רקע
שמעון ברנשטיין
ר' יוֹסֵף גַאנסוֹ, הָרוֹמַנְטִיקוֹן הַמִּזְרָחִי שֶׁל תִּקְוַת הַגְּאֻלָּה 

היסוד העיקרי בחיי הרוח של קהלות ישראל במזרח במדינת העותומנים היתה האהבה לציון וירושלים. החיבה העמוקה הזאת מצאה את בטויה ביחוד בפיוטים ושירים שהיו מושרים בבתי כנסיות ומדרשות בציבור ובתפלה וגם בפיות ההמונים בבית וברחוב. כמה וכמה פיוטים, חדורים רגשי חיבה ומסירות לארץ האבות, שהיו נראים כמו מזמורי תפילה, היו באמת שירים עממיים אהובים וחביבים על כל בני הקהלה. הראשונים שחברו את שירי העם והארץ האלה ויחדירום לחיי הרוח של המוני ישראל היו ר' מנחם די לונזאנו1 ור' ישראל נג’ארה2, שהיו בשביל קהלות־המזרח “יורשיה” הרוחניים של שירת ישראל בספרד ועל ידיהם התעוררה השירה העברית לתחיה במאה השש־עשרה. ביהוד פעל במקצוע זה גדולות ר' ישראל נג’ארה, שעמד תחת השפעתה העמוקה של הקבלה של האר"י הקדוש. שיריו ופיוטיו לנחמת האומה ולשיבת ציון חוללו ממש מהפכה נפשית בקרב בני הקהלות.

שירתו של ר' ישראל נג’ארה לא נשארה, אליבא דאמת, מצומצמת אך ורק בגבולותיהן של קהילות המזרח. היא הרחיקה ללכת וחדרה גם לקהילות ישראל במזרח־אירופה וכמה מהן נעשו ונתקבלו בתור פיוטים ליטורגיים־עממיים שהושרו בכל בתי ישראל בשבתות ובימים טובים. שירה זו, שבה תוארו עם ישראל בתור ה“חתן” ו“ארץ ישראל” או התורה בתור ה“כלה”, בשעה שהקב“ה (ומלאכי השרת) מופיעים בתור ה”שושבינין" או ה“שדכן” או כותב ה“כתובות”, הניחה את היסוד לשירה הישראלית העממית במדינות ליטא, פולין ורייסין. בעברית ובאידית, וככה מתבארת העובדה שהשירים האלה מצאו להם את מקומם הקבוע בשמחות של חתונות. השמחה של החתונה הפרטית היתה הסמל לחתונה העליונה של הגאולה והתמורה תחית האחדות והאהבה בין הקב“ה וכנסת ישראל. נתגלה הצורך החיוני לתת ל”שמחות" האלו צורה עממית מקפת כדי שתהיה מתקבלת ומובנת על ידי “עמי־הארצות” וביחוד הנשים והכירו בצורך להשתמש בשפת ההמונים, האידית. אבל הדברים שבקדושה והמושגים העליונים שבשירי הקודש האלה לא התאימו אל השפה האידית ולא התאחו עמה ומצאו ליותר נכון וטבעי לתת לשירה צורה של הוללות וחול וככה התפתחה שירת השמחה הדתית לבדחנות העממית. מקור שירתם העממית של וולוולה ז’בארזשר ושל אליקום צונזר הוא לא בגליציה ובליטא כי אם בצפת ובעזה ובירושלים, בסביבתם של ר' ישראל נג’ארה ותלמידיו. משם חדר זרם הרנה והניגון העממי ללמברג ולווילנא.

רגשי האהבה והגעגועים לארץ. ישראל והרצון להתישב בתוככי ירושלים התבטאו בקרב יהודי המזרח העותומאני האלה לא רק בשאיפות מופשטות והשגות פלאטוניות. אהבת הארץ היתה חלק עיקרי ושאיפה מרכזית בחייהם הפרטיים ומימי נעוריהם עד זקנה ושיבה התאמצו להגשים אותה בחייהם במסירות מפליאה ובקרבנות קשים ומרים עד שלא יאמן כי יסופר. הרוח שדחף את ר' יהודה הלוי לעליה שבשבילה מסר את נפשו היה הרוח החי בלבו של כל יהודי בינוני בקהלות העותומאנים עד המאות האחרונות. הנה לפנינו דף מחיי אחד החלוצים מן הימים ההם, הרב הצעיר ר' יצחק האיתמרי3, שחי בארץ בחצי השני של המאה השבע־עשרה. זהו מה שמספר עליו בחייו אחיו הרב המפואר ר' אליא איתמרי מאיזמיר, מחבר הספרים “שבט מוסר”. מדרש אליא ו“תלפיות”: “והחסיד אחי כמו”ה יצחק נר“ו היה מתאבל באבלות ירושלים וחורבן בית המקדש. ובהיותו בן שמונה עשרה שנה חשקה נפשו להלוך בירושלים להסתופף בצלו יתברך מקום אשר שכן שמו שם ולא היה יכולת בידו להלוך, ומרוב חשקו שם לדרך פעמיו להלוך ברגליו אחרי שיירה אחת שהיתה הולכת, והקדוש ברוך הוא עשה לו נסים אין חקר וחמלו עליו בני השיירה ושכרו לו חמור לרכוב עליו והוליכוהו על כפים עד הגיעו למקום חפצו… ובהיותו שם היה רעב גדול בארץ. עד שברחו רבים מארץ ישראל לחוץ לארץ, שרעב של מהומה היה, רעב של לחם ומים, כי לא המטיר ה' באותה שנה ורבים אשר מתו מן הצמא יותר מן הלחם, והעשירים שהיו שמה היו קונים קיתון של מים בערך גדול. והוא היה מוטל ברעב ובצמא ובאו אצלו החכמים ואמרו שילך לחוץ לארץ עד יעבור זעם והמה ישאו עליהם את עוונו והשיב להם שכוונתו למות בארצנו הקדושה ומה לו אם ימות ברעב או מיתה אחרת. והחכמים תמהו על חסידותו ולא היה כח בידם לרחמו כי הרעב היה כבד בארץ. והוא היה הולך בשדה החרובים ובחסד עליון היו נותנים לו שנים או שלשה חרובים שערכן רב והיה נושא החרובים לפי בניו הקטנים היונקים שימוצו מהם כי לא נשאר כח באשתו להניקם והוא והיא היו מושלכים כמתי עולם. ולפעמים היה הולך אחר הריחים לבקש מעט סובין להשיב נפשו ולא היה מוצא רק רושם הסובין מעורב בעפר ועם כל זה לא שת לבו לעזוב את ארץ ישראל ולצאת לחוץ־לארץ”.

ואל נא נחשוב שזה היה מעשה רב, יחסו הנפשי של יחיד ויוצא מן הכלל אחד ודגול מרבבה. זה היה יחסם הטבעי והפשוט של סתם ישראל שזכו לנדוד ממרחקים ולהתישב בארץ חיי נפשם. אנו רואים את אותן התמונות גם בסוף המאה השמונה עשרה, בימיהם של המקובלים הנערצים ר' שלמה מולכו השני (ראה על אודותיו בפרק הבא) ור' חיים די לה רוזה. בכל פעם שנפקדה הארץ האומללה על ידי רעב ובצורת הוכרחו גדולי הקהלות להשפיע בכל מיני אמצעים על העניים מהמוני ישראל שיעזבו את הארץ לפי שעה וילכו לארצות הקרובות בכדי להציל את נפשותיהם ממיתת רעב ולצפות “עד יעבור זעם”. אבל רובם של המוני הנאנחים והרעבים בחרו ברעב ובמות ולא עזבו את הארץ. הרב הגאון ר"י פראג מוסר לנו בספוריו שבנידון זה היה ר' חיים די לה רוזה (מת בשנת 1786) מנהל “אסטרטגיה” ידועה בכדי להציל הרבה נפשות מישראל ולדאוג לזה שבני ישראל יחיו בארץ ישראל ולא שימותו בה4. "הרב הקדוש ר' חיים די לה רוזה היה איש מופת מאד ופעמים רבות נצנצה בו רוח הקודש וצוה להכריז בבית כנסת הספרדים המכונה “בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי”, שכל הרוצה “להתלוות עמו בדרך לסלוניקי ימצא אניה והבטיח שיצא בשלום ויבוא בשלום. כי היה רעב גדול בארץ ובימים האלה היתה לתוגר מלחמה רבה בים ואחרי שנתים ימים צוה לאמר כי פקד ה' עמו והגיעה העת לשוב לירושלים”.

לחיזוק הרגשות הנעלים האלה בקרב קהילות הקודש גרם ביחוד כוח ציבורי חשוב אחד וזה היה קיבוץ יוצאי ארץ ישראל שהיו שוהים לזמנים קצרים וארוכים בכמה קהילות חשובות כמו קושטא (Costa), סלוניקי, איזמיר, אדרינופול, דמשק, ארם־צובא (חלב) ועוד. בני ארץ ישראל היו יוצאים ושבים מהכא להתם ומביאים עמהם את האוירה הארץ־ישראלית ואת ריח המולדת. בקניניה הרוחניים של הארץ, בתורה, קבלה ופיוט היו מחבבים ביותר את ארץ הקודש על בני הקהילות והיו מעוררים את הרבנים וחזני־העדות יודעי נגן וזמר לחבר ולהפיץ את שירי ציון שהיו מתפשטים במהירות מפליאה בקרב ההמונים. מספר רב של שירים ופיוטים כאלה היה חודר משם לקהילות רחוקות עד לקצות אפריקה הצפונית במרוקו ואלג’יר. כמו כן היו “שליחי ציון” החוזרים והנודדים האלה מביאים את הפיוטים ושירי־העם מקהלות המזרח לארץ ישראל והשירים הנפלאים היו מוצאים להם אזנים קשובות בירושלים, בצפת ובטבריה. התקופה הפיוטית הזאת ארכה יצירתה מימי הלונזאני באמצע המאה השש־עשרה עד סוף המאה השבע־עשרה שעמדה כולה תחת השפעתו הפיוטית הכבירה של נג’ארה. אבל כוח ציבורי־רוחני זה עדיין לא נעלם לגמרי מחיי ישראל בקהילות המזרח ועד היום הזה אנו רואים אותו בתקפו. “באדרינופלא – כותב ר' בנימין רפאל בר יוסף בהקדמתו לספרו “שירי ישראל בארץ הקדם” שהופיע בקושטא בשנת תרפ”א – היתה להקת המשוררים בתמידות בקרבת בתי־הכנסיות אשר שם התחנכו בזמרה במאה הי“ז ועד ימינו אלה נוסדה שם ועידת המשוררים הנודעת בשם “מפטירים” שהתאספה בכל שבוע בבית הכנסת “פורטוגיזית” לשיר פיוטי ר' ישראל נג’ארה ועוד משוררים לכל שבת לפי ענין פרשת השבוע והם היו היותר בקיאים במקצועות כאלה. אחרי אדרינופלא הצטיינה קושטנדינא, איזמיר ורודיס במשורריה”. אלא שנג’ארה לא היה הפייטן האחרון “הלאומי” במקצוע זה. קמו אחריו פה ושם תלמידים וממשיכים שהתאמצו ללכת בדרכיו ולהמשיך את הירושה הנאצלה. בין התלמידים והממשיכים האלה היה רק אחד ויחיד שלמרות זה ששמו נשאר כמעט נעלם ובלתי־ניכר בספרותנו עלתה בידו להגיע למדרגת “משורר לאומי” וזהו ר' יוסף בן משה גאנסו (Ganso)5.

שמו של יוסף גאנסו אין הוא חדש לגמרי בספרותנו הפיוטית. נמצאים ממנו כמה תפילות ופיוטים בסידורי תפלה “אמרי נועם” ו“אשמורות לבקר” ועוד שנדפסו באיטליה ובארצות המזרח במשך המאה השבע־עשרה. בשנים האחרונות נתגלה באורח פלא שפייטן זה השאיר אחריו ספר נדפס שלם של פיוטים ופזמונים שמציאותו נעלמה כמעט כל הזמן. טופס יחידי מספר זה נמצא בעולם והוא טמון באוצרות הספריה המהוללה של בית המדרש לרבנים בניו־יורק. הספר בשלימותו כולל מאתים ושלשים ושנים פיוטים ושירים6. מספר גדול מהם ניכר שנתחבר לשם תפלה בצבור ובכל אופן לשירה ולזמרה בקהל. כל שיר, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, יש לו בראשי החרוזים האקרוסטיכון של המחבר בשמו יוסף, יוסף חזק, יוסף גאנשו או יוסף בן משה גאנשו. כל שיר ופיוט רשום למעלה מעליו ה“לחן” שלו (המילודיה) לפי השירים העממיים הספרדיים או הטורקיים שהיו ידועים בקהל ושגורים בפיות ההמונים. מספר גדול של שירים ערוך בשביל “המזמר והשומעים” (מעין חזן וקהל) בצירוף “ריפריין” מתאים. ובזה מתבטאים ערכם ומהותם של השירים. יותר משהם כתובים בשביל עין הקורא מחוברים הם בשביל האוזן. כמה וכמה שירים ופיוטים בסידוריהם וה“ריפריינים” שלהם נותנים לנו את היכולת לתאר לעצמנו קבוצת יהודים יושבים בבית המדרש או בבית פרטי ב“ענג שבת” או בזמן שלש “סעודות” ונהנים על ניגוני החרוזים הנעימים המלאים אהבה וגעגועים לציון וירושלים.

קשה לברר עכשיו את הסבה שגרמה לכך שספר נדפס זה זכרו ייעלם לגמרי מעיניהם של אוספי־ספרים וכותבי רשומות.7 ר' דוד קונפורטי בעל “קורא הדורות”, הראשון המזכיר את יוסף גאנסו ורושם שבזמנו היו הרב ר' שמחה לוצאטו ור' יהודה אריה ממודינה (שמת בשנת 1649) אומר: “וגם בזמן ההוא היה בברוסא הר' יוסף גאנסו חכם גדול ומובהק ומשורר והוא חיבר ס' פזמונים נאים ומשובחים כמו פזמונים של הרב ישראל נג’ארה ז”ל (מת בשנת 1625) והוא היה רבו של הרב ר' שלמה אלגאזי (הראשון)“. ברשימתו זו קונפורטי מתכוון ל”ס' פזמונים" שהיה כנראה בכתב־יד וספק הוא אם ראהו נדפס. וההיסטוריון של היהדות העותומאנית ר' ש. רוזאניס כותב: “פזמוניו (של גאנסו) אמנם לא ראו את אור הדפוס ואף שהיו בנמצא בכתב־יד בעת אשר כתב זכרונותיו ר' דוד קונפורטי נאבד זכרם בימינו אלה”.

מהעובדה הנזכרת על ידי בעל “קורא הדורות” שר' שלמה אלגאזי (הראשון) היה תלמידו של ר' יוסף גאנסו יכולים אנו לבוא לידי השערה וודאית על דבר שנת הולדתו של הפייטן הנסתר הזה. ר' שלמה אלגאזי, שהיה חותנו של ר' אהרן לפפא בעל הספר “בני אהרן” המתנגד החריף הידוע של שבתי־צבי נולד בשנת 1610. צריך לשער בוודאות שגילו של הרב היה עולה על זה של התלמיד לכל הפחות בעשרים או עשרים וחמש שנים. ר' יוסף נולד איפוא בשנת 1585 לערך ואולי קודם לזה. בימי שבתי־צבי בשנת 66–1664 לא היה כבר בחיים. יש שמשערים שמת בירושלים. זמן מיתתו כמו זמן לידתו נעלם מאתנו. הוא החל לחבר פיוטים בגיל רך מאד כנראה בשנת החמש־עשרה לימי חייו. בסוף דף ק"ד עמוד א' הפייטן אומר: “ידעתי גם ידעתי כי הנערים אשר כגילי ואולי גם הזקנים השואפים לכבד את ה' ישישו וישמחו בפעולתי הזאת אשר עשיתי כי בה ימצאו מנוח ויערב להם כריח ניחוח ויישר לבם במעשי ידי”. מכיון שהמחבר בעצמו מעיר על “גילו הנעורי” בניגוד לזקנים אין מקום לחשוב שזו היתה רק מליצה של עניוות יתרה מעין התאר “הצעיר” שגם מחברים זקנים היו רגילים לתתו לעצמם. במשורר הצעיר הזה אנו רואים את סמל הדור ובשיריו אנו שומעים את הד הזמן. זה היה הדור שנתחנך ברוחו של ר' ישראל נג’ארה, בשפתו הביבלית ובסגנונו העממי הקל והשוטף. אנו רואים כאן את גאנסו הצעיר מתאמץ ללכת בעקבותיו של המשורר הגדול ולהמשיך את המסורת הפיוטית אשר קשרה את ארץ ישראל עם קהלות הקודש בארצות הגולה בעבותות אהבה נצחת ומסירות עולמית מדור לדור.

וכי ישאל השואל: כיצד אפשר לבאר את החזיון המוזר שפייטן ומשורר רגשני ודתי כזה, פייטן שכבר זכה להתקבל אל תוך ה“סידור” וה“מחזור”, יעלם לגמרי מבימת החיים? כלום שר של שכחה יש לו הכוח לשפוך ממשלתו ושלטונו אפילו על אישים כאלה באופן כה אכזרי ויסודי? לא קשה לתת תשובה על שאלה זו. אל נא נשכח שגאנסו היה בן דורו וזמנו של ר' ישראל נג’ארה וכמעט שהלך עמו צד בצד במשך כל ימי חייו. נג’ארה לקח שבי את כל הלבבות. אחד היה ואין שני לו ולא השאיר מקום בחיי הרוח של הקהלות והפנטסיה העממית לשום משורר אחר. שמשו של הנג’ארה הלא העיבה לגמרי את בן דורו האחר המשורר הגדול ר' מנחם די לונזאנו. מי שכמעט זכה כבר להעטר בעטרת “משורר לאומי”. זה האחרון לא הסכים כל כך מהר להכיר בנצחונו של חברו הצעיר ויצא, אמנם בלי הצלחה, למלחמה גלויה בהתמרמרות רבה נגד נג’ארה באמצעים כשרים ובלתי־כשרים. ואם את הלונזאנו דחף נג’ארה מעל בימת “השירה הלאומית”, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח שירתו הנלבבה, שפתו המקסימה, הקלה והשוטפת – צעיר מנסה ובלתי־בטוח, שנכנס לעולם הפיוט בדחילו ורחימו, בפחד ובלב רועד כמו יוסף גאנסו, על אחה כמה וכמה שלא היה לו הכוח לעמוד בצדו ולתפוש איזה מקום הגון וניכר בעולמן הרוחני של קהלות הקודש, למרות כשרונו הניכר ונשמתו החיה וחולמת בחזיונות הגאולה.

השירים המובאים להלן נותנים לנו מושג שלם והד נאמן מיצירתו הפיוטית של גאנסו. מוטיב עיקרי מונח ביסוד שירתו הליטורגית וזהו תקות הגאולה. ברעיון זה הוא מתחיל את תפלתו וצקון לחשו ובבקשה זו הוא גומר את שירתו הליטורגית בכל “ספר פזמוניו” שנשאר לנו בדרך נס כאוד מוצל מאש. ודבר־הפלא הכי־מלבב הריהי העובדה שלפנינו עומד כאן משורר צעיר. בגיל רענן ורך ולמרות זה עולה בידו לקבל מרבו ומורו הרוחני ר' ישראל נג’ארה את הנימה האינדיבידואליסטית, את שירת־היחיד המתאימה לשני צרכים נפשיים: לשירה בציבור ובמקהלות ולהשתפכות־נפשית פרטית לעני כי יעטוף בצער בת־עמו. יוסף גאנסו לא הצליח לעלות למדרגת השירה של נג’ארה אבל בדבר אחד אולי הגביר לעשות יותר מרבו: הוא יצר רומאנטיקה גאולתית שבה מתגלים אולי הניצנים הראשונים של הליריקה הלאומית החדשה בישראל. ביוסף גאנסו הצעיר יכולים אנו לראות את המצי"ר מאנה שלנו מן המאה השבע־עשרה.



  1. ראה על אודותיו “עמודי העבודה” לאליעזר לאנדסהוטה, עמ‘ 178 ו“תולדות חכמי ירושלים” של פרומקין־ריבלין, חלק ראשון, פרק ז’ ועוד. ביוגרפיה מלאה וגדושה של הלונזאנו, כתובה בידי מאיר יצחק וואנדר מלבוב, נמצאת בראש הספר “דרך חיים” של לונזאנו הוצאת דוד פרנקל, ווינה תרצ"ה.  ↩

  2. ראה “עמודי העבודה” עמ‘ 135 עד 153. קצת משיריו נתפרסמו על ידי מרדכי צבי פריעדלענדער, ווין 1858. החוקר המופלג בשירת ימי הבינים ר’ דוד ילין פרסם עשרים מפיוטיו ב“ספר הזכרון” לעמרם קאהוט, ניו–יורק תרצ“ה (כמה מפיוטים אלה נדפסו כבר באספו של פרידלנדר) ועוד שלשה ב”הדואר“ הניו־יורקי, גליון ר”מ לשנת תרצ“ד. חמשה עשר שירים לר‘ ישראל נג’ארה נתפרסמו על־ידי ישראל דוידזון בספר היובל לכבוד פרופ' שמואל קרויס, ירושלים תרצ”ז. מספר הגון של שירי נג'ארה נכללים בשלימותם או בחרוזים אחדים גם בספר הנזכר לעיל “שירי ישראל בארץ הקדם”.  ↩

  3. ראה על אודותיו תולדות חכמי ירושלים, חלק שני, עמ' 119.  ↩

  4. ראה שם, חלק שלישי, עמ' 119.  ↩

  5. ראה על אודותיו ב“קורא הדורות”, דף נ‘, עמ’ א‘. ור’ מרדכי גירונדי ב“תולדות גדולי ישראל באיטליה”, עמ‘ 197, רושם: “כמהר”ר יוסף גאנסו מבני פירוייה ונפטר בירושלים ער“ק כמ”ש הרב קורא הדורות והעיר שראה ספר פזמונים ושירים שחיבר הרב הנ“ל יפים מאד כדמותם כצלמם של שירי הר”י נג’ארה זלה“ה”. לדברי גירונדי צריך להעיר ולערער על שני מקומות. קודם כל נראה לי שהשם “פירוייה” הוא כאן טעות סופרים או טעות הדפוס וצריר לומר “ברוסה”. אין שום שמץ של ידיעה שגאנסו נולד או שהה איזה זמן באיטליה. ושנית, הידיעה על דבר מותו של נאנסו בירושלים. כבר העיר על זה ריבלין, חלק א‘, עמ’ קל“ב, סימן כ”ו, שספק גדול הוא אם ר‘ דוד קונפורמי ב“קורא הדורות” מתכוון לגאנסו בדבריו “והלך לדור בירושלים ונפטר שם”. אפשר להגיד כמעט בודאות שקונפורטי מתכוון בזה לר’ שלמה אלגאזי שעל אודותיו הוא מדבר (דף נ"א) ורק דרך אגב הוא מזכיר את ר‘ יוסף גאנסו. ב“תולדות חכמי ירושלים” חלק ראשון, עמ’ 133, שמו רשום בטעות גאנסו, והשווה לזה רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב‘, עמ’ ק"ס.  ↩

  6. טופס נפלא זה, שהוא בפורמאַט קטן, לצערנו חסר בו ה“שער” ואי אפשר איפוא להניד בהחלט מתי ואיפה נדפס. בראשית הספר חסרים כמה דפים אולם בסוף הספר נמצאת רשימה שלמה של תוכן הענינים, הכוללת את שמות כל הפיוטים וראה על זה “אוצר השירה והפיוט” לישראל דוידזון, כרך רביעי, לוח הפייטנים, עמ‘ 403, המביא את הרשימה בשלימותה. בין הפזמונים נמצאים גם כמה פיוטים ווידויים שהמשורר מייחס לדודו “החכם השלם החסיד הענו השר כמוהר”ר ר’ יהודה ן' גאמיל זלה“ה, אבל אין זה מן הנמנע שגם הפיוטים והתפילות האלה הם מפרי עטו הוא בעצמו ורק מפני כבוד המת ייחס אותם לו מכיוון שייחס אותם לו עוד בחייו וזה היה ממנהגם של כמה פייטנים באיטליה ובארצות המזרח. במקום אחד בהקדמתו הוא מעיר ”שכל השירים כבי“ר עשתה ידו”. כלומר שמספרם רל"ב ובתוך המספר הזה נמנים גם הפיוטים המיוחסים לגאמיל.

    פיוט אחד לר‘ יוסף גאנסו המתחיל בבית “יומם ולילה לאל עליון” מובא בספר “מבחר השירה העברית באיטליה” לחיים שירמן. הוצאת שוקן ברלין תרצ"ד. ע’ רס"ז.  ↩

  7. ספר זה נדפס באיזמיר בשנת תל“ד (1674) והמחבר כבר לא היה אז בין החיים. ובספר עמ' כ”ו, סימן כ', נכללת תשובה אחת בחתימת “הצעיר יוסף בכה”ר משה גאנסו זלה“ה”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!