רקע
שמעון ברנשטיין
ר' שְׁלֹמֹה אַלְקָבִיץ, יוֹצֵר הַ"מַּרְסֵילֵיזָה" הַיִּשְׂרָאֵלִית

בהיסטוריה הישראלית קשה למצוא דוגמה של התנכרות וכפיית־טובה כמו אלה שאנו מוצאים בהתיחסותו של עם ישראל להמקובל הנערץ ר' שלמה אלקביץ מחברה של תפילת־הפלא “לכה דודי”. בן־אדם שהביא את הברכה לעמו, נתן לו שירה ותפילה שיש בהם משום עלית־נשמה ממש לכל העם וייצר בטוי נהדר לגעגועי הלאום ותקוותיו – ובאיזו מדה נשכח המשורר! אין לך אומה תרבותית, שלא היתה מקימה מצבות־זכרון ליוצר רוחני כזה ולא היתה חורתת את שמו בחרט אנוש בלב כל הקבוץ הלאומי. אצלנו השם מצלצל כמעט כזר ומוזר. את שירתו שמרנו ואותו עזבנו1. לולא השכיל המחבר להכניס את שמו בגוף התפילה על ידי ראשי־תיבותיו, כי אז גם עצם שמו היה נשכח מאתנו כמת מלב. גרץ, שמקדיש לו שורות־מספר, מכנה אותו “איש פתלתל והפכפכות” וזהו הכל מה שאבי ההיסטוריוגראפיה הישראלית יש לו להגיד על אישיות כזו. בעקבותיו הולכים, חוץ אולי מדובנוב, גם שאר כותבי־ההיסטוריה שלנו. אפילו היסטוריון בעל השקפה רחבה והשגה צלולה כמו הד"ר איתמר אילבּוגן, שהוא חוקר את תפילות ישראל באהבה עמוקה, עובר על ר' שלמה אלקביץ כמעט אגב־אורחא ואינו שוכח להזכיר, שהמחבר “עמד בראש איסכולה (של קבלה), שהביאה הרבה נזק לישראל”.

ר' שלמה אלקביץ היה מקובל ומסור בראשו ורובו לתורת־הקבלה. זוהי בודאי אמת. אבל הלא זהו משפט מעוקל ומשוא־פנים בדין כשבאים לדחות אישיותו של מחבר נערץ, מפני שהיה מסור לדעות בלתי־חביבות על המבקר וההיסטוריון. כמה וכמה מגדולי השירה והספרות בין העמים השונים היו נוטים אחרי דעות נפסדות ומנהגים גרועים, שהחברה הטובה מתרחקת מהם, ובכל זאת שמם וזכרם נשמרו באהבה וכבוד בחיי האומה מפני גודל רוחם והשפעת יצירתם הלאומית. כאן לפנינו איש צדיק וישר, אישיות מוסרית נעלה, משורר שיצירתו נתקבלה בהתלהבות לתפילה עממית כמעט בכל ארבע כנפות הארץ בדורו ולעיניו – ופלא הוא איך השנאה לקבלה יכולה היתה לקלקל את השורה במדה כל־כך מרובה. עובדה היסטורית היא, ששירת “לכה דודי” יצרה תחיה בהלך־רוחו של עם ישראל. היא רוממה והעלתה את רעיון השבת למושג אנושי לכל התרבות האירופית. היא הלהיבה וצודדה לבבות של משוררי עולם כמו הרדר והיינה (בטעות ייחס היינה שירת “לכה דודי” לרבי יהודה הלוי). שתרגמוה ויפארוה בספרות העולמית – ועובדה זו לא היתה הכוח בידה ללמד זכות על המשורר העלוב שיתפוס שמו את המקום הראוי לו בספרות ובהיסטוריה הישראליות.

ר' שלמה בן משה הלוי אלקביץ חי במאה השש־עשרה ויבלה ימיו בסאלוניקי, אדרינופול וצפת. בקהלת הקודש האחרונה בנה את עולמו ויהי ראש וחבר לאגודת המקובלים “סוכת שלום”, שתקעה שם אהלה ותכניס תחת כנפיה מקובלים נערצים כמו ר' יוסף קארו, ר' משה קורדובירו, האר“י, של”ה הקדוש. ר' חיים ויטאל ושאר האריות שבחבורה. בימי נעוריו היה תלמיד ותיק להמקובל ר' יוסף טאיטאצאק בסאלוניקי. בשנת 1550 לערך עלה לארץ־ישראל ושם נשאר עד יום מותו. חושבים. שעוד בשנת 1575 היה בחיים ויש ידים להשערה, ששבק חיים לכל חי בראשית שנות התשעים של המאה ההיא.

יש קו בולט אחד, שעובר דרך כל ימי חייו כחוט השני – המסתורין. סופר חרוץ ופרשן, מחבר ספרים במספר רב, בעל שם גדול ונשא על כל שפתים בין חוגי המקובלים ונושאי־כליהם – היה תמיד כמו עומד מן הצד, רואה ואינו נראה. חולם וחוזה בעינים פתוחות. מנהל וראש־הישיבה בצפת הוא עורך מלחמת־מגן נגד המפקפקים ברזיו ובתורות הסתר של ה“זוהר” ויאסוף סביבו תלמידים מצוינים. השותים בצמא את דבריו. שמו הולך וגדל והשפעתו ניכרת בחיי הקהלה. ר' יוסף קארו בעל “השלחן ערוך” בעצמו פונה אליו בעניני פירושים וביאורים במסתרי הקבלה ור' משה קורדובירו, גיסו ובעל אחותו, קורא לו רבי ומורי. נפלא היה האיש בתורתו, אבל יותר מכל הפליא את סביבתו במעשיו ובארחות־חייו. מנהגים חדשים קבע בהרבצת תורתו. היה מאסף תלמידיו ושומעי לקחו סביב שולחנו בביתו ותחת הנהלתו היו מתווכחים ודנים במסתרי הקבלה, בשעה שהוא בעצמו היה רק שומע מתעמק ואיננו משתתף בויכוחיהם לתמהונם של התלמידים הנבוכים. יש ולפתע־פתאום הוא מפסיק תורתו וקורא לתלמידיו להתחבר אתו בהשתטחות על קבריהם של רבי שמעון בן יוחאי ושאר הצדיקים והקדושים. לא ידע שלוה בנפשו והיה כמו מחפש פתרון לאיזו שאלה מנקרת במוחו ששללה מנוחתו. אגדות נארגו סביב חייו וגם על מותו נשאר מרחף צל של אגדת־פלא וסוד נצחי. איש לא ידע את קברו עד היום הזה. הופעה אופינית! אותה האגדה שנוצרה בדמיון העם על מותו של רבי שלמה בן גבירול, נתפשטה גם על קצו של אלקביץ. ערבי אחד, ככה מספרת האגדה, התקנא בחכמתו ועומק דעתו של ר' שלמה, ויהרגהו ויטמנהו בחול תחת תאנה, שבמהרה עוררה השתוממות כל העוברים והשבים בפירותיה הנפלאים. חקרו אחרי הסבה ומצאו את ההרוג. צא וראה, מה גדלה האהבה העממית למשורר ה“לכה דודי”. לא הסכים הרצון העממי, שבחיר־לבו ילך בדרך כל הארץ ככל בני־בשר־ודם. בירר לו מיתה יפה, מיתת בן גבירול, קדוש התפילה היהודית וכתר־המלכות של הגאון הלאומי. עם ישראל הבין את אלקביץ ואלה מכותבי־ההיסטוריה שלנו המתעלמים ממנו, מרצון האומה הם מתעלמים.

מה היתה אותה השאיפה הנסתרה, שהניחה חותמה על חייו ואישיותו של ר' שלמה אלקביץ? אחדים חושבים. שלבו היה נתון כולו ל“הקבלה המעשית” וזו שעשתה אותו למתהלך כצל ובורח מפני הבריות. בדקו ומצאו את שמו חתום על איזו תעודה בנוגע למעשה של “גלגול”, ש“גורש” מתוך גופה של אשה וכאן מצאו ראיה מוכיחה המגלה את תכלית חייו ועיקר תורתו – הקבלה המעשית. תמונה מתמיהה ומעציבה! אדם־המעלה ואיש־הרוח מחבר תפילה, הכוללת, כפי שכל אדם יכול להרגיש, כל נשמתו ועולמו, כל רגשותיו ומאוויי־לבו, ובשיר זה אינם רואים את האיש ושיחו, את שאיפתו ומטרתו. אבל לאילו תעודות טפשיות, המכילות מעשיות תפלות ולהג אין־קץ, על־דבר גלגול נשמות וסתם שגעונות – לזה מקדישים תשומת־לב רצינית ובזה רוצים לגלות את האיש וטיבו, את החוזה וחלום־חייו. ובעוורון כזה נכשלו טובי ההיסטוריונים שלנו. אחת היא, מה שעשה וחשב האיש בשנות חייו שנשארו לפנינו סתומים ונעלמים. שירתו היא נפשו ובה, רק בה, עלינו לחפש את האיש ונשמתו. אם הלך האיש ארחות עקלקלות וינדוד בישימון לא־דרך – הנה במדבר הזה מצא אור. שוב אין כאן דרכי־סתר ומעשים זרים, כי אם יסורי־נפש וחפושי־נשמה הממרקים את לבו ונפשו של החושב והשואף ומגלים לפניו את הדרך למרחבי־יה. קבלה מעשית! אם נאמין באמת שבשורש נשמתם של בעלי הקבלה המעשית, היה מונח היסוד של גירושי גלגולים ושאר מעשי להטים של אמונות־התפל החולניות, אז עלינו לחשוב את כל המקובלים, החל מר' יוסף קארו עד ר' נחמן מברצלב. ללהקת מכשפים וידעונים ופראי־אדם שאין כדאי אפילו להזכיר את שמם. אבל זהו הלא רעיון אבסורדי. קבלה מעשית במהותה ועיקר הוויתה היתה והנה התגברות הרצון, התעלות הכוונה עד המדרגה העליונה, ההשלמה הוודאית וההכנה הרוחנית הגמורה לאיזו תכלית ידועה. זוהי התרכזות הרצון הבאה עד מדרגת העשיה. העובר מן המדרש אל המעשה. קבלה מעשית פירושה דחיקת הקץ במובן הרצון וההתעוררות האנושית. בימינו אלה היינו קוראים לזה שאיפה ראדיקאלית, רצון לקיצוניות, התכוננות אכסטרמיסטית. בטויה השלם של “הקבלה המעשית” של ר' שלמה אלקביץ הוא השיר “לכה דודי”. ההעברה מן המופשט אל היש. מטרתו הברורה היתה קריאה ראדיקלית להתגשמות הגאולה בישראל. רעיון הגאולה – זה היה הצל שרדף אחרי איש הסתר והפלאים. כל נימי לבו מסורים היו לאותה המטרה. כיצד אפשר למצוא את שופרו של משיח ולהתריע לאזני כל העם? שלמה אלקביץ גלה את הסוד. הוא חבר צירופי אותיות, הכניס בהם נשמות חיות, כנס לתפילה אחת את כל קדושת הצער. מימי עשרת הרוגי המלכות עד האנוסים בספרד. ויגשים את הנס. הקבלה המעשית גלתה פה את הסוד שבגבורה. הרז נגלה, הקול נשמע וכל העם ענה אחריו ויקם לתחיה. מכל פנות הגולה, מצפת עד פראג, וממארוקו עד פולין עברה הרנה במחנה: “התעוררי, התעוררי כי בא אורך!”

לאט לאט הוא מגיע למחוז־חפצו ומתוך חפושים נפשיים הוא בא לשירת־התחיה. מנהג יפה מצא בקרב תלמידיו וקהל המקובלים בצפת שהיו יוצאים לקבל את השבת מחוץ לעיר ולקדם את פני שבת מלכתא בשיר ורננה. בלתי ידוע אם הוא בעצמו קבע מנהג זה, אבל ברור, שהוא תמך ב“טיולים” האלה וישכלל אותם למין תהלוכות עממיות שהצטיינו בנשמת־חיים מיוחדה ובטנדנציה מסוימה. כשהרגיש, שקהלת הקודש נשמעת כבר למרותו. הוא עושה מעשה, שלכאורה צריך היה לעורר תמהון. העניו הנסתר והנחבא אל הכלים בא וקובע תפילות לקבלת שבת בעד צפת ובעד כל בני הגולה. הוא קובע לזה מזמורי “לכו נרננה”. הוא לא היה היחיד שבא בדרישה כזו. היו רבים שהנהיגו או שנסו להנהיג תפילות ומזמורים לקבלת השבת בארץ ובגולה, אולם מפני סבות בלתי־ידועות העם לא קבל אותם. אבל לדרישתו של אלקביץ נעתר העם ואלה הלא היו אותם מזמורי התהלים שלא אלקביץ ולא שאר גדולי־הדור המציאו! תחת פקודתו והוראתו של המקובל הנפלא מצפת, הקשיב העם בחרדת־שמחה לצלצול התפילות תחת שמיה היפים של ארץ־ישראל – אותם מזמורי התהלים העתיקים שכאילו נימה נסתרה חדשה עוררו בלבבות העצובים:


לְכוּ נְרַנְנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.–

נְקַדְּמָה פָּנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִירוֹת נָרִיעַ לוֹֹ.–

שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ.–

ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים.–


על המזמורים הידועים הוסיף גם “נופך משלו”. זה היה מפתח־הקסם שפתח את הלבבות של כל בני האומה. נשמעה שירת ה“לכה דודי” ותגע ותרעיד את מיתר־הנצח של העם. ברגע אחד קנה אלקביץ את עולמו ובן־לילה היה לשר־האומה. אמנם. שמרו בני־ישראל את השבת לדורותם ויקשרו לה כתרים, אבל אלקביץ גלה בה את מטרתה וסוד קיומה. הוא קשר את רעיון השבת לרעיון הגאולה ויגלה את הנצח שבנצח ברצון העם. אם “קבלה” היא נקבלה ואם יש איזו אידיאה של “מעשה” בקבלה, שירת ה“לכה דודי” הריהי ה“מעשה” ההיסטורי היותר גדול שקרה בחיי ישראל בימי־הבינים. זו היתה הרפואה הנפשית השלמה, שהביאה ההיסטוריה לישראל נגד המשבר העמוק שחוללו האינקוויזיציה וגלות ספרד בגופה ונפשה של האומה הישראלית. רעיון הגאולה, שהיה קשור בקדושתה הנצחית של השבת, הוחזר להאומה ושוב התאזרה ההכרה העממית בכוחות חדשים בדרכה לקראת אלהיה ועתידה. שירת ה“לכה דודי” היא האגדה היותר יפה בקורות גלותנו, ואין כל פלא שסביב אישיותו של משוררה השתרגו נימים של אגדות כל־כך דקות ויפות בחייו ואחרי מותו.

תפילת “לכה דודי” לא היתה שיר היחיד. בה השתקף רוח הזמן ושאיפת הדור. היא לא נולדה בתור תחינה אפלטונית ובקשה מופשטה בלבד. היא נוצרה מתוך המיתם ותסיסתם של החיים. מצב האומה והלך־רוחה, מאורעות הזמן וההכרה ההמונית של התקופה, – כל אלה מצאו את בטוים החי והשלם בשירת־הנצח של המקובל מצפת.

סערה עמוקה הפריעה אז את המנוחה בקהלות הקודש בארץ ובחוצה לה. ימי הנסיון באו לבני הגולה. כל יום הביא ידיעות ושמועות חדשות על־דבר מעשיו הנפלאים של דון יוסף נשיא, ההרצוג מנאקסוס. הנה נתקבלה הידיעה, שכבר נתפרסם הפירמאן של השולטאן הנותן לרשותו של דון יוסף את טבריה ושבעת כפריה “למען יסוד מדינה יהודית בחבל”. מאחורי הפרגוד נתפשטה הידיעה, שהרעיון המדיני נתמך בהון רב על־ידי הדונה חנה גראציה, היהודית העשירה ובעלת־ההשפעה, והנה כבר הגיע לטבריה ר' יוסף אבן אדריט, שליחו של הנשיא, שבא לנצח על עבודת הבנין. בשנת 1564 נגמר בנין החומות של טבריה. הלא ככה מספר לנו ר' יוסף הכהן ב“עמק הבכא”: “וכעבור שנה אחת ותבנה טבריה ותתכונן ותשלם כל המלאכה בחודש כסלו לשנת השכ”ה ותהיינה חומות העיר אשר בנו קו ארך אלף וחמש מאות אמה יסוב אותן. ויצו דון יוסף ויטעו עצי תותים לרוב מאד להאכיל את תולעי המשי וגם צמר צוה להביא מספרד לעשות בגדים לטוות ולארוג בבגדים אשר יעשו בוונציה“. מעיר לעיר מתפשטות הבשורות ומתקבלות על לבותיהם של ישראל בשמחה ופחד, בתקוה ובמבוכה. הנה עובר מיד ליד כרוזו של דון יוסף הנשיא לכל בני הגולה לשוב ולעלות לארץ אבות וקורא “לאנשים יהודים בעלי מלאכות ועובדי עבודה לעלות כדי לתקן את הארץ בישובה”. הקהלות הנפחדות והנרעדות מתייחסות בזהירות יתירה למעשי הפלא, רק המקובלים בעלי ההזיות, בעלי ה”קבלה המעשית", אינם יראים ואינם מפחדים – ומעוררים את העם לתרועה ולשמחת־עולם. מי יאמין לשמועה, שדוקא המקובל ר' יוסף קארו, איש אשר את האלהים יתהלך וכל־כך רחוק הנהו ממעשי פוליטיקה ועניני מלכות, יהיה מן הראשונים, בניגוד להרבנים ולראשי הקהלות, שיבוא לתמוך בלב עז וברוח כביר את ידי יוסף הנשיא בשאיפתו וקריאתו. ידידו ואיש־בריתו ואחד מבני ביתו הקרובים של ר' יוסף קארו היה ר' שלמה אלקביץ שהאזין והקשיב לשמועות המעודדות. וככה בא המקובל מצפת וקורא:


מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה,

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה,

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא –

וְהוּא יַחְמוֹֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה. –


הִתְנַעֲרִי, מֵעָפָר קוּמִי,

לִבְשִׁי בִגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, עַמִּי,

עַל יַד בֶּן יִשַּׁי בֵּית הַלַּחְמִי –

קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ! –


קהלות הקודש עומדות בין תקוה ויאוש ורגש פחד נצחי מרחיק אותן מכל עלילותיו של הנשיא, מפני שלפי דברי בן הדור “לא על השר לבדו היה נמשך סכנה עצומה… אלא לכל האומה בכללה חלילה”. ור' יוסף הכהן מספר לנו על־דבר ההתנגדות העצומה שהתעוררה בין ה“ישמעאלים” נגד תנועת הבנין של העיר. המקובל מצפת מתרגז וקורא לשה פזורה ישראל אל הרנה ואל התפילה:


וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁוֹסָיִךְ,

וְרָחֲקוּ כָל מְבַלְעָיִךְ,

יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ

כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה. 


יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי

וְאֶת אֲדֹנָי תַעֲרִיצִי,

עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי

וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.


אם מאשימים את בעלי הקבלה. שלא היו יכולים להביע את רעיונותיהם אלא רק על־ידי גבובי דברים ומלים אין־קץ – הנה קשה להגיד, כי אפשר למצוא יצירה ספרותית המביעה עולם שלם בקיצור כל־כך נמרץ, בשפה וסגנון כל־כך שוטפים וקלים, ובכל זאת נמרצים, ובמועט שכל־כך הוא מחזיק את המרובה כמו השירה הנהדרה לכבוד שבת המלכה. אין צורך לחשוב, שהשירה שאבה את עומק רוחה ועוזה החיוני אך ורק ממאורעות ההווה של תנועת הגאולה, שהרגיזו אז את הקהלות, למרות זה שאנו רואים את המאורעות עם צלליהם בין שורות־הקסם כמו בראי מוצק. זו היתה קריאה ותחיה של עצם רעיון הגאולה, של עצם היהדות במהותה ושאיפתה. במהירות הנפלאה ובהתלהבות העצומה שבהן נתקבלה התפילה בכל תפוצות הגולה בתור בת־קולה של האומה, מתגלים לפנינו אותם הכוחות הסודיים, אותם הגורמים הנעלמים, שיצרו בישראל בזמנם את כתבי־הקודש ויעשו את העם והספר לגוש אחד, לגוף מוצק ומאוחד. בשירת “לכה דודי” נתגלה רגע אחד כוח היצירה הביבלית של עם ישראל, והניצוצות הבוערים שניתזו מהלהבת הגדולה אל תוך לבות הגולה, עוררו לתחיה את כל מהלך־רוחו של העם.

“לכה דודי” זוהי נוסחה חדשה של “שיר השירים”, שנגלתה בקיצור נמרץ ובמעוף־רוח אחד ויצוד את לב האומה במקסם־יה כמו בימי קדם. רוח חדש ומחודש אחז את כל המחנה. הקבלה שכבר באה עד משברה האחרון, לידי עקרות רעיונית והתנוונות של יצירה, הנה כוחות חדשים נתגלו בה. על־ידי ההתעוררות העממית, נעשתה לשירת חיים וניצלה מן האבדון והטמיון. שירת־הפלא של ר' שלמה אלקביץ יצרה את הבסיס הרוחני לתנועות המשיחיות ולעליות ההמוניות לארץ־ישראל, שהתעוררו עשרות בשנים אחרי התפשטותה. היא ישרה את הדרך והכינה את הלבבות להתפתחות רעיון הגאולה והשתלמותו הנערצה מר' משה קורדובירו עד שבתי־צבי, ומהאר"י הקדוש עד ר' משה חיים לוצאטו. שני רגעים היסטוריים מכריעים נתבררו ונתלבנו בעולם היהדות. מצד אחד הקבלה שארץ־ישראל נהפכה על־ידי תורתה למין רוחניות, שהיא למעלה ממקום וזמן, שאין לה גוף ודמות הגוף, שנתה את טעמה ותקבל את ירושלים של מטה בתור מושג גיאוגראפי של “עיר ותלה, הפורצת ימין ושמאל”. מצד השני הובעה והוכרזה האחדות השלמה בין השבת והגאולה, בין הדת והעממיות ותהיינה לאידיאה אחת. שוב הופיע בהיסטוריה שלנו עם מאוחד עם רצון מאוחד, שבשעה ידועה וקבועה התלכד עם קולות ה' הקוראים: עלו.

אכן, עכשיו יודעים ומרגישים אנו את האיש ורוחו ונתגלה לנו סוד פופולריותו הגדולה והנצחת: ר' שלמה אלקביץ נתן “מרסיליזה” לישראל.



  1. אפיינית בעד מזלו הגרוע של אלקביץ הריהי עובדה זו. זה לא כבר (תרצ"ו) הופיע בתל–אביב ספר מצוין בשם “ספר־השבת”, ספר הנותן כבוד למאספי החומר הד“ר יעקב נבט, זלמן אפשטיין (ז"ל) והעורך ד”ר י. ל. ברור. נזכרים בספר עשיר ורב ערך זה שמות של מאות ומאות אנשים וגדולים מכל הזמנים והתקופות שעזרו לקידוש השבת ולהערצתו בחיי ישראל. ר' שלמה אלקביץ נזכר שם רק דרך אגב וכמעט שאינו תופש כל מקום ניכר בין גדולי הספר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!