פרק א': חברת שׂפה ברורה.    🔗

החברה הזאת לא תלך בדרכה ברעם ורעש, לא תתקע בשופרות ולא תריע בחצוצרות. עשה תעשה מעשיה בענוה, בנחת, מעט מעט, פסיעה אחרי פסיעה, ותקותה כי באופן הזה תצלח להתכונן על יסוד נכון וקיים. רק שלשה חדשים עברו מיום הולדה, וכבר קנתה לה שם טוב בכל קצוי ארץ, בכל מקומות פזורינו אשר רק שמעו שם שמעה, ונדיבי עמנו חובבי לשוננו התחילו לשלח לועד החברה את נדבות לבם, למען יוכל הועד למלא את אשר לקח עליו. אחד מהנדיבים האלה, הוא הגביר היקר הרק"ז ויסוצקי ממסקבה, אשר שלח להועד סך חמשה נפוליון בצרוף המכתב הבא:

מסקבה, יום א' ט' חשון תר“נ לפ”ק.

לכבוד החכם הנכבד והמפאר דר' דארבלה, שלום.

קראתי הקריאה מועד חברת “שפה ברורה” האומרת לחדש כנשר נעורי שפת קדשנו ולברא ניב שפתים לעם ה' בשפת ירושלם, השפה אשר בה דבר אל בקדשו ושמה בפי נביאיו וחוזיו, ורוח קדשה זה תחשוב החברה הנכבדה לשפוך על עמנו ולעקר את השפות הבלולות המדֻברות בפי רבבות בני עמנו והנה העצה הזאת ישרה בעיני מאד והנני שולח להחברה הנכבדה רצוף במכתבי זה סך מאה פרנק להיות לה למשען בראשית מעשיה הרצוים בעיני אלהים ואדם. ומי יתן ותבוא החברה הנכבדה אל מטרתה לדובב שפתי בני עמנו בשפת קדשנו ושש לבי.

וה' הטוב הבוחר בציון ובשפת קדשה יופיע על עצתכם הטובה ויחזק ידכם ויאמץ כחכם להוציא את מחשבתכם הטובה לפעולת אדם, ויודכם עמכם על הגאולה אשר הבאתם לשפתנו, ובתוכם גם אני מוקירכם ומכבדכם, הדורש שלומכם ברגשי תודה.

קלונימוס זאב בלאמו“ה יעקב ז”ל ויסוצקי.

גם באמריקה באו בשורות טובות להועד. במכתב העתים “השולמית” היוצא לאור על ידי חברת חובבי ציון בניו־יורק, בגליון כ"א, כתוב לאמר:

“בישיבת ראשי חובבי ציון הציעו, כי נשיא החברה יפנה בבקשה אל כל הועדים באמריקה, כי יתמכו את חברת “שפה ברורה” בירושלם, כל ועד לפי יכלתו. הנשיא יבקש כי ימהרו הועדים לשלח את הסכומים לועד המרכז ושלָחם הנשיא בשם כל ועד להדר' דארבלה, ראש חברת “שפה ברורה”, בצרוף מכתב תודה וברכה בגלל העבודה הקדושה אשר לקחה עליה החברה הזאת”.

נקוה, כי נדיבי עמנו חובבי ציון ולשוננו בכל מקום שהם, וחברות חובבי ציון ברוסיה בפרט יתמכו את ועד חברת “שפה ברורה” ביד נדיבה, למען יוכל הועד לפעל פעולתו הגדולה.

והוצאות הועד רבות הן גם עתה, אשר עוד לא החל בענינים רבים אשר עליו לעשות. בתלמוד תורה לקהלת הספרדים ישלם הועד להמלמדים שכר טרחתם ללמד את התלמידים לדבר עברית סך כשלשה נפוליון לחדש. למורה לבנות אשכנזיות ולמורה בבית מאיסטרה אחת לבנות ספרדיות, שני נפוליון לחדש. וכבר צוה הועד לחבר ספר קטן אשר יכיל המלים בלשון עברית היתר נצרכו' לדבור, ודבורים ושיחות קלות הנצרכים ביתר בעניני הבית ומשא ומתן, ויתרגם ספרדית ואשכנזית, והועד ידפיסנו על חשבונו.

כלל הדבר, עבודת הועד רבה ועצומה, ואין ספק כי פעולתו תשא פרי ברכה לבני עמנו בארץ הזאת ברוחניות וגם בגשמיות. אפס, לפי גדל הפעולה אשר על הועד כן ירבו צרכיו, ורק לנדיבי עמנו עיניו נשואות, כי יחילו לתמכו בנדיבות לבם. ואין ספק, כי תקותו לא תשאר מעל. לא אלמן ישראל מנדיבים גדולים, אנשי רוח וחובבי ציון באמת, והם ידעו ויבינו את ערך פעולת הועד לטובת בני עמנו בארץ קדשנו, ויתמכוהו ביד נדיבה.

תקון טעות. ברשימת הנדבות לחברת שפה ברורה שנדפסה במה“ע הצבי גליון ג' נדפס בטעות החכם וכו' שלמה מלכא, וצ”ל החכם המופלא וכו' משה מלכא.

 

פרק ב': ספרדים ואשכנזים.    🔗

אחת הרעות הגדולות במעמד בני עמנו פה היא, כי עדת ישראל בארץ הזאת ובעירנו אינה עדה אחת, ברוח אחת ולב אחד, כי אם קרועה לקרעים, והקרעים האלה אינם מתאחים, ומיום ליום יגדל הקרע וירחב. ושתים הן הסבות הגורמות להקרע הזה שלא יתאחה גם בימינו אלה, והן: שנוי הלשונות והחלוקה. שנוי הלשונות אשר ידברו הספרדים והאשכנזים עושים אותם זרים איש לרעהו, כמו לו היו בני עמים שונים, והחלוקה עוד מחזקת את הרגש הזה, עוד תוסיף שמן על אש השנאה והקנאה אשר בלבם. השפעת האשכנזים תבוא ביחוד מרוסיה ופולניה, והשפעת הספרדים תבוא בפרט מערי המערב, מרוקו, טוניס, מארץ הודו ויתר קהלות הספרדים. אודות הכספים הבאים מארצות האלה לעדת הספרדים לבדה ולעדת האשכנזים לבדה, אין עוררים לא מצד זה ולא מצד זה. האשכנזים מסכימים כי אין להם חלק ונחלה בכסף הבא ממערב ומהודו, והספרדים אינם תובעים מאומה מכסף הבא לכל כולל וכולל מרוסיה ופולניה. אך יש ארצות אשר לענין החלוקה לא הכריעו בהן חכמים מה הן, ואם הכסף הבא משם שיך לאשכנזים לבדם או לספרדים לבדם, או לשתי העדות חלק בהן.

קוראי מכתב העתים הצבי ראו את הטענות אשר טענו חכמי עדת הספרדים על ועד כל הכוללים של האשכנזים, אודות הכסף הבא מאמריקה, ואחרי כן קראו את התשובות אשר השיבו על זה ממוני כוללות האשכנזים והטענות שטענו הם על הספרדים. על תשובות ממוני כוללת האשכנזים וטענותיהם השיבו עתה ראשי עדת הספרדים כדברים האלה לאמר:

דינא קא תבענא!

צר לנו עד מאד בראותנו מאמר משיב חכמים, הנדפס במ“ע “הצבי” נומ' ג' בדברי חדודין וקנטורין לעשות אותנו שיצאנו משורת האמת לתבוע בטענה, הלא אל אחד בראנו אב אחד לכולנו, וע”ז בנו דייק לדבר שלא כשורה, יאמרו נא למה לא נטעון טענה זאת בטעות שיבואו להם מווארשא ומווילנא ומכל ערי רוסיא ופולין? למה לא נשאל חלק בהקדש ר' דוד יאנוביר נ“ע שבנה עשרים בתים חוץ לעיר וקנה חצר גדולה בתוך העיר, שיתנו בית קטן להספרדים העניים בטענה זו, הלא אב אחד לכולנו? למה לא נבקש חלק בכל הקרקעות לאלפים שיש להם לחברת עץ חיים ולכמה חברות שלהם כן ירבו וכן יוסיפו ולמפורסמות אי”צ ראיה, הגם כי לעניי כוללנו לא נשאר שום קרקע כי כולם מכרנו אותם לאחינו האשכנזים בסבת רוב החובות אשר השתרגו עלו על צוארינו בימי הבינים בזמן הגלות המר והקשה אשר סבלו הרבנים הקדושים אשר בארץ המה זלה“ה להחזיק הישוב, עד שכבש עה”ק ירושלם ת“ו השר של מצרים ומצאתם דרך סלולה וישוב נכון לגור בארבע אה”ק יוב"ב באין מפריע.

גם היום הזה יש עשירים אשכנזים פעה“ק וקונים קרקעות לאלפים ורבבות, בפ”י בפע“ע, וסוף כל סוף יקדישו אותם לעניים אשכנזים דוקא באין תפונה, ולא נטעון בזה הלא אב אחד לכולנו, אין עינינו צרה חלילה! אדרבא לאידך גיסא צאו וראו כמה שלוחים יצאו ויוצאים לערי ספרד, דהיינו ערי טורקיאה וערי עראביסטאן וערי הינדיא וערי מערב חיצון ופנימי וערי מצרים ונא אמון, והביאו סך עצום ורב לסיוע בתי כנסיות שלהם כאשר חקוק בעט ברזל בכותלי בתי כנסיותיהם שמות המתנדבים הספרדים, ולא עוד אלא כי בהכנ”ס של כולל חב“ד בנה אותו גביר ספרדי א' מערי הינדיא מהחל ועד כלה, יאמרו נא יראי ה' האשכנזים, האם יוכל שום שליח ספרדי לדרוך כף רגלו בערי רוסיא ופולין? האם לא ירגמוהו באבנים? האם לא ימסרוהו להממשלה? הי שמים! קוראים נכבדים! רבנים! גאונים! דינו משפט זה לאשורו: דינא קא תבענא! עפ”י שטר הפשר המאושר והמקויים עשוי בכל תוקף ובתחז“ל, וכבר זכינו ארבע עשרה שנה לקבל בכל שנה מנת חלקנו עספ”א, מי הוא הרב או דיין שידון שלא נקבל חלקנו חלילה? לא נאמין! ועל טענה זאת ותביעתנו במעות אמריקא וקאליפורנייא וכיוצא שכבר זכינו ליקח מנת חלקנו י“ד שנה על זה צעקנו בקול מר למה תפסקו חיותנו? למה תקפחו פרנסתנו? הלא אב אחד לכולנו? הן אמת כי מע' האשכנזים הי”ו יצאו בטענה זאת, הלא אב אחד לכולנו, בלתי צודקת בהקדש השר קאי“ץ נסים שמאמה ז”ל ספרדי שציוה שיעשו ישיבה אחת עפ“י דעת הרה”ג רש“ל חכם באשי נ”י וזט“ה שעמו, ומאין ולאין היה להם הצדק לתבוע חלק בזה, ועכ”ז דלקו אחרינו עד עי“ת ליוורנו יע”א ומסרו אותנו לעש“ג שיעכבו כל ההקדש ע”י הקונסול פרוסייא דהתם והוכרחנו במעשינו לעשות פשר בינינו ועשינו שטר מודעה ע“ז, וכאשר נתארך הזמן עד שבא לידי גביה עשינו אספה כללית בכוללנו הספרדים והסכמנו לאהבת השלום לתת להם שלשים אלף פראנק שלא בצדק ושלא ביושר, וגם כי ידענו כי אחב”י בכל ערי אירופא לא יכנס בדעתם כלל לתת הבדל בין אשכנזי לספרדי, הסכמנו שלא לעשות שום פירוד בינינו ולתת להם ט“ו למאה שעלה לסך שלשלים אלף פראנק. מכל מעות איטליא שיבא לידינו אנחנו משלמים להם סך מ”ה למאה בכל שנה מדי שנה בשנה בלתי מגרעת, ומה להם כי יצעקו?! ועל אשר שתקנו חמשה שנים לא תבענו חלקנו ממעות אמעריקא בזה לא יכחיש הרה“ג כמורהש”ס נ“י שבזה הלשון אמר לנו כי גם לבו כואב על זה כי האמת אתנו לקבל חלקנו עספ”א, וכבר עשה מעשה ועכב בידו המעות שני חדשים, והודיע להתם והשיבו לו שלא יתן להספרדים, וכאשר שטענו מפי הרה“ג נ”י הנז' דברים אלו נתננו אמון לדבריו ושמנו יד לפה, ועתה ראינו בעינינו מכתב מהרב הגבאי הנאמן ר' ירוחם קאנטראוויץ נ“י לשם הרה”ג כמוהרש“ס נ”י, שלא העיז פניו לומר נגד הרה“ג הנז' נ”י, לא כתבתי, רק בשורת דרך ארץ כתב, איני זוכר שכתבתי שלא יותר להספרדים. ומה צריך יותר מזה באר היטב.

ומה שאמרו עלינו שיצאנו לריב מהר, חלילה! חלילה! ודאי לא יכחיש הרב הצופה ר“י ריבלין נ”י כי כמה פעמים בקש חד מינן ממנו בבקשה להשתוות בינינו בשלום ובמישור הן חסר הן יתר, ולא יצא שום פירוד בינינו קודם שכתבנו המאמר דמעת העשוקים, ולא הטו אוזן קשבת ומה בידינו לעשות עוד, עד מתי נצטער וניזיל?

ומה שטענו שזה שטר הפשר הוא תמורת שטר הפשר הראשון ושם נאמר שכל הוצאות הישוב קבלנו עלינו ועתה לא נסבל עבורם שום הוצאות הישוב והם מוכרחים להוציא מכוללם, לזה נוכל לומר באמת כי מן המערכה באנו ולא הוסכם אצלינו להחליף השטר הא‘, כ“א בתנאי וע”מ ששום הוצאות הישוב לא יהיה עלינו כלל, וראיה לדברינו שלא נכתב בשטר הפשר הזה השני שמץ מנהו, שאם היה החיוב עדיין מוטל עלינו היו צריכים לפרש בשטר הב’ כמו שמפורש בשטר הא'.

ומה שאמרו כי בצרות האשכנזים אנשי רוסיא שסבלו להחזירם שלא סייענו לא בממון ולא בדבור, האמת כי בממון לא סייענו שלא היה חיוב עלינו לסייעם כמו שהם אינם מסייעים אותנו בצרות הספרדים, אבל בדבור שכתוב שלא סייענו בזה, שקר מוחלט בימין הכותב, והרה“ג ר' זלמן בהר”ן נ“י יעיד על יהדותו כמה פעמים הלכתי אני החו' הב' אצל הפחה העבר יר”ה, ואפי' ביום ערב ר“ה לעת ערב הלכתי, ותלי”ת פעלתי והצלחתי להציל הנרדפים, ובשום פעם שבקשו אותי ע“כ צרה שלא תבא לילך אצל הפחה יר”ה ולהמליץ עבורם לא מנעתי עצמי, ויעיד על זה הרה“ג הרש’ס נ”י והרב ר' ניסן ב“ק נ”י.

ומה שכתבו שממעות השר הצדיק מונטיפיורי ז“ל אנו מקבלים החצי הגם שהם מרובים יותר מעניי הספרדים, הלא יזכרו כמה שנים מקודם שהיו עניי הספרדים בכפלים מהם והיינו לוקחים המחצה ולא ערערנו כלל. זאת ועוד יש לחלק בין עניים לעניים, יש עניים ערומים ויחפים ושוכבים על הארץ ויש עניים שאינם כ”כ עניים, וזה יוכל לבא לידי בחינה, ואם יבא לידי מנין, העניים האמתיים באמת, אפשר שעניי כוללינו יוכפלו מהם.

סוף דבר בכל מ“ש במאמר הנז' הכל דברי קנטורין, כי בהא מודינא כי רב ספרא שלהם יכול ויכול לכתוב כהנה וכהנה בהתלוצצות וכיוצא, מה שאין כן אנן בדירן לא נכתוב רק תביעתנו היא ראשונה והיא אחרונה דינא קא תבענא! ויורו המורים לצדקה האמת והשלום! כה דברינו מנהלי חו”ר ק“ק עדת הספרדים דפעיה”ק ירושלם דדאבה בלב נשבר מרוב דוחקנו וצערנו ביום ד“ך לחדש מרחשון שנת קבל רנ”ת עמך שגבנו לפר"ק, וה' יברך עמו בשלום.

הצעיר רפאל מאיר פאניז’יל ס"ט. (מקום החותם ראשון לציון)

הצעיר יעקב שׁאול אלישׁר ס“ט בא סי' ישׂ”א ברכה הי"ו (מקום החותם ראש הועד רוחני).

הצעיר נסים חיים ברוךְ ס"ט (מקום החותם ראש הועד גשמי).

*

נכלול בקצרה את תשובות חכמי הספרדים הי“ו על טענות ממוני האשכנזים הי”ו והן: א) כמו שהספרדים לא יתבעו חלק ממעות רוסיה ופולניה, כן אין להאשכנזים לדרוש חלק ממעות ערי המערב וכו‘. ובכל זאת, ממעות איטליה יתנו הספרדים להאשכנזים מ“ה למאה. ובדבר הקדש שמאמה, הנה לא היתה להאשכנזים שם זכות בו, כאשר אין להספרדים שום זכות בהקדשים הרבים אשר האשכנזים מקדישים לכוללות האשכנזים, ובכל זאת למח”ש התרצו הספרדים לתת להאשכנזים שלשים אלף פרנק. ב) במעות אמריקה וקאליפורניה כבר זכו כוללות הספרדים לקחת חלקם משך ארבע עשרה שנה, ועל מה שטוענים ממוני האשכנזים כי הפשר שהיה בין הספרדים והאשכנזים היה רק חלף הוצאות הישוב, ועתה כיון שהאשכנזים נושאים בעול ההוצאות לבדם אין להספרדים חלק במעות האלה, השיבו חכמי הספרדים, כי לא כן הדבר, וראי’ לזה כי בשטר הפשר השני לא נזכר כלל שהספרדים מחֻיבים לשאת בעול הוצאות הישוב גם בעד האשכנזים. ג) הרה“ג הרש”ס הי"ו אמר לראשי עדת הספרדים בפרוש כי הצדק אתם לקבל חלקם ממעות אמריקה, אפס כי הגבאים מאמריקה כתבי כי לא ינתן להספרדים מאומה. והנה עתה בא מכתב מהגבאי ר' ירוחם קאנטרביץ ובו נאמר כי הוא איננו זוכר שכתב כי לא יתנו להספרדים. ד) ובדבר עזבון מונטיפיורי, שהספרדים לוקחים החצי אף כי מספר ענייהם מצער ממספר עניי האשכנזים, ענו חכמי הספרדים כי יש לחלק בין עניים לעניים ואם ימנו העניים באמת אפשר שמספר עניי כולל הספרדים רב פי שנים ממספר עניי האשכנזים.

והנה טענות שני הצדדים אודות הפשר אינן דבר המסור למכתב עתים לבררו. רק בית דין מומחה יוכל להחליט בברור את מי הצדק. אבל ביתר הטענות עלינו לאמר כי בכללן צדקו הספרדים מהאשכנזים. ראשי עדת האשכנזים באו בטענה על הספרדים כי הם נהגו עם האשכנזים שלא כהגן בעת ששאלתם הממשלה בדבר שחיטת האשכנזים ובעת הגזרה על יהודי רוסיה ופולניה לבלתי בוא לארץ ישראל, ואנו נסכים כי בזה באמת לא עשו הספרדים כמשפט “בני עם אחד אשר אב אחד לכלם”. הן אמנם, הרה“ג הרי”ש אלישר הי"ו לא נמנע בכל פעם מלכת לכבוד הפחה ולהשתדל בפניו בעד “החדשים”, כאשר הזכיר כבוד הרב בדבריו למעלה, אבל בכלל לא הראו הספרדים אז כי הם ירגישו ויחושו את הגזרה הזאת כי נוגעת היא אל עצמם ובשרם. אבל, גם בזה צדקו חכמי הספרדים באמרם, כי גם האשכנזים אינם מסַיעים את הספרדים בצרתם. ומלבד זה, רבותי, הן על זאת אנו דנים, על זה נצוַח ונרים קולנו! מה גרם את התנכרות הספרדים לאחיהם האשכנזים והתנכרות האשכנזים לאחיהם הספרדים, אם לא הפרוד הנורא אשר בין שני חלקי האֻמה האלה, וראה ראינו עד כמה הפרוד הזה מחליש כחנו ומרפה ידינו לבלתי נוכל לעשות כל תושיה, והנה באתם אתם עתה לבקש מנדיבי עמנו כי יתנו לכם להרחיב ולהגדיל הפרוד הזה בהבדילם גם הם בין ספרדי לאשכנזי? וכי בשביל שהספרדים עשו לפנים שלא כהגן יחטאו גם נדיבי עמנו להצדק והישר, לרגש הקדש של אחדות ישראל, לתת את נדבות ידיהם דוקא להמדברים שרגון האשכנזי הקדוש, ולחזק בזה את השנאה והקנאה הבוערת גם בלי זה בינינו? לא, בשום אופן לא נוכל להאמין, כי נדיבי עמנו באמריקה ואוסטרליה, בארצות החרות והאור, יעשו עָול נורא ויחטאו חטאת קשה כזאת! לא, לא נוכל לחשוב את גבאי הצדקה באמריקה לצרי עין וקטני מוח, כאשר אמרו ממוני כוללות האשכנזים כי גבאי הצדקה באמריקה צוו לבלתי תת כל חלק להספרדים מנדבותיהם.

רק טענה אחת יש להאשכנזים, והיא בדבר מספר הנפשות בשני הכוללים. אין שום זכות לאחד מהכוללים האלה לקבל איזה חלק מיוחד בתור ספרדי או אשכנזי, והיסוד האחד לחלוקת הכסף בצדק וישר הוא רק מספר הנפשות. אפס, לא מספר הנפשות בכלל שבכל כולל וכולל, כי אם מספר העניים באמת והראויים וצריכים לקבל ממעות החלוקה, כאשר העיר על זה כבוד הרה“ג הרי”ש אלישר הי"ו בדבריו. בכולל האשכנזים תנתן החלוקה לכל איש, אפילו אם הוא בעל עסק ומרויח את לחמו, ואפילו אם אינו בתור חכם שתורתו אומנתו, ואפילו ילד כיון שיצא לאויר העולם, ולפי דברי לצני הדור, אפילו עבר במעי אמו נחשב במספר נפשות מקבלי החלוקה, ומספרם איפוא כמספר נפשות הכולל כלו. לא כן בכולל הספרדים! לאיש שאינו בתור חכם שתורתו אומנותו, ומתעסק באיזה עסק ומרויח את לחמו אם ברֶוח ואם בדחק, לא תנתן חלוקה. האנשים האלה, אשר מספרם בעדת הספרדים יעלה אולי ליתר מחצי הכולל כולו, מתפרנסים מיגיע כפיהם, וגם אם הם עניים ונצרכים לא יעלה בלבם לבקש חלק בחלוקה. יעשו נא איפוא רשימה נכונה מהחכמים והעניים באמת שבשני הכוללים, ויחלקו המעות לפי מספר הנפשות האלה.

אחרי שכבר נסדרו הדברים שלמעלה בדפוס בא לנו המכתב הבא:

שלום רב לכבוד הרב השלם וכו' ר' אליעזר ן' יאודה עורך הצבי נ"י.

הנני להודיע שבמאמר שעשינו שבוע העבר תשו' למאמר משיב חכמים נשמט ממנו עוד דבר אחד להשיב במה שכתבו שיש אשה אשכנזית בסאנגפור ששולחת לידי הח“מ ראש”ל נ“י סך עצום ואין אנחנו נותנים להם חלק, ונשמט ממאמרינו להשיב לזה אם צדקו בזה בדבריהם ודאי כל דבריהם באמת נאמרו, אבל השקר אין לו רגלים ולזאת אני הח”מ ראש“ל נ”י הנני מודיע שלא היו דובים ולא הוה יער ומלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי, ומן התימא על רבני הועד נ“י שמאמינים לכל דבר מפי השמועה מבלי שיתברר להם האמת לכתוב במ”ע מפורסם רק ליתן בנו דופי כתבו אף בלי ידיעה ברורה.

ימחול להכניס דברינו אלה בתוך מאמרינו ושכמ“ה – כ”ד נא"ה.

הצעיר מרפ"א ס"ט. (מקום החותם)

 

פרק ג': חברת דגל תורה.    🔗

כתבו לנו מקובנו לאמר:

“עוד שאלה אחת הננו שואלים את כבודו בשם חברתנו: מה מהות הח' “דגל תורה” בירושלם או ביפו אשר יסודתה ברעיון ישיבות במושבות הנוסדות בא”י? הח' הנ“ל שולחת צירים קלים עם גורלות ואת הגורלות ימכרו השליחים לאחב”י במקומותנו, הנפתים לתת ולחזור ולתת למשכן ולעגל. גם לפה באו ומתחלה נפתו להם נכבדים ויקרבום בימין צדקם, אך אח“כ נשתה אמונתנו בם. והנה בשבוע הקדם בא לנו מכתב מעיר לידה פלך וילנה בשאלה ע”ד החברה ההיא, כי גם לשם בא שליח א' אם השטרות וגביר נכבד א' בעיר ההיא וחו“צ נאמן חפץ בראשונה להתרצות להיות סוכן להכספים עד אשר יאסף תח”י סך מסֻים וישָלח לבעלי החברה בא“י, (כמו שנתרצה גם פה בתחלה הגביר וכו'…. להיות סוכן וגזבר להכסף ואח"כ חזר בו) אך תנאי התנה הגביר כי בהודע לו שאין זה לפי רוח חו”צ ומתנגד הוא להישוב, אזי ינער חצנו ממנו, וע“כ באו בשאלה אלינו, ובבקשה מכבודו להודיענו אנה פני החברה מועדות, אם לעקל או לעקלקלות, ואם אין החברה ההיא כמו שאר החברות אשר בעיר הקדש שיש מהן שלא היו ולא נבראו בעולם המעשה, כ”א בעולם האצילות, וכל עצמן לא נבראו אלא לתכלית עסק טוב ולנצל את כיסי ישראל, ואולי נעשה זה על ידי “בני היכלא דכסיפין” ומהם יצא הדבר, ומחשבת פגול הם חושבים לעשות על ידי זה הריסה חדשה להישוב תחת קללת שנת השבע שנת השמיטה אשר חלפה עברה לה ואיננה, ואשר מראש, בטרם בואה חכו לה בכליון עינים ויקוו לה כי בבואה ושתה קץ להישוב, ועתה כי קשה להם לחכות להשמיטה הבאה שתהי' בעוד שבע שנים, הנם מבקשים להם ענין אחר להענות בו ולחתור על ידו חתירה חדשה מתחת הישוב ע“י מזמות רשע ואון אשר יזמו לעשות, להכין ולערוך התפתח עוד הפעם להרבות ולהגדיל המדורה ולהצית עוד הפעם אש השנאה והקנאה בלבות המתנגדים ולהכאיב כל חלקה טובה בנו, בהוציאם אח”כ קול גדול כי הם חפצים ליסד ישיבות במושבות הנדיב והוא איננו מניח להם ועומד לשטן להם, מפני שהוא, הנדיב, איננו חפץ בהקמת הדת (עפרא לפומייהו).

ובכלל לא נדע עד מה באיזו מושבות ייסדו ישיבות? אם במושבות העומדות תחת חסות חו“צ? הן לא בקשו חו”צ זאת מידם! גם מי אשר יצליח חפץ ה' ביד חו“צ להחזיק מעמד המושבות הוא יהי' בעזרם ג”כ לכלכל את דבר ההוצאה המעטה לעשות ת“ת וישיבה לבני הקולוניסתים כראוי וכנכון, ואין צרך לזה כסף תועפות ע”י המצאות שונות, כמו שעושים האנשים האלה. אם לא שקבוץ הכסף בעצמו הוא הוא המטרה שאליה הם מכוננים חציהם. ומלבד זה, הן בחסדי הנדיב שליט“א, אשר אין קץ ותכלה לגמילות חסדיו הטובים שהוא גומל עם הישוב, באו גם שתי מושבות פתח תקוה ויסוד המעלה תחת חסותו ויצאו לאור באור החיים החדשים, ולא נשאר איפה תחת חסות חו”צ רק המושבה האחת גדרה, ואותה ישכללו עתה חו“צ ויעמידוה על בסיס נכון, וגם ישיבה יעשו בה הם בעצמם, כאשר יהי צרך בזה, ולא יחכו לעזרתם הבל של האנשים האלה. ועתה הנה רק נשאר להם ליסד ישיבות במושבות הנדיב! האין זה צחוק מכאיב לב?! הנדיב הממטיר אלפים ורבבות ומליונים לא נחשבו בעיניו אם המושבות צריכות לכך, לשכר פקידים, גננים, רופאים ורוקחים, מלמדים ומורים, שובי”ם ורבנים, לנטיעת גנים, חפירות בארות וכו' וכו‘, עד כי ישתומם כל יודע זה, היד הנדיב ההוא תקצר מכונן ישיבות במושבות? ועתה, האין בתי תלמוד תורה ובתי ספר במושבות? ועתה האם לא צחוק מכאיב לב הוא, כי הם, בני ירושלם, אומרים ליסד ישיבות במושבות? וכו’ וכו'.

אלה דברי המכתב שבא לנו מקובנו, וכדברים האלה כתבו לנו מוילנה ועוד ערים אחרות. והנה נענה להשואלים הרבים בקצרה.

חברת “דגל תורה” היא חברה ידועה בירושלם להחזקת ישיבה אחת פה, לא נִכָנס עתה בחקירה אם יש צרך ותועלת בחברה הזאת והישיבה הזאת, ואם לא יתר טוב יהי' אם תהי' בירושלם רק ישיבה אחת, גדולה וטובה, כיאות לעיר הקדש, על כל פנים החברה הזאת עומדת וקַיֶמת בעירנו, ומתנהגת אכן לא יתר טוב ואולי גם לא יתר רע מכל החברות ממין זה, אך כבר אמרנו, כי עירנו מלאה מזַכי הרבים המחשבים מחשבות כל הימים במה יוכלו לזַכות עוד את ישראל אחרי כל הזכיות אשר זכום החברות השונות. ובני ירושלם מצֻינים בחריצותם הרַבה בענין זִכוי הרבים, ופתאם יצאה הברה בעיר כי סוף סוף מצאו עוד זכוי אחר, והוא ליסד ישיבת פרושי' במושב יהוד, אשר אצל פתח תקוה.

והנה אנו, אין לנו כל יסוד נכון לחשוד את גבאי דגל תורה בכל אשר יחשדום בעלי המכתב שבא למעלה. ידענו גם כן מי אבי הרעיון הנפלא הזה, ואם נחפץ להעמיק בהענין נוכל למצא גם את כַונת אבי הרעיון הגדול. וכַונת גבאי החברה פשוטה, ואין כל צרך לחשד אותם בדפלומטיה גדולה כל כך. כַונתם היא כַונת כל מזַכי הרבים שבעירנו, כי כלל גדול בידיהם שהמטבע היא מחלה מתדבקת ליד הממשמש בה. אך תהי כונתם מה שתהי‘, ואפילו אם כונתם רצויה וזכה בלי ערוב כונה זרה, הנה בזה אין שום ספק, כי לו יעשה הדבר תועלת להישוב בודאי לא תצא ממנו. ישיבות במושבות! ההשיג הקורא את כל גדולת הרעיון הזה והדרו? ישיבות, ועוד של פרושים, במושבות של אכרים! שם יאמצו הנדיבים את כל כחם להקים דור חדש, אכרים עובדי עבודה גשמית, היודעים כל הנחוץ לאכר יהודי לדעת בתורת ה’ ולשון קדשנו ולא יתר, ואם ימָצא בין בני המושבות נער בעל כשרונות נעלים, לא כבד יהיה למצא לו מקום ללמוד או בישיבות ירושלם, או במקום אחר. והנה באו מזַכי הרבים חדשים ואומרים ליסד במושבות האלה ישיבות, למי? להאכרים! להאנשים העובדים כל היום בשדה!

אבל, באמת לא דֻבים ולא יער! אין ישיבה ואין פרושים. הן אמנם, שנים שלשה אברכים מקורבים למלכות (מאן מלכי רבנן הגבאים) נשלחו ליהוד וחברת “דגל תורה” נותנת להם איזה גרוש לשבוע שכר בטלה, ויתר מזה אין דבר, ונחשוב כי הנדיבים ימצאו דברים אחרים יתר ראויים לתמיכה ממכת פרושים זאת.

 

פרק ד': דברי הימים.    🔗

ירושלם. אחרי המטר הראשון שירד לפני שבועות מספר כלאו השמים את ברכתם, והגשמים נעצרו. הן אמנם, האויר שֻנה לטוב הרבה, והקרירות השולטת בלילות פעלה פעולה טובה על בריאות יושבי עירנו, ומחלת הדינגה הרעה רפתה מעט, אך להבורות ולעבודת האדמה, ובפרט בסביבות ירושלם ויפו, לא היה די בהמטר המעט אשר ירד בפעם הראשונה ואשר ירד עוד פעמים במשך ארבעה השבועות האלה. וכבר גזרו צום וקראו סליחות, ועוד לא נענו. ביום הרביעי הזה התקדרו השמים בעבים ומטר קל ירד ארצה, ובקצר רוח ימתינו ישובי עירנו לגשמי ברכה להרוות האדמה ולמלא הבורות.

– הבריאות הוטבה בעירנו, ועלינו להזכיר לטובה את ועד כל הכוללים, אשר במשך שלטון ימי המחלה הרעה אשר שררה בעירנו השתדל לסעד את העניים בחלים ברופאים ורפואות ומזון. ובפרט עלינו להלל את חברת משגב לדך לעדת הספרדים. החברה הזאת, העושה תמיד יתר מכחה לטובת העניים, הגדילה מעשיה הפעם באופן נעלה מאד, והראתה כי יודעת היא ערך הדבר הקדוש אשר בידיה. בכל ימי שלטון המחלה מלאה את בית החולים אשר לה בחולים מפה לפה, ותחת מטות היו אנוסים להשתמש בספסלים וכסאות, אך לא השיבה ריקם כל חולה, כספרדי, כאשכנזי, אף קצבה שכר מיוחד להרופא כי ישב בכל יום ויענה לעניים חנם וגם רפואות נתנו להם. סוף דבר, החברה הזאת ראויה לתהלה רבה, וחובה קדושה על נדיבי עמנו לתמוך אותה ביד נדיבה, למען תוכל ללכת בדרך הקדש הזאת אשר הלכה עד כה ולהוסיף ולהרבות מעשיה הטובים לעניי עירנו.

– כבוד הדר' דארבלה, בטבעו לעשות תמיד טוב וחסד לעניים, התנדב לשבת גם בתוך העיר ולענות גם שם לעניים חנם שלש פעמים בשבוע. מקום מושבו בבית האדון יוסף ליאון.

– ברוך הבא! בא לעירנו ביום הראשון כבוד סגן הפרופיסור בבית המדרש העליון לחכמת הרפואה בפריש, הרופא דר' נֶטֶר, בן אחיו של המנוח ק' נֶטר ז"ל מיסד מקוה ישראל. הדר' נֶטר, שעודנו צעיר לימים כבן שתים ושלשים שנה, בא במלאכות ממשלת צרפת, אשר שלחתו, במנהגה בכל שנה, לבחן את התלמידים בבית המדרש לחכמת הרפואה אשר להישויים בבירות, ולחתום בשם ממשלת צרפת על התעודה להתלמידים שכלו תלמודם. ממשלת צרפת תומכת את בית המדרש הזה בסך שמנים אלף פרנק לשנה, והתעודה הנתנת להתלמידים בבית הזה נותנת להם זכות להיות רופא בהמוצאות אשר לממשלת צרפת באפריקה, וממשלת צרפת משתדלת עתה, כי תכיר גם ממשלתנו הרוממה את הבית הזה, ותשלח גם היא בכל שנה פרופיסור מטסמבול, ויחתום גם הוא על התעודה ואז תהי' להרופאים היוצאים מהבית הזאת זכות לרַפא גם בכל תוגרמה. כבוד הדר' נֶטר ישב בעירנו רק שני ימים, ויבקר את החולים ויתבונן היטב לכל ההנהגה, ויכתוב בספר הזכרון לבית החולים הזה “כי הוא הבית הראשון והיתר טוב בכל סוריה ושמח מאד בהנהגת הדר' דארבלה”. גם לנו הגיד הדר' נטר, כי מלא רצון מהבית הנהדר הזה והנהגת מנהל הבית הדר' דארבלה. ביום השלישי שב ליפו, ומשם ילך יחד עם האדון הנכבד אמיל פרנק, אשר בא לבקר את המושבות בסביבתנו, לזכרון יעקב.

והנה נשמח מאד על הגדולה הזאת אשר זכה לה כבוד הדר' נטר להיות שלוח במלאכות נכבדה כזאת, ונברך את כבוד הדר' ונאמר לו: ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך!

– בדבר מסלת הברזל נודע לנו ממקור נאמן, כי בעוד שלשה חדשים, בראש חדש מַרס, יבואו המהנדסים הנה ויתחילו במלאכה. האדון יוסף נבון הלך עתה לסטמבול לגמור עוד פרטי הדבר. ונברך את האדון נבון בסמן טוב, כי הגדיל לעשות לטובת הארץ.

– מערת חגי זכרי' מלאכי, על הר הזיתים, עומדת למכירה זה שנים, וכבוד הארכימנדריט הרוסי השתדל לקנותה, אך בהשתדלות ראשי עדתנו בא מאמר מהדר השולטן כי המערה הזאת, שהוא מקום קדוש ליהודים, לא תוכל להמכר להנוצרים, והיא פתוחה לכל. עתה חפץ כבוד הארכימנדריט לקנות את המקום שעל גג המערה, ולבנות עליו בית תפלה להנוצרים. וישתדלו ראשי עדת הספרדים בפני הרָשות פה עוד פעם בדבר למנוע מכירת המקום, וכבוד הרה“ג הרי”ש אלישר הי“ו כתב לכבוד הר”ש סלאנט הי“ו ויבקש כי ישתתפו בזה הספרדים והאשכנזים יחד לקנות המקום לשם עדת ישראל. לא ידענו מה היתה תשובת ראשי עדת האשכנזים, אך עלינו לברך את הרה”ג הרי“ש אלישר הי”ו כי נכנס בזה בעובי הקורה לבלתי תת למקום הקדוש ליהודים לבוא לידי לא ישראל. וראוים לתהלה יתר ראשי עדת הספרדים, וביחוד האדון הנכבד אליהו נבון הי"ו והאדון משה נבון, אשר השתדלו בזה הרבה, וישלחו תלגרם לסטמבול אודות זה.

– ביום הרביעי שבק חיים לכל חי הר“ר נסים ב”ק ז“ל, ממונה לכולל ואלין ואחד מנכבדי ראשי עדת האשכנזים. אבדה גדולה אבדה לעדת האשכנזים בפרט ולכל עדת ישראל בעירנו בכלל, כי הוא היה כמעט האחד בעדת האשכנזים אשר ידע והבין מעט את רוח הזמן, וידע להתנהג עם הרָשות בתבונה ודעת. ועל כן היה נכבד גם בעיני כבוד הפחה הקודם, ובכל ימי הגזרה על יהודי רוסי' ופולניה היה המנוח ז”ל מראשוני המשתדלים בפני הרָשות. בימים האחרנים הראה עוד יתר תכונת רוחו זאת, והוא היה האחד מראשי עדת האשכנזים שהתלהב בדבר חברת “שפה ברורה”, והדבר היז ישאר לו לכבוד ולתפארה בדברי ימינו. קהל גדול מאד לוו אותו לבית עולמו, ויספידוהו מספד מר. תנצב"ה.

 

זכרון יעקב.    🔗

בצאתי עתה מהמושבה הזאת אשר עבדתי בה כשנתים ימים בתור מורה לשון עברית והייתי מאושר בראותי הבנים והבנות במושבה עושים חיל בידיעות לשון קדשנו ודברי ימינו, ובהפרדי עתה מהארץ אשר בה חיי רוחי, רק זאת נחמתי כי הכרתי את מפעלי הנדיב הגדול וחסדיו המרֻבים לבני המושבה להביאם לתכלית הנעלה, כי יוכלו לחיות על פרי אדמתם. אחרי ששני הנסיון באדמת זכרון יעקב הוכיחו כי לא טובה היא לעבודת הדגן, צוה הנדיב כי יטעו את כל האדמה מטעים, אף כי ההוצאות על זאת תעלינה למעלה למעלה, ונצרך לכלכל את בני המושבה בכל צרכיהם עד אשר הגפנים ויתר המטעים יתנו פרים. בימים האחרונים נטעו במושבה גן גדול של תפוחי זהב ואתרוגים ולמון, ובהחלו לתת פרי יֵחלק לבני המושבה איש איש חלקו. גם לחרשת המעשה שם הנדיב לבו לסל לה מסלה בהמושבה הזאת. את האדון אורנשטין ישלחו ללמוד מעשה הסַבון, ויכוננו לו בית מעשה סבון כמשפט: להירשקוביץ נגד נתנו מהפקודות מלות כסף לקנות עץ למלאכתו וכן לגולדשטין הסנדלר. למושקוביץ עזרו בסכום כסף לקנות כורת דבורים, וכל זה למען יוכלו בני המושבה להתפרנס זה מזה ולא יצטרכו לעם אחר. בנינים רבים נוספו בהמושבה, ויהודים רבים מצאו להם עבודה בשכר טוב. נכבדים המה מעשי הפקיד האדון בן שימול בהנהגת המושבה בכלל, בהשתדלותו הרבה לטובת בני המושבה, ובעבודתו הרבה שהוא עובד מאור בקר עד הערב לנצח על עושי המלאכה ולשים עינו על כל דבר, כגדול כקטן. כמאה איש מבני חו“ל וארץ ישראל יעבדו עתה במושבת זכרון יעקב עבודת האדמה, ומקבלים שכר טוב בעד עבודתם, ובנעם ורחמים יתנהגו אתם, ובאופן הזה יתרגלו רבים מבני עמנו מעט מעט לחיי אכר ועבודתו, והיו מסגלים אחרי כן להיות אכרים על אדמתם הם. והדבר הזה ירגיל מעט מעט את יושבי אה”ק לחיים על יגיע כפיהם, ויסיר מהם חיי הבטלה, חיי חרפה וכלמה.

הנה ספרתי בקצרה מהנעשה עתה בז“י, למען ידעו כל חו”צ באמת כי כל עמל שונאי הישוב להחריב את המושבה הזאת לא הצליח, ושלום אמת בה. ועוד אקוה לשוב לדבר אודותיה בפרט כאשר יעזרני ה'.

נ. שׁמֶרקין.

 

דון יוסף הדוכוס מנקסוס.    🔗

בעת ההכנות למלחמה על האי קפריסים יצאה פתאום אש ממגדלי אבק השרפה בויניציה, ותבער בבית מלאכת כלי זין הנהדר, ויפול הבית בקול רעם נורא, וירעשו מוסדי העיר, ולולא הוציאו ימים אחדים לפני זה חלק מאבק שרפה לקורפו, כי אז היתה העיר ויניציה היפה לעי מפלה. ויחליטו אנשי ויניציה, כי דון יוסף הוא אשר עשה הדבר הזה על ידי אנשי בריתו ועוזריו, למען תשאר ממשלת ויניציה בלי אמצעים למלחמה, וקצף הסינט יצא על היהודים יושבי העיר, ויושמו כלם בבית האסורים ורכושם החרם לאוצר הממשלה. ויתיעץ הסינט לגרש כלה את היהודים מויניציה, וכל כך גדל חרי האף על היהודים, עד כי לא העיז אחד הזקנים להמליץ טוב עליהם. אבל מהרה נחם הסינט ממחשבתו, וירא כי יתר טוב לויניציה כי ישארו היהודים במקומם, ויוציאום לחפשי¹.

והדוכוס מנקסוס חכה לכתר המלוכה על קפריסים, כאשר אמר לו השולטן. ולא היה לו כל ספק בדבר, ויצו לעשות לו את מגן העיר קפריסים וכתובת עליו בלשון רומית: מטבעות קפריסים. אך כפי הנראה התנגד הויזיר הגדול אויבו למחשבת השולטן הזאת לתת לדון יוסף כח גדול כזה, וכתר המלכות לא נתנה לו. ואנשי ויניציה נקמו בו נקמת האי קפריסים שלקח מהם בהוציאם עליו כל מיני דבה רעה, ויפיצו שמועות אודותיו כי הוא נוכל ובליעל, כי תפש את לב השולטן במתנות כסף ותחבולות און, כי הניע את השולטן למלחמה על קפריסים רק יען העיר בקרבו תשוקה ליין קפריסים. ויעמלו עוד בכל כחם להשפיל את דון יוסף בעיני השולטן בכל אשר יכולו, והצרפתים עשו את שלהם להכריע את דון יוסף, ויטפלו עליו שקרים וכזבים, דברי חרפות ונאצות, וכל השקרים הנבזים והנאצות המגאלות האלה, מצאו להם אנשים שהאמינו בהם. אך כל עמל אויבי דון יוסף להשפילו בעיני השולטן היה לשוא, כי נטית שלים אליו היתה בלי כל גבול. גם השתמש השולטן בכל כחו לשמור על עניני דון יוסף לבלתי יאֻנה לו כל נזק, והיתר נפלא בזה הוא, כי השולטן לא יכול לעסוק בזה בעצמו וברצונו לבדו, ויהי אנוס לעשות כל זה על ידי הויזיר מחמד, והויזיר היה אויב לדון יוסף בכל כחות נפשו. דון יוסף היה נושה בממשלת צרפת סך מסֻים, מאה וחמשים אלף תלר, והינריקוס השני עצר אותם ולא אבה לשלם. וגם פרנסואה השני אשר ישב על כסא צרפת אחרי הינריקוס, וגם קרלוס האחד עשר אשר מלך אחרי פרנסואה השני ויעש לו שם דראון עולם בהרג רב בליל ברתילימי, נמנעו משלם החוב. לשוא תבע דון יוסף את חובו, וגם תמיכת השולטן סולימאן ושלים עוד בחיי אביו אשר תמכו את דון יוסף, וישלחו מלאך מיוחד בגלל זה לחצר קרלוס, לא הועילה. צרפת מאנה לשלם חובה. ובתוך יתר הטענות שטען מלך צרפת על תביעת דון יוסף היתה גם הטענה הזאת, כי אסור ליהודי לעשות מסחר בצרפת, והיהודי אשר יעשה מסחר בארץ הזאת, יחרם רכושו. אז השתמש דון יוסף, בתור דוכוס מנקסוס, באמצע חזק, לאנוס את מלך צרפת לשלם לו נשיו, ובהסכמת השולטן שלים עצר כל אניות המסחר של צרפת אשר עמדו במפרץ נקסוס. וממשלת צרפת נחלשה בעת ההיא כל כך על ידי מלחמת ההוגוטים, ונכלי הנוכלת קתרינה ממידיציס והגוזים, עד כי לא יכלה להגן על האניות הנושאות דגל צרפת עליהן.

ובכן הקים דון יוסף שלש ממלכות ארפה לו לאויבים. את ספרד בגלל אשר חזק את לב הקלויניסתים למרד בה, ואת ויניציה, בגלל מלחמת קפריסים ואת צרפת בגלל אשר עִקל את אניות המסחר. ובאמת, בכל המעשים האלה אין כל דבר רע. הוא היה עבד לממשלת תוגרמה, וייעץ לה כל אשר נראה בעיניו טוב להממשלה הזאת, אשר הטתה כל כך חסד לו, ולבני עמו המעֻנים בארצות הנוצרים. ובדבר צרפת בודאי היתה לו הצדקה לעשות כל אשר בכחו להציל את כספו. וממשלת אוסטריה, אשר שריה תמיד יודעים להעריך אנשים ומעשים בלי נטיה, בקשה ידידות דון יוסף, אשר פעולתו על השולטן היתה רבה מאד, ובהתחדש המשא ומתן בין הקסר מקסימיליאן וממשלת תוגרמה לחדש השלום ביניהן ולחדול מכל סכסוך, והקסר שלח מלאך מיוחד את האדון מינקליץ במתנות יקרות, לא שכח משלח מכתב כתוב בכתב ידו מלא דברי חן לדון יוסף, ובמכתב הזה הכיר אותו לדוכוס מנקסוס. ויקנא הוזיר הגדול בדון יוסף על הכבוד הזה אשר כבדו קסר אוסטריה, לא כחד ממלאך אוסטריה את תמיהתו על הקסר מקסימיליאן אשר השפיל את עצמו כל כך, לכתוב מכתב ליהודי שאינו כלל דוכוס, כי אם חוכר את מעשר היין מהאי הזה, ומעצמו בלי בקשת השולטן התערב בעניני הסכסוך עם אנשי ויניציה, וגם הם רק דַיגים וסוחרים, לאמר מין יהודים גם הם. ובכל זאת בקשו גם אחרים את ידידות דון יוסף ועזרתו, הנסיך מאורניה, אשר הסיתו הדוכוס אלבו לקשר קשר על המלך פילפוס, פנה לדון יוסף ויבקש ממנו להטות ממשלת תוגרמה להיות לעזר להגוזים. כלל הדבר, למנהיגי המדינות בארפה היה דון יוסף נורא ושנוא, ובכל זאת בקשו את ידידותו ועזרתו.

ונטית שלים לדון יוסף לא רפתה עד יום מותו, וגם אחרי מותו, ובקרב העם היו מספרים, כי דון יוסף שולח להשולטן בכל יום הששי מאכלי יהודים והמאכלים האלה יטעמו מאד לחכו. ועוד יתר מזה הגזימה ההגדה ותספר כי השולטן לא היה אוכל דבר בלתי אם המטעמים אשר עשה לו דון יוסף, וכי גם השולטן בעצמו יהודי ושומר את השבת (גירלַך, דברי הימים להטורקים). ולפני מותו צוה השולטן שלים לבנו ויורש הכסא מורד להטות חסדו גם הוא לדון יוסף ולהשאיר לו כל המשרות הכבודות אשר נתן לו הוא. והשולטן מורד שמר את צואת אביו, ודון יוסף נשאר דוכוס מנקסוס, ואדון לאיי הציקלדים וחוכר את מעשר היין, אף כי אויבו הוזיר הגדול חזק בימי מלכות מורד. ובכל זאת התחילה שמשו של דון יוסף לשקוע בימי מורד, ותחתה התחילה לזרוח שמשו של יהודי אחר, הוא הרופא שלמה אשכנזי ממודין, אשר היה אהוב להוזיר מחמד.

וימשוך דון יוסף בימי מורד את ידו מעניני המלכות, ויכול לשים לבו יתר לעניני היהדות, ויקן כתבי יד יקרי ערך וישימם בבית ספריו, ויאהב להתוכח בפלסופית הדת. ועוד נשאר לנו וכוח אחד בעניני האמונה שהיה לו עם חכם נוצרי אחד, ואת הוכוח הזה כתב בספר בלשון עברית הרב אשר היה לדון יוסף בביתו, הוא הרב יצחק עינקינירה. שם הספר הקטן הוא בן פורת יוסף, ובו הכה דון יוסף על קדקד המתפלספים המפקפקים בעניני הדת והשגעים המאמינים בכח הכוכבים ומזלות². דון יוסף מדבר קשות על הפלסופיה ברוח התלמוד, ובשכל צח וישר ישים לאל את כל שגעונות מתנגדו הנוצרי וכל מסתריו ואמונתו בכח הכוכבים. השיחות האלה אשר בכלל אין בהן עמקות רבה נדפסו בפעם הראשונה בשנת של"ח.

הנה תארנו את גבורנו זה מרוך ימיו ועד ימי שיבתו, ונספר את מעשיו הנפלאים אשר עשה בדרך החיים. אשר הביאו אותו בהתקשרות עם עניני המדינות במאה הששה עשר. עוד דבר אחד ראוי לרשום, והוא עד כמה שנאו אותו הנוצרים. הרבנים, בהזכירם את שמו, היו תמיד מוספים המלים: ירום הודו, ולבלרי המלכות היו מוסיפים המלות: תרב גדולתו, והסופר הנוצרי גירלך היה מוסיף: היהודי העשיר, הדוכוס מנקסוס, יורידהו השולטן וישפילהו! (גירלך, זכרונות הטורקים).

עתה נפטר נא מדון יוסף. בימיו האחרונים חלה חלי רע, היא מחלת האבן, והיא אשר שתה מהרה קץ לחייו. חותנתו ואחיו כבר שבקו חיים לכל חי, וגם בתו היחידה מתה, ויהי בימי זקנתו שכול וגלמוד. חלום הרב אלמוסנינו, כי הוד דון יוסף ירום מאד ובנים ממלאי מקום אביהם יולדו לו, התקים רק לחצי. ובשנת ש"מ, ביום ב' אגוסטוס נפטר דון יוסף לעולמו בן ששים שנה, והדרשן סעדי' לונגו הספידו מספד גדול.

ואחרי מותו נקם בו אויבו מחמד נקמתו, ויחרים את כל רכושו וגם כלי ביתו לאוצר המלכות. ואלמנת הדוכוס חיתה עוד כעשרים שנה אחריו, ותכונן שני בתי דפוס, ור' יוסף אשקלוני היה המשגיח עליהם, וספרים רבים נדפסו בבתי הדפוס האלה. גם בקרב אחיו בני עמו היו כנראה מקנאים ושונאים רבים לדון יוסף, והרופא שמואל שלום בסטמבול, אשר היה בקי בדברי הימים והוציא לאור את ספרו של אברהם זכותו, ויוסיף עליו את דברי הימים להתורקים עד ימי השולטן שלים, לא הזכיר את דון יוסף אף בדבור אחד, ולו רק מפיו היינו חיים בדברי ימי הזמן הזה, כי אז צלל זכר השם המזהיר של דון יוסף בתהום הנשיה. אך לצירי ממלכות ארפה, ולרבני הזמן ההוא היה כל כך לדבר אודותיו, הראשונים בהודעותיהם לממשלותיהם והאחרונים בתשובותיהם, עד כי זכר שמו נשאר לעולם, והם אשר נתנו חמר וצבע לצייר בו את צורת האיש הנפלא הזה ולתאר את מעשיו בימי חייו. תם.

(תרגום מאמר הפרופיסור גרֶץ)

 

מודעות.    🔗

בית סֹכנוּת: ליעברעכט עט. לאפין.

הסוחרים ליעברכט ולאפין פתחו ביפו בית סכנות לכל הסחורות המובאות והמוצאות דרך הנמל בעיר הזאת, והאדון בצלאל לאפין הוא מנהל הבית ביפו. וכל הפונה אליהם בכל עניני מסחר וקאמיסיאן תמולא בקשתו על צד היתר טוב.

הערת העורך: יודעים אנו את הסוחרים הנכבדים הנקובים למעלה לאנשים נאמנים ובקיאים בכל עניני המסחר בארץ ישראל, וכל הפונה אליהם יהי' מלא רצון מעבודתם ויוכל לסמוך עליהם בכל עניניו.

 

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושׁלם.    🔗

עץ חיים היא למחזיקים בה.

ציון במר תבכה ותתיפח, וירושלם תתן קולה, על צרת עמה הנאנחים מצע’ר אל צע’ר, ובאו המים המאררים למרים, יתובי יתבינן, מצוח קא צוחינן, אנן מהכא כלהו תנו’י תנינ’ן, תזלנה עינינו דמעה, כנחלים נטיו, נפקא מנייהו, תרי שבילי נהרי נחלי דמעת החשוכי’ם, לקול בוכים, בכי נהרות, שורות שורות. מעלי’ן את המדומ’ע באחד ומאתים, יוצאים בצי’ר אגב דוחקא אין די באר! אלד’ים משמים הרימנו וישקנו מי ראש ולענה, אוי לנו שכך עלתה בימינו, יותר מחרבן בית מקדשנו! ולא ידענו למי נבכה תחילה, בזיע וחלחלה, אם על צר’ה דעניותא דרדיף אבתרן שעטופים ברעב ובצמא, אנו ובנינו, ותלו בנו טפלי, עוללים שאלו ללחם פורש אין להם! או על צער החובות אשר השתרגו עלו על צוארינו, זה רודה וזה מרדה, זה בא בעד’ו וזה בא בחובת’ו! שאם אמרנו נבוא העיר’ה בק’ן ספו’ר צרותינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו, ירוד ירדנו לטמיון, מחלו’ן וכליו’ן!

ועלית על כלנה מאי דאתינא עלה היא הצער הגדול והנורא, של עסק התורה, תורה מונחת ולית מאן דישגח עלה מרוב צר’ה דעניותא! כי אנחנו בני מערב’א ישצ“ו, עניים מרודים, כאשר ידוע לכל, שאין דרכינו לתבו’ע תב’ע כשאר אינשי, ואם לא נודיע צערינו לרבים, תשתכח תורה מבני מערב’א והיינו לעג וקלס וחרפה לשכנינו! ע”כ שמנו בטחוננו בה' ועשׂינו ישׁיבה ללמוד בה מקרא משׁנה גמרא בכל יום תדיר, אנחנו שׁלשׁה עשׂר ת“ח הח”מ, וקרינו שׁמה בישׂראל עוז לתורה, ע“כ בקשתינו מכל נדיבי עמנו כי יהיו לעזר ומחזיקים בידינו, כדי שנוכל ללמוד, ולהרים דגל התורה, ולא נעלם ממעכ”ת גודל מע' שכר המחזיק עץ חיים היא למחזיקים בה, וזכות זאת המצוה יגן עליהם ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, כנה“ר כנא”ה, החו' פעה“ק ירושׁלם דראב’ה בש”א לחו' רחמים שנת תרמ“ט לפ”ק, והיה זה שלום.

ע“ה יאודה אלבו ס”ט.

ע“ה שלמה בוחבוט ס”ט סג"ן.

הצב“י יוסף אזולאי סליט”א סג"ן.

ע“ה ראובן ן' קיקי ס”ט סג"ן.

ע“ה חיים ן' יאיר ס”ט.

ע“ה שמואל בוחבוט ס”ט.

ע“ה מסעוד ן' סמחון ס”ט.

ע“ה מכלוף חזן הי”ו.

ע“ה יעקב אלקאיים סג”ן.

ע“ה יצחק אלמסעאלי הי”ו.

ע“ה חיים אסאבג ס”ט.

ע“ה חזקיהו אזולאי הי”ו.

ע“ה יאודה מלכה ס”ט.

ע“ה אברהם ן' יאר היו”ו.

אנכי הרואה את כל האמור בפרש’ה, דהן בעון עניות לא הניחה מדה טובה לישראל, דהש“ס אין לך מדה טובה הימנה ושמעתתא בעי צלותא, כיומא דאסתנא, וישיבה דארעא קדישא קשה כקי”ס, דלחם אין ומלמד שהמים יותר מן האוכל, יען דנשארו בורות ריקות עד עת ירחמו מן השמים, לתת גשמים בעתם, ואין מחזיק בידי תופשי התורה, לכן חל’ה נוהגת בארש’י זאת אל כל השרים והסגנים אשר בכל מדינה ומדינה, שיעשו למען שמו ית' שלא תשתכח תורה מישראל להחזיק ביד מע' הרבנים החותמי’ם לעיל העי“א, דכונתם לשמים להגדיל תורה ולהאדירה, וגדולה תורה, דעץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, ושכרם מרובה בזה ובבא ונזכה לביאת משיחנו במהרה בימינו כיר”ס. נאם החו' פה ארעא קדישא ירושת“ו נחלה לישראל בש”א לחו' רחמים מש' א’ז ימל“א שחו”ק פינ“ו לפ”ק.

איש צעיר רפאל יצחק ישׂראל ס’ט ראב“ד דק”ק ספרדים הי"ו.

אדרס Rabb. Jakob Zadik & J. Asulai & J L. Feldmann.