רקע
שמעון ברנשטיין
רַ' שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ הַשֵּׁנִי (המשורר האחרון של הקבלה הלוריאנית)

1

יוסף גאנשו, שלו הוקדש הפרק הקודם בספר זה, לא היה היחידי ששאף להמשיך את מסורתו הפיוטית של ר' ישראל נג’ארה. ר' ישראל הטביע את חותמו על כל הנטיה הפיוטית שהיתה חיה בקרב קהלות הקדש במזרח ושפתו וסגנונו היו לסמל בעד היצירה השירתית במשך דור שלם. כמה עשרות שנים אחריו קם חולם ופועל אחר ל“רומנטיקה” הפיוטית בדמותו של הפייטן והמקובל ר' שלמה בן דוד מולכו – מולכו השני – שלפני התישבו בירושלים היה חי בקהלות איזמיר ושלוניקי במשך המאה השמונה־עשרה. הוא נולד כנראה בשנת 1715 ומת בירושלים בשנת 17882.

ההיסטוריוגרפיה הישראלית עברה על המקובל המענין הזה כמעט בשתיקה גמורה למרות פעולתו הכבירה ולמרות שלשת ספריו הגדולים ורבי־הערך שחבר שהוצאתם בזמנו בשנת התקל"ט בשלוניקי נחשבה למאורע חשוב בעולם הקבלי3. לא רק האיש נשכח אלא גם ספריו נעלמו אפילו מאלה הרושמים הדייקנים שהקדישו תשומת־לבם ביחוד לספרים מדפוסי שלוניקי. חזיון נפרץ הוא בקורות ימי עמנו, שכמה מטובי הדור ומצדיקי הרבים, אישים שקנו להם שם ופרסום רב בזמנם, נשארים נעלמים מכותבי־הדורות ודורשי־הרשומות והם ניצלים מתהום הנשיה לפעמים רק על פי מקרה. התעוררו בזמנם מאורעות ותנועות חדשים, אישים סוערים חדשים הופיעו על במת החיים – ויכסום בערפל.

ר' שלמה מולכו היה מ“גבירי” שלוניקי, שר ונשיא בעמו בעירו ואב ופטרון לעניי ירושלים שדאג ללחמם ויתמוך בחיי הרוח שלהם. המסורת היא שהוא “היה מגזע הקדוש ר' שלמה מולכו הזקן שנשרף על קדושת השם”. ברוחו ונשמתו היה בכל אופן אח וקרוב להנשרף במנטובה. אהבתו לעיר הקודש לירושלים לא ידעה כל גבול. גדולה מאהבה זו היתה רק אהבתו ומסירותו ל“עניי ירושלים” “שומרי החומות”, שלהם הקדיש את כל חייו ואת כל הונו ומאודו. עשרות בשנים לא היתה היכולת בידו להגשים את שאיפת חייו ולהתישב בירושלים אך ורק מפני שפחד שבצאתו משלוניקי ישארו עניי ירושלים “בלי אב ופטרון” שידאג להם. במובן זה תקפה דרישתו של ידידו ורעו מירושלים איש הפלא והרזים ר' חיים די לה רוזה, ידידו ואיש בריתו של המקובל הנודע שר שלום שרעבי שישאר על משמרתו משמרת הקודש בשלוניקי “למען ציון”. ודי לה רוזה – אישיות נפלאה זו שאגדות רבות מתהלכות על אודותיו בארצות המזרח – ידע במה לפייס את ידידו וגבירו ולכבות אש אהבתו. הוא היה מעתיק בשבילו בירושלים ובצפת את כתבי האר“י הקדוש בקדושה ובטהרה וב”סודי־סודות" והיה מריצם אליו לשלוניקי.

רבי שלמה מולכו היה מעריץ ותיק של הקבלה הלוריאנית וראה בה את יסוד היהדות ובטויו השלם של רוח ישראל. יסוד היהדות הריהו שלישית הקודש: ישראל וקודשא־בריך־הוא וארעא דישראל ואין בתורת ישראל ובחיי עולמו שום רעיון שיהיה כולל ביותר ומקיף את החוט המשולש הזה כמו תורת האר“י. הקבלה הלוריאנית – זו היתה הכרתו של מולכו – היא הפירוש הנכון והשלם לתורת ישראל ואמונתו. ולברורו ולבונו של דבר זה הקדיש המחבר את שני ספריו הגדולים “שמן משחת קדש” ו”שמן זית זך“. ואין כאן רק עוד נסיון אחד לחבר פירוש חדש על שבחי האר”י. כשנתבונן בעין חודרת אל עולמו הרוחני של המחבר, אל שאיפתו והלך־רוחו, כוונו ומטרתו, אז נכיר ונראה שלפנינו מתגוללת כאן דראמה תרבותית־היסטורית רבת ערך, בחבורי מולכו משתקפת המלחמה האחרונה בעד שלטונה הרוחני של הקבלה הלוריאנית. זו היתה שעת שקיעת־החמה של תורת הקבלה הגדולה והכבירה הזאת ואחד מטובי מחזיקיה ו“אבירה” האחרון עשה את הנסיון להציל מה שיש עוד להציל.

לקבלה הלוריאנית היו עוד מראשית ימי הוסדה מערערים ומבקרים חריפים. אפילו בתוך מחנה מחזיקיה פנימה היו אנשים שהביטו בעיני חשד ואי־רצון על ה“ארחות עקלקלות” שהיא בוחרת לה. התאוננו עליה, שמעמיקה היא ללכת אל עולם המסתורין והסודות, אל הרזין והטמירין האין־סופיים של ה“זהר” ומשמיטה מתחת רגליה לאט לאט את שדה־החיים של המסורת התלמודית. פחדו מפני השתלשלות הקבלה, שמא תביא בסוף לידי יצירת שני כחות מתנגדים זה לזה, היהדות המסורתית והיהדות הלוריאנית. מותו של האר“י, שנקטף בדמי ימיו, עוד הגביר את ההתעמקות המיסתורית וההתמכרות לספירות וצרופים ולצרופי־הצרופים. כעבור דורות אחדים היו מרננים בקהלות־הקודש שהקבלה הלוריאנית היא היא שפנתה את הדרך לתנועה השבתי־צביית והכשירה את הלבבות לכל מיני הזיות ואמונות טפלות. עד כמה חזקים היו הרצון והשאיפה בקרב חסידי האר”י להרים את תורתו של רבם למדרגת דת או מסורה “חדשה” אפשר לראות גם מהעבודה המענינת, שעדיין לא שמו אליה לב כראוי, שעוד בהתחלת המאה הי“ח בא המקובל והפייטן האיטלקי ר' עמנואל חי ריקי והוציא את ספרו “משנת חסידים” – ספר המסדר את תורת הקבלה של האר”י בפרקים הכתובים בלשון המשנה וסגנונה, ממש התחרות גלויה, עם המשנה המסורתית. פחד “ההתפרדות” לא היה פחד שוא לגמרי4. והנה ימים רעים באו לקבלה הלוריאנית. ברבע האחרון של המאה הי“ח הולכת זו ונדחפת כמעט מעל בימת החיים ו”דורש אין לה“. צפת הלוריאנית כבר עברה ובטלה מן העולם. ממגדל העוז הזה נשאר איזה “כולל”. איטליה, זה ה”מבצר" הבטוח היחיד של הקבלה, הולכת ונחרבת במובן הרוחני. ימיה ספורים, איזה רוח של ירידה “לאומית” ומיתה רוחנית התפרץ שם כשואה אל תוך קהלות הקודש ונראה הדבר שבני־דור ה“השכלה” באיטליה הולכים למקום ש“משם לא ישובו”. אמנם, פה ושם, בקהלות בודדות ישנם עוד יחידים מ“שארית הפליטה”, שאינם רוצים לעזוב את המערכה. אבל אלה הם אנשי המשמר האחרון של הלוריאניים. והנה נוספה לזה הופעה חדשה בדמות החסידות הבעש"טית, שהחלה לבשר את בואה. החסידות ה“אריסטוקרטית” החלה להדחף אחורנית ותנועה “המונית” באה לרשת מקומה. הזדעזעו היחידים השרידים מותיקי האר"י באיטליה ובארצות המזרח.

בשעת בין־השמשות זו, על פרשת־הדרכים בין צפת ומדזיבוז' של ההיסטוריה נראה על פני הבימה רבי שלמה בן דוד מולכו מאיזמיר. הוא הוציא לאור בזה אחרי זה שלשה ספרים גדולים, מלאים וגדושים, השואפים להפיץ אור חדש על הקבלה הלוריאנית ולבארה מנקודת־השקפה חדשה. הוא עומד בספריו על זה, כי טעות היא לחשוב, שיש תהום מפרידה בין ההשקפה האר“יית ובין היהדות התלמודית המסורתית. להפך, הנטיה האר”יית באה לאחות ולאחד ולחזק את בית ישראל. הקבלה הלוריאנית בכל חדושיה ודרכיה בהררי קודש יסודתה ומקור היניקה שלה הוא רק התנ“ך. רק באור־הקבלה הזה אפשר להבין את כל פשטותה וקלותה של תורת משה. תורת האר”י אין היא מלאה סודות ורמזים שערפל חתולתם, כמו שמעלילים עליה. רק בפשטות ובהגיון אפשר להכיר ולהבין אותה. היסוד של התורה הרי אחד הוא. וזוהי האהבה הנצחית שבין אלהי ישראל ועמו וארצו. זהו היסוד של הקבלה הלוריאנית. הנה, למשל, “שיר השירים”, זה ספר הנצח של אהבת־הנצח הישראלית, והדרך היחידה להבנת הספר הזה בכל יפיו ופשטותו הריהי, לפי הכרתו של מולכו, רק הדעה הלוריאנית. וכך הוא גם שמושה של דעה זו בחיי ישראל, בדת ובתפלה. התכלית הסופית של תורת עליון הלא היא הגאולה, הבאה על־ידי תפלה והתדבקות במעשיו ובמדותיו של הבורא. והגאולה זוהי עיקר העיקרים שעליו נבנית הקבלה הלוריאנית.

כדי לחזק ולבסס את ההשפעה הנחלשה של הקבלה הלוריאנית ולהשיבה לקדמותה בעולם המחשבה היהודית לא הסתפק המקובל מאיזמיר בכתיבת פירושים וחבור דרשות על גודל־רוחה ומקור־חייה של התנועה הקרובה ללבו. לשם השגת מטרתו אחז גם באמצעי אחר, שהיה נהוג ומקובל בין מחזיקי הקבלה ועזר במדה מרובה להפצת התנועה בקהלות הקודש, האמצעי של שירה וזמרה. במובן זה היתה אצלו השירה כשיטה מקבילה לעבודתו הפרשנית. מה שכתב בפירושיו בפרוזה חזר והפיץ בדברי שירה ופיוט. ובמקצוע זה היתה לו היכולת להוכיח את צדקת משפטו ביתר בהירות והכרה – הפשטות, הנוחיות והקלות שמצא באר“יות ניתנו לבטוי ולהתגלות בשירה מאשר בפרוזה. בסגנון צח ונעים, בשפה שכולה תנ"כית, הוא מביע ומבטא את כל היסודות ה”מעורפלים" של הקבלה הלוריאנית. ואנו מוצאים את הרב מולכו לא רק כפייטן וחרזן מהמין הרגיל והנפוץ, אלא גם כמשורר בעל טעם ורגש, כפייטן עדין ונאצל. הוא כולו תנ“כי וסגנונו בכל זאת יוצא מחוץ לגבולות ה”פסוקים“. הוא מחזיר בדרך זו את הקבלה לאכסניה הראשונה ויוצר סביבה את השירה והפיוט כמעט באותו הרוח הצפתי, וכמעט באותה השפה הנלבבה שבה יצר ושר מאתים שנה בערך לפניו ר' ישראל נג’ארה, בראשית הופעתו של האר”י.

נאזין נא לאחדים משיריו הלבביים שהוא מקדיש לירושלים אהובת נפשו. שירים – שכל “בית” בתוכם מכיל לא יותר משלש או ארבע מלים – ושהיו מושרים אז בבתי כנסיות ובאספות־ידידים ונקשיב נא להד הישן־חדש שצלל אז בלבותיהם של עם העמוסים5.

א

שֹׁרֶשׁ יִשַׁי עוֹמֵד לְנֵס / נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס

יְקַבֵּץ וִיהְיוּ לְנֵס / בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם.


לְכוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן / עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אַפִּרְיוֹן

עַל כָּל הָאָרֶץ עֶלְיוֹן / תּוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם.


מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה / מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה

גֶּיא יִנָשֵּׂא הַר וְגִבְעָה / בְּנוּיָה יְרוּשָׁלָיִם.


הִנֵּה מַלְכֵּך צַדִּיק נוֹשָׁע / הוּא גוֹאֵל לְשָׁבֵי פֶשַׁע

בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע / יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם.


ב

שִׂמְחִי בַת צִיּוֹן וָרֹנִי / חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִי

שִׂפְתוֹתַיִךָ כְּחוּט שָׁנִי / אֲחוֹתִי בֹאִי לְגַנִּי.


לִי מִדְבָּרֵךְ עָרָבָה / יָפִית נָעַמְתְּ אַהֲבָה

שִׂמְחִי כִי הִנְנִי בָא / וָאֹמַר: הִנֵּנִי!


מַה יָפוּ פְעָמַיִךְ / הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ / שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי.


הַשְׁמִיעִינִי קוֹל שִׁירַיִךְ / עוֹד תַּעֲדִי תֻּפַּיִךְ

רֹנִּי שִׂמְחִי וְגִילִי / תַּמָּתִי בֹּאִי בְצִלִּי.


ג

שְׂמֹאלוֹ תַחַת רֹאשִׁי / וְימִינוֹ, תְחַבְּקֵנִי

לִי שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי / יִפְרוֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵנִי.


לִי דִבֶּר צוּר קְדוֹשִׁי / מִנְשִׁיקוֹת יִשָּׁקֵנִי

עַתָּה יֶאֱהָבֵנִי אִישִׁי / הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי.


מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי / אֹרַח חַיִּים יוֹדִיעֵנִי

עַל צִיּוֹן הַר קְדוֹשִׁי / מַיִם קָרִים יַשְׁקֵנִי.


הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי / חֲלֵב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵנִי

מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְשׂוֹשִי / מֵי מְנוּחוֹת יְרַוֵּנִי.


ד

שָׁלוֹם יַטֶּה לִי כַּנָּהָר / צַח מִזֹּהַר כְּזֹהַר

וְכָל חַסְדּוֹ מַהֵר יְמַהֵר / בֶּן יִשַׁי חָי.


לְגַנּוֹ דוֹדִי בֹּא יָבֹא / בְּרִנָּה עוֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ

שַׁדַּי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ / מִכָּל הֶחָי.


מֵאֶלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף / עַל הָאָרֶץ עוּף יְעוֹפֵף

לְעַתּוּדָיו יְנוֹפֵף / יַעֲמוֹד חָי.


הוּא יִתֵּן מַעֲדַנַּי / קוֹל דּוֹדִי זֶה בָא הֵנָּה

אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה יַעֲנֶה / עוֹד יוֹסֵף חָי.


ה

שַׁעַר בַּת רַבִּים / עֲלֵי עֵשֶׂב כִּרְבִיבִים

אֲיֶלֶת אֲהָבִים / גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי.


לְכָה נִרְוֶה דוֹדִים / עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים

מוֹשִׁיב יְחִידִים / פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי.


מְשׂוֹשׂ כָּל הַר צִיּוֹן / שָׁם עֻזָּהּ חֶבְיוֹן

עֲשֵׂה לִי אַפִּרְיוֹן / יָפוּ דוֹדַיִךְ אֲחוֹתִי.


הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים / עֲשֶׂרֶת מוֹנִים

לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים / בָּאתִי לְגַנֵּי אֲחוֹתִי.


ו

שִׁיתִי לִבֵּךְ לַמְּסִלָּה / אֲחוֹתִי כַלָּה

בְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ / יְרוּשָלַיִם תְּהִלָּה.


לָבַשְׁתִּי הוֹד וְהָדָר / פְּרִי עֵץ הָדָר

בְּקֹדֶשׁ נֶאְדָּר / יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה.


מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים / אַחֲרִית הַיָּמִים

בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים / לְשֵׁם וּלִתְּהִלָּה.


הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת / בֵּית נְתִיבָה נִצֶּבֶת

צַהֲלִי וָרֹנִי יוֹשֶׁבֶת / עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה.


המקובל ה“שר” הפקח מאיזמיר היתה לו אזן קשבת ועין רואה – ולא הסתיר את עצמו מן הרוחות החדשות שהחלו לנשב בעולם החסידות והקבלה. הוא ראה את הנולד ויהי נכון להרכין את ראשו לרגע לפני התנועה החדשה שבשרה את בואה בסער מ“מזרח אירופה” מ“קהלות ה”פולאקים“. כשבא ר' שלמה אשכנזי מלבוב בעל “מרכבת המשנה” לאיזמיר ב”דרכו מפולין לארץ הקדושה" מהר ר' שלמה מולכו לבקרהו ולבקש ממנו “הסכמה” לספריו, מה שהשיג בהבעת הכרה מרובה מצד החסיד הלבובי. בביקור אופייני זה נתגלה הרצון והנסיון הטמון בלב הפייטן המקובל לעשות את קפיצת הדרך הרוחנית ולמצוא בסיס של השפעה על מהלך הרוח של החסידות ה“פולנית”. נסיון “דיפלומאַטי” להתחדשותה ולהשתלטותה של האר"יות המקורית בתוך התנועה החדשה.

אם היו לו מחשבות כאלו בודאי נוכח בזמן קצר שתקותו אבדה. החלו שנות הבשורה והנצחון של מדז’יבוז'. החסידות הבעש“טית שאפה לאותה המטרה, אבל בדרכים אחרות לגמרי. התדבקותה בבורא היתה בלי גבול וגעגועיה לפדות ולגאולה, ל”ארץ הקדושה“, היו עזים ועמוקים, אלא שהרומנטיקה ההיא עברה מן ה”יחידים" וה“בודדים” אל ההמון.

ההמונים בעמק הבכא שבנפות פולין וווהלין לא הראו הבנה מרובה לסגנון הצח והנאצל של הלשון התנ“כית. תנאי־החיים הקשים והמשונים במדינות פולין וליטה, חיי הגלות בגיטו המחניק והשעבוד הרוחני המדכא, לא השאירו כל מקום לאטמוספירה כזו ולנימים כאלה ודרשו שפה אחרת ושירה אחרת לבטוי ולצורה. הקבלה הלוריאנית פסקה מהיות תנועת־עם והצטמצמה בקהלות־הקודש שבתוגרמה וארץ־ישראל שנשארו נאמנות לדגלה. רק פנה קטנה וצרה זו נשארה עדיין פתוחה לחולם מאיזמיר. “העולם הגדול” הקשיב לקול קריאתה ובשורתה של ה”חסידות" וּבתוך רעש התנועה החדשה וההתעוררות, נשכח לגמרי שמו של רבי שלמה מולכו מאיזמיר וירד חיש מהרה לתהום הנשיה.

הקבלה הלוריאנית בשרה בואה בצפת על ידי שירת הגאולה של ר' ישראל נג’ארה. האר“י הקדוש בעצמו גלה “ששירותיו (של הנג’ארה) הן חשובות בשמים”. ר' שלמה מולכו מאיזמיר “גמר” את השירה ויחתום את התקופה. אם היה הנג’ארה שופרה הפיוטי ומזמרה הראשון של שיטת האר”י הנה היה המולכו המשורר האחרון של הקבלה הלוריאנית.



  1. מובא בכמה שנויים מתוך מאמרי ב“מאזנים”, חל־אביב. תרצ“א, גליון י”א, ט"ו.  ↩

  2. ראה “תולדות חכמי ירושלים”, לפרומקין־ריבלין, חלק שלישי, עמ' 108.  ↩

  3. שמות הספרים הם: שמן משחת קדש, שמן זית זך ושמן המור. “אוצר הספרים” של בן יעקב רושם אמנם את שמות שני הספרים הראשונים כספרים אבל החיבורים בעצמם כנראה שלא נכנסו מעולם לשוק הספרים או שנעלמו משם לגמרי במהירות מפליאה.  ↩

  4. ראה על אודותיו “תולדות חכמי ירושלים”, חלק שני, עמ‘ 119 והשווה לזה מאמרי "קינה על הריגת המשורר ר’ עמנואל חי ריקי“ ב”מזרח ומערב", ירושלים, כרך חמישי.  ↩

  5. השירים לקוחים מקונטרס שיריו “שושנת המלך”, המכיל חמשים שירים ופיוטים על דרך הקבלה, שנדפס בסוף חיבורו “שמן משחת קדש”, וכשנעלם הספר נעלמו גם השירים מעינם של הביבליוגרפים. הספר נמצא במוזיאון הבריטי והד"ר בארניט, ראש המחלקה השמית של המוזיאון, המציא לי בטובו העתקות פוטוסטטיות מהקונטרס.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!