חברנו מר יצחק וילקנסקי נעשה לאיש מעשה. ה“שמנדריקיזם” אמנם הוא “שמנדריקיזם”, אבל לא ממנו יבָּנה עם.

“מהרכים והענוגים – אומר ה' וילקנסקי ב”קטעים" הדים חוברת ה' – אין לקחת אבני בנין להקמת הריסות עם, אין המין האנושי אנשי לבב, אצילי רוח (צריך היה להוסיף: ואפילו, פשוט, אנשים פחות או יותר ישרים). החול מרובה על הקודש. מה לעשות? כך הוא מנהגו של עולם".

ה' וילקנסקי השלים עם המצב. אם החול מרובה על הקודש – אחרי רבים להטות. ואם הוא, חברו של ברנר, סופר “המעורר” השלים – אחרים לא כל שכן!

– “גם יחידי סגולה – מוסיף ה' ו. – הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להית לנו למתוי דרך בטהרת נפשם… אנו יכולים רק מרחוק להתענג עליהם… אבל לא להתדבק במדותיהם.”

כאן כמדומני, יש סתירה. מי שאין לו שאיפה ללכת בדרך אלה שנפשם טהורה, הוא אינו יכול להתענג אפילו בראיה מרחוק על דרכי הישרים והטובים, כי סוף סוף יש בהם איזו קנאה. טימושה השכור והרוצח אומר אל הרבי מלאדי – בציור “בדרך הרוח” – אני הייתי שונא אותך, הייתי¹ מקנא בך! מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור ואני מלא חזירות." רגש כזה פועם בודאי בלב אנשים פרזיטים רבים, כשהם רואים אנשים כא. ד. גורדון וחבריו, טהורי הנפש. הם, הפרזיטים, אינם יכולים להתענג על המזכירים להם תמיד את עונם…

וכשעמד ה' וילקנסקי על דרך הפקחות לא נזהר והלך כבר עד הקצה האחרון, הוא בא להטיף מוסר ולקחת לקח מן הסטרטגיקה. “טכסיסי מלחמה אוהבים את הבהירות” נוּ, כלום לא חסר לנו אלא ללמוד ממעשיהם של רוצחי העולם, שבודאי אהבו את הבהירות ואת הממשות, את הכבוד ואת הבצע… צא ולמד! “דת העבודה – קורא ול – קסם במלה הזאת, אבל אורך ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות חלוף כשאין מתן שכרן בצדן.” זה קצת לא נכון. הדת נתקיימה דוקא בשעה שלא היה למאמין שום תקוה לקבלת שכר. הוא האמין מפני שהוא מאמין. מאז שהתחילו אנשים גרועים לבקש בעד הדת מתן שכר, ירד כבודה ונעשתה לסחורה מזויפת, שמרמים בה את הקונים…

וכן גם בדת־העבודה. העבודה כשהיא לעצמה ברכה טבעית היא לאדם. היא נהפכת לקללה רק בזמן שהעובד יודע שאינו עובד אלא בשביל קבלת־שכר מועט. כשהבנאי בונה היכל ויודע ששם לא תהיה לו דריסת רגל, בודאי שהוא רוצה להפטר מעבודה זו, לעבוד כמה שאפשר פחות; אבל לעבוד, למשל, אדמתו, שעמה הוא מתקשר בכל נימי נשמתו, עבודה זו יכולה להיות חביבה עליו, כמו הדת למאמין, עד מסירות נפש. לצערנו, מבני עמנו, הנתקים מהאדמה זה אלפים שנה, לעת עתה רק מעטים המתקשרים אליה, אבל מאמיני דת העבודה ירבו, והם שיעשו נפלאות…

אינני חסיד העבודה העירונית ואף על פי כן יש גם בה חשיבות מפני שהיא עבודה, מפני שהיא, איך שיהיה, יותר קרובה אל החיים הכשרים, אל “דת העבודה”, מעבודת פרזיטים ממש.

ה' ול. במאמרו זה לא די לו לשים כעפרא דארעא את המחשבה על דבר שליטת האידיאה בחיי יום יום אלא שבא לקעקע גם את ספרות הפועלים. נתפקח האיש ואין לו עוד חפץ “במשחקי נערים”. העתונות של הפועלים נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמינסטרציה היו מסתפקים במועט. והפועלים עצמם היו מפרישים פרוטותיהם להחזקת עתונם… ובכן נדמה לך שזהו ענין יפה, שצריך להמשיך אותו בכל מאמצי כוחם, בפרט אחרי שנתוספו בא"י הפועלים במספרם יתר מרבבה. אבל ול. רואה עתידות, שלעתונות הפועלים אין קיום, כי בעלי הרכוש יתעוררו מתרדמתם וייסדו עתונים גדולים נוראים כעתוני נורתקליף. אמצעי הפועלים לא יוכלו לחלום להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר…

בקיצור: הכונו פועלים למפלה גמורה.

ואני איני נביא ולא בן נביא אלא כך הייתי תמיד חושב וכך חשבו כל חברי עמי, שארץ ישראל יקרה לא בשביל לעשות בה ביזנס, אלא מפני שהיא ארץ־ישראל. ואת עבודת הפועלים אנו תמיד מעריצים מפני שהיא עבודה כשרה ויוצרת. ושני האידיאלים הללו – העבודה הכשרה היוצרת וארץ־ישראל, כשהם מתלכדים יחד, אפשר להיות בטוח שיעשו נפלאות! ובפקחות הזאת, שלה מטיף ה' ו. מלבד שלא נלך קדימה, אלא נעשה את ארץ־ישראל למקור טומאה… אם נעשה משהו.

יודעים אנו, כי היו, הווים וגם יהיו “פקחים”, אבל מהם הארץ לא תבּנה, העם לא יקום לתחיה, ואנו אחרי פקחים שכאלה לא נלך.

בדבריו הוא מזכיר את גבורת הספור “בת העשיר” שנכשלה. כן בכל מלחמה בעד אידיאל יש תשושים שנכשלו, יש גם בוגדים, ומה מזה? וכי בשביל זה ירד כבוד האידיאל? יוסף טרומפלדור גם כן נכשל, יותר משנכשל, – הוא נהרג, ואילו היו מקיצים אותו משנת־המות והיו שואלים אותו: וכי אינך מתחרט על שהקרבת את חייך הצעירים על מזבח אהבת ארץ ישראל, ברור שהוא היה עונה: איני מתחרט, יפה עשיתי, וכך צריך לעשות.