רקע
אפרים א. ליסיצקי
דברי פרידה מתוך פרישה

(מדברי נאום שנאמתי בנשף־היובל שנערך לכבודי בניו־אורלינס בפרישתי מן ההנהלה וההוראה בת"ת הציבורי לאחר ארבעים שנות שירות)

 

א    🔗

מרובים רחשי לבי ולשוני קצרה. המה לבי בקרבי מרוב רחשי־תודה שרחש לכם, דבּרי קהילת ישראל שבעירנו, יוזמיו ומבצעיו של נשף־יובל זה שנערך לכבודי. ורחשי־תודה שבעתים רחש לבי לתלמידי שבכם, תלמידי לשעבר, ותלמידי, שמאז פרישתם מן הלימוד היומי הקבוע בת"ת ועד היום, לא פסקו מקבוע עתים אתי בכל שבוע ללימוד תורה וספרות עברית – תלמידי שבכאן, ולרבות אלו מתלמידי שהעתיקו מושבם לערים אחרות, ומהם משמשים בתוכן רבנים ומורים, מנהלי מוסדות חסד ותרבות ומנהיגי קהילה, שהריצו אלי ברכותיהם על ידי חוטי הטלגרף וחוטי־הנפש הבלתי־נראים שבהם אנו קשורים זה בזה ונדברים זה אל זה, מאז לכתם להשתקע באשר השתקעו ועד היום הזה.

במה אכּף לכם, תלמידי היקרים, ומה אשיב לכם על כל תגמוליכם עלי? הרבה יותר משנתתי לכם נתתם לי. עושר גדול, לא יסולא בכסף ובזהב, העשרתם את חיי. – “מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי־חכמים קטנים מחדדים את הגדולים: – אמרו חז”ל, ומאמר זה נתקיים בכם ובי: לא רק שחידדתם אותי, הגדול מכם בשנים, אלא שגם הדלקתם בי אש־הקודש שבערה בכם, מעין אותה שלהבתיה שראה בן־עמרם בחורב את הסנה בוער בה ואיננו אוכל. משנכנסתם לחדר־לימודנו הכנסתם לתוכו מספירת האצילות והשריתם בה את השכינה. הרגשתי בקירבתכם מה שהרגיש אלישע הנביא בקירבת תלמידיו – “בני הנביאים”. נביא אלהים זה פעמים נקרא בשם אלישע סתם ופעמים – בשם “איש־אלהים”, ודרשו דורשי רשומות כי אלישע בקירבתם של “בני –הנביאים” הוא “איש־אלהים”. הרגשתי בקרבת רוח אלהים שהיתה מרחפת בחדר־לימודנו בנוכחותכם. אף הוברר לי – ומבשרי חזיתי – טיב הטהרה והנקיון שהלך ביאליק לחפש בחברת הילדים:


"אָקוּמָה וְאֵלְכָה־לִי אֶל הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָׁעַר,

אָבוֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאֱלַף שִׂיחָם וְלֲהֲגָם –

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם, וּבנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי" –


גם אני, מדי התערבי בקהלכם ואלפתי שיחכם והגיגכם, הרגשתי כי טהרתי מרוח פיכם ובנקיונכם רחצתי שפתי.


 

ב    🔗

והנה עומד אני לפניכם, מורה עברי מוחזק גם משורר עברי – ובת־שירי לא נשמעה לי לשים בפי מלל וארשת שיש בה בכדי מבע לרחשי לבי המתהמים בקרבי בהמיה אילמת־ניב. משלא נזקקה לי בת־שירי הפעם וחשכה ממני נדבת־פיה – אזדקק לחוני המעגל ואסתייע באימת־מליצה משלו שבה אמצא, לפי מליצת המליץ במשלי, “מענה לשון למערכי לב”. וודאי זכור לכם אותו מעשה שהיה בחוני המעגל שלמדנו במשנה ובאגדה – ויורשה לי לחזור עליו בקיצור לשם העלאת זכרו לפניכם:

“מעשה בחוני המעגל שפעם אחת יצא רוב חודש אדר ולא ירדו גשמים ושלחו לו: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפים. אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית. אמר לפניו: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקנם עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם וילכו. הביאו לו, למצוותו, פר הודאה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: רבונו של עולם! עמך ישראל אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם – אינם יכולים לעמוד, השפעת עליהם רוב טובה – אינם יכולים לעמוד! יהי רצון שיפסקו הגשמים”.

באימרת־מליצה זו – בקצת שינוי גירסה – אביע במקצת לפניכם רחשי לבי: יכולתי לעמוד בניו־אורלינס ברוב פורענות בתקופת השנים שהמיסיסיפי הפך לי למעין סמבטיון זורק עלי אבנים, ואולם איני יכול לעמוד ברוב טובה זו שהשפעתם עלי – גשם של ברכות והודאות ותהילות ותשבחות והידורים וקילוסים שהמטרתם עלי – אין לי לא כוח־קיבול ולא כוח־עיכול לקבלם ולעכלם בקרבי, וחבל ששפע מבורך זה ילך לטמיון!

ואולם תנוח דעתכם: ראיתי את הנולד – שיערתי שתשפיעו עלי רוב טובה בשפיעות מופלגה שלא אוכל לעמוד, ונמלכתי בלבי לשמור עליה שלא תתבזבז מבלתי יכולת לקבלה בבת־אחת, וחיבלתי תחבולה שיש בה בכדי אצירתה ושמירתה לימים יבואו. תחבולה זו – אודה ולא אבוש: לא אני חיבלתיה ראשונה – קדם לי לחבלה מלמד סלוצקאי לשעבר, אחד מאותם סלוצקאים ידועים שלא נסתמו מהם מעיני החכמה. מלמד דרדקי היה, ועני ואביון, כשאר המלמדים שמזונותיהם בצימצום ובצער. אף־על־פי־כן, לא היה בעניותו בכדי צימצום עישונו שהיה להוט אחריו כשכור אחר יין. פיו כמעין המתגבר ומעשנה כאחת, הפולט דברי תורה וסלילי עשן סיגריות שהיה מגוללן בעצם ידיו ושלא משו מפיו כל הימים, לרבות הלילות. הואיל ועישונו המופלג הצריכו לשפע של גפרורים להצית בהם שפע סיגריותיו, אימן ידו באיזמלו, כשם שאימנו ברצועתו, והיה אומן־יד לחצות גפרור לשמונה שמיניות שהיתה בכל אחת מהן בכדי הצתה. סיגריה זו שהיה מעשנה כלום לא שייר ממנה, אפילו פיטמת קצה־זנבה שבה היה תוקעה בתוך פיו לשם מציצת עשנה: משהגיע לפיטמת קצה־זנבה זו היה שמה בין אגודל ואצבע ומוצה מביניהם מתוכה פליטת עשנה, ומטעם זה היו שתי אצבעותיו אלו מוצהבות במין צוהב שחרורי שברק וריח לו, נודף למרחוק.

לימים התחילה תאוות־עישון תוקפת עליו בשבת – ממש בולמוס של עישון שהוא אונס עצמו ממנו, אנוס על פי הדיבור: לא תבערו אש, היה אוחזו בשבת, והיה דומה כמי שאחזו בולמוס ביום הכיפורים שרבותינו התירו להאכילו אפילו דברים טמאים. יום שבת־קודש שניתן להינוי־נפש נהפך לו ליום של עינוי־נפש. הושבת לו עונג־שבת לפי שהודר בו הנאה מן הגדול שעינוגיו – עינוג עישון! ימים רבים ישב על מדוכה זו: מה לעשות לתקנת עונג־שבת שלא יושב ויושבו לו עינוגיו על ידי עינוג־עישון שיצרף להם – ובהתר ולא באיסור! לבסוף נמלך בדעתו וחיבל תחבולה מחוכמה, כיד חכמתו הסלוצקאית הטובה עליו. מה עשה? נצטייד לו בתריסר בקבוקים מפוקקים בפקקים של שעם; ובכל יום ששי כשהיה מעשן נמנע היה מלהבליע עשן הסיגריות בתוך קרביו לשם מיצוי תמציתו אך חוזר ופולטו, כבולעו, מתוך פיו לתוך פי הבקבוקים ובקבוק שנתמלא עשן מיד הוא פוקקו, שלא יתנדף מתוכו, ובשעת טמינת החמין בתנור סמוך עם חשיכה הוא טומן גם בקבוקיו אלו למשמרת לענג בהם חמדת ימים שמצווה ועומד אדם מישראל לקרוא לו עונג. משהגיע יום השבת, לאחר שמילא כרסו מעדנים מתובלים בתבלין המיוחד ששבת שמו הוא מוציא ממקום טמינתם מכסת בקבוקים שקצב לו לקינוח סעודה, מסיר הפקקים מפיהם ויונק מהם להנאתו, מתוך התרווחות־לב והרחבת־דעת, ופניו צהובות, וכולו אומר: יפה לו שעה זו של קורת־רוח – נתכפל ונתעצם לו עיצומו של עונג שבת!

נזכרתי במלמד זה ובהמצאתו ומהחוכמה והיה לי למופת בהמצאתי שהמצאתי גם אני. הצטיידתי כמותו בבקבוקים, שאף־על־פי שלא ניתנו להיתפס בראיית עין איש זולתי הם ישנם בעין, ועשן קטורת הסמים הניחוחיים שהקטרתם לכבודי הפלטתי לתוכם, באין רואים, ואקחם אתי לביתי.

בתשובתי הלילה לביתי נכנס אני לתוך תחום שבת־חיים מבודל ומבדד בבידולו שהוא ניתן בו, שכן מקומו לירכתי החיים בצידי צידיהם. צדק דוד פרישמן באמרו: חג יובל שחוגגים לכבוד מישהו כדאי לו, לספר בשבחו ולהדר פניו, הוא מין שערה לבנה ראשונה בראשה של אשה נאה ואהובה. עם שחוגגים חג יובלי דומה כאילו אומרים: עדים אתם כולכם פה, המשתתפים בחגיגה זו, כי אנחנו עשינו את שלנו וכבר סילקנו את המגיע לו וכבר קיבלנו כתב־קבלה שאין אנחנו חייבים לו כלום, ושוב אין לנו עסק עם האיש הזה. ביציאתי הלילה, כתום הנשף, מאולם זה אני פורש לתחום שבת־חיים שהוקצה לי שבו אהיה נידון בשארית ימי חיי לבדידות מתוך התבדלותי בבידולו, ועמי –צידה – בקבוקים לא נראים אלו שנצטיידתי בהם. גם שלט התקנתי לי לתלותו על גב קיר חדרי ועליו כתובת מדברי תלמיד חכם גדול בישראל, ה“שלה” הקדוש, ובה כתוב לאמור: “העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, אם כן דאגה מנין?” ובשלווה אפיקורית ובבת צחוק משתמעת לשני פנים: חיוך מתוך קורת־רוח וליגלוג מתוך מורת־רוח אהנה את עצמי ברוב טובה זו שהשפעתם עלי ושאצרתיו למשמרת בבקבוקים והיתה לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי.


 

ג    🔗

באפיזודה בספרי “אלה תולדות אדם” סיפרתי על דבר פגישתי עם המשורר העברי מנחם מנדל דוליצקי בבוסטון, כשבא אליה לשם מכירת מספר טפסים מספר רומאן ז’רגוני שהוציא לאור. הלכתי לבקרו באכסניתו שנתאכסן בה, ועם פתיחת שיחתנו – קרא: שיחתו, הוא הפותח בה ושופך בתוכה מרירות נפשו הקנוטה עליו – מסרתי לו, כשפני מתכרכמים מביישנות וידי מרתתת מאימת משפטי הצפוי לו, שירי העברי הראשון שכתבתי זה לא כבר, אגב בקשה להגיד לי חוות־דעתו עליו ללא משא פנים. משעבר על השיר גער בי בנזיפה: “אל תהי שוטה בחרוזים! רצונך בנתיב העינויים והעלבונות המזומן למשורר עברי באמריקה? מבשרי חזיתים: גילגול שני – מלמד – מעין מלמד בקר באמריקה – וגילגול שלישי – כותב רומאנים בשפת בבל השדודה לשפחות ועגלונים. צעיר אתה, ואסכולות החכמה והמדע שבאמריקה פתוחות לפניך – היכנס לתוך אחת מהן ולמד מקצוע שימציא לך פרנסה בריווח ובכבוד, ואם אזלת ידך – היה רוכל – חייט – סנדלר – ובלבד שלא תהיה משורר עברי באמריקה”, וגומר וגומר, הרצאת פרק חייו באמריקה – פרק של “אני הגבר ראה עני”.

למחר, עם בוקר, נזדמן עם אבי בחנות־ספרים שהיתה בשכונתנו, והיא סמוכה לאכסניתו, לשם קניית העתון היהודי שהיה מתקבל מניו־יורק ונמכר בה לאחדים. מודע היה בעל חנות־ספרים זו לאבי והציגו לפני דוליצקי. מששמע שם משפחתו של אבי שבו הציגו לפניו שאלו: “הקרוב לך אותו עלם צעיר אפרים ליסיצקי שביקרני אתמול?” – “כן” – נענה לו אבי – “הכי קרוב לי – בני הוא”. מיד פסק דוליצקי פסוקו מתוך בת־צחוק לעוגה – והיה בפסוקו מעין הכרזת פסק־דין שהוציא עלי: “לא נביא ולא בן נביא אנוכי ונבצר ממני להתנבא כמה גדול יהיה כוחו של בנך בשירה העברית וגודל ההישגים שישיג בה – ואולם דבר אחד אני יודע בבירור: עתיד בנך לעבור דרכי־החיים כשהוא יחף, מחוסר נעלים לרגליו!” תאמרו כי נתפס בפסוקו זה להפרזה וראיית שחורות? לא מהן ולא מקצתן! היתה בו, בפסוקו זה, הערכה ריאלית של החינוך העברי והספרות העברית באמריקה באותה תקופה – תקופת החלוציות.

עצתו שיעץ לי להיכנס אל אחת אסכולות החכמה והדעת שבאמריקה וללמוד מקצוע שימציא לי פרנסה בריווח ובכבוד בעצם היתה אותה עצה שנועצתי בלבי כשפרשתי מישיבת רבי יצחק אלחנן. ברבות הימים, לאחר כמה נפתולים ולבטים והרפתקאות ונסיונות שלא הצליחו, נכנסתי לאוניברסיטה ולמדתי מקצוע הרקחות וסיימתי חק־לימודי והוכתרתי בשני כתרים: כתר "רוקח מדופלם וכתר “חימאי־רפואי”, וניתן לי להתפרנס בריווח ובכבוד. יתירה מזו: ניתן לי למלא משאלת־לב שלשמה בחרתי לימוד מקצוע זה: התיישבותי בארץ ישראל. אף־על־פי־כן דחיתי רקחות מפני הוראה עברית באמריקה, וטעמי ונימוקי עמי: תכלית־חיים עליונה ביקשתי לי לשם מילויים בתוכן רוחני שיעשם כדאים לי, לאחר משבר קשה שעבר עלי והעמידני על עברי פי פחת, ותכלית־חיים עליונה זו מצאתי בהוראה עברית. הלא כה דברי בספרי “אלה תולדות אדם” שמעטים בכם קראום וראויים הם להישמע.

"עד ראייה הייתי במשך שנות ישיבתי באמריקה לשיגשוגו של היישוב היהודי שבתוכה – שיגשוג גואה והולך – תפוצה שעתידות שאר תפוצות ישראל להיעשות עיסה לה, – וגדול יהיה חלקה בבנין ארץ ישראל לכשתפריש לה מהונה ומאונה.

שיגשוג זה חומרי בעצם, אך במקום שיש שיגשוג חומרי – שיגשוג רוחנו כרוך בו: אותו כוח חיוני הפועל פעולתו היצירתית בחומר יפה כוחו לפעול פעולה יצירתית גם ברוח. להפעיל פעולה יצירתית זו בתחום הרוח – זה התפקיד הגדול שהוטל על החינוך העברי באמריקה, תפקיד גדול וקשה אך ניתן למילוי.

כשלון החינוך העברי באמריקה – לא טיב הילד היהודי שבה גרמו – עמדתי עליו במשך שנות עיסוקי בהוראה: חומר אנושי משובח הוא, נטול אותם הסיגים שסיגסגו חיי הגיטו בזה שכמותו מעבר לים. יתירה מזו: תרבות אמריקה שמקליט בו בית־הספר האנגלי יש בה כדי שתיעשה כלי מחזיק ברכה לחינוך העברי, שכן היא משפרתו ומכשרתו לקליטת השבח והעלייה שבתרבות ישראל. לא טיב הילד היהודי הוא איפוא בעוכרי החינוך העברי באמריקה אלא הזילזול שמזלזלים בו הורים ומורים שאינם מהוגנים. צריך הוא למורים בעלי נפש ושאר רוח, והעיקר – רוח חלוציות.

חלוציות – זוהי מהותה של הוראה עברית באמריקה – חלוציות מעין זו שבארץ ישראל, אלא שהיא בעורף.

קיבלתי עלי חלוציות זו, אותה וחבליה הצפויים לי. לא פיקפקתי כלל בהכשרתי לחלוציות זו, לא מפאת כוח העקשנות ולא מפאת כוח הסבל הדרושים לה – הם שעמדו לי בנסיונות החיים הקשים שנתנסיתי בהם כל הימים, אלמלא הם לא הייתי יכול לעמוד בהם".


 

ד    🔗

והנה אני עומד לפניכם היום ולאחורי תקופה של חמישים שנות שירות להוראה עברית ולשירה עברית באמריקה שהתמדתי בהן עד הנה. בהחלטתי להתמכר לשירות זה ולהקדיש לו מיטב ימי חיי בחרתי לי “דרך־עני” – דרך־חיים מחותחתה ומחוּוחה. אף־על־פי־כן, נשווה בנפשנו כי אורלוגין־הזמן נסב באורח־פלא אחורנית, משך תקופה של חמישים שנה, והועמדתי שוב בפני בחירת דרך־חיים, ומלאך טוב היה נגלה אלי ומגלה לי מידת הייסורים והעלבונות שאעלה בגורלי בבחירת דרך־חיים זו – פי המגיד לכם כי הייתי בוחר בה שוב ללא פיקפוקים והיסוסים כל־שהם. מידה גדושה ומוגדשה של ייסורים ועלבונות נמדדה לי והוטלה עלי ליטלה בימי ילדותי ובשחרות נעורי, ומידת פורענותה העמידתני על המידה שבה נדרשת ומתפרשת האמת הפרדוכסלית הצפונה במדרש תנחומא בניסוחו של רש"י שלמדתי: “למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? אמר להם משה: אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם – הקללות והייסורים מקיימין ומציבין אתכם לפניו”. יש שני מיני חבלים: חבלי מות, שהם ייסורי גסיסה, וחבלי לידה, שהם ייסורי יצירה, ועמנו, עם סגולה – סגולה הוטבעה בו, כמטבע של טבע בעצם ברייתו, להפוך חבלי מות לחבלי לידה.

צא ולמד: צד שווה בהיסטוריה של כל עם ועם: כוחות אוניברסליים פועלים בה בהתאם לגורמים כלליים, מותנים מחוקתיות שבשלשלת סיבות ומסובבים. ואולם יש בהיסטוריה של כל עם “ראי” מיוחד, אופייני, ולא ראי ההיסטוריה של עם זה כראי ההיסטוריה של עם זה. מה ה“ראי” המיוחד, האופייני שבהיסטוריה של עמנו המשתנה מ“ראי” ההיסטוריה של עם ועם זולתו? “ראי” זה ניתן להתפרש על רגל אחת: חבלי מות שהפך לחבלי לידה – קאטאסטרופות לאומיות רחבות ממדים שעברו על עמנו, תקופות של “דם ואש ותימרות עשן”, ולאחריהן, ועתים מתלוות להן, שלובות אלו באלו, תקופות של עילוי נשמה, התרוממות הרוח לספירת הנצח וההוד, זרמי יצירה מתפרצים ממעמקים, מתבקעים מכל מיני סכרים ומשתפכים באפיקים שדללו וחרבו – תקופות של תחיה והתחדשות שדומה: עילה להן אותן קאטאסטרופות לאומיות שעברו או עוברות על עמנו, מהן חוללן ובכוחן הפעילן והמריצן.

אחרי הקאטאסטרופה הלאומית הראשונה שעברה על בני עמנו, השואה שהמיטו עליהם חורבן הבית הראשון וגלות בבל, ושמסכו בקרבם רוח של דיכאון ויאוש מתוך הרגשה של אזלת יד וחוסר ישע וקבלת גזר־דינם שאין מנוס ממנו: כליון לאומי צפוי להם, בני אומה גולה וסורה, באמרם – בלשונו של יחזקאל האומר בשמם: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו” – באה תקופת היצירה הגדולה במפעליהם של אנשי כנסת הגדולה, ובראש מפעליהם הגדול שבהם: כינוס כתבי־הקודש, בירורם וסידורם, עריכתם וחתימתם. זה הספר האלוהי שבו התגלמה רוח עמנו במפלאות גילוייה, בנצחה, נצח ישראל צור מחצבתו, ובנצחיותו שהוטבעו בה – תרומה היא שאין ערוך לה ואין משלה ליקרת ערכה שתרם עמנו לכל העולם. ספר הוא שטבע חותמו באנושות ועיצב בכמה מקווי־אופיו קלסתרה הרוחני ונעשה לגורם־אב בעירעור העולם האלילי ובנין עולם חדש שהושקעו ביסודותיו הרבה מערכי המוסר והיופי, מן הנעלה והנשגב והמרומם שבו, ושינה מטבעה של ההיסטוריה העולמית והטה מהלכה כלפי כיוון חדש למחוז־חפץ חדש, שעל אף כל הסטיות וההליכות העקיפות שחלו בו, מאז ועד היום, עדיין זה כיוונה הנכסף וזה מחוז־חפצה המיוחל והמפולל ובהם תקוות גאולה וישעה לאנושות הדוויה והסחופה, הנבוכה והמטורפה: תיקון עולם במלכות צדק ומשפט וחסד ואמת ואהבת הזולת והידור צלם אלהים שבאדם ואחוות העמים ושלום אוניברסלי – אותה אחרית הימים, גאולת קץ, שחזוה בחזונם בן־אמוץ והמורשתי. ספר־עולם זה – בעולמיותו מתייחד עמנו, עם־עולם, בייחודו הלאומי ומתעצם בעצמות מהותו.

ואחרי הקאטאסטרופה הלאומית הראשונה – קאטאסטרופה לאומית שניה עברה על בני עמנו, שואה שהמיטו עליהם חורבן הבית השני והחורבן הכרוך בעקבו: חורבן יהודה, החל בירושלים וכלה בביתר, לאחר שטובע מרד בר־כוכבא בדם גבוריו – “דם שהלך ונפל לים הגדול”. שוב רוח של דיכאון ויאוש תקפה עליהם מתוך הרגשת חוסר אונים לעמוד על נפשם ולהדוף אחור כוחות־ההרס שהסתערו עליהם לכלותם – כליה נגזרה על שונאי ישראל ואין מפלט ממנה! והגיון לבם שהגו במסתרים התדובב מתוך דברי רבי ישמעאל בן אלישע: “מיום שחרב בית־המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא שזרעו של אברהם אבינו כלה מאליו”.

לא כלה זרעו של אברהם אבינו, לא מאליו ולא על ידי רומי האדירה שעמדה עליו בתוקף שלטונה האכזרי לכלותו. שוב באה תקופה של יצירה גדולה כבירת היקף ואבירת מעוף במפעליהם של אחרוני התנאים: אוסף ההלכות שנמסרו מפה אל פה מימי אנשי כנסת הגדולה, והגדול שבהם שבו הגיעו לשיאם –מפעלו של רבי יהודה הנשיא בעריכתה של התורה שבעל־פה וכתיבתה וחתימתה בספר המשנה. היתה במפעל זה יצירה גדולה כבמפעל עריכתם וחתימתם של כתבי־הקודש. נעשית המשנה, כפי שהגדירה ביאליק בהגדרתו הקולעת: “הבבואה הנאמנה ורבת הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי־הקודש”. וחתימה זו שימשה גורם־אב לפתיחת תקופת יצירה חדשה: התפתחו והתהוותו של התלמוד שרובו פירושה, הרחבתה והמשכתה של המשנה, שנסתיימה בעריכתו וכתבתו וחתימתו הוא, כמשנה בשעתה. התורה שבעל־פה שהוכתבה בכתב, במשנה ובתלמוד שנתחברו לבסוף והיו לאחדים – האמונות והדעות וערכי המוסר והחזיונות של אחרית הימים והשאיפות והעריגות לעולם חסד יבנה ויתוקן במלכות שדי שבכתבי־הקודש נתגלמו ונתגשמו בו בחוקים ממשיים ומוחשיים, בארחות־חיים וניסוחי־חיים וכיווני־חיים מסויימים. כל החומר האגדי שבכתבי־הקודש – אגדי לפי מושג עצם מהותה של האגדה שהרחיבו והעמיקו ביאליק – הוצק בדפוסי הלכה שבהם נצורה צורת החיים היהודיים ונטבע טבעם ונקבע קבעם והותוו קווים לרציפותם והשתלשלותם בשלשלת הדורות.

הארכתי את הדיור על שתי הקאטאסטרופות הלאומיות שעברו על עמנו: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ותוצאותיהן – תקופות יצירות שגיאות שטבעו בו מעין מטבע בראשית, צר צורתו ומעצם עצמותו, לפי שהן אופייניות ומופתיות לשאר הקאטאסטרופות שעברו על עמנו לאחריהן, מימי חורבן המרכז היהודי הגדול שבבבל עד ימינו – ימי חורבן המרכז היהודי הגדול שבמזרח אירופה. יורשה לי להגיב על עוד שתים שגם הן אופייניות ומופתיות.

בעצם תקופת מסעי הצלב וזמן מה לאחריה – תקופה של הריגות וטביחות ושמדות ששתו קציר לחצי מיליון יהודים – נמשך ונתעצם, ביתר שאת וביתר עז, מתוך הרחבת היקפו והרמת רמתו, מפעלו הגדול של רבנו גרשום מאור הגולה: חקר התלמוד ותיקון השיבושים והסירוסים, החסר והיתר, שנפלו בו והעמדת נוסחאותיו וגירסותיו על בוריין. המשיכו במפעל־אדירים זה תלמידיו שהעמיד: “חכמי לותר”, ובהם הגדול שבקרבם, משכמו ומעלה גבוה מכולם – רש"י, פרשן גאון שלא קם כמוהו לא בישראל ולא באומות העולם, שבו התרומם מפעל זה לשיא יצירתי, גבוה על גבוה, ואחריו – נכדו, רבנו תם, ובעלי התוספות. והיה במפעלם זה מעין השלמה לחתימת התלמוד: הנהרת המופלא והמכוסה שבו, לפי שנעשה במשך הימים לספר חתום, ועל ידיהם, משפירשו בו סתומות, והנהירו עמומות וליבנו סתרים, נעשה לספר פתוח שווה לכל נפש אדם מישראל שעל פיו נתחנך עמנו ומשנתו נתיישבה בגופו ונעשה לו למקור חיים, וניצל התלמוד הבבלי מגורל שכחה שהיה צפוי לו, כגורלו של התלמוד הירושלמי.

ולאחר תקופת גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, על כל “המורא הגדול”, זעוות־הסיוטים שבה, באה תקופת עלייה לרוח ישראל, הרקעה לשחקים מתוך התנערות מעפר והתחדשות עלומים והתגברות מרץ יצירה, מעין התנערותו של אותו חול אגדי מאפר שריפתו והתחדשות עלומיו במחזור־חיים מחודש, בתוך מרכז־היהודים החדש שנתהווה בצפת ושקיבלו עליהם ברצון השפעתו ומרותו שאר מרכזי היהודים בכל העולם, ובהם אלו שהיו גדולים ממנו במנין. באה תקופה של יצירה שהוזרמה בשני אפיקים שבשני תחומים, יונקים ומתרווים זה מזה: הנגלה והנסתר. בתחום הנגלה – חיבור ה“שולחן ערוך” על ידי יוסף קארו, אוסף דינים מבוססים על התלמוד ומוסקים מכל הספרות הפרשנית והפסקנית ומוכרעים הכרע החלטי במקום שהם שנויים במחלוקת ומסוכמים בסיכום אחרון שיש בו בכדי הקפאה והגבשה וקביעת קבע לדורות. והיה בחיבור זה יותר משום הוספת נופך לספרות הפסקנית – היה בו משום מתן חוקת־חיים, ערוכה בכול, מנוסחה ומסוגננה, מקיפה חיי אדם מישראל בקודש ובחול, בבית־הכנסת, בבית וברחוב, בשבתו ובלכתו ובשכבו ובקומו, למיום היוולדו עד יום מותו – חוקה אוניברסלית לעם ישראל המפוזר והמפורד בכל העולם שנתקבלה בכוח סמכותה המכריעה ונעשית לאבן־שתיה שעליה הושתתו חיי היהודים בכל ארצות פזוריהם. ובתחום הנסתר – הקבלה, כפי שעוצבה ונוסחה ונתפרשה בבית־מדרשו של האר“י וגוריו – קבלה לוריאנית זו שיחד עם להט הכסיפות לאלוהות, לאל מסתתר בשפריר חביון, מתוך התדפקות על שערי העילום, והאור המתמצה מזיו האין־סוף שבה, מתלהטת היא בלהט כיסופי גאולה ומתקרנת באור חזיונות אחרית הימים ודמיונות וחלומות משיחיים. גם היא, קבלה לוריאנית זו, כ”שולחן ערוך" פרצה מגבול צפת וארץ ישראל והתפשטה בכל תפוצות ישראל ונעשית למקור־חיים שמעין־סתרים יוצא ממנו ומשקה בגלוי ובסתר, חיי אדם מישראל, בתחום העיון – האמונות והדעות, ובתחום המעשה – ארחות־חיים ומנהגים, ושפעו נתמשך לתנועות משיחיות שינקו ממנו, לרבות הגדולה שבהן שנתגלתה ונתמחשה בתנועה לאומית־מדינית – הציונות.

וכך טיבן של שאר הקאטאסטרופות שעברו על עמנו ותוצאותיהן שאגיב עליהן בקצרה.

לאחר השואה שהמט על יהודי פולין בוגדן חמילניצקי צמחה החסידות והיתה בחסידות שצמחה יותר מהתהוותה של כיתה דתית חדשה. היא שעמדה ליהדות באותה תקופה להצילה מהתאבנות והסתגרות בשריה של חוקתיות נוקשה ואריסטוקרטיזציה של בני־העלייה, תופשי התורה, והשפלתם של ההמונים, ה“בוערים בעם”, שחלו בה. זרם של חיוניות, של התחדשות והתרעננות, הזרימה לתוכה, והכניסה לתוך עבודת ד' ועשיית המצוות שנעשו קבע שיגרתי, מצוות אנשים מלומדה, כוונת לב ודבקות והתלהבות ועילוי־נשמה ושמחה עילאית שבעבודה שבלב, שהיא העיקר, ושבה גדול וקטן ולמדן ועם־הארץ נשתוו.

ואחרי “הסופות שבנגב” – הפוגרומים שערכו ביהודי רוסיה ההמונים שנשתסו בהם על ידי הרשות הצארית והכנסיה הדתית צמחה תנועת ה“ביל”ו" ו“חיבת ציון” שבנו אב לתנועות העליה לארץ ישראל לשם ישובה ובנינה ולציונות ההרצלית, בגודל היקפה המדיני רחב האפקים, והתחדשותה של הספרות העברית, הסטיתה מן ההשכלה שנכזבה ונפסלה האידיאולוגיה שלה והפנייתה לכיוון חדש ומהלך חדש לקראת רנסאנס לאומי. לא יצאו ימים מרובים והתרוממה לשיא יצירתי בלתי־ישוער. התעוררו בה כוחות־יצירה כבירים – נפילי־יוצרים מעניקים חמה בקומתם הקימה במשך תקופה קצרה, שנות דור.

ואחרי השואה ההיטלרית, המאורעות האפוקליפטיים, בממדי־ההשמדה הענקיים, שנסתיימה בכליון קאטאסטרופלי של שליש מנין עמנו שהיווה רוב בנינו – הנס הגדול, התגשמות חלום שנות אלפיים: תקומת מדינת ישראל.

זה היה יעודנו הגורלי שהטילה על עמנו ההשגחה והוטבע בו מטבע של סגולה טבעית – זה היעוד שעשאו לעם סגולה ושעליו הכריז ישעיה: “הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עני”. בכור של עינויים וייסורים צרף עמנו זהב נשמתו מכל מיני סיגים ובדילים ודילוחים וליכלוכים שנמהלו ונדבקו בו, ומזוקק שבעתים התיכו לתוך דפוסי־גאוניותו והוציאו מוניטים של ערכי דת ומוסר ותרבות ששווים לא רק שאינו נפחת בחליפת הזמנים, לפי שער־הערכים המתחלף, אלא שמתיקר והולך.

אמת פרדוכסלית זו הצפונה במדרש תנחומא: קללות וייסורים שמקיימים ומציבים את עמנו, סגולתנו להפוך חבלי מות לחבלי לידה, מבשרי חזיתיה – מן הקללות והייסורים שתייסרתי בהם בימי חיי, מילדות ונוער, עמדתי עליה. קודם שבחרתי בדרך־העוני של מורה עברי ומשורר עברי באמריקה נטבלתי “טבילה של אש” – הוטלתי לתוך כור־עוני, ועם שליהטני והכווני צרפתי בו זהב נשמתי – זה הזהב האצור בטמון בתוך נשמתו של כל אדם, באשר הוא אדם.


 

ה    🔗

אסיים באגדה הודית –מוסר השכל צפון בה:

כשברא “הרוח הגדול” את העולם לארבע רוחותיו, יחד עם שאר הבריות יצר בני־האדם, תרבות ההודים. שבטים יצרם, כל שבט ללשונו, ושבט לא ישמע שפת רעהו. קילקול היה בבריאת העולם: מושפלים ביותר היו שמיו ובני־אדם לא יכלו ללכת על האדמה זקופי קומה מבלי להתקל בהם עד כדי חבטת הראש, ונאלצו ללכת גחונים ושחוחים. נמלכו לבסוף זקני שבטים חכמי לב וקראו מועצה להיוועץ מה לעשות בכדי לתקון המעוות ולהרים השמים משפלותם. נמנו וגמרו לדחוף השמים למעלה במוטות שיתקינו להם. ואולם ייבצר מהם לבצע מעשה זה אלא אם כן יוועדו יחד כל שבטיהם, שבט לא נעדר, וידחפום בבת־ראש, בכוחות מלוכדים ומאמצים מרוכזים. והיות כי נפוצו לארבע הרוחות ושבט לא ישמע שפת שבט זולתו זאת יעשו להצלחת פעלם שיזמו: דבר־אות יותן להם, קול־קריאה ישמיע “יהא”!" שפירושו: הרימו השמים! איש לאיש יביעו בהישמעו ושבט לשבט יחוו. וכך היה: נקבצו יחד כל השבטים ביום כסה והתיצבו איש איש על משמרתו, ומוטות שהתקינו להם בידיהם, ומשנשמע ברעו קול־הקריאה “יהא!” מפי זקני שבט – נשנה מפה אל פה ונישא מאיש לאיש ומשבט לשבט, ולשמעו הגביה איש איש את מוטו למעלה ודחף בו השמים והגביהם מגובה לגובה עד שהרימום דיים בכדי ללכת על האדמה זקופי קומה, והיתה להם הרווחה.

זה היה יעודנו הגורלי־ההיסטורי למימי סיני: להרים השמים במוטות – לא של עץ כמוטותיהם של אותם ההודים אך של רוח שהתקנו לנו, וחוסן להם, נצח לא ישקר. עמד על יעודנו זה רבי ישראל בעל שם טוב ועל פיו פירש המאמר בפרקי אבות: “דע מה למעלה ממך” – דע מה שלמעלה – ממך, כל מה שמתרומם לספירות גבוהות – ממך, על ידיך, בכוחך, מתרומם. ורבי מנחם מנדל מקוצק אמר זאת בפירוש: האדם נברא בכדי להרים השמים.

וזה דברי לכם: התקינו מוטות של רוח, של תורה ואמונה ומסורת ותרבות והוסיפו לדחוף בהם השמים ולהרימם משפלותם – אי אפשר לנו לעמוד ולהתקיים בעולם שבימינו ששמיו כל כך הושפלו – “מי יקום יעקב” – תקומה לא תהיה לנו! נהיה נאמנים ליעודנו הגורלי – ההיסטורי: הרמת השמים משפלותם.

ובאותו קול־קריאה הודי אני נפטר מכם: “יהא!” – הרימו את השמים!

תשי"ט



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!