רקע
אפרים א. ליסיצקי
חיים נחמן ביאליק מתוך צפיה רטרוספקטיבית

 

א    🔗

תקופה של שנות עשרים וחמש נקפה מאז נסתלק ממנו ביאליק וסילק מעלינו שכינת שירתו. חצי־יובל שנים יש בו בכדי רמת־זמן מסויימה שניתן לצפות מעל גבה מרחקי־עתים לאחור, צפיה רטרוספקטיבית שמצמצמת ממדיהם ומקיפתם מתוך צימצום על כל צדי־צדיהם, וההיקף הצפוי מואר באור חדש ונראה בראייה חדשה. סולם־הערכין משתנה ורואים בו הפיכות־עולם שהורידה עליונים למטה והעלתה תחתונים למעלה.

שינוי זה שבסולם־הערכין חל לא רק בעולם החומרי, בספירות הכלכלה והחברה, בארחות־החיים ונימוסי הנוהג שבהן, עולם זה שמטבעו קביעותו רופפת וגבישותו רופפת ועשוי הוא להתהפך כחומר־חותם – חל הוא גם בעולם הרוחני, בספירות התרבות והאמנות, שלכאורה יציבות שקבע וגיבוש לו, לעולם, זה, לרבות ספירת השירה, אף־על־פי שמורכבה היא מטבע ברייתה מיסודות־שתיה צירופיים: מחשבה ורגש, הגיון וחזיון, תואם של מלים וריתמוס של צבעים וצלילים וכיוצא בהם, והרכב־יסודות זה עשוי לשמש לה שימור וחיסון, תריס בפני פעולתם ההרסנית של שינוי־עתים וחילוף־זמנים. שירה שדומה היה בשעתה כי הוצרכה לדורות נראית כאילו עברה ובטלה מן העולם, לפי שהחומר המציאותי והמוחשי שבה היה קיים רק לדורה, ועם חילוף משמרת הדורות אבד ערכה מבחינת כוח משפיע ואין לה אלא ערך היסטורי, ומכיון שאין לדור זיקה לה – הוא חי בהווה ואין לו עסק בחקירות היסטוריות, הרי היא כאילו אינה ושמו של משוררה משתקע, ואילו שירה שדומה היה בשעתה כי הוצרכה לדורה בלבד והוזנחה ואבדה השפעתה – רביזיה חלה בה והוקמה על ונפתחו צינורותיה שנעתמו ושוב נעשית לכוח משפיע והדור ניזון ממנה.

אם כשהשנים כתיקונן כך – על אחת כמה וכמה חצי־יובל השנים האחרון שעבר עלינו. תקופה זו כאילו מיצתה לתוכה והחזירה עלינו במחזור מחודש ומתומצת אלפי שנות־גלות של רדיפות והריגות ושואות וחורבנות והשמדות, כפולים ומכופלים, שנסתיימו בכליון הקאטאסטרופאלי של רוב מנין אחינו במרכזים המאוכלסים באירופה שהיווה רוב בנין של עמנו. וזה לעומת זה: תקופה זו קיפלה בתוכה אלפי שנות־גלות של כיסופי־גאולה וחזיונות משיחיים של אחרית הימים ונהיות לחידוש מלכות ישראל שנגלמו במפעלי בנין ארץ ישראל ותרבות ישראל בארצו, ברוחב־ממדים לא ישוער, מתוך עירוי כוחות־יצירה שגיאים, כול־יכולים, חותרים לקראת עתידות רחוקים ושואפים לגדולות ונפלאות, ברעבתנות מתרווה ומתרעבה מתוך ריוויונה, ובשכרון עלייה משיא אל שיא והליכה מכיבוש אל כיבוש שנסתכמו בנס תקומת מדינת ישראל והשגיה בספירות החומר והרוח שאין דומה להם בהיסטוריה העולמית. חצי יובל שנים זה שלגבינו הוא תקופה של הרס־עולם והרת־עולם והולדת־עולם – שיא מצפה מרקיע שחקים מזדקר ומתפסג ממנה ממעל לממדי מרחקי־העתים שעברו, ונסקר מעליו שטח־זמן זה בסקירה שיש בה, לרגל התמורה שחלה בשער־הערכין, משלילת החיוב וחיוב השלילה שבו.

איך נסקרת משיא־מצפה זה שירתו של ביאליק – שירתו ולרבות פעולתו היצירתית בספירת התרבות שגם היא כאילו נעשית חלק ממנה? מה בה מן הקבע והקיים שהוצרך לדורות והוכנס לקיום באוצר הדורות וערכו מבחינת כוח משפיע לא הופחת, ומה בה מן העראי והחולף שאין שוב לדורנו זיקה לו, לפי שהוצרך רק לדורו ויש לו ערך היסטורי בלבד?


 

ב    🔗

אין לך משורר ששירתו עשויה מעור אחד. זוהי אחת מסגולותיו האופייניות של כל משורר ראוי לשמו ששירתו מורכבת מיסודות מנוגדים זה לזה. הרבה יותר מנשמתו של אדם סתם, באשר הוא אדם, נשמתו של משורר הוא קומפלכס של הפכים וניגודים וסתירות, ולבו חלוק עליו, והוא נתפס לנטיות ומצבי־רוח והלכי־נפש קוטביים, סותרים זה את זה. אין לך שירה שבה המרכז וההיקף סטאטיים, קבועים ועומדים – מלחמה תדירית בין יסודותיה והם הודפים זה את זה מן המרכז ונהדפים זה מזה אל ההיקף, עתים גובר זה ועתים נוצח משנהו, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו של המשורר אתה מוצא גודל ניגודיו.

משורר גאון כחיים נחמן ביאליק שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל המשוררים העבריים שקדמוהו והעניק חמה בגובה קומתו – הרבה יותר מכל משורר זולתו היה בעל הפכים וניגודים וסתירות שלא ניתנו למיזוג וקרעים שלא ניתנו לאיחוי. ואולם ראה זה פלא: הבליעם ביאליק בשירתו אגב ליכוד ותיאום שיש בהם מעין היתוך־יסודות טובע מטבע של טבע ראשון שהרכבם בו לא ניכר, ושירתו, על כל ריבוי־הצדדיות ושלל הגווניות שבה, מאוחדה באחדות הארמונית, וכל שיר ושיר מוטפס בדפוס אחד ועשוי מקשה אחת וכל חלקיו אחוזים ודבוקים בו כאברים בגוף, לפי שיותר מכל משורר זולתו עבר “תהומי תהומות והררי הררים ובא אל גנזי גנזים לא דרך עוד זר שם ויחתור עד גבולות אין־גבולות מקום ההפכים יתאחדו בשרשם”.

ואולם, עם כל הקביעות והאחידות, חוסר השקערורות ויוצאי־הדופן שבכל חלק מחלקי שירתו, משורר מפולג היה, חצוי בעצם מהותו, מורכב מדו־פרצופיות, שלכל פרצוף חיתוך קלסתר פנים וסבר פנים משלו: ביאליק המשורר הלאומי – קרא: הקיבוצי – כל משורר הוא לאומי – ומשמעו: משורר שעשה כלל־עמו נושא לשירתו, וביאליק המשורר האישי.

ביאליק המשורר הקיבוצי שליח־ציבור נעשה לאומתו והתלכד בה ליכוד יסודי, מבריח חוליות צורותיה ושכבות תרבותה, והזדהה עמה הזדהות שלימה, עד כדי הבלעת יחידותו האישית, במלוא רחשיה והגיגיה ומאוייה וכסופיה, בתוך יחידותה הקיבוצית ולא נודע כי באה אל קרבה.

ביאליק זה שר את שירת אומתו באֶדר ובשגב ובפאתוס, נאדרי אך מאופק, ללא שמץ צעקנות, ובצלילי־אמונים ובניבי־סגולה כני מבע וישרי ארשת, מרקיעי מרומים ומעמיקי תהומות, ונעשה ל“נאמן רוחה ומפרש לבה”, והוא שזור בתוך בתי־הנירין של מסכת שירתה בכל נימי נפשו עד לבלי הכיר בפירוטם ובגיוונם האישי.

ליגלג דוד פרישמן בשעתו, כשהיו דבריו נשמעים ומקובלים, על אלו שייחסו לשירת ביאליק אופי נבואי והעמידה על האופי האמנותי שמתגלה, לפי דעתו, בשיריו הקטנים ושראה בהם – ובהם בלבד – מלאכת מחשבת מופלאה, וטעמו ונימוקו עמו: אין אנו יודעים מהותה של הנבואה וטיב יסודותיה, לפי שהיא בגדר מעשה־מרכבה שהרכבו הוא מכבשונו של עולם שלא ניתן לניתוח וחיקור הטמיר והנעלם שבו. לא צדק פרישמן בהערכה פסקנית זו שאינה אלא פרדוכס פיליטוניסטי שהמליצו על כיוצא בו “מיטב השיר כזבו”.

אין המסתורין שבהתגלות האלהית לנביא הסגולה היחידה, וגם לא סגולת־השתיה, של הנבואיות. גם התגלות על־טבעית מסתורית זו גובלת לה: השראה של רוח־הקודש, שפעמים זוכים לה, לפי העדות שבתנא דבי אליהו: “בני ישראל בין עכו”ם, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה". ואילו שאר סגולותיה ניתנו להתפרש ולהיתפס, ואתה מוצאן בשירת ביאליק.

נבואית היא שירתו בשאיפתה המגמתית שהוטבעה בה טבע של מהות, בחינת “והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי”, לייסר ולהוכיח, להתריע על הקלקלות ועל הנגעים שנראו בבית־ישראל, ולהורות דרכי־חיים מתוקנים, ויחד עם זה לחזק ידים רפות, לעודד רוח שפלים ולנחם לב נדכאים, ובנהייתה לנעלה ולנשגב, ובחתירתה לספירת הזוך והזוהר שבעולם האצילות והתום והטוהר שבעולם העשייה – סגולה זו שמרוממתה לרמת מוסריות נאצלה שאמנותה, אם בעיצוב צורתה ואם בגיבוש ביטויה, טפלה לה.

נבואית היא ביגונה ובצערה ובכאבה הנוקבים ויורדים עד התהום, בזעמה ובתוכחתה, בהצלפתה בפולסי־נור, עם שהוא עצמו, המשורר המצליף, נצלה חי על גחליו, בהוקעת החיים הגלותיים בעליבותם – עליבות־חיים של חוסר ישע ואזלת יד, של כניעה ופשיטת צוואר לשחיטה, “חיים בלי תוחלת ובלי אור עינים, חיי רקב נמקים, חיי כלב רעב אסור בשלשלת” נטולי טעם חיות וטעם מיתה. מוקיעה היא עליבות־חיים זו גם כשהיא יוצאת לניוול שבטמיעה, באונס וברצון, הכרוכה בחיים הגלותיים – ניוול־חיים של “התכחשות ללב, של שפיכות הרוח על כל שיש נכר ושיקוע הנפש בחיק אבן זרה ובנין פיתום ורעמסס למנדים והשקעת הילדים, לשמש להן לבינים, בתוך נדבכיהן”.

נבואית היא שירתו בהוקעת חיים גלותיים אלו שהוא רואם גם בעליבותם וגם בניוולם כ“מוסר אלהים ותוכחה רבה”: בת־קול יוצאת ממנה – בת־קולו של אדון הנביאים שכלל חיים שכאלו בתוך קללותיו ותוכחותיו, בדברים בוטים כמדקרות חרב והולמים כמהלומות רעמים: “והפיצך אדני בכל העמים – ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך – והיו חייך תלויים לך מנגד – ועבדת אלהים אחרים – בניך ובנותיך נתונים לעם אחר – – –”

עם שהוא נפנה בשירתו לתנות ענות עמו לא “תנים לבכותה” הוא כאותו הלוי שקדמו – ארי שואג הוא, עומד ושואג, סמור רעמה, ודלוק עין, והדי שאגתו מחרידים ומזעזעים מרחקים ומרומים, ובשעה שהוא שופך חמתו על “עם עברתו וחמלתו” כשפך לבה מוקאה מלוע הר־שרפה הוא עצמו נלהט ונחרך ברחמיו שנכמרו אליו ויצאו ללהב־אהבה. ארי ולא תנים הוא להשאיג ענות אומתו, ו“כנור”, כאותו הלוי בשעתו, “עת יחלום חלום שבותה”.

ונבואית היא שירתו בראשוניותה, באי־אמצעיותה, בעומק הרגשתה, ובהשתרשותה בתחתיות רבדים ובהסתעפותה לגבהי מרומים, בהסתייגותה מאבק של צעצועי מליצות ובסלידתה מלהטוטי מלים: “נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה, ממזרי עט ורעיון, לשון רהב ולב נבוב”.


 

ג    🔗

ביאליק המשורר הקיבוצי שנעשה שליח ציבור לאומתו ראה חובה לעצמו, בתוקף המוסריות הנבואית שהוטבעה בעצם טבעו ושכפתה עליו השתעבדות גמורה לצרכי אומתו, להרחיב תחום שליחותו הציבורית, להעבירה מרשות השירה גם לרשות התרבות. נזדקק ביאליק לצרכי אומתו ברשות זו למפעל תיקונה ושיכלולה של לשונה מתוך שאיפה ברורה והתווית דרך לביצועה: החיאתה “תחיה גמורה בדיבור ובכתב וגידולה הטבעי מתוכה ומגופה”, ויותר מזה למפעל משנה שהוא, מפעל תיקונה ושיכלולה של לשונה, כרוך ותלוי בו: מפעל כינוס נכסי־הרטושים שלה, לקיים מה שנאמר: “בשעת המפזרים כנס!”

עם סיומה של תקופת ההשכלה ופתיחתה של תקופת התחיה – והוא מראשוני דבּריה וראשי דובריה – הרגיש בצורך של עשיית חשבון ספרותנו מתוך חישוב ממצה ומסכם, ומשעשה חשבון זה הסיק ממנו חובה היסטורית: להתחיל במפעל כינוס רחב ממדים, מקיף כל מקצועות ספרותנו, לכל תקופותיה ורבדיה, “כל פינה וקרן־זווית שמתחבאת שם מקצת רוח הקודש של האומה, מעט מכוח היצירה של טובי אישיה, להוציא מכולם את הניצוצות האובדים והנדחים, לצרפם לאחדים והיו לדבר שלם בידי האומה”

כינוס זה שצריך היה, על פי תכניתו שתיכנן, לכלול בתוכו “מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום” לשם איחוד תקופותיה של ספרותנו וייחוד מדרגותיה ותיאום גווניה – בירור כרוך בו, בחינת תנאי קודם למעשה, ברירת העיקר מן הטפל, הקיים מן החולף, הערכים הנצחיים מאלו שערכם נפסל או נתדלדל, ונכסי צאן־ברזל שיימסרו לעם מן הנכסים המתים שיימסרו לבעלי גניזה וארכיונים. בירור זה יהווה “חתימה” חדשה, כ“חתימות” שקדמו לה, ותשמש כמותן פתיחה חדשה, מצע־שתיה בונה אב וקרקע מסוקל ומיוטב לעיצוב יצירות חדשות בשביל העתיד שבהן עתידות להתייחד בייחוד שלם היצירה הישנה והיצירה החדשה. “עת לכנס – זוהי בת־קולה של השעה!” שהבחין בה בת־קול יוצאת מחורב, ונפנה מן השירה שהיא בגדר אגדה ש“פנים שוחקות” לה לעבודה זו שהיא בגדר הלכה ש“פנים זועפות” לה, ושראה בהן עתה “שני פנים של ברייה אחת”, וכשהוא מכריז ואומר: “בואו והעמידו עלינו מצוות, יותן לנו דפוסים לצקת בהם רצוננו הניגר למטבעות מוצקות וקיימות, אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל?” הוא עצמו נענה לכרוזו קודם שהכריזו וכפף צווארו בעול הברזל ששם עליו בעצם ידיו והעמיד עליו התחלתו של מפעל הכינוס שהוא ממשי בו בהתמדה ובהתמכרות, והמשורר נעשה “איש חוטב עצים”, חוטב חטיבת גוש־תרבות מוצק ושלם שיש בו חישוק תקופות וצימוד צורות.


 

ד    🔗

עבודה זו שהשקיע עצמו בה עשויה היתה להטות לתוך צינורותיה הרבה ממרץ־היצירה שלו מתוך צינורות השירה. אפילו גאון שבגאונים מרץ־היצירה במקצוע שבו קנה עולמו, גם כשהוא נובע כמעין המתגבר, משהוטה והוסט חלק מזרמתו לאפיקי מקצועות צדדיים, צפוי הוא, אם מעט ואם הרבה, לרידוד וקילוש.

הרגיש ביאליק בקיפוח יצירתו השירית בעטייה של עבודה זו שנשתקע והובלע בה, תחילתו ברצון וסופו באונס כרוך בהשתעבדותו לרצון זה, וכשחגגו חג־יובלו בארץ ישראל הטיח כלפי החוגגים דברי קובלנה שהבליע בהם צער נפשו המסותר, צער קיפוח שירתו שכפה על עצמו:

"לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנכִי.ֹ


חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹם

עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ לְתֻמּוֹ,


וְרַד הַיּוֹם, וְיָדוֹ רָפְתָה

וְקֵהֶה, שׁוֹבֵת קַרְדֻמּוֹ".

וכשידו הופכת שוב בגוילי “יציאי לבוב, סלויטא, אמשטרדם ופרנקפורט” וטוריהם נראים לו “כחרוזי פנינים שחורות, שניתק חוטם, ודפיהם מאולמנים ואותיותיהם מבודדים, אות אות מיותמה לנפשה”, ספק מכרסם לבו:

הַעֵינִי כָהֲתָה אִם־אָזְנַי כָּבְדוּ?

אוֹ אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם.

וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,

וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כְּגַנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מּחִלּוֹת עָפָר וּמַחֲשַׁכִּים

וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם

חֿפוֹר וַהֲלוֹך לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים

מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם –

ומי יודע אם לא יצא “מכרות בקברות עם וחרבות רוח ומאומה אין עמו ולא יציל דבר מלבד האת הזה אל כפיו דבק וזה אבק הקדומים באצבעותיו” –

ואולם זיקת שיעבוד לו לעבודת חפירה זו ואינו בן־חורין להבטל ממנה ולהפקיע עצמו מחובתו והוא שב ומגשש בתוך מחילת עפר ומחשכים וחופר ומוציא מקברות עם וחרבות רוח שפוני מטמונים שאינם צריכים אלא ניקוי וציחצוח, וגרוטאות של אוצרות־יקר שהעלו חלודה ונסתגסגו, והוא יוצקם לתוך עלילו ומתיכם ומצרפם ויוצקם לתוך דפוסים ומוציאם, מנוקים ומזוקקים, חומר צרוף מסיגיו לעשיית כלים מפוארים ליצירות־תרבות מפוארות.

ויורשה לי, לשם שלימות הענין, לסכם צד זה שבביאליק – המשורר הקיבוצי, שבשירתו נתגלמה המוסריות הנבואית, ושממנה נסתעפה פעולתו היצירתית בתחום התרבות העברית, בשורות שכתבתי סמוך לפטירתו, ואני אז מתארח בארץ – הגעתי אליה באותו יום שנפטר בו – ושנתפרסמו בחוברת ה“גליונות” שיצאה באותו חודש:

"שר השירה העברי שבר מטו וקברו באדמה והשקיע ספרו במצולת־נשיה – זה מטה־הקסמים וספר־הכשפים שבהם חולל את הפלא הגדול – עמוק מהחקר ונשגב מבינת אדם – את “פלא ביאליק”.

היה לנו ביאליק משורר אשר לא קם כמותו בישראל למיום סתום חזון. משורר שהזעיק זעקת־השבר, על זעמה ורעמה, של כל דורות ישראל, שהרחיש זעזועי נשמותיהם החבויים לפני ולפנים בחלל העולם והוקיע שמימה בצלצלי שמע את צערם וכאבם, קלונם ועלבונם. צורף פלאי שטיל לתוך כורו שברי־גרוטאות של שפה מסוגסגת סגנונים ונוסחאות, התיכם באשו, יצקם בדפוסו, טבע בהם מטבע והוציא מתחת ידו דינרים, פּז־פּז מזוקק, עם צלילה הזך והצלול של מטבע ראשונה. אישיות ברוכת אלהים, מכריעה ומכניעה בתוקף סמכותה – סמכות הבאה מאליה, ללא הטלת מרות בכוונה, משגיבה מתוך עצם הוויתה. כל זה היה לנו ביאליק – ויותר מזה: נשמת ישראל שנסתמלה בסמל חי ומוחשי. זכוכית־שריפה שכינסה בקרבה כל נפוצות־אורו הפזורות על פני שטח כל הדורות והתקופות והזריחתן מתוכה, משולבות ומשולהבות בשלהבת מצרפת ומזקקת, מאירה ומרהיבה עין בשלל צבעי־הקשת שלה. סולם נושא בשלביו כל יצירותיה של אומתנו, מראש דורותיה ועד סופם, ומצעידן ומרוממן למרומים. מסכת יצירה שחוטיה נארגו בתוך השתי־והערב של מסכת חיינו – כל זה היה לנו ביאליק – כל זה ויותר מזה".


 

ה    🔗

כל זה היה לנו ביאליק – ויותר מזה: משורר אישי לירי. גדול המשוררים הליריים שקמו בישראל למימי חתימת התנ"ך.

בפרקו הראשון של ספרו האבטוביוגרפי למחצה “ספיח” שהוא משמש לו מעין מבוא מספר באליק חלום שחלם. בחלומו והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפניו והיא מלאה שיירות של שובי־יריד, והוא בתוכם, מובלע באוכלוסתן רבת המהומה והמבוכה והרעש והערבוביה, נסחף אחריה שלא מדעתו, הולך בעל־כרחו ואינו יודע מה לו בתוכה. עודנו הולך והנה כמראה אבי נחל לפניו נמשכים לכל אורך הדרך ועומדים כחומה ירוקה בצידה, מבדלת בין עוברי־הדרכים ובין איזה עולם־פלאים שמעבר לאבים, ונשקפת לו משם, מבין האבים, כעין בבואה של אחד פלאי שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל ופניו אל מימיו הבהירים והשקטים, כולו נתון בעולם אחר. יודע הוא כי פלאי זה קרוב אליו ואל נפשו ושחייב הוא להתגנב מפה ולהמלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק, לשפת הנחל הזך והטהור, ששם מקומו והוא שישב עליו מאז. עם שהוא נגרר אחרי השיירות ומתרחק והולך ועוזב מאחוריו את אבי הנחל ואת עולמם הטהור ואת הפלאי היושב על שפת הנחל הוא נזכר: זה הבודד הפלאי שעזבו מאחוריו על שפת הנחל – הלא הוא, הוא עצמו, הוא ולא אחר!

גם כשהחלומות לא שוא ידברון, וגם כשהם חלומות שחולם אדם בהקיץ, אם אין בהם מקצת דברים בטלים, שלפי מאמר חז"ל אין לך חלום שאינם מצויים בו, מקצת דברים אי־מדויקים יש ההם, והם ישנם גם בחלומו זה של ביאליק.

השיירות המתנהגות וזוחלות בכבדות בדרך הארוכה וכבדת החול – שיירות של בני עמו, בני־דורו, הן, והוא לא מובלע בהן ונסחף אחריהן – הולך הוא בראשן, הולך ומהלך לפניהן עמוד הענן ועמוד האש של התרבות העברית, לנחותן הדרך לקראת יעודן ההיסטורי: שבות ישראל במכורתו, גאולתו ותקומתו בה, קוממיות הגוף והנפש. ובבואה זו הנשקפת מבין האבים – בבואתו של פלג־ישותו הוא, מעין בבואה של עצמות אסטראלית – עצמותו של ביאליק המשורר הלירי. עם שהוא, המשורר הקיבוצי, מהלך בראש השיירות ומתרחק והולך – אין הוא עוזב מאחוריו את אבי הנחל את עולמו הטהור ואת הפלא, היושב על שפת הנחל – מלווים הם אותו חרש, כפי שנדמה לו מתחילה, נעתקים עמו יחד מאליהם קמעה קמעה גם שעה שאינו רואם ואינו חש בהם, ומפקידה לפקידה הם מתגלים לו, והוא מתגנב משיירות הולכי הדרך ונמלט אל אותו עולם טהור ושאנן שמעבר לפרגוד הירוק ומבליע עצמו תוך בבואת עצמותו של פלג־ישותו – המשורר האישי הלירי שבו, וקולט בתוך העולם הטהור והשאנן שהוא נתון בו “מראות פלאים, מראות שאננים וקלים, כערפלי טוהר, חצים חידות וחצים חלומות, והם מרחיבים עיניו ומעמיקים לבו לראות את הנסתר בנגלה ואת הסתום במפורש” – לראותם ולפענחם פיענוח שבעירוי, מתוך הבהרתם עד כדי מחשוף צפוני תמציתם והעמדתם על מהות־השתיה וצורות היסוד שבהם.

יש שחוזר עליו שם, באותו עולם טהור ושאנן, מחזור ילדותו והוא מתגלגל לאותו ילד שהיה, ששאף כל ימיו סתרים ודממה, והוא תר מחבואים, ושם נגלים אליו שוב חבריו והוא מקבל רזיהם. מתחבר הוא אל חבריו שהם חביבים לו מכולם – הצפרירים, ויחד עמהם טס על כנף־אור אל הככר, מתעלס ומתפלש בדשאיו הטלולים, מזהיר ברסיסים וחורז פנינים, פושט בקמה ומרחף על ראשי שבלי־הדגן השעירים וקופץ לברכה השטוחה בין קנה וסוף, צולל במצולתה וטובל בים־די־נור ושיבולת־זוהר, סופג ים אורים ויוצא מזוקק ומטוהר.

ועתים מפליג הוא משם אל היער, ממלכות השלווה הנאדרה, תועה בו שעות שלימות, מתייחד עם לבבו ואלוהיו, ובא אל בת־עינו – הברכה. מתישב הוא על שפתה וצופה במצולתה בחידת שני עולמות ומצפה לגילוי שכינה קרובה, והיא מתגלה אליו ונדברת בו בשפת־אלים חרישית של גווני־גוונים וקסמים ותמונות הוד וצבא חזיונות ומגלה לו רזי עולם וכורה אזניו לשמוע קול הברכה שחדה לו חידתה העולמית.

ויש שהוא מפליג משם אל נוף מושלג בשלג חדש, צח ובהיר, כבנתינתו משמים, משטח אור ולובן כולו, ובחללו יום־טוב לבן אחד מולך, והוא קופץ לתוך עגלת־חורף ורכבה מסיעו בה למצוותו, מטיסו ביעף ומביאו אל יער חסין אלונים העומד, לבן־פארות, גא וצונן, ומגיש לאדני מנחה טהורה בכלי טהור, והוא נכנס בעבי זה היער, שולף לבו מחזהו וצורפו בכור־הקור ומטילו על גב הסדן והולמו בפטיש, הלום ונטוע בו כוחות חדשים, ומשיבו לתוך נדן חזהו, שבעתים מוצק ועז.

ויש שהוא נישא משם על כנף חזיונו אל נוף מולדתו, שפון הרים ויערים וצעיר שמים וארץ, ורואה אותו, תמים כהיותו, שוקט אל זהריו יומם ורזי־רזיו לילה, נוצר רוח אפו הטהור ושומר חרדת קדשו, ומגלה במחבא יעריו פחדי לבבו המתוקים וענוגי חלומותיו מושלכים תחת אחד השיחים. פוקד הוא שם נוה הוריו הדל על ראש גבעתו הקטנה, מצער ולבן ונחמד, נצב על תלו וצופה לנתיבות עולם, והוא עומד נפעם לפני עולם פלאי, גן נעול וחתום, וזרוע חידות ופלאים שלא חלה בהם יד ולא נוסה אליהם דבר שפתים, ולבו המון ותמהון אלהים על פניו.

ויש שמתוך אותו עולם פלאי הוא רואה, מבעד לאבים, מעבר לאותה דרך ארוכה וכבדת החול המלאה תשואות של שיירות שובי־היריד, שבילי־חיים צדדיים שבהם מהלכים, מבלי לדחוק רגלי אחרים, צועדים כעל ראשי אצבעות, ענוי עולם, אלמי נפש, צנועי הגות ועלילה, אמני השתיקה היפה וכוהני דממת אלהים, שחייהם מיטב חזיונם ותפארתם עצם היותם, הולכים וזורעים באפס יד ובלי כוונה, האמונה והטוהר, והוא סופג מרחוק את יפי חייהם המוגר אל חלל העולם מתוך האור השקט והנוגה המתאצל חרש מעיניהם ושירטוטי פניהם ובת־שחוקם רבת הבינה והסליחה, וקולט בתוך נפשו כל רחש יופי המתרחש חרש בתוך לבם ונידנוד תפארת המתנדנד מתוך זעזועי נשמתם.

כאלה וכאלה מראות פלאים נגלים עליו שם, באותו עולם טהור ושאנן, כל אימת שהוא מתגנב מתוך שיירות הולכי הדרך ההומות ומהמות, ונמלט אליו – “מראות נוהרים ובאים אליו מארבע הרוחות, יש אשר יצופו ממצולת הדממה ויש שנתרקמו ובאו מתוך פליטי־הקולות וצירופיהם, והוא שומע בהם את הדממה ורואה את הקולות ואצבע אלהים חורתת אותם על לוחות־חייו”.


 

ו    🔗

לא ריקם ישוב אל שיירות הולכי הדרך מתוך אותו עולם טהור ושאנן מעבר לאבים שנמלט אליו: חמדה גנוזה בידו, דורון לשירה העברית: שירים ליריים סגוליים, שיח של המית לב וערגת נפש, צנועי הגיגים ומוצנעי רחשים, שאין משלם להוד ולזוך ולתום ולאומן. לא כבדי משקל הם בכמותם – משקלם באיכותם, על כל אחד ואחד מהם ניתן להמליץ: יש קונה עולמו בשירה אחת. אילו לא כתב שיר אחר מלבד “יהי חלקי עמכם” – הימנון נאדרי זה שראוי הוא להיקבע קבע של תפלה זכה שתשובץ בתוך תפילותיו של כל אדם, ללא הבדלי גזע ואומה ודת – דיו היה לשיר יחיד זה להנחיל לו עולם הבא.

שב הוא משם ובידו יקרות שירי סגולה: “צפרירים”, “זוהר”, “משירי החורף”, “לא הראני אלהים”, “יהי חלקי עמכם”, “אחד אחד ובאין רואה”, “הברכה”, הפרקים הליריים שב“ספיח” המתרוננים בריתמוס נפשי מופלא מתוך הפרוזה השירית שנכתבו בה, ובסוף ימיו – “יתמות”, שירת־חתימה נאדרה שבה חתם שירת חייו, וכיוצא בהם, שירים ליריים קצרים שאין קטנותם גורעת מכובד משקלם האיכותי. שירים ליריים אלו אין כמותם בספרותנו העברית ואין דוגמתם גם בספרות העולמית. המשך בהם לשירה הלירית שבתנ"ך במיטב סגולותיה שבהן התרומה מעל לשטח הזמנים לגובה נצחי, שירה עברית בצורתה, בלשונה ובביטויה וברקע שעליו נתרקמה, ואולם אוניברסלית בתוכנה ואנושית במהותה, שמקומה – העולם ומלואו, וזמנה – הנצח.

סמי משירים ליריים אלו מליציות מתיפיפת ומילוליות מתחנחנת ושטחיות מתחפשת בעמקנות וריקנות מתכסה בערפליות שאין בה משום כבוד אלהים מתוך העלמתו בתוכה, ושאינה אלא חשרת אד־היולי תוהה ובוהה שלא בא לידי כיבוש וגיבוש של יצירה. לא מהם ולא מקצתם בהם, כולם בהירות וצלילות ופשטות – פשטות גם באלו שעומק מושג ועומק משיג בהם – כולם ציוריות מוחשית וסמליות נתפסת לעין ומתרשמת בלב, סימפוניות של אורות וצללים, צבעים וצלילים, הדים ובני־הדים, סימפוניות של אורות וצללים, צבעים וצלילים, הדים ובני־הדים, וניבי־סגולה אניני ביטוי ועדיני מילול. משאתה מתחיל קורא בהם – ובעל נפש אתה – מיד עילוי נשמה לך, מתעלה אתה לספירת תפארת עליונה שבעולם־האצילות ומובלע מלוא חושיך בסוד שיח רחשי קודש, שיח משורר כי יעטוף, שהכאב והצער שבו מתמתקים בשפע כיסופי־יה, ערגת נפש מתרפקת ומתדפקת על שערי שמים, ונכספת לבוא לשפריר חביון, לתוך היכלי האהבה והרחמים והחסד הגנוזים, ומתפללת על תיקון פגימתה היא ופגימת העולם, מתפללת ומתרוננת בתפילתה, בחינת “לבי ובשרי ירננו אל אל חי”.

שירה לירית זו הוצרכה לדורה ולדורי־דורות. דור ילך ודור יבוא והיא לעולם תעמוד וכלום לא יופחת ולא יוזל מערכה, שכן מבחירת שירת ישראל היא, שגם היא, כישראל, לפי מאמר חז"ל, אין לה בטלה עולמית.


 

ז    🔗

ביאליק, “המשורר הלאומי”, לכאורה רובי שיריו הלאומיים נראים לנו עתה, לאחר שנקף חצי יובל שנים מזמן פטירתו, כאילו הוצרכו לדורם בלבד, ונושאיהם שנזדקק להם כאילו עבר זמנם ובטל בהם החומר המציאותי והמוחשי. עם תקומת מדינת ישראל נסתיימה תקופת “דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה” ונפתחה תקופה חדשה, והחיים היהודיים, גם במדינת ישראל וגם בארצות התפוצות, נשתנו מן הקצה אל הקצה, עד כדי פשיטת צורתם הישנה ולבישת צורה חדשה, ובעיותיו של אותו דור שנסתיימה תקופתו נתחלפו בבעיות חדשות לא שערן, בעיות ישראל בארצו וישראל בתפוצות הגולה. אף־על־פי־כן, גם צד זה שבביאליק לא ערך היסטורי גרידה לו, ענין לענות בו לדורשי רשומות, ואין חלקו עם הקלסיקונים, אלו שאבדה השפעתם בספירת החיים והספרות ונחנטו בתוך ספריהם ונגנזו בתוך ספריות והם מונחים בהן כאבן שאין לה הופכים ומעלים אבק ומקק ספרים. אין לך משורר כביאליק שהשפיע כל כך על דורו וכבשו ושיעבדו לו בכוח שירתו ובקסם אישיותו ונעשה למאורו ומורה דרכו, למצפנו ומצפונו. אין חזיון דומה לזה נפרץ בספרות העולמית: משורר ששירתו תפעים את הדור ותפעילו ברוחה ותטו ממסלול חייו למסלול חיים חדשים ובכיוון למחוז־חפץ חדש. גורם – אחד מאבות־הגורמים – נעשתה שירתו למפעל החלוצי בבנין הארץ והעם והתרבות העברית. קווים יוצאים ממנה ונמשכים אליו, למפעל זה, לכל תחומיו ורשויותיו, והם מזרימים לתוכו, כחוטי־חשמל כבירי־מתח, שפע של מרץ יצירה. קווים אלו – מהם גלויים, כאלו שיוצאים מ“בעיר ההרגה” ונמשכים ל“הגנה”, מתחילה בחוץ לארץ ולאחר כך בארץ, וממנה ל“מרד הגיטו בוורשה” ולצה"ל, וכאלו שיוצאים ממפעל הכינוס שהתחיל בו ונמשכים לכל מפעלי הכינוס הנפלאים המבוצעים עתה בישראל, ומהם סמויים מן העין, אך פועלים כמותם פעולתם בסתר: הזרמת שפע של מרץ.

הובלע ביאליק בדורו ונארג במסכת חייו, והרבה ממה שנעשה בישראל לשם קימום העם וביצור תרבותו – מכוחו ומכוח־כוחו נעשה, גם כשאין מכירים בו. זהו אלמות שלא רבים זוכים לו – אלמות של “נאסף אל עמו” בארצות החיים ונצרר בצרור חייו והמשך לו ברציפותו, בהשתרשותו בשרשרת דורותיו.

ואולם גם צד זה שבביאליק – “המשורר הלאומי” – לא כל שיריו הם בגדר שירים שהוצרכו לדורם בלבד – ירשת פליטה שרדה מהם לדורות הבאים שערכה מתיקר והולך בתמורות העתים, גם לפי שער־הערכים בחילופיו ובשינוייו שחלו בו – שלוש יצירות שהתרוממו לפסגה מתפסגת גבוהה גבוהה ונשקפת על פני שטח העתים והדורות: “המתמיד”, “מתי מדבר” ו“מגילת האש”.

מצבת־זכרון נהדרה שהמכתב בה מכתב אותיות של אש היא שירת “המתמיד” למסורת של לימוד התורה שנשתמרה בקדושה ובטהרה למימי סורא ופומבדיתא ונהרדעא עד ימי וולוזין ומיר וסלובודקה – מזמור שיר מפאר ומרומם תלמידי חכמים בישראל המקמטים עצמם על דברי תורה ומשתקעים בלימודה ובהתמדה שאינה יודעת ליאות, בהתמכרות מלוא נפשם ומאודם ובהשתעבדות כל חושיהם וכוחותיהם ובהתנזרות סגפנית מתענוגות החיים והנאות העולם, והם שעשו את בית־המדרש ל“מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים, שבו הציל ישראל אלהיו ואלהיו הציל אותו”. מזמור שיר – וקינה מתקוננת מתוכו, אלגיה נוגה כניגונו של “המתמיד” שהוא מתארו: “השופך בלט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה ומתיקותו המרה” על כוחות אדירים שכלים בין כתלי הישיבות ופרודות חזקות ובריאות המתעבשות בתוך חלקתה הצחיחה. אין בדברי־קינה אלו משום השמעת הסיסמה האידיאולוגית של ההשכלה שהטיפה ליציאה מן הגיטואיות לעולמיות ושנתנסחה בפתגמו של יל“ג: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך!” מתהדהדים בהם, בדברי־קינה אלו, דברי קינתו הכבושה של אחד העם שראהו “כאריאל האמת בטוח באמתו”, בחינת אחד העם אחת ותורתו אמת – קינה על “עם שפרחה נשמתו חתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב” ונחנטה ונתאבנה בתוכם. וראה הוא, כאחד העם רבו, תקנתו של “עם ספר” זה בהפיכתו ל”עם הספרות", בהכנסת העולמות לתוך היהדות עד כדי עיכולה בתוכה עיכול שיש בו כדי הזנה מן החוץ, שהיא צורך נפש לכל יצור אורגני, שופעת שפע של חיוניות מרעננת, ובהשכנת יפיפותו של יפת באהלי שם. הלא זו כוונתו בשורות שלו שבסוף “המתמיד”:

וּזְכוּרְנִי מֶה חָזָק הַגַּרְעִין, מַה בְּרִיאָה

הַפְּרוּדָה הַטְּמוּנָה בְּחֶלְקַתְכֶם הַזְּעוּמָה,

מַה רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינּו הֵבִיאָה

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּהּ בְּחֻמָּהּ.

מָה רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ

לוּ נִשְׁבָה בָּכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה

וּפִנְּתָה אֶת “דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה” סוֹֹרַרְנוּ

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַדּ בֵּית הַיְּשִׁיבָה" –


ובדבריו המפורשים יותר ב“על סף בית המדרש”:

"לֹא תָמוּט אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ

מֵעֲרֵֵמוֹֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶה הַכְּתָלִים;

– – – – – –

וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַּשׁ אֿדֹנָי הֶהָרוּס

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנִי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׁ" –


מבוטאה בדבריו אלו, ברמז אם לא בפירוש, שאיפתה של ספרות התחיה שעמדה ליקח מקומה של ספרות ההשכלה – ל“תחית הלב” ו“תחת הרוח” שהטיף לה אחד העם ונעשית לצפור־נפשה של “הציונות הרוחנית” שהורכבה לבסוף בציונות המדינית, הרכב אורגני שלא ניתן להפרדה, ושתיהן היוו שני צדדים של מטבע אחת.

עולה עליה שירת “מתי מדבר” – שירה אפית אדירה שבה צייר, כאחד מגאוני הציירים הקדמונים, על גבי יריעה רחבה, בצבעים עזים וחריפים, מעורבים בתערובת פליאה שהרכבה סוד כמוס, מקפלים בשטח היריעה ממדי מרחק ורום ועומק, את המדבר, על כפיו וחולותיו, ומתי המדבר האגדיים “הענקים המוטלים בו על החולות הצהובים שראשיהם מגודלי הפרע צנחו בארץ ושער תלתליהם נגרר ונדמה לרעמת לבאים, ועזים פניהם ושזופים, וחזותיהם מוצקים כחצובי חלמיש ובולטים כסדני הברזל”, ושנקרים לפניהם הנשר והנחש והארי ומתכווננים לנפול בהם, ונרתעים “ניחתים מפני הוד השלוה ותפארת העוז המתנמנם”. ציור פלאסטי זה שצייר ביד אמונה, במכחול־קסם, בצבעיו הפליאים, בשלל אורותיו וצלליו וגווניו ובני־גווניו – דממת המדבר נשמעת מיריעתו ונראים מתוכה קולותיו. נתפסים בה מתוך ראייה צרחת הנשר ורתיחת פי השרף ושאגת הארי ונהמת הסער המנער במצולה רותחת תחתיות שאול ורום ושאגת אריות ונמרים שנסחפו בגלגלו החוזר ושיר המרד של מתי המדבר, עם שהם מתנערים בשעה ההיא, שעת הסתערות המדבר, אחוזי פריץ־אונים:

אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים,

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאוּלָה אֲנַחְנוּ!

הִנְנוּ וּעָלִינוּ בִּסְעָרָה!"


ועולה על גביהן שירת “מגילת האש”, שעם כל פילוג־מרכזיותה שמשוררה בעצמו הרגיש והבחין בו, וחוסר חיבור חלקיה בחבר אורגני שיש בו בכדי עשייתם מעור אחד – גאונית היא, גם בחלקיה שלא נשתלבו יפה, מיזוג נפלא בה של יסודות אפיים ופלאסטיים ואגדיים וליריים. נתייחדה בה אישיותו של המשורר באישיותו של העלם הרך בהיר העינים, ומתוך השתפכות נפשו הווידויית שבה התרוממה שירה זו לשיא השיאים – שומעים אנו הדי שוועת נפשו הכבושה של משוררה. לא הפריז יעקב פיכמן ז"ל בדברי ההלל שגמר על יצירה זו: “בכל עשר שורות שבכל אחד מפרקיה המרכזיים יש שירה שקולה כנגד עשרות יצירות שלימות של שירת ישראל בכל הדורות”.

שלוש פואימות אלו מצטרפות לשיריו הליריים, ואלו ואלו קיומם הוא מעל־לזמן, במקום לא ישיגום משוגי הזמן ולא ישלטו בהם שינויי־עתים וחילופי־תקופות. משולים הם לאותם המראות ודברי החלומות שעליהם אומר ביאליק: “אין אמת כאמתם ואין ממש כממשם, כיין הטוב המשומר ענביו כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו, וככל אשר יתישנו כן יחזק כוחם וכן ירבה מותקם”. שירים הם שעליהם ייאמר:

"כְּשִׁירַת הַכּוֹכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ, יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעוֹלָם,

וּבְדוֹר אַחֲרוֹן, גַּם בֶַאֱבוֹד שָׂרִיד לְשִׁירֵי הֵימָן וִידוּתוּן

וְזֵכֶר לְחָכְמַת כַּלְכַֹל וְדַרְדַּע – וְהֵם עוֹד חָיֹה יִחְיוּ" – – –


תשי"ט

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!