא נשארה לי אלא ירושלים.”172

פרוץ מלחמת העולם השנייה הקפיא את הסכסוך המשולש בארץ־ישראל, אך משברי הייאוש לא הפסיקו את פעילותו של ויץ, שהיה עסוק באופן קדחתני עוד יותר “בשאלת הקרקעות בצפון החולה בכלל ובקניית אדמת האמיר פעור בפרט.” (כרך ב‘, עמ’ 94) לקרן הקיימת קם אז מתחרה קשה בדמות “הקופה הערבית”, שעשתה הכול כדי למנוע מכירת קרקעות ליהודים, כולל איומים והטלת טרור על אלה מערביי המקום שאינם מצייתים להוראות. בסביבות 1940, כשהחלו הידיעות הראשונות על שואת יהודי אירופה להגיע לארץ, היה יוסף ויץ בן חמישים שנה, וכבר שלושים ושתיים שנים הוא “עבד לאדמת ארץ־ישראל” (כרך א‘, עמ’ 345). אז פיתח תכנית גרנדיוזית ומפורטת הכוללת העברת הערבים לשטחי מדינות ערב, ויישובם של יהודי ערב במקומם. הוא הציע להביא את התכנית לידיעת רוזוולט, נשיא ארצות הברית ולידיעת המעצמות האחרות. את המימון הציע לקבל ממקור עיקרי אחד: “המסים שיוטלו על המדינה הרשעה, ששדדה אותנו במשך שנים בארצות שונות” (כרך ב‘, עמ’ 203). משה שרת ראה בתכנית אוטופיה, אך ברל כצנלסון גילה שהוא מהרהר ברעיון כבר שנים, ואליעזר קפלן גזבר הסוכנות היהודית אהד אותה בבירור. התכנית הוגשה להנהלת הסוכנות ושקעה שם בתהום הנשייה, עד שפורסמה ב־1950 בספרו של ויץ המאבק על האדמה.173

כאן המקום להעיר שבקונטקסט של התקופה, המושג טרנספר לא היה מוקצה בפוליטיקה הבינלאומית: הוא כבר ננקט הלכה למעשה ואפילו נחשב למומלץ. הטרנספר הגדול או הגירוש המוסכם בין יוון לתורכיה ב־1923, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שינוע אוכלוסין174 שכמעט שני מיליון איש היו מעורבים בו, נעשה בחסות חבר הלאומים ותחת ערבויות בינלאומיות ונחשב לפתרון יאה ובלתי נמנע (אף שלמען האמת הועברו יוונים מתורכיה, ורובם יצאו בכפייה). הנורבגי פריטיוף ננסן (Fridtjof Nansen), שטבע את המושג בשנת 1922, זכה על כך בפרס נובל לשלום ב־1938.175 בעקבות המלחמה בין הודו לפקיסטן ב־1948 נעקרו חמישה עשר מיליון איש ממקומם, ומקובל היה אז לחשוב שאין פתרון טוב מזה. כאמור, עוד ב־7 ביולי 1937 פורסמו מסקנות ועדת פיל, דו"ח בן ארבע מאות וארבעה עמודים שקבע כי המנדט אינו בר ביצוע, וכי הערבים והיהודים אינם יכולים לדור תחת קורת גג מדינית אחת, על כן יש לחלק את הארץ ולהעביר את מרבית שלוש מאות אלף הערבים היושבים בשטחים שהוקצו ליהודים אל החלק הערבי של ארץ־ישראל או אל מחוצה לה – מרצון או בכפייה. הוועדה איזנה־כביכול את הצעד הזה בהמלצה כי אלף מאתיים וחמישים יהודים היושבים בשטח שהוקצה למדינה הערבית יועברו לשטח היהודי. העברות הדדיות אלה נקראו בעברית יפה “חילופי אוכלוסין”.176 בדיוני הנהלת הסוכנות היהודית, במסגרת הקונגרס הציוני העשרים (אוגוסט 1937 בציריך) ובדיונים במסגרות אחרות תמכו בן־גוריון, ויצמן, שרתוק ואחרים בעקרון הטרנספר מתוך תמימות דעים מובהקת. ב־1941, למשל, אמר ויצמן לאיבן מאיסקי, שגריר ברית־המועצות בלונדון: “אם אפשר יהיה לבצע טרנספר של חצי מליון ערבים, יבוא שני מליונים יהודים במקומם.”177 תמכו בכך גם מנהיגים ערבים, ובהם האמיר עבדאללה ונורי סעיד הפוליטיקאי העיראקי הבכיר. ב־1946 ביטא זאת אבראהים פאשה האשם, ראש הממשלה של עבדאללה, על דעת זה האחרון: “הפתרון הצודק והמתמיד היחיד טמון בחילופי אוכלוסין; השארת יהודים בתוך מדינה ערבית או ערבים במדינה יהודית תוליך באורח בלתי נמנע לסכסוך בין שני העמים.”

בריחת הערבים במהלך הקרבות והתפתחות המדינה הפיחה ביוסף ויץ רוח חדשה, אמונה תמימה שהנה הטרנספר מתרחש מעצמו. עד צאת הנציב העליון עזבו את הארץ לפחות מחצית מכלל הפליטים הערבים. לפי אומדנו של בני מוריס הגיע מספרם הכולל לשש מאות אלף עד שבע מאות ושישים אלף, ואילו לדברי ויץ אז יצאו מהארץ שלוש מאות שלושים וחמישה אלף ערבים, מאתיים אלף מהם מתחומי המדינה (לפי תכנית האו"ם). זה היה הרגע שבו פנה ויץ אל בן־גוריון, ב־5 ביוני, בימים הקדחתניים של קרבות הבלימה ולקראת הפוגה צפויה, כדי לדבר איתו על מה שהוא כינה “טרנספר בדיעבד”. בשלהי אוגוסט 1948 מינה ראש הממשלה ועדה שהייתה אמורה לטפל בשאלת הפליטים הערביים בארץ־ישראל, וחבריה עזרא דנין, ז. ליפשיץ ויוסף ויץ. בניגוד לבן־גוריון, שטען אז כי הבעיה נפתרת מאליה, סבר ויץ שיש לבוא בדברים עם מי שהיו בעלי האחוזות הגדולות בארץ, ואשר נמלטו, מי לארצות ערב ומי לארצות אירופה, כדי לרכוש מהם את נכסיהם, וכך הם עצמם יסייעו ב“טרנספר בדיעבד”.178 עם זאת היה ויץ נחרץ בהחלטה שלא להחזירם:179

אני נתון עתה לחקר בעיית הערבים שברחו, איך לא להחזירם. אני מדבר ומטיף לכל. אני רוצה, שכל עם ישראל פה יכיר, ידע וירגיש, שיציאת הערבים היא לנו בבחינת נס, ואין לזלזל בו. יש להוסיף ולקיימו: לא יחזרו.

בסעיפי סעיפים מפורטים ביותר מוצעת בדו"ח של הוועדה (מ־31 באוקטובר 1948) תכנית ליישובם של הפליטים בארצות ערב, לרבות פירוט תקציבי ותיאור מקומות הקליטה, בהשתתפותה הנמרצת של ממשלת ישראל, בתנאי אחד, כמובן, והוא שייכון שלום בין ממשלות ערב ובין מדינת ישראל. ויץ הוטרד גם משאלת הערבים שנותרו בארץ ושקל טרנספר חלקי. ב־1951 הוא יצא לאמריקה הלטינית כדי לברר אם ניתן ליישב ערבים נוצרים מהגליל העליון בארגנטינה, אורוגוואי או ברזיל ונדמה לו “שישנה אפשרות לבצע או להתחיל בביצוע ה’טרנספר'” (כרך ד‘, עמ’ 176).

בפרספקטיבה של היום, המילה טרנספר טעונה ביותר, כמובן. יזהר, שבשנות נעוריו שמע ודאי את התבטאויות דודו, לא ראה את הפרטים ההוגנים־לתפיסתו שמאחורי התכנית: לא את הקונטקסט ההיסטורי שראה חילופי אוכלוסין בעין יפה, לא את הקריאה לרכוש קרקעות מן הבורחים ולהגיע איתם להסדרים, גם לא את הטענה שהשארת הנושא כנושא “פתוח” פירושה לעשותו פצע ממאיר. המילה “טרנספר” בקונטקסט הפוליטי החדש שלה עוררה בו התקוממות עזה. אבל במאמרו “על דודים וערבים” הוא אינו תוקף את הדוד יוסף. הוא רק מסביר כי הדוד יוסף “לא האמין כי אפשר לשני העמים לחיות יחד על פיסת אדמה זו, מפני שחיים כאלה רק יהפכו לקללה שאין לה תקנה אלא בהפרדה, ושלפיכך, מתוך הסכמה וסיוע, צריכים הערבים לפנות את מקומם ולתת לכל טבע לאומי לחיות בנפרד לפי דרכו ולפי אמונתו.”

האם מעמדו של ויץ היה כה מרכזי עד כי תכנית “טרנספר” כזאת הופקדה בידיו? ההיסטוריוגרפים חלוקים בדעותיהם. בני מוריס טוען שוויץ עמד בראש אותה ועדת טרנספר.180 אניטה שפירא טועת שהוא לא היה מקובעי ההחלטות המובילים. גם ארנון גולן, במאמר תגובה לבני מוריס, טוען שמקומו של ויץ בוועדה לא היה מכריע.181 הוא עוד מוסיף וטוען שמדובר במאבק עקרוני בין מפ“ם למפא”י, שאינו זוכה להתייחסות מתאימה במחקריו של מוריס.182

יש לציין כי אחרי מלחמת ששת הימים התנגד ויץ להתנחלויות, כולל בגוש עציון שהוא עצמו ייסד שלושים שנה לפני כן. הוא סבר שסיפוח השטחים יביא ליצירת מדינה לא־יהודית.

האירוע שקירב את יזהר אל דודו יוסף היה, למרבה הדאבה, האירוע הקשה ביותר בחייו של הדוד, ואולי גם בחיי יזהר. ויץ ספג מהלומה אישית קשה כאשר צעיר בניו האהוב יחיעם נהרג בפעולת הפלמ"ח שכונתה “ליל הגשרים”, ב־16 ביוני 1946. אשר ליזהר, מות יחיעם, חברו הטוב ביותר, לא רק זעזע אותו עד היסוד אלא ערער בו את האמונה המוחלטת בתבונת ההנהגה ובנחיצות המלחמה. והנה מבקש האב השכול מיזהר לערוך איתו כרך, ובו יפורסמו מכתבי בנו יחיעם. בימים שלפני קום המדינה עסקו השניים בכרך המכתבים, שכלל כמובן גם את ההתכתבות בין יחיעם ליזהר. ויץ התרפק על איגרות בנו שהוכנסו לספר, וגילה בבנו צדדים שלא נודעו לו בחייו. ליזהר הייתה תקופה זו קשה מנשוא. נעמי מספרת כמה קשה היה לו לקבל את הצעת דודו לטפל במכתבי בן־דודו וחברו האהוב יחיעם, ואיך חשק שיניים ועשה זאת, בבכי מתמיד. רמה, אשתו הצעירה של יחיעם,183 מספרת עד כמה מכתבי יוסף אליה בתקופה קשה זו היו עדינים ויפים. אך גם על כך בהמשך.

יוסף ויץ, כמו הדוד משה, היה איש ספר. בספרייה הלאומית מצוינים כמאה כותרים בחיבורו, בנושאי חקלאות והתיישבות, בנושא הייעור, אבל גם סיפורים לילדים וכן אגדות ורשמי נוף. גרפומן? כתבן כפייתי? מי אני שאשפוט, אבל אין ספק שהוא ניחן בכישרון כתיבה. על סיפורי הילדים שלו כותב בהתרגשות אוריאל אופק במאמר “עלים מיער”, הזוכר ליוסף ויץ ולספריו הראשונים חסד נעורים.184 ויץ כתב מאמרים רבים בכתבי־עת, לא אחת בשמות עט: י. בן פורת, יוסי הגלילי, בן אברהם ודוד ישראל.185 בתוך כל פעילותו הענפה – וכבר ציינו איך הוא נמצא בכל מקום, ובלעדיו לא יקום דבר בארץ – הוא כתב במסירות יומן מפורט ביותר, הכולל חמישה כרכים וכאלפיים עמודים (בכלל זה מפתח שמות ועניינים). היומן, יומני ואגרותי לבנים, שנערך כנראה לפני פרסומו, ראה או בהוצאת מסדה בשנת תשכ"ה.

עם כל ביקורתו על דרכו של הדוד יוסף, יזהר כותב עליו בלגלוג סלחני, אולי מפני שהוא אביו של יחיעם. בסיפור הילדים “השומר בכרמים”, מתוך ששה סיפורי קיץ186 מתואר הדוד (שעוד לא היה דוד) בחיבה גדולה. הוא אמנם מוצג כשלומיאל המפחד מכל אוושה בכרם שעליו הוא שומר, אבל כשלומיאל חביב:

לפני שנים רבות, כשהדוד יוסף היה צעיר, ממש בחור צעיר, כשבמקום פליטת הקלשלשת שעל קודקדו היה מתנשב נזר תלתלים פרוע, כשעוד שפמו התלוי הזה היה רך וצומח, ומשקפיו היו מסולקים ומעונבים בפתיל שחור והוא ממצמץ בעיניו קצרות־הראות, כשעוד קומתו היתה זקופה ומקלו לא היה לו, וכשהדודה רוחמה לא היתה עוד דודה אלא נערה שחרחורת שדרה בקצה המושבה, ושאל יפי־תארה יצא לבו הצעיר של הדוד יוסף מן הקצה השני מאידך – לפני שנים רבות כל־כך היה המעשה.

אפילו ההערכה אליו – שהרי הדוד יוסף ניחן ב“ידי זהב” – קצת מלוגלגת (צלהבים, 32):187

ידי זהב? למי ידי זהב? לאבא של יחיעם, לדוד יוסף, מכל מקום, היו, ומן היום הראשון בארץ בשנת תרס"ח, בתמוז, קראו לו אמן המזמרה, ולחילופין המנגן בטוריה

9.jpg

פליטת הקלשלשת – איור של נעמי סמילנסקי


עד כאן המשפחות, ושני הדודים. משה סמילנסקי היה הדוד הנערץ יותר – ודאי לא האהוב יותר. לא ניתן היה לאהוב את האיש הזה, אשר התייחס לכל מי שסר לבקרו כאל מטרד. ניתן היה להעריץ את כוחו, את הבית הגדול שלו, עם אריחי הרצפה האדמדמים והקרירים, עם חידושי הטכניקה, עם הפטפון והתקליטים, שם יכול היה הנער הצעיר לשמוע מוזיקה, לשמוע שוב ושוב אותו תקליט עד שנמאס על כולם וגורש; את האיקליפטוס הענק בגנו. הדוד יוסף ויץ היה חביב יותר, מחבק יותר, ועליו ניתן היה ללגלג קצת, וגם לכעוס על שביקש “לתקן” את הארץ “המקולקלת”, אבל לא ניתן היה לזלזל בפועלו.

משהו מהותי קרה בינתיים בפוליטיקה הישראלית, שהפך כל ניסיון להדביק לשני הדודים אנשי הניגודים תוויות של “שמאל” או “ימין”.188 יזהר מיטיב לשים על כך את האצבע במאמרו “על דודים וערבים”:189

אם תורשה לי כעת נימה פרטית, אספר לכם על שני דודים שהיו לי, דוד אחד מצד אבי ושמו משה סמילנסקי, ודוד אחד מצד אמי ושמו יוסף ויץ. כל אחד מהם היה מעורב לפי עיסוקיו בהוויה הערבית ופעיל בתולדות גרעין היחסים שבין יהודים לערבים. משה סמילנסקי מן העלייה הראשונה היה איכר, סופר ואיש ציבור מן הימין, לפי מושגינו היום, ויוסף ויץ היה פועל מן העלייה השניה, סופר ולימים מראשי “הקרן הקיימת” ומן השמאל, לפי אותם המושגים.

משה סמילנסקי העסיק בפרדסו פועלים יהודים וערבים לפי העיקרון, שלעולם יישבו כאן שני עמים, ולשניהם זכות שווה לעבודה ובסיס שווה לקיום יחד. הוא דיבר ערבית, היה מעורב ביניהם, כתב עליהם סיפורים רומנטיים בכינויו “חווג’א מוסא”, הוא קנה מהם אדמות ונטע פרדסים, ובסוף חייו גם היה חבר ב“ברית שלום”, שותף לבובר, למאגנס ולאחרים, שביקשו להגיע לכלל הבנה עם הערבים ולידי הסכמה משותפת ליצור “קיום יחד” כשכנים טובים, לאחר שתושג פשרה עם ויתורים משני הצדדים, ובקצרה, כאילו היה “שמאלני” גמור לפי מושגינו היום.

דודי השני, יוסף ויץ, פועל בכרמים, שומר בכרמים, ונוטע כרמים ביהודה ובגליל, היה מגדולי קוני הקרקעות, ובלשון הימים ההם מ“גואלי האדמה” מידי הערבים, ולא עוד אלא שגם הוכיח, כי רכישות אלו לא נישלו אף לא ערבי אחד מעל אדמתו, ושעד סוף שנות השלושים לא נושלו יותר משש מאות פלאחים, נקובי שמותיהם, וגם אלה לא בלי פיצויים ולא בלי סיוע ליישובם מחדש. וגם לאחר “הספר הלבן” טרח והוסיף וקנה עוד קרקעות על־ידי עיסקות מסובכות של “ריכוז משבצות” והמשיך בכך עד עצם מלחמת העצמאות, שפתאום שחררה את היהודים מן הצורך לקנות אדמה […] בשנותיו האחרונות, כראש מינהל מקרקעי ישראל, נמלך בדעתו והציע סוג של “העברה” של ערבים מהארץ לארצות ערב, לפי הסכמים וכשותפים במאמץ בין־לאומי למימון הפעולה, באופן שלפי מושגינו היום הפך והיה ל“ימני”.

מסובך, אולי. אבל חלק בלתי נפרד מחייו של יזהר.

הגיעה העת לעזוב את שני הדודים, שני הקולוניזטורים ענקי הדור, ולחזור אל הורי יזהר, זוג צנוע שלא הותיר אחריו מפעל עשייה נכבד כזה, זאב סמילנסקי ומרים לבית ויץ.


אבא זאב – שתי עליות    🔗

כך שחזר יזהר במקדמות את גלגולי אביו מהעלייה הראשונה אל השנייה:

[…] בן שש עשרה וחצי עזב את רוטמיסטריבקה הקטנה שבאוקראינה, פלך חרסון, טולסטוי בידו זו והתנ“ך בידו זו ורוממות התחייה בליבו וישר אל ביצות חדרה, שמתחילה נחשבו כאדמת עדית כבדת וירוקת עד, ושגם לאחר שפרצה המלריה לא ידעו לקשור בין ביצותיה ובין איזה עקיצות יתושים קטנים. תמיד העקיצות היו קטנות והשעה היתה גדולה, ולא עוד אלא שהתוצאות היו גדולות מעבר לכל שיעור, ושינו את כל החיים, ומחדרה בבהלה לזכרון, ומזכרון לשעה קלה ליפו ומיפו לאחר שהקדחת כמעט והכריעה אותו בהתקפות החוזרות ולא נשאר ממנו אלא שלד משקשק מלוהט חום, בחזרה עד רוסיה ובבושה ובהתנצלות שרק כדי לנקות את הדם מהמלריה, וגם כדי ללמוד פרק בברזלים ובנפחות ובפרזול, כמובן כדי להועיל בארץ, ומהר ככל האפשר, מיקטרינוסלב, פלך חרסון, בתרס”ד, שוב ליפו, ולמיפקד תושבי יפו, מעשה הגבורה שעשה יחידי, ובחזרה לכרמי רחובות, ומרחובות לחרש־ברזל במפחה בפתח־תקוה, ומורה הוראה לשעה, וגם עוזר בגן הילדים, ושוב אל הכרמים, ובמעדר תמיד ובמזמרה תמיד ובלילה בלילה אל השולחן הארעי בכתיבה עד עצם מלוא הלילה […] כי אילו שאלו את פיו היה אומר בלי שום היסוס, עיזבו אותי כולכם ורק תנו לי שולחן לכתוב בלילה, או עיזבו אותי כולכם ורק תנו לי לעבוד בשדה ביום, אלא שאילו באמת שאלו אותו הלא היה מהסס להשיב כל כך, מי הוא שיתבע לעצמו כל כך או יעמיד עצמו במרכז החשיבות, […] אלא שגם הניחו לי או עיזבו אותי, אין ברשותו. מי הוא שיכול להתנשא ולבקש לעצמו כל כך, מלבד שאסור ואבא אינו כדי לבקש לעצמו אלא כדי לראות את הקודמים לו, ואבא אינו כדי להתאונן או כדי לבקש או כדי להתמרמר. אבא הוא כדי לעשות מה שקשה לכולם.190

זאב, יליד 1873, היה מבוגר מדודו משה בשנה וחצי, ושונה ממנו תכלית שינוי. משחר נעוריו פיעמו בו, כמו בשפרה, אחותו הגדולה של משה, רגשות סוציאליסטיים. הוא עלה ארצה עם החבורה בשנת 1891, ושתי תשוקות, שתי משאות נפש בוערות בקרבו: להיות פועל ולבטל את היהודי הישן, את “התלוש הוא היהודי החולה, המנוון, הגלותי, החלוש, איש המרתף, נפש רצוצה, או פייארברג לאן, מה אתה צוחק, מין שחפן אחד שמעשן פפירוסות בשרשרת, ותמיד גונח מלבו והולך עם מטה ורוקק תמיד ועם הרבה שלוש נקודות, ומתלבט ולא יודע לאהוב אשה, ואיך יקום לנו גזע דור גבור שתול על פלגי מים, דור צומח על פלגי זעתו הברוכה, הו זעה, זעה מלוחה, הללויה.”191

כשבאו שמעיהו ורחל, סבו וסבתו, להציל את שארית הפליטה סירב גם זאב, כמשה, לעזוב את ארץ־ישראל. תחילה חזר לעבודה בכרמי ראשון לציון, ועבד במשך שלושה חודשים ב“בחר”, בהכשרת שטחים לנטיעת כרמים.192 ואולם לאחר התקפי קדחת מתישים החליט לנטוש זמנית את החקלאות ולעסוק במסגרות ביישוב הישן. הוא קיבל עבודה בבית המלאכה למשאבות של ליאון שטיין ביפו, אותו בית מלאכה שגם שאף לייצר מנועים למשאבות, ובמשך הזמן אף שכלל והוסיף בהן מסנני חול שימנעו את הסתימות החוזרות ונשנות.193 עוד בימיו הראשונים בראשון לציון התגבשה במוחו של זאב ההכרה שגאולת הארץ תבוא מתעשייה ולאו דווקא מחקלאות. עכשיו נעשה סוף סוף פועל תעשייה:194

ביפו נפתחה אז מסגריה עברית ע"י מכונאי מקצועי ושני מסגרים מומחים. עוד בכפרו שבגולה למד שמעון את מלאכת הפטיש והסדן, ועתה החליט לנסות את כוחו במקצוע החדש, שהבטיח אפשרות של קיום בארץ. הוא הלך ליפו, קיבל עבודה במסגריה ונתישב בנוה צדק, מקום המסגריה.

סגירתו של המפעל ב־1910 גרם משבר נורא ביפו ועזיבתן של עשרות משפחות את הארץ.195 זאב עבד שם כנראה ממש בשנים הראשונות לפתיחת המפעל, והעבודה הייתה קשה ומתישה, לעתים, כפי שמציין אלרואי, גם שמונה עשרה שעות ביום. עד מהרה נוכח זאב לדעת שבריאותו אינה עומדת בנטל, ולאחר שהתקפי הקדחת הצהובה לא פסקו, נעתר גם הוא להפצרות המשפחה, וב־1895 חזר לרוסיה כדי “לנקות את הדם מהקדחת.” הוא עבד שם בבתי חרושת גדולים בייליסבטגרד ובפסטוב. שם הכיר את הסופר והוגה הדעות הסוציאליסט בר־טוביה (שרגא פייבל פרנקל),196 שעודד אותו להתמיד בכתיבה. שוב הותש מן העבודה הגופנית, ופנה להוראת עברית ותנ“ך. כשש שנים עבד כמורה בחדרים מתוקנים לפי השיטה “עברית בעברית” – בחרסון ובייליסבטגרד. בין תלמידיו היו משה ורבקה שרתוק, לימים שרת. שיטת הלימוד “עברית בעברית” הייתה אז חידוש מרענן, וזכתה להערכה רבה אצל הצעירים. היא נעשתה בלא כלי עזר, כמו ספרים או חוברות, וכנגד התנגדות עזה של מורים מן הדור הישן, כפי שח”א זוטא מתאר בספרו דרכו של מורה מ־1938.197 משה סמילנסקי טען שזאב היה המורה הראשון בגולה שתלמידיו באמת דיברו עברית כשפה חיה.

הנה כך מתאר אותו משה שרת, בדברים שכתב לרגל שבעה למותו של זאב, ב־1944.198


מורי העברי הראשון    🔗

לפני ארבעים ושלוש שנים, בבוקר סתיו צונן וקריר, באחת מערי דרום רוסיה, נכנס צעיר יהודי לבוש חולצה בלורוסית רקומה לתוך חדר מלא יהודים קטנים ואמר בקול רם ומצלצל:

“זה – שולחן! זה – כיסא!”

ארבעים נערים ענו לתנועת ידו ולברק עינו במקהלה:

“זה שולחן! זה כיסא!”

המהפכה העברית החלה.

אל השולחן נצטרפו לוח וארון, קיר, רצפה ותקרה, דלת וחלון, ספר ועט. מן החדר אל החצר: אל עצי הגן, אל תכלת הרקיע, מעלה ומטה והרחק, עד הארץ הטמירה שמעבר לים, ממנה בא המורה – הפלאי.

העולם כולו פשט צורה ולבש צורה.

כתינוקות שאך זה ניתן הדיבר בפיהם היו הנערים בני השש. חדשה וצעירה צלצלה שפת הקדומים. עולם ומלואו – מחדש ובעברית!

“אדוני המורה, מה זה? אדוני המורה, מה אני עושה? אדוני המורה, מה הוא אוחז?”

אדוני המורה, אדוני המורה…

בבית רוסית וברחוב רוסית ובכל יתר השיעורים בבית־הספר רוסית – ושיגרה וחולין. אך בשעות אלו, עם העלם בהיר־העיניים, מהיר התנועה, ואמיץ־התנופה – יקוד ולהט ושכרון־יצירה. כאן מתחדשים מעשי בראשית ועולם נברא במאמר־פה. במשובה מתהוללת, באש מתלקחת, בסערת חדוה, נכבשת הצעירה שבשפות, זו הקרויה בסדר השעורים בשם המשונה “העברית העתיקה”. כל שעור כמערכה: תרועת שופר ושעטות סוסי קרב ושירת נצחון. הלאה נכר! הלאה טמיעה! תחי המהפכה העברית!

“עברים אנחנו, עברית נדברה” – שרה הכיתה המאושרת.

כל שעור – התאהבות חדשה במורה ובשפתו, בחמדת עלומיו ובעוז ניבה.

*

אדוני המורה, איכה זקנת, איכה נדמת! האותך אלוה למנוחות?

מה מוזרים רחשי הלב. בניך ונכדיך, ואף בני תלמידך, אמונים עלי עברית משדי אמם והיא חלבם ודמם – אך מי יתנני שוב ילד לפניך ועלזנו יחד על כל מלה עברית, נוצצת לפנינו בזיו חידושה, כפנינה ממצולות משינוה, כמרגלית הרימונו מעפר.

יזהיר זכרך, אשר לעד חתמת בלב את שיח השפה העברית עם שמש, נעורים ויופי.

מ.ש.

10.jpg

זאב סמילנסקי מנהל גן הילדים ביפו 1905 (באדיבות ארכיון ילין לחינוך יהודי בישראל ובגולה)


מה עוד עשה זאב באוקראינה? אולי למד קצת סטטיסטיקה, כפי שיזהר טען בזקנתו, ואולי לימד את עצמו, שהרי לבסוף נעשה סטטיסטיקן. ב־1903 או 1904 הוא שב ועלה לארץ־ישראל והיה למנהל גן הילדים הראשון ביפו, עם הגננות תמימה סוכולובסקי־דנין ויוכבד בקמן־לוּדויפּול.199 הקריירה שלו כמורה לא התקדמה בקו ישר, שכן הוא עבד בכל מקום שהזדמנה בו עבודה. את “דילוגיו” מ־1904 ואילך ניתן לנסות לשחזר לפי קטעי דברים בעיתונות המקומית. ביפו, כאמור, שימש במשך שנה כמנהל גן הילדים הראשון, ושנה לאחר מכן מונה למורה ומזכיר בית־הספר לבנות שם. ב־3 במארס 1905 מתפרסם בהשקפה “זכרון הדברים של האספה הגלילית של חברי אגודת המורים בסניף יפו שהיתה בביה”ס לבנות ביפו." ז' סמילנסקי מוזכר בין המורים המלמדים, ובמהלך האספה, “עפ”י בחירה גלויה נבחרו: מר קרושבסקי ליו“ר, מר זאב סמילנסקי ומר פנחסוביץ למזכירים.” בספר דרכו של מורה סוקר ח“א זוטא את מוסדות החינוך שהיו בארץ. הוא מספר ש”הגן היפואי נמצא בבית גדול ויפה, תופס ארבעה חדרי לימוד מרווחים מלאי אור ואולם גדול למנוחה ושעשועים." הוא מספר על דמות מנהל גן הילדים (אולי זאב סמילנסקי): “המנהל הנוכחי של גן הילדים הוא אדם צעיר, משכיל, ואם אמנם לא קיבל השכלה פדגוגית מתאימה – הרי יושרו ומסירותו הבלתי שכיחים לתפקידו האחראי ובייחוד אהבתו הרבה לילדים הקטנים מכסים למעשה על החסר לו בהלכה.” למרות המחמאות, זאב לא התמיד בעבודה זו. מיפו נדד ועבר כנראה לעבודה בכרמים ואולי גם להוראה ברחובות, ואחר כך למפחה בפתח תקווה, וגם לעבודת הוראה זמנית בפתח תקווה. מ־1906 כבר לימד שם בתנאים לא תנאים בבית־הספר פיק"א, שנוסד בשנת 1884, וניתן למצוא לכך סימוכין בתעודות שונות.200 בהשקפה מן 23 בנובמבר 1906 זכה זאב סמילנסקי למחמאות על עבודתו כמורה בפתח תקווה מהעיתונאי “ה. ציוני” (הוא ידידו יצחק וילקנסקי שיוזכר בהמשך):201

הועד של בתי הספר לקח עוד מורה חדש, הוא האדון ז' סמילנסקי הידוע זה כבר בא"י כמורה וסופר, ולו היה כולו בבית הספר של הבנות אזי העמידו את בית הספר על בסיס נכון.

אך חצי יום הוא מלמד גם בבית הספר של הבנים עם מורים שאינם יודעים ואינם מסורים כלל לעבודתם ובשטח משונה לגמרי, עד כי בחדר אחד כפעם אחת מלמדים שני מורים עם שתי כתות בבת אחת. ולעמה [צ"ל ולמעלה?] יש להמנהל חדרים רבים פנוים. אחרי כשלשת ימים לשמושו של המורה החדש כבר כנו אותו התלמידים בשם: “המורה שאינו מכה”. וכל הילדים מביטים עליו כעל איזה פלא שלא ראו זאת מעולם.

גם שמעון קושניר מציין לטובה את “המורה שאינו מכה”. הוא כותב עליו בספר יובל לפתח תקווה הפועלית:202

בבואנו למושבה הוכנסתי לבית־הספר. שני מוסדות חינוך היו במושבה. באחד למדו תורה ותלמוד באידיש ובשני למדו עברית. אולם המנהל היה חניך “אליאנס” והרוח השוררת בבית־הספר – צרפתית. בני האכרים פגשו כל ילד חדש בלעז [צ“ל לעג?] ובוז. גם המורים היו אדישים, מלבד זאב סמילנסקי, שהתחיל באותם ימים בעבודתו כמורה במוסד ואחריו ד”ר י. מהרשק, ושניהם השליטו אוירה חינוכית חדשה.

קושניר מקדיש לזאב סמילנסקי תיאור נרחב יותר בספרו שלו האיריסים עודם פורחים, שראה אור ב־1970. קושניר מספר איך ב־1907, בהיותו ילד בן אחת עשרה, היה לו מורה “חדש בבית הספר, שהיה שונה מכולם בערנותו, בהליכותיו עם התלמידים, ושמו זאב סמילנסקי.”203 הוא מוסיף ומספר איך ביום הראשון לכניסתם לבית־הספר במושבה סומנו הוא ואחיו ראובן כ“חלשים”, והיו מטרה להתעללות מצד הילדים הוותיקים. “מנחמים היו המגעים האילמים בשיעוריו של המורה החדש. היתה לו תשומת־לב מיוחדת בשעה שהיה משתפני בשאלותיו, כמבקש להרים ערכי בעיני הילדים. ברוחו הטובה ידע לכבוש גם את המתפרעים.”

ועם זאת, האם עלה בידיו של המורה החדש ונעים ההליכות להשתלט על אותם מתפרעים? שמעון ואחיו הלכו יחפים, כיוון שסירבו לנעול נעליים משומשות. לקראת החורף השתכרו מספיק באיסוף פרחים לתעשיית בשמים, והסכום יועד לנעליים חדשות. כששמעון זכה ללכת לסנדלר למדוד את הנעליים החדשות, הוא חש כ“מאושר שהגיע למחוז חפצו.” והנה הגיע ט"ו בשבט, והילדים יצאו לטיול אל היער הגדול בתחומי הביצות. נעול נעליו החדשות חש שמעון תחושת חג כפולה: “חג לאילנות וחג לנעלי החדשות.” ביער השתובבו הילדים ואחדים טיפסו על העצים. כטוב לבו עליו התעורר גם בשמעון רצון לטפס על עץ, והוא חלץ את נעליו והניח אותן ליד צרורו. בצמרת חש התפעמות של שמחה וחיפש “את מבטו הטוב של המורה זאב.” אבל כשירד מן העץ מצא לצד צרורו רק נעל אחת. כל חיפושיו לא העלו דבר, לבד מלגלוגם של הילדים. כשהגיעה השעה לחזור התיישב הילד ליד נעלו היחידה וסירב לשוב עם הילדים:204

לבי התכווץ מכאב באין תקוה למצוא אבידתי. התקרב אלי המורה זאב וקרא לי להסתדר עם הילדים. פרצתי בבכי – איך אשוב הביתה בנעל אחת? איך אראה פני אמא ואבא? אלו היו הרהורי כשנצמדתי לאדמה וכיסיתי פני ממורי הטוב. נרכן אלי זאב המורה, ליטף ראשי וביקשני בקולו הרועד: “בוא ונלך, בוא.” הרימותי אליו את עיני ובמריי אמרתי: לא אקום ולא אלך אתכם, לכו לכם!… ודמעות חנקו קולי. הילדים כבר הרחיקו מן היער, והמורה מבקשני לקום ולשוב אתו.

לפתע ניחמתי על עקשותי בפניו, וקמתי. הלכנו ושתקנו. הילדים כבר היו רחוקים, והמרחק לבית הורי הולך ומתקצר, ואני נושא בידי את נעלי היחידה, עדות לאסוני הגדול.

במקביל לעבודותיו כמסגר וכמורה, זאב שלח ידו בכתיבה פובליציסטית. כידוע, מאז 1903 רעשה התנועה הציונית סביב שאלת “אוגנדה”,205 שאף פילגה את קונגרס באזל. זאב, בראשי התיבות ז“ס, פרסם בהשלוח ב־1904 חיבור ארוך בשם “אור מתעה”,206 שהשתרע על פני שישה עמודים בחמישה המשכים, ובו נימוקים הנסמכים על התיישבות בארצות שונות בעולם, לכך שמדינה יהודית מחוץ לארץ־ישראל היא אשליה. הוא דן ב”אימיגרציה" של עמים שונים, ב“קולוניזציה” במרחבי העולם, באוטונומיה יהודית בגולה. הוא התווכח עם הטריטוריאליסטים בראשות ישראל זנגויל, הצביע על טעותם ועל אשליותיהם, ועטן שגם אם תושג אוטונומיה יהודית כלשהי בארץ זרה, היא לא תמשוך אליה הגירת יהודים. רק בארץ־ישראל, ארץ הנביאים והמקומות הקדושים, יכולה להתקיים התיישבות יהודית. כל השאר הוא “אור מתעה”. מאמר זה עשה רושם עצום על צעירים רבים, כמו יוסף שפרינצק או ברל כצנלסון שציינו אותו כגורם שהעניק להם את האומץ והדחף לעלות. כותב לו ברל כצנלסון בכ“ה תשרי תש”ד, במכתב ברכה למלאות לזאב 70 שנה: “ז”ס יקר, […] אפשר אין אתה יודע שאף אני בין החייבים לך. כי באותם הימים הרחוקים שאני, הנער, אנוס הייתי לעמוד בפני נחשולים גדולים, ונאבק עם גלים, ונאבק עם עצמי, ומתקרב להכרעה הגדולה בחיי, היה ‘אור מתעה’ שלך מוסיף לי תוקף פנימי."

מה הייתה עמדתו של זאב בשאלת הערבים בארץ? זאב לא היה מן המתנצחים ומעולם לא התעמת ישירות עם דודו משה סמילנסקי או עם גיסו יוסף ויץ, ואולם מאמריו מלמדים עד כמה דרכו הייתה שונה מדרכם של משה סמילנסקי ואנשי “ברית שלום”. עוד בתחילת הדרך, ב־1907, השיב למאמר המרעיש הידוע בשם “שאלה נעלמה” שפרסם המחנך יצחק אפשטיין (איש “ברית שלום”) בהשלוח במאמר משלו שהתפרסם בהעולם, בשם “מן הדמיון אל המציאות”. כזכור, יצחק אפשטיין הזהיר עוד בקונגרס השביעי בבאזל, שיש “דבר של מה־בכך ששכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה […] טועים אנו ביחס אל עם גדול, תקיף וקנא, טעות גסה בתורת הנפש […] אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים.” אפשטיין קרא אפוא להתמודד עם “השאלה הערבית”, להכיר את הערבים וללמוד את תרבותם ואת שפתם כדי לאפשר דו־שיח.207 זאב לא סבר כך, והנה תשובתו כפי שיזהר מסכם אותה במקדמות:208

[הוא] הזכיר לכל הקוראים כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים […] ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע ליעול החקלאות הערבית מזה ותזרז את מעבר הערבים אל הערים, מזה. ולבסוף, צריך גם לדעת שאין בעולם צדק מוחלט. ושלא עסקנו לפתור לערבים את שאלת זהותם הלאומית.

אבל הכתיבה הפולמוסית כמו גם קריירה של מורה לא סיפקו את תשוקתו האמיתית של זאב: להצטרף, כראוי לסוציאליסט, לקבוצות פועלים ולהתייצב איתם בכל מקום שצריך. בכך, כבכל תחום שעסק בו, היה זאב חלוץ, אך גם חסר מזל וחסר כישרון “התברגות”. הוא היה שותף לניסיונות נועזים שנעשו בארץ ולא עלו יפה – אולי מפני שהקדימו את זמנם, ואולי מפני שהוא עצמו לא היה מוכשר לפשר בין האידאלים לתנאים. החלטתו לעבוד בבית החרושת למנועים ומשאבות של ליאון שטיין ביפו הייתה, אולי, אמיצה ונכונה, אבל העיתוי היה גרוע.209 זאב עבד שם כזכור כפועל עד שהמפעל נקלע לקשיים כספיים. בעבודתו העיתונאית והמפלגתית לא השכיל – או לא רצה – להיות בין המובילים. מ־1908 השתייך זאב לחבורה שייסדה את העיתון הפועל הצעיר והיה בין העורכים הראשונים שלו. בין השאר ביקש העיתון לבסס את העברית כלשון העם החדשה, ואכן זאב הקפיד לדבר אך ורק עברית כל ימי חייו בארץ. הוא הקדיש שנים לכתיבת מאמרים בעיתון, הוא כתב בשעות הפנאי שלא היו לו, לפעמים בשעות הלילה המאוחרות או בשעות השחר המוקדמות, אך לא הצליח ואולי לא ביקש להחזיק במשרת העורך (שרכש לעצמו יוסף אהרונוביץ'). ולא שחשש להשמיע את דעותיו. הוא השמיע אותן בלי חת, אם גם בשובה ובנחת, נאמן לתכונה שמציין יוסף ויץ, “דובר אמת בלבבו”:210

ז"ס התמים אינו תמים דעה לכל. לו דעה משלו ועליה הוא מגן ואותה הוא משמיע, אם באסיפות ואם מעל דפי השבועון תכול העטיפה. אמנם הוא משמיע לא כיושב על כסאו או כעומד בשער, מוכיח ותובע, אלא כאחד החברים מפינתו בין העומדים בחדר הצר או מדפי השבועון, בנחת, בסגנון תרבותי, גלוי וישר, פשוט ומובן, באשר דבריו הם האמת מלבבו הוא.

ויץ מביא לדוגמה את עמדתו של ז“ס בהאשמות נגד האיכרים המבכרים את עבודת הערבים על עבודת יהודים. ז”ס לא נרתע מלמתוח ביקורת על הפועלים העבריים ש“נלקו במכת הנדידה, וקשה להם כקריעת ים סוף להשאר זמן רב במושבה אחת, ולרגלי דחיפה קלה ביותר ולפעמים גם בלי כל סיבה, הם מסוגלים לעזוב את המושבה שעובדים בה ולהחליפה באחרת. אותם הצעירים המצטיינים באומץ לב ובעקשנות מרובה להאבק עם כל פגעי הזמן והתנאים הקשים של חיי פועל חקלאי, אינם נוטים כלל להשאר ולהשתקע במקום. […] והאמנם לא איכפת לחלוצים, שכל קרבנותיהם לטובת הרחבת העבודה העברית יעלו בתוהו?”211

חלוציותו של זאב התבטאה גם בכך שמילא תפקיד של כלכלן וסטטיסטיקן, המביא עובדות יבשות במקום שאחרים משתמשים בפאתוס. עוד בשנות עלייתו הראשונה לארץ פרסם מחקרים סטטיסטיים בהמליץ. בהעומר בעריכת ש. בן־ציון ודוד ילין (תרס"ז) פרסם מחקר גדול, שיזם בעצמו ואף השלים בעצמו, בשם “הישוב העברי ביפו”, על פי נתונים מתרס“ד. את המחקר עשה לבדו, יותר נכון “בעזרת שמש בית הספר ובעזרת אחד מאחינו הספרדים שחששו מאוד מעין־הרע שבכל מיפקד, מאז מיפקדו של המלך דויד שהם צאצאיו הישירים,”212 והוא התפרסם בשני המשכים, וחולק לפרקים הדנים בתולדות היישוב ביפו, בהרכב האוכלוסייה, בעיסוקיהם ובפרנסותיהם של יהודיה. זה היה, למעשה, הקשר הראשון של זאב עם ארתור רופין, שעסק גם הוא במחקר סטטיסטי. למעשה, רופין מצא את דרכו לציונות דרך המחקר הסטטיסטי. בשנת 1904, בהיותו בברלין לרגל השלמת לימודי המשפטים ואגב עבודתו בבתי דין, הוציא את החוברות כתב־העת לדמוגרפיה וסטטיסטיקה של היהודים. כשביקש בשלב זה לקבל עובדות על אפשרויות החיים בארץ־ישראל, שמע רק מליצות יפות שהיו מנסרות בחלל האספות הציוניות. ב־1904 הכיר את הד”ר אלפרד נוסינג שייסד בברלין חברה לסטטיסטיקה של היהודים, הציע לו את שירותיו והתחיל לעבוד איתו. במשרדו הכיר רופין גם את ד“ר טהון (טון) הצעיר, ומפיו שמע לראשונה דברים על היישוב היהודי בארץ־ישראל.213 בשנת תרס”ו 1907 הציג ד“ר טהון את ידידו ד”ר רופין בפני הפרופסור אוטו ורבורג.214 וכשהפרופסור שמע על כוונתו לסייר בארץ־ישראל, הציע לו להיות שליח ההסתדרות הציונית לחקור את אפשרויות העבודה המעשית ביישוב. מסתבר שבשלב זה הצטלבו דרכי רופין וז“ס לראשונה, שכן זאב מצהיר שהמפקד הראשון ביפו תורגם לגרמנית על ידי ד”ר טהון באונטרשריפט, שהוציא אז לאור הד"ר רופין, ובירחון פלשטינא שהוציא לאור הפרופסור ורבורג.

על מחקריו של זאב כותב יוסף ויץ:215

הוא היה הראשון להחדרת השימוש הסטטיסטיקאי בפובליציסטיקה שלנו בארץ, וביסוס תופעות חברתיות־כלכליות־מדיניות על בסיס מדעי־סטטיסטיקאי הנהוג בעולם הגדול. במאמריו המרובים שראו אור ב“הפועל הצעיר”, ב“העומר”, ב“השלוח”, ובטאונים אחרים העמיד ז"ס את הקורא העברי, חניך הספרות הפובליציסטית הסנטימנטלית־הפולמוסית, על הצורך להכיר ספרות פובליציסטית מדעית, והשיג זאת במלואו, למרות הנושאים היבשים, הודות להרצאת הדברים בפשטות ובבהירות, בהכוונה אל פתרון בעיות שהיו בעצם מכבשונו של עולמנו המציאותי והנכסף.

אבל גם כישרון זה, בלי היכולת להתבלט ולרכוש עמדות כוח, לא עמד לו בשעת משבר. זאב היה צנוע מדי, ולא השכיל לנצל הזדמנויות או היכרויות. הוא סירב להתפשר, ואפילו לעיתון שייסד הפנה עורף. בשנת 1930 חרב עליו עולמו כאשר התאחדו מפלגת אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפא“י. אז חוברו להם יחדיו שני העיתונים, והפועל הצעיר התאחד עם קונטרס, ביטאון אחדות העבודה. זאב עזב את העיתון בפחי נפש, כיוון ששוב לא תאם את האידאלים הטהורים שלו. למעשה, אם להתבונן באקט זה בצורה מפוכחת, זאב שוב לא השכיל לשייך את עצמו ל”קוניונקטורה" הנכונה.

11.jpg

ועידת הפועל הצעיר הרביעית 1908


האם בנישואיו זכה זאב לקורטוב של נחת? נחזור לרגע לשנת 1908, שנת מפנה בחייו של זאב, השנה שבה אירש לו לאישה את מרים לבית ויץ היפהפייה, שהייתה צעירה ממנו לפחות בחמש עשרה שנים (הִלה נכדתם טוענת שהיא הייתה צעירה ממנו בשבע עשרה שנים). מרים עלתה ארצה עם אחיה יוסף, שעליו סיפרנו כבר, ולמען האמת היה לבה נתון לבחור אחר שהכירה עוד מן הבית, הלוא הוא חיים צימרמן, אחי שמואל צימרמן, ידיד אחיה.216 אבל חיים היה כרוך אחרי חברתו מן הבית חיה־ברכה, ואילו יוסף אחיה לחץ עליה שתינשא לזאב סמילנסקי, שאותו הכיר מפעילותם המשותפת במפלגת הפועל הצעיר, וששמו נחשב בעיניו מיוחס ביותר. החתונה התקיימה בירושלים, בביתו של יוסף אהרונוביץ', עורך הפועל הצעיר, וזכתה לברכת המערכת “ינוה ביתכם על הררי ציון” ולברכת יוסף ויץ במודעה משלו: “ברכת אח אוהב הנובעת מעמקי לב; ויהי רצון שיזהירו חייכם בזוהר שמש ארצנו.”217 היא זכתה גם להתייחסותו של יוסף ויץ בספרו קווים לדיוקנאות.218 אבל לא בקווים לדמות גיסו, זאב סמילנסקי; תיאור חתונתו של זה לא היה ראוי לפי האתיקה של התקופה, ואולי גם לא נראה ליוסף ויץ חשוב מספיק;219 ויץ מזכיר את החגיגה רק כאשר הוא משרטט קווים לדמותו של יוסף חיים ברנר (עמ' 97–103), וזאת בזכות העובדה הפרוזאית שברנר נכח בחתונתם של זאב ומרים. ולא רק נכח אלא רקד. ממש “יצא מכליו” ורקד.

12.jpg

מרים אצל הצלם, 1910


בסתו תרס“ט־תר”ע עלינו, חבורת אנשים מרחובות, ירושלימה, לחוג את חתונת ז“ס ז”ל עם מרים אחותי. החופה נערכה בחצר אחת השכונות שבה גר, אם איני טועה, יוסף אהרונוביץ' ז“ל, שהשתתף בחג־החתונה כחברו של החתן. ליד החופה היה גם ברנר. ראיתיו אז בפעם הראשונה וזכר אותן השעות שהיינו יחד שמור אתי. כ”אורח לא קרוא" התלבט מפינה לפינה ולא בא במגע עם איש, אבל החיוך שבעיניו המושפלות ובזוית פיו עם כל הסארקאזם שבו, משך את הלבבות, ודוקא של הצעירים שבנו, שלא העזו לגשת אליו, מפני הרצינות והכובד שבכל הליכותיו. אולם לאחר שהשמחה לבשה את צורתה ה“חלוצית־יחפית” ובחדר האחד נצטופפו הפועלים והפועלות מירושלים ומהמושבות ושרו את שיריהם ורקדו את ריקודיהם כשכוסות־היין בידיהם, יצא גם ברנר מ“כליו” והתחיל צוחק, עיניו נפתחו לרווחה ושביב־אש יקדו בהן. על פניו היה נסוך הצחוק בלתי־פוסק, מהול כאב ועליזות גם יחד. הוא רקד. השתלב בין שרשרות ידיים וראשים, אך ישותו הובלטה מתוך פיזוזיו שעלו מכל גופו כמתוך טירוף.

ברנר בא, ברנר פיזז בכל גופו כאחוז טירוף, ברנר צחק. ולא עוד אלא שהתפעל משירתה הצלולה של “בת־רחובות צעירה בעלת צמות שחורות־עבותות, שופעות פריחה, ועיניים לוהטות חיים וחדוה חמה, וכולה מפרפרת, מסלסלת ומתחננת: 'אך אם אין לך חוט השני,/ דברי שלום אל חתני;/ מה תגידי לו? הגידי:/ נפשי יוצאת אל ידידי.” ובת רחובות זו, שעשתה על ברנר רושם עז כל כך, הייתה כמובן רוחמה אלטשולר, לימים אשתו של יוסף ויץ.

לא סביר להניח שברנר בא כאורחו של זאב. אולי הזדמן לחתונה במקרה, או שמא הוזמן כאורח של אהרונוביץ'. ברור, מכל מקום, שכאשר בני הזוג נישאו כבר ניתן היה לראות בזאב סמילנסקי מה שהיום היינו מכנים “לוּזר”. מחבורת חמשת הסמילנסקים שעלו לארץ – שניים לא שפר עליהם מזלם: שפרה מתה כאמור בצעירותה, ומאיר־סיקו, שחזר לאוקראינה, לקה במחלת עיניים והלך והתעוור. הוא לא שב ארצה אלא ב־1920, לאחר המלחמה, ולאחר שביתו ועיירתו סמילה חרבו בפרעות שבעקבות המהפכה הרוסית. האגדה המשפחתית מספרת שמאיר ובנו הקטן ירמיהו (ירמה) מצאו מחסה מן הפרעות שעשו חברי כנופיות מן הכפרים הסמוכים, אשר טבחו את בני המשפחה וחרשו את העיירה. בתום הפרעות אחז בנו הקטן בידו ולקח אותו למסע רגלי לארץ־ישראל. נורית תמיר־סמילנסקי, נכדתו, מספרת שהכפריים לא נגעו לרעה בסיקו, כי היה עיוור וכבר “נענש”, לאמונתם, מידי שמים. יוסף סמילנסקי, אחיו של סיקו, לא ניצל. הוא נרצח בפרעות בצ’רקאסי ואשתו, שהייתה עדה לרצח, לקתה בלבה ומתה באותו מעמד.220 אניוטה, הקטנה בבנות סמילנסקי, ניצלה בזכות העובדה שנסעה לווינה ללמוד פסיכולוגיה אצל ד"ר פרויד.

שניים מן העולים הצליחו יפה: האחד היה לאיכר קפיטליסט וסופר, והשני לפקיד רם־דרג. איש משני המצליחים לא היה סוציאליסט ולא עסק בהגשמת חלום הפועל היהודי החדש: הראשון, משה, מפני שלא ראה עצמו כעובד אדמה אלא כבעל אדמה ומנהל חוות (כמשפחתו באוקראינה), והשני, דוד, מפני שלא הרים מכשיר כבד מעֵט כתיבה, ולא התכוון אי־פעם לעשות זאת, לפחות לא מאז עלייתו השנייה ארצה: אז התחבר לעסקנים כמאיר דיזנגוף וניסה לעשות עסקים, ומשהפסיד את כספו עבר לפקידות. הוא השכיל להתברג לוועדות המתאימות: הוועד המנהל של גימנסיה הרצליה, הוועד המנהל של בית החרושת של ליאון שטיין ביפו, עיריית תל אביב.

זאב, החמישי, היה “כישלון”. כפועל נודד (מעיקרון ומתוך אמונה!) ומורה מזדמן לא היה לו בית, לא היה לו עיסוק קבוע, ולמרות קשריו עם כל נכבדי העלייה השנייה, הוא לא התמיד בשום עבודה שסידרו לו. אין ספק שבמרוצת הזמן נחשב לוזר גם בעיני יוסף ויץ, אחי אשתו, שנחלץ מדי פעם לעזרתו, ובוודאי נחשב לא־יוצלח בעיני אשתו, שהפסיקה לכבד אותו והתייחסה אליו בביטול. ולא שזאב היה נטול כישרון או חזון: כבר סיפרנו איך אסף בשקדנות נתונים סטטיסטיים וניתח אותם בשיטתיות של חוקר. הוא היה חרוץ ולא נרתע משום עבודה, הוא קרא (פסיבית) בחמש שפות, וכתב מאמרים חשובים בהפועל הצעיר, וכאמור אף השתתף בעריכתו (הוא שערך את הגיליון השני והשלישי). הוא דבק, ובצדק, בהשקפה שאין לבנות את הארץ על חקלאות בלבד, שצריך לפתח גם תעשייה. אך הוא היה צנוע מדי, שותק מדי וכנוע מדי. קל היה לפסוח עליו.

כשהיה אבא מספר לפעמים על מה היה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד. על בית החרושת של שטיין, למשל, פה מעבר לגשר, למשאבות וליציקות ברזל, שעשה שיהיה מים בפרדסים, ועל, למשל, בית החרושת של דיזנגוף לבקבוקים בטנטורה שעל־יד עתלית, שעשה שיהיה קיבול לנחלי היין שזכרון וראשון יעשו, ועל בית החרושת לפקקים כאן בנווה צדק, למשל, שעשה שיוכלו לפקוק היטב את היין המשמח לב יהודי ואת השמן שיעשו בבית החרושת “העתיד” של וילבושביץ בבן־שמן, שעשה שיהיה שמן ששון ליהודים וסבון ותמרוקים מכל שפע יערות עצי הזית שביערות הרצל הדשנים, והם כולם רעיונות גדולים מבוססים היטב בכל החישובים, כולם מלאי ציונות חיה ועובדת, כולם עושי תקוות גדולות לעם עני שיעשה לו סוף סוף בסיס ממשי וכלכלי מוצק – וכולם נכשלו, כל אחד לבדו, כל אחד מסיבות שלו, וכולם נסגרו לבלי היפתח, והפכו חורבות נשמות, בית החרושת “העתיד” בבן־שמן חורבה, בית החרושת לבקבוקים בטנטורה חורבה, ובית החרושת לברזלים שממה, וכל הפועלים פוטרו, וכל המנהלים ארזו חפציהם ונעלמו, ולא מעטים מהם עלו על האניות האלה שלא רחוק מעבר לסלעים שבים, והאניות צפרו להן והעלו עשן ונעלמו מעבר לאופק ישר מערבה, ורק התרנים נעלמו אחרונים מפני שכידוע כדור הארץ עגול לגמרי.

13.jpg

הזוג הצעיר מרים וזאב בביקור אצל הורי מרים, 1910


14.jpg

זאב, מרים ויוסף בפולין


הזלזול של בני המשפחה בזאב התחיל מיד עם נישואיו למרים היפהפייה, הצעירה ממנו. בני הזוג זאב ומרים יצאו מ“כאן” למסע כלולות לבקר את הורי הכלה בפולין, מסע שבני המשפחה מ“שם” ודאי מימנו. תמונה מהביקור מראה את בני המשפחה (אבא, אמא ומרים) במרכז, ואת זאב בצד, מנותק. המסע הזה לא הוכתר בהצלחה: הורי של מרים לגלגו על החתן וכינו אותו בזלזול “דער אלטיצ’קער” – הזקנצ’יק. בשובם לארץ המשיכו בני הזוג לנדוד בהתאם למקומות העבודה המזדמנים של זאב. ב־1911 נולד בנם הבכור, שנקרא ישראל על שם אביו של זאב. ייתכן שזאב שוב עבד אז בבית החרושת של שטיין, שהמשיך להתקיים איכשהו בניהול כושל, או שעבד שוב בהוראה. משם עברו לחווה הניסיונית בחולדה, כשזאב מוותר על המשך קריירה בהוראה או בתעשייה ובוחר בחקלאות. נראה שהעבודה סודרה לו ע"י יצחק וילקנסקי, היועץ לענייני חקלאות של המשרד הארצישראלי בניהולו של רופין, שזאב הכיר אותו היטב מן העבודה המשותפת בעיתון ובמפלגת הפועל הצעיר.221 סביר להניח שווילקנסקי הציל אותו אז ממצב מחפיר של מובטל. הוא עתיד להציל אותו שוב ושוב במהלך חייו, לכן כדאי לעמוד רגע על הקשר של זאב עם איש רב פעלים זה.222

וילקנסקי, לימים וולקני, אגרונום, קיבל על עצמו את ניהול החוות הניסיוניות לאחר שהסבב הראשון של יסודן בכינרת, בן־שמן וחולדה נכשל: מומחים חקלאיים יעצו לארתור רופין עצות גרועות, והוא, שלא היה חקלאי, לא השכיל לבחון אותן.

החווה הניסיונית בחולדה הוקמה כידוע ביוזמת רופין בשנת 1908, לאחר שהקרן הקיימת רכשה את האדמה שם ב־1905, במחשבה לנטוע במקום כרם עצי זיתים על שם הרצל, שמת שנה קודם לכן. ניטעו שם כרם זיתים, כרם גפנים ומטע שקדים. אחר כך הוקמה במקום חוות חולדה ונבנה בית מרשים בשם בית הרצל. כותבת נירית שלו כליפא מיד יצחק בן צבי: “המנהל האגרונום לואי בריש השקיע 5000 נפוליונים בבנייה והקים בית מפואר לשימוש מנהלי החווה בעתיד, בני משפחותיהם ואף… משרתים. היו שסברו כי יש לעשות את הבית בית נכות להרצל ואחרים הועידו אותו לשמש בית הארחה ובית לדוגמה של התנועה הציונית.”223 תחילה ניהל את החווה לואי בריש, שהביא בכיסו “פתק” מפרופסור ורבורג, הבוטנאי הידוע, ולרופין לא הייתה ברירה אלא לקבלו לעבודה. אך בשל חוסר ניסיון וידע, רק כרבע מתוך שנים עשר אלף שתילי הזית נקלט. לא רק בזכות הישגיו הצליח בריש לקומם עליו את אנשי החווה, אלא משום שהתגורר לבדו בקומה העליונה ושיכן את הפועלים בקומת המרתף הצפופה.224 האווירה במקום הייתה עכורה. ב־1910 פיטר רופין את בריש ושכר את שירותיו של האגרונום יצחק וילקנסקי, לימים אלעזרי־וולקני. בהשראת הטמפלרים וילקנסקי עבר לשיטת “המשק המעורב”, והפך את חולדה בין השאר גם לחוות הכשרה חקלאית שהכשירה פועלים לעבודה חקלאית ואולי גם להתיישבות. במשך הזמן, וילקנסקי לא הסתפק בהכשרת פועלים והניח את הבסיס למושב העובדים, רעיון שפיתח בסדרת מאמרים בהפועל הצעיר. כמנהל החוות בבן־שמן ובחולדה, שבהן עבדו חלק מן האנשים אשר ייסדו מאוחר יותר את מושבי העובדים הראשונים, הייתה לו השפעה מרובה עליהם, ומפלגת הפועל הצעיר שימשה לו במה להפצת רעיונותיו. במהלך מלחמת העולם הראשונה עזבו או גורשו מרבית הפועלים מחולדה, הנשארים סבלו מרעב וממחסור במים, וגם מפשיטת הארבה שכילה את הנטיעות. החווה ננטשה לבסוף, ורק בסוף 1930 התחילו להגיע למקום קבוצות מתנועת “גורדוניה”. אבל בחולדה, כך אומר האתר של “יער חולדה בית הרצל”, “נולד מפעל היעור המפואר של קרן קימת לישראל. בזכות מה שהחל כאן, פרושים היום למעלה מ־920,000 דונם יער על פני הארץ.” לא נגזול מהחווה הניסיונית בחולדה את זכויותיה; מכל מקום, בזכות ההיכרות עם וילקנסקי במסגרת פעילותם במפלגת הפועל הצעיר קיבל זאב את העבודה בחווה, ואם הדבר היה תלוי בו, היה מגשים גם את רעיון מושב העובדים.

לא ברור כמה פעמים ובמשך אילו פרקי זמן עבד זאב בחולדה. ב־13 במאי 1913 מתפרסמת כתבה בהצבי ובה דברי שבח והלל ל“פועלים עומדים על המשמר מהבקר ועד הערב ועובדים במסירות ובחריצות את השדות ששממו עד עכשו באין עובד […] ואמנם על זה, על חריצות היהודים ועל רב הטובה אשר היהודים מביאים בעבודתם מודים כל ערבי הסביבה!” הכותב מתאר ביקור בחולדה,225 ומביע את צערו על כי קבוצת הפועלים שהייתה שם לפני שנה כבר איננה במקום, שכן עברה לקוסטינה. בראש וראשונה הוא מציין לטובה את “בעלי האידאל שבתוכם, את ה' ז. מי שהיה מורה ביפו ובבוקר לא עבות אחד בחלה נפשו בהוראה והלך לעבוד בחקלאות.” על הכתבה חתום שוב א. ציוני, הלא הוא יצחק וילקנסקי עצמו, על כן לא ייפלא שהוא מרעיף מחמאות על המקום ועל חבריו.

לפי מידע זה, אם כן, זאב עזב את יפו עם אשתו והתינוק ישראל ב־1911, בעקבות קריאתו של וילקנסקי, ועבר לעבוד בחולדה עד 1912. ייתכן שעבר אחרי כן לקוסטינה עם קבוצת הפועלים שנשלחה לשם ביוזמתו של רופין, שכבר היה למנהל המשרד הארצישראלי, לאחר שהאוכלוסייה שלה, שיושבה על האדמה בידי הברון “לעבדה ולשמרה”, התדלדלה מאוד.226 ייתכן שבילה בחולדה את השנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה. ברור שהיה שם לקראת סוף המלחמה, כי בנו השני, יזהר, בילה שם את שתי שנותיו הראשונות.

איך שרדו זאב ומשפחתו הקטנה בתקופות הרעב, המחלות הקשות, הגזרות, אימי הגיוס והגירוש? עד בוא הצבא הבריטי היה המצב בחולדה נואש כמו בכל חלקי הארץ. מי שרוצה פרטים על חיי היומיום ביישוב הנתון תחת השלטון העות’מני הרקוב יקרא את כרכי הזיכרונות מהמלחמה של משה סמילנסקי, המתעד כמעט כל יום בתקופה הנוראה ההיא. משה סמילנסקי מתאר איך המוני פועלים רעבים ללחם הסתובבו בארץ, בלי אוהלים או מקום לנוח ולישון בו, עירומים ויחפים למחצה, בתנאים סניטריים מבהילים. “כל הדרכים היו מלאות אנשים, המתנהלים לאטם למקום תעודתם, ועל פני כל האנשים הללו התו האיום של הרעב. ב’מטבח' בחוה הקטנה חולדה, שרק ששה פועלים אכלו בו, ישבו ימים מספר ארבעים איש מפועלי פתח־תקוה, שבאו לבקש עבודה בתחנת מסלת הברזל הקרובה, ויחכו לקבלן שהבטיח להם עבודה ובושש לבוא. כולם רעבים היו, ופועלי המטבח היו מוכרחים להסתיר את לחמם היבש מעיני חבריהם הרעבים…”227

עוד אחזור לימי המלחמה הגדולה, אך לפני כן אומר עוד כמה מילים על חייו ה“מוחמצים” של זאב, ה“איכר שלא הוגשם” כפי שיזהר קורא לו בצלהבים (עמ' 133). ב־1920, עם תחילת ההתיישבות בעמק יזרעאל, עבר חלק מחברי הקבוצה לנהלל ולגבע, וזאב השתוקק בכל מאודו להצטרף אליהם. כאמור, כידידו של וילקנסקי וחניכו, הרעיון של מושב העובדים בער בעצמותיו. הרעיון זכה בינתיים ב־1919 למשנה סדורה מידי אליעזר יפה, בחוברת שהודפסה שלוש שנים לאחר שנכתבה, במסגרת ספריית “הארץ והעבודה” של מפלגת הפועל הצעיר. זאב היה שותף פעיל לכל התכונה הזאת, אך הוא ידע היטב שאשתו לא תסכים לעבור לעמק יזרעאל. למגינת לבו, נהלל נשארה בגדר חלום לא ממומש.

השהייה בחולדה לא רק שלא ביססה את מצבה הכלכלי של המשפחה הקטנה, אלא אף רוששה אותה יותר. ביום 27 בספטמבר 1921 מתקבל מכתב מהמחלקה הכספית של ועד הצירים לארץ־ישראל. הנדון: “חובך למשק חולדה.” הכותב דורש מזאב לשלם את חובו למשק. מדובר בחוב של שמונה עשרה לירות, הון עתק לאדם המתפרנס אך בקושי. “ייתכן שהחבר בן־ברק,”228 כתוב שם, “לא הודיע לו באפן מיוחד בשעה שעזב את המשק על מצב חובו ויש, כמובן, להצטער על זה אבל כב' יסכים אתנו שעם זה אי אפשר לקה”ק לותר על החוב. המאזנים של קה“ק משמשים יסוד ל[[??]] סדרו בהתאם לחומר שהמציא מנהל החשבונות של הקבוצה וכל הקבוצה היתה אחראית בעד דיוק החשבונות.”

עם זאת, נאמר בסעיף הבא, “מסכימים אנו להצעתו לשלם את החוב לשיעורין והרינו מציעים לו לסדר התשלומים במשך שנה לפי לירה וחצי לחדש. אנו מקוים שכב' יתאמץ לסלק את חובו בהקדם האפשרי.”

לא ברור איך הצליח זאב לממן זאת, אך נראה שלאחר שעזב את חולדה נקנתה ברחובות חלקת אדמה בת עשרים וחמישה דונם על ידי משפחת סמילנסקי המורחבת. עשרה דונמים מהם קיבל זאב. במשך השנים הוא נטע בהם פרדס, בעזרת ישראל בכורו, לימים בוגר מקווה ישראל. היבול נמכר באמצעות חברת “פרדס”, שהייתה משלמת מקדמות לפרדסנים. בתקופות שבהן זאב היה נטול עבודה, ניתן היה להתפרנס בדוחק מהמקדמות הללו. אבל הן גם היו עול על כתפיו, שכן אם היבול לא כיסה את המקדמות, השנה הסתיימה בחובות. “את דם ליבו הוציא אבא שלי כדי לגדל פה פרדס של עשרה דונם של תפוז שמוטי נפלא, סגלגל ומלא מתיקות שקליפתו דקה,” אומר יזהר לעיתונאי יגאל סרנה באביב של שנת 1990, כשהוא לוקח אותו לסיור במחוזות ילדותו. הוא עוצר את המכונית היכן שפעם עבר ואדי דוראן. עכשיו יש תעלת שפכין ירוקה. “זה הפרדס של אבא שלי”, הוא מצביע על גדם עץ הדר שמבצבץ מתוך הפסולת ונותן קצת פרחים. “בפרדס עמד בית האריזה שהיה כמו בית מקדש, עם כהן גדול שהיה משגיח על אריזת התפוזים. נזהרו אז כל כך לא לפצוע את התפוז והיו עוטפים כל אחד כמו תינוק.”

סרנה מציין שיזהר נשמע לו יותר כפליט חסר אשליות מאשר כסופר גדול המשקיף בגאווה על מעשי ידיו. כמו פליט שמצביע ואומר: הנה הכפר, הנה בית הבד, פה היה עץ הזית. מול פרדס אביו שהיה למזבלה, שיהיה לשיכון, הוא מתאבל כמו מול קבר האחים של כל החלומות. “ירד המסך. נגמר מחזה אחד. עלה מסך על מחזה אחר,” הוא אומר על ארץ מולדתו.

זאב נאלץ לנטוש בפחי נפש את רעיון הקבוצה, ורק דבר אחד המשיך לבקש במשך השנים: שיניחו לו לשבת בפינה שלו ולכתוב. הוא כתב על כל נושא כלכלי או חברתי ברומו של עולם, והקדים את זמנו בשימוש בעובדות ובסטטיסטיקה בשירות הפובליציסטיקה. עד היום מצטטים אותו במחקרים היסטוריים/חברתיים/כלכליים על התקופה. רק לשם דוגמה: גור אלרואי מתייחס בספרו מ־2004 אימיגרנטים לעובדות שתרם ז“ס על השינוי שהביאו איתם העולים היהודים ליפו (גם אם זאב השמיט לבסוף את תיאור תופעת הזנות ביפו; בכל זאת לא “יאה” לדבר על זונות יהודיות); עוז אלמוג מתייחס לתיאור פני העיר יפו, ולשינוי שעברה בעקבות העלייה. עמירם גונן מצביע על ז”ס כעל מי שהבין בשלב מוקדם את ה“סגולות” – לשונו שיש ליפו יחסית לערים אחרות שבארץ־ישראל, והוא עוקב אחר מסקנותיו אחת לאחת כדי להסביר למה “מרכז הארץ” צמח והתפתח סביב ליפו ולשכנתה הצעירה תל אביב.229

בין השאר כתב זאב ופעל למען קבלתם של עולי תימן כפועלים שווי זכויות, ואף שיבח את מעלותיהם כפועלים שהוכיחו הסתגלות לעבודה, בכוח ובשכל, ונראו מתאימים לאורח חיים של פועל חקלאי. ב“ברור דברים” משנת תר"ע ציין, בהסתמכו, כדרכו, על עובדות ומספרים:

בזמן האחרון מגיע מספר משפחות הפועלים התימנים ברחובות לחמישים וחמש, ולכולן יש עבודה, אבל מספר הפועלים הזרים המוסיפים עדיין לעבוד במושבה מגיע למאות, ובמקום שעלינו היה לשאוף שמספר התימנים ויהודי המזרח בכלל, העובדים במושבות, יעלו כהמה וכהמה, עד כי יוכלו לכבוש את רוב העבודות הקבועות שבמושבותינו, התחיל חלק מהפועלים הצעירים להתייחס באי־רצון ולפעמים גם בצרות־עין ולעתים יתאוננו “פלשתים עליכם, חלוצים! בשל מה הרעש?”

התימנים, למצער, העריכו את פעלו. עשרים שנה לאחר מותו הנציחו תושבי שכונת מרמורק את זכרו בקראם את בית התרבות על שמו. וכך הספיד אותו בהזדמנות זו יוסף ויץ, גיסו:230

חמשים ושתים שנה, מתרנ“א עד תש”ג, חי בתוכנו האיש ז“ס: חלוץ ופועל; נעים הליכות ושלם באורח־חיים; לא רק הולך תמים, פועל צדק ודובר אמת בלבבו, אלא גם “לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו”. והוא לא גר באהלם המהולל של מרומי־העם והמשובח של מגשימי־חלוציות; ולאחר שנאסף אל עמו בשנת תש”ג, זה עשרים שנה, לא שכן שמו בהר־קדשנו – וזכר לא הוצב לו, לא בספר ולא בחיים. הבה נכיר, איפוא, טובה לחבר הפועלים ברחובות ולשוכני המושב מרמורק, התמנים, בגלותם עתה את עוון השכחה שהעטתה עד כה את שמו, בהציבם לו זכר על בית התרבות במושב זה.

מוקדם לסכם את חיי זאב סמילנסקי בשלב זה, אבל חשוב לבדוק מה היה יחסו של יזהר לאביו. כדרכו, היה יחסו אמביוולנטי. הוא אהב אותו – בדרכו השותקת, או בדרכם השותקת – ומצד שני היה ער לתחושת ההחמצה והתבוסה שאביו גילם ושידר, בעיקר בהשוואה לשני הדודים.

15.jpg

זאב קשיש


התבוסה ניכרת יותר מכול בקטע הבא מצלהבים:231

אבא שלי בן שש עשרה נולד בחדרה. ארבע שנים לפני שנולד רץ והיה חובב ציון. שנתיים לפני שנולד חשב ונהיה אחד העם, ובן שש עשרה רק נולד וכבר הוא בגופו עמוק בתוך עידור הבחר בחדרה שכמעט הרגה אותו, ומאז הוא פשוט מוכן לכל עבודה קשה, ולהיות עובד אדמה על אדמת ארץ ישראל זה אצלו ראשון לכל, פרט לאמא, אלא שהיא לא כל כך היתה מאושרת מן האדמה, והוא הפסיק לחלום רוסית, הוא לא הזה על דובדבנים ולא כמה לגרגרי יער, הוא צעד אל הכרם בין הינבוט המצוי ובין הטיון הדביק, ובצהריים נח לרגע מתחת לסדריה, שקראו לה גם דום, אבל עדיין לא שיזף, בן שש עשרה נולד ובן ארבעים כבר כמש, וידיו היו ידי איכר שלא הוגשם, ובן שבעים כבר היה מובס גמור, בא בימים ולא בשיבה טובה.

בריאיון עם יצחק לבני מ־2000 אומר יזהר שהוא ממעיט לדבר על אמו, כי היא לא התעניינה בדברים שברוח שעניינו אותו. ואילו אביו היה קרוב לרוחו יותר:

הוא כמש ומת בגיל 72. הוא נגע ללבי מאוד. הוא היה מאוד מאופק, די לא מובן. תבעו ממנו תעשה זה, וזה לא היה העסק שלו, הוא רצה לשבת בפינה שלו. שיניחו לו לכתוב את הכתיבה שלו [על דברים] שעניינו אותו ושלא עניינו אף אחד. הוא היה עורך הפועל הצעיר בשנים הראשונות, אבל היתה לו צניעות נוראה, תמיד חתם בראשי תיבות. ז"ס, בן־ישראל וכו'.

הוא היה אידאליסט, תמים. גם היא. הוא לא הצליח בסך הכול. הוא רצה להיות מושבניק ואמא שלי רצתה לגור בעיר. מכל מיני סיבות, בין השאר, שהילדים יקבלו חינוך טוב. בעיר יש חינוך טוב. אבל זה היה תירוץ, היא רצתה לחיות בעיר. אבל [זו הייתה] טעות שלה וטעות חיים שלו, כי הוא היה מאושר אילו היה מושבניק. ואחי הבכור היה מאושר אילו היה גדל במושב.

אבא שלך שבר את לבך? שואל לבני, ויזהר נזהר מלומר דברים כה מחייבים: “לבו נשבר. הוא היה כזה איש שלא ידע להילחם על עצמו. פשוט הלך לאיבוד.”


אמא מרים לבית ויץ    🔗

אמי היתה ממשפחה מאוד אדוקה מפלך ווהלין. היא היתה אשה מלאת מרץ, שליטה, משפחתית מאוד, עסקנית ציבור, תמיד עוזרת לנדכאים ולחלשים, היתה גברת משכילה ומוציאה אותם לאור. אחר־כך מהר מאוד הזקינה והיה לה קשה, לכולם היה קשה.

כך סיכם יזהר את דמות אמו באותו ריאיון עם יצחק לבני.

אצל מרים התפתח ברבות הימים קונפליקט. היא, אף יותר מאחיה יוסף, ראתה בעצמה חלוצה מגשימה, והנה במשך כל חיי נישואיה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע מבעלה את הגשמת חלומות כיבוש העבודה שלו. מבחינתה, התמצתה החלוציות בעובדה שעלתה לארץ ושרדה בה בתנאים קשים מנשוא. בנה ישראל, משוש חייה, נולד ב־1911. בנה השני, יזהר, נולד כאשר הם התגוררו בחולדה, ב־24 בספטמבר 1916. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי רעב ומחסור, והמשפחה רעבה ללחם. מאז אותה מלחמה הייתה מרים רדופת פחד הרעב. גם מבחינה חברתית ותרבותית היא לא הייתה מרוצה מחולדה: “די לגדל ילדים בשממה, וצריך לעבור העירה, ולהתחיל לחיות כבני אדם. אנשים אינם נשארים צעירים תמיד. ולכוחות אין מעיין פלא להתחדש. וכמה זמן תהיה גיבור, […] לך קל להיות חלוץ וכל זה, אבל לגדל כאן תינוקות? מה ייצא מהם כאן. ואין גם איש לדבר עימו מלה של טעם, ומה אם פתאום חלילה יקרה משהו לילד מה תעשה אז?”232 וחוץ מזה, מגחך קצת יזהר, איך אפשר “לא ללכת להרצאות ולא ללכת לשמוע את זימרת הבריטון הר־מלך?”

אישה מעשית ומפוכחת הייתה מרים. הכינוי שהודבק לה במשפחה – חציו לגלוג חציו הערכה – היה “דודה־מרים־אישה־פיקחית”. את זאב המבוגר, התם, הנחבא אל הכלים, אולי חיבבו, אך הכול ידעו מי לובש את המכנסיים במשפחה הקטנה. בעלה הלא־יצלח עורר אצלה בוז. הוא, לעומת זאת, נשא אותה על כפיים. הוא העריץ את אשתו הצעירה והיפה הערצה אילמת, שגם הבנים ספגו אותה בדרכם. נעמי, לימים כלתה, מספרת איך פעם, כשחמותה חלתה ושכבה בבית־החולים, נסעו כולם לבקרה. זאב נכנס לחדר וכרע על ברכיו לרגלי המיטה. מרים לא כיבדה את עבודתו הפובליציסטית של בעלה, וראתה בה מטרד. בביתם שברחוב מוסקוביץ' 14 ברחובות, בנה לו זאב בחצר לול מאולתר מקרשי עץ שאסף פה ושם באתרי בנייה. בפינת הלול סידר לו מקרש רחב מעין שולחן, ושם – בלול! – היה יושב בארבע בבוקר וכותב, כדי שלא להפריע את מנוחת אשתו האהובה.

16.jpg

מרים, זאב, ישראל ויזהר


שלא כזאב, מרים הייתה מן המתלוננות תדיר. אחרי יום עבודה מפרך, כשהיה זאב כותב בלילות עד שעה מאוחרת, הייתה מרים באה אליו בטרוניות:233

עד מתי? היתה אמא מתעוררת. מה השעה כבר? היתה רוטנת, מתי תשכב, היתה רוגנת, האור שלך מפריע, היתה מתהפכת על צדה, הילדים ישנים, לא חבל על העיניים, אינך עייף אף פעם, מתי תשכב, הלוא כבר בוקר, ועוד כאלה.

כל חייה דיברה מרים החלוצה בגעגועים על הבית “שם” כעל משכן פאר; לדבריה “רחצה שם בחלב”, לא במים. מה אתה יודע בכלל, איזה בית זה היה, הייתה אומרת לא אחת לנכדה, ישראל. גם באוזני בנה הקטן סיפרה ללא הרף על מרכז העולם, “שם”, תוך שהיא מנסה – לשווא – להאכילו:234

וכדי שלא יהיה הקטן הזה מנותק ממה שהפסידה כשהלכה משם מן היער (היהר) ומן הנהר (הנאר) היתה מציירת לו אז על שעוונית שולחן המטבח בעוד הוא בלתי אוכל כלום ולא בולע, שלוש נקודות ברורות שהן המשולש בלב העולם: הנה בּרוֹמֶל, הנה לוּצֶק והנה ברסטצ’קי, פלך ווהלין, סיפרה לו, כולן על הנהר סטיר ועל יובליו, כולן ביערות האפלים, בכולן בני משפחתה וכל יקיריה, פרנסתם מן היערות, המופלאים ההם, השאננים ההם, המתוקים ההם.

האמת ההיסטורית על הבית הזה שבו רוחצים בחלב לא היתה ורודה כל כך. לפי תיאורו של יוסף ויץ, בית סבא שבו גדלו הילדים “היה בנוי עץ מטויח מבחוץ ומבפנים, מקורה גג תבן מעל תקרה עשויה קרשים ורצפתו מרוחה חימר,” כלומר בית איכרים, קנין הפריץ שאחוזתו גובלת עם חלקת האדמה המכונה “הגינה” ושימשה לגידול ירקות.235 אבל אל מול מציאות חייה בחולדה וביפו, הבית ההוא ודאי הצטייר כגן עדן.

ביפו נתקלה מרים לראשונה בסכנה מוחשית – תושבי הארץ הערבים – ונתמלאה חרדה גדולה. שלא כגברים במשפחה, היא לא הייתה מעורבת בוויכוח הפוליטי. כרבים מן החלוצים האחרים מן העלייה השנייה היא רק תהתה על כי יש ערבים בארץ־ישראל – איש לא הזכיר שם על גדות הנהר סטיר את קיומם: היא באה לארץ ריקה, והנה כאן בפרעות יפו, “שער העץ הזה [הוא] כל המפריד בינינו ובינם. אלוהים גדולים”:236

כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהליני על גדות הנהר סטיר, הזוחל לאיטו בשאננות שבעה ואפלולית, וקולט בשקט וכמעט באדישות גם את העזים שבשירי המולדת, וגם את ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים ולא כל שיחי הבר הדוקרים האלה, אלא ששיחי הבר דווקא כן היו בשירים ושאותם, ממש אותם, כך שרו, נעקור בשובנו לארצנו ונברא לנו חלקת שדה, כולה משקה וכולה ציונות, ונשתול אילנות חדשים שנביא מעבר לים […]

אולי היו אלה חוויות מלחמת העולם הראשונה, העקירה ממקום למקום ללא תוחלת, ואולי המחסור המתמיד, כך או כך מרים הייתה קמצנית ותגרנית. הרוכלים בשוק היו מבקשים נפשם למות כשהתמקחה איתם על סכום זעיר זה או אחר. גם כשמצבה השתפר ברבות השנים, בעיקר לאחר מכירת הפרדס המשפחתי, העדיפה להלוות את הכסף בריבית ולא ל“בזבז” אותו, התהלכה בבגדים בלויים ואכלה את אותם מאכלי דלות משכבר. ואם ביקש מישהו מהמקורבים סיוע כספי, הכריזה: “הכסף שקוע”. המיקוח היה לחלק מטבעה, ותיאור המשא ומתן בין אמא מרים לבין הרֶבּ־יוסף מן השוק, שבא לקנות ממנה מנדרינות בבוא הסתיו הוא אחד הקטעים המשעשעים ביותר בצלהבים:237

אותו “יוסוף אפנדי” למהדרים [… שה־אבֶּריוסֶף, שבתרגום מאידיש הוא הרֶבּ־יוסף, מן השוק, בזקנו הפרוע שיהיה בא כשעון, מיד אחרי החגים, להתמקח מחדש דבר שנה בשנה עם אמא על כל תיבה קטופה, שכבר היא מרימה בקושי ונושאה בקריעת בטן, עד העגלה שלו הרתומה לקטן שבחמורים, שאוזניו גדולות מכולו, ושלא העגלה ולא החמור סובלים אותו, וכך יום אחר יום שלושה שבועות תמימים ויפים של ראשית החורף, עם הכרכומים והסתווניות, הוא עם אמא ואמא אתו בוויכוח חסר תוחלת, היא משלחת אותו והוא משלח אותה, ואחר כך הוא משלח את העגלה הקטנה שלו ואת החמור הקטן שלו ולא מפסיק מהפיק מרגליות אל אמא באידיש ואל החמור ואל העגלה בערבית, פחות מוצלחת, ולבסוף הוא משתוחח ומתכופף לדחוף את העגלה מן החול שהיה אז במקום כביש, והחמור בקושי יכול לעזור, ונשאר רק הוא שחוח ומתנשף ומזיע מתחת כל בגדי החורף שלו, הרב יוסף, עם זקנו המטורף ועם כל המנדרינות העמוסות זהב על עגלתו השוקעת עד צוואר, ומוסיף והודף ודוחף עד מול ביתו של יששכר זה, שבהמשך עוד ימלא תפקיד מכריע, ושם כבר נחשפת החמרה המהודקה סוף סוף, והחמור המסכן והעגלה המסכנה כבר יכולים לבדם, והרבּ יוסף היה יכול לקפוץ כעת, עם כל מלבושיו הכבדים והמזיעים, לתפוס פינה ולשבת למעלה, אלא שכנראה מחוסר כוח ומקוצר נשימה, רק הוסיף והשתרך מאחור, עדיין הודף אף כי נראה כנגרר, הודף וממלמל נוראות על כל סדרי העולם, עמק הבכא הזה.


זאב ומרים סמילנסקי – המשבר    🔗

מרים – החלוצה, הסוציאליסטית, זו שהעלתה את יוסף ארצה, זו שזעמה על בגידתו במחנה הפועלים, מאסה כאמור עד מהרה בחיי ההגשמה. אם השלימה מחוסר ברירה עם המעבר מיפו לחווה הניסיונית בחולדה, הרי שלא עבר יום שבו לא התלוננה על חייהם הקשים. ומאז ואילך פסלה כל רעיון חלוצי אחר.

הזדמנות לחזור “העירה” נקרתה בתום המלחמה, משכשל מיזם החווה הניסיונית. זאב ביקש אז כזכור לממש חלום, ולהצטרף לחבריו מקוסטינה שעתידים להקים את נהלל, אך אשתו הצעירה סירבה בתוקף. הוא כבר היה איש מבוגר, במושגי התקופה, בשנות הארבעים לחייו, אב לשני ילדים, ולהתחיל שוב מאפס, לגור שוב באוהל ולעבוד עבודה גופנית קשה בחקלאות – לא כך ראתה אשתו את חייהם:238

ובתוך הויכוחים אם הולכים מכאן אל חצר כינרת אל הקבוצה, או הולכים מכאן ישר אל לב העמק לעשות מושב. הוא כשלעצמו המושב נראה לו יותר, בגלל הפרטיות שנשמרת בו יותר, ומפני שהמשקיע יותר קוצר יותר, ועם שני הבנים בצידו אפשר יהיה לנסות, ודי יהיה להיות נודדים מדי שנתיים שלוש ממקום למקום, לנסיון חדש, קבוצת פועלים קואופרטיבית לעבודה חקלאית.

כעת כשהמלחמה נסתיימה, והכל יתחיל להשתנות ומהר. ולאחר התורכים אפשר יהיה לעשות דברים. וכנראה שאמא לא תניח שנשאר כאן ונצטרך לזוז. די לה לגדל ילדים במדבר, היא אומרת, די לה לאפות על הקוצים בתנור שבחוץ. די לה שני דליי מים ליום עם עלוקות. די לה בשעמום, די לה בחדר האחד הבנוי, שמצטופפים בו כל הארבעה, בצד עוד שש משפחות בבנין האבן. […] בין יפו העתיקה לאחוזת בית החדשה, בנוה־שלום כנראה, או בנוה־צדק. לשם כנראה. עצוב, עצוב לבן אדם. יותר משהוא הולך הוא נגרר. ואתה כבר לא ילד, אומרת לו אמא, ודי כבר להתגלגל. כבר אינך הגיבור האלמוני העומד לרשות העם תמיד והולך ועובר מחזית לחזית, והולך וגורר את משפחתו מארעי אל ארעי, כאילו היו מזוודות.

במידה מסוימת חוזר כאן הסיפור של רוחמה (לבית אלטשולר) ויוסף ויץ, אך בהבדלים משמעותיים. יוסף ערג בלבו לחיי נוחות, ואילו זאב השתוקק לחיי הקבוצה. רוחמה לא חלמה מעודה להיות פועלת או חלוצה (היא כמעט נולדה בארץ, כזכור, וגדלה בנוחות יחסית ובפינוק רב), ואילו מרים, שגם היא גדלה בחיי נוחות על גדות נהר סטיר, באה לארץ במטרה להיות חלוצה וסוציאליסטית, אך עשר שנים של חיי אשת פועל היו לה די והותר.

המשפחה עברה לשכונות החדשות של תל אביב, זמנית. תחילה התגוררה בנווה שלום, שם היה האב שוב מזכיר הסמינר למורות ולגננות. ברבות הימים התפתח בית־הספר והיה לסמינר לוינסקי, ויזהר שמר לו אמונים ולימד בו עד שנותיו האחרונות. תחת השם היומרני “סמינר” הסתתר אז גם גן ילדים, ובו לימדה הגננת יהודית הררי.239 יהודית הייתה לאחר מכן מורתו של יזהר גם בכיתות הראשונות של בית־הספר “גאולה”, ועוד נדבר עליה. זאב ומרים הכירו אותה עוד מרחובות, ובעצם קראו לבנם השני יזהר בעקבות השם שיהודית העניקה לבנה בכורה. משם עברו בני הזוג לדירה זמנית ברחוב מונטיפיורי, “הבית השני מן הפינה, שלוש קומות בשנייה,”240 ובינתיים הצליח זאב לאסוף פרוטה לפרוטה ולקחת הלוואה “בלמעלה ממה שהיה לו” והתחיל ב־1924 לבנות את ביתם הצנוע ברחוב מנדלי מוכר ספרים 22 בתל־נורדוי. הוא עשה זאת לאחר שגם דודיו, משה סמילנסקי ומאיר־סיקו סמילנסקי, קנו אדמה במקום והדוד דוד תמך בהצטרפותו לשכונה. נזכיר שדוד סמילנסקי היה מן הפעילים בהקמת שכונותיה החדשות של תל אביב, מקורב למאיר דיזנגוף ומפקח כללי בעיריית תל אביב. זאב העז לבנות שם בית לאחר שאחיו סידר לו בשנת 1922 עבודה בעירייה, והוא, שתקן ונחבא אל הכלים, הקים שם את המחלקה הסטטיסטית (שהוא קרוב לוודאי היה כל הצוות שלה). בכל רגע פנאי כתב מאמרים בענייני כלכלה וחברה, בעיקר לעיתון הפועל הצעיר, שכאמור הוא היה אחד ממייסדיו. הוא פרסם עשרות מאמרים מדעיים, מרביתם בשמות בדויים כמו בן־ישראל או בוסתנאי, ופסי ובעיקר בראשי התיבות ז“ס. כך היה מקובל בתקופה, לפי מודל רוסי רדיקלי, וכך היה נוח לו, בצניעות האופיינית לו. הוא פרסם בכתבי־עת בארץ ובגולה, לא רק בהפועל הצעיר אלא גם בהמליץ, העולם, השלוח, העומר ובוסתנאי. “ופנקס אחר פנקס מתמלאים מספרים בשקידת נמלים, ואחד אחד באו מאמריו החרישיים הללו, של צדי הדרכים, החתומים בראשי תיבות ענווים, דבר דבר לשעתו ולמקומו, מאותם המאמרים החשובים שמדלגים עליהם בהצצה כלשהי ונשכחה מניה וביה בעוד מה.”241 פרי עבודתו במחלקה זו ניכר בספרו תל אביב לאור המספרים שפרסמה עיריית תל אביב בתרפ”ה.242

לאחרים ברור היה שמחקרו על יפו למשל היה אבן פינה, “ומאז אין מי שמדבר על יפו בלי שמעיין תחילה ב’הישוב העברי ביפו', תרס”ה, מאה ושמונה עמודים, מעיין ומשתומם איך הצליח איש אחד לעשות לבדו את כל הגבורה הזאת.“243 אבל לזאב עצמו לא היה ברור שעבודתו אכן חשובה: תמיד ספקות מה אתה בעצם, איכר עובד אדמה או למדן חובש ספרים, בונה את הארץ במעדר שבכפותיו או בעט שבידיו לומד אורחות אדם וחברה.”244 ועל הכול, גברו געגועיו להגשמה שלא־מוצתה בנהלל:245

לא, הוא היה צריך להיות בנהלל, וכעת היה כבר באמצע ביסוס המשק, באמצע היציאה למרחב, והאיכר הרי לעולם אינו פושט רגל, ותמיד רגליו איתנות באדמתו, וכבר היה כעת באמצע צמיחת הכל, ובאמצע הידיעה של המעשה הנכון מכל שהוא עושה, ושאליו חתר והלך כל חייו; היא כאן, אבל לא היתה צריכה להגיע עד הקבצנות הזו, ולא בפחד מיום הפיטורים מעירית תל־אביב בגלל הקיצוצים, ולמה מונצ’יק מקבל עשרים וחמש לירות ואפילו יאטה המדפיס מביא הביתה עשרים, ורק הוא יש לו חמש עשרה מפני שהוא יושב ביישן בפינה וכולם מנצלים את המספרים שלו.

שכונת תל־נורדוי הייתה, כפי שמתאר מתעד השכונה, האדריכל רם גופנא, זעיר־בורגנית בטבעה, ורבו בה סופרים, פקידים ומורים.246 יזהר מונה אותם במקדמות, כי הם היו האבות של חבריו:247

שכמה מהוריהם הם ממש מורים. ואביו של זרובבל, למשל, איש כבד ורציני, עומד תמיד וגוזר מנייר צבעוני מיני אותיות בשביל כיתה א' שלו, ואביו של בינג’י, למשל, יש לו תיק מלא מחברות של תלמידי הגימנסיה, ותיק אחר שהוא מביא לבית הדפוס מעזבונו של ברנר, הסביר פעם אותו בינג’י עצמו, נער רב תושייה בגדוד מגיני השפה ובקנו מתוצרת הארץ. ואילו אביו של יגאל שאת ביתו בנו הפועלות, היה טורח כעת בהקמת איזו חברות ביטוח של ההסתדרות, לא ברור בדיוק מה זה, […] ואביו של אביטל הוא מורה נחמד המלמד בבוקר ונותן שיעורים אחר הצהרים וגם כותב שירי אודי חמודי ואסור להפריע, וביתם על בוגרשוב קרוב לים.

לא יקשה לשער עד כמה סביבה זעיר־בורגנית כזאת הייתה זרה לרוחו של הפועל החלוץ זאב סמילנסקי, ובעיקר, כן, בעיקר – עד כמה העיקו עליו החובות ששקע בהם. ועכשיו באו שוב שנות רעב. המשבר הגדול שהחל ב־1925 והתגבר ב־1926 הורגש בכל חומרתו בתל אביב המתפתחת. עד אז גדלה העיר והתרחבה, היא הייתה היעד המועדף של העלייה השלישית והרביעית, ומספר תושביה כבר הגיע לשלושים וארבעה אלף נפש. ואילו עתה פסקו גלי העלייה, אלפי אנשים מצאו את עצמם מובטלים והחלה תנועה לעזיבת העיר.248 ב־1926, כפי שחשש, ולמרבה הכאב, “בוטלה המחלקה לסטטיסטיקה” בעיריית תל אביב. זאב פוטר מעבודתו והוא בן חמישים וחמש. אחיו דוד, שהיה כבר מנהל מחלקת המים והמאור בעירייה, חשש להתערב לטובתו, או שמא לא היה מסוגל לעזור. “ואדון דיזנגוף גם ניסה להמתיק משהו והבטיח שבהזדמנות הראשונה וכשרק ירווח ושכולם מעריכים מאד, ורק צוק העתים ומה לעשות ונגמרו כל התקציבים וסוגרים ומפטרים ומשלחים ונועלים ואין מה לעשות.”249

17.jpg

בן־יהודה פינת מנדלי 1925, צלם אברהם סוסקין, מאוסף סוסקין, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב


שמעיה, בנו של דוד סמילנסקי וחברו הטוב של יזהר באותה תקופה, מנסה בדיעבד להסביר את כישלון אביו לעזור ברגע מכריע זה. הוא תולה זאת מצד אחד בחילופי גברי בעירייה, ומצד אחר בהשפעתה השלילית “הדודה” קיסילובה, אמו החורגת (ריאיון, 2009):

שמה [בעירייה] הצטמצמו בגלל משבר שפרץ בעיר כולה, בכל הארץ, והיה צריך למצוא דרכים להתגבר על המשבר הזה, ואחת מהשיטות היתה לפטר מי שעדיין לא התבסס בתפקידו בעירייה. וזאב היה אדם צנוע מאוד, מאוד הגון, אז יותר קל היה לוותר על אדם כמוהו מאשר על אחרים, יותר מקובלים ממנו, פחות מוכשרים אולי, ודאי בעלי ערך נחות מזה שלו. אבל בשביל זה צריך להבחין, והם לא ניחנו בחוש אבחנה. דודה מרים אשה פקחית ציפתה כנראה שאבי, שהיה פקיד גבוה שם, יעזור ויעשה משהו למען אחיו הבכור ממנו בשנתיים, ואבי – איני יודע אם עשה ולא הצליח או שבאותה תקופה הוא לא היה מקובל כל כך על חוג המנהלים של עירית תל אביב, מפני שהיא נפלה מידי הציונים הכלליים לידי הפועלים, כפי שקראו לזה אז […] ודיזנגוף לא היה אז ראש העיר, לא, את זה אני זוכר בטוח. […] הוא נכשל בבחירות […] ואז אני מבין שזאב האח הבכור של אבי נעזב. זה היה כמה שנים אחרי שאמי נפטרה, ונכנס הכוכב החדש, שאני קראתי לה אז דודתי, דודה מירה, וזו השערה שלי, ואולי אני סתם חוטא לה, שהיא כפי הנראה לא… לא עודדה את אבי לצאת חוצץ ולעזור ולתמוך. איך זה היה, לא ברור, אבל התוצאה היתה שלילית. הוא פוטר. וזה היה מבחינה כלכלית די רציני. […] ואז הדוד משה נתן לו עבודה אצלו. זו היתה ז’סטה יפה, מפני שזאב לא היה חקלאי.

אלא שאותה “ז’סטה יפה” מצטיירת אחרת בזיכרונו של יזהר, שידע כמה קשה לזאב לפנות שוב ושוב לעזרת בני משפחתו, ובעיקר לדודו הצעיר ממנו בשנים:250

לא נשאר אלא לפנות אל הדוד משה, הדוד זעום הפנים שמאז התאונה שהיתה לו נשחתו פניו ויש עליו משקפיים כהים עם סוככי עור בצדדים, וקשה לדבר איתו תמיד ועכשיו עוד יותר, ואם באים לא ביום הטוב שלו מוצאים אותו סגור, נזפני, ממעט דיבור ולעתים גם מטיח מלה קשה שקשה להתיישר ממנה או לשכוח אותה, וגם כשזה עצמו ובשרו בן אחיו שאיתו התגלגל בכל ההתחלות הקשות, מאז באו ויחד בנו את הארץ הקשה הזאת, כמעט שלושים ושבע שנים מלאות וקשות, שנים קשות של ארץ ישראל קשה, זה בדרכו שלו, איכר ופרדסן ואיש ציבור ומנהיג האכרים וכותב מאמרים וסיפורים ורבים שוחרים לפתחו, מקווים למצאו לא ביום הלא טוב שלו, וזה בדרכו שלו, פועל בין פועלים, יותר בצידי הדרכים מאשר בדרכים, הולך לכל עבודה שהפועל העברי צריך להוכיח עצמו, עובד אדמה, נפח ומפרזל, גנן בגן ילדים ומורה לפועלים, וחוקר בלילות את משק הארץ בהשוואה למשקי העולם, מעולם לא מדבר ברבים, כובש בתוכו ומזקק שבע וכותב מדויק, ואיווה ללכת עם כל חבריו שיחד עברו את כל מבחני החברות הקשים, […] ואיווה להתחיל בנהלל, בדיוק כפי שחלם מעולם לעשות לבסוף, עם בן־ישי ועם בן־ברק ועם נתן חופשי ועם כל השאר, ולא נסתייע והלך לתל־אביב דרך נוה שלום ובנה בית במנדלי בלמעלה ממה שהיה לו, והקים את המחלקה הסטטיסטית הזו ששמה יצא לתהילה בין מומחי המשק והכלכלה, עד שלא היה משקיע חדש שלא בא ללמוד ממספריו, צנוע אחד עושה לבדו הכל, עד שכמעט שכחו אותו בפינתו, ורק נזכרו בו כדי לפטרו.

המעמד היה משפיל וקשה מנשוא, אף שהסתיים, כביכול, בהצלה. משה סמילנסקי נרתם לעזרה וסיפק מקום עבודה. אבל איזה מין מקום ואיזו מין עבודה? זאב הסוציאליסט, הוא שהיות פועל היה תמצית חייו, וכל חייו קרא לפועלים ליטול את ההנהגה לידיהם, מונה למנהל עבודה, משגיח על הפועלים באחד מפרדסיו החדשים של הדוד משה. “איך נופל אדם וכל האלים שלו נופלים עליו מנותצים,” כותב יזהר. זאב תיעב את המשרה הזו בכל לבו וראה בה סמל לכישלונו. הוא חזר מן הפגישה שחוח מתמיד:251

ולמה הוא שחוח? לא רק בגלל כשלון תל־אביב, לא רק בגלל מכירת מנדלי 22, לא רק בגלל שהתגלה כאיש לא יצלח, כאבא שאין לסמוך עליו, וכאיש לאישה שאינה מכבדת את חולשתו, אלא, גם, ואולי, בעיקר, בגלל הדוד משה, שלא טוב להיות שכירו ולא טוב שהוא יהיה מעבידו, וגם, וזה אולי באמת הקשה מכל, בגלל הלהיות משגיח. שאבא פתאום יהיה משגיח, משגיח על פועלים, משגיח על הפועלים שיעבדו, הוא משגיח עליהם הם עובדים והוא מעליהם, […] הוא הנוגש בהם, הוא המאיץ בהם, הוא האיש של המנצל, האיש של בעל הבית, האיש של הקפיטליסט, האיש של בעל המטע, בדיוק זה שהופך עבודה לקפיטל, […] זה המשגיח שהמשק הנצלני ברא אותו, וכעת יהיה למשגיח על הפועלים, הוא שהיה מסביר כי בעצם הפועלים הם אדוני המטע יותר מבעלי המטע, ושלפועל לבסוף גם תהיה השליטה ולא לבעל הכנסים, איך נופל אדם וכל האלים שלו נופלים עליו מנותצים, ואיך אמונתו הנה קורסת עליו, וכל מה שנתן עליו את נפשו עד עתה, כל מה שהיה גבוה מכל הקשה בארץ הקשה, פועל, פועל עברי, פועל עברי בארץ העברים, פועל חקלאי, פועל מתיישב, תואר הכבוד, התיישבות פועלים, מפלגת פועלים, עתון פועלים, תרבות פועלים, ספריית פועלים, תיאטרון פועלים, הפועל, הפועלת, וכעת משגיח על הפועלים. […] שערו הלבין וכבר לא אפור, איש שחוח ואפור, וזה כבר לא משבר ולא שפל ולא המצב ולא הדאגה מה יהיה, זה תראו איך הוא נראה, תראו מה נשאר ממנו מכל אבא, האיש שגידל את הארץ הקשה ופתאום נשמטה לו, ונפלה לו הקרקע מתחתיו, ואין לו עוד למטה, ולא קרקע מתחת רגליו.

שוב עוברים דירה ושוב – כמה משפיל – נאלצים לבקש את עזרת המשפחה, הפעם, כדי לקנות מגרש בקצה המושבה רחובות. המגרש היה בבעלות אסתר דונדיקוב, אשתו השנייה של הדוד משה, ויש לשער שנמכר בהתערבותו. אבל זה היה מגרש כורכר עלוב ונידח ליד המחצבה, שנותר לאחר שכל אדמת העידית הוקדשה לפרדסים. ואף על פי כן צריך היה להעמיד פנים כאילו זו התחלה חדשה ומעודדת:252

הנה יהיו הולכים לבנות בית במושבה, ושממש כעת התברר ש’פרדס' תיתן הלואה בהמלצת הדוד משה. ושהדוד דויד האיש הטוב עשה שאגודת הטובים [הבונים החופשיים] שהוא חבר נכבד בה תיתן עשרים וחמש לירות כגמילות חסד, כמעט בלי ריבית, וקצת משארית הכסף שנשאר ממכירת הבית במנדלי, ועוד משכנתא שתיתן קופת מלווה וחסכון לחמש עשרה שנה בשמונה אחוזי רבית, סך מאתיים וארבעים לירות מצריות, בערבות הדוד משה הדוד דויד והדוד יוסף, ועוד מפה ומשם אולי, מאמרים או חדר להשכיר, ומחסכון אכזרי שיחסכו כל פרוטה, ובשבת ילכו לראות את המגרש המיועד […] שהוא מגרש נידח מעבר לכל הבנוי ממש על גבול הפרדסים, ושצריך יהיה לכתת רגליים בחול ובחמרה לפני שמגיעים ללב המושבה, ושהתנים ניגשים לשם בלילה להציץ בחלונות […] וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש, אף על פי שזה משחק ידוע למדי.

את פיטוריו של זאב מן העירייה ניתן אמנם להבין גם במסגרת הקונטקסט הפוליטי. בשנת 1922 נבחר דוד בלוך, איש פועלי ציון, למועצת עיריית תל אביב מטעם מפלגת הפועלים, וכן נבחר לסגנו של ראש העיר, איש הימין והמרכז, מאיר דיזנגוף. בשל המצב הכלכלי הקשה והגירעונות בקופת העירייה ומצוקתם של תושבי העיר בתשלום מסי העירייה, הציע בלוך לבטל את אגרות החינוך ששילמו תושבי העיר, על מנת לאפשר לילדיהם ללמוד בבתי הספר העירוניים. ראש העירייה התנגד להצעה, ואף התפטר לאות מחאה בדצמבר 1925. בלוך נבחר לכהן תחתיו, וכיהן כראש העיר במשך שנתיים. בשנתיים אלה הלך מצבה של תל אביב והידרדר, המשבר הכלכלי בארץ־ישראל גרם אבטלה גבוהה, פשיטת רגל של מפעלים ושל קבלנים ועליה בעוני. בלוך הסוציאליסט ניסה להתמודד עם המשבר על ידי פיתוח שירותי רווחה, במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, הקצאת מגרשים לחסרי בית ועבודות יזומות למובטלים. כתוצאה מכך רק גדלו גירעונות העירייה והלכו, עד שהגיעה לסף פשיטת רגל. בלוך הצליח להשיג סיוע כלכלי משלטונות המנדט, שמנעו את הקריסה, אך בתמורה דרשו שלטונות המנדט שהוצאות העירייה יצומצמו. בבחירות של דצמבר 1928 העדיפו את מועמדותו של דיזנגוף והימין על הנהגת מפלגת הפועלים, וסייעו באופן ישיר לבחירתו של דיזנגוף מחדש. ואכן, דיזנגוף הצליח לחלץ את העיר מאיום של פשיטת רגל.

האם בלוך, איש פועלי ציון, הוא שהדיח את זאב סמילנסקי, איש הפועל הצעיר, יריבתה המרה? האם משום כך דוד סמילנסקי (מאנשי שלומו של דיזנגוף) לא יכול היה לבוא לעזרת אחיו? מי יודע. מכל מקום, בשנות השלושים, כאשר גונב לאוזניו שהמחלקה הסטטיסטית עומדת להיפתח מחדש, פנה זאב לעיריית תל אביב במכתב תחינה:

היות ועירית תל אביב עומדת לפתוח מחדש את המחלקה לסטטיסטיקה הנני מתכבד להציע את שירותי בתור בעל מקצוע ומנוסה בעבודות סטטיסטיות. במקצוע הסטטיסטיקה הנני עוסק עשרים שנים. עוד בשנת תרס“ו סדרתי את המפקד הראשון בקהלת יפו, ותוצאיו נדפסו ב”העמר" ספר ראשון ושני, שהוציא לאור המנוח גוטמן ובמקומות אחרים. תוכן מאמרי אלה עשו אז רשם טוב, עד כי אחדים מהם תורגמו לגרמנית ע“י הד”ר טון ב“אונטרשריפט”, שהוציא אז הד“ר רופין, ובירחון “פלשטינא” שהוציא הפרופ' וארבורג, וב”דיא וועלט" ע“י נ. סוקולוב, וגם הד”ר סולוויצ’יק תרגמו לרוסית.

משנת תרפ“ב עד שנת תרפ”ח עסקתי במחלקה הסטטיסטית של עירית תל אביב, על יסוד החומר שנאסף על ידי נדפס הספר “תל אביב לאור המספרים” וגם ב“ידיעות עירית תל אביב” שהופיעו אז ובעתונים אחרים. כל הסקירות שנכתבו על ידי על דבר תנועת הישוב בת“א, התפתחות הבנין, התעשיה, המלאכה, המסחר וכו', היו מבוססות על חומר מדויק. על ידי זה היה לסקירות הנ”ל ערך גדול מבחינות שונות ובהן השתמשו הד"ר רופין […]

אין צורך לומר שבקשתו של זאב נדחתה.

ב־23 בפברואר 1938 קיבל זאב עוד מכתב דחייה, הפעם באמצעות גיסו, יוסף ויץ, שגם אותו ניסה כנראה לגייס למאמץ למצוא עבודה. כותב ויץ:

זאב יקירי,

ברגע זה שבתי מנסיעה הביתה ומצאתי את תשובתו של דר רבהאו253 הרצופה, שכמובן לא נשאה חן בעיני. אבל ברור, שלא אני אחראי, באשר כתבתי לו בו ביום שבאה הידיעה אלי. אני מצטער מאוד, שאין לי מזל בהשתדלותי ביחס לעבודתך.

וכך עברו זאב ומרים עם ילדיהם לרחובות, לבית קטן “בחלקה 260 בגוש 16 בנפת רמלה, שלושה חדרים ומרפסת פתוחה, בית אפור, אדום רעפים דלי מלט,” שעתיד להיות בית המשפחה במשך שישים השנים הבאות, ו“שמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ' 14.”254 שלושה חדרים, שמפאת המועקה הכספית אחד מהם יושכר, עם רצפות מעוטרות בדוגמאות גאומטריות, כמקובל בתקופה, עם חלונות גדולים, דלתות זכוכית ומטבח קטנטן. בית בקצה הנידח של המושבה, שם התנים ניגשים בלילה להציץ בחלונות. יזהר עתיד להיות קשור לבית הזה בכל נימי נפשו, וברגע מסוים, בעתיד הרחוק, כשייאלץ לעזוב אותו, יהיה זה הקטליזטור שיוציא ממנו את פרץ היצירה המאוחר שלו. אבל ברגע זה, בנקודה זו בזמן, המעבר הוא גירוש מגן העדן. קודם כול, מפני שזאת התחושה שמשדר אביו: לזאב, המעבר הוא סתימת גולל. נעמי מתארת את זאב בתקופה זו כאדם שבור המבלה את לילותיו בכתיבת מאמרים וקם עם שחר לכתוב בלול, כדי לא להפריע לבני ביתו הנמים ולמצוא פרנסה כלשהי. ואולם בכל יבול המאמרים הרבים, אולי אף מאות, ואולי מלאי עניין וחשיבות – כמו מאמרים על התפתחות הפרדסנות הארצישראלית שפרסם בבוסתנאי – לא הייתה פרנסה מספקת. גם השכרת חדר מחדרי הבית הקטן לדייר לא סייעה הרבה, ולעומת זאת צמצמה את מרחב המחיה.

תמונה זו של אביו – החלוץ השבור והשותק – רדפה את יזהר כל ימיו. כך הוא מתאר את העובר בראשו של אביו בן השבעים, “מקץ חמישים ושלוש שנות גלגולים בארץ”, בסיפור “בוקרו של חלוץ זקן”. את הסיפור פרסם יזהר בגיליון החגיגי של הפועל הצעיר, במלאות ארבעים שנה להיווסדו, כהתרסה על היחס לאב המייסד של העיתון. מאוחר יותר סירב בתקוף לכלול את הסיפור בקובץ כל כתביו.255 יזהר מבקר בסיפור את כולם, ובחריפות, חוץ מאשר את אביו, שמתודעתו־כביכול הוא כותב:

וכי צר על שעבר? למה? לא. לא זה הוא. אלא שכך יעלה בסופו… נתן ושרף את כל מה שהיה לו על הדבר – וככה, בסופו של דבר – זנוח ומוזנח, ומוטל בירכתים, נשכח וחשוב כמת, וכפוף, לעתים, להזכיר לפלוני ולאלמוני ימים עברו, כדי שהללו יתקשו רגע באמתלא, ולא יקפידו לבסוף על קוצר־רוחם כשישיבו פניו ריקם, הנה כך: להיות ריקם וריקם, מכל וכל, לאחר כל זה, כשתמיד ויתר, כשתמיד צידד ופינה מקום, כשתמיד אץ להושיט יד תומכת, מלוא רוחב ידיים פרושות וזרועות, להיות לבסוף לעובר־בטל, ריחיים לצואר ידידים מתכחשים, מורת־רוח, קרוב קבצן.

[…]

ומי יקום דמו של נרצח? מי יקום חרפת־עניו, מעונה שדרסוהו חצופים? מי יקום ויעכב את העולם ויכה באגרוף וישווע: עוול! יקום וישאג אל פניהם של גדולים ונכבדים, אלה ואלה ואלה, ואתם, ממש אתם, שנתתם לאיש לרדת ככה, לקום ולאחוז בגרגרות אלה שאת חילו לקחו ומחו פיהם ושלום לעפרו בעודו חי, לקום ולהאשים קבל־עם, דו־חברים בוגדים, לאמור: הזנחתם, הפקרתם, אמרתם גלוי, כי לא לישרים נחת ולא להולכי־צדי־הדרך. אתם רצחתם, דמו בראשכם! לא, לא. אין בלבו דבר מן הדברים הקשים הללו, חרף־מה שפרשת חייו אינה אלא כתב אשמה כבד. ואם יש דבר בלבו, הרי זה עצב, ככה, עייפות, תוחלת נכזבה, ואולי גם לא זאת אלא אי־תוחלת, אפילו השלמה, קבלת עול כתמיד, ושוב הגב שחוח, נכון למדרך […]

העירייה בגדה, המפלגה בגדה, הארץ, העולם – כולם בגדו. רק המשפחה התגייסה כתמיד לעזור, גם אם באי־רצון. אולי משום כך היא שיחקה תפקיד חשוב כל כך בחיי יזהר, שתמיד הרגיש נוח יותר במחיצת בני משפחה. אצלם התגורר כשהיה רחוק מהבית, ואיתם התרועע. אמנם משפחת סמילנסקי המסועפת לא ניהלה חיי משפחה חמים. הם נפגשו רק במקרים בודדים, באירועים מרכזיים, או כשהיה צריך להתגייס לעזור לזה או לאחר. המתגוררים ברחובות סרו לעתים לביקורי גומלין, לביתו של מאיר־סיקו, למשל, הדוד העיוור שגר בסמוך והיה יושב לפתח הבית או בכורסתו שבחדר, ובקושי מוציא מילה מפיו. כלתו, אתיה, אשת ירמה, הייתה חברותית יותר. היא הייתה אישה נאה, תופרת במקצועה, ומרים סרה אליה כאשר “המצב” הרשה לתפור לעצמה שמלה חדשה. אצל אתיה ניתן היה גם לשמוע רכילות עסיסית. גם משפחת ויץ לא התכנסה לעתים קרובות בנסיבות משפחתיות, ולנעמי, אשתו של יזהר, זכורים בעיקר שני מקרים כאובים. האחד לאחר מותו של זאב, ב־1944, ובו התגייסו כולם להחליט שהפתרון למרים, האלמנה הבודדה והשכולה הוא שבנה הנותר יזהר וכלתה יעברו להתגורר איתה ברחובות; השני, שנים לא רבות לאחר מכן, כאשר נעמי הניפה את נס המרד וביקשה לעבור ממוסקוביץ' 14 לבית משלה: אז הוזעקו הוויצים הנכבדים איש ממקומו והתכנסו לשפוט בעניינה. אך על כך מאוחר יותר.

זאב מת בגיל שבעים ושתיים, שנתיים לאחר שבכורו ישראל נהרג בתאונת האופנוע. הוא מת משיברון־לב, או כפי שקבעו הרופאים משבץ־לב. מצאוהו במיטה וידו האחת מושטת אל מתג החשמל. הוא נקבר מול קברו של ישראל. כל אלה שעמדו בצד בשעת דחקו, נקבצו ובאו מכל קצווי הארץ. דבר מיום הלווייתו מציין שהיו שם ברל כצנלסון, יוסף שפרינצק,שלמה צמח (הסופר, המנהל המיתולוגי של בית־הספר כדורי), יוסף ברץ (ממייסדי דגניה וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל), יוסף ויץ, נתן הרפז (ממייסדי אחדות העבודה, לימים חבר הכנסת הראשונה), צבי יהודה (מראשי תנועת המושבים, לימים חבר הכנסת הראשונה). בין המלווים נראו דוד שמעונוביץ (המשורר שהיה לימים דוד שמעוני), יעקב פיכמן (המשורר ועורך ביטאון אגודת הסופרים מאזניים) ומשה שרתוק (לימים משה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ומי שעתיד להיות שר החוץ וראש ממשלת ישראל), שהיה תלמידו של המנוח בבית־הספר באוקראינה. ליד המועצה המקומית הספיד יושב ראש המועצה י. גורודיסקי. ליד הקבר הפתוח הספיד משה סמילנסקי. בדברים נרגשים סיפר משה על אישיותו של המנוח, שהיה עניו ומצניע לכת בכל מעשיו. “רק מעטים ידעוך, והם ידעו שאין רבים כמוך.” יוסף שפרינצק דיבר על ערכם של מאמריו, שבני העלייה השנייה התחנכו לאורם. בעיקר הדגיש את מאמרו “אור מתעה” שהתפרם בהמשכים ב“השלוח”, אשר בימי ה“אוגנדיות” ביסס את התלהבותם של הצעירים לציון.

בצל כל הדרמות האלה, המשפחתיות והלאומיות, גדל יזהר. בצלן, ובצדן. הוא היה שותק, והוא היה מכונס. תמיד שקוע בספר. לא מעורב כאחיו הבכור בעשייה. לא מעורב כאחיו הבכור בחברה. חולני וכחוש, לבוש בגדים שאמו תפרה, גדולים ממידתו (אם משום שנהגו אז לתפור בראייה לעתיד או משום שהיה כה רזה), מכוער בעיניו ובעיני משפחתו – ודאי בהשוואה לאחיו. מתבונן. מפתח יכולת התבוננות מיוחדת במינה, מן הצד, ובפרטי הפרטים.

וזו הייתה הבועה שבה יזהר גדל. “כשהייתי ילד,” הוא מספר למראיין משה גרנות ב־13 ביולי 2000,256 “חייתי בתוך בועה: עם קבוצת האנשים, חבריהם של הוריי, שהיו מבוני חולדה הישנה. אחר כך בנווה־שלום, בתל אביב הנבנית וברחובות – כל הזמן באותה סביבה תרבותית.”

האם יש בכך כדי להסביר משהו? האם יש בדרמה הזו של העלייה הראשונה, ואחר כך השנייה כדי להוליד את הקונפליקט? האם אפשר להיות כל כך שונה ובכל זאת חלק מהבועה הזאת? האם מתגלה פה כבר משהו מן הפצע, מן הכאב שיוביל לכתיבה?


 

פרק רביעי: יזהר – מחולדה לתל־נורדוי    🔗

אף על פי שזה לא נראה כך, אמרנו כבר הרבה על יזהר. עכשיו, לאחר שהכרנו את האנשים הגדולים, השותקים, הקשים, המשוגעים לדבר, שיצרו את בית גידולו – אפשר לחזור לחולדה.

יזהר בילה – או יותר נכון שרד – את השנתיים הראשונות בחייו בחווה הניסיונית של חולדה הישנה, בחורשה אשר בגבעה. הוא, הוריו ואחיו הגדול ממנו בחמש שנים גרו בחדר אחד מחדרי בית־האבן הגדול, עם עוד שש משפחות שהצטופפו במקום. הוא היה תינוק חולני וכחוש ושנא לאכול, בעיקר את המאכלים שבישלה אמו. אמו כינתה אותו בשם ה“חיבה” “מאוּס”, ומעולם לא הסתירה את העדפתה לבכור המוצלח ממנו. איש לא חשב שהחלשלוש הזה יחזיק מעמד:257

כאשר לקה הילד וחלה קשה (דיזנטריה?) והרופא כאן לא ידע מה לומר, ולא נשאר ממנו כלום אלא רק קצת סרחון שילשוליו הדלילים, ולקחו אותו לירושלים ברכבת, הם בדאגה לאיזה בית חולים והוא בקסם הנסיעה ברכבת, […] ואילו כשהגיעו להדסה בירושלים מספרת לו אמא והרופאים בלתי יודעים מה לומר לה לאמא, והאחיות רק נדות לה בראשיהן, ולא באות ללטף את הילד מפני שהוא מאוס כזה, דל כזה, משלשל כזה, ואין ממנו אלא רק העיניים, ובא יום אחד והרופא הגדול אמר לה לאמא, היא מספרת, גברת, אמר לה הרופא הגדול, את עדיין אשה צעירה, אמר לה הרופא, ויהיו לך עוד ילדים, חזקים ובריאים, ואילו החלשלוש הזה… אמר לה הרופא והצביע על הילד, והיא לא יכולה לגמור לספר מה אמר לה הרופא כי היא כבר מתייפחת ומתלעלעת בדמעותיה, והסיפור לא נגמר לעולם. אמא רגשנית גדולה, וכעת כשהיא מכילה אותו כפית אחר כפית מ“דבר־מה חדש וטוב באמת” שהכינה לו במיוחד, והוא רק מחזיק את מטען הכפית בפיו ולא בולע, והיא אומרת לו תבלע מאוס קטן שלי ומצטערת שאמרה לו מאוס ואומרת לו תבלע קוואצ’וּך קטן שלי ומתחרטת שאמרה לו קוואצ’וּך, ולמרות שמצטערת ומתחרטת גם זה וגם זה נבלעים בו…

כאשר ניסתה ללא הצלחה להאכיל אותה בתבשיליה (שמעולם לא היו מוצלחים, גם כשהפרוטה כבר הייתה מצויה),258 ומלווה זאת במילים “תבלע מאוס קטן שלי, ומצטערת שאמרה לו מאוס”, לא עלה בידה להעלות בשר על עצמותיו. אפילו סבתו, “הבאבע”, כך סיפר יזהר, נרתעה ממנו וסירבה לחבקו כשראתה אותו לראשונה, בגלל מראהו החולני. הוא גמל לה בכך שתמיד לעג ליידיש שבפיה, וחיקה בצורה נלעגת את אופן דיבורה. הוא לא ידע לדבר יידיש, אך כהרבה צברים בני דורו ידע לחקות אותה והתגלגל מצחוק מהחיקויים (דן מירון כתב על התופעה הזאת מאמר כאוב בשם “הם צוחקים ואני בוכה” שהתפרסם בהארץ, 10 במאי 2008). ואף על פי כן, יזהר אהב את אמו, בדרכו שלו. היא העניקה לו חום וחיבה שלא קיבל משום אדם אחר. וכשסיפר על מראהו העלוב בריאיון ללבני, חס על כבוד אמו ואמר ש“דודה” אחת תיארה אותו כמאוס.

מרים וזאב חיו בחולדה בצניעות חמורה, למעשה בתנאי מחסור של ממש. קשה לתאר את התנאים בחווה הניסיונית, ועוד יותר בשנות המלחמה. מה היה שם, סך הכול? בניין אחד, גדול ומפואר יחסית לתקופה, שנקרא על שם הרצל, צריפים אחדים ואוהלים מסתופפים סביבו, כמה סככות לבהמות ולכלי העבודה. וסביב סביב – המטעים שזה עתה ניטעו. אלה שהצליחו ואלה שנכשלו. היער, יער הרצל, שנטעו פועלי החווה הניסיונית, היה צעיר, מטעי הזיתים הניסיוניים היו צעירים, בכל הסביבה לא היה עץ רם ונישא. היישוב נמצא ממש על קו הגבול בין הגבעות של הרי יהודה ובין שפלת החוף, ולכן ממזרח היו גבעות מסולעות וממערב גבעות כורכר. הגבעות היו חשופות, למעט כמה עצי שיזף וחרוב שדופים, וכפרים ערביים זרועים עליהם בדלילות. בחורף היו הגבעות מזדהרות בשפע פרחי שדה, כפי שסיפרו חיילי הגדוד הניו־זילנדי, למשל, שעברו במקום בדרכם לכיבוש יריחו (ראו בהמשך), או כפי שתיאר המורה חובב הטיולים משה כרמי ברשימותיו/יומניו.259 ואולם במרבית ימי השנה שלטו במקום גוני החום והצהוב.

מרים הייתה שואבת מים מהבאר (ומסננת מהם את העלוקות והירוקת), מכבסת בגיגית גדולה בחוץ, מקוששת קוצים ומבעירה אש לבישול בקדרה, מבשלת ממה שגידלו במקום, ובעיקר מצמחי השדה, כמו כולם: חמיצה מריג’לה, קציצות מחוביזה. אספקה לא הייתה, האנגלים הטילו מצור ימי על הארץ. עד 1916 עוד הגיעה אונייה אמריקנית שהביאה קצת צידה וגם שקי זהב מיהודי ארצות הברית. אבל מרגע שארצות הברית הצטרפה למלחמה, גם משלוחים אלה פסקו. הצבא התורכי השליט משטר צבאי בארץ־ישראל, והחרים בשיטתיות תנובה חקלאית ובהמות עבודה מן התושבים הערבים והיהודים גם יחד. אנשים רעבו ללחם ומתו ברעב. בחולדה נמשך הרעב כמעט שנתיים, עד אשר באוקטובר־דצמבר 1917 הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי כבש את מחציתה הדרומית של ארץ־ישראל. הוא השתלט על צומת הרכבות בוואדי צרר, הקרוי בימינו תחנת הרכבת נחל שורק או “תחנת הצומת”, ובפי הבריטים Junction Station, שם נפגשו מסילות הברזל לדרום הארץ, לירושלים ולצפון הארץ. כידוע, חלק מן הצבא הבריטי בארץ היה צבא האנז“ק Australian and New Zealand Army Corps. הגדוד הניו־זילנדי שלו חנה בראשון לציון, ובדצמבר 1917 קיבל הגדוד פקודה לכבוש את יריחו. הוא צעד לשם ברגל, בדרך הרומאית העתיקה, כדי שהצבא התורכי והגרמני לא יגלו אותו. הדרך העתיקה עוברת על יד חולדה, ממשיכה לנחל שורק, עולה לנס־הרים של ימינו ומשם לבית־לחם וליריחו. בדרך חנה הגדוד להתארגנות בתחנת הצומת, שנמצאה בסך הכול כשני קילומטרים מן החווה החקלאית בחולדה. יותר מאוחר התפרשו חיילי הגדודים העבריים של הצבא הבריטי, בפיקודו של הקולונל אליעזר מרגולין, כחיל מצב בנקודות שונות בארץ, ביניהם בבסיס סרפנד ובבסיס הצומת, ה־Junction. היה זה בסיס חשוב, ובו מחסני תחמושת ואספקה, מחסן עצים (מצרך קריטי להסקת דודי הרכבת), בית־חולים צבאי וכו‘. אותו מרגולין, סיפור מרתק בפני עצמו, חשוב לענייננו. הוא היה מראשוני רחובות, וגר שם מ־1890 ועד 1902. הוא עלה עם הוריו ארצה כשהיה בן שש עשרה או שבע עשרה, ללא כל תודעה ציונית. במושבה למד עברית והמיר את הקוזקים, מושא הערצתו משכבר, בבדואים. כאן גם נרקמה ידידות נעורים עזה בינו ובין משה סמילנסקי, שהיה בתחילה דייר אצל הוריו. משה הוא שהכניס אותו בסוד השפה והספרות העברית.260 הוריו ניסו את מזלם כבעלי מטעים ברחובות. לאחר שהלכו לעולמם שקע מרגולין בחובות, וב־1902 היגר לאוסטרליה, נשבע לחזור כמלח בריטי ולנקום בתורכים על משטרם המושחת. אחרי גלגולים שונים הגיע לעיר פרת’, ועסק שם במסחר, ובתחילת המלחמה, בספטמבר 1914, התגייס לאנז”ק. הוא הצטיין בקרב גליפולי, נפצע שלוש פעמים. לאחר הפציעה השלישית, הקשה, פונה ללונדון, שם קיבל דרגת מייג’ור, ושם אף פגש בז’בוטינסקי ובטרומפלדור, הוגי רעיון הגדודים העבריים. ז’בוטינסקי פנה למרגולין בהצעה לפקד על הגדודים, שאליהם הצטרפו בין היתר גם דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, ולימים גם ידידו מנוער מרחובות, משה סמילנסקי. מרגולין פרש אז מהצבא האוסטרלי וקיבל את הפיקוד על הגדוד העברי השני, שנקרא גם “גדוד 39 של קלעי המלך” (The 39th Battalion, Royal Fusiliers ובלגלוג Jewsiliers), והורכב בעיקר ממתנדבים יהודים מארצות הברית. בספטמבר 1918, בן ארבעים וארבע, בדרגת לוטננט־קולונל, עשה מרגולין את דרכו בחזרה לארץ־ישראל.261 האם זאב ומרים ביקרו אותו במחנה? ההיה זה המחנה שבו עמד האוהל (“ההודי?”) שטבע את חותמו על יזהר התינוק, אשר נישא לשם בזרועות אמו מרים? יזהר היה אז כבן שנה וחצי או שנתיים, ובמקדמות הוא מספר שהזיכרון הראשון שלו, “הכתום הגדול”, הוא מגיל שנה.262 הבריטים כבשו את תחנת הצומת בנובמבר 1917, ואולי שם ניצב האוהל הזכור לטוב. מכל מקום, חיילי הצבא האוסטרלי שנכנסו לדרום הארץ, בין שהכירו את בני משפחת סמילנסקי ובין שלא, היו נדיבים וחביבים, שלא כחיילים התורכים ושלא כבריטים, וחילקו מזון וממתקים. משה סמילנסקי מספר בגאווה שסיסמתם הייתה “העם האוסטראלי, הצעיר בלאומים, מאושר להילחם לשחרורו של העם העתיק ביותר בעולם.”263 בספרו של רודני גוטמן על מרגולין הוא מוסיף, והפעם מנקודת מבטם של חיילי האנז"ק, שגם הם מצדם שמחו למצוא אוכלוסייה “מערבית”, בלבוש ומנהגים שהזכירו את הבית, לאחר שלא שבעו נחת מהערבים ומהבדואים, ולפיכך המושבות העבריות שפגשו בדרך נראו להם כנאות מדבר.264 גם הגננת הוותיקה עתידה פרימן, שהייתה במאמר מוסגר, הגננת של ישראל, נכדה של מרים, בבן־שמן, מספרת בריאיון בטלוויזיה איך בעודה ילדה (הילדה הראשונה של בן־שמן) הביטו היא וחבריה באיבה בתורכים העוזבים, וקידמו בשמחה את הפרשים האוסטרלים, ששוקולד וסוכריות נשרו מכיסיהם.265 נכדיה של סבתא מרים מספרים שהיא נשארה כל חייה חסידה נלהבת של החיילים האוסטרליים שהצילו אותה מחרפת רעב. בכל פעם שהייתה מעלה זיכרונות מן התקופה, הייתה מתארת את האושר שהותיר בה המפגש איתם.

אין בחולדה של היום דבר שיזכיר את הנוף ההוא. היום היא טובלת באילנות גבוהים ועצי זית עתיקים, אבל אז הייתה ריקה ונקייה מאילנות תמירים. ודווקא הנוף ההוא, הריק, המצולהב, המנוקד פה ושם בעצים דלים ומנושבי רוח, הוא שהותיר ביזהר את חותמו. נוף הבראשית שלו. הוא מתאר אותו במקדמות (עמ' 13):

בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים – וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה הזו, בצלו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו, ושרק הנה זה נאחזו בזהירות בקרקע הרגבובית, ושעדיין שמורה סביבם תבנית הגומה שהשקו בה פעם את הרך הניטע, ואולי פעמיים, ויותר מזה אין די מים, מלבד שצריך לסחוב אותם מתחתית הגבעה, מאותה באר עמוקה בלי סוף בחבל ובדלי, ושלמרות כל עומקה האפל הזה והחורש סתרים, העלוקות לא התעצלו לשרוץ בה ולהשריץ, נאלחות ומגעילות כפי שהן, עד שאי אפשר לשתות אלא אם מקדימים מסננים את המים בפיסת בד, שמשתיירים עליה תמיד מיני סחבות כלשהן של ירוקת תהומות רירנית, במין אפיסת כוחות גמורה, או אולי כדג שהוקא ליבשה, בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים – יושב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים.

כך נפתח הסיפור על מתקפת הצרעות בספר מקדמות. ובאמת, שלושת הסיפורים המכוננים מתקופת ילדותו המוקדמת של יזהר הם סיפורי הישרדות הקשורים כולם כאחד בתאונות: האחד על הנפילה בבית בחולדה ממרפסת ללא מעקה, נפילה ששברה את אפו, השני על קן הצרעות שאביו הושיבו עליו, והשלישי על מחלת המעיים הקשה שלקה בה.

[והיה מוטל] חבוט־אף באמא אדמה כשאמא מתעלפת מתעופפת ומגיעה ומרימה אותו אליה בדחילו אל חיקה ורתמו את הפרדות ודפקו בהן ודהרו שלוש שעות כמשוגעים אל רופא המושבה שהרגיע אותם מהר באמרת הזהב, אין דאגה, אמר להם, עד החתונה הכל יסתדר, אמר מתוך ידיעה עמוקה, וגם כמעט צדק, ומאז אתה מצטיין באף שלך, ובן שנתיים הלא כבר ידוע איך עקצו אותך הצרעות ההן, עדר נרגז שלם, ושוב דהרו מהר שלוש שעות אל הרופא, והוא, הרופא, בידיעת חיים עמוקה הרגיע אותם, אם הוא לא מת עד עכשיו, אמר, סימן שיחיה, ועובדה, ובן שלוש לקה במעיו והריצו אותו […] הפעם ברכבת מהלך חצי יום וישר לבית החולים, והרופא הגדול ניחם את אמא לאמור, גברת את עוד אשה צעירה ולא כדאי לבכות על היצור הזה המסכן, ושלעדות כולם היה די מגעיל […]

אי אפשר שלא לראות את ההומור שבו נכתב מיתוס הבראשית הזה, כביכול – את הקונטרסט בין גיבור הבראשית ועליבותו של “היצור המאוס” הזה, העקוץ, המשלשל, שבור האף. עם זאת ומעבר להומור, אי אפשר שלא להבחין בדיסוננס, בפצע שההקבלה בין “הפרחת השממה” של האב והפגעים הניחתים על הבן יוצרת ותמשיך ליצור אצל יזהר. אם יש מקום שבו מתחיל הדיסוננס בין מפריחי השממה, החולמים להפוך את ארץ כנען לאוקראינה או פולין, ובין בן־הארץ הפתוחה והריקה הרי הוא כאן, בשלושת הסיפורים המכוננים. מלכתחילה מפנה יזהר גב לאפוס הציוני ההרואי, מלכתחילה הוא תוהה אם הארץ הזאת דוחה את הנמלים החרוצות הללו שמגרדות את קליפתה, אם היא בעצם מקיאה את הפולשים הזרים מתוכה. מלכתחילה הוא רואה את הארעיות שבגירוש המדבר “שכבר מוכן להיכנס פנימה, באפס קול ובמין מובן מאליו וכחוזר אל מקומו.”266 אמן לדרישותיו של אפוס ההורים ההרואי יענה אחיו הבכור, מה עוד ששמו ישראל, והוא היפוכו הגמור.

אולי יותר מכול מעידה התמודדותו של הפעוט, שלא תואר ולא הדר לו, עם הפורענויות על יכולת שרידות גבוהה. אבל ביזהר, החוויות הראשוניות הללו הטמיעו את התחושה שאין לו סיבה להתפאר במראהו:267

או איזה מיני הרפתקאות עד שאתה גדלת, בלי שיש במה להתפאר, יצור אחד רזה כמו שלד, ואין מה לראות בך, והאף הזה שלך, שבשנה הראשונה לחייך בחולדה, מספרים, נמחץ ללא תקן, ומאז הוא אף מעוקל כזה, כביכול היית מתאגרף או עיט דורס.

יזהר חש שהוא מכוער, לא רצוי, כחוש מדי ודק כל כך, שמיני כינויים שיודבקו לו בילדותו (צי, דגון) יהיו תמיד כרוכים בדקות הזאת של כלב רוח, זרזיר מתניים. זו תחושה שתלווה אותו כל חייו, גם כשבהמשך יאמרו לו אחרת. יצחק לבני שאל אותו על מראהו בריאיון בשנת 2000, ויזהר טען שכשהוא מסתכל בראי הוא לא רואה דבר יפה. ומיד הוסיף:

אחי […] היה בחור יפה, מצליח אצל בחורות, מחזר אחריהן. יפה תואר, רוכב על אופנוע, רוכב על סוס. האם כשאמרתי שאני לא יפה זה בהשוואה אליו? כולם אמרו, לא רק אני. כל סביבתי תמכה בכך שאני לא יפה. תמיד דודה עם לב רחום אמרה הוא יפה, אתה מאוס.

דברים דומים אמר בריאיון לאילת נגב ב־2001:268

אחי היה הבן האהוב, המוצלח, הוא היה פעלתן, עוזר, נדיב, מתלבש יפה, ספורטאי ושחקן כדורגל ואהוב על נערות. אני הייתי הפוך מזה, קטן וביישן ולא־יפה וקווטש. עד היום אני מרגיש כך. אבל למה אני צריך שכולם ידעו את זה, למה לעמוד על הגג ולצעוק, אני בודד?


קנאה    🔗

ובאמת, אחיו הגדול היה יפה ומלא ובריא וחזק ועליז ומקובל על כולם ואהוב על הנערות ואהובה של אמו – כל הדברים שיזהר היה רוצה להיות. אפילו בתמונות המשפחתיות הבודדות שלהם בולט ההבדל לעין. בתמונת מרים עם בנה בכורה, ישראל התינוק שמנמן ויפה, דומה לאמו.

18.jpg

אמא מרים עם ישראל בכורה, 1912


19.jpg

האח ישראל


אביו ה“לוזר” של יזהר, זה שעמד תדיר בצילם הענק של שני הדודים ובצל האם החזקה, לא עורר אצל יזהר מאבק אדיפלי. מודל היריבות הכמו־תנ"כי שצמח במקרה זה הוא יריבות בין אחים, וזו אינה הדדית, גם אינה על הבכורה, או על לבה של האם, אלא על בניית זהות במנוגד לזהותו של האח.269

כשהיניקה את ישראל בפעם הראשונה, כך סיפרה מרים לכלתה נעמי, זו הייתה ההתרגשות הגדולה של חייה. היא לא השתמשה במילה אורגזמה, אומרת נעמי, אבל כך בפירוש היא תיארה את החוויה (ריאיון שלי עם נעמי 31 ביולי 2009). אף על פי שיזהר היה החלוש והחולני, דאגה סמויה של ההורים ריחפה סביב ישראל דווקא, ומקטעי דברים שקלט יזהר, הוא פירש אותה בכך שאמו התעברה לאביו ביום הכיפורים.270 ואף כי שניהם הצהירו על ניתוק גמור מן המסורת היהודית הגלותית, הרי שהורתו של ישראל בכורם “בחטא”, כביכול, ביום האסור, מורה עד כמה עמוקים הנימים שקשרו אותם למסורת אבות.

בשלב מאוחר יותר, כשיזהר היה מורה בבן־שמן, נמנה עם תלמידיו דן בן אמוץ. יזהר תיעב אותו. אך בעוד שדן (משה תהילימזעגר, משה שעוני, בשמותיו הראשונים), העולה החדש במוסד, ילד מדושן ומפונק שאמו הייתה שולחת לו שמיכות פוך ומטעמים, ראה ביזהר את הנסיך הצבר, דק וזקוף קומה, פרוע בלורית, תמיד מרושל, במכנסיים קצרים ובסנדלים,271 הרי בעיני עצמו יזהר לא הצטייר כך. ישראל אחיו הוא שהיה התגלמות העברי החדש שעליו חלמו בני העלייה השנייה, הוא היה הצבר שבמרוצת השנים קיבל את התואר “מיתולוגי”. תצלומיו של ישראל מעידים על יפי תארו ועל ביטחונו העצמי.272 רענן ויץ, בן־דודו, מתאר אותו כסמל לדור הצברים (ניחוח השיטה הקוצני, 29):273

ישראל הבכור צמח והיה לעלם חמודות, תמיר ואתלטי, שופע שמחת חיים. יזהר היה נער מופנם, אוהב לנבור בספריות ומגלה התעניינות בנבכי נפש האדם. ישראל היה אהובה של אימו, ואביו העריצו. בעיני הוא סימל את דור הצברים בני המושבות, גאוות הארץ. בחופשות מהגימנסיה נהגתי להתאכסן בבית משפחת סמילנסקי. הייתי צעיר מישראל בשנה, אך פער קטן זה לא מנע ממנו לספחני לחבורה העליזה שהתקבצה סביבו. בלילות שבת, לאחר הארוחה, ערך ישראל ‘סיבוב’ בבתי הנערות הנאות של רחובות. יכולתי לחוש את החיבה שנשבה לעברו. בראשית שנות הארבעים, לאחר לימודי בפלורנץ, התחלתי לעבוד במחלקת ההתיישבות ברחובות. ישראל נשא אשה, והוכר כחקלאי בעל ידע מעשי רב. היה זה אך טבעי שאני ורעייתי אז, סולה,274 נתגורר באותו בניין עם ישראל וזוגתו. אנחנו שכרנו את הקומה העליונה ואילו ישראל ואשתו גרו מתחתינו. הידידות והקירבה בינינו הלכו והעמיקו.

ישראל היה היפוכו הגמור של יזהר. יזהר העריץ אותו וקינא בו. יחסו של ישראל לאחיו הקטן ממנו בחמש שנים היה מסובך הרבה פחות. למעשה, הוא כמעט לא התייחס אליו, או התייחס אליו בזלזול ובביטול. בריאיון עם לבני יזהר מספר על התהום שביניהם:

כשאני הייתי בן 12 והוא היה בן 17 זה היה תהום. מה שעניין אותו זה עסקי הרומנטיקה שלו ומה שעניין אותי זה ספרים. הוא היה שוכב על הרצפה בקיץ, כשהיה חם, ולוקח את העיתון כדי לקרוא והעיתון היה מכסה לו את האף והוא היה נוחר. רגע הקריאה שלו היה בין הרגע שהיה לוקח את העיתון והרגע שהיה נרדם. המרחק זה לא יצר חיבה עם מגעים רבים, היתה חיבה טבעית, אבל גם הבדל הגיל לא חיבר אותנו יחד. אני הייתי יצור ביתי והוא היה יצור חוץ. העיסוקים שלו – ההופעה היתה לו נורא חשובה, מגפים מצוחצחות, וחולצה רוסית פתוחה – ואני הייתי עכבר בית. בגדים לא עניינו אותי. תמיד הייתי במכנסי שלושת־רבעי וחולצה חצי בפנים חצי בחוץ, וסנדלים, והייתי שוכח להסתפר. אבל אם היית שואל אותי מה היה בספר הזה לעומת מה שהיה בספר ההוא…

מי שיודע לקרוא בין השיטין בכתביו של יזהר, מזהה אנשים שנרדמים עם העיתון על אפם כטיפוסים דלי ערך, בלשון המעטה. בימי צקלג, בכל מקום שמתואר מבוגר גס ודוחה, הוא קורא רק עיתונים ונרדם כשהעיתון על פרצופו.

החל בסיפוריו המוקדמים, גם אלה שגנז ולא פרסם, כמו הסיפור “טרקטור” מ־1937, מופיע אצל יזהר גיבור “בריא” אהוב הנשים, חביב על הכול, העומד בניגוד משווע למספר או לגיבור הבודד. בסיפור “טרקטור” זהו גיבור בשם היומרני גולית (!). בסיפורים כמו “משעולים בשדות” או “מסע ארוך אל תוך הערב” אלה “זלמן” ו“חיים”. בימי צקלג יופיע מין “דויד” (!) כזה, שהוא מכנה אותו “חיה יפה”. יחסו של יזהר אל “החיות היפות” הוא תמיד יחס של הערצה מהולה בקנאה ותיעוב.

20.jpg

ישראל הצעיר


במקדמות יזהר מתאר ממרחק של שנים את כל הדברים שאחיו “לא”, והתיאור אמביוולנטי, שכן הוא יכול להיתפס כמחמיא לאח (ציפור, גור דולפינים, סייח צוהל) ובעת ובעונה אחת מלגלג עליו. כמחמיא לו עצמו, אבל גם כמעיד על קנאתו באחיו:275

אחיו הגדול מעולם לא הוקסם ממסע הרכבת בעריסת המחפורת שלה, רכבת היא רק רכבת, אף כי לעתים הוא וסיעת ציפוריו היו מתפלחים אל קרון הרכבת בתל־אביב ויורדים בצהלה ביפו, בלי לשלם פרוטה, ומעולם לא השתעה על חוף הים בבניית ארמונות חול רטוב, אלא קפץ לים ושחה רחוק כגור דולפינים, ומעולם לא נתפס קורא לא את השילוח עד עצם שם הדפוס ושנת ההדפסה, ולא בספר האגדה בלוי, וגם לא במינכהאוזן, אחיו הגדול היה סייח צוהל בחוץ, מעולם לא היה בודד לבדו, ותמיד היה רץ עם כולם ומתעופף ורעמתו יפה, מעולם לא דחה את תבשילי אמא ותמיד רק היה מלקק ומבקש עוד להנאתה המפורשת של אמא שעיניה לקקו את בנה מחמדה, בעוד היא מוסיפה קצת יין מתוק והרבה סוכר לדייסת הסולת של הילד הקטן כדי שלא ידחה גם אותה באני לא רעב, והוא כולו דל וצמוק וחסר ממשות ואין בו אלא רק זוג עיניים תמהות תמיד, תוגת אימו.

בסיפוריו מתאר יזהר את אחיו הגדול בסופרלטיבים כה רבים, עד שאין מנוס מן המסקנה שמדובר באירוניה. הנה כך חוזר התואר “יפה” תריסר פעמים בקטע הבא ממקדמות, שבו כל תושבי השכונה מבוהלים מן הפרעות ביפו (מאורעות 1921) ומהסכנה המתרגשת לבוא, האב מחרף נפשו ויוצא להביא חלב, ורק האח הגדול – “חיה צעירה ויפה” – אוכל לו בנחת ושותה את החלב של כולם:276

לא רק אמא מפוחדת כעת, כל האנשים באכסדרה מפוחדים. אף אחד לא יודע להגיד נכון משהו. ואמא רוצה שגוזליה יהיו צמודים כעת אליה. ושיאכלו כעת משהו וגם ישתו. אלא שהאח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, ובשריקה דקה מבין שיניו, כפי שרק הוא יודע בשכונה, הוא חותך לו פרוסה יפה מן הכיכר, שוטח ומורח עליה חמאה יפה, מן הגוש הצף במים כדי שלא תתמוגג, בשכבה יפה, ובאצבעות יפות הוא קולף יפה מלפפון צעיר, ובוצעו לכל אורכו לפרוסות שלמות, ואת כל נתח חתוך יפה הוא מציע על הפרוסה המרוחה, ובוזק מלח די הצורך, ומקנח ראשי אצבעותיו במכנסיו, וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, שנשאר טרי ומבעבע, ובידו זו הוא מלעיט את פיו בפרוסה ובידו זו הוא משקה את לועו בחלב. ויפה לו והוא יפה ושמחת אמו, כולו חיה צעירה ויפה האוכלת יפה וברעב צעיר וטוב לה, ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה, כל כך חרדה אמא עליו, שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי“ז בתמוז, ביום שהובקעה ירושלים (ואך זה לא מזמן אפתה לו את עוגת יום ההולדת), ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלואי שלא יענישו, ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.

גם כאשר יזהר מעניק לישראל מחמאות של אמת, יש לקרוא בתשומת לב את הטקסט. בפרק הנקרא “טיארה” במקדמות, טורח האח ישראל עם שני רעיו “ראש אל ראש פרעות זה בפרעות זה,” בבניית עפיפון. ולא בבניית עפיפון סתם, אלא לא פחות מאשר ב“ביצוע מושלם של המהפכה האווירית בשכונת תל־נורדוי”:277

ולא ינוחו עד שימריא היום המשולש הענק הזה, ברוח אחר הצהרים, ויתנשא הגבה מעל כל הפחותים מנורדיה עם הטיארות המשושות הילדותיות שלהם שעיקרן קישוטים וסרטים מרשרשים ולא שום נצחון על הרגיל המצוי, בהברקה גאונית, מתעלה מעל המוגבל המצוי […], מפני שיש לו לבכור המנהיג תאווה לַגדול ולבלתי רגיל, וליותר משיש לכולם, ועיניו בורקות כעת, ושערו מתנפנף ויופי השזוף גמיש, ומיחפותיו ועד כפות ידיו ידי הזהב הטובות לעשות, הוא כולו שקידה […]

והטיארה כבר הופכת סמל לניצחון, “זירת תל נורדוי נגד נורדיה, או אפילו תל־אביב נגד יפו, כי זאת לא טיארה ערבית, למרות שמה, ולא עוד משושה אחת עם סינר פסיסים מתנפנפים וזנב מתפתל כנחש […] אלא זאת היא טיארה של אמצאה ושל מהפכה ושל מהפכה ושל כיבוש ופריצת הדרך, של דמיון ושל נועזות, ושל נצחון היהודים ושל נצחון הקידמה.”278

והיא אמנם מנצחת, ופורחת, ונוסקת לגבהים לא ישוערו – עד שהחוט נשמט מידי האח, “קל וחפשי ופורח, ובורח, ובורח, הכל, החוט, הטיארה והשמש הצוחקת והכל, ועף לו ובורח לו ואין עוד והלך לו ואין עוד, וכלום לא, ואין אין אין,” ופתאום ברי שמדובר בחוט חייו, שפורח ואיננו.279

מ־1925 ועד 1929 למד ישראל חקלאות בבית־הספר החקלאי במקווה ישראל, ויש לשער שעם המרחק גדל גם הריחוק בין האחים. הלימודים במקווה ישראל העניקו לאח הגדול הילה: עכשיו הוא באמת הצבר המושלם. הם גם הקנו לו מעמד, אם כי בעיני האח הקטן המעמד מפוקפק. בסיפור “ערמת הדשן”, יזהר “הנער” מתאר את אחיו הבכור, המבוגר בחמש שנים, כקונה הזבל הכי גדול, האולטימטיבי, ואין טוב מזה לבטא את האמביוולנטיות ביחסו, את הניגוד הקומי בין “גדול” ל“זבל”, לשון התנ"ך מאדירה את האח ישראל לדרגת אלוהים, אבל גם משמשת גורם ביצירת מה שנקרא הנימה ההרואית־לגלגנית האופיינית להומור האנגלי: לשון גבוהה ונמלצת ותוכן פרוזאי ובנלי. ואין להתעלם מהמילה “סרסור” המופיעה כאן:280

וכאן, מתוך האפלולית, ולתוך ההתבהרות, בא אחי וסרסורו והס נפל סביב. שופט כל הארץ בא בא. הכל קמים לשים לו דרך […]

זקוף ניצב עמד אחי, על במתי תיבת השדה ההפוכה, וכשהגיע הרגע נשא ידו והכל היסו איש את אחיו, ואיש את בהמתו, ואיש את הכלל כולו, והראשון מכולם בא ועמד למכירה.

סיפור דומה על מכירת זבל כבר סופר על ידי משה סמילנסקי. יזהר רומז לכך בהומור כשהוא כותב בעמ' 35 “הו כאן יכול לצמוח סיפור מחיי בני ערב, לא?” אלא שאצל יזהר מדובר בעושק: מדובר באח הגדול, המולך בכיפה, המניח לסרסורו סלימן לבלבל ולרמות את הבדואים הבאים למכור את זבל הגמלים לדישון הפרדסים, ובאחיו הקטן, הנקרא כאן “הנער”, העומד ומתבונן בנעשה, צופה בעושק השיטתי של המוכרים הבדואים, ומתקומם:281

אגב, כלום צריך לספר לך איך גם בלבו של נער שבא לכאן רכוב על חמור אחיו, לופת־חובק גבו הגדול ומדובק אליו, היתה גמלָה והולכת מגמל אל גמל, הולכת ומתרבה ומצטעקת צעקה, עם שהוא עומד שם מן הצד ורואה, עומד מביט בעיניים גדולות ובונן, ומתמלא לא אחרת אלא את אשר למד אך תמול־שלשום, פסוקים חמים, פסוקי העושקים דלים, ופסוקים שכמותם, שקישקשו בלבו אז פתאום, ורתחו והלכו להיות נצעקים עוד רגע, הוי השואפים אביון, שמעו זאת השואפים אביון, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה, ועוד שכמותם, טריים לגמרי, אך זה נלמדו בכיתה, וחדרו חדרי בטן, – וגם הלך אז, אותו נפעם הצדק־צדק, סר אל אחיו הגדול ובא אצלו, והלה באמצע תנופת הקניה, ומשך בשרוולו ורצה להפריעו ולשאול אם אין כל זה איום בעיניו, ממש עוול ולא שום צדק־צדק תרדוף, שנצטווינו עליו, – אלא שאחיו היה באמצע התנופה הגדולה, ובלא לתת בו עין, דחהו מעל פניו – “אתה שב בצד!” נתנער ממנו – “אחר־כך, אחר־כך” – דחהו בקוצר־רוח, וחזר ונפל אל התנופה הגדולה והרותחת ההיא.

בהפוגה כלשהי, כאשר טקס המכירה עומד להסתיים, ועשרות הבדואים על גמליהם עוזבים את המקום, אוזר הנער עוז בלבו ללבן את עניין הצדק עם אחיו:282

וכשנתפנה פעם ריוח של כלום ואחי היה נראה עומד ומתמתח בעיפות בינו לבינו, מתפהק לרוחה ובקול ענות, פנקס השוברים בידו המתמתחת מזה ועפרונו הגדול בידו מזה, מצאתי לי אז לב לבוא אליו שנית, ולמשוך לו בכנף בגדו, והוא, אדון כל הדבר הזה, השפיל אלי את מבטו בחיוך, וחיכה לדעת מה. ואני נבוכותי מאוד, והשפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

“הלא זה נורא מה שעושים פה…”

“מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתע.

“כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…”

“אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם”. אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו.

“עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.

“לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – “לא מוכרח שככה יהיה!”

“לא יודע אם מוכרח או לא, אבל ככה הוא”. – אמר אחי.

“ומה יצא מזה?” לא הרפיתי ממנו.

“יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול”. – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו, ומעל ראש הערימה המבורכה השקיף לפניו וגנח לרוחה, גניחת עמלים, ואמר ככה:

“הנה, יש לנו מאה גמל זבל טוב!”

כך קנה ישראל זבל מן הערבים, וכך קנה אדמות של ערבים, בשירות הקרן הקיימת, וכך – לדעת יזהר – סייע לנשל אותם מכספם, מכבודם וממקומם. ובכך, כמובן, לא היה שונה ממרבית המתיישבים, שהתייחסו לתושבים המקומיים בהתנשאות: מצד אחד, כבני אדם ערמומיים שאין לתת בהם אמון, ומצד אחר – כפרימיטיבים, מזוהמים ונרפים.283 נוכח עדיפותם המספרית של המקומיים ונוכח סירובם למכור אדמות ליהודים, היה הכרח לרכוש קרקעות “בעצה ובתחבולה” כפי שכתבו אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס אל רש"י פין ב־18 באוקטובר 1882.284

קניית אדמות, מה שנקרא אז גאולת אדמות, מתוארת בסיפור “סעודה בפלוג’ה” בקובץ צדדיים מ־1996, וממרחק הזמן יזהר אפילו פחות סלחן. אחיו ישראל היה חלק מרשת רוכשי הקרקעות של הדוד יוסף, שנציגיה בדרום היו האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה. איתם הוא עבד, ועל מעשיהם נסב סיפור הכירה שלאחר חתימת העסקה. כיוון שערבים חששו למכור אדמות ליהודים באופן גלוי נעשתה העסקה במסגרת “העצה והתחבולה”, "כאילו היא רק על אודות ההסכמה שהסכימו על חידוש טחנת הקמח הנטושה בפלוג’ה […] או על תיקון הבאר של הכפר […] ומכל מקום לא על שום אדמות שכאילו נמכרו ליהודים:285

אחי הגדול, שפעם לקחני עמו לראות במעשיו, ושהיה קונה קרקעות בשביל הקרן הקיימת יחד עם האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, שהיו מוריו ומלמדיו וידעו יותר מכל מי שתקרא שמו מי האנשים מה הקרקעות ואיך לגלגל באמנות הקנייה. איך לא לעשות רושם שהם קונים או רוצים לקנות או יש להם עניין כלשהו במשהו מחוץ לכביכול סוס לקנות או כבשה או רק להלחים מחרשה שנתעקמה או לא כלום אלא רק לבוא לשאול בשלום ידידם ורעם כנפשם השיח' הגדול אבו ג’אבר מקונייטרה או רק לראות את השיח' סולימן הגדול שהביאו לו צינורית חדשה במקום זו שנתרפטה במנוע משאבת המים ששבתה לו, ורק לדעת את כל פרטי הסכסוך שבין שיח' עיסמאין ובין שיח' סאלמאן ומתי יהיה אחד היריבים בנפש הללו צריך הרבה הרבה כסף בבת־אחת, כדי להכות יריבו במשפט או כדי להכותו ביותר גמלים או כדי להכותו בקניית כלה בת שבט אחר ולהצטרך בבת־אחת למאה גמלים במזומן, או בנו של מי יהיה סורח ובורח למדינות הים ומשאיר את אביו מלוק ומחוסר פרוטה, ומאין ברירה, יצטרכו אז למכור חלקת קרקע ולהפכה למזומן בזהב […]

המהומה גדולה בפלוג’ה, העסקאות רבות ובעקבותיהן הסעודות, וחוש הצדק של האח הצעיר מזדעק:286

וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים ועירוניים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפודנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאיתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו. […]

והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עיסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר על שארית דבק שמן מן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת שתישאר ממורקת כעת כבמיטב הרחצות.

במילים “האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד והקוצר שלא יקצור,” יזהר מביע את מלוא סלידתו מהעסקה, ובעקיפין מאחיו. התו הזה באופיו של אחיו, קהות הרגש לסבלם של המנושלים, ימשיך להופיע, גם שלא בקשר הדוק עם אחיו, כמסמן שלילי. בקטע המסיים את סיפור חרבת חזעה מנסה המספר להביע הסתייגות מגירוש הזקנים והילדים מן הכפר הערבי הכבוש, ונענה ב“דחילק, אז מה אתה רוצה?”. ומוישה/ישראל כזה מכריז: “אתה שמע מה שאומר לך! לחרבת, מה־שמה־זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!”287

בסיפור “דהרות אבירים” מתוך ברגלים יחפות (1959) יזהר “סוגר חשבון” עם אחיו הבכור ממש בנוסח ג’רום ק. ג’רום בשלושה בסירה אחת. צריך להקדים ולומר שהספר (בתרגומו הראשון והנמלץ של א. אפשטיין, בהוצאת אמנות, פרנקפורט ע"נ מין, מוסקבה – אודסה) היה אהוב עליו – ועל יחיעם בן־דודו – משחר נעוריו. במיוחד הצחיק אותו הקטע על הגבינה המסריחה שמנסים להיפטר ממנה, וכשהיה בעצמו לאב הוא קרא אותו לבני ביתו בהנאה עצומה, לקול שאגות הצחוק של הנוכחים. תיאור ג’אחיש, החמור של ישראל בסיפור “דהרות אבירים”, הוא דוגמה מופלאה להאדרת האח הגדול עד כדי פרודיה.288 הטכניקה היזהרית היא כאן במיטבה: הפלגה בסופרלטיבים עד לשיא כזה, לגוזמה כה רבה, שהצניחה ממנה בלתי נמנעת. ותמיד בנושאים הבנליים ביותר. ותמיד כשעושה הפעולה פועל בגבורה־כביכול, ובשום שכל, אך כל פעולותיו אומרות טיפשות, והמחמאות־כביכול מהולות ברשעות דקיקה, מושחזת. זהו אחד הקטעים המשעשעים ביותר בספרות העברית המודרנית.

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטלפים פעמיהם ברצף אין־קץ, תקתקני וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריות עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוקה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה. מתחת לתנודות חסרות החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוכפם, ואוכפם כרוכבם, ורוכבם נבוק ובקוק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג’אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה, גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג’אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…), חמור שחור, כאמור, שזרבובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קודמותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים, מאותם אשר בלא ארגז לא תשיג לעלות גבם, או בלא רכובות תלויות הנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז נעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, בכלימה ובמפולת קשה.

[…]

וכאן קם יזהר ומסביר למה היה לו לאחיו חמור גדול כל כך ומקושט כל כך, כשכל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי: יען כי “לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.” ואם שמע שמישהו מבני האיכרים מקווה לעשות הון מרבע דונם פלפלים, קפץ מיד האח המהלך בגדולות וחכר עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר חמישה פועלים, וזרע פלפלים ועגבניות וגם תירס בין הערוגות, ועוד הגדיל וחפר תעלות השקאה והעביר צינורות פחים –

מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממויחות – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אל תזכירו ואל תזכרו…

ובעונת האבטיחים, כאשר כל בחור וטוב מביא הביתה לשבת “שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן של שלמות ירק סגלגלותם” מן הזן המשובח, “הלא הוא הזן ‘אום־חסנה’ המהולל בתהילות”

אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים!…

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכה […]

ויזהר אינו יכול שלא למהול נימה טרגית בצחוק נוסח ג’רום:

וכך אירע גם בעניין החמורים. שכן מתחילה היה לאחי חמור אחד, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול […] ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה. ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

21.jpg

ישראל


ובכן, האח הגדול הוא “הכי” בכל דבר: הוא הכי יפה והכי אהוב, על אמו ומשפחתו ועל כל הנשים. יש לו הטיארה הכי גדולה, ערמת הזבל הכי גדולה, לא אבטיח או שניים אלא שיירת אבטיחים, לא רבע דונם פלפלים אלא עשרה, לא חמור קטן ואפור אלא החמור הכי גדול, ולבסוף – לא חמור שחור וגדול אלא אופנוע שחור ונוצץ. ודווקא זה, האחרון, זה שיהיה לו לרועץ, מעורר אצל יזהר את הקנאה הגדולה מכול.

הם ברחובות, עכשיו, ושוב חולקים חדר, לאחר שהמקוואי סיים את חוק לימודיו, ויזהר בן החמש עשרה לומד בבית־הספר המקומי “כלום כזה, חסר משקל, ילד ילדותי לגמרי.”289 מדי פעם נאלץ האח הגדול לקחת איתו את הקטן “העני ממעש” לבילויו: גיחה לילית מסעירה לנבי רובין, למחולות העם, שם מעכסת איזו רקדנית בטן צוענייה “חשופת טבור, צבעונין לראשה, לכתפיה ועל שפולי בטנה, ודלעת בטנה יוצאת מצהירה, בוהקת בלובן מסמא, חסר בושה, שגורם לקהל תענוג בולע חושים ורוק […] נשימותיהם נעשות כבדות מכוחם וסוסיוֹת.”290 מדי פעם הוא משתף אותו בבדל קצהָ של פעילותו עטוית הסוד והמהלכת קסם ב“הגנה”, שאז מחכה הקטן כמין זקיף על משמרתו בצל המנדרינות בחצר אביו “לאיזו ידיעה אחת שצריכה להגיע על ידי פלוני מישהו שאמור לבוא ולבשר משהו בתכלית הקיצור, ואולי רק מלה אחת, שמיד להיאמרה ייעלם המבשר ההוא, לאחר שווידא שאין עין צופיה בו, ואילו הוא עצמו יקפוץ אז ויקום וירוץ ויעשה כמה דברים בזה אחר זה בסדר הכרחי, ושאינם לא משחק ילדים ולא פעולה צופית, אלא אדרבא […] הם שיא הרצינות, והם גם משהו אפל שחיים ומוות תלויים בו.”291 ועליו ועל כתפיו הלא נחשבות מוטל “כל כובד הקשר שבין האחד הגלוי ובין ההם הנעלמים במחבוא הסליק […] וששום שוטר בריטי במדים או בלי, ושום מלשין מושתן המציץ מעבר לשיחים, וכאילו לא רואים אותו, לא יעלה על דעתו, מכל מקום, שעל כתפיים דלות כאלה לקחו ועמסו כעת את כל משא ההיסטוריה ושאלה הן כתפי שליחה.” וברגע היסטורי כזה, דרמטי עוד יותר אם אפשר, הקטן נשאר לבד מול האופנוע הגדול והמושך, החדש, “סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עצמה מפכפכת” ואינו יכול להתאפק.292 לאחר שהתחקה בחשאי על הלכות אחיו עם האופנוע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, “עד שהיה הופך את הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה” (כמה נחמד), היה בטוח שהוא מכיר אותם על בוריים. ויום אחד, על יד הבאר, לאחר שאחיו השאיר שם בצל את אופנועו, קפץ וניסה להתניע ולרכוב עליו, “ולא יודע איך, או מה קדם למה, והכל כבר היה ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת […] האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נורא על גבי שוק דלה אחת.” אבל מה שצרב יותר מכול היה תגובת האח: “סקירת עין, וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ‘אתה! –’ זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי ־־־ טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה.”293

כל תיאור הליכותיו של האח עם האופנוע, שמיד נענה לו ברטט והם “דבקים לבשר אחד” (עמ' 140), הוא ארוטי להפליא. כשיזהר יהיה מורה בבן־שמן, הוא יצליח, לבסוף, לאלף את חיית הברזל הזאת, את האופנוע של לוי סקונדה, ולא עוד אלא לעיניה של המורה הצעירה לאנגלית, ג’ודי, ושניהם ידהרו, מתרוננים, על הכביש, לעבר האופק, ויהיה בכך משום תיקון. הסיפור ייקרא, לא פחות ולא יותר, “טיסת קרן שמש”.294 ולא במקרה נמשך יזהר לתחרות עם אחיו הגדול, ולא במקרה הוא נמשך לכלי רכב שהם סמלי גבריות, וגם יכולים לשאת אותו משם והלאה, ויהיו אלה חמור, כרכרה, רכבת או אופנוע “קרן שמש או סאנבים”. ובחורה.

בחלוף השנים, ולאחר שהאח כבר נהרג באותה תאונת אופנוע נוראה על פסי הרכבת, יכול יזהר לבטא את יחסו האמביוולנטי אל אחיו בלגלוג מסוים. בימי ילדותו קינא בו מאוד, באותו אח גדול ומוצלח, בבת עינה של אמו, וסבל מן המיקום “בגבי אחיו” המרומז ב“סיפור שלא התחיל”.295 נושא לקנאה קשה והרת משמעות היה הצלחתו של האח הבכור אצל הבנות. ישראל ואליהו הרשקוביץ חברו,296 שני המקוואים מצלהבים, יוצרים בדמיונו של הנער מיתוס של זכרות מפלצתית שופעת אונים:

איפה הם כעת שני המקוואים, לבני השיניים ורחבי הכתפיים, עלמים גמישים וצחות חיוכים להם, שכאילו רק לעוד איזו פגישת מזמוטין הסתלקו לחצי לילה, ושכלל לא קשה להביא בקריצה כמה שתרצו אישורים על פגישות כאלה […], אף כי כמובן בעקרון זה קצת אחרת, ושם גם מחמירים יותר, […] ואפילו הגורן איננה היום מה שהיתה לא מכבר, ומכל מקום איננה עוד כמו הגורן ההיא שם בסג’רה, […] על הגורן בסג’רה הלכו סרפדי הבר של מקווה ומצאו את ורדי הבר של סג’רה, שגדלו שם פרע ויופיין פראי, איזה עיניים ואיזה צמות ואיזה קומה ואיזה אש ביצורי גוון ובריקודים ובכלל, ומי יכול היה לדעת מראש מה שיתגלה לתקות השנה על רצפת הגורן ההיא, […] והיתה ערש רעננה כשעוד היו עליה אלומות הקש הריחני, […] ולתקופת השנה, צצו שם פתאום, למרבה הפלא, ממש על הרצפה ההיא שנחשפה, ונבטו להם מיני נבטים כאלה, […] נבטים חיוורים כאלה מוזרים, ולא דומים לכלום, וכנראה מעודף השפיעות החמות שזרמו מן המקוואים אל תוך הסג’ראיות, בלילות הלבנה המלאה ההם של אמצע חודש מנחם אב ההוא, ושעודפיהם האלה השופעים והעשירים כל כך חזרו וניגרו חרש כדבש ניגר, קודם על מיטב חלקות הירכיים הלבנות ההן שלהן לאור הירח ואחר כך לאט לאט בדממה בין הגבעולים ואל האדמה, שלא יכלה שלא להיעתר וקלטה אל תוכה ואל חוביה הפוריים, זרמה איטית ועשירה והכרחית וקדושה מאין כמוה, שגם כשנמוגו לבסוף הלחישות והאנחות והשבועות שנהוג להגיד ולמלמל ולגנוח ולהישבע כשהקש ואור הירח עדיין מתעתעים בכל, […], ושוב אותן השבועות לנצח, שכרגיל גם הן התבדו קל מהרה, כשקמו אלה בוקר אחד וחזרו דרומה אל הדרום שלהם, ואל השדות שלהם ואל הפרדסים המישוריים שלהם, ואלה שכאן נשארו עם דמעות, עם מכתבים פוחתים, ועם דאגת נשים אמיתית עד חזור מלוא הלבנה הבאה, נטושות […]

אצל הקטן הדחוי הבדידות כמעט מוּלדת. אחיו הגדול מבוגר ושונה ממנו מכדי להיות חבר. הוריו שקועים במצוקותיהם, בני דור אחר. הוא ודאי הזדהה עם תיאורו של ז’ן כריסטוף הקטן, או כפי שיזהר הכיר אותו, י’ן כריסטוף,297 ברומן של רומן רולן שהותיר ביזהר רושם עז ביותר בנעוריו. להזכירכם, אחד הדברים הראשונים שי’ן כריסטוף הקטן שומע כתינוק בן־יומו הוא דברי סבו האומר “אלוהים, כמה שהוא מכוער!”, וכל ילדותו עוברת עליו בבדידות ובתחושת ניכור מבני משפחתו.

בחולדה יזהר היה תינוק דחוי וחולני, ובנווה שלום, שנקראה אחר כך נווה צדק, הוא היה ילד מבוהל ובודד. הזיכרונות של יזהר מן התקופה הם תערובת של אימה ויופי. מצד אחד, הפרעות ביפו, המתוארות במקדמות, הכלב שהתנפל עליו לנשכו, תהלוכת העדלאידע של פורים והמסכות, שהטילו עליו את אימתן, “המון אנשים וכל העולם כולם בוססים בחול שריבצו אותו והפך לחול מלוכלך, וצפוף ורוח החורף שאיננה מצננת את ההידחקות הזו, והמסכות והגרגורים, והבלונים והדגלים והרעשנים ואקדחי פורים. וכל הלחץ וההילחצות.”298 עד סוף ימיו יזהר לא התחפש, ותמיד סלד מתהלוכות המוניות כמו העדלאידע או מצעד יום העצמאות. והוא זוכר היטב איך הלך שם לאיבוד, כי ידו ניתקה מיד אביו, והוא מצא את עצמו לבד בהמון, “וברור כעת שהכל הוכרע וזו פרידה שאין לה חזרה, ולא תוכל לפלס כעת דרך לבדך דרך כולם, הנדחקים האלה והנדחסים המהודקים בשלהם ועושים חומה בלתי נחדרת, ואין לך עוד כלום אלא רק לשאת קולך מלוא דקותו הקטנה ולצרוח אבא אבא, עד שקולך אפילו לך אינו מוכר, והאנשים לא שומעים מפני שכולם צורחים כעת בשארית קולם וצועקים מכל צד, לאו דוקא מפני שכולם איבדו את אבא שלהם, אלא מפני שזה כעת המשחק שכולם משחקים בלחפש זה את זה ובלהתחפש לכל מיני שאינם הם עצמם, ואבא איננו אבא והערבי איננו ערבי והשוטר הבריטי איננו השוטר הבריטי, והמלך אחשורוש איננו המלך ומלכת אסתר איננה המלכה, ופתאום ואתה יודע בלי טעות שזה אבוד, ושנשארת לבד ואבוד. ושבתוך מיליון הנדחקים האלה לך אין אף אחד ואתה עצמך אינך עוד. […] והעלבון הזה איך איבדו אותך ולא איכפת להם.”299 האם איבדו אותו מפני שהוא “מאוס”? ויש גם ההתרגשות המהולה בפחד של ההליכה לבד בדרך מן הגן הביתה. יזהר היה אמור לחכות לאחיו הגדול שייקח אותו מן הגן, אבל לעתים חמק והלך לבדו, מעניק לכלב משוטט את הכריך שקיבל מאמו, כובש את הפחד לנוכח מפגש עם מבוגר מאיים בסמטה, נחרד ומהופנט ממראה בית החרושת הנטוש (כנראה בית החרושת לעורות של חנוך וחודורובסקי ביפו). והיופי? היה היום הטוב שבו זאב עשה מעשה יוצא דופן וקנה כוס גזוז משותפת לשניהם, והיו הטיולים ברגל עם אביו, ובעיקר נפלאות הטיול למושבה הגרמנית שרונה והמפגש הראשון עם מקהלת הנערים ששרה שיר של שוברט בבית־הספר.300 כן, אם יש נקודת אור אחת גדולה וזוהרת בתקופת הילדות הזאת, הרי היא המפגש הראשון עם המוזיקה:

ואז פתאום זה התחיל.

פתאום וזה. המום. הוא המום. וגם לא הוא. אין שום הוא. הוא כעת רק מה שנכנס בו שוטף ממלא אותו מלא מלא. פעם ישב על איזה ספסל ירוק בחוץ ואבא היה. כעת כמו צולל שלא ינשום עד שיצוף. וגם לא זה. אלה דיבורים והוא בלי מלה, כעת זו השירה ובאמצע השטף שבא בו ומנפח ממלא אותו. רגע יודע מה ורגע לא כלום אלא מין נפעם לא קיים. הכל לא ורק זה שלא ידע מעולם שישנו. אלא שגם אין עולם. רק זה, מקהלה שרה.

[…] לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלווה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות סופגת, אחר כך לזכרון אולי יהיו מלים ויידע אחר כך לומר נכון, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מדי […]

מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני חושו אחים חושו, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע כפי שבא לו […] רק בעוד עשר שנים ישמע לראשונה שמות כמו שוברט, או יכיר שיר “רָאָה ילד קט ורד בר”, רק מאוחר יותר יקרא אצל רומן רולאן בז’אן כריסטוף וישמע על בטהובן לפני ששמע צליל אחד שלו […] ובלי כל זה, בלי שום מלים, בלי שום הקשרים, בלי שום הכנות, ורק גוף הדבר הנפלא הזה עצמו, אולי כמו יליד מדבר שפגש בפעם הראשונה גשם, או כמו יליד יבשה שנפגש בפעם הראשונה בים, במכת תדהמה ובהפתעת אושר […]

[…] ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים, הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל־כך, היפה הזה. והכל.

וצריך לחזור לתיאור המפגש הראשון של י’ן כריסטוף של רומן רולן עם המוזיקה, ולעובדה שספר זה בתרגום ייבין היה אחד הספרים המכוננים של יזהר. י’ן התינוק מתייסר מישיבה ממושכת ומשעממת על הספסל, לא מחוץ לבית־הספר אלא בכנסייה, עד לרגע ההוא שבו כל חייו משתנים:301

פתאום – והנה אשד של צלילים בא; העוגב נתן בזמרה קולו. רעדה קלה עוברת בשדרתו של כריסטוף. הוא פונה להביט מאחריו וסנטרו נשען על־גב הכסא וכלו קשב. אין הוא מבין כלל מה קול השאון הזה, אין הוא יודע מה זה בא להגיד. הנה זה מבריק לעיניו, והנה זה רוקד במחול בסופה – אין להבחין שום דבר ברור, אבל – מה יפה! כאילו אינך יושב כלל במשך שעה רצופה על ספסל המכאיב לך, בבית ישן ומשעמם, הנך מרחף באויר כצפור; ובשעה שזרם הצלילים שוטף בבית התפילה, ממלא את כל חלל הבנין מקצהו עד קצהו, נתז מן הכתלים וחוזר אחור – הרי זה כאילו אתו יחד התנשא גם אתה למעלה, תגביה עוף, כאלו כנפים קלות צמחו לך, והנך שט אחת הנה ואחת הנה. עליך רק להמסר לזרם, והוא ישאך… הנך חפשי, הנך מאושר, השמש זורחת עליך…

אולי מכאן שאב יזהר את ההבחנה שההבנה, הידיעה, הקליטה הקוגניטיבית, מגיעה בשלב מאוחר יותר. קודם לה הלם החוויה, ההתפעלות אין קץ מן היפה. וייתכן שאותה חוויה חושית היא שנחרתה עמוק ביותר, כי אצל יזהר חוויית המוזיקה לעולם לא תהיה אינטלקטואלית או תרבותית. היא כרוכה במעין רליגיוזיות נפעמת, ואולי גם בהערצת הגאון, השאולה גם היא במידה זו או אחרת מי’ן כריסטוף. ההתפעמות הזאת תזכה לביקורתו של דן מירון המוקדם, הטוען כי “פולחן דמותו של המוסיקאי כפי שעוצב על פי האידיאל הבטהובני – בנוסחו הסנטימנטאלי והוולגארי – נוסח ז’אן כריסטוף” מעיד על תפיסתו השטחית והוולגרית של יזהר במהות המוזיקה.302 “בטהובן הרומיין־רולאני הוא אבי מושג המוסיקה של יזהר, ומשום כך נתפסת זו לגיבוריו לא כאמנות הסדר העליון, אמנת המבנה וההגיון שבצירופי הצלילים, לא כביטוי תמציתי לעקרון הארגון התרבותי – אלא כביטוי פשטני של הסטיכיה הרגשית בטהרתה הבלתי תרבותית. המוסיקאי מצטייר ליזהר בדמות של אדם עליון פסבדו־בטהובני, השרוי בעולם קסום של גבהים ושל תהומות רגשיים זורמים זרימה חפשית וחסרת מעצורים.” ייתכן. יזהר אכן לא תפס מוזיקה בצורה השכלתנית שמירון מתאר, ואולי נאחז בה כסממן של “לא כאן”. המוזיקה הזאת שטלטלה את עולמו הייתה חלק ממקסם ה“שם”, מתרבות אחרת, שבה שרים, בקולות מלאכיים, ולא רק צורחים “כל מיני חושו אחים חושו”. ברור דבר אחד, הוא התרגש ממנה עוד לפני שידע לדבר עליה.

אבל בעיקר, וזה עצם העניין, המפגש עם המוזיקה הוליד אצל יזהר את התשוקה שלא תעזוב אותו יותר, ליצור גם הוא משהו מפעים, לאו דווקא במוזיקה, להשאיר גם הוא את חותמו. הוא מתאר זאת לראשונה ב“חבקוק” מ־1963, בקטעים שיש בהם התפעלות רליגיוזית, אבל גם ניסיון למלל את החוויה וגם הבטחה לעתיד:303

הו, הנה אנחנו בשביעית שלו, בסיומה, בסימפוניה […] בכוח, בהדר, בזינוק, בקריאת קריאות, הו, התלקטו ובואו, הה, התקוששו וקושו, יום שופר ותרועה, הנה היום בא, אל תפגרו שם אתם, מכאן ומכאן, עלו אל תתרפו, כל אלה הרוצים, כל אלה המאמינים, כל אלה האוהבים – בואו, הו, זועו, נועו, גייסות גייסות, חיילות חיילות, צועדים, כולם, הנה כאן – אלי שלי, אלי הטוב – הנה כולנו כאן לפניך, הנה אנחנו, הננו. כשאגדל, כשאהיה אני, אם אזכה, כשאהיה מה שיש בי גנוז, אם אמנם גנוז בי דבר, כשכבר אדע דברים, כשאוכל, כשאעמוד על רגלי – אהיה קורא, ידי פרושות, קורא בכל כוחי – להיות קשובים, להיות נושאי עינים, להיות מוכנים לכל, מוכנים לעזוב ולקום וללכת, נשמעים לניד אצבע, כמנגנים למנצח, מהופנטים, קסומים, כשופים, אבל ערים, כדי לצאת וללכת, אל מלכותו, מלכות היפה, והוא יהיה מולך, חוגג, שליט יחיד על כל, וכולנו באים עד אליו, שם, לא יודע איפה, רגושים עד צאת הלב, עומדים רכונים אבל נושאי מבט…

מקץ שנים שחזר את התחושה במקדמות. הנה הוא מקשיב בחשאי מעל ענפי העץ לנגינתה של בת כיתתו, מיכאלה הנערצה, ונזכר בי. ה. ייבין, שכנם מתל־נורדוי,304 ובז’אן כריסטוף (כפי שהוא קורא לו עכשיו), הספר שייבין מתרגם בשבילו ובשביל נערים כמוהו, ובשביל חבקוק אחד שגילו כפול מגילם, המנסה להתרפק על הנערים האלה:305

האיש המשונה הזה […] תמיד מכופתר ותמיד רוטן ותמיד ראשו כפוף אל החול ואל תלאותיו בחול המייגע, ושהנה ממש כעת, בחדרו, הוא יושב ומתרגם למענו את ז’אן כריסטוף, שנכתב בדיוק בשביל בני השש־עשרה כשיהיו שומעים את בן השלושים ואחת מתרפק עליהם, מנסה להתקרב אל יופים, חולה אהבות ואכזבות, נקלע מסערה לסערה, ופרק אחד יש בו בז’אן כריסטוף שנפתח בקריאה “יש לי ריע”, “יש לי ריע”, ממש כמו הפּ־פּ־פּם פּ־פּ־פּם ששמענו כאן, ושאי אפשר לעצור ולא להתחיל להתייבב כשקוראים בו כל־כך, ופתאום יודעים עד כמה נכון, ועד כמה מדויק, כעת כשתלויים פה על העץ שמאחורי החלון, ושמעבר לכל מה שעומד כאן, בין גמור ובנוי ובין עדיין מידברי ופראי, עם רעש הים התמיד, יודעים ברור, שגם אני. תראו שגם אני. שגם אני אעשה. מין יפה גדול כזה. חכו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול בדיוק כמו שמרגישים ואמתי כזה וזורם כזה, ושר כזה, שלא יודע איך קוראים לו. אבל שיהיה ממש כזה ושגם יקראו לו ככה, ובלא שום רתיעה, פרֶסטו אַגיטאָטו ולא יבוש. חכו ותראו.

יזהר מתכנס יותר ויותר לתוך עצמו. הוא מרגיש כצל חיוור של אחיו. הוא משוטט לבדו, שוקע בעולם משל עצמו, בנוי בעיקר על ספרים. מכאן ואילך, הספרים יהיו מרכז עולמו והם שיבנו את לשונו המיוחדת. האם הבדידות היא חלק מהעצבות המולדת המלווה אותו כל חייו? האם היא הכרח לבעל כישרון יוצא דופן? שוב ושוב נמצא אותו שקוף, חסר ממשות, משקיף מן הצמרת, מן העץ, מן הענף, מעדיף להישאר רואה ולא נראה, להציץ מן הענף אל החלון פנימה – גם כשהוא רצוי בפנים.

22.jpg

יזהר על עץ התאנה, בנימינה 1938


יש לי רע!    🔗

ידידות ראשונה טעם יזהר בשכונת תל־נורדוי בתל אביב הנבנית, אולי בפרק היחיד בילדותו שניתן לכנותו – בהסתייגות רבה – “מאושר”. סיפרתי כבר איך אביו אסף פרוטה לפרוטה, לווה מקרוביו ומהבנק ובנה בית בתל־נורדוי. לדברי האדריכל רם גופנא, הקרקע נקנתה וחולקה בשנת 1922. בני סמילנסקי – משה (שקנה חלקה לבתו רינה ב־1924 ושב ומכר אותה ב־1925) ואחרי מאיר־סיקו – קנו חלקות, וכיוון שזאב קיבל שנתיים לפני כן משרה בעיריית תל אביב, הצטרף גם הוא לקונים, בקושי רב, בהיסוס רב ובעזרת קרוביו. הבית היה האחרון בשורה בפינת רחוב סירקין ומנדלי מוכר ספרים. רחוק יותר ממזרח – שכונה ישנה, כמעט שכונת מצוקה: נורדיה. ממערב – הים. מסביב – לא כלום: חולות. שיירות גמלים מדנדנות מביאות חומרי בנייה לשכונה החדשה. הנוף שוב ריק, בראשיתי, נקי, סחוף רוחות. המיית הים ברקע נטמעת במשך היום בהמולת העשייה, אך בלילה היא מתגברת והופכת את הבית לאי קטן ומבודד. אפשר היה לנשום לרווחה, אלמלא ענן החובות התלוי מעל המשפחה הקטנה כמועקה מתמדת:306

כל זה מאז עברו לכאן, לתל נורדוי, לרחוב מנדלי מוכר ספרים, מספר 22, הבית השני מפינת סירקין, שנבנה על מקום מחיקתה של אחת מאין ספור גבעות החול שהתרוממו כאן, ושאפשר היה להתגלגל מעליהן בהתהפכויות, וקל היה לחפור בה יסודות, ובלא קושי יצקו בטון ויצקו לבני מלט בתבניות, כשאבא עומד ומעכב בידם שלא לתת מלט כרצונם מפני שהמלט יקר, ובנו בלבני מלט נטולות מלט, כפי שצחקו הפועלים, ואבא לא צוחק מאז, משורג כולו בחובות ובתביעות לתשלומים, לא ישן בלילות, מתחבט ומחפש עבודה נוספת, קם באשמורת לילה לכתוב מאמר ולהכניס עוד פרוטות, והשמועות על קיצוצים רודפות שמועות על פיטורים, ומחפש מה עוד לא לעשות בבית הנבנה כדי לחסוך, ושלמרות כל זה פתאום היה כאן סביב עולם מתעורר, נקי, חפשי, מנוהם ים ומנושב רוח החול, ובסוף הלא נמצא עצה ונצא מזה, אמרה אמא, כמו כולם כאן.

למרות המועקה, כאן, בתל־נורדוי, זו אולי התקופה היחידה בילדותו שבה יזהר היה חלק מחבורה, מקובל ואהוב, ובעיני אחדים אפילו מנהיג. גם אם יזהר לא חיפש את קרבת החברים, גם אם הם אלה שהסתופפו סביבו, היה בכך שינוי לטובה. ואם הייתה זו תקופה מאושרת יחסית, הרי זה גם בזכות העובדה שבני־דודיו שמעיה (סמילנסקי), בנו של הדוד דָוִד, ויחיעם (ויץ), בנו של הדוד יוסף, היו לחלק מחייו, לידידי נפש. למעשה, אף כי הפרק הבא מספר על חברים, חברים קרובים של ממש היו ליזהר הנער רק בני משפחה: יחיעם, שמעיה, ויותר מאוחר, ובמידה פחותה בהרבה, ישעיהו, 'שיה, בנו של הדוד משה. יחיעם גר בבית הכרם בירושלים, ובתקופה זו לא הובא לתל אביב אלא כשאביו הזדמן לשם ובא לבקר אצל אחותו וגיסו. גם יזהר ביקר אצלם בירושלים לעתים רחוקות בלבד. רוחמה, אמו של יחיעם, הייתה אישה שתלטנית וקשה, שלא חיבבה ביקורי ילדים והייתה קובלת תדיר שאינה בקו הבריאות: “ילדים, אמכם חולה!” הייתה מכריזה בקול רם ומעשי, בדרישה שלא יפריעו את מנוחתה. תמיד התלוננה על קשי חייה, אף על פי שיחסית לאחיה וגיסותיה היו חייה נוחים ביותר:307

ימיק אתה הולך להיות שחפני – היתה אומרת לו אמו הורתו, וכאילו אמרה לו ימיק אתה הולך להיות גנב כיס, כמין תחזית של הגרוע ביותר שלא לשמו גידלו אותו בצער ובלילות ללא שינה, ולא בבית משפחה מכובד כביתם, מאז ימי מסחה ועד כאן ברחוב החלוץ בבית־הכרם, ותומכת מתניה בידה הרכה ארגמנית הציפורניים היתה מצליעה לה בהדגשה, מי כאן באמת הסובלת, ומי לבדה נושאת בכל העול הקשה, כל היום על הרגליים, שנה אחר שנה, וכמה אפשר עוד, ובדברים מאשימים כאלה גם היתה נכנסת החדרה ומתיישבת לה רווחות על הכסא המרופד העגול שלה שם ממול המראה שלה הגדולה –

כל דבר שנאלצה לתת לילדיה כמו נגזל ממנה: היא קבלה על כך שיחיעם גדל מהר מדי, ושוב ייאלצו לקנות לו בגד חדש, על חשבון המלתחה שלה:308

ועוד מעט והוא יתחיל לפרוץ מכל בגדיו ואמו תתאונן, ימיק אתה גומר את כל הבגדים, מניין ניקח לך כסף לחדשים, מפני שתמיד אבא משתכר פחות ותמיד היוקר לשמלותיה החדשות מאמיר.

שמעיה סמילנסקי (שבעתיד, בשירות החוץ, יסב את שמו לסמילן) גר בתל אביב “הוותיקה”, הבורגנית, ברחוב יהודה הלוי 30 בקומה השנייה. “הקומה הראשונה היתה מושכרת לסוחרי שטיחים מבוכרה, שפרסו את מרכולתם המפוארת על המדרכה שלפני הבית,” מספרת נעמי סמילנסקי.309

הוא היה “נער לבן, בעל בלורית ענקית, צהובה כצבע החיטה בימי קציר.” תמיד התבדח על כך שהוא מטפח באהבה כה רבה את בלוריתו לנוכח התזכורת העגומה שמספקת הקרחת המושלמת הוורודה והבוהקת של הדוד דָוִד. הוא היה קטן מיזהר בשנתיים בערך. כדי לבקר אצל יזהר, מספר שמעיה, נסעו ב“אוטובוס של שבעה אנשים, לא דיליג’נס, אוטובוס קטנצ’יק, שישה מאחור, עם הנהג שבעה.”

שמעיה התייתם בגיל שש מאמו, וגר בדירה הגדולה והמרווחת של אביו ואמו חורגתו, ד"ר מירה קיסילובה, שהוא קרא לה “הדודה”. כבר הזכרנו את הדודה. היא הייתה רופאה – אישה גברית, נמרצת, קשה וקמצנית. “אישה עבה”, לדברי נעמי סמילנסקי, “מאותן שרגליהן צרות והולכות מן הברכיים ומטה, ולרוב הן נועלות נעליים קטנות ממידתן, על עקבים גבוהים שמתעקמים מכובד המשקל. צרור מפתחות צלצל בכיס סינרה תמיד, והליכתה היתה מקרטעת על העקבים העקומים.”310 כילד היה שמעיה שובב ומרדן, ולאחר שהסתכסך מעשה בן־חורג עם כל מטפלת שנשכרה לחנכו, נשלח לבסוף למשפחה אומנת בראשון לציון, אצלה גר שנים אחדות. “מאה” חדרי הדירה אצל אמו חורגתו היו “נעולים תמיד היטב בצרור מפתחות דודתו שנושאת אותם על חגורתה, מפחד הגנבים היא אומרת, גם בתל אביב הקטנה שאיש עוד לא גנב בה ושוטריה בטלים.”311 בתוך כל מותרות הדירה, שהייתה מרווחת ומהודרת יחסית לתקופה, הוקצה לשמעיה חדר אחד, כמעט ריק מרהיטים. לא היו בו אלא שולחן ושידה, שפטפון וערמת תקליטים עמדו עליה. שמעיה אולץ ללמוד לנגן בצ’לו, ועל כן קרא תווים והיה בקיא במוזיקה קלסית. בשלב מאוחר יותר עמדו על הרצפה יצירותיו של שמעיה – פרוטומות של שתי הנערות הנערצות עליו, דוידה וזהבה. כששמעיה ישן בבית, ולא אצל המשפחה האומנת בראשון לציון, הוא ישן בחדר אחד עם הוריו. האב והדודה עבדו ולא עודדו ביקורי חברים טורדניים אצל בנם. כשיזהר בא לבקר והילדים רצו לצאת לשירותים, הם נאלצו לרדת במדרגות לחצר, להקיף את הבית, ולעלות שוב במדרגות האגף האחורי, שכן כל הדלתות בינם ובין בית־השימוש היו נעולות. כנקמה, היו לא אחת משתינים בעציציה היפים של הדודה.

“יש לי רע, יש לי רע” – אותה תרועה של י’ן כריסטוף שיזהר מצטט בהזדהות כה רבה, היא מחידושי שכונת תל־נורדוי. פה, לראשונה בחייו, יזהר הוא חלק מחבורת ילדים, חבורה הדוקה למדי, אם לשפוט מסיפורי שמעיה ומסיפורי אהוביה מלכין, חברו מהשכונה. מספר שמעיה:312

יזהר היה שובב, מקובל על הנערים שהיו יותר מבוגרים, חוץ מאהוביה שאותו אני זוכר באופן מיוחד והכרתי גם יותר ויותר. יזהר היה מקובל עליהם, בלי כל ספק. היתה לי הרגשה, שהם היו פחות מקובלים עליו מאשר הוא עליהם. נשאר כזה רושם. הוא היה ביקורתי, והם – לא היו להם אמצעי התבטאות שהיו לו. כבר אז הוא היה זריז בדיבור, וזה ניכר…

אהוביה מלכין היה אחד החברים הראשונים של יזהר בשכונת תל־נורדוי. הוא היה קטן מכל הילדים, גם בגילו (הוא יליד 1917) וגם בקומתו. יזהר תיאר אותו כילד שמנמן ומתולתל שיודע תמיד ועל כל דבר לספר בדיחות.313 שמעיה סיפר איך ראה אותו בפעם הראשונה בוקע “מן הירח” מצד מזרח מעבר לחולות:

בביתו [של יזהר] בתל נורדוי, אני זוכר אותו נותן עידוד לחבר שלו בשם אהוביה מלכין, קטן קומה כזה […] זה היה בליל ירח מלא בתל־נורדוי, שם הבית שלהם היה למעשה ברחוב הקיצוני ביותר צפונה, ולכיוון צפון היו בעצם עדיין חולות. ירח מלא בקע מצד החולות, ועל הרקע הזה צץ פתאום אהוביה. כולנו היינו קטנים אז, אבל הוא נראה לי כבר אז קטן קומה. […] אני זוכר את הירח ועל הרקע הזה הולך אהוביה, דווקא ילד נחמד עם שערות מסולסלות גדולות, זה היה טעם לפגם, כמו ילדה. גם השם אהוביה לא היה רגיל. ואחר כך דודה מרים נתנה גם היא עידוד טוב: “הנה בא ילד נחמד”. היתה לה נטייה להכרזות, למרים.

אהוביה, בנו של רופא, עבר לגור ב“שכונה” בגלל מחלת אביו:314

אני באתי לחבורה הזו בתל־נורדוי כשהייתי ילד בן שמונה וחצי בערך, באתי מנהלל, ולא הייתי בן של מתיישב אלא בן של רופא. אבא חלה בשחפת ועמד למות, ואנחנו עברנו קודם מנהלל לנצרת וגרנו ברובע הערבי, כי חשבו שהגובה יעזור, ואחר־כך הוא אושפז בבית חולים בירושלים, וזה לא עזר, והוא בא לרחוב סירקין למות. הוא מת ב־ו' כסלו, חודשים מעטים אחרי שהתחילה שנת הלימודים.

גם היום, לאחר שנים כה רבות, אהוביה מספר בהתלהבות על החבורה שהתלכדה בתל־נורדוי:

הגעתי לחבורה הזאת שלא הכרתי אותה קודם, אבל כאילו שהכרתי אותם. זה היה מוזר מאוד. המפגש שלנו היה בבית הספר ברחוב גאולה, בית־הספר שנקרא בית ספר גאולה ונוהל על ידי יהודית הררי, והיא היתה המחנכת של הכיתה שלנו. אני קטן מיזהר בשנה. איך קרה שלמדנו באותה כיתה? כי כשבאנו לשם, כנראה ביום הלימודים הראשון, עשו לכל ילד מבחן קריאה, בחנו אותי בקריאה ואמרו: כיתה ד‘, כך שבכיתה ג’ לא למדתי. אחר כך בגימנסיה שילמתי על זה כשנשארתי שנה, אבל זו היתה ההתחלה. ומה שהצמיד את הילדים בחבורה שלנו היה שהלכנו יחד מבית הספר גאולה ברחוב גאולה לתל־נורדוי, כאשר הרחובות היו ריקים כמעט לגמרי ממכוניות, ריקים מאדם כמעט, מדרכות בבן־יהודה עוד לא היו, לצד הכביש היו פשוט ערוגות החול במקום המדרכות ועמד כבר בית העם, את זה אני זוכר, והיינו הולכים יחד. גם יזהר גר בקצה רחוב סירקין, בעצם ברחוב מנדלי, ואני ברחוב סירקין. והיה איתנו גם אביטל דפנא, שגר ברחוב בוגרשוב, ושם היינו נפרדים, והיה גם גרשון פלוטקין, והיה זרובבל ארבל, צ’יפף, והיה בינג’י, בנימין פוזננסקי, הבן של פוזננסקי, שהיה גדול מאיתנו. אני חושב שהוא היה גדול מיזהר בשנה, ממני בשנתיים, והיה רציני יותר, היה מצפוני כזה כבר כילד קטן. והחבורה הזו התלכדה כל כך מהר שקשה להבין איך זה קורה.

החיבור נעשה בזכות הקרבה הגאוגרפית, כלומר ההליכה לבית־הספר והשיבה ממנו בצוותא, ובזכות המשחקים המשותפים בחצרות הסמוכות אחרי הלימודים. אבל גורם חשוב ביותר בהתלכדות הזאת היה האהבה המשותפת לספרים, ובעיקר לספרי הוצאת “אמנות” שפתחו להם צוהר לעולם דמיוני משלהם. זו הייתה ההפלגה שלהם מ“כאן” ו“עכשיו” לאיזה שהוא “שם” מסעיר ונטול זמן, מסע שיזהר התמיד בו גם ללא החבורה. מספר אהוביה:

ואיך ולמה התלכדה? היו שני מרכזים בעצם, ואחר הלימודים, אחר הצהריים, היינו מתכנסים פעם פה או פעם פה. מרכז אחד היה בחצר של בינג’י, כי שם היו שלושה, בחצר היה צריף שבו גרה משפחת טרנר שהיה מורה בגימנסיה בכיתות הנמוכות, ואביו של זרובבל – ורבל היה שמו קודם, וגם גרשון פלוטקין גר בבית סמוך מיד אליהם.315 החצר השנייה היתה של יזהר, ושם היה דבר מושך מאוד, כי מאחורי הבית היתה גבעה קטנה של חול, אבל כזה חול ממש נקי, ומעבר לבית הזה היו חולות ושיירי כרמים. זה היה בסירקין פינת מנדלי. הם נחשבו למנדלי, אבל זה היה בית שעמד בפינה. מאחורי הבית היתה גבעה שבה, כן בה! היינו משחקים. בלי סוף. והדבר שליכד את כולנו, הכול היה מקרי בעצם, אבל כך זה קרה – היה שהוצאת אמנות התחילה להוציא אז את הספרייה לילדים, וכל חודש יצא ספר, ואנחנו היינו משתגעים על הדברים האלה. כולם היו חתומים עליהם, ואחרי כל ספר, אנחנו היינו משחקים את הספרים האלה. נכון שהיו כמה ספרים שיצאו גם קודם, בפרנקפורט, והיו גם ספרים אחרים, היה למשל המוהיקני האחרון, אני לא זוכר באיזו הוצאה, בעברית אחרת לגמרי מהעברית של היום, והיה גם גשוּשי, שניהם של קופר, וזה השפיע מאוד, היינו משחקים אותם. לאט לאט התחילו לבנות מעבר לבית של יזהר, בהמשך לרחוב סירקין, שם התחיל להבנות בית בן שלוש קומות – זה היה אז דבר גדול. וכדי להכין את בנייתו הביאו מצבורים של לבנים, שהיו צבורים כאסדות כאלה, שנראו בעינינו כמעט כאניות באוקיינוס, ועל זה היינו מנהלים מלחמות עם שודדי־ים וכל מיני דברים כאלה.

אהוביה נזכר שהיו מצטרפים אליהם אורחים. אחת לכמה שבועות היה בא שמעיה, ולעתים באו שני בני־הדוד מירושלים, רענן ויחיעם, ואז כל החבורה הייתה מתכנסת לראות את האורח, והיו יוצאים כולם לחולות, לשחק, או “לאלף” חיפושיות זבל. לאחר שאביו מת, הוא עבר עם אמו לגור ברחוב יבנה, רחוק משם, אבל היה הולך יומיום אחרי הלימודים לתל־נורדוי. זה היה מרחק עצום. היום, הוא אומר, לא היו נותנים לילדים ללכת לבד, אבל אז היה הכול חופשי יותר, לא היה שום פחד, והשלישייה – יזהר, אביטל והוא, המשיכה לשחק. כשנגמרו הלבנים ליד בית יזהר והתחילו לבנות את בית־הספר תל־נורדוי, עברו המשחקים לשם.

העובדה שאהוביה התייתם מאביו במהלך התקופה קירבה אותו באופן כלשהו ליזהר. אהוביה זוכר איך הביכו אותו מודעות האבל על מות אביו שנותרו תלויות על בית העם, ואיך התפלל בלבו שרק לא יביטו לשם, שרק לא ירחמו עליו –

ליזהר היתה כנראה רגישות לנושא, כי במקדמות הוא כותב עלי שאני ילד שמנמן ומתולתל ושיש לי תמיד בדיחות, אף על פי שאומרים אבא שלו מת […] אני יודע שכשהייתי נכנס אל הבית שלהם, לאמא שלו תמיד היה כאילו מין רצון להגן עלי, ואלה היו דברים שעשו אותי קצת מסוגר יותר. אני זוכר שהיה שם אורח, זה היה בשבת, וכשאני נכנסתי, היא התחילה להגיד לו – היא עברה לרוסית – ואני הבנתי שהיא אמרה לו שזה הבן של דוקטור מלכין שנפטר.

שמעיה מספר גם הוא על יחס מיוחד שקיבל בביתם של הסמילנסקים כיוון שהתייתם מאמו:316

עכשיו מה הגדיל את חני, בצורה עצובה, זה שהייתי כבר יתום מאמי, ואני חושב שקיבלו אותי יותר בעירנות כזו של תשומת לב. הייתי אז רזה מאוד, יזהר עוד יותר רזה ממני היה, והוא התמיד בזה, אני אחר־כך השמנתי, נטלו אומנות שיטפלו בי, והיו חמש, בזו אחר זו, הן לא הסתדרו אתי ובעיקר לא עם דודתי, כלומר אמי חורגתי. היא היתה אשה קשה, איך יזהר היה קורא לה, מפלצת או משהו כזה, ואני הייתי בא לשם מגיל שנפטרה אמי […]

מה ששמעיה זוכר על הפגישה הראשונה שלו עם יזהר כרוך בלשון. וכאן המקום לומר ששני חבריו אלה של יזהר דיברו – ומדברים – עברית יפה ויצירתית:

אני חושב שזה היה משום מה בביתנו, רחוב יהודה הלוי 30, בחצר, שם היתה עוברת הרכבת, מעבר לגדר של אבנים, ואנחנו הילדים, שהיינו בני חמש־שש, קראנו לרכבת “המצחיקה המצחיקה” [במלעיל, מ' מודגש]. למה מצחיקה? כי לא היה לה קטר מושך אלא קטר דוחף מאחור, הוא חרומאף כזה, וכשהיא היתה באה היינו קוראים “המצחיקה המצחיקה!” וכשהופיע יזהר הוא אמר, “הנה הקטר המצחיק”, וזה היה פתאום משהו אחר, זה מצלצל הרבה יותר מכובד, כלומר את המושג מכובד לא ידעתי, אבל זה עשה עלי יותר רושם. וזו היתה בעצם הדמות הראשונה הלא ביתית שלו, כמתארח. עכשיו בביתו בתל־נורדוי, אני זוכר אותו נותן כאילו עידוד לחבר שלו בשם אהוביה מלכין, קטן קומה כזה כאילו פרצוף נמשך למעלה […] הבית שלהם הוא למעשה ברחוב הקיצוני ביותר צפונה, ולכיוון צפון היו בעצם עדיין חולות. […] הייתי שמח לבקר שם, למרות שזה היה רחוק, לאותה תקופה, המתחילה להיבנות שם באזור ההוא ואילו אני בא מדרום על פסי הרכבת של יפו תל־אביב, מצד אחד ומרכז מסחרי מדרום. […] וצפון העיר ים של חולות מסביב, אליעזר בן יהודה היה קיים כבר אז והוא היה עובר מתיאטרון מוגרבי, שאז עוד לא היה מוגרבי בכלל, מאותה כיכר בדיוק, ומתקדם צפונה, ושם היה הרחוב שהם גרו בו, זה היה מנדלי מו"ס והוא היה הגבול הצפוני של העיר, צפוני מזרחי נאמר.

שמעיה מציין את הריחוק בין יזהר לבני משפחתו הקרובה. יזהר נראה לו יוצא דופן, שונה מבני משפחתו וביקורתי כלפיהם:

באותם הימים הכרתי יותר ויותר את יזהר, והוא נראה לי יוצא דופן מכל האטמוספרה האבהית אם־חורגתית שלי, ואמו דודה מרים אשה פקחית כמו שהיה אומר ירמה, דודה מרים אשה פקחית, וישראל הבכור היה דון ז’ואן גדול, [וכך] הוא מספר ירמה, ברטט של הוקרה, דודה מרים אשה פקחית. יום אחד היא רואה את ישראל יושב על יד השולחן עצוב [מספר במבטא של ירמה, הלוא הוא בנו של מאיר־סיקו, אחי משה]. לירמה היה אקצנט רוסי, בעוד שלכל הסמילנסקים היה אקצנט יידישי, על סף רוסי, אבל לא רוסי […]. אז אומרת דודה מרים ישראל יקירי למה אתה עצוב כל כך, וישראל אומר: אמא הכרתי בחורה שמוצאת מאוד חן בעיני ואני רוצה לבוא אליה ואני שעיר כמו קוף. אז אמרה לו דודה מרים אשה פקחית: ישראל יקירי, תבין, אם היא בתולה ותמימה אז היא תחשוב שכל הגברים הם כאלה, ואם היא לא בתולה ולא תמימה אז היא יודעת יש כאלה ויש כאלה, דודה מרים אשה פקחית עד מאוד. [הנה] תמונה שיש לכם מהמחזה. על הרקע הזה התפתח יזהר. כל הדיבורים האלה השחיזו את חוש הביקורת שלו, שהיה מפותח מאוד כבר אז. […] איך היו היחסים שלו עם ההורים? אני הייתי בן חמש, חמש וחצי אז קשה לי להגיד, אבל יותר מאוחר – יותר מאוחר אני חושב שהוא חיבב את אביו, אבל הוא הכיר בזה שהוא כינור שני, את הטון נותנת האם, והיא גם כמעט שהכריזה על כך, אותה מרים.

יזהר חיבב מאוד את שמעיה, הקשיב ברוב שמחה לעלילותיו בבית־הספר, צחק איתו על המורים, שיחק איתו במשחקי הספרים. הם נשארו ידידים קרובים, ניהלו שיחות בשפה הנמלצת של התנ“ך, של ספר האגדה, של “אמנות” ו”מצפה" ו“שטיבל”. ברבות הימים, בעיקר בעקבות נסיעתו של שמעיה ללונדון, לאחר שהוריו איבדו כל תקווה להרביץ בו תורה בארץ, תתפתח בין יזהר לשמעיה חליפת מכתבים. הנימה לא תשתנה במרוצת השנים, והשפה גם היא תשתמר במעין פרודיה, לשון מעורבת תנ“כית וחז”לית, מצטטת ספרות גבוהה לצורכי יומיום, שהייתה נהוג במעין כובד־ראש מעושה אצל צעירים רבים. הנה דוגמה מוקדמת.

רחובות יום ג' 25.5.35

ר' שמעיה מגזע הסמילנסקיים!

אם יש את נפשך ללכת אל מחסנו של ספיר ולקנות שם כרטיס לקונצרט הסימפוני שיערך במוצאי שבת באהל שם (השביעית!!!) – קום לך לך וקנה גם לי כרטיס (למותר להעיר: במחירים של “עמך” שווים לכל נפש!) – ובמוצאי שבת יבוא צרור כספי ואתו גם חבילת עצמותי ובשרי הכחוש אליך ויחזיר לך את מחיר הכרטיס בתוספת תשואות חן חן.

והיה אם עשה תעשה ככל אשר דברתי אליך, אזור חלציך הענוגות, חפות שרוולי משייך וכתנת פסיך ושב אל האבניים והשב לי תשובה בוטה כמדקרת חרב – אחת כדרבן!

והלואי ויבואו דברי אליך

כשמן וכמרפא בעצמותיך וידשנוך

בשפע שמחה ורב טוב

כברכת חברך

יזהר (!)

נ.ב. דרוש בשלום קמר,317 אותו “בחור ושחור”.

וראה לבל תשכח לענות לי הן או לאו – לבל אבוא לתל־אביב לשוא . (חרוזים!)

אהוביה מלכין סיפר איך יזהר הילד ניחן בכוח שכנוע ואפילו גילה סוג של מנהיגות. היה בשכונה זאטוט קטן מהם שהיה בעל אוצר: מטבע של שילינג, שאותו קיבל במתנה ליום ההולדת. יזהר שכנע אותו לבוא עם אהוביה ואיתו להפליג בירקון. איך הוא הצליח לעשות זאת – קשה להבין, אבל אהוביה טוען שהייתה בו מנהיגות טבעית כזאת. השלושה יצאו לירקון, ברגל, כמובן, וזו הייתה דרך ארוכה ביותר לשלושתם, שהיו קטנים וכחושים, בעיקר לצעיר שבחבורה. כשהגיעו למקום, נתן יזהר למשכיר הסירות את המטבע וביקש לשכור סירה. האיש טען שאינו משכיר סירות לילדים קטנים, אך המטבע קרץ ולבסוף הסכים. הילדים לא ידעו דבר וחצי דבר על שיט בסירה בנהר, וכל שהצליחו לעשות היה להיסחף מגדה לגדה. לבסוף הם נחלצו, החזירו את הסירה ויצאו לדרך בחזרה הביתה. איש לא התעניין במיוחד במעשיהם, הוסיף אהוביה, אם כי פלא בכלל שהעניין הסתיים בלי אסון.

לא מפליא הדבר שגם מעשה הקונדסות היה כרוך בהפלגה “מכאן”. כשיזהר כותב על החבורה בתל־נורדוי, גם הוא משתמש במטפורה של אונייה, אבל הפעם כדי להמחיש את הבדידות הסוגרת על הבית בלילה, כשהחברים ספונים איש בביתו:318

כל הילדים היו עם כל הילדים, וכשהיו גומרים להיות אצל זה היו הולכים כולם אל זה, ורק בלילה כשהחושך היה סוגר והופך כל בית לאניה מנותקת, לאור המנורה שבתא האניה שלו, וכשהשקט היה מהדהד כאילו הוא רעש הים, ועד כדי כך שמרימים עיניים מן הספר ומתחילים להרגיש בתנודות הים, ובגלים שלו המתלקקים אל הדפנות ומוסיפים להתנדנד בחושך הגדול, והכל היה אינסופי ולא היה כלום אלא רק השקט הזה שאיננו אין־קול, אלא הוא שקט: שקט מיילל.


בית־הספר: העברי החדש    🔗

בשאלה הנצחית מי באמת מעצב את נפשו של הילד, הבית והמשפחה או בית־הספר לא נפסוק כאן. קטונו. בין השאר זו שאלה של תרבות ושל תקופה. נאמר רק שבתקופה שבה מדובר היה לבית־הספר ולמורים משקל רב בעיצוב העברי החדש, יליד הארץ או זה מקרוב בא – שלמדנו לקרוא לו הצבר. הרי מדובר בתקופה שהיא לא פחות ולא יותר מהפכה בקורות העם היהודי, תקופה שבה באו לארץ כדי להתחיל דף חדש, להמציא תרבות עברית חדשה. לא להמציא במובן של “יש מאין”, כמובן, אלא לשלב ולארגן מחדש מרכיבים קיימים בהתאם לעקרונות חדשים. קבוצה קטנה ביותר של מעצבי תרבות, שלמרבה הפלא או שמא באופן טבעי הייתה קשורה בקשרי משפחה־נישואין־ידידות־ושאר קשרים אישיים, ושבשום אופן לא קראה לעצמה ממציאי תרבות חדשה, אלא “מחזירי עטרה ליושנה” או מחזירי “העבר ההיסטורי המפואר”, הייתה אחראית בין השאר גם לחינוך מודרני עברי לבנים ולבנות בגן הילדים, בבית־הספר העממי ובגימנסיה. בארץ־ישראל של שלהי המאה התשע עשרה עברה הפעילות התרבותית ממוסדות הדת אל פעילויות עבריות חדשות, שאותן צריך היה להמציא: חגים וטקסים, טיולים בארץ, שירי ילדים ומבוגרים, הצגות תיאטרון ועוד. בשמת אבן־זהר כותבת על היזמים האלה ועל היחסים ביניהם.319 היא מאמצת את הקטגוריזציה המחלקת אותם לשלוש קבוצות עיקריות: האחת מנתה שכבת משכילים בני היישוב הישן (כגון י“ד פרומקין, יחיאל בריל, א”מ לונץ, י"מ פינס, מרדכי אדלמן, ר' חיים הירשנזון); השנייה מנתה שכבה של משכילים צעירים יותר, בני היישוב, ילידי ירושלים (דוד ילין, אפרים כהן־רייס, שמואל רפאלוביץ, אליהו ספיר, יוסף בר"נ מיוחס); והשלישית – שכבה של חובבי ציון שבאו מהגולה חדורי רעיונות “עבריים” ו“לאומיים” (כגון אליעזר בן־יהודה, יהודה גרוזובסקי, ישראל בלקינד, דוד יודילוביץ ויצחק אפשטיין). בעזרת רקמה עשירה של קשרים, קשרי משפחה ונישואין, קשרי מורים־תלמידים או חברים לספסל הלימודים, קשרי אגודות משותפות וכתבי־עת משותפים הצליחו היזמים הראשונה האלה ליצור מוקדים של “חיים עבריים”, שמרכזם היה בתחילה בגנים ובבתי־הספר. מוקדי החיים העבריים הועברו משם (בידי הילדים) הביתה אל המשפחות, ומשם לכלל מה שאבן־זהר מכנה “הסיטואציות הטבעיות של החיים”. יזמים כנסים בכר, דוד שו“ב, אפרים כהן־רייס, מרדכי לובמן, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, ישראל בלקינד ואביו מאיר בלקינד, ש”ח וילקומיץ וא“ז לוין־אפשטיין ניהלו בתי ספר או לימדו בהם. נסים בכר, אליעזר בן־יהודה, יהודה גרזובסקי, דוד ילין ויצחק אפשטיין אף פיתחו את שיטת הלימוד “עברית בעברית” שהזכרנו אותה ביחס לז”ס, ובין השאר הכניסו את תקנות בית־הספר החדש שכללו טיולים ממוסדים.320 ואלה היו אך מקצת מן הפעילויות והיוזמות שחבורה זו של מעצבי תרבות או יזמי תרבות פיתחה ושכללה בכל שטחי החיים: בהקמת מושבות ושכונות, בהעלאת הצגות בערים ובמושבות, בהקמת אגודות מקומיות וארציות (“שפה ברורה”, “תחיית ישראל”, “ועד הלשון”, “הסתדרות המורים”), בהשתתפות באגודות יהודיות ובינלאומיות (“בני ברית”, “בני משה”, “הבונים החופשיים”), בהקמת ספריות, בפיתוח הכלכלה והמסחר המודרני, במחקר מדעי, ביצירת רפרטואר חגים ארצישראליים חדשים, ביצירת עיתונות עברית מודרנית למבוגרים ולילדים. אותם יזמים לא עסקו רק בענייני חינוך ותרבות, אלא עסקו גם בפוליטיקה ובענייני צבא והגנה ועוד ועוד. המהפכה לא התנהלה בצורה חלקה או פשוטה, אלא, כפי שאבן־זהר מתארת, בקצב של צעד קדימה ושני צעדים אחורה. ברחובות, למשל, הנוגעת לענייננו, החל בשנת תרנ“ז (1896–1897) הצליחו א”ז לוין־אפשטיין (ממייסדי רחובות) והמורה שהוזמן ללמד שם, ש“ח וילקומיץ, להוציא את התלמידים לטיולים ברגל בסביבה הקרובה וללמד אותם להתבונן בחי ובצומח ולאספם. בט”ו בשבט 1898 אף הצליח וילקומיץ לחנוך בטקס חגיגי את גינת בית־הספר, ולקבוע שכל התלמידים ממחלקה שלישית ומעלה ילמדו חקלאות כמקצוע. אבל שנה לאחר מכן פרשו החרדים מה“תלמוד־תורה” (כן, זה היה עדיין שם בית־הספר) וייסדו ברחובות חדר מסורתי, ללא עברית, ללא טיולים וללא חקלאות: וילקומיץ נאלץ לעזוב את ההוראה ברחובות.321 ואף על פי כן, בראשית המאה העשרים כבר פחתה ההתנגדות, ובית־הספר “למל” בירושלים, למשל, בהנהלת אפרים כהן־רייס, קיבל ב־1903–1904 תרומה שסייעה לו לממן טיולי תלמידים רבים וארוכים.

יזהר כבר נולד בארץ, לדור של הקבוצה השלישית, ונראה שמוריו כבר השתלמו/לימדו בשיטות החדשות, או לפחות ידעו עליהן. מי היו המורים שלימדו את ילדי תל־נורדוי ומה היו שיטות הלימוד שהשתלמו בהן קשה לומר באופן גורף. אין ספק שהם היו אנשים בעלי אידאלים, חלקם אידאלים חדשים וחלקם מיושנים. אם להביא לדוגמה את חיים אליעזר דובניקוב, המנהל הראשון של בית־הספר תל־נורדוי (1926–1929), שקם אחרי בית־הספר “גאולה”, שהיה אחר כך לבית־הספר “בלפור”,322 הרי הוא מתאים לדגם של הקבוצה השלישית או אף יורשיה. הוא יליד 1876, למד בילדותו בחדר ורכש בעצמו השכלה כללית, השתלם במדעי הטבע ובפסיכולוגיה באוניברסיטאות מוסקבה וסאראטוב, לימד בבתי־ספר יהודיים בקרמנצ’וג ובוורשה. בשנות מלחמת העולם הראשונה ניהל בית־ספר לילדי פליטים באחת העיירות בפלך טמבוב, ואחרי המלחמה חזר לוורשה, השתתף ביסוד האגודה “תרבות” ובעריכת ביטאונה. ב־1925 עלה ארצה וניהל את בית־הספר תל־נורדוי. אופירה רבן, שדובניקוב הוא סבו של בעלה, כותבת לי שהוא לחם למען השפה העברית ולמען השימוש בה כשפת ההוראה, ועל רקע זה נרדף ונאלץ לנדוד. בהוצאת אחיאסף בוורשה הוא הוציא סדרה של ספרי לימוד וספרי עזר למורה בעברית, כמו: אכקורסיות, חרסטומניה שימושית, הטבע, עבודה ויצירה. הוא תרגם ספרי קריאה לילדים ולנוער: בארצות רחוקות (1923), התיירים האחרונים (1922), בן־חור (1924) ועוד. האם זה היה קול “חדש”, מודרני דיו לילדי השכונה החדשה?

המורים החדשים אימצו שיטות הוראה חדשות. יהודית הררי (1885–1979),323 למשל, הייתה הגננת של יזהר בנווה שלום – “לפי שיטת מונטסורי החדשה, ולא לפי שיטת פרבר324 של הגננת הגברת חסקינה, טובה חסקינה, מרחוב יהודה הלוי.” היא גם הייתה המורה של יזהר, ולמעשה גם המנהלת, בבית־הספר העממי, “וכאילו נקשר גורלם יחד הגברת יהודית הררי המנהלת והילד הדק צי.” יהודית הייתה כאמור בתו של אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות. היא למדה גננות בראשון לציון ובבית המדרש למורות ע“ש אוולינה דה רוטשילד בירושלים, ואף הורתה שם עברית במשך שנים אחדות. לאחר שנישאה לחיים הררי ב־1907 עברה ליפו ולימדה בגימנסיה הרצליה. היא ובעלה היו ממייסדי אחוזת בית. ב־1913 יצאה עם בעלה לחו”ל, והשתלמה באוניברסיטאות פריז וז’נבה. עם שובה ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה הורתה בסמינר על שם לוינסקי בנווה צדק, וניהלה את בית־הספר לדוגמה המעורב הראשון בתל אביב, שנקרא היום בית־ספר “בלפור”, על שם הרחוב שבו הוא שוכן מאז 1936. באותם ימים הוא נקרא בית־הספר “גאולה”, כיוון שנבנה בשטח “אדמת גאולה”, חברה לגאולת קרקעות.325 העירייה שכרה שם בניין פרטי, הרחיבה אותו, הוסיפה לו קומה שנייה, בנתה בניין שני בן קומתיים, הקימה בחצר צריף, ובכל הבניינים האלה שוכנו אחת עשרה כיתות. זה היה בית־ספר ראשון שבו למדו בנים ובנות בצוותא. הוא צויד בריהוט קל וחדש, שולחן וכיסא לכל תלמיד. בעזרת תלמידות הסמינר נוצרו בו חוגים שונים, כמו חוג להכנת מכשירי לימוד, או חוג לניהול יומנים לכל תלמיד. תלמידות הסמינר היו באות יומיום מנווה צדק לבית־הספר ברחוב גאולה. יהודית הררי כתבה מאמרים להעומר ולהפועל הצעיר, ולאחר מכן לכתבי־עת פדגוגיים שונים.

ומי הייתה אותה מורה לטבע, שהאגדה המשפחתית מספרת איך הדגימה על גופו הצנום של יזהר את מבנה השלד? האם הייתה זו המורה ממשפחת סבוראי שאהוביה מלכין מספר עליה? הנה כך מתאר יזהר את האפיזודה המביכה ב“הצניחה מן הצמרת” (עמ' 135):326

אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה אל מראיתי ועל תאבוני ונמלכה בדעות רבות להועיל (אף כי “דברים טובים” הייתי טורף כאריה), אלא שהמורה לטבע שלנו, היה מעשה, בבואה בשעור אחד בין המצרים ואיש מדרדקיה לא ירד לסוף הסבריה על מבנה גוף האדם, ראתה אותו ואורו עיניה מאוד: מיד הוצבתי על שולחנה, ועשיתי כמצותה ופשטתי כותנתי לעיני הכיתה התמהה, ובמו אצבעותיה הקרות, החדודות, הצביעה אז אותה מורה מחוננת על צלעותי. ודרך עורי השקוף הראתה כל דבר נחוץ, והכל היה אז מוסבר להפליא, לולא, משום מה, היה הציבור משתנק מצחוק ומהנאה גדולה ויתרה, וחוששני כי לא על המורה דווקא צחקו ולא על הסבריה המלומדים: אף כי היא דווקא שהרימה קולה וצעקה שבעתיים על שאי אפשר להראות לנו לעולם דבר נאה שהוא, ועל בורות ועל קשיות לב. היא צעקה ולא אני.

אהוביה מלכין, שהעלה זיכרונות מבית־הספר “גאולה”, זכר שהמורה לטבע ממשפחת סבוראי327 לימדה אותם אז בשיטות שנחשבו מודרניות:

למעשה היתה לנו מורה לטבע, ממשפחת סבוראי […] היא היתה הרבה שנים ידידה של אמא שלי ונחשבה בעינינו לבתולה זקנה ולבסוף התחתנה בעין חרוד, עם מישהו מחבורת עין חרוד. בעלה היה מלחין אלמוני כזה, שכחתי את שמו. לא אמא של רחל סבוראי, אחותו של שמואל סבוראי. היא לימדה טבע […] והיתה אומרת לנו גם שנבוא בשבת בבוקר אל החולות, וכל אחד יביא צנצנת שאפשר לסגור אותה, ושיהיה לו בבית פורמלין. ואנחנו היינו אוספים עקרבים וכל מיני דברים כאלה. אלה היו הטיולים איתה. ושם היינו נכנסים יותר עמוק לתוך שיירי הכרמים. מניין היא קיבלה את ההכשרה שלה? לא יודע. יש לי עוד ספר אמנות שהיא נתנה לנו.

יזהר מזכיר גם עוד מורים שנקהלו סביב הגברת יהודית הררי, “אדון ריקליס [האם מדובר בלוי יצחק ריקליס שלימד לשון עברית?], ואדון יקותיאלי [האם זה חביב יקותיאלי, המורה לטבע?] וגם אדון מערבי שמלמד שירה בליווי הקונצרטינה שלו, וגם התעמלות קפוץ קפוץ קפוץ,” אבל מחמאות הוא חולק רק ליהודית הררי: “ובשיעור התנך הגברת הררי בהתלהבותה וצי הדק בהתפעלותו היו מרקיעים שחקים.”328 גם בדבריו בריאיון עם יצחק לבני הוא מזכיר אותה לטובה, אם כי בראש ובראשונה כמורה לתנ“ך: “היא היתה מורה לתנ”ך, היא היתה ציונית, היתה אשה גדולה ומרשימה, דיברה עברית טובה.”

גם אהוביה מלכין התרשם בעיקר מדמותה של יהודית הררי:

מורה מאוד סמכותית ובולטת היתה המנהלת, יהודית הררי. היא לימדה תנ"ך ועברית והיתה מחנכת. יזהר דווקא חיבב את המורה יהודית, היא חיבבה אותו. קשה להגיד ככה, מפני שהיא היתה מן הנשים הנאורות אז, אבל יום אחד היא נכנסת לכיתה ואומרת, הקול שלה היה מיוחד אז, ילדים, היום מי שיצחק בשיעור אני אוציא אותו מהכיתה מיד. השתררה דממה, ואז התברר שלמדנו את הסיפור על אמנון ותמר. זה היה האמצעי החינוכי שבעזרתו היא הכניסה אותנו לעולם האמנות. […העובדה היא] שאת השלושה שלנו היא היתה מפלה. זה היה ברור שיש אנחנו – ויש שאר הכיתה. זה היה מין אחר לגמרי.329

שמעיה זוכר היטב את העובדה שיזהר חיבב את המורה יהודית הררי, גם אם התאמץ להסתיר זאת.

בגאולה אני זוכר שיזהר אהב את המורה הזו, הררי, ודודה מרים אישה פקחית היתה מציינת את זה, מפני שיזהר לא היה מודה בזה. […] אבל אני חושב שהיתה לו איזו הערכה אליה, אולי אפילו חיבה. […] מרים אפילו ציינה שזה נדיר שהוא יחבב איזה מורה באותה תקופה.

נדמה שיזהר – בנו של מורה “עברית בעברית”, שגדל בבית שבו דיברו עברית בלבד, למד בבית־ספר שנוהל ברוח החדשה. לא בכדי, המקצועות עברית ותנ“ך לקחו את לבו יותר מכול. החיבור בין הילדים בבית־הספר נוצר בזכות העובדה שגם הם היו פרי חינוך דומה, לא רק בזכות הקרבה הגאוגרפית של בתיהם. חלק ניכר מן השפה המשותפת נוצר בעקבות הספרים שקראו, אשר סיפקו להם חומרים למשחק ולדמיון, מאהבתם המשותפת למילים ולסיפורים. המורים הגדולים באמת של יזהר היו הספרים. נכון שהוריו לא יכלו לספק לו ספרים חדשים, נכון שהוא סבל מחוסר מקום משלו, פינה משלו לקריאה. כשהוא קרא בלילה, הוא נאלץ, כילדים רבים אחרים, להתחבא מתחת לשמיכה. אבל מגיל שלוש, כפי שתמיד סיפר, כשלימד עצמו לקרוא, הוא מצא את הספרים, והם מצאו אותו. הם סיפקו לו את המרחב הפרטי שלו, או תחליף למרחב הזה. זמן רב מאוד יעבור עד שיהיה לו חדר לעצמו, ובינתיים מצא מפלט בהתחפרות בספרים, בבריחה מ”כאן" משמים.


ידידי נפש: אמנות, שטיבל, מצפה    🔗

מגיל צעיר מאוד ניכרו אצל יזהר חוסר־הנחת מ“כאן ועכשיו” וההשתוקקות אל “שם” רחוק ואחר. את המעבר לשם תיאר, כפי שכבר ציינתי, כהפלגה ממש. עוד ביפו, כילד קטן ומבוהל, בלי חבר, סיפקו לו הספרים מחסה ומפלט:330

בפינה שבין דלת הדירה וקיר האכסדרה, שם הוא מתחיל ומיד מפליג ואיננו שם, וצריך רק שיהיה בידו איזה חפץ שישמש כממש הנוקשה שבמשחק, כלי או שבר כלי, […] ומיד הם נעלמים מכאן ומרחיקים, למקומות שהוא מכיר אותם לפרטיהם, אולי מן הספרים שהוא קורא. מפני שהוא כבר קורא, מפני שמיום שנולד הוא קורא, ומכל הבא לידו בלי לשאול אם מבין ומה מבין, קורא ושונה וגם משלש, ואת הכל עד לשם הדפוס שהוא מכיר כבר ממראה האותיות (דפוס א. איתן וס. שושני תל־אביב […]) ולא רק את חוברות מולדת שלבני הנעורים בעריכת י. פיכמן, אלא גם את כל מה שהיה לאבא על השולחן, לרבות השילוח בעריכת ד"ר י. קלוזנר, והעולם בעריכת מ. קליינמן, ומעברות ורביבים בעריכת י.ח. ברנר, לרבות על פרשת דרכים, לרבות דרך לעבור גאולים, בלי להבטיח שהבין מה כתוב בהם אבל שעיניו לא פסחו על אף מלה ושמלים אחדות גם יזכור ואחרות ייתן להן לשקוע בתוכו […] ומאחרות היה מתפרץ בצחוק מפתיע, של ילד בודד שצוחק פתאום מבין צעצועי הגרוטאות שלו בפינת האכסדרה, צוחק שאין לו חבר […] וכשמדברים אליו כאילו לא דיברו ורק המלים הכתובות קמות להן ועושות דברים קיימים יותר מכל הדברים הקיימים.

יזהר לימד את עצמו לקרוא בגיל שלוש־ארבע, ומאז קרא כל דבר שנפל תחת ידו. עצם מראה האותיות היה מהלך עליו קסם, בעיקר בהוצאות כמו שטיבל או בסידור, “מיני אלפין ארוכים, ומיני תו, או למד, נטויי גרון, וארוכי גפיים, ועוקציהם מלוטשים, או הצדי, או המם סופית, שעשו את הכל יפה יותר, גם אם לא מובן יותר, ושגם אז, וכמו בצלים היו הדברים נתחבים לאיזה עומק ומחכים להנץ בשעתם, וכשמטלטלים אותו פתאום מן הספר הוא נושא עיניים בוהות ולא יודעות מה רוצים ממנו ולמה מכריחים אותו לחזור אל השעמום שיש בכל מה שיש.”331 על תאוות הקריאה מגיל כה צעיר, ללא הבחנה, ולפעמים ללא הבנה, הוא מספר גם בריאיון ליצחק לבני (2000). כנואם מזהיר לעתיד, הוא לא הסתפק בקריאה והתאמן גם ברטוריקה:

היה בבית “השילוח”, מה ילד בן חמש מבין מ“השילוח”. מה שהבנתי הבנתי ומה שלא לא, אבל תמיד היו דברים שנתקעו. איזה פסוק, איזו אימרה, איזה שם. ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי היה אצלנו במצב ממורטט, בלי כריכה, ואני קראתי וידעתי לספר בעל־פה קטעים של מעשי חכמים […] חלק מהשפה שדיברתי בה היה ממה שקראתי בביאליק. וקראתי גם את הביאורים, וקראתי את המודעות ברחוב מלמעלה עד למטה.

ותנ"ך – בעיקר מספרי הנביאים, וגם השופטים: ההתנחלות, העלייה לארץ, הדינמיקה הסיפורית הזאת. הכתובים פחות, היה פחות מתאים לילד. […] הייתי מתנבא, הייתי עמוס עם פרות הבשן, והייתי אומר להם מה דעתי עליהם. בגיל שמונה, תשע, עשר, דקלמתי על “במה”, עמדתי על כיסא בבית ונאמתי לקירות, חטאים ופושעים, עד אנה תפשעו! 332

הספרים האלה, מכל הבא לידו, בתוספת העברית המשובחת בפי הוריו, בנו את התערובת הרבגונית המיוחדת של לשונו, ולא רק לשון הכתיבה אלא לשון הדיבור. מאוחר יותר, ב־6 במאי 1939, יחיעם ויץ יאמר במכתב מלונדון אל הוריו: 333 “לא מקרה הוא שי. ואני יכולים להרשות לעצמנו את הגאוה להיות יוצרי העברית החיה, המהלכת, שהיא בכל זאת שירית, ‘מליצית’, מתובלת באמרות־פסוקים, פתגמים וחידושי־לשון.” אם להשתמש במטפורה מעולם הפרדס החביב על יזהר, אותה עברית חיה וחדשה היא ההרכבה המודרנית, המניבה פרי הדר מופלא, על גבי כנה של החושחש האיתן והחסון, שפירותיו אינם אכילים.

גם מאוחר יותר, במשחקיהם של יזהר ויחיעם בפרדסי רחובות, הלשון משחקת תפקיד מרכזי ביצירת הקסם, אלא שלכאן כבר נוסף ממד הבריאה ההולך ומקרב אותו לשלב הכתיבה. כך מתאר יזהר את תפקידם של ספרי הילדות בסיפור “טרזינות”:334

הכל היה לא זה; הכל רק ב''כאילו‘, רק ב’נגיד’, רק ב’נניח ש־'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא […] ורק פינו לא פסק לעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות […] דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם. ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלי שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי ‘אמנות’ ו’שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו אפעי התפוזים האלה.

המפגש עם ספרייה אמיתית, כמו המפגש עם המוזיקה האמיתית, “לא ג’ם וקונסרבים”, היה ברחובות, אצל אדון מילר,335 ידידו של הדוד משה. מבחינתו של יזהר, הכניסה לספרייה הייתה בחזקת חדירה לקודש הקודשים. התיאור ארוך וחגיגי ונפלא, אבל נסתפק בקטע קצר:336

אבל פתאום יום אחד בלי הודעה מראש, נתגלתה הספריה של אדון מילר […] יום אחד פתאום ובלי לזכור באיזו סיבה מן הסיבות, והוא מוזמן פנימה, ועולה במדרגות העץ ההן לקומה השנייה בבית המיוחד הזה ברחוב מנוחה ונחלה שקוראים לו גם רחוב המליונרים […] והוא מוזמן להיכנס פנימה מעבר לדלת הלבנה והגבוהה ולהמתין רגע, וכך גם קל ושקט לעשות ונראה שנכון להתהלך כאן רק על ראשי האצבעות בשקט, מפני שבאמת נכון כך, כשפתאום בפנים, קשה לומר, כי הנשימה פתאום נגמרה, כי שם, בפנים, גדולה וסביב סביב היתה ספריה עם אין ספור מדפים שלא זוכרים מהם אלא את שחור קוויהם המאוזנים ההם, שמעליה ומתחתיהם היו זקופים כרכי הספרים ההם, מאות, אלפים, רבבות, יותר […] יה אלוהים, ספרים עד התקרה וספרים סביב כל הקירות, ולא בגיבוב או ברשלנות או בכלאחר יד, וגם לא קרים וסגורים ומרוחקים אלא ספרים חמים שקוראים בהם אלה שאוהבים אותם.

זה השלב המקרב אותו אל היצירה, ומכאן גם אל ההחלטה המכריעה ביותר בחייו:337

וגם עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, ואדון מילר קטן הקומה היושב נוח בכס נוע שלו, מלוטף רוח ים המנידה את הווילון וכוס התה שלו לפניו, יהיה מעלעל באצבעותיו הדקות גם בדפים שהוא יעשה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן, ושקשה לומר עד כמה, מפני שהכל כאן שוב כזה מרגש, וכזה מין פתוח, כזה מין מתנשב וכזה מלא מלא.

יפה והכרחי, מרגש, פתוח, מתנשב ומלא מלא.

לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה לעשות מינוי לסדרות הספרות לנוער. אחד הנערים מרחובות, מוקה שמו, היה בן למשפחה כזאת: אביו האמיד יכול היה לרכוש כל מה שסוכני הספרים הציעו לו, אף שהוא עצמו לא התעניין בקריאתם. “הספרים באים כל הזמן לאחר שפעם חתמו עליהם כשרוכל הספרים בא לביתם והציק לחתום על הוצאת שטיבל ועל הוצאת מצפה, ולתמוך בתרבות, ועוד כל מיני נדנודים שאבא [של מוקה] נעתר להם ושכח בו ברגע,” ואחד מהספרים התפוקק בידיהם ונדחף הצדה על מנת להיות מסולק לפני שהעכברים יריחו, ומוקה העניקו ליזהר כלאחר יד. הנה, קונטרס דפים לא כרוך, בתוך קופסת נעליים ישנה, שפתח לפניו את הדרך לעתיד. כי בדיעבד, יזהר ראה בכך את הרגע שבו החליט לא רק שזה מה שהוא רוצה לעשות, אלא גם איך לעשות: לספר נכון:338

מתנה קטנה בקופסת נעליים ישנה, ששניהם יודעים מה יש בה, ספר אחד ממדפי הספרים של אבא של מוקה […] וקח לך אם אתה עדיין רוצה, ומסיר את המכסה ושם באמת מתגלה הדף הראשון ועליו מודפס בסדר הזה, צ’רלס דיקנס, כתבים מעיזבון בית הועד הפיקויקי, תרגמו י.ח. טביוב וב. קרופניק, הוצאת שטיבל, תרפ"ט, מלים לא מרובות מדי אבל שאין יותר מהן עשויות להבריח כל בחור בריא חושים, ושאין בהן שום דבר מועיל לשום אדם מועיל […] ואחר כך יילך למיטתו עם העששית […] ויניח בדחילו את קונטרס הדפים הזה לפניו, והכל בו ממש כלבבו, צבע הנייר והדפוס והאותיות המתארכות כדי להשלים את הדף, וההודעה מתחת שם הפרק על מה יהיה מסופר בו בפרק הזה, והחיוך שמתחיל מההתחלה […] ויהיה מוצא את פתגמי סם וולר, שמזכיר את אותו חייל שאמר, יש לי רב, לאחר שספג שלוש מאות מלקות, ואת אותו אב שאמר לבנו כי עכשיו מראנו נאה גם יאה, לאחר שהתיז את ראשו כדי לרפאו מן הפיזול […] וכל האנשים ההם העושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות, ופתאום בלי הרצינות הקודרת של החיים, אהה, החיים, ושל העולם, אהה העולם, ובלי אכילת הנפש תמיד, ובלי בכי הבודדים והתלושים והנכזבים תמיד, לא בעליית הגג ולא במרתף של דוסטוייבסקי […] ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, לא מתקן עולם אלא עובר בו, […] והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, […] ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, […] וככה יפה לכתוב, […] מתכרבל כל ערב וקורא ומוצא איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה.

ואמנם, כמו שיזהר אמר בריאיון ללבני, “מי שהכריע בקריאה הזאת לימים היה דווקא דיקנס. האופן של בניין העלילה, בניין המשפט, הריחוק שלו מהדמויות שלו, האירוניה, ההומור שלו, הגיבורים בגבורתם כחולשתם, לא היה קשה לעבור משם לדוסטויבסקי. […] דיקנס היה המעצב הגדול ביותר של כתיבתי.” נכון, הוא הוסיף והדגיש, שמלאכתם של אלה, דיקנס, ואחריו ברנר וגנסין, היה “להביא אותו אל החוף. משם והלאה הוא היה צריך לשוט במפרשיו שלו.” אבל בל נשכח שדיקנס וחבריו נמסרו ליזהר הנער בלשון שהייתה מקובלת בספרות המתורגמת בתקופה, לשון גבוהה מליצית, “לשון מעורבת”, כפי שלמדנו לכנותה בינתיים, אותו שילוב של לשון התנ"ך ולשון חכמים. שפה זו גם שעשעה אותו ואת חבריו וגם נחקקה בזיכרונם. לעברית כזו תורגמו הכתבים מעיזבון בית הועד הפיקויקי לדיקנס ושלושה בסירה אחת לג’רום ק. ג’רום, ומאוחר יותר, בשנות ההתבגרות, גם י’ן כריסטוף לרומן רולן, שהוזכר קודם. עשרה כרכים עמוסי פרטים, באותה לשון מליצית. ברור שי’ן כריסטוף לא תורגם מצרפתית: סממנים רבים, ביניהם תעתיקי השמות י’ן כריסטוף, יקלינה, י’ן־יק וכדומה מעידים על השפעה רוסית/גרמנית,339 אך הקוראים לא התעניינו בשאלה אם התרגום מתווך או לא. הספר היה לרב־מכר גדול בעברית, כמו גם ספרו האחר של רומן רולן הנפש הקסומה. במשך שנים האמין הקורא העברי שרומן רולן הוא אחד מגדולי הסופרים הצרפתים, רק בזכות מעמדו בספרות הרוסית, שחיבבה אותו בשל האוניברסליזם שלו. יזהר הלך שבי אחר הספר.

וכמו במפגש המופלא עם דיקנס, המפגש עם רומן רולן היה נקודת מפנה. נדמה לי שארבעה מוטיבים מרכזיים מי’ן כריסטוף השאירו את חותמם על יזהר בתקופה זו, אף שבתקופות מאוחרות יותר הוא התכחש לרושם הרומנטי שהספר הותיר בו. הראשון קשור לטבעו של האמן, ל“אחרות” שבו, לנתק שלו ממשפחתו הבינונית ומסביבתו. כריסטוף, כמוהו כבטהובן, ספג התעללות מאביו, שהכריח אותו במלקות ובאיומים ללמוד לנגן, ואחר כך אילץ אותו לנגן באירועים חברתיים כדי להרוויח כסף. אחיו היו חצופים וגסי־רוח, וקשר החיבה היחיד שהיה לו היה עם אמו העלובה, אף כי גם היא לא הבינה לרוחו. בגיל חמש עשרה, בעוד אביו גוסס, הוא “שמע את קול אלוהיו קורא אליו”:340

– לך, לך, מבלי הרגע עד עולם.

– אך אנה אלך, אדני? הלא כל אשר אעשה, ובכל אשר אלך – הסוף אחד, האם אין התכלית פה?

– לך למות, אתה שהוטל עליך למות! לך לסבול, אתה שהוטל עליך לסבול! אין אדם חי בשביל להיות מאושר. הוא חי בשביל למלאות את חובו. סבול. מות. אך היה את אשר עליך להיות. היה אדם.

את המוטיב השני הזכרתי כבר, ההתרשמות העזה מן המוזיקה, המוזכרת גם בסיפור “חבקוק”:

את המעט שידעתי על הנגינות הבאתי עמי, נרגש ונפעם, ובלב שומר קדושה – מי’אן כריסטוף ומבית הדוד משה. יאן כריסטוף לפניך ותוכל לקרוא ולראות. ואילו בבית הדוד משה היה פטיפון. קופסת פלא יקרת מציאות, ממורטת ונודפת לועזות, היתה לדוד משה, ריחנית היתה וקצת נכרית, כאמור, כעשן מקטרת אנגלית, או כטיב יין זר; ותריס היה לה לזו להיפתח, וניצבת היתה על כן מיוחד, ששימש גם ארון תקליטים, וכשאדם בא וטחן לה בידית שבצלעה, ומניח קלות את הזרוע בעלת הראש העגול, הממוחט – היו פורצים אליו צלילים, ואם עוד יוסיף ויגחן ויצמיד אזנו אל אותו תריס – והיו הצלילים האלה מהמים אליו ותורעים קול גדול, שיהיה משכיח באחת עולם ומלואו ובונה באחת עולם ומלואו, אחר ולא ידוע עד אז. ומעתה אם אך יחליף מחט על כל צד וצד (כמודפס שם בפירוש "לא תשתמש במחט אלא פעם אחת בלבד! – שנעשתה לנו כמין סיסמה בת שימושים שונים) ואם יחזור ויטחן בידית, ויכוון את הזמן שהדוד משה אינו נם את תנומת הצהריים שלו – יכול יוכל אז לשמוע ולשמוע אין־קץ…341

ומכאן, נוכח פלא האמנות, התחולל המעבר אל ההתפעמות של האמן, עוד בטרם ידע שהוא אמן, ובעקבות ההתפעמות – רגע של הארה: כזה הוא רוצה להיות. הנה כך מתאר י’ן כריסטוף הקטן, עוד לפני שהוא מבין מה הוא אומר, והדמיון לחוויה של יזהר גדול:342

וכריסטוף אמר אל לבו: “כן – ככה הדבר – גם אני אעשה ככה, אחרי כן”. הוא לא ידע, מה זה “ככה”, ולא ידע, למה זה הוא אומר דברים אלה. אך מרגיש היה, שהוא צריך להגידם – הדבר ברור כשמש בעיניו. שומע הוא שאון־ים, והוא קרוב אליו, אך ערמות־חול חוצצות בינו ובין הים. כריסטוף לא ידע כלל, מה טיבו של ים זה, ומה הוא דורש ממנו, אך ברור היה לו, כי הוא יעבור מעל למחיצה זו – ואז, אז ייטב לו, אז יהיה מאשר לבלי־חק. עליו רק לשמוע את קולו האדיר – מיד כל הצרות הקטנות והבזיונות הקטנים ישכו וידומו; העצב עוד נשאר שמור בקרבו, אך עתה לא יכאיבו ולא יעליבו עוד – הכל הוא טבעי, יפה ונעים כמעט.

דמות אחרת מהרומן הצרפתי, שחקנית התיאטרון פרונסואזה [כך] אודון (“המשחקת”, בתרגום ייבין), מתארת גם היא את הרגע המכונן הזה בילדותה, כשצפתה בחזרות להצגה:343

נקודת נגה אחת בילדותה האפלה.

ויהי היום – ואחד הבחורים אשר השתובבה עמו בנחל, בנו של שוער התיאטרון, הכניסה אל הרפטיציה, למרות האסור. הם התחמקו אל עומק האולם, בעלטה. מסתורין הסצינה, המזהירה באפילה, והדברים המופלאים ובלתי־המובנים אשר דיברו שמה, ופני המשחקת, הדומה למלכה – היא שיחקה באמת תפקידה של מלכה במלודרמה רומנטית – הפתיעו אותה. היא קפאה מהתרגשות, ויחד עם זה הלם לבה בכוח – “הרי, הרי זה מה שעליה להיות באחד הימים!… הה, אילו היתה כמוה!” – כשנגמר המשחק, חפצה לראות את ההצגה בערב באיזה מחיר שהוא […] התראתה כיוצאת גם היא; אחרי כן שבה ותחבא בתיאטרון; התכנסה מתחת לאצטבא, שם נשארה שלש שעות, מבלי לזוז ממקומה, קרובה להחנק באבק; […] אותו הלילה, אלמלא לא ידעה עתה, מה תעשה אחר כך כדי לשלוט באנשים הללו ולהנקם מהם, ודאי שהיתה נכונה למות.

המאפיינים החוזרים ברגעי ההארה אצל פרנסואזה, אצל י’ן כריסטוף או אצל יזהר עצמו, הם ההלם הראשוני המוחלט, חוסר ההבנה המוחלט של המתרחש, ואיתם כל סממני ההתרגשות הנפשית והפיזית המתלווים להלם הגילוי: קיפאון, שיתוק, הולם לב מוגבר. נדמה שיזהר צילם בזיכרונו קטעים שלמים מן הרומן ושחזר אותם, אולי בלי להיות מודע לכך כלל, בתיאורי ההארה שלו עצמו.

המוטיב הרביעי, שכמו נלקח ישירות מי’ן כריסטוף, הוא ההתמסרות המוחלטת לאמנות. “דבש מצאת אכול דייך!”, פסק לו פעם הדוד משה ממשלי, והוא חייך חיוך סתום ובלבו אמר: “דבש מצאת אכול הכל ואל תוֹתר!”344 מגיל צעיר החליט יזהר, כמו גיבוריו, שכל דבר פרט לדבר עצמו הוא הסחת דעת. וכך מבטא זאת י’ן כריסטוף בפרץ של סער:345

חדוה, חמת־חדוה, שמש, המגיהה את כל אשר היה ואשר יהיה, חדות היצירה האלוהית! אין חדוה אלא חדות היצירה, אין שום נפש חיה בעולם מלבד היוצרים. כל השאר הם צללים המרחפים על האדמה, הזרים לחיים. כל שמחות החיים אינן אלא חדות היצירה. האהבה, הגאוניות, העלילה – לפידי־און הם, היוצאים ממוקד אחד, אף אלה שאינם יכולים למצא מקום סביב למדורה הגדולה – רודפי־הכבוד, האנכיים והמתהוללים העקרים – מנסים להתחמם לאורה הקלוש מרחוק.

ליצר – בבחינת הבשר או בבחינת הרוח – זאת אומרת להחלץ מכלא־הגוף, להתפרץ אל סופת־החיים, להיות את אשר הוה. ליצר – זהו להמית את המות.


 

פרק חמישי: רחובות – בדידות ושתיקה    🔗

אבא זאב פוטר. הבית במנדלי 22 פינת סירקין הושכר, אחר כך נמכר. יזהר בן אחת עשרה. גם כשהוא בן שמונים וארבע, בריאיון ללבני, הוא מספר על כך כאילו זה קרה אתמול:

בנינו בית יפה ברחוב מנדלי מו“ס 22 ממש מול ביה”ס תל נורדוי, והיו חברים, אהוביה ופוזננסקי וגרשון פלוטקין, כולם היו בסביבה, וכולנו היינו משחקים יחד וחברים, וכולנו באנו מבתים שיש בהם ספרים. היינו משחקים את כל הספרים שקראנו. והיה נורא טוב.

פתאום זרקו אותי לרחובות, ברחובות הייתי בודד. הילדים שם עסקו בדברים שלא עניינו אותי, מי רוכב יותר מהר על החמור ומי זריז יותר בספורט. אני לא הייתי ספורטאי.

כאן, עם המעבר מתל אביב לרחובות, התחילה תקופת בדידות ושתיקה. כמעט לא תמצא בתיאורי הילדות אצל יזהר מילים קשות מאלה המתארות את המעבר הברוטלי שכפו עליו הוריו: אמון על דמיון צלילי בין מילים, הוא מתאר אותו במונחים של ניתוק, של קריעה ועקירה, ולבסוף נפילה, צלילה. ולאחריה חוזרות המילים שתיקה, מצולות הלבד בדד והשקט:346

וכשהיה בן אחת עשרה קמו הוריו וניתקו אותו ממנדלי שבחולות הצעירים וקרעו אותו מרעיו שידו לא זזה מידיהם, ועקרו בכוח ונפלו אל בית הרב, בקצה המושבה, לבד בדד אל תוך ים של שתיקה, אל מעמקי ים של שתיקה, והוא נשאר לו פתאום צולל במצולות הלבד בדד והשקט.

ואותן מילים, באכזריות פחותה במקצת אבל עצובה לא פחות, מאוחר יותר:347

ורק מעט מאוד הוא בחוץ, ועוד פחות מזה רוצה להיות בחוץ, וככל האפשר רק בבית, ספר אסוף אל חיקו וראשו בין כפותיו, ולא מגיח כמעט מבית הרב, ובלי אף אחד, וכל ילדי תל נורדוי שלו נקטעו בבת אחת, כמו ברז שנסגר, ואין עוד ילדים סביבו ולא הולכים אל ילדים, ורק יחיד ולבד ולבדו, ואפילו כשהולכים לבית הספר ובאים בין כל הילדים, הם לעצמם והוא לעצמו, והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם וכל מה שהם לא כולל אותו. וככה זה.

כולם שותקים שם בבית שנקרא בית הרב, אף על פי ששום רב לא גר שם. בית־הספר לא לרוחו, וחבריו לכיתה גסים, גברתנים, שריריים, נטולי כל חיבה לספרים (שם):

ובכיתה ז' רק שלוש ילדות והשאר ילדים שרובם כבר בחורים גברתנים, שלושה בנימין האדום, השחור והחסון, ודוב ואריה וצבי, ומשה ואהרן ויהושע, וייגאל וגואל ויגאל, וגם רחביה ופתחיה ואמציה […] ושלושה הבנימין האלה חזקים כמו מתאבקים שרואים בסינימה […] ומספרים כי אחד מן הבנימין אפילו תפש פעם והרים סוס אחד בקדומותיו כשהסוס מופתע ומשתבש להישאר על אחוריותיו ואחד מן הבנימין אף הרים את העגלה בידיו כדי להוריד גלגל לתיקון, ואחד מן הבנימין, מספרים, חיסל במכת אגרוף גנב אחד שפרץ לכרם אביו […] והם משועממים רוב היום בלי להסתיר, ולא רק בשיעורים, מלבד בכדורגל […] והם יורקים משעמום ארבעה חמישה מטר לרוחק, ומוצלחים לקלח מימיהם לפני כל הקהל בקשתות ארוכות, ומלבד שהם צוחקים לבני שיניים אל הבנות ומצחקים אליהן ברמזים עבים, וגם מיטיבים במסרק את בלוריתם הבוהקת שחורה צהובה וחומה, ושובל אין קץ של סיפורים נכרך תמיד אחריהם, לא בדוקים לפרטיהם, וגם לא מובנים לפרטיהם לחדש זה מקרוב בא.

הם רצים כולם בחבורה אחת, כמו חבריו התל אביביים, וכל כך שונים מהם. כל כולם גוף, בעוד שהוא אינו יכול להתגדר בגופו. והמילים – לא רק שאין להם עניין בהן, אלא שעצם ההתקשות בהן ראויה:348

אל הילדים הגברתנים האלה אינו יכול להתחבר, הם לא צריכים אותו והוא לא אותם, והסיפורים הנאמרים ברשלנות מהודרת ובבוז מהודר לכל אמירה שלימה ולכולן, וכל מלה באה בקושי מפני שכך יפה, ויפה לחכות עד המלה הבאה שתבוא בקושי, מפני שכך מדברים המועילים, אפילו כשהם מספרים על איזו מלכה’לה אחת, שמנה ונמוכה ומטומטמת, שאפשר לעשות לה הכל וגם להפשיל על ראשה את השמלה, ולראות לה ולהראות לה, בחופן סוכריות, ושדי להם במעוגי ידיים כדי לתאר בנדיבות את כל מיני היתרונות המעוגלים שיש לה בגופה של מלכה’לה הצוחקת תמיד וריר נוטף לה, או מספרים על מעללים נהדרים שהם עשו לאיזה זקנה אחת שבישלה לזקן שלה וחטפו להם מן המטבח ונתנו לכלבים, והזקנים עדיין מחפשים, או נתנו לרועה הערבי והלשינו עליו מייד עד שנתפש, או מתחרים מי יוכל לעקור את העמוד החדש שתקע פלוני בשער חצרו לאחר יגיעה מרובה בחפירה […] והערב יבוא ויעשו חשמל בסינימה של עמרם ויציגו שם סרט ויהיו מתנדנדים בפינת הרחוב מתחת לפנס הדלוח, רק מרוב גודל ורק מרוב כוח ויעמדו מתנודדים ויפצחו גרעינים וידליקו בהידור להפליא סיגריות ויטילו אותן במעופן לא גמורות, ויגידו בקושי דיבורים מתקשים ואיך שהוא כבר חצות וילכו לישון. וככה זה.

23.jpg

יזהר ובני כיתתו ברחובות


אחיו הגדול מצא בהם מיד חברים לרוחו. הוא שיחק איתם כדורגל והיה תוך זמן קצר לכוכב של מכבי יהודה. בזכותו, בזכות בעיטה אחת שלו משער לשער, הלא הביסו את מכבי ראשון ואת מכבי נס ציונה. (ובעצם, למה מכבי? הוא – בנו של זאב סמילנסקי – במכבי?) הוא התלבש כמוהם, בורגנית, חולצה רוסית ומגפיים, אפודה, ז’קט, ובכלל הקפיד להתלבש בגנדור מרושל והיטיב במסרק השמור בכיסו את בלוריתו הבוהקת. יזהר מתאר את חבריו של האח ב“סיפור שלא התחיל” מ־1963 ממש באותן מילים שהוא בוחר לתיאור ילדי כיתתו החדשה: “כל חבורת רעי אחי המגודלים, המשופמים, החגורים אזורים משונצים, אותם היורים ניתזי רוק להפליא, המגמגמים בדברים מרוב חשיבות, ומשלימים בערבית את ההכרחי שאין להם אתם, וחזקים לבעוט משער לשער בכדורגל בלי להיזקק לשאר העשרה שטפלו עליהם לרוץ ולהתרוצץ…”349

בריאיון ההוא עם לבני מ־2000, יזהר השתמש במילה קשה: “זרקו אותו”. “פתאום זרקו אותי לרחובות.” ומאז ואילך – לדבריו – הוא תמיד היה “משקיף”, גם כשהיה בחבורה:

פתאום זרקו אותי לרחובות. ברחובות הייתי בודד. הילדים שם עסקו בדברים שלא עניינו אותי, מי רוכב יותר מהר על החמור ומי זריז יותר בספורט. ספורט לא עניין אותי, אם כי במכביה הגעתי שלישי בקפיצה לגובה. מקום שלישי ואחרון. יחף, מטר שבעים וחמש, הייתי דק וכל רוח מניפה אותי. הייתי בחבורה של יחיעם. אבל הם לא היו חבורה, הם היו אנשים בודדים. הייתי במלחמת השחרור. בחבורה, אבל משקיף. לקרוא ספר עניין אותי יותר ממשחק קלפים. (כן, בלילות שמירה שיחקו קלפים.) לא עניין אותי משחק כדורגל. אחי היה שחקן מפורסם ואני לא. שמעיה, למשל, בשבילו כדורגל היה עולם ומלואו.

מכאן ואילך חלחלה בו הידיעה “שכמה שתהיה בין כולם תמיד כנראה תהיה לבד.”350

“בעצם ילדותי יחידי הוצגתי,” כתב ביאליק בשיר “זוהר”. יזהר הכיר את השיר על־פה ועתיד לדקלם אותו בהתרגשות לעדת תלמידיו שיבואו. בספר סגור. כדרכו.

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,

וָאֶשְׁאַף כָּל־יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;

מִגּוּפוֹ שֶׁל־עוֹלָם אֶל־אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,

דְּבַר־מָה בַּל־יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.

וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,

כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל־עוֹלָם;

שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי

וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת־קוֹלָם.

וַחֲבֵרַי מָה־רָבּוּ: כָּל־עוֹף הַפּוֹרֵחַ,

כָּל־אִילָן עִם־צִלּוֹ, כָּל־שִׂיחַ בַּיָּעַר,

פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ,

וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;

כָּל־חָרוּל מֵאַחֲרֵי כָל־גָּדֵר הַדְּחוּיָה,

כָּל־קֶרֶן פָּז מְתוּחָה אֶל־עֵינַי וּנְטוּיָה

מִשֶּׁמֶשׁ, מִנֵּר אוֹ מֵרְסִיסֵי כּוֹס גָּבִישׁ;

עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,

תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם־הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה

וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה,

בַּת־קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם, לְשׁוֹן הָאֻרְלֹגִין

וּמַשּׂוֹר שֵׁן חוֹרֵק בַּעֲבִי הַקּוֹרָה,

וּכְמוֹ שֵׁם מְפֹרָשׁ בְּאוֹתִיּוֹתָיו הֵם הֹגִים –

אֲגַסֵּי “כָל נִדְרֵי”, הַתַּפּוּחִים הַקֵּהִים

הַנּוֹטִים עִם־נוֹפָם מִגַּן שְׁכֵנֵנוּ,

זְבוּב הוֹמֶה, “בֶּן־סוּסוֹ שֶׁל־מֹשֶׁה רַבֵּנוּ” –

כֻּלָּמוֹ חָמַדְתִּי וַיִּהְיוּ לִי רֵעִים –

וַחֲבִיבִים מִכֻּלָּם צַפְרִירֵי הָאוֹרָה.

נטול חברים ומרובה חברים, יזהר שוטט עכשיו לבדו בפרדסים, וגם מעבר להם, אם לעבר שקמות רמלה ואם לעבר תל־בטיח בסטרייה. לא לבדו, עם אתון קשישה שהדוד משה נטש אותה למעצבה באורוות הסוסים הריקה שבחצרו, כשהחליף אותה בכרכרה המפורסמת השחורה, ואת הכרכרה בסטודיבייקר עם הנהג גרוס. “וכך כשנותרה האתון וכאילו מחוץ לאופנה, כדרך שילד אחד נותר אז בלי החבורה שממנה בא, וכבר לא מוקף בה כל היום ולא זורם איתה בכל, וחבורה חדשה עדיין לא מצא, הם לא בשבילו והוא לא בשבילם, אין פלא אם יותר ויותר מוצאים אז שני הנטושים הלא מועילים הללו זה את זה.”351 חוץ מהאתון, היו מסביב מעט מאוד אנשים שיזהר יכול לחלוק איתם את מחשבותיו או את אהבתו לספרים, למשל, כי כשאחד מהם, אותו מוקה, מתעכב אצלו לרגע לפני שהוא הולך עם כולם לסינימה, “הוא מתפלא מאד על חברו” שמשחית זמן על הקריאה, בשעה שהם, כולם, “חוץ ממה שבית הספר מאלץ, ובצמצום, וחוץ מקצת ספורט שבעתון או מכוכבי הסינימה והידיעות על רצח או שוד, עיניהם לא מנגבות לעולם דברי דפוס […] ויחד הם תמיד יודעים הכל ויחד לומדים הכל על החיים ישר מן החיים ועל העבודה שהם הולכים לעבוד ועל הצלחות ההורים בעשיית העסקים שלהם, ועל סוסי המירוץ וגם על האופנועים, וגם על שוק הידיעות המועילות שיש להם על הבנות כולן ועל אחדות במיוחד.”352

לא היה עם מי לחלוק את אהבתו למוזיקה. הפטפון של הדוד משה סיפק התרגשות – לדוד משה היה מספר לא גדול של תקליטים, רובם תקליטי חזנות. כשאך ניתנה ליזהר הרשות, הוא ניגן שוב ושוב מוצרט, בטהובן, עד שצריך היה לגרש אותו משם. אבל את השריקות הנפעמות בדרך הביתה ניתן לחלוק רק עם העורבים.

נכון, היה בן־הדוד 'שיה, בנו של הדוד משה, והוא בן גילו פחות או יותר, וקרוב משפחה, וכברירת מחדל הוא נעשה לפעמים חבר למשחקים. ואף על פי ש’שיה לא היה חובב קריאה, יזהר סחף אותו, גם אותו, למשחקי דמיון המבוססים על ספריו האהובים, ואז ניתן היה לברוח מהחיים ואפילו לשאת אותם.353

[…] כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

עברנו כבר את הגבעה שהשמש אינה שוקעת אליה או לתוכה, גבעת אין־השמש־בה, והיינו גבוהים שם, מורמים מכל, רואים עד למרחוק, בוקעי אלפי קורי עכביש שלרוחב, מאווששים בתוך המוני עשבים רחוצי רטטי זהב, ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי קשורה, בלתי איכפתית לדברים שישנם אולי כאן, לא לכרכרה, לא לפרד ולא למושכות, אף־כי, כל הזמן, שים־לב, כל הזמן בתוך זה, יושבים בתוך המציאות ואוחזים במושכות ונוהגים בפרד, ויורדים במדרון ונכנסים לוואדי וקוראים קריאות עידוד כדי שיתלהב הפרד למשוך יפה, ויוצאים בגדה התלולה שמאידך, בואכה שביל החול הרך.

ובדיוק שם, בהיותנו במיצר ההוא, פרצה תגרת פרננדס מגלן באנשיו הממרים, בכופרים הצווחים כי אין כלל שום אוקיינוס־הגדול מעבר מזה, בצרי האמונה האלה, אשר עוד יום־יומיים יראו בעיניהם וייווכחו במשוגתם, בצאתם לפתע אל מרחבי ים אין־קץ, שאינו אחר אלא השקט, האוקיינוס השקט. הוא: “קדימה, עוז, אנשי, עוז!” הם “הביתה, קפיטן, מייד, רק הביתה, סוב הביתה, לא יקום ולא יהיה!” והשנה אלף חמש־מאות ועשרים, או, אולי לא זה, אלא באמת אלף ארבע־מאות ותשעים ושתיים, עשרים ושמונה שנה קודם, באוקטובר, יום־יומיים לפני השנים־עשר בו, מעל תורנה של “סנטה־מאריה”: מבטיחים מאה אדומים וכתונת־משי למי שיכריז “ארץ־ארץ” ודבריו יתקיימו, ועל מכריזי־שווא מאיימים בקנס, וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות “פינטה” ו“נינה”, אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, וסן־סלוואדור עוד מעט תתגלה, כהה, מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה, עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת. אוצר נרחב של שמות לך, ואין עוד לך מי לכנותו בהם, או ראש מי להעטירו בשם מצלצל ונרהב…, שמות אשר הם לא הם, אשר תכנה לדברים אשר הם־הם. […]

“בוא, אדום הלב, נוצת הנשר הלבן, בוא ונבואה אל המעיין.”

“הנני אחי, רעמת הארי, ברדלס העמק הנעלם – עוטה ונעוט!”

(הה, חביבי, לא ידענו אז כמה אנו מאושרים, כשיודעים, כבר פחות מאושרים וכבר כמעט מאוחר).

ההתפעמות היא התפעמות של מגלים, והתגלית האמיתית – האפשרויות הלא מוגבלות של לשונו החדשה־נושנה. ובעזרת הלשון אפשר לברוא עולמות. ואפשר לברוח מן ההווה ולהפליג אל המקום היחיד שבו נמצא האושר. “השלם”:354

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסר כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד. לא כלום – רק במאמר פינו היינו, […] אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. […] רק הכל היה שם, ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

בבדידותו חיכה יזהר לביקוריו של בן־דודו האהוב יחיעם, שבהיותו “ירושלמי ולבן”, היה ספורטיבי עוד פחות ממנו, ולא ידע לשחות ואפשר היה להתהדר בפניו בכל מיני מעללי גבורה ולהראות לו את נפלאות הפרדס ורזיו. “ובקוצר רוח מחכים עד שתתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.”355

כי חוץ מהספרייה של אדון מילר והספרים, נקודות האור בבדידות רחובות הן ביקורי שני בני־הדודים האהובים, שמעיה ויחיעם, יחד או לחוד. שמעיה גר קרוב יחסית, בראשון לציון, אצל המשפחה האומנת, אבל לא יכול להגיע לביקורים תכופים. יחיעם גר כאמור בירושלים, ובאותן הזדמנויות נדירות שבהן הגיע האחד או הגיעו השניים ניתן היה להתחיל מחדש, כאילו התראו רק אתמול, “ופתאום ויש להם יחד. מה זה יחד? אבל אין מלה אחרת אלא רק חדווה. מפני שזה לא יחד כדי לומר משהו ולא כדי לעשות או להודיע או כדי לתת או לקחת ולא כדי שום כדי שבעולם אלא זה רק יחד, כזה שמאליו […] והסימן שנכון, שצוחקים, כשהכל מתגלה כעת לאמיתו והוא נורא מצחיק, בעצם הכל ואין אף דבר שלא ואף דבר בעולם שאיננו מצחיק, ושבעצם העולם כולו מלא מצחיקים, שאינם מעלים על דעתם שהם כאלה מצחיקים, ואפילו המלים עצמן אלה שמדברים בהן כל הזמן עצור רגע ותראה איך הן מצחיקות […] וכשמתחילים לצחוק הצחוק כבר לא נעצר, והולך ותופש עוד אמיתות כאלה מן העולם שעד עתה לא שמת לב עד כמה הן מצחיקות […]” ספרתי ומצאתי שבשני עמודים, עמ' 18 ועד 20 בצלהבים (הם־הם העמודים המתארים את הביחד הנדיר) חוזרת המילה צחוק ונגזרותיה עשרים ושש פעמים, יותר אולי מאשר בכל סיפורי יזהר גם יחד.

שניים אלה, יחיעם ושמעיה, הם אנשי מילים, כיזהר, ודי שאחד יאמר מילה ושני האחרים נענים לו “כמין שלישיית נגנים טובה אחת.” “וזה מזכיר את ‘הללו עוקרים מכאן’ משלושה בסירה אחת וצוחקים, וזה מזכיר גם את ‘הדוד רוג’ר קובע תמונה’ משם, וכמובן את ‘הצרעת הנושנת של השוקיים’, אלהים יודע מה היא זאת, והצחוק מרקיד גם את המנדרינות […] או לוקחים מלה מן הלא־כלום ועושים מלה שאיננה בעולם כמו ‘חארקינֶנזיז’ למשל, שמציע יחיעם, או מחזירים מאוצר הנשק העתיק מלה עתיקה כמו ‘כילף’ או ‘כֵילפּות’ שנזכר בהם היצור הזה, וגם אמת המים צוחקת אז, ונושרים אליה כמה פירות לא מחוזקים היטב […]”356

ואנשים לא יבינו מה מצחיק כאן. כמו במועדון סגור של שלושה, “זר לא יבין זאת” (“טרזינות”, 118):357

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים. קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטונדרה וממרחבי הפאמפה, […] הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת […] – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצותת בחרדה. אוזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם?

יחיעם היה בין אוהבי הספר. שמעיה רצה להיות ביניהם, אבל הוא היה כנראה דיסלקטי, כי התקשה לעקוב אחרי האותיות והיה קורא ספר אחד בזמן ששני בני־דודיו קראו תריסר. אבל הוא פיצה על אטיות הקריאה בסיפורים על סרטים שראה ועל כוכבי קולנוע שהעריץ. השלושה השתעשעו בלשון התרגומים הנמלצת, דיברו בה והתכתבו בה. תוצאה משעשעת של הקריאה ה“משותפת” בתרגומים הישנים הייתה שיבוש של השמות הלועזיים. שמעיה נזכר בצחוק בהגדה לבית פורסייט הנערץ על יזהר ויחיעם, ועל הגיית השמות האנגליים: איירין זה אירין, וסומֶס (בסגול) במקום סומְס, ותימותי [ההברה האמצעית מודגשת], זה האח הצעיר שמת לאט לאט ומצחיק את הקוראים וגם את גיבורי הספר, וג’וליון היה כתוב בדז'…

עד כמה נחקקו הדברים בזיכרונו תעיד העובדה שיזהר שב והזכיר ספרים אלה וציטט מהם בדייקנות, וכמוהו גם יחיעם, ידיד נפשו. מאוחר יותר, במכתביו של יחיעם ויץ מלונדון (למשל מ־31 בינואר 1939, ובספר בעמ' 143), הוא מתאר ליזהר את כל ה“דז’וליונים” שהוא רואה סביבו. הוא ושמעיה, הלומד גם הוא באותה שנה בלונדון,

מבלים בצוותא ובעטרת דברים ובשפעת־חכמות, נואקים יחדיו לזכר מורים נשכחים, מנבלים את פינו, נופלים בצוותא חדא לאהבה אל איזו אירין חולפת באוטובוס, ואני מבלבל את מוחו ב“פורסייט” עד שהוא בקי בפרשה, בלי לקרוא כלל את הספר, מצביע על “סומס”ים ו“דז’ולניו”נים ונהנה למשמע הסיפור על ביקורו של סומס אצל טימותי הזקן: סומס עומד בחדר וטימותי מטייל בחדר עם המקל. סומס אומר: “שלום, דוד טימותי” וטימותי עומד ומביט וסומס מוסיף: “סומס, סומס פורסייט” ומושיט את ידו והזקן דופק במקל ואומר: “לא!”

24.jpg

יזהר ושמעיה (עם רעמת הזהב) מתאגרפים


הוא גם נזכר בכל אותן פעמים שבהן “שנינו שואגים ‘תֶמות’ וקריאות בלשון שכולה קודש, ועסיס, וריח, ורוטב, או מתפתלים בצחוק ‘כּילַפּי’ כאחוזי מחול־ויטוס־הקדוש – זוכר?” והוא מזכיר את שלושה בסירה אחת “הקרוי בארץ 'התנ”ך של יחיעם'."358

שמעיה, שבלורית שיער בלונדית מעטרת את ראשו, מופיע עם יזהר בתצלום מאוחר בהרבה. היית מצפה שיהיו תצלומים רבים כאלה, אבל אין. הם כבר שני בחורים בוגרים, ועדיין הם משחקים, מעמידים פנים שהם מתאגרפים. ליזהר וליחיעם אין, למיטב ידיעתי, אף תצלום משותף אחד.

אבל המפגשים ברחובות עם שני בני־דודיו האהובים מעטים. הם תלויים בביקורים האקראיים של ההורים ומלווים תמיד בכאב הפרידה:359

ידיעת הפרידה שתתרחש עליו מיד כשיבואו לאסוף ולקחת את זה ואת זה, שכמוה הלא כידיעת המוות, שנדחית בינתיים, אבל אי־אפשר להכחישה, ולא את הדמעות שקשה להסתירן […]

שמעיה למד בגימנסיה הרצליה,360 והיה, כידוע לכול, תלמיד שובב ועצל, שעיקר עניינו במעשי קונדס, במשחקי כדורגל ובשחקני הקולנוע הנערצים. הוא המציא שירי לעג למורים “מן הדור הישן” שלימדו אותם, והסתבך לא אחת בהתנהגותו. הסיבה היחידה לכך שלא סולק מהגימנסיה נעוצה ככל הנראה בעובדה שאביו היה חבר בוועד המנהל שלה. יזהר עצמו לא היה “שובב”, ותמיד כעס על בני הכיתה שלא גילו יחס נאות למורים. אבל סיפוריו של שמעיה נכנסו ללבו. כל ימיו המשיך יזהר, חובב הכינויים, לכנות את שמעיה בשם “שמעיקלה”, ולפעמים “שמעיקלה פייגלה”, שזה היה כינוי בפי המורה “רבנו הנבון”:361

כי שמעון הזה במיוחד יודע להוציא את רבנו שלו מכל כליו, שמעיקלה, מפסיק אז רבנו את השיעור וכולו תוכחת לעג, שמעיקלה פייגלה, תאמינה לי, הוא מוכיח אותו, נמאסו עלי כל החוכמעס האלה, והלוא אני כבר מכיר את כל החוכמעס שלך, כששמעון רק היתמם ורק שאל לשם ההשכלה על רחב הזונה מה זה בדיוק הזונה הזאת, את זה תשאל את אבא שלך ביום השבת בין מאכלי הדגים, יעץ לו רבנו בחרי אפו […]

מכל המורים בגימנסיה הרצליה הפך “רבנו הנבון” למוקד לצחוק, ולחלק בלתי נפרד מן הפולקלור המשפחתי. עד היום זוכר שמעיה כל פרט:

[רבנו הנבון] זה היה דוד לוין. והוא היה גר בצפון תל אביב, הוא לימד היסטוריה, ייענער לימודים, מכאן השיר "רבנו הנבון שנחשב להיסטוריון, פניו כפני עגלון חסון. בקול ניחר עייף בתלמידיו הוא נוזף, בשיעוריו הוא מתפלסף, בידיו הוא משפשף. זורק בתלמידיו מרה, מדבר על ניגודים. למדן משנת גמרא, ומוצץ מטעמי דגים. מפרש לנו מה זה סייג, ונזכר בעצם הדג. ואת הכאב שבה כרוך, שופך הוא על ברוך – " ברוך היה בנו הבכור שנהרג עם הבריגדה שלנו בשלושים במאי – פיספס בחודשיים את הכניעה של גרמניה…

יזהר התגעגע אל חבריו מתל־נורדוי ואל הלימודים כפי שהיו בתל־אביב. את סיפוריו של שמעיה ספג כאילו הם חלק מניסיונו האישי. נראה שהתגעגע לשיטת הלימוד ה“גרמנית” כפי ששמעיה מכנה אותה, שהייתה כרוכה בטיולים רבים בטבע ובלימודי גאוגרפיה בשטח. בוגרשוב, מספר שמעיה, היה המורה לגאוגרפיה, והוא היה מטיף ברוח זאת לתלמידיו. בין השאר המליץ להתעניין בזיתים ולגדל זיתים, ואם אי אפשר לגדל זיתים לפחות לאכול זיתים. […] הוא היה, כמובן, אמן הטיולים, היה מעודד את המורים המלווים, וסולח למשוגות הילדים, התלמידים.

אם שמעיה היה סלחני כלפי לימודיו בגימנסיה, התרשמותו של יחיעם מהגימנסיה בירושלים הייתה ביקורתית הרבה יותר. יזהר – מפי יחיעם – מתאר בצלהבים את היחס למורה לתלמוד, מקצוע מיותר לחלוטין לדעת יחיעם: “קח את מורנו אדון דוקטור ברוכין. מי אנחנו לפניו, אפילו לא עיירים צעירים […] ומה לו לד”ר ברוכין ולי, אני רק מפריע לו, מנמיך את קומתו, מבזבז את ריכוזו, מעולם לא היה בצריף שלנו בשומר הצעיר, ומעולם כנראה גם לא היה בקיבוץ, אבל הוא יודע מה אני חייב לדעת, החיבורים שאני כותב גורמים לו שבץ, והדרשות שהוא מנסה, אם לא מפריעים לו, מיבשות אותי. כמה המרחק ביני ובינו, מאה שנה, שלושה דורות, בחיים שלו עוד לא היתה טוריה ולא רובה גם לא אופניים פשוטים, וסינימה אצלו זו תרבות רעה זולה וקלקול המידות […]"

ולפעמים כשההמולה בכיתה מתגברת עד מעבר לנסבל, ממשיך יחיעם ומספר,

היה ד"ר ברוכין המסכן והתלמוד פתוח לפניו, מגביה אז את צווארו המדולדל מתוך צווארונו הריק, צוואר קמוט מיושן כזה, כארנק בלוי, וכאותו עגור, היה אוסף את קצת נשימתו שנותרה ניחרה מעלבון ונושא את שארית קולו היבש והסדוק, “הסו הפראים!!” היה צווח, ישר ממאפו, אמיתי ורמוס וכואב, שכל הפראים קבלו דווקא בתרועת מבינים.362

שלא במפתיע, “הסו הפראים!” נכנס לרפרטואר המשפחתי של יזהר, ומשתמשים בו עד היום.

במכתב מאוחר יותר מ־25 במאי 1939, שכתב יחיעם לאביו בשעה ששהה בלונדון לצורך לימודיו, הוא מסכם את תרומת הגימנסיה כפי שהוא רואה אותה, והסיכום אינו מחמיא כלל. לטעמו, היה נתק מוחלט בין חומר הלימוד והמורים המיושנים מן הגולה לילד העברי החדש:363

ואינני רוצה לחזור וללעוס את הויכוח: מה נתנה הגימנסיה באהבת המולדת, ובידיעת המולדת, וביחס לחקלאות, וביחס לעבודה, וביחס של אדם לחברו, ומה לא. לדעתי: לא נתנה מאומה! לא כלום! אפס מוחלט וגמור. ומדוע? אתה תכעס עלי בודאי, – אבל הסיבה היא שגם בסוכנות וגם בועד הלאומי וגם במחלקת החינוך וגם בהנהלת הגימנסיה – שוכנים ה־־־ למיניהם, שהם טובים לכל, הם מצוינים לכתיבת מאמרים על הרמב"ם ועל “נצח ישראל” ועל “היסטוריה”, ועל העם, ועל חינוך הילד, ועל הכל – אבל אין הם טובים לדבר אחד פשוט: להחליט מה לתת לילד העברי החדש בארץ־ישראל החדשה […] פלחים אין לנו, עם פשוט אין לנו, צעירים שיוצאים לעבוד ושאין להם הזיות יהודיות על קרירה אין לנו […] מורים שיודעים לתת את נשמתם על אמונתם, הנכונים “לשבור את הראש” ולהאהיב את הלימוד על התלמידים – מורים כאלה כמעט אין לנו. במקומם יש כל הגרורים הללו עם מאפו בעצמותיהם, לא סופרים הכותבים משהו של אמת, – אלא כל אותם המחטטים עדיין בערימת האפר של העיירה […]

יזהר לא היה מרוצה מלימודיו. בתחילה למד בבית־הספר העממי ברחובות. הוא לא הרבה לספר על המורים שם. רק מורה אחד זכה לכבוד הזה, הלוא הוא המורה יעקב.364

כולנו בכיתה רק שנים עשר, אולי כשכולם באים חמישה עשר, והוא רואה אותנו כאילו היינו הקונגרס היהודי בבזל, עומד לפנינו מתגעש כולו, שתי ידיו פרושות לצדדים מקיר אל קיר, והוא לועג למתנגדים היריבים והוא רומס אותם, מראה להם את טיפשותם, קורא להם להתבייש, ומבריח את כל העורבים מעל כל האקליפטוסים, ומוסיף וחוצב להבות, לפני כל האלה הצעירים הנושאים בקושי את כובד התבגרותם התוססת, המתישה, מושך את מכנסיו הצונחים, ולא השנים עשר לפניו אלא כל דור היהודים הצעיר היושב רתת, ולא יירתע עד שתצא האמת לאור, אומה אומה, היה נואם לפנינו בהתרגשות, אומה הקיימת שנות אלפיים, אומה הנלחמת על חייה, אומה הנותנת נפשה על חייה, של נעליך מלפני אומה, אומה הנושאת דגלה רם, היה המורה יעקב מבעית את כל רחוב יעקב המתנמנם, והעולם היה צר למשא צידקו, ולא צריך היה לא להסכים ולא לשאול ולא להפסיק, כי הוא באמצע הקרב הגדול, נגד כל האנטישמים ונגד כל קטני האמונה, ונגד כל המתעייפים באמצע העלייה, והוא מוסיף ודורך על במתי האויבים ומביס אותם, ואת שנים עשר מתבגריו התשושים, ואת כל רחוב יעקב הריק, מלבד כמה אבקים, ואולי רק עוד כמה עוזרות בית ערביות שנעצרו המומות בין ניעור השטיחים וחיבוט המרבדים תומכות ידיהן במתניהן, מלאות יראת כבוד מתוקף ההשכלה ומהוד הנואם.

25.jpg

תלמיד הגימנסיה בראשון לציון


בשנת 1931 עבר יזהר לגימנסיה בראשון לציון, שרמת הלימודים בה הייתה ירודה. הוא רצה מאוד ללמוד בגימנסיה הרצליה, עם בני החבורה מתל־נורדוי, אבל התשלום היה מעל ליכולתו של אביו. בתחילת שנת 1932 הריץ זאב שני מכתבים להנהלת הגימנסיה, ובהם שטח את מצבו הכספי הקשה וביקש להעניק לבנו הנחה בשכר הלימוד.365 לאדם כה מאופק וגא כמוהו ודאי לא היה זה מעשה קל, ויש להניח שחרג ממנהגו כיוון שראה בצער בנו. ייתכן אפילו שיזהר הוא שהפציר בו לשלוח את המכתבים. מכל מקום, הם מקפלים בתוכם את כל כאבו של אדם שהיה מן הראשונים ונתן את חלבו ודמו לארץ הנבנית, ובכל זאת לא הצליח לעמוד על רגליו ולעשות למען משפחתו.

יום ד' לחודש תשרי תרצ"ב

לכבוד חברי הוועד המפקח גימנסיה “הרצליה”

בזה הנני פונה לוועד המפקח להתחשב עם זה, שלמרות הימצאי בארץ ישראל כארבעים שנה אינני עדיין מסודר במובן החומרי, ואינני יכול לשלם את השכר הנהוג בעד תלמיד הלומד בגימנסיה. וגם הימצאי ברחובות מכביד על תנאי הלימוד של בני בת"א. והנני מבקש לעשות הנחה לבני כי יוכל ללמוד במוסד.

בכבוד רב ובתודה למפרע,

זאב סמילנסקי

המכתב נענה בשלילה, ואף על פי כן, שבוע לאחר מכן, בל' תשרי תרצ"ב, שוב חרג זאב מאיפוקו, והפעם ממש התחנן:

לכבוד הנהלת הגמנסיה “הרצליה”

הנני מצטער מאד, כי לא קבלתי מהנהלת המוסד תשובה חיובית בדבר ההנחה שבקשתי. לו הייתי גר בתל אביב לא הייתי מבקש הנחה. אולם ישיבתי ברחובות דורשת הוצאות נוספות במדה הגונה מלבד שכר למוד. העובדא, כי אשתקד הכרחתי את בני ללמוד בגמנסיה “בנימינה” מוכיחה כי אין לאל ידי לשלם את השכר הנהוג בגמנסיה “הרצליה”.

בנוגע ללימודים נחשב בני תמיד בין התלמידים המוכשרים וביחוד הוא מצטיין בלימודים הומניים. ואני בטוח, כי גם בגמנסיה “הרצליה” יוכל להיות בין התלמידים הטובים שבכתה ומסוגל להפיק רצון ממוריו.

בכבוד רב

זאב סמילנסקי

גם מכתב זה נענה בשלילה. כל עוד התקיימה התכתובת המשיך יזהר לנסוע לגימנסיה בתל אביב, אבל לבסוף נאלץ להפסיק. אז קרה המקרה שחרץ את גורלו במידה רבה. הדוד משה שלח את בנו ישעיהו לבחינות הכניסה לבית המדרש למורים בירושלים. הוא הכיר שם היטב את המנהל והמייסד דוד ילין, איש “ועד הלשון” ההיסטורי, איש “בני ברית”, ממעצבי החינוך בארץ־ישראל; הוא הכיר אותו עוד מימי “דור הצעירים בחדרה”. הפעם, איש הקשר המרכזי שלו היה בן־ציון דינבורג, ידידו הקרוב.366 משה סמילנסקי היה בטוח שזכותו תעמוד לו ובנו יתקבל שם ללימודים, גם אם נזרק מכל מוסד חינוכי אחר. יזהר מספר (ריאיון עם לבני, 2000) ש“האוטו” הפרטי של הדוד משה, עם הנהג גרוס, יצא לירושלים, וישעיהו שאל את יזהר אם הוא רוצה להצטרף. מאין דבר אחר לענות בו, יזהר הצטרף. האגדה המשפחתית מספרת שבא כמות שהוא, יחף ובמכנסיים קצרים (קצרונים, כפי שקרא להם), אם כי קשה להניח שכך אמנם היה. הם נסעו בזהירות רבה, בכל הפיתולים המסוכנים, עד למרתף של אדון דינבורג, שגר בבית הכרם במורד, בדירת מרתף. “אדון דינבורג לקח את זקנקנו בידו והתחיל לשאול אותו שאלות. 'שיה אמר אֶה, ואני אמרתי את התשובה. 'שיה אמר אֶה, ואני אמרתי את התשובה. בסוף דינבורג אמר אותו אני רוצה ולא אותו. חזרנו הביתה, והדוד משה אמר להורי שדינבורג רוצה אותי. הם עשו מאמצים – כספיים וארגוניים – אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו – והתחלתי ללמוד שם.”

26.jpg

טיול לירקון עם בני הכיתה


וכך קרה שאת 'שיה נאלצו לבסוף לשלוח ללמוד בבית־ספר פרטי בלונדון. ואילו יזהר, שכלל לא התכונן לבחינה ורק התלווה אל בן־הדוד, התקבל, עם מלגה, לבית המדרש למורים בירושלים.

הנה כך התערבה יד המקרה והכריעה שיהיה מורה. אם יש רגעים שבהם נחרץ גורלו של אדם לכאן או לכאן, זה אחד מהם. האם יזהר היה עוסק בהוראה, לו היה מתקבל ללימודים בגימנסיה הרצליה? לא סביר, אבל מי יודע. הוא לא אהב את המקצוע, אף שתמיד הצטיין בו והיה נערץ ואהוב על תלמידיו. אביו, זאב, התעקש לראות בהחלטה ללמוד בסמינר ולהכשיר את עצמו להוראה בחירה של יזהר. במכתביו מכאן והלאה, הוא שב ותבע ממנו לדבוק בהחלטתו־כביכול. “רצית להמשיך את למודיך,” הוא כותב לו ב־5 במארס 1934, “הננו מתאמצים בכל כוחנו ונותנים לך את האפשרות ללמוד. יוכל היות שאתה מרגיש לפעמים דחק כספי, אבל ידוע לך, כי גם אנחנו כל הזמן מצמצמים את צרכינו ההכרחיים וסובלים מדחק כספי. אמנם אתה רצית מאד ללמוד בגמנסיה הרצליה, אבל זה היה אז למעלה מכחותינו ואמצעינו הכספיים. בכל אופן לא הפסקת את למודיך, ובחירת מוסד ללימודיך אינה סיבה מספקת לחכוכים אם גם זה גרם לך עגמת נפש. וסוף סוף אתה לומד עכשיו במוסד שבחרת לפי טעמך. בעצמך תודה, כי לא התעקשתי לכוף עליך הר כגיגית כדי שתמלא את רצוננו. אתה תמיד חופשי לנפשך וחי כטוב בעיניך, ולכן קשה להבין מה גרם לצבירת המרירות בלבך.”

המכתב נכתב יותר משנתיים לאחר שההחלטה נפלה, מה שמעיד על כך שיזהר עדיין מצטער על הבחירה, שהוא עדיין נוטר לאביו, ושהנושא מעיב על יחסיו עם הוריו. ובאמת, איזו החלטה הייתה נתונה בידי נער צעיר, שהלימודים בבית־הספר התיכון בראשון לציון נראו לו משמימים, והוריו לא יכלו לממן לימודים במוסד טוב ממנו? האם הייתה זו בחירה חופשית, כאשר גם בעזרת המלגה נלחמו הוריו וחסכו מפתם, כדי לממן את הלימודים בסמינר למורים בירושלים? כל התכתובת בין יזהר להוריו מכאן ואילך רצופה הסתייגותו שלו ממקצוע ההוראה וניסיונות הוריו, בעיקר אביו, לשכנע אותו שלא ירפה ממנו.

27.jpg

יזהר, 1934


 

פרק שישי: התבגרות – בית המדרש למורים, ירושלים    🔗

גם בשל הניתוק מהבית וגם בשל גילו של יזהר, ירושלים היא פרק מעצב ומשמעותי מאין כמוהו. מעצב דפוסי התנהגות עתידיים, מעצב סתירות קיומיות. במובנים מסוימים, הניתוק מהבית ומההורים קל הרבה יותר מששיער. חברים – יש. קומץ, אבל יש. עצמאות יחסית – יש. היא אינה ממש עצמאות, כי הוא תלוי כספית בהורים, אבל הוא יכול לצאת ולבוא כרצונו. אשר לעצמאות הרגשית והנפשית – עוד בימי הבדידות בפרדסי רחובות, כשהתהלך עם האתון ואיש לא התעניין בו, ואפילו קודם לכן, היה חופשי לנפשו ולמחשבותיו. עכשיו יכול היה לחלוק מקצת ממחשבותיו והגיגיו עם אחרים, ולשמור את מה שרצה לשמור לעצמו. בקנאות. בדיעבד, לאחר שהניתוק יתבצע, קל יהיה לחזור הביתה. למרבה הסתירה, המהלך שהוביל לירושלים ויוליך ממנה ליבנאל ולגבע, יוביל גם למסקנה שבסיכומו של דבר, כדי לכתוב, הכי קל להיסמך על הבית וההורים. ומה שיזהר רצה זה לכתוב, להיות סופר גדול. כל השאר משני.

לבד מביקורים בבית בחגים ובחופשים, הקשר עם ההורים יתנהל עכשיו בעיקר באמצעות מכתבים. הוא לא יהיה חד־צדדי, אבל גם לא יהיה מאוזן. הם כותבים בקביעות, הוא כותב באופן ספורדי, בעיקר כשהוא צריך משהו (והמשהו הוא בדרך כלל כסף). למן ההתחלה, התכתובת עם ההורים שתתואר כאן מקבלת דפוס של מטרד הכרחי ובסופו של דבר ממש “נדנוד”. מצוקה כספית רובצת עליה כענן לאורך כל הדרך, וכפי שנראה מכתיבה גם היא דפוסים: ההורים משלמים, חוסכים מפתם, כדי שהילד ילמד, ולפיכך הוא חייב ללמוד. וכיוון ששילמו כדי שיהיה מורה, הוא חייב להיות מורה, גם אם המקצוע מאוס עליו.

אבל תפקידם של ההורים קטֵן בהדרגה, ככל שהחוויות הירושלמיות מתעצמות. כל מיני השקפות חדשות צצות. ה“גולם” מן המושבה בוקע ופוקח את עיניו לעולם הגדול. דינבורג מטלטל אותו. חבריו החדשים שומעים ומשמיעים מוזיקה מופלאה. פרויד מפציע באופק וכל בני התשחורת נוהים אחריו. יזהר מפתח תיאוריות ביזאריות ולפעמים גם מגוחכות. בכיתה בסמינר הוא מתקבל כעילוי מרחובות. המפגש עם בת הכיתה בעלת הסוודר החום – בעיקר לאחר שהיא נוטלת יוזמה ושותלת נשיקה מבוישת על לחיו – היא התנסות שעוד לא הייתה כדוגמתה. עכשיו יש מעין חברה/ידידה שלא יודעים איך להגדיר אותה ובעיקר איך להציגה בפני אחרים. יש מחשבות רומנטיות על “אהבה” – אידילית ואידאלית. יש מחשבות על מין – דוחה ומיותר. יש עולם שלם של אידאות ואידאולוגיות – חלקן ייבוא מן בית וחלקן חדשות. יש ויש ויש – ובעיקר יש ניסיונות כתיבה ראשונים, מהוססים, מיוסרים, חשאיים.

יזהר התחיל ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים בסתיו 1932 והוא בן שש עשרה. תחילת שנת הלימודים התעכבה “לאחר שעד כה לא הסתדרו ענייני החנוך של הנהלת הסוכנות,” כפי שזאב מדווח במכתבו, והוא מצא את עצמו לבדו בעיר עוד לפני שנפתחו הלימודים. שכרו לו חדר בחצי פנסיון אצל משפחת רבינוביץ‘, כך שארוחה אחת ליום הובטחה לו. גם בני משפחה לא חסרו בעיר: מצד אמו היו שם אחיה יוסף ויץ, עם אשתו רוחמה ושלושת בניהם, רענן, שרון ויחיעם, ואחותה, עדה, הנשואה לאליהו ערמוני השען, שהייתה לו חנות זעירה לשעונים ליד בניין ג’נרלי. גם לעדה ולאליהו היו ילדים, אברהם (בומיק) הבכור, צפרירה ועכסה, כך שהוריו של יזהר לא ממש “הפקירו” את הנער לגורלו בעיר הזרה. ובכל זאת דאגו. אולי מפני שידעו שהוא לא ירבה לבקר אצל בני המשפחה, וגאוותו לא תניח לו לבקש מהם דבר מה. לאמיתו של דבר, את משפחת הדודה עדה לא אהב במיוחד, אף על פי שהיה זה בית חם וצחקני. מן הדודה רוחמה אמו של יחיעם הסתייג בשל אנוכיותה, ורגשותיו אל הדוד יוסף היו מעורבים. אולי גם הרגיש בחושיו המחודדים בשניות שבדמותו של הדוד. אמו התחרטה על החיפזון שבו עזב, וביקשה שיחזור עד שייוודע מתי תיפתח שנת הלימודים. היא הייתה אמורה לבוא לסייע לו להתמקם בדירת משפחת רבינוביץ’, אך החליטה לחכות לפתיחה הרשמית. “ראה כמה אתה מהיר במעשיך,” היא נוזפת בו ב־20 באוקטובר 1932, “והפעם מהירותך אינה במקומה. שטות הייתה נסיעתך לירושלים טרם לפתיחת הסמינר. לדעתי, אתה צריך לשוב הביתה אם יתברר לך כי הסמינר לא יפתח השבוע. חוסר סדר שבחייך עכשיו לא אורח ולא תושב יגרום הפסד רב בבריאות. בשבילי בריאותך יקירה לי יותר מלמודיך. וגם הוצאות מיותרות אין צורך לעשות. די צרה בשעתה. אם יודע לי כי הסמינר יפתח ביום שלישי, אבוא מחר עם יתר החפצים אך כל זמן שלא יהיה ברור בהחלט זמן פתיחת בתי ספר לא אזוז ממקומי. אינני פזיזה כמוך.” גם אביו הוטרד מן הידיעות ששנת הלימודים תיפתח רק בתחילת נובמבר. מכתבו שלו מ־30 באוקטובר 1932 מעשי יותר: “לפי הידיעות שנתקבלו כאן ברחובות אין תקוה, כי הסמינר יפתח בשבוע הנוכחי ואולי גם בשבוע הבא לא יפתח לאחר שעד כה לא הסתדרו עניני החנוך של הנהלת הסוכנות. מיום ליום חיכינו אולי בעוד יום יתברר מצב הדברים, אבל כנראה אם עד הראשון לנובמבר לא נפתרו שאלות החנוך, אין לשער מתי יבוא הפתרון. על יסוד זה הננו מוצאים לנכון, כי תחזור הביתה. את החפצים תסדר אצל הדוד יוסף אם יש שם מקום, ואם לאו תסדרם אצל הגב' יפה. באותו היום שתהיה מודעה, כי בתי הספר נפתחים אתה תחזור לירושלים, ולא תפסיד כלום. וגם מצד הנהלת הסמינר לא תהיה שום טענה כנגדך, אם תשוב לירושלים ביום שיפתח ביהמ”ד למורים."

יזהר לא חזר הביתה לרחובות. ירושלים אולי זרה וקרה, אבל הסיכוי לחזור ללחצי הבית לא היה משובב. חוץ מזה, היה לו כאן משהו שדומה במקצת לחדר משלו, גם אם לא ממש שלו ולא מבטיח שום פרטיות. מעתה ואילך התשוקה לחדר משלו תגדל ותהפוך למעין אובססיה.

מרים וזאב דאגו לצאצאם הרזה והחולני וחששו כל אחד על פי דרכו מהמפגש בינו ובין החורף הירושלמי. כדרכם, האב כותב יותר ביובש, האם – בדרמטיות. ב־28 בנובמבר 1932 זאב כותב: “בודאי קר לך ביחוד בלילות, אולם קרוב מאד שלאחר שתסתגל בהדרגה לאקלים ירושלים לא תסבול ביותר גם לאחר שהקור יתגבר בחדשים הבאים.” ואילו מרים כותבת: “בחוץ מילל הרוח, ובבית קר, ונשמתי פורחת סביבך ורוצה לחמם לך, כי אם פה אצלנו קר, אזי אצלכם בבית הכרם על אחת כמה וכמה. אך את חום נשמתי, ירגיש אולי לבך, אבל לגופך לא יחם. לכן מחר אקנה לך כתנות חמות, רק השאלה על ידי [מי] אשלחן לך. ואם נחוץ לך עוד גרבים חמות, תתן כסף לדודה עדה, היא תקנה לך, וחוץ מזה הלוא אפשר ללבוש שני זוגות בפעם אחת. ואפשר להשתמש גם עם השמיכה השניה לכסוי בלילה.”

מאז נסיעתו לירושלים התרחק יזהר ממשפחתו והתנתק ממנה בהדרגה. הזרות שהרגיש ביניהם גברה או אולי התבררה עם המרחק. הוא נער צעיר שמוצא את עצמו לראשונה לבד בעיר זרה, מוטרד ללא הרף בבעיות כספיות ובבעיות מעשיות הנובעות מהן (כביסה, ניקיון, אוכל, בריאות), מתמודד עם לימודים ומבחנים, ואף לרגע אינו מבטא געגועים להוריו או לאחיו. הוא בוער בלהט הכתיבה, סוער בפאתוס הדיבור וההרצאה, סופג בהתרגשות מהידע החדש שנפתח בפניו, קולט מוזיקה קלסית בניחוח של “שם” ובצירוף רפרטואר או ז’רגון לדבר עליה – והוריו בבנק אפ"ק ובתחתונים! חליפת המכתבים שהתפתחה עכשיו בינו ובין הוריו קיבעה את הדגם לשנים הבאות: מצדם היא הסתכמה בתוכחה ובדאגה, ומצדו בבקשה לשלוח עוד כסף ולהניח לו. אביו אף מוכיח אותו ללא הרף (למשל ב־23 באפריל 1934) על הקשר בין הכתיבה למחסור בכסף: “התפלאנו כל הזמן, כי לא נתקבל ממך מכתב מאז שנסעת מהבית. ורק היום נתקבל ממך מכתב, ומי יודע לולא מחסורך בכסף היה מכתבך נדחה עוד לזמן אחר.”

זאת התבנית שעתידה ללוות את כל ימי היעדרותו מן הבית מעתה ואילך. היא עוצבה בידי הוריו כבר במכתבם הראשון לאחר פתיחת שנת הלימודים בסמינר. כותב זאב ב־28 בנובמבר 1932: “יזהר יקירי! כמדומני שזה בפעם הראשונה בחייך הנני כותב לך מכתב. לאמתו של דבר, עליך היה הראשון לפנות אלינו במכתב ולא להיפך, אלא יודע אני, כי טרוד הנך בלמודיך. בכל אופן כתיבת מכתב אינה דורשת כוונות והתאמצות רבה ונסתפק גם באגרת קצרה. מאמין אני, כי כשם שאנחנו הוגים בך לעתים קרובות כך גם אתה הוגה בנו, והמכתב זה הוא האמצעי היחידי המקשר אותנו. ומשום כך עליך בכל שבוע לערוך אלינו שורות אחדות ונדע מה אתך ואיך אתה מרגיש את עצמך בתנאי חיים חדשים.” ובאותו מכתב מרים מוסיפה, לאחר כמה ציוויים בענייני סדר וניקיון: “כתוב ילדי הטוב מהכל ועל הכל. שלום לך ילדי. אמא מרים. [הערת שוליים בצד:] יזהר אל תשכח לכתוב לישראל.”

בתקופה שבה אין קשר טלפוני, והמידע היחיד על הבן יכול להגיע באמצעות מכתבים בלבד, בקשת ההורים מובנת. אלא שהם נוטים להתעלם מאופיו ונטיותיו, וגם אם הם מרגישים בנתק ההולך וגובר, אין להם כלים להתמודד איתו. בקשת האם שיכתוב לישראל, הבכור, שזלזל באחיו הקטן ולא מצא בו כל עניין, מורה אולי על רצונה הטבעי לשמור על אחדות המשפחה, אך גם על התעלמות מוחלטת מהמציאות ומנפש בנה הצעיר.

בהמשך אביא מעט מן התכתובת בין יזהר והוריו, בעיקר כדי להראות כמה מעט יודעים ההורים על חייו החדשים של הבן.

הכותב הקבוע הוא האב, זאב. מכתביו מלאי תוכחה והטפת מוסר.

הם קצרים, הם פותחים בדרך כלל ב“יזהר יקירי” ומסתיימים בדרך כלל ב“אביך אוהבך זאב.” אם הוא מוסיף נ.ב., הוא חותם “הנ”ל". אל המכתב נלווית תמיד וללא יוצא מן הכלל “דרישת שלום מאמא ומישראל.”

אופי המכתבים אינו משתנה, למרות השינוי שחל בנסיבות במרוצת השנים. שלושת הנושאים העיקריים הם תוכחה על כך שיזהר אינו כותב, תוכחה על יחסו של יזהר (התלמיד, ואחר כך המורה) ללימודים ולמקצוע ההוראה, ובעיות כספיות על כל הנובע מהן. לעתים מדובר בביקורו הצפוי של יזהר בבית, לעתים מתוך ציפייה, ולעתים בניסיון להניא אותו מכך, בין מסיבות כספיות ובין ביטחוניות. ככל שנוקף הזמן, ובעיקר מאמצע שנות השלושים ואילך במה שייקרא תקופת “המאורעות”, יש יותר ויותר אזכורים למצב הביטחוני המחמיר. לעתים נדירות ביותר האב מדבר על עצמו, על דעותיו ועיסוקיו, וגם זה במסגרת התוכחה, אם כדי להזכיר את פער הדורות בינו לבין אביו שלו, ואם כדי לנזוף ביזהר על שלא השיג לו רשימות סטטיסטיות מובטחות מאיש זה או אחר. מדי פעם עולה נושא בריאותו של הנער. לעתים רחוקות יש מידע על הנעשה בבית, ואז יש דגש נסתר על תרומתו של האח הגדול, הבריא והמוצלח ישראל.

מכתבי האם שונים. גם בהם נשמעת תוכחה, ואף הרבה יותר אישית ונעלבת, אבל יש גם דברי דברי דאגה וחיבה, ויש דיון בעניינים מעשיים: החלפת גרביים או תפירת מכנסיים. כאשר היא כותבת “אתה בני נער רע”, יש לזכור שהנזיפה יכולה להיאמר גם בחיבת אם, שכן בכל כתביו יזהר מזכיר אותה, עם כל מגרעותיה, כמעניקה חיבה.

במכתבי מרים יש תמיד הוראות וציוויים, לא בקשות. הטפות המוסר הן בתחום הסדר, הניקיון, הנימוסים והנורמות: מה נאה ומה לא נאה. מרים, כאמור, חרדה לקרירות בין שני האחים, ומבקשת תדיר שיזהר יכתוב מכתב אישי גם לאחיו הגדול, אולי מתוך תקווה שמכתב כזה ייאלץ את האח הגדול להשיב לו. בחדות אבחנה, היא מוטרדת מן הריחוק הפיזי של יזהר ומן הריחוק הנפשי המתלווה אליו.

הנה כך נשמע מכתב שגרתי של זאב אל יזהר הלומד בבית המדרש למורים בירושלים. המכתב פותח בהטפת מוסר, ממשיך בענייני כספים ומסתיים במידע על הנעשה בבית, מידע הרומז על הישגיו של הבכור.

3.5.33

יזהר יקירי.

מאמין אני לך, כי אתה טרוד מאד, ובכל זאת כמה שתהיה טרוד עליך למצוא זמן לכתוב שורות אחדות אלינו. גם אני טרוד ועיף מעבודתי היום־יומית, ובכל זאת איני דוחה לזמן רב את כתיבת מכתבי אליך. אם גם השורות שהנך כותב מלים ספורות הן, סוף סוף על ידי השורות הללו הננו יודעים מה אתך.

את התנור השגתי והוא מונח בביתנו ומחכה להזדמנות שאפשר יהיה למסור לידיך.

בנוגע לכסף החסר לך תוכל לקבל לירה אחת מדבורה בבואה ירושלימה. תמסור לעדה שתקבל מדבורה לירה אחת, ובבואה אחר השבת לרחובות אחזיר לה את הכסף.

מלבד העצים שנטע ישראל בהשתתפותך בחצרנו, הוסיף ישראל לנטוע עוד 250 שתילים לשם הרכבות, ועכשיו כל השטח הנטוע מלא שתילים.

שלום לך מאמא ומישראל וממני.

המחסור בכסף, ובעיקר ההתחייבות לתשלומי שכר הלימוד, הציקו לזאב ללא הרף. למעשה, בשנת 1933 היו האב והבן התלמיד טרודים ללא הרף בבעיה המתמדת של תשלום שכר הלימוד, מה שזאב מכנה פירעון השטר, בנוסף להוצאות המחיה בירושלים. גם טיולים או חופשות מבית־הספר היו כרוכים בבעיות כספיות. לפיכך היו המכתבים מלווים נימת תוכחה על היחס של יזהר ללימודים ומסתיימים לא אחת בדיווח על עבודתו הרבה והמתישה של האח הגדול ישראל. ייתכן שזאב אף לא הרגיש בכך, אך בדיעבד קשה שלא להבין בהשוואה, ובתוכחה הסמויה שבצדה.

4.2.33

יזהר יקירי!

אנחנו חושבים כי עליך לבקש רשיון הסמינר לשחרר אותך עד יום שני בין שיהיו ימים יפים ובין שיהיו ימי סגריר ולא תוכלו לטייל. בכל אופן אם אין לך מכנסים להחליף והלבנים הנקיים הולכים ונגמרים יכול אתה לתת למכבסה לבנים אחדים וזוג מכנסים.

בנוגע להמזכיר לא תיארתי לי, כי כל כך ירבה להציק לך ולתבוע ממך בחזקה. הלא עוד השנה לא נסגרה ומה הרעש אם יחכה קצת. בכל אופן בבואך אלינו נראה איך לסדר את הדבר. ולמזכיר תוכל להגיד, כי ימתין עד שתשוב מרחובות. ישראל בריא ועובד, וכשיש גשמים ואי אפשר לקטוף פירות הוא יושב בבית. [??] 367 כל החצר מוכנה לנטיעה ולזריעת ירקות, רק אין מי שיטפל בזה. […] ישראל עסוק מהבקר עד הערב ובמיוחד בפגרא הוא רוצה לנוח וביחוד כשהגשם מפריע אינו נוטה לעבוד בחוץ. לעת עתה העבודה הולכת ונדחית, אבל סוף סוף צריך יהיה להוציא לפועל את העבודות הנ"ל, ויוכל היות שבעוד חדש תגמר האריזה ויוכל ישראל להתמסר לעבודה שבחצר.

דרישת שלום לך מאמא ומישראל וממני אביך אוהבך זאב.

שבוע לאחר מכן, ב־14 בפברואר 1933 אצה רצה איגרת דחופה רק בענייני תשלום שכר הלימוד, עם הוראות לא לתת למזכיר או לאפ“ק את פירעון השטר, כי זאב יעשה זאת ישירות. גם ב־27 ביולי 1933, הנושא הוא פירעון השטר מאפ”ק, ומתווסף אליו אזכור לבקשת הנחה בתשלום שזאב שיגר לדינבורג: “דינבורג כותב לי כי בנוגע לשתי הלירות שבקשתי לותר עליהן ידונו המורים באחת הישיבות הבאות. ביקשתי מהמנהל, כי יודיעני את דעתו על דבר לימודיך וענני כי בכלל אתה תלמיד טוב, רק בתלמוד ובדקדוק אתה מפגר.” שוב בולט הקשר בין התשלומים, המצוקה, וההתחייבות המוסרית מצד הבן להצטיין בלימודיו. לראשונה מתברר גם אילו מקצועות אינם חביבים על יזהר.

זאב רמז לא אחת למחסור השורר בבית, שבו ההורים חוסכים מפתם כדי שבנם ישלים את לימודיו. ב־2 בדצמבר 1933 כתב: “היום שלחתי להנהלה עוד ארבעה שטרות על הסך שמונה לא”י. אמנם מזכיר הסמינר לא היה מרוצה כי לא התחיבתי לשלם עוד עשר לא“י, אבל גם את הסך הנ”ל לא קל לנו לשלם, ועלינו להתאמץ להמציא לך גם את שאר הוצאותיך בירושלים."

והוסיף: “ברחובנו העמידו עמודי חשמל, ואפשר עכשיו לסדר חשמל גם בביתנו, אבל לע”ע חסר לכך כסף, וצריך להשיג שש לא“י בשביל סידור החשמל בביתנו.”

ככל שנקף הזמן כן גברה נימת הנזיפה. מרים ביקשה מבנה שיסור בדחיפות לבית אחיה החולה ויתעניין במצב בריאותו. “בני יזהר היקר לי,” כתבה ב־2 בנובמבר 2934, “בקשה נמרצה לי אליך, ואני מקוה כי תמלאה: הייתי היום בת”א, והוגד לי כי יוסף אחי חולה, פרטים איני יודעת וגם לא יכולתי להיוודע, ע“כ אבקשך להכנס לבית דודך יוסף ותיודע מה אתו, איך מצב בריאותו, ותודיעני תיכף ומיד. כי חוסר ידיעה נכונה גורם לי צער ואי מנוחה. אחכה עד יום ששי למכתבך. לפי כתב ידי תכיר עד כמה אינני שקטה ובמדה ידועה גם עצבנית.”

לאחר שיזהר התעלם מבקשתה, פתח מכתב אביו בדברי כיבושין על הזנחת המשפחה:

13.11.34

יזהר יקירי!

אמא כועסת מאד עליך, על כי דחית עד כה את תשובתך למכתבה האחרון. היא שאלה אותך להודיעה מה שלומו של אחיה החולה, ואתה לא מצאת לנחוץ לענות עליו במלים אחדות בדבר מצב בריאותו. היתכן כי גם שורות אחדות אינך יכול לכתוב? אם גם ידוע כי אתה טרוד מאד ועסוק בבחינות, בכל זאת יכולת למצוא לך אפשרות לערוך מכתב קצר או לכל הפחות מלים אחדות. גם אני עיף ולא פנוי, ובכל זאת הנני כותב את מכתבי הנוכחי.

מכתבי התוכחה על הזנחת הלימודים התרבו בשנה השנייה. ב־5 במארס 1934 הגיעה הנזיפה הראשונה הדורשת במפגיע שיזהר ישקיע יותר מאמץ בלימודים ויהיה שלם עם ההחלטה לעסוק בהוראה. מכתב זה הוא היותר אישי בין מכתביו של זאב, והוא תשובה על מכתב קשה שנשלח מהסמינר. זאב מנסה לתקן את אופיו של יזהר, מתרה בו שלא יתייחס בביטול ללימודים ולאנשים. הוא מדגיש שיזהר הוא שבחר בלימודים בסמינר, אף שזאב יודע היטב שזו הייתה ברירת המחדל, לאחר שלא ניתן לו ללמוד בגימנסיה הרצליה. את המכתב הזה אביא בשלמותו, להוציא את הקטע שכבר ציטטתי קודם על “בחירתו מרצון” בסמינר:

מכתבך האחרון לא גרם לי קורת רוח. מצד אחד, מצער אותי עד מאד כאב הרגל שתקף אותך מחדש, ומצד שני המרירות שבלבך ויחסך לדברי אמא מעוררים בי מחשבות לא נעימות.

מלחמת האבות והבנים הוא חזיון רגיל בכל הדורות. בכלל מקרה בלתי רגיל הוא, כי הבנים ישביעו תמיד את רצון הוריהם ושלא יהיו ביניהם נגודים. אבל במה דברים אמורים, כשהאבות אינם מסכימים לדרישות הבנים, כשהראשונים עושים מעשים שהם למורת רוחם של בניהם. במקרים כאלה יתכן שתהיה התנגשות בין שני זרמים שהאחד בנגוד גמור לשני. טבעית מאד היתה המלחמה שקמה ביני ובין אבי המנוח. אני רציתי ללמוד מדעים כלליים בבי“ס תיכוני והוא התנגד לזה. הוא דרש מאיתנו להתפלל יום יום ולקיים את כל המצוות של יהודי חרד ואנו לא הסכמנו. אנחנו רצינו מאד לנסוע לא”י והוא לא נתן לנו. בכל זאת אף על פי שהיו בינינו חכוכים וחלוקי דעות, עד כי שאיפותי החיוביות נראו בעיניו כשליליות ולהפך, התיחסתי תמיד בכבוד להורי, והתאפקתי לא לפלוט מפי דברים המסוגלים לפגוע בכבודו ולהעליבו. ואולם בנוגע אלינו הפעם אין כל דמיון למה שעבר עלי בימי נעורי. היו לי אידיאלים חיוביים ונלחמתי בעד השקפת עולמי ושאיפותי, שהיו בניגוד גמור להשקפות אבי ויחסו לחיים החדשים.

אין בדעתי להכחיש כי ביני ובינך יש מרחק בדעות ובמטרות, ולא יתכן שבגילים כאלה נהיה בעלי תפיסה וטעם אחד. בכל אופן אינך יכול להראות על מקרים וסיבות שהיו צריכים לחדד את היחסים בינינו. רצית להמשיך את למודיך, הננו מתאמצים בכל כוחנו ונותנים לך את האפשרות ללמוד. […]

דווקא עכשיו בגילך הנוכחי עליך להתאושש ולהתעודד ולחנך בעצמך את אופיך ורצונך. עליך להתאמץ לשלוט ברוחך ולהימנע מפזיזות. העקשנות היא לפעמים תכונה טובה וגם מועילה, אבל עקשנות נפרזה מזיקה. אין בכוונתי להטיף לך מוסר, אולם כאב השואף להצלחת בנו בדרך החיים אני מיעץ להבליג על מצבי הנפש ותהיה יותר נוח לבריות. אם תהיה יותר מתון תימנע מיחס של בטול לאחרים ומזלזול באנשים שאינם חושבים ומרגישים כמוך. זכור שרק את טובתך אנו דורשים ומקוים שמאליך תשכיל לבחור בטוב. אני מפסיק הפעם, כי השעה מאוחרת.

אני מברכך בהבראה ובמצב רוח טוב. אביך זאב.

וכאילו לא די בהטפות המוסר, מדי פעם מתעורר בזאב המורה־לשעבר. במכתב מ־3 בנובמבר 1934 הוא מוכיח את בנו על כוונתו לפסוע בכיתה במשך שיעור לדוגמה שהוא אמור להעביר. גם מכתב זה פותח ומסיים במצוקה הכספית, ואף דן במכנסיים שיש לתפור אצל החיט, אך אדלג על שורות הפתיחה והסיום:

במכתבך האחרון הנך כותב, כי הנך מתכונן לתת שעורים לדוגמא, ואגב אתה מתאר לך בדמיונך, כי בזמן השיעור תתהלך בכיתה מפינה לפינה. אני חושב כי ממוריך שבסמינר לא ראית, כי בזמן השעורים יתהלכו ויטילו בכיתה, ואני בטוח, כי כולם יושבים ולא עומדים על מקום אחד. ואם גם אחד ישנו יוצא מן הכלל אין מביאים ראיה ממנו. כי רק לעצבנים ולבלתי מתונים קשה לשבת על מקום אחד על יד הקתדרא.

שוב התעורר המורה־זאב כתום שתי שנות הלימוד, בתקופת הבחינות. אז הגיע ממנו מכתב המתריע כנגד “יחס הביטול” של יזהר ללימודים, בעיקר ללימודי הדקדוק העברי, שיזהר נכשל בהם. שנים רבות לאחר מכן, כאשר יזהר יוזמן לכהן כחבר האקדמיה ללשון העברית, הוא ייענה להזמנה בחיוב, וישיש לצרף לתשובתו את התעודה המעידה שנכשל בלימודי הדקדוק. אך לא נקדים את המאוחר.

19.6.35

יזהר יקיר.

בקבלי את מכתבך הקודם המלא יחס של בטול לבחינות בכלל ומרירות בפרט, רציתי לענות לך תיכף על מכתבך זה. אך דוקא בימים האלה הנני עסוק מאד, ורושם יום ולילה. עבודה זו בחטוט במספרים של אנשים זרים מוגיעה מאד, ולא מצאתי לי שעת הכושר להעיר מה שרציתי להעיר. הפעם אסתפק רק במלים אחדות. לא האמנתי כי בו בזמן שהיית הוגה יומם ולילה בלימודיך, והתאזרת בסבלנות ובשקידה לשנן בלי הפסקה את שעוריך, והנה פתאום אדישות לגמר למודיך. וגם כי הדקדוק העברי מוזר לך, אבל התכנית של הסמינר אינה יכולה לפסוח על למוד זה, וידיעת הדקדוק היא חובה לכל מורה. לא פעם יקרה בחיים שיש הכרח לבלוע גם אבקה מרה. אבל מקרים כאלה לא צריכים לרפות את הידים.

אין בדעתי להתוכח אתך, אלא אני מתפלא על המעבר הפתאומי שהיה במכתבך הקודם ואני מאמין, כי תתעודד ותתגבר על האפליה ותמשיך את דרכך בחיים בראש מורם ובקומה זקופה.

אביך אוהבך זאב.

כאמור, מכתבי האם שונים בתכלית ממכתבי האב. הם רגשניים יותר, דרמטיים יותר, מלווים שלל סימני פיסוק, סימני קריאה, שלוש נקודות ומרכאות כפולות. הפתיחה בן יקר יזהר! הפכה מאוחר יותר לחלק מבדח מהטרמינולוגיה המשפחתית. גם מרים כותבת בעיקר מכתבי נזיפה, אך הם מניפולטיביים יותר. היא מדגישה תדיר כי הולם לבה המוגבר ופרפוריו הם תוצאה ישירה של המכתבים המעליבים של בנה, או לחילופין חוסר המכתבים ממנו. היא מתייחסת לכתב־ידה הלא סדיר ולריבוי השגיאות כעדות להתרגשותה ועלבונה. בתחילה (1932–1933) היא מטיפה להתנהגות טובה, לסדר ולניקיון, מבקשת מיזהר שיאכל טוב ושפניו יהיו שמחים. היא כותבת: “אתה בני נער רע. עד היום לא קבלנו ממך שום מכתב, עזבת את הבית כאילו עזבת פנסיון שהתאכסנת איזה זמן. לא יפה להיות כה מעשי ויבש בגילך אתה. אנו אני ואבא מקוים ומחכים למכתב גדול ומפורט, כי נדע הכל מה אתך, ראשית כל מה שמענין אותי, אם אתה שבע, ואם פניך טובים ועליזים. מה שנוגע ללימודים, אני בטוחה כי תלמד טוב. את הלירה ששלחתי לך ע”י ישראל, ועוד אחת תקבל מהדודה רוחמה, תיתן שכר למוד בעד שליש הראשון.

[הערת שוליים בצד:] תמסור שלום למשפחת הדוד וגם למשפחת הדודה עדה."

מהר מאוד עוברת מרים לנזיפה, כמו למשל אחרי שהגיעה לביקור בירושלים ולא זכתה לקבלת פנים ראויה מצד בנה. זהו מכתב נסער, הכתוב על גבי ארבעה פתקים קרועים ומקומטים בכית־ידה של אמא, בלי תאריך:

יזהר, מאד יכאב לי לנסוע, מבלי לראותך. מאד אכפת לי שבריחתך אתמול נחשבת בעיניך לפרידה ממני, וברחת ולא הזכרת אפילו את שם אבא וכל שכן את ישראל.. זה דבר קטן, אך כל הדברים נעשים מדברים קטנים. [קרע 2] וגם אדם “הגדול” נוצר מדבר קטן מאד וכל בנין החיים הם אוסף של דברים קטנטנים. בהתאם לחוק הכללי הזה מיוסדים יחסי בני אדם. צר לי מאד, כי אתה [קרע 3] מחניק את רגשות לבך באכזריות כזו.

יזהר אני מקוה שאת דברי תבין כראוי –

יזהר חכתי לך שעה וחצי [[כתב נסער]] כי חשבתי כי תבוא. וברגש צר אני עוזבת את ירושלים. תכתוב לעתים קרובות [קרע 4] ואל תשכח כי הזמנים אינם רגילים ושקטים.

מאמא

מכתבי הנזיפה של מרים כרכו ענייני סדר וניקיון עם מוסר. ב־28 בנובמבר 1932 פקדה על בנה לא להיות פזיז ורשלן כמו בבית, ולהשתדל להיות מרוכז. הסדר והדייקנות, היא כותבת, מביאים הרבה תועלת בחיים. ב־31 במאי 1934 שיגרה לו ליבנאל (שם הוא עצמו כבר מורה) ברכה על הצלחתו בבחינות, ומיד הוסיפה עצה מעשית, מוזרה במקצת לגבי אישה שהחליטה לדבוק רק בעברית: “שמחנו כולנו כי עברת על הבחינות בהצלחה, ויהי רצון כי תמיד תצליח בכל דבר. עכשיו הייתי רוצה להעיר את תשומת לבך כי תשים לב עכשיו יותר לשפה האנגלית, כי לא יתכן לגמור בית ספר תיכוני מבלי דעת אף שפה אחת אירופית. זה חשוב לדעתי, לא פחות מבקיאות אפילו בתור מורה.”

מרים הרבתה להיעלב, וערבבה במינון מפליא רגשות עלבון, אהבה, געגועים, עם עניני נימוס, כביסה מלוכלכת, בקשות ודרישות:

15.12.32

בן יקר לי מאד יזהר!

מדוע לא הרגשת, אם לא הבנת, כי ממכתבך משבוע שעבר נעלבתי, וכבר שכחת כי אינני יכולה לדבר ומכל שכן לכתוב מתוך עלבון. הייתי מוכרחה לחכות עד ששטף הצער ירד לתהום, ולמעלה תעלה שוב אהבתי לבני. צער לי מאד, כי גם אתה וישראל אינם מכירים את אמכם. אתם מכירים יפה את המטפלת שלכם, את המספיקה לכם, אך את נפש אמכם לא הכרתם עדיין. אך די בפילוסופיה הלא כך תחשוב גם אתה!

בני היקר כמוך, אני סופרת את הימים כי תבוא הביתה, ואני יודעת הכל מה שיש בבית ואין לך שם בבית הכרם, אך מתוך הכרה אני משתדלת לעבור על פני כל החסרונות האלו. כי בבית הכרם יש לך תורה והתורה מזקקת את האיש מרימה אותו לסולם תרבותי גבוהה. ולשם כך אנחנו שנינו סובלים במעט מחסור. הלא בכתונת נולדת מזלך הטוב יחזיר לך הרבה ששון ושמחת חיים.

מובן שאני שמחה שמענין לך בסמינר, רק הייתי עוד יותר שמחה לו ידעתי כי אתה תמיד שבע? השתדל שלא תרד ממשקלך. להיפך בגילך צריך המשקל תמיד לעלות.

יזהר כתב ידך נורא הוא. הטיב אותו אם אתה רוצה שאקרא את מכתבך. מתי אתה חושב לבוא הביתה ביום ה' הבא או ביום ו'? תזמין את יחיעם לימי חנוכה אלינו. המבקר אתה את דודה עדה? אמור לאליהו, כי שעוני איננו אצלי וחפשהו אצלו. אני מקוה לקבל מכתב ממך עד בואך. אל תקח את מזודה הגדולה את הלבנים הכהים תשים בילקוט הטיול ותקח המזודה הקטנה. ולבני המטה מחליפים בכל שבועים. האם יש לך עוד כסף? היספיק עד בואך הביתה? או לשלוח לך מעט. ואולי תלוה אצל אחד הדודים שלך. שכן המשלוח כרוך בהוצאות. מה שלום חברך פז?

היה בריא ושמח כל הימים ושנים כרצון אמא מרים.

שלום לך מאבא וישראל. ישראל לא עובד עדיין, והוא מתעצב על זה.

שלום למשפחת אחי ואחותי וכמו כן למשפחת יפה.

מהמהירות שבה מרים עוברת מעלבונה הצורב לענייני דיומא ניכר שהעלבון הוא חלק מרפרטואר קבוע וממניפולציה רגשית. כך ב־22 בינואר 1933 היא כותבת:

יזהר בני היקר.

אינני יודעת אם את מכתביך אתה כותב במחשבה תחילה, כדי להעליב אותי, או מבלי משים אתה זורק מלים על גבי הניר, מבלי חשוב מה ואיך תשפיענה המלים האלה בבית על בני משפחתיך. אתה כפי הנראה סומך על הלב הרחב של אמא, כי היא תקבל באהבה ותסלח. אבל כאן אתה טועה, גם כאן צריך להיות זכאי ליחס ולאהבה. מי שזכאי גומלים לו הכל מתוך אהבה, ומי שאינו זכאי זורקים לו הכל מתוך חובה בלבד. אתה מבין את ההבדל?

כתבתי כי המעיל הולם לך. לי גם מענין לדעת אם הוא מונח טוב. עוד טרם שילמתי לחיט, אני מחכה לחות־דעתך על טוב עבודה.

כמו כן שמעתי כי אתה גורם צער לבעלת הבית שלך, בזה שאינך מנקה את חדר האמבטיה. זה לגמרי לא יפה. אדם מחונך יפה, אינו מרשה בשום אופן שמי שהוא ינקה אחריו. לנקיון, בני, יש הרבה תפקידים טובים. אין אני צריכה לפרוט אותם בתקוה, כי אתה מבין יפה מה תפקיד הנקיון בחיי האיש. הרגל את עצמך לנקיון לטובתך ובריאותך.

הייתי בשבת זו בבן שמן לבקר את אמי. מדי פעם בפעם היא, מסכנה שלי, מזדקנת יותר וזה גורם לי צער.

בביתנו אין חדש, אבא וישראל עובדים בחוץ, ואני עושה את עבודתי בבית. משעמם קצת, יש רצון לשנות מעט את סדר היום, אך חוסר האמצעים מבטל את כל הרצונות. יש גם רצון להוסיף למזכירך את שתי הלירות שהוא מבקש ואין. וכמה משלם לו חברך? כתוב לי איך אתה מסתדר בשבתות, ואם אתה נכנס למשפחת יפה? האם אמרת לאליהו דודך בנוגע לשעוני שיחפש אותו אצלו. אם עוד לא אמרת אל תשכח לאמר לו את זה. מסור שלום ממני למשפחת הדוד יוסף ולמשפחת הדודה עדה. וכמו כן למשפחת יפה וחברך.

[בשוליים בצד:] כתוב פעם מכתב מיוחד לישראל כדי שיהיה מוכרח לענות לך.

אבא וישראל דורשים בשלומך.

ליל מנוחה לך בני מאמא מרים

חלק מהמניפולציה הרגשית אמור היה לעורר געגועים לבית ה“מסודר והמבריק”, לאהבת האם, לתבשיליה – אם כי בעניין זה ציינו כבר שמן המפורסמות הוא, שמרים לא ידעה מעולם לבשל, ואם הצטיינו תבשיליה במשהו היה זה בכך שהיו דלוחים או חרוכים. הנה כך היא מתארת ב־9 בינואר 1933 הכנות לביקור שלא יצא לפועל.

רחובות יום ב' 9/1

חביבי יזהר!

מטרתי לא להטיף יותר, אלא לזכור מעט זכרונות. והמוסר השכל שתוציא לך ממכתבי זה לא מענין אותי, רק אל תחשוב כי מגמתנו הוא המוסר.

היום שני ימים שעזבת את הבית – וכאן אין שום ידיעה ממך. הריני מציגה לעצמי כל מיני תמונות על אודותיך שלא תמיד הם משמחות אותי ואני נזכרת גם בימים הטובים כאשר היית בבית. הנה יום הששי שאני מחכה לך, כל היום פועם לב מביטה לצד הרחוב, הנה הנה אתה מופיע, ואולי מי יודע – שמה קרה דבר מה! הלב יתקוץ [ק' מחוקה וכ' במקומה] מפחד. האח! הנה הופעת. איזה שמחה בפנים – אך שמה הכל מבריק בבית, וכאשר אני מגישה לך את האוכל, באיזה מבט של שמחה אתה מביט עלי. ומן הלב מתפרץ הברה אחת, שהיא כ"כ הרבה מדברת ללב, אמא! ואני חושבת: כמה רגש ואושר בלב ילדי. והרבה פעמים במשך שבעת הימים אני מרגישה את התקשרות בני לבני משפחתו, ולי יש סיפוק. כדאי כל הטרחה הזאת שטרחתי לכבוד בני, ולעמלי יש תשלום. הוי כמה צער לי, על נערי זה אשר ישוב לחדרו הבודד! למזונותיו הדלים, שוב קשים יהיו הימים הראשונים להסתגל. בודאי אקבל ממנו מכתב ביום שני או שלישי. אך כמה זמן צריך לחכות עד היום ההוא. אין סבלנות. והנה עבר יום שני, אין מכתב. עבר גם יום שלישי רביעי חמישי ששי – הוי, לי, היום השני לשבוע השני עבר ואין מכתב. מחשבות שונות מתרוצצות במוחי פעם מתקוץ הלב להופעתם, ופעם הצער מקפיאני, האם ילדי הוא בריא ושלם, אם אינו זוכר את אמו, כבר הכל נשכח! וכל מבטי אהבה ורגש ביחס לאמא, האם כל זה היה רק בבואה של לבי של רחשי נפשי, ונפש בני עץ נוקשה, וכי כל היחס הזה אני בעצמי בדיתי אותו! או שבני חולה

מי יפתור את השאלה הזאת. האם לב אמא גלים משברים הם גדולים מני ים. ־־־־־־־־־־

אל תתפלא מכתב ידי הגרוע ובודאי הרבה שגיאות במכתב [כאן משפט בכתב לא קריא].

אמא מרים

לא אחת קבלה באוזני בנה על החוליים שתקפו אותה, בלי להבחין במהירות שבה היא עוברת מדיווח על בריאותה המידרדרת של הסבתא לבריאותה שלה. כך ב־10 במאי 1933: “סבתה כבר אצלנו. היא חלשה מאד. באותו יום שהיא באה אלינו חליתי אנושות, היתה לי התקפה מ’הכבד' או ‘המרה’ לא ברור עדיין. אך היום קמתי מהמטה, ואני מקוה להבריא מהר. אך בשביל הסבתא שבאה קצת לנוח, זו היתה ‘מנה’ מיותרת לגמרי.”

בשנים הבאות פיתחה מרים מודעות לריחוק שנפער וקבלה על חוסר הרגש המשפחתי ביזהר. לעתים האשימה בכך את שני בניה. עכשיו מיעטה לדבר על בעיות כספיות והסתפקה בענייני כביסות וגרביים. הנה היא מזהירה את יזהר שלא יתרגל לריחוק:

5.3.34

שלום לך יזהר בן יקר!

הרבה הרבה אני חושבת על אודותיך, וביותר בימי החג. מענין לי לדעת: מהו הגורם שלא באת הביתה לשלושה ימי חופש? אני מאד הצטערתי על כך. עוד טרם רחשת לך ידידים ובית ידידים, ואתה הולך (כאילו) ונוטש את ביתך הישן, ולדעתי הנאמן ביותר. עוד אינך יודע מה כוחו של הרגל! לכל מתרגלים, לטוב ולרע. גם חיבה, יחס משפחתי ונאמנות זה ג“כ במדה גדולה הרגל, ואם קורעים את חוטי הרגלים האלו, יחס למשפחה נקרע ונפגע. אינני בטוחה אם אני מביעה את הרעיון בברור כפי שאני הוגה אותו. אך תקותי כי תבין אותו. שתיקתך ביחס ל”בית" הוא הרגללא טוב, כאשר תבוא ה“ביתה” תמצא “בית” קריר, כי גם אתה וגם בני המשפחה מתרגלים להיות רחוקים ולא אינטימיים.ברגעים הראשונים זה ישפיע עליך. אבל אחר כך יתגבר ההרגל על השתיקה וזה יתקבל לטבע שני. וברבבות הימים תגיד כי אתה בודד ב“בית” אבא ואמא לא מבינים אותך האח זר לך, ואין לך אף איש קרוב. אבל שאל נא את עצמך בנאמנות מי אשם בדבר? מהיכן תמצא ההבנה וקרבת הנפש? האם משתיקה הממושכת נובעת קרבה והבנה? או משתוף רעיונות וענין משותף! אני קוראה את מכתבך שנכתב אתמול או שלשום, אחרי שני ימים וחצי חופש האם אנחנו כה דלים וריקים ורחוקים מן הלב כי לא ראויים למכתב בעל היקף יותר רחב או שהחדר המסויד כה מענין אותך עד כי בשני המכתבים שכתבת במשך 4 שבועות התענינת בו. –

אך די להתפלסף, לע“ע היחס ה”בית" אליך שלם בכל מאת האחוז, כולנו אוהבים וקשורים אליך כאילו לא נאדרת מן הבית אף יום. אף על פי שזה לא מפחית כלום מהאמת שלו.

באדר תרצ"ד ציינה כמה טרחה לבשל ולהכין בשבילו, בעוד שהוא אף לא טרח לבוא הביתה לחופשת הפורים.

ביום הרביעי כל היום, הייתי טרודה בהכנת דברים טובים לכבודך, חשבנו כי תבוא בשעה ארבע אחרי צהרים, רצינו לנסוע לת“א לפתיחת החגיגה אך לא יכלנו לעזוב את הבית שמא תבוא בשש ברכבת. לכן חכינו עד שש וחצי ובשש וחצי ראינו כי אינך, השארנו לך מפתח שמא עוד תבוא, ונסענו לתל אביב. מובן כי איחרנו את הפתיחה, ובאחת עשרה עזבנו את ת”א ושבנו הביתה בתקוה כי נמצא אותך כבר ישן בבית. היתה הכזבה. למחרת, שוב פעם נסענו לראות את תהלוכת עדלאידע, יען כי לא היה שום ענין להשאר בבית. ובערב חזרנו הביתה עיפים ולא נשאר זמן לחטט מפני מה לא באת הביתה? ביחוד שקטתי אחרי שהגב' יפה מסרה שלום ממך.

[…] שלום לך בני מאמא מרים. שלום למשפחת רבינוביץ' [ובשולים בצד:] שלום לך מאבא וישראל.

יזהר שמר את מכתבי הוריו, אבל תשובותיו לא נשמרו. לעתים נשמרו טיוטות. במקרה זה, אנו יודעים מה הייתה תגובת יזהר על מכתב התוכחה של אמו מתיאור ביומנה של נעמי, אז וולמן, חברתו הקרובה מהסמינר. בי“ט באדר תרצ”ד נעמי כותבת:

אני חוזרת ברגע זה מיזהר. הוא הראה לי מכתב מאמו על אודות זה שלא חזר לימי הפורים הביתה. המכתב כתוב ברגש רב, מתוך לבה של אם העורג אל בנה, המצר על שזה מתרחק ממנה על שהוא חדל להיות תינוקה הלחוץ אל חיקה. היא מתפלאה אם מצא ידידים הטובים לו מן הבית, וכי הוא טועה אם הוא חושב שיש משהו קרוב מן הבית בעולם, וששתיקתו רק תרחיק אותו מן הבית ושאח“כ כשיכתבו אליו יטען שהבית זר, אביו ואמו נתרחקו והוא זר לו, אז לא יהיה איש שיהיה אשם בהתרחקות זו מלבדו. היא מתארת איך חיכו לו כל הפורים, הכינו לכבודו מטעמים וממתקים, אחרו לנסוע לת”א בגללו, במשך כל הפורים הצרו על העדרו.

יזהר ענה לאמו, קראתי גם תשובה זו. ראיתי מתוכה כמה מעט נפגש יזהר עם החיים, באיזו קלות משפיע עליו כל מאורע וכמה הוא רגיש לכל דבר. הוא ענה לה שאין הוא מבלה כאן בהבלים אלא עובד קשה, מדיר שינה מעיניו, אינו קורא ואינו שומע מוזיקה. מוזר היה לי הטון הזה, הטון של ילד מתחטא לפני אמו, של אדם המרחם על עצמו. קראתי את המכתב כמעט בפלצות אלא שלא אמרתי ליזהר אודותיו מלה. לא אפגע בו. גם אני יודעת שלרגעים יש חשק לכתוב מכתבים כאלה, לספר את כל מה שמכביד על הלב לאדם הקרוב ביותר, לאדם שהנך בטוח באהבתו יותר מכל, וזוהי אמא.

התחטאות זו של יזהר בפני אמו עוררה אצל נעמי “פלצות”, מהולה בלא מעט קנאה. זו עתידה ללוות אותה בעתיד ולשנות את יחסה אל מרים. את ניצניה ניתן למצוא כבר כאן.

יתכן שקנאתי קצת באמו של יזהר, קנאתי באותו גוש סמילנסקאי הזר לי, שאין לי כל חבל בו. קנאתי באשה ההיא שיכלה לאהוב את יזהר כל כך, שיכלה להכין לכבודו כל טוב ולחכות לבואו ולהצטער על העדרו כל כך. קנאתי באותה אשה שיזהר אוהב כל כך, האשה הקרובה אליו ביותר מכל אנשי העולם.

אבל הצטערתי מאוד על יזהר הצריך לכתוב מכתבים כאלה, המרגיש את עצמו אומלל כ"כ תחת לחץ הסמינר ומרגיש את עצמו כפות. אבל לעזור לו לא יכולתי וגם לא רציתי. אי אפשר בכאן לעזור. יחשלו נא חודשים, ולו גם שנים אלה את יזהר.

מתברר שגם אצל מרים התעוררה קנאה. בניסן תרצ"ד קרה אסון בבית משפחת רבינוביץ', שיזהר התגורר אצלה: בתם שרה נהרגה בטיול לפשחא. בירידה מראש אל־פשחא מעדה ונפלה מגובה שמונה מטרים ומתה מפצעיה. אין התייחסות לאסון במכתבי ההורים, כי יזהר נמצא בבית בחופשה, אך הוא נסער מאוד מן המאורע ובא להלוויה עם אמו. הוא לן אצל נעמי, כדי לפנות לאמו את החדר, ואולם היא כעסה על כך, ולמחרת כבר נשאר ללון איתה.

עולמו של יזהר התמלא מפגשים חדשים, חוויות חדשות, לימודים, מבחנים, אבל לא הייתה לו שום כוונה לשתף בהם את הוריו. במכתב הבא, מכתב ארוך יחסית, הוא מציין את ההבדל בין עולמם המסודר של ההורים לעולמו. הוא מדגיש את ההבדל בין הדורות, את הבוז שלו לנורמות הישנות של כתיבת מכתבים. הוא מתחנן בפני הוריו שיבינו למה אינו כותב. המכתב מלא הדגשות ומחיקות, והוא ראשון מסדרת מכתבים – כמעט נואשים – המסבירים מדוע אינו כותב בקביעות: על הדברים שמטרידים אותו באמת אינו יכול לכתוב, ומכתבי נימוס ריקים מתוכן אינו מעוניין לכתוב.

11.8.34

יום רביעי בלילה.

שלום הורים וישראל!

הכועסים אתה, עלי, מאד? אל נא תכעסו כי אינני אשם ברשלנות בכתיבת מכתב. חדשות ונצורות לא קרו לי. שום מאורע מזעזע לא חל בירושלים: ירד גשם, היה יפה, נשבה רוח וחדלה – אך מה זה נוגע לכם? הנה כי כן הייתי צריך לכתוב לכם מניה וביה על אלהים ועל משיחו ובלבד שאצא ידי חובת מכתב. אך אני אינני רוצה בכך. חושבני שגם אתם. על אי־שנוי אין מה להודיע. ואתם הלא מצפים לחדש – למשתנה – מה קרה אצלך? – אין כל חדש.

לא באה הקדמה זו אלא כהצהרה שכפי נקיות מעוון זה של אי כתיבת מכתב מתוך רצון להרע או מתוך שאין לי מה לכתוב לכם, לכם דוקא. חיים לפי תכנית, לפי נוסח קבוע יום יום, לכל זמן החרף, ובהפסקות קבועות בהתאם לתכנית הקבוע עם [??] מותאמת לתכנית – האיך יוכלו להספיק את תאותכם לחדש? בעוד שהדוגמאות שיש בידכם על כתיבת מכתבים נלקחו מזמן שהיה מתנהל לפי תכנית מקרית, אקראית. ובכן בקיצור: שלומי טוב, הלמודים כסדרם, שעורים הרבה, בחינות קצרות נערכות בכל שבוע ובחינות קשות צפויות בעתיד הקרוב. מו"מ על קבלת שעורים (עכשיו ה“עונה המתה” בשעורים). מתגעגע לתפוז. רוצה לישון. ומה עוד? דומני שאלה הם כל תשוקותי הנוכחיות ודומני שזהו תאור מצבי הנוכחי.

מה נשמע אצלכם? מה חדש בבית?

שלום וברכה

ותקוה לחדשות משמחות

יזהר


28.jpg

יזהר בבית־הכרם קורא פרישמן


אין לטעות ולחשוב שימיו של יזהר בסמינר עוברים עליו רק בסבל ומצוקה. הוא נער צעיר ומוכשר, אהוב על (מרבית) מוריו, יש לו חברים ומעריצים, הקסם האישי שלו מתחיל להפציע, הוא מפתח תיאוריות רומנטיות על “החיים”, על “האהבה”, משתוקק לכתוב וגם כותב בסתר. כיוון שאינו מסוגל לכתוב בנוכחות אחרים הוא נכסף יותר ויותר לחדר לעצמו. הכתיבה הייתה ותהיה אצלו אקט אינטימי, שאי אפשר לחלוק אותו, כמעט. בירושלים התהדקה הידידות בין יזהר לבן־דודו יחיעם. בירושלים למד יזהר להכיר כמה מן האנשים שעתידים למלא תפקיד מכריע בחייו: ביניהם דינבורג, חבקין, וכמובן נעמי. ירושלים היא פרק חניכה חשוב, ובו העולם הצר מתרחב ומתגלה עולם חדש ומסעיר. ירושלים היא לפי שעה העולם. בירושלים מתעצבים ומתעצבים־מחדש כל הדימויים הבסיסיים – משפחה, חברים, אמנות, תרבות, תשוקה, כתיבה. היא פרק גורלי בכל מובן של המילה, שהרי יזהר הוטל לירושלים ולהוראה ביד המקרה, וזה, המקרה, חרץ את גורלו לכל חייו.


יחיעם    🔗

יחיעם היה ידיד נפש ליזהר עוד מימי הילדות, אבל בירושלים העמיקו הידידות, ההבנה, האהבה, בין שני בני־הדוד, עד שהפכו לקשר העז ביותר בחיי יזהר. יזהר ראה ביחיעם את האלטר אגו שלו, והתבטא כך בריאיון אצל אילת נגב. אם היה אדם שיזהר יכול היה לשתף אותו במידה כלשהי בלבטיו, הרי היה זה יחיעם.

מותו של יחיעם בליל הגשרים ההיסטורי, שעוד ידובר בו בהמשך, היה מכה קשה ליזהר. בהקדמה לספר המכתבים של יחיעם, יזהר מסכם את הניגודים בדמותו, וכמו מעיד על דור שלם:368 “אחד ‘צבר’ שיש בו רק משל עצמו, ושיש בו משל הדור הזה כולו, עדות הנשמעת, למי שאוזנו קשבת, ומספרת על הפנימי ועל החרישי, ועל הנכאים, אכן ממש נכאים, שיש בחובו של בחור שחיצוניותו נאה ועוקצנית ומתובלת חריפות ומעשים של קלות.” ומתוך הדברים נובעת גם התחושה שיחיעם מגלם את כל מה שהוא, יזהר, היה רוצה להיות: נאה, חצוף, קל ושובב, ושובה לבבות. אלא שמה שלוקח את לבו של יזהר הוא דווקא הפנים:

והרי הוא לפניכם, כך וכך היה קלסתרו נאה, וצורתו נאה, וארחו מצודד־לב, והכל ניתן לו לכאורה מקרן השפע ואינו חסר לכאורה כלום מהצלחה ומקלות ההישג – וצאו וראו מה שם בלבו, כל אותה מבוכה, חוסר נקודה אמצעית של נותן־טעם, זו התלישות והרפיפות, אותה נוקדנות ופינוק מרובה שבנפש ובסיפוקה של הנפש, איסטניסטיות מרובה ליפה, לאמיתי, להרמוני, רגישות רועדת לצער ולעצב, ואימה מהלכה עליה, אימת בדידות, אימת חלל פעור ואין בו אחיזה, ומין צמא כזה למשהו, איך לאמור, משהו שאולי, פעם, היתה הדת והאמונה נותנת לנפשו של איש אמת, משהו שבנחמה ומשהו מעודד וגם משהו שלו שאינו מט – אהבה כנה, אהבה יפה, אהבה יסודית, שנוטלת וקושרת את האדם, ומקבצת נידחיו, ועושה ממנו אדם של ממש.

יש לשער, שלולא הסתירות הפנימיות האלה בדמותו של יחיעם, לא הייתה נרקמת ידידות כה עמוקה ביניהם. שהרי צברים קשוחים, שובבים, מצודדים ושובי לב ראה יזהר ממש בקרבתו, בדמות אחיו ישראל, הדמות המנוגדת לו בכול. ואף על פי כן, אם היה משהו שהשלים את יזהר ביחיעם, היה זה (לטעמו) יפי־התואר והקלות שבה יכול היה להתחבב. אם היה משהו שהיה רוצה להידמות בו אליו, היה זה אולי ביכולת שלו להתמסר עד הסוף, לאהוב עד כלות. אבל אם היה משהו שאפשר את ההידברות ביניהם, אין ספק שהיה זה הצד האפל: התהייה, הבדידות, אותה תלישות נוסח גנסין שהזכרתי כבר קודם, הנתקלת באזלת היד של המורים הטועים לפענח את המסכה הצברית כאילו היא־היא התוך.

ולמרות הנימה הרצינית של הדברים שנכתבו אחר מות, צריך לסייג ולומר שיחיעם, כמוהו כיזהר, ידע גם להשתעשע, לגחך ולהתגחך, להתפקע מצחוק. חוץ מלשון התרגומים שכבר הזכרתי, שהייתה מקור לא אכזב לבדיחות ולשנינויות, השניים היו קוראים נלהבים של חוברות בוסתנאי (של הדוד משה) או הפועל הצעיר (של אבא זאב). ולאו דווקא בזכות המאמרים כבדי המשקל שגדשו אותם עלעלו בהם השניים, אלא בזכות הפכים הקטנים, כמו הפרסומות. “רסס בתַפָזול!” הייתה סיסמה שהצחיקה אותם ואת חבורתם עד אין קץ, ושימשה אותם בכל הזדמנות, עד שהוריהם גערו בהם על קלות הדעת הבלתי נסבלת.

בתקופה זו של הסמינר הרבו שני בני־הדודים להתראות. אמנם יחיעם, הצעיר מיזהר בשנתיים, היה עסוק תדיר בלימודיו בגימנסיה ובהדרכה בתנועת השומר הצעיר, אבל יזהר הצטרף אליו ושמע ממנו ושאב הרבה מן המגע איתו ועם החניכים הצעירים שהסתופפו סביבו. יזהר עצמו מעולם לא היה חבר בתנועת נוער כלשהי, ובעצם סלד מכל פעילות מאורגנת וממוסדת. הם נפגשו בדירת המרתף הצנועה של נעמי, או במרתף הצנוע עוד יותר של חבקין, ולפעמים גם אצל הדוד יוסף והדודה רוחמה, אף שאצלם, בבית הגדול והמהודר יחסית, קשה היה לשלח רסן. באותה תקופה נישא שמו של פרויד על השפתיים, ובקן של יחיעם עסקו הכול בניתוחים פסיכולוגיים.369 יזהר נדבק בחיידק, והיה עסוק ראשו ורובו בניתוח חלומות, שלו ושל כל מי שבא בחברתו. החניכות הצעירות של יחיעם משכו את לבו, והוא חקר אותן בלי הרף על חלומותיהן וטווה סביבם פרשנויות.


בן־ציון דינבורג    🔗

לא היה עוד מורה שהותיר ביזהר רושם כה עז, ושעיצב במידה רבה כל כך את אופיו, כמו דינבורג. בן־ציון דינבורג (שעתיד להחליף את שמו לדינור) נולד ב־1884 באוקראינה למשפחה שהשתייכה לחסידות חב“ד, ובשנת 1902 אף הוסמך לרבנות בווילנה. עד מלחמת העולם הראשונה למד באוניברסיטת ברלין ובאוניברסיטת ברן, ואז נאלץ לחזור לרוסיה, שם למד באוניברסיטת פטרוגרד. גם שם הופסקו לימודיו עקב מהפכת אוקטובר. ב־1921 הוא עלה לארץ־ישראל והתחיל להורות בסמינר בית הכרם, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 הוא נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. הקריירה שלו התפתחה והלכה, ותפקידים ציבוריים נוספו אליה: הוא היה חבר בוועד הסופרים העבריים ובהתאחדות המורים העבריים, יושב ראש המועצה הספרותית של מוסד ביאליק (1935), חבר מפא”י ונציג מטעמה בקונגרס הציוני בפראג (1933) עד שהיה לחבר כנסת מטעם מפא"י (בכנסת הראשונה, עם יזהר עצמו), ובראשית ימי הכנסת השנייה מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל. הוא זכה פעמיים בפרס ישראל (שהיה מיוזמיו), פעם במדעי היהדות (1958) ופעם בחינוך (1973). כשאנו פוגשים אותו לראשונה הוא אדון דינבורג (נון מוטעמת) מנהל הסמינר למורים בבית הכרם.

גם נעמי וגם יזהר תיארו את הופעתו החיצונית כמעוררת דחייה: הוא נראה מוזנח, פוזל במקצת, תמיד מתיז רוק על יושבי השורות הראשונות, תמיד מפזר על השולחן ניירות וספרים ולא מוצא בהם את ידיו ואת רגליו. גם בהרצאת דבריו היה קופצני ומפוזר. אבל אלה פרטים טפלים: דינבורג שינה את חיי יזהר מן הקצה לקצה.

באביו שלו יזהר לא מצא דמות אוהבת, כזו שתעניק לו כלי חשיבה אשר ילוו אותו כל חייו.370 אב אוהב כזה נמצא לו בירושלים. בריאיון עם מיכאל בהט בדבר (20 באוקטובר 1984) פנה המראיין אל יזהר בשאלה “צנועה” אחת, אם לא היו לו מורים ש“נכנסו לו לעצמות”, לא במובן האלים אלא להפך, במובן המפנים, מורה ש“שינה את המבט”, שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם. השאלה עוררה ביזהר גל של הערכה, ואולי אפילו אהבה, למורה המכונן שלו, זה שקיבל אותו לסמינר ונשא אותו על כפיים. “כן. היה לי.” הוא כותב.

שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואזי אדון דינבורג, והשנה 1933. הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על תל של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את לבו, והכה אותו וטלטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.

ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים, אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה יפה.

יזהר היה ער לעובדה ששיעוריו של דינבורג אינם מסודרים בקפידה. כתלמיד המדרשה למורים, שנדרש בין השאר לתכנן שיעורים לדוגמה, ודאי היה לו מושג כלשהו איך צריך להיראות מערך שיעור.

השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה, וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.

היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערמת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראו ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר, לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז, התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב“בית”, כשמעולם לא היה שום “אלף” וגם לא שום “גימל”, תמיד היה ב“בית” הכרחי ועשיר ומדליק אור, תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב“בית” שלו, מראשית השיעור ועד סופו היה מונה “בית” אחר “בית” מותזת ומשכנעת, ולא היה לו “אלף” כי זה כבר נאמר אי־פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה “גימל” או “דלת” מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם מפני שאת כל אלה למדנו פעם מפני שהלא אי־אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע ואינו הגנן המגדל והמטפח, הוא רק הפותח והמראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.

בקיאותו של דינבורג בכל הנושאים הרבים שעסק בהם הדהימה את יזהר. כתמיד – הוקסם מן התרבות העצומה שנפתחת ונגלית “שם”, בעוד כ“כאן” כל כך צר וקרתני. ושיטות ההוראה של המורה הכריזמטי החיו את החומר ונשאו את התלמידים אל לב העניין. את סיפורו המאוחר של יזהר “פורץ גדר ישכהו נחש”, מן הקובץ צדדיים, ובו המורה הצעיר יוצא מפסוק בתנ“ך ומפליג למרחקים, מביא בסערה את קולומבוס ואת רוזה לוקסמבורג ואת מרקו פולו כדי להעיד על ההפך הגמור מהמלצת שלמה הקשיש מקהלת י”ח – אפשר לקרוא כהד לשיטות שהקנה דינבורג.

הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזה שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ“ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הוא הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גינזי “יווא” ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלו, והרמח”ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא, פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז’אן ז’אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי.

דינבורג ידע להפעיל את תלמידיו, לשלוח אותם לספרייה לחפש בעצמם חומר, בעוד שהוא עצמו היה בקיא כל כך עד שידע לצטט על־פה, כולל מספר העמוד ושנת ההוצאה. ואולם הוא לא ישב במגדל השן, ובקיאותו בענייני השעה לא הייתה פחותה: “הוא ידע מי משרת בהגנה ומי נזקק לסיוע אישי, והכול היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם.” אם היה דבר שהכעיסו הרי זו עצלות המחשבה ושימור הבערות: “לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר־כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.” ודבר אחד לא עשה: “מעולם לא גזר על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל־כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא ‘חינך’ לתשובות מוכנות, ולא לאמונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגש בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות.” ובעיקר – ובכך גדולתו ובכך חשיבותו ליזהר הנער מן המושבה

הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותו מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות, הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר, מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אוגוסטינוס ותומס מאקווינה, ואיתו נכנסנו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל־חי.

הוא היה רוח נושבת, הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב דעת, לא בקי מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, תראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –

ויזהר מסכם: “ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחד שנכנס לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים – תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הוא נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.”

יזהר סיפר כמובן על התלהבותו שלו מהמורה. הוא לא סיפר, ואין לנו דרך אלא להסיק זאת מן העובדה שדינבורג המשיך לעקוב אחריו גם לאחר שעזב את המדרשה, כמה סיפוק היה למורה במציאת תלמיד כה מוכשר וכה משתוקק לבקוע מן הגולם.

שנים לאחר מותו ב־1973, דינור הואשם על ידי ההיסטוריונים הפוסט־ציונים בכך שנטל חלק ב“המצאת הנרטיב הלאומי היהודי.” אם היה דינבורג היסטוריון מגויס, הרי שפעל מתוך מודעות ובלהט השליחות: כתיבת ההיסטוריה הלאומית הייתה חלק מן המעשה ההיסטורי הלאומי שהוא נטל בו חלק. ואם ניתן לעשות הבחנה גסה ופשטנית בין שתי האסכולות, זו המדגישה את האספקט המדעי המובהק בעבודה ההיסטורית ואת המרחק בין החוקר למושא המחקר, וזו הרואה במחקר ההיסטורי מכשיר לעיצוב ולכינון של תודעה יהודית מודרנית, כי אז בחר דינבורג – ובמודע – באסכולה השנייה. או, אם לנקוט את החלוקה של גרשם שלום, להיסטוריונים המסכמים (בלשונו של תומס קון, כלומר העוסקים במדע תקני), וההיסטוריונים המעוררים, כלומר העוסקים, בלשונו של קון, במהפכה מדעית, כי אז בעיני שלום היה דינבורג גילויו המובהק של ההיסטוריון המעורר. בכך היה שייך במובהק למכון למדעי היהדות ב“אסכולת ירושלים”, ואף לימד וברוח זו אף העמיד דור חדש של תלמידים. חוקרים כמוהו וכיצחק בן־צבי, שמואל קליין, או יוסף קלוזנר, אומברטו קאסוטו ויחזקאל קויפמן, ארתור רופין ורוברטו בקי ואליעזר סוקניק ראו עצמם – כל אחד בתחומו – כשליחי ציבור לחשיפת היבטים נשכחים בחיי האומה, להעצמת הזדהות העם עם עברו, לשאיבת השראה מאירועי העבר להתמודדות עם לבטי ההווה. “ההיסטוריה,” כתב דינור, “באה להדריך וללמד, להסביר ולחנך. ההיסטוריה היא לא רק מדע העם אלא גם בשביל העם.”371 ברוח זו ייסד דינור־דינבורג עם יצחק פריץ בער ב־1936 את כתב־העת ציון, הנשען על שתי הנחות הקשורות זו בזו מאז “חכמת ישראל”: “ההיסטוריה היהודית היא היא תולדותיה של האומה הישראלית” והיא “מאוחדת על ידי אחדות הומוגנית המקיפה את כל התקופות וכל המקומות.” יש ללמוד את גילוייו של הלאום היהודי בכל מקום שבו הם מופיעים, ובכך להתגבר על “צביונה התיאולוגי־ספרותי” של ההיסטוריגרפיה היהודית במאה הקודמת. הציונות תוכל, על פי השקפה זו, להסיר את כבלי מסורות העבר מעל החוקרים הפועלים בחסותה. גרשם שלום חזר והביע את התקווה שהמרכז הירושלמי החדש ישחרר את המחקר ויעבירו לרמה אחרת. שובם של הוגי הדעות היהודיים למולדת אבותיהם, כך הכריז, יאפשר להם להגיע “לנקודת מבט היסטורית מבפנים,” כלומר מתוך הזרם התוסס והמלא חיים של הלאום היהודי החי ושולט בגורלו ההיסטורי. דינור תרגם את מחויבותו לציונות בכינוס מקורות היסטוריים כמו ספר הציונות (1938) וישראל בגולה (1926, 1958), ונחשב לנודע בין מעצבי התפישה הפלישתינוצנטרית של ההיסטוריה היהודית, שלפיה ארץ־ישראל שימשה מאז ומעולם מרכז ומקור משיכה ליהודים בכל העולם.372 בין השנים 1951 ל־1955 כיהן כשר החינוך, והייתה לו הזדמנות, לדברי אורי רם, להכתיב באופן רשמי את תוכני החינוך בישראל, ובכך להקנות מעמד בלעדי ומחייב לנרטיב ההיסטורי הלאומי כפי שעוצב כבר בתקופת היישוב.373 אבל עוד ב־1939 התפרסמה רשימה פרוגרמטית שלו בשורשים “לבירור יסודותיו של החינוך הציוני,” שם טען שרק “זרם העובדים” אימץ את התכנית ללימודי הציונות, והציע גם לזרמים האחרים להתייחס לארבעת מרכיביה: “א) יסוד אידיאולוגי־ציוני, ב) יסוד היסטורי ארץ־ישראלי, ג) יסוד חברתי־לאומי, ד) יסוד סוציאלי־חלוצי. ומהו היסוד האידיאולוגי הציוני? ראשית, שלילת הגלות… הציונות היא מרד בגלות, המלחמה בה. תנאי קודם לניצחון – ידיעת האויב.”374 ואם תהינו בדפים אלה על תרומת בית־הספר לעיצוב העברי החדש, לתודעת העבר שלו ולראיית עולמו, הנה כאן חומר נוסף למחשבה.

בין המכתבים והניירות של יזהר מצאתי חיבור שכתב למורה דינבורג בי' אדר תרצ"ה. עצם העובדה ששמר את החיבור הנושן ההוא עם הערותיו של המורה מעידה שהיה יקר ללבו. כותרת החיבור היא: אוי לו למי שאינו יודע בין טוב לרע (מאמר תלמודי)

נוהגים אנו לדבר בשבחו של “בן־תרבות”, לקלסו, לשימו מופת לזולתו שאינו כמוהו, ולהדגים מדותיו התרומיות שנתברך בהן. אך מה פרושו של “בן־תרבות” זה? מה אנו מתכוונים לשמוע, ורוצים להשמיע בתואר זה – “בן־תרבות?” נברר תחילה תרבות מהי ואחר נוכל לציין את מדות האדם הדוגל בה.

תרבות היא האמצעי שבו נלחם אדם בפגעי הטבע העלולים לקפד חייו. ככל גוף שבעולם שואף גם האדם להתמיד במצב שהוא נתון בו, שואף להיות נצחי [הערה של דינבורג: הנצחי אינו קיים לעולם], לחיות לעולם – להתגבר על ההכרח האכזרי למות. לשם כך הריהו מוליד בנים, לשם כך הריהו מסדר את חייו שיהיו נוחים, ולשם כך הוא יצור יצירות אמנותיות [הערה: מוטב: יצירות שבאמנות]

לפי הרשימות של דינבורג בזיכרונותיו מימי הסמינר,375 דרישותיו מן התלמידים הצעירים דאז היו גבוהות הרבה מן הנדרש מתלמידי תואר ראשון היום. כשטענו באוזניו שלא ניתן להעביר את כל החומר בכיתה, אמר שמצדו, התלמידים ילמדו בבית. מבחינתו, הסמינר לא צריך להקנות חומר אלא כלים ללימוד החומר. ואמנם, כשיזהר עצמו לימד מאוחר יותר בבית־ספר תיכון, היה מספיק ללמד רק כשליש מן החומר הנדרש לבחינות הבגרות, אך תלמידיו עברו בציונים גבוהים בהרבה מתלמידי מורים אחרים, וחשוב יותר – הם אהבו את החומר הנלמד.

לא ניתן לדבר על תרומתו של דינבורג להוראה ולשיטות ההוראה מבלי להתייחס להתעקשותו על “בקיאות” בתנ“ך. גם בספרו הוא עומד על חשיבותה של הבקיאות, ועל הכנסת בחינת הבקיאות ללימודים בסמינר.376 לימים יכתוב שניתן להבחין בין המורים לתנ”ך בארץ מי למד בסמינר ומי לא, על פי בקיאותם. נעמי, שהייתה גם היא תלמידתו, כותבת שוב ושוב ביומנה על העומס הרב שבהכנה לבחינת הבקיאות של דינבורג. זה היה כמובן בשנת הלימודים השנייה בסמינר. יזהר למד והתכונן עם שכנו דאז לחדר, צבי גולד (שהפך אחר כך לפז). צבי היה ממציא שאלות בקיאות אבסורדיות מדמיונו ומקנטר את יזהר על כי ידיעותיו בחומר אינן מספיקות. יזהר המיואש היה חוזר לתנ“ך, קורא שוב את הספר מתחילתו ועד סופו ואז משתחל דרך החלון לחדרה של נעמי ושוטח בפניה את תסכולו. לבסוף עמד בהצטיינות בבחינה, בציון מאה (פז קיבל שישים). הבקיאות הזו ליוותה אותו גם בעמדו מהצד השני של המתרס. כמורה לתנ”ך היה יזהר מבקש מן התלמידים לפתוח פרק מסוים בתנ“ך, מניח את ספר התנ”ך שלו סגור על השולחן, ומתחיל לקרוא את הפרק בעל־פה באוזני הכיתה הנדהמת. הוא אהב להשתמש בשמות תנ“כיים מוזרים, והעניק שמות חיבה לבני הבית, כיד התנ”ך החביבה עליו. אויל מרודך בן בלדן, היה קורא לא אחת לבנו ישראל. כשנערך חידון התנ“ך הראשון בארץ, לרגל שנת העשור, ישבה כל המשפחה סביב מקלט הרדיו, כמו כל עם ישראל, ולשמחת לבם ענה יזהר על כל השאלות, לא פחות טוב מעמוס חכם. בעיקר אהב את הנביאים, הפאתוס הרטורי שלהם דיבר אליו עוד מקטנוּת, וכאשר הוא מתאר מורה או איש סגולה כ”נביא“, זוהי מבחינתו המחמאה האולטימטיבית. אין צורך לומר שבקיאותו הגדולוה בתנ”ך ניכרת בכל מה שכתב אי־פעם. זמן לא רב לפני מותו, כשהיינו באים לביקור, וכשהזיכרון לטווח קצר שלו כבר לא היה במיטבו, היינו מוצאים אותו יושב בחצר, בפתח הבית, ומתנבא כאחד הנביאים, ישעיהו בעיקר, ורצוי עם מילים נדירות ובלתי מובנות:

הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי־גֹמֶא עַל־פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל־גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל־עַם נוֹרָא מִן־הוּא וָהָלְאָה־־גּוֹי קַו־קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר־בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ.

הוא פרח בפסוקים כאלה והשתעשע בהם כמו בצעצועים משובחים.

כבר אמרנו שלא כל המקצועות משכו את לבו של יזהר, ולא כל המורים. את חרלמוב המורה למוזיקה לא אהב, גם לא שיעורי לשון עברית, כאמור, שנקראו אז בקיצור דקדוק. יצחק חרלמוב הענק עם הפוס־הרמוניק שלו – ה“פסנתר מנושב דוושות רגליים” או “המפוח מנופח הרגליים”377 נראה נלעג בעיניו, “והכיתה המשוררת בכל כוח והכלי המנושב עד חרחור כל זה היה מרשים מאד, וגם מביא עליצות עד שפרצי צחוק היו מתבלבלים מפעם לפעם אל תוך ההרמוניה.” לכך יש להוסיף את “העברית שלו שעוד לא יצאה חופשי מתחת לרוסית הגדולה שלו, אתה לשיר היה גוער, את לא צוחק, היה מזעיף פניו מעל נגינתו והמשיך לחבר את השירה הגדולה אל הנגינה הגדולה וחזר וכף עצמו אל נומך הכלי וחזר והתרומם לסקור בזעף את צבאותיו.”378 הוא גם לא האיר פנים ליזהר, המורה הענק, ודאי לא אחרי מעשה הקונדס שעשה תלמידו ששר, בתוך ההרמוניה הכללית, את מילות האינטרנציונל דווקא, בלי לדעת שאביו של המורה היה “קנטוניסט”, כלומר נחטף בילדותו ממשפחתו בידי הצבא הרוסי. “אתה,” לוחש אז המורה בקול המקמר את התקרה, “אילו ידעת מה זו רוסיה ומה עשו לי שם לא היית שר לי את זה.” כי השם חרלמוב ניתן לו, לאביו של המורה, על ידי הקצין הרוסי שאימץ אותו, ומילדותו לא זכר אלא את שמו הפרטי ואת יהדותו. וחייו של יצחק חרלמוב ברוסיה שאחרי המהפכה הקומוניסטית ובשנות מלחמת העולם הראשונה, עד שעבר עם אשתו וילדיו הקטנים בסירה רעועה לבולגריה ומשם לארץ־ישראל ב־1921, היו מסכת תלאות ורעב.379 נקל להבין אם כך, למה עלה בתוהו ניסיון הסרק של “הדל ממושבת הדרום” להתחבב על המורה, ולומר לו איך הוא מאזין למוזיקה אצל חבקין ושומע את בטהובן ואת מוצרט ואת באך ואת

– וכאן נוקשתי, ומאד מתלהב אמרתי לו וגם את הסימפוניות של שופן, שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר סופית בשאט נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן…380

לא היו סיפורים מצחיקים על חרלמוב סביב שולחן ארוחת הערב אצל יזהר, ונראה שהוא התבייש קצת בתקרית הזו. גם סיפורי התפעלות לא היו. אצל חרלמוב, המוזיקה לא הביאה להתעלות הנפש. נכון שאפילו אצלו היו רגעי חסד: “לרגעים ופתאום הכול היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה […] וכאילו הוא מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשת והולכת עכשיו והולכת ומתבררת […] ושומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו […] זה פשוט קורה כעת כשאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוסיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, ואולי כמו, כך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.”381

אני מניחה שיזהר לא אהב דקדוק מאותה סיבה שלא אהב מתמטיקה או אלגברה – מפני שזה היה מקצוע שבו צריך היה, לפי השיטות הישנות, לשנן עשרות חוקים וכללים, ועוד תריסרי יוצאים מן הכלל, לנקד פעלים ושמות ולנתח פסוקיות תחביריות. ואולי דחה מעליו את לימוד הדקדוק מפני שלא רצה שיכפו עליו מבחוץ את כללי השפה שכה אהב וכה היטיב להכיר, וסירב להמציא לה גבולות וגדרות. אולי. כי, בסופו של דבר, יש סתירה מתמיהה במקצת בין העובדה שהיטיב כל כך לדבר והכיר את כל נבכי הלשון העברית ורבדיה, ואף על פי כן נכשל בדקדוק. אפשר גם שהמורים שלימדו מקצועות אלה לא ידעו לקנות את לב תלמידיהם, כפי שדינבורג ידע, ולא הצליחו לעורר בהם את תאוות המחקר: וכי כמה דינבורגים (ולימים יזהרים) יש בקרב כוחות ההוראה?

אחד המורים בסמינר הפך במרוצת השנים למקור לא־אכזב להתקפי צחוק ולחיקויים בארוחות משפחתיות, הלוא הוא יהושע אביזוהר שקרא לעצמו כך על שם בתו, זוהר, ומקודם נקרא יהושע בן אברהם זליג סינגלובסקי. הוא היה חביב על יזהר, ובעיקר בזכות שיעוריו בחיק הטבע, וההתלהבות התמימה שהדביק בה את עדתו, אבל בה בעת נחשב אצל תלמידיו לא־יוצלח גמור. אם נתעלם לרגע מסיפורים שהתהלכו על פיזור נפשו כי רב של הפרופסור (ועל כך שפעם פגש את בנו ברחוב ו“שאל אותו בהרבה חיבה, סליחה, מניין אני מכיר אותך,”),382 הרי שמעלליו בשיעורי הכימיה שלו הניבו את אחד הקטעים המצחיקים ביותר בספר. להזכירכם, אביזוהר נחשב למי שהניח את היסודות ללימודי הכימיה בארץ. הוא כתב ספרי לימוד כמו שעורים בחימיה (1926) וחימיה (ב־1940), ולא הניח ידו וכתב את המוסף לילקוט הצמחים (ב־1940), וגיליונות ללימודי הטבע (ב־1944), וגם – כך אומרת המיתולוגיה של בית הכרם, הקים שכונת פועלים ועסק, לא ייאמן, בשכנועם של תושבי מאה שערים להמיר את דירתם החשוכה והצפופה בקרקעות באבו־דיס.383 אלא שלא בעסקי דלא ניידי אנו עוסקים אלא בשיעורי המעבדה המיתולוגיים בכימיה:384

כי המורה אביזוהר לא לימד רק צמחים אלא גם כימיה וביולוגיה כללית, ועל קיר הסמינר בבית הכרם, זה הפונה צפונה מתחת לחלון המעבדה היה צבוע קיר האבן בכל מיני חומים וירוקים וסתם נאלחים, שפכים נוזלים וזוחלים ונקרשים וגם מפעפעים לעד, שלא הטבע צייר אותם ביאוש אלא מורנו אביזוהר ברוצו בכל כוחו בסכנת נפשות ובהקרבה עצמית להטיל את כל הניסוי שערך לפנינו, שלב אחר שלב, בהבטחה שהבטיח כי עוד רגע ויתברר לנו סוד גדול מסודות הטבע הגדול, שנייה לפני שהכל יתפוצץ בזעף עלינו ועל ראשינו ועל אף כל השתדלותו טובת הלב וחסרת הישע, רץ כמו שהוא מבחנות הנסיון וכל החומצות והבסיסים והעשנים הרותחים ישר אל החלון הצפוני ההוא, מול בית הכרם המנמנמת שאננה בין אורניה, והופ, והחוצה, ומה שיהיה יהיה, והוא השיב את רוחו ונפנף בכובעו ואמר, אוי אוי אוי, והיה העצוב שבאדם.

העובדה שיזהר חיבב את המורה אביזוהר ניכרת מכך שהוא מתאר אותו כנביא. ומי שאוהב את מלקומיה יפהפיה של יזהר מ־1998 יבין מנין החיבה היתרה להגדרת צמחים, אם יקרא את התיאורים המלבבים על אביזוהר בסיפור “הו, הו, הזלזלת”,385 כשהמורה לטבע

התגלה במלוא יפעתו בטיולים למדבר יהודה ולים המלח, ובסיורים החטופים בכל עונות השנה לראות אם פרחה הגפן הנצו הרימונים, ומה עם החלמוניות שבעמק, הללו שאסור שהעולם יידע עליהן ושלא יפגעו בהן, ומה עם נץ החלב שקוראים לו גם עירית, עירית גדולה, ליתר דיוק. ולשון הפר, הזיפנית, ליסאן של תור בערבית ואנכוזה בלטינית, מי היה יודע עליהם דבר וחציו ומי היה אכפת לו מכל חייהם אלמלא מורנו אביזוהר בסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר לבית־וגן לאחר גשם או באובך חמסין, היו כל אברכי הסמינר ועלמותיו מדלגים מסלע נוצץ לסלע חלקלק בקושי לא מועדים והוא היה רץ כאייל לפניהם בלבוש הדוד הטוב, הכובע המרופט על ראשו, כנפי מעילו מתבדרים, שפמו זורח מעל פיו המצעק קריאת צהלה לכאן לכאן הנה הנה, זהו צעק מורנו, זה מן השפתניים, הגבעול הרבוע ההסתעפות הנגדית והפרח השפתני, אינכם מכירים את המרווה הזאת את זו ה־סאלוויה האמיתית, והריח הו הריח מוללו בעלים האלה מוללו והריחו הו הריחו איזה ריח ותשימו בתה שלכם ותברכו שהחיינו, צעק מורנו מעל כל הסלעים ההם שאנחנו היינו מתקרטעים עליהם שלא לאבד שיווי משקל ולתוך הבוץ, והוא רץ כנביא לפנינו, רץ ושר, רץ ויודע רץ ומראה לנו שמה שנראה כסתם סלעים חשופים וחלקלקים חסרי שום משמעות אידיאולוגית, כשבימים ההם לא היינו זזים פסיעה אם לא היתה זו אידיאולוגיה גדולה מרקסיסטית ציונית ממש, באמת אינם אלא אפס קצה ראשית העולם והם באמת היופי והעוצמה והנעורים והלבלוב של, כן, שכחתי איך זה נגמר אבל מאד מאד, כן.


חבקין    🔗

החבר הראשון שיזהר מצא בירושלים, נוסף ליחיעם בן־דודו, היה ידידיה חבקין, ועד כמה שזה נראה מוזר, הוא גם היה אחד האנשים המשפיעים ביותר על המשך חייו. אולי ניתן לומר ששני האנשים המנוגדים כל כך, המורה דינבורג והידיד התימהוני חבקין היו בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר על יציאתו של יזהר מן המושבה, על בקיעתו מן “הגולם”. אמנם יזהר מציין במאמרים בעיתון שהמורה דינבורג הוא האחראי לכך, אך דומה שלא פחות חשובה הייתה תרומתו של חבקין, בעיקר בזכות האמון הרב והמופגן שהיה לו בכישרונו של יזהר.

לפי מה שיזהר כותב ב“חבקוק”, את חבקין הוא פגש בתחנת אוטובוס, פעם אחת עם אמו, מרים, שבאה עם מאה עצות ועצה לעזור לו להתמקם בחדרו, ולמחרת באותו מקום, לבדו. בפגישה הראשונה, כשהוא חש “גולה למקום תורה”, “והנה לקראתנו ברחוב איש חטמני אחד, קצת מקריח, קצת מגביח, מחייך רחבות, ומקדים שלום רחב – ואמי משיבה לו שלום כלשהו ומצביעה עלי, הגולה הצעיר, בלא להתכוון לכלום, לאמור: ‘הנה הבאתי לך קצת חבר…’ – דברים מהוגנים ורגילים, בלא לשער עד כמה הרחיקה ראות, ועד כמה, מכאן ואילך, נתגלגל אותו ‘קצת’ שהציעה בדרך־כלל מתון ולא מחייב כלום – ועלה וצמח והיה למה שהיה, מחוץ לכל המשוער, ולכל שיכול היה להיות משוער.”386 למחרת, חבקין עמד שם עם נרתיק כינור, “חטמני ומגביח־מקריח, ומחייך בשיני תירס גדולות.” ויזהר הביישן, שמעודו לא ראה כינור מקרוב, אזר עוז ושאל אותו אם הוא יודע לנגן בו. חבקין צחק והזמין את יזהר לשמוע אותו מנגן. מכאן נרקמה ביניהם מסכת לא שגרתית של יחסי ידידות, שממנה שאב יזהר הרבה: חבקין היה לו למקור ידע נוסף על כל מה שלא הכיר ולא ראה במושבה, על העולם הגדול של אירופה – הספרות, התרבות, המוזיקה. חבקין הכניס אותו בסוד כתיבתו, ולא עוד אלא בסוד התכתבותו, אם אפשר לקרוא כך להתנהלות חד־צדדית בעיקרה, עם גדולי הסופרים. “העבודה הספרותית מתקדמת אט־אט,” הוא כותב ליזהר באחד ממכתביו. “מהספר החמישי העתקתי עד כה 60 עמוד, מספרך (השביעי) 15 עמוד.387 מכתבים חשובים מגאוני־דור לא נתקבלו בינתים יותר. להרמן הסה, היחיד שלא ענה לי, שלחתי גלויה לבקשו עוד פעם להגיד לי את דעתו על יצירתי. גם רוח הקודש כמעט לא ריחף עלי יותר מזמן העדרך בעיר הקודש ומדי כתבי את הקללות הידועות לך בסגנון עמוס ‘על שלושה פשעי… וארבעה’ לא השתפכתי יותר חוץ מאשר בוריאציה (מוצלחה נדמה לי) של משפט מיכה: 'הגיד לך אדם מה טוב……..” שנכנסה לחיי היום."

חבקין היה ליזהר ולמקצת מחבריו שהביא לשם מעין נביא, או אולי קריקטורה של נביא, והכינוי שהדביקו לו, חבקוק, היה לשמו (“חבקוק”, 85):388 “ולא אחת ולא שתים יכולת לשמוע בינינו לבין עצמנו: ‘בארבע אצל חבקוק!’ או ככה: ‘לאן הרגלים?’ – ‘רגלינו אל נביאנו!’ – ‘קומו ונעלה בצהרים!’.” במובנים מסוימים הוא היה החונך של יזהר בכתיבה: בתקופה שבה רק יזהר עצמו היה מודע לשאיפותיו להיות סופר ורק ואך סופר, חבקין היה מי שחזה (בכוכבים) את עתידו כסופר גדול, עודד אותו לכתוב, ואף עזר לו בפועל בהעתקת ניסיונותיו הספרותיים הראשונים במכונת כתיבה.

חבקין/“חבקוק” היה בחור מוכשר, ידען, מוזר.389 הוא היה יליד 23 ביוני 1903, כלומר מבוגר מיזהר וחבריו בשלוש עשרה שנים. הוא נולד במינכן, בגרמניה, ושם למד עד הכיתה השישית. חוץ מלימודי הדת שהקנה לו אביו, למד בעצמו לימודים כלליים נוספים, ביניהם מוזיקה ואסטרונומיה. הוא עלה עם הוריו ב־1922, והם השתקעו בירושלים. הוא התקבל לעבודה בלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, שם היה כותב באותיות מסוגננות תעודות לנרשמים בספר הזהב, כלומר אותם שתרמו לירה אחת כדי לטעת עץ בארץ־ישראל. תוך כדי עבודה לא הפסיק ללמוד, השתלם בשפה האנגלית, סיים שיעורי ערב בבית־הספר למסחר, קיבל משרה במחלקת התשלומים של השלטון המנדטורי, השתלם במוזיקה בבית המדרש לנגינה בירושלים, למד במכון הטכני “ירושלים”, והמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית בשעות הערב, בחוגים לבלשנות ולפילוסופיה. כדי להתפרנס עבד גם כמזכירם הפרטי של הרופאים ד“ר פייגנבאום וד”ר גרינפלד.390 אבל יותר מכול התעניין באסטרולוגיה, ואף הקים את המכון העברי הראשון “לחקר האיצטגנינות”, המונח התנ“כי שקבע לשיטת החיזוי בכוכבים. במרוצת הימים אף הוסיף לשמו את השם כוכביה. במכונת הכתיבה המיושנת במשרדו בבית המעלות תקתק מכתבים לגדולי הרוח בעולם כולו, ביניהם זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. בשנת 1934 שלח כתב־יד של יצירה שלו אל הסופר הידוע תומס מאן, וביקש את חוות דעתו. למרבה הפלא קיבל תשובה, אם כי לא מעודדת: תומס מאן העריך את סערת הנפש, אך הזהיר אותו מן ההונאה העצמית שבראיית הדברים כמשהו יותר מחומר גולמי.391 אם להקדים את המאוחר, לפני קום המדינה נועץ חבקין במערך הכוכבים והפגיז את הנציב העליון הבריטי ואת דוד בן־גוריון וראשי היישוב בתזכירים ובעצות לגבי התאריך הראוי לסיום המנדט והכרזת המדינה. הוא נסער מאוד מההתעלמות מפניותיו: לדעתו, התאריכים שנבחרו מבשרים קשיים אין ספור למדינה שבדרך. ב־1947 גויס כ”קשיש" לחפירת ביצורים בקריית ענבים מטעם חברת “סולל בונה”. גם שם לא הפסיק לשלוח איגרות ולהפציר במנהיגי המדינה להיוועץ בגרמי השמים כאשר הם קובעים מהלך מדיני מכריע. ב־11 ביוני 1948 מצא שם את מותו הסתמי, הלא הרואי והלא נצפה, כאשר פגז תותח תועה נפל והתפוצץ בקרבתו ובקרבת חבריו. הוא נהרג במקום, ונקבר בקבר אחים בבית הקברות הצבאי במקום.

במכתב מיום 15 במארס 1948 כשהמדינה שבדרך, “מדינת הצל”, הולכת וקמה לרעם “פיצוצים והפצצות”, מתייחס שמעיה, שלמד אז באוניברסיטה העברית בירושלים, בחצי צחוק לנבואותיו של חבקין:

“זה יהיה בסדר” – כך לפחות מבטיח בץ.392 לעומתו סובר חבקין […] שתאריך ה־15 במאי ימיט עלינו אסון, שכן כך כתוב בהורוסקופ. ולא נחה דעתו עד שקם ושיגר מכתב לנציב העליון והעתק ממנו לבן־גוריון, לאמור: בחרו באיזה תאריך שיהיה ובלבד שלא יהא זה ה־15 במאי. את פיצוץ קרן היסוד חזה מראש (אלא שהבחין בכך למחרת היום…) ועוד ידו נטויה. לי הוא בז ולועג, שאם הוא בעצותיו “משרת את המולדת”, הנה אני נתון בד' אמותי וכל מעייני בבחינה בהיסטוריה שתיערך, אי"ה, מקץ שבועיים.

חבקין היה הומוסקסואל, וחברתו של יזהר, ושל חבורת הצעירים שהסתופפה סביבו, ודאי קסמה לו. הוא התאהב באופן סדרתי ובכל נפשו. בשלב מסוים הוא היה מאוהב בנער מפונק ובן־טובים, בן למשפחת יפה, עמיקם שמו. הנער תיעב את חבקין, וגם משפחתו של הנער לא ראתה בעין יפה את ביקוריו, אך הסבל – הפסיון – שהוא חווה בעקבות אהבתו הכאובה היו מלווים רגשות “סער ופרץ” רומנטיים שרכשו את לב יזהר והשפיעו במידה לא מעטה על תפיסתו את האהבה. הוא שרטט לנערים מפות אסטרולוגיות בתקופה שמפות כאלה עוד לא היו נחלת האפנה, “וביחוד הקסים אותו גורלו של י' הכתוב בכוכבים והוא מזהיר ונוצץ וזוהר,” כפי שמעידה נעמי בסיפורה “פרוזה סקיצן – פטר אלטנברג”,393 ומעיד התיאור המרנין ב“חבקוק”.394 הוא גם היה הראשון שקרא את סיפוריו של יזהר; ולא רק קרא אלא כאמור עזר לו בכך שהדפיס אותם במכונת הכתיבה שברשותו כדי שניתן יהיה לשלחם לכתבי־עת.

מוזר. הוא היה מכוער, הוא היה הכי לא־צבר שאפשר, הוא היה מבוגר מהם בהרבה, הוא היה חסר חן, אבל החבורה הצעירה שיזהר בראשה מצאה בו צינור לעולם התרבות הנכסף, בעיקר לעולם המוזיקה, שלא הייתה להם גישה אחרת אליו. את מרבית כספו הוציא על “פלאטות” – תקליטים חדשים של מוזיקה קלסית, ובחדרו, או אצל נעמי, על המשטח מתחת לעץ התאנה ברחוב החלוץ השמיע להם את רכישותיו. בחדר־המרתף שלו בירושלים, שהיה ריק מכל חפצים, ניגן בכישרון מסוים ובעיקר בהתלהבות בכינורו החורק, ניגן והסביר – וגם בכך הטרים את זמנו. הוא הציג בפני יזהר וחבורת הצעירים האחרים את נפלאות המוזיקה. מאז מקהלת הילדים מבית־הספר בשרונה והפטפון הידוע של הדוד משה, שם נמצא ליזהר רפרטואר מצומצם של תקליטי יצירות בודדות שאותן שב ושמע ושרק בקולי קולות לזוועת העורבים, לא נחשף יזהר למוזיקה קלסית כמו כאן ועכשיו. שלא כחרלמוב, ששיעוריו הצליחו רק לרגעים להתעלות על המגוחך והפתטי, אצל חבקין ניתנה ליזהר ולחבריו הצעירים הזדמנות להכיר את גדולי המוזיקה הקלסית, להתפעם מהם, ויותר מזה – לסגל לעצמם ז’רגון אותנטי־כביכול שבעזרתו ניתן לשוחח על מוזיקה כבקיאים ורגילים. לנער שבא מן המושבה, חבקין סיפק אשנב לתרבות אירופה. המלחינים שהוא הציג בפניהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים. הם, המלחינים, “ירדו” אל דירת המרתף שלו, נעשו מכרים אישיים, כמו הסופרים הגדולים שחבקין התכתב איתם בלי כל מעצורים.

כי לא רק מוזיקאים; גם נביאים, גם פילוסופים וגם סופרים ירדו במדרגות אל דירת המרתף של חבקוק/חבקין “במעמקים”, ואפילו את ישו הציג שם לנערים המתלהבים. אבל מעל כולם התוודע יזהר באמצעותו אל הגאון־הפרא, שעליו קרא בהתפעמות אצל י’ן כריסטוף:395

אחד שלא מש ולא הרפה ממנו, לא קודם, לא בשעת ולא לאחר הכל, לא בערבים, הארוכים, לא בשעות אחר־הצהרים, גם לא בשבתות, באותן שלא יצאנו למסע אופנים אל הרי שכם, לא מש מאיתנו בבואנו ולא בצאתנו, לא בלכתנו ולא בשכבנו לישון – אחד ויחיד וגדול ומיוחד, בוער עינים, פרוע בלורית, ידו אחת בחיק בגדו, מבליט סנטרו, סוער ומתאפק – הו, לודוויג, הו, בטהובן, הו, אל נעורים!

אל הנעורים הזה, הכלאה בין בטהובן, י’ן כריסטוף ונפוליאון, לא מש מעם יזהר גם שנים רבות אחרי כן. כזה שאף להיות, נער שגדל פרא בנידחה שבפינות, שבכוח גאונותו יכבוש את העולם.

נעמי העריכה את חבקין, את ידענותו הגדולה במוזיקה, אך לא נטתה לו חיבה יתרה. בריאיון שלה איתי מ־8 באוקטובר 2009 אף אמרה שהיה מספר ליזהר על הילדים הערבים שאת שירותיהם “שכר” בירושלים. אך היא הכירה בתפקידו כמעין מדריך, ואף קינאה בו על שהיה הקורא הראשון של סיפורי יזהר. כך היא מתארת אותו בסיפורה:396

בחדר בין כל החניכים של השומר הצעיר היה ידידיה חבקין, שנמנה על חבורתנו אף כי היה מבוגר מאתנו בהרבה ושונה. מאד. הוא היה איש קטן קומה ומצומק, ועל גופו הקטן ישב ראש גדול וכמעט קירח, ובאמצע הפרצוף הזדקר, מתחת לעיניים הבוערות, חוטם ענקי מאונקל כמו קרן, שהיה תמיד אדום וקצת מנוזל וקצת נוטף. חבקין היה מוזיקאי מתוסכל אבל בעל ידע רב במוזיקה. על כינורו הסדוק היה משמיע לנו את הפרטיטות והפוגות של בך, שהיו לנו חידוש מלהיב, גילוי מרומם נפש שלא שיערנו שיש כמותו בעולם. הוא היה שר עם הכינור בקולו המאנפף ומסביר ונואם ומסביר ושר. מה לא הלבשנו על תורותיו עד ששמנו אותן אבני יסוד לחיינו המתחילים, בתנופה נסערת!

המוזיקה וההתאהבויות הנסערות של חבקין נתווספו לתיאוריות של פרויד, שהוא שטח בפניהם. הוא עצמו עבר פסיכואנליזה – הפעם דווקא בצו האפנה. הנערים קראו אז בשקיקה את המעט שתורגם, ונחשפו לתיאוריות על מהותה של האישה ועל כוחה של האהבה. יזהר, כותבת נעמי, הוסיף עליהן את הרעיונות הנרגשים שלו –

שהאהבה אינה צריכה להיות ממומשת, שדי לגבר אוהב לראות את משאת נפשו, ולעולם לא לומר לה דברי אהבה, ולא לגעת בה אלא רק לחלום עליה ולהתגעגע. ונפלא בעיניו אם המעיין הפנימי המיוחד לגבר או לאישה יפרוץ ויבקש להתממש.

בדפי יומן מי“ט סיוון תרצ”ד מספרת נעמי על שיחה כאובה עם יזהר, שהוא “טהור ונקי וטוב ממנה […] וגם תמים כילד.” יזהר הפליג בשבחו של עולם שיהיה כולו גברים, המצפצפים על הנשים ואוהבים זה את זה. “הוא אמר שיש בהומוסקסואליזם פן יפה, וזהו המאפשר אהבה אפלטונית. הסברתי לו באותות ובמופתים שאיננו צודק והוא איננו שומע. בכ”ז מוכרח היה להודות שהומוסקסואליזם זה מצב מחלה ולא יתכן שהאנושות כלה תחלה פתאם. מלבד זה אם כך יתם גזע האדם בדור אחד. ועוד מיני דברים כאלה הוא אומר כמו תינוק קטן, ילד פעוט."

ייסורי חבקין שימשו ליזהר בסיס לכתיבה, כביכול על האוהב המתוסכל, למעשה על עצמו:397

וערב אחד כשי' היה אצלי וישבנו על יד התנור, הופיע חבקין כולו נסער, פדחתו נצצה מטיפות גשם ואפו הגדול זב, הוא התלחש עם י' ומדבריהם עלה שי' כתב סיפור על ערב שבו ישב חבקין בבית אמו של עמיקם אהובו, ובאו לשם גם שכנים וחברים, והאהוב היה קר ושווה נפש, בעוד חבקין רטט ורעד, שיכור ממציאותו של עמיקם על ידו ויוקד מערגה וגעגועים, שנא את כל הנוכחים החוצצים בינו ובין אהובו, וביחוד את אורשנסקי, זה ראש ההגנה בבית הכרם שמגייס את הנערים לארגון שלחבקין אין דריסת רגל בו. י' כתב את הסיפור בכתב ידו הבלתי קריא ונתן אותו לחבקין להדפיס במכונת הכתיבה המהוללת שלו. חבקין העתיק את הסיפור כמה וכמה פעמים וחילק אותו לידידיו וגם ניסה להביא עותק אחד במו ידיו לעמיקם, אלא שהאהוב הנערץ והנחשק כלל לו פתח לו את הדלת וגירש אותו בבוז.

נעמי התקנאה, אבל לא רק בחבקין, הקורא הראשון. היא הבינה עד מהרה שבסיפור יזהר שופך בעצם את רגשותיו שלו אל “מריון” הצעירה (שאשוב אליה מאוחר יותר), חניכתו של יחיעם מן השומר הצעיר. היא שאלה:398

– ולמה אינך נותן לי את הסיפור לקריאה?

– כי הוא יחולל בך אולי מהפכה.

– לא מפחדת ממהפכות.

– אולי לא מהפכה, אבל אני לא רוצה שתכירי אותי מצדדים שאינך מכירה.

– ואולי אני מכירה?

– אולי.

– חבקין הוא אפוא הקורא הראשון שלך?

– קורא ולא מבין דבר וחצי דבר.

– נודע לו רק עכשיו שאתה כותב?

– לפני חודש. נתתי לו לקרוא משהו שכתבתי אודותיו, נתתי גם ליחיעם.

– ומה אמר יחיעם?

– הוא אמר: כביר!

– אתה שולח את הסיפור לעורך, מקווה להדפיס?

– אולי.

– זה יהיה נורא אם הסיפור יודפס ואני אתקל בו במקרה.

– ואולי זה יהיה יפה יותר, כאילו פתאום קיבלת זר פרחים. פעמים רבות רציתי לתת לך את הסיפור אבל בכל פעם אני נרתע. הלוא בין כה וכה תקראי אותו בקרוב.

הוא נראה נבוך וחרד ורוצה להסתתר.

הסיפור נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חבקין, והוא נקרא “ערב אחד”. נשמרו ממנו נוסחים אחדים בכתב־ידו של יזהר, ועותק במכונת הכתיבה של חבקין.399 בניגוד לעיקרון שלא לפרסם פרי בוסר שהמחבר טמן במגירותיו, אביא קטעים מן הסיפור, קודם כול מפני שכבר ניכרת בהם איכות יזהרית, כישרון לתאר – להעביר – מצב של התרגשות גדולה. אם מנפים את הקלישאות הספרותיות־כביכול, “דיכאון־צלמוות”, “פחד־אימים”, הרי החזרות, השאלות הרבות, הגמגום, מעבירים את סערת הנפש. הסצנה גם מעידה על ידע אינטואיטיבי בתזמון ספרותי: מי מהמשתתפים נכנס, ומתי, מי יוצא, מי דולק אחריו. מן ההתחלות ניתן גם ללמוד על התפתחות הסגנון של יזהר, על ההבדל בין פרץ רגשות וסיפור, אולי אפילו בעקבות עצתו של תומס מאן. עוד חומר למחשבה מעניקה העובדה שזהו סיפור טרום־גנסיני, ובקלות ניתן לראות את ההבדלים בינו ובין “אפרים חוזר לאספסת” המאוחר יותר. נוסף לכך, אם אמנם יש כאן הד להתאהבות ראשונה של יזהר, הסיפור מספק עדות ליחסו לאהבה, האהבה בהא הידיעה, שאפשר להצליב אותה עם עדותה של נעמי.

כשירד הערב התקרבתי לביתו. אך טרם עוד העזתי להיכנס. הקף הקפתי גדרותיו, ואלך בסער על הכביש. ורע היה לי. רע. דיכאון־צלמוות רבץ בי, פחד־אימים כרוך בכאב, וידיעה מטרדת שכל זה – לשווא. וכשהרהרתי מה עתיד יהיה לעלות אם יפתח לי את הדלת הוא – עמד לבי מפעול: הוא! דגדוג רתת באבר רגיש שבתוכי – ואנו נעמוד פנים מול פנים?… לא יאומן! כיצד אמר לאחיו הקטן, זה א. הטוב: “כשיבוא – זרוק אותו מן הבית.” הנה כך. אותי. היאחזני עתה בערפי לטלטלני דרך כל המעלות? ואגב, כמה חודשים כבר לא ראיתיו? אם במידת הגעגועים ימדו – חלוף חלפו כבר שנים ארוכות.

חבקין מתעקש לעלות אל עמיקם, ומעמיד פנים שהוא סר לבקר את אחיו הבכור.

האעלה אליו? ודווקא עכשיו לבוא ולהרגיזו בהופעתי – והכל יירד לטמיון. לטמיון עולם. הפעם כבר לעולם. לא ולא. אי־אפשר! מה אעשה אפוא? אך אני אל ע. הבכור אלך, לדרוש בשלומו, הוא ששב למשך החופש ממקום מגוריו אל אימו… כן… כך. ומהו פחד זה הכוסס בי? והריני מתוח ונרגש ביותר. רע, רע. לעלות, או לסוב ולפנות הביתה?… ועד אן אתלבט כך: מהר להחליט!.. הן ייתכן גם שלא הוא שיפתח – צלצלתי. היה חושך הוא פתח לי את הדלת. עמדנו. היבטנו זה בזה. באור הנופל עליו מן החדר שמעבר לחדר הביאה ראיתי כיצד נמוחו ושטפו על פניו בבואי פרצופים, וכיצד לבסוף, מתח את שפתיו לחיוך מעט, ועיוון בהעוויה קלה, מקצתה של העוויה, באמת רק מקצת, כך, לא הרבה, חיוך שמשמעו, כביכול, בוז, לומר: “נא, אתה? רק אתה!?” ובלא להוציא הגה נסב וחזר לחדר המואר. אך את הדלת השאיר פתוחה. פתוחה. ונכנסתי. ואגב, כעבור כמה ימים, סיפר לי אחיו, זה א. הקטן (עדות נוספת למידת הבנתו את אחיו ולתפיסה שלו הדקה כ"כ, הבוגרת עד להפליא), הוא סיפר: כשנכנס אחי החדרה, ועל פניו הבעה שלווה כל כך כאילו לא אירע מאומה (דבריו ממש!) – הבינותי שאתה שם!" – כך אמר לי זה הקטן.

המשפחה, האם ושלושת האחים יושבים וסועדים את סעודת הערב, מתחת לנברשת הקורנת. החדר שטוף אור, זיו, ברק, חום. לפי סיפורו של יזהר, האם מזמינה את חבקין להיכנס:

אלא שאת הדרך חסם הוא. ישוב ישב לו בחזקה, כנעוץ ברצפה, רגליו פשוקות מעברי הכסא, ופניו, והיופי שנגה מהם שכרוני, שכרוני, הלמוני. והוא כלא חש. כמדגיש את העובדה שאינו חש בי: “איני חש במה שאיני רוצה, והריני יושב בהרוחה הנעימה ביותר, למרות מציאותך שלך כאן, והנה גם אגחך לעומת בכורי המתבדה, והריני גוחך”. ובהרהרי זאת עמדתי אובד עצות – האיך אעבור לחדר הלז ולא אתנגש בו, ולא אפגע באמו שביקשה זאת ממני בבקשה שהיה בה משום דרישה, כמעט במפגיע. נבוכותי. ובבואי בין המיצרים, שכור ונרגש מיופיו שלו, מחדוות מציאותו, שפרצה ורננה בשפע, ללא מעצור, ונסכה עליו הילת אור, גמגמתי: “הנה כאן אניחם, גם כאן יהיה טוב להם” ואמרתי לחפוז ולהניחם על הכיסא שלנוכח, ולהימנע בכך מריב, אך אימו חזרה והורתה: “אה לא, הנח בחדר הלז, על הקולב”, נטלתים שנית עם ידי, מעילי וכובעי, ומיואש, ומטושטש, ונבוך, ונרעש הבטתי במעצור נהר זה שעכבני ממלא רצון האם הנערצה. (הייאמן? זו עזותו החצופה והיהירה גרמה לי גם, נוסף לצער, מעין הנאת סתר וכמין תענוג אסור מעצם השפלתי ושלטונו המתעמר). מה אוכל לעשות? האינך מוותר לי? האינך מוותרת לי את, אני – אני מוותר – ניחא – אין בכך כלום, אך העוד כה רבה משטמתך אליי, נערי היפה? דומם נבטתי בו. ואירע שדווקא אז, קם הוא, לא בעבורי, אלא ליטול שם מה, והדרך הייתה פנויה, נטלתי ועברתי ועד מהרה חזרתי והצטנפתי דומם על אותו נקליש חום הניצב בפינה, כשרגליי רכובות להן וכולי דרוך־דרוך עד לגבול האחרון. ונראה היה כאילו לא נאמרו כאן דברים ולא היו מה עצמים, אלא חולם אני, ומתוך חלום אני רואה ושומע, וביחד עם זה הריני ער, וקשוב ותפישתי רגישה וחדה ביותר.

ליד השולחן משוחחים – כמה אירוני – על מלך אנגליה שהלך אחרי האישה שאהב ונטש את כיסא מלכותו, ואילו חבקין שומע בקושי, מתייסר באהבתו, שיכור מיופיו של האהוב:

ואיני יודע מה בדיוק היה בו, שכל זיז וכל קפל וכל תו – היו יפים בו כל כך ומזעזעים כל כך – אפשר שערותיו שהתקרזלו להן קווצים קווצים, בברק רך, ובשפע, וכלאחר־יד, משכו זיו זה, אולי מתוך שלבש היום בגדים חדשים, חמודים, וענד עניבה לצווארו – היה נאה כל כך, אך לא, לא פרטים אלה, אלה היו רק בולטים ביותר, כולו שלו, ויותר מזה – לבי שפעם כל כך, רעד זה שרעדתי, אותה סמרמורת שחלחלה בי, ולא אדע שחרה – ומציאותו בסמוך לי, הוא, הוא, והחרדה לנערי זה שהתגעגעתי אחריו, ושנאסר עליי גם לזון בו עיניי גלויות – זה עם זה, התרגשותי המוכנה לקבל – ויופיו שזנק ופרץ בפועל – הדהימוני, עברו עליי, סחפוני ואהי כמשוגע ואני הרי ידעתי, אני ידעתי, ולא שכחתי גם אותה שעה, שכך אמר עליי לפני פלוני חברנו: “אדם זה (אליי נתכוון), היודע אתה עכביש, מאוס ונאלח, התוכל לקטלהו בידיך, ככל הבא לידי, בנעל תרמסהו, ולי – סיפר אותו חבר, – קרא בחימה – לי אין נעל זו להשליכה בראשו” – ונערי היפה הלז, יושב וגוחך. אדיש לכל. אף גם אינו חש בעכביש אדם זה הסמוך אליו.

נכנסים שכנים, אורחים. נכנס שנסקי [אורשנסקי], ראש ההגנה בבית הכרם השנוא על חבקין, מגייס הצעירים, שהכול כיבדו אותו “ידעו את ערכו, וששו לשאת חן בעיניו – שכן היה מקורב לחוגים הנכספים, רבי התוקף.” השיחה קולחת, והוא חבקין שקוע בסערת נפשו. לבסוף קם הנער, מתנער ויוצא מהדירה, בדיוק כשחבקין מקבל ידו כוס תה מהביל:

“התתכבד בכוס תה?” – “תודה” עניתי לה לאם הנערצה. היא מזגה והגישה לי. ואני שתיתי ואת לשוני הכוותי. אך עמוד. הריהו קם. התנודד קלות וצועד אל הפתח. גבוה ורחב. ואליי גם לא הביט. ואליי לא שם לב כלל. ואני עם כוס התה ביד. ובו ברגע, בעמדו על סף החדר, הפנה לפתע את ראשו, וסקר אותי במבט חולף בן אלף פרושים, ושב והרכין את ראשו ויצא.

יצא? וזה הכל? ולאחר כל מה שהיה? עזבני לנפשי? ומבטו מה אמר? מה דובב? למה התכוון? – שוב לבטלני כעפרא דארעא, או לומר כי מאום לא קרה ואל אתגדל בלבי? כך אמר? איזה חום תופל, למה חיממו כל כך את החדר?! מה אמר אליי? הרמז לי מה? אכן – תדיר ירמז לי – ואני, תדיר, לא דיה לי ברמיזתו. אלף פירושים, השערות, סברות, יישובים, ותירוצים, ולבטים קשים ביניהם – איני מבין. והרי עליי להבין! מדוע לא תדבר גלויות? וכך תמיד: הלה שתקן הוא, דל במילים ועני בנאומים – אח, כמה נאומים נשאתי לכבודו אני, כמה מכתבים שיגרתי אליו, לשווא כמובן, כמה מלים העתרתי עליו ועל חבריו, מלים, רעיונות השערות הצעות פורחות־אוויר, אלו ארבע שנים ארוכות – והוא כחרש לא יבין. כאילו אין למילה ולרעיון ערך בעיניו. הדבר הוא המעשה. והמעשה בצמצומו הגדול ביותר והנוקב ביותר: רמז קל. “הנזקק לי – יעשה. אף אני עושה”. ורמז משמעות צווה – היינו עשה. עשה ויהי מה. ומה אעשה? מה אפעל? שוב רעיונות, שוב השערות – מה עליי לעשות? מה צוותני אתה ברמזך? אך לאט־לאט, יש לשקול יפה שלא אקלקל, ואמרוד בצו. אך מהר־מהר – פן אאחר. איזה פשטות פרימיטיבית: לא הוגה, כי אם עושה! הגם כי, נערי הטוב, לא תמיד תדע, את זה כבר אדע אני, בטיב מעשיך, ויש שמעשיך יגידו תוכך הרוגש באפלה באופן אי אמצעי ותת ידעתי. אולם הרף. הוא מחכה. הן אם גם זאת הפעם לא ארד לסוף רמזו המצווח במפגיע – ייעלב, כתמיד, יכעס וייגמל בנקם. מה אעשה אפוא עתה? קם פתאום. הלך. הביט בי. והמשיך ללכת: הו – נערי הטוב – ההבינותי? – כמה נסכל אנוכי – הן הזמן הזמינני לבוא אחריו – רמוז רמז לי לצאת אליו – מהר איפוא, מהר אחריו – ואני כוס התה בידי. נתערבלו כל המראות וההבילו עם אד הקומקום המבהיק. אני – אחריו. ללכת אחריו. חש שסלחתי לו. פגעה הבעיטה בליבו הגא. הנה אקום ואלך אחריו. ועוד הריני שוהה. ואפשר לא לזה כיוון – אלא למה? אך מה – הרי הכל ראו שהלך. הרי הכל יראו שאני אחריו. וראה תראה גם האם הטובה. ויראו נא! מה מני הלוך.

בבהלה גדולה הוא עוזב את כוס התה ורץ החוצה לעבר חדר המדרגות. הוא דולק אחרי הנער, והמצלמה של “הבמאי” הנסתר דולקת אחריו. סטקטו בקצב פעימות הלב.

כבה האור. חושך סביב. היכן הוא. היכן הנער. נערי. שהביט בי. שהזמינני. שרצה להתפייס לאחר עינויי ארבע שנים. ארבע שנים אל־אלהים. וכעת יהיה האות. היכן? איננו. אולי ישב שם בחדר הביאה בחושך, והצטנף לו בדממה כשיצאנו שנינו? לחזור ולראות? ואולי מחכה הוא ליד הבית השני. אולי ליד הגדר. הלאה בכביש. שחור מתעקל הכביש בין עצי הגנים. היכן הוא? היכן אתה? האבדת שנית? ההכל נמס? לא. לא. שלי הוא. חזרנו ונתפייסנו. הכל כתיקונו. בוודאי אשוב ואמצאנו. לילה בהיר. היכן הוא? – אין איש. לחזור – מאוחר. אי־אפשר. איננו.

חושך. די קריר.

אם אכן צדקה נעמי שראתה בסיפור את חיבוטי אהבתו השתוקה של יזהר עצמו, אולי הבינה בחוש שיזהר מתקנא באופן כלשהו ביכולתו של חברו להרגיש, לחוות רגשים עזים כל כך, בלי בושה או הסתר. חבקין המשיך לשמור על קשר עם נעמי גם כאשר היא עבדה בגבע. נעמי זיהתה גם את המשיכה הגלומה בתכונתו זו, אך גם את האמביוולנטיות של יזהר לגביה. בכ“ה טבת תרצ”ד היא כותבת ביומנה: “הייתי היום אצל חבקין ודברתי עמו קצת. אם יש בו משהו גדול, הרי זה הרגש שלו. הוא מרגיש, יודע לאהוב ולהעריץ במדה שאין למעלה הימנה, הוא יודע גם להאמין, לאהוב, להעריץ ולהאמין. כשיזהר אמר לו: ‘הכל אתה יודע מלבד לשתוק!’ הוא אמר לי שזו היתה מעין ‘רעידת אדמה’ בידידות שביניהם. מובטחני שלא הבין למה יזהר כיון. אני מבינה מה פרוש ‘שתיקה’ אצל יזהר, ושתיקה זו מלאת כוח ועקשנות מרי וזעם כנגד כל העולם ונצחון פנימי. כל אלה אינם אצל חבקין […]”

והכתיבה? הכתיבה היא בוסרית, מתלהמת, אבל יש בה סיפור, יש בה כוח, יש בה תיאור חזק ביותר של סערת חושים שכל כולה מתנהלת בפנים. ויש כאמור מבנה, “צורה”: הסצנה מתחילה בסערה גדולה, ובכל זאת יש בה קרשנדו. וירידה במתח. יזהר עתיד להביא את ה“ז’אנר” הזה לכלל שלמות.

בחבורה שהתכנסה בחדרו של חבקין היה יחיעם, והיה גם ידיד נוסף מהסמינר, יעקב לוי. הוא שמר על קשר מכתבים עם יזהר ועם נעמי גם בתום הלימודים, אך הקשר הלך והתרופף, ובגיל צעיר מת יעקב מסרטן, “מת וחצי תאוותו בידו” כפי שחזה “חבקוק” בכוכבים. גם שמעיה בן־הדוד התל אביבי הזדמן כנראה למפגשים בבית הכרם, כי גם הוא מתייחס לחבקין, אם כי בדרך כלל בלגלוג.

צריך שוב להדגיש שיחס כל החבורה אל חבקין/חבקוק לא היה נטול לגלוג. הוא היה מבוגר, מכוער, מוזר, אנטי־צבר, הומוסקסואל, האחרון שהיית מצפה מהם לקבלו כמדריך. ואף על פי כן הוא עיצב, הוא חרת את רישומו על יזהר.

עם שמעיה בחר יזהר ללגלג בכל פה על חבקין ועל נטיותיו. אולי חשש מביקורת, ואולי זה היה דפוס ההידברות ביניהם, בעיקר בנושאי מין. שמעיה כותב על חבקין במכתביו מלונדון, לשם שלחו אותו הוריו ללמוד “משהו”, ובלבד שילמד. בסיפורה “הטיול הגדול” מצטטת נעמי מכתב של שמעיה מלונדון, ובו הוא כותב שח. בא לבקרו. הנימה מלגלגת: “ח. שבא לבקר אותי בלונדון עודנו ‘עצום’ – הלה עדין רואה אותי כהומוסקסואל או לפחות כמי שיש לו נטיות מתחת לסף ההכרה לתרבות יוונית זו. שיאמין לו […]”400

ובתוספת למכתב מלונדון שנשלח ב־3 במארס 1938, שמעיה כותב:

אגב, שמעתי שבמקוה ישראל פרצה מגפת משכב זכר. אושה אל חבקין והשמיעהו. הן עכוזיהם של בני מקוה רציניים בהחלט. היה לו מבשר למען ישביע את בשר ערלתו, Edward הַבָּוָרי.

נעמי התלוננה תמיד על כי גם כשהיו מבוגרים, שיחות הטלפון בין יזהר לשמעיה בנושא חבקין והבחורים שהיה מאוהב בהם היו לעתים רוויות רמזים מיניים וצחקוקים כשל שני נערים מתבגרים.

הנימה השתנתה ב־24 ביוני 1948, שאז בישר שמעיה בעצב לנעמי וליזהר על מותו של חבקין. הפעם הוא כותב מירושלים, ומכתבו הוא הספד מרגש, המסכם את יחס הנערים לאיש המוזר:

אתחיל בהספד הפעם: חבקין שלנו איננו. פשוטו כמשמעו. אף הוא בין הנופלים. ואת הקץ לחיים עלובים מצא דוקא בקרית־ענבים, במקום שהעסיקוהו עת מרובה במלאכת־הביצורים. איך בדיוק היה הדבר אינני יודע. מודעת האבל, שעליה היה חתום נשיא אגודת האספרנטיסטים בא“י, סיפרה רק כי נפל ב־10 ביוני וכי הנופל הנו בנו בכורו של נתן בן־ציון חבקין, חלוץ האספרנטו בא”י וכו'. מלים אלה נגלו לעיני במפתיע לפני שלושה ימים על לוח מודעות ברחובה של העיר. במרחק שני צעדים מאותה מודעה נראה שקע ובור קטן בטבורו: עקבותיו של פגז שננעץ במדרכה. משהו סמלי, ויחד עם זאת כה סתמי ומזויע בסתמיותו, היה בצרוף זה שבימי שואה אלה אינו אלא חזיון רגיל ביותר. “בן 45” הוסיפו דברי־ההסבר שבמודעה הבודדה. ואמנם ב־23 ביוני 1903 נולד יצור פלאי זה שעם כל היותו אומלל ומרוד היה היה חלק בלתי נפרד מפרשת־החיים של כל אחד מאתנו, בני אותה חבורה ישנה מימים טובים שעברו ואינם. לא יצאו שנתים וחבקוק נביאנו הזקן יצא כבר בדרכם של “יחיעם חבוב”, שלגבינו היה מגלה המציאה המופלאה הזאת.401

חבקין, אותו חבקין שכזה היה כתב־ידו הנמרץ ושכך צרצר על גבי מיתרי כנורו הנרפש, שכך וכך היה מאנפף ומקמט מצחו וזורק כלפי מעלה את גבותיו, ושאותו ריח כבוש ומרוכז היתה מעלה קרבתו – אותו חבקין גופו בכל תחלואיו והמית־לבו הגונחת, בהנאותיו הפנטאסטיות, במסקנותיו האבסורדיות, בכמיהתו ל“צהבת”402 ובשגעון הגדלות שלא העיד אלא על הוויתו המקוללת – חבקין, ידידיה ואדוארד וכוכביא ומה לא – מצא את קצו בדרך בה הלכו כמה וכמה מחבוביו, אפוללינים למיניהם שאת מותו של כל אחד מהם “חי” כמו שלא מסוגל היה “לחיות” אף אחד מאיתנו. לבסוף הלך בדרכם, הסיגם, כאילו, לאחר עשרות שנים של רדיפה נואשת. כאילו מצא את תיקונו בחקותו את פעלם. ונשארנו, החיים, לבכות את רע־נעורינו, את חומדם של בני־הנעורים, שסגד למהות־הגבר וחשק בה בהיותה מומחשת ע"י עול־ימים מתבגר.

“הרבה אפוללינים נופלים בימים אלה…” כך השמיע באחת מפגישותינו האחרונות, בלחש ובצער וקמט מצחו ונדם.

ההספד של יזהר נכתב מאוחר הרבה יותר, ובנסיבות שלא זה הזמן לספר עליהן. לא קל היה ליזהר לכתוב אותו, כפי שהוא מעיד בתחילת הסיפור “חבקוק”:403 "אכן, מכבר הגיע תורו של סיפור חבקוק ותמיד נדחה מסיבה זו או זו, אבל היום נפתח בלי שהיות ונספר.

תחילת דברי חבקוק ידוע למדי, ופשוטה מאוד, הנה ככה –

הה, אבל דומני כי כבר חובה עלי לעצור, עוד בטרם אפתח, ולמסור מודעה ולהתרות כאן בפירוש בכל אותם שאינם יכולים לשאת סיפורים עצובים, כי איני בטוח כלל אם סיפור זה לא יהיה עצוב. תחילתו בהכרח תהיה עצובה קצת, וגם סופו עתיד להיות עצוב – ומזה אין מנוס – ורק באמצעו, אולי, יהיה קצת אחרת ולא רק עצוב. מי שחושש לעצבות, הנה איפוא התרו בו בזה, ויקפוץ נא עתה, קודם שהתחלנו וירוץ לו אל כל שמשמח לבו, ושלום על נפשו.

“חבקוק” הוא סיפור מרגש ביותר, המציג רק את הפן המפעים בחבקין. מכתבי יזהר־שמעיה מציגים לגלוג וקצת התרגשות זכרית מסוד ההומוסקסואליות. נעמי מציגה זווית נשית מקנאה. אבל יחסי יזהר וחבקין לא היו חד־ממדיים, ומחילופי מכתבים ביניהם מתגלים פנים נוספים. קודם כול, צריך לציין שהם הרבו להתכתב. שהייתה ביניהם מין ידידות שאפשרה לא רק שאילת תקליטים אלא גם אופניים, למשל, או כסף. הנימה המלגלגת משהו נעדרת ממכתביהם. הם מכנים זה את זה בשמות חיבה: חבקין נקרא ידידיהו, חבובקין. יזהר נקרא רזהי (בהיפוך אותיות) או הוד רוממותך. חבקין הוא בן שלושים ומעלה, ולפעמים כותב ליזהר כאוטוריטה, אבל גם משתף אותו בחיבוטיו או מתייעץ איתו – הנער – לגבי הפסיכואנליזה שהוא עובר. וכאמור, בהשפעת חבקין דבק אז ביזהר החיידק הפרוידיאני, וכמו רבים מבני דורו הוא התמכר לעיסוק בחלומות, דרש מכל הסובבים אותו (לפחות בני גילו או הצעירים ממנו) לכתוב יומני חלום, לספר בגלוי על ילדותם ועל הוריהם, להתוודות. נעמי התלוננה על כך שהחיטוט הפרוידיאני" הזה הפך לאובססיה, אך על כך בפרק על נעמי.

הנה מקצת מהתכתובת ביניהם. במכתב של חבקין מ־4 ביולי 1933, חבקין מצטרף לעדת המתלוננים על מיעוט מכתביו של יזהר. הוא מספר לו בשיחה גלויה ושגרתית על הנעה איתו:

יזהר ידידי!

היתה אצלי היום ידידתך והפצירה בי מאד שאדאג לך. גם אמרה לי שנתת לה דרישת שלום בשבילי. בעצם ידוע לי שכמו תמיד לא תענה לי גם על השורות האלו, אבל כדי למלא את הבטחתי לנעמי, הנני יושב וכותב בכל זאת.

תוכל להבין שנבהלתי לא מעט כאשר נודעה לי סיבת שיבתך לבית הוריך ביחוד ששיערתי שיש כאן אולי שוב ענין קשור באופנים הארורים שלי (אגב, מכרתי אותם כבר ב1 ורבע לא"י!).

מהלך החיים אצלי כרגיל, חוץ מהחידוש שנוספה לי עבודה מזכירתית אצל רופא אחר, אשר לפנים עבדתי כבר אתו (רופא העינים פיגנבאום, אשר בת יפהפיה כל־כך לו). משפחת רופא זה היתה מלאת שמחה לרגלי שובי אליה. את הכנור טרם סדרתי, אולם אסדרו עוד מעט, בכל אופן תמצא אותו בסדר, כשתשוב. (שנאתי למוסיקה חלפה כמעט כבר). את הכנור השני החזרתי לגברת ילין. נדמה לי שספרתי לך (50 פעם?) כי הייתי עמו בתל־אביב ובגלל התיקונים הרבים שדרושים בשבילו ויתרתי בכלל על רכישתו.

במכתבו של חבקין מ־16 בספטמבר 1933 ניכרת אמביוולנטיות. ליום הולדתו השבעה עשר של יזהר כותב חבקין מכתב חגיגי בשורות שיר, באותיות דפוס מסוגננות ובלשון עמוס, הנביא האהוב על יזהר:

29.jpg

ירושלים, בית הכרם 16.9

ליזהר בן י"ז תימה ובריאות

תימה: עמוס ג, 1–3:

ואריאציה א'

הימלאו לחברי 17 שנה ולא אברכהו

האקבל ממנו מכתב בעל 4 עמודים

ולא אענהו

ב'

היצית ידידי בי אש הנבואה ולא אוצת

היפתני לאהבה את הנביאים ולא אופת

ג'

היעליבני אחר־כך ולא אועלב

היתחרט מיד ולא אסלח.

ד'

היכנני מחלל־הקדש, חולני וכו' ולא אכעס

היתאמץ למצא רפואה לי ולא אבכה


30.jpg

ה'

האצטרך לראות שעדיין לא הבינני ולא אצטער

ויקריב לי בכל זאת את כל כוחות שכלו ולבו ולא אתרגש.

ו'

האוכח לדעת ש“האדם” הוא בן חברי,

כ“בטהובן בין הקומפוזיטורים וירמיהו בין הנביאים”.

ז'

האמרתי לך פעם כי ישעיהו אני

ואף שעיה אינני ובודאי לא יחיעם.

ח'

אולם איך באכזריותך תשליכני מבית אשר כ"ח

קומות לו ולא תדאג שאת עצמותי אשברה

ט'

תווים של Freude schoener Goetterfunken404

שלום לך להתראות בקרוב בעיה“ק תבנה ותכונן והיה מבורך מנושק ומחובק לכבוד ה־י”ז

ידידיה (הפעם, אך רק הפעם! בלי “ו”)

נעמי מספרת ביומנה מי“ב אדר תרצ”ד על תקרית מוזרה, ובה חבקין מגיע לבקר את יזהר המחלים ממחלה. הוא בא בלוויית ידיד בשם איתן, ונעמי מתארת איך שני ידידיו של חבקין עומדים ומודדים זה את זה. חבקין רומז מדי פעם לאיתן שיזהר הוא הידיד המוזכר אצלו ביומן בשם “ישי”. “והידידים עומדים וסורקים זה את זה: ובכן, אתה הוא זה הממלא כך וכך דפים ביומנו של חבקין. אתה הוא הידיד מן המאורעות ההם שם בדף 2078 בשורה השניה מלמטה. […] ואתה ניגנת על כנור, באמת? פלאים, והכנור נשאר בחו”ל, פלאי פלאים."

“נסתי משם כל עוד נפשי בי,” מסכמת נעמי, “מרוב צחוק…”

במכתבים משנת 1938 ניכרת כבר נימה בטוחה יותר של חברות מצד חבקין: “הוד רוממותך,” הוא כותב, “הנני צריך לבקשך שתואיל להשיב אלי את התקליטים הבאים הדרושים לי כאן באופן דחוף: (א) הקונצרט י’ז לפסנתר (מוצרט) (ב) הסונטה אופוס 90 (בטהובן).” את יתר התקליטים יוכל יזהר להשאיר אצלו, ואם ירצה, אף לצמיתות! עוד הוא מדווח על רכישות חדשות: מלבד לקוורטט א־מול, שיזהר האזין לו על רגל אחת, גם את ה־צ"ס (עם בוש).405

במכתב ללא תאריך מאותה תקופה כותב יזהר לחבקין:

אינני רוצה להעיר לך כל הערה ביחס לתקוות שאתה תולה בניתוח הפסיכואנליטי, אינני רוצה לגעת באותו דבר באחד ממומיך שאלהים יצרם ושבלעדיהם אין אתה – אתה, אם כי בדור משוגע זה יתכן מאד שאתה דוקא הנורמלי היחידי. […]

אני שולח לך משהו. אין בידי יותר. מצב הורי קשה ועלי לשלוח להם את הכל. […]

אני מקווה שלא תותר על שלך, ושתשאר מה שהנך – ושאפקך יתבהר כרצונך וכרצוני –

יזהר.

ב־26 במארס 1939 (יום־מותו השביעי של הבן־הטוב!) כותב חבקין מכתב חריף למדי בנושא כספי. מתי לווה ממנו יזהר כסף? האם חבקין מבקש תמורה להדפסת “אפרים חוזר לאספסת”? המכתב, מכל מקום, מודפס במכונת הכתיבה הידועה.

הידד רזהי!

סלח־נא שאני חוזר לבלבל את המוח בשעה שאתה יושב ונוסע באוטובוס, או אולי הספקת כבר להגיע תל־אביבה.

רצוני היה אך ורק להביע כי אחרי הרהור נוסף אני דוחה את הצעתך מאמש ביצאנו מאולם הקולנוע, כלומר אני חוזר ומבקש ממך: בה־בשעה שאתה מקבל את משכרתך, לך ותפריש ממנה מיד מחצית הלא"י ושמת אותה לתוך מעטפה פשוטה שכתוב עליה:

… אצל ד"ר פיגנבאום, ירושלים, רחוב חבשים 15. וגם שלחת כמובן.

מובטחני ש’קוהינור' זה יגיע אלי באפן זה במצב טוב ביותר.

ולבסוף – באנלוגיה לאי־אלו הערות פידגוגיות שלך אלי (להבדיל כמובן!) – משהו במקצת קשה להגדרה לא השביע את רצוני [מחיקה] בהתנהגות שניכם, דבר שבלט ביחוד בשעת הצגת הגאונית הפעוטה. לזכותך אני צריך לומר, שמצדך היו פעולות אחדות כדי לתקן את הדבר, לא כן מצד ה’אשה'. ובזה שלום –

שלך

חבובקין

ב־25 בפברואר 1940 יזהר כותב לחבקין מבן־שמן, מכתב שיש בו לא מעט הערצה לסבלו הרומנטי של חבקין, שאהוביו הצעירים והיפים מתייחסים אליו בבוז. יזהר כבר בן 24, סופר, לא הנער בן הי"ז שקיבל ברכות ליום הולדתו מידיד מוזר ומבוגר. עכשיו זהו מכתב בוגר יותר מבחינת הנושא, אך עדיין רומנטי ללא תקנה מבחינת הגישה.

חבובקין זקן קרח!

מכתבך זעזע אותי. קראתי אותו בנשימה עצורה כמי שקורא פרק מחריד אצל דוסטויבסקי – והלא אצלך זה חיים, חיים ממש ולא ספרות! לרגעים נדמה לי שכל מה שהאנושות מחפשת ומשברת ראשה כדי למצוא ולהשיג, כל מה שבני אדם רודפים אחריו, מוכרים צחנתם האחרונה, שארית [[??]], כדי להגיע אליו, כל תהום היסורים וההשפלה במנת החיפוש הזאת, כל אוקינוס העלבון לאהבה השורפת, וקטנונית הסבות שבהן תלוי הכל, כל הלהט של הארוס האוכל אדם ועולם ודוחפו לצאת ממעגלו של עצמו להשליך את כל קרבו ולוותר על כל אלו כדי להגיע אל הזולת הנכסף, כל עצם המשיכה, הערגה, המתקדשת בדם עלבונה – עולה וזועק מתוך מכתבך שלך, מתוך מה שאתה חי, ומקבל כמנת יום־יום, וכופף ראשך ומברכהו, ומקבלו! אל תחייך אם אומר שהקטע: “אתה מעונין בתקון יחסינו?” – לא! – “ובכן תסלח לי?” – סלחתי! – “שלום…” – שלום. – הריהו משהו שאין בכל האונגליון החנף והמתוק שיכול לעמוד כנגדו – בחם, בהתלהבות, בהכנעה, בדבקות, ובאנושות!

הסיפור “חבקוק” יכול להיתפס כמעין הספד לחבקין, אם כי אולי יש לראותו יותר כהתמודדות מאוחרת של יזהר עם הדמות הזאת – והפרק הזה – בעברו, ובעיקר השוואה בין תקוות לעתיד ושברן. יזהר כותב על מותו הסתמי של ידידו, ש“לוחם לא היה ולא יכול היה להיות. מעולם לא נשא נשק ולא ידע כלי מלחמה וגם קשיש למדי היה, ולפיכך עשאוהו חופר ביצורים.” והנה ישב בתוך קבוצת פועלים שנשלחה לעבוד בביצורים בקריית יערים. הם נחו בכיכר הדשא שאצל חדר־האוכל, "משיחים, אפשר לשער:406

על אודות ההפוגה שהיתה אמורה להיכנס ממש בו בערב לתקפה, הפוגת אש בין הצדדים, ורק עוד שעות מספר הפרידו ביניהם ובין חוף המנוחה – כשנפלה פתע הפגזה קטנה אחת של הרגע האחרון, בלתי־חשובה כלל, אלמלא שפגז אחד מכולם, פתע, מצא דרכו ובחר ובא וירד והיכה על הדשא ההוא שאצל חדר־האוכל והתבקע בקרב אותה חבורת פועלים שנחה שם. בין ההרוגים היה גם חבקוק (אף כי בוודאי לא קראו לו כך, גם ידוע לא ידעו כלל כי הוא הוא). אספוהו וקברוהו בצל מורד חורשת האורנים, ושם עם כל נערי הפלמח גם מנוחתו שלום.

ויזהר ממשיך ומתאר איך אין פוקד את קברו בקריית יערים, שם הוא שוכב עם הנערים האהובים עליו. האם הבינו הקוראים את המשפט העדין הזה?

בין כל הבאים אל קברות הנופלים במלחמה, באותו בית־עלמין של בני הנעורים שנקצרו בפריחתם, בצלע הר הארנים – קבר אחד נותר, חוששני, בלתי נפקד, בלתי נדרש, והוא קברו של חבקוק (שלא היה אחד מן הנערים – אף כי היה מאוהביהם האמיתיים).

לא במקרה נולד סיפור חבקוק דווקא בתקופה זו, שבה יזהר מרגיש אבוד וריק. כאותו נער בן הי"ז הוא פונה אל מדריכו לשעבר:407

כבד עלי לבי. שמי כאילו ריקים. אבל עיני עודן נשואות מאוד. הה, חבקוק, אתה הרואה מעל כולנו למרחקים, הישר אל מבט הכוכבים, התוכל לשמוע קולי? אתה ממקום שאתה בו, אמור אם נודע לך, שם מעבר מזה, הגד לנו עתה, בשעה זו, כשאף שדופים שכמותנו, שכל חכמתם הרגילה נתמוללה להם, וכבר ידוע שלא תושיע, וקצה נפשם, ואינם יכולים עוד בככה־ככה השטוח הזה שיש להם, השומם סביבם, ובצר להם מגניבים ונושאים מבט לצדדים, וגם עד הכוכבים יגיעו, לרגע, הללו המגביהים לעוף והמחרישים מאוד – ויאמרו נא אם הם יודעים יותר: מהו זה, מהו שנדרש מאתנו כאן? מה עלינו לעשות? ולאן?

חבקוק, חבקוק. הו, לאן זה עלינו לבוא? מה טוב ומה צריך שנהיה? אנחנו שנותרנו כאן, ממעל, בארץ החיים, רואים בשמש ונפשם להם לשלל – לאן עלינו עתה? הו, מה? מה אתה אומר? מה כוכביך אומרים? לאן?

הגד, דבר אלינו, אל תידום לך בדממות לעת כזאת, דבר. הרואה בכוכבים, חברים מקשיבים לקולך.


נעמי    🔗

כבר נגענו בנעמי מכל מיני כיוונים. עכשיו הגיע תורה.

נעמי וולמן, שנולדה ליד קרקוב בפולין ב־24 בדצמבר 1916, היא “בעלת הסוודר החום” מן הסיפורים, חברתו הקרובה ביותר של יזהר מאז שנתו הראשונה ללימודים בסמינר, כלומר מגיל שש עשרה. הוא הרשים אותה כבר בימים הראשונים ללימודים בייחודו, באישיותו הסוחפת, בלשונו המיוחדת, בביישנותו. היא לא הייתה יפהפייה, אך הייתה נאה למראה וקרנה חיוניות מקסימה. נעמי מספרת שכשהגיעה לסמינר, עוד בטרם ראתה את יזהר, שמעה מחברותיה המתפעלות על ה“גאון מרחובות” שמגיע לכיתה, ומיד הודיעה להן, חכו ותראו, באצבע הקטנה אני מסובבת אותו. הוא יהיה שלי. וכך היה. כששאלתי אותה איך יזהר היה באותה תקופה, היא תיארה אותו במילה אחת “דמוסתנס”.408 הוא היה רזה מאוד, לבוש בבגדים מוזרים שאמו תפרה. הוא היה מוכשר, אך לא בכל תחומי הלימוד – במתמטיקה ובשפות לא הצליח מעולם, והיא עזרה לו ככל יכולתה. גם במוזיקה לא הצטיין. אבל כבר היה בו הייחוד שלו – הרטוריקה. ומעניין, קסם זה משך אליו את תשומת הלב של כל מי שהיה בחברתו, גם כשלא פצה את פיו. וקסם זה שבה במיוחד את לב נעמי, שלא אהבה אז לדבר בקול בכיתה, שהייתה מסמיקה עד לאדום לוהב בשעה שפצתה את פיה לדבר בחברה.

בפעם הראשונה מוזכר יזהר ביומנה בתאריך ו' כסלו תרצ"ג (1933). הוא מוזכר כבדרך אגב ביום זה ומפעם לפעם בימים הבאים. לאט לאט הוא כובש את היומנים ואת לבה.409

בתחילה היא משווה אותו לידיד קודם, אך עד מהרה היא מבחינה בייחודו:

במחלקתנו בחור אחד, יזהר שמו, שבתכונותיו דומה הוא לב' והנני נהנית ממציאותו. עדין וטוב עד לאין ערוך, יודע להתנהג עם כל אדם, מסודר ושקט, גאה וותרן ועוד הרבה הרבה דברים יפים יש בו אשר ראיתים גם אצל ב'.

בי“ח בכסלו יש התייחסות רבה יותר, וכבר מלאה יראת־כבוד סמויה. ביום חורף בהיר יצאה ה”מחלקה" לטיול (בנוסח העברי החדש) למערת חריטון במרחק שעות מספר מבית לחם. הם טיפסו על הר הורדוס והשקיפו על המדבר, נוף לא יתואר ביופיו. משם המשיכו בדרך קשה ומסוכנת, במורדות התלולים ועל פי קניונים שמערות חצובות בהם, תוהים על הישראלים הקדומים שמצאו בהן מקלט.

יזהר הלך על ידי. הוא אמר “היכן היית את בונה את ה’וילה' שלך? אני רוצה הייתי לגור למשך זמן מה כאן בודד. עתה לאחר שראיתי הוד זה מבין אני לרוח הנזירים. כמוהם רוצה הייתי להתבודד כאן בחיק הטבע רחוק מהעיר ומן התרבות.” מאירה ניגשה וביקשה ממנו לחזור על דבריו. הוא אמר: “רק פעם אחת מגלים את הלב.”

בדרכם הביתה הלכו שוב יחד. היא כותבת:

אני נזהרתי משך כל הטיול שלא להתקרב אליו שמא אפגע בו או אהיה עליו לטורח. אם יהיה לו רצון לדבר אלי יבוא בעצמו. לא אזעזע את היופי ממקומו. הוא יפה יזהר, יפה בכל נפשו […]

כבר כאן התגלה הבדל ביניהם. אצל האחד ממית המראה הנשגב כל רצון חיים, ואצל רעותו הוא מעורר את חדוות החיים:

הוא אמר שבראותו הוד כזה הוא מרגיש את עצמו כה נחות בפני הטבע, כה ירוד עד כי כל רצון חיים עובר לו. צר לו להרגיש את עצמו אך כלבנה בבניין החברה. אני אומרת אחרת: אשרנו הוא כי יכולים אנו להשיג את ההוד הזה ולשם כך אנו חיים.

בתוך השיחה הרומנטית הזאת יזהר סיפר מעצמו הרבה ודיבר בגילוי רב. ונעמי הוסיפה: “הוא יפה יזהר מיסודו, אני מתפעלת ממנו.”

היופי והזוך שמצאה ביזהר גרמו לה תחושות קשות כלפי עצמה. בו' אדר תרצ"ג היא כותבת: “אני אדם רע ולא עדין, אני מדברת על ח' ועל ז' רעות. אני קוראת להם בשמות גנאי וכו'. זה לא יפה ממני, זוהי נבזות. אסור לי לעשות זאת גם אם אני כועסת עליהם מאוד.” היא מתארת איך יזהר הוציא את הנערים האחרים מלבה, אבל מתעקשת שלא מדובר באהבה: “אנו רואים זה את זה לעתים די קרובות, מטיילים יחד גם מאוחר בלילה, אולם רק בתור חברים טובים ותו לא. זה יפה כל־כך וטוב. איש אינו יודע מזה ולאיש אינני מספרת וגם יזהר אני מתארת לי אינני מספר מפני ששנינו יחד איננו מדברים על יחסים ועל מה שהוא. אינני רוצה לאהוב, אינני רוצה, אינני רוצה.”

עד מהרה גילתה נעמי שהיא מושפעת מיזהר. בסוף קונצרט מרגש ש“סידר להם מורה הנגינה” באותו ו' אדר, חמקה בריצה “תיכף לאחר שנאמר שזו הפלטה האחרונה” ויצאה כדי להמשיך לחוות את המוזיקה המפעמת בתוכה, “ובפעם הראשונה לא השתעממתי בהיותי לבדי ולא תהיתי על זה שאני לבדי ושאני מוזרה. […] אמא אומרת שאני זועמת […] אין אני זועמת, אני רק רוצה להרחיק מעלי את כל האנשים הללו. דומני כי קיבלתי זאת מיזהר. פתאום שלא לרצות לראות אנשים […] מושג ברור שכזה על הבדידות לא היה לי עד שראיתי את יזהר וכמה טוב לו בבדידותו.”

במשך הזמן יזהר מצא לו בית חלופי אצל חברתו לכיתה. היו שם שתי נשים שאהבו אותו, נעמי ורחל אמה, והן ידעו ליצור אווירה נעימה וחמימה, ובאמצעים הדלים שהיו להם, גם מזמינת אורחים. “יש לי רע! יש לי רע!” של י’ן כריסטוף לא היה חקוק רק בנשמתו שלו. ביומנה של נעמי מראש השנה תרצ“ב, חודשים ספורים לפני שהכירה אותו, היא כותבת: “עכשיו אני רוצה להעתיק קטעים יפים מי’ן כריסטוף שמצאו חן בעיני מאוד, והתאימו ומתאימים למצב הרוח שלי. ‘יש לי רע! מה נעים לאדם למצוא נפש, אשר בצלה יוכל להסתופף בתוך מצוקותיו, מקלט רך ונאמן, אשר בו יוכל לשאוף רוח ולחכות עד אשר תשקוט הלמות לבו המפרפר!’ […]” מקלט רך ונאמן כזה מצא יזהר בדירת המרתף ברחוב החלוץ 12ב בבית הכרם, מתחת לביתם של שושנה ורפאל אבישר. יזהר העריך את העובדה שרחל מסוגלת לקרוא במקור את הקלסיקונים הגרמניים, שמדף שלם של ספריהם נמצא בדירתה, ולצטט קטעים שלמים במקור. רחל, מצדה, העריצה אותו למן הרגע הראשון כבעל כישרון ספרותי, ולמעשה לא הפסיקה להעריץ אותו כל ימי חייה. השם סמילנסקי צלצל באוזניה כשם של בני אצולה. דירתן הייתה דירת מרתף קטנטונת, בנויה, כבתים רבים בבית הכרם, על צלע ההר. ממפלס הרחוב היו באים אל הדירה הקטנה במדרגות אבן ערוכות במדרום, שעונות על קיר הדירה ותחובות באדמת המורד. אפשר היה לנחש מי הבא, לפי מנגינת המדרגות ושירת הנעליים.”410 היו בה שני חדרי שינה, והשירותים והמקלחת היו בחוץ, במבנה קטן על רחבת הבטון שנקראה גם “המרפסת”. שם היה גם המטבחון, והאם, שאהבה לבשל, נאלצה לעשות זאת על הפתילייה במטבחון, כלומר על משטח הבטון המלבני. הידידים שהתקבצו שם “היו יושבים על שרפרפים של קש או על הספסל מתחת לתאנה”, ולעתים היה מי מהם מביא את הפטפון שלו ומשמיע תקליטים שרכש זה עתה.

רחל, ילידת גליציה, הייתה אישה קטנה, חששנית וכנועה. בעלה יעקב גויס לצבא האוסטרי, הטיל מום בגופו כדי להימלט מן השירות, ושהה בבית החלמה. שם הצטרפו אליו אשתו וילדיו, נעמי ואפרים. כפי שסיפר לבתו ולכל מי שהיטה אוזן, גם הוא, כבר־כוכבא, מרד במלכות:411

קמתי והתקוממתי נגד הקיסר פרנץ יוזף, לא הסכמתי להיות עבד וגם חייל לא רציתי להיות בצבאו! מה לי ולהם ולמלחמותיהם? למה אלך לשפוך את דמי למען אוסטריה? מה לי אוסטריה ומה לי רוסיה, אלה גם אלה הרסו את ביתי! את בריאותי הרסו! את רכושי הרסו!" בין כל האשמים הוא מנה את משפחת אשתו, שלא נחלצו לעזרתו ו“תבעו ממני לחזור לגיא ההריגה! […] הם עוד לא הכירו אותי, אני? למות בשביל הקייזר? הו מנוולים! הו עוכרי ישראל! אוכל מנעו ממני ולא נתנו לי לגור איתם ולא נתנו לי לאכול איתם – עד שקיבלתי שחפת, הסתכלי בצלקת הזאת, וזה לדראון עולם ואל תשכחי… מזכרת עוון על מעשיהם וחטאותיהם!”

31.jpg

רחל וולמן וילדיה, אפרים ונעמי


נעמי מספרת איך תחקרה את אמה על טענותיו של האב:412

– אתם רציתם שהוא ימות בשביל הקייזר? – מי זה אתם? – את ומשפחתך. – מה פתאום? – לא נתתם לו לאכול. – לא היה אוכל. – אז הוא קיבל שחפת? – הוא הטיל מום בעצמו, והדביק את עצמו בשחפת. – ואז הוא הלך לבית החולים? – כן, הוא ביקש שיביאו לו בכל יום אוכל. – ולמה לא הבאתם לו? – כי לא היה. – ולאחותך היה? – כן, היה, למשפחות החיילים היה. – ולמה לא הייתם משפחת החיילים? – כי אביך ערק, הוא לא רצה להיות חייל. – ולמה לא לקחת מאחותך כדי לתת לו? – כי לא היה מספיק. – ומה אכלת את? – לנשים הרות נתנו קצת. – היית הרה? – כן, אתך. – והיה קשה? – כן, היה קשה מאוד. – ולא רצית להיות הרה? – לא, לא רציתי להיות הרה –

בשנת 1923 יצא האב להכין את הקרקע לבוא המשפחה ארצה. בירושלים התגורר כגביר במלון והבטיח שאשתו העשירה תשלם את החשבון כשתגיע. בינתיים הוא קיבל סיוע כספי מאחותה של רחל, אנג’יה־חנה, ומבעלה חיים פרידמן. פרידמן, יהלומן מצליח מאנטוורפן וציוני נלהב, עסק ברכישת נשק לה“הגנה” ובחלוקת סרטיפיקטים לעליה לארץ־ישראל. הוא העניק ליעקב וולמן סכום שיסייע לו בקליטתו בארץ. את הכסף השקיע וולמן בקניית מכונות לסלילת כבישים, במחשבה שהארץ הנבנית תזדקק להן. המחשבה הייתה נכונה, אך כיוון שוולמן לא הבין דבר וחצי דבר בנושא, המכונות התקלקלו והחלידו עד שהגיעו ארצה, וכל הכסף ירד לטמיון. אשתו נאלצה למכור את תכשיטיה וכל חפץ ראוי מחפציה כדי לכסות את החוב לבית המלון, וכך נשארו בני הזוג בעירום ובחוסר כול.

עלייתם ארצה מווסלאו הייתה טראומטית. נעמי הייתה אז בת שש:413

תחילה הושלכנו מן האניה אל תוך סירה, לזרועותיהם של סוורים ערביים שלבשו מיני מכנסיים מוזרים, שגלי בד אינסופיים נסרחו להם בין רגליהם. אחר כך עפו אחרינו המזוודות שאיימו עלינו למוטטנו, ואז טולטלנו, לקול צווחות גרוניות מלוות בטלטולי ידיים ומשוטים, אל תוך מחסן ענקי, שם שרצו כבר כל נוסעי האניה ולשם הובאו גם הנותרים, חוורי פנים ומפוחדים, כולנו נדחסנו שמה, כל האמהות האבודות וכל הילדים הנעלמים, צווחים ומיואשים, וגם רופאי ההסגר ופקידי המכס, וכל המיטלטלים והצרורות, המזוודות השבורות והארגזים המתפרקים.

לאחר שפגשנו את אבי, שהגיע מהודר מאוד לפגשנו, מגבעת לראשו ומעיל הדור ללבושו, והוא חסר סבלנות אל פגעי הנמל ואי־נוחותו, ולאחר ששילם “בקשיש” והפליג בתשלום ולאחר ששכר מונית ערבית שקלטה את כל כסתותיה, מזוודותיה ויתר צרורותיה של אמא, וגם אותנו – יצאנו לדרך לעלות לירושלים. היה חורף, חודש דצמבר, היה קר, הדרך היתה צרה, משובשת ומתמשכת.

למחרת בואם כבר פרצה השערורייה הראשונה:414

אמי ביקשה בקול מלחשים הסברים על מאורעות ליל אמש, מדוע הבטיח לפועלים שהיא תביא כסף, וכי אינו יודע שבשלוש השנים האחרונות חיתה על חשבון אחותה ועל טוב לבו של גיסה? מדוע הזמין אותה לבוא עם הילדים אם מצבו בכי רע? ומה קרה למגרסות החצץ שגיסה קנה לו כשנסע לפלשתינה? ואיפה כל המאזניים האוטומטיות שהוא אמור היה להציב בכל פינה בעיר? והיכן הוא עמד לשכן את משפחתו, ואיפה ילמד בנו העילוי בארץ הפראית הזאת?

“ארץ פראית?” שאג אבי – אגף מאגפי האימפריה הבריטית! “ארץ פראית” – ואשר למגרסות – להווי ידוע לה שהן מכרה זהב. אמנם יש תקלות והן מתקלקלות מפעם לפעם ושובתות מעבודה, ואין טכנאים מיומנים שיודעים לתקן, והפועלים דורשים את שכרם, אבל לא חשוב, עוד יתקנו, והמכונות ישובו לעבוד והכסף יזרום כמים! הלוא בונים כאן ארץ מולדת! האם שכחה את הפרט הזה? בונים כאן וכולם צריכים חצץ. […] ואשר לאוטומטים, כן, יש בעיות, כי הוונדאלים משלשלים לתוכן שברי זכוכיות וכל מיני מטבעות שאבד עליהן הכלח ואין בהן שימוש, אבל הוא עוד יראה להם את נחת זרועו וילמד אותם לקח! וגם דירה תהיה, וגם בית ספר יש. ואילו לא היתה כה קטנת־אמונה והיתה נרתמת לעזור, עוד היתה רואה אותו בקרוב שוע ירושלים ורוזנה.

לאחר ארוחת הבוקר נשק בעל בית המלון ליד האם ואמר לה “כמה הוא שמח לראותה במלונו. הוא מקווה ששהותה תהיה טובה בעיניה, והוא מבקש ממנה לסור למשרדו על מנת לסלק את חובו של אבי, אשר לא שילם את דמי השכירות והמחיה זה חצי שנה, והבטיח שאשתו האמידה תבוא ותסלק את החוב.” באותו בוקר ראתה הילדה את אמה “מתמוטטת אל אחת מאותן ההתקפות אשר באו לה אחר כך תכופות. היא נפלה על המיטה בחדר וכל גופה פרפר, מפיה נפלטו שיהוקים נוראים שקרעו את קרביה ושיסעו את חזה. עיניה היו לבנות ובוהות ושפתיה יבשות ומבוקעות. […] ואחרי הצהריים שלפה אמי מתוך מטענה את כלי הכסף שהביאה מבית אביה, ואת הכוס המוזהבת של אליהו הנביא, וגם את עגילי הזהב עם שלוש האבנים הכחולות שסבתי נתנה לי, ונתנה אותם בעבוט, ושוב לא ראיתים לעולם.”415

32.jpg

רחל, נעמי ואפרים 1924


הם נדדו מדירה לדירה בעיר העתיקה, מחליפים דירה קטנה בדירה קטנה יותר מדי כמה חודשים. למשך שנה ניסו האם והבת לחיות במושבה בשפלה, שם שימשה האם אחות במרפאה, ואילו האב והבן נשארו בשכונת הבוכרים. השתיים נאלצו לחזור, לאחר שהאב טייל במושבה ונתקל בזוג מתעלס. הוא התמלא זעם על בני המושבות השקצים הנואפים, ומיהר לחלץ משם את בתו, “שלא תצמח זונה, חס וחלילה!”.416 לאחר מריבות קשות נטש האב את משפחתו ועבר לגור בדירה אחרת בשכונת סנהדריה. בני הזוג התגרשו לבסוף, אך גם לאחר מכן הוא המשיך לרדות באם ואפילו להמציא סצנות קנאה, כשמצאה האם ידיד (תמים לחלוטין) בשם קרן־צבי.417 רחל עברה ב“הדסה” קורס מזורז לאחיות מעשיות, והתחילה לעבוד בשירות הרפואה הציבורי של “הדסה” בטפטוף טיפות עיניים נגד טראכומה לילדי בתי הספר מכל הזרמים בירושלים. מכך התפרנסה בקושי עד שיצאה לגמלאות בשנות החמישים. הדוד חיים מהולנד (בעלה של אנג’יה, אחותה) שלח לה מדי חודש קצבה כספית קטנה. נעמי זוכרת אותה מבלה ערבים שלמים בחישובים איך להתפרנס מן הפרוטות שברשותה:418

שחוחה על הפנקס השחור שבו כתבה באותיות גותיות את מאזן היום, השבוע והחודש, כל המספרים הקמעוניים, כל החישובים, כל התחבולות להחזיק מעמד ולשרוד בעוני ובמצוקה. “עגבניות וחבילה של גפרורים ומשחת שיניים בהקפה במכולת. אבל אולי אפשר יהיה לקבל הלואה בבנק ‘זרובבל’ ולהחזיר את החוב ב’גמילות חסדים' ואז תישאר לירה שלמה לרכישות. ואשר להלואה הבאה ב’קופת עם', את זו אפשר יהיה לקבל רק בשבוע הבא”. כך יושבת אמי ליד השולחן במטבחון, כולה שפופה ומטכסת עצה בינה לבינה איך לשרוד.

נעמי לא שכחה את הימים הקשים של ילדותה בעיר העתיקה. “הימים ההם חרותים בי וחקוקים על נשמתי, לעולם ולעולם לא אשכח אותם ולא אוכל לשכוח,” היא כותבת ביומנה בכ“ה באדר תרצ”ז. את הווידוי הכאוב הזה עוררה תלמידה עליזה־לכאורה, בשם יהודית, שלה הייתה נעמי נותנת שיעורים פרטיים. יהודית סיפרה לה על הוריה האכזרים ועל המכות הנוראות שספגה, ותיארה ילדות אומללה ביותר. גל של זיכרונות ניעור אז בנעמי ושטף אותה, זיכרונות שניסתה לשכוח ולא נשכחו מעולם, ובפרץ של חמישה עשר עמודי יומן פרשה תמונה של ילדותה שלה. המילה החוזרת ונשנית בתיאור היא “זוהמה”. בגיל אחת עשרה כבר נתקלה באנשים שניצלו את בדידותה וזיהמו את נשמתה. מובן שנעמי מתייחסת לתופעות טבעיות של התבגרות וסקרנות מינית במושגים פוריטניים של זמנה, ואולם מה שבולט בתיאור הוא הגופניות והיצריות שלה, ואלה יבואו לידי ביטוי גם בהמשך.

רק טובה ודוידוביץ מספיקים כדי לזהם נשמה. אני זוכרת לא פעם כשהייתי באה אליו להתעמל אצלו, לכאורה, כשהיה מרים אותי על ידיו ו“תומך” בי כשהייתי מתעמלת על ה[[??]] שבחדרו והוא מפשפש בגופי. אני ידעתי והבינותי הכל ואולי היה הדבר אפילו נעים לי, כי הן עובדא, שהלכתי אליו פעם לבקר אותו כשכבר לא גר בעיר העתיקה וכשנשארתי אתו בחדר לבדי חזר הכל ונשנה כשאני יושבת על ברכיו. ואני שנאתי את עצמי ככה. אני הייתי בת אחת־עשרה, רק בת אחת־עשרה וידעתי כבר את כל הזוהמה. וטובה – אותם הדברים עצמם. טובה ידידיה הארורה. היא היתה אז בת 17 ועוד למדה בבית הספר העממי, אצל הגב' לנדוי, ואני הייתי בת 11. בשעות אחר הצהרים כשהכל היו ישנים אצלם בבית היתה קוראת לי ושתינו היינו נסגרות בחדרה המוקף וילונות ו“השתעשענו”. אני זוכרת איזו בחילה היתה לי בפני זה, כמה יראתי את הרגעים האלה של שעת אחרי הצהרים, ובכל זאת הייתי הולכת שמה כשלבי נוקפני. אח"כ הייתי נודרת נדר שלא לחזור שמה וכל השבוע כולו הייתי נותנת את האוכל שניתן לי לבית הספר לעניים. כשהיו חברות באות אלי הייתי שמה את טובה זו לקלס ולכלימה, היא היתה לי לסמל הטפשות והזוהמה ואני אז בת 11.

חלק מ“הזוהמה” היה קשור לסתת שגר מתחת לביתם. “אני הייתי יושבת על החלון ולמטה היה סתת מנוול יושב ומתגלה לפני בכל מיני תנועות מזוהמות. אני זוכרת את פרצופו בדיוק, היה לו שפם מאובק וארוך יורד לשני צדי פיו ופניו היו מקומטים וגבותיו לבנות מאבק ועבודתו. הוא לא ידע לעבוד היטב כי גופו היה כפוף מרוב סיתות וידע רק להרים את ראשו אל מול החלון ולעשות את מעשיו לפני. ואני הייתי עולה בכוונה על החלון עם ספר ביד ומכריחה את עצמי לשבת שם, בלי להביט למטה, ומנסה את עצמי בכוונה כדי להתגבר על כך ועל החשק להביט למטה. ואני עוד לא בת אחת עשרה.”

היא חיפשה אנשים, חיפשה מודלים לחיקוי, שיעזרו לה לצאת מתוך מה שהיא מכנה הזוהמה ומתוך העוני המנוול סביבה. אחד מאלה נמצא לה בחברתה מיקה ויצמן. משפחתה של מיקה הייתה אמידה. בביתה נתקלה נעמי הקטנה בעולם שלא פגשה מימיה:

ואז הכרתי את מיקה. זכורני, היא היתה לי לאלהים. מיקה אכלה לחמניות בבקר, שם אביה משה ויצמן ובבית לא חסר כסף לעולם. האנשים דיברו שם בקול נמוך ולא רבו. בבית היתה עוזרת רוסיה שבישלה וטגנה ורקחה ואפתה מכל טוב. מיקה לבשה לבנים מגוהצים ולמדה בגימנסיה. בגמנסיה למדו גם ילדים [בנים] ומיקה התאהבה ביהודה, או באמנון, או ברפי, וספרה לי את כל זאת, וזה היה כל כך נשגב ואלהי. בביתה של מיקה היו חמישה חדרים, אצלנו היה חדר אחד. בביתה של מיקה היה חדר אמבטיה ואני לא ראיתי עד אז דבר כזה. על הקירות היו תלויות תמונות שאנשים צירו אותן ופסנתר היה להם ושטיחים וכלים יפים. […] אני עקבתי אחר כל תנועה שלה ולמדתי כיצד יש להתנהג, עקבתי אחר אופן דיבורה ולמדתי כיצד מדברים, כיצד אוכלים ולמדתי להתיחס אל כל ה [??] האלה בקולות ראש כאל דבר מובן מאליו, ומיקה לא ידעה דבר. להיפך, כשגדלנו קצת נעשיתי אני יועצת ומדריכה למיקה, ומיקה לא ידעה דבר. כן, לה נתנו ודאי אוכל עטוף במפית לבית הספר. גם בבית ספרנו היו ילדות כאלה, לי עטפו את האוכל בעתון ואני הייתי מלאת בחילה וגועל נפש ודרשתי ניר יפה. בבית מיקה שמו מפה על השלחן, אצלנו היתה שעונית צבעונית עם פרחים אדומים וצהובים מסודרים במעגלים מרכזיים. אצלם היו מפיות על השלחן, אצלנו קנחו את הפה בגב היד, או אמא נהגה לעשות זאת בחתיכת לחם ותקעה אותה אח"כ לפיה “חבל על פרור הלחם”….

באחד הימים, לאחר נשף בביתה של מיקה, הוזמנה נעמי ללון אצלה:

נתנו לי חדר לעצמי, והוא היה סמוך לחדרה של מיקה. ראשי סחרחר עלי, שכבתי ולא יכולתי להירדם. לסמיכות [שמיכות] היו ציפיות (מה שלא היה אצלנו עד השנה שעברה). הוציאו לכבודי סדינים וציפיות נקיים (ולמחרת שמו אותם בכביסה!!!!?) ואני ישנתי בחדר לבדי. רוח קמה והניעה את התריס ופתחה אותו. קמתי וניסיתי לסגור אותו ולא יכולתי, גם יראתי פן אעיר את האלילה מיקה, וכך התהפכתי כל הלילה מצד אל צד כולי רשמים ועייפות ונרדמתי רק לפנות בוקר. בבוקר שתו קפה טוב וישבו ליד שולחן ערוך יפה, ואני הייתי כשיכורה.

עם דגם אצולה כזה לנגד עיניה, מאסה נעמי עוד יותר בעליבות חייה בבית. היא רצתה ללמוד לנגן, אך אביה התנגד נמרצות, “הוא מצא שזה תפל ואין בזה צורך.” אז התחילה לצייר. ביטוי ותחליף מצאה בחיי החברה בבית־הספר, “שם היתה אוספת את הכיתה ומקריאה להם, שופטת ביניהן, דנה ‘לחיים ולמוות’, נותנת רשות דיבור ומושלת בכיפה, אז יכול היה הבית וכל אשר בו לפרוח לאבדון ולהתנדף.” לעומת עליבות הבית, היא זוכרת בהנאה את חמישה השבועות שבהם שהתה בבית־החולים כשחלתה בסקרלטינה. “שבועות בלא דבר, בלא דאגה, בלא בית, רק ילדים סביבי ואחיות שאהבו ופינקו אותי.”

ליד מיטתה ישבה אישה שאכלה יפה, בסכין ומזלג, וכשחזרה הביתה הייתה אחוזת בחילה ממנהגי האכילה של משפחתה.

בבית עורר בי הכל בחילה, עוד לפני שהכרתי את האנשים האחרים, ועוד לפני שאבא עזב אותנו. בבוקר, כשהיו קמים, היו כולם מתרחצים בחדר האחד הזה בתוך קערה שעמדה בפינה. לאבא לא היו בגדי שינה והוא היה ישן בתחתוניו וכשהיה קם היה גופו השעיר מתגלה והוא היה צועד יחף, מרים את אצבעות רגליו וצועד על כף הרגל כדי שלא יהיה לו קר, ואני הייתי מתמלאת בחילה נוראה, בחילה נוראה בפני הגוף המסורבל והשעיר, בחילה עד כדי הקאה. שנים רבות ישנתי עם אמא במיטה ואהבתי להתכנס על ידה ולהריח את ריחה, אך ריח בני אדם זה וריח זיעה זה נעשה לי אח"כ מאוס ומעורר גועל כל כך עד שהיום אני מתרחצת ומרחצת ומתרחצת ומתבשמת אם אפשר ומורחת על עצמי כל מיני משחות כדי לא להריח את בני האדם. וכשאני נמצאת על יד אדם שאני מרגישה ממנו ריח – ריח של בני אדם אני מתמלאת בחילה וגועל נפש.

מעט מאוד התייחסות יש ביומניה של נעמי מהתקופה לאחיה, אפרים. המעט שהיא מזכירה קשור באכזריותו של אביה:

אחי לא השאיר בתוכי כמעט כל רושם מן הימים ההם, אני רק יודעת שאבא היכה אותו תמיד, היכה אותו באכזריות. […] אבא קילל, אבא קרא לאמא זונה ומכשפה (–)

הוי, דמעות עולות בעיני לזכר הימים הנוראים ההם. אבא זרק בנו כיסאות וסלים, אבא ניפץ צלחות, אבא היכה, אבא קילל, אבא חירף וגידף, ואני הייתי רצה אל הדלת וצוחקת על ידה בקול רם כדי שהשכנים יחשבו שאנו צוחקים כך ואני הייתי אז בת עשר אחת עשרה שתים עשרה. כיום אני בת עשרים ואבא עזב את הבית לפני תשע שנים.

אפרים לא קיבל את מרות אביו. הוא היה ילד מוכשר וסורר שסבל קשות מן המכות:

פרעות אלה היו פורצות בבית לרוב בשבת. היתה אז שבת, ישבנו ליד השולחן. אפרים נכנס מן המטבח ולא סגר את הדלת. אבא ציוה עליו בטון זועף לסגרה והוא ענה – אם ארצה אסגור ואם לא ארצה לא אסגור! כתשובה לזה החל אבא להכות את אפרים באכזריות, אמא רצתה להפריד ביניהם אלא שאבא נשתגע כמעט מרב חימה מטורפת והיכה והיכה והיכה והיכה וכשאמא רצתה להפריד נחתו המכות עליה ועלי בבית קמה מהומה נוראה השכנים נתאספו מכל צד מכל עבר הפרידו היכו את אבא –

למחרת נפרדו. […]

באותו יום שכר לו חדר, לקח חלק מהרהיטים, לקח את כל כלי הכסף והתכשיטים שהיו בבית, את גביעי הכסף וחלק מהספרים והלך ומאז היה לנו לחזון בלהות.

בסיפור החושף שלה “לוויה בירושלים”,419 נעמי מספרת על מריבה נוראה שפרצה בבית כאשר אחיה – חבר פעיל ב“חוגים המרכסיסטיים” – הודיע לאב שהוא הולך ל“סניף” ואינו מתכוון להצטרף לטיול משפחתי. האב, “שזה כבר אמר לאסור על אחי להסתופף בחברת אותם הכופרים חסרי האל, בולשביקים אנטי־ציונים, מופקרים והולכי בטל, מושחתים ומופקרים שכל הרע מהם יצא וסופם עדי אובד,” אסר על אפרים להציג את כף רגלו ב“סניף”. אפרים השיב שאין בדעתו לשאול את אביו מה לעשות, והמהומה שפרצה בבית הייתה כה קשה עד שנעמי ברחה והתחבאה בין פחי הגרניום, שם פתחה “בכל מיני השבעות משונות שמצאתי בספרי התפילה שלא הבנתי את פשרם אבל קיויתי שיועילו.”

כסף לא היה בידי נעמי לשלם בבית־הספר. לפעמים, כשקנתה ממתקים בהקפה והייתה צריכה לשלם את החוב, גנבה מעות מאמה והתייסרה בכאב וחרטה. אבל בבית־הספר נחשבה תמיד לעליזה שבכולם, “לגסה, לפראית, למפריעה, לשובבה.” חברותיה היו הטובות שבתלמידות, הן לא היו מודעות למצבה, אך היא תמיד ידעה שיש הבדל בינה לבינן:

הן לא סבלו ואני סבלתי, להן היו הורים שיכלו לספר עליהם “אבא שלי אמר” או “אבא שלי הביא לי” ואני שתקתי או כיחשתי […], להן היו ספרים ולי לא, הן היו רשומות בספריות ואני לא, להן היו צעצועים ולי לא, להן היו מפיות ולי לא; אני מרדתי ב“אגודת הנקיון” שדרשה מפית ואוכל עטוף יפה וישיבה יפה ומסודרת, אני מרדתי במורים, אני ידעתי לאהוב עד מעל לראש ולשנוא כמו כן. אני ידעתי להחניף לאלה שרציתי את קרבתן וכשהייתי בת 13 ידעתי כבר לתת שיעורים והן לא.

כשהייתה בת שתים עשרה וחצי הם עזבו את העיר העתיקה ועברו לבית הכרם, וכאן נפתח פרק חדש.

וכל מה שהיה לפני העיר העתיקה? רחובות, ולפניה שכונת הבוכרים, ולפניה ברכת ממילה ולאה גולדשמיט – אני יודעת את הכל וזוכרת את הכל והכל עוד כוסס ואוכל בי ואני מרפה ולא מרפה לעולם. דברים כאלה אי אפשר לשכוח ובימים שהם עולים ופורצים נשכח כל מה שמסביב והם כוססים כוססים

*

בתקופה זו (אדר תרצ"ז) יזהר מבקש מדי פעם לקרוא ביומנה. האם היא כותבת כל זאת ביומן במטרה שיזהר יקרא? שיכיר אותה כמות שהיא? שיבין למה היא דבקה בו? אולי. כי גם בתוך הווידוי הכואב הזה היא מחקה משפט במריחת דיו יסודית ביותר. והיא כותבת:

יזהר, נדמה לי כאלו סיפרתי עכשיו את כל הדברים האלה לך, לך לא היו דברים כאלה מעולם. אך לבך רחב ופתוח לקלוט אותם ולהבין. עכשו לילה, אתה עיף מעבודת היום וידיך מיובלות וכואבות, ומובטחני שאתה מתכווץ לך עכשיו במטתך, מתכרבל כדרכך וישן. המרגיש אתה שם כל מה שאני כותבת כאן? החולם אתה עלי? היודע אתה מה נעמי נושאת בחובה? היודע אתה מדוע היתה נעמי מסמיקה כל כך כשנכשלה בקרב?

מכאן ואילך היא נעה בין דיבור על עצמה בגוף שלישי ובגוף ראשון. כתב־היד גדל ומקבל אופי של צעקה:

לנעמי אסור להיכנע ולהיכשל בקרב! עוד כשהייתי תינוקת נלחמתי, נגד הבית ונגד העוני ונגד חוסר האסטטיות, נגד הניוול ונגד התבנית ונגד עצמה ונגד חבריה וחיפשה תמיד להיתלות באלה שיכלה לעלות על ידם, לעלות לעלות לעלות ולצאת מתוך הזוהמה, להשתחרר ממנה ולנצח אותה מבחוץ ומבפנים ואסור לי להיכשל, אינני רוצה להיכשל ונצח אנצח או אמות!

נעמי זיהתה ביזהר את המיוחד, את מה שעתיד להפוך אותו לאדם גדול. כמו ילדה קטנה טובעת ביקשה להיאחז בו כדי לעלות מן “המדמנה”. בעיניו, לעומת זאת, היא הצטיירה ותצטייר תמיד כלוחמת ללא חת וכמשענת בטוחה. מבחינה זו הם ישלימו זה את זה.

וכך סיימה את פרק הזיכרונות הקשה והחושפני: “השמעת, יזהר, ילדי, יזהר שלי. כשתשקע לך בחלומותיך ותינשא אי שמה, אני איתך, אני לא אשאר כאן למטה. עלה אעלה!!!”

נעמי למדה תחילה בבית־הספר “אוולינה דה רוטשילד”, והמשיכה בבית־הספר “למל”. לדבריה, היא התביישה בדלותה, בשמלה המכוערת האחת והיחידה שלבשה לבית־הספר. חברותיה לכיתה היו מאצולת ירושלים, והיא נאלצה להתחרות בהן בכלים שלה. כאמור, תמיד הייתה תלמידה חצופה ולא ממושמעת, ולא גרמה לאמה נחת, לא בהתנהגותה ולא בלימודיה. את כל שעותיה הפנויות בילתה בתנועה, “בלגיון”, כפי שנהגו לקרוא לה (“לגיון הצופים” הירושלמי שהתאחד ב־1930 עם “המחנות העולים”), ויומניה בשנת תרצ“ב מלאי התלבטויות אידאולוגיות ורגשיות. בראש השנה תרצ”ב היא כותבת ביומנה: “עומדת אני לפני שנה חדשה. יש לי להגיד רק אחת לי ואחת לחברי. נהיה צופים, כל השאר יבוא מתוך זה. חזק ואמץ.” ההדרכה גזלה הרבה ממחשבותיה ומזמנה, וגרמה ירידה מצערת בציוניה. בסופו של דבר החליטה להגיש בקשה להירשם לסמינר המורים, וחיכתה בקוצר רוח לתשובה. בי“ג אב תרצ”ב היא מציינת ביומנה: “עכשיו אני מחכה לתשובה מן הסמינר אם אתקבל או לא. אם לא אתקבל, אינני יודעת מה אעשה. אילו היתה לי אפשרות ללכת לבן־שמן היה טוב. אבל בבן־שמן צריך לשלם שתים וחצי לירה לחודש. מנין לי לקחת סכום כזה?” לבסוף הגיעה עם הנהלת הסמינר להסכם שאת שכר הלימוד תשלם עם סיום הלימודים. מאז שגדלה נתנה שיעורי עזר, ואת הכסף מסרה לאמה, עכשיו ידעה שתצרך לעבוד קשה כדי לממן גם את לימודיה.

אם מחפשים נקודות מפגש גורליות – הנה אחת. נעמי התקבלה לסמינר.

מדבריה ומיומניה של נעמי עולה שהיא הייתה ילדה חזקה ובעלת תושייה, ולמעשה נאלצה לשמש “אם” לאמה החלושה והמבוהלת. היא זו שהתעשתה ראשונה בשעת רעידת האדמה הקשה בירושלים ב־11 ביולי 1927, כשאמה ואחיה הבכור אפרים נתקפו חרדה ואיבדו את עשתונותיהם. נעמי ארזה את החפצים החיוניים ונהגה אותם למגרש פתוח, שם המתינו תושבי ירושלים עד יעבור זעם. רעידת האדמה, שמוקדה היה כידוע בצפון ים המלח, גרמה יותר ממאה ושלושים הרוגים וארבע מאות וחמישים פצועים. כשלוש מאות בתים ניזוקו כך שלא ניתן לחיות בהם. הערבים, מספרת נעמי, יצאו לרחובות עם סירים ומחבתות, מקישים ומרעישים כדי לגרש את השד. ובתוך כל המהומה, האם הרועדת והאח חסר הישע, הוכיחה נעמי בת האחת עשרה שהיא החוליה החזקה במשפחה הקטנה. בגיל שתים עשרה עשתה הילדה מעשה, ומכרה לסמרטוטר שעבר במקום, על דעת עצמה, את מיטת ההורים בעלת הדפנות המהודרות וגולות הנחושת הממורקות עד ברק. אמה חזרה הביתה והדיבר ניתק מפיה, אך מיד הוליכה אותה הבת הנמרצת לחנות והן קנו שתי ספות שעליהן ישנו מאז. מכאן ואילך סמכה האם על הילדה, והמוטו שלה היה (בגרמנית, שפת הדיבור והכתיבה ביניהן)" “אבּר דוּ קאנסט” – אבל את יכולה.

נעמי היא זו שגירשה את האב מחייהם באופן סופי. בתום לימודיה בסמינר מצאה עבודה בבנימינה ושכרה חדר בבית משפחת מחול. יום אחד, בראשית האביב, כשכל הפרדסים פרחו והלילות היו מוארי ירח ומסוערי התרגשות, מספרת נעמי, התבשרה שאביה בא לבקר אותה. הוא הסביר לכולם שהוא עובד כגבאי למושב זקנים, ובתוקף תפקידו הוא נוסע על פני הארץ לאסוף תרומות, וכך גם הגיע אליה. הוא הקסים את כולם בסיפוריו על הרפתקאותיו ועל העושר הרב שהשאיר באירופה. אלא שלמחרת בבוקר – כפי שנעמי כתבה בדרך אגב לאמה – “אולי מפני שנדמה לו שכבר כבש עמדה בקרב בני מחול, פתח פתאום באחד מאותם נאומי התוכחה שלו, ועבר מיד להשמצות נבזיות עלייך ועל משפחתך, ואז פשוט גירשתי אותו. נתתי לו כסף וציוויתי עליו ללכת ולא לשוב עוד לעולם. אני הייתי כל כך החלטית שהוא לא פקפק והלך מיד.”420 והוא אכן נעלם מחייהן. איש לא דיבר עליו ולא הזכיר אותו. ישראל, נכדו, לא שמע כלל על דבר קיומו עד ליום מותו. אמה הנדהמת רק כתבה: “איך העז לבוא לבקר אותך? ופחות מזה אינני מבינה איך יכולת לגרש אותו. האם לא לימדתי אותך כבוד אב? ולא ריחמת עליו, הלוא מיום שהתגרשנו הוא חי חיי כלב.” ומיד הוסיפה: “אני בודדה מאד כאן מיום שעזבת אותי. בירושלים נפתחה ספריה גרמנית, ספריה מצוינת שפתחו העולים מגרמניה, ושם אני פוגשת בני אדם. חבל שבגלל המלחמה לא מגיעים ספרים חדשים.”

למרבה הצער, התושייה והעצמאות שנעמי הקטנה קנתה בדרך הקשה לא הועילו לחבב אותה על אמה. רחל העריצה את בנה הבכור, שהיה תלמיד מצטיין ולמד בגימנסיה, והתייחסה אל נעמי כאל מובן מאליו הכרחי. אפרים היה מוכשר, ידע לדקלם בעל־פה את שירי היינה, הצטיין באנגלית ובמתמטיקה והיה בבת־עינה של אמו. רחל גם לא חסכה מנעמי את התיאור של לידתה: “איך לא רצתה בי אמי ואיך הייתי לה הריון לא רצוי ומאוס ורק ימים אחדים לפני שנולדתי חשה לתמהונה, כשעמדה לפני חנות בגדי תינוקות, איזו חמימות ואהדה כלשהי כלפי היצור שהתפתל בבטנה.”421

ככל שהזמן נקף התחילה נעמי להתבייש באמה: “לבושה תמיד ברשלנות כזו,” היא כותבת במר נפשה ביומן כ“ו אב תרצ”ו, “מדוע אינה לובשת חזיה ושדיה תלויים לה כסחבות ובולטים בין השמלה. ומדוע השולחן מכוער תמיד, מדוע היא כוססת בקולי קולות בשעת האכילה ובולעת בקול רעש את כפיות התה? מדוע היא נאנחת תמיד ואינה מתגברת ושומרת באצילות על מכאוביה, מדוע היא נושאת אותם כדגל בחוצות?” היא סבלה מהאנחות הנצחיות של אמה, מנושאי שיחתה הקטנוניים, מן התוכחות הבלתי פוסקות על שבתה אינה מעריכה כלל את מה שעושים למענה; היא סבלה מן העובדה שלמרות מצבן העגום אמה ממשיכה לשלוח כסף לאפרים, שיצא בינתיים ללמוד הנדסה בפראג. בתחושות אלה, ובעיקר בתחושת העלבון שבהעדפת האח הבכור והמוצלח ודאי מצאו יזהר ונעמי שפה משותפת, אך לעומת זאת נעמי מעולם לא הבינה איך יזהר ממשיך לבקש כסף מהוריו ואינו מפרנס את עצמו בסמינר. לדבריה, יזהר חי בתחושת אי־נוחות חריפה, והוא קרוע בנפשו. הוא מתבייש בכך שנאלץ לחיות על חשבון ההורים, אך אינו מסוגל לקחת יוזמה ולדאוג לפרנסתו. תו זה המשיך לאפיין אותו גם בהמשך, כאשר ביקש רק לעסוק בכתיבה, ואת הדאגה למציאת עבודה הותיר בידי בני המשפחה.

33.jpg

רחל וולמן אחות מעשית


יזהר מצא את דרכו בקלות אל הדירה הקטנה. לעתים נכנס דרך הדלת, ולעתים – כשנתקף חרדה ממבחן או מקושי אחר – התגנב בלילה דרך החלון. אצל משפחת רבינוביץ' הוא התגורר בתנאי חצי פנסיון, ואכל ארוחה אחת. הוא תיעב את סלט הגזר שגברת רבינוביץ' הייתה מכינה לו מדי בוקר. חוץ מבתי הקרובים, או ליתר ביטחון בית דודתו עדה, אשת השען, לא היה בית בירושלים שבו הרגיש בנוח. אצל עדה, “דודה” אמיתית, יכול היה לאכול מדי פעם ארוחה ולהשאיר את גרביו הקרועים או את לבניו המלוכלכים. בית רוחמה ויוסף ויץ היה “אצילי” מכדי לשמש בית שני, ולבד מנוכחותו של יחיעם האהוב לא היה זה בית מסביר פנים. בירושלים גרה אז גם הדודה דבורה, עם בעלה שלמה כרמלי, אך היא הייתה מרשעת גמורה, שמצאה רק פסול בבני אדם. אצל רחל ונעמי תמיד היה לו מקום, שלא לדבר על צלחת נוספת, או על “קומפוט” האגסים המשובח, שיזהר כינה אותו בתואר הגבוה ביותר – “מוצרט”.

בתום שנת הלימודים הראשונה כבר הייתה נעמי מאוהבת בו בכל מאודה. היא הייתה מאושרת כאשר יזהר הביא לה במתנה את ספר הציורים של ליברמן (א' טבת תרצ"ב, דצמבר 1933). הדבר היחיד שהעיב על שמחתה היה שיזהר לא התפעל מן הספר שהיא קנתה לו במתנה, “כי התמונות היו קשות.” אבל הספר שקיבלה באמת נהדר, ויזהר השקיע מזמנו כדי למצוא אותו, והיא “מאושרת על המתנה שקיבלתי. הילד לקח את יחיעם ועמו נסע העירה וחיפש שם במשך שעה תמימה מה לקנות לי. תודה יזהר שלי, לו יהיה לנו תמיד טוב, לו לא יעיבו דברים פנימיים [??] את חיינו. לו נהיה תמיד יחד, תמיד זה לזה מוכנים לעזור האחד לשני, תמיד יד ביד נגד כל החיים, יד ביד נגד כל התלאות והיסורים המתרגשים ובאים על האדם השכם והערב. לחיות יחד וליצר.”

משהו על המילה “ילד” החוזרת ביומנים, והיא “באופנה” במכתבי בני זוג מהתקופה. גם במכתבי זהרה לביטוב לשמוליק אהובה וגם במכתבי רות למשה דיין יש התייחסות לחבר כאל “ילד”, חלק מהדה־ארוטיזציה השלטת.422

המחברות של תרצ"ד מלאות ביזהר, בגעגועים עזים אליו, בתחושה שהוא לא משיב לה אהבה דומה, בתוכחה עצמית גובלת בהתאכזרות על אופיה הגרוע לעומת אופיו המופלא.

כ“ה בכסלו תרצ”ד, א' דחנוכה:

שוב אור הבוקר ויזהר ברחובות. בעוד ארבעה ימים וארבעה לילות יחזור אלי. לפנות ערב.

מכתב נהדר מיזהר. מכתב שכולו נותן אושר, מרגיע. איזה לב טוב, איזה גודל נפשי. נעמי ועליך לקום ולקפוץ בשמים מרוב שמחה, עליך לשכב ארצה ולהתפלש בעפר רגליו של קדוש זה שירד משמים אליך, עליך לבכות ולהודות לו על חסדו עמך. עליך להודות לאם שחיבלתו ביום שבו נולד וליום שבו פגשת בו.

ואם [וכאן כתב־היד גדל והולך], כותבת אני זאת לעדות עולם, אם יקרה פעם שלא אוסיף אהוב את יזהר, ארורה אני, כלבה אני אדם חסר לב ורגש, אדם חסר בושה וכפוי טובה ורע לב. טוב מותי בחיי באותו יום!!! ואם יזהר [לא] יוכל לאהוב אותי, ראויה אני לכך כי איני מגיעה לקצות נעליו, אך גם אז טוב מותי מחיי.

את כל שפע הרגשות הזה של בת שש עשרה היא אינה כותבת לו, כמובן, וגם המעט שהיא כותבת נראה לה “סנטימנטלי מדי”. היא חוששת לחשוף בפניו את הרעב הגדול שלה. הוא כותב לה: “הייתי רוצה, נעמי, להיות כשיער ראשך, שאם תשימי לב אליו או לא – יגן עליך מלהט השמש, בידיעה או שלא בידיעה, מרצון או שלא מרצון… וממלא אותך בידיעה שידים נאמנות ולב נאמן שומרים עליך תמיד.”

במה זכיתי לאהבתו? הוא כותב לי: נעמילה ילדה, ילדה טובה שלי, לא רק כשיער הראש אלא גם כנעל אשר תדרכי עליה ותהלכי בה – היא עושה שליחותה ומגינה על רגלך ואת גם אינך מרגישה בזאת, אינך מרגישה כאילו היה זה קורבן מיוחד מצד הנעל או כאילו הנעל חזקה ואת חלשה. […]

במה זכיתי לכל זאת? אלו ידע יזהר כמה רעה אני ומכוערת, מה היה אומר? הוא היה אומר בודאי: אין דבר, נעמי, תהיי עצמך וצעדי קדימה, אל יאוש עוד תגיעי לדרך הנכונה, אני איתך נעמי ולא נעלייך כי את בתוכך. כך היה אומר והיה מצטער אלו הודיתי לו על כך. יזהר שלי. בשתיקה ובהתנשאות נדוד בדד עם הטבע לקראת האדם העליון.

ויום לאחר מכן היא כותבת: “אני מתגעגעת עד מוות, אינני יכולה לשאת זאת עוד, אני נשרפת מגעגועים, הלב חושב להתפקע. עוד שני ימים ושני לילות תמימים.”

ובכ“ח כסלו תרצ”ד:

[…] שבוע שלם בלי יזהר, שבוע שלם שכולו מרורות, כלו מר ורע, כולו מעציב ומדכא, אין בי עוד כוח.

יזהר, יזהר, יזהר, יזהר!!!!!!!!

ואני יודעת הרי כמה הוא רוצה לעזור לי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא מתגעגע אלי וסובל שם כמוני כאן. יזהר!

בינתיים, ניסתה גם היא לשנן את החומר לבחינת הבקיאות בתנ"ך, אבל געגועיה ותסכולה מפריעים. “יעקב ומאירה שאלו אותי בקיאות ולא ידעתי מאומה. עניתי להם על אחוז אחד מכל מה ששאלו אותי. נאה, לא כך? […] לולא מאירה היום ונשף חנוכה של בית הכרם היתה דעתי נטרפת עלי.”

ערב יום הולדתה השבעה עשר עשתה נעמי מעין “חשבון־נפש”, כאילו מדובר ב“יום־הדין”. את עצמה ראתה כ“אפס גדול ועגול ומעוגל”, וליזהר הודתה על אהבתו: “יזהר, תודתי לך על אהבתך. תודתי לך על שאתה מוסר לי את לבך הזך, על שאתה חושב עלי, על שאתה מדמה בלבך כי יש בי מה שהוא. תודה לך ילדי שלי על כל מלה טובה שאמרת לי (מעולם עוד לא היתה מלה לא טובה), על כל לטיפה כל נשיקה וחבוק. תודה על הכל. מי יתן ומתי הלילה וגמרתי את החשבונות עם כל העולם כלו וראשית כל עם עצמי […] אני רעה ומכוערת ולמה לי חיים?”

הימים נעו בין “יזהר איננו” ל“יזהר בא”. ולפעמים גם כשהוא בא, המפגש עם “העינים החודרות השותקות והסגורות בתוך עצמן” היה קשה. כ“ז טבת תרצ”ד מתחיל בסימן “יזהר בא”, אך מסתיים בתסכול.

כשנכנסתי לחדרו והתחלנו לדבר קצת. אמר שלא טוב לו בירושלים. שיש לו הרבה מה לעשות ואינו יכול כי בית הספר מפריע לו. שאלתיו למה חזר והוא לא עונה על שאלתי.

איך היה בבית? שאלתי והוא ענה: איך היה?! כמו שצריך היה להיות!

זו היתה תשובה איומה, הסגור הזה של כולו הכאיב לי בלי סוף. כמה רוצה הייתי לעזור לו, לעזור לו בזה שאשמע מה מציק לו, בזה שאהיה על ידו, בזה שכאבו יהיה משותף ע"י עוד יצור האוהב אותו, אך הוא לא רצה ואני עמדתי מבוישת לפניו. […] על שאלה שלי החל שוב לענות במלים מספר על עצמו והפסיק באמצע: “אך זו שטות. מה יש להכין למחר? מה יש ללמוד לדינבורג, ומה יהיה על הבחינה בהנדסה?”

לקחתי את הילקוט ואמרתי ללכת. […] והוא לא נתן לי ללכת. ככל שהתעקשתי והלכתי יצא עמי ואמר לי: אינני רוצה להיות בירושלים.

אם כן תיסע הביתה, לא פעם אמרתי לך שעליך לנסוע.

אם אסע – ענה לי בחיוך – לא אסע כבר הביתה.

אלא לאן?

לנדוד!

אני חשבתי: לא נעמי, את אינך יכולה ללכת עמו, תמיד רק תעמדי לו למכשול ולאבן נגף […] כוחך דל וקטן ומלבד אהבה אין בלבך שום דבר למסור ליזהר. אל תעכבי בעדו, ילך לו לאשר רוחו נושאו. ואת תמקי כאן מכאב לבדך תמקי ואת יזהר אל תעצרי.

אמרתי שלום והלכתי.

אח"כ בא אלי. הוא בא, עמד, שתק והלך לו. פניו היו מכווצות והעינים חודרות ושקועות בתוך עצמן וסתומות.

בערב הסביר לה את התנהגותו: “הכועסת את עלי על התנהגותי היום אחרי הצהרים? אל נא תכעסי עלי, אני כולו בכל רמ”ח אברי שקוע בעבודה."

ונעמי מוסיפה: “עד היום יראתי לכתוב, או אולי כתבתי, שנדמה לי שיזהר כותב מה שהוא, שהוא עסוק ועובד ביצירה. היום אמר לי יזהר את זה במו פיו, זיכה אותי.”

הנה רמז ראשון לכך שיזהר כותב. זה לא נאמר בגלוי, רק ברמז: שקוע בעבודה.

וכך התחילו להתפתח יחסיהם של יזהר ונעמי ולהתקבע. יזהר התייחס אל נעמי כאל ידידה קרובה, לימים כאל מישהי שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. הוא לא העריך במיוחד את כישרון הציור שלה, והיה טרוד מדי בלבטי הכתיבה שלו. הוא לא ידע איך לנהוג ב“חברה קבועה”, ואולי גם לא היה מעוניין בחברה קבועה. הוא היה מבויש מכדי להציג אותה כבת זוגו, על אחת כמה וכמה בפני הוריו, שעד יום החתונה ממש לא ידעו עד כמה רציניים היחסים ביניהם. לא פעם השמיע באוזניה תיאוריות על “האישה”, ולא פעם סיכם ואמר שטוב היה העולם בלי “בתולות”, כלשונו. שמעיה מספר איך יזהר בא פעם לבקרו בתל אביב, ולמרבה ההפתעה הביא איתו נערה. הוא לא טרח להודיע לשמעיה שיבוא עם מישהי, והצורה שבה התנהג פגעה בנעמי. שמעיה המופתע החווה בידו בשאלה “מי זאת?” ויזהר הסביר/ לא הסביר באמירה הסתמית שזאת נעמי שבאה לשמוע תקליטים.

מדובר בתקופת התבגרות, כשההתפתחות ההורמונלית אחראית לסערות נפש וגוף, ואולי זה המקום לומר משהו על “החינוך המיני” של יזהר. יזהר שמע צחקוקים ולחשושים בוקעים מחדר הוריו בלילה, הוא שמע את הוריו מתייסרים בקשר להורתו של ישראל ביום הכיפורים, הוא שמע את התלחשויותיהם של ישראל אחיו וחברו אליהו, שניהם בעלי הצלחה רבה אצל הנערות. ברחובות הוא נחשף בצורה גסה לאקט המיני בשני מקרים שהותירו בו צלקת, בשניהם היה מעורב אדם לוקה בפיגור שכלי. בראשון צפה ממרומי צמרת באיכר המכובד “יהודה” הבועל נערה לוקה בפיגור שכלי בחצר ביתו:423

היא ללא טעות מלכה’לה השמנה המתנערת ומיישרת וממתחת שמלתה הממורטטת פניה אדומים עם השיער המדובלל והצחוק המשונה והוא אחריה עדיין מרים מכנסיו והולך ישר אל הברז שבחצר, לרחוץ שם גלוי למי שרוצה להביט את חלציו ואת מבושיו וגם מתיז מים מן הברז הקוצף על פרצופו, שהכובע האוסטרלי הגדול לא הוסר מעליהם, והוא הכורם החדש מלך הבוצרים, ובלי לנגב עצמו מרים ואוזר מכנסיו בחגורה הגדולה ומסתיר את בטנו השעירה ואת כל עירום הזכר הבוהק שלו מעל ציפוף השיער השחור, לכי לכי, הוא נוסף בה במלכה’לה, וממלא שני חופניו מים וטופח על פניו שוב ושוב, לכי לכי, הוא נוזף בה, עומדת על יד השער ורק צוחקת אדומת פנים, שמנה ונמוכה, ולא זזה.

השני טראומטי אף יותר, והוא כתב עליו בסיפור מאוחר גם הוא, שלא הוציאו מעולם לאור. מצאנו אותו בין כתבים שגנז.424 שוב הוא צופה מרחוק, רואה ואינו נראה כדרכו, הפעם ב“שוטה הכפר”, בהמת־אדם:

לבוש בלויים תמיד סמרטוטי המשפחה שכבר לא לובשים, עם קסקט קרוע שמוט לצידי ראשו, עם הפה שלו המעוקם ונוטף תמיד איזה ריר נתעב, עם כפות הידיים שלו העצומות, איש חזק כמו עשרה שוורים, נוהם נהמות אילם והוא באמת אילם, מיני נהמות מפחידות ישר מן הגרון בלי לשון […] תמיד מסתובב מחוץ לבני אדם ואולי לא שפוי, ישן כנראה באורווה, ואוכל שיירים ונוגס תמיד מכיכר לחם לא פרוסה שהיתה כפרור מחוק בכפו הענקית. יצור גמלוני גדול ועקום גורר רגליו בנעליים עקומות בלי שרוכים, שהמשפחה מאסה בו ולא יודעת איך להעלים אותו, מין בודד אילם בצידי העולם, ובתחילה גם לא הבין מה הוא רואה כשיום אחד נעצר נדהם תמה ממה שראה לפניו, הלז היה עומד על תיבת פרי ריקה מאחורי פרה שעמדה שם וליחכה מן העשב שהביאו בעגלה, עומד מאחוריה ומתנועע מוזרות, בכל קשת גבו העקום וכאילו היה דוחק לפניו משהו בכל חוזק תנועת אחוריו מותניו וירכיו, פנימה והחוצה, ופיו הפעור נוזל והקסקט שמוט ליפול ומתגלה איזו קרחת לא צפויה ומסלידה, מתנועע ומדחיק פנימה בכל ריכוז כוחו, ואז גם התברר שמכנסיו היו פעורות לפניו, ושהדבר הזה שלו היה זה הדבר הלבן העבה שהתברר שהיה הנידחק נכנס ויוצא באחורי הפרה ובכל כוחו, דבר לבן ועבה וחזק ונהדף מגבו ופנימה ומאחוריו ואל תוכה דוחק לה פנימה ומוציא, בתנועה מהירה ונימרצת הכנס והוצא, עומד שם כפוף גב כקשת גדולה, זנב הפרה בידיו מסולק משהו הצידה מעל פיתחה של הפרה הזאת והוא מאחוריה בשלו הגדול והמפחיד שנראה כבר אדום ואינו אלא כולו בתוך ההכנסה הזאת וההוצאה, שיכור ונירגש ונוהם נוראות, כולו בתוך התנועה החזקה והמחליקה הזאת פנימה שעוד מעט תגיע אל שיאה לפי נהמותיו החיתיות, ועוד מעט והוא משתחרר בהתפוצצות נוראה, ושכל מה שכלוא בו אדם בודד ואילם ומנודה יהיה מתפרץ אל תוך הפרה והוא מאחוריה רק חורק ומוסיף כוח ומוציא ומכניס לתוכה במהירות גוברת, בתנועת כל גבו האדיר והעקום, בידו זו הזנב ובידו זו הוא נתמך על עורה השחור והיא רק מלחכת וכאילו גם זבוב לא עוקץ אותה, ורצית לברוח לצעוק להיעלם ולשכוח הכל מייד כבר עכשיו, ואי אפשר היה, וגם אילו ראה אותך היה הורג אותך על המקום באגרוף אחד, וכעת כנראה הגיע לו הרגע ובצעקות חרחור נוראות, פרץ לו כנראה אליה אל תוכה פרץ ויצא לו ושפך התיז אל תוכה ואל תוך הנקביות שלה, כשהיא רק לועסת חציר, ובא לו עוד ובכוח והוא צועק ובא לו עוד והוא צועק ובא לו עוד, בקול שאין מחריד ממנו ואין חייה שזה קולה, פורק לתוכה ומטיח לתוכה כל מה שהיה צבור בו דחוס בין גבו לביטנו ואברו ואוחז בו בדבר שלו וחובק את עוביו מחזיק בו כדי לקלוע פנימה וכדי שהכול יוטח עמוק שמה, ופתאום כשכמעט וגמר בא לו עוד והוא היה כנראה מאושר לפי הצעקה, ואז נשאר רגע, עומד ומתנשף, בנשיפות נוראות שקולן מחריד בתוך היות הדבר, בתוך התקיימו, וכעת הוא שולף את אורך הצינור של המתקפל קצת, ועוד נוזל סמיך לבן, וראשו עם הקסקט היה צונח, וחזהו כמפוח ניחר, ואין בו עוד נשימה, והולך ומוציא מתוכה את מלוא כל אורך הצינור החי הזה הבשרי המרוקן הזה נופל ופטריית ראשו העבה ועודה נוטפת, מתכופף להיתמך במשהו, חג על הארגז שהיה פתאום צר, ובכפו לוקח משהו מן העשבים שבעגלה לקנח את הטפטוף הלבן שעודנו מטפטף בטיפות כבדות ניראות גם מרחוק, מחזיק את עוביו התפוח עדיין ואדום ומגיר טפטוף זירמה ארצה, והפרה פתאום שזנבה השתחרר נימלכה אז ושלחה השתינה לאחוריה בקילוח עבה מפוזר ושמנוני, אלא שזה כבר קשה מנשוא ורק לברוח –

והייתה, לדבריו, גם התנסות ילדותית מוקדמת יותר, גם היא מופיעה בפרגמנט מאוחר ללא תאריך. האם היא פחות טראומטית כי לא מדובר בחוויה “חייתית”, או שמא היא יותר טראומטית כי מדובר בהתנסות ישירה ולא בצפייה מהצד?

היתה אחת, עדינה, היתה לה שמלה עם עיגולים כחולים על בד חלק כמו משי, חלק חלק. ופעם היא וחברתה קראו לו, והוא ילד בן חמש שש, ולקחו אותו אל בית הכסא הקטן העשוי קרשים שעמד אז בירכתי החצר, כזה עם חור באמצע מוגף בקרש עגול ומסריח. נכנסו וסגרו את הדלת והיה צפוף ורק מבין הקרשים חדרו פסי אור מאובקים, ואז הרימה עדינה את השמלה שלה, והיו לה תחתונים לבנים והיא הורידה אותם למטה, והיתה לה בטן צרה ועגולה וחלקה שהתחלקה אל בין הרגלים עם חריץ דק כמו סדק, והכל היה שם חלק לגמרי ועירום לגמרי ואז הביטה וגילתה שסביב החריץ הדק שלה במקום ההוא שלה היתה איזו מריחה מלבינה כמו אולי משחת שיניים, או קצף לבן, תראי, אמרה לחברתה, בדי הפתעה ואולי גם בבהלה, מה זה? החברה הביטה מופתעת ולא ידעה גם היא, ועדינה אמרה אף פעם לא היה לי כזה, ולקחה באצבעותיה וניקתה ואספה את הלבן המגעיל ההוא וקינחה את האצבעות בתחתוניה שגלשו למטה וגם בקרשי המיבנה, נישאר לך עוד, אמרה לה החברה שהתכופפה גם היא לראות בעיניה והצביעה אל המקום ההוא, לא ראיתי עוד דבר כזה, אמרה עדינה שוב וכאילו התנצלה, ושוב קינחה אצבעותיה בתחתונים ואז ומבלי לשאול לקחה פתאום את ידו הקטנה אל תוך כף ידה שלה והוליכה את ידו שבתוך ידה והידקה אותה חזק שמה על עירום קצה ביטנה הרכה בדיוק מעל החריץ ההוא שלה ולחצה את ידו הפתוחה שלו והידקה אותה מעליה בידה שלה ישר על המקום ההוא בבטן, וחברתה מביטה בהם ובמקום ההוא, ואז התחילה מחככת ביד שלו שבתוך ידה על החריץ הדק שלה הדק כמו קו או סדק, עלה ורדת, ונשימתה היתה מהירה וקצרה, וחברתה לקחה אז פתאום ואחזה במכנסיו הקצרות, ופתחה מקום והכניסה לשם את היד שלה ועשתה לה דרך ותפשה בכפה והוציאה לו החוצה מתוך המכנסיים שצנחו, את הקטן שלו, שהיה קטן ומבוהל, ונגעה בו ואחזה בכפה וסגרה עליו סביבו, ועדינה כל הזמן היתה מחככת בידו הנהדקת אליה עולה ויורדת עם כפו שבכפה לחוצה פתוחה ומהודקת אל המקום שלה שהיה כעת פתח פתוח, ובהתרגשות ניכרת, זה נורא קטן, אמרה החברה, הוא עוד ילד, אמרה עדינה, הוסיפה לחכך מהר למעלה ולמטה בכפו שבכפה בכובד ראש את הקו שבקצה ביטנה וברצינות ובלי שום צחוק הביטה אל מעשי חברתה, שסגרה בידה על הקטן שהיה כלוא בה ומעכה בו ולחצה עד כאב, אבל עדינה בלי לומר כלום, הרפתה אז מכף ידו ולקחה אליה את כף ידה של החברה ושמה אותה מהודקת אל עירום המקום שלה מעל החריץ שכבר לא היה סדק אלא פתח פתוח עם שפתיים כאלה, והחברה לחצה לה פנימה בכל כפה את המקום הזה והתחילה לחכך לה ולשפשף לה שם מהר מהר ובהתרגשות קיצרת נשימה, ועדינה לקחה אליה את הקטן שלו, ואחזה ומישמשה ומיששה בו אחוז היטב ומוקף בתוך כפה החמה עד שהתחיל הזה שלו להתמלא והעבירה מיד ליד ועשתה חזק וכואב, ופתאום היה הכל מגעיל, אבל גם מענג נורא, והוא ידע שזה אסור אבל שזה טוב, וכבר נתמלא והיה כמין עפרון קטן וקצר, והחברה נוגעת כל הזמן במקום של עדינה ואפילו באצבע פנימה לתוכה ועדינה התחילה להניע אז את כל גופה וסובבה את בטנה ואת ירכיה ואת כל גופה וגם לחצה על העפרון הקטן שלו שהלך והתרומם לו אז בידה הסגורה עליו, והחברה התחילה להשמיע אז קולות וגניחות כאילו היא בוכה, והתחיל להיות לו מפחיד ועדינה התחילה אז לא זוכר מה ולא מה היה אחר כך, וכאילו משהו מסרב להיזכר ולא רוצה לזכור, ולא יודע מה היה אחר כך, זה נורא, אמרה אחת מהן, והיה יחד צפוף וגם בודד כזה שעושים בו דברים והוא לא יודע והיה מגעיל אבל שלא לספר לאמא, זה מחוץ לרשותה, והיה נורא צפוף, ופתאום לא זוכר איך והם כולם כבר בחוץ הולכים משם, ויצאו כולם.

שלא כבשני הקטעים הקודמים, מי שמכניס אותו על כורחו בסוד העניין האפל ההוא היא דווקא עדינה, והיא כבדת ראש, ועושה ברצינות, ובלי שום צחוק, ואפילו מבינה: הוא עוד ילד. (ושמלה לבנה עם נקודות כחולות, או כחולה עם נקודות לבנות, תהיה חביבה על יזהר המבוגר.) אבל גם כאן רב הדוחה על הנעים, שלוש פעמים חוזרת המילה “מגעיל”, גם אם פעם אחת היא “מגעיל, אבל גם מענג נורא,” ובסמוך “זה אסור אבל זה טוב,” ופעמיים חוזרת המילה “מפחיד”, ויש גם “מבוהל”, ויש “מסריח”, ופעמיים “כאב”, ופעמיים “התרגשות”, ושלוש פעמים “צפוף”, ופעם “בודד”, ופעם “בוכה”, ופעם “נורא”. וכמובן – לא לספר לאמא. וכמובן – הדחקה, סירובו של הזיכרון לשתף פעולה.

את “ידיעותיו” על מין בתקופת ההתבגרות שאב יזהר משתי דמויות משונות, אנשי שוליים, האחת – הדוד ירמה, בנו של מאיר־סיקו, אחיו של הדוד משה, גיבן וחריג שהיה מספר לו ובעיקר לשמעיה סיפורי זימה גסים, והשנייה – חבקין, שניהל עם הנערים שיחות “בוגרות”. למה ירמה המבוגר משמעיה בשנים רבות בחר לספר לו סיפורים גסים קשה לדעת; ואולם סיפורי הזימה והבדיחות הגסות של ירמה היו מקור לצחקוקים ולסודות בין יזהר ושמעיה בן־דודו, ועד סוף ימיו של יזהר היו לו ולשמעיה מילות צופן, כמו “החלב הלבן שירמה חלב מהתיש,” שהיו מצחיקות אותם עד דמעות ומחזירות אותם לימי הנעורים. לכתוב אותן לא יוכל. האנשים אילמים, המעשים אילמים, ואין לו שפה לדבר עליהם. בליל הגסויות של ירמה, בשבעים ושבע לשון, לעולם לא יוכל למצוא ביטוי בספר. חבקין ההומוסקסואל גם הוא מקור שנוי במחלוקת לחינוך מיני כלשהו, ואם הרשים את יזהר הרי שלא “בביצועיו” אלא דווקא ביכולת שלו לאהבה גדולה ונוראה ובלתי ממומשת. האם לזיכרונות הילדות היו השלכות לעתיד? האם ספרי הנעורים הנערצים שגיבוריהם אצילי נפש נטעו בו את האמונה שאהבת בשרים היא פסולה? בצלהבים הוא מספר איך חברו ממצה את ערך האהבה החד־צדדית: “דפים מטוניו קרוגר, בתרגום פיכמן, על חברות שאיננה סימטרית ועל אהבה כואבת אל אינגה הנבצרת מהשיג.”425 האם יזהר נאחז באידאל הטוהר, באהבה הגדולה שאין לה צורך במימוש גופני, או שמא כיסה באמצעות אידאלים כאלה על פחדים, חששות ואפילו תפקוד לוקה של נער מתבגר? אין לדעת, ואין לי כוונה לעסוק בניתוחים פסיכולוגיים כאלה ואחרים. הרבה אמביוולנטיות יש בדמותו של יזהר, בנושא זה ובנושאים רבים אחרים, ואין צורך “לפתור” אותה. יש לזכור, כמובן, שמדובר בתקופה שבה לא עמדו לרשותם של בני הנוער ספרים או מדריכים שתיארו או הסבירו את “מסתרי המין”, גם לא נהוג היה לדבר על כך עם חברים או, חלילה, עם ההורים. לימים, כשיצא לאור ספרי דיכוי הארוטיקה, על הדימוי הפוריטני של הצבר בספרות, נעמי טלפנה אליי ואמרה שיזהר קורא את הספר ומלווה את הקריאה במילים, זה נכון! זה ממש כך!

דבר אחד ברור. הולכת ומתפתחת פה תבנית, שתעמיק במשך השנים, ולפיה אי אפשר לדבר בגלוי, ודאי לא לכתוב בגלוי, על הדבר הזה, המגעיל והמענג נורא.

ונעמי? נעמי סוערת, חוששת וגופנית, ו(בעיני עצמה) “רעה”. מגיל צעיר גאו בה תחושות ארוטיות שאותן היא פירשה כזוהמה. כמה מתסכל: יזהר טוען באוזניה שוב ושוב שכלל אין לו צורך בקשר הגופני. שהיה נפלא אילו כל הגברים היו מצפצפים על הנשים ואוהבים זה את זה. באותן פעמים בודדות שהיא ויזהר “נסחפים”, ותמיד רק עד גבול מסוים, היא רואה בכך אשמתה ושואלת בחרדה אם אינו כועס.

ערב של סערות, ערב שכלו תאוה וסערה. שנינו לא יכלנו אחרת, כאלו נסחפנו פתאם בסופה מטורפת שאין לעמוד נגדה.

זה היה ליל בשרים, לילה אחד יוקד שורף.

בשר. כמה איומה המלה הזו. בשעה אחת אחרי חצות עזבתי את חדרו של יזהר, בעד החלון כגנב.

[…] בחדר סגור. במחבואים. ליל בשרים לאנשים וגם אנו עם האנשים. הו כמה רע המעשה שעשינו. ומי עשה? אני היא האשמה, האשה הפותה המפתה, האשמה אפילו בחטא הקדמון. אני המסיתה אני המזהמת.

לפני שהלכתי שאלתי את יזהר: אתה כועס עלי, על כל מה שהיה היום?

הוא ענה: אבל הן לא היה כלום, ולמה אכעס עליך דוקא. כן, אמנם לא היה כלום אך הרגשות היו והלבבות דפקו באותו כיוון והגופות שאפו זה אל זה בתאוות בשרים. הוי, בשר, כמה נוראה המלה. היתה שעה אחת אחרי חצות, אני ידעתי שאמא מחכה לי בבית ואינה ישנה. […] כפופת ראש הלכתי, לא יכולתי לשאת את שפעת האור. הביתה באתי כשראשי חפוי.

ובבוקר היא קמה, כמובן, בתחושת זוהמה נוראה, כמו חוטאת. “עשיתי מעשה שלא יעשה, כולו באשמתי, אבל הרי בעצם לא חטאתי, חזקים ממני יצרי ואני רוצה כל כך למשול בהם. הייתי אומללה היום בביה”ס ונפשי מרה עלי מאוד."

והנה פתקה מיזהר. מאוד ברוח הזמן, ממליצה על סובלימציה נוסח פרויד, אבל גם אבירית:

נעמי, אני מצטער על אמש. זה היה ליל מטורף ובלתי נעים (לא אתמול אלא היום – בלתי נעים), אינני אומר לילה מכוער כי לסערת רגשות השואפת למצוא את בטויה, תהא איזה שתהא אין לקרוא מכוערת. אפשר לכנותה מדהימה מוזרה יפה נעלה ובהמית – אך לא מכוערת!

אתמול היתה סערה כזאת. היא לא היתה מכוערת. אך גם לא נעלה. היא רק לא התלבשה בבטוי נכון. עלינו לכוון את הסערות הללו לדברים יותר נעלים.

נעמי, אין לך להבין מתוך זה שאני תולה את הקולר של אתמול במי שהוא. לא את ולא אני. הלא הסערה של שנינו. נעמי ילדה, בכל זאת חושב אני שאם צריך מי שהוא מאיתנו לסבול ביחוד בעד אתמול ויש לתלות בצוארו את הקולר – הרי זה אני. נעמי, את סולחת לי? יזהר.

והיא מהרהרת ביומן: “אני חללתי את הקודש? חלילה לי מעשות שנית דבר כזה! טוב היה לי לדעת שגם יזהר הצטער על מה שהיה, זה הקל מעלי מקצת העול.”

הפרק הראשון של ירושלים, אחד המשמעותיים ביותר בעיצובו של יזהר, מאחוריו.

הוא עזב את הבית. מצד אחד – צעד קשה. הוא סובל מקור, מרעב, ממחסור, קצת מגעגועים. הבגדים המעטים שלו לא מספיקים, הם גם מוזרים, תפורים בבית. אין לו מקום משלו בחדר השכור, ולעתים יש שם שותף שחולק איתו את החדר. הוא שהסתגל בקושי רב לרחובות, צריך שוב להתאקלם, לעשות את צעדיו בעולם חדש. מצד אחר – זה צעד חיובי. הבית אינו מקום קל. הוא קר למדי, הוא דומם. יש בו אב שבור, מדוכא ושותק ואם מרירה ומתלוננת. ודייר זר. רובצת עליו מועקה מתמדת של מחסור בכסף. ומועקה נוספת מתלווה אליה, פחות גלויה אבל לא פחות ממשית – צל הדודים המוצלחים: דוד משה, דוד יוסף, דוד דוד. בבית יש תחרות קשה ובעצם אבודה מראש עם אח “מוצלח” ואהוב על הכול. לא מדברים בבית, לא “משוחחים”, ועל כן כשההורים כותבים מכתבים, בדרך כלל יש בהם ענייני (אין) כספים, כביסה מלוכלכת וחורים בגרביים. וכמובן, הטפות מוסר על כך שהוא אינו מרבה לכתוב. הבית עצמו נידח בנידחים, בקצה מושבה קטנה ונידחת, שאינה יכולה לספק ריגושים וגירויים לפיתוח רוחו ונפשו.

הוא עזב את מרות האב. אביו עוד מנסה לאכוף אותה עליו, אך ככל שהזמן חולף כן פוחתת סמכותו. אב מחליף נכנס לתמונה, אב שיש בו כל מה שחסר באביו שלו, לטעמו של יזהר: ביטחון, כריזמה, ידע, דמיון, תקשורת, דינמיות, משענת וכוח עצום להקפיץ אותו לפנים ולחבר אותו ל“שם”, למחוזות התרבות. כשיעבור זמנו של דינבורג ייכנס אב חדש לתמונה, יצחק למדן, עורך גליונות, שידחק החוצה בדרכו שלו את אבא זאב. בינתיים יש עוד מין תחליף “אב”, מצומצם יותר, בדמות חבקין, שגם בו טמון הקשר לשם, אל התרבות, הספרות והמוזיקה האירופית. אצל הדוד משה היה אינוונטר מוגבל של יצירות קלסיות, וגם להן ניתן היה להקשיב רק בתנאים מסוימים. אצל חבקין, אף על פי שהיה מבחינות רבות נלעג, התגלה עולם שלם, עצום, מסחרר, וניתן היה לספוג ממנו, ללמוד ממנו את האלף־בית, לדעת איך מבטאים נכון את שמות היצירות והיוצרים, ולהמשיך לשרוק את המנגינות ברחוב, בחברותא, בלי להבהיל את העורבים ובלי שאיש יצייר עיגול סמלי סמוך לרקתו.

גם חברים יש כאן, או לפחות בני־שיח, אנשים דומים לו, שאפשר לשוחח איתם, לא רק להיכנס לתחרות מי יורק – או משתין! – יותר רחוק. בעיקר מתחזקת הידידות עם בן־הדוד יחיעם, אבל כל החבורה שמתכנסת אצל חבקין שונה מכל מה שניתן היה למצוא ברחובות. הכריזמה שלו מזדהרת, והוא הופך בהדרגה להיות אבן־שואבת כפי שיהיה בעתיד. עם זאת, מסתמנת כאן נטייה ברורה של יזהר לא להשתייך לקבוצות ממוסדות או פוליטיות. נעמי, כאמור, הייתה חניכת תנועת הנוער “לגיון הצופים”, שהתאחדה לימים עם “מחנות העולים” (עם זיקה לקיבוץ המאוחד). יחיעם היה פעיל ומדריך בשומר הצעיר. יזהר סירב להצטרף לפעילויות כאלה. כאשר יחיעם וצאן מרעיתו יצאו להכשרה והקימו את הקיבוץ ליד ראשון לציון, נהה לבו אחריהם, אבל לא מסיבות פוליטיות אלא מסיבות רומנטיות שעוד אפרט. גם מאוחר יותר בחייו לא נטה להצטרף לחוג כלשהו, וכשזוהה בטעות עם “סופרי הפלמ”ח“, מה שלא נכון אפילו מבחינת הגיל, התרעם על כך, כי אלה השתייכו לארגון, לקהילה, לגוף חברתי, והוא היה איש בודד, פרטי. צירופו לרשימת מפא”י בכנסת ב־1949 היה באופן אירוני תולדה של אי־השתייכותו התנועתית. הרוב המכריע של הסופרים ואנשי הרוח מאותו דור השתייכו לתנועת נוער מפלגתית, מרביתם אנשי מפ"ם או רוויזיוניסטים.

את מקומה של האם תופסות נעמי ואמה, רחל. הן מספקות בית חם, מרק חם, לפתן מצוין, ובעיקר – לפחות בשלב זה – הערצה מתמוגגת. כשקר לו, כשהוא רעב, כשאין לו גרוש, הוא יכול לקפוץ לשם ולסמוך על כך שיקדמו אותו בשמחה ויחלקו איתו את המעט שיש. הן לא ביקורתיות כלפיו. נעמי עדיין לא, ורחל, סבתא רחל לא תפסיק להעריץ אותו כל ימי חייה. גם רחל היא מעין שגרירה של התרבות האירופית, יש לה אוצר של ספרות גרמנית שהיא מצטטת ממנה וקוראת ממנה עם בתה. יזהר יגיד שהשפה הגרמנית מכוערת, אבל יתפעל בלבו מהנכס הזה, מהאפשרות לקרוא את גתה במקור.

וחשוב מכול – בירושלים יזהר מתחיל לכתוב, אולי זוטות, אולי בוסר, אבל תבנית מסוימת מסתמנת כבר כאן: הוא לא מסוגל – ולא יהיה מסוגל – לכתוב כשמישהו נוכח בחדר, ולא חשוב אם הוא מכר ומודע. הכתיבה כמעט אורגזמית, והיא צריכה להיעשות בצנעה. כבר למדנו שהמין האנושי, בשונה מכל בעל־חיים אחר, אינו מזדווג בפרהסיה.

ברור לו כבר אז, שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לכתוב, לעשותו נכון, לספר נכון.

אמרנו כבר שיזהר עזב את הבית על מנת לחזור הביתה. הוא ישלים סיבוב ויחזור הביתה וגם לא יעזוב את הבית במוסקוביץ' 14 עד שיזרקו אותו משם, פשוטו כמשמעו. הוא לא מתאקלם טוב. כאותו צמח עדין ודק, הוא לא מסתגל לכל אדמה ולכל אקלים. אבל כשהוא חוזר הביתה, הרי זה בנקודת זמן אחרת בחייו, בידיעה מפורשת ששם הוא יכול לכתוב, כי זה בית “ריק”.


 

פרק שביעי: יזהר – חדר לעצמו    🔗

היבחוש היבנאלי    🔗

בריאיון עם לבני מ־2000, יזהר חוזר ואומר שהתנאים שהוא צריך בכדי לכתוב הם “החדר שלי, המקום שלי… אותו חדר עבודה, אותו שולחן ואותו חלון.” זמן רב יעבור עד שהוא יזכה בהם.

שנת תרצ“ד הייתה שנת לימודים עמוסה. נעמי למדה לבחינות, נתנה שיעורים פרטיים למחייתה, טיפלה באמה שחלתה. ויזהר – למד, לעתים כתב, ואז הסתגר ולא נראה במשך ימים. היא נעה בין תחושת אהבה גדולה לבין מפח נפש על שהאהבה גוועה ואיננה. “רק יזהר נשאר לי עוד מכל העולם כולו. זה הדבר היחידי שנשאר לי וגם הוא כנראה לא ישאר זמן רב. יש לי הרגשה איומה, הרגשה נוראה שאין אני ראויה לאהבתו של יזהר, ושזה לא יתכן שהיא תימשך זמן רב. עוד חודש עוד חודשיים לא יותר, אח”כ אמאס עליו והוא יבעט בי וילך בדרכו הלאה. כך יהיה הדבר, מובטחני. ואני אנא אשא את חרפתי?” (א' טבת תרצ"ד).

והנה הסתיימו הבחינות, שניהם עברו אותן בשלום. קיץ הגיע – ועכשיו צריך ללמד. הלכה למעשה.

נעמי קיבלה עבודה בהוראה בקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. ויזהר – כדי לכלכל את עצמו ולעזור במידת האפשר להוריו – התחייב ללמד שנה ביבנאל.426 הוא נסע לשם בתחילת שנת הלימודים 1935, והתגורר בחדר אצל חיה־ברוכה, כלומר אצל משפחת צימרמן, ידידי אמו. כמובן.

יבנאל תרמה תצלום אחד לאלבום המשפחתי ושני סיפורי־מפתח לאגדה המשפחתית. האחד – איך יזהר נכנס לכיתה הראשונה שלימד בה בחייו, והשנייה איך רכש את לב התלמידים. הכיתה שיזהר נכנס אליה הייתה מעורבת: ילדי בית־ספר עממי בני כל הגילים. בחושיהם החדים, הם ביקשו לבדוק את ה“חדש”. מוריהם הוותיקים הרביצו בסרגלים על הידיים. האם גם הצעיר הזה שנראה ילד כמותם יעשה כן? האם הוא ישתלט על הכיתה? ביום הראשון לבואו הכינו הילדים תעלול והתחבאו מתחת לשולחות. יזהר הפטיר אמרה חכמה, והראשים צצו ועלו. בהפסקה ראו הפרחחים את המורה שלהם, בן השמונה עשרה, ניגש למקבילים ומבצע להטוטים. מורה כזה עוד לא היה להם. הם נכבשו מיד. מאז שיחק איתם בכדור בכל ההפסקות.

34.jpg

יזהר ותלמידיו ביבנאל, פורים 1937


הסיפור השני כרוך בשברים פשוטים. יזהר היה אמור ללמד את כל המקצועות, כולל חשבון. בשלב מסוים היה צריך ללמד כפל וחילוק של שברים פשוטים והוא, כמובן, לא ידע איך עושים זאת. ובכן, כדרכו – קודם כול המציא תיאוריה המוכיחה שחור על גבי לבן שאין צורך בכפל וחילוק של שברים פשוטים, והיה יכול לשאת נאום חוצב להבות – ומשכנע על פי דרכו! – על חוסר התועלת שבכך. ובכל זאת, צריך ללמד תלמידים איך מחלקים ומכפילים שברים פשוטים. הפתרונות שהמציא יזהר היו מופרכים ממש כמו התיאוריה, אלא שמחזור שלם של ילדי יבנאל גדל עליהם. אמנם כשהתגלה ליזהר כי מה שלימד שגוי מתחילתו ועד סופו, הוא אסף את המחברות מידי התלמידים ושרף אותן, או כך לפחות סיפר בהנאה לבני המשפחה. ואולם גם משסולקו המחברות, לא נעקרה התורה הנפסדת מראשי התלמידים, והמורים הבאים אחריו עמלו שנים כדי לעקור מלבם את “השיטה”.

כל זה נשמע עליז למדי בדיעבד. למעשה, השנה ביבנאל מצטיירת כעינוי. קודם כול – לא היה לו זמן פנוי ולא מקום משלו לכתוב. אילו לפחות היו הלילות ברשותו, אבל בלילות נאלץ לצאת לשמירה: הזמנים היו קשים, תחילת המאורעות, והבחורים כולם היטו שכם. גם התחבורה הייתה קשה, והדרך הייתה מסוכנת. ובעיקר – ההוראה לא הייתה משאת נפשו של יזהר; בזאת נוכח כבר בסמינר. כאן מסתמנת לראשונה אחת הסתירות המובנות אצל יזהר. הכריזמה שלו התגלתה בהוראה במלואה. הוא היה מורה בחסד, תלמידיו העריצו אותו, ונצרו אותו בלבם במשך שנים, כתבו לו מכתבים, באו להתייעץ איתו ושמרו איתו על קשר. ילדיו של יזהר נתקלו שוב ושוב בתלמידים־לשעבר, שעיניהם אורו למשמע השם סמילנסקי, ואמרו שהוא היה הטוב במורים שהיה להם אי־פעם. יתרה מזו, יזהר המשיך ללמד הרבה אחרי הפרישה – עד גיל שמונים ושמונה. אבל בתחילת הדרך הוא לא הפסיק להתלונן על המקצוע. מורה היה מכונה בפיו בשם הגנאי “מלמד”, בהגייה אשכנזית, ודימויו, ממש כמו בספרות העברית מן הגולה, נרפה ומאוס.427 בסיפורו של י. ל. גורדון “ריבלה מוכרת החמאה” מ־1880, נאמר על בעלה של ריבלה ש“אין כוח במתניו, ושלא יצלח אפילו להיות מלמד.” יזהר סירב להכיר בעובדה שנגזר עליו להיות מין “מלמד” שכזה.

עכשיו נאלץ להתמודד עם התלמידים ילדי המושבה, ללמד מקצועות שאינו מתמצא בהם, ולטפל בענייני משמעת. לפי מכתבי האב, הוא מאיים להתפטר, ואולי אף מתפטר, יותר מפעם. בגלל המצב הביטחוני המידרדר פחתו גם האפשרויות לבקר בבית. בין שיזהר כתב מיבנאל ובין שלא כתב, הוא גרם להוריו מפח נפש. ב־28 באוקטובר 1935, כחודשיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, הוא מודיע להוריו שהגיש את התפטרותו. הם משגרים למקום את ישראל, כדי שישוחח איתו, אבל בשלב זה ללא הועל. ב־28 באוקטובר 1935 אביו כותב מנהמת לבו: “מאליך תבין עד כמה גרמו לנו צער גדול דברי ישראל בחזרו מיבנאל. את הנעשה אין להשיב, והעיקר מה אתך כרגע, איך אתה מרגיש עצמך ומה אתה חושב לעשות, וכל זמן שלא באת הנה וגם אינך כותב לנו כלום אין אנו יודעים מאומה. מצדנו אין לנו מה להודיעך, אין שום שינויים בחיינו. ולא נכון מצדך שאתה מתחמק מכתיבת שורות אחדות אלינו.”

נראה שיזהר המשיך בכל זאת ללמד, שכן ב־20 בנובמבר 1935 הוא מאיים שוב בהתפטרות, הפעם בגלל בעיות גרון. האם נאלץ להרים את קולו בכיתה? אביו כותב לו:

יזהר יקירי.

בנוגע לגרגרת שלך אתה מגמגם ואינך כותב דברים ברורים. אתה רומז ע"ד לבטי הצער התוקפים אותך בנוגע לעבודתך בתור מורה. אבל סוף סוף ההוראה היא שאלה זמנית, ואותי מענין ביחוד אם אתה יכול להמשיך בלי כאב בגרון, כי להורות בכתה וביחוד לשלוט בתלמידים כשהגרון חולה זה הוא ענוי מאין כמוהו.

גם כשיזהר חזר בו מכוונתו, האיום המשיך להדאיג את זאב. ב־11 בדצמבר 1935 הוא מתייחס במכתבו לחברים אחרים שאינם רואים נחת בעבודת ההוראה: “בשבוע שעבר ביקר אותנו חברך יואל המורה בר”ל והוא סיפר, שגם הוא התפטר פעמים אחדות, כי לא יכול לשלוט בכתה, רק כעבור חודש ימים התחיל להסתגל ולהתקדם, ו[[??]] זה כשבועים שלא הרים יד על אחד התלמידים… לפי דבריו, גם חברך ואחדות מחברותיך לא היו מרוצים מעבודתם ואובדי עצות, רק פז יוצא מן הכלל, והוא חושב כי מצליח בעבודתו וגם חבריו המורים שראו את שעוריו מרוצים."

אם יזהר התלונן על ניתוקו מכל קרוביו וחבריו, באותו מכתב זאב מתווך לו חברים ומנחם אותו במחשבה שחופש חנוכה מתקרב: “אגב יואל אמר כי בטבריה נמצא חברו אדריכל. הוא מהלל אותו בתור אדם הגון. יש לו אוטו משלו ופטיפון, ואתה יכול לבקרו. הוא ישמח מאד בך, כי הוא משתעמם בעיר זו. הוא מיעץ לך להתודע אליו וברצון יבלה בחברתך ואולי גם יבוא באוטו שלו אליך ליבנאל. בעוד שמונה ימים ביום 19/12 ערב שבת יהיה הנר הראשון של חנוכה, ותבוא אלינו לשבת הבאה. אנחנו מחכים לך. רענן חזר לרחובות ומתחיל שוב לעבוד בתחנת הנסיונות.”

לנוכח הקשיים שבהסתגלות להוראה ביבנאל, ניתן היה לצפות שהוריו יתחשבו במצבו ויניחו לו, ואולם הם, מתוך דאגה ואולי דפוס שהתקבע, המשיכו לדרוש ממנו שיכתוב להם. תלונות אמו החריפו, ונימה אירונית השתרבבה להטפת המוסר המניפולטיבית: “הריני הולכת בדרכיך,” כתבה לו ב־13 בינואר 1936, “מסגלת עצמי לנוער. האם תשמח לזה? האם טוב הוא המעשה, כי יעברו שלושה שבועות מבלי לכתוב […]? שפוט בעצמך ותוציא מסקנה… בני היקר! בחיים שולט ההרגל, חוץ מהאינסטינקטים, הרגלים יפים זה הוא התרבות האנושית והנני רוצה מאד שלא תהיה מרוצה מהדרך החדשה שלי […] כתוב מה אתך ביחס בריאותך וגם בהוראה. שים קצת לב לדברי אמך ואל תקשה את עורך יותר משהוא באמת הלא אתה בחור טוב ביסוד. אל תשתדל לחסות את זה בפני הורים. כתוב.”

אלא שיזהר כבר היה מסוגל לנסח את מורת רוחו ואת רתיעתו ממכתבים “סתמיים” באופן נחרץ יותר. ב־13 בינואר 1936 השיב:

קוראת את לי, אמא, להוציא מסקנה בעצמי על התנהגותי. מה אעשה? הריני יודע ויודע את מעשי. ואם אינני משנה אותם סימן שאין בכחי לשנות, מוטב ומוטב שלא אכתוב הרבה. אין אני רוצה לכתוב מכתבים של נמוס והכרח: מה שלומכם, מה בבית, שלומי מצוין וכו'. מה בצע באלה? ועמוקים מאלה – אינני יכול לכתוב. מה אכתוב לכם כעת כאשר אני נמצא רחוק מאתכם ועוסק במלאכה שהיא למורת רוחי, וכנגד לבי?? ודורשת ממני בוקר בוקר מאמצים רבים כדי ללכת לעשותה. נגד הכרתי, נגד שאיפותי, ונגד יכולתי – ההוראה. ועלי לשתוק. ובכן אני שותק.

ולמה אני כותב כל זה? אין את יודעת ומרגישה זאת בעצמך? אין אני מאשים מישהו, אדרבא מקוה אני לחנך את אופיי לעבוד ולא רק לבעוט. אפס כי מה הבצע בשיתוף זולתי בדברים אלה?

אין אני רוצה לבאר לכם, ולהצטדק. אין אני מרגיש כל עוון בכפי שעלי להצטדק. במשך שלשת השבועות שלחתי לכם שלושה מכתבים באותו זמן שהיה לי מה לכתוב או צורך ידוע. ומלבד זה – לא קבלתי מאתכם, התובעים ממני תמונת אות – אף מכתב. ובטוח אני שדבר זה בא מאותה סיבה שאני ממעיט לכתוב: הכל כרגיל; ואת אשר אינו רגיל – כובשים בלב ואין מסיחים אותו.

הנה כי כן אמא לא אוכל למרות מה שאני “בחור טוב ביסוד” לעשות יתר על מעשי. באותו רגע שאני רוצה לכתוב, אני כותב. כאשר יש לי מה לספר לכם – אני מספר. ומלבד זה אינני יכול לכתוב. וגם אתם לא תרצו במכתבים הנכתבים בקבלנות. אפסיק אפוא את הבאורים הללו לדבר שכ"כ מובן ונהיר. סלחו לי, בבקשה מכם, על הטון המוזר שנקטתי בו, אבל מכתבך, אמא ציער אותי מאד. אין אני מבין מה את רוצה שאעשה יותר מאשר אני עושה מתוך רגשותי היותר נאמנים וטהורים.

על כל פנים אין אני יכול להבטיח לכם שאכתב בכל יום, או ביום קבוע בשבוע: זה יהיה בעיני זיוף. חסר רגש אמיתי. עבודה בקבלנות. אני אכתב כאשר יהיה לי מה לכתב.

ושוב סלחו וסלחו, והבינוני.

שלום רב לכם, מבנכם יזהר.

מרים לא הבינה ולא רצתה להבין. למכתביו ענתה בקשיחות יתרה. מן המכתב הבא ניכר שהיא במצב נפשי קשה, כיוון שבעלה שוב מחוסר עבודה. המכתב קטוע:

[אינך מסב] נחת להוריך. אתם בשבילנו משענת קנה רצוץ. סימן לך לכך, כי אבא כבר מתרוצץ ברחובות ת"א ממכיר למכיר לחפש אחרי עבודה איזו שתהיה, כי בעוד חודש וחצי יהיה מחוסר עבודה. עובדא זו תוכיח לך ברור איזה השקפה יש לו על שניכם יחד. יוכל היות כי אתה רוצה לשוב ברעיונותיך לתקופת בראשית, כלומר כי האנושיות תשוב כמו כל החיות היונקים. אחרי שהם חדלים לינוק, מהיום יחידה בודדת בתוך הכלל כמו למשל הכלבים וכו' מבלי להיות קשור להורים או למשפחה בכלל. אבל אני למדרגה כזאת לא הגעתי ולא אגיע, אני הייתי רוצה לראות את האנושיות יותר עדין. הסמל שלו הוא המנהיג הגדול שלנו הרצל בתור בן להורים ומשפחה. ומתוך זה אני “אם” בהכרה.

הבאתיך לעולם מתוך רצון, – ולא רק מתוך תפקיד תבעי [כך] ועיור – חופשי ובאמונה בטוב ויפה שבאדם. ומתוך הכרתי זו אדע גם לשאת את כל היסורים והעלבונות הנגרמים לי על ידכם.

מטרתי במכתבי זה להודיעך ברור ובהחלט, שאין אנו תולים תקוות בכם, ואתה רק מתפרץ לדלת פתוחה.

ואי קבלת מכתבים ממך נעשה כבר הרגל… והכל בסדר.

אמך מרים

על מכתב זה השיב יזהר בחריפות ובאריכות. האם תשובתו נשלחה? יזהר נהג לכתוב טיוטות רבות למכתבים, ולא ברור איזו מהן נשלחה. האם נשמר הטקסט בין שאר מכתבים משום שלא נשלח? אם נשלח, זהו אחד המכתבים החשובים והאינטימיים ביותר של יזהר, וכל עולמו מקופל בו: ההחלטה להיות משהו – “לשנות את העולם!”, הרצון לשמור על שאיפותיו בסוד, עד שיזכה להצלחה, יחסו למקצוע ההוראה, יחסו האמביוולנטי לאמו, יחסו ל“חובה” לעזור להוריו, אי־היכולת לכתוב מכתבי “סתם”, ואפילו הרתיעה מהפגנה גופנית של אהבה או רגש:

י“ז אדר א' תרצ”ה

שלום אמא!

קבלתי את מכתבך אמא. לא! אין את צודקת כמלוא נימה. דומני שאת היא המתפרצת לדלת פתוחה – וכי מה? מה אירע? מה קרה? נשיקות!? האם מפני שרוצה אני שתהא אהבה מבלי נשיקות שתהא אהבה אחת נעלה מעל כל סימנים שכיחים ורגילים אלה?? היחס לאמא צריך להיות יחס מיוחד במינו, הנשיקות לאמא צריכות להיות ממין אחר לגמרי מאשר לכל מי שהוא אחר, וַלא – אל יהיו הנשיקות! ואם זה הוא הסימן המובהק ליחס בין בן לאמו הנני מוכן לנשקך מן הבוקר עד הערב! הביני אמא, הביני ואל תעלבי! האמנם אהבה היא נשיקות?! רוצה את לאמר כי אלה הם סימנים חיצוניים המביעים רגשות פנימיים, רוצה את לאמר כי אלה הם אותות המביעים את החם הסוער ואי המנוחה – על אחת כמה וכמה שסימנים עדינים מאלה כוחם יפה מסימנים זולים והמוניים כ"כ!

ומה בדבר מכתב? אמא, בינינו לבין עצמנו – מה אכתוב הביתה? על למודי, על מפעלותי הגדולים שלא באו לעולם, על חלומותי על העתיד שחוששני שישארו חלומות בלבד? על כל אותן השאיפות שרק בקושי וביסורים אוכל להגשימן מן הכח אל הפעל –?! – לא מוטב שישאר החלום – חלום ואל תהא האכזבה גדולה ביותר כאשר עוד זוג עינים יעקבו אחרי מהלך הגשמתם. אם יתגשמו החלומות, – הה, אלהים! – תוכלי לראות את התוצאות, ועתה למה אשחק ברוח?

אמא הביני פעם כהוגן מה פרוש – אין לי יותר מה לכתוב – (לא רק לכם – לכל אדם שבעולם – כעת!) – כותב רק אדם שיש לו עודף! לי אין לי עודף, אני נלחם בכל כוחותי ליצור משהו, להתרומם מעל לאפס, מעל לשטחיות – אין לי עדיין עודף. ובתוך מלחמה זו, בתוך לבטי הפרפורים הללו – לסחוט מעצמי משהו בלתי מגובש, ובלתי ברור גם לעצמי – ולשלוח לכם – למה?! אילו היה זה ענינכם אילו היה זה מועיל לי – למה להוסיף עוד את עניני הקטנים, העלובים, על שלכם, על צרותיכם אתם?

הנה הערב עלי לכתוב תכנית לשעור הוראה, להתכונן לבחינה בתורת החנוך, לקרוא את ספרי ההיסטוריה הרבים העוסקים בתקופה שאנחנו לומדים עליה, לקרוא אנגלית – אם לא אעשה זאת ארגיש מוסר כליות שאני מצטמצם בד' אמות צרות של הלכה ואינני מרחיב את אופקי אינני קורא דרור למתרחש בי – ואיך אביא שני רגשות מתנגדים אלה, של החובה ושל הרצון – לעמק השוה, לפשרה???

ועוד עלי למצוא שעה שאיננה יום ואיננה לילה, להתגבר על העיפות הרוחנית, להעמיד פני תם ולהתאמץ לעשות מכתב!

ההבינות, אמא שלי – הבינות?!

והלא את מוכרחה להבינני! הלא את היחידה בעולם שממך אני יכול לקוות להבנה, ולא ליחס קר, פושר, מזויף כאשר אני פוגש תמיד מכל החברים, הידידים, וכו' וכו'.

כן, ומה עם עניני אבא. ומה אעשה אחרי שאגמור את הסמינר. האלך לקראת מטרתי שלי ברמסי את כל האחרות, בוותרי על הכל לשמה? האשאר בבית ואעבוד? האהיה מורה (כמה שנואה עלי מלה גועלית זו – “מורה”!)? ואולי כן. אפשר להרויח בה יפה ואחר לעזבה. אך באופן כזה אני בוגד באידיאלים של עצמי. מה עדיף – החובה, הצורך, והרצון־לעזור; או החובה, הצורך והרצון־לחיות לפי שרירות לבי?!

אמי, הביני אותי – אולי גם תסלחי לי!

רואה אני, מתוך מכתבך כמה מכאיב לך הדבר. אבא צריך להאבק על מחיתו, הכל הולך ומתמוטט, והנה גם הבנים קרים וגאיונים. אולם כל מה שיכול אני לעשות הוא: אם לעזוב את הסמינר ולנסוע הביתה לעזרתו, אם לגמור את הסמינר ולעשות את המוטל עלי – אז, או להסתפק עתה בציפיה דואגת לזמן שהכל יבוא בו על מקומו בשלום.

ראי אמא: הלא מעולם לא דברנו דברים כאלה. הלא מעולם לא שפכנו איש את לבו אל לבב רעהו, הלא מעולם לא היינו גלויים זה אל זה בהרהורים הקלים – השוחחנו פעם שיחה אינטימית לבבית? והיחס שבינינו נמשל כעת רק לגחלים לוחשות שאשן אינה נראית, אך האמיני אמא שבבוא הזמן תראה ותראה, דעי אמא – גחלים לוחשות חומן רב מאש גלויה!

ואולי, אולי נכון הוא הפתגם: האבות לא יבינו לעולם ללב הבנים, כי בני דור שונה המה. יתכן כי זה נכון. אבל מה בכך? יתכן שבשכלנו לא נבין זה את זה, נהיה רחוקים זה מזה בהשקפות שכליות, אולם נשאר הלא הרגש! הרגש שהוא איננו משתנה ואיננו מתחלף ביחד עם הזמנים. ורגש ושכל מי עדיף?

אמא, הצריך אני להוכיח לך כי אינני זר לך, וכי אינני רחוק ממך, וכי באמת את יקרה לי מכל – והלא את יודעת את זה!!

אמא, אני עודני צעיר, כל החיים לפני, עתה אני רק בראשית המלחמה, או נכון יותר: בערב המלחמה – אני רוצה הרבה, הרבה מאד, יותר משאת מתארת לך. אני שואף לשנות את עצמי עד שאמצא חן בעיני עצמי (כעת אינני מוצא חן בעיני עצמי, ולו גם בפרט זה: אי כתיבת מכתבים הביתה!) אני שואף לשנות את העולם! ובכן? ובכן עלי לסבול ראשית כל. לסבול ולהלחם, לרעוב ולהלחם – אבל לסבול צריך! יהיו המלחמות הללו והצער הזה שמורים רק לעצמי, אסבול אני בעצמי, אסבול ואצטרף ואטהר בכור היסורים – אולם אחרים, אולם את אמא שלי לא אכניס למלחמותי ולצערי.

אמא, עוד לך בן אוהב, שני בנים אוהבים, אל תשימי לב לשטויות שבנים עושים. הם אוהבים אותך ביודעים או שלא ביודעים, אפ"פ שאין להצדיק את התנהגותם כלפיכם, ואת יחסם החיצוני.

אמא, אתם אינכם בודדים במלחמתכם! ארבע זוגות עינים צופות אליכם, וארבע זוגות ידים מוכנות לעזרתכם, וצריך רק לחכות עד שתשתחררנה הידים לגמרי, ועד שתהינה חזקות למדי. אך אם תדרשנה לפני כן – הנה הן!

אל אמא תתיאשי, אל תצטערי כ"כ, אל תדמי שישראל ויזהר הלכו ולא ישובו! הם לא לגמרי הלכו, הם על ידך. הביטי היטב וראי!

בנך אוהבך

יזהר

זהו אחד המכתבים הנוקבים והכנים ביותר של יזהר, ובדרכו – האוהבים ביותר. אך דעתה של מרים לא נחה. שוב ושוב פנתה לחוש החובה של בנה. בעיקר התרעמה על כך שיזהר מתלבט אם רצונו להיות מורה. ב־25 בינואר 1936 היא כותבת: “חוסר המנוחה בנפשך בני, מדאיגני מאד – הלא כבר ידועה לך היטב כי אתה צריך לבלות שנה בבית הספר, וכי למה לך ומה תועיל לך כל פזמוני היאוש? השנה הזאת עליך לתת להוראה בלב שלם וביושר, הילדים – התלמידים – אינם אשמים אם אתה טעית בחשבונך. הם צריכים לקבל ממך המגיע להם מתוך לב שקט, ונאמן. להיפך, אתה צריך לשאוף להרים את התלמידים שלך לגובה תרבותי ידועה עד כדי שהתלמידים יזכרוך תמיד מתוך הוקרה.”

כדרכה, הוסיפה נזיפה על חוסר הרגש המשפחתי שלו:

אבא ואני היינו בתל־אביב ביום חמישי אבא הזמין לי חליפה, והיינו צריכים לחכות איזו שעות למדידה הראשונה, בינתים ביקרנו אצל בני המשפחה. לנו יש עוד רגש משפחתי. ואתם כ“כ יבשים, שאין בכם אפילו הרגש המשפחתי הזה. כמה שמחו הקרובים שביקרנו אותם, וכמה ספוק קבלנו גם אנחנו! הדודה רחל אמא של אלעזר ויץ, כבר הסתדרה בדירתה יחד עם בנה זאב. היא כ”כ מסכנה וכ"כ עלובה ומעוררת רחמים! וגם כאן היד קצרה מלעזור לה… כן חברך יואל מלא תרעומת שלא ענית לו, זה באמת לא יפה. וגם פז. כתוב לכולם, אל תשאר חיב למי שהוא.

זאב, מצדו, נעזר במספרים מדויקים כדי לשכנע את בנו שלא כדאי לעזוב את ההוראה. במכתבו מיום 12 במאי 1936 הוא כותב:

ביום שישי קבלנו את מכתבך האחרון. מאליך תבין כי זה שאתה מדגיש בכל פעם במכתביך כי עוד שבועות אחדים נשארו לך להורות ביבנאל, צפיה זו אינה משמחת כלל. ביחוד מוזרה החלטתך אחרי שבעצמך הודית, כי עוד לא ביררת לך מה יהיה בעתיד הקרוב. היתכן כי תבעט בעבודתך הנוכחית טרם שהתוית לך כיוון חדש לעתידך בחיים. אין ספק כי הבריאות קודמת לכול, אבל על בריאותך אינך מתאונן, ובכל פעם מטעים כי ההוראה נמאסה עליך. ואם יש לך באמת איזה רעיון על דרך חדשה שבה תלך, מן הראוי היה שגם אנחנו נדע באיזו דרך חדשה בחרת. כיום יש ברחובות 700 יהודים מחוסרי עבודה, גם שכר העבודה הולך ויורד, ויש כבר תימנים העובדים ב־15–16 גרוש ליום. כמו כן יש כעת ברחובות כמאתים בעלי מלאכה מחוסרי עבודה, וחלק גדול מהם מסתפק מתוך אונס ב־2–3 ימי עבודה במשך השבוע. ברחובות אין תעשיה ובסך הכול בונים כעת בכל רחובות 5 בנינים, וגם הם שובתים מחוסר חצץ וסיד. ככה הוא מצב העבודה ברחובות, ועוד מוסיפים לבוא הנה פועלים חדשים.

כשבוע לאחר מכן, ב־17 במאי 1936, זאב מתריע לבל יבוא יזהר לחופשת השבועות הביתה, בגלל “סכנת הדרכים”, בעקבות השביתה (המרד הערבי הגדול התחיל, כזכור בשביתה כללית428): “לפי שעה לא נשתנה המצב לטובה, והפקרות השסאים429 נמשכת בלי הפסקה גם בסביבת המושבות. בשבוע שעבר שלחתי אליך מכתב ולא נתקבלה ממך תשובה למכתב זה. היות וסכנת הדרכים הן ברכבת והן באוטו עדיין בעצם תקפה, מן הראוי שתשאר ביבנאל לחג השבועות. הנני נוטה להאמין, כי בעצמך תבחר לדחות את נסיעתך אלינו לפעם אחרת. הפעם עליך להעדיף את צו השעה על ‘אשרי יושבי ביתך’, ותמנע את עצמך מטיולים אפילו בעמק ובסביבה הקרובה אליך עד יעבור זעם השביתה.”

מובן שהוא מוסיף שישראל ער כל הלילות ועדיין לא נח, ויש שגם לאכול אינו בא הביתה, ומסיים בבקשה “פקדנו במכתביך לעתים יותר קרובות.”

חודש לאחר מכן, ב־14 ביוני 1936, הוא מתאר את המצב בצבעים קודרים:

שלום לבני חביבי.

מאז שהשלטון הבריטי השתרר בארץ זכינו כבר לכמה וכמה זעזועים ופרעות מצד שכנינו, אולם ההתפרצות האחרונה עולה על כולם. כל ההתקפות מצד שכנינו שהיו עד כה נמשכו ימים ספורים, והפעם זכינו, כי הן נמשכות זה כחדשיים ואחריתן מי יודע. צוררינו באירופה השתמשו ברגע הפוליטי והסיתו את בני ערב נגדנו ונגד בריטניה, וכל א"י נעשתה כיום מעין הר געש.

הנה הולכים ומתקרבים הימים שעליך לבוא לרחובות, ואין אנו בטוחים, כי עד אז תשקט הארץ. ביחוד קשה עכשיו הדרך לאיש שצריך לטלטל אתו גם מזודות וחבילות, ולהתגלגל ממכונית לרכבת. מתוך מכתביך יוצא, כי אתה נפרד מיבנאל לגמרי, אך לא יתכן, כי לא תצטרך לשוב שמה, מכיון שהתחלת להורות שמה לאחר החגים. ולפי הודעות ועד החנוך, תהיה עכשיו הפסקה לחדש אחד ובאב שוב יחדשו את הלמודים.

[…] הבה נקוה, כי בקרוב נחלץ מהתקפות אויבים ונמשיך בבנין הארץ.

אביך אוהבך זאב.

לאחר גמרי את מכתבי קבלתי את מכתבך באחריות. לפי שעה בכפרים שבסביבת רחובות לא חזקה השפעת המסיתים. אמנם הם לוחצים על הפלחים שבסביבה אם הם משתמטים מהשתתף בהתנפלות לכל הפחות ישתתפו בהשחתת הרכוש של היהודים ובעיקר בעקירת עצים ובהצתת הבנינים. ומי יודע אם התנגדות הכפריים תוסיף לעמוד בפני ההסתה ולבלי לקחת חלק בכל החורבנות ומעללי כנופית המורדים.

ישעיה וישראל משתתפים בשמירה ודורשים בשלומך. לפני רגעים אחדים ביקר ישעיה בביתנו ואמר כי יכתוב לך מכתב.

שלך באהבה הנ"ל

ממכתביו של יזהר לנעמי בתקופת יבנאל עולה כי הקושי העיקרי שהוא מתמודד איתו הוא העיפות. הוא עובד ביום ושומר בלילה, וכל רגע פנאי מוקדש לתנומה. גם היא מתלוננת על שאינו כותב, וגם לה הוא חייב הסברים. אך המעניין הוא שכ“בוגר” שיטת הטרוניה, גם הוא בא בטענות על מיעוט מכתביה:

24/6/36

נעמיתי

אינני כותב לך לא משום חזירות כי אם משום עיפות. [??] אינני ישן בלילות וביום אני עובד, וכך אני מתגלגל בין עבודת היום לעבודת הלילה. ימים אלה נקראים “מתוחים”, הואיל וחששות שונים ורבים תלויים ועומדים. עכ“פ, מאותה טפת זמן המשתיירת לעצמי אני רוצה להספיק לקרוא קמעא ולנוח קמעתיים. מתי נתראה? אני חושב עליך ואיני יודע דרכך אלא זאת שאת תתגלגלי אלי בכה או בכה – אבל לא רק בעוד שבועים כלומר אחרי חדשות – כי אם לפני זה, וכמה שתוכלי קודם. מי יודע איך אפשר יהיה להוציא זאת לפועל. חשבי ונסי. משתסתיים העבודה בביה”ס – הריני פטור לפנשי, ולא רק לנפשי אלא לנפש העולם כולו, כיבחוש קטן שיכול לזמזם בכל אשר תאבה נפשו הזערורית. בתחילה חשבתי להישאר כאן ביבנאל בתורת גאפיר, אך עוד אינני יודע אם אעשה כך או לאו. צר לי לעזב את פינת השמש של היבחוש היבנאלי, אך דומני שעוד אמצא למעני פינה כלשהי, אחפש אחריה ואצטער בגללה הרבה. אבל גם בזה כידוע אין רע.

מדוע את אינך כותבת לי. את צריכה לכתוב. להמטיר עלי מכתבים. כיון שאני אינני כותב – כתבי את לפחות ויתקיים הקשר לפחות בגשר אחד. אל תדברי על חזירות כיון שאת יודעת שלא זאת הסיבה. אל תהיי ילדה רעה וכתבי. אל תמחקי בסוף המכתב שורות שאינן מוצאות חן בעיניך. הרבי לכתוב – בפרטי פרטים – כי במה יגשר תהום של חדש ו[[??]] ואחריו תהום של אין סוף? שיתי לך, נעמי, לכוכבים, וקראי בהם את אשר אני אומר לך לילה לילה. ואע"פ שמאמר זה על הכוכבים הוא מליצה – קבלי אותו כאילו לא אמרתי אותו אלא אחר לפני ודעי שאני מחכה למכתביך ולך!

מעט מעט, אולי מפני שזה טבעו להתקשר למקום שבינתיים התרגל אליו, ואולי מפני שכזה הוא טבע האדם, התחיל לכתוב על יבנאל בלשון רכה יותר. לקראת סוף שנת הלימודים, הוא כבר כותב לנעמי מכתב געגועים ליבנאל, עוד לפני שעזב את המקום. כמעט נדמה שאביו, זאב, הוא הכותב, נמק מגעגועים לנהלל:

ממקה שלי!

עוד שלשה־ארבעה שבועות יתמו הלימודים, ועם שבתי כאן, ביבנאל. על בית־הספר איני מצטער, שוב לא אהיה מורה. אך על יבנאל, על הגליל, אני מצטער, ולבי דווה מפעם לפעם יותר בזכרי כי עוד ימים מספר אעזוב את כל זה, את השדות וההרים האלה. לפעמים אני מתכן תכניות לחזור הנה, אם לאחד הקבוצים בסביבה או כפועל בודד. אך דומני שאלה הם רק חלומות. וחבל.

מאורעות אלה רק הוסיפו לקשור אותי יותר לכאן, למקום שאותו אני שומר בלילות. עבודת היום, ביה"ס, לא עשתה, ולא תוכל לעשות במשך שנים, את אשר יעשו לילות שמירה אחדים. וכך ביום אני מלמד, ועושה חובה לא נעימה, ובהגיע תורי, הרינו שומר להנאתי ולקורת רוחי. את דואגת? אין לעזור לך, מלבד לעודדך. דאגתך היא מס למצב, שכל אחד תורם כפי מקומו וגורלו.

שנה זו של גבע (לנעמי) ויבנאל (ליזהר) הייתה שנה מכרעת לשניהם. לבקר זה את זה יכלו רק לעתים רחוקות. המאורעות גבו מחיר כבד. יומניה של נעמי מלאו חדשות קשות, כמו ההערה בי“ח בתמוז תרצ”ו: “בחודש זה נרצחו 19 יהודים במאורעות הנמשכים עוד.” האם היו מאוהבים? קשה לומר. הם היו צעירים. הם היו רחוקים. הם הכאיבו זה לזה. יזהר התעקש לקרוא את היומנים שנעמי כתבה בהתמדה. ברגע של גילוי לב סיפר לה עד כמה הרגיזה אותו, בימי הסמינר, כשהייתה חוזרת מהלימודים עייפה ומיוגעת ועוברת בחדרו להגיד לו ליל מנוחה, לראות אותו שפוף על כיסאו. הביקורים האלה הכעיסו אותו, באשר “שנא כל אדם הנוכח בשעה שהוא כותב.” הוא הטיח בה דברים קשים: כמה עלובה הייתה בסמינר, כשישבה על מקומה שותקת, יראה ומסמיקה. הוא אמר שלאהוב אותה באמת למד רק באמצע כיתה ה': עד אז היא הייתה האוהבת והוא רק נענה לה. הוא כתב שהיה בא אליה רק משום שבחדרה היה חמים וטוב, מפני ששם, אצלה, הייתה הפינה החמה החסרה לו. הוא בא להצחיק אותה ולשמח אותה, להתפנק. הוא נהנה מיכולתה להעריץ אותו, להקשיב בפה פעור לסיפורו (יומן י“ב אב תרצ”ו). וזהו. יזהר אולי לא התכוון להכאיב, אבל הכאיב.

מדי פעם בא מיבנאל לבקרה בגבע, אבל בפעמים הספורות שבא לבקר, הוא בא כמתגנב. הכול בגבע ידעו שהוא חבר שלה, ידעו את שמו, ידעו שהגיע, ואילו הוא התחבא, סירב לבוא לחדר האוכל ואפילו חשש ללכת איתה בצוותא בחצר. החברים תהו על פשר התנהגותו המוזרה.

ודווקא בשנה הזאת בגבע נעמי התחזקה, ביטחונה העצמי גדל בהדרגה, אם כי עדיין היה בה כעס על עצמה, על מה שהיא קראה הפחדנות שלה ועל הסמקתה התכופה. אם שנה קודם לכן יומניה התנדנדו בין “יזהר בא” או “יזהר לא בא”, עכשיו באה טלטלה בין “יזהר כתב” או “לא כתב”. היא הייתה מחוזרת, ואפילו בלהט, אבל עדיין ראתה בדמה התוסס משהו שעליה להילחם בו ולנצח אותו. היו לה תלמידים, ובעיקר תלמידות, שאהבו אותה, והיא (נערה בעצמה) עזרה להם לפתור בעיות קשות בחייהם. נעמי זרחי, חברתה לחדר מגבע, כתבה לה במכתב מכ' אלול תרצ“ו: “את יודעת נעמי שיש לך כוח מגנטי לאנשים, הם נמשכים אליך ונדבקים בך.” היא ציירה הרבה, שקעה בשאלות הקשורות בציור וב”תמונות" שלה. בהדרגה גיבשה כיוון והחליטה שהיא צריכה לעמוד ברשות עצמה ולא לפתח תלות ביזהר, ואף על פי כן עדיין לא הייתה מסוגלת להכריע מה תעשה בשנה הבאה בלי לדעת מה תכניותיו. השנה בגבע היטיבה איתה, וכמו שיזהר עתיד להתגעגע ליבנאל, היא תמשיך להתגעגע לגבע.

בי"ח באב עזבה נעמי את גבע, כמעט שנה לאחר בואה. לכאב הפרידה הצטרף משבר: משום מה החליטה הפעם לשגר את חפציה ברכבת, כולל ספרים, מכתבים ומחברות היומן הרבות, ודווקא רכבת זו ירדה מהפסים והתהפכה. חפציה אובדים. חודשים יחלפו עד שחלק מהם יוחזר. גם חלק מהמחברות יוחזר, למרבה הצער לאחר שהתגלגלו בידי זרים. העתיד לוט בערפל. “ביבנאל,” היא כותבת, “שרוע עתה יזהר על מיטתו וישן. התפגשנה דרכנו?”

יזהר ידע דבר אחד: הוא רוצה לכתוב. כיוון שאינו יכול לכתוב במחיצת אחרים, מה שנחוץ לו יותר מכול זה מקום משלו. את ההוראה תיעב, כאמור, והחלטתו הייתה נחושה לא לחזור להיות מלמד. הדבר היחיד ששובב את נפשו ביבנאל היה הנוף. הוא אפילו ניסה את ידו בציור. בעיקר התחבב עליו מדרון אחד עם מעיין ועצי ערבה, זה היורד מסג’רה ליבנאל, והוא רשם אותו ועתיד לתאר אותו באחדים מסיפוריו.

מחוסר זמן כתב ביבנאל בעיקר שירים. כמו קובי, החבלן מימי צקלג, בכל שעה פנויה, בכל פעם שהיה לבד, היה “מוסיף שורה לשיר” בפנקס קטן ששמור אצלו מעל ללב. גם סיפורים קצרים כתב, שאותם או את תוכנם שיגר לפעמים לנעמי.

אחד הסיפורים נקרא “אלישע ונעמה” או בגרסה אחרת “יהושפט ונעמה”: סיפור תנ“כי בשפה מודרנית. לבקשתו, או אולי רק ברשותו, נעמי קראה את הסיפור באוזני בר סמכא, חיים בר־נחום מגבע, וב־ג' תשרי תרצ”ו כתבה ליזהר במכתב ארוך את ביקורתו. יזהר הגיב במכתב חריף למדי, ואצטט ממנו משפטים אחדים:

ראשית כל הנושא: כל נושא ונושא אינו אלא מודל, המשמש ראי ליוצר, המצייר את עצמו או את מחשבותיו, רגשותיו וכו'. ואין המודל עצמו עיקר שיש לתארו בפני עצמו. המודל שלי הוא מאורע שאירע לפני שלושת אלפי שנה. וכל מה שיכול להיות מסופר עליו נתמצה וסופר באמנות עילאית בתנ“ך. לי עצמו לא נשאר אלא להביט ולהתבונן יפה יפה באותן העובדות בכדי להעלות אותן אלי ולמצוא בהן את עצמי מובע ביתר עוז, ולא בכדי להוריד את עצמי אליהן. ולפיכך הסגנון הוא מודרני. הוא סגנוני שלי ולא סגנון התקופה. […] כאילו אמרתי: היסורים מביאים את האדם אל עצמו, הפחד מהם, מן היסורים, מרחיקו ממנו והלאה. ולדוגמא: נעמה ואלישע. ואני מתאר את הליכותיהם מנקודת מבט זו ומספר את השתלשלות המאורעות בסגנון קטוע, ובתמונות מפוזרות, עד שהנני מגיע למקום שבו מתגלה מצד אחד אלישע הפחדן הבורח מעצמו ומצד שני נעמה שהעולם פתוח לפניה לפתע בברק אור של אמת. מומנט זה עצמו מתואר באופן היותר מוצלח בתנ”ך. לא נשאר לי אלא להעתיק את הכתוב שם מלה במלה, אך בלוויית פירושים והדרכות המכוונות את הקורא מנקודת מוצא ידועה אל מטרה מסוימת, ולא נותנת לו להיסחף אל כוונות אחרות שהיה יכול ללמוד מן הכתוב. ומשעשיתי זאת נסתיימה עבודתי.

השיר “אחרי הגשם” (חתום יבנאל ט' כסלו תרצ"ו), נשלח לנעמי והיה שמור אצלה. זה שיר גרוע למדי, בחריזה בנאלית, ויותר משהוא משקף את הלוך רוחו של המשורר הוא משקף דגם פיוטי אופנתי שבו אין אלא לצאת אל הטבע כדי לגבור על תלאובות הנפש. אביא רק דוגמה קצרה ממנו. מעניין שבאותה תקופה יזהר גם “ערך” או שכתב לנעמי שירים שהיא שרבטה לעצמה.

אחרי הגשם

וּבִצְהֹל רָקִיעַ גְּבַהּ הַתְּכֹל

שְׁטוּף־זֹהַר עִם עַנְנֵי הַצְּחוֹר, ­

מִי אַתֶּן דְּאָגוֹת שֶׁל חוֹל

וּמַה כּוֹחֲכֶן עָכוּר וְשָׁחֹר?


הִנֵּה יְרֻקִּים הַשָּׂדוֹת וּמַרְאֵיהֶם שָׁלֵו

כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם סַגְרִיר לֹא הָָיָה

כְּאִלּוּ מֵעוֹדוֹ לֹא הֵעִיק הַלֵּב

וּלְעוֹלָם בְּנַחַת נָשַׁם וְחַיָּה…­

*

אָכֵן קָטֹנְתָּ אֶתְמוֹל אֶחָא

חוֹטֵט בְּזוּטוֹת עַד קָצְרָה רוּחֲךָ

וְתִפְלֹט בְּמַר־יֵאוּשְׁךָ אֲנָחָה:

“צַַר הָעוֹלָם, וּפָעוֹט כָּכָה!”


צֵא מֵהַבַּיִת וּמִכְּתָלִים קְרוֹבִים,

הַחוּצָה הִמָּלֵט, אֶל הַדְּרוֹר,

וּבוֹסֵס רֶפֶשׁ שָׂדוֹת נִרְחָבִים,

אֵלֶּה גְּדוּשֵׁי שַׁלְוָה וּבְרוּכֵי אוֹר…

35.jpg

ושוב ירושלים, הפעם באוניברסיטה    🔗

לאור אומללותו של יזהר בהוראה ביבנאל, ורווחה כלכלית מסוימת אצל אחיו ישראל, התנדב האח לממן לו שנת לימודים באוניברסיטה בירושלים, שהייתה אז בת שתים עשרה.430 הוא מימן שכר לימוד לשנת לימודים אחת. יותר מזה לא עלה בידו. יזהר נרשם לפקולטה למדעי הרוח ללימודי פילוסופיה כמקצוע ראשי וביולוגיה כמקצוע משנה. לאחר מכן (8 בנובמבר 1936) כתב לאוניברסיטה, וביקש להירשם לפקולטה למדעי הטבע, למקצוע הביולוגיה כמקצוע ראשי. לדבריו (בריאיון עם לבני, אך אלה דברים שהוא חזר עליהם פעמים רבות), זה מה שאדם צריך ללמוד. ספרות אדם יכול ללמוד בעצמו, יש ספרים; היסטוריה אדם יכול ללמוד בעצמו, אבל ביולוגיה לא. ויש סיבה נוספת למה החליט ללמוד מקצועות אלה, סיבה שמעולם לא ציין אותה: הם נחשבים “גבריים” יותר. מורה, מלמד, הוא מקצוע נשי, ויזהר העריץ מקצועות גבריים דווקא. הנהגים שיפגוש בשלבים מאוחרים יותר בחייו, אלא המסיעים אוטובוסים ומשאיות, המבינים במנועים ומדיפים ריח גריז, יהיו קרובים ללבו יותר ממורים.431

נעמי דחתה הצעות עבודה במקומות רחוקים (שפיה, גדרה, בית אלפא) כדי להיות בירושלים, לצדו. “כמה הוא שונה מכל העולם הזה,” היא כותבת ביומנה בכ“ו אלול תרצ”ו, “יזהר שלי, אני אוהבת אותו כל כך, יזהר זה, שמציאותו בלבד קודש לי ומעלה אותי מתוך תהום המציאות השפלה. רגעים אחדים לצדו של יזהר הם קדושים כשקיעה בצלילים, כספר, כיחוד והתבודדות עם עצמי, ואולי רק הציור, כשאני שקועה בו כל כולי בכל אברי ונפשי ולבי, אולי רק שעות כאלה עולות על המציאות ליד יזהר.” השניים חיפשו לו חדר בירושלים, ומצאו לבסוף חדר בבית קוטלר, בית הכרם. נעמי האמינה שהוא השתנה, שעכשיו הוא אוהב יותר, שאינו זקוק עוד לכל אותן “חוקות המוסר והפחד מפני האנשים שיראו אותנו יחד,” אם כי היא עדיין אסירת תודה ליזהר הטהור “על כך שהיה תמים כל כך וילד [..] שעצר ואצר את כל כוחותיו לכל מה שגבוה מעל למאויים הבאים מהכרח, לכל מה שנשא מעל לחומר ולעולם הזה, לכל מה שעושה את האדם החי ומתגלגל פה על אדמות לבריה עלובה המתחבטת בלא טעם ופוקח את העינים לאין סוף שבו מנצחת הרוח.” היא שראתה בעצמה נערה שכולה “חומר”, “נערה פותה ומפתה”, שוגה באהבות ומחפשת תמיד גיבורי רוח כדי להיאחז בהם ולהיגרר אחריהם למעלה, כי לבדה אין לה כוח, מודה לו עתה על “דרך היסורים הקשה” שבה הוליך אותה. אבל מכתביו ממשיכים להיות קשים. לנוכח דרישותיה לחשוב על העתיד, הוא מסרב לעשות תכניות משותפות, או להודות שיש כאלה. הוא ממשיך לבקש אהבה טהורה ורוחנית. הוא מביע את אכזבתו על “גשמיותה”, על שלא הצליח להרים אותה לדרגת מלאך, כדי שיוכל לכרוע ברך לפניה. בדרכו הרומנטית הוא מבקש שהיא תבין ללבו בלי מילים:

רוצה אני עוד להוסיף ולכתוב – אולם קשה לי בזמן שאינני יודע כיצד תקראי זאת. בזמן שאינני רואה את עיניך. רוצה הייתי להעתיק כאל לוח פטיפון את כל המתרחש עתה בלבי. אולם מוטב שאשא בשרי בשיני, אסבול – ואשתוק. רוצה אני לחרוט כאן בעט את כל סערת הפנים המתחוללת בי, אולם איני יודע במה להתחיל – נעמי כתבי לי רק שתי מלים, קבלתי מכתבך – שלחי לי גליון חלק – בלבד שאדע שקראת את מה שרציתי. מפחד אני לכתוב לך כל מלה שהיא. חושש אני לכתוב לך משפט זה או אחר. אל אלהים כיצד אכתוב? איך אכתוב שלא יראה כאילו אני מרחם על נעמי, איך אכתוב שלא יראה כאלו מבין אני אותה, איך אכתוב שלא ינדוף מזה ריח של מלאכותיות – איך? נעמי מרב התאמצות שלא להיות מלאכותי הרי אהיה מלאכותי בתכלית, ארחם עליך, ואבינך!

נעמי להתנצל על האשמותיך – איך, מה? באיזה אופן להתנצל ולמה להתנצל? לעבור עליהם בשתיקה, והרי זה מכאיב לי! ובכל זאת אשתוק! שמא מתוך השתיקה הזאת יעלה בדממה כל מה שצריך אני לענות לך. שמא תהרהרי ותחשבי גם על אותו יזהר, מדוע הוא מתנהג ככה ואיך הוא מתנהג, והאמנם יש בזה משום רע?!!

רוצה אני לעצור בעצמי, ולכתוב לך במתינות, ואינני יכול, אינני יכול לכתוב, אינני יודע מה לכתוב, והרי אסור לי גם להיות מזועזע שמא יוכל זעזוע כזה להתפרש כרחמנות.

רחמנות? לא נעמי אינני מרחם עליך. את אינך מאירה חלשה שיש לרחם עליה, את אמיצה וחזקה למדי שאוכל להגיד לך את אשר אני חושב ישר וברור: החל מ“דלדולת” ומ“אשה גדולה” וכלה במעשים אחרים שהייתי עושה לפניך. ואילו היה המצב ככה באמת נעמי, חושבני שהייתי קם ואומר לך שבעים פעם “כך וכך נעמי הוא הדבר” – אבל אני שתקתי. לא נעמי לא היה בינינו שום “רעיון” משותף, שום “עתיד” משותף לא היה, רק אותו הניצוץ של אהבה רק זה, ואני הסתפקתי בו, וחושבני שזה העיקר – והכל. ואכן זה כאן. השאר כ"כ פעוט ואפסי עד שאין להתחשב בו בשום עתיד ורעיון. נעמי את אינך מסתפקת בזה. לא אוכל לעשות כאן מאומה. נעמי אולי הייתי צריך כעת לעקור את לבי מתוכי ולשלוח לך אותו במעטפה בלי אומר ודברים. ואולי רק עוד מלים מספר – “החלק המשתף שבינינו” וזה הכל. אז היית מבינה אותי ויודעת אותי. נעמי את בוכה, שם בירושלים, על המכתב, על התנאים האומללים שאינם מאפשרים לנו קרבה רוחנית טהורה, ואפילו קרבה גשמית, ואני? מתאמץ נעמי, התאמצתי כל הזמן להפוך את נעמי למלאך שלי, לרוח מזהירה מרעננת בשמים שלפניהם אכרע. ואת באת וירדת אל הארץ. בדמות גשמית. הבאת אותי להכיר בדמות גשמית זו ולטשטש את הרוחנית. כמה התאמצתי נעמי להמעיט בנשיקות ובחיבוקים, הייתי לפעמים בורח ממך בגלל זה. וכמה הרביתי בישיבה תחת חלונך או על העץ שמולו ושומע את דיבורך לפעמים, את הזזת הכסא, שיעולך. ודי היה לי בזה טוב היה לי בזה והלכתי הביתה מאושר.

נעמי נרשמה לבצלאל. בודקו (יוסף בודקו, מנהל בצלאל) הסתכל בציוריה (ה' חשוון תרצ"ז) ואמר: “יש מעוף בתמונות והבעה, אך פה ושם נראים לבטים. צריך ללמוד!” כיוון שראה את העבודות שלה קיבל אותה בלא בחינה. עכשיו התאספה אצלה בערבים חבורה של ידידים, מאירה ויעקב, יחיעם, עודד. לפעמים הלכה עם יזהר אל יחיעם, כשאזרה כוח: היא עבדה קשה, נתנה שיעורים פרטיים, לימדה כמורה מחליפה בבית־ספר. היא הייתה עייפה מאוד, ואילו שם התאספה “חבורה הוללת של כל מיני בטלנים.”

יזהר לא הצליח – וכנראה לא ממש רצה – למצוא תלמידים לשיעורים פרטיים. מצבו הכספי היה חמור. בדרך כלל הוריו או אחיו דאגו לכלכלתו, דבר שנעמי לא הכירה ולא הבינה. והוא לא הצליח לכתוב. נעמי כותבת: “ליזהר אין שיעורים והאל עצמו יודע מה עוד מעיק על נשמתו עד שכולו חמוץ ונרגז. עד כאן אין לו אף שעור אחד וזה מעיק עליו ומוסיף נופך על כל מה שמכאיב לו. אם לא יהיו לו שיעורים יהיה נורא, הוא אומר עכשיו כבר: ארעב! ואני יודעת כי לרעוב אינו יכול ואסור לו […]”

בט' בחשוון תרצ"ז עדיין אין ליזהר עבודה או שיעורים, וכספו אוזל. נעמי כותבת:

ליויתי את יזהר הביתה, הוא מדוכא עד עפר ממש, אין לו עבודה. אינני יכולה לראות את זה. כשאין לי עבודה או כשרע לי מבחינה כספית אני מתבישת בזה כל כך שאיני יכולה לספר את זה [..] אני בושה להצטער על זה. על יזהר מעיק כל קושי חיצונים כהררים, הוא רגיש כנימה וכל קושי פוגע בו כמהלומה. דומני שלי היה קל למצוא פי כמה. ראשית יש לו עוד קצת כסף, כך שחודש וחצי לפחות אין לו מה לדאוג, ושנית, אין האוניברסיטה למענו אושר כביר כל כך, הכפר והעבודה הם הם המושכים אותו ביותר, ובכן למה היאוש? […] כשלי רע אני יכולה לשאת את זה, בעוד שאם ליזהר רע, זה מר, מר באמת, כי כל העויית פנים שלו חותכת בי בבשר החי, והוא נרגן וזועף, חד ודוקר כל הזמן, עד שאני מצטערת כמעט שיש לי שיעורים. ואם אני מספרת שאמרתי למישהו על אודותיו הרי הוא חושש מיד שמא עוררתי עליו רחמים, כך שמוטב לי שלא להתענין בכל זה כלל.

על הלימודים עצמם יזהר לא הרבה לכתוב. לדעת נעמי, הוא רצה למעשה “לשמוע הרצאות בפילוסופיה, ולהשוות את דרכו שלו לזו של אנשים אחרים לפניו. הוא רצה יותר מכל חדר לעצמו ושקט ויחידות. כשהוא אומר לי זאת נדמה היה לי לפעמים כאילו לא תהיה גם לי דריסת רגל באותו החדר, ועכשיו – כמה שונה הכל! יזהר אינו שומע אפילו הרצאה אחת בפילוסופיה, מן הבוקר ב־7, כשהוא יוצא מן הבית ועד הערב ב־7 כשהוא חוזר הביתה הוא רובץ באולמי הביולוגיה ולומד שם את תורת החיים, וכשהוא חוזר הביתה הוא מתכווץ לו על כסאו כבימי הסמינר ומעתיק את הרשימות. מבדידות – אין שמץ ואין לה זכר, השבתות צוהלים עם יעקב ומאירה, לפעמים גם אני, כל אותו הריכוז הקדוש והכביר של יבנאל נגמר ואיננו. שוב יזהר אחר.”

יזהר אולי נהנה מחלק מלימודי הביולוגיה, לפחות בכל הנוגע לצמחים ולהגדרת צמחים. הם מחזקים את אהבת הטבע והארץ והם מספקים חומר לכתיבה בעתיד, כמו שנראה למשל במלקומיה יפהפיה. אחר כך הוא נרשם גם ללימודי גאולוגיה. על מה שלמד שם, על הקרטיקון העליון וימת טטיס, יכתוב פרק שלם בספר החורשה בגבעה. לימים, כשהספר ייצא לאור מחדש, הוא ימחק את הפרק, והרבה יותר מאוחר ישתמש בחומר בסיפור “ביער הרצל אצל הנארי” שיופיע בקובץ צדדיים. אלא שלימודי הביולוגיה דרשו גם ידע במתמטיקה ובכימיה, והבחינות היו קשות. לכתוב היה כמעט בלתי אפשרי בתנאים כאלה, אבל הוא כתב. כשהשאיר פעם את מחברתו בבית, התגלה לו למרבה החלחלה שאביו מחטט במחברת, וקורא בקול קטעים ממנה באוזני הדוד סמילנסקי העיוור (יומן נעמי, י“ב תשרי תרצ”ז). “יזהר רתח וכעס, היה מלא חימה וגועל נפש.”

הוא כתב. בכ“ד חשוון תרצ”ז נעמי מספרת לראשונה שיזהר קרא בפניה את הסיפור “טרקטור”:

כבר קרוב לחצות. קראנו, יזהר ואני שוב את “טרקטור” ספורו האחרון ושוב אני כהמומה מאותו העומק שאיני יודעת אם הוא יזהר או שהוא הקרקע והשמים ומלבני השלפים והמעניות מחופי התכול הנוצץ, והאנשים שהם קרקע וזרוע, או אלה הכמהים לחיים חדשים ולעולם חדש? ודוקא הכביר בסיפור זה אינם האנשים ואף לא מעשיהם, דוקא הרוח שבסיפור, דוקא אותו הדבר שעורר בי פתאום את הגעגועים העצומים ההם עד שהלכתי כאן כסהרורית כל הימים האלה וכל מה שעשיתי נראה לי כאילו בדרך אגב נעשה […]

מהתרשמויותיה של נעמי ניתן לזהות לא רק התפעלות מכתיבתו של יזהר אלא הבנה אינטואיטיבית מעמיקה של איכויות הכתיבה שלו הנגלות כבר כאן. היא כותבת: “החלק הנפלא ביותר בסיפור של יזהר זוהי הנסיעה ‘בחזרה’ אולי משום שחשתי אותו ביותר, ואולי שבלבי עוד לא שקטה ההרגשה ההיא, הלגיון, התנועה, האנשים ו’ההד', משום שקשה לי לחיות בלי זה, וההרגשה הזו חוזרת ועולה.”

המצב הכספי של יזהר נותר קשה, ומשכורות המורים איחרו לבוא. אביו כותב לו ב־2 בנובמבר 1936 על עיכוב משכורות ש“ועד החינוך” חייב לו עוד מתקופת ההוראה ביבנאל, ממליץ שיזהר יסור למשרד הוועד בירושלים ושואל, כדרכו, אם הוא מצליח למצוא שיעורים פרטיים. בדרך אגב הוא מתעניין אם יזהר זכר לקחת מהדוד יוסף “את העתקת המספרים מפנקסו” או שמא “שכח מכל העניין.” עולם כמנהגו.

בכ“ט חשוון תרצ”ז יזהר נוסע הביתה, ונעמי תוהה אם יחזור בכלל לירושלים או שמא לא יוכל להרשות לעצמו לחיות שם. אז מגיע תשלום כלשהו “והנה – יזהר הביא כסף והריהו נשאר כאן.” ב־5 בנובמבר 1936 ממשיכה התכתובת על המשכורת המאחרת לבוא. זאב עובד בתקופה זו בתחנת הנסיונות, אבל נרמז לו כי לא יוכל להמשיך שם. הוא שב ומציין כי המצב הכספי גרוע:

את משכורתך עדיין לא קבלנו. ברחובות קיבלו המורים את משכורת ספטמבר, ולפי דבריהם לא בכל המקומות סידרו את התשלום. אמא לא נסעה ירושלימה גם כן מסיבת העדר משכורתי. בכל פעם הנני מקבל משכורת בתחילת החודש, הפעם עוד לא סידרו את כל החשבונות של השנה החדשה המתחילה באוקטובר. יש דרישה כי התחנה תקצץ בהוצאות, אך הפקידים מתנגדים ולע"ע לא נגמר התקציב לשנה החדשה והענינים יגעים. […] גם בנין בית האריזה עלה הרבה יותר משחשבתי, וריבוי ההוצאות גרם לי דחק כספי, כי יש עוד בעלי חוב שלא שילמתי להם את כל המגיע להם. אם חסר לך כסף תוכל לבקש מיוסף, כי יתן לך על חשבון המשכורת המגיעה לישראל.432

ב־23 בינואר 1937 זאב כותב שוב על המצוקה הכלכלית. המשפחה מתפרנסת בקושי מיבול הפרדס: “נדמה לנו, כי מבחינת היבול לא יכזיב הפרדס את השערתו, אך המחירים אינם מניחים את הדעת. ומי יתן, כי בימים הבאים ייטבו המחירים. זה החודש הרביעי שאני עובד בלי משכורת ואנחנו מתקימים על חשבון המפרעות שמקבלים מחברת ‘פרדס’. יתכן, כי בשבוע הבא יתברר גורל משרתי.”

במכתבו זה הוא מציין שפגש את אחיו דוד בהלוויה של יחיאל טרכטנברג433 ודוד סיפר לו ששמעיה התחיל ללמוד בלונדון. אני מניחה שזה היה רגע קשה ליזהר, שידו אינה משגת לנסוע אפילו לטיול בארץ.

בפורים תרצ“ז קיבלה נעמי מכתב קצר מיזהר, שנסע לחופשה ברחובות. “היה מכתב מיזהר,” היא כותבת בכ”ג באדר, “רע מאד. אצלם ברחובות פשטו את הרגל רינה ובעלה וביתם, כלומר רק ביתם עוקל, ואבי יזהר עומד להפסיד את משרתו ויזהר ראשו חפוי.” ועוד כתב כי המצב בבית רע כל כך עד שאין לו לחלום על נסיעה לגליל.

ושוב הגיע מכתב, ובו הוא מספר על הגעגועים העצומים לגליל, תחושת הזרות בבית, זרות הנוף, עליבות המצוי לעומת הקוסם במרחקים. הוא עובד מדי פעם בתחנת הניסיונות, וכותב כי הוא “עיף מאד וידיו מיובלות, ואם כי העבודה בתחנת הניסיונות מצוינת, אין לו כלל זמן לעצמו ואין לו אפילו כוח לשרטט אותיות קטנות על הניר לאחר עבודת יום קשה ומפרכת.”

נראה שאת העבודה המזדמנת קיבל האב, ולעתים גם הבן, בתיווכו המסור של וילקנסקי, אבל ב־9 בפברואר 1937 התקבל מזאב מכתב כאוב המבהיר כי בקשותיו של וילקנסקי להמשיך להעסיק את זאב נתקלו בסירוב: “מטעם הסוכנות אין עוד הסכמה לתת תקציב חדש להוצאת עבודתי, וברגע הנוכחי כשהמצוקה הכספית שולטת בעולמנו ובקופה הציונית בכלל, קשה לקוות כי ימלאו את בקשתו של וילקנסקי. מאליך תבין, כי אמא כבר דואגת לגורלנו בעתיד הקרוב. קרוב מאוד, כי הפרדס יכניס כמות הגונה של פרי, אבל המחירים לפי שעה אינם מניחים את הדעת, והעיקר שיש לנו גם חובות העולים לסכומים הגונים.”

זאב צירף למכתבו מכתב מלונדון, כנראה משמעיה, והוסיף את השבח הרגיל לבכורו: “ישראל הבריא ונפטר מן הפצעים ועובד יום יום בבית האריזה. הוא זמר גם את הגפנים וקשרם לחוטי ברזל שמתח על העמודים.”

מצבו הכספי של יזהר החמיר. עדיין לא מצא תלמידים לשיעורים פרטיים, והיו ימים שבהם היה רעב, רעב ממש. בד' אדר תרצ"ז הבחינה רחל, אמה של נעמי, שהוא חיוור מאוד, שפניו רעים. ואולם יזהר “אצילים” מכדי להודות במצבו. נעמי כותבת ביומנה:

כן, אני יודעת שיזהר אציל, אתמול פרץ כמעט ריב בינינו! שטויות, כמובן, לא ריב אלא סתם “דין ודברים”. הוא אמר.

כואב לי הראש, כנראה מרוב רעב.

מה פתאום?

ארוחת הצהרים של היום אכלתי אחרי 24 שעות שלא אכלתי דבר.

מדוע?

לא היה לי כסף.

מהרתי אל הארנק לתת לו כסף. והוא היה כולו עלבון ומנה את חטאי מאתמול, שבשעה שאמר לי שהוא רעב רצתי לעיני אמא ואורחים שהיו כאן והבאתי לו עוגה […]

ואני, חי נפשי, עשיתי את זה, סהדי במרומים, כלל לא מרוע לב, אפילו לא מחוסר רגש או גסות, אלא שלא עלה בדעתי שיזהר רעב משום שאין לו כסף לאוכל ולא אכל כל אותו יום. כשהיה רעב, וזה שבוע שלא יכול לאכל כאן הצחיק אותי רעבו ומהרתי להביא לו עוגה, אלא שהוא נעלב בשל הרעש שהקמתי סביב עוגה זו. יתכן, יתכן מאד שזהו טבעי, אין בי העדינות והאצילות, לא נבראתי לאצילות ובעורקי זורם דם וולמני גס, מנוול, כבד.

אם בעקבות המקרה הזה ואם לאו, יזהר הפסיק עכשיו את ביקוריו התכופים אצל נעמי, למרות חמימות הקן שמצא שם. הסיבה לכך ברורה: הכול ראו בשניים זוג וציפו שיתחתנו (כ“ז ניסן תרצ”ז):

יזהר אינו בא אלינו עכשיו גם לא יאכל כאן בשבת וטוב כך הרבה יותר. כל זה בשל הפטפוטציה שתקפה את כולם עלי ועליו, ובשל הפטפוטציה של אמא: “להתחתן להתחתן להתחתן”. עכשיו לא יבוא הנה חודש ימים. יחדלו האבישרים לראותו אותו תחדל בית הכרם לראות אותנו יחד, תחדל אמי לראות אותנו יחד ויחדלו לדבר לנו על נישואים. אני מלאה בחילה בפני כל הפטפוטציה הזאת ונפשי מרה עלי בשם הזוהמה שאופפת אותי השבוע ותוסיף לאפוף אותי גם בשבוע הבא, בית הספר וכיו"ב.

אמה של נעמי גערה בה. צר היה לה על שנעמי “הפסידה את יזהר”, והיא ממש חלתה מצער. אבל יזהר נבהל כל כך מאיום הנישואים, שאפילו הרעב לא דחף אותו בחזרה אל חיק הנשים האוהבות בבית הכרם.

האם יזהר שיתף במצוקותיו אלה את ידידיו, בני־דורו? מכתבי יזהר ושמעיה בתקופה זו נעים בין עליצות, התפעמות משותפת ממוזיקה, והרבה הטפות מוסר – רציניות או מבודחות למחצה – מצדו של יזהר. הנה יזהר מוסיף דברים למכתבו של שמואל רגולנט, ידידם המשותף, שגם הוא לומד עתה בהר הצופים.

9.2.37

קראתי את מכתבך אל הקולנל, ואני רואה שה“Fog” הלונדוני עוד לא השפיע על ה“Pig” הארץ ישראלי, ואפילו לא על תאותו הנידונה ל“דשן” שבמוסיקה, ל“ברזל”, ולגאות חזה מובלט נפוליוני הרואי – אך גם זה ניחא. ובלבד שלא תמיר את החזיר שבך באדם הגון, לונדוני, המסוגל לישב ברוחה בפנסיון כשר, ולכבוש את יצריו הטבעיים.

אני בעצם מקנא בך במקצת, אף אני תקוף תאוות נסיעה ונדידה, כאחד פוחח ו[[??]] מעגלה ירוקה. אך עלי עוד לשבת כאן, באותה ארץ ש“הסרחת” בה אתה. […]

אגב, הרואה אתה את בן־דודנו המשותף? – אמור לו בסגנון הרווח בקבוצים, רציני, של “שיחה”, של “חדירה פסיכולוגית מעמיקה” – ש“כנראה חדלנו מהבין איש את רעהו” וכיו"ב באלה הדברים.

אל תשכח לבכר את החזיר על ה“אדם”

כברכת יזהר

כתובת יזהר: בית הכרם. יזהר סמילנסקי – בית קוטלר.

שלושה שבועות לאחר מכן, ב־28 במארס 1937, הוא מספר בשמחה על הגשמת הטיול הצפוי לגליל, ומציין בעקיפין שמטרת הטיול היא לחפש שם עבודה:

תל־אביב יום א'

סמיון דוידוביץ!

אני כעת בדרך לגליל. טיול לשבוע ימים לראות את ההרים והשדות האהובים עלי מכל – ולראות כיצד אוכל לעזור להם בעוד חודשיים וחצי (החופש הגדול) בעבודה ובשמירה. את מכתבך קבלתי ואני שמח שירדת לסוף כוונתי ולא נפגעת מן ה“פדגוגיות” – ובעיקר על שאתה עומד על טיב עצמך ועל שאתה נותן חופש ללבך לעשות כל אשר טוב לו – וסובל ומתענה בגלל זה ואעפ"כ דורך במשעולך שלך.

דרישת שלום מחזית ביתכם בת“א שעדיין מוגף כולו (השעה מוקדמת), מרחוב אלנבי הסואן, מן הדאר של ת”א, מן הרכבת העוברת, מן השמים שאפקיהם הנראים בין הבתים עוטים חשרות קלות – לעלית הגג הבודדה והנפלאה שלך. בעוד שבוע אחזור לאוניברסיטה […] אני כעת גואה מרב רחשים הקשורים בגליל. כשאשוב אכתוב לך יותר – היה שלום

יזהר.

ובכל זאת, מתגנבת נימה של הרהור ודכדוך למכתבים, גם אם בדרך עקיפה. ב־1 באפריל 1937 קיבל יזהר מכתב מחברם שמואליק, הכותב כי מפאת מחלתו לא יוכל ללמוד בקיץ זה באוניברסיטה, והרופאים גם לא הבטיחו שיוכל להתחיל את לימודיו בתחילת השנה הבאה. בהערת שולים שואל שמואליק אם יש מכתבים מ“שמעיה יקירנו”, ומוסיף: “בחור־חמד שכמותו!” שמואל הפך בינתיים לאחד מהחבורה, ויזהר מנסה להתמודד עם הבשורה על מצבו הקשה. הוא כותב ל“שמעיה הרחוק!”, ועם שהוא פותח בתלונה על כי שמעיה אינו כותב אל שמואל, הרי שתוך כך הוא בעצם כותב מילות שבח נוגעות ללב לאופיו של שמעיה וגם נוזף בו על ראייתו המוגבלת. ובעצם הוא כותב על כך שגם ימיו שלו עוברים עליו בדברי הבאי. מכל מקום, זהו מכתב אמיתי וכן, המעיד יותר מכול על אופיו ועל הקשר שלו עם שמעיה, קשר אמיץ וישר, גם אם רווי הטפות מוסר מצדו של יזהר.

תאמר – די לי ביסורי של עצמי. גם לי נפלה מנת־גורל כזו בחלקי. אך העמק קצת ותראה, שלך עוד יש אחיזה, עוד יש פתח־תקוה מרפרף, עם כל קלישותו ומרחקו, עוד יש עוגן אחד אחרון, ומפלט ראוי לעצמך. ככל שרע לך, ככל שהימים הם תפלים, ככל שהעתון האנגלי, והפרקים ועליית הגג עם שייריה המסואבים – מחניקים ומאוסים – הנה אתה יודע, ורוצה, לפחות רוצה, שאין אלה אלא משהו ארעי, חוב קשה, אויר כבד ומרפה – בעוד שבסתר חובך יש משהו עדיף, מרמז, מפיס, מבטיח בכה ובכה, שמעיה כזה, שעם כל הוויתו הנפסדת – יש בו קורטוב, גרגר זעיר שהוא קודש, שהוא שונה מן השאר, הנותן טעם לשבח לכל חוסר הטעם שסביבך – ע“י שהוא שוכן בקרבך, ורוטט – רותת בגעגועים רבים על עצמו, אל סביבתו הטובה, האמיתית, השייכת לעצם מהותו – ועודך עשוי גם להאמין בו, ועוד עשוי גם לחייב אמונה זו, הן לא תכחיש אותם, הרי אתם ממהרים לסטות מעלי, הקבצן, בעל־המום, כדי שלא לחוש את יסורי, כדי לשכחני, כמי שמטיל מעה לידיו של מסכן נשחת־תואר כדי להפטר ממנו במהרה. ואילו גם רקקתי עליכם, על תשומת לבכם ועל העדרה, מה יתנו לי עוד החיים, אם אני עשוי רק לקחת, לקבל, להיות מואכל, להיות סמוך לשולחן המראה שיזכני כרצונו – לפי שבעצמי אין בי כוח לטול, אין לי כוח לקבוע בזה ובזה רצוני, – מה ערך לרצוני, האם קיים בכלל רצון לשכמותי – שצריך להתפרנס מן המוכן, ומן המושם בפיו, לא כעולל רך, הלה עוד יגדל בעתיד וילחם לקיומו – אלא כגידם נטול ידים, וקטוע נטול רגלים שרק חסדי הבריות היפים והמיטיבים נותנים בפי, כשיזכרו בי, כל מה שישימו ואומרים: נא. לעס. ואמור תודה. אפשר גם בלעדיה, אם תמצי לומר, לפי שאנו גדולים מן התודה שחבים לנו, אנו צדיקים, מחסידי העולם, יכול אתה גם שלא להודות. שמעיה שמעיה – האינך מזועזע. העורך יכול להתפנק והתאונן על עתונך האנגלי. העוד יש בלבך עוז להתאונן. ואתה שלם. אתה הכל לפניך. הכל תלוי בך. גם היסורים מצטללים בכוחך לרוות מהם למענך. אל תסיר מנגד עיניך את החבר החלכה. כתוב לו. ספר לו. נחמנו, לא בפרורי נדבה, או סיפורים משמים, לאמור: יהיה טוב, בעזרת השם, וגדולים רחמיו – צחק ושכח – אלא במה שתיתן לו את עצמך, בזה שתאלצנו להתנגד לך, ולגלות בכך את כוחו. שיש לו כוח. ושיש לו עתיד. ושאינו נחות. ואינו מושפל. איני רוצה לשים מלים בפיך. איני כופך בכלל לכל דבר שהוא. אני רק מבקשך, שאם יהיה עם לבך לכתוב לשמואליק, אל תכתוב: “רק התעודד קצת, רק קום ועשה מעשה פלוני – והנה הכל כתקונו, השמים יהיו בהירים, הרוח תהא כמאז – והימים יחזרו לרקוד עפ”י חלילך”. זאת חלילה לך מכתוב. לפי שאתה יודע שאין זה כך. לפי ששמואל יודע שאין זה כך. לפי שכולנו יודעים שמלבד היסורים אין בעולם כל אמת אחרת. ויש רק לדעת כיצד לקבלה. כיצד לכוף את הראש בפניה, כדי שלא תטפח היא בפנינו.

בודאי לא קוית לכל התוכחה הזו. […] ואם מרגיש אתה שמכתב כזה לא יצלח בידך, המשך בשתיקתך. היא עדיפה. כך לפי שעה אני עושה. לבי ההומה לו, דוחפני בכל פעם בשבתי לכתוב לו, להטיף משהו שבתנחומים ובעצות. וזה מונע ומעכב בידי מכתוב. אפשר בא הדבר בגלל עיפותי המרובה. אחכה עד שאצטלל.

ובינתים, קדרו השמים, ונושבת רוח איתנה, ומוצגת מערכה אחת מתוך “ימי־גשם” בעצם ימות ניסן־ואייר, והמלקוש הכבד והקר, והעצים המתרעשים סביב, עם התריסים החורקים – ממלאים תפקידם באמונה, כמעט כמו בטבת. אפס כי מחר מחרתים יחזור האביב. האביב החם. עם הימים הארוכים. עם הדמדומים הנפלאים, הבהירים, עם השושנים שכבר נפתחו במלוא הדרם בגני בית־הכרם, ועם הגעגועים הישנים והצורבים למה שאיננו כאן, למה שלא ידוע בכלל, אלא בכחו להמשיך ולצבוט את הלב.

אתה שואל מה שאעשה בימים יבואו, בשנה הבאה, וכו'. הנח לי רֵע. איני יודע. איני מעיז לחשוב. מיטב כוחותי מתבזבזים כעת על הווה שבהבאי, חסר ערך, וחסר משמעות כלשהי. וגם זו “גבורה”. וגם על זה “כדאי” להלחם. אם כי לבסוף, משנדמה לך שכבר נצחת – אין בידיך מאומה זולתי תשישות, ומדה מוגברת של געגועים, שדומה, שכל עקרם הוא שלא להרוות לעולם.

ולבסוף לא נשאר לי אלא לשרוק חרש:

סלח לי על גוונו המוזר של המכתב. היה שלום! וכתוב!

יזהר

36.jpg

תווים, מוצרט סימפוניה מס' 40, ק. 50, פרק ראשון


הוריו ואחיו היו טרודים עד למעלה מראשיהם בבעיות פרנסה, ואף על פי כן השתדלו לשלוח לו כסף מדי פעם, ועודדו אותו להמשיך בלימודיו. ב־25 במאי 1937 כותב אביו, כמעט ברוח המכתבים לסמינר: “לאחר שגמרתי מכתבי זה קבלתי את מכתבך השני. הננו שולחים לך לע”ע שתי לא“י, ואת שכר הדירה תשלם אחר”כ. ללאדיז’נסקי תמסור, כי ישראל סידר טיול עם חבריו, וביום שישי הם יוצאים לדרך ורק במוצ“ש ישובו לרחובות. לצערו אינו יכול לדחות את הטיול שכבר סודר. לדעתו מן הראוי, כי תעמוד לבחינות גם אם הן תדרושנה ממך התמצאות באבנים שונים.”

והנה ב־1 ביוני 1937 הופתע זאב לשמוע כי יזהר לא סיים את התשלומים לאוניברסיטה וכלל אינו רוצה לגשת לבחינות. מה שכואב לו במיוחד הוא שיזהר לא שוחח איתו על כך במשך השבועיים שבהם שהה בבית. הוא כותב: “מכתבך האחרון הפתיעני עד מאוד. כי בהיותך כשבועיים בבית לא אמרת לנו, כי הנך חייב עוד כסף לאוניברסיטה. ובכלל מוזר אתה, כי בעצמך אינך יודע אם להיבחן או לא, ואם לפני שבועיים בהיותך בבית חשבת להפסיק את למודיך, מדוע לא אמרת לי כלום. בקבלנו את מכתבך היינו נבוכים ולא ידענו מה לענות לך, כי את רצוננו שתיבחן אתה יודע ממכתבינו הקודמים. והוחלט כי ישראל יגש לירושלים וידבר אתך דברים ברורים ותחליטו ע”ד הבחינות. יוכל היות כי לאדי יתן לך שטר על שש לא“י לאוניברסיטא, והיא תקבל אותו.”

בינתיים גברה אימת המאורעות. בד' ניסן תרצ"ז נעמי כותבת ביומנה: “זה שלושה ימים מאז קרו ביבנאל ובקב' החורש האסונות האיומים. השבתות מלאות עתה רצח ושוד והשערות סומרות לזכר כל האימה המתהלכת בארץ.”

יזהר ניגש לבסוף לבחינות, לחלק מהן לפחות. למרבה פליאתו ושמחתו עבר בהצלחה דווקא את הבחינה בכימיה. לאחרות אולי לא ניגש ואולי לא עבר אותן בהצלחה. בדיעבד, הוא מודה סוף סוף באוזני בן־דודו שמעיה ששנת הלימודים הייתה מלווה בקשיים, קשיים פיזיים, לא “סמליים”.

רחובות, 3.7.37 מוצ"ש

שמע שמעיה!

והנה לבסוף אות חיים ממני. הזועם אתה עלי מאד? אל־נא באפך. ואם בזאת חפצת הריני להתנצל לפניך, לנפול אפים ארצה ולבקש רחמים: מפסח ועד עתה, שלושה חודשים לא כתבתי לך – הוי גזלן שכמותי – מדוע? מדוע – לכאורה, הרי היו לי בחינות של סוף השנה, וטרדות רבות בקשר עם זה, הייתי יכול למצוא עוד סיבה נאה כזאת, ועוד יותר מאחת – אלא שאתה ואני יודעים היטב שלא זו הסיבה. שתקתי. לא תמיד אפשר לדבר, יש על מה לדבר, צריך לדבר וכדאי לדבר. אין צורך דוקא שיקום משהו שלא כשורה בינינו, אין צורך דוקא שיתקרר אי־מה, או שישתנה. סתם. אדישות, שעמום, ריקנות? – נו, אבל כל אלה דברים ידועים. משכבר. תמיד היו. אפשר שיש גם, להפך, פרכוס והתלבטות – אך הלא אין בלבי להתהדר לפניך ב“לב שבור” ב“נשמה סחופה” וכו‘. גם לא לגנוח על הא ועל דא. למדתי שנה באוניברסיטה, שנה רצופת קפאון, רעב, עייפות, לא במובן ה“סמלי” אלא פשוט רעב משום חוסר־כסף, קפאון, משום שחדרי היה קר וכו’. אין לומר שהלמודים היו לי שלומים תחת הסבל. אך איני מצטער עליה, ולו גם מפני שהיא כבר מאחורי. עתה כבר נבחנתי ואני כשר לקורס הבא, אלא מה? שוב: אין לי אותם עשרות הלירות הדרושות לשם כך. ובעיקר, אין לי אותו הרצון, נאמר – הסקרנות, לראות כיצד תעבור השנה הבאה בלמודים. ועתה אני כביכול חפשי, ועומד לפני כל הברירות לאמר כל ברירה אין לי אלא לפרנס את נפשי. הורי מאיצים בי לחזור אל הכבוד ואל העושר, לאמר אל ההוראה – אך אני די לי בשחפת משלי. פעמים אני מהרהר על קבוץ בגליל אשר אהבתי. פעמים נדמה, שאין לי אלא להכנס אל תוך שורת הנלחמים לעבודת־פת־לחם בכל חוסר העבודה השורר כעת אצלנו. ויש שאני מהרהר על “חוץ־לארץ” – נניח גם־כן לונדון… אולם מתחת כל זה (נוהגים לומר “מעל”) טורדת אותה אי־מנוחה, שמקורה בגעגועים הנצחיים, העלובים בנצחיותם זו, כאותה בתולה מזדקנת, ובאיזה תקוות לעתיד, הקשורות במה שעלי לעשות, במה שמוטל עלי וחובה לעשות, במה שבלי זה ניטל הטעם היחידי מחיי הטעם שסביבי. ואלו ידעת, ברנש כמותך, כמה חולשה, היסוסים, בושה של “נערה מספורי טורגנייב”, שמירת נמוסין – מתוך יראה, ורוב פקפוקים מתגלים בי דוקא ביחס למעשים השייכים לי, לעצמותי, לצורך החיוני ביותר הפועם בי, ומתוך זה כמה השליות, פיתויים, [מילה מחוקה], המתקות ותירוצים מהולים בעלבון בן־צער מצטברים כדי לפרש את ההיסוסים, לתת להם נימוק, ולהכנע לבסוף לחסר־מעשה, במקום שצריך מעשה.

אולם כבר עברתי את הגבול, בפטפטי על עצמי. ישעיה סיפר לי שאתה “מתענג” בלונדון, “חי חיים טובים” וניחא לך בכל, דיבורך אנגלית רהוטה ומותזת לתפארת, הילוכך “דשן” כיאות לפרחח תל־אביבי שהלך ללונדון, עסוק אתה במזמוטים עם עוזרת בעלת־ביתו של אותו שיה עצמו […]

ובפתק ללא תאריך הוא כותב: “נפשי יוצאת כבר לחופש, למנוחה, ולמעט עבודה גופנית שתנער אותי כנער שק־בלוי אכול מקקי אוניברסיטה.”

נעמי ויזהר עדיין “ביחד” בדרך כלשהי. יזהר רוצה לכתוב. זה כל מה שמעניין אותו. הוא אינו רוצה ללמד והוא שונא לתת שיעורים פרטיים. נעמי עובדת ללא הרף, מכלכלת את עצמה ואת אמה ובעצם גם את האח אפרים הלומד בפראג. יזהר “מפונק” מבחינה זו. בסופו של דבר מספקים לו בני משפחתו כסף לכלכלתו, גם אם בדוחק. כל רצונו עכשיו הוא לכתוב.

השניים קשורים כבר בכל מיני אופנים, ספק אוהבים, ספק לא אוהבים. הם אינם רואים את האהבה עין בעין. יזהר רואה באהבה ערך מקודש, רומנטי, שאינו זקוק למילים או למגעים. בינתיים הוא רוצה בנעמי “בטוחה” אבל רחוקה, לא מפריעה, לא תובענית, מוכנה לבוא לקריאתו, מניחה לו זמן ומקום לעצמו, לא תלויה בו. ההבדלים המאוד משמעותיים האלה ילוו את יחסיהם שנים רבות. היא מלאת מרץ, מעשית, שוקקת חיים, זקוקה לאהבה ממשית, ארוטית. הוא עסוק בחיפוש עצמי, מחטט בלי הרף בנשמה, מחפש מקום משלו לכתוב, חופשי בחברת חבריו/קרוביו, מפנטז על אהבה אמיתית ואידילית שאינה זקוקה לא למילים ולא למחוות גופניות, מתבייש להציגה כחברתו. הוא זקוק באופן נואש לשקט ולפינה משלו כדי לכתוב, כי, כמו סופרים רבים אחרים, הוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, לכתוב במחיצת אחרים. הוא לא רוצה שהיא תכבול אותו באהבה “גשמית”, לא רוצה תלות (דף ממכתב שנקטע, ללא תאריך):

רציתי שאהבתנו תהיה נעלה, שלא יהיה באהבה כל דבר שבבטלו תבטל האהבה, לא רעיון ולא אידיאל – שתהיה זו אהבה טהורה ונאמנה. רציתי שאת תוכלי להיות בקצה זה ואני בקצה שני ודי במבט חולף של עין להשקיטנו ולהוכיח כי יש לי ויש לך עוד משהו קרוב על אף כל הגדרות והסייגים. רציתי שכאשר יהיה לך רע או לי רע ניפגש יחד באין אומר ודברים ונפרד באין אומר ודברים ויהיה טוב. רציתי שלא יהיה בה באהבה כל שמץ לכלוך או זוהמה, שלא תשזפה עין זר שתהיה הדבר היחידי שנוכל להגיד: “זה שלי”. רציתי, ואת מתלוננת (תסלחי לי על גסות הבנתי וביחוד על הגסות שבפרוש משפטך) שכל אחד [מאתנו??] סבל בפני עצמו ולא היה בינינו אלא ניצוץ אהבה בלבד. נעמי רציתי והשתדלתי בכל כוחותי שנעמי תהיה ראשית כל של נעמי. שתהיה חפשיה, שלא תהיה כבולה אלי, שלא תהיי מאירה ושלא אהיה יעקב או חיים – ואת מוכיחה אותי על חוסר אהבתי או על אי גילויה. כן נעמי מוטב היה לי שאפסיק מהיות חברך, מאשר תחדלי מלרקום את אישיותך של עצמך. יכולה את לקרוא באין מפריע ודרישת דין וחשבון, לשמוע כרצונך מוזיקה להנאתך וטובתך ו

שיה בא אלי כעת אני מוכרח לדאבוני להפסיק.

כמו מכתביו של יזהר לשמעיה, גם מכתביו לנעמי מהולים בנימה דידקטית של מורה לתלמיד, אף שהוא בן גילה, והיא בוגרת ממנו בדברים רבים. ב־1938 הוא כותב לה מכתב קר ופוגעני. נעמי רוצה לנסוע לאנטוורפן, שם משפחתה מציעה לה את חסותה. מדובר בדוד חיים ובדודה אנג’יה, אנשים אמידים, אם לא יותר מזה. קשה לדעת אם התכנית הייתה יוצאת לפועל או לא, יש דברים שנחתכים מלמעלה: מלחמת העולם שפרצה סיכלה את התכנית ושמה קץ להתלבטות. מה שמעניין כאן הוא מכתב התגובה של יזהר. נעמי אינה רוצה בהרצאות על מה ש“טוב בשבילה” וגם לא בכתב שחרור כל כך פסקני. היא רוצה מכתבי “אל תיסעי! אל תעזבי אותי!” אבל לא יזהר יכתוב מכתבים כאלה. ובכל זאת, ניסוחו המגומגם של המשפט האחרון, למרות הבוטות שלו, מסגיר חשש כלשהו:

נעמי, הרי אין מה שיעכב אותך כאן בארץ. מדוע לא תסעי לחו"ל? מי יודע הזדמנות טובה מזו? אומרת את כי יש שם לכלוך, והקרובים וכו' – כאלה יש בכל מקום ומקום. איני רואה איפוא שום נימוק מכריע מדוע לא תסעי לשם. את מדברת על זה שאינך בשלה למדי. שאינך מבוגרת בעבודותיך עד שתוכלי לנסוע לשם – הנסיעה תוכל לעזור לך להתבגר ולהתבשל. [בקיצור־מחוק] היוצא מזה? היוצא מזה הלא ברור: הואיל ואני חפשיה לעשות ככל אשר ארצה ויש בידי האפשרות לנסוע ולראות ולשוטט בעולם – מדוע לא?

מדוע לא – נעמי?

אל תהיי גם כל־כך מבולבלת. אין לך טעם לכך. למה להיות מבולבלת כשהחשבון כאן כ"כ פשוט, קב ונקי. אפס אל נא יפריע לך הבלבול, או כדומה לו, מלזכור, בטרם תסעי, לשלוח לי, אם תרצי בזה, הודעה קצרה: “נסעתי לאנטורפן. חיה בטוב.”

וזה הכל.

זה לא הכול. כאמור, שש שנים יזהר ונעמי כבר חברים/ידידים ונראים בעיני בני החבורה כזוג לכל דבר, אבל יזהר ממשיך להתייחס לנעמי כאל ידידה טובה, אחות, ולא כאל “חברה” או בת זוג. כך למשל, בטיול הגדול לגליל, שיצא סוף סוף לפועל, כאשר שמעיה חזר ארצה מלונדון ערב פרוץ המלחמה. הטיול קשה, ונעמי היא מעין סרח עודף. בשמלה ונעליים לא מתאימות, היא משתרכת בקושי אחרי שני הבחורים. בכל תחנה שהם שוהים בה, בכל מקום שיש בו בני משפחה או חברים, שואלים אותם על הקשר הרומנטי ביניהם, ויזהר מכחיש אותו מכול וכול. גם שמעיה “העירוני” אינו מדלג באופן טבעי על הגבעות בדרך לא דרך, והטיול נקטע בשיאו בגלל קלקול קיבה קשה שפקד אותו. האמת היא שהיחיד שמצא בטיול את עולמו היה יזהר: “הוא אהב את ההליכה בחום ואת הצברים ואת השביל המשובש ולעג לשמאי [שמעיה] ולי, שהיינו בעיניו רכרוכיים, לבנים ועירוניים ולא בני הארץ הזו כלל. שמאי בכובעו הלבן ורגליו שהוורידו ואני עם הכובע הצהוב שסרט גנדרני מקשט אותו ופניי שהסמיקו עד אדום וסגול מן המאמץ ומן השמש, היינו בפיו ללעג ולקלס. הוא הלך לפנינו, נע בקלילות על רגליו הדקות והשעירות שתאמו את האדמה שעליה דרך בחדווה,” היא כותבת בסיפורה “הטיול הגדול”.434

37.jpg

נעמי


לא רק המעמד הלא ברור שלה כידידה/חברה פוגע. מדי פעם יזהר מכאיב לה – אולי שלא ביודעין – כשהוא מגלה את נהייתו אחרי ילדונת זו או אחרת, וכשהוא שוטח בפניה תיאוריות בוסריות על האהבה בהא הידיעה שאינה אמורה להתממש. כך למשל קרה בחודש טבת כפורי בתרצ"ז, כשיזהר קדח מחום בביתה בירושלים, בדירת אמה הקטנה והחמימה. נעמי מבינה בחוש למה הלימודים בירושלים שנואים עליו (יומן נעמי ו' שבט תרצ"ז): “הוא בא לירושלים על מנת למצוא פינת שקט לעצמו, די זמן לקרוא, ונתגלגל באורח פלא למכון הביולוגיה ורובץ שם על המיקרוסקופים […] ועכשיו הרביצו בהם פתאום שלוש בחינות כאחת, מטריאולוגיה, זואולוגיה נוראה וקשה וכימיה, ודוקא עכשיו, לאחר מחלה זו, […] – עליו ללמוד לבחינות.” ולא עוד, אלא ללמוד עם חבר, “דבר השנוא עליו ביותר, ללמוד עם אחרים ובייחוד עם יעקב.” יזהר, לעומת זאת, אינו טורח לחשוב על קשייה. גרונו כואב וקולו ניחר, אך הוא שוטח בפניה את משנתו על החיים. בחוץ יורד גשם מעורב בשלג, הרחובות ריקים מאדם, החנויות נעולות וחשוכות, ורק מבית קפה אחד או שניים בוקע קול רדיו – מעיק מעיק בלי סוף, כמו קטה קולביץ וכמו חוסר העבודה, כמו חובות, כותבת נעמי ביומנה בעייפות אין קץ, שכן היא עובדת ולומדת עד כלות כוחותיה: “גם נאומו הנלהב של יזהר כאן בבית על השקפת עולמו האנרכיסטית האינדיבידואלית – טבעית ובריאה אינה עשויה לגרש ממני עכשיו את עייפותי.” בסיפורה “פרוזה סקיצן – פטר אלטנברג”, היא מפרטת:

הוא הכריז שהוא אנרכיסט וניהיליסט. שלשיטתו צריך לבטל את כל הממשלות בעולם ולתת לכל אדם לחיות כאוות נפשו. מובן שצריך לבטל את כל המוסדות כולם ולא צריך לשלם מסים לגוף כלשהו, כולל הממשלות והעיריות והמועצות למיניהן, ויותר מכל צריך לבטל את מוסד הנישואים. ואשר לו – הוא לא יתחתן לעולם.

ועוד היו לו דעות על העבודה בפרדסים. את העבודה בפרדסים, הטיף, צריך לתת לערבים, ו“הלאה המפגינים לטובת עבודה עברית!” הוא העריץ את דרכם של הערבים לעדור בטוריה, וחשב שתנועותיהם אינן נופלות ביופין מיפי תנועותיו של הכנר המושך בקשת.

וגם על ה“אישה” היו לו דעות נחרצות ותאוריות מגובשות. חמוקיה של האישה הן לדבריו המראה היפה ביותר בתבל, וזאת מעלתה הגדולה אבל היחידה. הוא מעריץ את האהבה, אלא שהיא איננה אמורה להתממש. מי שאוהב צריך לאהוב ממרחק מבלי לגעת, אפילו בלי לדבר אל הנאהב. האהבה לדעתו צריכה לגבול בהערצה מרחוק מרחוק.

האם הוא מדקלם טקסטים שקרא או שמע? האם הוא מלביש תיאוריות חובקות עולם על חוסר הביטחון שלו בפנייה לאותן נערצות? את נעמי, מכל מקום, התיאוריות האלה על “האהבה” ו“האישה” מתישות ופוצעות. ביום חורף קשה כזה, בחדר המלא אדי נפט מן התנור הקטן, לבה לא הולך אחר תיאוריות. רוחה רעה עליה, מצבה הכספי גרוע שבגרועים, כי במזג אוויר כזה אין אפילו אפשרות לצאת לאותם שיעורים פרטיים בעשרה גרוש לשעה. גם בית־הספר שבו היא מלמדת במשרה חלקית סגור בגלל מזג האוויר. היא עייפה ורוצה לישון:

מנומנמת שאלתי אותו: ואני מה מקומי בתוך כל זה?

את? את זה משהו אחר לגמרי, את נעמי ואין עוד בחורה כמוך או דומה לך בשום מקום. את אחרת ואת שונה מכולן, לא פגשתי אחת שתדמה לך, ואולי אין כזאת כלל.

רוחי היתה רעה עלי מאוד.

וכאילו לא די בהצהרות הדרמטיות, היו גם מעשים: יזהר החולה הוזמן להחלים בבית דודו. נעמי התגברה על ביישנותה וסרה לשם ומצאה אותו בחברת קבוצת גימנזיסטים, חניכיו של יחיעם בשומר הצעיר. “בן־הדוד הכין סלט וריחו מילא את הבית ברעננות מגרה, עגבניות ומלפפונים צעירים ובצל ירוק מן הגינה ופטרוסלינון ולימון ושמן זית ופיתות שהערבים הביאו מעין כרם, סלט במסורת בית הדוד מעשה טבחות מעולה.” בין הנוכחים היה גם חבקין, שנהג לשפוך את לבו לפני יזהר, וגם בפני נאמי היה מתוודה בגרמנית ובאריכות, ואפילו בפני אמה, למרות היותן נשים. עיניו של יזהר היו שוננות, כמו תמיד כשהיה מרוכז במשהו גדול אחד, שאז “הן מתעמקות, והבהירות שלהן נשקפת פי כמה, והעיגולי םהכהים סביב לאישונים נעשים רכים עד שאי אפשר כמעט לעמוד נגדם.” (ג' שבט תרצ"ז) ויזהר התיישב ליד נעמי ושאל מה מעשיה כל הימים, ואז לחש לה: "ואני גיליתי כאן בינתיים נעמי קטנה.

הוא הצביע על מריון שישבה בין החניכים. מנימת קולו הבנתי שהוא נשבה ושהוא שבוי. לא היה לו מה לספר עליה אלא להתפעל ממראה הנערי, הליכתה הנמרצת ועורה הלבן שהילך עליו קסם.

מריון ישבה על הריצפה בין יתר החניכים ואכלה סלט. היא היתה תלמידית תיכון לבנה כל כך עד שעורה נראה כולו חברבורות לבנות. וגם שערה היה לבן ועיניה הירוקות בלטו מאוד בתוך הפנים הלבנים. עיניו של י' היו נעוצות בה בהתפעלות ואני שנאתי אותה ואת מראיה ואת נוכחותה המרתקת את י', וחשבתי שמתחיל בשבילי עידן חדש, וטוב אעשה אם אמשוך את ידי מן העסק הזה ואלך לדרכי מהר ככל האפשר.

מריון הייתה ילדה מבית־הספר התיכון בבית הכרם. היא משכה תשומת לב בשל בהירות שערה ופניה הלבנים באופן מיוחד במינו. היא הייתה חניכתו של יחיעם בתנועה, ובאה עם חברתה לבקר אותו בביתו. היא משכה את תשומת לבו של יזהר, והוא פלט פתאום שאלה אליה. כשענתה, הרגיש בחוש שיש קווי דמיון בינה ובין נעמי והחל לחקור אותה על סמך קטעי זיכרונות ילדות שקרא ביומניה של נעמי. הוא שאל אותה איפה בילתה את ילדותה, שאל על חיי המשפחה, ועוד ועוד. וכל שאלה הייתה קולעת כל כך, עד שהכול בחדר נפעמו כאילו עשה יזהר מעשה להטים, כך מדווחת נעמי ביומנה (ג' שבט תרצ"ז). אמרנו, הימים היו ימי נהייה אחר זיגמונד פרויד, וכולם קראו את המעט שניתן היה להשיג בשוק. יזהר התלהב מתורת החלומות עד כדי כך שהיה מנסה את כוחות בניתוח החלומות של כל חבריו ובבדיקת זיכרונות הינקות והילדות שלהם. "הוא היה לוחץ ומפגיע ודורש בקול סמכותי שיפקידו בידיו את ההגיגים הנסתרים ביותר שלהם, שיספרו לו הכול. עיניו היו בורקות, חוקרות ומחטטות ותובעות ומשכנעות לתת בידיו את מסתרי לבם של חבריו, מבלי שפתח את לבו מעולם. […]

הוא נעץ את עינו במריון ושאל:

– מה את זוכרת מינקותך?

ומה את זוכרת מילדותך?

ומה את זוכרת מן הגן?

ומה את זוכרת מן המשחקים ששיחקת?

ומכתה א'?

ומה יחסך אל אביך? ויחסך אל אימך?

ומה חלמת הלילה?

כולם עצרו את נשימתם וחיכו לתשובותיה של מריון, אבל היא לא נראתה כמי שמוכנה לפרוש את חייה כאן לפני כל חניכי “השומר הצעיר” ורק אמרה: אני זוכרת הכול.

תהיי מוכנה לספר לי?

יזהר פגש אותה אחרי כן מספר פעמים, אבל סירב לספר על כך לנעמי ושמר בקנאות את סודותיה. “הוא רק חזר עד אין סוף על הגיגיו בדבר השוני בין המינים וכמה יפה כשכל מין מגשים את הוייתו המיוחדת.”435 ביומנה, נעמי מתארת כמה כוח שפע ממנו ברגעים כאלה, “משהו כאותו כוח ששפע כשכתב את ‘טרקטור’.” לראשונה נגלית כאן הקבלה בין חוויית הכתיבה האורגזמית לחוויית האהבה. נעמי הודבקה תחילה בקסם הזה, באחות הקטנה שנתגלתה כאן פתאום, אבל זיכרונות הילדות שלה עצמה זעזעו אותה כל כך עד שנעה כשיכורה כל אותו היום. באותו לילה כתבה ביומנה: “מחר תשוב מריון ותבוא אל יזהר. מה היא מעוררת בי? סקרנות, קירבה משונה, אולי אפילו קנאה, למה אפחד לאמר זאת לעצמי. גם כאן אני כותבת מליצות ונדמה לי כי קמה בי היום לתחיה אותה נעמי נושנה של ימי הלגיון היושבת בליל ששי בבית כי אין מרשים לה ללכת לצריף והיא אומללה כולה, יושבת ליד השולחן ומייסרת את עצמה על מעשיה השבוע, ובתוכה כוססים געגועים געגועים חסרי שחר.”

ושוב התכנסו החניכים בביתו של הדוד, ויזהר קרא בפניהם את “אידיליה של משפחה” מאת פטר אלטנברג, בקול חגיגי ובפנים קורנות, כקורא מעל במת התיאטרון:

“ראיתיכם ילדים אמש, מסובים אל סעודת הערב, אבל את י.מ. לבושה היית במין כתונת לילה ונראה היה צווארך היפה. אכלת ובה בשעה היה לך מבט של קדושה. הרגשתי שהייתי נכון לכרוע ברך לפנייך בשל יופייך העליון. אבל את ישבת בחוג משפחתך ושנותייך אך שתים עשרה, ואז הבית שבו אכלתם את סעודת הערב הפשוטה הפך למקדש. אז שרתי את המנוני אליך, שרתי אותו חרש חרש אל קרבי, אבל הוא נעשה כסערת אביב מתוך לבי בן החמישים” (פטר אלטנברג, פרוזה סקיצן, תרגום ג. שופמן, שטיבל 1920).

היתה שתיקה נבוכה עד שמישהו פלט: כביר!

ועוד כמה חניכים קראו: כביר! כביר! אדיר!

יצאתי מיד, נסה על נפשי מפני פטר אלטנברג ואהבת הילדות, ומפני קריאות ה"כביר!, הנלעגות. בחוץ ירד גשם ואני רצתי ברחוב החלוץ הביתה. נכנסתי למיטה וחיכיתי שרגלי יפשירו.

זה כואב. בעיקר מפני שהיא אוהבת אותו אהבה גשמית. הוא מספר לה על כוחה של האהבה, על כך “שהאהבה אינה צריכה להיות ממומשת, שדי לגבר האוהב לראות את משאת נפשו, ולעולם לא לומר לה דברי אהבה, ולא לגעת בה, אלא רק לחלום עליה ולהתגעגע. ונפלא בעיניו אם המעיין הפנימי המיוחד לגבר או לאישה יפרוץ ויבקש להיראות.”436 והיא? היא נערה ארצית, מאוהבת. וכמו נערה מאוהבת היא כותבת בסיפורה:

אני אוהבת את י'.

אני אוהבת לדחוק את רגלי הקופאות אל בין רגליו החמות ולמשוך עלינו את השמיכה ולהירדם חמה ומוגנת.

אני אוהבת לרוץ איתו במורד הר כנען, לשיר ולצחוק עד כביש טבריה.

אני אוהבת לטייל איתו לאורך שפת ים המלח ולמדוד את כוחנו להימנע מלשתות מים מתוך המימיות.

אני אוהבת לקרוא איתו תנ"ך.

אני אוהבת להקים איתו גלי אבנים בראש הגבעות של בית הכרם ולכתוב עליהם במיץ עשבים שבועות אהבה ונאמנות לנצח נצחים.

ויזהר מספר לה שמריון מתחילה לגלות התנגדות, מלגלגת, מגנה על עצמה. “יזהר יודע: כדי לחדור אל תוכה צריכים להיוצר יחסים קרובים מאוד. אהבה, וזו אחריות עצומה, התתאהב בו? לבסוף יתאהב גם הוא בה, והוא יודע את זה. מוזר כל זה, מוזר מאד.” זוהי הילדה השניה שיזהר מעמיק להכיר, וההיכרות עושה עליו רושם מהמם. “ודוקא ילדה, בוגרת לא היתה פותחת את עצמה כך לפניו […] אצל גדולות גם לא יעיז לגשת.” היא כותבת בח' שבט תרצ"ז.

יזהר נבוך קצת מכל העניין. העולם הזה של ילדות, שהיה זר לו כל כך, מלבב פתאום ומושך ומעניין ומעורר סקרנות. וסקרנות, חוששת נעמי, היא מקור כל אהבה ותחילתה. היא שואלת את עצמה מה יהיה סופו של עניין זה, ומה יהיה אם יזהר יתאהב במריון? “לא פעם אמר יזהר שלעולם לא יתאהב מי שהיא אחרת מלבדי, ועתה הכניסה אותו הפגישה עם תינוקת קטנה זו ועולמה החדש והזר למבוכה כזו. בכל מה שאנחנו עמדנו כשהיינו קטנים עומד יזהר עכשיו, ובמצב המוזר הזה של גילוי המין השני ועולמו. עכשיו אני עוד מלגלגת קצת למריון הקטנה הלבנה עם החבורות המשונות על פניה והליכתה בעלת המרץ, אך אם יהיה הדבר רציני?”

יזהר שקע בהתאהבות, אדיש ואף לא מודע לייסוריה של נעמי. בט' בשבט סיכמה נעמי את יחסיהם לאורך הדרך המשותפת:

מכתה ג' [בסמינר כמובן]: הערבים שבהם יצאנו יחד מן הספריה ועלינו עלה ורדת ברחוב מונטיפיורי. הטיול למערת חריטון ומה שאמר לי על דבר הוילה במדבר מה שעשה עלי רושם כביר וה[[??]]. על ה“חיים”. וכל זה והרצליה עד שנסע ורגלו חולה, אח“כ בא ושכר חדר אצל רבינוביץ', לא, לפני כן עוד הייתי אצלו בחופש, ולפני כן אותה שיחה עצומה אצל בנארי? שהיתה ראשית הקשר, אח”כ אותו ערב חשון שבו נשקתי לו בחפזון ונסתי במדרגות, אח“כ הגיוס והמכתבים, חנוכה והמכתבים, וכן הלאה עד שחליתי ב”עצירות" ונשלחתי [[??]] להדסה, אח“כ הפסח בגבעת ברנר כשלקחתי אוהל לעצמי ויזהר היה מתחמק אלי בלילה אל מטתי, אח”כ קריאת יומני, הבקיאות, הידידות המייגעת, כל אותו הרצון להסתיר את ידידותנו, כל אותו הפחד שלי בפניו, והנחיתות. כל הויכוחים על חברה ויחיד, כל נעמי זו שאהבה אותו וקנאה בו או שנאה אותו ורצתה להגיע עדיו ולהשיג אותו, כל אותה כיתה ה' המיסרת והמיגעת וכל אותן הדמעות ששפכתי (מחברותי האבודות!!!) בפסח של כתה ה', אח“כ סוף הסמינר, רמת דוד ו”שיר השירים" (שיר השירים היה קו, חוט שני עובר בכל ימי כתה ד' וה'), עוד לפני רמת דוד, אותה פרידה גדולה כאן בחדר כשאני יללתי ובכיתי על זה שאנו נפרדים ויזהר אמר לי להיות אדם לעצמי ומלאת התפעלות כתבתי אז במחברת שמעולם לא ברכני אדם ברכה נהדרת כל כך: היה אדם לעצמך ולרצונך כרצונך! אח“כ הפגישה בתל־אביב, ואז אמרתי: אם פגשתיו לאחר הפרידה הגדולה מבטחני שאפגשהו תמיד. אח”כ רמת דוד ו“שיר השירים”, לבסוף גבע – נעמה ואלישע, ראש השנה בגבע ושוב דמעות, אח“כ נסיעתו ליבנאל, הפעם הראשונה והנוראה ביבנאל כשחזרנו עם המגפיים והמזודה החורקת במורד ההר, וכל אותו חורף של הבוטניקה וההתלבטויות, אותה הסימפוניה הבלתי גמורה שלאחרי הטיול לגבעת המורה, וסוף החורף הכביר עם הטיול לגליל שהיא סוף לכל היאוש. אותם הגעגועים הנצחיים, אותם המכתבים הכבירים שאבדו עם הארגז, אותם הימים הנפלאים ביבנאל, הלב מתחמץ לזכר כל זאת, כל מה שהיה בשנה הנפלאה הזאת, ואח”כ המאורעות והנסיעות המסוכנות, ולבסוף רחובות ועכשיו שוב בית־הכרם.

וכל זה יכול להימחק פתאום בשל מריון קטנה אחת?

לא!!!!

שוב ושוב חוזרות המילים עדין ואצילי. “יזהר היה היום עדין ואצילי. הוא עמד בגן על אבן, רזה מאד וזקוף ובעיניו משהו שלא מן העולם הזה, לא התאים כלל כל מה שדיבר, לא התאים לו בכלל לדבר, הוא היה אורירי וכביר. כקונטרסט אליו עמדנו יעקב ואני, ביחוד אני בטרנינג החום הרחב עטופה בסודר הגדול על ראשי בשל החזרת הארורה וסמוקה כולי. […] ההרגיש בזה? יזהר הרי מרגיש בכל ועינו חדה כעין נץ וראה ראה, אין ספק שראה בעלבוני. אני מיהרתי כמובן להצית סיגריה מרוב עליבות, זה היה נורא מאד.”

חייו הפנימיים של יזהר בתקופה זו לא היו גלויים לנעמי. היא הזדעזעה כשהתברר לה שיזהר כתב סיפור על חבקין ואהבתו היוקדת והנואשת לעמיקם. לראשונה קלטה שהשניים כותבים משהו בצוותא כאשר ראתה אותם מסתופפים בחדרו של יזהר עם מכונת הכתיבה של חבקין, מה עוד שהתבקשה “לא להציץ” (יומן י“ח סיוון תרצ”ז). כאשר תבעה מיזהר הסבר, הוא הודה שחבקין אמנם מדפיס משהו משלו, אבל היא לא אמורה לקרוא אותו, כי לדעתו אינה “בוגרת כל צרכה”. והיא מסכמת: “יזהר סגור ונעול, הוא מגלה רק טפח פה ושם ולמי שהוא רוצה.” נראה שהתבנית הזאת תחזור על עצמה

שיחה קשה באה בעקבות זאת, ובה יזהר הודה שלולא נעמי שיזמה כל מהלך בהיכרותם, הוא לא היה מדבר איתה או אף מזכיר את שמה, ואז הייתה גם היא נשארת בחזקת אהבה אידילית: “אלולא אני לא היה יזהר מחבק אותי לעולם. אלולא אני לא היה יזהר נוגע בי או מדבר אלי. אני יודעת.” וכשהיא אומרת לו זאת, הוא מודה שיש בו, בכל הנוגע לבנות מינה, או “שנאה כבושה” או אהבה אדירה:

– לולא אני לא היית מביט אז בבחורה.

­ – שנאה זו כלפי בנות מינך נשארה בי עוד עד היום. ועכשו היא או אותה שנאה כבושה או אהבה גדולה בשלושה סימני קריאה.

האם באמת יחסו לנשים נע בין קיצוניויות אלה, או שמא אלה דברי נער מתבגר? דבריו על מהות האהבה, מכל מקום, מעידים אמנם על השקפה רומנטית של מתבגר, אבל מלווים אותו גם הלאה. האהבה, לטעמו, אינה זקוקה כלל להגדה, פחות מכל לאהובה:

– אני יכול לאהוב בלי שאדבר אף פעם עם אותו אדם. די לי בראיה קצרה, די לי שאעבור באופנים ואראה, אני יודע ומרגיש אז יותר מאשר רבים הצריכים לכך שיחות ארוכות וימים רבים.

– אך הן אי אפשר שהיא לא תרגיש בזה.

– מדוע? איני נותן לה כל הזדמנות. טוב לי לעשות באותו רגע מעשי שטות וטפשות מאשר להראות שיש בי משהו. והאהבה גדולה וחזקה.

– אבל הרגשה זו עוברת בהכרח.

– אולי, אך איני יודע על זה דבר.

– הן אי אפשר שההרגשה נולדה ברחוב תוך כדי טיסה על אופנים. מוכרחה היתה להיולד במקום קרוב יותר.

– עוד שני סנטימטר, אך אין זה משנה. אולי, אלולא התקרבת אלי אז היית גם את הופכת לאחת מאלה. את זה דבר אחר לגמרי, זהו דבר שאין להתוכח עליו. את אחות, את אחותי יותר מאשר ישראל אחי.

– ואין זה בא בסתירה?

– אין כאן כל סתירה. […] וכשההרגשה ההיא חזקה בי איני חושב עליך כלל.

– אצלי דבר כזה בא מיד בסתירה.

– כי, איך אבאר זאת, האשה, אם אפשר לומר כך, פשוטה יותר, שלמה יותר, הרגשה אחת ואין מקום לשתי הרגשות. בעוד שאני כולי תאים תאים. וכל אחד ממשלה בפני עצמו.

נעמי הופתעה, אפילו נדהמה, אם כי נאומים על טיב “האישה” או “האהבה הערטילאית” לא היו חדשים לה. יותר מכול הפתיע אותה משפט נוסף, ובו שוב מופיעה אותה “שנאה כבושה” לעצמו: כאשר היא טוענת שמצאה אדם דומה לה, הוא משיב, “אילו מצאתי אדם דומה לי הייתי שונא אותו תכלית שנאה, שנאה כבושה כזו שאני שונא את עצמי.” ובינה לבינה היא מתנחמת בכך שהיא אי של ביטחון ליזהר:

מבטחני שליזהר אין צורך בי כמו לי בו. אין לו אלא הצורך בהרגשת הבטחון הזו שפינה זו שמורה לך. […] אני יודעת שבשנה שעברה היה לו הצורך הזה, הוא אמר לי זאת ביבנאל, שאיני יודעת עד כמה נחוץ בתוך כל הערבוביה וה[[??]], המלחמה וההתנגחות, בפינה אחת שאין לה ענין במלחמה, פינה אחת בטוחה ושקטה בפני כל.

“שנאה כבושה” – אמירה לא צפויה בעוצמתה. מכל הנאמר עד כה היה ברור שיזהר אינו אוהב את עצמו, את מראהו, את “הייחוד” שנכפה עליו, אבל שנאה? כיוון שהדברים נאמרו בהקשר זה, נדמה שנבעו בדרך כלשהי מחוסר הביטחון ביחסו כלפי נשים, שעמד בניגוד כה גדול ל“כיבושי” אחיו. גם נעמי וגם יזהר נטו בשלב זה להתאכזר לעצמם. אצל נעמי הביאה השנאה העצמית, תיעוב ה“וולמניות” שלה, להערצה גדולה יותר ליזהר, שבשלב זה לא הקנתה לה יותר שום נקודות זכות, ואצלו – “השנאה הכבושה” לעצמו רק הגבירה את חוסר הביטחון.

רק בג' אב תרצ"ז הצליחה נעמי לכתוב ביומנה את פרטי הסיפור של חבקין. חבקין, כזכור, ישב בליל חנוכה בנשף אצל אמו של אהובו הבוגדני עמיקם, כולו רוטט ורועד ושוקק אהבה וגעגועים. יזהר כתב על כך סיפור, וחבקין הדפיסו במספר עותקים ושלח אחד מהם לעמיקם בחיפה. ליתר ביטחון נסע חבקין בעצמו לחיפה לדעת איך הסיפור התקבל, וגורש על ידי עמיקם בחרפה. יזהר החליט לנסוע לחיפה לגעור בעמיקם. נעמי סיפרה על כך לחבקין והוא נרעד “עד תהומותיו”. הוא הבטיח לנעמי להביא לה עותק של הנובלה, וכך עשה. נעמי פתחה את הנובלה ומצאת את ההקדשה: ל—יון. למריון!

מהלומה. היא כותבת:

וכשקראתי הבינותי. אמנם היה זה חבקין, אך זה היה יזהר, כל אותו להט איום, אותה בערה מטורפת, אותם געגועים כוססים, אוכלים יוקדים, אותה הציפיה הנוראה, לעולם לא יכול היה לכתוב דבר כזה אלולא חש אותו בעצמו.

יזהר, כזה אתה ואני לא ידעתי? כך יודע אתה להרגיש ואני לא ידעתי? איני יודעת מה התחולל בי כשקראתי, אני נסתערתי עמו ויזהר יקד בתוכי, יזהר כזה הנך ואני לא ידעתי? יזהר יודע לסבול כך? יזהר יודע לאהוב כך, ודוקא את אותה קטנה, את מריון, בכל זאת את מריון? גם יזהר בבני התמותה? לאהוב ולסבול בשל האהבה, לאהוב ולרעוב אותה, לאהוב ולהתגעגע ולכמוה ולהשרף באש עצמו? אלא שאצל יזהר מתעלה הכל לקדושה לעילאיות, ואנו אוהבים כאן ונשרפים עליה כאן עלי אדמות.

זה היה יזהר הנחבא, המסווה והשותק והמסתיר את כל קרביו המיוסרים מאחורי בדיחות וסיפורי מורים ופרופסורים. הוא נגלה כאן חשוף כשם שלא נחשף בכל ימיהם המשותפים. “נפלה המסיכה”, היא כותבת. ונעמי נבהלה.

ומריון לא הייתה היחידה. בז' תמוז באותה שנה צץ שם נוסף: גליליה קטינקא. יזהר התעקש לומר שלא רק אותה הוא אוהב אלא רבות, ואהבתו אינה קשורה בהן כל עיקר. “אין הוא צריך להכיר אותן כדי לאהוב אותן […] אין הוא צריך לדבר איתן להתקרב אליהן או כיו”ב כדי לאהוב אותן. כן," מסכמת נעמי בסוג של שכנוע עצמי, “יזהר אוהב אחרת מאשר כל בני האדם.”


גבע, הוי גבע    🔗

שנת הלימודים הלא מוצלחת באוניברסיטה תמה. יזהר נשאר שוב ללא פרוטה, ובבית המצב קשה מתמיד. הוא הרגיש וידע שהוא רוצה להיות סופר, זה כל מה שביקש, לכתוב, לא לעסוק בשום דבר אחר. לימודים, עבודה – הכול היה מטרד בעיניו. באופן רומנטי כלשהו דיבר על הצטרפות לקיבוץ, להתיישבות, אולי כהד לגעגועיו הכמוסים של אביו. אבל מצב הוריו היה בכי רע, והוא הרגיש שמוטל עליו לעזור להם. או שמא ניצל זאת כתירוץ שלא לממש הצטרפות לקיבוץ כלשהו. נעמי קיבלה בינתיים הצעה מקבוצת גבע לבוא לעבוד שם בימי החופש ולקבל בתמורה חדר לעצמה! כשנמצאה במקום התברר לה שהתפנתה משרת מורה, והיא העלתה את האפשרות שיזהר ילמד שם. ביומן י“ג אב תרצ”ז היא כותבת: “ואח”כ דברנו שמא יקבל הוא את המשרה בגבע. אני שולחת מחר מכתב לגבע בעניין זה. מצבם בבית איום, ועליו לעזור ויהי מה ועכשו היינו הך לו אנה ילך לגור." בי"ח אב היא מתארת ביומנה את מצוקתו של יזהר:

כתבתי מכתב לגבע שבו הצעתי ליעקב את יזהר כמורה לבית הספר. אנו מחכים עכשו בקוצר רוח לתשובה. יזהר יהיה שוב מורה, ודוקא בגבע? הרעיון משונה קצת בעיני, אלא שאין לו ברירה. הוא רצה ללכת עם קיבוץ הנוער העובד ל[[??]] להתישבות בבית שאן אלא שמצבם בבית רע מאד ועליו לעזור להם, על כן החליט להיות מורה שוב. כלומר, הוא רוצה על כל פנים לעזוב את הבית. כולנו כאחד – אי אפשר לשבת בבית, מוכרחים לעזוב אותו ואי אפשר למצוא בו פינה לעצמנו. עכשיו התחילו מקניטים אותו מדי פעם בפעם על “כתיבתו”, אביו, שאין לו משרה, יושב כל היום ליד השלחן וליזהר אין מקום לכתוב. פשוטו כמשמעו. “אני מלא עד להתפקע,” אמר מתוך צחוק. […] עתה הוא יושב בבית, אין לו ספרים לקריאה ואין לו מה לעשות. פעמים או שלוש בשבוע הוא עובד בפרדס ואח"כ פשוטו כמשמעו – אין לו מה לעשות.

בהתערבותה, קיבל יזהר ריאיון לקראת עבודה בהוראה בגבע ונסע בכ"א באב למרכז לחינוך בתל אביב. הוא לא היה מאושר מן הרעיון, והיא כותבת שאם הדבר לא יעלה יפה, היא תהיה כמובן האשמה לשני הצדדים. אמרה ולא ידעה כמה תצדק. הייתכן שיזהר סלד מהעבודה שם דווקא בגלל השתדלותה?

פרשת גבע אופיינית ביותר ליזהר, והיא מאירה את יחסו להוראה בפרט ולמציאת עבודה בכלל. נעמי נאלצה לעבוד, ועשתה את עבודתה באמונה, אם גם בלי חשק רב. היא לימדה בבית־ספר כמורה מחליפה. היא נתנה שיעורים פרטיים לילדים שפיגרו בלימודים, והיא לימדה עברית לעולים חדשים. במאמצים עצומים היא מימנה לעצמה את לימודיה בבצלאל ועזרה לאמה (ובעצם גם לאחיה) להתקיים. יזהר קיבל במתנה שנת לימודים אחת באוניברסיטה בירושלים. הוא לא נהנה ממנה במיוחד, בין השאר כיוון שההחלטה מה ללמוד לא נעשתה משיקוליםכ נכונים. לימודי הביולוגיה, הגאולוגיה והכימיה היו רחוקים ממנו בתכלית. הוא בחר בהם מטעמים אידיאולוגיים, כפי שכבר אמרתי, ודי מהר התברר לו שהבחירות אינן מוצלחות. כספו של ישראל לא הספיק אלא לחיי דחק, ודאי שלא לשנת לימודים נוספת באוניברסיטה, ויש לשער שחוסר ההתלהבות שיזהר גילה, חוסר הכיוון וחוסר ההתמסרות ללימודים ריפה גם הוא את ידי אחיו הבכור. יזהר עצמו לא היה מסוגל לממן לעצמו שנות לימודים נוספות, וספק אם רצה בהן. מה שבער בעצמותיו היה הכתיבה. דבר אחד היה ברור לו – שההוראה היא עבדות, ושהיא מסכלת את יכולתו לפלס את דרכו. אל הלימודים באוניברסיטה יחזור לבסוף, הרבה יותר מאוחר, לאחר שיוכיח את עצמו ואת יכולתו כסופר. למרבה האירוניה, זה יהיה בתחום החינוך, על סמך ותק רב בהוראה בבית־ספר, אבל בכוונה לקעקע את סדרי החינוך המקובלים.

ובינתיים – פרשת גבע.

כאשר, במסגרת היסטוריה אלטרנטיבית או Counterfactual History שואלים ההיסטוריוגרפים מה היה קורה אילו – זה המקום לתהות מה היה קורה אילולא. אילולא גבע. סביר להניח שאירוע אחר היה מהווה את הקטליזטור לסיפור שיהפוך את יזהר ל־ס., אבל העובדה עומדת בעינה: ה“טראומה” הקטנה של גבע היא שהולידה את הסיפור “אפרים חוזר לאספסת”, הסיפור הראשון של יזהר שהתפרסם בגליונות והפך אותו לס. יזהר.

נתחיל שוב: באוגוסט 1937 (כ“ח אב תרצ”ז) נעמי כותבת ליזהר מגבע שהקבוצה רואה בחיוב את המלצתה לתת לו את משרת ההוראה שהתפנתה במקום: “יעקב אמר לי שהם יעמדו על כך שתעבוד כאן. אמנם יש עוד הצעה, אמנם מורה מנוסה וידוע כ’טוב', אך הם רוצים בך. ‘ההוא מורה טוב אך לא יוסיף על מה שהוא יודע, וכאן לא ידוע אך מבטיח’, והם רוצים בך. ישראל יטען שחסר להם מורה צעיר בחבר, יעקב יטען על כשרונותיך, ויצחק בשלו – בקצור כנראה שהמרכז יותקף כהוגן. ואיך אתה? העוד גדול כל כך אי השקט? נדמה לי שטוב היה אילו באת, כאן אפשר להיות לבד ואפשר כאן לעבוד, ויכול להיות כאן טוב מאד.”

בל' אב תרצ"ז (9 באוגוסט 1937) נעמי מבשרת לו בהתרגשות שוועדת החינוך בגבע החליטה להעדיף אותו, בן העשרים ואחת, על פני המועמד המתחרה, בעל הניסיון בן השלושים וארבע. הבשורה טובה כביכול. “יזהרי,” היא כותבת,

לפני שאני שוכבת לישון עלי לכתוב לך עוד מהר את מאורעות הימים כאן. אתמל בבוקר הופיע כאן פתאום ה“קנדידט” השני להוראה, יצור בעל תלתלים, בן 34, גמר ולמד אי שם באחת האוניברסיטאות “יהדות”, מורה בעל ותק ושמו ידוע לתהילה כמורה טוב. ישבו איפוא מורי גבע וועדת החנוך שלה תוהים ומשתאים ולא ידעו מה לעשות. הם היו מגחכים תמיד כשראו אותי מרחוק. ישראל ניגש פעם ופעמים ואמר: רואה את את מתחרו של יזהר, וכל זה תוך חיוך משונה. בארוחת הצהרים נפגשנו שוב והוא הביע שוב את תהייתם והיסוסיהם. “יודעת את, אמר, יזהר הוא תינוק, אך מבטיח גדולות, בעוד שזה אדם מבוגר ולמדן וידען – אך על מה שיש בו לא יתוסף לעולם משהו.” יצחק – בא ומתחמק. יעקב דפק בדלתי אך הייתי עסוקה. כלם הסתלקו כאובדי עצות.

ועתה, לילה, ישבתי כדרכי כאן בסוכתי – כותבת. מישהו בא בצעדים כבדים ודפק בדלתי. יעקב, את צעדיו לא הכרתי. בא ונכנס נרגש מאד וישב. ולאחר שדברנו בהא ודא אמר לי פתאום:

החלטנו בחיוב.

על יזהר?

כן. היתה ישיבה קשה של ועדת החנוך והחלטנו על יזהר. עכשיו עלינו לראות מה יגיד המרכז. זהו קצת אונטוריזם מצדו, כי סוף סוף סֶנדלר מורה ותיק, אך מובטחני שיזהר ישיג אותו בעוד זמן רב לפני שיגיע לשנותיו, או נכון יותר כך אמר: אין ספק שסנדלר עולה עכשו בידיעותיו על יזהר, פשוט – היה לו זמן יותר, הוא כבר בן 34, אך מבטחני שכשיזהר יהיה בן עשרים וחמש ידע כבר כפלים ממה שזה יודע. הוא היה נסער מאד ומלא הסוס ופקפוק, ראיתי שהענין נוגע עד נפשו, שהוא רוצה בכל לבו שצעד נועז זה לא יאכזב והוא חושש – ובא לספר לי.

ודוקא כאן תפשוהו שתי נשים, באו וישבו לתנות לפניו משהו בענין צביעת שולחנות רהיטים קירות, הוא ישב ושתק, וכששאלוהו מדוע הוא נראה נרגש כל כך, אם בשל הקירות והצביעה אמר – לא. כיון שהוסיפו לשבת כאן, קם והסתלק.

ובכן, מחר בבוקר הוא עומד לשוחח בטלפון עם יעקב הלפרין ולומר לו שהוא בוחר בך בן ה־21 ולא באותו בוגר ומנוסה. אני מקוה שלא התחרטת בינתים, כי פשוט נחרדתי למראהו הדואג של יעקב, כאילו על מורה זה העתיד לבוא הנה עומד העולם. כולי פליאה כיצד החליטו כך, הרי זה פלא ממש איזה רושם עצום השארת עליהם כך שיכלו לותר על מורה מנוסה ולהחליט עליך.

ובכן, “ברגל ימין”.

מהר וכתוב לי מה מעשיך ומה הודיעוך ומתי תבוא וכו' וכו'. האדאג כאן לחדר לך?

מחר אני מתחילה לעבוד אחה"צ. טוב כאן וביחוד בתוך כתלי סוכתי הבודדה.

נעמי.

יזהר ענה לה מרחובות בו ביום, כלומר ב־9 באוגוסט 1937, במכתב שהגיע אליה רק ב־27 באוגוסט 1937. המכתב אופייני ביותר, ואינו מביע לא התלהבות ולא הכרת תודה:

שלום לבתולה שאסור לחשבה שמנה!

קוית להיות אשת בשורות, ולשמחני בעובדא שמועמדותי הוצעה, ולא זו של אותו “מתחרה” – אך רק העכרת את רוחי. ראשית – אהיה מורה (אהה רבש"ע!) ושנית על ראשי יעמוד הר גדול: הלא יודע אתה על מי ויתרנו בגללך הלא יודע אתה את אשר עשינו לפרעה ולכל שריו, ולכן דע לפני מי אתה עומד! ועלי עתה להבריק ולהצטיין לעילא ולעילא כדי שהללו יטפחו על כרסם: שישו בני מעינו לא לשוא ניבאנו, היטב עשינו!

אך מילא, בדיעבד (עוד לא בדיעבד, בעצם, “המרכז” עוד לא קראני ולא הוגדה לי כל מלה רשמית!) אך אשתדל שלא להתרגש ביותר ולהוציא מרצי על “ההוראה גועל”, “לא רוצה” “טנופת” וכו', ומלא בוז וקרירות אעשה את חובתי בדייקנות קרירה – כדי שאוכל לבסוף להוותר לעצמי, ולמצות את שיגיש לי הערב הבודד לנצל את קרבתי לגליל, ואת שמץ החופשה שתבוא לי. אדע להסתפק במועט. וקודם כל להתקרב אל כל הרחוק ממני עתה, וצובט את תוכי, ומדליקו בערגת געגועים איומים, שורפים, רותחים ומחניקים בעשנם. אולי יבוא יום ואלה הבלתי מוגדרים יצווני לעשות מה, ואני לקולם אזרוק הכל ואשכח כל, ואצא לרמזם להסחף, להתגלגל במלא עוזם האצור בחשאי עתה. על כן עלוב גבע, עלוב כל – מהיות למכשול רציני. ועל־כן לא אעווה את פני הרבה. אחת־היא.

אילו ידעו אנשי גבע במי בחרו ועל מי ויתרו ודאי שהיו עושים להיפך. וחבל שלא עשו כך. לי אין כל דחיפה ורצון להיות בהיותי בן חמש ועשרים כמו אותו שעתה הנו בן שלשים וארבע. לי יש דרכי שלי. ובאמונתי בה אני מתחזק ומתגבר על השאט בפני הדרכים הזמניות שהמציאות הזולתית מציעה לפני, ותקוותי ותפילתי אינן אלא שבהיותי בן עשרים וחמש, אהיה כה רחוק מן הכל, כה מנותק מן הכל, כה מלא את כלומו, בודד כסלע אחד, באין מביט ואין “מבין”, ובלא להזקק לדחיקת רגליו של איזה בן שלושים וארבע שהוא, או בן שישים ושמונה, לא לגבע, ולא לעמק, ולא לכל מה שאינו כלבבי.

לבי לכם אנשי גבע הטובים, קויתם להעלות לויתן בחכתכם ולעשותו ללויתן של קבע, והעלתם פרחח מתהולל ומלא מרי, שעשוי להתרגש גם מאיזו הוראה בבית־ספר ולקרוא לה ברתיחה כנה: "עבדות!. הנה כי־כן.

מה דעתך על כל זה, יא־נעמי? והא־כיצד? לאמר מה שלום עצמותיך ומפלי בשרך? הכי את עצמך בשמי, וגהקי קלושות. ונודי נודי לאותו אברך המחטט עתה ואינו יודע מה להוסיף עוד.

ת“ק כפול ת”ק שלומים

יזהר

קרבת ההוראה מדגדגת בי את כל יצרי להתהולל ולעשות את כל שלא יעשה מורה – הרי אינני עוד חמור גרם כלומר מורה!

המכתב כמעט נבואי. נוסף לתיעוב הידוע ל“עבדות” שבהוראה, הוא מגלה ביטחון עצמי, אמונה בייעודו המיוחד, ותחושה שבגיל עשרים וחמה היֹה לא יהיה כאותו “מתחרה” כביכול.

ב־8 באוקטובר 1937 כתב יזהר לשמעיה מרחובות, מכתב לאה [ויפהפה] ובו תיאורי “רוח שממה הודפת בלאות כבדת מחשבות ותוגה את אלה העננים הסרוחים, קרועים, צלולים, שבין זה לזה מפהקת תכלת עכורה מתחתית מעל לתבל ובריותיה התשושות. […] שוב יבוא הקור. שוב חורף. איני יודע, אך דומני, שכעת היה נוח לי לפרוש ולהפליג אי־שם מעבר הררי־חשך, ולהיבלע לנצח.” ובאותה נשימה כמעט הוא מוסיף משפט אחד לקראת סוף המכתב הקודר הזה: “לשנה הבאה מובטחה לי משרת מורה (שמים בקשו עלי רחמים!) בגבע אשר בעמק. והרי זו נחמה פורתא (העמק ולא המורה!!) ואם ירצה השם תשתנה כתובתי במשך השבועות הקרובים.” האם נשמעת איזו אנחת רווחה קטנה בין השורות, למרות האנקה הקולנית והציטוט הרומנטי הקודר, לפחות על שינוי הכתובת? לא ברור.

גם במכתב מ־9 באוגוסט 1937 הוא מבליע משפט על ההוראה בגבע, וגם הפעם בלוויית משפט קריאה/שאלה רטורי: “חבקין מופיע מפעם לפעם לתל־אביב ומסעיר את הקערה המצחינה של הביצה הקטנה אשר בפרורי תל־אביב. האפולללליני נחמיה [אהוב לבו של חבקין] פרש לעמק. ואם ירצה השטן יתכן שגם אני אתגלגל לעמק אך בתור מורה, הוי אלוהים הגדול האינך יכול להושיעני?!”

ב־14 בספטמבר 1937 נעמי כותבת שסיפרה לדינבורג על התקבלותו של יזהר להוראה בגבע. בכך הוסיפה עוד נדבך למגדל הציפיות הכללי: “פגשתי את דינבורג וסיפרתי לו שתהיה בגבע, והוא סיפר לי כיצד שיבח אותך ושמח שתהיה בגבע כשהוא ‘מלא בטחון שתצליח’. לי הבטיח להמציא שיעורים, בעצם דאג למשרה בשבילי אך לא יצא מזה כלום; יפה מצדו שזכר אותי.”

ייסוריה של נעמי במציאת עבודה – ובעצם פרנסה – לעצמה ניכרים במכתבה מכ“ד תשרי תרצ”ח 30 בספטמבר 1937. היא כותבת מבית־הספר לבנות, שם היא מחכה לשמוע אם התקבלה לעבודה כמורה מחליפה. מלבד זאת קיבלה שמונה שעות הוראה בבית־הספר בעיר העתיקה. היא בוחלת בעבודת המחליפה, ונראה שדברי יזהר על ההוראה חלחלו לנפשה, כי היא מציינת כמה כואב “כבר בתחילת השנה להחסיר בבצלאל. יודע אתה, זה נורא להקרע מתוך עצמי אל החוץ הזה, וכשאני חושבת עליך שאתה בגבע ואני כאן, שאתה עסוק שם בהוראה ונושך את שפתיך בוקר בוקר אני מתמלאת גועל נפש נוסף על החובות הארורות האלה שטוב היה כל כך להפטר מהן.” מדבריה מסתבר שיזהר כבר הספיק לחזור הביתה, ואז, אולי בעקבות תגובת הוריו, לוותר ולחזור להוראה בגבע. “מדוע החלטת להשאר בגבע?” היא כותבת. “מה היה בבית? כיצד קיבלו אותך?”

יזהר התחיל אפוא ללמוד בגבע, התקומם ונסע הביתה, חזר בו וחזר לגבע. אולי בבית היה רע יותר, ואולי, כמו שנעמי כותבת, יהיה טוב גם בגבע…

אבל בגבע לא היה טוב. בעוד נעמי עסוקה במאמצים להתגבר על בעיותיה, ומבקשת מיזהר (ב־6 באוקטובר 1937) שיכתוב או יטלפן לה, כי כולה סקרנות לדעת מה איתו וכיצד “הסתדר”, בא מיזהר מכתב המודיע שהוא עוזב את גבע (ה' חשוון תרצ"ח). מיד לאחר מכן היא שומעת שחזר הביתה לרחובות. לבו אינו שלם: “רק ההוראה נוראה בגבע וההתכוננות אליה והאחריות, אל כל השאר התרגלתי, והתרגלתי עד כדי כך שאינני יודע כיצד אחיה עכשיו בלי כל זה.” היא מנסה לעודד אותו, אבל הבשורה נופלת עליה בהפתעה, כפי שמגלה מכתב קצרצר מ־12 באוקטובר 1937: “יזהר שלי. ועתה, כבר הנך ברחובות? ועתה על מנת להשאר, ולאו דוקא בעל כרחך, יזהר, הפעם על מנת להשאר לא במקרה משונה שנסחפת אליו בלא יודעים, אלא בידיעה ברורה ומרצון (ומאין ברירה), וגם כך מוכרח להיות טוב יזהר, ותפילתי אתך. נדמה לי שאין כל צורך לכתוב.” אלא שבח' חשוון הוא בא אליה לירושלים, כולו “אכול חרטה, אכול פחד ויאוש כמעט”: הוא חשב שתהיה לו עבודה בתחנת הניסיונות, אבל עבודה אין.

היא כותבת ביומנה:

וביזהר חלו שינויים עצומים. איזה יזהר אחר חדש, אולי אנושי יותר אני רואה פתאום. כשאני זוכרת את יזהר של השנה שעברה, יזהר של החדר היפה בבית הכרם, שהייתי מוצאת אותו תמיד עסוק בשלו והיה לו זמן, ולא היה צריך לחכות, ולא היה על פרנסה או על כל שהוא מבחוץ עד ימי הבחינות. ועתה ־־־ יזהר שפרנסה עמוסה על גבו והחוץ רובץ עליו כבדות וקשות. וכמה זה משפיל, מוריד, מחליש. אסור שיזהר ישאר כך, אסור שישא את עצמו מתא