רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בראש חודש אדר שני ראיתי ברחוב אנשים מתקהלים. ניגשתי לראות מה שם. עומדים אנשים מוכי תמהון… מה שם?… אחד הטיל את עצמו תחת אוטומוביל…

פגשני צעיר אחד לבוש ככוהן הדיוט: כתונת לא נקיה ומכנסים, חסרים לו רק מצנפת ואבנט. פניו עדינים, עיניו שחורות מבריקות, מחזיק פפירוסה בפיו ומקטיר.

– אתה הוא א. ז. ר.?

– כן.

– ומה תאמר על המצב?

– בחורים סובלים ואינם מתיאשים, עניתי.

– סובלים… אבל מה יוצא מזה? מילא, אנחנו כבר זקַנו (צעיר כבן עשרים), אין כבר מה להפסיד, אבל הדור הצעיר, הילדים. הלא גם הם גועים ברעב. יגדל הדור שלא יצלח למאומה, וכי על זה אפשר לשתוק?…

והצעיר התחיל לדבר בקול רם, קלל קללות נמרצות את כל אלה שחובקים ידיהם ואינם עושים להקלת המצב (ובודאי קלל גם אותי בתוכם – ובצדק). הקהל התחיל להתאסף, והנה גם שוטרים באו, אני שבתי והוא עמי בדרך אל ביתי. התרגשותו גברה מרגע לרגע. ממטיר אש וגפרית ובעברית יפה… תמה הוא, האם נהפכו לבות האנשים ויהיו לאבנים?

נסיתי להרגיעו קצת, כי גם הדברים הצודקים צריכים להאמר בקול נכון, אז אפשר שימצא הד בלב חברו. אבל הצועק אינו נענה.

– אבל איך אפשר שלא לצעוק? עוללים מבקשים לחם ואין! וכאן – אלה – עוצמים עיניהם, סוגרים את כיסם, ולי כואב, ואין כוחי אלא בפה… ואנוכי צועק…

וככה הלך עמי וצעק. הקהל מתרבה, ילדים רודפים אחריו. השוטר מבקש להתפזר ולא שומעים לו.

– ומה יהיה, חביבי? יאסרוך, יכוך.

– ומה יש? אנוכי איני ירא. כבר עברתי את גבול היראה. כל זמן שהנשמה בקרבי אצעק. וגם אתה, סופר בישראל, אסור לך לחשות!

הגענו סוף סוף עד ביתי. אחזתי בידו והנה היא קרה כקרח.

השוטר נגש אליו ואמר: בא עמי.

נפרדנו.

אחרי רגעים אחדים נמלכתי והלכתי אל המשטרה. ראיתי והנה שם קהל אנשים. – מה שם?

– צעקות נוראות – ענו מן הקהל.

אנוכי את הצעקות לא שמעתי כבר, ניגשתי אל השוטר וסיפרתי לו, כי הרגשתי בצעיר הזה, כי חולה הוא.

– אנו יודעים אותו, ענה השוטר, הוא חולה רוח.

– ומה יהיה? ישלחוהו לירושלים?

– בירושלים אין מקום, ישלחוהו לבית לחם.

*

חפצתי גם כן לצעוק. ואולי באמת חובה היא לצעוק…

אבל אני רוצה בלחם ולא בבית לחם…

יהודי בבית לחם זוהי צרה כפולה ומכופלה.

ופני הצעיר העדינים היפים ושפתו העברית הצחה, היפה, אומרים: אל תחשה, אסור לחשות!

וצוררינו, מבית ומחוץ יראו בצרתנו וישמחו… גם זה מוסיף מכאוב למכאובים. ובכל זאת אי אפשר שלא לצעוק. אולי יתעורר…

“דבר”, אדר תרפ"ז


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!