יש בארץ־ישראל הרבה מקומות של שעשועים וכל אחד רוצה לחטוף חתיכת “עולם הזה”, ויש מהורינו הצעירים שהם משאירים את ילדם הקטן יחידי בבית וסוגרים עליו את הדלת. חושבים הם, כי ילדים הם חפצים דוממים שאפשר להניחם באיזה מקום ולסגור בעדם וללכת לשעשועים ואח"כ כשישובו ימצאו הכל מונח כמו שהיה.
שוכחים הם, כי הילד הוא בריה חיה, ולפעמים תוקפת אותו פתאום מחלה והוא צריך לעזרה, ואין עוזר.
כבר הגיעו לאזני מעשים כאלה שהילדים סבלו מהם. בשבוע הזה, בשעה שההורים הלכו בלילה לקבל את פני המוטוציקליסטים וסגרו הדלת בעד בנם הישן, התעורר הילד (כבן ארבע) וטיפס על החלון ונפל משם. ובלילה הזה שמעתי קול ילד קורא בקול־נכאים: “אמא’לה”, אוי “אמא’לה”, ואין עונה. חפצתי להתלבש וללכת שמה, אבל בני ביתי הניאוני, באמרם שהדלת שם סגורה ולא תוכל לעזור מאומה. ובמשך זמן רב פלח הַקּוֹל הקורא “אמא’לה” את לבי, עד – שנשתתק.
כמה פעמים מצאתי ילדים תועים ברחובות, יצאו מביתם ואינם יודעים אנה לשוב. הלכתי אחריהם, אולי1 יגיעו לאיזה מקום, ובראותי, כי תועים הם, לקחתים על זרועותי והבאתים אל המשטרה.
והנני להתריע על ההפקרות הזאת מצד ההורים ביחס לילדיהם הקטנים.
לפני איזה זמן קראתי, כי ילד קטן טבע בבריכה מפני שלא השגיחו עליו. האומנם יהיה כדבר הזה בישראל? האומנם יתיחס הציבור לזה באדישות ויתן להפקרות להתפתח בין ההורים הצעירים?
אצלנו גם בימים הרעים שישבנו בגולה, לא חסרה מאתנו מדת האהבה והרחמים לפרי בטננו. האמנם נעזוב אותה פה בארצנו?
“דבר” תרפ"ו
-
“אולם” במקור המודפס, צ“ל: אולי – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.