רקע
שמעון ברנשטיין
ר' מֹשֶׁה חַיִּים לוּצַאטוֹ, הַחוֹזֶה הַשּׁוֹתֵק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

ההשתלשלות ההיסטורית יש לה לפעמים דרכים משונים ונטיות מוזרות. קופצת היא לצדדים ולארחות עקלקלות ובלי סבה ברורה היא מכסה בחשך ובערפל אנשים ומאורעות. בני הדור מסיחים פתאום את דעתם ממקרים ודברים גדולים ההולכים ומתרחשים לעיניהם. עד שבא דור אחר בתביעות ובחקירות: כיצד? מה זה, ואיך זה קרה הדבר? ומתעוררת השאיפה להסיר את ערפלי־השכחון ולהחדיר אי־אלו קוי־אור אל תוך העבר המופלא.

הנה ר' משה חיים לוצאטו. זה האיש שפתח פרק נהדר ותקופה מרוממה בחיי עמנו. כבודו מלא כל העולם הישראלי. כמעט שלא היה בית בישראל שנשאר מחוץ להשפעתו הרוחנית. חיים חדשים השפיע ביד רחבה על הפרט והכלל מפאדובה עד ווילנה ומאמשטרדם עד ברוד. והאיש עומד ימים על שנים במרכז החיים של קהלות ישראל בארצות הגולה למלחמה ושלום. והנה בעצם חייו הסוערים והיוצרים של האיש הזה מתהווה דבר גדול, עליתו לארץ ישראל. ועל מעשה זה אין לנו שום ידיעות ורשימות לא מעטו הוא ולא מעטם של תלמידיו וידידיו. שום אדם מבני הדור לא ראה צורך לעצמו לרשום איזה דבר מפרש ומאיר על המאורע החשוב הזה כדי להנחיל לדורות הבאים איזו הארה כל־שהיא על הרגע המכריע הזה בחיי רמח“ל. ואנו הלוא יודעים שזו לא היתה עליה פשוטה, נסיעה רגילה של יהודי חשוב לארץ אבות, אלא בריחה מתוך הגלות, בריחה במובנה ההיסטורי העליון. זו היתה עליה של מנהיג ומצביא, של חלוץ וכובש ההולך בלב בוער ובעלילות נתכנות לשם יצירת תקופה חדשה של גאולה לעמו ולארצו. גדולה היא עליתו של רמח”ל מעליתו של הרמב"ן. זה האחרון עלה לארץ מגלות החל אשר בספרד, בערוב ימיו, בדחילו ורחימו, בלב מלא צער וגעגועים לנשק את אבניה ולחונן את עפרה, אבל מתוך צורך עצמי, אינדיבידואלי ולא יותר אם גם צפון היה בלבו הרעיון לחיזוק הישוב הקטן והמדולדל. את עליתו של רמח"ל אין להשוות אפילו לעליתו של ר' עובדיה מברטנורה. גם הוא עלה לארץ לעת זקנתו, ככלות כוחו, אחרי הפרדו ממשפחתו וקהלתו בספרד בכבוד ובנחת כדי לבלות את שארית ימיו בארץ הקודש. אחרת היתה עם עליתו של הפאדובני. עליתו של ר' משה חיים לוצאטו באביב ימיו, בגיל של שלשים ושבע, לא היתה הסוף אלא ההתחלה בשאיפות חייו. ומאורע כזה לעיני כל ישראל באמשטרדם, עיר מלאה חובבי־מסתורין ומעריצי הקבלה, חכמים וסופרים דורשי רשומות, נשאר כמעט בלי כל תשומת לב גם בשעתו וגם אחר כך. הכל מה שתלמידיו וידידיו מן התקופה ההיא מצאו לחשוב למסור לנו הוא “שהרב עם בני משפחתו עלו לארץ ישראל”.

וזוהי רק ראשית המאורע המופלא, המשכו ואחריתו מוזרים יותר ומדהימים. שלש שנים חי היוצר והמורה הגדול הזה בארץ ישראל. שלש שנים כשני שכיר עברו עליו מיום דרכה רגלו על אדמת קודש עד שמת עם כל משפחתו במגפה – וכל התקופה הארוכה הזאת נשארה בשבילנו מכוסה ונעלמה, חידה סתומה ומפליאה שקשה להפיץ עליה אור. מלבד שתי תעודות מקריות שנשארו לנו על פי נס אין לנו שום דבר כתוב ורשום ומאומת על חייו ומעשיו של לוצאטו על כל מה שעבר עליו ומה שפעל שם במשך השנים האלו. כאילו קשר קשרה ההיסטוריה על האיש ומפעלותיו, לחתּלו בערפל ולהשבית מאנוש זכרם. כלום אפשר הדבר שהרמח“ל לא הריץ מכתבים מארץ ישראל לידידיו ואוהביו, לחסידיו ולתלמידיו שהיו נפוצים באיטליה, הולאנדיה, פולין ואשכנז ובשאר הארצות? ואם היה מריץ מכתבים כאלה, כלום אפשר הדבר שתלמידיו הרבים היו מתייחסים אליהם בשויון־נפש ולא היו שולחים ומריצים אותם כ”מגילות עפות" לכל קהלות ישראל. כנהוג במקרים כאלה? אי־אפשר לשער שתעודות ומכתבים כאלה היו מצויים אלא שאבדו לנו. ישנם דברים שאין שר של שכחה שולט עליהם ואין הכוח בידו להסתירם מידיעתו והכרתו של הדור, ולסוג זה היו נחשבים מכתבים ומגילות של ר' משה חיים לוצאטו מארץ ישראל אל בני הגולה – אילו היו רק במציאות. עובדה היא, שבשעה שדרכה רגלו של הרמח"ל על אדמת ארץ־ישראל, נעלם מבמת החיים כאילו עבר ובטל מן העולם1.

כיצד אפשר לבאר את שתיקתו המפתיעה של רמח"ל בארץ ישראל? כלום לא הרגיש ולא ידע שידידיו ותלמידיו בארצות פזוריהם היו יושבים ומחכים – כך מחייב השכל וההגיון – בכליון עינים ממש לכל הגה ומוצא־פיו מארץ תאות־נפשם? כלום לא הרגיש באחריות המרובה המוטלת עליו כלפי קהל תלמידיו ומעריציו מיום שהחליט להגשים את חלום חייו ולקבל על עצמו “שליחות” היסטורית? אי־אפשר להשתחרר מן הרושם שיש לו על מה שיסמוך שרק מחמת מועקה רוחנית וכפיה עצמית החליט האדם הנערץ הזה לשים מחסום לפיו ולעזוב לאנחות את ידידיו ותלמידיו האהובים. ניכר, שזו היתה מסקנה הכרחית שאליה בא העולה הקדוש בהרגשתו החודרת ובחכמתו המאירה. נשים נא לרגע את פנינו לתעודה היחידה שנשארה לנו מאתו מן הימים ההם, נקרא נא בדיוק ובעיון את מכתבו ששלח מעכו בשנת 1743 אל תלמידו הצעיר, המשורר דוד פראנקו (חפשי) מנדֶס מאמשטרדם. הלא כה דבריו2:

אהובי ורעי בחורי חמד אהובים וברורים ולהם שם בגבורים נר“ו, זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתם על לוח לבי כתובה בעט ברזל ובצפורן שמיר, אשר על כן לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי, גם כי מרחוק, אמנם הנה עת קציר העת כי אין זמן נותן לכל האלומות האגרות אשר צריך אני לאלם. אך בזמן אחר כאשר ירבה הפנאי וימעט העסק אשתדל להאריך ונמצאתי עתה לוה לפרוע לאחר זמן, ואתם בטוב לבבכם קבלו את המועט כמרובה והיה זה שלום חלקכם ונחלתכם לאורך ימים אכי”ר, אוהב בלב טהור משה חיים לוצאטו, עכו, יום א', כ“ב לחדש תמוז תק”ד.

בסקירה ראשונה אנו מכירים שכותב המכתב נמצא במבוכה. רושם זה עולה ומבצבץ מכל שורה ושורה שבמכתב הקצר הזה, “מכתב הרועים” הראשון שנשאר, כנראה, האחרון, והמכתב הראשון שהתלמידים והידידים חכו לו כאל מלקוש הוא קר ככפור ודוחה בקש את הצופים והמייחלים. אין אף מלה חמה אחת על חמדת הארץ או על בני ציון היקרים העומדים על המשמר בארץ נחלת אבות. אין אף מלה אחת המזכירה נחמה ותקוה או העלולה לחזק את הלבבות הכמהים ולתמוך את האמונה בגאולה קרובה או רחוקה. ניכר, שהכותב לבו מלא על כל גדותיו, אלא שהוא רואה צורך לעצמו להתאפק לפי שעה מהביע את רגשותיו. כאילו עוצר הוא ברוחו ונזהר בלשונו, בבחינת המשכיל בעת ההיא ידום ולכשאפנה וירווח לי אדבר. זהו הכל מה שהיה לו לר' משה חיים לוצאטו להגיד לאלה שהניח אחריו בגולה וזהו הכל מה שאנו שומעים מפיו על שליחותו הרוחנית ההיסטורית מהררי ציון. ושתיקה מעיקה זו נמשכת שלש שנים תמימות! ניכר: אכזבה מדברת מתוך גרונו ולבו של הנודד הגדול.

מה היתה סיבת האכזבה? האם איכזבה הארץ את הרמח“ל? האם עלה בלבו הכואב ניצוץ של ספק ויאוש בנוגע לארץ ועתידה ובנוגע לתקות הגאולה שהיתה מרכז חייו ונשמת נשמתו? על שאלות אלו יש לנו תשובה ברורה ומספיקה. הקשר בין הרמח”ל והארץ מעולם לא נחלש אפילו כחוט השערה ומעולם לא ניתק אפילו לרגע אחד. חסד עשתה עמנו ההשגחה העליונה של ההיסטוריה שלנו שבנוגע לדבר זה המציאה לידינו תעודה מוסכמת שאינה משאירה צל של ספק. אהבתו הנצחת של הרמח“ל לארץ ישראל ואמונתו הרמה בגאולת ישראל מופיעות כאן בתעודה זו שלפנינו בכל תקפן ועוזן. תעודה זו ניתנה לנו בדמות “שיר על חמי טבריה”. המזמור היחיד, שהגיע לידינו בתור פרי עטו של הרמח”ל מארץ ישראל3. וכמה מן הפליאה והקוריוזיות בשיר זה! לפי ההגיון צריך היה לשער שאם הרגש ירגיש ר' משה חיים לוצאטו את הצורך להביע את התלהבותו על הדר הארץ ופלאותיה לפי הרושם הראשון בדרך פיוט ושיר, אז ודאי שימצא לו את הנושאים המתאימים במקומות הקדושים אשר בארץ המה, בגדולי הקבלה ומאורותיה שמלא כל הארץ כבודם. לבסוף אנו רואים שהשיר הראשון והיחידי שנתן לנו תחת רישומה והשפעתה של ארץ ישראל נושא ונותן בדברי טבע ובעניני רפואה וגיאולוגיה. במקום ירושלים של מעלה הרמח"ל מוצא ירושלים של מטה והוא מתעכב אך ורק על נפלאותיה הטבעיות. בחמי טבריה רואה המקובל הנערץ סמל לגורלה וסימן לעתידה של האומה הישראלית. כמו “מעיני הפלא האלה הבוקעים ועולים ממעמקי תהומות, עוברים עפרות עולם דרך מצולות של סחי ומאוס, דרך צנורות של יסודות טבעיים ממיתים ומרעילים, ומתגברים סוף סוף על כל המכשולים עד שהם מתפרצים בעוז רוח למרחביה כדי להביא חיים ובריאות לבני האדם הסובלים” – כך גם דרכה וגורלה של האומה הישראלית. היא “תעבור דרך כל הטומאות והמצוקות שלתוכן הושלכה על ידי רודפיה ושונאיה מדור דור ובבוא מועד תצא מזוקקה ומצורפה מכור העוני והיסורים” סוף סוף יבוא דרור לישראל. בני יהודה יהיו “רועים נאמנים לעמים” בשוב “עטרת עדים ולציון גואל” וגאולתם תהיה אז שלמה.

על שיר מפליא זה המובא להלן בסוף הפרק כדאי להתעכב קצת. קודם כל, יש להדגיש שבאמת אין זה שיר בכלל כי אם מזמור או פזמון מליצתי־פרוזאי. כשנתפרסם השיר בפעם הראשונה נדפס בטעות ובלי־צדק בחרוזים קצובים כדרך שיר ופיוט. אולם העין הבוחנת תכיר מיד שאין כאן מקום כל עיקר לחרוזים, כי אם לפסוקים. רמח“ל מעולם לא כתב דברי שיר בלי משקל וקצב וצלצל החרוז והיה מקפיד ונזהר בזה4. המליצה כתובה כעין “מזמור של תהלים”, אולי לפי הסגנון והשפה שבהם השתמש בספר התהלים ה”חדש" שלו, שכידוע, היה בעוכריו ונתן חומר לשונאיו ורודפיו מפאדובה עד שנותיו האחרונות באמשטרדם. על זה מעיד כבר שער השיר ושמו “משכיל שיר” שלפנינו לא שיר ממש אלא “פרק” מספר “תהילות”. ושנית, כשנבחן ונבדוק את המזמור והלך־רוחו נראה שבאמת אין המחבר רואה לפניו אך ורק את עיר הקודש טבריה כשהיא לעצמה בלבד, אלא שכל ארץ ישראל מרחפת לפני עיניו, אותה הארץ הברוכה שעתידה היא להתפשט בכל הארצות5. מעיני הפלא בטבריה הם סימן הבשורה והתחיה לכל הארץ. אותה הנחמה שהמקובל מוציא ושואב מתוך חמי־טבריה בשביל האומה, “האם המתאבלת”, מכוונה היא לכל הארץ לכל גבולותיה. גם הארץ החרבה והשוממה – ולוצאטו עומד מדוכא ונדהם למראה החורבן הנורא והוא מתאר אותו בביטויים ומליצות עזים ומרים6 – סוף סוף קום תקום מתוך ההפכה, תנער מעליה שממון הצלמות שפרש עליה את כנפיו מדורות קדומים. בוא יבוא היום “ונחלת בני יעקב ושארית ישורון תפרח כשושנה” כמקדם וכבשנים קדמוניות.

מובנו של המזמור ברור הוא: אל תתיאשו, אחים בגולה, למראה החורבן והשממון שבארץ אבותינו. יד אלהים עושה פלא ועוד יש תקוה לאחריתנו. חמי טבריה יוכיחו. בעצם החורבן הנורא והשממון המאיים מופיע ועומד לפנינו אי קטן של חיים ותרופה, של מזור וישועה וארוכת בת־עמי, חמי־רפואה שאינם נופלים במאומה מכל אותם מעיני־הרפואה הידועים בארצות אירופה שאלפים מבני ישראל נוהרים אליהם. מי ידע לחדור למסתרי לבו של החולם מפאדובה?! מי יודע אם לא נתגלו לו חמי טבריה כעין יסוד חדש ונפלא בעד קריאה לישוב ארץ ישראל, מעין “אידיאה” אלהית ופתח תקוה לעליה “המונית” מארצות הגולה. יבואו נא הנה כל ידועי חולי מארצות העולם לאלפיהם ושב ורפא להם. צאו וראו “מה נפלאים הם מעיני הישועה האלה. בריא אולם ישוב רוחץ בשרו בהם, יבואו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, נופש ימצא מר נפש ולב מר בעניו ירונו כגבור מיין תהלה לאל חי”. מבלי משים אנו נזכרים בחולם וחוזה אחר, תיאודור הרצל, שעלה לארץ כמאה וחמשים שנה לערך אחרי המקובל האיטלקי. הרצל גם הוא נבהל ונרעש ברגע הראשון למראה החורבן החמרי הנורא של הארץ ולבו כמעט שנפל בקרבו מפחד ויאוש. אבל משעה שדרכה רגלו על אדמת חיפה וחזה את החוף, התאושש והכריז: כאן מפתח העתיד! הארץ בנה תבנה! מה שראה הרצל על הים בחיפה חזה אולי לפניו חברו מפאדובה במעיני הפלא של טבריה דורות שלמים לפניו. לא, הארץ לא הכזיבה את תקוות הרמח"ל ולא היא שסגרה את פיו. לא היא שמלאה את לבו הכואב יאוש ומרירות עד כדי שכחת ידידיו ותלמידיו. הדבר שהעיק על רוחו ונפשו ופגע במעמקי לבבו היה החומר האנושי. החיים החברתיים והצבוריים של הישוב היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא.

*

חוקרי תולדות ודורשי רשומות נוקטים כלל בידיהם: כשהם נפגשים בהופעות היסטוריות שאין להן פשר הם מחפשים אחרי הופעות מקבילות ומאורעות אנלוגיים ומתוך כך הם באים עד כמה שיש אפשרות לזה לידי הבנת ההופעה המפתיעה. המימרא הידועה שההיסטוריה חוזרת על עצמה מתאמתת בעיקר במקצוע חקירת־ההיסטוריה בעצמו. וכשנלך בדרך זו נמצא שהרמח“ל בעליתו האופיינית לא היה הראשון בקרב המקובלים האיטלקיים, לא בתכניתה ולא בכיוונה, אלא שקדם לו אחר, קודם לזמנו לערך ארבעים שנה, ממש באותם התנאים הרוחניים והחברתיים. זו היתה עליתו של המקובל הותיק והנודע, תלמידו של ר' משה זכות ואחד מגדולי איטליה, ר' אברהם בן רפאל רוויגו, ממודינה לירושלים בשנת תס”ב (1702)7. על עליה מענינת זו כבר התעכב החוקר ר' אליקום כרמולי בספרו..תולדות גדולי ישראל" (עמוד קי"ב) ומפליא הדבר שחוקרי תולדותינו לא ראו צורך לעצמם או בכלל לא הרגישו בצורך לשים לב להאנלוגיה המפתיעה שישנה בין שתי העליות האלו.

כמו הרמח“ל היה גם הרוויגו מן המקובלים החשובים ביותר שבאיטליה שלא הצטמצמו ביחוסים הדדיים ביניהם ובין קהלתם ועדתם בלבד אלא היו עומדים בקשרים רבים ומסתעפים עם בעלי הקבלה שבפולין ואשכנז ושרעיון שיבת ציון היה מרכז שיטתם ושאיפת חייהם. כמו הרמח”ל היה גם הרוויגו מן החוגים העשירים, אציל לבית ישראל שעלה לארץ אבות כמעט באופן דימונסטראטיבי וב“הדרת מלך”. בניגוד לרמח“ל שעלה רק עם אשתו ושני ילדיו בלבד עלה רוויגו בראש חבורה שלמה של עשרים וחמש נפשות בלוית תלמידיו וידידיו ובתוכם גם אשתו ובניו עם בני משפחותיהם. עליה “המונית” זו עוררה “תנועה” בקרב חוגים ידועים ויש לנו על כך עדויות ברורות. אויביו ומתנגדיו של ר' אברהם רוויגו ראו אז אפילו שעת כושר להלשין עליו לפני השלטון האפיפיורי ברומא והרוויגו הצטרך על ידי כך לדחות זמן נסיעתו. וגם כאשר הוסרו המכשולים ה”מדיניים" הוכרח לעלות באניה בהסתר לא בחוף ליוורנו כי אם בא אל האניה בחשכת־ליל ב“ספינה קטנה” ולווהו שמה “שלשה מגדולי העיר”. אפילו רשפי־המגפה אינם חסרים בחזיון ההיסטורי המקביל הזה וכמה מתלמידיו ומקרוביו בשיירה מתו ימים אחדים אחרי בואם לארץ־ישראל.

ר' אברהם רוויגו הגשים את חלומו, יסד “ישיבה” בירושלים והניח בהונו ובאונו את היסוד לחלומות ותנועות של עליה וגאולה בעתיד – אבל מלחמת־הקיום המרה שהיתה מתחוללת בתוך הישוב בירושלים שהתנוון בעניותו ובשפלותו אכלתו ודכאתו עד היסוד. העניות המדהימה והשפלות הצבורית־המוסרית הכרוכה בה, שאכלו כרקב את הקהלה המדולדלה, החריבה את עולם חלומותיו של המקובל האציל והנדבן. עברו רק שנים אחדות של מלחמה ואכזבה והרווינו הוכרח להיעשות לשד“ר לטובת עניי ירושלים עיר הקודש, חזר לאיטליה במקלו ותרמילו ולא שב עוד. העליה ה”דימונסטרטיבית" בחוף ליוורנו היתה כלא היתה.

אמנם יש הבדל גדול בין עליתם של שני המקובלים האיטלקיים האלה. ר' משה חיים לוצאטו היה רחוק מכל רעיון של “ישיבה” או של קיבוץ של “עשרה לומדים ובטלנים”. הוא היה הראשון בין גדולי הקבלה באיטליה שהתרומם מעל סביבתו וזמנו ושהגה ברוחו את חזון הלאום ואת הקיבוץ הלאומי. אבל כשבא בנגיעה ישרה עם הישוב הארץ־ישראלי התנגש פתאום עם האברים המדולדלים ועם אותם הכוחות הרקובים שהיו התוצאות של החורבן והשממון, של הלחץ והרעב המחריד. ברגע הראשון הבין והשיג החוזה האיטלקי, בן התרבות האירופית, שלפי התנאים השוררים בארץ ולנוכח בני הישוב הקיים שמצא לפניו לא יתקע ולא ישמע שופרו של משיח. אין זה דור ראוי לגאולה.

גרץ כותב, שרמח“ל “היה בא משם (מארץ ישראל) בכתובים עם בעלי בית מדרשו אשר בפאדובה ויחזק לבם להוסיף הגות ועסוק בתורת הקבלה ויביע להם תקותו כי יחדש גם הוא פעלו בקרב הימים”. אלא שלא הספיק לכונן ישיבתו בארץ הקדושה כי קדמו המות במגפה8. גרץ אינו מביא שום מקור לידיעתו זו ויש לשער בודאות שכתב מה שכתב רק לפי דעתו הוא, על סמך ההגיון והשכל, שכך וכך צריך היה לוצאטו לחשוב ולכתוב. באמת אין כל יסוד לידיעה זו. אין להטיל שום ספק בזה, שלוצאטו לא המשיך בארץ ישראל את תורתו ופעולתו הקבלית כדרכו בפאדובה ובאמשטרדם. בנוגע לזה נאמנה עלינו עדותם של רבני ירושלים בהודעתם ששלחו לחוץ־לארץ על מותו. “לכן הזהרו לעשות הספד גדול כי אבל כבד זה לנו… כי תורת אמת היתה בפיו ועולה לא נמצאה בשפתיו… לא קם עוד בישראל כמשה”…9. מעולם לא היו רבני ירושלים כותבים בלשון כזו על המת הגדול לולא ידעו לבטח כי עזב את דרכיו ה”מסוכנים" בקבלה ושהיה כאחד מהם. סוף סוף לוצאטו הלא מת אחרי שהותו בארץ שלש שנים ואם התכונן להגשים שם איזה מפעל גדול כי אז היו די זמן ושעות־כושר וקשה לשער שלא היו נשארים לנו אי־אלו מקורות על דבר פעולתו זו בארץ ישראל. אל לנו לשכוח שבירושלים היתה קיימת אז קהלה של עשרת אלפים נפשות. ודאי שהיתה לו לרמח"ל תכנית של עבודה בבואו לארץ, אבל ניכר שאחרי היותו בירושלים זמן קצר חזר ממחשבתו זו והלך לעכו10 וישא בשרו בשניו וידום.

די רק לשים לב לזה שרמח"ל בא לארץ ישראל בתקופת הנושים, תקופה זו שהשפילה עד עפר את מצבו החמרי והמוסרי של הישוב. דברי קינים קורעי לב מספרים לנו בני הדור על סבלותיהם ותלאותיהם של היהודים בימים ההם מחמתם של נושים ומלווים, נכרים וגם יהודים ועל החורבן המוסרי שבא על ידיהם על הקהלות הקדושות.11 “והנה צעקת בני ישראל וראשי הישוב מאותו הזמן בוקעת ועולה תאניה ואניה, ימעטו וישוחו מפני זלעפות רעב. נחלשים ונמצאים כלים מאליהם; והרעב בקרב הארץ, איש בשר זרועו יאכלו ונהפך כל פנים לירקון”. “זה חמש שאין לחם בכל הארץ” כותב ר' שלמה אלגאזי. ובתנאים כאלה נקל לשער איזו תמונת־בלהה של ירידה מוסרית ושפלות צבורית התיצבה לפני עיניו של החוזה.

אבל רמח"ל מצא בארץ ישראל מצב יותר מחריד ותמונה יותר מדהימה: פירוד־הלבבות הנורא ושנאת־האחים ההדדית בין הקהלות והעדות מצד אחד ובין הספרדים והאשכנזים מצד שני, שנאה שבאה כתוצאה ישרה מהמצב החמרי הפרוע לשמצה. על פת לחם פשעו אחים ואיש את רעהו חיים בלעו. “הספרדי לא יתן שום דבר (לאכול) להאשכנזי וזה האחרון לא יתן שום דבר לספרדי ואין איש מרחם על רעהו”. וכשיש לפעמים איזו אפשרות לחלק קצת כסף נדבות הגיעו הטענות והתרעומות של שני הצדדים למעלה ראש וקול הקריה הומה, אלה מפה ואלה מפה וגדלה המחלוקת. הפירוד והשנאה בין בני האומה, ריב הכתות והמפלגות לפי “כולליהן” השונים קבלו צורה של שנאת־זרים וחוגים שלמים בישוב הוכרחו לצאת במחאה וקריאת תגר: “גם לנו חלק ונחלה בארץ הצבי וירושלים לא נתחלקה לשבטים”12.

הטרגדיה הנפשית של רמח“ל ודאי שהיתה גדולה ועמוקה. תכנית גדולה ורמה יצר לו, תכנית שבשבילה הקריב את הכל ושרף מאחוריו את הגשרים באירופה. ואנו יודעים את תכנית־חלומו. הוא חלם על מרכז אלהי בארץ ישראל, מרכז יהודי וריליגיוזי שיפיץ את ניצוצי אורו לכל מחשכי הגולה, שיאסוף ויקבץ את האובדים והנדחים בירכתי ארץ ויעשה אותם לאגודה אחת של עם קדוש ובחיר־יה, לאומה מוסרית עליונה שיסודותיה בהררי קדש. כדי להביא גאולה לישראל מן הדין הוא שיקדם הרצון לגאולה, שתתחדש הכמיה והשאיפה השלמה לצאת מן הגלות. כאן בתהום הגלות אין כל תקוה. דורות ודורות עוברים ואנו אובדים במעמקי הגלות והשעבוד בחומר וברוח. אנו דואגים על איבוד דמינו אין אנו דואגים על איבוד ימינו ודורותינו. רק שם בארץ ישראל, ישנן האפשרויות ליצור ולחדש את מקור ההתעוררות העממית ולקרוא דרור לאסירי־הרוח. והנה דורכות רגליו על אדמת קדש בתוככי ירושלים – והוא עומד משמים. במקום יסוד אנושי לאומה עתידה הוא מוצא עצמות יבשות ומתות, בריות גוססות ההולכות וכלות בחושך בלי תקוה לאור ובלי רגש ורצון להתעוררות ולהתחדשות. במקום להתרומם מעל החמר והגשמיות ראה ישוב שבעד פת לחם הוא נכון לטבוע בבוץ. עוגן־ההצלה נתברר לו כ”פטה מורגנה“. הרעיון שכאן, בתנאים כאלה, יגשים את חלומות הגאולה שארג בפאדובה ובאמשטרדם, נתברר לו לחוזה האיטלקי כ”קומדיה אלהית" מחרידה.

במצב כזה לא היתה לו לעולה האומלל כל יכולת מוסרית לפקוד לשלום את תלמידיו וידידיו ולהגיד להם דברו. לכסות על האמת ולדבר בלב ולב, כך לא היתה דרכו של בעל ה“מסילת ישרים”. אבל אי־אפשר היה לו גם כן לספר לפניהם דברים כהוויתם ולכבות את גחלת אמונתם ותקותם האחרונה. כל מה שהוא אומר מחויב להיות אמת אבל לא כל מה שהוא אמת הוא מחויב להגיד ועוד חזון למועד. אי־אפשר היה לו להגיד להם שכאן, על פתחה של הגאולה, מצא את הגלות בכל ירידתה ומוראותיה. עוד אפשר היה לשאת ולסבול את העניות המנוולת והמשפילה, אבל אסור היה לגלות לאסירי־התקוה ששנאת־האחים וריב הכתות וה“כוללים” אכלו כל חלקה טובה בגופן הפצוע של קהלות הקדש. האידיאה המשיחית של ר' משה חיים לוצאטו ביסודה ומרכזה מונחת האהבה לישראל. נשמתה היא האחדות העממית וההרמוניה הנפשית ויכולה היא להתגלות בכל הודה ותפארתה אך ורק בהר הקדש בירושלים. ארץ ישראל הרי היא היסוד והסוד של האהבה בין ישראל וקודשא בריך הוא ובסוד זה תלוי קיומו של ישראל. אהבה זו תהיה גם יסוד הגאולה העתידה. והנה נתגלתה לפניו מציאות אחרת לגמרי. חוסר יחם אנושי עליון, יחס הדדי של אהבת אחים הצפויים לגורל אחד ולעתיד אחד ואטמוספירה מלאה רעל ושנאה שמצא רמח“ל בארץ היתה בשבילו הפתעה מרה ומחץ כואב ביותר ללבו הרגש. במצב כזה לא היתה לו לרמח”ל דרך אחרת כי אם להצפין דאגתו בחובו ולשתוק. הוא ידע שעד כמה שהדבר נוגע לגורלו הפרטי נתקפחו חייו. מי יודע אולי דוחק הוא את הקץ ועוד לא איכשר דרא. אבל בינתים צריך לנתק את כל הקשרים עם הגולה וצריך לשכוח את פאדובה ואמשטרדאם. בכל צערו ויאושו לא יעזוב את המערכה, הוא ישאר כאן ויחכה לימים יותר טובים שאף על פי שיתמהמהו בוא יבואו. והוא שקע עם יהודי ה“חלוקה”, התבודד בגדלותו ויתאחד עם ה“קהל” ויהי לאחד העם. מה שאירע לר' אברהם מרוויגו אירע גם לרמח"ל באופן יותר מחריד וטראגי. קללת הגלות נצחה את החזון המשיחי ובלעה גם את החוזה.



  1. יפה העיר המשורר העברי, ד“ר שמעון גינצבורג, בספרו האנגלי ”חייו וספריו של משה חיים לוצאַטו“. פילדלפיה 1931, עמ' 72, שיש אנאלוגיה בין ישיבתו של רמח”ל בארץ־ישראל ובין סופו של ר‘ יהודה הלוי, שלפי האגדה הומת ונעלם בדרוך רגלו על אדמת ארץ–ישראל. ראה גם את הפנטסיה היפה “רמח”ל בארץ–ישראל“ של המשורר שלום שטרייט, בספרו ”בעלות השחר“, הוצאת ”הדים“, תל–אביב, תרפ”ז, עמ’ 15 ואילך. השווה לזה גם ספרו של הד“ר ש. גינצבורג שיצא לאור בהוצאת ”דביר“ תל–אביב תרצ”ז בשם “ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו”.  ↩

  2. 2  ↩

  3. ה“שיר” הזה נתפרסם ב“המגיד” שנה ט”ו (1871) גליון כ“א. עמ' 165, על יעקב טאפראווער, המעיר שם: ”השיר הזה מרמח“ל ז”ל, אשר אנכי נותן לפניכם היום, נתן לי הפרופ‘ ד“ר פראנץ דעליטש, שניתן לו במתנה מאת ד”ר בישענטאהל והוא לקח אותו מאיש אחר ירושלמי בהיותו במרחץ בקארלסבאד“. מכל כותבי תולדותיו של הרמח”ל, ד"ר גינצבורג, בספרו הנזכר, הוא היחידי המזכיר את השיר הזה, וכאן אני רוצה להעיר שמשה שוואב בספרו Repertoire des Articles עמ’ 306 רושם את השיר הזה בטעות, ואולי זה טעות הדפוס, “שיר על חכמי טבריה” במקום “חמי טבריה”.  ↩

  4. ב“קרית ספר” שנה ח‘, עמ’ 203, במאמר־בקורת על הביוגרפיה הנזכרת של שמעון גינצבורג על לוצאטו, מביא א. יערי את דעתו של הסופר והמבקר פ. לחובר, שהשיר הזה הוא “זיוף” ובכלל אינו של הרמח“ל (בספרו של לחובר “תולדות הספרות העברית החדשה” אין השיר נזכר לגמרי), מפני שנכתב נגד שיטתו הקבועה לדקדק בחרוז ובמשקל. הטענה הזאת נופלת מפני הטעם הנזכר לעיל שלפנינו לא ”שיר“ רגיל אלא ”מזמור“. כמו־כן אין יסוד לטעם השני המוצא אח המזמור ל”זיוף“, מפני שציורי־הטבע (“שלג לבנון” וכדומה) אינם מתאימים לסביבותיה הטופוגרפיות של טבריה. מן ה”מזמור“ המתפרסם להלן יראה הקורא שרמח”ל מסובב את “חמי טבריה” בדמיונו לא רק בסביבתה המקומית אלא שמעריך הוא ברוח־דמיונו את כל הארץ ונהרותיה. גם העובדה שהסופר הרושם את “השיר” נותן לנו את שמו ושם מקומו בכל הפרטים ומבאר בהקדמתו את התוכן, מאשרת בלי צל של ספק שרמח“ל הוא מחברו ושלהשערת ”זיוף“ אין כאן שום יסוד. כדאי גם לשים לב לזה שעצם הרעיון המובע במזמור, השגת מדרגת הטהרה והעליה העליונה דרך צנורות השפלות והטומאות, רעיון קבלי ידוע הוא ומתאים גם לתורתו הקבלית של הרמח”ל.  ↩

  5. השווה לזה “פסוק” י' של המזמור. והמביא לדפוס טאפראווער מעיר כאן: “כי חמי טבריה הולכים אצל ים גינוסר, שנקרא ים כנרת, והים הזה תוצאותיו אצל הירדן וים המלח. לכן יאמר ”נהרות איתן בחברתן".  ↩

  6. השווה לזה “פסוק” ג' של המזמור.  ↩

  7. ראה מאמרו של הפרופ‘ יעקב מאן ב“ציון” (ירושלים), ספר ששי, תרצ"ד, עמ’ נ“ט ואילך, והשווה לזה פרומקין ”תולדות חכמי ירושלים“, ח”ב, עמ' 101.  ↩

  8. ראה גרץ־שפ"ר חלק שמיני, עמ' 6–405.  ↩

  9. השווה לזה מאמרו של הד“ר ישעיהו זנה ”אבני בנין“, ב”ספר השנה ליהודי אמריקה“ לשנת תרצ”ה. עמ' 218, הכולל לפי השערתו הספד על מות הרמח"ל, שנתחבר מאת הרב דוד וואלי.  ↩

  10. ההיסטוריון היהודי המודרני הראשון יוסט (איזראעליטישע אננאלען, 1839, עמ' 44), חושב שרמח“ל לא ישב ולא מת בעיר עכו, כי אם במקום אחר באותו שם ”אקא“. השערה זו היא קלוטה מן האויר. במכתבו הנזכר רמח”ל רושם את שם העיר בפירוש עכו.  ↩

  11. ראה המאמר “מכתב מארה”ק משנת תק“ז” בספר “שבלים בודדות” לאפרים דיינרד, ירושלים תרע“ה, עמ' 26 והשווה לזה מאמרו של יצחק ריבקינד ”דפים בודדים“ במאסף ”ירושלים“ לזכר א. מ. לונץ, תרפ”ה, עמ‘ קי“ט. ב”מכתב" זה נזכר הרב ר’ חיים לוצאטו בין אלה מגדולי הישוב הפונים אל הגולה לבוא לעזרת העניים האומללים בארץ וקרוב לודאי שהכיוון כאן הוא לרמח“ל. השווה לזה גם מאמרו המקיף של ע. שוחט ”היהודים בירושלים במאה הי“ח” ברבעון “ציון” כרך א‘ (תרצ"ו), עמ’ 377–410.  ↩

  12. ראה מאמרו של יצחק ריבקינד “צרור מכתבים לקורות היהודים בארץ–ישראל” ב“רשומות” ספר רביעי. מתוך מאמר זה לקוחות גם שתי הציטאטות המובאות להלן במאמר לעיל. ובנוגע למצב החמרי והמוסרי הקשה בארץ־ישראל בזמן ההוא השווה כמה מקומות בספרו הקטן ורב־הענין של ר' משה חאגיז “שפת אמת”, ווילנא תרל"ו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!