אסופה זו מיצירתו של קראל צ’אפק כוללת – בכרך הראשון – את שני קובצי סיפוריו: “סיפורים מכיס אחד” ו“סיפורים מהכיס השני”. הסיפורים קלילים לפי צורתם – יש בהם משהו מרוח ה־divertimento; כולם תוצר של מפגש רעים המחליפים ביניהם רשמים וזכרונות, השזורים בקשר אסוציאטיבי לכדי שרשרת אורגנית (מוסווית ביד אומן); כולם סובבים על ציר אירועים מעולמם של שוטרים וגנבים, רמאים ורוצחים ושופטיהם. המחבר מעביר לנגד עיני הקורא סיפורים החושפים את קוצר ידו של הצדק האנושי, את יחסיותם של סולמות ערכים, את פני מלאכת החולין של מנגנוני הצדק, המולידה לפעמים כללים מוזרים של דו־קיום בין פושעים ורודפיהם – ופורס על כל הסיפורים האלה חיוך של אירוניה דקיקה אך צורבת. אולם בעד ארשת החיוך מבצבץ תמיד עומק תפיסתו האנושית של מחברם גם בכותבו בסגנון קליל וקליט: הלא זה סימן ההיכר של אומן גדול.

בכרך השני מקובצים שלושה כתבים שמבט ראשון יתקשה למצוא בהם מכנה משותף; אולם היודע את נתיב התפתחותו של הסופר יגלנו גם יגלנו: החוט המקשר הסמוי הוא נתיב חיפוש האמת שהסופר הלך בו. ראשון – “ספר האפוקריפים” שנכתב במהלך שנות ה־20 וראשית שנות ה־30, אך פורסם רק מתוך עזבונו, לאחר המלחמה (1949)); זהו קובץ סיפורים מעברה של התרבות האנושית, מראשית צעדיה (האדם הקדמון) – דרך סיפורי המקרא, סיפורי הברית החדשה, המיתולוגיה היוונית, ההיסטוריה של העולם העתיק, ימי הביניים ועד שייקספיר ונפוליאון – סיפורים המשחזרים בדרכם שלהם עלילות ידועות היטב; אלא שברגע המכריע, לפני סיום הסיפור, מטיל הסופר סימן שאלה: האמנם כך קרו הדברים, כפי שהם מסופרים? או שמא האמת היא קצת אחרת? והוא מוסיף סיום משלו, שונה מזה שהקורא הורגל לו.

אחרי ה“מתאבן” (כיון שגם בו נשמרת רוח ה־ divertimento של סיפורי הכרך הראשון) מוגש לקורא – בחזקת “מנה עיקרית” – פרק הסיום והסיכום של ספרו הביוגרפי על הוגה הדעות שהיה לנשיאה הראשון של צ’כוסלובקיה, ת. ג. מסריק. זה הוא מסמך נדיר בעומקו, אפותיאוזה על האמת והחתירה אליה, כפי שהיא משתקפת בדמות המשמשת נשוא הספר – יצירה שיש בה כדי להעיד הן על המחבר והן על האישיות שהוא בא להציג.

ה“קינוח” הוא ספרו האחרון של המחבר, ספר שהוא מת – פשוטו כמשמעו – תוך כדי כתיבתו. השנה היא 1938, שנת גורל לצ’כוסלובקיה מולדתו: היא נבגדה והושלכה קורבן עולה במאמץ האוילי לפייס את גרמניה הנאצית. כמו הפסוידו־לוט שלו – (שנכתב עוד ב־1923!) (עמ' 51–56 של כרך ב') – אין הוא רוצה לחיות לאחר שגזר הגורל חורבן על מולדתו; עם לוט הוא נושא את תפילת הפרידה שלו מול האש האוכלת את ביתו: “לאן יוליכוני ריקם? היכן אציב רגלי? כי אין אדמה תחת רגליי; ובעומדי לא אעמוד.” רק עוד יתננו הגורל זמן לומר את אשר על לבו בנושא שהוא אולי הציר המרכזי של חשיבתו וחייו: סוגיית האמת והשקר; רק עוד להספיק לומר את שיש לו לומר – במירוץ עם המוות, שאין הוא עוד חפץ להרחיקו מעבר לזה.

יצירה זו, שהקורא היודע את רקע כתיבתה יחוש בין השטין את הדרמה של המירוץ עם הזמן הקצוב הנותר לכתיבתה, ראויה על כן מאין כמוה לתואר “שירת הברבור”, שבו הרשינו לעצמנו להכתירה במסגרת הקובץ הנוכחי.

המתרגם