מוקדש לרב והוגה־דעות, לוחם לרעיון התחיה העברית

ד"ר שלמה בן אברהם אבא גולדמן

ברגשי ידידות והוקרה.

ש.ב.

עַל־חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלֵם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל־הַיּוֹם

וְכָל־הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּירִים, אֶת־יְהוָה

אַל־דֳּמִי לָכֶם: וְאַל־תִּתְּנוּ דֳמִי, לוֹ עַד-יְכוֹנֵן

וְעַד־יָשִׂים אֶת־יְרוּשָׁלִַם, תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:

(ישעיהו סב. ו־ז)

א

במאורעות הפלא של שלמה מולכו ודוד הראובני במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה (32–1527) עושה ההיסטוריוגראפיה הישראלית קפיצה משונה: היא עוברת מן ההיסטוריה ישר אל האגדה. במקום להתעכב על תעודות ועובדות ולהרצות על מקרים ומאורעות שאין לפקפק בהם, היא מעמידה במרכז יצירתה והתהוותה עולם דמיוני ומרחף באויר. היא בונה את עליותיה על שמועות ואגדות, שאת מקור מוצאן קשה אפילו לשער ומסתמכת על חומר שבניגוד לחומר הבטוח שממנה רגילה ההיסטוריה להבנות, כמעט שאין לו כל תפיסה במציאות ואחיזה בחיים.

ואין פלא בדבר. במאורעות הנוגעים בעמקי הנשמה העממית מן הדין וה“הגיון” הוא, שהחומר האגדי יתפוס בהם מקום רחב, ולפעמים רחב קצת יותר מן המידה. סופרי הדורות כבר באו לכלל דעה אחת, שאין כמעט כל אפשרות להרחיק לגמרי את היסוד האגדי מן ההתהוות ההיסטורית. יש כמה הרואים אפילו בניצוץ האגדי את היסוד העיקרי והחיוני של האמת ההיסטורית והנוטים לדעה שבלי הניצוץ הזה אין שום מאורע חשוב בחיי האומה נחשב בכלל בבחינת היסטוריה ושבלעדיו עתיד המאורע להשתכח ולהיות כלא היה¹. חלק ידוע של ערבוביה ואויריות אגדית הוא כמעט “צורך חיוני” בכל היסטוריוגראפיה של תקופה מזעזעת. אלא שבפרק שלמה מולכו ודוד הראובני עברה ה“חירות” האגדית כל גבול. וככה זכינו להופעה משונה כזו: מצד אחד ניתן לנו פרק היסטורי של אישים נפלאים ותקופה מזהירה, שהשאירו רושם אדיר בחיי־הרוח של עמנו עד היום הזה, ומהצד השני קמו חוקרים ודורשי רשומות בטענת להד"ם ובהבעת חשש, ששני הטיפוסים המשיחיים האלה בכלל לא היו ולא נבראו, אלא משל היו². כל כך רבה המבוכה וגדולה האנדרלמוסיה ברשימתו ההיסטורית של פרק זה. 

ר' אברהם פאריצול (Farissol), בעל “אגרת ארחות עולם”, פותר לנו את ההופעה הזאת בדברים מעטים, ומבלי משים הוא נותן בידינו את המפתח לפתרון החידה הנפשית הזאת. בפרק י“ד, בספור על דבר “איש גבור החיל החסיד דוד הראובני” הוא כותב בין השאר: “וענינו ימצאו הקוראים בו מרגוע לנפשותם, פה ינוחו יגיעי חפץ. כי לא אחטא בסיפור דברי, כפי מה שידעתי מפי חשובים וראיתי במכתב אנשי אמת. וה' יודע האמת, כי הוא לבדו אמת, אף כי מקטני אמנה בהבלים אני”. ולהלן מדבר ר' אברהם בהתגלות־לב: “וכתב (מלך פורטוגאל) אל האפיפיור יר”ה, שהיהודי הזה (הראובני) הנזכר הוא נאמן ודבריו נאמנים. ומכל מקום ויהיה מה שיהיו דבריו, נאמנים או לא, די לנו היום בגלותנו זו ובגלילותינו אשר נתאמת למלכים ושרים וברבים ובחוצות רומא אשר עדיין יש מציאות לשבטי ישראל הרבים מאד, ומלכים רבים להם”³. מן הדברים האלה אנו שומעים את הד־הזמן ואנחת־הדור. הנשמה העממית היתה שרויה בצער. גברה חמת המציק והמועקה באוהל ישראל הביאה את אסירי־התקוה עד דכא. העם בקש “מרגוע לנפשו” ו“יגיעי חפץ שאפו למנוחה”. אחת היא “אם נאמנים הדברים או לא”, צריך להכניס קצת אויר לנשימה אל תוך “גלותנו המרה” ולעורר לתחיה את עם העמוסים. אחת היא אם שלמה מולכו ודוד הראובני חיו ופעלו לפי “חוקיה ודרישותיה” של ההיסטוריה הדורשת רק “עובדות ומעשים”. יש דברים שהם למעלה מ“עובדות ומעשים” ובני הדור ידעו והרגישו את הדברים האלה. זה היה בטוי־רצונה של ההיסטוריוגראפיה הישראלית מתקופת המאה השש־עשרה.

ובן דור אחר, גבר רב פעלים ודגול מרבבה, הדון יצחק אברבנאל – ועל אודותיו עוד ידובר למטה – מעיד, שזו היתה תקופה של גסיסה רוחנית ויאוש עממי בחיי ישראל. הגירוש הספרדי הנורא עשה פצעי־מות בגופה ונשמתה של האומה. היהדות הספרדית, שמנה וסלתה של האומה, נטלטלה והושלכה לארצות נכר, למדברות אפריקה ואסיה והושפלה למחנות של גולים ויושבי חושך וצלמות. לאלפים ולרבבות נחרבו ונהרגו הגולים והנודדים בראש כל דרכים ודור שלם תם לגווע בים וביבשה. במצב כזה אין פלא שרוח יאוש קיצוני חדר אל לבותיהם של בני הדור ויאכל כעש את בשרם ונפשם. “נגע נראה לנו בבית, בית ישראל – כותב דון יצחק אברבנאל⁴ – מחרבות נדודם וחצי גלותם, מצרות רבות ורעות בארץ אשר גרו בה ובארץ שבים אשר השיגום בין המצרים… הם אומרים: יבשו עצמותינו, אבדו תקוותינו מפי ספרים ומפי סופרים, מבית אלהי יעקב, מת או נשבר או נשבה לא יבא שמשו”. טובי האומה אנשי הרוח שראו את עצמם אחראים להרמת רוחן של הקהלות למען לא תאבד לגמרי תקותן לגאולה ולהצלה סופית החלו לבקש אחרי דרכים ואמצעים לתחית התקוה והנחמה. בקהלות ישראל החלו להופיע “מחשבי קצין” ו“דוחקים את הקץ”. התעוררותו של רעיון הגאולה וחזוקו היו לצורך הכרחי כדי להלחם נגד סכנת־הכליה הרוחנית שהחלה לארוב לחיי ההמונים וברגע הנכון יצרה ההכרה ההמונית את גבוריה: על במת החיים הופיעו הטיפוסים של שלמה מולכו ודוד הראובני. כדי להכיר בערכם ומהותם של האנשים והמאורעות האלה צריך, איפוא, לגשת אליהם לא רק מנקודת־ראות היסטורית ולדון עליהם לא מתוך “תעודות ודוקומנטים רשמיים” בלבד, כי אם מתוך נקודת־השקפה עממית־פסיכולוגית. בגישה כזו נמצא, שברבע הראשון של המאה השש־עשרה התפרצה דרישה כבירה ועקשנית בעולם המחשבה העברית: “גאולה תהיה!” בכחה של דרישה נפשית זו הגשימה היצירה והפסיכולוגיה העממית דראמה לאומית מרוממה, שבניצוצותיה ובזהרי־תקותה חממה וחזקה את לבותיהם של בני הדור ותשאיר רושם חזק עד היום הזה. המולכו והראובני היו בדראמה ההיא רק נפשות מקריות ונשמות ערטילאיות והגבור הראשי שבגיא־החזיון ההוא היה הרצון החי והיוצר של אומה גוססת התופשת בעוגן־ההצלה האחרון שלה.

אם הצליח שלמה מולכו להסב את תשומת־לבן של כמה וכמה קהלות בישראל לבשורתו ולחלומותיו ולעורר בזמנו ולאחר זמנו את הפאנטאסיה הלאומית לרעיון הגאולה והמשיחיות, הרי צריך לחשוב בוודאות שהיה בהופעתו איזה דבר חיובי שהתאים אל הרצון העממי והמציאות הישראלית. מן ההכרח שהיתה לו איזו אידיאה משיחית ידועה שהיתה מובנה ומתקבלת על ידי ההכרה העממית המקורית. צריך להסתלק מן ההרגל הארכאי, שכמה מן ההיסטוריונים היהודים מן הדור הקודם היו נכשלים בו, לראות בהופעות “קבליות־משיחיות” כאלה מעשי־תעתועים של טיפוסים פּאטאלוגיים ולבאר את הכל על־ידי שגעון וחולניות־רוחנית של מחוללי התנועות האלה. משוגעים ואבאנטיוריסטים אינם יוצרים היסטוריה בשום אומה ולשון. הרגשה דקה ועין חודרת יש לה להכרה העממית היודעת לדון את הקטנוניות והשפלות, את השגעון ואת הערמומיות של יחידים לשכחה ולטמיון ולהרים על נס את הניצוץ האלהי הבוער בתוך המאורעות וטיפוסי־הדור. מן האבאנטיורה השגעונית הפרטית עד ההתלהבות הנפשית, הטהורה והעליונה ההמונית, יש אולי מרחק רק של צעד אחד, אבל בצעד היחיד והקצר הזה מתגלה הנצח שבהיסטוריה וסוד ההוויה של ההכרה הלאומית⁵.

ההיסטוריה הישראלית שמרה על שמו ועל זכרונו של שלמה מולכו באהבה וברחמים רבים, מאות בשנים לא יכלו להאפיל על מעשיו וסבלותיו, על חלומותיו וחזיונותיו ותציג לו גל־עד וציון־נצח עד דור אחרון. ברור איפוא, שהיה איזה מקור עממי שממנו שאב את כוח שאיפתו ויצירתו. מימרה ידועה היא, שמן האפס יוכל לבוא רק האפס. אי־אפשר הדבר שאנוס זה יקפוץ מתוך מערת הצפעונים שבפורטוגאל אל תוך לבה ומרכזה של הנשמה הישראלית לפתע פתאום כמו Deus ex machina, בלי שום הכנה רוחנית ובלי דעת והבנה עמוקה ולהגשים תפקיד לאומי רם ונשא. היה היתה, כנראה, איזו סביבה יהודית מרכזית, שממנה ינק ומתוך מהותה ארג את חלום־חייו. מציאותו של מקור חיוני כזה, שמתוכו נבעה השקפת־עולמו, היא ענין שטבע הדברים מחייב אותו. בלי מציאותו של מקור כזה כל הופעתו של שלמה מולכו נשארת כקוריוז משונה וכחידה פסיכולוגית שאין לה פתרון וטעם.

ומקור זה לא קשה לגלותו. כשנתבונן בסקירה חודרת בזמן ובתקופה, כשנשים לב למהותם ופעולתם של כמה מגדולי הדור שעל־ידיהם התבטאו אז טיב היהדות ושאיפותיה. נמצא את המקור החי והגלוי שהשפיע על מולכו הצעיר ויעשהו לעבדו ולאסירו. זה היה אביר היהדות ומאור הגולה אשר לגלות ישראל בספרד הדון יצחק אברבנאל. ממעין חי ומפכה זה בא הזרם האלהי אל תוך לבו של האנוס מפורטוגאל. מתוך שלהבת יה זו שהכניסה כל כך הרבה אור ונוגה אל משכנות החושך והצער של הגולים והנדים נזרק ניצוץ הגאולה אל תוך לבו הבוער של שלמה בן דוד מולכו. מורה־הדור הגדול שמארץ גלותו איטליה היה למנחמה ולמעודדה של האומה, היה גם למורה ולכוח־הדוחף של האנוס הנפלא.

ב

מוזרים ומפליאים הם דרכי התולדה האנושית. את מעשיו הבינוניים ואת ערכו השאבלוני של האדם הגדול לפעמים היא מרימה על נס ומתריעה עליהם כמו על תכלית־חייו ופסגת עליתו ובאותה שעה אין היא מראה לגמרי על אותו הניצוץ שבו מתבטאה גדלותו ומשתקפים הנצח והקיים שבמהותו. הנה הדון יצחק אברבנאל מלא כל ספרי תולדות ישראל כבודו. שם נודע ומפורסם בכל רחבי הספרות הישראלית. הוא ממלא דפים נהדרים בקורות ימי עמנו בתור מפרש המקרא, חוקר דתי ושר־המלוכה בספרד. בזה נגמר כל ההלל על האציל היהודי הזה, פאר הדור ו“חוטר מגזע ישי”. ווכוחים ודברי ריבות התעוררו והתגלעו בין סופרי ישראל וחכמיו בדורות הקודמים, אם פירוש זה או אחר על פסוק פלוני־אלמוני כולו שלו הוא, או לקוח הוא למחצה, לשליש ולרביע ממפרשים אחרים. בבינוניות וברגיל השגיחו ומן הגדול ומן הרם התעלמו. איש לא שם לב לזה, שישנם לפנינו שני אברבנאלים, האחד מפרש המקרא ויהודי ה“חצר”, והשני – היוצר הראשון של רעיון הגאולה בתקופת ימי־הבינים, הלוחם והחולם הנערץ שעורר לתחיה את התקוה והאמונה המשיחית בישראל; לוחם שחדש נעוריה, נפח בה רוח חדש ונשמה חדשה ויצילנה מתוך ים האבדון הרוחני ויאוש הדורות. על אברבנאל הראשון עברה ההיסטוריה “אל סדר היום” כמו על שאר גדולי הקהלות, חשובי השתדלנים וראשי־העדות שהיו מושכים בעט סופר לפירושים מפירושים שונים. מה ששמרה לנו ההיסטוריה לדורות – זהו אברבנאל השני, זה שהתעורר וקם לנו בימי גלותו המרים, אחרי הגלותו מספרד לאדמת נכר, זה שבא לכונן “מגדול ישועות” לתקוה הלאומית ולהחזיר ב“שמחה וצהלה” את המשיח לאהלי יעקב.

הזכרנו למעלה את דבריו המרים של האברבנאל לרגלי היאוש ואבדן־התקוה שהתגלו בחיי ישראל. רבות רעות ראו עיניו בגורלם של ההמונים הנודדים והמטולטלים מ“ממלכה אל עם אחר”. גדול היה האסון ורב החורבן, אבל מחזה־בלהות אחד הרגיז את רוחו: הוא ראה את אחיו בני עמו מתיאשים מן הגאולה העתידה ומן האמונה בביאת המשיח. ביאוש זה ראה את גסיסת־הלאום ויחרד לבו לעם כי יחרב. עם בלי אמונה בעתידו ובגאולתו הריהו ממית את עברו ומעמיד את עתידו על עברי פי פחת. עם כזה הרקב אכלהו וירידתו מבימת החיים היא רק שאלת הזמן. הוא הרגיש, כי עליו הוטל התפקיד להופיע כמלאך מושיע ברגע המסוכן. כאן מופיע לפנינו האברבנאל השני. המנחם והמעורר והמחיה את האמונה במשיח הגואל לעיני כל העם. בנדודיו שלא פסקו גם בארץ איטליה דוחה האברבנאל את כל העבודות והדאגות העמוסות עליו. מפסיק את פירושיו לכתבי־הקודש ומקדיש את עצמו לחבור טרילוגיה משיחית, ליצירת שלושה ספרים הנועדים להחיאת האידיאה של הגאולה הישראלית. לשלשת הספרים הוא נותן את השם הכולל “מגדול ישועות” וזה אחרי זה הוא מחבר את הספרים המלאים והגדושים ואשר כולם הם הימנון נערץ לפדות ולגאולה שביאתן ודאית היא ותשועתן קרובה לבוא⁶. את רעיון הגאולה הוא מוצא בתור יסוד היהדות, בתור עיקר העיקרים שבה ונשמת נשמתה ובתוקף כל כך מרובה הוא מעלה ומרים את יסוד הגאולה בתורת היהדות עד שדת ישראל נעשית אצלו לדת הגאולה. שלשלת הגאולה עוברת אצלו במסילה ישרה מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים דרך כל ים התלמוד והמפרשים. באופן שכלי ו“מדעי” ובשיטה דידוקטיבית הוא מעבד את החומר ומקרבהו אל הלב והשכל. כבני מרון הוא מעביר לפני קוראיו השותים בצמא את דבריו את קורות הדורות המחולקים אצלו לפרקים ותקופות ו“שבעים מעינים” ומוכיח שמספר ידוע מן ה“נבואות” האלו כבר נתקיימו ו“יצאו אל הפועל” כפי הרמזים הנמצאים על אודותם בכתבי־הקודש ובדברי חז"ל. מכיון שחלק זה ומספר כזה מן הנבואות כבר נתקיים, הדין והשכל מחייבים שגם שאר הנבואות והרמזים יצאו אל הפועל. מה שהוא דורש ומוכיח זוהי ודאי אותה אמונת המשיח העתיקה בישראל, אבל הוא מציע אותה לאחיו בני עמו בצורה חדשה לפי תנאי החיים וצורך הזמן. זוהי אמונה המיוסדת על עובדות והוכחות שלפי השגת הדור ההוא אי־אפשר לפקפק באמתתן. הוא עושה את האמונה במשיח לאמונה הגיונית, שנהפכת לעץ חיים לכל המחזיקים בה. עוגן־הצלה ניתן לחלכאים ומדוכאי־לב והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול.

אברבנאל לא רק שהוכיח את וודאותה של הגאולה והכרחיותה של ביאת הגואל באותות ומופתים מכריעים מן התורה והגמרא, אלא שציין גם את התנאים והאופנים שעל־ידיהם תתגשם הגאולה ושיבת ציון תצא על־ידם אל הפועל. ישנם שני תנאים שהם קודמים והכרחיים למעשה, מלחמת־העמים העתידה וחורבן רומה. המלחמה בין העמים הנוצרים והישמעאלים שבאמת התחילה עוד בימי מסעי־הצלב והולכת ונמשכת זה מאות בשנים, מן ההכרח שתבוא לידי סיום נורא וקיצוני, לידי סוף שיגרום אחריו השמדה שלמה של עמים וארצות. רומה היא סמל הרשע והאסון האנושי, ולפיכך קיומה הוא נגד רצונו של הבורא. מן ההכרח, איפוא, שגם על רומה יבוא הקץ, ובספר דניאל נמצאות כל ההזהרות הברורות במובן זה. עת דמים ואש זו ממילא תהפך לשעת־הכושר לישראל ובתשובה הגדולה שתאחז את כל שארית הפליטה של האנושיות הטובעת בדם יארע הנס הגדול של גאולת העם והארץ. מכיון שגאולה עתידה זו אינה בנויה על הזיות ואמונות טפלות, כי אם על “מאורעות היסטוריים”, על התהווּתם והתפתחותם של ענינים “מדיניים”, של קורות העמים הנוצריים והמושלמיים, הרי אפשר על סמך זה גם לחזות עתידות מראש, לשער ולקבוע את הזמנים והמקרים הבאים ו“לחשב את הקץ”. האברבנאל, כנראה, חשב, שפרוצס־ההשמדה ההדדית של העמים ידרוש לערך חמשים שנה ו“חשב” שגאולת ישראל צריכה שתתגשם בשנת רצ"ב – 1532⁷.

כדאי לשים לב לזה, שבחבורי הגאולה שלו מתווכח דון יצחק במידה מרובה ומפליאה עם “חכמי הנוצרים” ועל כל צעד ושעל הוא מתאמץ למצוא הזדמנות לבטל את דעותיהם והשקפותיהם של חכמים ומלומדים נוצרים על דברי תורה והגאולה, שכמה מהם הוא גם מכנה בשם. תמוה לשם איזה צורך כדאי היה לו להטריח את עצמו ואת האחרים ולהוכיח לקוראים יהודים, שהרוב מהם ודאי היו יראים ושלמים, את שקריהם וזיופיהם של כהני הדת השלטת ולהשתמש בדברים קשים נגד היסודות של דת ישוע. קשה להשתחרר מן הרושם, שהדברים האלה נכתבו לא רק בשביל קוראים יהודים. יש ידים לחשד, שהמחבר פונה כאן גם לקהל הקוראים האנוסים, או “הנוצרים החדשים”, שבמשך הזמן, ברצונם או נגד רצונם, גברה עליהם השפעתה של דתם החדשה. הקשר הרוחני בין האנוסים והיהודים עדיין היה חזק וטבעי ואפשר לחשוב לוודאות שחוגי האנוסים בספרד ובפורטוגאל, בזקניהם ובנעריהם, במסתרים ובמעמקים היו שותים בצמא ובגעגועים את דברי הנחמה והבטחון שבאו מגדולי ישראל, ביחוד מגדול ורם מסוגו של אברבנאל.

בשאיפתו הלוהטת והעמוקה להחיות ולחזק את אמונת המשיח ולקרב את רעיון הגאולה אל לבות ההמונים, עשה אברבנאל צעד, שבאמת היתה בו מן הנטיה המסוכנה מדרך המסורת היהודית ומן ההתנגדות הגמורה לדת ישראל ורוחו. את כל הפסוקים בכתבי־הקודש המדברים על הגאולה ועל שיבת ציון מימי בית שני, השגה שיסודתה בהררי קודש ושעליה נוסדה ההכרה הישראלית מאז ומעולם, האברבנאל מבאר ומפרש (בספרו “משמיע ישועות”) באופן אחר וחדש לגמרי: שאין אלה נבואות ויעודים על הבית השני, כי אם על הגאולה העתידה, על זמנים חדשים שלבואם עדיין אנו מחכים. כלום לא ראה ולא ידע האברבנאל שבפירוש חדש זה הוא נותן עזרה רבה לפירוש הנוצרי שגם הוא שולל מאת הנבואות האלו את כוונתן האמתית, כפי שהאמינו בה ישראל? מכיון שיש הסכמה יהודית רבת־ערך שהכוונות הן לאו דוקא על הבית השני, הרי נפתחת בזה דלת רחבה לכל מיני ווכוחים ופירושים והביאור היהודי־המסורתי נמצא לקוי ופגום וניתנה הרשות לכל פרשן־משחית?! אפשר שגם כאן אנו נפגשים בנטיתו של המחבר להתחשב עם הקוראים האנוסים. מימי הגירוש והשמד עד זמן הפצת הספר עברו כמה שנים והפסיכולוגיה הביבלית־הנוצרית ככר הספיקה לחדור אל כמה חוגים רחבים של “נוצרים חדשים”, שבאונס או ברצון היו נשמעים לדרשותיהם ופירושיהם של כהני־הדת השלטת והעריצה. המוחות כבר היו מורעלים וצריך היה להפיל את השונא באותם כלי־הזיין שהוא עצמו השתמש בהם. הדת הנוצרית בנתה את יסודותיה על הפסוקים ודברי הנביאים האלה, צריך איפוא, להראות ולהוכיח, שכשל עוזר ונפל עזור. יעודי הגאולה העתידים לנו הם ולא להם. אברבנאל לא היה המחבר היחידי שהתחשב עם הפסיכולוגיה הנוצרית והשפעתה בקרב האנוסים. גדולי הרבנים והמחברים בדור היו מביאים בחשבון את הלך רוחם ומצבם הנפשי של נדחי ישראל אלה. אולם בעיקר היה האברבנאל פונה בספריו אל המוני היהודים ובוודאי שידע והרגיש ש“ביאורו” החדש לדברי הנביאים זר ומוזר הוא לרוח העם, לדתו ולמסורתו. אבל הוא הביט על מצב האומה באופן שהזמן והתנאים היו דורשים אז ובא לידי הכרה, שפקוח נפשה של האומה דוחה הכל. הוא ידע והכיר, שאין דת בלי גאולה ובשעת הסכנה העמיד את המטרה העיקרית. את תחית התקוה המשיחית, חיזוקה ובירורה. למעלה מכל.

“ואמנם – שואל האברבנאל⁸ – איך יהיה זה, האם יבואו הישמעאלים בארצות הנוצרים? כבר חשבתי בזה ימים רבים ועתה אגיד לך מה שאאמין בו, והיא שהשם יתברך ישים בלב אומות אדום לעבור ולכבוש ארץ־ישראל ובפרט ארץ הצבי, כי כולם מאוויים בארץ ההיא להיות שם תליית קבר אלהיהם. ולפי שרוב הארצות אשר היום ביד התוגר ויד מלך מצרים ואנטוכיא וירושלים וכל ארץ־ישראל היו תחילה לבני אדום והחזיקו בם אחרי כן הישמעאלים, לכן יתעוררו לרשת אותם ובפרט כשיראו היהודים מקובצים ושמו להם ראש אחד יחרה אפם ויבואו בטח בדד בארצות ההם ויכבשום ויעשו בני ישמעאל מכת חרב והרג ואבדן. ובני ישמעאל יאספו ויבואו עליהם למלחמה על ירושלים. כי שמה ישבו כסאותם ויהרגום וישמידום ובזה האופן יתגלגל מפלת אדום וישמעאל יחד ומתוך כך יתגלה המשיח. וקבלו חז”ל שבראשונה יגלה משיח בן אפרים וילחם עם האומות הבאים לירושלים ויהרג במלחמה; ואחריו יקום משיח בן דוד והוא ימית האויבים וארמילוס שר הלוחמים לחיילות הנוצרים כמו שגוג יהיה ראש ושר לחיילות ישמעאלים, זהו כללות ענין הזה והכתובים מורים על זה, כי אמר ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ועליו ועמו חוזר למלכות רומי אשר זכר"…

“ואפשר לומר – ממשיך האברבנאל – שאחרי אבידת הנוצרים על־ידי הישמעאלים יבואו עוד הישמעאלים על ארצות הנוצרים ויגיעו עד רומי ויחריבוה; וכן אמרו חז”ל בפרקי דרבי אליעזר, ג' מלחמות של מהומה עתידין ישמעאל לגרות באחרית הימים, שנאמר כי מפני חרבות נדדו, א' בים מפני חרב נטושה וא' בשדה מפני קשת דרוכה וא' בכרך גדול של רומי מפני כובד מלחמה ומשיח בן דוד יצמח ויראה באבדון של אלו ושל אלו ומשם יבוא לארץ־ישראל, שנאמר מי זה בא מאדום וגו‘. והבן כוונת זה המאמר כי בו מלחמות הראשונות בים ובשדה כאשר יהיו סמוך לירושלים ואחר חורבן הנוצרים בכללותם אז יעשו הישמעאלים על ארצם כמו שהנוצרים עשו על ירושלים, ועל הכל אמר והיתה עת צרה. ולפי שבזה האופן תהיה גאולת ישראל, לכן אמר ובעת ההיא ימלט וגו’, ר“ל שבאותו זמן שינקום ה' נקמתו מן האומות אז יצא ישראל מאפלה לאורה ומן השעבוד ועל זה אמר הנביא. כי יום נקם בלבי וגו' כי הגאולה תבוא סמוכה לנקמה”.

והאברבנאל גומר: “הלא כתבתי לך שלושים במועצות ודעת שתים עשרה עינות מים ממעיני הישועה – והראיתיך בעיניך עדות ברורה מפי ספרים ומפי סופרים שכבר נתקיימו ויצאו לפועל ששים מהעתידות ההם ויהי כאשר פתר לנו דניאל⁹ כן היה מבלי תוספות וחסרון בזמנם וענינם במספרם כמשפט ושעשר מהם מהאחרונות לא נתקיימו עדיין וזה לך האות והמופת החזק. שהמה עתידות להתקיים כשאר היעודים שהעיד ונתקיימו, כי כל דבר שהיה בכלל הנבואות האלה ויצא במציאות לפועל לא ללמד על עצמו לבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שכן יעשה ה' אותם הנשארות ולא יפיל מכל דבריו ארצה. ובהיות הדבר כן למה תאמר יעקב ותדבר ישראל אבדה תקותנו. נגזרנו לנו, שא עיניך, הראשונות הנה באו וקוה על ה' תמיד שכולם ניתנו מרועה אחד והמורם מהם כיוצא בהם יהיה יקים ה' את דברו הטוב כי לא אדם הוא להנחם וידעת עם לבבך מכל דברי אלה אשר שמתי בפיך. כי קרוב יום ה' על כל הגויים ובוא יבוא ולא יאחר, וקרובה ישועתו לבוא על ישראל עם קרובו להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך. לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. וזה תכלית כוונתי וסוף דברי וכל מאוויי בספר היקר הזה אשר עשיתי לחזק ידים רפות וברכים כושלות יאמצו”.

ביחסו ל“ארץ הצבי” היה האברבנאל רחוק מכל השקפה הזיית או קבלית שראתה בעולמה רק “ירושלים של מעלה” ויצרה איזו ארץ מופשטת הקיימת רק בעולמות העליונים ודבר אין לה עם עלמא הדין. האמת ניתנה להאמר. שגם המקובלים ובעלי ה“הזיות” מן הסוג הזה שהחלו להופיע בתקופה ההיא היו קשורים ל“ירושלים של מטה” לא פחות מאשר לזו של “מעלה” והיו משתמשים בבטויים וצורות ה“הזיים” שלהם רק בכדי לכסות את יחסם הטבעי והממשי לארץ אבות. גם אלה ראו ב“ישיבה” בארץ־ישראל את מצות כל המצוות. אבל יחסו של האברבנאל לארץ־ישראל היה חדור בעיקרו בהשגה טריטוריאלית ברורה וחזקה ובהשקפתו המשיחית התבטאה פאטריוטיות עברית מרוממה, שבגדלה ובעליתה היא מזכירה לנו את האהבה שהגה לציון וירושלים בן ארצו ומולדתו המשורר ר' יהודה הלוי. האברבנאל הוא מאמין עמוק בזה, שיש קשר עליון ורוחני בין העם והארץ ושארץ זו “יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול לקבל הניצוץ האלהי ולהיות העם היושב בה מושגה ודבק לאל יתברך בלי אמצעי, מה שאין כן משום ארץ אחרת”¹⁰ – אידיאה המזכירה לנו באופן מפליא את עיקרי הרעיון העברי הלאומי המודרני שנוצר במאה התשע־עשרה. כאן כדאי לשים לב ליחסו של האברבנאל לענין ה“סמיכה”. ארבעים שנה טרם התפרצה המחלוקת בדבר ה“סמיכה” בין ר' יעקב בירב ור' יוסף קאַרו כבר יצא האברבנאל בדברים חריפים נגד רבני איטליה על שהם מקבלים את הסמיכה וסומכים את האחרים נגד דינה הברור של הגמרא האוסר את הסמיכה בחוץ־לארץ ורואה במעשה זה חקוי בדרכי הגויים “העושים דוקטורים” – ואפשר לשער בוודאות, שהדון יצחק היה המעורר הראשון בדור למלחמת חדושה של ה“סמיכה” בכוונה לתחיתו של בית־הדין הגדול או ה“סנהדרין” בירושלים. אולי על־ידי זה אפשר לבאר את העובדה, שהאנוסים שהיו נמלטים מספרד ומפורטוגאל לערי תוגרמה וארץ־ישראל בשנות 40–1530 היו בין התומכים הנלהבים של רעיון חידוש ה“סמיכה” בארץ הקדושה. כאן ניכרת המסורת האברבנאלית, שתחת חנוכה והשפעתה היו אנוסי ישראל בארצות מגוריהם נמצאים במשך עשרות בשנים.

אין ספק בדבר, שהטרילוגיה המשיחית של האברבנאל היתה המאורע היותר גדול בחיי הרוח של העם הישראלי בתקופה ההיא. זו היתה התשובה הנצחת של עם ישראל סבא על הגירוש הספרדי ופשעי האינקוויזיציה. החל משנת 1500 לערך, שמונה שנים אחרי הגירוש, עד סוף הרבע הראשון של המאה השש־עשרה היו ספרי הגאולה האלה למקור־החיים שהחזיק את הידים הרפות ועודד את הלבבות לא רק בקהלות הקודש של הגולים והנמלטים באיטליה ובנפות המערב ובערי תוגרמה במזרח, כי אם גם בקרב האחים האבודים והאנוסים שנשארו בארצות הדמים. גם אליהם חדרו ניצוצי התקוה והנחמה ויטעו במסתרים נטעי נעמנים וקשרי אהבה וגעגועים לתפוצות הגולה. המאה השש־עשרה התחילה בשלטונו הרוחני ובאידיאה המשיחית של הדון יצחק אברבנאל.

ככה אנו באים לידי הכרה, ששלמה מולכו לא הופיע על במת החיים של עם ישראל לפתע פתאום, כנצר זר, סורי הגפן נכריה, אלא שהופעתו היתה תוצאה הגיונית והשפעה ניכרת של תורת הגאולה האברבנאלית. תורה זו מלאה את כל חללו של עם העמוסים והאנוסים. מן המעין הזה שתה גם האנוס מפורטוגאל וממקור־חיים־ואמונה זה בא אליו האור הגנוז. באריגותיו הנפשיות ובחלומותיו של מולכו אנו מוצאים את החוזר וההמשך המעשי של הטרילוגיה המשיחית של הדון יצחק. תחת השפעתו של יוצר “מגדול הישועות” קמו בדור ההוא הרבה “מחשבי קצין” ו“דוחקים את הקץ” והופעתו של משיח־השקר אשר למליין באיטליה בתחילת המאה ההיא אפשר לשער בוודאות שהיתה קשורה באופן ישר או בלתי־ישר לתורתה ובשורתה של ה“טרילוגיה” האברבנאלית. מולכו היה הראשון והיחיד שבא להמשיך את החוט המשיחי ההוא במקום שנפסק. מולכו לא היה “משיח”, כמו שהאברבנאל לא היה “משיח”, ומעולם לא עלתה על דעתו של מי שהוא בזמנו או אחריו לציינו בשם כזה למרות הטפתו הבלתי־פוסקת לגאולה ולמשיחיות. מולכו רק קלט אל תוכו את הרוח והרעיון של הרב המנחם הגדול מספרד ויהי לתלמידו ולממשיך תורתו. הרב הגדול הכין את המדרש ונדמה לו לתלמיד הצעיר הזר לרוח ישראל, שברצון חזק ונסיונות כבירים אפשר להגשים את המעשה. גרץ אומר, שהופעת של מולכו היתה אמן של כל התנועות המשיחיות מאז עד הדורות הבאים. דעה זו דורשת תיקון והשלמה. לא מולכו, כי אם האברבנאל היה האידיאולוג והמעורר של ההופעות המשיחיות במשך התקופות שבאו אחריו, והטרילוגיה שלו היא היא שאפשר לציין אותה בתור אם כל התנועות האלו. מולכו ראה את פרדס הגאולה שהאברבנאל פתחהו לרווחה. נכנס אליו באמונה רמה ובשמחת עולם ולא יצא ממנו.

ג

מוזרה ולוטה בערפל היתה בריחתו המסוכנה של מולכו מפורטוגל. זמן רב אחרי זה שאפו המקובלים להודע על דבר סבותיה של הבריחה הזאת ולחדור אל מצפוני־הלב של האנוס הנחמד. “בהיותי במונישטיריו – מספר מולכו בקונטרס שלו “חית קנה” – שאל ממני מהר”ר יוסף טיטאצאק יצ“ו להודיע לו נסיעתי מפורטוגל באיזה אופן היה”. במלים “באיזה אופן” הכותב מתכוון לסבותיה הרוחניות של הנסיעה, ולא לעצם הנסיעה וטלטולי הדרך המסוכנה. זה יוצא ברור מתשובתו של מולכו, המבאר את הסיבות על ידי “המראות הנוראות” אשר חזה ואשר הורו לו את הדרך ילך בה ואת המעשים אשר יעשה. מולכו עזב את פורטוגל, ארץ מולדתו, מפני רגשי־אהבה וגעגועים עזים לדת ישראל ואלהיו, אשר תקפוהו. תקופת האהבה והגעגועים הנפשיים הריהי תקופת הגאולה לישראל ו“עת האהבה” כבר הגיעה. “ועתה אנחנו בעת האהבה – מכריז מולכו ב”מראותיו" – אשר יקיים בנו ה' “אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד”. הלא זהו הסוד שגלה באזניו אותו הזקן הנסתר, מגלה הטמירין: "עת לאהוב, זה ישראל, כשיפקוד אותם ה' בגלות זה כדאמר אהבתי אתכם אמר ה' ". ואש אוכלת בוערת בלב האנוס הפליט. שואף הוא לארש לו באמת ובאמונה את כנסת ישראל, ולמצוא בה את מנוחת עולמו. אבל ניצוצות של ספק ויאוש חודרים אל תוך לבו הפצוע. נראה לו כאילו כנסת־ישראל מסתתרת ממנו ומתחמקת מאהבתו. “יש לי בארץ הזאת – מגלה מולכו את סודו – אהובה אחת, אשר אהבתי אותה מימי עולם ושנים קדמוניות, ונפשי קשורה בנפשה ואביה ואמה שמוה במסתרים ואי־אפשר לי לדבר עמה”. 

גרץ משער, שמולכו בברחו מפורטוגל הלך ישר לתוגרמה ולא שהה בדרך באיטליה, כמו שרושם רבי יוסף הכהן בספרו “עמק הבכא”. אולם השערה זו קשה לקבלה. כשחזר מולכו מתוגרמה לאיטליה הוא מראה ידיעה יסודית במנהגיהן של קהלות איטליה ובדרכיהם של המקומות והאנשים, עד כי יש לנו הרושם הוודאי שאין זה בקורו הראשון בארץ זו. מלבד זאת עומדת השערה זו בניגוד לדעתו העיקרית של גרץ עצמו, שלפיה סכן מולכו את חייו אך ורק למטרה אחת, בכדי לבוא לעזרת האנוסים בספרד ובפורטוגל ולהיות להם למליץ ולמגין במחנה רודפיהם ואויביהם שבחצר האפיפיור. השכל וההגיון מחייבים. שלתכלית זו היה צריך מולכו לשים פעמיו לאיטליה, מרכז ההשפעה והכח של הכנסיה הנוצרית ולא לתוגרמה.

ימי שבתו של מולכו באיטליה הפעם לא היו, כנראה, רבים. נקל לשער שבתוך היהדות האיטלקית, היבשה והחנוטה, לא מצאה נפשו היגעה והשואפת של מולכו נחמה ותקוה. היא לא מצאה שם הד חי. בקהלות ופרנסיהן ראה מולכו רק עצמות יבשות¹¹. מולכו מרגיש, שמקומו לא יכירני באיטליה והוא שם עיניו למזרח, לתוגרמה. הנה רומזת לו שם עיר ואם בישראל, סלוניקי היקרה, זה תל־ההצלה שכל האנוסים פונים אליו. שם יבקש וימצא את אחיו. לאלפים ולרבבות נהרו שמה הגולים מארץ ספרד והנאנחים והנאנקים משדמות פורטוגל. הלא כה דבריו של רבי שמואל אושקי, “מנחמו של ישראל”: “שאלוניקי! הנך עיר ואם בישראל, מטע נאמן לתורה והעבודה, כולה מלאה פרחי חמד ועצי הוד לשם ולתפארת בישראל. פריה יפיק הוד והדר, כי על מבועי הצדקה ונהרי נחלי החסד והרחמים ירווּ אדמתה. בה ימצאו מזור ותרופה כל נשברי לב וכל דכאי־רוח, הנמלטים אליה מארצות אירופה ויתר חלקי התבל, והיא תקבלם בחסד וברחמים, כאם רחמניה, אם העם הישראלי, כירושלים במועדיה!” וברורה היא המטרה שאחריה רודף מולכו ושאותה הוא מקוה להשיג ב“עיר ואם בישראל” זו או בקהלות הקרובות אליה; הוא מבקש את אחיו הקרובים לו ברוח, את בעלי הסוד והקבלה, שעמדו עוד בבוקר תקופתם, החלו ל“התאחד” כדי להניח את היסוד לעיר־הקודש העתידה, צפת.

מולכו לא היה תועה בדרכי החיים. הוא ידע לאן פניו מועדות ולאהלו של מי נפשו נוטה ללון. לאזניו הגיע שמע הקבוצה של חסידים ומקובלים. בהם ראה את פתרון חייו וסוד גאולתו הנפשית. הנה רבי יוסף טיטאצאק מסלוניקי, איש הסודות והפלאים, שעליו מתלחשים מקהלה לקהלה. והנה המקובל המופלא באדרינופול, רבי יוסף קארו, שלו מנבאים עתידות גדולות בישראל ושבחברתו נמצא תמיד אותו צעיר סודי, איש פלא ורזים, רבי שלמה אלקביץ. וכאצבע אלהים נראו לו האגדות והספורים שהגיעו אליו ונחרתו עמוק בנפשו פנימה על־דבר איזה איש טמירין ומסתורין, רבי יוסף דילה ריינה, המתגלה מזמן לזמן מסלוניקי עד צפת והשואף להרוס אשיות תבל, לאחות את השמים והארץ כדי לכוף על אלהים, כביכול, ולהכריחו להביא את הגאולה לעולם.

וכאן מתגלית האירוניה המפליאה של הגורל. גר־הצדק הזר, הנוצרי החדש, שעד היום אין איש יודע להביע השערה נכונה בדבר השאלה איך ואיפה למד תורה. במקום להיות תלמיד נעשה לרב. במקום להתאבק בעפר רגליהם של המקובלים והצדיקים האלה הכניע אותם תחת מרותו הרוחנית. מן הרגע הראשון הכירו רבי התורה והקבלה האלה בערכו העליון של האורח המוזר ויטו אוזן קשבת לדבריו ולחלומותיו. הן החוזים והחולמים בסלוניקי ובאדרינופול חלמו גם הם על התרוממות רוחנית מחודשה של הנפשות העיפות והמיואשות של בני־הדור, אלה עדי־הזעם של הגירוש הספרדי ומעשיה של האינקביזיציה, אלא שלפי מצב הענינים ראו את עצמם המקובלים האלה בבחינת חבושים שאינם יכולים להתיר עצמם מבית־האסורים. הם לא מצאו אפילו את המעבר הנוח מן העולם של הדינים והסייגים אל עולם הקבלה. זו היתה קפיצת־דרך רוחנית, שהיתה מפחידה אותם. ומכל שכן שרעיון הגאולה הקרובה וחלום־המשיח, ששגו בהם, היו להם למין אידיאה מפשטה, שאין לה כל אחיזה בחיים. אי־שקט רוחני דחף אותם, את יוסף טיטאצאק, יוסף קארו, שלמה אלקביץ וכל הנלוים אליהם, חולל סערה במסתרי נפשם ויטלטלם מעיר לעיר וממקום למקום. והנה כמו קרן־אור מתוך הערפל הופיע לפניהם האורח המוזר מפורטוגל. בא שלמה מולכו ובקלות מפליאה נתן את הפתרון לפרובלימה הנפשית שהעיקה עליהם. הרי לפניהם בן אדם צעיר, מקובל וחפשי משלשלאות העבר המר והמחניק. הוא כולו מעשה ופעולה. קבלה הרי היא לו גאולה וכל השאר אינו אלא פירוש לה. הוא הרים את רעיון הגאולה לודאות מפליאה. באישיותו של מולכו נתגלה להם לחולמים המקובלים בארצות המזרח הסוד. המה ראו כן תמהוּ, באיזו הרמוניה עליונה ושלימות נפשית הוא מוצא את הדרך בין “הדינים והסייגים” היבשים ובין ה“קבלה המעשית”, שבהשקפת עולמו היו למושג נצחי אחד בלתי־נפרד.

+מה היה סוד השפעתו של מולכו, שבכחו שפך את שלטונו הרוחני על המקובלים האלה? גרץ מביע את דעתו, שזו היתה ידיעתו העמוקה של מולכו בתורת הקבלה, שעשתה רושם כביר עליהם. בדעתו זו, סומך גרץ, כנראה, על דברי מולכו, המעיד על עצמו, “שנגלו אליו סודות גדולות ותעלומות חכמת הקבלה הקדושה וצירופים גדולים מהספירות”. אולם דעה זו אי־אפשר לקבל. אין להעלות על הדעת, שלמולכו היתה איזו יכולת ואפשרות להטיף לקח בחכמת הקבלה לאישים כמו הנזכרים. השוואה של הקונטרס “המפואר” לשלמה מולכו בתור ספר קבלה עם “מגיד מישרים” לרבי יוסף קארו או עם פירושיו הקבליים של אלקביץ תוכיח גם בסקירה ראשונה, שמחבר הקונטרס אי־אפשר שיהיה מוכשר להיות לרב ומורה להם בתורת הקבלה. סוף־סוף קבלתו של מולכו לא במסתרים היא. הוא מגלה אותה ב“מראותיו הנוראות”, ובמכתביו לרבי יוסף טיטאצאק הוא נותן כמעט תמצית שלמה מתורותיו הקבליות. דברי חלומות והזיה כאלה בודאי שלא היו עושים כל רושם על מוחות חריפים וחושבים עמוקים כחברים המקובלים של החוג ההוא.

סוד גדול, בשורה אחת גדולה וחשובה, הביא אליהם מולכו: חורבנה הקרוב של מלכות רומי. חיה נוראה זו, שאכלה את יעקב ואת נוהו השמה, ימיה ספורים וקצה כבר עומד מאחרי כתלנו. הודאות הגמורה והאמתיות המוחלטה, שבה בשר הפורטוגלי את ה“סוד הגדול” הזה, צללה באזני המקובלים כשופרו של משיח ממש. ובבשורתו זו לא היה מולכו חוזה וחולם בלבד. כאן נעשה בעל־ההזיה גם לסוקר ולפשטן מציאותי. המספר מה שהוא רואה ומאזין. כאן היה כמעט שליח מסיח לפי תומו, נוצרי חדש הבא מארץ אדום ויודע ומספר את הדברים כמו שהם. אשיותיה של מלכות רומי מתמוטטות. כל העולם יודע ורואה זאת. המבשר הזה בא מחצרות מלכים וחשמנים. בקי הוא בכל מסתרי תעלומותיו של “הנחש הקדמוני”, וסופר ומונה את ימי גסיסתו ונפילתו. התכנית המשיחית, התנאים הקודמים לגאולה, כפי שציין אותם האברבנאל, הולכים ומתגשמים. הרג רב וקטב מרירי יהלכו בכל ארצות אירופה שבשם הצלב תדגולנה וקרוב יום מלחמת־העמים המכריעה בין המזרח והמערב. קרוב יום נקם ושלם – וכאן באה השעה לישראל. שידאג לזה כי תהיה ידו רוממה וימינו עושה חיל. מלחמת־העמים תביא את כל האומות ל“ארץ הצבי” ושם תהיה מפלתן שלמה. זוהי ההשתלשלות ההכרחית של מלכות אדום. אחרי־כן תבוא “עת שלום”, ולשעה זו צריך עם ישראל להתכונן. קרובה השעה שעל ישראל למלא בה את התפקיד שהטילה עליו ההשגחה העליונה, והמקובלים החסידים, יראי ה' וחושבי שמו, הגיעה שעתם להיות בין “הראשונים למעשה”. “כשיצא ה' ונלחם בגוים והוכיח לעמים רבים. וכתתו חרבותם לאתים ויגלה לנו משיח בן דוד ודבר שלום לגוים… ובהשלם כל אלה העתים שבהם רמוזים מעשי האל יירשו בית יעקב את מורשיהם”. ביום הרת עולם זה על ישראל לדעת את תכליתו בחיים והכוונה העממית צריך שתצטמצם בשלישיה העליונה: אלהי־ישראל, עם־ישראל וארץ־ישראל. וזהו רק הרמז ל“ימי המעשה” העומדים לפנינו. “ואין לי רשות לגלות יותר… רזי לי רזי לי”. זו היתה הפעם הראשונה שהמקובלים קבלו מן החוץ ידיעות כל־כך ודאיות, הבטחות כל־כך מוחלטות ומיוסדות על חורבנה הקרוב של רומי. וככה הקסים האנוס המוזר את לבותיהם של החסידים והמקובלים. טפוס של מבשר חדש התגלה לפניהם, לגמרי מעולם אחר.

ד

מולכו חדר אל החוג הסלוניקאי בזהירות מרובה ובטכסיסים “דיפלומטיים”. הוא בעצמו מספר איך “הכשיר את הקרקע” לנסיעתו למזרח. הוא “העביר את הרנה במחניהם, שהוא הולך לתוגרמה בשליחות נסתרת מאת דוד הראובני”, ותוך כדי דבור הוא מודה “ומגיד את האמת”. שכל מעשה השליחות היתה בדותא שבדה מלבו. הספורים והשמועות על־דבר דוד הראובני כבר חדרו מפורטוגל ואיטליה גם לתוגרמה, ונקל לשער, שדבר בואו של שליח מאת האיש המופלא הזה עורר תנועה והתרגזות בקהלות ישראל במזרח. מטרתו של הטכסיס הזה ברורה היא. מולכו ידע את חולשתו בתורה ויהדות ופקפק אם יכול הוא לעורר ענין בלב המקובלים, שאת חברתם בקש. אחר יהיה הדבר אם יגיעו לאזניהם הספורים על “שליחותו הנסתרת”. בתי־המדרש של המקובלים יהיו נפתחים לפניו והדרך לתפקידו הגדול תהיה נכונה לפניו. ותפקיד כפול היה למולכו: בראשונה להתודע לתורת הקבלה ומסתריה מן המקור הראשון, והשנית, לשוב לאיטליה, ל“מקום המעשה”, בתמיכתם המוסרית של רבי יוסף טיטאצאק ורבי יוסף קארו. והשפעתם, ביחוד זו של האחרון, היתה חזקה במדה מיוחדה על היהדות האיטלקית.

כשנתבונן אל תוכן “אגרותיו” של מולכו נצטרך לבוא לידי החלטה, שאת התכנית שלו המשיחית על־דבר עריכת “מלחמה נגד התוגר בכדי לקחת ממנו את ארץ־ישראל”, כפי שמזכיר אותה בפירוש השתדלן הידוע רבי יוסילמאן איש רוסהיים ב“ספר זכרונותיו”, לא גלה מולכו למקובלים. מתוך הרמזים ומבין השורות אנו למדים. שרבי יוסף טיטאצאק נכסף היה לדעת פשר־דבר מפי האורח הפליט על השליחות הנסתרה שלשמה בא מפורטוגל, ואולי לזה רומזים דברי מולכו; “כי שאל (רבי יוסף טיטאצאק) ממני להודיע לו נסיעתי מפורטוגל באיזה אופן היה”. שאלה זו הציע לפניו בהיותו בסלוניקי, אבל מולכו התחמק, כנראה, מן התשובה פנים אל פנים והבטיח לו, שיכתוב לו “הכל כפי דרכו”. את הבטחתו זו קיים במדה ידועה על־ידי “אגרותיו”. קשה לחשוב, שתשובה זו הספיקה למקובל הידוע: הוא מודיע לו באריכות על “חלומותיו ומראותיו”, שחזה בחזיונות לילה, והכוללים כמה רמזים והבטחות לביאת המשיח ולגאולת ישראל. אין בכל זה אפילו מקצת של מקוריות וגלוי סודות מנקודת השקפה קבלית. כל מה שכתוב ב“המראות” – זהו רק חזרה על מושג הגאולה העתידה, כמו שהיתה בודאי נפוצה בקרב המקובלים. כל הספרים והמראות עושים רושם כאילו הכותב מתאמץ להגיד איזה דבר בשעה שאין לו כל דבר להגיד. אולם אי־אפשר להגיד בהחלט. שמולכו הסתיר בכוונה מהמקובלים את תכניתו, “לעורר את הקיסר (קרל החמישי) לצאת למלחמה נגד התוגר”. יש לשער, שבימי בקורו של מולכו בסלוניקי עדיין לא עלתה על דעתו התכנית הזאת. נראה, שמחשבה זו נתבגרה במוחו אחרי עזבו את המזרח, כשהיה כבר שוב באיטליה.

בסלוניקי אין מולכו מתעכב הרבה זמן והוא מבקר בכמה קהלות אחרות, אף־על־פי שכנראה היה חוזר בכל פעם לעיר ואם בישראל זו. רוחו הסוער הדריכהו מנוחה וידחפהו למקומות חדשים. לפתע פתאום הוא עושה קפיצת־דרך רוחנית והולך לצפת. על־דבר תקופת־חייו זו, כלומר – בקורו או בקוריו בצפת יש בספרותנו רק ניצוצות של שמועות ואגדות. אין כל ידיעה ברורה, הנותנת לנו מושג נכון ממעשיו ומהלכיו בעיר זו, שעדיין נמצאה אז בבקרה של תקופת הקבלה שלה. והנה נמצא לנו מקור חדש, קונטרסו של מולכו “חית קנה”, נדפס בפעם הראשונה בשנת 1658 באמשטרדם ונמצא טופס אחד ממנו, שאולי הוא היחידי בכל העולם, בספריה של בית־המדרש לרבנים בניו־יורק. טופס יקר־מציאות זה כולל “פירוש” בדרך הקבלה על הקונטרס מאת מחבר בלתי־נודע, ואין זה מן הנמנע שבעל הפירוש הוא “הבחור הזצר”. בפירוש זה אנו מוצאים אגדה עממית שהתהלכה על מעשיו של מולכו מן הימים ההם. וזה מה שמוסר לנו המפרש הנעלם: “שמעתי מפי אומרים, שנמצא כתוב בהיות ר' שלמה חכם ביותר, שהיה רוצה להעמיד הכל על דעתו ודחק את הקץ, ואמר להביאו בהעבירו כס טומאת סמאל מן העולם, ויצא הוא ועשרה אנשים הדבוקים לו לשדה וישביעהו ויבוא לפניו נחש גדול, כ”ב אמות ארכו וה' אמות עוביו ורחבו. ויאסרהו בשלשלת, אשר שם הקדושה עליו. ויפתח הנחש את פיו ויאמר לו: רבי. מה אתה מבקש ולמה זה הבאתני? והשיב: רשע, עד מתי אתה מזהם העולם בהסית טומאתך ותמנע טוב מבעליו. אני רוצה להעבירך מן העולם! ואמר לו (הנחש): רבי, הלא לכשתמצא לומר בכל מקום, שאין אני רוצה בקיומי, אבל מה לך אם תעביר אותי לבד מן העולם, ומה תעשה עוד לכל כח קליפות הטומאה האחרות? ועתה שמע לי, יש בזה בית תועבה חרבה, שיש בתוכה עשב פלוני. ותסבב הבית מבחוץ בשמות הקדושים ותציתו באש ויעברו כולם בשריפה ההיא. ובעשות ר' שלמה זאת הותר השלשלת מעל הנחש וירום הנחש מעל הארץ ויפרוש על העולם והזיק הרבה בעולם; ואותן עשרה אנשים שהיו עמו אלמלא שהיו מופלגים בפרישות ובטהרה ובחסידות ובאימה היו נזוקים כלם".

מפליאה ומתמיהה היא האגדה הזאת. כאן אנו מרגישים ורואים לא רק את האתמוספירה הצפתית, כי־אם גם את הסביבה של רבי יוסף דילה ריינה, ואנו תמהים כיצד ערבב המושג ההמוני את שני הטפוסים הקבליים הנסתרים האלה. מפני חוסר כל מקומות אחרים קשה כמובן לעורר כאן את השאלה המתעוררת מאליה: מי היה כאן המשפיע ומי המושפע? אבל בהתפתחות “שליחותו” של מולכו והשתלשלותו הקבלית והמשיחית הרי זו נקודה חדשה. שכדאי להקדיש לה עיון של מחקר ותשומת־לב מיוחדה.

ב“שליחותו” אל המזרח השיג מולכו יותר מאשר קוה. מבלי משים הניח יסוד נכון ונתן משענת חזקה לקבלה הצפתית. הוא שם קץ להתבודדותה של צפת ויעשנה לחלק חי של הישוב היהודי הרחוק ושל עולם המחשבה הישראלית. צפת הקבלית, אותה צפת הידועה לנו מימי “סוכת שלום”, זו שנבנתה ברוחם של קארו, קורדובירו ואלקביץ, עדיין לא היתה קיימת אז. צפת זו היתה אז בימי בקוריו של מולכו עדיין בחתוליה ותבלה ימיה בהתבודדותה הסודית וביחידות הרזין שלה. צפת קבלה עתה תוכן קבוע ושליחות מסוימה: להמציא את מלאך־המות, שילטוש את חרבו על “הנחש המזוהם”. היא היתה לחלק אורגני של רעיון הגאולה הישראלית. גדלותה של צפת צעדה בצעדי ענק ובמשך שנים אחדות היה בה די כח ועוז, בשעת מלחמת ה“סמיכה” בין רבי יעקב בירב ובין רבי לוי בן חביב, לצאת בהתחרות גלויה נגד ירושלים. מתחלת תקופת ההוד והפריחה לצפת הקבלית, שהפיצה זהרי קרנה לכל תפוצות ישראל. האידיאולוגיה המשיחית של אברבנאל והופעת־הקסם של מולכו גרמו ליצירתה של צפת אולי לא פחות מאשר תורתם של קארו ואלקביץ. מי יודע אם לא היה שלמה מולכו אחד הבונים הרוחניים העיקריים, שהכשיר את הקרקע ופנה את הדרך ל“סוכת שלום” בצפת והשפעתה. אלה היו ימי הנצחון וההתרוממות לשליחותו של מולכו. זמן שהותו בקהלות המזרח וימי נדודיו מסלוניקי עד צפת היו לפסגת־ההצלחה שלו. הוא היה לאגדת־הקסם החיה של תקות הגאולה ולסמל מנצחו ומפילו של סמאל.

לוא היה מולכו אישיות אגדית, כי אז היה מן ההכרח נעלם כאן, בפרק חייו זה, ו“שליחותו” היתה נגמרת ועוברת לאוצר ההגדות של העם הישראלי. אבל מולכו היה אישיות היסטורית ולא רצה להיעלם בשעת הצורך. הוא המשיך את שליחותו וברגע מרומם זה, בהמצאו על פסגת גדלותו המשיחית – נצחהו הנחש הערום. במקום להיעלם הוא חוזר לאיטליה, כדי להמשיך את הקבלה “המעשית” ולהגשים את הנס. אריגה חדשה של סודות ומזימות מתהווה במוחו והוא הולך ל“עורר” את הקיסר והאפיפיור ל“תכנית”, שיש לציין אותה כאחת ה“מעשיות” המפליאות.

באיטליה הוא מנהל תעמולה משיחית, שבתקפה ובמרצה מזכירה היא לנו את פעולתו הנמרצה של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי־צבי. אין הוא יודע עיפות וליאות, והוא פונה בקריאותיו ורמזיו ימין ושמאל בעוז נפש ובעוצם רוח. קהלה אחרי קהלה ירדוף ומטיף אמרותיו בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ובראש כל חוצות. אבל הניצוץ החי ו“מקור הישועה” – עדיין היא סלוניקי. עיר ואם בישראל זו עדיין נשארת בתור גשר ומעבר ובתור דרך לעבור גולים. הקשר החיוני בינו ובין ידידיו בסלוניקי לא נפסק אף לרגע. סלוניקי היא המקשרת את רומי וירושלים בשעה הגדולה. ומולכו רואה את נצחון שליחותו – ההמלצה החמה שהריץ רבי יוסף קארו לקהלות ישראל באיטליה הסירה את המכשול ומכל צד ועבר הוא מאזין את הקריאה העליונה: פנו דרך, הגיעה השעה, הסר המסכה והרם העטרה. נתגלה הסוד, משיח בא לישראל, והוא, מולכו, הוא ולא אחר, הוא המבשר והגואל. כבר אין כל צורך ברמזי קבלה ובסודות ובצרופים – גואל ביפיו תחזינה עינינו ובאה הגאולה לישראל, ודאית וברורה וגלויה לכל העמים. ומקהלה לקהלה הוא שולח את בשורתו בשירה וזמרה. בצהלה ושמחה עברה הרנה במחנה: “שירו לה' שיר חדש, שעשה האדון החסיד כמ”ה שלמה מולכו יזיי“א”¹².

יְגַלּוּ סְתוּמִים /	כְּתָבִים חֲתוּמִים
חֵלֶק הַדְּבָרִים /	עַל אִישׁ הָרַעְמָל (התוגר)
מֵהַר הַכַּרְמֶל /	שְׁלָחֲךָ הָאֵל
הָאִישׁ מְבַשֵּׂר /	נְקָמָה בַגּוֹיִם.
יִלָּחֲמוּ לְאֻמִּים /	יִלָּחֲצוּ גִבּוֹרִים
יִשָּׁבְרוּ הַזָּרִים /	וְהָיָה לְךָ שָׁלוֹם.
הֵעִיר מִצָּפוֹן /	לְבַקֵּש בֶּן בַּת אֵילוֹן,
בֶּן עֵשָׂו, שֶׁהוּא אֱדוֹם,	הַצָּעִיר שְׁלֹמֹה.
יַחְגֹּר חַרְבֹּוֹ /	מְלֻטָּשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ
בְּעֵזֶר לְעַמּוֹ /	לְהוֹצִיאוֹ בַלֵּילוֹת.
יִפְחֲדוּ הָאֻמּוֹת /	וְיִתְּנוּ מַתָּנוֹת
וְיִשְׂבְּעוּ מֵחֲרָפוֹת /	בַּעֲבוּר יְשׁוּעָה
יִשְׂרָאֵל יִרַנֵּנוּ /	וְהַגּוֹיִם יִכָּלֵמוּ
וְאָז יִפְרָעוּ /	כֵּפֶל כִּפְלָיִם.
תְּרֻחַם מִשָּׁמַיִם /	הָעִיר יְרוּשָׁלָיִם
כִּי יֵשְׁבוּ הַמֹּאזְנַיִם /	לִשְׁפֹּט בְּתֵימָן (רומי)
וְאַחַר הַזְּמָן /	שֶׁהוּא רָמוּז בְּכָאן
הָאֵל כְּשִׁרְיוֹן /	יִלְבַּש צְדָקָה.
בִּשֵּׂר לָנוּ הָאֵל /	בִּנְבוּאַת דָּנִיּאֵל
שֶׁכָּל עַם יִשְׂרָאֵל /	יִהְיוּ פְדוּיִם
וְנָסוּ הַצְּלָלִים /	וְגַם הַשּׁוּעָלִים
עִם כָּל מְחַבְּלִים /	וְיַעֲשֶׂה אַפִּרְיוֹן.
וְהָיְתָה עֵת צָרָה /	וּשְׁאֵרִית פְּלֵיטָה
הֵם יִרְאוּ הַיְּשׁוּעָה /	עַל יַד הַגּוֹאֵל

שופרו של משיח נשמע במחשכי הגיטו ושירה חדשה שבחו גאולים. גם מאיטליה היה גר־הצדק הצעיר הרב המשפיע על הגדולים ומורה־הדרך לצדיקים והמקובלים בסלוניקי ובצפת. הוא הורה להם, שעל־דבר הגאולה יש לשיר ולזמר, ומאז היתה השירה והזמרה לחלק מרומם וחי בתורת הקבלה. בשירת־הנפש העליזה והודאית נכנס מולכו למחנה האויב, לארמנות הקיסר והאפיפיור. ובסתר נשא אתו את “השלשלאות עם השמות הקדושים”. ברגע הנכון יפיל את “הנחש המזוהם” אל הפח וסמאל יהיה על במותיו חלל. אבל הנחש היה ערום. ב“רגע הנכון” גברה שוב החיה והביאה את הקרבן אל מזבח־האש.

ה.

האידיאה המשיחית של שלמה מולכו ידועה לנו משני קונטרסים שנתחברו על־ידיו, “המפואר”¹³ ו“חית קנה”¹⁴. בין שני הקונטרסים האלה יש הבדל גדול. ספר “המפואר”, שמספר עמודיו הוא בסך־הכל חמשים ושנים והכולל את “דרשותיו” שדרש בבתי־כנסיות שונים בקהלות איטליה, הוא בעיקר ספר של “קבלה”. תוכו רצוף דברי סוד ותעלומות על ביאת המשיח והגאולה העתידה. בלי שום רמז על איזו “אקטואליות” של הענין או על אילו מעשים מיוחדים שהמחבר עוסק בהם בקשר עם איזו תנועה משיחית של הזמן ההווה. אחרת היא עם הקונטרס “חית קנה”. בו אנו מוצאים כבר דין וחשבון מפורט ממהלך התעמולה המשיחית ההולכת ו“נעשית” על־ידי המחבר וידיעות ברורות על ה“תנועה” שהתעוררה סביב החולם הגדול בתוך קהלות ישראל ובחצרות מלכים וחשמנים. “המפואר” הוא איפוא המבוא התיאורי, היסוד האידיאי של האיש והחולם, בסיס־הרוח ההכני שלו, בשעה שמתוך “חית קנה” אנו מקבלים תמונה קצובה וידועה מהמשיחיות המעשית ומסוף החלומות שיצרו פרק כל־כך מפליא בקורות ימי עמנו. ובנוגע ליסודה ותמציתה של המשיחיות המעשית שלו, יש לנו תעודה חיה וברורה המגלה לפנינו בבירור שלם את פני הלוט־הלוט באיש הרזים הזה ובעולם מחשבתו, הלא זו הרשימה הנפלאה ב“ספר הזכרונות” של השתדלן המפורסם הנזכר יוסף יוסילמאַן איש רוסהיים: “בשנת רצ”ב לפ“ק הוצרכתי לחזור ולבוא אל הקיסר יר”ה ביום הוועד בעיר רעגינשפּורק לשמור על משמרת ישראל. ויהי ה' אתנו והצילנו גם באותם הימים מקטרוגם של השרים והפּרתמים לתת לנו מחי' בגויים ע“ד הריבית ועוד, ובאותן הימים בא לעיר גר צדק המכונה רבי שלמה מולקא נ”ע בדעות חיצוניות לעורר הקיסר, באמרו שבא לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר, וכשמעי מה שעלתה ברוחו כתבתי אגרת לפניו להזהירו שלא לעורר לב הקיסר פן יאכלנו האש הגדולה, וסלקתי (את עצמי) מן העיר רעגינשפּורק כדי שלא יאמר הקיסר ידי אתו במלאכתו דעות חיצוניות, וכבואו אל הקיסר נתפס בכבלי ברזלות והוליכו אותו עד עיר בולוניא, שמה נשרף על קידוש השם דת ישראל ורבים הסיר מעוון, נשמתו צרורה בג“ע”¹⁵.

“המפואר” הוא ספר מלא סודות ורמזים. על כל צעד ושעל המחבר מעיר את אוזן שומעיו וקוראיו. ש“עתה אגלה לך סוד” או “סוד גדול” וכל הספר נחלק לפי פרקי־סודות. ה“סודות” מתגלים על־פי הרוב בקשר עם פירושים לכתובים מכתבי־הקודש ורק במקומות מועטים מקושרים ומיוסדים הם לביאורים על מאמרים מן התלמוד והמדרש. כל פרק ופרק, שהוא “דרשה” מיוחדה, מיוסד על ה“סוד” שלו: סוד בריאת איש ואשתו, סוד הנשמה ומהותה, סוד למה ישראל בגלות יותר משאר אומות, סוד האותיות, סוד ד' מלכיות בדניאל, סוד גאולת ישראל וברכתם ואבידת האומות, סוד אליהו הנביא והבשורה לישראל, סוד סמאל (שרו של אדום) וכחו וחולשתו, סודות על המשיח יוסף בן דוד ועוד רשימה ארוכה של “סודות” כאלה. עיקרם ויסודם של כל ה“סודות” האלה היא הגאולה העתידה ובספר זה הוא רוצה לברר כמה ענינים גבוהים של הגאולה והפדות לידידיו ומעריציו שרכש לו והשאיר בסלוניקי. ככה הוא אומר בפתיחת “המפואר” שהריץ להם מאיטליה:

“למען אחי ורעי הנאהבים היושבים בסאלוניקי הדורשים ממני לשלוח להם איזה דרוש על דרך האמת או איזה פירוש על שום פרשה או מאמר מרבותינו ז”ל וכדי למלאות שאלתם ובקשתם ראיתי לכתוב להם החיבור הזה אף כי לא נכחד ממני קוצר השגתי והבנתי כי עוונותי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' עם כל זה בטחתי בחסד עליון ידריכני בדרך הנכונה. ואם ימצא בה איזה שגיא' הנני מתנפל לפני כל רואה אותה ידינני לכף זכות כי אין כוונתי להתגדל בזה כי אם למלאת רצון חברי הנעימים ולהודות לשבח לפאר לאל העונה אותי מכל צרה המאיר עיני שיאיר תורתו הקדושה ויקרה מזהב ומפז“. וההקדמה מסיימת ב”שיר" כזה המורכב מפסוקים מן ה“תהלים”:

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חָיִיתִי

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי

הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרָה בְכָל לֵב

מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַש לְפִי

לוּלֵא תוֹרָתֶךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי

כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי

וַאֲדַבְּרָה בְּעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ"¹⁶

בספר “המפואר” הולך המחבר אחרי “מגדול הישועות”, הטרילוגיה המשיחית של האברבנאל. אין “המפואר” דומה אפילו במקצת לספר רב האיכות והכמות כמו “מעיני הישועה” או שאר ספרי הגאולה של הדון יצחק. בהשוואה עם הספרים האלה “המפואר” הוא נסיון חלש וחסר אונים. אולם יסודות הגאולה של “המפואר” הם בעיקרם ויסודם אלה של “מעיני הישועה”. חשבונות ה“קץ”, מלחמת האומות וחורבן רומה – אלה תנאי־הקודם לגאולה שעליהם בונה האברבנאל את “מעיני הישועה” שלו, הנם גם היסודות “ההיסטוריים” שעליהם יוצר המולכו את תקוותיו המשיחיות הוא. “המפואר” הוא קונטרס של נחמה ללבבות כואבים ונטפי־תרופה לדוויי לב. הדברים שוטפים בקלות ובנעימות ומבטיחים ישועה קרובה לבוא לאסירי תקוה. הנה פירושי הסודות שב“שיר השירים”, שיחות האהבה שבין הקדוש־ברוך־הוא ובין כנסת ישראל “אהובתו”. באהבה וברחמים רבים מגלה המחבר את סוד ביאתם העתידה של משיח בן אפרים ומשיח בן דוד וכמו האברבנאל גם הוא רואה בבלעם נביא ומבשר טוב לישראל. והמנחם השקט והרחמן ממשיך את דברי נחמתו ומראה על איוב שהוא הנהו סמל של עבדי האלהים שאינם פוסקים מהאמין בחסדי אל ובטובו הנצחי. והנה נבואתו של דניאל. כמו האברבנאל מראה גם מולכו על נביא זה כמו על מקור הבשורה וגלוי סוד הגאולה. ממקור תעלומות זה הוא מוכיח שגאולת ישראל תבוא בתור המשך ותוצאה ל“אבידת האומות” שתביא את הקץ ל“שעבוד הגליות”. קשה לחשוב שהצעיר הזר והמוזר שנמלט זה לא כבר מפורטוגל ראה את עצמו לראוי ומוכשר להיות מעורר ומעודד לבבות לקהל עדת היראים והשלמים שבקהלות המזרח ולגלות להם “סודות” מן התורה. ניכר, שהדברים נאמרים בעיקר אל אחיו האנוסים הנמצאים בארצות מנוסתם איטליה ותוגרמה.

אם יש אחדות אידיאית בעיקרי הרעיון המשיחי של האברבנאל והמולכו – “חורבן רומי ואבידת האומות” – הנה יש ביניהם גם הבדל מפריד חשוב. אין שני הנביאים האלה מתנבאים בסגנון אחד, וכפי שנראה להלן. יש לשניהם השגה מיוחדת ושונה בדבר התגשמותם של המאורעות העתידים האלה. בספרי האברבנאל הגאולה היא שכלית, ברורה וגלויה לכל העמים. גאולת ישראל היא השתלמותו של פרוצס היסטורי ההולך ונמשך לפי רצונה של ההשגחה העליונה, וגאולה זו עתידה לבוא כמעט מאליה ומוצגה בתור דבר טבעי והכרחי. הגאולה הישראלית היא קבועה וקצובה מראש ברצון האלהי ובשלטונו של הבורא. כל מי שיש לו עינים יוכל לראות את הפרוצס האטי הזה שמקצתו כבר נתקיימה וסופו עתיד לבוא. הגאולה היא דבר הניתן לעין ולראיה. בעולם מחשבתו של המולכו הגאולה היא כולה סוד וכל רעיון או ניצוץ הקשור עמה הרי זה סבוב ומעוטף בסודי־סודות. לאברבנאל הגאולה היא תורת חיים, למולכו היא סוד וקבלה. הראשון רואה את הניצוץ שבגאולה באור המרחב של ההבטחה העליונה, והשני – בסוד הצמצום המסתורי ובזכותו ובכחו של הקדוש והיחיד המכיר ומגלה את ה“סוד”, אלא שיחיד זה צריך שתהיה לו העליה העליונה כדי לדעת את זמן גלוי הסוד. “עת לדבר ועת לחשות”, ובדברים אלה מולכו, כנראה, רומז על עצמו. ועוד גם זאת – יש פירוד יסודי בין שני המחברים האלה גם בנוגע ליסוד רעיונם על “חורבן או אבידת האומות”. מולכו אינו מאמין בחורבנם האמתי, הגופני ובהשמדתם של עמי אדום. הוא גם אינו דורש את זה. החורבן יבוא על רוחו של אדום ולא על גופו, וכשיארע נס זה תבוא הגאולה לישראל. וכשיתגלה אליהו הנביא ברומה יהיה האות הזה. “לכשיגיע הזמן מיד הקב”ה תופש לשרו (של אדום) בציצית ראשו ואליהו שוחטו. ואַל תחשוב שלמעלה יש דבר שנוכל לאמר עליו שחיטה אלא כשהקב“ה מסיר כח השרים במרום פוקד על המלכים שהם באדמה והשחיטה שלהם היא הסרת כחם וממשלתם”. ולהלן (דף כ"א, עמוד ב') כותב מולכו: “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, נראה מזה המאמר שאליהו עתיד להגלות בעיר רומי והואל ואָתא לידן נימא בה מילתא, יש לראות מאיזה צד ראוי שאליהו ישחוט שרו של אדום שיותר ראוי היה שישחטנו ישמעאל. ועוד יש לראות כי מה שייך בדברים עליונים שהם רוחניים לומר בהם לשון שחיטה ודם. כשנתרץ זה תבין סודות גדולות ואם היית משיג בית המדרש שבו נאמר זה המאמר לא היה לך שום ספק לא בזה ולא בדברים אחרים שכולם היו מתורצים ומפורשים לך ואין לי רשות לגלות עתה הסוד”.

גם בנוגע ל“חשבון הקצין” יש הבדל חשוב בין המולכו והאברבנאל. בספריו של מולכו אין “חשבון הקץ” תופש שום מקום עיקרי והכרחי ובעצם הענין “חשבון הקץ” הוא אצלו רק דבר של אגב־אורחא, בבחינה של השערה שהן ולאו ורפיא בידה. אין מוקדם ומאוחר ב“חשבון הקץ”. ה“קץ” אַף־על־פי שישתנה בוא יבוא ואין הדבר תלוי בזה אם הגאולה מתאחרת ואינה באה בזמן ה“מקווה”. סופה להתקיים – ו“חשבון הקץ” הוא ענין של פירוש ומחשבה. במדה ידועה אפשר להגיד שלמרות מה שמולכו קבל את היסוד של “חשבון הקץ” לעולם מחשבתו ותורתו, אין ליסוד זה שום ערך של קיימא באידיאה המשיחית שלו. להכרה זו אפשר לנו לבוא על סמך שני טעמים. בראשונה, אין כמעט בספרי מולכו רמז ברור ל“קץ” ברור וקבוע ובכל פעם שהוא בא לידי צורך לנגוע בענין זה הוא משתמט מביאוריו וסומך עצמו על “סוד שעדיין אי־אפשר לו לגלות” ודוחה את הענין¹⁷ ושנית, יש לנו בנידון זה ראיה חשובה ממקור אחר, ראיה הניתנת לנו אמנם מתקופה יותר מאוחרה – אבל מתקופה שהמסורת המולכית עדיין היתה חיה ופועלת בה ושעדיין היו לה קשורים רוחניים לא־רחוקים מהאיש ותורתו.

המקור הזה היא הקדמתו של המקובל ר' יחיאל בן צבי מקוביל שבוואהלין לספר “המפואר” של מולכו, בהוציאו לאור את הספר בשנת 1709 באמשטרדם¹⁸. הלא כה דבריו: “גמרתי בדעתי לאחוז בסנסני שמו ה”ה חד מן קמאי דקמאי דדמי לבר אלהין קדוש. יאמר לו ה“ה מוה”ר שלמה מלכו ז“ל אשר שמו נודע בשערים כי שופך דמו כמים ויזבח שלמה את נשמתו לזבח השלמים. ה' ינקום נקמתו. ולפני מותו הודיע לרבים אמונתו באלהים חיים. ודרש ברבים ענינים נפלאים. כאשר מבואר בספרו המפואר הזה. שבא זאת הפעם השנית אל בית המחוקקים. לחסרונם בין הלומדים המשתוקקים. ולדעת דבריו יחפצון. ממה שביאר כמה וכמה מאמרים אשר בתלמוד נסתרים. והוא ביארם עד”ה במסתרים והיה כמגלה עמוקים. ה“ה הגאון בעל מגלה עמוקות ז”ל אשר גילו לו את הקץ ברמזים… אף גם זאת במלאת הימים האלה קרוב הדבר להיות כמשתה הראשונים משתה האחרונים ויצאו גאולים אך אמנם השמר פן ואל יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר תמו הקיצים חלילה וחס שים יד על פה והחזק במוסר רבותינו הראשונים אל תרף כי דבר גדול דברו אליך אם יתמהמה חכה לו וקוה וחזור וקוה כי לא יאחר לשלמו להקדימו או לאחרו כפי הרצון הפשוט או בכשרון המעשים מאתנו בית ישראל הגולין בין העמים ויהיו דברי אלה לאחדים להשיב נפש עקומים אשר בגלות המר הזה נרדמים".

בהקדמה זו אנו מקבלים תעודה היסטורית חשובה ורבת־ערך וזוהי הפעם הראשונה שיש לנו בספרותנו ההזדמנות לשים אליה לב. זוהי אולי הפעם הראשונה ששלמה מולכו נזכר בספרות הרבנית בתחלת המאה השמונה־עשרה בתור עזר וסמך להכרתו ולציין גדולתו של מחבר־מקובל רבני מפורסם אחד מן התקופה ההיא¹⁹. אי־אפשר לנו לבלי התייחס בתשומת לב עמוקה לעובדה, שהמקובל הוואהליני כתב את דבריו אלה רק מאה ושבעים שנה אחרי מאורע מולכו בזמן שהאגדה על־דבר חייו ומותו, תורתו ובשורתו של איש הרזים הזה עדיין היתה כמעט מסורת חיה ושבהשקפתו על העולם עדיין מהבהב ניצוץ ההווה של הימים ההם. אם הוא רואה צורך לעצמו לדמות את “המפואר” לספר “מגלה עמוקות” של המקובל נתן נטע שפירא מקראקא והוא רואה בשני המחברים האלה איזה “צד השווה”, אז מתגלה כאן לפנינו רגע חדש חשוב: אולי היה המקובל שפירא – הוא נולד בשנת 1583, זאת אומרת חמשים שנה בערך אחרי השרף מולכו – תלמידו הרוחני וממשיך תורתו של בעל “המפואר”? ויחסו של בעל הספר “מגלה עמוקות” ל“חשבון הקץ” ידוע לנו. אנו שומעים את הד דבריו ודעותיו בדברים הברורים שכותב תלמידו ומעריצו: “כי דבר גדול דברו אליך, אם יתמהמה חכה לו וקווה וחזור וקווה”. ואנו יודעים, שהרב מקוביל הולך בשיטתו זו בדרכו של המקובל מקראקא. כאן אנו שומעים אולי את הד קולו של מולכו בדבר “חשבון הקץ”. מתברר הדבר, ששלמה מולכו הניח ביסוד האידיאולוגיה המשיחית שלו את עיקרו של רעיון הגאולה ולא את זמנה הקצוב והקבוע של ביאת הגואל. בסדר כרונולוגי אפשר לציין את השתלשלותה של דעתו זו באופן כזה: מולכו קבל את המסורת בדבר “חשבון הקץ” מהאברבנאל ומסרה לנתן נטע שפירא וזה האחרון מסרה למקובל מוואהלין. בהתעניינות המרובה שאנו פוגשים בזמן האחרון בקרב חוגים שונים של הספרות הישראלית באישיותו ודעותיו של שלמה מולכו, התעניינות המצטיינת באהבה רומאנטית וחיבה לבבית אל טיפוס־הפלא הזה. אין צורך איפוא לראות איזו הופעה “אכזוטית” שהתעוררה בישראל לפתע פתאום בלי שום קשר וחבור עם עולם מחשבתו של העם הישראלי. זוהי הופעה טבעית ותולדתית. זו היתה שלשלת הזהב של המסורת המשיחית והגעגועים הגאולתיים שהתחילה להווצר בפורטוגל ובמנטובה בתחלת המאה השש־עשרה ותמצא את ההמשך ש

לה ואת הד הצלצול שלה בקראקא ובקוביל במאות הבאות עד ימינו אלה.

ו

בנוגע למשיחיות ה“מעשית” של מולכו קבלה ההיסטוריוגראפיה הישראלית את נקודת־השקפתו של גרץ. ההיסטוריון הנערץ הזה היה הראשון והיחיד שחקר וברר את כל מאורע מולכו והשקפתו בנידון זה היא. שבמשיחיותו ה“מעשית” לא הרחיק מולכו ללכת יותר משאר בעלי ה“קבלה המעשית”, כלומר, שבעיקרא דדינא לא היה הבדל רציני בינו ובין שאר המקובלים. עיקר שאיפתו ותפקידו של מולכו היה, לפי גרץ, הצלה רוחנית או גם גופנית בשביל אחיו האנוסים בספרד ובפורטוגל, וכל ענין ההליכה לחצר הקיסר קארלוס החמישי ברגנסבורג בהשתדלות לעזור לו “לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר” היה מעשה להט ושגעון רק של דוד הראובני, להט שמולכו בקלות דעתו ובחזון רוחו הנלהב נמשך אחריו בתור נושא־כליו, כעבד המשמש את רבו. הוא עצמו רחוק היה לגמרי מן “התכנית הצבאית” הזאת. והנה אף־על־פי שאין לפקפק בזה, שהפטפוטים הפאנטאסטיים ודברי ההזיה על אודות “מלחמה נגד התוגר” על־ידי צבאות יהודים ואנוסים הם פרי רוחו ומזימותיו של דוד הראובני, טעות תהי בידינו אם נשחרר את שלמה מולכו מה“תכנית המעשית” הזאת ולא נעשהו לשותף בכוונה ואולי גם לאחראי העיקרי של ההליכה לרגנסבורג, כדי להגשים את האידיאה המשיחית שלו.

כדי לברר וללבן את נקודת־החידה הזאת עלינו לשים לב לעובדות אחדות האומרות דרשונו! קודם כל עומדת לפנינו העובדה של מלחמת החיים והמות שנהל הרופא והחכם יעקב מנטינו. אחד מחשובי הקהלה בוויניציאה נגד שלמה מולכו בכוונה גלויה ובהודעה ברורה שמצוה להוציאהו לגרדום. הנסיון לבאר את המלחמה הקיצונית הזאת על ידי “ענין פרטי”, כמו שעושה מולכו בעצמו בקונטרס “חית קנה”, או לחשוב שמנטינו רדפהו מפני שחשד בו שהוא מתכוון להחזיר את האנוסים לדת ישראל, כמו שחושב גרץ והחוקרים האחרים, – דעה כזו קשה לקבל. גרי־צדק כאלה מבני האנוסים שהיו עוסקים בהחזרה לתשובה של אחיהם האבודים היו חזון נפרץ באיטליה ועל פי הרוב היהודים היו מתרחקים מהם מפני מוראה של מלכות והיו משאירים אותם לגורלם או לפעמים היו מנסים גם להצילם מסכנה. כנראה, שלמנטינו היתה סיבה יותר עמוקה ורצינית להתחיל ולגמור את מלחמות־המות שלו נגד גר־הצדק המסוכן, שבמעשיו ובחזיונותיו בא לסכן את כל קיומה של האומה הישראלית ולהמיט שואה גדולה על ישראל. אבל גם מבלי השערה בטוחה וודאית זו, הרי לפנינו עדותו שבכתב של ר' יוסף יוסילמאן איש רוסהיים. השתדלן הזהיר והדייקן הזה, שכבר נזכר לעיל, אשר כל דבריו ומעשיו רשומים על ידו בדיוק ובישוב הדעת לא לבד שמיחס בפירוש את כל “תכנית המלחמה” לשלמה מולכו ופונה אליו בהזהרתו, אלא שאין הוא מזכיר אפילו במלה אחת את מציאותו של דוד הראובני בחברתו של גר־הצדק ברגנסבורג. קשה להשתחרר מן ההכרה הוודאית, שעלינו לראות את נושא “רעיון המלחמה נגד התוגר” בשלמה מולכו לא פחות מאשר בדוד הראובני. ההליכה לרגנסבורג היתה חלק אורגאני והגיוני מ“משיחיותו המעשית” של המולכו.

בין דברי ההבל וההזיות שב“ספור דוד הראובני” נמצא מאמר אופיני אחד המפיץ אור בהיר על נקודה אחת חשובה שבמאורע המעורפל הזה. ראובני מספר: “ואחרי ששמעתי דברי המלך כעסתי עמו ואמרתי לו אני באתי ממזרח למערב בעד זה הדבר ולא באתי כי אם לגדל את מלכותך ולהיות בעזרתיך²⁰. כאן מתגלה לפנינו הניצוץ שבכל התכנית הזאת: ההבטחה לגלות קולוניות חדשות למלכות פורטוגל. זו היתה תקופת הגלוי של ארצות חדשות למלכי ספרד ופורטוגל ואחרות ממדינות אירופה. אם כל הפטפוטים על דבר “ספינות וכלי משחית ומזרקי אש”²¹, שעל המלך להמציא לדוד ולצבאותיו, נושאים עליהם את חותמו של הטיפוס הקוריוזי ההיסטורי הגדול הזה, דוד הראובני²² – הנה הרמז על האפשרות לגלות ולרכוש ארצות חדשות ו”לגדל את המלכות" הריהו כולו רעיון אירופי ופורטוגלי. מבלי משים עולה לפנינו מאחורי המסך של הראובני טיפוסו של מולכו, בן־הבית בחצר המלך היודע את המקומות החלשים של התיאבון לגדלות ולהרחבה שבמלכות ומרגיש שזהו הדרך לרכוש לו אוזן שומעת ותשומת לב בארמוני פלכים ושרים. אין זה מן הנמנע שלכתחילה נזרקו פטפוטי המלחמה מפיו של הנודד הבלתי־נודע הראובני, אלא כשהגיעו לאזניו וללבו של שלמה מולכו עוררו בו מחשבות חדשות שקבלו אצלו צורה אחרת לגמרי. הוא הפך את הפטפוטים האלה לתכנית “מדינית” ומעשית אירופית, תכנית שבצורתה ובתכליתה התאימה בשלמות לצרכי הזמן ולשאיפות הכבוש של ארצות רחוקות חדשות שהתעוררו בין העמים והארצות האלה, שאיפות שעשו מלכים ושרים למאמינים לכל שמועות הבל והבטחות־קסם של כל מיני רמאים ואבאֵנטוריסטים בזמן ההוא.

בין “משיחיותו העיונית” של מולכו ובין הליכתו לרגנסבורג לא לבד שאין ניגוד ו“קפיצה” מן הקצה אל הקצה. אלא שהשניה נובעת בתור תוצאה הגיונית והארמונית מתוך הראשונה. שלמה מולכו האמין, כנראה, באנושיות החדשה ובתקופת הריניסאנס שכבר החלה להכריז על בואה בקולי־קולות בכל ארצות אירופה. ואולי מפני כך התגלע ההבדל העמוק שניכר בינו ובין האברבנאל והאחרים ביחס להשמדתם של “עמי אדום”. הוא ראה והכיר שבא הקץ לשלטונה של מלכות רומי הרשעה וברוחו חזה כבר את אירופה החדשה. אדום הישנה, “הנחש הקדמוני”, זו החיה הנוראה בעלת הכנפים השחורות של האינקביזיציה, הולכת ו“נשחטת” על ידי רצונו של רבון העולמים שלגבי דידו “שחיטה” הרי זו הסרת הכוח והממשלה מעל שכמו של השטן. כלום אין הופעתו של מארתין לותר, מחריבה של רומי מצד אחד וזו של קרולוס הגדול מצד השני החותך את בשרה במסרקות של ברזל ראיה ברורה ומוכיחה ש“אליהו הנביא כבר נכנס לרומי ושהגיע זמן שחיטה וכליה לכחו ולשלטונו של סמאל?”. איזה פשר אחר אפשר לתת למאורעות הסער של “מרד האכרים” בארצות הגרמנים (שהתחיל בשנת 1525) המזעזע את מלכות רומה עד היסוד? כלום לא נראה הדבר בעליל שמלכות רומי עומדת לפני עברי פי פחת? ואין זה מקרה שמולכו הולך לארמון הקיסר בעצם ימי המהומות והמלחמות והחורבן המכלה של שנות 31–1530. כל העולם מתקומם נגד “הנחש הערום”. חלוף משמרות בא לעולם. כל מי שעינים לו לראות רואה שנבואותיו של האברבנאל הולכות ומתמלאות. הנה “הקדוש ברוך הוא פוקד על המלכים אשר הם באדמה” (ר"ל נותן להם לב חדש ורוח חדש), פתח חרצובות רשע, לאסירים יקרא פקח־קוח ואנושיות חדשה הולכת ומתהווה. מולכו הרגיש והכיר את הצורך למצוא באנושיות החדשה את המקום והתפקיד הראוי גם לשה פזורה ישראל. הגיעה שעת הגאולה! שרו החדש של עשו יבין לרעו ולשפתו של ישראל והרבה דרכים למקום. בא הזמן להלהיב את הניצוץ המשיחי המובטח והוודאי שעליו הראה והכריז האברבנאל בכל תפוצות הגולה במערב ושלאורו וזהרו עוררו הצדיקים והמקובלים בארצות המזרח, מסאלוניקי עד צפת, את הלבבות והחיו את התקוות המתות. בא הזמן לגלות את הסוד, כי לא בשמים הוא, להגשים את הנס ולעשותו לנר לגויים. הרי זה סודו העליון וכחו המפליא של רעיון הגאולה הישראלית. הוא מתאים את עצמו לכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה הוא מוצא את בטויו הנכון ואת צורתו המחודשת. מולכו הכיר והתחיל להאמין באור הגנוז של הגאולה הרוחנית שהתעוררה אז בתוך עמי אדום. הליכתו של מולכו לחצר הקיסר לרגנסבורג היתה הנסיון הראשון להתאים את רעיון הגאולה הישראלית לרוח החדש האירופי הזה. הוא האמין ב“ריניסאַנס” הנוצרית ובזהרה המקסים. אבל מולכו טעה ב“חשבון הקץ”. בא “לדחוק את הקץ” וניזק. מאות אחדות של שנים אחריו נעשה אותו הנסיון כמה וכמה פעמים ושרו של אדום פתח לרווחה את ארמנות מלכיו ורוזניו לפני “דוחקי הקץ” ודורשי הגאולה של עם ישראל: הרצל וחבריו. מולכו בא לפני זמנו, ונביא הבא לפני זמנו – את עוונו ישא. הוא היה היהודי הראשון שנפל בתור קרבנה של תקופת הריניסאנס האירופית.

וכאן מתיצבת לפנינו שאלה אחרת: אם האידיאולוגיה המשיחית של מולכו היתה קשורה באופן טבעי אל הלך הרוח העממי של קהל עדת בני ישראל ובהררי קודש יסודתה – כיצד אפשר לבאר את ההתרחקות הגדולה שאנו מוצאים בין מולכו ובין העם במשך ימי מלחמותיו וחלומותיו? עובדה היא שהעם לא קבל את מולכו ובדיעבד דחה אותו בשתי ידים. מיום הופעתו עד יום שריפתו נשאר מולכו לבדו במערכה, בלי עם ובלי קהל. פה ושם הוא מעורר אילו חוגים יחידים המתלהבים לרגע ונעלמים בין־לילה, אבל שום “תנועה” אינה מתעוררת סביבו, ובבואו ובלכתו הוא נראה כצל וכמוזר במחנה. מפורטוגל עד סאלוניקי ומצפת עד מנטובה יצר מולכו לא תנועה, כי אם אגדה²³. תמיד התהווה בינו ובין קהלות הקודש איזה מרחק ותהום מפריד. במובן זה אין כל צל של השוואה בין הופעתו של מולכו והופעתו של שבתי־צבי, למשל, מאה ועשר שנה בערך אחריו. שבתי־צבי יצר תנועה משיחית המונית ויטיל סערה בין הקהלות בכל תפוצות הגולה. תומכיו ומתנגדיו התאחדו למחנות שלמים ואליהם נמשכו כל חלקי העם הנרגזים והמתקוממים לפי רצונם ואמונתם. לא כן מולכו. שום הופעה משיחית לא נתקבלה במשך התקופות בישראל בדומיה כל־כך עמוקה כמו הופעתו הוא. במובן ההתעוררות ההמונית לא הצליח מולכו לעלות אפילו למדרגת דוד הראובני שהיה מעורב עם הבריות והיה מחולל ריבות וקטטות ומשא־ומתן שואן בכל מקום בואו. מולכו, גם בשלום וגם במלחמה, נשאר הבודד ומצא את עצמו על במה ריקה מאנשים. אפילו המלחמה החריפה והקיצונית שנהל נגדו יעקב מנטינו חסר היה לה ההיקף הכללי והאופי העממי והשאירה סוף־סוף את הרושם של קטטה פרטית ושנאה אישית שבין אדם לחברו. בדד וגלמוד היה כשנמלט מארץ־הדמים ובדד וגלמוד נשאר כשהובל בשלשלאות של ברזל להשרף במנטובה. מה היתה סבת המרחק המפריד הזה והבדידות הזאת?²⁴

אי־אפשר להשתחרר מן הרושם, שאחת הסבות שגרמו להתרחקות הזאת היה היסוד הנוצרי המתבלט בכמה רגעים חשובים בחייו ומהותו של מולכו. מיום בריחתו מפורטוגל עד יומו האחרון לא יכול היה להשתחרר לגמרי מהניצוץ הנוצרי הזה שרדף אחריו כצל. כבר בדברי אהבתו וגעגועיו לכנסת ישראל הובלטו כמה בטויים והשגות שהיו זרים לרוח ישראל. ה“אהובה” או “הארוסה” שלו, שאליה ערגה נפשו. רמז זה על כנסת ישראל היה מבלי משים מזכיר לאוזן היהודי את “אהבת הנשואין” של “האדון־החתן” אל “הכנסיה־הכלה”. מושג אהבה הלקוח בשלמותו מיסודי האמונה הקתולית. אצל מולכו אהבה זו הבליטה לא רק אופן דתי קתולי, כי אם היתה גם חקוי גמור של אהבת הנשים כפי שהיתה נהוגה בקרב האבירים של הכנסיה הקתולית מימי־הבינים. אפילו בפרושו ההומאני של “הנקמה הרוחנית” שעתיד הקדוש ברוך הוא לנקום בגויים ובביאורו האליגורי של השחיטה המופשטת המיועדה לעמי אדום, הכירה העין היהודית החדה, שכאן התגנבה דעה נוצרית של “אהבה ומחילה לשונא”. מושג נבוב שהרגש היהודי לא היה מעכלו. נוסף לזה באה הסביבה האנוסית שבה היה מולכו נמצא, כנראה, באיטליה, ואולי גם בתוגרמה, אותה הסביבה של תלמידיו ומעריציו שוודאי היו בוראים ומפיצים את האגדות והספורים השונים על אודות רבם וגואלם. הספורים והניצוצות המשיחיים שנוצרו בסביבה כזו מן ההכרח הוא שהיו מתהווים לפי המושגים והתמונות הרוחניים שהיו מובנים ביותר לנוצרים החדשים האלה. אבל הנפש היהודית בחלה ברוח זה. באופן אינסטינקטיבי הרגישו קהלות ישראל שבהופעתו ובמהותו של הפליט מפורטוגל מתחיל לחדור אל תוך הכרתם וחייהם הרוחניים איזה יסוד זר ודחו אותו לכתחילה. על־ידי רושם זה נחלשה פעולתה והשפעתה של האידיאולוגיה המשיחית של מולכו בקרב הקהלות מן הרגע הראשון עד סופו הטראגי של גר־הצדק. רק אחרי המארטירולוגיה שלו נטהרה אישיותו ונקדשה באש בתוך ההכרה ההמונית.²⁵

כבר בספורי “המראות” של מולכו אנו נפגשים בכמה דברים המזכירים לנו השפעת המסורת הנוצרית. “תרדמה נפלה עלי” – מספר הוא ב“חית קנה”²⁶ – “והנה הזקן אשר ראיתי בתחילה במראה בא אלי ויאמר: בני, עתה באתי להבינך את אשר יקרה לעמים אשר אתה בקרבם. בוא עמי לחרבות ירושלים אשר היית שם בראשונה”. הזקן מוליך אותו “אל שני הרים אשר הם בארץ הצבי”. ומאז הוא רואה המון מראות ממראות שונים שלפיהם הוא הולך ועושה הרבה דברים בנוגע לשליחותו ולעניניו וממלא אחרי כל דבר שמצווים עליו מגבוה. מבלי משים נזכר הקורא במראות של חנניה מ“הברית החדשה” כשקבל פקודה מן “האדון” ללכת ולגלות “את איש טרסי ושמו שאול”; או במראות שחזה השליח פוילוס כש“קרב אל דמשק והנה אור מן השמים זרח עליו כברק מסביב, ויפול על פניו ארצה וישמע קול מדבר אליו”. נבואות עונש האש והמים בנוגע לרומי, אחד הרגעים היותר חזקים בבשורתו של מולכו ושליחותו, הנן לגמרי אי־יהודיות וחדורות מהדתיות הנוצרית. או נקח, למשל, אה ספורו על פגישתו הראשונה עם האפיפיור. “אין לי רשות לעשות דבר חוץ ממה שיראוני מן השמים. ועתה באתי להגיד למעלתכם קושט אמרי אמת. בהגיעי לאנקונה תיכף סבבוני עדת מרעים והלשינו עלי לפני ההגמון באמרם איך שכנתי עם אהלי־קדר²⁷, ועתה אני שלום ושלח בעדי והלכו עמי יהודים משם ומתוגרמה לראות איך יפול דבר. ושאל ממני על הענין, ואמרתי לו: “אמת הגידו לך”. והשיב לי: מה ראית על ככה? ועניתי לו: “כי ה' הוא האלהים, הוא אמת ותורתו אמת. ואין עוד”. מה מפליא הוא הדמיון בין פגישה זו ובין השיחה שהתגלעה בין פונטיוס פילאטוס ובין ישו הנוצרי לפי המסופר ב”ברית החדשה“. הספור על־דבר רדיפותיו של יעקב מנטינו נגדו, כפי שהוא נמסר לנו על־ידי שלמה מולכו בעצמו, אי־אפשר להשתחרר מן הרושם שלפני הכותב רחף דמות־דיוקנו של “יהודה איש קריות” חדש שהתפרץ מן החושך כשליחו של השטן, כדי להחריבו ולהביאו עד דכא וכליון. “והקול נשמע מהחכם המובהק כמה”ר יעקב מאנטין בוויניציאה, ויאמר ליהודים אשר היו שם: עתה אקום ואלכה לרומה לרדוף אחרי האיש יהודי אשר שמו שלמה מולכו להרע לו עד אשר יחזור לסורו או ישרף באש”. בדברים המוזרים ביחוד במשפט זה “החכם המובהק כמה”ר" אפשר לשמוע אפילו הד של “אהבת השונא”, ואולי הוצא כאן ההד הזה לא בלי כוונה. והנה המאמר שבספורו שנדמה כאילו לקוח הוא בשלמות מ“הברית החדשה”: “ויוליכני אל בית הכנסת… וידעו המלשינים מקום שבתי והלשינו עלי אל המשפט, וישימו שוטרים על שערי העיר לתפשני”. עד כמה חזק היה היסוד הנוצרי במושג אשר התהווה סביבו אפשר לראות ביחוד מהאגדות שנוצרו על־דבר קומו מקברו. ר' יוסף הכהן מוסר לנו ב“עמק הבכא” את הד הזמן ההוא: “וימלאו עליו (על מולכו) חימה וישליכוהו על העצים אשר על האש ויקריבוהו עולה לה' כליל תקטר, וירא ה' את ריח הניחוח ויאסוף נשמתו הטהורה בגן עדנו… ויאמינו רבים באיטליה בימים ההם כי ניצל ר”ש מולכו מיד מבקשי נפשו לספותה בחכמתו ודלא שלט נורא בגשמיה. ויש אשר נשבע בפני קהל ועדה כי עמד שלמה בביתו אחרי השריפה שמונה ימים ומשם הלך לדרכו ולא ראוהו עוד". ור' יוסף, שכנראה הרגיש בטנדנציה הנוצרית הטמונה בספור־בדים זה, ראה צורך לעצמו לערער אחרי אמתתו, הוסיף: “ואל אלהים יודע, ומי יתן ואוכל לכתוב באמת ובתמים על ספר כי כנים דבריו (של האיש הנ"ל אשר נשבע) ואם אין”²⁸.

לאט־לאט נפוצו ענני החשדים ונשמתו הטהורה של גר־הצדק נתגלתה בכל זהרה ועליתה. מה שלא יכול היה להשיג בחייו השיג במיתתו: להסתפח בנחלת ה' ובחצרות בית ישראל באמת ובתמים. במדה ידועה נתקיימה גם האגדה על־דבר “תחיתו”. אחרי דורות ותקופות התעורר שמו באהבה וזכרונו היה לברכה. יחד עם האידיאולוגיה המשיחית שלו שב חולם הגאולה הזה לתחיה בתוך ההכרה העליונה של האומה הישראלית.

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ

מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי

אֶרְדְּפָה אוֹיְבַי וְאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם

ועל הצד השני נמצאים הפסוקים:

שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶלָה

שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה

שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה

שָׁמָּה שִׁבֵּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה

שַׂמְחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'

שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה.

את החפצים האלה שנשמרו על-ידי הקהלה בקדושה ובטהרה ראה הרב ר' יום־טוב ליפמאן הלר בעל ה“תוספות יום־טוב”, הכותב ב“לחם חמודות” הלכות ציצית: “ובזמן ישיבתי בפראג (בשנות 27–1624) כשנכנסתי לבית־הכנסת פנחס ראיתי שם ארבע כנפות של משי מצויצת בציצית של משי שהקדוש ר' שלמה מולכו היה לובש”. הטלית יחד עם שני דגלים, שהיו שייכים למולכו והסדין שלו הובאו לשמירה לפראג אחרי שהובא אל הצינוק והמהפכות בעיר רגנשבורג“. ועיין מאמר הבקורת על ספר זה ב”המגיד" שנה ו‘, גליון מ"ד. שם הספר הנזכר לעיל הוא “אַלטערטימער דער פּראַגער יאָזעפשטאַדט”, נערך על־ידי דוד י. פּודיבראד, משגיח של בית־העלמין היהודי בפראג, ובנדיקט פוגס, מורה עליון בפראג. המקומות הנוגעים למולכו נמצאים בעמ’ 157 והפפר כולל גם את ספור המעשה של שלמה מולכו מאת ד"ר א. היבש (עמ' 106–116).

“בית הכנסת פנקס” נבנה בשנת רצ“ה, (1535) שלש שנים אחרי שריפת מולכו, ע”י ר' אהרן משולם לפי “לוח הזכרון” החרות על הקיר הכולל את הרשימה הזאת:

וילך איש מבית לוי שמו אהרן משולם

במעלת רוח הנדיבה עלה בסולם

הלך בעקבי אבותיו הנדיבים והסגנים

ובנה בית המקדש המפואר ברננים

עם אשתו בת ר' מנחם ז"ל מרת נחמה

לעזר כנגדו ובעבור זכרון הנשמה

שנת רצ“ה לפ”ק החל המלאכה ונגמרה

לכבוד השם נתעלה ולכבוד התורה

פה קהלה הקדש פראג המעטירה

עיני ה' עליו זכירה עם שמירה.

מהנוסח הזה שרשמתי מלוח הקיר יוצא ברור שמיסד בית הכנסת לא היה נקרא בשם “פנחס” ושהציון “פנקס” (לרשימה) הוא יותר מתאים לתולדות בית הכנסת העתיק הזה.

א

שלמה מולכו, הנשרף הקדוש, לא היה היחידי בדורו שחזר לעמו בשמחת נפש והקריב בשבילו את חייו בשחוק על שפתיו. הוא היה רק אחד מן הרבים וזהו רגע־הפלא הנעלה ביותר שבכל התקופה המזעזעת ההיא והופעותיה. ברבע הראשון של המאה השש־עשרה, שלשים או ארבעים שנה לערך אחרי הגירוש הגדול וחורבן היהדות בספרד ובפורטוגל קם באותן הארצות דור חדש לאנוסים. דור צעיר, שכבר נולד ונתגדל בסביבה זרה ולכאורה צריך היה כבר לאבד כל קשר עם ישראל ורוחו. ומן הדור הצעיר הזה קמו המורדים והמעפילים שמסרו בשמחה את נפשם על קדוש השם בכדי לשוב בעצמם ולהשיב את האחרים לעם ישראל ולאלהיו.

שלמה מולכו בחר לו דרך מיוחדה ותפקיד מיוחד להגשמת רעיונו, זכה על ידי כך לפרסום ונכנס להיסטוריה. היה בזמנו עוד צעיר מפליא אחד שברח מפורטוגל להולנדיה כמעט באותם התנאים שבה התגשמה בריחתו של מולכו, אוריאל קוסטה וגם הוא מסר את חייו בעד רעיון־נפשו והגות־רוחו, בעד עמו ואלהיו כפי שהבינם הוא. אבל היו עוד אחרים, רבים וכן שלמים, מאות ואלפים מצעירי ישראל כמו המולכו, צעירים שחלל עולמם היה מלא רק שאיפה אחת, להשיב את הצאן האובדות אל רוען הנאמן ולהחזיק את נר ישראל לבל יכבה. זו היתה תנועה עממית־דתית, עכשיו היינו מציינים אותה בתור תנועה “לאומית”, שהתפרצה באופן סטיכי מתוך הלבבות הצעירים ותאחז כשלהבת כמעט את כל הדור.

ביחוד כמה לבם של הצעירים האלה לאלה האובדים והנדחים שנמלטו למדינות איטליה ששם יד הכנסיה הנוצרית היתה על העליונה בכל הענינים שיש להם נגיעה עם הדת. בניגוד להפליטים מספרד ומפורטוגל שהצליחו להציל את נפשותיהם בארצות טורקיה או הולנדיה ששם יכלו לשוב לעמם ולדתם בגלוי, היו הנסים והנמלטים לאיטליה תמיד שרויים בפחד־מות מפני השלטון האפיפיורי שהשגיח בשבע עינים על מעשיהם ואורח־חייהם של ה“מרונוס” או ה“נוצרים־החדשים”. כאן, באיטליה, היה נמצא כר נרחב לעזרה ולפעולה בשביל חלוצי התחיה הישראלית מן הדור הצעיר. כאן ניתנה מצד אחד האפשרות ל“ארגן” את האנוסים הנמלטים, לעוררם ולהחזירם לעמם ולאלהיו ומהצד השני צריך היה לעשות את ההכנות הדרושות ולפנות את הדרך בשביל האחרים שעדיין נשארו בעמק הבכא בארצות מולדתם הארורות. איטליה היתה ה“חזית” הכי־מסוכנת. שם צריך היה לעשות את הכל ממש תחת עיניהם של כהני־הכנסיה הקנאים ולהפקיר ולסכן את חיי העוזרים והעזורים, את חייהם של “החלוצים” ושל הנחלצים בעצמם. למקום זה נמשך לבו של מולכו ולבם של האחרים הרבים. מי ימנה מספר לצעירים הנלהבים האלה שהצילו המונים מישראל מכליה רוחנית וישלמו בעד זה בחייהם? ההיסטוריה שלנו יודעת או יותר נכון לא יודעת, מחנות שלמים של “חיילים בלתי־ידועים” כאלה. הם מתו בבדידותם, נהרגו, נשחטו ונשרפו בבתי־האסירים של האינקביזיציה ולא ידע איש את שמותיהם וקבורתם עד היום הזה.

והנה גרם מזלו של אחד מן ה“חיילים הבלתי־ידועים” האלה ששמו ינצל מתהום־הנשיה באורח פלא ושזכרו יקום לתחיה דוקא בימינו אלה. זהו גר־הצדק ר' יוסף סרלבוֹ (Saralvo), שנשרף על קדוש השם ברומי ביום השבת כ“ז שבט שנת השמ”ג, 19 לפברואר 1583. גם הוא היה אחד מן הצעירים שברחו מפורטוגל לאיטליה כמעט באותו הזמן שבו ברח שלמה מולכו מארץ מולדתו. ובחייו ובמותו של האיש הזה אנו רואים ושומעים את הד הזמן וצער הדור, אנו מאזינים לבת־קול של האומה הישראלית המנהמת כיונה ומספרת לנו מה שסבלה ומה שהרגישה לרגלי מאורעות כאלה בימים ההם.

ברם מזלו של סרלבו מתבטא לא בזה ששמו וזכרו ניצלו מערפלי השכחה ותהום־האבדון: כמה וכמה שמות של קדושים מהתקופה ההיא ניצלו ונשמרו לנו, אלא זכות מיוחדה נתגלגלה לו על־ידי זה שקינות שלמות ויפות על מותו המרעיד נשמרו לנו ונתגלו לדור אחרון כאודים מוצלים מאש. העובדה שהמאורע הנורא הזה גרם לחיבורם של ארבעה פיוטים, מספר הגון מאד בנוגע לענין אחד, ומפרי עטם של מחברים שונים מראה לנו בעליל איזה רושם עמוק עשה האיש הזה בחייו ובמותו על בני דורו.

אין צורך להעיר שסרלבו לא היה הראשון מבין האנוסים שמתו על קידוש השם, ואפילו לא הראשון מבין הקדושים החשובים ביותר בחיי הקהלות. אנו יודעים את פרטי השריפה הנוראה של אנוסים חשובים בשנת 1571. צונץ בספרו “סינאַגאָגאַלע פּאָעזיע דעס מיטעלאלטערס” עמוד 336 מעיר על שרפת הנזיר הפרנציסקאני Cornelio de Montalcino ברומי בשנת 1553 בעון קבלו את דת ישראל, מאורע שאחת מתוצאותיו המרות בשביל יהודי איטליה היתה גזרת השרפה של התלמוד בשנת שי“ד– 4–1553¹. אלא שביניהם ובין סרלבו היה הבדל עמוק ועליון וסרלבו דורש מאתנו תשומת־לב יותר רחבה ויותר כללית. שני הקדושים הראשונים והרבה הדומים להם היו קרבנות אינדיבידואליים שעשו מה שעשו משום בקשת הצלחתם הרוחנית הפרטית וגאולתם הנפשית הם בשעה שסרלבו התיחס אל עבודתו ותפקידו מנקודת השקפה עממית ו”לאומית“. מבט־עינו היה נכון לא לה”אני" הפרטי שלו אלא לה“אני הקבוצי”, לכלל ישראל ולהצלחת האומה והצלתה בשלימותה. הוא היה יוצר תנועה והתקוממות יהודית נגד פשעי האינקביזיציה.

בעצם האופן שבו נתגלה כל המאורע הזה והתהוותו ההיסטורית וכניסתו לכרם ספרותנו בפיוט ובפרוזה יש הרבה מן ה“רומאנטיקה” ההיסטורית וכדאי להתעכב קצת על רגע מענין זה. שרפת האנוס או “גר־הצדק” הזה תחת שלטונו הדתי של האפיפיור גריגוריוס השמיני² ושלטונו המדיני של הדוכס אלפונסו השני³ בפירארה נשארה בלתי־ידועה ונעלמה לכותבי תולדות ישראל, החל מר' יוסף הכהן בעל “עמק הבכא” ושאר דורשי הרשומות הקדמונים עד גרץ וההיסטוריונים מבני הדור החדש. הראשון שמצא את הסימן הראשון למקרה (קינה א' הנדפסת למטה) ושפרסם את הפיוט ב“המגיד” גליון מ“ז לשנת 1858 היה החוקר הנפלא שניאור זקש. את הקינה מצא זקש, לפי הודעתו, על פי מקרה כתובה על קלף בכריכה של הספר “מלחמת ה' " לר' יוסף אלבו בעל ה”עיקרים”. מ“המגיד” נכנסה הידיעה לספריהם של פוגלשטיין־ריגר ושל אברהם ברלינר “תולדות היהודים ברומי”. בשנת 1930 נתגלגלה זכות על ידי למצוא בכתב־יד שבספריה של בית המדרש לרבנים בניו־יורק שלש קינות נוספות (ב‘, ג’, ד' המתפרסמות למטה), קינות הכוללות כמה ידיעות חשובות על השרפה הנוראה הזאת ושנתפרסמו על ידי בשנת 1930 בירחון “מזרח ומערב” בירושלים⁴. נמצאות איפוא בסך הכל ארבע קינות, שרק באחת מהן (סימן ד') גליתי בסוף החרוזים את שם המחבר רפאל סופר. גדולה היתה הכמיהה לדעת מי היו מחבריהם של שלש הקינות הנותרות, וביחוד של הקינה ב' שהיא באמת תעודה היסטורית רבת־ערך. והנה בבקר לא עבות אחד הפתיעני ידידי החכם הגדול הפרופיסור אלכסנדר מארכס, שהיה הראשון, שהעירני על כתב־היד המפליא הזה, בהודעה שבכתב־יד איטלקי מן המאה הט"ז “ספר הבריות” מצא את אותה הקינה ושם רשום עליה שם מחברה – המשורר העברי והאיטלקי המפורסם ר' יוחנן מרדכי אלאטריני⁵.

שבועות אחדים אחרי שפרסמתי את הקינות הנזכרות הודיע לי ידידי הנעלה, החוקר וההיסטוריון של היהדות האיטלקית הפרופיסור ר' משה דוד קאסוטו כדברים האלה: “עלה בידי למצוא את השם הנוצרי של יוסף סרלבו. בעתון Vessillo Israelitico כרך נ”ו (1908) עמוד 172 פרסם מר ג. סוראני תעודה איטלקית על דבר שרפת “מין” (Heretic) פורטוגיזי אחד המכונה בשם Gabriello Euriquez שנשרף ברומה ביום י“ט פברואר 1583. מכיון שהיתה זו דוקא שנת שרפתו של סרלבו, אמרתי אולי הוא הוא. ומצאתי שיום כ”ז שבט שמ“ג היה דוקא יום י”ט פברואר 1583. ומכיון שכך אין ספק בדבר שיוסף סרלבו הוא גבריאלו אנריקס ושהתעודה הנזכרת שייכת אל סרלבו, שעליו נכתבו הקינות החשובות שפרסמת".

ובזה עוד לא תמה ה“רומאנטיקה” של המקרים בהתגלותו של המאורע הזה. ירחים אחדים אחרי פירסומן של שלש הקינות, יצא לאור בברלין מאסף לכבוד יובל השבעים של ההיסטוריון שמעון דובנוב שכלל מאמר על ר' יוסף סרלבו, קורותיו ומותו מעטו של הד“ר ססיל רוֹת המכונה בשמו העברי בצלאל מן האדומים. ההיסטוריון והחוקר המצוין הזה, שהפיץ אור בהיר על האנוסים ותקופתם ושבצדק אפשר לציינו בתור הגואל וההיסטוריון של האנוסים⁶, היה חוקר ובודק בהפרוטוכולים ובכתבי־הסתר של האינקביזיציה במדינות איטליה ומצא את כל החומר על אדות ר' יוסף סרלבו ומשפטו במקורות הראשונים. בין הפיוטים ובין החומר הגנוז של בית־הדין האינקביזיציוני נתגלתה ונתבררה השלמה והתאמה מדויקה. כלום אין זה מן הפליאה ההיסטורית וה”רומנטית" שממש בזמן קצר אחד מתגלים מכמה צדדים מקורות כל־כך חשובים על דבר מאורע היסטורי רב שמאות בשנים היה נשכח ונעלם מלבותיהם ומזכרונם של בני האומה?! כך דרכה של ההשגחה העליונה של ההיסטוריה שלנו. הכל תלוי במזל ואפילו אנוס אומלל שעלה בלהב השמימה לפני דורות שלמים.

ב

ידיעות מדויקות בנוגע לזמן הולדתו של סרלבו אין לנו אלא שמתוך הקינות נודעים לנו כמה וכמה פרטים ביוגרפיים. הפייטן אומר עליו ש“לעת זקנתו הלשינוהו”. אם כן היה בשעת מאסרו לא פחות, בודאי, מבן ששים. זאת אומרת שנולד בשנת 1523 בערך. הקינה הרביעית מספרת לנו ש“יגונותיו ואנחותיו שהממוהו בגלותו”, כלומר כשברח מפורטוגל, “מצאוהו בבחרותו”. יש לנו איפוא הרשות לשער בודאות שברח מפורטוגל בהיותו לא למעלה מבן שמונה עשרה או עשרים שנה והיה זה איפוא בשנת 1542, עשר שנים לערך אחרי שריפתו של שלמה מולכו. אין ספק בזה שיוסף נולד בתור נוצרי. זה יוצא בראשונה מתוך העובדה שכשחזר ליהדות צריך היה להימול והשנית ש“ישראל קרא לו ואמר” שהוא “גר־צדק ויהודי טוב”. לא היו קוראים לצעיר שנולד יהודי “גר־צדק”. רמז לסיבה הנפשית שגרמה לבריחת הצעיר נותנת לנו הקינה ג'. יוסף, “נפשו גל מפורטוגל לראות תולדות יעקב”. הוא שאף להתודע אל אחיו בני עמו ולראות אותם בתולדותיהם ובחייהם. וכשראה אותם, בבואו ל“פירארה לדור בין העברים” חשק בהם ויאהב אותם ומאז סרה נפשו לגמרי מדתו הנוצרית ו“לא אהב ולא נשק את האחרת”. אחרי הכנסו בבריתו של אברהם אבינו נעשה ל“מוהל” ול“מוהל בקי”. ואל יהי דבר זה קל בעינינו. אין זה מוהל סתם המכניס לברית היהדות ילדים רכים בני שמונה ימים אלא מוהל לאנוסים, לאנשים גדולים ובאים בימים, אומנות שסכנת מות היתה אורבת לה מכל צד ועבר. הפייטן מעיד שהוא מל בפירארה “שמונה מאות נפשות” והחזירן לדת ישראל, מספר רב וגדול הנותן לנו מושג ממספרם הגדול של האנוסים הנמלטים אז לקהלות איטליה. בפירארה אחז הצעיר סרלבו באומנות של צורף זהב. בסרקזמוס מר וחריף ובנטיה פיוטית ל“לשון נופלת על לשון” אומר הפייטן: הוא שהיה חרש “צורף” – בעצמו “צורף” באש עד שבאה אל פיו “רצפה” – גחלת אש.

פירארה, “עיר ואם בישראל” זו היתה אז עוגן־ההצלה וה“מרכז הרוחני” לאנוסים הפליטים מפורטוגל⁷. קרבת־המקום והשלטון המדיני הנאור היו הכחות המושכים שרמזו אור של חופש ואפשרות של תשובה לצעירי ישראל אלה שנהו אחרי אלהיהם. המחיצה העבה שהקים אירקולה (Ercole) דוכס פירארה בין השלטון המדיני שלו ובין השלטון האפיפיורי, בכדי שלא תהא מלכות זו נוגעת בחברתה, נהפכה לשמש־בטחון וערובת־חיים לגולים ולאנוסים. כמעט שהיתה אפשרות שלמה לשוב לדת ישראל בגלוי, כלומר לאלה שנולדו ביהדותם והוכנסו לדת־המשיח בכפיה. בנוגע לאלה שנולדו כבר בנצריותם, ולסוג זה היו שייכים אז באמצע המאה השש־עשרה כמעט כל הצעירים, היה גם השלטון הדוכסי הנאור באופן “רשמי” קשה כברזל. בנוגע להם התחייב השלטון הדוכסי להתנהג בכל חומר הדין ולהגן על אינטרסי הכנסיה בפני “בוגדיה ועוזביה”, אכן היתה הבטחה זו לשלטונות האפיפיור מן השפה ולחוץ בעיקר מחמת “מצב המלחמה” התמידי שהיה שורר אז כמעט בקביעות בין שני השלטונות האלה. בריב הזאבים ניתנה בינתים לכבשה האפשרות להנצל מן שיניהם ולהמלט על נפשה על פי רוב על־ידי שוחד וקרבנות כסף. בעיר זו מצא לו סרלבו הצעיר “גן־עדן” ממש לחלומותיו ולשאיפות חייו. ב“חוצפה” יתרה, ממש בלי שום פחד ומרך־לב וכמעט בגלוי עשה את עבודת ה“ייהוד” שלו. המקונן מספר עליו שלא רק שהכניס אנוסים “רבים ככוכבים” בבריתו של אברהם אבינו אלא שהיה “מטהר גם את לבותיהם” והיה מתנה עמהם לשמור חק אל. מרחוב לרחוב ומבית לבית היה הולך ומפיץ תורת ישראל ונוטע אמונתו בין זקנים וצעירים ממחנה האנוסים. את עבודתו זו המשיך במשך עשרות שנים שלמות. ועבודתו זו לא נשארה נעלמה לגמרי מעינה החדה של הכנסיה הקתולית. אלה אחרי אלה באו הריפורטים של ה“גנרל־אינקביזיטור” מפורטוגל אל האפיפיור ברומא המתאוננים מרה על “מעשי היהוד” הנעשים כמעט בפומבי ובלי הפסק בפירארה בדרישה לעשות צעדים ממשיים נגד ה“סכנה” הזו. אבל תלונות האפיפיור לא מצאו אזנים קשובות לא אצל הדוכס אירקולה ולא אצל בנו הדוכס השליט אחריו אלפונזו השני. בשנת 1574 כמעט שהגיע המצב למלחמה גלויה בין האפיפיור והדוכס לרגלי התנאים האלה. שוטרי־החרש האפיפיוריים גילו בפירארה קבוצה שלמה של אנוסים שנולדו בנצריותם בפורטוגל, שלשים במספר שקבלו עליהם את דת ישראל בראיות ברורות, “שמנהל הקשר והבגידה הוא גבריאל אנריקס המכנה את עצמו בשם המזויף יוסף סרלבו”. אבל עדיין עמד לו מזלו של החלוץ האלהי. הדוכס אלפונזו לא מיהר למלא את רצונם של שליחי האינקביזיציה – ויוסף הוסיף להמשיך את עבודתו שאהב סלה.

אבל שמש־הבטחון הזה שהפיץ את קרניו על חיי הקהלה הישראלית בפירארה כמעט במשך חצי־מאה שנה לא נראה ככח איתן ולאט לאט החל לאסוף נגהו ולהיעלם בענני־חשך בסיבת התנאים המדיניים “החיצוניים” שהגבירו את כחו והשפעתו של השלטון האפיפיורי ובאותה שעה החלישו את מעמדו של הדוכס אלפונזו, החל הבסיס “האיתן”, שעליו עמדו היהודים וביחוד האנוסים בפירארה, להתמוטט מתחת לרגליהם. נחלש העוזר וכשל העזור. ובבקר לא עבות אחד התפרץ האויב אל תוך המחנה. בהסכמת שלטונות הדוכס נאסרו בראשית שנת 1581 על ידי שוטרי־החרש של הכנסיה הרבה אנוסים ויהודים “חשודים” על פי רשימה שהציע האינקביזיטור הראשי בפורטוגל אל השלטון האפיפיורי ברומי ו“הקן” הבטוח של האנוסים בפירארה נחרב לגמרי. שם העיר הזאת יורד אז מן הפרק בחיי הנמלטים והנרדפים האלה ובשארית כחותיהם ובמאמצים רבים הם נסים מן המערכה הנחרבה ומיסדים להם מרכז “בטוח” אחר “עד יעבור זעם” – בוויניציאה. 

ג

בין האסירים האלה בפירארה היה “גבריאל אנריקס”, זה האיש שלתפיסתו ולהשמדתו שאפו האינקביזיטורים בפורטוגל יותר משלשים שנים רצופות. עם “בוגד” זה היו להם חשבונות אחרים לגמרי. במאסר זה קוו להשיג את “מטרתם” העיקרית להמית את הרוח החיה המחזירה המונים המונים לישראל ודתו. אבל הפעם לא התכוונו האינקביזיטורים ל“מיתה” ממש של קרבנם. הם רדפו אחרי מיתתו “הרוחנית” ותשובתו לכנסיה הקתולית בכדי שיהיה זה אות לבני מרי משאר האנוסים שיראו בחרפתו ובנפילתו המוסרית של רבם ומנהיגם. ה“גנרל אינקביזיטור” בפורטוגל לא חפץ איפוא במות המת כי אם “בשובו מדרכו” וחיה.

המקונן מספר לנו שלעת זקנתו “הלשינוהו”. מי “הלשין” עליו ובאיזו תנאים נעשה הדבר הנורא הזה? על ענין זה מפיצות אור תעודותיו של ססיל רות שהוציא ממחשכי הבית דין האינקביזיציוני⁸.

בין האנוסים שנמלטו לאיטליה וחזרו לדת ישראל היו כמה וכמה שלא הכירו בשלימות באחריות הרבה שהם לוקחים עליהם בצעד זה. בסביבה היהודית החדשה נפגשו בכמה תנאים חברתיים ורוחניים שונים שלא יכלו להסתגל להם במהירות והסוף היה שהתחרטו על צעדם המהיר וחזרו לפורטוגל ארץ מולדתם ולכנסיה הקתולית בבקשת סליחה ומחילה, צעד שגם הוא היה קשור על פי הרוב בסכנת מות. והנה בשנת 1581 התוודה אנוס אחד מסוג זה Lopo Luiz שחזר לקתוליות לפני הבית־דין של האינקביזיציה בליסבון והעיד שביום השני לנובמבר נימול בפירארה בביתו של הצורף היהודי יוסף סרלבו ושזהו אותו הפורטוגיזי הנודע בשמו גבריאל אנריקס. הודאה זו חתמה את גורלו של יוסף ועל סמך עדות זו “הבהילוהו” לבית האסורים באשמת בגידה בדת המשיח. מכיון שידוע לנו מהקינה שבבית האסורים ברומי החזיקוהו שנה אחת. עובדה המתאשרת על ידי התעודות, צריך לחשוב בוודאות שמאסרו של יוסף קרה בראשית שנת 1582.

מתוך התעודות שפרסם ססיל רוֹת נודע לנו שיחד עם סרלבו נאסרה “משפחה” שלמה. מלבד “גבריאל אנריקס” נאסרו: איש אחד בשם Diego Lopez בנו של אנטוניו רודריגס ואשתו פאולה לופס ויחד עמהם שלשה אחים ושלש אחיות. בסך־הכל הכילה הקבוצה הנאסרה שבע־עשרה נפשות ואין לנו שום ידיעה על דבר סופן. התעודות מספרות לנו רק על גורלם של שני הנאסרים, על סרלבו ועל דייגה לופס. זה האחרון חזר לקתוליות ועל ידי כך “הומתק” דינו למות בתליה במקום שרפה.

בתעודות אין רמז לזהויה של המשפחה הנאסרה, של לופס ואשתו וששת האחים והאחיות. אבל נראה לי שיש כאן מקום להשערה וודאית שאלה היו “בני ביתו” של יוסף סרלבו. פאולה בתו ודייגו בעלה ו“ששת האחים והאחיות” היו בניהם, נכדיו ונכדותיו של הסבא, סרלבו. על ידי כך מתבארות לנו השורות התמוהות ששם המשורר יוחנן אלטריני בפי יוסף:

כָּל בֶּן בֵּיתִי / עַל מִיתָתִי / אַל נָא יִשָּׂא / קוֹל וּתְלוּנָה

אִם צַר עָרִיץ / אִם שׁוּם פָּרִיץ / יִכְתּוֹב עָלָיו / מַר אוֹ שִׂטְנָה

אֶל אֵל תָּמִים / שׁוֹפֵט דָּמִים / יַפְקִיד רוּחוֹ / וּבְכָל עוֹנָה

אֵלָיו יִדְרשׁ / וּבְכֹבֶד רֹאשׁ / יִקְרָא עֶזְרָ / תוֹ הַיְשָׁנָה.

המשורר מוסר כאן את בקשותיו של ר' יוסף ששלח מבית האסורים אל “בני ביתו” לבל יפול רוחם אם איזה מלשין עריץ ופריץ ימסרם לשלטונות ויכתוב עליהם “מר או שטנה”, שיעמדו בנסיונם ולא ישקרו באמונתם. שופט הדמים ינקום במוסרים ובמלשינים והם, בני ביתו, יאמינו נא בה' וב“עזרתו הישנה”. אין זה מן הנמנע שהאשה והילדים קבלו חנינה על ידי חזירתם לכנסיה בשעה שהגברים, הבעל והחותן נמסרו למות.

תעודות האינקביזיציה מוסרות לנו בדיוק על דבר האמצעים והתחבולות השונים שראשי הכנסיה השתמשו בהם בכדי להפיל את רוחו וקשיות־ערפו של סרלבו ו“להחזירו למוטב”. הם, כאמור, היו מעונינים בעיקר לא בהריגת האיש כי אם בהריגת ה“תנועה” ולכן לא נרתעו מפני כל בכדי להחליש את כחו המוסרי וגבורתו הנפשית. לא רק חנינה של חייו הבטיחו לו כי אם גם עוד הרבה “חסדים” וטובות־הנאה אם יסכים ל“תשובה” אפילו גם למראית עין ויקבל את הקדושה גם מן השפה ולחוץ. רמז לזה אנו מוצאים בקינה א':

יוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עָמַד עִם נִסְיוֹנוֹ

חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת תָּמִיד לִכְבוֹד קוֹנוֹ

כִּי לֹא שָׁמַע אֶל קוֹל יַפְטִירוּ עִם שָׂפָה.

וזו, כנראה, היתה גם הסיבה שזמן כל כך רב החזיקוהו בבתי האסורים בפירארה וברומי ושבבית־הדין האינקביזיציוני שנהל את ה“משא ומתן” עם האסיר העקשן, ישב בראש לא “חוקר” פשוט כי אם ה“חשמן ההגמון” בכבודו ובעצמו. חשמן זה היה אולי הקרדינל Odescalchi שאחרי שרפתם של סרלבו ושל “בן ביתו” דייגו לופס הנזכר פרסם ברבים בשמחה ששני הבוגדים והמורדים האלה קבלו את ענשם הראוי להם מן השמים⁹.

ארבעת הפיוטים הנלהבים שהוקדשו לקדוש העממי הזה על ידי מחברים שונים נותנים לנו מושג שלם לא רק מהאיש והלך־רוחו כי אם גם מהלך־הרוח שהיה חי ופועל אז בקרב כל הלבבות בישראל. משתקף כאן לפנינו במלואו ובשלימותו מצב־הרוח החברתי ששרר אז בקרב המוני ישראל הקרובים והרחוקים. יוסף סרלבו ידע את תפקידו והבין שאין זה ענינו הוא בלבד הנידון כאן אלא שבו ובהתנהגותו מתבטאים ברגע זה נשמת ישראל ורוח־האומה. בו ובהתנהגותו תקום ותפול האומה. רק בהכרה זו עלתה בידו להנצל מן הפח הנפשי שהמיט לפניו השונא ויוכל לו. הוא אמנם בוער באש אבל הוא איננו אכל. “הכיר את בוראו ותורתו רצה” ולכן “חזק מצור כחו אף ידו בו תקפה”. סרלבו עשה מה שהיה ברצונו של ישראל ולכן מוסרים המחברים הפייטנים, שבנידון זה הם פייטנים עממיים במלוא מובן המלה, בדיוק נמרץ כל פרט ופרט ממעשיו ותנועותיו של הקדוש, ממה שראו ושמעו באמת או ממה שנוצר במוחם על ידי הפנטסיה העממית המדברת מתוך עטם וגרונם.

אופייני הדבר שמחברי הפיוטים האלה למרות רגשנותם וסערת רוחם השגיחו בדבר שרגשותיהם לא יאפילו על ההוה המציאותי והערך ההיסטורי של המאורע. הם מציינים בדיוק כמה מקומות ופרטים היסטוריים, מלבד ציוניהם ההיסטוריים של עצם הענין המתאימים כמעט בשלימות לידיעות שבמקורות ובתעודות של הטריבונל האינקביזיציוני ברומי. אלאטריני קורא:

אָלַת מַרְפֵּא / יִצְעַק כָּל פֶּה / עַל הַר נִשְׁפֶּה / יִשָּׂא קִינָה

“מרפא”, הכיוון הנסתר והרמז כאן לכנסיה St. Maria שהיתה נמצאת על הר Minerva ששם היה נמצא בית־הדין האינקביזיציוני ברומי. כל פה מקלל את המקום הנורא הזה וצועק: אלה למר(פ)יה!

או ידיעתו של המקונן השלישי:

יוֹם שַׁבָּת כָּ“ף / זַיִ”ן לִשְׁבָט / בִּשְׁנַת השׁמ"ג נִגַּשׁ יוֹסֵף

בִּשְׂדֵה פָרַח / אוֹרוֹ זָרַח / וַיַּכֵּהוּ הִנֵּה / אֵין יוֹסֵף

בשדה פרח – הלא זהו Campo di fiore המקום הידוע לפורעניות ברומי שבו היו נשרפים כל קרבנות האינקביזיציה. והפייטן לא שכח אפילו לציין את המקום הזה בסרקסמוס מר – “אורו זרח”, בטוי יפה למיתה משונה. ו“שדה פרח” זה הלא היה אותו המקום שבו נשרף הכופר הבלתי־נשכח הלוחם והפילוסוףGiordano Bruno.

או נשים נא לב לידיעות המרעישות על דבר היסורים והענויים שהיו גורמים לקדוש האומלל בבית האסורים. היו משקים אותו סמים מרים לפי המנהג הידוע בכדי להבזות את האסירים, לגרום להם שלשול ומחלות־קיבה שהיו ממררים עליהם את חייהם. “המשתרר הרשע השקהו שם ראש עם לענה”. אסור בכבלים בצוארו (בקולרין) וברגליו השליכוהו אל תוך חור אפל ו“מקום צר”. ולא היה גבול לסדיזמוס המנוול של האינקביזיטורים מהכנסיה הקדושה. למקום שריפתו הובילו אותו בחרפה ובזיון, בלי לבוש כמעט ערום. “בגוף חבוש בלי מלבוש כלימתי הדימתני”. והוליכוהו דוקא דרך רחובות היהודים. “וירא עברים מצטערים עליו בשוק אצל פינה”. ככה היו נוהגים להוביל למות את קרבנות האינקביזיציה בספרד ופורטוגל ומתוך הפיוטים האלה אנו רואים בעליל שגם באיטליה נשתרשו המנהגים האלה.

כזה נראה ונקדש! זה היה החומר האנושי שממנו התהוו האנוסים הגדולים שלנו שלמה מולכו, יוסף סרלבו ועוד ועוד ועוד. אלה היו “שומרי החומות” שלנו מתוך צעירי הדור בכל הזמנים והתקופות וברוח זה עמדו על משמרתם לדור ודור.

ויוסף סרלבו לא לחנם חי ומת. נשרף גופו אבל נשמתו נשארה חיה וקיימת. כשנעלם הוא מבימת החיים באו צעירים אחרים למלא את מקומו. אותן התעודות של הטריבונאל האינקביזיציוני האיטלקי מגלות לנו שביום 22 ליוני שנת 1608 נשרף חי על פי משפט האינקביזיציה בעיר Evora הצעיר פירננדו גומיץ או בשמו העברי דניאל פראנקו־חפשי. האשימוהו בזה שבהיותו בפורטוגל דבר בשיחה אחת של ידידים ומכרים בתהלה ובשבח על דבר אנוס אחד שמל בסתר יותר משלשת אלפים ילדים וגדולים והיה נערץ בשביל זה בקהל ישראל. שיחה זו נתקבלה כמו “הסתה” לעזיבת הקתוליות. האפיפיור נכון היה לסלוח ל“פושע” הצעיר אם רק יחזור בתשובה ויבטל את דבריו והפושע היהודי לא הסכים"¹⁰. וזה היה עשרים וחמש שנים אחרי שריפתו של ר' יוסף סרלבו.

וזוהי הבת־קול המנהמת כיונה מתוך הקינות והפיוטים היפים ומתוך כל מעשיו ודבריו של הקדוש הנעלם הזה. אותה הבת־קול החודרת לחלל עולמו של היהודי באשר הוא שם בכל דור ודור: “עוד יוסף חי!”

גִזְרַת סַפִּיר / כֶּתֶם אוֹפִיר / כָּאֵשׁ לַהַב / אֵיכָה הָיְתָה

דִּבְרֵי אוֹפֶה / תּוֹרָה עַל פֶּה / מַאֲכֹלֶת אֵשׁ / הִיא עַל פָּנָי

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'

הֲנִהְיָה כָּזֶה / יָבֹא חוֹזֶה / זֶה לָנוּ אוֹת / כִּי חַטְא גָּרַם

וַיֹּאמַר אֵל / שׁוּב יִשְׂרָאֵל / כִּי עֵת צָרָה / נִסְתַּר אוֹרָם

זֹאת הַתּוֹרָה / שַק חָגָרָה / עַל כִּי שָׁוְא / עָמְלוּ בוֹנַי

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'

חוּשָׁה מִפְלָט / לָתֵת מִקְלָט / כָּרוּ לָנוּ / זָרִים שׁוּחוֹת

טָמְנוּ רֶשֶׁת / דָּרְכוּ קֶשֶׁת / מוֹרִים מַמְרִים / עָבְרוּ צַחוֹת

יָמִין תַּזְמִין / וּשְׂמֹאל תַּטְמִין / תֹּאמַר חַזְּקוּ / אַמְּצוּ בָנָי

עוּרָה לָמָּה תִישׁן ה'

מורים ממרים, רמז לבוגדי ישראל הנזכרים לעיל שנתנו ידם לפשע נגד ספרי הגמרא. ב“אוצר השירה והפיוט” כרך רביעי, עמ' 111, סימן 1971, “קינה” זו על שרפת התלמוד בשנת 1553 נזכרת. וידידי יצחק ריבקינד העירני בחיבתו על עוד מקור חשוב אחד בנוגע לגזירה זו וזהו: Moritz Stern, Berlin 1922 I p. 17. עברי טייטש שפראך דענקמעלער.

אנו למדים שם ש“גומפריכט בון שעברשין” מלמד בויניציאה תרגם בשנת שט“ו בערך ב”טוייטץ" פיוטים מחנוכה ופורים ומזכיר את גזירת שריפת הספרים ההיא ולא עוד אלא מפני טעם זה תרגם את הפיוטים, בראותו כי הספרים נאבדו ואינם ועתידה תורה שתשכח מישראל, ביחוד מנשי ישראל:

"זינט דז עש אזו איז גיקומן

דז אונש בעונות דיא ספרים זיין ווארדן גינומן

אונ' זיא זיין נאך אין גוים הענט

אונ' דיא בעשטן זיין שון וער ברענט

אונ' איז אונש צו מול קיינש אובר גיבליבן

דז מן דיא צייט העט דאריבר וער טריבן

נוא איז עש בעונות אלש אום זישט

אונזרי ספרים וועלגרן זיך אין מישט

דארום האב איך אזו לאנג גיטראכט

דז איך דיא מגילה האָב אויפש טוייטץ גיבראכט"

א

קִינָה עַל מִיתַת הַצַּדִּיק ר' יוֹסֵף סַרְאַלְבּוֹ ז"ל

(שתים עשרה תנועות בכל בית)

הַדּוֹר אַתֶּם¹ תִּרְאוּ יוֹם זֶה זַעַם עֶבְרָה

יָשִׂים לֵב כָּל מַשְׂכִּיל², עַל אָח אֵשׁ בּוֹעֲרָה

עֵינִי נִגְּרָה מַיִם עָלָיו נַפְשִׁי דָלְפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

שִׁיתוּ נָא לֵב עַל זֹאת כִּי עַל עֲוֹן הַדּוֹר³

הַיּוֹם רַבּוּ צָרוֹת מֵאֵין פִּרְצָה יִגְדֹּר

זֶה דוֹר דּוֹר שָׁוְא פוֹנֶה וּלְבשֶׁת גַּם חֶרְפָּה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

עַל תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה אֶזְעַק לִמְאֹד חָמָס⁴

כִּי דַת אֵל עַל יָדָם כִּמְעַט הָיְתָה לְמַס

הֵמִירוּ הַגְּבִירָה עַל שִׁפְחָה הַחֲרוּפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

גַּם עַל הַפַּרְנָסִים רוֹעֵי רוּח כֻּלָּם

אֶל כַּסְפָּם וּזְהָבָם יִטֶּה אֶרֶץ מִנְלָם⁵

טָח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם כִּי יָצְאָה הַחֲנוּפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

סוֹחֲרֵי נִכְבַּדֵּי עִיר כָּל אִישׁ אֶל בִּצְעוֹ יִפְנֶה

גַּם אִישׁ אִישׁ מִמְּלָאכְתּוֹ שֶקֶר הוּא מִתְאַנֶּה

כִּי דִבּוּרָם תָּמִיד הוּא עִם עִמְקֵי שָׂפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ הַיּוֹם רָעוֹת רַבּוֹת צָרוֹת

הָיָה יַעֲקֹב לָבַז עִם אֵלּוּ הַקּוֹרוֹת

כִּי גָבְרוּ חֲטָאִים מִן אָז אָסְפוּ אֲסֵפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

וַתֵּצֵא אֵשׁ לוֹהֵט⁶ אָז נֶאֱכַל בּוֹ גָדִישׁ

אוֹר יִשְׂרָאֵל יוֹקֵד נֶפֶשׁ זַךְ עִיר קַדִּישׁ⁷

כִּי לִקְדֻשַּׁת אֲדֹנָי בָּחַר מָנָה יָפָה

כִּי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

קָפַץ אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ⁸ הָיָה כְּאַב הָמוֹן

הוֹדִיעַ שֵׁם קָדְשׁוֹ לִפְנֵי חַשְׁמָן⁹ הֶגְמוֹן

קָרָא שֵׁם אֵל עוֹלָם אֶל כָּל קֳבֵל אַלְפָּא¹⁰

כִּי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

יוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עָמַד עִם נִסְיוֹנוֹ¹¹

חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת תָּמִיד לִכְבוֹד קוֹנוֹ

כִּי לֹא שָׁמַע אֶל קוֹל יַפְטִירוּ עִם שָׂפָה¹²

כִּי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

סָר אַל בּוֹ¹³ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי סָר בּוֹ לֹא נִמְצָא

הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ תּוֹרָתוֹ רָצָה

חָזָק מִצּוּר כֹּחוֹ עַד יָדוֹ בּוֹ תָקְפָה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

מוֹהֵל בָּקִי הָיָה לִפְרוֹעַ בִּפְרָעוֹת¹⁴

הִכְנִיס רַבִּים בְּדָת לָהֶם לְמוֹשָׁעוֹת

חָרָשׁ צוֹרֵף¹⁵ צֹרַף עַד בָּא אֶל פִּיו רִצְפָּה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

נַפְשׁוֹ בְטוֹב תָּלִין עַיִן לֹא רָאֲתָה¹⁶

עִם הֲרוּגֵי מַלְכוּת אִנָּה לִמְנוּחָתָהּ

כִּי שָׁב אֶל רוּם חֶבְיוֹן כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה

הֵן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

ב

קִינָה עַל הֶחָסִיד ר' יוֹסֵף סָרַלְווֹ שֶׁנִּשְׂרַף בְּרוֹמֵי עַל קִדּוּשׁ ה'

עֲשִׂיתִיהָ אֲנִי יוֹחָנָן אלאטריני

*

אָלַת מַרְפֵּא¹⁷ / יִצְעַק כָּל פֶּה / עַל הַר נִשְׁפֶּה / יִשָּׂא קִינָה

עַל יוֹם הַמַּר / בְּאֵשׁ נִכְמַר / יוֹסֵף צַדִּיק / בָּא עֵת זִקְנָה

גֶּבֶר יִשְׁמַע ¹⁸/ אִם לֹא יִדְמַע / הֵן הוּא תַּנִּין / גַּם בֶּן יַעֲנָה

מִי לֹא יִבְכֶּה / עִם לֵב נִדְכֶּה / לֹא יוֹם בִּלְבַד / אַךְ כָּל שָׁנָה

עַל מוֹת שָׂרָף / חַי חַי נִשְׂרַף / לִכְבוֹד קוֹנוֹ / שֵׁם טוֹב קָנָה

זֶה הָאִישׁ בָּא / מָלֵא חָכְמָה¹⁹ / תַּחַת כַּנְפֵי / דָת הַשְּׁכִינָה

זִכָּה רַבִּים / כַּכּוֹכָבִים / לִשְׁמֹר חָק אֵל / עִמָּם הִתְנָה

עָרְלוֹת בָּשָׂר / כָּרַת גַּם סָר / מִלֵּב אֶחָיו / סִיג גַּם טִינָא²⁰

וּלְכַךְ נֶעֱצַר / אֶל מָקוֹם צַר / וּבְכֶבֶל צַר / רַגְלוֹ עִנָּה

וּבְקוֹלָרִין²¹ / ובְּיִסּוּרִין / חָיָה צַדִּיק / שַׂר בֶּאֱמוּנָה

שָׁם הָאֶבְיוֹן / עַל נִסָּיוֹן / עָמַד טַעְמוֹ / טוֹב לֹא שִׁנָּה

וּבְעֵת נֶאֱסַר / אֶל יַד טַפְסָר / עִיר רַבָּתִי / עָם וּמְדִינָה²²

יָצָא אָסוּר / וּכְשׁוֹר מָסוּר / לַטֶּבַח בָּא / בְּסַכָּנָה

וּכְבֵן סוֹרֵר / הַמִּשְׂתָּרֵר / הִשְׁקָהוּ שָׁם / רֹאשׁ עִם לַעֲנָה

סוֹף הִבְהִילוֹ / כִּי אָמַר לוֹ / עַל מוֹקֵד אֵשׁ / תִּתֵּן דִּינָא

לָמָּה אִירָא? / זֹאת הַתּוֹרָה! ²³ / אֶל הַשּׁוֹפֵט / דּוֹדִי עָנָה

אֵיךְ אֶשְׁכַּח אֵל / נַפְשִׁי גוֹאֵל? / הוּא אֵשׁ אוֹכְלָה / הוּא אֵל קַנָּא!

לָמוּת אֶחְפֹּץ / בָּאֵשׁ אֶקְפֹּץ / בְּמָוֶת זֶה / אֶמְצָא עֶדְנָה

אָז כְּהֶדְיוֹט / לְסַרְדְּיוֹט / נִתַּן יוֹם קֹדֶשׁ²⁴/ מַתָּנָה

וּבְעֵת קוּמוֹ / לִסְגֹּר יֹומוֹ²⁵ / שָׂמַח כֹּה / וְכֹה פָנָה

וַיַּרְא עִבְרִים²⁶ / מִצְטָעֲרִים / עָלָיו בַּשּׁוּק / אֵצֶל פִּנָּה

לָמוֹ אָמַר: / עַל מָה יֵמַר / לָכֶם? יִשְׂחַק / לִי אִישׁ בִּינָה

עַל קִדּוּשִי! ²⁷ / כִּי עַל נַפְשִׁי / חַיֵּי שָׁעָה / אֶמְאַס אֶשְׂנָא

אֶבְחַר חַיִּים / הַנִּצְחִיִּים / מִטּוּב צָפוּן / אֶחְפֹּץ מָנָה

כָּל בֶּן בֵּיתֵי²⁸ / עַל מִיתָתִי / אַל נָא יִשָּׂא / קוֹל וּתְלוּנָה

אִם צַר עָרִיץ / אִם שׁוּם פָּרִיץ / יִכְתֹּב עָלָיו / מַר אוֹ שִׂטְנָה

אֶל אֵל תָּמִים / שׁוֹפֵט דָּמִים / יַפְקִיד רוּחוֹ / וּבְכָל עוֹנָה

אֵלָיו יִדְרֹשׁ / וּבְכֹבֶד רֹאשׁ / יִקְרָא עֶזִרָ– / תוֹֹ הַיְּשָׁנָה.

לָעוּ מִלַּי²⁹, / עַל כֵּן עָלַי / אַחַי תִשְׂאוּ / שִׁיר כִּתְחִנָּה

לִפְנֵי צוּרִי / יִרְצֶה אֲמָרַי / כִּקְטֹרֶת סַ– / מִּים וּלְבוֹנָה

וּכְאֶבֶן סִיד / אָז הֶחָסִיד / הֻגַּש הָשְׁלַךְ / תּוֹךְ הַמְּלוּנָה³⁰

אֵשׁ חִבָּתוֹ / אָכַל אוֹתוֹ / הָאֵשׁ גַּם קֹר / שָׁב כַּצִּנָּה³¹

זֶה אוֹת כִּי לֹא / נִשְׁמַע קוֹלוֹ³² / צָוַח מַר מַר / אוֹי אוֹי אָנָּא

כִּי אִם שַׁדַּי / לְצָרָה דַי / יֹאמַר וִיהִי / לִי מַשְׁעֵנָה

כָּכָה הָקְטַר / צַדִּיק, נִפְטַר / מִמָּלוֹן זֶה / וּבְלֹא לִינָה³³

כָּכַה אִשָּׁא / אָכִיל אִשָּׁא³⁴ / כַּךְ לַסַּכִּין / תּוּבַל יוֹנָה

ד. אֶרְאֶלִּים / חָשׁוּ קַלִּים³⁵ / לִמְדוֹר יוֹסֵף / שַׂר־אֵל־בּוֹנָא

אֵצֶל שׁוֹכֵן / נִשְׁמַת מִסְכֵּן³⁶ / כִּי שָׁם גַּם לְךָ / אַרְמוֹן נִבְנָה

אִם עַם חוֹבֵל / רַב הַחוֹבֵל³⁷ / לַנָּח בִּבְכִי / זֶה עֵת עִנָּה

עַל הַר שֶׁפֶר / עֵת כָּל סוֹפֵר / עַל הַר נִשְׁפֶּה / יִשָּׂא קִינָה.

ג

קִינָה עַל הֶחָסִיד יוֹסֵף סַארַאלבוֹ שֶׁנִּשְׂרַף בְּרוֹמִי עַל קִדּוּשׁ ה'.

שִׁמְעוּ שָׂרִים! / קוֹלִי אָרִים / שִׁירִים מָרִים / בִּגְלַל יוֹסֵף³⁸

נַפְשׁוֹ גָל / מִפּוֹרְטוּגַל / לִרְאוֹת תּוֹלְדוֹת / יַעֲקֹב יוֹסֵף³⁹

רָאָה חָשַק / עוֹד לֹא נָשַׁק / אַחֵר⁴⁰, כִּי לֹא / אָהַב יוֹסֵף

וַיָּבֹא לָ־ / דוּר בֵּין הָעִבְרִים / בְּפִירַארָה⁴¹ / יָשַׁב יוֹסֵף

כַּאֲשֶׁר עָמַד / לָמוֹל חָמַד / אָז וַיְּדַבֵּר / לָהֶם יוֹסֵף

מָלוּ אוֹתוֹ / אֶת עָרְלָתוֹ / כַּאֲשֶׁר אָמַר / לָהֶם יוֹסֵף

גֵּר צֶדֶק / וִיהוּדִי טוֹב⁴² / וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל / אֶל יוֹסֵף

אֶל אֵל יִגְמֹל⁴³ / כַּאֲשֶׁר נִמּוֹל / הוּחַל לִקְרֹא / לוֹ שֵׁם יוֹסֵף

אוֹרוֹ יָהֵל⁴⁴ / נַעֲשָׂה מוֹהֵל / שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת / יִפְתַּח יוֹסֵף

וּלְעַנּוֹתוֹ / עֵת זִקְנָתוֹ / הִלְשִׁינוּהוּ / עַל בֵּית יוֹסֵף

רוּחוֹ הוּרַד / הוּא לֹא חָרַד⁴⁵ / וַיְהִי הַשֵּׁם / אֶת יוֹסֵף

שָׁנָה גָר / בֵּית הַסּוֹהַר⁴⁶ / שָׁם וַיָּבִיאוּ / אֶת יוֹסֵף

וַיַּחְזִיק יוֹ־ / סֵף סַרַלְבוֹ / בֵּאלֹהָיו / יִזְכֹּר יוֹסֵף

וַיְמָאֵן בָּם / עַל כָּל אָרְבָּם / רַק אֵל כִּי שׁוֹ־ / מֵעַ יוֹסֵף

יוֹם שַׁבָּת כָּ“ף⁴⁷ / זַיִ”ן לִשְׁבָט / בִּשְׁנַת השׁמ"ג / נִגַּשׁ יוֹסֵף

בִּשְׂדֵה פֶרַח⁴⁸ / אוֹרוֹ זָרַח / וַיַכֵּהוּ הִנֵּה / אֵין יוֹסֵף

בִּימֵי פִיפְיוֹרוּ / גְרִיגוֹרִילוֹ / שָׂרְפוּ⁴⁹ אֶת / עַצְמוֹת יוֹסֵף

נַפְשׁוֹ חֵרֵף / חַי חַי נִשְׂרַף / אוֹי כִּי טָרֹף / טֹרַף יוֹסֵף⁵⁰

נִשְׂרַף גֶּשֶׁם⁵¹ / קִדֵּש הַשֵּׁם / עַל הָאֵשׁ וַיְ־ / מַהֵר יוֹסֵף

עָלָיו תִּבְכּוּ / כַּף כַּף תַּכּוּ / סִפְדוּ עַל וַיִ־ / תֵּן יוֹסֵף

וּבְרוּכִים⁵² הִ־ / גִּידוּ אֶל אֵל / אֶחָד הִנֵּה / בִנְךָ יוֹסֵף

וּבְנֵי אֵלִים / יוֹרְדִים וְעוֹלִים / מִשָּׁם וַיַּעֲ־ / לוּ אֵת יוֹסֵף

הֵרִימוּ קוֹל / שִׂמְחָה וָגִיל / כָּל אִישׁ / וְיִבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף

שִׁבְעָה וּשְׁמוֹנָה⁵³, / וַתִּשָּׂא אָז / אֶת עֵינֶיהָ / אֶל יוֹסֵף

וַתִּקְרָא וַתֹּאמַר / יָבֹא אֵלַי / וַיּרְצֵהוּ / אֶת יוֹסֵף

נַפְשׁוֹ בִצְרוֹר / חַיִּים עַד אֶל / הַשְּׂרָפִים וַ־ / יַּעַל יוֹסֵף

עִם אַבְרָהָם / נִשָּׂא וָרָם / יִצְחָק יַעֲקֹב / רַב עוֹד יוֹסֵף

וַיְסַפֵּר לָ־ / הֶם הַנַּעֲשֶׂה / כַּאֲשֶׁר פָּתַר / לָהֶם יוֹסֵף

יִחְיֶה לִזְמָן / לוֹ הַמְזֻמָּן / אֵל נֶאֱמָן / עַל יַד יוֹסֵף

בִּזְכוּתוֹ אֵל / יָבִיא גוֹאֵל / אֶל יִשְׂרָאֵל / בִּגְלַל יוֹסֵף.

ד

קִינָה עַל הֶחָסִיד יוֹסֵף סַארַאלְבוֹ שֶׁנִּשְׂרַף בְּרוֹמִי עַל קִדּוש ה'

יְגוֹנוֹתַי / וְאַנְחוֹתַי / בְּבַחְרוּתִי / מְצָאוּנִי

אֲפְפוּנִי / סְבָבוּנִי / בְּגָלוּתִי / הֲמְמוּנִי

נְפוּגוֹתִי / וְנִדְכֵּאתִי / בְּצָרָתִי / פְּצָעוּנִי

וְאַדְמִיעָה / וְאַבִּיעָה / בְּדִמְעָתִי / וּבִיגוֹנִי

מְקוֹר דִּמְעָה / וְקוֹל שַוְעָה / בְּכִיָּתִי / שְטָפַתְנִי

נְהִי וּמַר / וְאֶתְמַרְמֵר / וְשַוְעָתִי / בְּקָעַתְנִי

בְּיוֹם קָדְשִׁי⁵⁴ / מְשׂוֹשׂ נַפְשִׁי / מְנוּחָתִי / מְנָעוּנִי

לְהַכּוֹתִי / לְהַוָּתִי / יְחִידָתִי⁵⁵ / הֱצִיקוּנִי

בְּכַ“ף זַ”יִין / שְׁבָט הֵמָּה⁵⁶ / שְׁנַת השמ"ג / יִזְכְּרוּנִי

וְנֶאֶסְפוּ / וְאִוָּסְפָה / בְּבִקְעָתִי / לְבָלְעֵנִי

בְּגוּף חָבוּשׁ / בְּלִי מַלְבּוּשׁ / כְּלִימָתִי / הֲדִמַּתְנִי

בְּגִלּוּי רֹאשׁ / וְקוֹדֵר בּוֹשׁ / הֲלִיכָתִי / הֱזִיקְתָנִי

בְּלִי אַחַי / בְּלִי רֵעַי / סְגֻלָּתִי⁵⁷ / עֲזָבַתְנִי

לְזֹאת אִכַּף / וְאֶסְפֹק כַּף / נְעִימוֹתַי / מְרָרוּנִי

מְשׂוֹשׂ לִבִּי / וְצוּר חַרְבִּי / וּמִלָּתִי / עֲבָרוּנִי

וּבִזְקוּנַי / וּבִזְמַנִּי, / בְּקִינָתִי / יְעִירוּנִי

וְיוֹסֵף שַׂר / בְּאֵשׁ נִמְסַר / שְׂרֵפָתִי / תְּאַשְּׁרֵנִי

וְיוֹסֵף אַל / בְּקוֹל שָׁאַל / שְׂרוֹף אוֹתִי / שְמָעֵנִי

וְיוֹסֵף בּוֹ / לְשׁוֹן חַרְבּוֹ / אֱּמוּנָתִי / תְחַיֵּינִי

שְׂרָפִים לוֹ / בְּמִלּוּלוֹ / לְעֻמָּתִי / קְרָאוּנִי

וּמַשּׂוּאוֹת / בְּכָל פֵּאוֹת / וְזָוִיּוֹת / סְבָבוּנִי

לְהַתְוָתִי / סְבִיבָתִי / לְנִשְׁמָתִי / שְׂרָפוּנִי

וְלֹא אֶדְאַב / וְלֹא אָכְאַב / וְחֶמְדָּתִי / מְצָאַתְנִי

בְּהֶגְיוֹנִי / וּבִלְשׁוֹנִי / עֲקֵדָתִּי / לְאֵל קוֹנִי

שְׂעַר רֹאשִׁי / וּצְנִיף רֹאשִׁי / בְּגַחַלְתִּי / יְשִׂימוּנִי

לְגֶבֶר עָל / בְּלִי פָעַל / וְחַטָּאתִי / יְסִירוּנִי

רְצוֹן קוֹנִי / בְּכָל אוֹנִי / פְּעֻלָּתִי / צְרָפְתְנִי

בְּמִלָּתִי / וּבְכִיָּתִי / גְּזֵרָתִי / פְּקָדַתְנִי

גְּזוּרֵי אֵשׁ⁵⁸ / וְסוּסֵי אֵשׁ / לְמֶרְכַּבְתִּי / יְדַלְגּוּנִי

וְשָׁם אֶקֹּד / וְשָׁם אֶשְׁקֹד / בְּיִחוּדִי / לְאַשְּׁרֵנִי

פְּנֵי צוּרִי / לְיָהּ אוֹרִי / שְׁכִינָתִי / תְּזַכֵּנִי

וְאֶרְאֶלִּים / וְחַשְׁמַלִּים / לְתִפְאַרְתִּי / יְצַפּוּנִי

וּמִיכָאֵל / וְגַבְרִיאֵל / בְּלַבָּתִי / יְנַשְׂאוּנִי

וְנוּרִיאֵל / וּרְפָאֵל / בְּחֻפָּתִי / יְבִיאוּנִי

בְּמֶרְכָּבוֹת / וְעִם רִבְבוֹת / מְחוֹלוֹתַי / יְסֻבּוּנִי

בְּשִׁירָתָם / וּבִזְמִירָתָם / נְגִינָתִי / לְעַטְּרֵנִי

וְקוֹל יִשָּׁמַע / בְּטוּב שֵׁמַע / יְדִידוּתִי / שִׂמָחַתְנִי

כְּמוֹ תִשְׁבִּי / בְּתוֹךְ לַהְבִּי / עֲלֵה אֵלַי / וּבִמְעוֹנִי

וְתִהְיֶה שָׁם / בְּלִי אָשָׁם / קְדוֹשִׁי זֶה / לְזִכְרוֹנִי

רְאוּ נָא זֶה⁵⁹ / בְּעֵין חוֹזֶה / יְחִידָתִי / אֲהַבְתַּנִי

פְאֵר דָּתִי / אֱמוּנָתִי / קְדֻשָּׁתִי / יְעִירוּנִי

אֲזַי חַי חַי / בְּיִחוּד חַי / בְּאֵשׁ דָּתִי / יְקִימוּנִי

לְשׁוֹן זָהָב / בְּאֵשׁ הַבְהָב / גָּלוּתִי / יְמָאוּנִי

סְגֻלָּתִי / יִקְרָתִי / וְהַדְרָתִי / זְכָרַתְנִי

וְאוֹר יוֹסֵף / כְּטוּב יוֹסֵף / בְּשִׂמְחָתִי / וְתִרְצֵנִי

פְּדוּת תִּשְׁלַח / וְחֵטְא תִּסְלַח / לְשַׁוְעָתִי / תְחִישֵׁנִי

רְאֵה עָנְיִי / וְשָׂא פִרְיִי / לִכְבּוֹתִי / רְפָאֵנִי.

¹

אחד הדברים המוזרים והמעורפלים בתולדות־הרוח של האומה הישראלית הוא היחס ההדדי בין ר' יוסף קארו וחבורו ה“שלחן ערוך”. הקשר הרוחני שבין האיש והספר חידה הוא ויהי לחידה. בנוהג שבעולם היחס הנפשי והקשר הרוחני החיים וקיימים בין המחבר ויצירתו, ביחוד בשעה שהספר הוא יצירה שבה מתרכזת שאיפת־חייו של היוצר והלך־רוחו, נראים וניכרים לכל עין רואה מתוך סקירה חודרת. אם אמרו שהסגנון הוא האדם על אחת כמה וכמה שאמיתותה של מימרה זו מיוסדת כשהדבר נוגע לספר. בין ר' יוסף קארו וה“שלחן ערוך” קשה, לכאורה, למצוא את היחס הגלוי ואת הקשר המאחד. איזו תהום בלתי־נראה מפרידה ביניהם ואין למצוא ולהשיג את ההרמוניה העליונה, שבלעדיה אי אפשר לו לאדם גדול לתת לקהל יצירה של חיים.

ר' יוסף קארו היה מקובל גדול ולא מהמין הרגיל. הוא היה התגשמותה השלמה של ההזיה הרוחנית. אמונתו בקבלה ובנפלאות־המסתורין שלה לא רק שהיא יסוד־חייו והשקפת־עולמו, אלא שכל שאיפתו במעשיו ובלמודיו מזמן כתבו את ה“מגיד־מישרים” שלו עד השתקעותו בצפת נוטה לצד אחד: אל העולם המופשט, אל הוית־הסוד העליונה. בכל מעשיו והליכות־חייו הוא נראה לנו כנביא הנסתר והסוד, הדוחה את הגלוי כדבר שאין כדאי להתעכב עליו הרבה. האנשים שהיו קרובים ללבו ביחוד היו בעיקר אנשי פלאים ורמזים ובכל עולמו הפנימי הוא ידוע לבני־הדור בתור הבטוי השלם של הסוד והקבלה. ואיש כזה בא ונותן לעמו בערוב־חייו ובסוף שליחותו הקבלית המרוממה ספר, את ה“שלחן־ערוך”, שהוא “בנגוד” גמור לכל חיי־הרוח של האיש. כמעט שלא יאמן כי יסופר שמעטו ולבו יצא. ה“שלחן־ערוך” לא רק שאין בו אפילו שמץ של רמז וקבלה, אלא שקשה אפילו לצרף וליחס אליו גם בתור השערה גרידא איזה רעיון של קבלה וסוד. בה במדה שהאיש הוא נסתר הספר הוא גלוי וריאלי. ולא זו בלבד. במדה ידועה אפשר להגיד על ה“שלחן־ערוך” שהוא הנהו האנטיתיזה של הרמז והמקובל. זהו ספר של חוקים ומצוות ואינסטרוקציות ברורות ומוחלטות. ספר של דינים והוראות שאינם מרשים כל שאלות ונטיות מן הדרך. לולא ידענו את מחבר הספר אז בשום אופן אי אפשר היה לנו להעלות על הדעת שהדברים האלה נכתבו על ידי בעל ה“מגיד־מישרים”, זה הספר שהוא מפחיד ממש את הקורא בהזיותיו ובהפנטסיות הקבליות שלו. ועוד הופעה מפליאה ובלתי־מובנה מתגלית לפנינו כשאנו קוראים ומעיינים ב“שלחן ערוך”: הטון האבטוריטטיבי שלו, היהיר כמעט. הכל נאמר ונמסר כפקודה מגבוה, מפוסק אחרון. כל המקורות המדברים על ר' יוסף קארו כולם כאחד מרימים על נס את אישיותו הנהדרה והנערצה. את ענותנותו האמתית, את התנהגותו הפרטית הנעלה שחבבו אותו על כל תלמידיו ובני קהילותיו בארצות שונות. תמים היה האיש, נזהר בדרכיו ומעשיו, נסתר ונחבא אל הכלים. והאיש הזה החל פתאום לעת זקנותו המופלגה לדבר בטון של מורה ומפקד שאינו סובל כל שאלה וספק. אינו מתחשב עם דעותיהם של גדולי־התורה ורבני־הדור. מנהגיהן העתיקים והקבועים של קהילות הקודש במזרח ובמערב אינם מענינים אותו והוא קובע מנהגים כאילו מעולם לא שרר צל של ספק על אודותיהם. הדין הוא כך וכך, קבלו דעתי וכל שואל וסתם מקשן יצא ממחנה ישראל. התקפה כל כך יהירה וגאותנית על כוח־הסמך והפריסטיג’ה של הרבנות ומאורי־הגולה עדיין לא נראתה בקהל הרבנים והיראים העומדים על משמרת הקודש. אין איפוא כל פלא שמיד כשנתפרסם ה“שלחן ערוך” ונתקבל בתרועת־נצחון על ידי המוני־ישראל התפרצה מלחמה עזה נגד הספר הזה מצד שרי־התורה וארזי־הפוסקים. באיזו התמרמרות ומחאה התיחסו בחוגים אלה אל הספר ומחברו אפשר לראות מדברי הרמ"א, הלוחם הנמרץ נגד ה“שלחן ערוך”, הכותב בכעס עצור ובשנאה כבושה: “הקארו מדבר כאילו ניתנו דבריו מפי משה ומפי הגבורה”².

ושאלה זו מתעוררת לפנינו לא רק בקשר עם ה“שלחן ערוך”. גם ספרו הגדול הראשון “בית יוסף”, שבאמת הוא האב והמקור שממנו התפתח ונוצר ה“שלחן ערוך” הריהו באותה גדר התמיהה והפליאה. יש שנראה לנו כאילו עומדים לפנינו שני ר' יוסף קארו. האחד בעל הפלאות וההזיות והשני איש החוקים הקצובים והדינים היבשים, שרגליו עומדות על קרקע מוצקה ואדמת איתן. שתי נשמות דרות בגוף אחד. דוד קאסל היה כמעט היחידי בין חוקרי־הדור שישב על מדוכה זו ושאף למצוא פתרון לחידה הנפשית. אלא שהוא מצא פתרון נאיבי ביותר, ששום בן־אדם יודע ספר לא יקבלהו ברצינות. קאסל טוען, שכל מי שאומר שר' יוסף קארו הוא מחברו של הספר הנזכר “מגיד מישרים” אינו אלא טועה. בודאי שספר זה נכתב על ידי מחבר אחר. אין לו ראיות על זה אבל הוא סומך על היושר והשכל וההגיון. הכיצד שמלומד תורני פקח ובעל מוח חריף ובר דעת עמקן כר' יוסף קארו יחבר ספר הזיי כזה? ולא הרגיש קאסל כי בפתרונו זה הוא רק חוזר על החידה ואינו נותן דרך ומוצא מתוך המבוכה.

ההיסטוריונים הישראליים שבמערב מתקופת המאה התשע־עשרה התרגלו לשיטה מצומצמת ומוטעית, שממנה יצאו להם אבני נגף ומכשולים. השיטה היתה: רק דוקומנטים ולא סנטימנטים. כל מה שאין לו בצדו תעודות ורשומות הרי זה פסול וצריך להרחיקו מתוך ההיסטוריוגרפיה הישראלית. יוסט³, חלוץ ההיסטוריוגרפיה הישראלית המערבית היה הראשון שאחז בשיטה זו ונתן לנו את ה“היסטוריה הישראלית” היבשה שלו. יוסט וחבריו היו תלמידים ותיקים של תורת ניעבוהר. גאון ההיסטוריוגרפיה הרומית, מומסן וראנקה שהחדירו רוח חדשה לחקירת ההיסטוריה מנקודת־ההשקפה הגרמנית, ובאסכולה זו הוכרז הצורך לתחשב עם הכוחות הבלתי־נראים, עם הנשמה הגרמנית הלאומית הפועלת בעמקי ההיסטוריה העממית וחלוף־מאורעותיה. והם הכירו בשיטה זו, אבל – מחוץ ליהודים. מפני שישראל כידוע הלא אין הוא אומה וכו' וכו'. גרץ היה הראשון שבא לדרוש זכות זו גם בעד ישראל. במקומות שלבו דחפהו לכך הלך בעוז ובחרף־נפש בדרך האינטואיציה ההיסטורית החודרת ומפרה. אבל גם גרץ לא היה נוטה לתת בשדה־חקירתו שלטון־רחב להפסיכולוגיה העממית הישראלית. בספרות העברית היה יוסף קלוזנר הראשון שנלחם בעד הכרת זכותה של הפסיכולוגיה הלאומית במקצוע החקירה ההיסטורית. כעת הכל יודעים שבלי התחשבות עם פסיכולוגיה זו אי אפשר לחקור וללמוד את ההיסטוריה העממית של כל אומה ולשון.

והוא הדין בנוגע לחידה הנפשית שאנו מתחבטים בה, באיש ובספר, בהקארו ויצירתו. כשמופיעה לפנינו אישיות כל כך חזקה ומרוממה, הופעה פסיכולוגית כל־כך עליונה, התעודות והדוקומנטים יש להם רק ערך ממדרגה שניה, צדדית, כחומר באורי נוסף אל העיקר. והעיקר הוא האדם העליון. האיש ומעשיו, אלה המה הדוקומנטים המדברים והמכריעים. כדי להבין ולהשיג בשלמות את הופעתו של בן־אדם כזה עלינו להסתכל באותה הנקודה, שעל אודותיה אנו יודעים בבירור שהיא היא היתה מרכז חייו ונשמת נשמתו.

ונשמת נשמתו של ר' יוסף קארו היה הרעיון של שיבת־ציון. זה היה הציר שעליו סבבו רוחו ונפשו של החולם והחוזה, של המורה והרואה. כל צעדי־חייו ומערכות־לבו היו נטויים למטרה אחת: לעורר את בני הגולה ולפנות להם את הדרך לציון וירושלים. זו היתה תכניתו הקבלית מימי נעוריו בקהלה הבולגרית עד סוף חייו בסוכת שלום בצפת אהובת־לבו. אח ואוהב הוא עוד מימי נעוריו לאיש הפלא והרזים ר' שלמה אלקביץ משורר ה“לכה דודי”. וכשמופיע על במת־החיים הטיפוס המופלא שלמה מולכו הוא מתאחד עמו ברוח קבל־עם ומכריז ברבים את רגשות הסולידריות שלו עם הקדוש הנערץ הזה. מלחמת “הסמיכה”, זו המלחמה הרוחנית הלאומית האמתית בעד הכרת הפרימאט של ארץ־ישראל על ארצות הגולה, הריהו פרק נהדר ובלתי נשכח בחיי הרוח של הקארו. כשבא דון יוסף הנשיא עם שאיפותיו וחלומותיו לבנין “מלכות ישראל” בטבריה וגדולי הרבנים וראשי הקהלות השתמטו ממנו בפחד מפני ה“אבנטיורה” ולא נמנעו גם מלהכריז על הסכנה שהוא ממיט על ראשי עם־העמוסים – לא כן עשה ר' יוסף קארו. לעיני כל ישראל נתן את ידו וברכתו להרצוג היהודי המוזר ויחזק את ידיו בלב ונפש. כלל זה בידינו: כל דבר שעשה הקארו בחייו הרי זה מחובר ומקושר עם השאיפה לשיבת ציון. זהו המקור הנובע שממנו מתחילה הויתו הפרטית והצבורית ואליו היא שבה ובה היא נגמרת ומשתלמת.

אלא שאופן הבטוי היה אחר ושונה בזמנים שונים של המאה. בטוי ההזיה הקבלית והסגנון המיסטי היו רק הצורה החיצונית, אבל בפנים היתה חיה ופועלת ההכרה של הריאליות והבנה בהירה ובריאה של החיים. ה“מגיד מישרים” המסתורי שנתחבר בראשית המאה וה“שלחן ערוך” שנתחבר בערך בסוף המאה שונים הם זה מזה רק באופן השיחה ולשון הדבור, אבל הכיוון שלהם אחד הוא: החיים. לשניהם יש השאיפה המשותפת לעורר את בני הדור ולהגביה אותם למעוף רב ולהכרה עליונה. זוהי אותה הטנדנציה ואותה התכנית בשנוי לשון. מתחת לבטויי ההזיה של ירושלים של מעלה הסתתרה מלחמה מעשית בעד ירושלים של מטה. ה“מגיד מישרים” המיסטי וה“שלחן ערוך” “הראציונלי” שניהם לדבר אחד מתכוונים: לאיחוד האומה ולהתעוררות רוחנית של המוני ישראל.

המאה השש־עשרה, תקופת חייו ופעולתו של הקארו היתה תקופת התחיה לרעיון הגאולה בישראל. הדון יצחק אברבנאל פתח את המאה בקריאותיו המשיחיות, שבהן שאף וקוה לרפא את הפצע האנוש שעשה הגירוש הספרדי בגוף האומה. הוא “חדש” את האמונה בביאת הגואל. “השמיע ישועות” ויעורר נפלאות בין המוני הגולים, שפרפרו ביסורי הכליון הגופני והרוחני בין בים ובין ביבשה. האמונה המחודשה בהכרחיותה של גאולת האומה בעתיד הקרוב וההכרה שעל ישראל להתכונן לקראת הגאולה, שסוף סוף בוא תבוא, קבלה לאט לאט צורה ממשית ובטוי כביר בחיי הקהלות. בתוך ההכרה הצבורית של המוני הגולים שנפשם ערגה לאיזו אחיזה של נחמה ולצל של תקוה היתה ארץ ישראל לנקודה הריאלית היחידה, שעדיין רמזה להם ממרחקים לחיזוק ולהתעוררות כזכר לעבר ותקוה לעתיד. על נקודה ריאלית ובריאה זו התבססה והתפתחה הקבלה בכל כווניה השונים. מה שהחל האברבנאל בראשית המאה גמר הקארו בסוף המאה. אם האברבנאל הצליח לעורר לתחיה במשך זמן קצר את הנשמה העממית, הצליח הקארו במשך חייו הארוכים להכין ולחזק את הקהל, את הגוף העממי. כל ימי חייו היה האברבנאל איש־מלוכה ושליט צבורי. אבל ברגע הנכון כשהכיר בצורך השעה ידע להיות איש הרוח והמעוף ודבָּרה של הפנטסיה העממית. כל ימי חייו היה הקארו איש הרוח והקבלה. החוזה והחולם. אבל ברגע הנכון כשהכיר בצורך השעה ידע להיות איש־שלטון ומעשה, מפקד ומצווה, מסדר ומחבר צבורים וקהלות והמוני ישראל.

הקארו ראה בעיניו את התגשמות הפלא: כל קהלות ישראל במזרח ובמערב, כל תפוצות הגולה מתלכדות ומתאחדות בכוח ניצוץ התקוה של שיבת־ציון. ארץ הקודש הולכת ונעשית לכולן לכוח המושך במדה שעדיין לא נראתה כמותה זה כמה דורות. מי פעל את כל אלה? קריאות ה“ישועה” של האברבנאל. חולמי הגאולה מבעלי הקבלה, חברי “סכת שלום” של צפת? לאלהים פתרונים. אבל הלא נאוו על ההרים רגלי מבשר. הנה היא שבה לתחיה. אותה האחדות העממית המפליאה, סוד הקיום של האומה הישראלית, הנה היא נראית בכל כוחה והשפעתה בארצות ומדינות ועם ישראל חי. על פי שכל והגיון הכיר הקארו שבכוח עליון זה צריך לאחוז, שצריך לבססו ולהחזיקו ולשמור עליו לבל יעלם, למען השאירו בפעולתו המעודדת ומחיה לדורות הבאים. לתכלית זו צריך למצוא את הבטוי הנצחי והיסוד של קיימא המשוקע בכוח זה. צריך לשוב למקור החיים, לשלטון־התורה. לאותה התיאוקרטיה הישראלית שחוללה נפלאות מאז ומעולם: דת ישראל ממשה עד משה. צריך לתת לאומה ספר אשר בהצטרף אליו ועד של גדולים. פרנסים ושופטים ושוטרים והיה לפנינו בפועל ובממש השלטון והמדינה בישראל. ככה נוצר ה“שלחן ערוך”.

כשהתמרמר הרמ“א נגד הקארו וערער על זה שהוא מדבר דבריו כאילו הם “מפי משה ומפי הגבורה” נבא ולא ידע מה נבא. הרמ”א הביט על כל הענין מנקודת־השקפה של רב ופוסק. ראה לפניו רק עוד ספר אחד של מצוות ומנהגים. ספר רבני מהסוג הרגיל הצריך עיון, את זה אפשר לקבל ואת זה צריך לדחות – אבל הקארו ידע את הסוד. הוא ידע שהוא נתן לבני הדור את הקונסטיטוציה הישראלית, את ה־Magna Charta של השלטון התיאוקרטי העברי בעבר, בהווה ולעתיד. ממקור־גבורה זה שאב המקובל המדיני הגדול עוז ותעצומות, יהירות קדושה והכרה עצמית עליונה למסור דבריו בחרט אנוש ובלשון נגידים, בתור חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב. הוא ראה לפניו רק תעודה מרוממה אחת: לבצר ולחזק את האחוד העממי הנפלא, לעשותו לכוח קיים ונצחי ולהכינו לקראת העתיד הקרוב. בהשוואה לרעיון האחדות והגאולה של עם ישראל איזה ערך יש לזה כשמתעלמים ממנהג קבוע בקהלה זו או אחרת, כשאין חולקים כבוד לרב זה או לאחר וכדומה לזה? אם בחסדה של ההשגחה העליונה רצונה של האומה הולך ומתעורר ודוד מלך ישראל חי וקים והענין דורש בהכרח ספר ברור וגלוי של חוקים ודינים לפרט ולכלל, למען ידע היהודי ההולך לקראת אלהיו בארץ חמדה טובה ורחבה או גם בארץ לא לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה – אז אי אפשר להשגיח בקטנות, אי אפשר להתעקש במדות תרומיות ולדקדק במנהגים מקובלים וחשובים. בר' יוסף קארו התעורר איש־המלוכה והשלטון, ובכוח זה שם את מדברותיו כמסמרות נטועים וכפקודה מגבוה. הרמ"א צדק. איזו גבורה אי־רגילה מדברת מתוך גרונו של הקארו.

והעם המפוזר והמפורד, קהלות ישראל במזרח ובמערב, מצפת עד איטליה ומארצות הבלקן עד נפות פולין. באינסטינקט החיים הנטוע בקרבם הכירו באור הגנוז והגלוי. במהירות מפליאה נעשה ה“שלחן ערוך” לספר העממי לכל אדם אשר בשם ישראל יקרא. הניצוצות של רעיון־השלטון הישראלי. שמהם נוצרה ונתאחדה הלהבה הבלתי נראה של ה“שלחן ערוך”' עוררו את געגועי האומה במסתרי הנפש ובמעמקי הלב של בני־הדור. אי־אלה רבנים וגדולי־תורה פה ושם אולי לא הבינו את המקובל הגדול מצפת. אבל המוני ישראל הבינוהו וישמעו לו. הם שמעו והרגישו שאותה ה“בת־קול” של ה“מגיד מישרים” מדברת אליהם וראו את הקולות מפי הגבורה. כאן עלינו לבקש ולמצוא את סוד הצלחתו המופלאה של הספר הקטן והגדול הזה.

*

במשך המאה הי“ט היה ה”שלחן ערוך" מטרה לחצים שנונים מבית ומחוץ. בארצות המזרח והמערב יצאו עליו למלחמה בשם התרבות וההשכלה, ראו בו את סמל הבערות והפנטיזמוס הדתי ואת המבצר של החושך והנסיגה לאחור. בעלי הטמיעה וההתבוללות במחנה ישראל ראו בספר זה את אבן הנגף וצור המכשול לאמנציפציה המדינית ולשויון־הזכויות לישראל בארצות מגוריו.

איזה צחוק היסטורי, איזו “קומדיה אלהית” מעוררים בתוכנו החרשים והעורים האלה! לא ידעו ולא הבינו שלפניהם ספר שבו נתגלה סוד גדול לאומה, נסיון ראשון לחירות ולגאולה, נסיון של יצירת קונסטיטוציה לעם השואף לחיי־כבוד והתעלות תרבותית עצמית. התמימים ההם לא ידעו ולא הרגישו, שלפניהם ספר שאפשר אולי לציינו כאחת ממבחר היצירות האנושיות שבתקופת־הריניסאנס האירופית.

בהיסטוריה הישראלית קשה למצוא דוגמה של התנכרות וכפיית־טובה כמו אלה שאנו מוצאים בהתיחסותו של עם ישראל להמקובל הנערץ ר' שלמה אלקביץ מחברה של תפילת־הפלא “לכה דודי”. בן־אדם שהביא את הברכה לעמו, נתן לו שירה ותפילה שיש בהם משום עלית־נשמה ממש לכל העם וייצר בטוי נהדר לגעגועי הלאום ותקוותיו – ובאיזו מדה נשכח המשורר! אין לך אומה תרבותית, שלא היתה מקימה מצבות־זכרון ליוצר רוחני כזה ולא היתה חורתת את שמו בחרט אנוש בלב כל הקבוץ הלאומי. אצלנו השם מצלצל כמעט כזר ומוזר. את שירתו שמרנו ואותו עזבנו¹. לולא השכיל המחבר להכניס את שמו בגוף התפילה על ידי ראשי־תיבותיו, כי אז גם עצם שמו היה נשכח מאתנו כמת מלב. גרץ, שמקדיש לו שורות־מספר, מכנה אותו “איש פתלתל והפכפכות” וזהו הכל מה שאבי ההיסטוריוגראפיה הישראלית יש לו להגיד על אישיות כזו. בעקבותיו הולכים, חוץ אולי מדובנוב, גם שאר כותבי־ההיסטוריה שלנו. אפילו היסטוריון בעל השקפה רחבה והשגה צלולה כמו הד"ר איתמר אילבּוגן, שהוא חוקר את תפילות ישראל באהבה עמוקה, עובר על ר' שלמה אלקביץ כמעט אגב־אורחא ואינו שוכח להזכיר, שהמחבר “עמד בראש איסכולה (של קבלה), שהביאה הרבה נזק לישראל”.

ר' שלמה אלקביץ היה מקובל ומסור בראשו ורובו לתורת־הקבלה. זוהי בודאי אמת. אבל הלא זהו משפט מעוקל ומשוא־פנים בדין כשבאים לדחות אישיותו של מחבר נערץ, מפני שהיה מסור לדעות בלתי־חביבות על המבקר וההיסטוריון. כמה וכמה מגדולי השירה והספרות בין העמים השונים היו נוטים אחרי דעות נפסדות ומנהגים גרועים, שהחברה הטובה מתרחקת מהם, ובכל זאת שמם וזכרם נשמרו באהבה וכבוד בחיי האומה מפני גודל רוחם והשפעת יצירתם הלאומית. כאן לפנינו איש צדיק וישר, אישיות מוסרית נעלה, משורר שיצירתו נתקבלה בהתלהבות לתפילה עממית כמעט בכל ארבע כנפות הארץ בדורו ולעיניו – ופלא הוא איך השנאה לקבלה יכולה היתה לקלקל את השורה במדה כל־כך מרובה. עובדה היסטורית היא, ששירת “לכה דודי” יצרה תחיה בהלך־רוחו של עם ישראל. היא רוממה והעלתה את רעיון השבת למושג אנושי לכל התרבות האירופית. היא הלהיבה וצודדה לבבות של משוררי עולם כמו הרדר והיינה (בטעות ייחס היינה שירת “לכה דודי” לרבי יהודה הלוי). שתרגמוה ויפארוה בספרות העולמית – ועובדה זו לא היתה הכוח בידה ללמד זכות על המשורר העלוב שיתפוס שמו את המקום הראוי לו בספרות ובהיסטוריה הישראליות.

ר' שלמה בן משה הלוי אלקביץ חי במאה השש־עשרה ויבלה ימיו בסאלוניקי, אדרינופול וצפת. בקהלת הקודש האחרונה בנה את עולמו ויהי ראש וחבר לאגודת המקובלים “סוכת שלום”, שתקעה שם אהלה ותכניס תחת כנפיה מקובלים נערצים כמו ר' יוסף קארו, ר' משה קורדובירו, האר“י, של”ה הקדוש. ר' חיים ויטאל ושאר האריות שבחבורה. בימי נעוריו היה תלמיד ותיק להמקובל ר' יוסף טאיטאצאק בסאלוניקי. בשנת 1550 לערך עלה לארץ־ישראל ושם נשאר עד יום מותו. חושבים. שעוד בשנת 1575 היה בחיים ויש ידים להשערה, ששבק חיים לכל חי בראשית שנות התשעים של המאה ההיא.

יש קו בולט אחד, שעובר דרך כל ימי חייו כחוט השני – המסתורין. סופר חרוץ ופרשן, מחבר ספרים במספר רב, בעל שם גדול ונשא על כל שפתים בין חוגי המקובלים ונושאי־כליהם – היה תמיד כמו עומד מן הצד, רואה ואינו נראה. חולם וחוזה בעינים פתוחות. מנהל וראש־הישיבה בצפת הוא עורך מלחמת־מגן נגד המפקפקים ברזיו ובתורות הסתר של ה“זוהר” ויאסוף סביבו תלמידים מצוינים. השותים בצמא את דבריו. שמו הולך וגדל והשפעתו ניכרת בחיי הקהלה. ר' יוסף קארו בעל “השלחן ערוך” בעצמו פונה אליו בעניני פירושים וביאורים במסתרי הקבלה ור' משה קורדובירו, גיסו ובעל אחותו, קורא לו רבי ומורי. נפלא היה האיש בתורתו, אבל יותר מכל הפליא את סביבתו במעשיו ובארחות־חייו. מנהגים חדשים קבע בהרבצת תורתו. היה מאסף תלמידיו ושומעי לקחו סביב שולחנו בביתו ותחת הנהלתו היו מתווכחים ודנים במסתרי הקבלה, בשעה שהוא בעצמו היה רק שומע מתעמק ואיננו משתתף בויכוחיהם לתמהונם של התלמידים הנבוכים. יש ולפתע־פתאום הוא מפסיק תורתו וקורא לתלמידיו להתחבר אתו בהשתטחות על קבריהם של רבי שמעון בן יוחאי ושאר הצדיקים והקדושים. לא ידע שלוה בנפשו והיה כמו מחפש פתרון לאיזו שאלה מנקרת במוחו ששללה מנוחתו. אגדות נארגו סביב חייו וגם על מותו נשאר מרחף צל של אגדת־פלא וסוד נצחי. איש לא ידע את קברו עד היום הזה. הופעה אופינית! אותה האגדה שנוצרה בדמיון העם על מותו של רבי שלמה בן גבירול, נתפשטה גם על קצו של אלקביץ. ערבי אחד, ככה מספרת האגדה, התקנא בחכמתו ועומק דעתו של ר' שלמה, ויהרגהו ויטמנהו בחול תחת תאנה, שבמהרה עוררה השתוממות כל העוברים והשבים בפירותיה הנפלאים. חקרו אחרי הסבה ומצאו את ההרוג. צא וראה, מה גדלה האהבה העממית למשורר ה“לכה דודי”. לא הסכים הרצון העממי, שבחיר־לבו ילך בדרך כל הארץ ככל בני־בשר־ודם. בירר לו מיתה יפה, מיתת בן גבירול, קדוש התפילה היהודית וכתר־המלכות של הגאון הלאומי. עם ישראל הבין את אלקביץ ואלה מכותבי־ההיסטוריה שלנו המתעלמים ממנו, מרצון האומה הם מתעלמים.

מה היתה אותה השאיפה הנסתרה, שהניחה חותמה על חייו ואישיותו של ר' שלמה אלקביץ? אחדים חושבים. שלבו היה נתון כולו ל“הקבלה המעשית” וזו שעשתה אותו למתהלך כצל ובורח מפני הבריות. בדקו ומצאו את שמו חתום על איזו תעודה בנוגע למעשה של “גלגול”, ש“גורש” מתוך גופה של אשה וכאן מצאו ראיה מוכיחה המגלה את תכלית חייו ועיקר תורתו – הקבלה המעשית. תמונה מתמיהה ומעציבה! אדם־המעלה ואיש־הרוח מחבר תפילה, הכוללת, כפי שכל אדם יכול להרגיש, כל נשמתו ועולמו, כל רגשותיו ומאוויי־לבו, ובשיר זה אינם רואים את האיש ושיחו, את שאיפתו ומטרתו. אבל לאילו תעודות טפשיות, המכילות מעשיות תפלות ולהג אין־קץ, על־דבר גלגול נשמות וסתם שגעונות – לזה מקדישים תשומת־לב רצינית ובזה רוצים לגלות את האיש וטיבו, את החוזה וחלום־חייו. ובעוורון כזה נכשלו טובי ההיסטוריונים שלנו. אחת היא, מה שעשה וחשב האיש בשנות חייו שנשארו לפנינו סתומים ונעלמים. שירתו היא נפשו ובה, רק בה, עלינו לחפש את האיש ונשמתו. אם הלך האיש ארחות עקלקלות וינדוד בישימון לא־דרך – הנה במדבר הזה מצא אור. שוב אין כאן דרכי־סתר ומעשים זרים, כי אם יסורי־נפש וחפושי־נשמה הממרקים את לבו ונפשו של החושב והשואף ומגלים לפניו את הדרך למרחבי־יה. קבלה מעשית! אם נאמין באמת שבשורש נשמתם של בעלי הקבלה המעשית, היה מונח היסוד של גירושי גלגולים ושאר מעשי להטים של אמונות־התפל החולניות, אז עלינו לחשוב את כל המקובלים, החל מר' יוסף קארו עד ר' נחמן מברצלב. ללהקת מכשפים וידעונים ופראי־אדם שאין כדאי אפילו להזכיר את שמם. אבל זהו הלא רעיון אבסורדי. קבלה מעשית במהותה ועיקר הוויתה היתה והנה התגברות הרצון, התעלות הכוונה עד המדרגה העליונה, ההשלמה הוודאית וההכנה הרוחנית הגמורה לאיזו תכלית ידועה. זוהי התרכזות הרצון הבאה עד מדרגת העשיה. העובר מן המדרש אל המעשה. קבלה מעשית פירושה דחיקת הקץ במובן הרצון וההתעוררות האנושית. בימינו אלה היינו קוראים לזה שאיפה ראדיקאלית, רצון לקיצוניות, התכוננות אכסטרמיסטית. בטויה השלם של “הקבלה המעשית” של ר' שלמה אלקביץ הוא השיר “לכה דודי”. ההעברה מן המופשט אל היש. מטרתו הברורה היתה קריאה ראדיקלית להתגשמות הגאולה בישראל. רעיון הגאולה – זה היה הצל שרדף אחרי איש הסתר והפלאים. כל נימי לבו מסורים היו לאותה המטרה. כיצד אפשר למצוא את שופרו של משיח ולהתריע לאזני כל העם? שלמה אלקביץ גלה את הסוד. הוא חבר צירופי אותיות, הכניס בהם נשמות חיות, כנס לתפילה אחת את כל קדושת הצער. מימי עשרת הרוגי המלכות עד האנוסים בספרד. ויגשים את הנס. הקבלה המעשית גלתה פה את הסוד שבגבורה. הרז נגלה, הקול נשמע וכל העם ענה אחריו ויקם לתחיה. מכל פנות הגולה, מצפת עד פראג, וממארוקו עד פולין עברה הרנה במחנה: “התעוררי, התעוררי כי בא אורך!”

לאט לאט הוא מגיע למחוז־חפצו ומתוך חפושים נפשיים הוא בא לשירת־התחיה. מנהג יפה מצא בקרב תלמידיו וקהל המקובלים בצפת שהיו יוצאים לקבל את השבת מחוץ לעיר ולקדם את פני שבת מלכתא בשיר ורננה. בלתי ידוע אם הוא בעצמו קבע מנהג זה, אבל ברור, שהוא תמך ב“טיולים” האלה וישכלל אותם למין תהלוכות עממיות שהצטיינו בנשמת־חיים מיוחדה ובטנדנציה מסוימה. כשהרגיש, שקהלת הקודש נשמעת כבר למרותו. הוא עושה מעשה, שלכאורה צריך היה לעורר תמהון. העניו הנסתר והנחבא אל הכלים בא וקובע תפילות לקבלת שבת בעד צפת ובעד כל בני הגולה. הוא קובע לזה מזמורי “לכו נרננה”. הוא לא היה היחיד שבא בדרישה כזו. היו רבים שהנהיגו או שנסו להנהיג תפילות ומזמורים לקבלת השבת בארץ ובגולה, אולם מפני סבות בלתי־ידועות העם לא קבל אותם. אבל לדרישתו של אלקביץ נעתר העם ואלה הלא היו אותם מזמורי התהלים שלא אלקביץ ולא שאר גדולי־הדור המציאו! תחת פקודתו והוראתו של המקובל הנפלא מצפת, הקשיב העם בחרדת־שמחה לצלצול התפילות תחת שמיה היפים של ארץ־ישראל – אותם מזמורי התהלים העתיקים שכאילו נימה נסתרה חדשה עוררו בלבבות העצובים:

לְכוּ נְרַנְנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.–

נְקַדְּמָה פָּנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִירוֹת נָרִיעַ לוֹֹ.–

שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ.–

ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים.–

על המזמורים הידועים הוסיף גם “נופך משלו”. זה היה מפתח־הקסם שפתח את הלבבות של כל בני האומה. נשמעה שירת ה“לכה דודי” ותגע ותרעיד את מיתר־הנצח של העם. ברגע אחד קנה אלקביץ את עולמו ובן־לילה היה לשר־האומה. אמנם. שמרו בני־ישראל את השבת לדורותם ויקשרו לה כתרים, אבל אלקביץ גלה בה את מטרתה וסוד קיומה. הוא קשר את רעיון השבת לרעיון הגאולה ויגלה את הנצח שבנצח ברצון העם. אם “קבלה” היא נקבלה ואם יש איזו אידיאה של “מעשה” בקבלה, שירת ה“לכה דודי” הריהי ה“מעשה” ההיסטורי היותר גדול שקרה בחיי ישראל בימי־הבינים. זו היתה הרפואה הנפשית השלמה, שהביאה ההיסטוריה לישראל נגד המשבר העמוק שחוללו האינקוויזיציה וגלות ספרד בגופה ונפשה של האומה הישראלית. רעיון הגאולה, שהיה קשור בקדושתה הנצחית של השבת, הוחזר להאומה ושוב התאזרה ההכרה העממית בכוחות חדשים בדרכה לקראת אלהיה ועתידה. שירת ה“לכה דודי” היא האגדה היותר יפה בקורות גלותנו, ואין כל פלא שסביב אישיותו של משוררה השתרגו נימים של אגדות כל־כך דקות ויפות בחייו ואחרי מותו.

תפילת “לכה דודי” לא היתה שיר היחיד. בה השתקף רוח הזמן ושאיפת הדור. היא לא נולדה בתור תחינה אפלטונית ובקשה מופשטה בלבד. היא נוצרה מתוך המיתם ותסיסתם של החיים. מצב האומה והלך־רוחה, מאורעות הזמן וההכרה ההמונית של התקופה, – כל אלה מצאו את בטוים החי והשלם בשירת־הנצח של המקובל מצפת.

סערה עמוקה הפריעה אז את המנוחה בקהלות הקודש בארץ ובחוצה לה. ימי הנסיון באו לבני הגולה. כל יום הביא ידיעות ושמועות חדשות על־דבר מעשיו הנפלאים של דון יוסף נשיא, ההרצוג מנאקסוס. הנה נתקבלה הידיעה, שכבר נתפרסם הפירמאן של השולטאן הנותן לרשותו של דון יוסף את טבריה ושבעת כפריה “למען יסוד מדינה יהודית בחבל”. מאחורי הפרגוד נתפשטה הידיעה, שהרעיון המדיני נתמך בהון רב על־ידי הדונה חנה גראציה, היהודית העשירה ובעלת־ההשפעה, והנה כבר הגיע לטבריה ר' יוסף אבן אדריט, שליחו של הנשיא, שבא לנצח על עבודת הבנין. בשנת 1564 נגמר בנין החומות של טבריה. הלא ככה מספר לנו ר' יוסף הכהן ב“עמק הבכא”: “וכעבור שנה אחת ותבנה טבריה ותתכונן ותשלם כל המלאכה בחודש כסלו לשנת השכ”ה ותהיינה חומות העיר אשר בנו קו ארך אלף וחמש מאות אמה יסוב אותן. ויצו דון יוסף ויטעו עצי תותים לרוב מאד להאכיל את תולעי המשי וגם צמר צוה להביא מספרד לעשות בגדים לטוות ולארוג בבגדים אשר יעשו בוונציה“. מעיר לעיר מתפשטות הבשורות ומתקבלות על לבותיהם של ישראל בשמחה ופחד, בתקוה ובמבוכה. הנה עובר מיד ליד כרוזו של דון יוסף הנשיא לכל בני הגולה לשוב ולעלות לארץ אבות וקורא “לאנשים יהודים בעלי מלאכות ועובדי עבודה לעלות כדי לתקן את הארץ בישובה”. הקהלות הנפחדות והנרעדות מתייחסות בזהירות יתירה למעשי הפלא, רק המקובלים בעלי ההזיות, בעלי ה”קבלה המעשית", אינם יראים ואינם מפחדים – ומעוררים את העם לתרועה ולשמחת־עולם. מי יאמין לשמועה, שדוקא המקובל ר' יוסף קארו, איש אשר את האלהים יתהלך וכל־כך רחוק הנהו ממעשי פוליטיקה ועניני מלכות, יהיה מן הראשונים, בניגוד להרבנים ולראשי הקהלות, שיבוא לתמוך בלב עז וברוח כביר את ידי יוסף הנשיא בשאיפתו וקריאתו. ידידו ואיש־בריתו ואחד מבני ביתו הקרובים של ר' יוסף קארו היה ר' שלמה אלקביץ שהאזין והקשיב לשמועות המעודדות. וככה בא המקובל מצפת וקורא:

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה,

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה,

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא –

וְהוּא יַחְמוֹֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה. –

הִתְנַעֲרִי, מֵעָפָר קוּמִי,

לִבְשִׁי בִגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, עַמִּי,

עַל יַד בֶּן יִשַּׁי בֵּית הַלַּחְמִי –

קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ! –

קהלות הקודש עומדות בין תקוה ויאוש ורגש פחד נצחי מרחיק אותן מכל עלילותיו של הנשיא, מפני שלפי דברי בן הדור “לא על השר לבדו היה נמשך סכנה עצומה… אלא לכל האומה בכללה חלילה”. ור' יוסף הכהן מספר לנו על־דבר ההתנגדות העצומה שהתעוררה בין ה“ישמעאלים” נגד תנועת הבנין של העיר. המקובל מצפת מתרגז וקורא לשה פזורה ישראל אל הרנה ואל התפילה:

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁוֹסָיִךְ,

וְרָחֲקוּ כָל מְבַלְעָיִךְ,

יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ

כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה. 

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי

וְאֶת אֲדֹנָי תַעֲרִיצִי,

עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי

וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.

אם מאשימים את בעלי הקבלה. שלא היו יכולים להביע את רעיונותיהם אלא רק על־ידי גבובי דברים ומלים אין־קץ – הנה קשה להגיד, כי אפשר למצוא יצירה ספרותית המביעה עולם שלם בקיצור כל־כך נמרץ, בשפה וסגנון כל־כך שוטפים וקלים, ובכל זאת נמרצים, ובמועט שכל־כך הוא מחזיק את המרובה כמו השירה הנהדרה לכבוד שבת המלכה. אין צורך לחשוב, שהשירה שאבה את עומק רוחה ועוזה החיוני אך ורק ממאורעות ההווה של תנועת הגאולה, שהרגיזו אז את הקהלות, למרות זה שאנו רואים את המאורעות עם צלליהם בין שורות־הקסם כמו בראי מוצק. זו היתה קריאה ותחיה של עצם רעיון הגאולה, של עצם היהדות במהותה ושאיפתה. במהירות הנפלאה ובהתלהבות העצומה שבהן נתקבלה התפילה בכל תפוצות הגולה בתור בת־קולה של האומה, מתגלים לפנינו אותם הכוחות הסודיים, אותם הגורמים הנעלמים, שיצרו בישראל בזמנם את כתבי־הקודש ויעשו את העם והספר לגוש אחד, לגוף מוצק ומאוחד. בשירת “לכה דודי” נתגלה רגע אחד כוח היצירה הביבלית של עם ישראל, והניצוצות הבוערים שניתזו מהלהבת הגדולה אל תוך לבות הגולה, עוררו לתחיה את כל מהלך־רוחו של העם.

“לכה דודי” זוהי נוסחה חדשה של “שיר השירים”, שנגלתה בקיצור נמרץ ובמעוף־רוח אחד ויצוד את לב האומה במקסם־יה כמו בימי קדם. רוח חדש ומחודש אחז את כל המחנה. הקבלה שכבר באה עד משברה האחרון, לידי עקרות רעיונית והתנוונות של יצירה, הנה כוחות חדשים נתגלו בה. על־ידי ההתעוררות העממית, נעשתה לשירת חיים וניצלה מן האבדון והטמיון. שירת־הפלא של ר' שלמה אלקביץ יצרה את הבסיס הרוחני לתנועות המשיחיות ולעליות ההמוניות לארץ־ישראל, שהתעוררו עשרות בשנים אחרי התפשטותה. היא ישרה את הדרך והכינה את הלבבות להתפתחות רעיון הגאולה והשתלמותו הנערצה מר' משה קורדובירו עד שבתי־צבי, ומהאר"י הקדוש עד ר' משה חיים לוצאטו. שני רגעים היסטוריים מכריעים נתבררו ונתלבנו בעולם היהדות. מצד אחד הקבלה שארץ־ישראל נהפכה על־ידי תורתה למין רוחניות, שהיא למעלה ממקום וזמן, שאין לה גוף ודמות הגוף, שנתה את טעמה ותקבל את ירושלים של מטה בתור מושג גיאוגראפי של “עיר ותלה, הפורצת ימין ושמאל”. מצד השני הובעה והוכרזה האחדות השלמה בין השבת והגאולה, בין הדת והעממיות ותהיינה לאידיאה אחת. שוב הופיע בהיסטוריה שלנו עם מאוחד עם רצון מאוחד, שבשעה ידועה וקבועה התלכד עם קולות ה' הקוראים: עלו.

אכן, עכשיו יודעים ומרגישים אנו את האיש ורוחו ונתגלה לנו סוד פופולריותו הגדולה והנצחת: ר' שלמה אלקביץ נתן “מרסיליזה” לישראל.

ההשתלשלות ההיסטורית יש לה לפעמים דרכים משונים ונטיות מוזרות. קופצת היא לצדדים ולארחות עקלקלות ובלי סבה ברורה היא מכסה בחשך ובערפל אנשים ומאורעות. בני הדור מסיחים פתאום את דעתם ממקרים ודברים גדולים ההולכים ומתרחשים לעיניהם. עד שבא דור אחר בתביעות ובחקירות: כיצד? מה זה, ואיך זה קרה הדבר? ומתעוררת השאיפה להסיר את ערפלי־השכחון ולהחדיר אי־אלו קוי־אור אל תוך העבר המופלא.

הנה ר' משה חיים לוצאטו. זה האיש שפתח פרק נהדר ותקופה מרוממה בחיי עמנו. כבודו מלא כל העולם הישראלי. כמעט שלא היה בית בישראל שנשאר מחוץ להשפעתו הרוחנית. חיים חדשים השפיע ביד רחבה על הפרט והכלל מפאדובה עד ווילנה ומאמשטרדם עד ברוד. והאיש עומד ימים על שנים במרכז החיים של קהלות ישראל בארצות הגולה למלחמה ושלום. והנה בעצם חייו הסוערים והיוצרים של האיש הזה מתהווה דבר גדול, עליתו לארץ ישראל. ועל מעשה זה אין לנו שום ידיעות ורשימות לא מעטו הוא ולא מעטם של תלמידיו וידידיו. שום אדם מבני הדור לא ראה צורך לעצמו לרשום איזה דבר מפרש ומאיר על המאורע החשוב הזה כדי להנחיל לדורות הבאים איזו הארה כל־שהיא על הרגע המכריע הזה בחיי רמח“ל. ואנו הלוא יודעים שזו לא היתה עליה פשוטה, נסיעה רגילה של יהודי חשוב לארץ אבות, אלא בריחה מתוך הגלות, בריחה במובנה ההיסטורי העליון. זו היתה עליה של מנהיג ומצביא, של חלוץ וכובש ההולך בלב בוער ובעלילות נתכנות לשם יצירת תקופה חדשה של גאולה לעמו ולארצו. גדולה היא עליתו של רמח”ל מעליתו של הרמב"ן. זה האחרון עלה לארץ מגלות החל אשר בספרד, בערוב ימיו, בדחילו ורחימו, בלב מלא צער וגעגועים לנשק את אבניה ולחונן את עפרה, אבל מתוך צורך עצמי, אינדיבידואלי ולא יותר אם גם צפון היה בלבו הרעיון לחיזוק הישוב הקטן והמדולדל. את עליתו של רמח"ל אין להשוות אפילו לעליתו של ר' עובדיה מברטנורה. גם הוא עלה לארץ לעת זקנתו, ככלות כוחו, אחרי הפרדו ממשפחתו וקהלתו בספרד בכבוד ובנחת כדי לבלות את שארית ימיו בארץ הקודש. אחרת היתה עם עליתו של הפאדובני. עליתו של ר' משה חיים לוצאטו באביב ימיו, בגיל של שלשים ושבע, לא היתה הסוף אלא ההתחלה בשאיפות חייו. ומאורע כזה לעיני כל ישראל באמשטרדם, עיר מלאה חובבי־מסתורין ומעריצי הקבלה, חכמים וסופרים דורשי רשומות, נשאר כמעט בלי כל תשומת לב גם בשעתו וגם אחר כך. הכל מה שתלמידיו וידידיו מן התקופה ההיא מצאו לחשוב למסור לנו הוא “שהרב עם בני משפחתו עלו לארץ ישראל”.

וזוהי רק ראשית המאורע המופלא, המשכו ואחריתו מוזרים יותר ומדהימים. שלש שנים חי היוצר והמורה הגדול הזה בארץ ישראל. שלש שנים כשני שכיר עברו עליו מיום דרכה רגלו על אדמת קודש עד שמת עם כל משפחתו במגפה – וכל התקופה הארוכה הזאת נשארה בשבילנו מכוסה ונעלמה, חידה סתומה ומפליאה שקשה להפיץ עליה אור. מלבד שתי תעודות מקריות שנשארו לנו על פי נס אין לנו שום דבר כתוב ורשום ומאומת על חייו ומעשיו של לוצאטו על כל מה שעבר עליו ומה שפעל שם במשך השנים האלו. כאילו קשר קשרה ההיסטוריה על האיש ומפעלותיו, לחתּלו בערפל ולהשבית מאנוש זכרם. כלום אפשר הדבר שהרמח“ל לא הריץ מכתבים מארץ ישראל לידידיו ואוהביו, לחסידיו ולתלמידיו שהיו נפוצים באיטליה, הולאנדיה, פולין ואשכנז ובשאר הארצות? ואם היה מריץ מכתבים כאלה, כלום אפשר הדבר שתלמידיו הרבים היו מתייחסים אליהם בשויון־נפש ולא היו שולחים ומריצים אותם כ”מגילות עפות" לכל קהלות ישראל. כנהוג במקרים כאלה? אי־אפשר לשער שתעודות ומכתבים כאלה היו מצויים אלא שאבדו לנו. ישנם דברים שאין שר של שכחה שולט עליהם ואין הכוח בידו להסתירם מידיעתו והכרתו של הדור, ולסוג זה היו נחשבים מכתבים ומגילות של ר' משה חיים לוצאטו מארץ ישראל אל בני הגולה – אילו היו רק במציאות. עובדה היא, שבשעה שדרכה רגלו של הרמח"ל על אדמת ארץ־ישראל, נעלם מבמת החיים כאילו עבר ובטל מן העולם¹.

כיצד אפשר לבאר את שתיקתו המפתיעה של רמח"ל בארץ ישראל? כלום לא הרגיש ולא ידע שידידיו ותלמידיו בארצות פזוריהם היו יושבים ומחכים – כך מחייב השכל וההגיון – בכליון עינים ממש לכל הגה ומוצא־פיו מארץ תאות־נפשם? כלום לא הרגיש באחריות המרובה המוטלת עליו כלפי קהל תלמידיו ומעריציו מיום שהחליט להגשים את חלום חייו ולקבל על עצמו “שליחות” היסטורית? אי־אפשר להשתחרר מן הרושם שיש לו על מה שיסמוך שרק מחמת מועקה רוחנית וכפיה עצמית החליט האדם הנערץ הזה לשים מחסום לפיו ולעזוב לאנחות את ידידיו ותלמידיו האהובים. ניכר, שזו היתה מסקנה הכרחית שאליה בא העולה הקדוש בהרגשתו החודרת ובחכמתו המאירה. נשים נא לרגע את פנינו לתעודה היחידה שנשארה לנו מאתו מן הימים ההם, נקרא נא בדיוק ובעיון את מכתבו ששלח מעכו בשנת 1743 אל תלמידו הצעיר, המשורר דוד פראנקו (חפשי) מנדֶס מאמשטרדם. הלא כה דבריו²:

אהובי ורעי בחורי חמד אהובים וברורים ולהם שם בגבורים נר“ו, זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתם על לוח לבי כתובה בעט ברזל ובצפורן שמיר, אשר על כן לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי, גם כי מרחוק, אמנם הנה עת קציר העת כי אין זמן נותן לכל האלומות האגרות אשר צריך אני לאלם. אך בזמן אחר כאשר ירבה הפנאי וימעט העסק אשתדל להאריך ונמצאתי עתה לוה לפרוע לאחר זמן, ואתם בטוב לבבכם קבלו את המועט כמרובה והיה זה שלום חלקכם ונחלתכם לאורך ימים אכי”ר, אוהב בלב טהור משה חיים לוצאטו, עכו, יום א', כ“ב לחדש תמוז תק”ד.

בסקירה ראשונה אנו מכירים שכותב המכתב נמצא במבוכה. רושם זה עולה ומבצבץ מכל שורה ושורה שבמכתב הקצר הזה, “מכתב הרועים” הראשון שנשאר, כנראה, האחרון, והמכתב הראשון שהתלמידים והידידים חכו לו כאל מלקוש הוא קר ככפור ודוחה בקש את הצופים והמייחלים. אין אף מלה חמה אחת על חמדת הארץ או על בני ציון היקרים העומדים על המשמר בארץ נחלת אבות. אין אף מלה אחת המזכירה נחמה ותקוה או העלולה לחזק את הלבבות הכמהים ולתמוך את האמונה בגאולה קרובה או רחוקה. ניכר, שהכותב לבו מלא על כל גדותיו, אלא שהוא רואה צורך לעצמו להתאפק לפי שעה מהביע את רגשותיו. כאילו עוצר הוא ברוחו ונזהר בלשונו, בבחינת המשכיל בעת ההיא ידום ולכשאפנה וירווח לי אדבר. זהו הכל מה שהיה לו לר' משה חיים לוצאטו להגיד לאלה שהניח אחריו בגולה וזהו הכל מה שאנו שומעים מפיו על שליחותו הרוחנית ההיסטורית מהררי ציון. ושתיקה מעיקה זו נמשכת שלש שנים תמימות! ניכר: אכזבה מדברת מתוך גרונו ולבו של הנודד הגדול.

מה היתה סיבת האכזבה? האם איכזבה הארץ את הרמח“ל? האם עלה בלבו הכואב ניצוץ של ספק ויאוש בנוגע לארץ ועתידה ובנוגע לתקות הגאולה שהיתה מרכז חייו ונשמת נשמתו? על שאלות אלו יש לנו תשובה ברורה ומספיקה. הקשר בין הרמח”ל והארץ מעולם לא נחלש אפילו כחוט השערה ומעולם לא ניתק אפילו לרגע אחד. חסד עשתה עמנו ההשגחה העליונה של ההיסטוריה שלנו שבנוגע לדבר זה המציאה לידינו תעודה מוסכמת שאינה משאירה צל של ספק. אהבתו הנצחת של הרמח“ל לארץ ישראל ואמונתו הרמה בגאולת ישראל מופיעות כאן בתעודה זו שלפנינו בכל תקפן ועוזן. תעודה זו ניתנה לנו בדמות “שיר על חמי טבריה”. המזמור היחיד, שהגיע לידינו בתור פרי עטו של הרמח”ל מארץ ישראל³. וכמה מן הפליאה והקוריוזיות בשיר זה! לפי ההגיון צריך היה לשער שאם הרגש ירגיש ר' משה חיים לוצאטו את הצורך להביע את התלהבותו על הדר הארץ ופלאותיה לפי הרושם הראשון בדרך פיוט ושיר, אז ודאי שימצא לו את הנושאים המתאימים במקומות הקדושים אשר בארץ המה, בגדולי הקבלה ומאורותיה שמלא כל הארץ כבודם. לבסוף אנו רואים שהשיר הראשון והיחידי שנתן לנו תחת רישומה והשפעתה של ארץ ישראל נושא ונותן בדברי טבע ובעניני רפואה וגיאולוגיה. במקום ירושלים של מעלה הרמח"ל מוצא ירושלים של מטה והוא מתעכב אך ורק על נפלאותיה הטבעיות. בחמי טבריה רואה המקובל הנערץ סמל לגורלה וסימן לעתידה של האומה הישראלית. כמו “מעיני הפלא האלה הבוקעים ועולים ממעמקי תהומות, עוברים עפרות עולם דרך מצולות של סחי ומאוס, דרך צנורות של יסודות טבעיים ממיתים ומרעילים, ומתגברים סוף סוף על כל המכשולים עד שהם מתפרצים בעוז רוח למרחביה כדי להביא חיים ובריאות לבני האדם הסובלים” – כך גם דרכה וגורלה של האומה הישראלית. היא “תעבור דרך כל הטומאות והמצוקות שלתוכן הושלכה על ידי רודפיה ושונאיה מדור דור ובבוא מועד תצא מזוקקה ומצורפה מכור העוני והיסורים” סוף סוף יבוא דרור לישראל. בני יהודה יהיו “רועים נאמנים לעמים” בשוב “עטרת עדים ולציון גואל” וגאולתם תהיה אז שלמה.

על שיר מפליא זה המובא להלן בסוף הפרק כדאי להתעכב קצת. קודם כל, יש להדגיש שבאמת אין זה שיר בכלל כי אם מזמור או פזמון מליצתי־פרוזאי. כשנתפרסם השיר בפעם הראשונה נדפס בטעות ובלי־צדק בחרוזים קצובים כדרך שיר ופיוט. אולם העין הבוחנת תכיר מיד שאין כאן מקום כל עיקר לחרוזים, כי אם לפסוקים. רמח“ל מעולם לא כתב דברי שיר בלי משקל וקצב וצלצל החרוז והיה מקפיד ונזהר בזה⁴. המליצה כתובה כעין “מזמור של תהלים”, אולי לפי הסגנון והשפה שבהם השתמש בספר התהלים ה”חדש" שלו, שכידוע, היה בעוכריו ונתן חומר לשונאיו ורודפיו מפאדובה עד שנותיו האחרונות באמשטרדם. על זה מעיד כבר שער השיר ושמו “משכיל שיר” שלפנינו לא שיר ממש אלא “פרק” מספר “תהילות”. ושנית, כשנבחן ונבדוק את המזמור והלך־רוחו נראה שבאמת אין המחבר רואה לפניו אך ורק את עיר הקודש טבריה כשהיא לעצמה בלבד, אלא שכל ארץ ישראל מרחפת לפני עיניו, אותה הארץ הברוכה שעתידה היא להתפשט בכל הארצות⁵. מעיני הפלא בטבריה הם סימן הבשורה והתחיה לכל הארץ. אותה הנחמה שהמקובל מוציא ושואב מתוך חמי־טבריה בשביל האומה, “האם המתאבלת”, מכוונה היא לכל הארץ לכל גבולותיה. גם הארץ החרבה והשוממה – ולוצאטו עומד מדוכא ונדהם למראה החורבן הנורא והוא מתאר אותו בביטויים ומליצות עזים ומרים⁶ – סוף סוף קום תקום מתוך ההפכה, תנער מעליה שממון הצלמות שפרש עליה את כנפיו מדורות קדומים. בוא יבוא היום “ונחלת בני יעקב ושארית ישורון תפרח כשושנה” כמקדם וכבשנים קדמוניות.

מובנו של המזמור ברור הוא: אל תתיאשו, אחים בגולה, למראה החורבן והשממון שבארץ אבותינו. יד אלהים עושה פלא ועוד יש תקוה לאחריתנו. חמי טבריה יוכיחו. בעצם החורבן הנורא והשממון המאיים מופיע ועומד לפנינו אי קטן של חיים ותרופה, של מזור וישועה וארוכת בת־עמי, חמי־רפואה שאינם נופלים במאומה מכל אותם מעיני־הרפואה הידועים בארצות אירופה שאלפים מבני ישראל נוהרים אליהם. מי ידע לחדור למסתרי לבו של החולם מפאדובה?! מי יודע אם לא נתגלו לו חמי טבריה כעין יסוד חדש ונפלא בעד קריאה לישוב ארץ ישראל, מעין “אידיאה” אלהית ופתח תקוה לעליה “המונית” מארצות הגולה. יבואו נא הנה כל ידועי חולי מארצות העולם לאלפיהם ושב ורפא להם. צאו וראו “מה נפלאים הם מעיני הישועה האלה. בריא אולם ישוב רוחץ בשרו בהם, יבואו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, נופש ימצא מר נפש ולב מר בעניו ירונו כגבור מיין תהלה לאל חי”. מבלי משים אנו נזכרים בחולם וחוזה אחר, תיאודור הרצל, שעלה לארץ כמאה וחמשים שנה לערך אחרי המקובל האיטלקי. הרצל גם הוא נבהל ונרעש ברגע הראשון למראה החורבן החמרי הנורא של הארץ ולבו כמעט שנפל בקרבו מפחד ויאוש. אבל משעה שדרכה רגלו על אדמת חיפה וחזה את החוף, התאושש והכריז: כאן מפתח העתיד! הארץ בנה תבנה! מה שראה הרצל על הים בחיפה חזה אולי לפניו חברו מפאדובה במעיני הפלא של טבריה דורות שלמים לפניו. לא, הארץ לא הכזיבה את תקוות הרמח"ל ולא היא שסגרה את פיו. לא היא שמלאה את לבו הכואב יאוש ומרירות עד כדי שכחת ידידיו ותלמידיו. הדבר שהעיק על רוחו ונפשו ופגע במעמקי לבבו היה החומר האנושי. החיים החברתיים והצבוריים של הישוב היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא.

*

חוקרי תולדות ודורשי רשומות נוקטים כלל בידיהם: כשהם נפגשים בהופעות היסטוריות שאין להן פשר הם מחפשים אחרי הופעות מקבילות ומאורעות אנלוגיים ומתוך כך הם באים עד כמה שיש אפשרות לזה לידי הבנת ההופעה המפתיעה. המימרא הידועה שההיסטוריה חוזרת על עצמה מתאמתת בעיקר במקצוע חקירת־ההיסטוריה בעצמו. וכשנלך בדרך זו נמצא שהרמח“ל בעליתו האופיינית לא היה הראשון בקרב המקובלים האיטלקיים, לא בתכניתה ולא בכיוונה, אלא שקדם לו אחר, קודם לזמנו לערך ארבעים שנה, ממש באותם התנאים הרוחניים והחברתיים. זו היתה עליתו של המקובל הותיק והנודע, תלמידו של ר' משה זכות ואחד מגדולי איטליה, ר' אברהם בן רפאל רוויגו, ממודינה לירושלים בשנת תס”ב (1702)⁷. על עליה מענינת זו כבר התעכב החוקר ר' אליקום כרמולי בספרו..תולדות גדולי ישראל" (עמוד קי"ב) ומפליא הדבר שחוקרי תולדותינו לא ראו צורך לעצמם או בכלל לא הרגישו בצורך לשים לב להאנלוגיה המפתיעה שישנה בין שתי העליות האלו.

כמו הרמח“ל היה גם הרוויגו מן המקובלים החשובים ביותר שבאיטליה שלא הצטמצמו ביחוסים הדדיים ביניהם ובין קהלתם ועדתם בלבד אלא היו עומדים בקשרים רבים ומסתעפים עם בעלי הקבלה שבפולין ואשכנז ושרעיון שיבת ציון היה מרכז שיטתם ושאיפת חייהם. כמו הרמח”ל היה גם הרוויגו מן החוגים העשירים, אציל לבית ישראל שעלה לארץ אבות כמעט באופן דימונסטראטיבי וב“הדרת מלך”. בניגוד לרמח“ל שעלה רק עם אשתו ושני ילדיו בלבד עלה רוויגו בראש חבורה שלמה של עשרים וחמש נפשות בלוית תלמידיו וידידיו ובתוכם גם אשתו ובניו עם בני משפחותיהם. עליה “המונית” זו עוררה “תנועה” בקרב חוגים ידועים ויש לנו על כך עדויות ברורות. אויביו ומתנגדיו של ר' אברהם רוויגו ראו אז אפילו שעת כושר להלשין עליו לפני השלטון האפיפיורי ברומא והרוויגו הצטרך על ידי כך לדחות זמן נסיעתו. וגם כאשר הוסרו המכשולים ה”מדיניים" הוכרח לעלות באניה בהסתר לא בחוף ליוורנו כי אם בא אל האניה בחשכת־ליל ב“ספינה קטנה” ולווהו שמה “שלשה מגדולי העיר”. אפילו רשפי־המגפה אינם חסרים בחזיון ההיסטורי המקביל הזה וכמה מתלמידיו ומקרוביו בשיירה מתו ימים אחדים אחרי בואם לארץ־ישראל.

ר' אברהם רוויגו הגשים את חלומו, יסד “ישיבה” בירושלים והניח בהונו ובאונו את היסוד לחלומות ותנועות של עליה וגאולה בעתיד – אבל מלחמת־הקיום המרה שהיתה מתחוללת בתוך הישוב בירושלים שהתנוון בעניותו ובשפלותו אכלתו ודכאתו עד היסוד. העניות המדהימה והשפלות הצבורית־המוסרית הכרוכה בה, שאכלו כרקב את הקהלה המדולדלה, החריבה את עולם חלומותיו של המקובל האציל והנדבן. עברו רק שנים אחדות של מלחמה ואכזבה והרווינו הוכרח להיעשות לשד“ר לטובת עניי ירושלים עיר הקודש, חזר לאיטליה במקלו ותרמילו ולא שב עוד. העליה ה”דימונסטרטיבית" בחוף ליוורנו היתה כלא היתה.

אמנם יש הבדל גדול בין עליתם של שני המקובלים האיטלקיים האלה. ר' משה חיים לוצאטו היה רחוק מכל רעיון של “ישיבה” או של קיבוץ של “עשרה לומדים ובטלנים”. הוא היה הראשון בין גדולי הקבלה באיטליה שהתרומם מעל סביבתו וזמנו ושהגה ברוחו את חזון הלאום ואת הקיבוץ הלאומי. אבל כשבא בנגיעה ישרה עם הישוב הארץ־ישראלי התנגש פתאום עם האברים המדולדלים ועם אותם הכוחות הרקובים שהיו התוצאות של החורבן והשממון, של הלחץ והרעב המחריד. ברגע הראשון הבין והשיג החוזה האיטלקי, בן התרבות האירופית, שלפי התנאים השוררים בארץ ולנוכח בני הישוב הקיים שמצא לפניו לא יתקע ולא ישמע שופרו של משיח. אין זה דור ראוי לגאולה.

גרץ כותב, שרמח“ל “היה בא משם (מארץ ישראל) בכתובים עם בעלי בית מדרשו אשר בפאדובה ויחזק לבם להוסיף הגות ועסוק בתורת הקבלה ויביע להם תקותו כי יחדש גם הוא פעלו בקרב הימים”. אלא שלא הספיק לכונן ישיבתו בארץ הקדושה כי קדמו המות במגפה⁸. גרץ אינו מביא שום מקור לידיעתו זו ויש לשער בודאות שכתב מה שכתב רק לפי דעתו הוא, על סמך ההגיון והשכל, שכך וכך צריך היה לוצאטו לחשוב ולכתוב. באמת אין כל יסוד לידיעה זו. אין להטיל שום ספק בזה, שלוצאטו לא המשיך בארץ ישראל את תורתו ופעולתו הקבלית כדרכו בפאדובה ובאמשטרדם. בנוגע לזה נאמנה עלינו עדותם של רבני ירושלים בהודעתם ששלחו לחוץ־לארץ על מותו. “לכן הזהרו לעשות הספד גדול כי אבל כבד זה לנו… כי תורת אמת היתה בפיו ועולה לא נמצאה בשפתיו… לא קם עוד בישראל כמשה”…⁹. מעולם לא היו רבני ירושלים כותבים בלשון כזו על המת הגדול לולא ידעו לבטח כי עזב את דרכיו ה”מסוכנים" בקבלה ושהיה כאחד מהם. סוף סוף לוצאטו הלא מת אחרי שהותו בארץ שלש שנים ואם התכונן להגשים שם איזה מפעל גדול כי אז היו די זמן ושעות־כושר וקשה לשער שלא היו נשארים לנו אי־אלו מקורות על דבר פעולתו זו בארץ ישראל. אל לנו לשכוח שבירושלים היתה קיימת אז קהלה של עשרת אלפים נפשות. ודאי שהיתה לו לרמח"ל תכנית של עבודה בבואו לארץ, אבל ניכר שאחרי היותו בירושלים זמן קצר חזר ממחשבתו זו והלך לעכו¹⁰ וישא בשרו בשניו וידום.

די רק לשים לב לזה שרמח"ל בא לארץ ישראל בתקופת הנושים, תקופה זו שהשפילה עד עפר את מצבו החמרי והמוסרי של הישוב. דברי קינים קורעי לב מספרים לנו בני הדור על סבלותיהם ותלאותיהם של היהודים בימים ההם מחמתם של נושים ומלווים, נכרים וגם יהודים ועל החורבן המוסרי שבא על ידיהם על הקהלות הקדושות.¹¹ “והנה צעקת בני ישראל וראשי הישוב מאותו הזמן בוקעת ועולה תאניה ואניה, ימעטו וישוחו מפני זלעפות רעב. נחלשים ונמצאים כלים מאליהם; והרעב בקרב הארץ, איש בשר זרועו יאכלו ונהפך כל פנים לירקון”. “זה חמש שאין לחם בכל הארץ” כותב ר' שלמה אלגאזי. ובתנאים כאלה נקל לשער איזו תמונת־בלהה של ירידה מוסרית ושפלות צבורית התיצבה לפני עיניו של החוזה.

אבל רמח"ל מצא בארץ ישראל מצב יותר מחריד ותמונה יותר מדהימה: פירוד־הלבבות הנורא ושנאת־האחים ההדדית בין הקהלות והעדות מצד אחד ובין הספרדים והאשכנזים מצד שני, שנאה שבאה כתוצאה ישרה מהמצב החמרי הפרוע לשמצה. על פת לחם פשעו אחים ואיש את רעהו חיים בלעו. “הספרדי לא יתן שום דבר (לאכול) להאשכנזי וזה האחרון לא יתן שום דבר לספרדי ואין איש מרחם על רעהו”. וכשיש לפעמים איזו אפשרות לחלק קצת כסף נדבות הגיעו הטענות והתרעומות של שני הצדדים למעלה ראש וקול הקריה הומה, אלה מפה ואלה מפה וגדלה המחלוקת. הפירוד והשנאה בין בני האומה, ריב הכתות והמפלגות לפי “כולליהן” השונים קבלו צורה של שנאת־זרים וחוגים שלמים בישוב הוכרחו לצאת במחאה וקריאת תגר: “גם לנו חלק ונחלה בארץ הצבי וירושלים לא נתחלקה לשבטים”¹².

הטרגדיה הנפשית של רמח“ל ודאי שהיתה גדולה ועמוקה. תכנית גדולה ורמה יצר לו, תכנית שבשבילה הקריב את הכל ושרף מאחוריו את הגשרים באירופה. ואנו יודעים את תכנית־חלומו. הוא חלם על מרכז אלהי בארץ ישראל, מרכז יהודי וריליגיוזי שיפיץ את ניצוצי אורו לכל מחשכי הגולה, שיאסוף ויקבץ את האובדים והנדחים בירכתי ארץ ויעשה אותם לאגודה אחת של עם קדוש ובחיר־יה, לאומה מוסרית עליונה שיסודותיה בהררי קדש. כדי להביא גאולה לישראל מן הדין הוא שיקדם הרצון לגאולה, שתתחדש הכמיה והשאיפה השלמה לצאת מן הגלות. כאן בתהום הגלות אין כל תקוה. דורות ודורות עוברים ואנו אובדים במעמקי הגלות והשעבוד בחומר וברוח. אנו דואגים על איבוד דמינו אין אנו דואגים על איבוד ימינו ודורותינו. רק שם בארץ ישראל, ישנן האפשרויות ליצור ולחדש את מקור ההתעוררות העממית ולקרוא דרור לאסירי־הרוח. והנה דורכות רגליו על אדמת קדש בתוככי ירושלים – והוא עומד משמים. במקום יסוד אנושי לאומה עתידה הוא מוצא עצמות יבשות ומתות, בריות גוססות ההולכות וכלות בחושך בלי תקוה לאור ובלי רגש ורצון להתעוררות ולהתחדשות. במקום להתרומם מעל החמר והגשמיות ראה ישוב שבעד פת לחם הוא נכון לטבוע בבוץ. עוגן־ההצלה נתברר לו כ”פטה מורגנה“. הרעיון שכאן, בתנאים כאלה, יגשים את חלומות הגאולה שארג בפאדובה ובאמשטרדם, נתברר לו לחוזה האיטלקי כ”קומדיה אלהית" מחרידה.

במצב כזה לא היתה לו לעולה האומלל כל יכולת מוסרית לפקוד לשלום את תלמידיו וידידיו ולהגיד להם דברו. לכסות על האמת ולדבר בלב ולב, כך לא היתה דרכו של בעל ה“מסילת ישרים”. אבל אי־אפשר היה לו גם כן לספר לפניהם דברים כהוויתם ולכבות את גחלת אמונתם ותקותם האחרונה. כל מה שהוא אומר מחויב להיות אמת אבל לא כל מה שהוא אמת הוא מחויב להגיד ועוד חזון למועד. אי־אפשר היה לו להגיד להם שכאן, על פתחה של הגאולה, מצא את הגלות בכל ירידתה ומוראותיה. עוד אפשר היה לשאת ולסבול את העניות המנוולת והמשפילה, אבל אסור היה לגלות לאסירי־התקוה ששנאת־האחים וריב הכתות וה“כוללים” אכלו כל חלקה טובה בגופן הפצוע של קהלות הקדש. האידיאה המשיחית של ר' משה חיים לוצאטו ביסודה ומרכזה מונחת האהבה לישראל. נשמתה היא האחדות העממית וההרמוניה הנפשית ויכולה היא להתגלות בכל הודה ותפארתה אך ורק בהר הקדש בירושלים. ארץ ישראל הרי היא היסוד והסוד של האהבה בין ישראל וקודשא בריך הוא ובסוד זה תלוי קיומו של ישראל. אהבה זו תהיה גם יסוד הגאולה העתידה. והנה נתגלתה לפניו מציאות אחרת לגמרי. חוסר יחם אנושי עליון, יחס הדדי של אהבת אחים הצפויים לגורל אחד ולעתיד אחד ואטמוספירה מלאה רעל ושנאה שמצא רמח“ל בארץ היתה בשבילו הפתעה מרה ומחץ כואב ביותר ללבו הרגש. במצב כזה לא היתה לו לרמח”ל דרך אחרת כי אם להצפין דאגתו בחובו ולשתוק. הוא ידע שעד כמה שהדבר נוגע לגורלו הפרטי נתקפחו חייו. מי יודע אולי דוחק הוא את הקץ ועוד לא איכשר דרא. אבל בינתים צריך לנתק את כל הקשרים עם הגולה וצריך לשכוח את פאדובה ואמשטרדאם. בכל צערו ויאושו לא יעזוב את המערכה, הוא ישאר כאן ויחכה לימים יותר טובים שאף על פי שיתמהמהו בוא יבואו. והוא שקע עם יהודי ה“חלוקה”, התבודד בגדלותו ויתאחד עם ה“קהל” ויהי לאחד העם. מה שאירע לר' אברהם מרוויגו אירע גם לרמח"ל באופן יותר מחריד וטראגי. קללת הגלות נצחה את החזון המשיחי ובלעה גם את החוזה.

להחוקר הגדול המקובל מוהר“ר משה חיים לוצאטו ז”ל עת מארצו נפרד נע ונד מחמת המציקים בעמדו על הבאר בעיר הקדושה טבריה תובב“א, נעתק מאת דון אליהו בסאנה ס”ט באיזמיר זה דודי ורעי בשנת תק"ע בשנה בה נראה כוכב שביט בשקל הקדש.

א. מֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם גִּבְעוֹת עוֹלָם יֵרוּמוּ עַמּוּדֵי שָׁמָיִם, מְצוּקֵי שְׁחָקִים שֶׁלֶג בָּרָד וְקִפָּאוֹן רֹאשָׁם חָפוּ, כְּפִתִּים עַל גַּבֵּיהֶם הַקֶּרַח הַנּוֹרָא.

ב. הִרְחִיק גַּם נֶשֶׁר מִזְּבֻלוֹ, חִצָּיו רָב¹, יֶרֶק דֶּשֶׁא אָיִן, תַּם כָּל עֵשֶׂב, חַיִּים שָׁם תְּמוּתָה², כָּל חַי נָדָדוּ, פּוֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף שָׁם יִדּוֹם לָנֶצַח.

ג. לִילִית שָׁם לֹא תַרְגִּיעַ³, צִיִּים וְאִיִּים, זֶמֶר קִפּוֹד וְקָאַת שָׁם יִמְאַס שָׁבֶת, וְאֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא לְמִכְסֵה עַתִּיק⁴ לָנוּח מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ, אֶרֶץ עֵיפָתָה.

ד. צוֹנֶה וַאֲלָפִים לְמִרְבָּץ לֹא יִנְהָלוּ, שְׁרִיקוֹת הָעֲדָרִים אָיִן, קוֹלָם לֹא יִשָׁמֵעַ, צִיָּה שְׁאִיָּה וְדוּמִיָּה שְׁלָשְׁתָּן שָׁם תִּמְלֹכְנָה, יוֹשֶׁבֶת עַל מִלֵּאת מַמְלֶכֶת עוֹלָם⁵.

ה. טַלְלֵי אוֹרוֹת קָפָאוּ, נֵזֶר רֹאשָׁן שַׁרְבִיטָן אַבְנֵי בָרָד, כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶת לַרְגִּיז בְּנֵי מֶרִי, דּוֹרְכֵי הֵיכָלָן, וַהֲדוֹם רַגְלֵיהֶם יַצְהִיר כִּשְׁבוֹ וְאַחְלָמָה.

ו. טִירוֹת תַּלְפִּיּוֹת הָאָלָה, יָזְמוּ בָתֵּיהֶן לְעוֹלָם, גַּם הֵן זַעַף ה' נָשָׂאוּ, מִי יָכִיל זַעְמוֹ, רוּחוֹ נוֹסְסָה בָּהֵן, הֲפָכָן בְּאַפּוֹ, כִּכְלִי יוֹצֵר נִפְּצָן, מִגַּעֲרָתוֹֹ הִתְפּוֹצָצוּ.

ז. מִבֵּין נְקִיקֵי הַסְּלָעִים וְאָשְׁיוֹת אַרְמְנוֹֹתָן גֵאוּת עָשָׁן תַּעֲלֶה, אֵשׁ וְגָּפְרִית יַחְדָּיו יַגְדִּילוּ יַרְחִיבוּ מְדוּרָתָם, זִרְמֵי מַיִם יִגְרשֹׁוּ, מְצוּלָה נוֹרָאָה נִגְלְתָה, אַבְנֵי בֹהוּ.

ח. מִקִּרְבָּן יָגִיחַ מַעְיָן כְּסִיר נָפוּחַ, מֵאוֹרוֹת שִׁבְעָתַיִם יַצְהִיר לְעֵין הַשָּׁמֶשׁ, רִגְבֵי נַחַל לוֹ מָתָקוּ, כַּר נִרְחָב לִשְׁבּוֹת וְלָנוּחַ מֵעֲמָלוֹ, עֲמַל הַדָּרֶך.

ט. מֵימָיו נוֹזְלִים לְאַט מֵי אַפְסָיִם, שָׁכַח כָּל עֲמָלוֹ עָבַר עָלָיו, פֹּה אָנוּחַ לָנֶצַח, עֲלֵי כַר נִרְחָב, בַּמָּרוֹם אֶשְׁכּוֹן לָעַד, מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ!

י. קוֹל שְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים נוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, נְהָרוֹת אֵיתָן בְּחֶבְרָתָן עִמָּהֶם יִתְאַחֵדוּ⁶, מֵרֹאשׁ הָרִים יִדָּחוּ יַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם, יִפְרְצוּ פְרָצוֹת בַּחוּצוֹת, יַעַבְרוּ עַל גְּדוֹתָם.

יא. בְּעֶבְרָתָם עָפָר יִתְמוֹגָגוּ, יֵרוֹמוּ גַלֵּיהֶם, גַּל אֶל גַּל קוֹרֵא, דָּכְיָם יִשָּׂאוּ, אִישׁ אֶת אָחִיו יִדְחָקוּן, מַעְצוֹר אָיִן, עַיִן לֹא תְשׁוּרֵם, עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדָעוּ.

יב. קוֹל הֲמוֹנָם נוֹרָא אֹזֶן לֹא תְכִילֵהוּ, עַל כַּנְפֵי רוּחַ זִלְעָפוֹת יִדּוֹדוּן יִדּוֹדוּן, מֵהֲדוֹם אֶל מְצוּלָה יֻשְׁלְכוּ כְּכַף הַקָּלַע, נִשְׁכְּחוּ מִנִּי אֱנוֹשׁ, בִּמְצוּלוֹת נֶחְבָּאוּ.

יג. אָכֵן גַּם בִּמְצוּקֵי הָאָרֶץ יַד אֵל תַּשִּׂיגֵם, גַּם שָׁם לֹא יִשְׁבּוֹתוּ, הוּא פָקַד עֲלֵיהֶם לְשַׁנּוֹת טַעְמָם וְרֵיחָם, עוֹד יִתְגַּלְגָּלוּ, בְּרִיאָה חֲדָשָׁה יִבְרָאוּן, אֵשׁ תִּבְעֶה מֵימֵיהֶן.

יד. בִּמְעוֹנוֹת בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת יִשְׁכְּנוּ וְיַעֲמֹדוּ, בְּרִצְפַּת גָּפְרִית וְנֶתֶר סִיד יֵחַם קִרְבָּם, שָׂרֹף יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְתָּם⁷ מִדּוֹר וָדוֹר, זֶה אַלְפַּיִם יִלְפְּתוּ אֳרָחוֹת, חָרְבוֹת עוֹלָם.

טו. בָּאוּ אֶל אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת מָתַק לָהֶם אוֹר הַשָּׁמֶשׁ, מִמְּגוּרָם מֵרִצְפַת הָאָרֶץ לָקְחוּ עִמָּהֶם גָּפְרִית וָמֶלַח וּבוֹרִית בַּרְזֶל וָסִיד, אֵל־דֵּעוֹת מְחֻכָּם, רְקָחָם לְמִרְקַחַת. 

טז. לְהָסִיר כְּאֵב מִלֵּב וּמֵעוֹר הַנָּגַע, כְּאֵב וּמַדְוֵי מִבֶּטֶן מִכְּלָיוֹת וּמִכָּבֵד, מְצוּקָה מִקֹּצֶר רוּחַ, צָרַעַת מִבָּשָׂר, יַד אֵל עָשְׂתָה זֹאת, יַד עוֹשֵׂה פֶלֶא.

יז. בָּרִיא אוּלָם יָשׁוּב רָחַץ בְּשָׂרוֹ בָהֶם, יָבוֹאוּ כְמַיִם בְּקִרְבּוֹ כְּשֶׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו, נֹפֶשׁ יִמְצָא מַר נֶפֶשׁ, לֵב מַר בְּעָנְיוֹ יִרֻנֵּן כְּגִבּוֹר מִיָּיִן. תְּהִלָּה לְאֵל חָי.

יח. מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה הָאֵלֶּה מָזוֹר מָלֵאוּ. יִהְיוּ אוֹת נֶאֱמָן לִבְנֵי מֶרִי,⁸ מַאֲסוּ עַם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, עִנּוּ בְחִירָיו, כִּסְחִי וּמָאוֹס מָאָסוּם, כַּעֲפַר הָאָרֶץ.

יט. שָׂמוּ מוּעָקָה בְּמָתְנֵיהֶם עֻלָּם הִכְבִּידוּ, גֵרְשׁוּם מֵעַל נַחֲלָתָם, הִרְחִיקוּם מִגְּבוּלָם, לְהַשְׁבִּית מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם, מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ לָכֵן יֵרוֹמוּ כַצוּר יַעַמְדוּ בְלֶב יָם.

כ. גַּם אֵלֶּה מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה מִמּוֹשְׁבוֹתָם נָדָדוּ, בְּרִצְפוֹת תַּחְתִּיּוֹת הִרְבּוּ נְדוֹד בְּתוֹךְ אֶבֶן וּבַרְזֶל, וְהִנֵּה בִגְבוּרָתָם שַׁחֲקוּ מַיִם⁹ גָּפְרִית וְעוֹפֶרֶת, שָׁם חָלְפוּ טַעְמָם וְרֵיחָם, לַהֲפֹךְ תְּרוּפָה.

כא. כֵּן יִשְׁפּוֹת יְשׁוּעָה לָעָם לֹא אַלְמָן, נְדוּדִים רַבִּים שָׂבֵעוּ, בַּגּוֹיִם הִתְבּוֹלָלוּ בָּאוּ בְנִבְכֵי הַיָּם בִּמְצוּלוֹת נְשִׁיָּה, שָׁם נֶהְפַּךְ מַרְאֵיהֶם, צָנְפוּ צְנֵפָה.

כב. שָׁם מִשְׂרְפוֹת סִיד שׂוֹרָפוּ, שָׁם צוֹרְפוּ הוּסְרוּ סִגִּים מִכָּסֶף, כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת מַטָּע לְהִתְפָּאֵר גֶּפֶן אַדֶּרֶת, אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, בְּצִלּוֹ יַחְמְדוּ שֶׁבֶת, פִּרְיוֹ כַלְּּבָנוֹן.

כג. מִסֻכָּתוֹ¹⁰ שֵׁנִית לֹא יָסִיר תַּעֲמוֹד לָנֶצַח, צַמֶּרֶת הוֹדוֹ לֹא תִּשָּׁבֵר, הֻרְכְּבָה עַל גֶּפֶן שָׂדֶה, רַע עוֹד לֹא יֵדָע, פִּרְיוֹ לֹא יָמִיש לְאָכְלָה אַף לְשָׂבְעָה, עָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

כד. לִהְיוֹת צֳרִי לַטֶּבַע כַּאֲבֶל אֵם מִתְאַבֶּלֶת וּלְעַמִּים רוֹעִים נֶאֱמָנִים בְּמִרְעֶה דָשֶׁן, זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁאֵרִית יְשׁוּרוּן, עַד שׁוּב עֲטֶרֶת עֶדְיוֹ וּלְצִיּוֹן גּוֹאֵל.

היסוד העיקרי בחיי הרוח של קהלות ישראל במזרח במדינת העותומנים היתה האהבה לציון וירושלים. החיבה העמוקה הזאת מצאה את בטויה ביחוד בפיוטים ושירים שהיו מושרים בבתי כנסיות ומדרשות בציבור ובתפלה וגם בפיות ההמונים בבית וברחוב. כמה וכמה פיוטים, חדורים רגשי חיבה ומסירות לארץ האבות, שהיו נראים כמו מזמורי תפילה, היו באמת שירים עממיים אהובים וחביבים על כל בני הקהלה. הראשונים שחברו את שירי העם והארץ האלה ויחדירום לחיי הרוח של המוני ישראל היו ר' מנחם די לונזאנו¹ ור' ישראל נג’ארה², שהיו בשביל קהלות־המזרח “יורשיה” הרוחניים של שירת ישראל בספרד ועל ידיהם התעוררה השירה העברית לתחיה במאה השש־עשרה. ביהוד פעל במקצוע זה גדולות ר' ישראל נג’ארה, שעמד תחת השפעתה העמוקה של הקבלה של האר"י הקדוש. שיריו ופיוטיו לנחמת האומה ולשיבת ציון חוללו ממש מהפכה נפשית בקרב בני הקהלות.

שירתו של ר' ישראל נג’ארה לא נשארה, אליבא דאמת, מצומצמת אך ורק בגבולותיהן של קהילות המזרח. היא הרחיקה ללכת וחדרה גם לקהילות ישראל במזרח־אירופה וכמה מהן נעשו ונתקבלו בתור פיוטים ליטורגיים־עממיים שהושרו בכל בתי ישראל בשבתות ובימים טובים. שירה זו, שבה תוארו עם ישראל בתור ה“חתן” ו“ארץ ישראל” או התורה בתור ה“כלה”, בשעה שהקב“ה (ומלאכי השרת) מופיעים בתור ה”שושבינין" או ה“שדכן” או כותב ה“כתובות”, הניחה את היסוד לשירה הישראלית העממית במדינות ליטא, פולין ורייסין. בעברית ובאידית, וככה מתבארת העובדה שהשירים האלה מצאו להם את מקומם הקבוע בשמחות של חתונות. השמחה של החתונה הפרטית היתה הסמל לחתונה העליונה של הגאולה והתמורה תחית האחדות והאהבה בין הקב“ה וכנסת ישראל. נתגלה הצורך החיוני לתת ל”שמחות" האלו צורה עממית מקפת כדי שתהיה מתקבלת ומובנת על ידי “עמי־הארצות” וביחוד הנשים והכירו בצורך להשתמש בשפת ההמונים, האידית. אבל הדברים שבקדושה והמושגים העליונים שבשירי הקודש האלה לא התאימו אל השפה האידית ולא התאחו עמה ומצאו ליותר נכון וטבעי לתת לשירה צורה של הוללות וחול וככה התפתחה שירת השמחה הדתית לבדחנות העממית. מקור שירתם העממית של וולוולה ז’בארזשר ושל אליקום צונזר הוא לא בגליציה ובליטא כי אם בצפת ובעזה ובירושלים, בסביבתם של ר' ישראל נג’ארה ותלמידיו. משם חדר זרם הרנה והניגון העממי ללמברג ולווילנא.

רגשי האהבה והגעגועים לארץ. ישראל והרצון להתישב בתוככי ירושלים התבטאו בקרב יהודי המזרח העותומאני האלה לא רק בשאיפות מופשטות והשגות פלאטוניות. אהבת הארץ היתה חלק עיקרי ושאיפה מרכזית בחייהם הפרטיים ומימי נעוריהם עד זקנה ושיבה התאמצו להגשים אותה בחייהם במסירות מפליאה ובקרבנות קשים ומרים עד שלא יאמן כי יסופר. הרוח שדחף את ר' יהודה הלוי לעליה שבשבילה מסר את נפשו היה הרוח החי בלבו של כל יהודי בינוני בקהלות העותומאנים עד המאות האחרונות. הנה לפנינו דף מחיי אחד החלוצים מן הימים ההם, הרב הצעיר ר' יצחק האיתמרי³, שחי בארץ בחצי השני של המאה השבע־עשרה. זהו מה שמספר עליו בחייו אחיו הרב המפואר ר' אליא איתמרי מאיזמיר, מחבר הספרים “שבט מוסר”. מדרש אליא ו“תלפיות”: “והחסיד אחי כמו”ה יצחק נר“ו היה מתאבל באבלות ירושלים וחורבן בית המקדש. ובהיותו בן שמונה עשרה שנה חשקה נפשו להלוך בירושלים להסתופף בצלו יתברך מקום אשר שכן שמו שם ולא היה יכולת בידו להלוך, ומרוב חשקו שם לדרך פעמיו להלוך ברגליו אחרי שיירה אחת שהיתה הולכת, והקדוש ברוך הוא עשה לו נסים אין חקר וחמלו עליו בני השיירה ושכרו לו חמור לרכוב עליו והוליכוהו על כפים עד הגיעו למקום חפצו… ובהיותו שם היה רעב גדול בארץ. עד שברחו רבים מארץ ישראל לחוץ לארץ, שרעב של מהומה היה, רעב של לחם ומים, כי לא המטיר ה' באותה שנה ורבים אשר מתו מן הצמא יותר מן הלחם, והעשירים שהיו שמה היו קונים קיתון של מים בערך גדול. והוא היה מוטל ברעב ובצמא ובאו אצלו החכמים ואמרו שילך לחוץ לארץ עד יעבור זעם והמה ישאו עליהם את עוונו והשיב להם שכוונתו למות בארצנו הקדושה ומה לו אם ימות ברעב או מיתה אחרת. והחכמים תמהו על חסידותו ולא היה כח בידם לרחמו כי הרעב היה כבד בארץ. והוא היה הולך בשדה החרובים ובחסד עליון היו נותנים לו שנים או שלשה חרובים שערכן רב והיה נושא החרובים לפי בניו הקטנים היונקים שימוצו מהם כי לא נשאר כח באשתו להניקם והוא והיא היו מושלכים כמתי עולם. ולפעמים היה הולך אחר הריחים לבקש מעט סובין להשיב נפשו ולא היה מוצא רק רושם הסובין מעורב בעפר ועם כל זה לא שת לבו לעזוב את ארץ ישראל ולצאת לחוץ־לארץ”.

ואל נא נחשוב שזה היה מעשה רב, יחסו הנפשי של יחיד ויוצא מן הכלל אחד ודגול מרבבה. זה היה יחסם הטבעי והפשוט של סתם ישראל שזכו לנדוד ממרחקים ולהתישב בארץ חיי נפשם. אנו רואים את אותן התמונות גם בסוף המאה השמונה עשרה, בימיהם של המקובלים הנערצים ר' שלמה מולכו השני (ראה על אודותיו בפרק הבא) ור' חיים די לה רוזה. בכל פעם שנפקדה הארץ האומללה על ידי רעב ובצורת הוכרחו גדולי הקהלות להשפיע בכל מיני אמצעים על העניים מהמוני ישראל שיעזבו את הארץ לפי שעה וילכו לארצות הקרובות בכדי להציל את נפשותיהם ממיתת רעב ולצפות “עד יעבור זעם”. אבל רובם של המוני הנאנחים והרעבים בחרו ברעב ובמות ולא עזבו את הארץ. הרב הגאון ר"י פראג מוסר לנו בספוריו שבנידון זה היה ר' חיים די לה רוזה (מת בשנת 1786) מנהל “אסטרטגיה” ידועה בכדי להציל הרבה נפשות מישראל ולדאוג לזה שבני ישראל יחיו בארץ ישראל ולא שימותו בה⁴. "הרב הקדוש ר' חיים די לה רוזה היה איש מופת מאד ופעמים רבות נצנצה בו רוח הקודש וצוה להכריז בבית כנסת הספרדים המכונה “בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי”, שכל הרוצה “להתלוות עמו בדרך לסלוניקי ימצא אניה והבטיח שיצא בשלום ויבוא בשלום. כי היה רעב גדול בארץ ובימים האלה היתה לתוגר מלחמה רבה בים ואחרי שנתים ימים צוה לאמר כי פקד ה' עמו והגיעה העת לשוב לירושלים”.

לחיזוק הרגשות הנעלים האלה בקרב קהילות הקודש גרם ביחוד כוח ציבורי חשוב אחד וזה היה קיבוץ יוצאי ארץ ישראל שהיו שוהים לזמנים קצרים וארוכים בכמה קהילות חשובות כמו קושטא (Costa), סלוניקי, איזמיר, אדרינופול, דמשק, ארם־צובא (חלב) ועוד. בני ארץ ישראל היו יוצאים ושבים מהכא להתם ומביאים עמהם את האוירה הארץ־ישראלית ואת ריח המולדת. בקניניה הרוחניים של הארץ, בתורה, קבלה ופיוט היו מחבבים ביותר את ארץ הקודש על בני הקהילות והיו מעוררים את הרבנים וחזני־העדות יודעי נגן וזמר לחבר ולהפיץ את שירי ציון שהיו מתפשטים במהירות מפליאה בקרב ההמונים. מספר רב של שירים ופיוטים כאלה היה חודר משם לקהילות רחוקות עד לקצות אפריקה הצפונית במרוקו ואלג’יר. כמו כן היו “שליחי ציון” החוזרים והנודדים האלה מביאים את הפיוטים ושירי־העם מקהלות המזרח לארץ ישראל והשירים הנפלאים היו מוצאים להם אזנים קשובות בירושלים, בצפת ובטבריה. התקופה הפיוטית הזאת ארכה יצירתה מימי הלונזאני באמצע המאה השש־עשרה עד סוף המאה השבע־עשרה שעמדה כולה תחת השפעתו הפיוטית הכבירה של נג’ארה. אבל כוח ציבורי־רוחני זה עדיין לא נעלם לגמרי מחיי ישראל בקהילות המזרח ועד היום הזה אנו רואים אותו בתקפו. “באדרינופלא – כותב ר' בנימין רפאל בר יוסף בהקדמתו לספרו “שירי ישראל בארץ הקדם” שהופיע בקושטא בשנת תרפ”א – היתה להקת המשוררים בתמידות בקרבת בתי־הכנסיות אשר שם התחנכו בזמרה במאה הי“ז ועד ימינו אלה נוסדה שם ועידת המשוררים הנודעת בשם “מפטירים” שהתאספה בכל שבוע בבית הכנסת “פורטוגיזית” לשיר פיוטי ר' ישראל נג’ארה ועוד משוררים לכל שבת לפי ענין פרשת השבוע והם היו היותר בקיאים במקצועות כאלה. אחרי אדרינופלא הצטיינה קושטנדינא, איזמיר ורודיס במשורריה”. אלא שנג’ארה לא היה הפייטן האחרון “הלאומי” במקצוע זה. קמו אחריו פה ושם תלמידים וממשיכים שהתאמצו ללכת בדרכיו ולהמשיך את הירושה הנאצלה. בין התלמידים והממשיכים האלה היה רק אחד ויחיד שלמרות זה ששמו נשאר כמעט נעלם ובלתי־ניכר בספרותנו עלתה בידו להגיע למדרגת “משורר לאומי” וזהו ר' יוסף בן משה גאנסו (Ganso)⁵.

שמו של יוסף גאנסו אין הוא חדש לגמרי בספרותנו הפיוטית. נמצאים ממנו כמה תפילות ופיוטים בסידורי תפלה “אמרי נועם” ו“אשמורות לבקר” ועוד שנדפסו באיטליה ובארצות המזרח במשך המאה השבע־עשרה. בשנים האחרונות נתגלה באורח פלא שפייטן זה השאיר אחריו ספר נדפס שלם של פיוטים ופזמונים שמציאותו נעלמה כמעט כל הזמן. טופס יחידי מספר זה נמצא בעולם והוא טמון באוצרות הספריה המהוללה של בית המדרש לרבנים בניו־יורק. הספר בשלימותו כולל מאתים ושלשים ושנים פיוטים ושירים⁶. מספר גדול מהם ניכר שנתחבר לשם תפלה בצבור ובכל אופן לשירה ולזמרה בקהל. כל שיר, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, יש לו בראשי החרוזים האקרוסטיכון של המחבר בשמו יוסף, יוסף חזק, יוסף גאנשו או יוסף בן משה גאנשו. כל שיר ופיוט רשום למעלה מעליו ה“לחן” שלו (המילודיה) לפי השירים העממיים הספרדיים או הטורקיים שהיו ידועים בקהל ושגורים בפיות ההמונים. מספר גדול של שירים ערוך בשביל “המזמר והשומעים” (מעין חזן וקהל) בצירוף “ריפריין” מתאים. ובזה מתבטאים ערכם ומהותם של השירים. יותר משהם כתובים בשביל עין הקורא מחוברים הם בשביל האוזן. כמה וכמה שירים ופיוטים בסידוריהם וה“ריפריינים” שלהם נותנים לנו את היכולת לתאר לעצמנו קבוצת יהודים יושבים בבית המדרש או בבית פרטי ב“ענג שבת” או בזמן שלש “סעודות” ונהנים על ניגוני החרוזים הנעימים המלאים אהבה וגעגועים לציון וירושלים.

קשה לברר עכשיו את הסבה שגרמה לכך שספר נדפס זה זכרו ייעלם לגמרי מעיניהם של אוספי־ספרים וכותבי רשומות.⁷ ר' דוד קונפורטי בעל “קורא הדורות”, הראשון המזכיר את יוסף גאנסו ורושם שבזמנו היו הרב ר' שמחה לוצאטו ור' יהודה אריה ממודינה (שמת בשנת 1649) אומר: “וגם בזמן ההוא היה בברוסא הר' יוסף גאנסו חכם גדול ומובהק ומשורר והוא חיבר ס' פזמונים נאים ומשובחים כמו פזמונים של הרב ישראל נג’ארה ז”ל (מת בשנת 1625) והוא היה רבו של הרב ר' שלמה אלגאזי (הראשון)“. ברשימתו זו קונפורטי מתכוון ל”ס' פזמונים" שהיה כנראה בכתב־יד וספק הוא אם ראהו נדפס. וההיסטוריון של היהדות העותומאנית ר' ש. רוזאניס כותב: “פזמוניו (של גאנסו) אמנם לא ראו את אור הדפוס ואף שהיו בנמצא בכתב־יד בעת אשר כתב זכרונותיו ר' דוד קונפורטי נאבד זכרם בימינו אלה”.

מהעובדה הנזכרת על ידי בעל “קורא הדורות” שר' שלמה אלגאזי (הראשון) היה תלמידו של ר' יוסף גאנסו יכולים אנו לבוא לידי השערה וודאית על דבר שנת הולדתו של הפייטן הנסתר הזה. ר' שלמה אלגאזי, שהיה חותנו של ר' אהרן לפפא בעל הספר “בני אהרן” המתנגד החריף הידוע של שבתי־צבי נולד בשנת 1610. צריך לשער בוודאות שגילו של הרב היה עולה על זה של התלמיד לכל הפחות בעשרים או עשרים וחמש שנים. ר' יוסף נולד איפוא בשנת 1585 לערך ואולי קודם לזה. בימי שבתי־צבי בשנת 66–1664 לא היה כבר בחיים. יש שמשערים שמת בירושלים. זמן מיתתו כמו זמן לידתו נעלם מאתנו. הוא החל לחבר פיוטים בגיל רך מאד כנראה בשנת החמש־עשרה לימי חייו. בסוף דף ק"ד עמוד א' הפייטן אומר: “ידעתי גם ידעתי כי הנערים אשר כגילי ואולי גם הזקנים השואפים לכבד את ה' ישישו וישמחו בפעולתי הזאת אשר עשיתי כי בה ימצאו מנוח ויערב להם כריח ניחוח ויישר לבם במעשי ידי”. מכיון שהמחבר בעצמו מעיר על “גילו הנעורי” בניגוד לזקנים אין מקום לחשוב שזו היתה רק מליצה של עניוות יתרה מעין התאר “הצעיר” שגם מחברים זקנים היו רגילים לתתו לעצמם. במשורר הצעיר הזה אנו רואים את סמל הדור ובשיריו אנו שומעים את הד הזמן. זה היה הדור שנתחנך ברוחו של ר' ישראל נג’ארה, בשפתו הביבלית ובסגנונו העממי הקל והשוטף. אנו רואים כאן את גאנסו הצעיר מתאמץ ללכת בעקבותיו של המשורר הגדול ולהמשיך את המסורת הפיוטית אשר קשרה את ארץ ישראל עם קהלות הקודש בארצות הגולה בעבותות אהבה נצחת ומסירות עולמית מדור לדור.

וכי ישאל השואל: כיצד אפשר לבאר את החזיון המוזר שפייטן ומשורר רגשני ודתי כזה, פייטן שכבר זכה להתקבל אל תוך ה“סידור” וה“מחזור”, יעלם לגמרי מבימת החיים? כלום שר של שכחה יש לו הכוח לשפוך ממשלתו ושלטונו אפילו על אישים כאלה באופן כה אכזרי ויסודי? לא קשה לתת תשובה על שאלה זו. אל נא נשכח שגאנסו היה בן דורו וזמנו של ר' ישראל נג’ארה וכמעט שהלך עמו צד בצד במשך כל ימי חייו. נג’ארה לקח שבי את כל הלבבות. אחד היה ואין שני לו ולא השאיר מקום בחיי הרוח של הקהלות והפנטסיה העממית לשום משורר אחר. שמשו של הנג’ארה הלא העיבה לגמרי את בן דורו האחר המשורר הגדול ר' מנחם די לונזאנו. מי שכמעט זכה כבר להעטר בעטרת “משורר לאומי”. זה האחרון לא הסכים כל כך מהר להכיר בנצחונו של חברו הצעיר ויצא, אמנם בלי הצלחה, למלחמה גלויה בהתמרמרות רבה נגד נג’ארה באמצעים כשרים ובלתי־כשרים. ואם את הלונזאנו דחף נג’ארה מעל בימת “השירה הלאומית”, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח שירתו הנלבבה, שפתו המקסימה, הקלה והשוטפת – צעיר מנסה ובלתי־בטוח, שנכנס לעולם הפיוט בדחילו ורחימו, בפחד ובלב רועד כמו יוסף גאנסו, על אחה כמה וכמה שלא היה לו הכוח לעמוד בצדו ולתפוש איזה מקום הגון וניכר בעולמן הרוחני של קהלות הקודש, למרות כשרונו הניכר ונשמתו החיה וחולמת בחזיונות הגאולה.

השירים המובאים להלן נותנים לנו מושג שלם והד נאמן מיצירתו הפיוטית של גאנסו. מוטיב עיקרי מונח ביסוד שירתו הליטורגית וזהו תקות הגאולה. ברעיון זה הוא מתחיל את תפלתו וצקון לחשו ובבקשה זו הוא גומר את שירתו הליטורגית בכל “ספר פזמוניו” שנשאר לנו בדרך נס כאוד מוצל מאש. ודבר־הפלא הכי־מלבב הריהי העובדה שלפנינו עומד כאן משורר צעיר. בגיל רענן ורך ולמרות זה עולה בידו לקבל מרבו ומורו הרוחני ר' ישראל נג’ארה את הנימה האינדיבידואליסטית, את שירת־היחיד המתאימה לשני צרכים נפשיים: לשירה בציבור ובמקהלות ולהשתפכות־נפשית פרטית לעני כי יעטוף בצער בת־עמו. יוסף גאנסו לא הצליח לעלות למדרגת השירה של נג’ארה אבל בדבר אחד אולי הגביר לעשות יותר מרבו: הוא יצר רומאנטיקה גאולתית שבה מתגלים אולי הניצנים הראשונים של הליריקה הלאומית החדשה בישראל. ביוסף גאנסו הצעיר יכולים אנו לראות את המצי"ר מאנה שלנו מן המאה השבע־עשרה.

(נולד בשנת 1585 לערך וחבר אח השירים בשנת 1600 לערך בהיותו כבן חמש עשרה שנה)

חמשים השירים המובאים כאן שאובים הם, כאמור לעיל, מתוך הטופס היחידי בעולם של ספר הפזמונים של ר' יוסף גאנסו ואת מספר העמודים שבהם נמצא כל שיר ימצא הקורא ברשימתו הגדולה של דוידזון לפי סימני הפיוטים.

כמעט כל שיר ושיר יש לו “לחן” (מילודיה) משלו לפי שיר עממי שהיה ידוע אז בקרב ההמונים והרוב המכריע של ה“לחנים” הוא טורקי. המספר הקטן ביותר הוא לחן ה“רומאַנסים”, כלומר, של שירים שהיו מושרים בפי יהודי ספרד לפי ניגוני שירים עממיים שהיו נפוצים בספרד ארץ מולדתם הקודמת. נמצאים גם “לחנים” של שירים ערביים שהובאו על ידי יהודים מארץ ישראל וסוריה. אני מביא ממעל לכל שיר את ה“לחן” אף על פי שפירוש המלים אינו מובן לי ונם איני בטוח בקריאת הנוסחאות הרומאנסיות או הטורקיות מפני שמרוב הזמן טושטשו האותיות האלו הנדפסות בכתב רש"י וקשה מאד לקראן בוודאות. כוונתי היא שאולי יתענין בהם מי שהוא מהקוראים המשכילים והחוקרים מארצות המזרח היודע פשר דבר בהפולקלור המזרחי היהודי הזה שחבל מאד שהוא הולך ונאבד לנו. אולי על ידי כך עוד נזכה לידיעות וביאורים לניגונים ולנוסחאות האלה.

לפי “לחניהם” המכונים לפי שמות יוצריהם וארצות מוצאם מתחלקים חמשים השירים המובאים כאן באופן כזה:

1. רומאנסי – שיר א' – ז'

2. לחן טורקי:

א) ניברוש עאנאם – Nebrus Adjem שיר ח’–י"ט.

ב) ראשט – Rasth שיר כ’–כ"ו.

ג) דוגייא – Dughya שיר כ“ז–ל”ב.

ד) שיגייא – Sygha שיר ל“ג–ל”ו (“ל”ב–ל“ג” במקור המודפס – הערת פב"י)

ה) נאב’ה – Nave שיר ל"ו–מ'.

ו) בושיליק – Busselik שיר מ“א–מ”ג.

ז) ערק, איראק – Irak שיר מ“ד–מ”ז.

3. תוכחות – שיר מ"ח – נ.

ובנוגע לה“לחנים” האלה השווה ש. רוזאניס “דברי ימי ישראל בתוגרמה”, חלק שלישי. עמ' 314 ובראש הספר הנזכר “שירי ישראל בארץ הקדם”.

רשימה כמעט שלמה של פייטני ישראל בארצות המזרח מן התקופה ההיא, מימי ר' ישראל נג’ארה עד סוף המאה השבע עשרה, נמצאת בכפרו הנזכר של ש. רוזאניס, שם, עמ' כ“ב. סקירה מקפת “על שירת החול של משוררי סאלוניקי” מאותה התקופה נתן הפרופיסור ד”ר יוסף פטאי בהרצאתו באוניברסיטה העברית בירושלים, ביום 13 באפריל 1933, וההרצאה נתפרסמה בשלימותה ב“הארץ” ימים אחדים אחרי זה. פטאי מוסר שם כמה דברים מן החומר הפיוטי הטמון בכתב־היד האוכספורדי “מאסף לכל המחנות”, הנזכר על־ידי אליקים כרמולי בספרו: “דברי הימים לבני ישראל”, עמ' 9.

א

לחן רומאנסי מי אלמה טאנטו ווש קירו ווש טאן פוקו מיקיריס

יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ	וָאֱהִי כְמוֹ חֵרֵשׁ
כִּי לִי רֵעֶיךָ מַה יָּקָרוּ	בָּם תָּמִיד אֱהִי דוֹרֵשׁ
וּמֶה עָצְמוּ לִי רָאשֵׁיהֶם	אֲיֻמָּה כַנִּדְגָּלוֹת
אָקוּם אֶתְעַלֵּס בָּהֶם	עַל מִשְכָּבִי בַּלֵּילוֹת
סוּרוּ מֶנִּי אַנְשֵׁי לָצוֹן	אֶרְוֶה מִדּוֹדֶיהָ
עִתִּי עֵת דּוֹדִים עֵת רָצֹון	אֶטְעַם צוּף מַנְעַמֶּיהָ
פְּנִי לִי שׁוֹשַּׁנַת עֵמֶק	חֲבַצֶּלֶת הַשָׁרוֹן
שְאָלָה מֶנִּי הַעֲמֵק	קְרָא אֵלָי בְּגָרוֹן
גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה	גַּן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם
נָבָר שִׂכְלֵךְ הַהֻלָּלָה	לֹא עֲמָמוּךְ כָּל סָתוּם
שִׁמְעִי בַת וְהַטִּי אָזְנֵךְ	עֲדֵי תֻפֵּךְ וְעֶדְיֵךְ
אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּנִיב לְשׁוֹנֵךְ	וְאֶתְאַו הֲדַר יָפְיֵךְ
וְאַתְּ הוֹרֶגֶת רְפָאִים	יָפָה בַתַּעֲנוּגִים
קוּמִי חִישׁ קַלָּה כִצְבָאִים	וּפְחִי נָא בַהֲרוּגִים
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי	קוּמָה בֵין שָׁדַי תָּלִין
נֵצֵא שָׂדֶה שִׂמְחַת גִּילִי	וּבַכְּפָרִים נָלִין.

ב

גאריאח לחן טורקי איהאי עישקי דונייאדי

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ	עִיר הַהֻלָּלָה בַתֵּבֵל
עַד מָתַי צוּר גּוֹאֲלֵךְ	יִשְׁבְּרֵךְ כְּשֶׁבֶר נֵבֶל?
יְהָבֵךְ עָלָיו הַשְׁלֵךְ	יִפְדֶּה רַגְלֵךְ מִכֶּבֶל
יַרְחִיב מְקוֹם אָהֳלֵךְ	יָסִיר מִתּוֹכֵךְ חֶבֶל.
וּבֵית קָדְשׁוֹ יְפָאֵר	חִישׁ יְכוֹנֵן הֲדוֹם רַגְלָיו
עַד מָה מִקְדָּשׁוֹ נִאֵר	הִפְשִׁיט כְּבוֹדוֹ מֵעָלָיו
שׂוֹם יָשִׂים עָלָיו פְּאֵר	וְגַם לְכָל אֲבֵלָיו
יָשִׁיב חֵיקֵךְ פָּעֳלֵךְ	לֹא יִכְלֶה לָרִיק וּלְהֶבֶל
סוֹדוֹ שְׁאַל יְשִׁיבֵךְ:	עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת
כִּי גוֹיִם נָגְעוּ בָךְ	שָׂמוּךְ לְמָחֳרָאוֹת
יִשְׂמַע שִׂיחֵךְ וְנִיבֵךְ	וְיַרְאֵךְ נוֹרָאוֹת
יִרְאֶה כִי זִיו הִלּוּלֵךְ	וְתִפְאַרְתֵּךְ כְּצִיץ נוֹבֵל.
וּפָנִים הָאֵר בְּשִׂמְחָה	אֲיֻמָּה כְלִילַת יֹפִי
לְצוּרֵךְ שְׁלַח מִנְחָה	מְזֻקֶּקֶת בְּלִי דֹפִי
תֹּאמְרִי כִּי מְנוּחָה	יַמְצִיא לִי בִימֵי חָרְפִּי
צַהֲלִי אֵלָיו קוֹלֵךְ	הָעִירָה כִנּוֹר וָנֵבֶל.

ג

גאריאח לחן רומאנסי גוגאנדי אישטה איל אינפיראדור

יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ	דּוֹֹדִי צַח דָּגוּל מֵרְבָבָה
כִּי זֶה חֲלִיפוֹת וְצָבָא	יָשַׁבְתִּי בִלְתּוֹ מִשְׁתּוֹמֵם
וּמֵאַשְׁפּוֹת אוֹתִי תָרִים	מִבֵּין קָמִים וְצוֹרְרִים
וְיִשְּׂגְּבוּ יֶשַׁע קוֹדְרִים	חוּשָׁה מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם
סְחַרְחַר לִבִּי וְכֹחִי	מִפַּחַד אוֹיְבִי נָס לֵחִי
נָתַתָּ לְמַכַּת לֶחִי	כָּל הַיּוֹם שָׂמַנִּי שׁוֹמֵם
פּוֹרֵשׂ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי	כָּל יוֹם תָּמִיד יִלְחָצֵנִי
אָנָא סוֹב תְּנַחֲמֵנִי	לָנֶצַח עָלַי יִתְקוֹמֵם
חֵמָה וְגַם כַּעַס תַּחְגּוֹר	תֵּן לָהֶם מִסָּבִיב מָגוֹר
וְגַם הָרֵק חֲנִית וּסְגֹר	אֵל אֱלֹהִים הַאֲשִׁימֵם
זֶרֶם מִטְרוֹת גֶּשֶׁם עֻזֶּךָ	הַמְטֵר עֲלֵיהֶם בְּעֻזֶּךָ
גַּם שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם רֻגְזֶךָ	שְׁלַח בְּרָקִים וּתְהֻמֵּם
קַבֵּל שִׂיחִי אֵל מְיֻחָד	בְּסוֹדְךָ כְּבוֹדִי תֵחָד
כִּי לְעָבְדְּךָ שְׁכֶם אֶחָד	אָחִישׁ וְנָא אֵל תְּרוֹמֵם
פִּצְחִי בְשִׁיר וְקוֹל רִנָּה	כִּי אֲשִׂימֵךְ לְרֹאשׁ פִּנָּה
בָּא מוֹעֵד עֵת לְחֶנְנָהּ	וְחָרְבוֹתַיִךְ אֲקוֹמֵם.

ד

לחן רומאנסי בלאנקה ביניא

יַעֲלַת חֵן וּצְבִיָּה נָאוָה אַיֶּלֶת אֲהָבִים

אַתְּ בַּתֵּבֵל מְנַת חֶלְקִי עֲלֵי רֹאשִׁי עַטֶּרֶת

וְאַתְּ יַעֲרַת צוּף מָתְקִי דּוֹדֵךְ עֲלֵי עֲרֵבִים

אַתְּ תַּשְׁקִיטִי סַעֲרַת לִבִּי נַפְשִׁי בָךְ נִקְשֶׁרֶת

סָר לְמִשְׁמַעְתֵּךְ אֱהִי אֲנִי בְּפָנִים מֻצְהָבִים

חֶשְׁקֵךְ חָקוּק בְּלִבִּי בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת

פִּצְעֵי אֲהָבַיִךְ לִי הֵם נֶאֱמָנִים וְטוֹבִים

וְשִׂיחֵךְ עָלַי יֶעְֱרָב כְּמוֹ רֵיחַ קְטֹרֶת

גְּמוֹל עָלַי וְחַיֵּינִי אֶתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים

הִתְעוֹרְרִי הִתְנַעֲרִי לָמָה אַתְּ מִתְנַכֶּרֶת?

אוֹר וְזֹהַר תְּמוּנָתֵךְ דּוֹמֶה לְאֵשׁ לְהָבִים

צָחוֹת לְשׁוֹנֵךְ כִּלְּשׁוֹן זָהָב וְהָאַדֶּרֶת

נִפְלְאָה אַהֲבָתֵךְ לִי כְּאַהֲבַת אֲהוּבִים

הָיְתָה תָמִיד עֲצוּרָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת

שַׂמְתִּיךְ כַּחוֹתָם עַל לִבִּי לָךְ אֶהֱמֶה כְּדֻבִּים

גַּם יֶהֱמוּ הַלֵּב הַכָּבֵד וְהַיּוֹתֶרֶת

וְלָךְ שִׂמְחַת מַהְלָלִי אֶפְנֶה לֹא אֶל רְהָבִים

כִּי אַתְּ רֵיחַ נִרְדִּי וּמֹרִי וּלְבוֹנָה מְקֻטֶּרֶת

חֲמוֹל עָלַי וְחָנֵּנִי שִׂים רְכוּבִי עַל עָבִים

וּתְשִׂימֵנִי עַל הָעַמִּים לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת.

ה

דוגייא לחן רומאנסי ארגולידה

אָרְבוּ לִי רַבִּים בְּעֶבְרָה	יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים
עוּרָה לִקְרָאתִי אֵל וּרְאֵה	וְאוֹתָם תַּחְתָּם תַּפִּיל
נוֹעֲצוּ עָלַי יַחְדָּו	וַיֹּאמְרוּ לְהַשְׁמִידִי
רְאֵה הָאֵל וְהַבִּיטָה	אֲנִי אָזִיל וְשָׁפִיל
יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִימָה	יַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם
וְלִי אֲנִי עַבְדְּךָ חִישׁ	טוֹבוֹת חַבֵּש וְתַכְפִּיל
יִגְוַע כָּל־אָדָם יַחַד	וְעַל עָפָר יִשְׁכָּבוּן
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה	תַּרְדֵּמָה לָהֶם תַּפִּיל
וְיַחְפְּרוּ וְיִסּוֹגוּ	אָחוֹר וְגַם יִכָּלְמוּ
וְתֶחְשַׁךְ לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ	וְנֵר אוֹרָם תַּאֲפִיל
סְתֹר הָאֵל אֲשֶׁר בָּנוּ	וְחָשְׁבוּ עָלַי רָעוֹת
חוּשָׁה לִקְרָאתִי וְאוֹתָם	מִמַּעֲלָתָם תַּשְׁפִּיל
פְּרִי נִיבִי יֶעֱרַב לְךָ	כִּי מַהֵר תּוֹשִׁיעֵנִי
וּלְמַעַן שִׁמְךָ אֲנִי	אֶת תְּחִנָּתִי מַפִּיל.

ו

ניברוש לחן רומאנסי איי דימי איי שוברימי

אֶל אֵל שׁוֹכֵן זְבוּלוֹ	בְּטוּבוֹ וְרֹב גָּדְלוֹ
בֹּאוּ נָא נְהַלְּלוֹ	בִּזְמִירוֹת נָרִיעַ לוֹ
נָבוֹאָה מִשְׁכְּנוֹתָיו	וְנִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתָיו
לִלְחֹךְ עֲפַר חָרְבוֹתָיו	וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ
יַקְשֵׁב קוֹל אִמְרֵנוּ	יַאֲזֵן שַׁוְעָתֵנוּ
וְגַם צַעֲקָתֵנוּ	יִשְׁמַע אֵל מְהֵיכָלוֹ
יִרְאֶה כְאֵבֵנוּ נֶעְכָּר	מָשַׁל בָּנוּ בֶּן נֵכָר
יֹאמַר אַחֲרֵי נִמְכַּר	גְּאֻלָּה תִהְיֶה לוֹ
וּבְצֵל שַׁדַּי נִתְלוֹנָן	אֵל אֱלֹהַּ אֶתְחַנָּן
עַד אֶל נָוֶה שַׁאֲנָן	יַעֲלֵנוּ גַם נַעֲלֶה
סֻכָּתוֹ הַנּוֹפֶלֶת	כְּמוֹ אֵלָה נוֹבֶלֶת
יִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת	וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ
פָּנָיו יָאֶר אֵלֵינוּ	מִכָּל צַר יַצִּילֵנוּ
כִּי הִכְבִּידוּ עֻלֵּנוּ	בַּהֲלָךְ מִנְדָּה בְלוֹ
בֶן דָּוִד מִן הַנָּוֶה	לִרְאוֹת פָּנָיו נִתְאַוֶּה
אֵלָיו קַוֵּה נְקַוֶּה	כְּמוֹ שָׂכִיר פָּעֳלוֹ
נְפִישׁ נְהוֹרָא טוּבָא	זִיו פָּנָיו אֵשׁ לֶהָבָה
יָרוּם נִשָּׂא וְגָבַהּ	כִּכְפִיר יִשְׁאַג קוֹלוֹ
מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ יַשְׁגַּח	וּלְעַם אֱדוֹם יְנַגַּח
וּלְיִשְׂרָאֵל עַם מֻשְׁגָּח	יַסְתִּירֵם בְאָהֳלוֹ
שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם	יִהְיֶה הָאֵל בְּרֹאשָׁם
וְיָאֵר לָהֶם שִׁמְשָׁם	וְיוֹשִיבֵם לְמוּלוֹ
הַטּוּ אָזְנֵיכֶם וִחְיוּ	אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ
לְצוּר בּוֹ תֶחֱסָיוּ	יִשְׁלַח לָכֶם גּוֹאֲלוֹ
זְכֹר לְמַעַן תֵּדַע	נֹכַח הָאֵל תִּתְוַדָּע
מָחָר בֹּקֶר וְיוֹדַע	אֲדֹנָי אֶת אֲשֶׁר לוֹ.

ז

תוכחה לחן רומאנסי, ברי ראשית ברי

יִצְרִי הָרַע תָּמִיד לְיִצְרִי הַטּוֹב דּוֹחֶה

כִּי יָחִיד מִפְּנֵי הָרַבִּים נִדְחֶה

יָהּ לְכָל זְדוֹנוֹתַי וְחַטֹּאתַי, מָחֹה תִמְחֶה

הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאַי וְכָל עֲוֹנוֹתַי מְחֵה

וּמַה יַּעֲשֶׂה טָלֶה בֵּין זְאֵבִים רַבִּים

כִּי עֲדַת מְרֵעִים סְבָבוּהוּ כְלָבִים

וְעָלָיו יוֹם יוֹם אֵימִים וְגַם רַבִּים מַכְאוֹבִים

כִּי יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים

סְבָבוּהוּ כִתְּרוּהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכוּהוּ

וַיַּדְרְכוּ עָלָיו אֶת לְשׁוֹנָם חֶבְלֵי מָוֶת הִקִּיפוּהוּ

רָדְפוּ וְרָצוּ אַחֲרָיו וּבִמְרוּצָם הִשִּׂיגוּהוּ

הֲיֵשׁ תְּעָלָה וּמַרְפֵּא לַעֲוֹנוֹ כִי רַב הוּא

אַך בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְגַם גָּנַח גְּנוֹחִי

פְּדֵנוּ מִכָּל צָרוֹתָיו מָגֵן אַתָּה לְכָל חוֹסִים

וַהֲסִירוֹתִי לֵב הָאֶבֶן וְאַף אִם אֵין בּוֹ מַעֲשִׂים

וּבְנֵה עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּזְכוּת אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים

וְנָגִילָה בִישֹוּעָתְךָ וְנִהְיֶה שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים

וְאָז יְהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ וְאִינָשׁ בְּיָדֵיהּ לֹא יִמְחֶא.

ח

ניברוש עאגאם לחן טורקי אלומיטה עאשיקי זאד

יְדִיד חֶשְׁקִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בֵּין שָׁדָי

וְלָמָה עֲזַבְתָּנִי בֵין גּוּרִים וְחַיְתוֹ שָׂדָי?

נְטַשְׁתַּנִי מְכַרְתַּנִי עֶבֶד עוֹלָם לְמַעֲבִידָי

תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וּלְךָ אֶתְּנָה דוֹדָי

וּמַדּוּעַ יָרְשׁוּ בְנֵי עַוְלָה מְקוֹם זְבוּלִי?

רָצְחוּ וְגַם יָרְשׁוּ וְהִנָּם בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי

זְנַחְתַּנִי וְהִשְׁלַכְתָּ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי

הֶחֱלַפְתָּ וְנָתַתָּ כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי

סֵתֶר כְּנָפְךָ וְצִלְּךָ עֲלֵי רֹאשִׁי יִסְתּוֹפֵף

וּכְיוֹנָה קִנָּהּ עוֹפֵפָה כֵּן עַל קִנִּי תְעוֹפֵף

יִגְדַּל כֹּחֲךָ אֲדֹנָי לֵאמֹר: יָדִי לְךָ אֲנוֹפֵף

אוֹצִיאֲךָ מִכֶּבֶל כִּי אַתָּה מַעֲשֵׂי יָדָי

פְּעָמֶיךָ לַדֶּרֶךְ שִׂים לָשׂוּם בַּמָּרוֹם שָׁפֵל

וּלְהָרִים לְעַם נִכְשָל וְלִסְמֹךְ לְכָל נוֹפֵל

וּבְתוֹךְ צִיּוֹן מִכְלַל יֹפִי לִהְיוֹת לְמִבְחָן וָעֹפֶל

וְקַבֵּץ שָׁמָּה אֶת נִדָּחַי וֶאֱסוֹף לִי חֲסִידָי.

ט

ניברוש עאגאם לחן טורקי איש טירשאן אולה

יוֹנָה תַמָּה מַה טּוֹבוּ מִיַּיִן דּוֹדָיִךְ

מַה נִּפְלְאָה אֵלַי אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ

שִׁמְעִי נָא רַעְיָה וְהַקְשִׁיבִי לְקוֹל צוֹפָיִךְ

וִיהִי בְחֵילֵךְ שָׁלוֹם וְגַם בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

וְעֵינַיךְ יוֹנָה הֻלָּלָה הֵם הִרְהִיבוּנִי

דַּרְכוּ קַשְׁתוֹתָם מוּל עֵינַי וּבָהֶם הִכּוּנִי

שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתָּךְ הֵמָּה יַנְחוּנִי

זָכֹר תִּזְכֹּר לִי, יְעֵלָה, חֶסֶד נְעוּרָיִךְ

סָבִיב עֵינַיִךְ שְׂאִי וּרְאִי יָפָהּ כְתִרְצָה

כֻּלָם נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ כָּל אִישׁ מִקָּצֶה

יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וְיִכְרְעוּ אַפַּיִם אָרְצָה

יְלַחֲכוּ עֲפַר רַגְלַיִךְ כָּל מְאַהֲבָיִךְ

 

פֶּרְיְךָ הַמְצֵא לָעָם הֵם לִקְרָאתְךָ צְמֵאִים

תִּתְעַנֵּג נַפְשָׁם וְגַם יֹאכְלוּ חֲלֵב מְרִיאִים

יֵהֲנוּ מִזִּיו פָּנֶיךָ בַּפָּז מְסֻלָּאִים

אֲלֵיהֶם תִּשָּׂא נַפְשָׁם וְגַם שְׁאִי כַּפָּיִךְ.

י

ניברוש עגאם לחן טורקי אנילדי באג

יוֹנָה תַמָּה בָרָה כְמוֹ חַמָּה יָפָה כַּלְּבָנָה

שְׂפָתַיִךְ כְּצוּף דְּבַש תָּמִיד הֵם יִפְצְחוּ רִנָּה

וְעֵינַיךְ כְּמוֹ יוֹנִים הֵמָּה מֵישָׁרִים תִּרְאֶינָה

אֵל מִי צְבִיָּה אֲדַמֵּךְ הַאֵל גִּבְעַת הַלְּבֹנָה?

וְאוֹר פָּנַיִך יְאִירוּן כְּמוֹ קְנֵי הַמְּנוֹרָה

וְזֹהַר אוֹר תְּמוּנָתֵךְ לְכָל הָאָרֶץ הֵאִירָה

יָדַיִךְ גְּלִילֵי זָהָב רַגְלַיִךְ רֶגֶל יְשָׁרָה

בְּעַד חֶשְׁקַךְ וְאַהֲבָתֵךְ לֹא אֶתֵּן לְעֵינַי שֵׁנָה

סַפֵּר מִקְצָת שְׁבָחַיִךְ וּלְחַבְּרָם לֹא יוּכַל פִּי

כִּי מֶה עָצְמוּ וּמַה גָּדְלוּ לָכֵן שַׂמְתִּי יָדִי לְפִי

וְלֹא אוּכַל לְהַלְּלֵךְ יַעְלַת חֵן מִכְלַל יֹפִי

כִּי הָיִיתְ אַתְּ מָעוֹז לַדָּל לָאֶבְיוֹן מָגֵן וְצִנָּה

פִּנַת יִקְרַת הַדְרַת תֵּבֵל הָיִיתְ מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ

כָּל רוֹאַיִךְ יִבָּהֵלוּן כְּאִלּוּ עָלָה בָם פּוֹרֵץ

יְפִי גוּפֵךְ וּמַרְאִיתֵךְ דּוֹמֶה נִקְרַץ מִן הָעֶרֶץ

בְּתַכְלִית יֹפִי בְּרָאֵךְ אֱלֹהֵי קֶדֶם מְעוֹנָה.

יא

ניברוש עאגאם לחן טורקי יאן ייללי ייוראילי

יֶחֱרַד לִבִּי עֵת צָרִי	יִלְטֹשׁ עֵינָיו לְנֶגְדִּי
יַחֲרֹק עָלַי בְּשִׁנָּיו	יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי
מַהֵר הוֹשִׁיעֵנִי כִי לֹא	אוּכַל שְׂאֵת נְדוֹדִי
בְּשָׂרִי יִשְׂכֹּן לָבֶטַח	יָגֶל יִשְׂמַח כְּבוֹדִי
וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ	כּוֹנְנֵהוּ אֵל אֱמֶת
וְלְָעֲרָבִי שָׁמָּה יַהֵל	חוּשָׁה הַשְׁמֵד וְהַצְמֵת
אֵל קַנָּא הָבֵא נָא עָלָיו	חֶרֶב נָקָם נוֹקֶמֶת
כִּי הִגְבִּיר הֲמוֹן חַיֲָלָיו	הֵפִיץ הֲמוֹן גְּדוּדָי
סוֹף יָסוּפוּ אַנְשֵׁי דָמִים	כִּי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי
וּבְנֵה עִיר נַחֲלַת צְבִי	בָּה כָּל זִיוִי וְהוֹדִי
וּבְגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא	רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי
כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי	הֱיֵה מָגֵן בַּעֲדִי.

יב

ניברוש עאגאם לחן טורקי עאשיקטי איליס בייליד

יוֹמָם וָלַיְלָה לְאֵל עֶלְיוֹן אָקוּם לְהוֹדוֹת

אָבוֹאָה אֶל מִשְׁכְּנוֹתָיו לִי מַה יְדִידוֹת

אֲגַדֵּל וְאֲהַלֵּל שְׁמוֹ בְשִׁיר יְדִידוֹת

מִזִּמְרַת שִׁיר הֶגְיוֹנַי לוֹ אֲשַׁלֵּם תּוֹדוֹת

וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יַעֲלֹז לִבִּי

וּמִשִּׁירַי אֲהוֹדֶנּוּ כָּל עוֹד רוּחִי בִי

אֲרַנֵּן לוֹ לַבֹּקֶר כִּי יִהְיֶה מִשְׂגַּבִּי

וּבְיוֹם צַר לִי יִהְיֶה מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת

סְבִיבוֹתָיו אֲסוֹבֲבָה וּמְעוֹן כְּבוֹדוֹ

בְּמוֹ פִי אֵלָיו אֶתְחַנָּן אֶשְׁאֲלָה חַסְדּוֹ

כִּי חִישׁ עָרֵי יְהוּדָה יִבְנֶה לְזֶרַע עַבְדּוֹ

הֲכִי שְׁמוֹ וְיִשְכֹּן עָרִים נִכְחָדוֹת

פְּנֵי אֱלֹהַי אֲבַקֵּש אֵלָיו אוֹחִילָה

אֲחַלֶּה פָּנָיו כָּל הַיּוֹם עַל הַגְּאֻלָּה

כִּי שָׁתִיתִי קֻבַּעַת כּוֹס יֵין הַתַּרְעֵלָה

אֶשְׁאֲלָה מֶנּוּ כִּי יִשְׁלַח לִי אִישׁ חֲמוּדוֹת.

יג

ניברוש עגאם לחן טורקי ייור ני גילא ליר ייטירדי.

יוֹם גְּאֻלָּה הַקְרִיבָה לִי	אֵל גֵּאֶה וָרָם
וּרְעֵה צֹאנְךָ אֲשֶׁר הוּנַף	וַאֲשֶׁר הוּרָם
וּנְפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל קַבֵּץ	מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת
וַהֲבִיאֵם לְעִיר קָדְשֶׁךָ	וּבְנֵה דְּבִירָם
סִתְרָם הֱיֵה וּמָגִנָּם	וְשֵׁב לִימִינָם
וּבְיוֹם אוֹיֵב יָצֵר לָהֶם	הֱיֵה בְעֶזְרָם
פְּזוּרִים בְּקַצְוֵי אֶרֶץ	אֶחָד אֶל אֶחָד
הֲבִיאֵם וְיִקָּבְצוּ לְךָ	לֹא יָסוּף זִכְרָם
וּבְנֵה בֵית מִקְדַּש מְעוֹנֶךָ	וּמַלֵּא חֶפְצָם
הָשִׁיבָה שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ	וְהוֹד פְּאֵרָם

יד

ניברוש עאגאם לחן טורקי שאש אוליף מוטרוף דימי

יֶחֱסוּ בִכְּנָפֶיךָ	עַם זוּ מֵרֵאשִׁית קָנִיתָ
כִּי כָלוּ בְאַפֶּךָ	בַּצַּר לָהֶם הִתְרַפִּיתָ
שָׁפַכְתָּ בָּם זַעְפֶּךָ	אָזְנַיִם לָהֶם כָּרִיתָ
הַרְחֵק מֵהֶם כַּפֶּךָ	צוּר עַל כָּל יְקוּם שָׂרִיתָ
וְעַד אָן תְּבַעֲתֵם	קִצְפְּךָ וְאֵימָתֶךָ
הַשְׁבִּיתֵם שֹׁרֶשׁ רֹתֶם	וְשָׁתוּ כּוֹס חֲמָתֶךָ
וְכָל אוֹיְבַי יַצְמִיתֵם	וְלֹא תֶאֱסֹף עֶבְרָתֶךָ
הָפֵר כַּעַסְךָ וְהָתֵם	כִּי לַעַן לָהֶם רִוִּיתָ
סוֹרֲרִים בְּנִכְלֵיהֶם	נִכְּלוּ וְגִנּוּ אוֹתָם
וְצוֹרֲרִים הֵם לָהֶם	בְּכָל שִׁבְתָּם וְקִימָתָם
מָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם	גַּם רַבּוּ עָצְמוּ מַצְמִיתָם
וּבָאוּ תוֹך נְוֵהֶם	גּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתָ
פְּרֹשׂ אֵל כַּנְפֵי שׁוּלֶיךָ	עֲלֵיהֶם בְּךָ יֶחֱסָיוּן
וְיִדְבְּקוּ בְצִלְּךָ	וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ יִחְיוּן
צוּר עַל כָּל יָצוּר מָלָךְ	מִדֶּשֶׁן בֵּיתְךָ יִרְוָיוּן
וּבְנֵה מִקְדַּש הִלּוּלְךָ	מָכוֹן לָשֶׁבֶת אִוִּיתָ.

טו

ניברוש עאגאם לחן טורקי ני אגילדי פיזאי יול

יְחַכֶּה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ עַם מִנְּוָתוֹ מְגֹרָשׁ

יוֹם יוֹם יוֹחִיל וּלְכָל עוֹבֵר דֶּרֶךְ דָּרֹשׁ יִדְרֹשׁ

הַרְאִיתֶם מָקוֹם הוּא מוֹנֶה אָן עִיר מוֹשָבוֹ וּמִגְרָשׁ

אֵלָיו תֹּאמְרִי אֵלַי יָבֹא יוֹשִׁיעַ אֶבְיוֹן דַּל וָרָשׁ

וִידַכֵּא עוֹשֵׁק וְחוֹמֵס יָשִׁיב פָּעֳלוֹ אֶל חֵיקוֹ

יִפְדֶה נֶפֶשׁ אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ יַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ

עִיר קָדְשְׁךָ הָיְתָה מִדְבָּר חִישׁ יִנְחַל יְהוּדָה חֶלְקוֹ

גַּם כֻּלָּנוּ אֶת חֶלְקֵנוּ עָלֹה נַעֲלֶה וְנִירָשׁ

סוֹד פִּדְיוֹן נַפְשִׁי נָא גַלֵּה גַּם בְּעִתָּהּ הַחִישֶׁנָּה

אַרְמוֹן עַל מִשְׁפָטוֹ יֵשֵׁב עָרֵי יְהוּדָה תִבָּנֶינָה

וּבַיִת בִּנְוֵה נָכְרִים אִישׁ אַחֵר יְחַלְלֶנָּה

וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְיִשְׂרָאֵל יוֹרְשָׁיו יִירָשׁ.

טז

ניברוש עאגאם לחן טורקי אי שינימי גאן סיטאר

אוֹדְךָ בְּכָל לְבָבִי	בּוֹרֵא כָּל הַנִּבְרָאִים
הַחֲלִימֵנִי אָבִי	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
נוֹגֵשׂ הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי	וְחָרֵב בֵּית תִּפְאַרְתִּי
תֵּשֵׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתִּי	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
יָשׁוּב לֵוִי עַל דּוּכָן	וְעַמְּךָ יֵשֵׁב עַל כַּן
כִּסְאֲךָ בְּחֶסֶד יוּכָן	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
יִשְׁעִי יִפְרַח כְּתָמָר	כִּי לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר
וּבִכְבוֹדְךָ אֶתְיַמָּר	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
וּבְדֶרֶךְ זוֹ אֲהַלֵּךְ	צוּר לְפָנַי הִתְהַלֵּךְ
הָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
סְבִיבוֹתַי בְּשַׁלְוָה	וַאֲנִי לְזַעֲוָה
פְּדֵה אֲסִיר הַתִּקְוָה	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים
פַּעֲמֵי יִשְׁעִי מַהֵר	וְחָשׁ בַּז שָׁלָל מַהֵר
יָבוֹא נָא עַל סוּס דּוֹהֵר	כִּי יָרַדְתִּי פְלָאִים.

יז

ניברוש עאגאם לחן טורקי איירי דושטוטגין יארומדין

אָבִי אוֹיֵב עַד אָן יִרְדֶּה?

וְגָאוֹן וָגֹבַהּ נָא אֶעֱדֶה

אָרִיחַ כְּרֵיחַ שָדֶה

צוּר יַחֲסִי אֵל עוֹשֶׂה פֶלֶא

מִכֶּלֶא אֶעֱלֶה

יֻתַּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה

אָעוּפָה וְגַם אֶשְׁכֹּנָה

לְעִיר קִרְיַת דָּוִד חָנָה

קְדוֹשֵי אֵל עוֹשֶׂה פֶלֶא

מִכֶּלֶא אֶעֱלֶה

סָפְחֵנִי אֶל גַּן עֶדְנִי

וְהוֹשִׁיבֵנִי עַל כַּנִּי

וּמִשִּׁעְבּוּד הוֹצִיאֵנִי

לַחָפְשִׁי אֵל עוֹשֶׂה פֶלֶא

מִכֶּלֶא אֶעֱלֶה

חֲגוֹר זַיִן קוּם כַּגִּבּוֹר

וּזְרוֹעַ עָרִיצִים שְׁבֹר

וְאַתָּה מַלְכִּי תַּעֲבֹר

בְּרֹאשׁ אֵל עוֹשֶׂה פֶלֶא

מִכֶּלֶא אֶעֱלֶה.

יח

ניברוש עאגאם לחן טורקי נאשופ אולורסה דאגי אשאלוס

אֵל רָם וְנִשָּׂא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ דּוֹד מְרוֹמָם עָל

לִתְּשׁוּקָתְךָ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָה

יוֹמָם וָלַיְלָה נַפְשִׁי תֶהֱמֶה

תִּתְאַו לִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בְּחִבָּה

שׁוֹקֶדֶת פִּתְחֵי נָעָמְךָ יוֹם יוֹם

פּוֹרֶשֶׂת כַּף לָךְ וְשִׂיחָהּ וְנִיבָהּ

קַבֵּל דִּמְעָתָהּ לְךָ שׁוֹפָכֶת

וּגְאֻלָּתָהּ תִהְיֶה אֵל קְרוֹבָה.

יט

ניברוש עאגאם לחן טורקי אי פיליק

יָבֹא אֵלַי אִישׁ הַתִּשְׁבִּי	יִקְבֹּץ עַמּוֹ תּוֹךְ עִיר צְבִי
עַד אָן יִבְרַח כְּמוֹ צְבִי	יַרְחִיק נְדֹד מִמְּלוֹנִי?
וְיִבְנֶה עִיר הַנְּשַׁמָּה	וְיִגְדַּע רָמֵי הַקּוֹמָה
וּלְאֵין אוֹנִים יַרְבֶּה עָצְמָה	וּמֵאוֹיְבַי יַצִּילֵנִי
סְעִיפֵי לְבָבִי יָקִים	יַמְשֵׁנִי מִמַּעֲמַקִּים
וְחִצָּיו יִפְעַל לְדוֹלְקִים	לְאוֹיְבַי אָמְצוּ מִמֶּנִּי
פִּיק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה	תֵּן לְאוֹיְבַי אֵל נַעֲלָה
וְלִי רֶוָח וְהַצָּלָה	יַעֲמֹד וְיֵשֵׁב לִימִינִי.

כ

ראשט לחן טורקי ני מושקיל

יִפָּלֵא בְעֵינֵי כָּל אִישׁ מַדּוּעַ אֵחַר יִשְׁעִי

וְיִתְמְהוּ בִי כָּל גּוֹיִם זֵרוּ אָרְחִי וְרִבְעִי

הוֹשִׁיעָה אֵל וַעֲנֵנִי וְאַל תֵּפֶן לְרִשְׁעִי

מַלְכִּי, אֵלֶיךָ אֶתְפַּלֵּל הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי

וּרְאֵה צַר רֹאשׁ בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלוֹם

סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרָה אַל תִּקְרַב הֲלוֹם

פְּנֵה וְהוֹלִיכֵנִי אֶל מְחוֹז חֶפְצִי לְשָׁלוֹם

וְעַל מִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים גְּדָיוֹתֶיךָ רְעִי 

אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטוֹף לִבִּי כִי תַעֲנֵנִי

וּבְיוֹם צַר לִי לְךָ אָבֹא כִּי בְצִלְּךָ תַּסְתִּירֵנִי

כִּי אַתָּה גוֹחִי מִבֶּטֶן וְאַתָּה אֵל עוֹשֵנִי

אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי וּבַנְתָּ לְרֵעִי.

כא

ראשט לחן טורקי אאיל האש אולינגאק

יְסַפֵּר כָּל הַיּוֹם	פִּי צִדְקָתֶךָ
אֵל נוֹרָא וְאָיוֹם	וּתְהִלָּתֶךָ
וֵאלֹהִים מִקֶּדֶם	מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי
אֶת פָּנָיו אֲקַדֵּם	בְּשִׁירֵי רַחְשִׁי
סֵתֶר הוּא וּמַחֲסֶה	מִשְׂגָּב לְעַמּוֹ
יוֹשֵׁב רָם עַל כִּסֵּא	אֲדֹנָי שְׁמוֹ
פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת הוּא	בְּקֶרֶב אָרֶץ
אֵלִי וְאַנְוֵהוּ	צוּר גּוֹדֵר פָרֶץ
חָרוֹן וְאַף תָּפֵר	צוּר מֵעָלֵינוּ
וְאֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר	יָבֹא אֵלֵינוּ
זְרוּיִם בְּקַצְוֵי	אֶרֶץ תְּקַבֵּץ
וְהָדָר תְּשַׁוֶּה	לָהֶם וְתַשְׁבֵּץ
קְרֵבִים אֵלֶיךָ	כִּי הֵם נְפוֹצִים
כִּי לְמִפְעָלֶיךָ	הֵמָּה חֲפֵצִים.

כב

ראשט לחן טורקי רוחום גיבי

יָשַׁבְתִּי בֵין מִשְׁפָּתַיִָם

בֵּין נָכְרִים הָיִיתִי לָמַס

וּבֵין תַּנּוּר וְכִירַיִם

תָּמִיד הָיִיתִי לְמִרְמָס

וְיִגְבַּהּ עַד רוּם שָׁמַיִם

עַם מִמָּךְ חֶסֶד לָמַס

גְּאַל נָא אֶרֶךְ אַפַּיִם

נַפְשִׁי מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס

וְיִיקַר דָּמִי וְחֶלְבִּי

לְפָנֶיךָ כְּקָרְבַּן שֶׂה

כִּי תְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא

לֹא עוֹלָה וְגַם לֹא אִשֶּׁה

אָנָּא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי

עַבְדְּךָ יָרוּם וְיִתְנַשֵּׂא

כִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים עַל גַּבִּי

גַּם כָּל לְבָב אֱנוֹשׁ יִמָּס

סִבְלוֹת פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם

פְּרוֹק מֵעֲלֵיהֶם חַנּוּן

אָנָּא בְשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם

יֵאָנְחוּ צָרִים יְעַנּוּן

עֶלְיוֹן קוֹמֵם חוֹמוֹתַיִם

הַנֶּהֱרָסוֹת וְיִבְנוּן

יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם

לַגּוֹיִם אֶבֶן מַעֲמָס. 

כג

ראשט לחן טורקי נאשוע אילדי שיני שידומיק

יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם צָרִים רְדָפוּנִי חִנָּם

וּכְהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יִמַּקּוּ בַעֲוֹנָם

סוֹד הֶעֱרִימוּ עַל בָּנֶיךָ גַּם אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם

פְּנֵיהֶם קִבְּצוּ פָארוּר גַּם הוּרַד לָאָרֶץ גְּאוֹנָם

גַּם יָרְדוּ בִמְצוּלוֹת וְטָבְעוּ בְגַלֵּי שְׁאוֹנָם

אָנָּא הָחֵש מִפְלָט לָהֶם וֶהְיֶה עֶזְרָם וּמָגִנָּם

נָעָמְךָ יְהִי עֲלֵיהֶם וּבְנֵה בֵּית מוֹשַׁב מְלוֹנָם

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ תַּחַת תְּאֵנָתָם וְגַפְנָם

וּבְפִיהֶם תָּמִיד שִׁיר חָדָשׁ לְךָ יְשׁוֹרְרוּ בִלְשׁוֹנָם.

כד

ראשט לחן טורקי אי פירדייף איישקוארי חורה שאמאסי

יִשַּׁח לֶעָפָר אוֹיֵב נַפְשִׁי

קַרְנוֹ עַד אָנָּה יְרוֹמָם

תִּיטַב מִשּׁוֹר פָּר לְךָ שִׁיר רַחֲשִׁי

עִיר דָּוִד חָנָה תְרוֹמֵם

תְּקַע בַּשּׁוֹפָר אֵצֵא חָפְשִׁי

נֶפֶשׁ נַעֲנָה יָהּ רוֹמֵם

חֶטְאִי יְכֻפַּר צוּר קְדוֹשִׁי

מַשְׁפִּיל עֲדִינָה וּמְרוֹמֵם

וְעַד אָן יָרוּם עָלַי אוֹיְבִי

עַד אָן מַלְכוּתוֹ יְרוֹמָם 

בֶּן דָּוִד תָּרִים עִם הַתִּשְׁבִּי

הֲדַר תִּפְאַרְתּוֹ תְּרוֹמֵם

בַּגּוֹיִם אָרוּם וּלְהַר צְבִי

הוֹד קְדֻשָּׁתוֹ יָהּ רוֹמֵם

שַׁח גֵּאִים מֵרוּם אָבִי אָבִי

מַשְׁפִּיל עֲדִינָה וּמְרוֹמֵם

סִפֶּיךָ כּוֹנֵן וְאוּלָמְךָ

עַד מָתַי עָרִי יְרוֹמֵם

חוּשָׁה אֶתְלוֹנֵן בְּצִלְּךָ

כִּי תִבְנֶה עִירִי וּתְרוֹמֵם

אָגִיל וְאֲרַנֵּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

יִשְׁעִי וְאוֹרִי יָהּ רוֹמֵם

צוּר דֵּעָה חוֹנֵן לַאֻמָּתְךָ

מַשְׁפִּיל עֲדִינָה וּמְרוֹמֵם.

כה

ראשט לחן טורקי ביר מור גיגיני ירדוס

יוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ	כַּבִּיר לַמַּבּוּל יָשָׁב
עַמְּךָ לִמְשִׁסָּה נֶחֱשָב	וְאֵין מִי אוֹמֵר הָשֵׁב
וְיִשְׂרָאֵל לְבִזָּה	בְּיַד מַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל
עַל כִּי חָטְאוּ לְךָ אֵל	עִנּוּם בְּכֹחַ וָאֵל
סָרוּ מִצְנֶפֶת רֹאשָׁם	הֵרִימוּ הָעֲטָרָה
הָקִיצָה וְהָאִירָה	שִׁיתָה אֵל לָהֶם מוֹרָה
פְּדֵם מִבֵּין הָעַמִּים	וְהַעֲלֵם לְצִיּוֹן
וְשִׁמְךָ אֵל הָעֶלְיוֹן	יְהַלְלוּ עַם אֶבְיוֹן
חַזֵּק קִרְיַת תְּהִלָּה	עִיר צֶדֶק נֶאֱמָנָה
וְעֵינֵינוּ תִרְאֶינָה	הַר גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.

כו

ראשט לחן טורקי מיני מיני

יוֹמִי מְאֹד רַד וְשָׁפַל	כֹּל בְּאֶפֶס תִּקְוָה
וּבִידֵי אֲדוֹנִים קָשִׁים	הָיִיתִי לְזַעֲוָה
צוּר גּוֹאֵל שׁוּר פִּי בִקַּשְׁתִּי	לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה
שַׂמַּח נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ	תֵּן לִי עֹז וְחֶדְוָה
שמח
וְרָמֵי הַקּוֹמָה גַדַּע	עַד עָפָר יִשָּׁחוּ
יְמֵיהֶם יִכְלוּ בְהֶבֶל	וּכְעָשָׁן נִמְלָחוּ
אָנָּא הָאֵל אֲרֻבּוֹת	הַשָּׁמַיִם יִפָּתֵחוּ
לְהָרִיק עָלַי בְּרָכָה	כַּאֲשֶׁר נַפְשִׁי אִוָּה
שמח
סֵפֶל מָלֵא יַיִן חֶמֶר	אוֹיְבַי יִמְצוּ יִשְׁתּוּ
וּמַלְכוּת אֱדוֹם הָרְשָׁעָה	מִהְיוֹת גּוֹי יִשְׁבֹּותוּ
כִּי חֵרְפוּ אוֹתִי וּפִיהֶם	בַּשָׁמַיִם שַׁתּוּ
אָנָּא מַלְכִּי אַל תְּבוֹאֵנִי	רֶגֶל גָּאֲוָה.

כז

דוגייא לחן טורקי קארלי דאגל אדין

יָהּ בְּנֵה מְקוֹם זְבוּלִי	וּלְיִשְׂרָאֵל שָׁם הַעֲלִי
אָנָּא קוּמָה לְגָאֳלִי	וְגַם הָחִישָׁה מִפְלָט לִי
אנא
וְהוֹצִיאֵנִי מִבֵּין צַר	וְגָלֵּה קֵץ עַד פֹּה נֶעְצָר
וְהוֹבִילֵנִי עִיר מִבְצָר	וְגַם הָחִישָׁה מִפְלָט לִי
אנא
סֹב נָא אֵל וּתְנַחֲמֵנִי	וּלְמַעַן אוֹיְבַי פְּדֵנִי
מִתְּהוֹמוֹת תַּעֲלֵנִי	וְגַם הָחִישָׁה מִפְלָט לִי
אנא
פּוּגָה לֹא אֶתֵּן לְעֵינָי	וּבְךָ אָשִׂים כָּל מַעְיָנָי
עַד תּוֹשִׁיעַ לַהֲמוֹנַי	וְגַם תָּחִישָׁה מִפְלָט לִי.

כח

דוגייא לחן טורקי אט ראפי נימון

יוֹשֵׁב שְׁמֵי רוֹם בְּעֵת צַר לִי עֲמֹד עִמָּדִי

וּתְמֹךְ יְמִינִי מַלְכִּי בְּעוֹד רָשָע לְנֶגְדִּי

הַצִּילָה לִי אֵלִי

מֵחִילָה וָחֹלִי 

וְאַל אֱלֹהִים תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי

כִּי עֵדֵי שֶׁקֶר קָמוּ בִי לָצוּד לְצֵידִי

הַצִּילָה לִי אֵלִי

סְמֹךְ מַעְגָּל וּבַל תַּנִּיחֵנִי לְעוֹשְׁקָי

הֱיֵה בְעוֹזְרַי כִּי אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי

הַצִּילָה לִי אֵלִי

פְּרִי פִי קַבֵּל וּרְצֵה רִנַּת שַׁוְעָתִי

כֹּונֵן אֲשׁוּרַי וְגַם תַּחְתַּי תַּרְחִיב צַעֲדִי

הַצִּילָה לִי אֵלִי

קַבֵּל תְּשׁוּרַת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר לְךָ הִתְפַּלֵּל

וְגַם אֱלֹהָי, חוּשָׁה הֱיֵה מָגֵן בַּעֲדִי

הַצִּילָה לִי אֵלִי.

כט

דוגייא לחן רומאנסי מוגאש דאנסאש

יְקוֹד אֵשׁ דָּתְךָ בְּלִבִּי	וּבְקִרְבִּי יִבְעַר כִּידוֹד
וְעֹז חֵשֶׁק אַהֲבָתְךָ	תּוֹךְ עֲצָמַי יִשְׂרֹף אֵשׁ דּוֹד
סָבִיב מִצַּר עֲזַרְתָּנִי	כְּמוֹ אָב וְאָח וָדוֹד
פָּגְעוּ בִי עַתָּה צוֹרְרִים	עַמּוֹן מוֹאָב וְאַשְׁדּוֹד
חָרְקוּ עָלַי בְּשִׁנֵּיהֶם	כָּל רוֹאִי עָלַי יִדּוֹד
זָכֹר תִּזְכְּרֵנִי הָאֵל	יַעַן שֻׁדַּדְתִּי שָׁדֹד
קָרֵב קֵץ וּמַהֵר יֶשַׁע	עַד אָנָה תַּרְחִיק נְדוֹד
יַעַן כָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ	שׁוּבָה מַה דּוֹדְךָ מִדּוֹד.

ל

דוגייא לחן טורקי ייני ביני דילי איילידי

יַלְדֵי זְמָן הִבְהִילוּנִי	הֵמָּה הָיוּ עוֹכְרֵי נַפְשִׁי
מֵהִסְתַּפֵּחַ גֵּרְשׁוּנִי	בְּנַחֲלָתְךָ קְדוֹשִׁי
וּלְעָבְדְךָ לֹא נְתָנוּנִי	כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבִי
כִּי בְכַשִּׁיל הֲלָמוּנִי	וְהֶעֱבִירוּ כָל טוּבִי
סְבָבוּנִי כִתְּרוּנִי	וְלֹא נֶחְלוּ עַל שִׁבְרִי
וּלְמֵטָּרָה הֱשִׂימוּנִי	וּלְךָ אוֹחִיל וּבְךָ שִׂבְרִי
פוֹעֵל אֱמֶת הֲקִימֵנִי	בַּל יַעַשְׁקוּנִי עוֹד זֵדִים
וּכְאִמְרָתְךָ חִישׁ סָמְכֵנִי	מִכַּף אוֹיְבִים מַעֲבִידִים.

לא

דוגייא לחן טורקי בין ביר גאריב

יְרִיבוּנִי בְנֵי עַוְלָה	וְהִשְׁקוּנִי כוֹס תַּרְעֵלָה
אֵל עֶלְיוֹן מְאֹד נַעֲלָה,	קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ
וּרְאֵה רַבִּים לִי לוֹחֲמִים	וּמַכְאוֹבִים עָלַי קָמִים
חֹן עָלַי, אֲבִי יְתוֹמִים,	כִּי נַפְשִׁי מְאֹד נִבְהָלָה
סַיְּעֵנִי בְיָד טוֹבָה	הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה
עַד אָנָה אֵלֵךְ בִּמְשׁוּבָה	וְאִיגַע לָרִיק וּבֶהָלָה
פְּנֵה מִמְּעוֹן שָׁמֶיךָ	רַוֵּה צָמֵא אֶת מֵימֶיךָ
וּמִמֶּנִּי אֶת רַחֲמֶיךָ	אַתָּה אֲדֹנָי לֹא תִכְלָא.

לב

דוגייא לחן טורקי אולדורמיסון אידו

יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַמְּךָ אֵל הַצְּבָאוֹת

תַּחַת אֵל מְעַנִּים נִפְזְרוּ בְאַרְבַּע פֵּאוֹת

לָמָּה בִידֵי זָרִים אֵל הִפַּלְתָּם לְמַשּׂוּאוֹת?

קוּמָה בְעֻזֶּךָ וְגַלֵּה קֵץ הַפְּלָאוֹת!

וְקַבֵּץ אֶת נִדְחָם מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְעָנְיָם

וְהָשֵׁב שְׁבוּתָם וּרְאֵה דַלּוּתָם וְדָכְיָם

עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וּמַלֵּא כָּל מַאֲוַיָּם

כִּי בְכָל צָרָתָם עֵינֵיהֶם לְךָ נְשׂוּאוֹת

סָבְלוּ פִצְעֵי אוֹיְבֵיהֶם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

וּבְאָזְנֵיהֶם שָׁמְעוּ תָמִיד מְחוֹרְפֵיהֶם חֲרָפוֹת

אָנָּא אָדוֹן עוֹלָם קוּם חַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת

וּבִרְכַּיִם כּוֹשְלוֹת אַמֵּץ וּלְךָ חֵן תְּשׁוּאוֹת.

לג

שיגייא לחן טורקי גיברין גיקיאים

יָהּ אֵל צְבָאוֹת	קֵץ פְּלָאוֹת	הָחֵל לְגַלּוֹת
וּלַבֵּן הַבְּכוֹר	זָכֹר תִּזְכֹּר	אַהֲבַת כְּלוּלוֹת
כִּי בָכֹה יִבְכֶּה	עַל כִּי דַרְכֵי	צִיּוֹן אֲבֵלוֹת
מָגֵן וָשֶׁמֶשׁ	קוּם נָא אַמֵּץ	בִּרְכַּיִם כּוֹשׁלוֹת
וְהַמַּמְלָכָה	הַהֲפוּכָה	מַהֵר וְחַדֵּש
וּבָנִים גָּלוּ	חִישׁ יַעֲלוּ	עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ
הֲמוֹן צוֹרְרִים	וְאַכְזָרִים	אַבֵּד וְהָדֵש
כְּהִדּוֹש מַתְבֵּן	וּכְמוֹ אֶבֶן	יֵרְדוּ בִמְצוּלוֹת
סַקֵל מְסִלּוֹת	וּמַכְשֵׁלוֹת	דֶּרֶךְ בֵּית קָדְשֶׁךָ
וּבָהּ יַעֲלוּ	מִבֵּית כְּלוּא	חִישׁ עַם קְדוֹשֶׁךָ
מַהֵר אֵל עֶלְיוֹן	בְּנֵה צִיּוֹן	וּבֵית מְשׂוֹשֶׂךָ
וּמֵחָרוֹן שׁוּב	עַד אָן יָשׁוּב	צֵל הַמַּעֲלוֹת
פְּאֵר מְשִׁיחִי	אֵלַי שִׁלְחִי	חִישׁ קַל כִּצְבָאִים
וְאָז הֲמוֹנַי	אֵת אֲדֹנָי	יִהְיוּ יְרֵאִים
עֵת יִגַּל יִשְׁעוֹ	וּבִזְרוֹעוֹ	יְקַבֵּץ טְלָאִים
וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא	אִישׁ וְאִשָּׁה	וִינָהֵל עָלוֹת.

לד

שיגייא לחן טורקי גאנין יולונדין אולאי

יוֹדֵעַ שֶׁבֶת נִדְכָּאִים	עַמְּךָ יָרְדוּ פְלָאִים
הָחְבְּאוּ בְבֵית כְּלָאִים	נָרוּם בַּגּוֹיִם אֵל נָרוּם
בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים	בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים
וְשַׂגֵּב יֶתֶר עֲדָרַי	וְכוֹנֵן מַעְגַּל אֲשׁוּרַי
לְצִיּוֹן נְוֵה הֲרָרַי	נָרוּם בַּגּוֹיִם אֵל נָרוּם
בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים	בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים
סוּף חָבוּשׁ הָיָה לְרֹאשִׁי	קוּמָה אֵל תָּהֵל נֵר שִׁמְשִׁי
כִּי אַתָּה אֲדֹנָי מַחְסִי	נָרוּם בַּגּוֹיִם אֵל נָרוּם
בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים	בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים
פְּדֵנִי אֵל מִכָּל צָרָה	וְקַבֵּץ עַם שֶׂה פְּזוּרָה
כִּי אַתָּה אֵל עֶלְיוֹן נוֹרָא	נָרוּם בַּגּוֹיִם אֵל נָרוּם
בִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים	ִּבִּזְרוֹעֲךָ קַבֵּץ טְלָאִים

לה

שיגייא לחן לאליאוגיגמוס נייאר

יִדְמֶה דוֹדִי לִצְבִי	אוֹ לְעפֶר הָאַיָּלִים
שַׂעֲרוֹ כְעֵדֶר עִזִּים	שִׁנָּיו כְּעֵדֶר רְחֵלִים
וְאוֹר רֹאשׁוֹ כְכֶתֶם פָּז	גַּם קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
מִמֶנּוּ תוֹצְאוֹת חַיִּים	וְהוּא בְאֵר מַיִם נוֹזְלִים
ממנו
וְלוֹ אָשִׂים דִּבְרָתִי	כִּי יִשְׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר
וְיַחֲזֹר יַד יְמִינוֹ	עַד הֵנָּה הֱשִׁיבָהּ אָחוֹר
לָשׁוּב עַמֵנוּ הִבְטִיחַ	פִּי קִיּוּם נְסֹגוֹנוּ אָחוֹר
וּמָשְׁלוּ בָנוּ אוֹיְבִים	אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים
ממנו
סְתָו וָחֹרֶף עָבָר	הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ
וְאָנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ	וַעֲדַיִן לֹא בָא שִילֹה
וְעֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ	לְבֹא דוֹדִי וַאֲנִי לוֹ
הֱרִיחוֹ בְיִרְאַת אֵל	וְהוּא יִגַבֵּר חֲיָּלִים
ממנו
פְּרִי מְגָדָיו טוֹבִים	עֲרֵבִים הֵם דִּבְרֵי דוֹדִים
וְרֵיחַ שַׂלְמוֹתָיו הוּא	כִּכְפָרִים עִם נְרָדִים
יִטָּעֵנוּ בְחַצְרוֹת אֵל	יִפְדֵּנוּ מִבֵּית עֲבָדִים
נִפְרַח וְגַם נִהְיֶה	בְּבֵית אֲדֹנָי שְׁתוּלִים.
נפרח

לו

שיגייא לחן טורקי מיקשורי דילי

יוֹדְעֵי אֳרָחוֹת	עוֹבְרֵי דֶרֶךְ	בַּחוּץ שׁוֹטֵטוּ
וְאֶת דּוֹד חִשְׁקִי	שִׂמְחַת גִּילִי	רְאוּ הַבִּיטוּ
אִם תִּמְצְאוּ לוֹ	תֹּאמְרוּ לוֹ כִי	צְלָלַי נָטוּ
לָעֲרֹב בֹּא יָבֹא	וְעַם מַרְעִיתוֹ	אֵלָיו יִתְלַקָּטוּ
וְעַל כָּל גִּבְעָה	וְגַם תַּחַת	כָּל עֵץ רַעֲנָן
יִרְעֵם בְּמִרְעֶה	טוֹב וְשָׁלֵו	וְגַם שַׁאֲנָן
יִנְשָּׂאֵם	וְגַם יוֹשִׁיבֵם	בְּנָוֶה שַׁאֲנָן
עֲבָדָיו לְטוֹב	דַּלּוּ וּבְלֹא	עִתָּם קֻמָּטוּ
סַפְּרוּ אֵלָיו:	בָּאוּ גוֹיִם	בְּבֵית מִקְדָּשִׁי
טִמְאוּ הֵיכָלִי	וְכִבּוּ	גַחֶלֶת אִשִּׁי
וְחֵרְבוּ בֵיתִי	עַל עֲוֹנִי	וְחַטַּאת נַפְשִׁי
בְּאֵשׁ יַפִּילֵם	נְחָלִים	עֲלֵיהֶם יִמּוֹטוּ
פַּת בַּגָּם יָכִין	וְעַל רֹב	שָׁלוֹם יִתְעַנָּגוּ
וַאֲזַי כֻּלָּם	רוֹמְמוּת אֵל	בִּגְרוֹנָם יֶהֱגוּ
כִּי כִימֵי הָעֵץ	יִהְיֶה יוֹמָם	וְתָמִיד יִדְגּוּ
לָרֹב יִרְבּוּ	כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם	וְלֹא יִמְעָטוּ.

לז

נאבה לחן טורקי ביר דימאן איירילמאג אולדוס

יָהּ דְּרוֹרִי חִישׁ וּפְדֵנִי צוּר פּוֹדֶה

וּרְאֵה מַלְכִּי כִּי מְשַׂנְאִי הוּא רוֹדֶה

עָלַי, וְלָקַחַת נַפְשִׁי הוּא צוֹדֶה

וְאַף אִם אָדְמוּ חֲטָאִים כְּמוֹ שָׁנִים.

וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא

כִּי הָלַכְתִּי אַחַר הֶבֶל וָתֹהוּ

וְחִיש הָאֵל שְׁלַח לִי אֵלִיָּהוּ

וְאַף אִם אָדְמוּ…

סִגִּים תַּשְׁבִּית רִשְׁעֵי אֶרֶץ אַבְּדֵם

הֵמָּה כְמוֹ בֶגֶד יִבְלוּ שָׁדְדֵם

הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כְקֶדֶם

וְאַף אִם אָדְמוּ…

פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת וּפַח טָמְנוּ לְרַגְלַי

וּבְמִסְתָּרִים כְּדֹב הֵם קָמִים עָלָי

סָמְכֵנִי טֶרֶם יִמּוֹטוּ מַעְגָּלָי

וְאַף אִם אָדְמוּ…

לח

נאבה לחן טורקי גיב גיבאנוס שיר דילאוֹוס

יָחִיד וְנֶאֱזָר בִּגְבוּרָה	גַּם עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה
רַחֲמֶיךָ לִי עוֹרֲרָה	כִּי נַפְשִׁי שָׁכְנָה דוּמָה
לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה	עֲשֵׂה בָהֶם נְקָמָה
הַעֲלֵנִי לִבְחִירָה	וְגָרֵש אֶת בֶּן הָאָמָה
וּלְמַעַנְךָ הָאֱלֹהִים	אִם אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים
לְיֶשְׁעֲךָ אָנוּ שְׂמֵחִים	בִּזְכוּת אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים
תִּשְׁפַּלְנָה עֵינֵי גְבוֹהִים	לַעֲשׂוֹת רָעָה מַחֲשִׁים
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים	נָא רַחֵם לֹא רֻחָמָה
סִתְרִי אַתָּה וּמָגִנִּי	לִדְבָרְךָ אֵל יִחָלְתִּי
קוּמָה אֵל וְהוֹשִׁיעֵנִי	לִישׁוּעָתְךָ תָאָבְתִּי
וְחֻקֶּיךָ לַמְדֵּנִי	כִּי תוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי
כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי	תּוֹלֶה אֶרֶץ בִּבְלִימָה
פְּדֵנִי מִבֵּין צוֹרְרִים	כִּי רַבִּים לִי לוֹחֲמִים
עֲנֵנִי מִן הַמְּצָרִים	מִתִּגְרַת צָרִים וְקָמִים
וּפְתַח לִי הַשְּׁעָרִים	וְשַׁלֵּם לִי נִחוּמִים
וְקַבֵּץ הַמְּפֻזָּרִים	בִּפְאַת קֵדְמָה וְיָמָּה.

לט

נאבה לחן שיבלי גירי שאגישר

יָפִית עָפְרָה הֻלָּלָה	יִפְעַת הוֹדֵךְ מִי מָנָה
עֵינַיִךְ לַהַט חֶרֶב	כַּפָּתֵךְ רַעֲנַנָּה
אֵשׁ חִשְׁקֵךְ בְּעַצְמוֹתַי	שֻׁלַּח בִּי וַיִּרְדֶּנָּה
חוּסִי עָלַי רַעְיָתִי	שַוְעָתִי הַאֲזִינָה
וְלָמָּה לֹא תַחְמוֹלִי	עָלַי נָאוָה אֲיֻמָּה?
כִּי בָאתִי תוֹךְ מִכְמֹרֶת	חֶשְׁקֵךְ יָפָה וּנְעִימָה
הֲטוֹב לָךְ כִּי תַעֲשֹׁקִי	וְתִגְדַּע רָמֵי קוֹמָה
בַּת נָדִיב רִפְאִי מַחֲצִי	לִי תִהְיֶה מַשְְׁעֵנָה
סְגוֹר לִבִּי קָרַעַתְּ	אַתְּ עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה
בָּעֲרוּ בִי רְשָפַיִךְ	רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
הֱיֵה נָא עֶזְרָתָה לִי	לָמָּה תִהְיֶה כְעוֹטִיָה
וּמִדּוּדָאֵי חִשְׁקֵךְ	תְּנִי נָא לִי לְמָנָה
פְּנִי נָא לִי עֲדִינָה	גְּבֶרֶת הַמַּמְלָכוֹת
אֶתְעַנֵּג בְּאוֹר עֵינַיִךְ	בְּחֶשְׁבּוֹן בְּרָכוֹת
אַשְׁקִיט לַהַב לִבִּי	גַּם קַשְׁתּוֹתַי הַדְּרוּכוֹת
וְאָז אַחֲרֵי בְלוֹתִי	תִּהְיֶה לִי עֶדְנָה.

מ

יָפוּ דוֹדַיִךְ אֲחוֹתִי

נאבה לחן טורקי טיאיגיפה איילי ביני אילדורמי שולטאנוס

יָפוּ דוֹדַיִךְ אֲחוֹתִי	שִׂפְתוֹתַיִךְ כְּחוּט שָׁנִי
רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים	וּבְעֵינַיִךְ לִבַּבְתִּנִי
בַּאֲשִׁישׁוֹת סַמְּכוּנִי	כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי	שֶׁהֵמָּה הִרְהִיבוּנִי
וּפִרְיֵךְ מָתוֹק לְחִכִּי	וִיהִי בְפִי מָתוֹק כִּדְבָש
נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתּוֹרִים	וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ
בְּצֵל הוֹדֵךְ שָׁם יָשַׁבְתִּי	כִּי אַתְּ תַּכְאִיב וְגַם תַחְבֹּשׁ
שְׂמֹאלֵךְ תַּחַת לְרֹאשִׁי	וִימִינֵךְ תְּחַבְּקֵנִי
סוּגָה בְשׁוֹשָׁנִים אַתְּ זֹאת	קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר
שָׁדַיִךְ כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹלוֹת	גֶּפֶן יַיִּן הַמְּשֻׁמָּר
רֹאשֵׁךְ עֲלָיִךְ כַּכַּרְמֶל	עַל כֵּן בִּכְבוֹדֵךְ אֶתְיַמָּר
אֶנְהַגֵּךְ אֶל בֵּית אִמִּי	וְאוֹרִידֵךְ אֱלֵי גַנִּי
פִּתְחִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי	עַל דַּלְתוֹתַיִךְ לִבִּי דוֹפֵק
כִּי הָמוּ מֵעַי עָלַיִךְ	וְלֹא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק
כִּי בְחַסְדֵךְ בָּטַח לִבִּי	וְעַל דּוֹדַיִךְ מִתְרַפֵּק
מִי יִתְנֵךְ כְּאָחוֹת לִי	אַשְׁקֵךְ מֵעֲסִיס רִמּוֹנִי.

מא

בוסיליק לחן טורקי אי פירישאן האל

יָקוּם אֱלֹהִים	וְיִפְדֶּה עַמּוֹ	מִבֵּין לוֹחֲצִים	אֲשֶׁר לְחָצוּם
אֵלָיו כְּמֵהִים	אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ	כִּי כַת לוֹצְצִים	הֵמָּה רְצָצוּם
כְּמִתְלַהְלְהִים	אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ	זִיקִים וְחִצִּים	בָּהֶם נְעָצוּם
וְאֵלָיו נִנְהִים	יִבְנֶה הֲדוֹמוֹ	יִקְבֹּץ נְפוֹצִים	עַם רַב וְעָצוּם
ואליו
וְעַל מִי נָטַשׁ	אֶת מְעַט צֹאנוֹ	יָשׁוּב כְּקֶדֶם	וְאַל יִתְעַלָּם
וְאַרְמוֹן נֻטַּשׁ	וּדְבִיר מְעוֹנוֹ	עוֹד יַעֲמִידֵם	לָעַד לְעוֹלָם
תַּעַר מְלֻטָּש	בְּעֹז יְמִינוֹ	יָחִישׁ וִיאַבְּדֵם	יָשִׁיב גְּמוּלָם
וְעֵינָיו יִלְטֹשׁ	לָהֶם וּגְאוֹנוֹ	גַּם יִשַׁדְּדֵם	כִּי הֵם נִאֲצוּם
ואליו
סִפָּיו יְשַׁחֵר	יָשִׁיב נָוֵהוּ	הֲלָעַד זָנַח	בֵּית שְׁכִינָתוֹ
מַדּוּעַ אֵחַר	אֶת אֵלִיָּהוּ	יָבֹא וְיָנַח	לְצֹאן מַרְעִיתוֹ
בַּל יִהְיֶה בוֹחֵר	וִישַׂגְּבֵהוּ	כִּי לִבּוֹ גָנַח	מֵעֹל גָּלוּתוֹ
צַר עוֹרוֹ שָׁחַר	וְעֵינָיו כָּהוּ	יוֹשִׁיבֵהוּ נָח	יְשִׁישִׁים.

מב

בוסיליק לחן טורקי יאריבי חאס ריטיליר

יָהּ אֶסְעָה וְגַם אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי

עַד אָן אָנוּד מִקִּנִּי בְתוֹךְ עַם חָם בּוֹזֵי שְׁמִי

אָנָּא הוֹדִיעֵנִי הָרָעָה הַזֹּאת בְּשֶׁלְּמִי?

אִם בְּשֶׁלִּי מְחוֹל לִי צוּר מִמָּוֶת מְרוֹמְמִי

וּתְפִלָּתִי עָדֶיךָ יָבוֹא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

וּשְׁעֵה שִׂיחַ רִנָּתִי חַסְדְּךָ מֶנִּי לֹא תִכְלָא

אָנָּא הָאֵל הָסֵר מִקִּרְבִּי כָל הַמַּחֲלָה

אֶת מִסְפַּר יָמַי מַלֵּא וּבָרֵךְ לַחְמִי וּמֵימַי

סִפַּרְתִּי פְלָאֶיךָ אֵל לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם

וְאִם אַתָּה מִסְתַּתֵּר מַרְאֶיךָ מְאֹד נֶעְלָם

לָכֵן אָנָּא הָאֵל בְּנֵה לִי דְבִיר וְאוּלָם

וְשָׁמָּה אַקְרִיב לְךָ אֶת קָרְבָּנִי וְאֶת לַחְמִי.

מג

יָהּ צָמְאָה אֵלֶיךָ נַפְשִׁי

באשיליק לחן טורקי שאקלה דילדין ראזי איגאן

יָהּ צָמְאָה אֵלֶיךָ נַפְשִׁי גַם בְּשָׂרִי לְךָ כָמַהּ

עוֹשֵׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה

וּלְךָ נִכְסְפָה גַּם כָּלְתָה לְךָ תִּקְרָא עֵת צָרָתָה

קוּמָה אֱלֹהִים עֶזְרָתָה

הוֹשִׁיעָה בְּיָד רָמָה

שַׂמְּחָהּ בְּחַסְדֶּךָ כִּי לִבָּהּ תְּשַׁו נֶגְדֶּךָ

קוּמָה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ

רַחֵם נָא אֶת לֹא רֻחָמָה

פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע הֶרֶף מִמֶּנִּי וְהָשַׁע

וּבְתוֹרָתְךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע

כִּי מִסְּחַר כֶּסֶף טוֹב טַעְמָהּ

הוֹפַע אוֹר הוֹדְךָ מִשֵּׂעִיר קוּם הֱיֵה לִי לַעֲזוֹר מֵעִיר

וְגַם קוֹמֵם חָרְבוֹת הָעִיר

בְּיוֹם זַעַם לֹא גֻשָּׁמָה.

מד

איראק לחן טורקי דושליד שאנטאן ביני

דּוֹדִי צַח לָמָּה מֶנִּי עַד הֵנָּה הִסְתַּרְתָּ פָּנִים?

בֵּין הַגּוֹיִם עֲזַבְתָּנִי זֶה כַמָּה יָמִים וְשָׁנִים –

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי הֶאֱכִילַנִי לֶחֶם אוֹנִים

אָנָּא חִישׁ שׁוֹמֵר אֱמוּנְים

תָּשֵׁב לָהֶם כְּפָעֳלָם

יוֹשֵׁב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי שַׁחַק עַד אָן תִּבְרַח כְּמוֹ צֶבִי

שׁוּב אֵלַי מֵאֶרֶץ מֶרְחָק וְאָנוּחַ מֵעֹצֶב בִּי

כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחֵק עַד אָנָה אֵשֵׁב בַּשֶּׁבִי

וְחִישׁ שְׁלַח לִי אֶת תִּשְׁבִּי

יְקַבֵּץ נִדְחֵי הָעוֹלָם

וְאַל נָא תַבִּיט מַעֲשַׂי וְרֹב רשְעִי וַעֲוֹנִי

זְכָר נָא כִי אַתָּה עוֹשִׂי וְכַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי

חוּשָׁה וּשְׁלַח לְבֶן יִשַׁי טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי

תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי

תַּקְנֵנִי לְעֵבֶר עוֹלָם

סָמַר מִפַּחְדְךָ בְּשָׂרִי עַל חַטָּאתִי וּמַעֲלִי

הָכֵן צוּרִי מְעַט צֳרִי וְחִישׁ רְפָא נָא אֶת חוֹלִי

אָנָּא אֵלִי רְפָא שִׁבְרִי וּזְכֹר עָנְיִי וַעֲמָלִי

שִׁוִּיתִיךָ אֵל לְמוּלִי

מֵרִנָּתִי אַל תִּתְעַלָּם

פְּנֵה אֵלַי כְּחַסְדְּךָ אֵל וּזְכֹר אֵלַי זְכוּת אָבוֹת

כִּי אֵין לִי בִלְתְּךָ גּוֹאֵל אֲשֶׁר אָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת

קַבֵּץ אֵל אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבָה אֲדֹנָי רְבָבוֹת

אַתָּה מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת

אֱלֹהִים חַי מֶלֶךְ עוֹלָם

מה

איראק לחן טורקי איגיר דירשאן

יָמִים מִקֶּדֶם זָכַרְתִּי	בְּשִׁבְתְּךָ תּוֹךְ אָהֳלִי
יוֹם עַל שְׁמָרַי שָׁקַטְתִּי	יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי
עַתָּה נְדוּדִים שָׂבַעְתִּי	מִיּוֹם מֵעָלַי סָר צִלִּי
אֵלֶיךָ יָדִי פֵרַשְׂתִּי	שׁוּב כְּקֶדֶם תּוֹךְ זְבוּלִי
אליך
וְכָל הַיּוֹם לִבִּי דָוֶה	מִיּוֹם נָטַשְׁתָּ מֵעֲוֹנִי
וּמִכָּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה	הָסֵר וְנַפְשִׁי בַעֲוֹנִי
אֵלֶיךָ אֵל אֶשְׁתַּחֲַוֶה	כִּי תָשׁוּב אֶל תּוֹךְ מְכוֹנִי
וּכְמוֹ שָׂכִיר לְךָ אֲקַוֶּה	וְלֹא אוֹחִיל לְפָעֳלִי
אליך
סִיר רַחְצִי יִהְיֶה מוֹאָב	עֵת אֶתְלוֹנֵן בְּצִלֶּךָ
וְלֹא אֶדְאַג וְלֹא אֶדְאָב	כִּי אַחֲזִיק בְּשׁוּלֶיךָ
וּמִמְּקוֹר הוֹדְךָ אֶשְׁאַב	הָאֵל עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ
לָכֵן חֲמֹל עָלַי כְּאָב	וְהָשֵׁב הַדְרַת כְּלִילִי
אליך
פְּזוּרִים בְּאַרְבַּע כְּנָפוֹת	הֲשִׁיבֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם
וְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת	קָרֵב מוֹעֲדָם וְקִצָּם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָהֶם תִּשְׁפּוֹת	וּבָאוֹיְבִים יִזְרְקוּ חִצָּם
וִידֵיהֶם מוֹר יִהְיוּ נוֹטְפוֹת	הָאֵל צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

מו

איראק לחן טורקי יונגליס אלדי

יִפְעַת זֹהַר אוֹר פָּנֶיךָ אֵין לָהּ קֵצֶה וָחֵקֶר

וְאוֹר שִׂכְלְךָ וּתְבוּנָתְךָ יִדְמֶה לְאוֹר הַבֹּקֶר

וּבִיפִי עֵינֵיךָ עֵינֵי הָאֲנָשִׁים תְּנַקֵּר

יִתְגּוֹדְדוּ לַחֲזוֹת בָּם וּבְהֵיכָלְךָ לְבַקֵּר

וְהֵמָּה גַם לְנֶגְדִּי כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יָתֶר

דַּרְכוּ קַשְׁתָּם וְהִכּוּנִי כְאִישׁ מַכֶּה בַּסָּתֶר

אָנָה אֶבְרַח מִפָּנֶיךָ אָן אֵלֵךְ וְאֶסָתֶר?

אִם אֶמְצָא כַנְפֵי שַׁחַר שָׁם כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר

סוּרָה שְׁבָה פֹה לִימִינִי שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים

אֶרְוֶה נָא מִדּוֹדֶיךָ מִדְּבַש הֵם מְתוּקִים –

לָמָּה תָשִׂים אֶת פָּנֶיךָ כַּחַלָּמִישׁ חֲזָקִים?

יוֹם יוֹם אוֹחִיל לְבִרְכָתֶךָ וְשָׁמַרְתִּי לַשָּׁקֶר

פּוֹתֶה אֵלִי חֶמְדַּת נַפְשִׁי מְעֻנָּגָה וְנָאוָה

וְתַבִּיט לִי בְּעֵין חֶמְלָה וְעָנְתָה לִי בְּחֶדְוָה

עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִך יְדִיד אֲסִיר הַתִּקְוָה

דּוֹד הַאֲמֵן בִּי כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

מז

אוזאל לחן טורקי איילידין ביר נאזי

יַחֲרֹק שֵׁן עָלַי אוֹיֵב	חִצִּי אַפּוֹ בִּי יָרָה
חָשַׁב עָלַי לְהָרֵעַ	נַפְשִׁי לַמָּוֶת הֱעֶרָה
לֹא שָׁב יָדוֹ מִבַּלֵעַ	עֶבְרָה נֶצַח שְׁמָרָהּ
צוּרִי אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנִּי	אֵלֶיךָ אֲדֹנָי אֶקְרָא
וְהַצִּילֵנִי אֵל מִפַּח	יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת
וּמַלְאָךְ מֵלִיץ לְחָסֶךְ	עָלַי הָחִישׁ לְצַוּוֹת
כִּי בְיָדְךָ כָּל עִתּוֹתָי	בּוֹרֵא כָּל הַקְּצָווֹת
וַאֲזַי אֲדֹנָי אוֹרִי	וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא
סַגֵּף פּוֹשְׁעֵי אוֹיְבֵי דָתְךָ	תִּמַּק בְּחוֹרָם עֵינָם
גַּם בְּרָעָתָם הַצְמִיתֵם	הָשֵׁב עֲלֵיהֶם אוֹנָם
הָחִישָׁה לְגָאֳלֵנוּ	צוּר כִּי נִמְכַּרְנוּ חִנָּם
בְּיַד זָרִים וְצוֹרְרִים	כָּל יוֹם יוֹסִיפוּ צָרָה
חֶלְקָם תְּקֻלַּל בָּאָרֶץ	לֹא יִרְאוּ אֶרֶץ חַיִּים
זְרֵה הָלְאָה אֶת נַפְשׁוֹתָם	יִהְיוּ בִשְׁאוֹל תַּחְתִּיִּים
קַשּׁוּבוֹת תִּהְיוּ אָזְנֶיךָ	וּשְׁמַע אֶנְקַת עֲנִיִּים
וּלְכָה לִישׁוּעָתָה לָנוּ	גְּבוּרָתְךָ עוֹרֵרָה.

מח

מַעֲשֶׂיךָ הֵם נִפְלָאִים	וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת
וְחָכְמָתְךָ הִיא	נוֹדַעַת בַּגּוֹיִם
מַלְאֲכֵי רוֹם הֵמָּה נִלְאִים	נִבְעֲרוּ מִדָּעַת
אַיֵּה מְקוֹם הוֹד כְּבוֹדֶךָ	אָן נוֹבַעַת בַּחַיִּים
רְעֵבִים הֵם גַּם צְמֵאִים	לָעוּת וְלָדָעַת
לִדְבָרְךָ אָזְנָם	שׁוֹמַעַת נִצְחִיִּים
יֹאמַר נָא גֵאֶה עַל גֵּאִים:	אַל תִּירְאִי תוֹלָעַת
אֶשְׁמַע אֶנְקַת וְגַם	שַׁוְעַת עֲנִיִּים.

מט

תחנה

אֲדֹנָי, לִבִּי בְקִרְבִּי יָהִים כַּחֲלִילִים כִּי אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים

יַעֲרִימוּ סוֹד עַל עַמֶּךָ

וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ וּבָרְחוּ כַצֵּל וְאַתָּה יוֹשֵׁב בְּתוֹכָם וְהַצֵּל

לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ

עַד אָנָה יָרוּם אוֹיְבִי עַל הֲמוֹנָי עַד אָנָה תַסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ אֲדֹנָי

וְלָמָּה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ

הִנֵּה בָאנוּ עָדֶיךָ בִּדְבַר שְׂפָתָיִם וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמָיִם

וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמֶּךָ 

וְחִישׁ מַהֵר גַּלֵּה קֵץ הַנֶּעְלָם וּרְעֵם וְנַשְׂאֵם עַד הָעוֹלָם

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ

וּשְׁכִינָתְךָ גַּלֵה לְעֵינֵי הֲמוֹנֶיךָ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמֶּךָ.

נ

תוכחה לחן ישן בחיק תאוה לאשמורת הבקר

– – / ᴗ – – – / ᴗ – – – –

יִצְרִי רְדָפַנִי וְעָדָיו רַצְתִּי

מוֹקֵשׁ לְנַפְשִׁי שָׂם וּבוֹ נִלְכַּדְתִּי

אָנָּא סְלַח חֶטְאִי אֲשֶׁר חָטָאתִי

אַחְרֵי שׁוּבִי מְאֹד נִחַמְתִּי

וַיְהִי בְאַשְׁמֹרֶת בְּעֵת הַבֹּקָר

בָּאתִי לְפָנֶיךָ לְבָבוֹת חוֹקֵר

כִּי הֶעֱוִיתִי עַד עֲדֵי אֵין חֵקֶר

מִנַּהֲמַת לִבִּי מְאֹד שָׁאָגְתִּי

סָכָל וּפֶתִי מִנְעוּרָיו רַק רָע

כָּל יוֹם בְּפִתְיוֹ לְחֶבְרָה אָרַח

עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְאַנְשֵׁי הָרָע

בִּיוֵן מְצוּלוֹתָיו אֲנִי טָבָעְתִּי 

פֵּתַח דְּבָרָיו הֵם דְּבָרִים זַכִּים

דּוֹמֶה לְאִישׁ הֵלֶךְ דְּבָרָיו רַכִּים

לִבּוֹת בְּנֵי אִישׁ אַחֲרָיו נִמְשָׁכִים

מִטּוּב דְּבָרָיו צוּף דְּבַש טָעָמְתִּי

גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא לֹא אוּכַל

כַּלְכֵּל וְגַם לִסְבּוֹל וְאוֹתִי אָכָל

פִּשְׁעִי וְרֹב רִשְׁעִי עֲצָתִי סִכֵּל

עַד כִּי מְאֹד בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלָמְתִּי

אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ לְךָ מִשְׂגַּבִּי

מַהֵר מְחֹל מִרְיִי וְכַפֵּר חוֹבִי

רִכְבִּי וּפָרָשִׁי אֱלֹהָי אָבִי

אַתָּה מְנָת כּוֹסִי בְּךָ חָסִיתִי

נִדְבוֹת וְנִדְרֵי פִי אֲשַׁלֶם לְךָ אֵל

שִׁמְעָה בְקוֹל עַבְדְךָ בְּעִנְיָן שׁוֹאֵל

וּרְצֵה תְפִלָּתִי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

הוֹאֵל אֱלוֹהַ נָא וְקַח בִּרְכָתִי

שִׁמְעָה תְפִלָּתִי אֲדֹנָי אֵלִי

כַּפֵּר מְשׁוּבָתִי וְתִהְיֶה אוֹר לִי

וּסְלַח עֲוֹנוֹתַי פְּרָט וּכְלָלִי

הַט אָזְנָך אֵלַי שְׁמַע אִמְרָתִי

וּבְכָל זְמַן וָעֵת אֲשֶׁר דָּרַשְׁתִּי

לְךָ צוּר מְאֹד בַּצַּר לְךָ מָצָאתִי

טֶרֶם קְרוֹא אוֹתְךָ בְּעֵת צָרָתִי

וַתַּעֲנֵנִי אֵל בְּיוֹם קָרָאתִי.

¹

יוסף גאנשו, שלו הוקדש הפרק הקודם בספר זה, לא היה היחידי ששאף להמשיך את מסורתו הפיוטית של ר' ישראל נג’ארה. ר' ישראל הטביע את חותמו על כל הנטיה הפיוטית שהיתה חיה בקרב קהלות הקדש במזרח ושפתו וסגנונו היו לסמל בעד היצירה השירתית במשך דור שלם. כמה עשרות שנים אחריו קם חולם ופועל אחר ל“רומנטיקה” הפיוטית בדמותו של הפייטן והמקובל ר' שלמה בן דוד מולכו – מולכו השני – שלפני התישבו בירושלים היה חי בקהלות איזמיר ושלוניקי במשך המאה השמונה־עשרה. הוא נולד כנראה בשנת 1715 ומת בירושלים בשנת 1788².

ההיסטוריוגרפיה הישראלית עברה על המקובל המענין הזה כמעט בשתיקה גמורה למרות פעולתו הכבירה ולמרות שלשת ספריו הגדולים ורבי־הערך שחבר שהוצאתם בזמנו בשנת התקל"ט בשלוניקי נחשבה למאורע חשוב בעולם הקבלי³. לא רק האיש נשכח אלא גם ספריו נעלמו אפילו מאלה הרושמים הדייקנים שהקדישו תשומת־לבם ביחוד לספרים מדפוסי שלוניקי. חזיון נפרץ הוא בקורות ימי עמנו, שכמה מטובי הדור ומצדיקי הרבים, אישים שקנו להם שם ופרסום רב בזמנם, נשארים נעלמים מכותבי־הדורות ודורשי־הרשומות והם ניצלים מתהום הנשיה לפעמים רק על פי מקרה. התעוררו בזמנם מאורעות ותנועות חדשים, אישים סוערים חדשים הופיעו על במת החיים – ויכסום בערפל.

ר' שלמה מולכו היה מ“גבירי” שלוניקי, שר ונשיא בעמו בעירו ואב ופטרון לעניי ירושלים שדאג ללחמם ויתמוך בחיי הרוח שלהם. המסורת היא שהוא “היה מגזע הקדוש ר' שלמה מולכו הזקן שנשרף על קדושת השם”. ברוחו ונשמתו היה בכל אופן אח וקרוב להנשרף במנטובה. אהבתו לעיר הקודש לירושלים לא ידעה כל גבול. גדולה מאהבה זו היתה רק אהבתו ומסירותו ל“עניי ירושלים” “שומרי החומות”, שלהם הקדיש את כל חייו ואת כל הונו ומאודו. עשרות בשנים לא היתה היכולת בידו להגשים את שאיפת חייו ולהתישב בירושלים אך ורק מפני שפחד שבצאתו משלוניקי ישארו עניי ירושלים “בלי אב ופטרון” שידאג להם. במובן זה תקפה דרישתו של ידידו ורעו מירושלים איש הפלא והרזים ר' חיים די לה רוזה, ידידו ואיש בריתו של המקובל הנודע שר שלום שרעבי שישאר על משמרתו משמרת הקודש בשלוניקי “למען ציון”. ודי לה רוזה – אישיות נפלאה זו שאגדות רבות מתהלכות על אודותיו בארצות המזרח – ידע במה לפייס את ידידו וגבירו ולכבות אש אהבתו. הוא היה מעתיק בשבילו בירושלים ובצפת את כתבי האר“י הקדוש בקדושה ובטהרה וב”סודי־סודות" והיה מריצם אליו לשלוניקי.

רבי שלמה מולכו היה מעריץ ותיק של הקבלה הלוריאנית וראה בה את יסוד היהדות ובטויו השלם של רוח ישראל. יסוד היהדות הריהו שלישית הקודש: ישראל וקודשא־בריך־הוא וארעא דישראל ואין בתורת ישראל ובחיי עולמו שום רעיון שיהיה כולל ביותר ומקיף את החוט המשולש הזה כמו תורת האר“י. הקבלה הלוריאנית – זו היתה הכרתו של מולכו – היא הפירוש הנכון והשלם לתורת ישראל ואמונתו. ולברורו ולבונו של דבר זה הקדיש המחבר את שני ספריו הגדולים “שמן משחת קדש” ו”שמן זית זך“. ואין כאן רק עוד נסיון אחד לחבר פירוש חדש על שבחי האר”י. כשנתבונן בעין חודרת אל עולמו הרוחני של המחבר, אל שאיפתו והלך־רוחו, כוונו ומטרתו, אז נכיר ונראה שלפנינו מתגוללת כאן דראמה תרבותית־היסטורית רבת ערך, בחבורי מולכו משתקפת המלחמה האחרונה בעד שלטונה הרוחני של הקבלה הלוריאנית. זו היתה שעת שקיעת־החמה של תורת הקבלה הגדולה והכבירה הזאת ואחד מטובי מחזיקיה ו“אבירה” האחרון עשה את הנסיון להציל מה שיש עוד להציל.

לקבלה הלוריאנית היו עוד מראשית ימי הוסדה מערערים ומבקרים חריפים. אפילו בתוך מחנה מחזיקיה פנימה היו אנשים שהביטו בעיני חשד ואי־רצון על ה“ארחות עקלקלות” שהיא בוחרת לה. התאוננו עליה, שמעמיקה היא ללכת אל עולם המסתורין והסודות, אל הרזין והטמירין האין־סופיים של ה“זהר” ומשמיטה מתחת רגליה לאט לאט את שדה־החיים של המסורת התלמודית. פחדו מפני השתלשלות הקבלה, שמא תביא בסוף לידי יצירת שני כחות מתנגדים זה לזה, היהדות המסורתית והיהדות הלוריאנית. מותו של האר“י, שנקטף בדמי ימיו, עוד הגביר את ההתעמקות המיסתורית וההתמכרות לספירות וצרופים ולצרופי־הצרופים. כעבור דורות אחדים היו מרננים בקהלות־הקודש שהקבלה הלוריאנית היא היא שפנתה את הדרך לתנועה השבתי־צביית והכשירה את הלבבות לכל מיני הזיות ואמונות טפלות. עד כמה חזקים היו הרצון והשאיפה בקרב חסידי האר”י להרים את תורתו של רבם למדרגת דת או מסורה “חדשה” אפשר לראות גם מהעבודה המענינת, שעדיין לא שמו אליה לב כראוי, שעוד בהתחלת המאה הי“ח בא המקובל והפייטן האיטלקי ר' עמנואל חי ריקי והוציא את ספרו “משנת חסידים” – ספר המסדר את תורת הקבלה של האר”י בפרקים הכתובים בלשון המשנה וסגנונה, ממש התחרות גלויה, עם המשנה המסורתית. פחד “ההתפרדות” לא היה פחד שוא לגמרי⁴. והנה ימים רעים באו לקבלה הלוריאנית. ברבע האחרון של המאה הי“ח הולכת זו ונדחפת כמעט מעל בימת החיים ו”דורש אין לה“. צפת הלוריאנית כבר עברה ובטלה מן העולם. ממגדל העוז הזה נשאר איזה “כולל”. איטליה, זה ה”מבצר" הבטוח היחיד של הקבלה, הולכת ונחרבת במובן הרוחני. ימיה ספורים, איזה רוח של ירידה “לאומית” ומיתה רוחנית התפרץ שם כשואה אל תוך קהלות הקודש ונראה הדבר שבני־דור ה“השכלה” באיטליה הולכים למקום ש“משם לא ישובו”. אמנם, פה ושם, בקהלות בודדות ישנם עוד יחידים מ“שארית הפליטה”, שאינם רוצים לעזוב את המערכה. אבל אלה הם אנשי המשמר האחרון של הלוריאניים. והנה נוספה לזה הופעה חדשה בדמות החסידות הבעש"טית, שהחלה לבשר את בואה. החסידות ה“אריסטוקרטית” החלה להדחף אחורנית ותנועה “המונית” באה לרשת מקומה. הזדעזעו היחידים השרידים מותיקי האר"י באיטליה ובארצות המזרח.

בשעת בין־השמשות זו, על פרשת־הדרכים בין צפת ומדזיבוז' של ההיסטוריה נראה על פני הבימה רבי שלמה בן דוד מולכו מאיזמיר. הוא הוציא לאור בזה אחרי זה שלשה ספרים גדולים, מלאים וגדושים, השואפים להפיץ אור חדש על הקבלה הלוריאנית ולבארה מנקודת־השקפה חדשה. הוא עומד בספריו על זה, כי טעות היא לחשוב, שיש תהום מפרידה בין ההשקפה האר“יית ובין היהדות התלמודית המסורתית. להפך, הנטיה האר”יית באה לאחות ולאחד ולחזק את בית ישראל. הקבלה הלוריאנית בכל חדושיה ודרכיה בהררי קודש יסודתה ומקור היניקה שלה הוא רק התנ“ך. רק באור־הקבלה הזה אפשר להבין את כל פשטותה וקלותה של תורת משה. תורת האר”י אין היא מלאה סודות ורמזים שערפל חתולתם, כמו שמעלילים עליה. רק בפשטות ובהגיון אפשר להכיר ולהבין אותה. היסוד של התורה הרי אחד הוא. וזוהי האהבה הנצחית שבין אלהי ישראל ועמו וארצו. זהו היסוד של הקבלה הלוריאנית. הנה, למשל, “שיר השירים”, זה ספר הנצח של אהבת־הנצח הישראלית, והדרך היחידה להבנת הספר הזה בכל יפיו ופשטותו הריהי, לפי הכרתו של מולכו, רק הדעה הלוריאנית. וכך הוא גם שמושה של דעה זו בחיי ישראל, בדת ובתפלה. התכלית הסופית של תורת עליון הלא היא הגאולה, הבאה על־ידי תפלה והתדבקות במעשיו ובמדותיו של הבורא. והגאולה זוהי עיקר העיקרים שעליו נבנית הקבלה הלוריאנית.

כדי לחזק ולבסס את ההשפעה הנחלשה של הקבלה הלוריאנית ולהשיבה לקדמותה בעולם המחשבה היהודית לא הסתפק המקובל מאיזמיר בכתיבת פירושים וחבור דרשות על גודל־רוחה ומקור־חייה של התנועה הקרובה ללבו. לשם השגת מטרתו אחז גם באמצעי אחר, שהיה נהוג ומקובל בין מחזיקי הקבלה ועזר במדה מרובה להפצת התנועה בקהלות הקודש, האמצעי של שירה וזמרה. במובן זה היתה אצלו השירה כשיטה מקבילה לעבודתו הפרשנית. מה שכתב בפירושיו בפרוזה חזר והפיץ בדברי שירה ופיוט. ובמקצוע זה היתה לו היכולת להוכיח את צדקת משפטו ביתר בהירות והכרה – הפשטות, הנוחיות והקלות שמצא באר“יות ניתנו לבטוי ולהתגלות בשירה מאשר בפרוזה. בסגנון צח ונעים, בשפה שכולה תנ"כית, הוא מביע ומבטא את כל היסודות ה”מעורפלים" של הקבלה הלוריאנית. ואנו מוצאים את הרב מולכו לא רק כפייטן וחרזן מהמין הרגיל והנפוץ, אלא גם כמשורר בעל טעם ורגש, כפייטן עדין ונאצל. הוא כולו תנ“כי וסגנונו בכל זאת יוצא מחוץ לגבולות ה”פסוקים“. הוא מחזיר בדרך זו את הקבלה לאכסניה הראשונה ויוצר סביבה את השירה והפיוט כמעט באותו הרוח הצפתי, וכמעט באותה השפה הנלבבה שבה יצר ושר מאתים שנה בערך לפניו ר' ישראל נג’ארה, בראשית הופעתו של האר”י.

נאזין נא לאחדים משיריו הלבביים שהוא מקדיש לירושלים אהובת נפשו. שירים – שכל “בית” בתוכם מכיל לא יותר משלש או ארבע מלים – ושהיו מושרים אז בבתי כנסיות ובאספות־ידידים ונקשיב נא להד הישן־חדש שצלל אז בלבותיהם של עם העמוסים⁵.

א

שֹׁרֶשׁ יִשַׁי עוֹמֵד לְנֵס / נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס

יְקַבֵּץ וִיהְיוּ לְנֵס / בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם.

לְכוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן / עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אַפִּרְיוֹן

עַל כָּל הָאָרֶץ עֶלְיוֹן / תּוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם.

מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה / מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה

גֶּיא יִנָשֵּׂא הַר וְגִבְעָה / בְּנוּיָה יְרוּשָׁלָיִם.

הִנֵּה מַלְכֵּך צַדִּיק נוֹשָׁע / הוּא גוֹאֵל לְשָׁבֵי פֶשַׁע

בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע / יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם.

ב

שִׂמְחִי בַת צִיּוֹן וָרֹנִי / חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִי

שִׂפְתוֹתַיִךָ כְּחוּט שָׁנִי / אֲחוֹתִי בֹאִי לְגַנִּי.

לִי מִדְבָּרֵךְ עָרָבָה / יָפִית נָעַמְתְּ אַהֲבָה

שִׂמְחִי כִי הִנְנִי בָא / וָאֹמַר: הִנֵּנִי!

מַה יָפוּ פְעָמַיִךְ / הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ / שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי.

הַשְׁמִיעִינִי קוֹל שִׁירַיִךְ / עוֹד תַּעֲדִי תֻּפַּיִךְ

רֹנִּי שִׂמְחִי וְגִילִי / תַּמָּתִי בֹּאִי בְצִלִּי.

ג

שְׂמֹאלוֹ תַחַת רֹאשִׁי / וְימִינוֹ, תְחַבְּקֵנִי

לִי שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי / יִפְרוֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵנִי.

לִי דִבֶּר צוּר קְדוֹשִׁי / מִנְשִׁיקוֹת יִשָּׁקֵנִי

עַתָּה יֶאֱהָבֵנִי אִישִׁי / הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי.

מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי / אֹרַח חַיִּים יוֹדִיעֵנִי

עַל צִיּוֹן הַר קְדוֹשִׁי / מַיִם קָרִים יַשְׁקֵנִי.

הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי / חֲלֵב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵנִי

מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְשׂוֹשִי / מֵי מְנוּחוֹת יְרַוֵּנִי.

ד

שָׁלוֹם יַטֶּה לִי כַּנָּהָר / צַח מִזֹּהַר כְּזֹהַר

וְכָל חַסְדּוֹ מַהֵר יְמַהֵר / בֶּן יִשַׁי חָי.

לְגַנּוֹ דוֹדִי בֹּא יָבֹא / בְּרִנָּה עוֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ

שַׁדַּי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ / מִכָּל הֶחָי.

מֵאֶלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף / עַל הָאָרֶץ עוּף יְעוֹפֵף

לְעַתּוּדָיו יְנוֹפֵף / יַעֲמוֹד חָי.

הוּא יִתֵּן מַעֲדַנַּי / קוֹל דּוֹדִי זֶה בָא הֵנָּה

אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה יַעֲנֶה / עוֹד יוֹסֵף חָי.

ה

שַׁעַר בַּת רַבִּים / עֲלֵי עֵשֶׂב כִּרְבִיבִים

אֲיֶלֶת אֲהָבִים / גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי.

לְכָה נִרְוֶה דוֹדִים / עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים

מוֹשִׁיב יְחִידִים / פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי.

מְשׂוֹשׂ כָּל הַר צִיּוֹן / שָׁם עֻזָּהּ חֶבְיוֹן

עֲשֵׂה לִי אַפִּרְיוֹן / יָפוּ דוֹדַיִךְ אֲחוֹתִי.

הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים / עֲשֶׂרֶת מוֹנִים

לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים / בָּאתִי לְגַנֵּי אֲחוֹתִי.

ו

שִׁיתִי לִבֵּךְ לַמְּסִלָּה / אֲחוֹתִי כַלָּה

בְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ / יְרוּשָלַיִם תְּהִלָּה.

לָבַשְׁתִּי הוֹד וְהָדָר / פְּרִי עֵץ הָדָר

בְּקֹדֶשׁ נֶאְדָּר / יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה.

מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים / אַחֲרִית הַיָּמִים

בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים / לְשֵׁם וּלִתְּהִלָּה.

הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת / בֵּית נְתִיבָה נִצֶּבֶת

צַהֲלִי וָרֹנִי יוֹשֶׁבֶת / עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה.

המקובל ה“שר” הפקח מאיזמיר היתה לו אזן קשבת ועין רואה – ולא הסתיר את עצמו מן הרוחות החדשות שהחלו לנשב בעולם החסידות והקבלה. הוא ראה את הנולד ויהי נכון להרכין את ראשו לרגע לפני התנועה החדשה שבשרה את בואה בסער מ“מזרח אירופה” מ“קהלות ה”פולאקים“. כשבא ר' שלמה אשכנזי מלבוב בעל “מרכבת המשנה” לאיזמיר ב”דרכו מפולין לארץ הקדושה" מהר ר' שלמה מולכו לבקרהו ולבקש ממנו “הסכמה” לספריו, מה שהשיג בהבעת הכרה מרובה מצד החסיד הלבובי. בביקור אופייני זה נתגלה הרצון והנסיון הטמון בלב הפייטן המקובל לעשות את קפיצת הדרך הרוחנית ולמצוא בסיס של השפעה על מהלך הרוח של החסידות ה“פולנית”. נסיון “דיפלומאַטי” להתחדשותה ולהשתלטותה של האר"יות המקורית בתוך התנועה החדשה.

אם היו לו מחשבות כאלו בודאי נוכח בזמן קצר שתקותו אבדה. החלו שנות הבשורה והנצחון של מדז’יבוז'. החסידות הבעש“טית שאפה לאותה המטרה, אבל בדרכים אחרות לגמרי. התדבקותה בבורא היתה בלי גבול וגעגועיה לפדות ולגאולה, ל”ארץ הקדושה“, היו עזים ועמוקים, אלא שהרומנטיקה ההיא עברה מן ה”יחידים" וה“בודדים” אל ההמון.

ההמונים בעמק הבכא שבנפות פולין וווהלין לא הראו הבנה מרובה לסגנון הצח והנאצל של הלשון התנ“כית. תנאי־החיים הקשים והמשונים במדינות פולין וליטה, חיי הגלות בגיטו המחניק והשעבוד הרוחני המדכא, לא השאירו כל מקום לאטמוספירה כזו ולנימים כאלה ודרשו שפה אחרת ושירה אחרת לבטוי ולצורה. הקבלה הלוריאנית פסקה מהיות תנועת־עם והצטמצמה בקהלות־הקודש שבתוגרמה וארץ־ישראל שנשארו נאמנות לדגלה. רק פנה קטנה וצרה זו נשארה עדיין פתוחה לחולם מאיזמיר. “העולם הגדול” הקשיב לקול קריאתה ובשורתה של ה”חסידות" וּבתוך רעש התנועה החדשה וההתעוררות, נשכח לגמרי שמו של רבי שלמה מולכו מאיזמיר וירד חיש מהרה לתהום הנשיה.

הקבלה הלוריאנית בשרה בואה בצפת על ידי שירת הגאולה של ר' ישראל נג’ארה. האר“י הקדוש בעצמו גלה “ששירותיו (של הנג’ארה) הן חשובות בשמים”. ר' שלמה מולכו מאיזמיר “גמר” את השירה ויחתום את התקופה. אם היה הנג’ארה שופרה הפיוטי ומזמרה הראשון של שיטת האר”י הנה היה המולכו המשורר האחרון של הקבלה הלוריאנית.