סיפורים מכיס אחד

מאת

קארל צ'אפק

---

שם היצירה במקור: Karel Čapek, Povídky z jedné kapsy, Fr. Borový, Praha, 1937

---

מקרהו של ד"ר מייזליק

מאת

קארל צ'אפק

“תשמע, מר דסטיך,” אמר קצין המשטרה ד"ר מייזליק המהורהר לקוסם הזקן, “אני בא אליך בעצם להתייעצות. יש לי פה מקרה אחד שאני אובד עצות לגביו.”

“אז דבר,” אמר מר דסטיך. “במי דברים אמורים?”

“בי,” נאנח ד"ר מייזליק, “כמה שאני חושב על זה יותר, אני מבין פחות. תשמע, אפשר להשתגע מזה.”

“אז מי עשה לך מה?” שאל מר דיסטיך כמנחם.

“אף אחד,” התפרץ ד"ר מייזליק. “זה הצד הגרוע בזה. אני בעצמי עשיתי משהו ואיננו מבין את זה.”

“אולי זה לא יהיה כל כך נורא,” הרגיע אותו דסטיך הזקן. “אז מה עשית, איש צעיר?”

“תפסתי שודד קופה,” ענה ד"ר מייזליק בארשת פנים קודרת.

“וזה הכל?”

“זה הכל.”

“והשודד הזה לא היה האיש הנכון, כנראה,” סייע מר דסטיך.

“מה פתאום, הלא הוא הודה. הוא עשה את הקופה של אגודת הצדקה היהודית, אתה מבין? זהו אחד רוזנובסקי הידוע גם בשם רוזנבאום מלבוב,” נהם ד"ר מייזליק. “מצאו אצלו את כלי הפריצה והכל.”

נו, ומה היית רוצה לדעת?" חקר דסטיך הזקן.

“אני הייתי רוצה לדעת,” אמר קצין המשטרה השקוע בהרהוריו, “איך אני תפסתי אותו. חכה, אני אספר לך את זה לפי הסדר. לפני חודש, ליתר דיוק בשלשה במרץ, הייתי בתפקיד עד חצות. אני לא יודע האם אתה זוכר, שירד אז גשם במשך שלשה ימים רצופים. אז קפצתי לרגע לבית קפה, ואחר־כך התכוננתי ללכת הביתה, לרובע האחד־עשר. אבל במקום זאת הלכתי לכיוון ההפוך, דרך רחוב הרצפים. אני מבקש ממך לדעת, מדוע הלכתי דווקא לכיוון הזה?”

“אולי סתם ככה במקרה,” סבר מר דסטיך.

“תשמע, במזג אויר כזה אף אחד לא יסתובב סתם ככה ברחובות. אני הייתי רוצה לדעת, מה, לכל הרוחות, רציתי שם. מה אתה חושב? אולי זאת היתה תחושת הנולד? אתה מבין, משהו כמו טלפתיה”?

“אהה,” אמר מר דסטיך. “זה בהחלט אפשרי.”

“אתה רואה,” המשיך ד"ר מייזליק מתוך דאגה. “הנה הגענו. אבל גם היה יכול להיות בזה רצון תת־מודע לראות מה קורה ב’שלש הבתולות'.”

“זהו בית המרזח ההוא ברחוב הרצפים,” נזכר מר דסטיך.

“בדיוק. שם נוהגים ללון אלה שודדי הקופות, וכייסים מבודפשט או מגליציה, כשהם באים לעבוד בפראג. אנחנו על המקום הזה שמים עין. מה אתה חושב, האם זה לא היה פשוט הרגל של שוטרים, שהלכתי להעיף שם מבט?”

“זה יכול להיות,” הסיק מר דסטיך. “דברים כאלה עושה האדם לפעמים באורח מכני לגמרי, בעיקר כשיש לו חוש מפותח למילוי חובתו. זה לא משהו מיוחד.”

“אז אני הולך לי לאורך רחוב הרצפים,” המשיך ד"ר מייזליק, “אני זורק מבט, כבדרך אגב, בפנקס האורחים של ‘שלש הבתולות’, ואני ממשיך בדרך. בקצה רחוב הרצפים אני נעצר ופונה שוב לחזור; אני מבקש ממך, תגיד לי מדוע הסתובבתי לחזור על עקבותי?”

“הרגל,” סבר מר דסטיך, “ההרגל של סיור משטרתי.”

“זה אולי אפשרי,” הסכים קצין המשטרה. “אבל אני כבר לא הייתי בתפקיד, ורציתי ללכת הביתה. אולי זה היה מקרה של ראיית הנולד”

“מקרים כאלה קורים,” הסכים מר דסטיך. “אבל במקרה כזה של ראיית הנולד אין שום מסתורין. זה הלא ידוע שיש לבן־אדם איזה כישורים גבוהים יותר…”

“לעזאזל,” צעק ד“ר מייזליק, " אז זה היה הרגל, או איזה כישורים יותר גבוהים? את זה הייתי רוצה לדעת! – אז חכה: כמו שאני צועד לי ככה, בא מולי איזה בן־אדם. תגיד לי, מדוע לכל הרוחות לא יכול מישהו לעבור באחת בלילה ברחוב הרצפים? זה הלא לא דבר חשוד. אני עצמי אפילו לא חשבתי על כלום; אבל עובדה שנעצרתי מתחת לפנס הרחוב והדלקתי לי סיגריה. אתה מבין, כך אנחנו נוהגים, כשאנחנו רוצים לשים עין על מישהו בלילה. מה אתה חושב: האם זה היה מקרה, או הרגל, או… או איזה מין אזעקה שמתחת לסף ההכרה”?

“אינני יודע,” אמר מר דסטיך.

“גם אני לא,” צעק ד"ר מייזליק בכעס. “לכל הרוחות! אז אני מדליק לי סיגריה מתחת לפנס והאדם הזה עובר על פני. אדוני, אני לא הסתכלתי לו באף, רק ככה אני שם עין כלפי האדמה. כאשר הגבר הזה עבר, משהו לא מצא חן בעיני. שד משחת, אמרתי לעצמי, משהו פה לא בסדר – אבל מה בעצם? הלא אפילו לא ראיתי את פרצופו של האדון הנכבד. אני עומד לי ככה בגשם מתחת לפנס הרחוב וחושב; ולפתע בא לי לחשוב: נעליים! הבן־אדם הזה היה לו משהו מוזר בנעליים. ובלי משים אני אומר בקול רם: אפר.”

“איזה אפר?” שאל מר דסטיך.

“נו, אפר. באותו רגע נזכרתי שהאדם הזה היה לו אפר בין החלק העליון של נעליו ובין הסוליה.”

“ולמה שלא יהיה לו אפר על הנעליים?” סבר מר דסטיך.

“זה הלא מובן,” קרא ד"ר מייזליק. “באותו רגע, אדוני, אני ראיתי, כן, ראיתי, קופת בטחון מפוצחת שממנה נשפך אפר על הרצפה. אתה מבין, האפר שיש בין לוחות הפלדה. ואני ראיתי, איך שהנעליים דורכות באפר.”

“אז זאת היתה אינטואיציה,” החליט מר דסטיך. “אינטואיציה גאונית, אבל מקרית.”

“שטויות,” אמר ד"ר מייזליק. “בן־אדם, אלמלא הגשם, לא הייתי שם לב לאפר הזה אפילו. אבל כשיורד גשם, אז אין לאנשים בדרך כלל אפר על הנעליים, אתה מבין”?

“אז זה היה היסק אמפירי,” אמר מר דסטיך בבטחה. “זה היה היסק מצויין על יסוד נסיון. ומה היה הלאה”?

“ובכן, אז הלכתי בעקבות הגבר הזה: כמובן, הוא נכנס ל’שלש בתולות', אז צלצלתי לשלוח שני בלשים ועשינו שם חיפוש; מצאנו את אדון רוזנבאום, עם האפר ועם כלי הפריצה ושנים עשר אלף מקופת אגודת הצדקה היהודית. זה כבר כלום. כמובן, בעתונים כתבו שהפעם הפגינה המשטרה עירנות ניכרת. – שטויות כאלה! תגיד בעצמך – אילו לא הייתי הולך במקרה לרחוב הרצפים ולא הייתי מסתכל לנוכל הזה על הנעליים… כלומר,” אמר ד"ר מייזליק מתוך דכדוך, “אם זה היה סתם מקרה. זה כל העניין.”

“זה הרי לא חשוב,” סבר מר דסטיך. “איש צעיר, זאת היתה הצלחה, שמותר לך להתגאות בה.”

“להתגאות,” התפרץ ד“ר מייזליק. “אדוני, מה זאת אומרת להתגאות, כשאני לא יודע במה? בחדות ראייה בלשית נפלאה? או בהרגלים מכניים של שוטר? או במזל סתם? או באיזו אינטואיציה או טלפתיה? תראה, זה היה המקרה הבולט הראשון שלי; צריך שיהיה לאדם במשהו להאחז בו, נכון? נגיד, מחר יתנו לי איזה מקרה רצח; אדון דסטיך, מה אני אעשה? להתרוצץ ברחובות ולהסתכל לאנשים בעין בוחנת בנעליהם? או ללכת לפי כיוון האף ולצפות שאיזו תחושת עתיד או איזה קול פנימי יובילו אותי ישר אל הרוצח? אז אתה רואה, זהו העניין. בכל המשטרה עכשיו אומרים: זה מייזליק זה, יש לו אף; הצעיר הזה הממושקף יגיע רחוק, יש לו כשרון בלשי. הרי זה מצב מייאש,” נהם ד”ר מייזליק. “איזושהי שיטה הרי צריך שתהיה לבן־אדם. עד למקרה הראשון שלי האמנתי בכל מיני שיטות מדוייקות ודווקניות; אתה מבין, הסתכלות, נסיון, חקירה שיטתית ושטויות כאלה. אבל כשאני עכשיו מנתח את המקרה הזה, אני רואה, ש – – תשמע,” פלט מתוך הקלה, “אני חושב שזה היה סתם מקרה ומזל.”

“כך זה נראה,” אמר מר דסטיך בארשת חכם. “אבל גם היה בזה לא מעט כושר הסתכלות ולוגיקה שכזאת.”

“ושגרה מכנית,” שח הקצין הצעיר בעצב.

“ואינטואיציה. וגם קצת מתנת שמיים של ראיית הנולד. ואינסטינקט.”

“אל אלהים, אז הנה אתה רואה,” נאנק ד"ר מייזליק. “אדון דסטיך, איך אני יכול עכשיו לעשות משהו”?

“– – ד”ר מייזליק לטלפון," קרא המלצר הראשי, “מטה המשטרה על הקו.”

“הנה זה בא,” נהם ד"ר מייזליק בדכדוך; וכאשר שב מתא הטלפון, היה חוור ועצבני. “חשבון, מלצר,” צעק כמרוגז. “ככה זה. מצאו איזה תייר הרוג בבית מלון. לכל ה־ –” ויצא. נראה היה שהאיש הצעיר והנמרץ הזה סובל מאימת הבמה.

---

החרצית הכחולה

מאת

קארל צ'אפק

“אז אני אספר לך,” אמר פולינוס הזקן, "מה מקורה של קלרה. בימים ההם סידרתי את הגן של הרוזן מליכטנברג אשר בלובנץ – שמע, אדוני, הרוזן הזקן הזה היה מומחה ראוי להתכבד; עצים שלמים הביאו לו מוייטץ' מאנגליה, ורק מפקעות הולנדיות הוא ייבא שבעה עשר אלף יחידות; אבל זה רק דרך אגב. ובכן, בבוקרו של ראשון־בשבת אחד אני הולך ברחובה של לובנץ, ואני פוגש את קלרה; אתה יודע, היא היתה שוטת הכפר, בחורה חרשת־אלמת וקצת משוגעת, שהיתה נוהגת לפלוט תקיעות של אושר בכל אשר הלכה – אולי אתה יודע, אדוני, מדוע אלה האידיוטים כל כך מאושרים? בדיוק כשרציתי לסור מדרכה בכדי שלא תדביק לי נשיקה – אני רואה לפתע שיש לה זר פרחים בטלפיה; זה היה איזה שמיר וכל מיני עשבי שדה, אבל מתוך כל אלה, אדוני – אני כבר ראיתי דברים מעולם, אבל אותו רגע כמעט קיבלתי שוק. המטורפת הזאת החזיקה בידיה בתוך הזר שלה פרח אחד של חרצית ענק, שהיתה כחולה! אדוני, כחולה! זה היה כחול דומה ל־ Phlox Laphami; קצת בגוון פצלים, עם שוליים ורודים קמעה בגוון האטלס, בפנים דומה ל־Campanula turbinata, מלאה להפליא, אבל כל זה עוד לא כלום: אדוני, הגוון הזה היה אז, והוא גם היום, בלתי ידוע לחלוטין אצל חרציות הודיות! לפני שנים הייתי אצל וייטץ' הזקן; Sir James התפאר בפני, אדוני, שבשנה הקודמת פרחה אצלו חרצית אחת, שייבא הישר מסין, בגוון קצת כעין סגלגל, אבל בחורף לדאבונו קמלה. וכאן המשוגעת המקרקרת הזאת נושאת בטלפיה חרצית כחולה, כל כך כחולה, כפי שהלב רק יכול לבקש. טוב.

ובכן, קלרה זו פועה בשמחה ודוחפת לי את הזר שלה. נתתי לה מטבע של כתר ואני מראה לה באצבע על החרצית הזאת: קלרה, איפה מצאת את זה? קלרה מקרקרת בהתלהבות וצוהלת; יותר לא הוצאתי ממנה. אני צועק עליה, מראה בידיים, אבל הכל לשווא; היא רצתה לחבק אותי ויהי מה. אני רץ אל הרוזן הזקן עם החרצית הכחולה היקרה מפז: רוממותך, הזהו צומח פה באיזה מקום בסביבה; בוא נלך לחפש את זה. הזקן הורה מייד לרתום את הסוסים, ושניקח את קלרה אתנו. אבל קלרה בינתיים נעלמה ואי אפשר היה למצוא אותה. עמדנו על יד המרכבה וקללנו, ככה שעה בערך – הלא הרוזן היה בימיו הטובים בחיל הפרשים. אבל לפני שגמרנו, מופיעה קלרה חרוצת לשון ודוחפת לי בידיים זר שלם של חרציות כחולות קטופות זה עתה. הרוזן הגיש לה שטר של מאה כתר, אבל קלרה פרצה ביבבת בכי של אכזבה; מסכנה, מימיה לא ראתה שטר כזה. הייתי חייב לתת לה מטבע של כתר בכדי להרגיע אותה. היא התחילה לרקוד ולצעוק, אבל אנחנו הושבנו אותה על מושב העגלון, הצבענו על החרציות, ו־ קלרה, תובילי אותנו!

קלרה הריעה בששון מעל מושב העגלון; אתה לא יכול לתאר לעצמך את הזעם העצור של הוד מעלתו העגלון על שאלצו אותו לשבת לידה. מלבד זאת התחילו הסוסים מדי רגע להשתולל מהצווחות והקרקורים שלה, קיצורו של דבר היתה זאת נסיעה משוגעת. אחרי נסיעה של שעה וחצי אני אומר: “רוממותך, אנחנו כבר עברנו לפחות ארבעה עשר קילומטר.”

“לא איכפת לי,” המהם הרוזן, “שיהיה מאה קילומטר.”

“בסדר,” אני עונה, “אבל קלרה חזרה עם הזר השני כעבור שעה. המקום הזה לא יכול להיות יותר משלשה קילומטר מלובנץ.”

“קלרה,” צועק הרוזן ומצביע על החרציות הכחולות, “איפה זה צומח? איפה מצאת את אלה?”

קלרה פצחה בגעגוע והצביעה לכיוון קדימה. כנראה נהנתה מזה שהיא נוסעת במרכבה. תשמע, אני חשבתי שהרוזן יהרוג אותה; אלהים אדירים, זה ידע לרתוח! מהסוסים כבר טפטף קצף זעה, קלרה קרקרה, הרוזן ניאץ את שם שמיים, העגלון כמעט בכה מרוב בושה ואני רקמתי תוכניות איך למצוא את החרצית הכחולה. “רוממותך,” אני אומר, “ככה זה לא ילך. אנחנו צריכים לחפש בלי קלרה. נצייר במחוג על מפה עיגול של שלשה קילומטר, נחלק את השטח לקטעים ונחפש מבית לבית.”

“בן־אדם,” אמר הרוזן, “בטווח שלשה קילומטר מלובנץ אין הרי שום גן ציבורי!”

'“וזה טוב,” אני אומר. “בגן ציבורי לא תמצא כלום; אלא אם תחפש ageratum או canna. תסתכל, פה למטה, בקצה התחתון של הגבעול, יש קצת אדמה. זה לא humus, זה הוא לס נמרח, כנראה מזובל על ידי הזהו של בני אדם. צריך לחפש במקום שיש הרבה יונים; על העלים יש המון זבל יונים. כנראה שהיא צמחה בקרבת גדר עשויה מענפים בלתי מקולפים, כי כאן בתוך כיס העלה יש חתיכונת של קליפת אשוח. כך, אלה סימנים מובהקים.”

“איזה?” שואל הרוזן.

“נו, כאלה,” אומר אני, “שצריך לחפש בכל בית בטווח שלשה קילומטר; נתחלק לארבע קבוצות: אתה, אני, הגנן שלך והעוזר שלי וונצל, וזהו.”

טוב. בבוקר – הדבר הראשון שקרה היה שקלרה הביאה לי צרור חדש של חרציות כחולות. אחר־כך בדקתי את הקטע שלי, בכל פונדק שתיתי בירה פושרת, אכלתי גבינה בשלה ושאלתי אנשים על חרציות כחולות. אדוני, אל תשאל איזה שלשול אני קיבלתי מכל הגבינות האלה; היה חם, כפי שלפעמים קורה בחודש ספטמבר, ואני נכנסתי לכל בית, ונאלצתי להשלים עם הרבה גסויות, כי האנשים חשבו שאני או משוגע, או סוכן או מישהו מהשלטונות. אבל דבר אחד היה בטוח עם ערב: בקטע שלי לא צמחה שום חרצית כחולה. גם ביתר שלושת הקטעים לא מצאו כלום. רק קלרה הביאה צרור חדש של חרציות כחולות.

ברור לך, רוזן שכזה הוא אדון גדול, בסך הכל; הוא הזמין את אנשי משמר הגבול, לכל אחד תחב ביד פרח אחד של חרצית כחולה והבטיח להם אני לא יודע מה אם ימצאו איפה זה גדל. אנשי משמר הגבול, אדוני, הם אנשים משכילים, קוראים עתון וככה; מלבד זאת הם מכירים כל אבן ויש להם השפעה רבה. אדוני, תאר לעצמך, אותו יום חדרו ששה אנשי משמר הגבול, שוטרים, ראשי מועצות מקומיות, תלמידי בתי הספר עם מוריהם וכנופיית צוענים אחת, לכל חור בכברת הארץ הזאת בטווח של שלשה קילומטר, קטפו כל דבר פורח שבא ליד והביאו את זה לטירה. אל אלוהים, היה שם מלא כמו באיזו חגיגה; אבל חרצית כחולה, כמובן, אף לא אחת. על קלרה שמנו מעקב במשך כל היום; בלילה ברחה, ואחרי חצות הביאה מלוא חופניים חרציות כחולות. דאגנו להכניס אותה לחדר המעצר, שלא תקטוף את כולן; אבל היינו במבוי סתום. חי נפשי, זה היה כמו כישוף; תאר לעצמך, נוף כמו כף היד –

תשמע, לבן־אדם יש זכות להיות גס כשהוא נמצא בצרה גדולה או אם קרה לו מקרה של כשלון; אני מכיר את זה; אבל כאשר הוד רוממותו אמר לי בזעם, שאני אידיוט בדיוק כמו קלרה, השבתי שלא אתן לזקן מיובש כמוהו לקלל אותי, והלכתי ישר לרכבת; מאז לא הייתי בלובנץ. אבל כאשר ישבתי בקרון הרכבת, והיא זזה, אני פרצתי בבכי, אדוני, כמו ילד קטן, שכבר לא אראה שום חרצית כחולה ושאני נוטש אותה לתמיד. וכשאני ככה מתייפח ומסתכל מהחלון, אני רואה על יד המסילה משהו כחול. אדון ציאפק, זה היה חזק ממני: זה העיף אותי מהמושב ומשך בידית בלם החירום – אני אפילו לא ידעתי; הרכבת נזדעזעה מהבלימה הזאת, ואני נזרקתי אל המושב שממול – ותוך כדי כך שברתי את האצבע הזאת. וכאשר בא הקונדוקטור, גמגמתי ששכחתי משהו בלובנץ, ושלמתי קנס מחורבן. אדוני, אני קיללתי כמו אנקור מצייץ וחזרתי בצליעה לאורך פסי הרכבת אל הכחול ההוא. מטומטם שכמוך, אמרתי לעצמי, אולי זה סתם אסתר הסתיו או איזה משהו כחול אחר, ואתה הולך ומבזבז על זה הון תועפות כזה! הלכתי בערך חמש מאות מטר; כבר חשבתי שהכחול הזה לא היה יכול להיות כל כך רחוק, שכבר עברתי את זה או שאולי בכלל רק היה נדמה לי, כאשר פתאום ראיתי על דייק קטן כזה בקתה של שומר הרכבת, ומעבר לגדר הענפים של הגן שלו מציץ הכחול הזה. היו אלה שני שיחים של חרציות כחולות.

אדוני, כל ילד יודע מה שומרי הרכבת האלה מגדלים בגינות שלהם. מלבד כרוב ואבטיחים אלה לרוב חמניות, כמה ורדים אדומים, חלמיות, tropaeolum ואיזה דליות; הבחור הזה כאן לא היה לו אפילו זה, רק קצת תפוחי אדמה, פול, סמבוק אחד ופה בפינה שני שיחי חרצית כחולה.

“בן־אדם,” אני אומר לו מעבר לגדר, “איפה השגת את הפרחים הכחולים האלה?”

“הכחולים?” אמר השומר. “כן, אלה נשארו פה אחרי צ’רמק מנוחתו עדן, זה שהיה פה שומר לפני. אבל פה על המסילה אסור להלך, אדוני. יש פה לוח ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, מה אתה מחפש פה?”

“דוד,” אני אומר לו, “אני מבקש ממך, באיזו דרך אפשר להגיע אליך?”

“לאורך המסילה,” שח השומר. “אבל זה לא עסקו של אף אחד לבוא הנה. מה אתה רוצה פה? תסתלק, מטומטם אחד, אבל במסילה אסור לגעת אפילו בכף רגל אחת!”

“אז באיזו דרך להסתלק?” אומר אני.

“זה לא איכפת לי,” צועק השומר, “אבל לא דרך המסילה וזהו!”

אני מתיישב אם כן על הסוללה ואומר: “תשמע, סבא, תמכור לי את הפרחים הכחולים האלה.”

“אני לא מוכר,” נוהם השומר. “ותסתלק מפה. פה אסור לשבת!”

“ומדוע לא?” אומר אני לו. “זה לא כתוב בשום לוח שאסור לשבת פה. ללכת אסור, אז אני לא הולך.”

השומר עצר לרגע והסתפק בכך שקילל אותי מעל לגדר. הוא היה כנראה מתבודד; כעבור שעה קלה הפסיק לקלל ודיבר עם עצמו. כעבור חצי שעה נוספת יצא בכדי לסייר לאורך המסילה.

“אז מה,” נעצר לידי, '“אתה הולך מפה או לא?”

“אני לא יכול,” אומר אני, “ההליכה לאורך המסילה אסורה, ודרך אחרת מפה אין.”

השומר שקע לרגע במחשבה. “אז אתה יודע מה?” אמר לבסוף, “אחרי שאהיה מעבר לדייק הזה, תסתלק מפה דרך המסילה; אני לא אראה אותך.”

הודיתי לו בחום, וכאשר הוא עבר אל מעבר לדייק, קפצתי על הגדר שלו לגינה ובמעדר שלו שלפתי את שתי החרציות הכחולות האלה. אני גנבתי אותן, אדוני. אני בן־אדם ישר, וגנבתי בחיים שלי רק שבע פעמים; ותמיד זה היו פרחים.

כעבור שעה ישבתי ברכבת ובידי שתי החרציות הכחולות שגנבתי. כאשר עברנו על פני בית השומר, עמד שם השומר עם דגלון ביד ופניו קדרו כפני שד. נופפתי לו בכובע, אבל אני חושב שלא זיהה אותי.

אז אתה רואה, אדוני; מכיון שהיה שם שלט ובו כתוב ‘ההליכה לאורך המסילה אסורה’, לא עלה על דעתו של איש מאתנו, לא אנחנו ולא אנשי משמר הגבול, ולא הצוענים, ולא הילדים, שאפשר ללכת שם לחפש חרציות כחולות. זהו כוחו של לוח הורייה. אפשר שיש בתי שומרים שלידם גדלות רקפות כחולות או עץ הדעת או שרכים מזהב, אבל איש לעולם לא יגלה אותם, כי ההליכה לאורך המסילה אסורה בהחלט, וזהו. רק קלרה המשוגעת הגיעה לשם, מכיון שהיתה אידיוט ולא ידעה לקרוא.

אשר על כן קראתי את שמה של החרצית הכחולה קלרה. אני כבר מטפח אותה חמש עשרה שנה. אבל נדמה לי שהאדמה הטובה והלחות שהשפעתי עליה פינקו אותה – הגבר הגס ההוא אפילו לא השקה אותה, היא גדלה באדמה קשה כמו בדיל; בקיצור באביב היא מלבלבת, בקיץ נושרים עליה ובאוגוסט היא קמלה. חשוב על זה, אני היחיד בעולם שיש לו חרצית כחולה ואינני יכול לצאת אתה לאור היום. איפה Bretagne או Anastasia, אלה קצת נוגעות בגוון סגלגל; אבל קלרה, אדוני, עד שקלרה יום אחד תניב לי פרח, אז ידברו בה בכל העולם."

---

מגדת העתידות

מאת

קארל צ'אפק

כל המתמצא בעניינים יסכים שהמעשה הזה לא יכול היה לקרות לא בארצנו, ולא בצרפת ולא בגרמניה, שכן בארצות האלה חייבים השופטים, כידוע, לשפוט ולהעניש את העבריינים על פי אות החוק החרות ולא על פי שכלם הישר והכן או על פי מצפונם. כיון שבסיפור הזה מופיע שופט הפוסק את פסקו בלא לשים לב יתר על המידה לסעיפי החוק, אלא לשכל הישר, אין מנוס מהמסקנה שהסיפור שלהלן לא יכול היה לקרות בשום מקום אחר אלא באנגליה; ואכן הוא קרה בלונדון, ליתר דיוק בקנסינגטון; או, חכו רגע, זה היה בברומפטון או בבייסוואטר, בקיצור באחד המקומות האלה. השופט הזה היה Mr Justice Kelley; ושם האשה היה פשוט גברת מאיירס. Mrs Edith Myers.

דעו איפוא, שהגברת האמורה והראויה לכל כבוד עוררה את תשומת לבו של פקד המשטרה מקלירי. “יקירתי,” אמר אדון מקלירי ערב אחד לאשתו, “אני לא יכול להיפטר מהמחשבה על זו Mrs Myers. הייתי רוצה לדעת ממה הנקבה הזאת מתפרנסת. תחשבי על זה, עכשיו, בחודש פברואר, היא שולחת את העוזרת שלה להביא לה אספרגוס. כמו כן מצאתי שהיא מקבלת מדי יום שנים עשר עד עשרים מבקרים, החל מבעלת המכולת ועד לדוכסית אחת. אני יודע, מותק, את וודאי תאמרי שהיא מנחשת בקלפים. נניח, אבל זה יכול להיות רק כסות למשהו אחר, נגיד סרסרות או ריגול. תראי, הייתי רוצה לראות תמונה יותר ברורה.”

“טוב, בוב,” אמרה גברת מקלירי המצויינת, "תשאיר את זה בידי. "

וכך קרה שלמחרת היום צלצלה גברת מקלירי – כמובן בלא טבעת הנשואין, אך לעומת זאת לבושה בלבוש צעיר במיוחד ומפורכסת כמו בחורה שהגיעה שעתה לעזוב את השטויות, ומודאגת פנים – בדלתה של גברת מאיירס בביסוואטר או במרילבאון. היא נאלצה לחכות קמעה עד אשר גברת מאיירס קיבלה אותה.

“שבי, ילדה חביבה,” אמרה הגברת הזקנה הזאת לאחר שסקרה בקפידה את אורחתה המפוחדת. “מה היית מבקשת מידי?”

“אני,” גמגמה גברת מקלירי, “אני… אני הייתי… הייתי רוצה… מחר יש לי יום הולדת – העשרים. אני הייתי מאד רוצה לדעת את העתיד שלי.”

“אבל, העלמה…, אאאאה… איך, בבקשה?” שחה הגברת מאיירס, תוך שהיא נוטלת חפיסת קלפים וטורפת אותם במרץ.

“ג’ונס,” לחשה גברת מקלירי בנשימה עצורה.

“העלמה ג’ונס היקרה,” המשיכה גברת מאיירס, “נפלה כאן טעות; אני לא עוסקת בקלפים, אלא במקרים בודדים פה ושם, מתוך ידידות, כמו כל אשה זקנה. קחי ביד שמאלך קלפים מהחפיסה ושימי אותם בחמישה צרורות. כך. לפעמים, לשם שעשוע, אני פורסת את הקלפים, אבל אחרת – – תראי־תראי,” אמרה משהפכה את הקלף בצרור הראשון. כדור¹. זה – פירושו כסף. ואביר לב. זה קלף יפה."

“אה,” אמרה גברת מקלירי. “ומה הלאה?”

“אביר כדור,” הודיעה גברת מאיירס, תוך שהיא חושפת את הצרור השני. “עשר עלה, זה נסיעות. ופה,” קראה, “אני רואה בלוטים. בלוטים הם תמיד סימן לפורענות, אבל מלכת לב מסיימת.”

“ומה פירוש כל זה?” שאלה גברת מקלירי תוך שהיא פוערת את עיניה כמיטב יכולתה.

“שוב כדור,” חככה גברת מאיירס בדעתה בגוחנה על הצרור השלישי. ילדתי, לך צופן הגורל כסף רב; אבל אינני יודעת עדיין, האם הנסיעה הארוכה צפויה לך או למישהו קרוב לך."

“אני עומדת לנסוע לסאותהמפטון לדודה שלי,” אמרה גברת מקלירי.

“זאת תהיה נסיעה ארוכה יותר,” אמרה גברת מאיירס בחושפה את הצרור הרביעי. "מישהו ינסה למנוע בעדכם, איזה גבר מבוגר יותר – "

“כנראה שאבא,” קראה גברת מקלירי.

“אז הא לך,” אמרה גברת מאיירס בנימה חגיגית מעל לצרור החמישי. “העלמה ג’ונס היקרה, זה היה הקלף הכי נהדר שראיתי אי פעם. תוך שנה את עומדת להתחתן; ישא אותך לאשה צעיר מאד מאד עשיר, כנראה מיליונר או סוחר גדול, כי הוא נוסע הרבה; אבל לפני שתגיעו אל החופה יהיה עליכם להתגבר על מכשולים גדולים, איזה גבר מבוגר ינסה למנוע בעדכם, אבל עליכם להתעקש. לאחר שתינשאי, תסעי רחוק מכאן, כנראה אל מעבר לים. מגיע לי גיני אחד לטובת מיסיון נוצרי בקרב כושים אומללים.”

“אני כל כך אסירת תודה לך,” אמרה גברת מקלירי, בשולפה מארנקה לירה שטרלינג ועוד שילינג, “אסירת תודה נורא! אני רק מבקשת לדעת, גברת מאיירס, כמה זה היה עולה בלי המכשולים?”

“את הקלפים אי אפשר לשחד,” אמרה הגברת הזקנה בהוד והדר. “במה עוסק אבא שלך?”

“במשטרה,” שיקרה האשה הצעירה בארשת של תום. “את יודעת, במחלקה חשאית.”

“אה,” אמרה הגברת הזקנה, ושלפה מהצרור שלושה קלפים. “זה מאד מכוער, מאד מכוער. תאמרי לו, ילדתי החביבה, שצפויה לו סכנה גדולה. רצוי היה שיבוא אלי, שיוודע לו יותר. אלי באים הרבה אנשים מהסקוטלנד יארד שאפרש להם קלפים; ומספרים לי הכל אשר עם לבם. ככה, תשלחי לי אותו. אמרת שהוא במחלקה המדינית? Mr Jones? תגידי לו, שאני מחכה לו. להתראות, העלמה ג’ונס היקרה. מי בתור?”

★

“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר מר מקלירי, תוך שהוא מגרד את עורפו, “זה לא מוצא חן בעיני, קייטי. הנקבה הזאת התעניינה יותר מדי באבא שלך, מנוחתו עדן. מלבד זאת שמה איננו Myers, אלא Meierhofer, והיא מליבק. גרמניה עלובה,” נהם מר מקלירי. “איך רק נשים עליה את היד? אני מתערב בחמשה נגד אחד, שהיא מנסה לסחוט מבני אדם ידיעות שאינן מעניינה. את יודעת מה, אני אספר את זה למעלה.”

מר מקלירי באמת סיפר על זה למעלה; למרבה הפלא למעלה לא הקלו ראש בעניין, וכך קרה שגברת מאיירס הכבודה נתבקשה אל שופט השלום קלי.

“ובכן, גברת מאיירס,” אמר לה השופט, “מה קורה אצלך, למען שם שמיים, עם הניחוש הזה בקלפים?”

“אויה, אדון,” אמרה הגברת הזקנה, “בן־אדם הלא צריך להתפרנס ממשהו. בגילי הלא לא אלך לרקוד בתיאטרון ליצנים.”

“המממ,” אמר מר קלי, “כאן יש לי תלונה שאת מנחשת בקלפים שלא כשורה. גברת מאיירס הנכבדה, זה כאילו את מוכרת במקום חפיסות שוקולד רק קוביות עפר. תמורת גיני אחד מגיעה לבני אדם נבואה מהוגנת. תגידי לי, איך את הולכת לנחש, כשאת לא יודעת?”

“יש אנשים שלא מתלוננים,” התגוננה הגברת. “תסתכל, אני מנחשת להם דברים שמוצאים חן בעיניהם. השמחה הזאת, אדוני, שווה את הכמה שילינגים. ומפעם בפעם הבן־אדם קולע באמת למטרה. ‘גברת מאיירס’, אומרת לי לא מזמן אשה אחת, ‘אף פעם עוד לא ניחש לי מישהו מקלפים ולא יעץ לי כל כך טוב כמו את.’ היא גרה בסט’־גונ’ס־ווד ונמצאת בהליכים עם בעלה.”

“חכי,” עצר כבוד השופט את שטף דיבורה. “פה יש לנו עדה אחת נגדך. גברת מקלירי, ספרי לנו איך זה היה”.

“גברת מאיירס ניחשה לי מקלפים,” פתחה גבי מקלירי מניה־וביה, “שתוך שנה אני מתחתנת; שבעלי יהיה אדם צעיר ועשיר מאד ושאעבור אתו לגור מעבר לים – –”

“מדוע דווקא מעבר לים?” שאל כבוד השופט.

“כי בצרור השני היה ‘עשר עלה’; הקלף הזה פירושו נסיעות,” אומרת גברת מאיירס.

“שטויות,” נהם כבוד השופט. “‘עשר עלה’ פירושו תקווה. נסיעות הן ‘אביר עלה’; אם מצטרף לזה ‘שבע כדור’, אז הנסיעה ארוכה וצפוי ממנה ריוח. גברת מאיירס, אותי לא תרמי. אז את ניחשת לעדה שתתחתן תוך שנה עם צעיר עשיר; אלא שגברת מקלירי כבר נשואה זה שלוש שנים לפקד המשטרה המצויין מקלירי. גברת מאיירס, איך תסבירי את השטות הזאת?”

“אלהים הרחום,” אמרה הגברת הזקנה בשלווה, "הלא דברים כאלה קורים. האשה הזאת הגיעה אלי מלובשת בלבוש קליל ומפורכס, אבל כפפת יד שמאל היתה קרועה; משמע אין לה כסף מיותר, אבל רוצה לעשות רושם. אמרה שהיא בת עשרים, בעוד שבמציאות היא בת עשרים וחמש – "

“עשרים וארבע,” אמרה מהר גברת מקלירי.

“זה לא חשוב; כלומר – היא רוצה להתחתן בקרוב – זאת לדעת שהיא הציגה את עצמה כ’עלמה'. לכן ניחשתי לה את הקלף על נשואין ועל חתן עשיר; זה היה נראה לי מתאים ביותר.”

“ומה בדבר המכשולים, האדון הזקן והנסיעה אל מעבר לים?” שאלה גברת מקלירי.

“שיהיה יותר סיפור,” אמרה גברת מאיירס בפשטות. “בעד גיני אחד חייבים לספר המון דברים.”

“זה מספיק,” אמר כבוד השופט. “גברת מאיירס, מה שלא יהיה, ככה לנחש קלפים – זאת רמאות. בקלפים חייבים להבין. יש אמנם תיאוריות שונות, אבל לעולם לא – תזכרי זאת, לעולם לא יהיה ‘עשר עלה’ סימן לנסיעה. תשלמי חמישים לירות קנס, כמו אלה המזייפים דברי מזון או מוכרים סחורה חסרת ערך. את גם חשודה, גברת מאיירס, שמלבד זאת את עוסקת בריגול; אבל אני מניח שבזה לא תודי.”

“כמו שאלוהים בשמיים,” קראה גברת מאיירס, אבל מר קלי הפסיק אותה: “נו, נו, נעזוב את זה; אבל כיון שאת אזרחית חוץ ואין לך עיסוק סדיר, ישתמשו השלטונות בסמכותם ויגרשו אותך מהממלכה. שלום, גברת מאיירס, אני מודה לך, גברת מקלירי. אבל אומר לך, ניחושי שווא כאלה מקלפים הם מעשה ציני וחסר אחריות. תזכרי את זה, גברת מאיירס.”

“מה לעשות,” נאנחה הגברת הזקנה. “בדיוק כשהעסקים התחילו ללכת – –”

★

כעבור כשנה פגש השופט קלי את פקד מקלירי. “מזג אויר יפה,” אמר כבוד השופט בחביבות. “דרך אגב, מה שלום הגברת מקלירי?”

אדון מקלירי הרים אליו מבט חמוץ מאד. “ובכן… אתה מבין, אדון קלי,” הוא אמר במבוכה מסויימת, “גברת מקלירי… ובכן, אנחנו התגרשנו.”

“מה אתה שח?” התפלא כבוד השופט, “כזאת אשה צעירה ויפה!”

“זה כל העניין,” נהם מר מקלירי, “אבל פתע פתאום התאהב בה כזה גנדרן… מליונר או סוחר ממלבורן… אני נסיתי לחסום אותה, אבל…” מר מקלירי פטר את העניין בתנועת יד מיואשת. “לפני שבוע נסעו יחד לאוסטרליה.”

---

הרואה את הנסתר

מאת

קארל צ'אפק

“אתה יודע, אדוני התובע,” אמר מר ינוביץ בטון חגיגי, “אותי לא כל כך קל לרמות, הלא אני יהודי, לא? אבל מה שהגבר הזה עושה זה פשוט לא נכנס לי לראש. זאת לא גרפולוגיה, זה – אני לא יודע מה. אז תסתכל: אתה נותן לו את כתב ידו של מישהו במעטפה לא מודבקת; הוא אפילו לא יסתכל בכתוב, רק מכניס את היד לתוך המעטפה וממשש כך את הכתב; תוך כדי כך הוא מעוות ככה את פיו, כאילו כואב לו משהו. וכעבור רגע יתחיל לתאר לך את הכותב, כאילו – נו, את זה אתה צריך לראות. הוא יצייר לך את הבן־אדם הזה – בול! אני הכנסתי לו למעטפה מכתב אחד מויינברג הזקן; הוא זיהה את הכל, אפילו שיש לו סכרת ושהוא על סף פשיטת רגל. אז מה אתה אומר?”

“כלום,” אמר התובע הכללי ביובש. “אפשר שהוא מכיר את ויינברג הזקן.”

“אבל הוא אפילו לא ראה את כתב היד,” התרגז מר ינוביץ. “הוא אומר שכל כתב יד יש לו איזה fluidum משלו, ואת זה אפשר, הוא אומר, למשש בדייקנות. הוא אומר שזאת תופעה פיזיקלית טהורה, כמו הרדיו. אדוני התובע, זה לא שום רמאות; הנסיך הזה, קאראדאג, לא לוקח בעד זה כסף, המשפחה שלו היא משפחה עתיקה מבקו, כך אמר לי רוסי אחד. אבל מה אומר ומה אדבר, בוא תראה את זה בעצמך, הוא הערב אצלנו. אתה מוכרח לבוא.”

“תשמע, מר ינוביץ,” אמר התובע הכללי, “זה הכל יפה מאד, אבל לאזרחי חוץ אני מאמין רק בחמישים אחוז, בעיקר אם אינני יודע ממה הם מתפרנסים; לרוסים אני מאמין עוד פחות, והכי פחות לאלה הפאקירים; ואם זה עוד נוסף לזה נסיך, אז אני כבר לא מאמין אפילו טיפה. איפה, אתה אומר, הוא למד את הדברים האלה? אהה, בפרס. עזוב אותי, מר ינוביץ; כל האוריינט הוא הונאה אחת גדולה.”

“אבל, אדוני,” התגונן מר ינוביץ, “הצעיר הזה מסביר את זה לגמרי באופן מדעי; שום כשפים, שום קסמי פלא נסתרים, אלא, אני אומר לך, שיטה מדעית מדוייקת.”

“אז זאת הונאה עוד יותר גדולה,” שח התוכ"ל בנימת גערה. “אדון ינוביץ, אני מתפלא עליך; כל החיים שלך הסתדרת בלי שיטות מדעיות מדוייקות, ופה אתה מסתמך על זה. תראה, אילו היה בזה משהו, זה היה מוכרח מזמן להיות ידוע, הלא כן?”

“ובכן – " אמר מר ינוביץ שאמונו התערער קמעה – “אבל מה תאמר שאני ראיתי בעיניים האלה שלי איך הוא פגע בול בעניין ויינברג הזקן! זה היה גאוני. אתה יודע מה, אדון תוכ”ל, בוא לראות את זה; אם זאת תרמית, אתה תרגיש בזה, זאת הלא המומחיות שלך, כידוע; אדוני התובע, אותך הלא אי אפשר להונות.”

“אני חושב – בקושי,” אמר התוכ"ל בענווה. “אז אני בא, מר ינוביץ, אבל רק בכדי להסתכל לבן־אדם הפנומנלי שלך על האצבעות. זאת בושה שאנשים אצלנו כל כך קלי אמונה. אבל אסור לך לגלות לו, מי אני; חכה, אני אתן לו כתב יד אחד לפענוח, זה יהיה משהו ספשל. תוכל להתערב, אדוני, שאני אוכיח אותו כרמאי.”

★

עליכם לדעת, שהתוכ"ל (או, אם להתבטא ביתר דיוק, פרקליט המדינה הראשי, ד"ר קלאפקה) עתיד היה, בישיבה הקרובה של בית המשפט לפשעים חמורים, לייצג את התביעה במשפטו של הוגו מילר, שנאשם בפשע של רצח בכוונה תחילה. מר הוגו מילר, מלבד שהיה תעשיין ומיליונר, הואשם בכך שהוא ביטח בסכום גבוה את חיי אחיו אוטו, ואחר־כך הטביע אותו באגם דוקסאני; מלבד ואת הוא היה חשוד בכך ששנים קודם לכן חיסל את אהובתו, אלא שלא היו ראיות די הצורך להוכיח זאת. בקיצור, זה היה אחד המשפטים הגדולים, שפרקליט המדינה שקד אישית על הכנתו; לפיכך הוא עבד על התיק בכל החריצות והמסירות שהפכה אותו לתובע הכללי הנורא, כפי ששמו הלך לפניו. העניין היה ברור; פרקליט המדינה היה נותן אין־לדעת־מה בעד הוכחה ישירה חותכת אחת ויחידה, אבל כפי שהעניין עמד, היה צריך להשען יותר על כושר הדיבור שלו בכדי לקבל מהמושבעים הרשעה שסופה חבל עבור מר מילר; שכן, להוי ידוע, זה עניין של כבוד לכל תובע כללי.

מר ינוביץ היה אותו ערב נרגש קמעה. “זהו הנסיך קאראדאג,” הוא הציג בקול עמום, “ד”ר קלאפקה; ובכן, אפשר להתחיל, כן?"

פרקליט המדינה שלח מבט חוקר אל עבר החיה האקזוטית; הוא היה אדם צעיר ותמיר, ממושקף, בעל ארשת פנים של נזיר טיבטי וידיים עדינות של גנב. “נוכל,” החליט הפרקליט בלבו.

“אדון קאראדאג,” בירבר מר ינוביץ, "כאן, ליד השולחן הזה. מים מינרליים כבר מוכנים שם. בבקשה, תדליק את מנורת השולחן; את אור הנברשת נכבה שלא יפריע לך. כך. אני מבקש, רבותי, שקט. מר – – אה – מר קלאפקה פה הביא איזה כתב יד; אם מר קאראדאג יואיל – "

פרקליט המדינה השתעל בקצרה והתיישב כך שיוכל להיטיב להתבונן ברואה הנסתרות. “כאן כתב היד,” אמר ושלף מכיס המקטורן מעטפה בלתי מודבקת. “בבקשה.”

“תודה,” אמר רואה הנסתרות בקול רפה, לפת את המעטפה והפך אותה בין אצבעותיו כשעיניו עצומות. לפתע הוא נרעד והניד ראשו. “מוזר,” מלמל ולגם לגימת מים. אחר־כך הפשיל את אצבעותיו הדקות לתוך המעטפה ונשאר קפוא על מקומו; נראה היה שהפנים הצהובים קמעה עוד החווירו.

בחדר היתה דממה, עד שאפשר היה לשמוע את חרחורו של מר ינוביץ; שכן מר ינוביץ סבל ממחלת הזפקת.

שפתיו הדקות של הנסיך קאראדאג רעדו והתעוותו כאילו לפתו אצבעותיו ברזל מלובן; במצחו נראו טיפות זיעה. “אני לא יכול יותר,” לחש בקול חנוק, שלף את אצבעותיו מהמעטפה, ניגב אותן בממחטתו והעביר אותן על פני פאת השולחן כמו שמשחיזים סכין; ולבסוף לגם שוב לגימה קלה של מים ולפת את המעטפה בזהירות בין אצבעותיו.

“האדם שכתב את זה,” התחיל ביובש, “האדם שכתב את זה… יש פה עוצמה גדולה, אבל עוצמה שכזאת ש – (הוא חיפש בעליל את המלה הנכונה)… עוצמה אורבת. האריבה הזאת נוראה,” צעק והפיל את המעטפה על השולחן. “לא הייתי רוצה את האדם הזה כאוייב!”

“מדוע?” לא התאפק פרקליט המדינה. “האם הוא פשע במשהו?”

“אל נא תשאל אותי,” אמר רואה הנסתרות. “כל שאלה היא בחזקת הכוונה. אני רק יודע שהוא מסוגל לעשות כל מעשה – מעשים גדולים וגם נוראים. יש פה רצון מדהים… להצלחה… לכסף… האדם הזה לא ייעצר בעטיים של חיי זולתו. לא, זה לא פושע סתם; גם נמר איננו פושע; נמר הוא אדון גדול. האדם הזה איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, אבל הוא משוכנע שהוא שולט בחיי זולתו. כאשר הוא צד, הוא רואה בבני אדם רק טרף. או אז הוא הורג אותם.”

“מעבר לטוב ורע.” נהם הפרקליט בהסכמה משתמעת.

“אלה רק מלים,” אמר הנסיך קאראדאג. “איש איננו מחוץ לטוב ורע. האדם הזה יש לו מושגים מגובשים על המוסר; הוא אינו חייב דבר לאיש, לא גונב, לא משקר; כאשר הוא הורג, דומה הדבר למי שנותן מט בלוח השחמט. זה המשחק שלו, אבל הוא משחק אותו נכון.” רואה הנסתרות קימט את מצחו מתוך מאמץ. “אינני יודע מה זה. אני רואה אגם גדול, ובתוכו סירת מנוע.”

“ומה עוד?” פלט הפרקליט, נושם בקושי.

“הלאה אינני רואה עוד כלום; הכל מעורפל. מעורפל ומוזר למול הרצון הכביר וחסר הפשרות לתפוס את הטרף. אבל זאת לא תאווה, רק שכל. שיקול שכלתני לגמרי של כל פרט. כפי שפותרים מטלה או בעיה טכנית. לא, האדם הזה לעולם לא יתחבט ולא יתייסר. הוא כל כך בוטח בעצמו, בטוח מפני עצמו: אין הוא צריך לפחד ממצפונו. יש לי רושם של אדם המתבונן בכל מלמעלה; הוא נפוח וזחוח במידה קיצונית; הוא נהנה שאנשים מפחדים ממנו.” רואה הנסתרות לגם מהמים. “אבל גם הוא שחקן. בנבכי נשמתו הוא תאב תועלת שסיגל לעצמו את הפוזה המסויימת. היה רוצה להדהים את העולם במעשיו – – די. אני עייף. אינני אוהב אותו.”

★

“שמע, ינוביץ,” הרצה פרקליט המדינה את התרשמותו בהתרגשות, “זה באמת מדהים, זה רואה הנסתרות הזה שלך. מה שהוא אמר היה דיוקן מושלם. אדם חזק וחסר התחשבות, הרואה בבני אדם רק טרף; שחקן מושלם של משחקו; מוח המכין על טהרת השכלתנות את מעשיו ולעולם לא יתייסר; גינטלמן וגם קומדיאנט. אדון ינוביץ, הקאראדאג הזה קלע מאה אחוז!”

“אתה רואה?” אמר מר ינוביא מוחמא. “לא אמרתי לך? זה היה מכתב משליפן הזה מליברץ, נכון?”

“איפה!” קרא התוכ“ל. '”אדון ינוביץ, זה היה מכתב מרוצח אחד. "

“מה אתה שח,” התפלא מר ינובץ, '“ואני חשבתי שזה משליפן מתעשיות הטקסטיל; אתה יודע, זהו נוכל גדול מאד, השליפן הזה.”

“לא. זה היה מכתב מהוגו מילר, זה רוצח אחיו. שמת לב שרואה הנסתרות הזה דיבר על סירה באגם? מהסירה הזאת זרק מילר את אחיו למים.”

“מה אתה שח,” התפעל מר ינוביא. “אז אתה רואה! זה כשרון מדהים, אדון תוכ”ל!"

“בלי ספק,” הכריז הפרקליט. “איך שהוא קלע לטבעו הנכון של מילר ולמניעים שלו, זה, אדון ינוביץ, זה פנומנלי. אפילו אני לא הייתי קולע ככה לתאר את מילר. ורואה הנסתרות הזה מזהה את זה בחוש המישוש, מכמה שורות של כתב ידו של מילר – אדון ינוביץ, משהו יש בזה; כנראה שבאמת יש בכתב האנושי איזה fluidum או מי יודע מה.”

“ומה אמרתי לך?” הריע מר ינוביץ בתרועת נצחון. “לו היית מואיל בטובך, אדון תוכ”ל, אני עוד אף פעם לא ראיתי כתב יד של שום רוצח."

“בשמחה,” אמר פרקליט המדינה והוציא מכיסו את המעטפה. “דרך אגב, זהו מכתב מעניין,” הוסיף, תוך שהוא שולף את הנייר מתוך המעטפה, ולפתע נשתנה גון פניו. “כלומר… אדון ינוביץ,” פלט באי בטחון מסויים, “המכתב הזה שייך לתיק המשפטי; פירושו של דבר… שאסור לי להראות לך. אני מבקש את סליחתך.”

כעבור כמה דקות היה פרקליט המדינה בדרכו הביתה, בלי לשים לב אפילו שיורד גשם. אני חמור, הוא אמר בלבו במרירות, אני מטומטם, איך זה יכול היה לקרות לי? אני אידיוט! הרי לקחתי בחפזון הזה מהתיק במקום מכתבו של מילר את התרשומת שלי עצמי, הערות לקראת המשפט, והכנסתי אותה למעטפה! שוטה שכמוני! אז זה היה כתב היד שלי! תודה רבה! חכה, רמאי ונוכל, אני כבר אחכה לך בפינה!

אבל, לאמתו של דבר, הרגיע את עצמו פרקליט המדינה, ברוב הדברים זה לא היה כל כך נורא, מה שהוא אמר. עוצמה גדולה; כוח רצון אדיר, בבקשה; אינני מסוגל לשום דבר מלוכלך; יש לי מושגי מוסר דווקניים – אלה בעצם מחמאות. שאני אף פעם לא מתחבט ולא מתייסר? תודה לאל, אין לי במה להתייסר; אני רק ממלא את חובתי. והעניין הזה עם השיקול השכלתני הטהור, זה גם כן נכון. אבל בעניין הקומדיאנט הוא התבלבל. בכל זאת זה מעשה רמיה.

פתאום הוא עצר את צעדיו. כמובן, אמר בלבו, הרי מה שרואה הנסתרות הזה אמר, זה נכון לגבי כל אדם שני! אלה הכללות כאלה. כל אדם הוא במקצת גם קומדיאנט, וגם רודף תועלת. זהו כל הטריק: לדבר כך שכל אחד יזהה בזה את עצמו. ככה זה, החליט פרקליט המדינה, ולאחר שפתח את מטרייתו, צעד בצעדיו הנמרצים, כדרכו, לביתו.

★

אלהים אדירים!" התאונן אב בית הדין בפושטו את הגלימה, “השעה כבר שבע; זה נמשך הפעם! נו, פרקליט המדינה דיבר שעתיים תמימות – אבל הוא ניצח, אדוני הקולגה; על ראיות נסיבתיות כל כך חלשות לקבל חבל, לזה אפשר לקרוא הצלחה. נו כן, אצל חבר מושבעים אינך יכול לדעת לעולם. אבל הוא אמר דברים של טעם,” שח אב בית הדין תוך שהוא רוחץ את ידיו. “בעיקר כאשר תיאר את אופיו של מילר זה, זה היה קלסתר מדוייק; אתה מבין, האופי הבלתי אנושי, המפלצתי של הרוצח הזה – הבן־אדם היה יכול ממש להתחלחל. אתה זוכר, אדוני הקולגה, איך שהוא אמר: זה לא פושע רגיל; הוא איננו מסוגל לשום דבר מלוכלך, לא משקר ולא גונב; אבל כאשר הוא יוצא להרוג בן־אדם, הוא יעשה את זה בהשקט, כאילו נתן מט על גבי לוח השחמט. הוא לא רוצח מתוך תאווה, אלא מתוך שיקול שכלתני קר, כאילו פותר מטלה או בעייה טכנית. דברים כדורבנות, אדוני הקולגה. ועוד: כאשר הוא יוצא לצוד, הוא רואה בזולתו רק טרף – אתה יודע, זה עם הנמר היה אולי קצת תיאטרלי, אבל המושבעים אהבו את זה.”

“או זה,” אמר אחד השופטים האחרים, “כשהוא אמר: הרוצח הזה בוודאי איננו מתחבט ואיננו מתייסר; הוא כל כך בוטח בעצמו, כל כך בטוח מפני עצמו – שאין הוא צריך לפחד ממצפונו.”

“או התובנה הפסיכולוגית הזאת,” המשיך אב בית הדין תוך שהוא מנגב את ידיו במגבת, “שהוא קומדיאנט מעמיד פנים, שהיה רוצה להדהים את העולם במעשיו – –”

“מה יש להגיד,” אמר השופט הזוטר. “קלאפקה זה הוא יריב מסוכן.”

“הוגו מילר אשם בשנים עשר קולות,” התפלא אב בית הדין, “מי היה אומר את זה! אז קלאפקה בכל זאת השיג אותו. בשבילו זה כמו משחק שחמט או צייד. הוא נכנס לכל משפט ראשו ורובו – – אדוני הקולגה, אני לא הייתי רוצה אותו כאוייב.”

“הוא,” אמר הזוטר, “הוא אוהב את זה – שאנשים מפחדים ממנו.”

“קצת גנדרן, זה כן,” אמר אב בית הדין הנכבד כשהוא שוקע בהרהורים. “אבל הוא בעל כוח רצון אדיר… בעיקר להגיע להצלחות. עוצמה גדולה, אדוני הקולגה, אבל – –” לאב בית הדין לא נקרתה המלה הנכונה. "נו, בוא נלך לאכול. "

---

סודות כתב היד

מאת

קארל צ'אפק

“רובנר,” אמר העורך הראשי, “אתה תיגש לראות מה הולך אצל הגרפולוג הזה ינסן, יש לו הערב הצגה לנציגי העתונות; אומרים שזה דבר יחיד במינו, ינסן זה. אחר־כך תכתוב על זה חמש עשרה שורות.”

“טוב,” נהם רובנר באי רצון נאות של מילוי תפקיד.

“אבל שים לב שלא יוביל אותך באף,” הדגיש העורך הראשי. "בדוק את זה טוב, ככל האפשר אישית. זאת הסיבה שאני שולח אותך, כאדם מנוסה – – "

★

" – – ובכן אלה הם, רבותי, העקרונות הבסיסיים של הגרפולוגיה המדעית, ליתר דיוק הפסיכומטרית," סיים אותו ערב הגרפולוג ינסן את הסבריו התיאורטיים בפני נציגי העתונות. “כפי שאתם רואים, כל המערכת בנויה על בסיס ניסויי טהור; אם כי השימוש המעשי במיתודה הדווקנית הוא מורכב במידה כזאת, שלא אוכל להציגו בשלמותו במהלך הרצאה אחת. אגביל את עצמי להצגה מעשית של ניתוח שניים או שלושה כתבי יד, מבלי להסביר הסבר תיאורטי מלא את שלבי עבודתי; לזה לא יספיק לצערי הזמן. אבקש מאחד האדונים הנוכחים לתת לי כתב יד כלשהו.”

רובנר, שהיה כבר דרוך לכך, הגיש מייד לינסן הגדול גליון נייר, כתוב בכתב יד. ינסן הרכיב את משקפי הקוסם שלו והתבונן בו.

“אה, יד אשה,” העווה את פניו. "כתבי יד של גברים הם בדרך כלל רבי הבעה יותר ומעניינים יותר, אבל סוף כל סוף – – " תוך שהוא נוהם משהו, הוא השקיף בריכוז רב על גליון הנייר. “הממ, הממ,” אמר מפעם בפעם וסובב את ראשו; היתה דומיה עמוקה.

“האם זאת אולי… אשה הקרובה לך?” שאל לפתע הגרפולוג.

“מה פתאום,” מיחה רובנר מהר.

“יותר טוב כך,” אמר ינסן הגדול. “תשמע, הנקבה הזאת משקרת! זה הרושם הראשון מכתב היד הזה; שקר, שקר מתוך הרגל, שקר כמצג חיים. אגב, האשה היא בעלת רמה נמוכה למדי; איתה היה אדם משכיל מתקשה לשוחח על כל נושא שהוא – היא חושנית נורא; הכתב הזה יש לו צורות ממש בשרניות. ונורא בלתי מסודרת; סביבתה וודאי נראית – נו! אלה קוי האופי הראשוניים שעליהם דיברתי קודם; הדבר הראשון שאתה יכול לזהות באדם הוא הרגליו, הוה אומר תכונות המגיעות לידי ביטוי מעצמן, ממש מיכנית וחיצונית. הניתוח הפסיכולוגי גופא מתחיל רק בתכונות, אשר האישיות המנותחת תכחיש אותן או תדחיק אותן, כי אחרת היא תחשוף את עצמה לסביבתה. ובכן, למשל,” אמר תוך שהוא מניח את אצבעו על קצה אפו, “האשה הזאת לא היתה מודה בפני איש, מה היא חושבת. היא שטחית, אבל שטחית בשני מובנים; היא מתבטאת באורח שטחי, יש לה תחומי התעניינות רדודים מאד, אבל בכל אלה היא בעצם רק מכסה על מה היא חושבת באמת; ואף ה”אני" החבוי הוא בינוני נורא; הייתי אומר חטאת הנשלטת על ידי עצלות רוחנית. לדוגמה, ראו נא: הכתב הזה הוא חושני עד כדי אי נעימות – זהו גם סימן היכר לבזבזנות – ויחד עם זאת שקול באורח וולגרי; האשה הזאת אוהבת יותר מדי את נוחיותה מכדי לחפש איזו הרפתקה חושנית; כמובן, אם מזדמנת לה הזדמנות – – אבל זה לא מענייננו. – עצלה באופן יוצא דופן, ויחד עם זאת דברנית; כאשר היא עושה משהו, תדבר על זה חצי יום, עד מאוס – היא מתעסקת בעצמה יתר על המידה; רואים שאין היא אוהבת איש; רק לצרכי נוחיותה היא תיתלה על מישהו כמעמסה ומנסה לשכנע אותו שהיא אוהבת אותו ושהיא דואגת לו מי יודע מה. זאת אחת מאותן נשים שבפניה כל גבר חלוש; הוא פשוט ייהפך לחלוש מרוב שעמום, מפטפוטי הסרק שאין להם סוף, מכל אותה חומרנות משפילה. שימו לב לצורה של התחלות המלים ובמיוחד המשפטים: איכשהו ברחבות וברכות. האשה הזאת רוצה לתת פקודות ובאמת היא נותנת אותן; אלא שאין בהן אנרגיה, אלא מעין דימוי של חשיבות והרבה דברנות; לפעמים הרודנות השפלה ביותר, הוה אומר רודנות הדמעות. זה מוזר: אחרי כל התרוממות רואים מין שקיעה, נסיגה מובהקת, דכדוך כזה בולט לעין; האשה הזאת נבלמת על ידי משהו, היא כל הזמן נבהלת ממשהו – כנראה שלא ייצא החוצה דבר שיאיים על נוחיותה החומרית; מוכרח להיות פה משהו מאד מביך ומוחבא בשקדנות, הממ, אני לא יודע; כנראה משהו בעברה. רק לאחר התגובה הזאת היא חוזרת אל כוחה, או יותר נכון אל שגרת חייה, בכדי לסיים את כתיבת המלה בצורה הקונוונציונלית ביותר – כמובן בצירוף הזנבון המתחנחן והמתמשך לקראת הסוף; אז כבר חוזרת אליה מודעותה העצמית. הנה לכם הניתוח של הרושם הראשון של שקרנות. כאן תוכלו להיוכח, רבותי, כיצד מגיע הניתוח המפורט לבסוף לאישושה של ההתרשמות הראשונה, הכללית, האינטואיטיבית קמעה; את ההתאמה הסופית הזאת אני מכנה האימות המיתודי.

אמרתי – רמה נמוכה; אבל הרמה הזאת איננה תוצאה של פרימיטיביות, אלא של דיסהרמוניה; הכתב הזה מתחזה, מציג את עצמו יפה יותר משהוא באמת, אבל עושה זאת בזוטות. האשה הזאת מטפחת בזוטות מין קורקטיות; היא מקפידה בנקודות שבראש האות i, אבל בגדולות היא לא־איכפתית, בלי משמעות, בלי מוסר, פשוט זנוחה. המדהים ביותר הם פסיקיה: הכתב הוא בעל נטיה נורמלית ימינה, אבל הפסיקים פונים לכיוון ההפוך. זה משרה רושם מוזר כזה כמו דקירות סכין בגב. יש בזה משהו ערמומי ובוגדני. הייתי אומר בלשון ציורית, שהאשה הזאת היתה מסוגלת לדקור אותך מאחור; אבל היא איננה עושה זאת בגלל נוחיותה – ובגלל חוסר דמיון. – אני חושב שזה מספיק. האם יש למישהו כתב יד אחר, מעניין יותר?"

אותו ערב חזר רובנר הביתה כמו ענן שחור.

“סוף סוף אתה בא,” אמרה גברת רובנר. “אכלת ארוחת ערב?”

רובנר הביט בה זעוף פנים. “שוב את מתחילה?” נהם בנימת איום.

גברת רובנר הרימה את גבותיה בפליאה. “תגיד לי, מתחילה – מה? אני רק שאלתי האם אתה רוצה ארוחת ערב.”

“תראו־תראו,” אמר רובנר בגועל. "על משהו אחר את לא יודעת לדבר מאשר על חתיכת אוכל. אלה תחומי ההתעניינות הרדודים שלך. זה כל כך משפיל, הדברנות הנצחית הזאת, החומרנות והשעמום – " רובנר נאנח וביטא בתנועת יד את ייאושו. “אני יודע, בזה הופכים את הגבר לחלוש.”

גברת רובנר הניחה את תפירתה בחיקה והתבוננה בו בריכוז. “פראנצי,” אמרה מתוך דאגה. “קרה לך אולי משהו בלתי נעים?”

“אהא,” התפרץ רובנר ברשעות. “שוב את דואגת לי, מה? אני מבקש, אל תחשבי שתשכנעי אותי! חביבתי, פעם מוכרח האדם לזהות את כל מסכת השקרים; יום אחד הוא יבין, איך מישהו נתלה על כתפיו רק בשביל הנוחיות שלו, ורק מתוך חושניות. פויה,” שאג רובנר, “הבנאדם מקבל בחילה!”

גברת רובנר נענעה בראשה ורצתה לומר משהו; אבל העדיפה לנעול את שפתיה והתחילה מהר לתפור; השתרר שקט.

“איזה פנים יש לבית,” התפרץ רובנר כעבור דקה בקול שורקני ושלח מבטים מסביב. “אי סדר ובלגן. – כמובן בזוטות את מקפידה על סדר וקורקטיות, אבל בעניינים החשובים – מה אלה הסמרטוטים פה?”

“אני מתקנת את החולצות שלך,” הוציאה גברת רובנר בקושי מגרונה החנוק.

“מתקנת חולצות,” לעג רובנר; “תראו – מתקנת חולצות! וכל העולם חייב לדעת על זה, מה? חצי יום צריך לדבר על זה שמישהו מתקן חולצות! כמה דיבורים מתבזבזים על דבר כזה חשוב! ואת חושבת שבגלל זה יש לך פה זכות לתת פקודות? אה, גברת, זה עכשיו ייפסק!”

“פראנצי”, נשפה גברת רובנר בתדהמה, “עשיתי לך משהו?”

“מה אני יודע?” זעף רובנר. “אני לא יודע מה עשית; אני לא יודע על מה את חושבת ומה את זוממת; אני לא יודע עליך כלום, לגמרי כלום, כי את מסתירה, לעזאזל, מה מתרחש בתוכך פנימה! אני אפילו לא מכיר את עברך!”

“תרשה לי,” התפרצה גברת רובנר, "זה כבר יותר מדי! אם תאמר עוד מלה – " בכל כוחותיה הצליחה להבליג. “בן־אדם,” היא אמרה באימה, “מה קרה אתך?”

“אהא,” הכריז רובנר כמנצח, “הנה, רואים! ממה נבהלת כל כך? אולי שמשהו ייצא החוצה שיאיים על הבטחון האישי הקטן שלך, אה? אנחנו הלא יודעים; אפילו בתוך כל הנוחיות – פעם תגיע ההזדמנות לאיזו הרפתקה קטנה, מה?”

גברת רובנר ישבה כמו הפכה אבן. “בן־אדם,” הוציאה בקושי תוך בליעת דמעותיה, “אם יש לך משהו נגדי… אז תגיד את זה בגלוי!”

“כלום, לגמרי כלום,” אמר רובנר באירוניה צורבת, “איפה, שום דבר אין לי נגדך! זה הלא שום דבר, שיש לאדם אשה ללא משמעת, ללא מוסר, שקרנית, בלתי מסודרת, וולגרית ועצלנית, בזבזנית ונורא חושנית! וגם עוד רמה כל כך רדודה – –”

גברת רובנר פרצה בבכי וקמה, בהניחה את התפירה על הרצפה.

“תפסיקי עם זה,” צעק בעלה בבוז, “זאת הרודנות השפלה ביותר, רודנות הדמעות!”

אלא שאת זאת גברת רובנר כבר לא שמעה, כי היא ברחה, חנוקה מבכי קורע לב, אל חדר השינה.

רובנר צחק צחוק פרא טראגי ותחב עוד את ראשו אל בין הדלת. “לתקוע לאדם סכין בגב,” צרח, “את זה אולי היית יודעת, אלא שבשביל זה את עצלנית מדי!”

★

בערב הבא נכנס רובנר לפונדק הרגיל שלו. “אני קורא פה בעתון שלך,” קיבל את פניו אדון פלצ’קה, תוך שהוא מביט אליו מעל למשקפיו, “כמה הם משבחים את הגרפולוג הזה, ינסן. יש בזה משהו, אדוני העורך?”

“יש – והרבה,” אמר מר רובנר. “ובכן, מר ינצ’יק, תן לי אולי מנה מהצלי הזה, אבל שלא יהיה קשה. תשמע זה פנומן, זה ינסן; ראיתי אותו אתמול. הוא מנתח את כתב היד ממש באורח מדעי.”

“אז זאת רמאות,” סבר מר פלצ’קה. “אדוני, אני מאמין לכל דבר, פרט למדע. קח את הויטמינים; כל זמן שלא היו ויטמינים, ידע הבן־אדם מה הוא אוכל; עכשיו אתה לא יודע, עכשיו יש לך בצלי הזה כל מיני גורמי חיים. פויה, גועל נפש,” אמר מר פלצ’קה בבחילה.

“זה משהו אחר,” הכריז רובנר. “בשביל זה הייתי צריך לספר לך המון, אדון פלצ’קה, מה זה פסיכומטריה, אוטומטיזם, סימנים ראשוניים ושניוניים ודברים שכאלה. אני רק אומר לך שהאיש הזה קורא מכתב היד כמו שקוראים מספר. והוא פוגע בול, מתאר לך את האדם כך שאתה רואה אותו כאילו הוא עומד לפניך; יגיד לך איך הוא, מה העבר שלו, מה הוא חושב, מה הוא מסתיר, נו, הכל! אני הייתי נוכח, אדוני!”

“מה אתה שח!” נהם מר פלצ’קה בספקנות.

“אז אני אספר לך על מקרה אחד,” פתח מר רובנר. “אדון אחד – אני לא אקרא בשמו, אבל אדם ידוע מאד – מסר לינסן הזה גליון נייר עם כתב ידה של אשתו. וינסן זה רק ככה מסתכל על הנייר ומתחיל מיד: ‘האשה הזאת שקרנית מבטן ומלידה, בלתי מסודרת, חושנית נורא ושטחית, עצלנית, בזבזנית, פטפטנית, שתלטנית בבית, בעלת עבר רע וגם זוממת לרצוח את בעלה!’ – – תתאר לעצמך, האיש החוויר כמו סיד, כי זאת היתה אמת לאמיתה. רק תחשוב, עשרים שנה הוא חי אתה באושר ולא הרגיש בכלום! בעשרים שנות נשואין הוא לא ידע על האשה הזאת אפילו עשירית ממה שהינסן הזה מצא בה במבט ראשון! זה משהו, לא? אדון פלצ’קה, זה מוכרח לשכנע אפילו אותך!”

“אני מתפלא,” סבר מר פלצ’קה, “שהטמבל הזה, הבעל, במשך עשרים שנה לא הרגיש כלום.”

“תשמע,” אמר מר רובנר מהר, “הלא האשה הזאת היתה כל כך זריזה בהעמדת פנים, והבעל הזה היה די מאושר אתה. – – אדם מאושר כזה אין לו עיניים בכלל. וחוץ מזה, אתה מבין, לא היו לו המיתודות המדעיות הדווקניות. זה ככה: מה שאתה רואה בעיניים הפשוטות שלך כלבן, זה מבחינה מדעית יש בו כל הצבעים. הנסיון, בן־אדם, זה לא סופר; היום יש לבני אדם רק מיתודות דווקניות. אז אל תתפלא שהזהו לא היה לו מושג, איזו מפלצת יש לו בבית; פשוט הוא לא ניגש אליה במיתודה מדעית, זהו.”

“ועכשיו הוא מתגרש ממנה?” הצטרף לשיחה הפונדקאי ינצ’יק.

“אני לא יודע,” אמר מר רובנר באדישות. “בשטויות כאלה אני לא מתעניין. אותי רק עניין שאפשר לקרוא מתוך כתב היד מה שאחרת אף אחד לא יראה. חשוב על זה: אתה מכיר איזה אדם המון שנים כאדם טוב והגון, ופתאום טראך! אתה רואה בכתב היד שלו שהוא גנב או נוכל בכלל. אדוני, אסור לבן־אדם להאמין למישהו בגלל פרצופו; רק אנליזה כזאת תראה, מה יש בתוכו!”

'ימה אתה אומר, מה אתה אומר," התפלא מר פלצ’קה, מדוכא קמעה. “בא לך לפחד בכלל לכתוב למישהו.”

“זהו זה,” אמר מר רובנר. “תתאר לך, איזו חשיבות תהיה לגרפולוגיה נגיד בשביל הקרימינליסטיקה. אדוני, עכשיו יוכלו לשלוח את מישהו לכלא לפני שהוא גנב; כתב היד שלו יגלה שיש בבחור קו אופי שניוני לגניבה, וחת־שתיים, לכלא! לזה יש עתיד עצום. אני אומר לך, זה מדע מושלם, בזה לא יכול להיות שום ספק.” מר רובנר הציץ בשעון. “נו, השעה עשר; אני צריך ללכת הביתה.”

“מה כל כך מוקדם היום?” נהם מר פלצ’קה.

“מה אגיד לך,” אמר מר רובנר ברוך, “אשתי אולי תכעס שאני משאיר אותה כל הזמן לבד.”

---

הוכחה חותכת

מאת

קארל צ'אפק

“אתה יודע, טוניק,” סיפר השופט החוקר מאטס לחברו הטוב, "זהו עניין של נסיון; אני לא מאמין לשום תירוצים, שום אליבי ושום ברבורים; אני לא מאמין לא לנאשם ולא לעדים. האדם משקר, גם בלי כוונה; נניח עד שכזה יישבע לך שהוא אינו נוטר שום טינה כלפי הנאשם, ועם זאת, הוא אפילו איננו יודע שבעומק נפשו, אתה מבין, בתת־ההכרה, הוא שונא אותו מתוך איזו שהיא קנאה או משטמה מודחקת. כל מה שיעיד לפניך הנאשם, הוא מחושב מראש ומפוברק; כל מה שיעיד עד יכול שהוא מודרך על ידי כוונה מודעת או בלתי מודעת לעזור לנאשם או להכביד עליו. חביבי, אני מכיר את העניינים: הבן־אדם הוא נבלה ספוגת שקרים.

"למה אני מאמין, אם כן? למקרה, טוניק; לתנועות או מעשים או מלים הנפלטים לו לאדם פה ושם כלאחר יד, בלא כוונה או, איך לומר, ללא ביקורת. את הכל אפשר לזייף או להסוות, בכל יש העמדת פנים או איזו כוונה נסתרת, רק במקרה – לא; את זה מזהים במבט ראשון. לי יש שיטה כזאת: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את מה שהם בדו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו אני מאמין להם, ואני עוד עוזר להם, בכדי שפיהם יברבר כמו מכונה משומנת, ואני אורב, עד שתיפלט להם המלה הזאת, האקראית והבלתי מכוונת; אתה מבין, לזה צריך האדם להיות משהו כמו פסיכולוג. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מפסיקים אותו תדיר ומבלבלים אותו עד כדי כך שהבחור יודה להם בכל, אפילו שהוא רצח את המלכה אליזבט. אני רוצה בטחון מוחלט; לכן אני מחכה לאט ובסבלנות, עד שמתוך מסכת השקרים והתירוצים המכונה בעגה המקצועית “עדות”, יבהיק נתח בלתי מכוון של האמת. אתה מבין, האמת הטהורה תימצא בעמק הבכא שלנו רק באקראי: רק כאשר איזה יצור אנוש נכשל בלשונו או במעשה ידו.

"תשמע, טוניק, לפניך אין לי שום סודות; אנחנו הלא חברים מימי ילדותנו – אתה זוכר איך חטפת מכות כאשר אני שברתי חלון. לאיש לא הייתי מגלה את זה, אבל אני כל כך מתבייש במה שקרה, שאני מוכרח להוציא את זה החוצה; אין מה לעשות, יש בבן־אדם הצורך בווידוי. אספר לך, כיצד השיטה הזאת שלי הוכיחה את עצמה בימים האלה… בתחום הפרטי ביותר של חיי; בקיצור בחיי הנשואין שלי. ואחר־כך תגיד לי, אני מבקש ממך, שהייתי מטומטם וגס רוח; זה מגיע לי.

"בן־אדם, אני… נו טוב, אני חשדתי באשתי, במרתה; פשוט קנאתי כמו משוגע. נכנס לי לראש שיש לה משהו עם הזה… עם הצעיר הזה… אני אקרא לו ארתור; אני חושב שאתה אפילו לא מכיר אותו. שמע, אני לא איזה כושי; אילו ידעתי בבטחון שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל הגרוע מכל היה שלא היה לי שום בטחון; טוניק, אין לך מושג איזה עינויים אלה. לכל הרוחות, זאת היתה שנה ארורה! אתה יכול לתאר לך איזה שטויות עושה בעל קנאי כזה: עוקב, אורב, חוקר את עוזרת הבית, עושה סצינות… אבל עכשיו תחשוב על זה, אני במקרה שופט חוקר; בן־אדם, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה היו חקירת שתי וערב בלתי פוסקת מהבוקר עד…. נו, עד המיטה.

"הנאשמת, רוצה לומר מרתה, החזיקה מעמד – כל הכבוד; גם כאשר בכתה, גם כאשר שתקה נעלבת, גם כאשר העידה היכן היתה כל היום ומה עשתה, ארבתי לשווא שתיכשל בלשונה או תגלה משהו באקראי. ברור, היא שיקרה לעתים קרובות, אני מתכוון רוב הזמן, אבל זה כבר הרגל כזה של נשים; אשה לא תגיד לך ישר בעיניים שהיתה שעתיים אצל מעצבת כובעים – תעדיף לבדות שהיתה אצל רופא שיניים או בבית הקברות על קברה של אמא. ככל שעיניתי אותה – – טוניק, גבר קנאי הוא גרוע מכלב שוטה – ובכן ככל שייסרתי אותה, הלך בטחוני ופחת. כל מלה שלה, כל תירוץ שלה – עשר פעמים הפכתי בהם וניתחתי אותם; אבל לא מצאתי מאומה מלבד אותם חצאי־אמת־חצאי־שקר הרגילים המהווים את מרביתם של קשרי אנוש, ובמיוחד קשרי הנשואין, ברור לך. אני יודע, איך אני הרגשתי בזה; אבל אם אני חושב על זה מה עבר על מרתה המסכנה, אז, בן־אדם, הייתי רוצה לקום ולהלקות את עצמי.

"אז השנה נסעה מרתה למרחצאות – אתה מבין, אותם ענייני נשים וכך, ובכלל, בקיצור היא נראתה לא טוב. ברור, אני דאגתי למעקב אחריה – שילמתי לבחור כזה נקלה, שדרך אגב לא עשה כלום חוץ משסובב בפונדקים… זה מוזר, איך שכל החיים מושחתים כאשר בפן אחד משהו לא בסדר; אתה כולך טמא כאשר דבק בך כתם אחד. מרתה כתבה לי… איכשהו בחוסר בטחון ובדכדוך… כאילו איננה יודעת מה לכתוב; מובן מאליו, אני חיטטתי במכתבים האלה וחיפשתי בין השיטין… פעם אחת קיבלתי שוב מכתב ממנה, על המעטפה כתוב ‘פרנטישק מאטס, שופט חוקר’ וכן הלאה; וכאשר אני פותח את המעטפה ושולף את המכתב, אני רואה את הכותר: ארתור היקר!

"בן־אדם, ידי נפלו. אז הנה זה – סוף דבר. זה הלא קורה כאשר אדם כותב כמה מכתבים – שמכניסים אותם למעטפות הלא נכונות. נכון, מרתה יקירתי, זה מקרה מטופש, מה? אפילו הרגשתי איזו חמלה כלפיה, שהיא ככה הסגירה את עצמה לידי.

"אל תחשוב, טוניק, הדחף הראשון שלי היה להחזיר את המכתב המיועד לאותו… לאותו ארתור, ישר למרתה, בלי לקרוא בו; הייתי עושה את זה, אבל הקנאה היא תאווה מלוכלכת וחזירות; חבר, אני את המכתב הזה קראתי, ואני אראה לך אותו, כי אני נושא אותו אתי. אז תסתכל מה כתוב בו:

"ובכן, טוניק, מה אתה אומר? אני יודע שזה לא מכתב רב השראה; זה הישג קטן מאד מבחינת הסגנון והעניין; אבל, בן־אדם, איזה אור זה שופך על מרתה שלי ויחסיה עם אותו מסכן ארתור! לעולם לא הייתי מאמין לה, גם אילו אמרה לי מה שלא תאמר; אבל כאן יש לי ביד משהו כל כך אקראי, משהו כל כך בלתי נשלט על ידי רצונה… אז מכאן אתה רואה, שהאמת, האמת הבלתי מעורערת שאין ספקות לגביה, תתגלה רק באקראי. אני רציתי לבכות משמחה – וגם מבושה שהייתי קנאי מטופש שכזה.

"ומה עשיתי? ובכן, קשרתי את מסמכי הוגו מילר בחבל, נעלתי אותם במגירה ולמחרת נסעתי למרחצאות. כאשר מרתה ראתה אותי, הסמיקה במבוכה כמו ילדה; היא נראתה כמי שעשה מעשה נורא. אני כלום. ‘פראנצי,’ היא אומרת לאחר רגע, ‘קיבלת את המכתב שלי?’

" ‘איזה מכתב?’ מתפלא אני. ‘את הלא כותבת מעט מאד.’

"מרתה מסתכלת בי בתמהון כלשהו ופולטת אנחה, כאילו הוקל לה. ‘אז אני כנראה שכחתי בכלל לשלוח אותו,’ אמרה וחיטטה בארנקה, עד ששלפה ממנו דף נייר מקומט במקצת. הוא פתח במלים: ‘פראנצי יקירי!’ צחקתי בלב: מר ארתור כנראה החזיר מייד מה שלא נועד לו.

"אחר־כך כבר לא נאמרה בנושא אפילו מלה אחת; כמובן התחלתי לספר לה על הפשע שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שלא קיבלתי את המכתב בכלל.

"נו, וזה הכל; מאז יש אצלנו שלום בית. תגיד, האם לא הייתי מטומטם, שקנאתי בגסות כזאת? מובן מאליו, עכשיו אני עושה הכל לפצות את מרתה; רק מהמכתב הזה למדתי כמה היא מסכנה דואגת לי. כך. עכשיו זה כבר יצא החוצה; האדם מתבייש יותר באוילותו מאשר בחטאיו.

“אבל הסיפור הזה הוא מקרה קלאסי להראות את עוצמת ההוכחה של המקריות הטהורה, נכון?”

★

בערך אותה שעה אמר האיש הצעיר, שכונה כאן ארתור, לגברת מרתה: “אז מה, ילדה, זה עזר?”

“מה, מותק?”

“המכתב ההוא, ששלחת לו אז כאילו בטעות מקרית.”

“עזר,” אמרה גברת מרתה ושקעה במחשבה. “אתה יודע, מותק, אני אפילו מתביישת שהוא, פראנצי, עכשיו כל כך מאמין לי. הוא כל כך טוב אלי מאז … את המכתב הוא נושא אתו כל הזמן על לוח לבו.” גברת מרתה התחלחלה. “בעצם זה נורא, ש… שאני ככה מרמה אותו, אתה לא חושב?”

אבל אדון ארתור לא חשב כך; לפחות טען שבהחלט לא.

---

ניסויו של פרופסור רוס

מאת

קארל צ'אפק

נוכחים היו במיוחד: שר הפנים, שר המשפטים, מפכ"ל המשטרה, חברי פרלמנט רבים למדי, כמה פקידים בכירים, אנשי משפט מובהקים, ראשי המדע וכמובן נציגי העתונות; שכן אלה חייבים להיות נוכחים בכל מקום.

“רבותי,” פתח הפרופסור מאוניבסיטת הרווארד, C. G. Rousse, האמריקאי המפורסם ממוצא צ’כי, “האקספרימנט אשר אני רוצה להראות לכם, מונח על העבודות הישנות יותר של הרבה מן הקולגים והשותפים שלי המלומדים; indeed, כל העניין הזה כבר לא חדש והוא eh, really זה הוא… בגד ישן,” סיים בשמחה את המשפט לאחר שמצא את הביטוי המתאים. רק ה־method של השימוש ו־… eh, והשימושיות המעשית של כמה experiences, הם היו האובג’קט של העבודה שלי. אני מבקש הכי יותר את האדונים הקרימינליסטים, שהם ישפטו את הדבר הזה לפי ה־practice שלהם. Well¹.

“ובכן, כל העניין הוא זה: אני אומר לכם מלה, ואתם צריכים לאמור לי מלה אחרת, שתיכנס לכם לראש במומנט הזה, גם אם זה,eh, nonsense טפשות, I mean, שטות. בסוף אני אומר לכם, לפי המלים שאתם נתתם לי, מה יש לכם בראש, מה אתם חושבים ומה אתם eh מסתירים. אתם מבינים את זה? אני לא אסביר לכם את זה theoretically; אלה אסוציאציות, מחשבות מדוכאות, קצת סוג’סטיה ודברים כאלה. אני אהיה קצר מאד. צריך להי– eh, well להימנע מרצון ומחשבה; בזה יוצאים ה־connexions התת־מודעים, ואני מזה לומד מה – מה –” הפרופסור המהולל חיפש את המלה המתאימה; Well, what’s on the bottom of your mind".

“מה מצוי במעמקי דעתכם,” סייע מישהו מהקהל.

“לגמרי כך,” אמר ק. ג. רוס מתוך שביעות רצון. “אתם רק צריכים למגיד automatically, מה שבא לכם במומנט הזה על הלשון, בלי שום קונטרול או reservation. הביזנס שלי יהיה לעשות אנאליסיס של מה אתם חושבים. That’s all. אז אני אראה לכם את זה על אחד קייז קרימינלי, ואחר־כך על מישהו מהקהל אשר יבוא קדימה. Well, אדון דירקטור של הפוליס עכשיו אומר לנו, מה הוא הקייז עם האיש. אני מבקש.”

מפכ"ל המשטרה קם על רגליו ואמר: "רבותי, האיש שתראו בעוד רגע, הוא צֶ’נְיֶק סוחאנֶק, חקלאי זעיר ומסגר במקצועו מהכפר זַבְיֶיהְלִיצֶה. אנחנו מחזיקים אותו כבר שבוע במעצר בחשד שרצח את נהג המונית יוסף צֶ’פֶלְקָה שנעלם לפני שבועיים. סיבות החשד הן: מוניתו של צ’פלקה שנעלם נמצאה בסככתו של סוחאנק העצור; על גלגל ההגה ומתחת למושב הנהג יש עקבות דם אדם. העצור כמובן מכחיש מכל וכל; הוא טוען שהוא קנה את המכונית מצ’פלקה בעד ששת אלפים, כי הוא עצמו מתכוון להפעיל מונית. חקירתנו העלתה שיוסף צ’פלקה הנעלם אכן דיבר על כך שהוא רוצה לזרוק את הכל, למכור את המונית וללכת לעבוד כנהג שכיר; אבל עקבות אחרות לא השאיר. כיון שאין חומר ראיות נוסף, הכוונה היא להעביר את סוחאנק העצור למעצר חקירה בפאנקראץ. ביקשתי וקיבלתי רשות להביאו הנה בכדי שבן ארצנו רב התהילה, פרופסור ק. ג. רוס, יבצע עליו את ניסויו; באשר אדוני הפרופסור יואיל… " 

“Well”, אמר הפרופסור, שרשם לעצמו הערות במשך כל הזמן, “אתה בבקשה תתן לו לבוא הנה.”

על פי רמיזת המפכ"ל הכניס שוטר את צ’ניק סוחאנק; היה זה ברנש זעוף שמבע פניו רמז שכולם יכולים לנשק לו במשהו; מה שנוגע לו, דעתו נחרצת שלא להיכנע.

"בוא הנה, אתה, " פתח ק. ג. רוס בחומרת סבר, “אני לא אהיה שואל אותך שום דבר. אני רק אומר לך מלים, ואת אומר לי את המלה הראשונה שנכנס לך לראש, אתה מבין? אז תקשיב: כוס.”

“חרא”, אמר אדון סוחאנק בזעף

“תשמע, סוחאנק,” אמר מהר המפכ"ל, “אם לא תענה כמו שצריך, אז יקחו אותך מפה ישר לחקירה, אתה מבין? ותישאר שם כל הלילה. תיזהר! עוד פעם!”

“כוס,” חזר ואמר הפרופסור.

“בירה”, נהם סוחאנק.

“אז אתה רואה, בן־אדם,” אמר הפרופסור רב התהילה, “ככה זה טוב מאד.”

סוחאנק הסתכל בחוסר אמון. אין כאן איזו מלכודת?

“רחוב,” אמר הפרופסור.

“מכוניות,” אמר סוחאנק בלי התלהבות.

"אתה מוכרח יותר מהר. “בית!”

“שדה.”

מחרטה!"

“פליז.”

“טוב מאד.” היה נדמה שלאדון סוחאנק אין עוד התנגדות למשחק הזה. “אמא!”

“דודה.”

“כלב!”

“מלונה.”

“חייל!”

“תותחן.” וכך זה נמשך, מכה על מכה, בקצב גובר; כנראה שאדון סוחאנק התחיל להשתעשע; זה הזכיר לו הטלת קלף על קלף במשחק הקלפים. אלהים, במה הוא לא נזכר במשחק הזה!

“דרך,” זרק לו ק.ג. רוס בקצב מסחרר.

“כביש.”

“פראג!”

“בראון.”²

“להחביא.”

"לחפור. "

“לנקות!”

“כתמים.”

“סמרטוט!”

“שק.”

“טוריה!”

“גן.”

“בור!”

“גדר.”

“גוויה!”

כלום.

“גוויה,” חזר הפרופסור בהדגשה. “אז אתה החבאת אותה בבור על יד הגדר, מה?”

“אני לא אמרתי כלום,” התפרץ מר סוחאנק.

“אתה החבאת אותה בבור על יד הגדר בגן שלך,” חזר ק.ג.רוס בקול נוקשה. “אתה הרגת אותו בדרך לבראון. אתה ניגבת את הדם על המכונית באיזה שק. מה עשית עם השק?”

“זה לא נכון!” צעק סוחאנק, "את המכונית קניתי מאדון צ’פלקה! אני לא אתן לאף אחד למתוח אותי… "

“תחכה, בן־אדם,” אמר רוס. “אז אני מבקש שילכו שם איזה פוליסמן לראות. זה כבר לא הביזנס שלי. שהאיש הזה יצא מפה. בבקשה, רבותי, זה לקח שבעה עשר דקה. זה היה מהר מאד. בסך הכל קייז טפש. בדרך כלל זה לוקח שעה. אני הייתי מבקש, שיבוא מישהו מרבותי ואני אתן לו מלים. זה ייקח הרבה זמן, כי אני לא יודע מה יש לאדון הזה, איזה מין סיקרט, איך אומרים – ?”

“סוד,” סייע מישה מהקהל.

“סוד,” אורו פני האיש רב התהילה מרוב שמחה, “אני יודע, זה אחד אופרה³. זה יקח לנו הרבה זמן, עד שהאדון מגלה לנו את הטבע שלו, את העבר שלו ואת ה – ה – האיידיאס הכי מתחבאים שלו.”

“המחשבות הכי נסתרות,” סייע הקול מהקהל.

“Well. אני מבקש, רבותי, מי רוצה לעשות עליו אנאליסיס?”

נשתררה דממה; מישהו ציחקק; אבל איש לא זז.

“אני מבקש,” חזר ק. ג. רוס. “הלא זה לא כואב.”

“לך אתה, קולגה,” לחש שר הפנים באוזני שר המשפטים.

“לך אתה בתור נציג המפלגה שלך,” תחבו חברי הפרלמנט מרפקים זה במותני רעהו.

“אדוני ראש האגף, בבקשה,” זירז פקיד בכיר את עמיתו ממשרד ממשלתי אחר.

זה התחיל להיות מביך; איש מהנוכחים לא קם.

“אני מבקש, רבותי,” אמר המלומד האמריקאי בשלישית, “אתם לא מפחדים אולי שאתם מגלים משהו עליכם?”

אז פנה שר הפנים לאחור ואמר בקול שריקה: “אז שמישהו ילך, רבותי!”.

בירכתי האולם נשמע שעול מצטנע ומישהו קם; היה זה קשיש מיובש וקצת מרופט בעל גרגרת רוקדת, עולה ויורדת בהתרגשותו. "אני –… הממ, " אמר, מבוייש קמעה, "אז אם אף אחד לא רוצה, אז אני ארשה לעצמי – איכשהו … "

“בוא הנה,” הפסיק אותו האמריקאי בקול סמכותי. “שב פה. אתה צריך אומר, מה שנכנס לך לראש ראשון. אתה אסור לך לחשוב, אתה מוכרח לזרוק את זה mechanically, אפילו אתה לא יודע מה. אתה מבין?”

“בבקשה,” אמר איש הניסוי בהכנעה, קצת מולחץ מנוכחותו של קהל כה חשוב; אחר הוסיף שעול קל ומצמץ במצוקה כמו נבחן בבחינת בגרות.

“עץ”, ירה אליו המלומד.

“עתיר ענפים,” לחש הזקן.

“סליחה?” שאל המלומד, כלא מבין.

“ענק היערות,” הסביר האיש בביישנות.

“אה, כן. רחוב!”

“רחוב.. רחוב עוטה חג,” אמר האיש.

“מה הכוונה שלך?”

“חגיגה, בבקשה. אולי הלווייה.”

"So. אז אתה צריך אומר רק חגיגה. איפה שאפשר מלה אחת. "

“בבקשה.”

“אז נלך הלאה: מסחר.”

“פורח. משבר הסחר הפוקד אותנו. עסקה פוליטית.”

“הממ. משרד.”

“איזה, בבקשה?”

“לא חשוב. תגיד מלה, מהר!”

"אם תואיל אולי לומר “השלטונות”… "

“Well. השלטונות!”

“המוסמכים,” ירה הזקן בשמחה.

“פטיש!”

“צבת. להוציא את התשובה בצבת. שבר את ראשו בפטיש.”

"Curious " נהם המלומד. “דם!”

“להסמיק כדם. דם שנשפך לשווא. היסטוריה שנכתבה בדם.”

"אש! "

“באש ובחרב. מכבי אש אמיצים. נאום אש־להבה. "מנה מנה תקל ופרסין.”

“זהו קייז מוזר,” אמר הפרופסור התמה. “אז עוד פעם. אתה, בן־אדם, אתה מוכרח אומר רק את האיידיא הראשון, אתה מבין? רק את זה מה שעולה לך לראש automatically, כאשר אתה שומע מלה. Go on. יד!”

“יד אחים, או יד מסייעת. מניפה דגל. באגרופים קמוצים. להכות על האצבעות.”

“עיניים!”

"עיני הציבור. מלח בעיניים. להסיר סכי עיניים. עד ראיה. לזרות חול בעיניים. עיני תינוק תמות. להישיר מבט."

“לא כל כך הרבה! בירה!”

“בירה מהחבית. השטן אלכוהול.”

“מוזיקה!”

“מוזיקת העתיד. תזמורת משופשפת. עם המנגינות. צלילי קסם. קונצרט המעצמות. חלילי השלום. ההימנון הלאומי.”

"בקבוק! "

“רעל. אהבה נכזבת. נכנע למר המוות בבית החולים.”

“ארס.”

“בארס ובמרה. הרעלת בארות.”

ק.ג. רוס גרד את פדחתו. Never heard that. אני מבקש עוד פעם. אני רוצה להביא ל־attention שלכם, רבותי, שתמיד מתחילים מכאלה – plain,eh, דברים פשוטים, בכדי למצוא את האינטרסט החשוב של האדם ואת ה־profession שלו. אז הלאה. חשבון!"

“חשבון ההיסטוריה. לסגור חשבון עם האוייב. לזקוף לחשבון יריבינו.”

“הממ. נייר!”

“הנייר מסמיק מבושה,” הצהיר הקשישא בקול נמרץ. “ניירות ערך. הנייר סובל הכל.”

“Bless you,” אמר המלומד בהדגשה. “אבן!”

“לזרוק אבן. מצבה. יהי זכרו ברוך,” אמר איש הניסוי בחום. “תהא נפשו צרורה בצרור החיים.”

“עגלה!”

“מרכבת טריומף. גלגלי הגורל. אמבולנס. מרכבה מקושטת בהדר ועליה חזיון אליגורי.”

“אהא!” קרא ק. ג. רוס. “!That’s it. אופק!”

“מכוסה עננה,” אמר הקשישא בעליצות ערה. “עננים חדשים באופק המדיני. אופק צר מאד. לפתוח אופקים חדשים.”

“נשק!”

“נשק חלוד. טוהר הנשק. בחימוש מלא. בדגלים מתנופפים. סכין בגב האומה. חץ מורעל,” בירבר איש הניסוי בהתלהבות. “לא נשיב חרב לנדנה. המולת הקרב. מלחמת בחירות.”

“יסודות.”

“יסודות מפוקפקים. התנגדות יסודית. יסודות ממורמרים. יסוד האומה!”

“זה די,” הפסיק אותו ק. ג. רוס, “בן־אדם, אתה מהעתונות, נכון?”

“כן, אדוני,” אמר איש הניסוי בלהט. “כבר שלושים שנה. אני העורך ואשאטקו.”

“אני מודה,” קד ביובש מה האמריקאי המלומד ממוצא צ’כי. “.Finished, gentlemen. האנאליסיס של מה שהאדם הזה חושב מביא אותנו ל – eh – מסקנה שהוא ג’ארנליסט. אני חושב שזה מיותר לעשות את האנאליסיס הזה הלאה. It would only waste our time. בבקשה, האקספרימנט הזה לא הצליח. So sorry gentlemen”

★★★

“תראו־תראו,” קרא עם ערב מר ואשאטקו בחדר המערכת, תוך שהוא סוקר את ניירות המערכת, “הנה המשטרה מודיעה שהיא מצאה את גווייתו של יוסף צ’פלקה; הוא היה קבור בבור ליד הגדר, בגן ביתו של סוחאנק זה, ותחת הגופה מצאו שק מגואל בדם. אתה רואה, רוס זה בכל זאת פתר את התעלומה! אתה לא היית מאמין, קולגה: אני לא אמרתי מלה על עתונים, והוא פיענח בדייקנות מוחלטת שאני עתונאי. רבותי, הוא אמר, לפניכם עומד עתונאי מצטיין בעל זכויות במקצוע – – – ואכן כתבתי ברפרט על הרצאתו: המסקנות של בן ארצנו המהולל נתקבלו בהוקרה מחמיאה בחוגים המקצועיים שלנו. חכה, צריך לשפץ את הסגנון: המסקנות המעניינות של בן ארצנו המהולל נתקבלו בצדק בהוקרה ערה ומחמיאה בחוגים המקצועיים שלנו. כך זה צריך להיות.”

---

המכתב שאבד

מאת

קארל צ'אפק

“בוז’נקה,” אמר השר לרעייתו, תוך שהוא מגיש לעצמו מנה הגונה של סלט, “היום אחרי הצהריים קיבלתי מכתב, זה יעניין אותך. אני צריך להגיש אותו לישיבת הממשלה. לו דלף העניין הזה, היתה מפלגה מסויימת מוצאת את עצמה בבוץ עמוק. הנה, תסתכלי,” אמר השר, בהכניסו את ידו לכיס מקטורנו השמאלי, ואחר הימני. “חכי, לאן אני – –” נהם השר בחדשו את חיפושיו בכיס השמאלי; אשר בעקבותיהם הניח את המזלג והחל לחפש בכל יתר הכיסים. משקיף חד עין היה מבחין בכך שלשר שכזה יש מספר מפתיע של כיסים על פני חלקי גופו השונים והמשונים מכל צדדיו, ממש כמו לכל גבר אחר הראוי לשמו; ושבכיסים האלה יש מפתחות, עפרונות, פנקסים, עתוני ערב, קופסאות סיגריות, מסמכים רשמיים, שעון כיס, קיסמים, אולר, מסרק, מכתבים ישנים, ממחטה, גפרורים, כרטיסי קולנוע ישנים, עט נובע וחפצים רבים אחרים לשימוש יומיומי; וכי בחטטו בכל כיסיו הוא נוהם “לאן רק תחבתי את זה”, “מה, אני משוגע”, “חכה רגע”, ממש כפי שהיה עושה כל יצור אנוש אחר המחטט בכיסיו הרבים. אבל רעיית השר לא הקדישה לארוע תשומת לב מיוחדת, אלא אמרה, כפי שהיתה עושה כל רעייה אחרת: “אני מבקשת ממך, מוטב תאכל; האוכל יתקרר.”

“טוב,” שח השר, תוך שהוא מחזיר את תוכן כיסיו למקומותיו, “כנראה שהשארתי את זה על השולחן בחדר העבודה. שם קראתי את המכתב הזה. אז מה תגידי,” התחיל בעליצות ולקח לעצמו נתח צלי, “מה תגידי, מישהו שלח לי את המקור של מכתב – – רק רגע,” אמר באי שקט וקם מהשולחן. “אני רק אסתכל בחדר העבודה. כנראה שהשארתי את זה על השולחן.” והלך.

כאשר הוא בושש לחזור גם כעבור עשר דקות, הלכה גברת בוז’נה לחדר העבודה לראות מה קורה. השר ישב באמצע החדר על הרצפה, ועבר, דף אחרי דף, על כל המסמכים והמכתבים שהוריד משולחן העבודה.

“לחמם לך את האוכל?” שאלה גברת בוז’נה בקול מרצין במקצת.

“מייד, עוד רגע,” אמר השר בפיזור הדעת. “כנראה שתחבתי את זה באיזה מקום בין הניירות האלה. זה יהיה עסק ביש אם לא אמצא את זה… – אבל זה בלתי אפשרי; זה מוכרח להיות פה באיזה מקום.”

“אז קודם תאכל,” יעצה הגברת, “ואחר־כך תחפש.”

“מייד, מייד,” אמר השר ברוגזה. “רק קודם אמצא את זה. זה היה במעטפה צהובה כזאת – נו, אני משוגע?” נהם, בעברו אל ערימת הניירות הבאה. “פה ליד השולחן קראתי את זה, ולא זזתי מפה עד שקראת לי לארוחת ערב – לאן זה רק נעלם?”

“אני אשלח לך את ארוחת הערב הנה,” החליטה הגברת ועזבה את השר כשהוא שרוי על הרצפה מוקף בניירותיו. אחר־כך השתרר שקט, בעוד שבחוץ רשרשו העצים ובשמיים נפלו כוכבים. היה כמעט חצות, כאשר גברת בוז’נה התחילה לפהק והלכה בזהירות לראות מה קורה בחדר העבודה.

השר, בלי מקטורן, פרוע שיער ומיוזע, עמד באמצע חדר העבודה שהיה הפוך לגמרי; בכל מקום על הרצפה היו פזורות ערימות של ניירות, הריהוט הורחק מהקירות, השטיחים נערמו בפינת החדר; על השולחן ניצבה ארוחת הערב, שהשר לא נגע בה.

“אלהים אדירים, מה אתה עושה, בן־אדם?” נזדעקה גברת בוז’נה.

“למען כל הקדוש, עזבי אותי,” התקצף השר, “האם את צריכה להפריע לי כל חמש דקות?” הוא כמובן הרגיש מייד שעשה לה עוול, ואמר בנימה מפוייסת קמעה: “צריך לחפש באופן שיטתי, את מבינה? נייר אחרי נייר. באיזה מקום זה מוכרח להיות, כי איש לא נכנס הנה מלבדי. רק אילו לא היה לי פה המון כזה של ניירות ארורים!”

“אני אעזור לך, אינך רוצה?” הציעה גברת בוז’נה את שירותיה מתוך דאגה לשלומו.

“לא, לא, את תבלבלי פה את הכל,” התגונן השר, כשהוא מנופף בידיו באמצע התוהו ובוהו שלא יתואר. “תלכי לישון, אני תיכף – –”

בשלוש בבוקר הלך השר לשכב, כשהוא נאנח בכבדות. זה לא ייתכן, אמר לעצמו. בשעה חמש הביאו לי את הדואר ובו המכתב במעטפה צהובה; קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה, שלידו עבדתי עד שעה שמונה; בשמונה הלכתי לאכול ארוחת ערב, וכעבור כחמש דקות רצתי לחדר העבודה לחפש. בחמש הדקות האלה הלא לא יכול היה איש לבוא –

לפתע קפץ השר ממיטתו והסתער אל חדר העבודה. כמובן, החלונות היו פתוחים; אבל זה היה בקומה השניה, ועוד בצד הפונה לרחוב – זה הלא בלתי אפשרי, חשב השר, שמישהו ייכנס לכאן דרך החלון! אבל בבוקר, החליט בלבו, אני חייב לבדוק את העניין גם מהצד הזה.

השר שב והשכיב את גופו הכבד במיטתו. חכה, נזכר, קראתי פעם באיזה ספר, שדברים כאלה נמלטים מתשומת לב דווקא כשהם מונחים מול העיניים! לכל הרוחות, מדוע לא חשבתי על זה קודם? הוא רץ שוב אל חדר העבודה, בכדי לראות מה נמצא מול העיניים; וירא ערימות ניירות, מגירות שלופות, אי סדר ללא שיעור וללא תקווה שנותר מחיפושיו – – בהשמיעו קללות ואנחות, שב השר אל מיטתו מבלי להרדם עוד.

הוא החזיק מעמד רק עד שש בבוקר; בשש כבר צעק לתוך הטלפון בדרישה להעיר את שר הפנים “בענין חשוב, בן־אדם, אתה שומע?” כאשר סוף סוף הוקם הקשר, פתח בקדחתנות: “הלו, חבר, אני מבקש ממך, שלח לי מייד, אבל מייד, שלושה או ארבעה אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לך… נו, כן, בלשים… מובן מאליו, את המהימנים ביותר. הלך לי לאיבוד מסמך בעל חשיבות עליונה… ידידי, זה מקרה שאי אפשר לתפוס… כן, אני אמתין. – – להשאיר את הכל במצב שבו זה נמצא? אתה חושב שזה מוכרח להיות? – – טוב. – – – גנבה? אני לא יודע. – – – כמובן, בסודיות גמורה; אל תאמר מלה לאיש. – – – אז אני מודה לך, וסלח לי ש־… שלום, ידידי!”

לקראת השעה שמונה התברר שמספרם של המוכשרים ביותר והמהימנים ביותר מגיע לשבעה; שכן שבעה גברים בכובעים שחורים נוקשים התייצבו בביתו של השר.

“אז אנא הסתכלו, רבותי,” הסביר השר, בהכניסו את שבעת המהימנים ביותר לחדר עבודתו, “כאן בחדר הזה השארתי אתמול איזה… הממ, איזה מכתב חשוב מאד… במעטפה צהובה… הכתובת רשומה בדיו בצבע סגול…”

אחד המהימנים ביותר פלט שריקה של יודע דבר: “זה עשה פה איזה בלגן,” אמר בהתפעלות “חזיר שכמוהו.”

“כלומר מי?” אמר השר, פגוע.

“הגנב הזה,” אמר הבלש, תוך שהוא סוקר בעין בוחנת את התוהו ובוהו שבחדר העבודה.

השר הסמיק קלות. “כלומר,” אמר מהר, “אני ככה קצת עשיתי פה אי סדר כאשר חיפשתי את זה; זה ככה, רבותי, אני… הממ, אני לא יכול לומר בבטחה שהמכתב הזה איננו נמצא פה באיזה מקום… חבוי או נחבא… אם להתבטא בדייקנות, הוא איננו יכול להיות בשום מקום מחוץ לחדר הזה. אני חושב, ש־… אפילו הייתי קובע זאת, שצריך לערוך חיפוש שיטתי בחדר הזה. אבל זה כבר, רבותי, עניין שבידיכם בכדי שייעשה… כל מה שבידי אנוש לעשות.”

רבים הם הדברים שהם בידי אנוש; לפיכך הסתגרו שלושה מהמוכשרים ביותר בחדר העבודה לשם עריכת חיפוש שיטתי בו; שניים חקרו את עוזרת הבית, את המבשלת, את שרת הבית ואת הנהג; ושני האחרונים פרשו ליעד בלתי ידוע בעיר בכדי, כדבריהם, לפתוח בחקירה.

בערוב היום הודיעו שלושת המוכשרים ביותר שמן הנמנע הוא לחלוטין שהמכתב האבוד נמצא בתוך חדר עבודתו של כבוד השר; כי הם הוציאו אפילו את התמונות ממסגרותיהן, פרקו את הרהיטים ומיספרו כל דף מבין הניירות. שני האחרים מצאו שלחדר עבודתו של כבוד השר נכנסה רק עוזרת הבית, שהביאה לשם, לפקודת גברת בוז’נה, את ארוחת הערב, בעוד כבוד השר שרוע על הרצפה בין ניירותיו; מכיון שאין זה בלתי אפשרי לחלוטין שהיא יכלה לקחת אתה איזה מכתב, נפתחה חקירה בדבר זהותו של אהובה – היה זה פקיד של רשת הטלפונים, שהושם עליו עתה מעקב דיסקרטי של אחד האנשים. שני האחרונים חקרו אי שם בבלתי נודע.

אותו לילה נדדה שנתו של השר; כל העת הוא חזר ושיחזר: בשעה חמש הגיע המכתב במעטפה הצהובה, קראתי אותו ליד שולחן הכתיבה ולא עזבתי שם עד שעת ארוחת הערב; לפיכך המכתב מוכרח היה להשאר שם – והוא איננו שם. היה עצוב לו, וחנקה אותו התעלומה המגעילה והבלתי אפשרית; אשר על כן לקח כדור שינה וישן כמו בול עץ עד הבוקר.

בבוקר הוא שם לב שסביב הבית מפטרל (לא ידוע לשם מה) אחד המוכשרים ביותר; היתר ככל הנראה פתחו בחקירה בכל רחבי המדינה.

“העניינים זזים,” טלפן לו שר הפנים, “ואני מקווה שבקרוב ידווח לי; על פי מה שאמרת לי, קולגה, על תוכן המכתב, אנחנו יכולים להסיק מי הם העלולים למצוא בו עניין… אילו יכולנו לעשות חיפוש באחת המזכירויות או באחת ממערכות העתונים, היינו יודעים יותר; אבל אני אומר לך שהעניינים זזים.”

השר הודה בקול רפה: הוא היה כעוס ורצה לישון. ואכן בערב רק נהם משהו בחצי פה והלך למיטה.

קרוב לשעה אחת אחר חצות – היה זה ליל ירח בהיר – שמעה גברת בוז’נה צעדים מכיוון חדר הספריה. לפיכך התחמשה בכל מידת האומץ של אשה חשובה וצעדה על בהונות רגליה אל הספריה. הדלת היתה פתוחה לרווחה, ארון ספרים אחד פתוח ולפניו עמד כבוד השר בכותונת לילה כשהוא מזמזם משהו ומעלעל בארשת פנים מרצינה באחד הכרכים.

“אל אלהים, בן־אדם,” נשפה גברת בוז’נה, “מה אתה עושה פה?”

“רק רציתי לראות פה משהו,” אמר השר באופן סתמי.

“בחושך?” התפלאה גברת בוז’נה.

“אני רואה,” טען השר והחזיר את הכרך למקומו. “לילה טוב,” אמר בחצי קול והלך לאטו לכיוון חדר השינה.

גברת בוז’נה הנידה את ראשה. מסכן, אמרה בלבה, לא יכול להרדם בגלל המכתב האומלל.

בבוקר למחרת נראה השר במצב רוח מרומם וכמעט רגוע.

“תגיד לי, בבקשה,” אומרת הגברת, “מה חיפשת בלילה בספריה?”

השר הניח את הכפית ונעץ בה עיניים: “אני? מה אתך, אני לא הייתי בשום ספריה. אני ישנתי כמו הרוג.”

“אבל, ולאדיה, הלא אני דיברתי אתך שם! עלעלת באיזה ספר ואמרת שאתה רוצה לראות משהו!”

“שטויות,” אמר השר באי־אמון. “אולי חלמת משהו. אני כל הלילה לא התעוררתי.”

“עמדת ליד הארון האמצעי,” התעקשה הגברת, “ועוד נוסף לזה לא הדלקת את האור. עלעלת בספר בחושך, ועוד אמרת לי: אני רואה.”

השר תפס את ראשו. “אשה,” צעק כבמצוקה, “האם אני חולה ירח? אבל עזבי,” נרגע קמעה, “את זה בטח חלמת. אני הלא אינני סומנמבול!”

“זה היה בשעה אחת אחרי חצות,” עמדה גברת בוז’נה על שלה והוסיפה בקצת רוגזה: “אולי תאמר שאני משוגעת?”

בארשת פנים רצינית בחש השר בכפית את התה שלו. “תראי לי, בבקשה,” אמר פתאום, “איפה זה היה.”

גברת בוז’נה הובילה אותו לחדר ספריה: “עמדת פה על יד הארון ושמת איזה כרך פה על המדף.”

השר נענע את ראשו במבוכה; במדף ההוא ניצבו כבוד כרכי “קובץ התקנות” בשלמותם. “שגעון,” המהם, כשהוא מגרד את פדחתו, ושלף מהמדף באופן כמעט מכני כרך אחד, שהוצב במקומו ראשו מטה. הכרך נפתח בידיו: היתה שם מעטפה צהובה ועליה כתובת בדיו סגלגלה.

★

“את רואה, בוז’נקה,” התפלא השר, “אני הייתי נשבע שלא התרחקתי אפילו צעד אחד מחדר העבודה; אבל עכשיו אני נזכר במעומעם שלאחר קריאת המכתב אמרתי בלבי: אני מוכרח לבדוק משהו בתקנה אחת משנת עשרים ושלוש. כנראה שלקחתי את הספר אל שולחן הכתיבה ורציתי לרשום לי הערה; אבל מכיון שהכרך נסגר לי כל הזמן, הכנסתי ככל הנראה את המכתב בתור סימניה – ואחר־כך כנראה סגרתי את הכרך באופן מכני והחזרתי אותו למקומו – אבל זה שהלכתי בהיסח הדעת בשינה להסתכל בספר הזה – זה… הממ; את יודעת, מוטב שלא תספרי את זה לאיש. הבריות עלולים לחשוב… זה לא עושה רושם טוב, התופעות הפסיכולוגיות המסתוריות האלה.”

כעבור שעה קלה כבר טלפן השר בצהלה לשר הפנים. “הלו, ידידי, אשר למכתב האבוד – אבל בכלל לא, אתם לא על עקבותיו; אני כבר מחזיק אותו בידי!… איך הוא נמצא? ידידי, את זה לא אגיד לך. אתה יודע, יש שיטות שאתם במשרד הפנים עוד לא מכירים. – אבל אני יודע, האנשים שלך עשו ככל יכולתם; הם לא אשמים שהם לא על הגובה… לא, על זה מוטב לא נדבר. — – – כרצונך, כרצונך… להתראות, קולגה!”

---

גניבתו של התיק 139/VII – ג'

מאת

קארל צ'אפק

בשלוש לפנות בוקר נשמע צלצול חד של הטלפון במטה הפיקוד: “מדבר אלוף־משנה האמפל מהמטכ”ל¹. שלח לי מייד שני חיילי מצ“ח; ותודיעו לסגן־אלוף וורזאל, נו כמובן זה מהמודיעין, בן־אדם, זה לא עסקך, רק שיבוא אלי מייד. כן, עכשיו בלילה. כן, שייקח מונית. רק מהר, לעזאזל!” ודי.

כעבור שעה היה סגן־אלוף וורזאל במקום; המקום היה מרוחק, בקצה קצהו של רובע הוילות. קיבל אותו אדון קשיש ומודאג מאד, באזרחית, כלומר רק בחולצה ובמכנסיים. “תראה, סגן־אלוף, קרה לי משהו מחורבן. שב, חבר. עניין מחורבן וארור, חזירות, טפשות ומעשה נבלה. תתאר לך: שלשום קרא לי הרמטכ”ל ומוסר לי תיק ואומר: ‘האמפל, תעבוד על זה בבית; כמה שפחות ידעו מזה, יותר טוב – במשרד אף מלה; לך, אתה יוצא לחופש, ושב על זה בבית, אבל תיזהר!’ נו, טוב."

“איזה תיק זה היה?” שאל סגן־אלוף וורזאל.

אל“מ האמפל היסס רגע קט. ''נו,” אמר, “אז שתדע: זה היה מאגף ג'.”

“אהא,” חווה סא"ל וורזאל את דעתו, ולבש ארשת פנים רצינית ביותר. “הלאה.”

“תסתכל,” אומר אל"מ האמפל, מדוכדך. “אתמול עבדתי על זה כל היום; אבל מה לכל הרוחות לעשות בזה בלילה? לשים במגירה, זה לא עניין; כספת אין לי; ואילו מישהו ידע שזה אצלי, אז ירחמו שמיים. בן־אדם, אני בלילה הראשון החבאתי את זה במיטה שלי תחת המזרון; עד הבוקר זה היה מגוהץ כאילו שכב על זה חזיר־בר.”

“אני מאמין לך,” אמר סא"ל וורזאל.

“מה אתה רוצה?” נאנח האל"מ, “אשתי עוד יותר שמנה. נו, בלילה השני יעצה לי אשתי: 'אתה יודע מה, נכניס את זה לקופסה הזאת שנשארה לנו מהמקרוני, ובלילה נחביא את זה במזווה. אני ממילא נועלת את המזווה ללילה ולוקחת את המפתח אליי, אומרת האשה – זאת לדעת שיש לנו עוזרת בית שמנה נורא שאוכלת הכל. ‘שם אף אחד לא יחפש את זה, מה?’ נו, טוב; זה מצא חן בעיני.”

“האם בחלון של המזווה יש שמשה אחת או שמשה כפולה?” קטע אותו סא"ל וורזאל.

“לכל השדים והרוחות,” התפוצץ האל"מ. “זה לא עלה על דעתי! שמשה אחת! אני כל הזמן חשבתי על הפריצה הזאת בסאזאבה ושטויות כאלה, ושכחתי להסתכל בחלון! עסק ביש מקולל!”

“אז תמשיך,” דירבן אותו הסא"ל.

“נו, מה יש להמשיך. בשתיים בלילה שומעת האשה צריחה של העוזרת. הלכה ושאלה, מה קרה, ומרי צורחת: במזווה יש גנב! האשה רצה להביא את המפתח ואותי, אני טס עם אקדח שלוף אל המזווה והנה העסק הביש: החלון במזווה שבור, כלומר פרוץ בְלוֹם, והקופסה עם התיק איננה. והגנב גם כן איננו. זה הכל,” פלט האל"מ אנחת הקלה.

סא"ל וורזאל תופף באצבעותיו על השולחן. “ותגיד לי, המפקד, האם ידע מישהו שהתיק אצלך בבית?”

האל“מ המסכן פרס את ידיו. “אני לא יודע. חבר, המרגלים הנבזים האלה מרחרחים את הכל.” תוך כדי כך הוא נזכר בתפקידו של סא”ל וורזאל וניכרה בו מבוכה. “ר”ל שאלה אנשים חכמים מאד," תיקן את עצמו בקול נכאים. “אני לא אמרתי את זה לאף אחד, בהן צדקי. יתר על כן,” הוא הוסיף בנימת נצחון, “אף אחד לא יכול היה לדעת שהכנסתי את זה לפח הזה ממקרוני.”

“ואיפה הכנסתם את זה לתוך הפח הזה?” שאל הסא"ל כאילו דרך אגב.

“כאן, ליד השולחן הזה.”

“איפה היתה מונחת הקופסה?”

“חכה,” ניסה אל"מ להיזכר, “אני ישבתי כאן, והקופסה היתה לפני.”

הסא"ל נשען על השולחן והסתכל כחולם בעד החלון. באור השחר המפציע הצטיירה צללית של וילה באפור ואדום עמום. “מי גר שם?” שאל ברפיון.

האל"מ הלם בשולחן. “לכל השדים, בזה לא נזכרתי! חכה, שם גר איזה יהודי, מנהל בנק או משהו כזה. עניין מחורבן – עכשיו אני מתחיל להבין! וורזאל, נדמה לי שעלינו על העקבות!”

“אני הייתי רוצה לראות את המזווה,” חמק הסא"ל מתגובה.

“בוא, נלך. כאן, כאן,” הוביל אותו האל“מ בלהט. “הנה זה. על המדף העליון היתה הקופסה. מרי,” שאג האל”מ, “פה אין מה לראות. לכי לעליית הגג או למרתף!”

הסא"ל לבש כפפות והניף את עצמו עד לחלון שהיה גבוה קמעה. “כלי הפריצה היה מפסלת,” אמר לאחר שראה את החלון. “מסגרת החלון היא כמובן מעץ רך; המפקד, את זה יכול לפרוץ כל נער.”

“עסק ביש,” השתומם האל"מ. “שייקח האופל את האנשים שמייצרים חלונות מזופתים שכאלה!”

בחוץ, לפני הסורג, ניצבו שני חיילים.

“זאת משטרה צבאית?” שאל סא"ל וורזאל. “זה בסדר. אני עוד אסתכל מבחוץ. המפקד, עלי להשיא לך עצה שלא לעזוב את הבית עד לקבלת פקודה אחרת.”

“כמובן,” הסכים האל"מ. “ולמה בעצם?”

“שתעמוד לרשות מי שצריך, במקרה ש – – שני החיילים יישארו כמובן כאן.”

האל"מ נשף בכבדות ובלע משהו. “אני מבין. לא היית רוצה קצת קפה? אשתי יכולה לבשל לך.”

“עכשיו אין לי זמן,” אמר הסא"ל ביובש. “על התיק שנגנב כמובן בינתיים אין לספר לאף אחד; מלבד אם… אם יקראו לך. ועוד דבר: לעוזרת הבית אתה אומר שהגנב הזה גנב איזה קופסאות שימורים, לא יותר.”

“תשמע,” אמר האל"מ בייאוש, “אתה הלא תמצא את התיק, נכון?”

“אשתדל,” אמר הסא"ל והצדיע.

אותו בוקר ישב אל“מ האמפל כמו התגלמות של אסון. לרגעים דימה לעצמו כיצד יבואו שני קצינים לעצור אותו; לרגעים היה מהרהר מה עושה סא”ל וורזאל אותו רגע, ואיך הוא מפעיל עכשיו את כל המנגנון הגדול והסמוי של שירותי המודיעין הצבאיים. הוא ראה בעיני רוחו אזעקה במטה הכללי ונאנח.

“קארלוש,” אמרה לו אשתו בפעם העשרים (את אקדחו כבר מזמן החביאה במזוודתה של העוזרת, לשם זהירות), “לא היית רוצה לאכול משהו?”

''תעזבי אותי, לכל הרוחות," נבח האל"מ. “אני חושב שהיהודי הזה ממול ראה את זה.”

הגברת נאנחה והלכה לבכות במטבח.

נשמע צלצול חד של הפעמון. האלוף־משנה הזדקף, בכדי לקבל בהדר צבאי הולם את הקצינים הבאים לעצור אותו. (על מי זה יוטל? חשב בפיזור הדעת.) אבל במקום הקצינים נכנס גוץ אדמוני, כובע עגול ונוקשה בידו, וחשף כלפי האל"מ שיני סנאי. “סליחה, אני פישטורה ממטה המשטרה.”

“מה אתה רוצה?” אמר האל"מ בקרירות ועבר בתנועה אטית מעמידת דום לעמידת נוח.

“נמסר לנו שגנבו אצלכם במזווה,” צחקקו שיניו של מר פישטורה בנימה שאמרה לרמוז על שותפות לסוד. “אז באתי.”

“ומה זה עסקך?” נבח האל"מ.

“סליחה,” קרנו פני מר פישטורה, “זה האיזור שלנו. העוזרת שלכם סיפרה הבוקר במאפיה, שגנבו אצלכם משהו במזווה, אז אני אומר, אדוני המפקח, אני אקפוץ לשם, הלא כן?”

“זה לא שווה את המאמץ,” רטן האל"מ בנסיון לדחות אותו. “גנבו רק… רק קופסת מקרוני. אני מבקש שתעזוב את העניין.”

“זה מוזר,” סבר מר פישטורה, “שלא לקחו יותר.”

“זה באמת מוזר,” אמר האל"מ במרירות. “אבל זה לא עסקך.”

“כנראה שמישהו הפריע להם,” אורו פני מר פישטורה בהארת פתע.

“אז צאתך לשלום, אדוני,” קטע אותו האל"מ.

“סליחה,” אמר מר פישטורה וחיוך של אי אמון שפוך על פניו, “אני צריך קודם לראות את המזווה.”

האל"מ חשב להתפוצץ, אבל נכנע למצוקתו. “אז בוא,” אמר באי רצון והוביל את הגוץ אל המזווה.

מר פישטורה התבונן סביב־סביב בחדרון הצר. “נו, כן,” אמר בסיפוק, “פריצה במפסלת; זה יכול להיות פפק או אנדרליק.”

“סליחה??” שאל האל"מ בטון חריף.

“את זה עשה או פפק או אנדרליק; אבל פפק עכשיו אולי יושב. אילו היתה פרוצה רק הזכוכית, אז זה יכול להיות דונדר, לויזה, נובאק, הוסיצ’קה או קלימנט. אבל ככה זה בטח אנדרליק.”

“רק שלא תטעה,” נהם האל"מ.

“שאולי הופיע מישהו חדש שהולך על מזווים?” הרצינו פניו של מר פישטורה. “זה אולי לא. זאת לדעת שגם מרטל הולך לפעמים על חלונות במפסלת, אבל הוא לא הולך על מזווים, אף פעם לא, אדוני; הוא נכנס לדירות דרך בית השימוש ותמיד לוקח רק כביסה.” מר פישטורה חשף את שיני הסנאי. “נו, אני אתן קפיצה לאנדרליק.”

“תמסור לו דרישת שלום ממני,” נהם האל"מ. זה לא ייאמן, הוא הרהר, לאחר שנעזב לאנחות דאגותיו, כמה שהמשטרה הזאת בלתי יעילה. לפחות לוא היו מחפשים טביעות אצבעות, או עקבות – טוב, זאת השיטה המקצועית. אבל לגשת לזה בטפשות כזאת – איפה המשטרה ואיפה הריגול הבינלאומי! – הייתי רוצה לדעת מה עושה עכשיו וורזאל.

הוא לא עמד בנסיון והתקשר טלפונית לסא“ל וורזאל; אחרי השתוללות של חצי שעה הוא קיבל סוף־סוף את הקשר. “הלו,” הוא קרא בקול שכולו דבש, “מדבר האמפל. אני מבקש ממך, לאן הגיעו – אני יודע שאינך יכול להגיד, אבל אני רק – אני יודע, אבל לוא רק הואלת לומר לי, האם כבר – אלוהים אדירים – עוד כלום? – אני יודע שזה מקרה קשה, אבל – רגע אחד, וורזאל, אני מבקש. אני חשבתי, שאולי אני, מהאמצעים הפרטיים שלי, אתה מבין, מוכן לתת עשרת אלפים למי שיתפוס את הגנב. אין לי יותר, אבל ברור, בעד שירות כזה – אני יודע שלא; אבל אני מתכוון באופן לגמרי פרטי – נו ברור, זה יהיה ענייני האישי; דרך השירות זה בלתי אפשרי. – אולי אפשר לחלק את זה בין הבלשים האזרחיים האלה, מה? – אבל כמובן, אתה לא יודע מכלום; אבל אילו רמזת לאנשים האלה איכשהו, שאלוף משנה האמפל הבטיח עשרת אלפים – אז טוב, אז שיגיד את זה הרס”ר שלך. אני מבקש ממך, חבר! – אז סלח לי. ותודה לך.”

לאל"מ האמפל הוקל במקצת לאחר החלטתו רחבת הלב; היה לו הרושם שעכשיו לפחות יש לו חלק במרדף אחר המרגל בן־הגנבים הארור. הוא שכב על הספה, כי הוא היה עייף מההתרגשות, והעלה בדמיונו מאה, מאתיים, שלוש מאות גברים (כולם אדמונים וכולם חושפים שיני סנאים כמו מר פישטורה) בודקים את הרכבות, עוצרים מכוניות בדהרתן אל הגבולות, אורבים לטרפם בקרני רחובות ומזנקים עליו באומרם את מלות הקסם: “בשם החוק. בוא אתי ובלום את פיך.” אחר־כך הוא חלם שהוא נבחן בבליסטיקה באקדמיה הצבאית, אשר על כן נאנח בכבדות והתעורר שטוף זיעה. מישהו צלצל.

אל"מ האמפל קפץ ממשכבו וניסה להכניס סדר במחשבותיו. בדלת הופיעו שיני הסנאי של מר פישטורה. “הנה אני כאן,” אמרו שיני הסנאי. "אז נכון, אדוני, זה היה הוא. "

“מי?” ניסה האל"מ להבין.

“נו, הלא אנדרליק.” מר פישטורה השתומם, עד שחדל לחשוף שיניים. “מי אם לא הוא? פפק באמת יושב כרגע.”

“מה כל העניין עם האנדרליק הזה, כל הזמן?” גער בו האל"מ בקוצר רוח.

מר פישטורה פער לרווחה את עיניו הבהירות. “הלא הוא גנב את המקרוני מהמזווה,” הוא אמר בהדגשה יתרה. “כבר לקחו אותו לתחנה. סליחה, אני באתי לשאול – כלומר אנדרליק זה טוען שבקופסה הזאת לא היו בכלל מקרוני, רק איזה ניירות. אז אני מבקש לדעת האם הסיפור שלו נכון.”

“בן־אדם,” צעק האל"מ בנשימה חנוקה, “איפה הניירות האלה?”

“בכיס שלי,” חשף מר פישטורה את שיניו. “איפה רק שמתי –” אמר תוך שהוא מחטט בשקית שבידיו, “– – הנה זה. האם זה שלך, אדוני?”

האל"מ חטף מידיו את התיק היקר מכל, המעוך, הנושא את המספר 139/VII– ג'. עיניו נתמלאו דמעות הקלה. “בן־אדם היקר מפז,” הוא פלט אנחת רווחה, “אני הייתי נותן בעד זה – אינני יודע מה. אשה,” צרח, "בואי, בואי. זהו המפקח – הפקד – אה – "

“הסוכן פישטורה,” אמר הגוץ, והראה את שיניו בהבעת שמחה.

“אז הוא שמצא את התיק הגנוב,” צהל האל"מ. “גשי, אשה, והביאי כוסיות וקוניאק. אדון פישטורה, אני הייתי… אפילו אינך יודע איך… עליך לדעת… תתכבד, מר פישטורה.”

“אבל זה לא היה כלום,” צחקו שיניו של מר פשטורה. “אדוני, זה משקה – משהו! כן, והקופסה, גברתי, היא בתחנה.”

“שיקח האופל את הקופסה,” רעם קולו של האל"מ. “רק תגיד, מר פישטורה היקר, איך מצאת את התיק הזה כל כך מהר? לחיים, אדון פישטורה!”

“לבריאותך, אדוני,” אמר מר פישטורה בנימוס. “אבל זה באמת שום דבר. כאשר עוקרים חלון במזווה, אנחנו הולכים או אל אנדרליק או אל פפק, אבל פפק עכשיו עושה חודשיים בכלא. אם זה בעליית הגג, אז יש לנו את פיסצקי, טונדרה החיגר, קנר, זימה או הוסקה.”

“מה אתה אומר,” התפעל אל"מ האמפל. “תגיד, מה אם זה נגיד מקרה של ריגול? לחיים, מר פישטורה!”

“תודה רבה, אדוני. – – מה שנוגע לריגול, זה לא קיים אצלנו. אבל ידיות דלת מפליז, זה או צ’נק או פינקוס, חוטי נחושת עושה עכשיו רק אחד, איזה טאושק, ואם זה צינורות, אז זה מוכרח להיות הנאוסק, בוכטה או שלזינגר. אדוני, אנחנו הולכים על בטוח. ופורצי קופות יש לנו מכל המדינה. עכשיו מספרם – אופ! – מגיע לעשרים ושבעה, אבל ששה מהם יושבים.”

“מגיע להם,” הכריז האל"מ בקול צמא דם. “אדון פישטורה, שתה משהו!”

“תודה לך, אדוני,” אמר מר פישטורה, “אני לא שותה הרבה. כדבריך, לחיים. אלה – אופ! – המנוולים, אין להם טיפה של אינטליגנציה, אדוני; כל אחד יודע רק קונץ אחד, ואותו הוא עושה עד שאנחנו שוב תופסים אותו. כמו זה אנדרליק. ‘אה’, הוא אומר כשרק ראה אותי, ‘זהו אדון פישטורה בגלל המזווה. אדון פישטורה, כל העניין לא היה כדאי, תפסתי רק איזה נייר בקופסה. הלא הייתי מוכרח לעשות ויברח לפני שהספקתי לעשות משהו.’ – אז בוא, אני אומר לו, מטומטם, תוציא בעד זה לפחות שנה.”

“שנה בכלא?” אמר האל"מ מתוך השתתפות בצער. “זה לא יותר מדי?”

“אבל זאת הלא פריצה,” חשף מר פישטורה את שיניו. “אז תודה רבה, אדוני; יש לי היום עוד איזה חלון ראווה, זה כנראה קלצ’קה או רודל. ואם תצטרכו משהו, אז תשאלו בתחנה. מספיק להגיד מר פישטורה.”

“אני מבקש ממך, אדוני,” אמר האל"מ. "אילו הסכמת – הממ – בעד השירות הזה – – עליך לדעת, התיק הזה… לא משהו מיוחד, אבל… לא הייתי רוצה לאבד אותו, אתה מבין? אז לוא הסכמת לקבל בעד השירות הזה – – "אמר מהר ותחב לידו של מר פישטורה שטר של חמישים כתר.

מר פישטורה היה מופתע ונרגש, עד כי הרצין. “לא היה צורך,” אמר תוך שהוא תוחב את היד המחזיקה את השטר לכיסו. “זה לא היה כלום – – אז תודה רבה לך, אדוני; ואם פעם תצטרכו – –”

★

“נתתי לו חמישים,” אמר אל"מ האמפל לאשתו בארשת של נדיבות. “עשרים היו מספיקים בשביל פרח שכזה, אבל – –” אלוף־משנה האמפל עשה ג’סטה של רוחב לב. “העיקר שהתיק הארור הזה נמצא.”

---

האיש שלא מצא חן

מאת

קארל צ'אפק

“אדון קוֹלְדָה,” אמר מר פצובסקי לרס"ר המשטרה קולדה, “יש לי משהו בשבילך.” זאת לדעת שמר פצובסקי היה בימי האימפריה האוסטרית שוטר, אפילו שוטר ביחידת פרשים; אבל אחרי המלחמה איכשהו לא הסתגל לתנאים החדשים, פרש לגמלאות, הסתובב קצת בעולם וסופו ששכר את הפונדק “יפה נוף”; אמנם המקום קצת מבודד, אבל כיום מתחילים הבריות לאהוב את היציאה הזאת לטיולים, תצפיות, רחיצה באגם ודברים שכאלה. “אדון קולדה,” אמר, אם כן, מר פצובסקי, “אני לא מבין משהו. יש לי אורח אחד, כבר שבועיים; קוראים לו רדל או איכשהו. מה אגיד ומה אומר, הוא משלם בסדר, זה כן, לא שותה ולא משחק בקלפים, אבל… אתה יודע מה,” אמר מר פצובסקי לבסוף, “תבוא פעם לשים עליו עין.”

“ומה אתו?” שאל מר קולדה.

“זה בדיוק הענין,” אמר מר פצובסקי באי נחת, “אני לא יודע. שום דבר לא מיוחד בו, אבל – – איך לומר לך? האיש לא מוצא חן בעיני. נו.”

“רדל, רדל,” חכך רס"ר המשטרה קולדה בזכרונו. “השם לא אומר לי כלום. מה מקצועו?”

“אני לא יודע,” אמר מר פצובסקי. “הוא אומר שהוא פקיד בנק; אבל אני לא מסוגל להוציא ממנו באיזה בנק הוא עובד. לא מוצא חן בעיני. הוא אמנם כזה אדיב וחביב, אבל – – ודואר גם לא מקבל. לי יש רושם שהוא מתחמק מהבריות. וזה לא מוצא חן בעיני.”

“מה ז’ת אומרת מתחמק מהבריות?” רצה רס"ר קולדה לדעת.

“הוא אפילו לא מתחמק,” אמר מר פצובסקי באי בטחון, “אבל… תגיד לי, מי יוצא בספטמבר לכפר? וכאשר נעצרת מכונית בפתח הבית, אז הוא קם אפילו באמצע הארוחה ועולה לחדר שלו. ובכן, ככה זה. אני אומר לך, רדל זה לא מוצא חן בעיני.”

מר קולדה הרהר קמעה. “אז אתה יודע מה, אדון פצובסקי,” הוא פסק, “תגיד לו למשל שאתה סוגר את הפונדק בסתיו. שילך לו לפראג או למחוז אחר, וגמרנו! למה שהוא יהיה דווקא אצלנו? זהו.”

למחרת היום, ראשון בשבת, שב הג’נדארם הצעיר, הוריך, המכונה Márinka או Pánenka¹ מסיורו; בדרך עלה בדעתו, אתעכב בפונדק, והוא שם את פעמיו הישר משפת היער אל הפונדק “יפה נוף”. כאשר הגיע לכניסה האחורית, הוא עצר לנקות את מקטרתו. בתוך כך הוא שמע לפתע צליל של חלון נטרק בקומה השניה ומייד אחר־כך נפל משהו כבד ארצה, מאחוריו. פננקה רץ אל החצר ותפס שם, בכתפו, אדם, שקפץ, ככה בלי סיבה, מהחלון. “אדוני,” הוא אמר בקול גוער, “מה אתה עושה?”

האיש שהוא אחז בכתפו, היה חוור וחסר הבעה. “ומדוע שלא אקפוץ?” הוא שאל בקול רפה. “אני הלא גר פה.”

השוטר פננקה הרהר שעה קלה במצב. “זה ייתכן,” הוא אמר, “אבל לא מוצא חן בעיני שאתה קופץ מהחלון.”

“אני לא ידעתי שזה אסור,” התנצל האיש חסר ההבעה. “תשאל את מר פצובסקי האם אני גר כאן. שמי רדל, עליך לדעת.”

“ייתכן,” אמר השוטר פננקה. “תראה לי את הניירות שלך.”

“ניירות?” אמר מר רדל בהיסוס. “אין לי אתי שום ניירות. אבל אני יכול לכתוב שישלחו לי.”

“אנחנו כבר נכתוב בעצמנו,” אמר פננקה באדיבות. “בוא אתי, מר רדל.”

“לאן?” התגונן מר רדל, שפניו האפירו. “באיזו זכות… באיזו רשות את רוצה לעצור אותי?”

“כי אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל,” הכריז פננקה. “אל תדבר הרבה ובוא.”

בתחנת משמר הגבול ישב רס"ר קולדה, נעול נעלי בית, עישן מקטרת ארוכה, וקרא בפרסומי המשטרה. כאשר ראה את פננקה עם מר רדל, הוא פתח בצעקות: “אל־אלוהים, מארינקה, מה אתה עושה? האם אפילו בראשון בשבת לא מגיע לי קצת שקט? למה אתה מביא לי אנשים דווקא ביום השבתון?”

“המפקד,” דיווח פננקה, “האיש הזה לא מוצא חן בעיני. כאשר הוא ראה שאני מתקרב לפונדק, הוא קפץ מהחלון לחצר ורצה להסתלק אל היער. וניירות גם כן אין לו. אז עצרתי אותו. זהו אחד רדל.”

“אה,” אמר מר קולדה מתוך עניין, “אדון רדל. אז תפסנו אותך, אדון רדל.”

“אתם הלא לא יכולים לעצור אותי,” אמר מר רדל בכעס.

“נכון, אנחנו לא יכולים,” הסכים מר קולדה. “אבל אנחנו יכולים לעכב אותך, אמת? מארינקה, קפוץ לפונדק שמה, תערוך חיפוש בחדרו של מר רדל, ותשלח הנה את החפצים שלו. שב לך, מר רדל.”

“אני… אני מסרב למסור כל הודעה,” גמגם מר רדל נרגש כולו. “אני אתלונן… אני מוחה – –”

“אלוהים שבשמיים, אתה לא מוצא חן בעיני, אדון רדל!” נאנח מר קולדה. “אני לא אתעסק אתך. שב שמה ובלום את פיך.” אחר תפס את העתון והמשיך בקריאה.

“תסתכל, מר רדל,” אמר אחרי שעה קלה, “רואים לך בעיניים שמשהו לא בסדר אתך. אני במקומך הייתי אומר את הכל, ומתפטר מזה. אבל אם אינך רוצה, אז גם טוב.”

מר רדל ישב חוור ושטוף זעה; מר קולדה התבונן בו, מחרחר מתוך רגש בחילה, ואחר כך הלך לטפל בפטריות שהיה מייבש מעל לתנור.

“תראה, מר רדל,” פתח שוב לאחר הפסקה, “אנחנו הולכים לברר את זהותך; בינתיים אתה תשב בחדר המעצר ואף אחד לא ידבר אתך. בן־אדם, אל תהיה גועל נפש כזה!”

מר רדל התמיד בשתיקתו העיקשת, ומר קולדה, תוך נהמות גועל, ניקה את מקטרתו. “נו, כן,” אמר, “אז תסתכל; זה יכול לקחת אולי חודש עד שנקבע את זהותך; אבל את החודש הזה לא יחשיבו לך בחישוב תקופת העונש. זה הלא חבל, להפסיד ככה חודש של תקופת מאסר!”

“ואם אני מודה,” אמר מר רדל בהיסוס, "אז… "

“אז יוציאו נגדך פקודת מעצר לצורך חקירה, אתה מבין?” הסביר מר קולדה, “וזה נכנס לתקופת העונש. תעשה מה שאתה מבין. אתה לא מוצא חן בעיני, אני אשמח מאד כשיקחו אותך מפה לחדר המעצר של בית המשפט. ובכן ככה זה, אדון רדל.”

מר רדל נאנח; מעיניו התוהות השתקף מבע מעורר רחמים כשל אדם נרדף. “מדוע,” הוא הוציא בקושי, “מדוע כל אחד אומר שאני לא מוצא חן בעיניו?”

“כי אתה מפחד,” אמר מר קולדה בהגיון בריא. “אתה מסתיר משהו, אדון רדל, ואת זאת אף אחד לא אוהב. מדוע אתה לא מסתכל לאף אחד בעיניים? אתה לא רגוע. זהו, אדון רדל.”

“רוזנר.” אמר האיש החוור בדכדוך.

מר קולדה חכך בזכרונו. “רוזנר, רוזנר, חכה, איזה רוזנר? זה נשמע לי מוכר.”

“נו, ובכן, רוזנר פרדיננד.”

“רוזנר פרדיננד,” חזר מר קולדה, "זה כבר יותר ברור לי. רוזנר פרדיננד… "

“בנק הפקדונות של וינה,” סייע האיש החוור.

“אה!” קרא מר קולדה בעליצות. “מעילה. אני נזכר. נו, כן, רוזנר! בן־אדם, כבר שלוש שנים יש לנו פקודת מעצר נגדך! אז אתה רוזנר,” חזר על דבריו, מאושר, “למה לא אמרת מייד? תסתכל, כמעט שזרקתי אותך החוצה, ואתה הוא רוזנר! מארינקה,” צהל כלפי השוטר הוריך שנכנס אותו רגע, “הלא זהו רוזנר המועל!”

“כלומר,” נרתע רוזנר כמתוך כאב.

“אבל רוזנר,” ניחם אותו מר קולדה, “אתה תתרגל. תהיה שמח שזה בחוץ. אל אלוהים, בן־אדם, איפה הסתתרת במשך שלוש השנים האלה?”

“מה זה הסתתרתי,” אמר רוזנר במרירות. “או בקרונות שינה ברכבות או בבתי המלון היקרים ביותר. שם לא שואלים את הבן־אדם מי הוא ומאין הוא.”

“ישמרנו אלוהים,” אמר מר קולדה מתוך השתתפות בצער, “היו לך הוצאות נוראיות על זה, נכון?”

“ומה!” הקל על עצמו רוזנר. “אבל האם יכולתי ללכת לאיזה פונדק שיבואו לשם שוטרים לרחרח? אדוני, אני נאלצתי לחיות מעל ליכולתי כל הזמן! בשום מקום לא הייתי יותר משלושה לילות, עד להנה – ופה תפסתם אותי.”

“כמובן,” ניחם אותו מר קולדה. “אז כבר לא נשאר לך שום כסף, מה, רוזנר? זה היה ממילא הסוף.”

“ככה זה,” הסכים רוזנר. “אבל אגיד לך, הרבה יותר זמן כבר ממילא לא הייתי מחזיק מעמד. ריבונו של עולם, הלא במשך כל שלוש השנים האלה לא יכולתי לשוחח עם אף אחד מלב אל לב – עד שהגעתי הנה! אני לא יכולתי אפילו לגמור ארוחה! תמיד מישהו הסתכל לעברי ואני הייתי מוכרח להעלם… כולם ככה התבוננו בי,” התאונן רוזנר, “ואני ראיתי בכל אחד מישהו מהמשטרה. תחשוב על זה, אפילו במר פצובסקי.”

“את זה אל תיקח ללב,” אמר מר קולדה, “עליך לדעת שמר פצובסקי היה פעם במשטרה.”

“אתה רואה,” נהם רוזנר; “וכך צריך הבן־אדם להרגיש בטחון! מדוע כולם הסתכלו בי ככה? האם אני נראה כמו איזה פושע?” 

מר קולדה בחן אותו בקפידה. "אני אגיד לך משהו, רוזנר, " אמר, “עכשיו כבר לא; עכשיו אתה נראה כמו בן־אדם רגיל לגמרי. אבל לפני כן, חביבי, לא מצאת חן בעיני; אני לא יודע בעצם מה זה שלא היה אצלך בסדר… נו,” החליט, “מארינקה יקח אותך לבית המשפט. השעה עוד לא שש, אז יחשיבו לך את היום כיום מעצר. אלמלא זה היה יום ראשון, הייתי לוקח אותך לשם בעצמי, שתראה ש־ הממ, שאין לי כבר שום דבר נגדך. זאת היתה רק הזרות, רוזנר; אבל עכשיו הכל בסדר. מארינקה, תעצור אותו!”

★

“אתה יודע, מארינקה,” אמר אותו ערב מר קולדה, “אני אגיד לך, הרוזנר הזה די מצא חן בעיני. אדם די חביב, נכון? אני חושב שלא יתנו לו יותר משנה.”

“אני המלצתי,” אמר הג’נדארם פננקה תוך שהוא מסמיק, “שיתנו לו שתי שמיכות. הוא כבר לא רגיל לישון על דרגש…”

“טוב עשית,” סבר מר קולדה. “אני אגיד לסוהר שיחליף אתו מפעם לפעם מלה. שהרוזנר הזה ככה יראה, שהוא שוב בין בני אדם.”

---

המשורר

מאת

קארל צ'אפק

היה זה אירוע משטרתי רגיל: בשעה ארבע בבוקר דרסה מכונית ברחוב ז’יטנה זקנה שיכורה, וברחה במהירות רבה מהמקום. ועכשיו הוטל על הצוער ד"ר מייזליק לחקור את זהות המכונית. צוער צעיר כזה לוקח את העניינים ברצינות.

“הממ,” אמר ד"ר מייזליק לשוטר מסי 141, “אז אתה ראית ממרחק של שלוש מאות צעדים מכונית נוסעת במהירות רבה, ועל הארץ שרוע גוף אדם. מה הדבר הראשון שעשית?”

“קודם רצתי אל הנדרסת,” דיווח השוטר, “להגיש לה עזרה ראשונה.”

“קודם כל היית צריך לזהות את המכונית,” נהם ד"ר מייזליק, “ורק אחר־כך לדאוג לסבתא. אבל יכול להיות שאני הייתי נוהג כמוך,” הוסיף תוך שהוא מגרד את בלוריתו בעפרון. “ובכן, את מספר המכונית לא ראית; ומה בנוגע למכונית בכלל –?”

“אני חושב,” אמר שוטר מסי 141 בהיסוס, “שהיא היתה איכשהו כהה. אולי כחולה או אדומה. אי אפשר היה לראות בבירור בגלל העשן מהמפלט.”

“ריבונו של עולם,” קונן ד"ר מייזליק, “איך אפשר ככה לקבוע את זהות המכונית? האם עלי להתרוצץ מנהג לנהג ולשאול אותם: סליחה – האם דרסת אשה זקנה? נו, בן־אדם, מה אני צריך לעשות בזה?”

השוטר משך בכתפיו בחוסר ישע של כפוף למרות. “המפקד, הופיע אצלי עד אחד, אבל גם הוא לא יודע כלום. הנה, הוא מחכה בחוץ.”

“אז תכניס אותו,” אמר ד"ר מייזליק באי־רצון, וניסה לשווא לדלות משהו מהפרוטוקול הכחוש. “אבקש, שם ומקום מגורים,” אמר מכנית, מבלי אף להעיף מבט אל העד.

“קראליק יאן, סטודנט בהנדסת מכונות,” אמר העד בקול בוטח.

“אז אתה, אדוני, היית נוכח כאשר הבוקר בשעה ארבע דרסה מכונית בלתי מזוהה את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן; ועלי לומר שהנהג אשם. אני מבקש לומר, אדוני המפקח, הרחוב היה פנוי לגמרי; אילו האט הנהג ליד הצומת –”

“באיזה מרחק עמדת?” שיסע ד"ר מייזליק את דבריו.

“כעשרה צעדים. אני לוויתי את חברי מ – – מבית קפה, וכאשר עברנו ברחוב ז’יטנה –”

“מי הוא החבר שלך?” שוב הפסיק אותו ד"ר מייזליק. “הוא לא רשום אצלי.”

“ירוסלב נראד, משורר,” אמר העד בגאווה מסויימת, “אבל הוא וודאי לא יוכל לומר לך כלום.”

“מדוע לא?” נהם ד"ר מייזליק, במאמץ לתפוס קנה קש.

“כי הוא… הוא משורר שכזה. כאשר קרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן. ובכן, כאשר היינו ברחוב ז’יטנה, הגיחה מאחור מכונית במהירות מטורפת –” 

“מה היה מספרה?”

“סליחה, את זאת אני לא יודע. לא שמתי לב. אני ראיתי את הנהיגה המטורפת, ואמרתי בלבי ש –”

“איזו מכונית זאת היתה?” הפסיק אותו ד"ר מייזליק.

“מנוע שריפה פנימית בן ארבעה טקטים,” אמר העד במומחיות. “בדגמי היצרנים אנו כמובן לא מתמצא.”

“ואיזה צבע? מי ישב בפנים? מכונית פתוחה או סגורה?”

“את זאת אינני יודע,” אמר העד המופתע. “אני חושב שזאת היתה מכונית שחורה; אבל לא שמתי לב מקרוב, כי, כאשר קרה האסון, אמרתי לנראד: תסתכל, הנבלות, דורסים בן־אדם ואפילו לא עוצרים!”

“הממ,” סבר ד"ר מייזליק באי שביעות רצון, “זאת אמנם תגובה מוסרית נכונה ובהחלט במקום, אבל אני הייתי מעדיף אילו שמת לב למספר המכונית. זה מדהים, אדוני, כמה אנשים לא מסוגלים להתבונן. אתה כמובן יודע שהנהג אשם, אתה מסיק נכונה שהאנשים האלה הם נבלות, אבל במספר לא תביט. לשפוט יודע כל אחד; אבל לשים לב לדברים בצורה מסודרת ועניינית – – אני מודה לך, מר קראליק; לא אעכב אותך יותר.”

כעבור שעה צלצל השוטר מסי 141 בדלת דירתה של בעלת הבית של המשורר ירוסלב נראד. כן, האדון המשורר בבית, אבל ישן. בראותו את השוטר בעד הדלת, פקח המשורר לרווחה עיניים קטנות ונדהמות; איכשהו לא הצליח להיזכר איזה מעשה עוול הוא עשה. לבסוף הוא תפס בשל מה עליו ללכת למשטרה. “האם זה מוכרח להיות?” שאל מתוך חוסר אמון. “עליך לדעת שאינני זוכר כלום; הייתי בלילה קצת – –”

“בגילופין,” אמר השוטר מתוך הבנה. “אדוני, אני הכרתי הרבה משוררים. אז, אדוני, תואיל להתלבש; לחכות לך?”

בעקבות זאת נכנסו המשורר והשוטר לשיחה ערה על מועדוני לילה, על החיים בכלל, על תופעות מוזרות בשמיים ונושאים מגוונים אחרים; רק פוליטיקה היתה זרה לשניהם. כך הגיע המשורר, תוך כדי שיחה ידידותית ומאלפת, לתחנת המשטרה.

“אתה הוא מר נראד ירוסלב, משורר,” אמר לו ד"ר מייזליק. “אדוני העד, אתה היית נוכח כאשר דרסה מכונית אלמונית את בוז’נה מכאצ’ק.”

“כן,” נשף המשורר.

“האם אתה יכול אולי לומר לי, איזו מכונית זאת היתה? האם היתה פתוחה או סגורה, איזה צבע, מי ישב בה, מה היה מספרה?”

המשורר אימץ את זכרונו. “את זאת אינני יודע,” אמר, “לא שמתי לב.”

“אתה לא נזכר בשום פרט?” לחץ ד"ר מייזליק.

“איפה,” אמר המשורר בכנות. “אתה יודע, אני לא שם אף פעם לב לפרטים.”

“אז תאמר לי בבקשה,” המשיך ד"ר מייזליק באירוניה, “למה כן שמת לב?”

“לכל האוירה,” אמר המשורר באופן סתמי. “אתה מבין, הרחוב הנטוש הזה… כזה ארוך… בדמדומי הבוקר… ואיך האשה הזאת נשארה שם שכובה – –” פתאום קפץ. “הלא אני כתבתי על זה משהו כאשר הגעתי הביתה!” הוא חיטט בכל הכיסים, שלף מהם המון פתקאות, מעטפות, חשבוניות וסמרטוטים אחרים. “לא, זה לא זה,” נהם, “זה גם לא – חכה, אולי זהו,” אמר, שקוע בהתבוננות בצד הפנימי של איזו מעטפה.

“תראה לי,” אמר ד"ר מייזליק בנימת מחילה.

“זה כלום,” התגונן המשורר. “אבל אם אתה רוצה, אקריא לך.” והוא דיקלם, תוך גלגול נלהב של עיניו ובסחיבה מתנגנת של ההברות הארוכות:

“וזה הכל,” הכריז ירוסלב נראד.

“אנא ממך,” אמר ד"ר מייזליק, “מה פירוש כל זה?”

“נו, פשוט, זה האסון עם המכונית הזאת,” התפלא המשורר. “באמת כל כך קשה להבין?”

“אני חושב שכן,” סבר ד"ר מייזליק בנימת ביקורת. “לי קצת קשה להבחין בזה שביום ה־15 ביולי בשעה ארבע לפנות בוקר ברחוב ז’יטנה דרסה מכונית מספר כך וכך את הקבצנית השיכורה בת הששים בוז’נה מכאצ’ק; הפצועה הובלה לבית החולים הכללי ונאבקת על חייה. את העובדות האלה לא מזכיר שירך, עד כמה שיכולתי להבחין. כך.”

“זאת רק המציאות הגולמית, אדוני,” שח המשורר וגרד את אפו. “אבל שיר הוא המציאות הפנימית. שיר – זה הדימויים הסוריאליסטיים החופשיים שאותם מעוררת המציאות בתת־ההכרה של המשורר, אתה מבין? אלה אסוציאציות חזותיות וקוליות כאלה. והקורא מוזמן להתמסר להן,” הכריז ירוסלב נראד בגערה. “ואז הוא יבין.”

“אנא ממך,” התפוצץ ד"ר מייזליק. "אבל חכה, תשאיל לי את היצירה הזאת שלך. תודה. אז הנה: ‘מצעד בתים שחורים קדימה צעד עמוד’ אנא הסבר לי – "

“הלא זה רחוב ז’יטנה,” אמר המשורר בקול שקט. “שתי שורות כאלה של בתים, אתה מבין?”

“ומדוע זה לא, למשל, שדרות נארודני?” שאל ד"ר מייזליק בספקנות.

“כי אלה לא כל כך ישרות,” נשמעה התשובה המשכנעת.

“אז הלאה. ‘השחר לו פורט על מנדולינה’ – נו, נניח. ‘מדוע, הנערה, כל כך תסמיקי’ – תסביר לי בבקשה, מאין צצה פה הבחורה?”

“דמדומים,” אמר המשורר לקונית.

“אהה, סלח לי. 'ניסע ב־120 כ"ס עד אל קצוי עולם' – –נו?”

“אז כנראה הגיעה המכונית,” הסביר המשורר.

“והיו לה 120 כוח סוס?”

“אני לא יודע; פירושו של דבר שהיא נסעה מהר. כאילו רוצה להגיע עד סוף העולם.”

“אה, כן. ‘שמא עד סינגפור’ – למען השם, תגיד לי, מדוע דווקא לסינגפור?”

המשורר משך בכתפיו. “אני כבר לא יודע. אולי כיון שיש שם מאלאיים.”

“ומה עניין המכונית אצל המאלאיים? הא?”

המשורר התפתל, מדוכדך. “אולי המכונית היתה חומה, אתה לא חושב?” אמר ממעמקי הרהוריו. “משהו חום בוודאי היה שם. אלמלא כן, מדוע סינגפור?”

“אז אתה רואה,” אמר ד“ר מייזליק, המכונית היתה אדומה, כחולה ושחורה. מה עלי לבחור?”

“תבחר חום,” יעץ המשורר. “זהו צבע נעים.”

“‘ובאבק הכביש שם אהבה לה מתפלשת נערה פרח שבור’” המשיך דייר מייזליק בקריאה. “הפרח השבור, זאת הקבצנית השיכורה?”

“אני הלא לא אכתוב על קבצנית שיכורה,” אמר המשורר, נעלב. “זאת פשוט אשה, אתה מבין?”

“אהה. ומה זה: ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – אלה אסוציאציות חופשיות?” 

“תראה לי,” אמר המשורר, מופתע, ורכן על הנייר. ‘צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים’ – מה זה צריך להיות?"

“זה מה שאני שואל,” נהם ד"ר מייזליק בנימה מעליבה קמעה.

“חכה,” הרהר המשורר, “משהו היה צריך להיות שם שהזכיר לי – תשמע, האם הספרה שתיים לא נראית לך כמו צוואר ברבור? תסתכל,” והוא רשם בעפרון 2.

“אהה,” אמר ד"ר מייזליק בתשומת לב. “ומה השדיים?”

“זה הלא 3, שתי קשתות, לא?” התפלא המשורר.

“עוד יש לך שם תוף ומצלתיים,” התפרץ איש המשטרה, כולו מתוח.

“תוף ומצלתיים,” חכך המשורר נראד בדעתו, “תוף ומצלתיים… זה יכול להיות חמש, לא? תסתכל,” ורשם את הספרה 5. "הבטן היא כמו תוף ומצלתיים למעלה – "

“חכה,” אמר ד"ר מייזליק ורשם לו על פתק את המספר 235. “האם אתה בטוח שמספר המכונית היה 235?”

“אני לא שמתי לב לשום מספר,” הודיע ירוסלב נראד בהחלטיות. “אבל משהו כזה היה חייב להיות שם – אחרת מאין זה היה מופיע?” הוא התפלא בהרהרו רכון על שירו. “אבל אתה יודע, זה המקום הטוב ביותר בכל השיר.”

★

כעבור יומיים ביקר ד"ר מייזליק אצל המשורר; המשורר לא ישן הפעם, אלא היתה אצלו איזו בחורה, והוא חיפש לשווא כסא פנוי להציע לאיש המשטרה.

“אני מוכרח לרוץ,” אמר ד"ר מייזליק. “אני רק באתי לספר לך שזאת באמת היתה מכונית מספר 235.”

“איזו מכונית?” השתומם המשורר.

“צוואר הברבור שדיים תוף ומצלתיים,” שפך ד"ר מייזליק בנשימה אחת. “וסינגפור גם.”

“אה, אני נזכר,” אמר הפייטן. “אתה רואה, זאת המציאות הפנימית. אתה רוצה שאקריא לך כמה שירים נוספים? עכשיו כבר תבין.”

“בפעם אחרת,” אמר איש המשטרה מהר. “כשיהיה לי שוב איזה מקרה קשה.”

---

המקרים של מר יאניק

מאת

קארל צ'אפק

מר יאניק זה איננו לא ד"ר יאניק מהמיניסטריון, ולא אותו יאניק שהרג ביריה את האיכר יירסה, ולא אותו מטורף יאניק שמספרים עליו שהוא עשה שלוש מאות עשרים ושש תאונות דרכים, אלא מר יאניק, בעל הפירמה יאניק את הולצ’ק, סיטונאי נייר וצלולוזה; הוא אדון כזה הגון וקצת נמוך קומה, שהיה יוצא בשעתו עם העלמה סבר, ואחר־כך מרוב ייאוש לא התחתן; בקיצור אותו יאניק, הידוע כ’יאניק־מהנייר', שלא תהיה טעות.

ובכן אותו מר יאניק הגיע לעניין הזה על טהרת המקרה, וזאת אי שם בעמק הסאזאבה, שבו היה מבלה את חופשות הקיץ; זה היה אז, כאשר חיפשו את הגוויה של רוז’נה רגנר, שנרצחה בידי חתנה יינדריך באשטה, אשר שפך על המנוחה נפט, שרף אותה והחביא אותה ביער. באשטה אמנם הורשע ברציחת רוז’נה, אבל את גופתה או עצמותיה לא הצליחו למצוא; תשעה ימים כבר סרקו השוטרים את היערות בשבילים שבהם הוביל אותם באשטה, הראה להם – פה ושם זה היה; הם חפרו וחפרו, ושום דבר בשום מקום. היה ברור שבאשטה מסיט אותם מהתוואי הנכון או מנסה להרויח זמן. הוא היה צעיר ממשפחה הגונה ובעלת נכסים, אותו יינדריך באשטה; אלא שהרופא כנראה לחץ על גולגלתו במלקחיים יתר על המידה שעה שנולד, בקיצור משהו לא היה בסדר אתו; אדם כזה סוטה ומוזר הוא היה. ובכן תשעה ימים הוא הוביל את השוטרים במעבה היער, חוור כמו מפלצת, עיניו מעוותות מאימה, מראה מייסר. השוטרים הלכו אחריו דרך ביצות וקוצים, סרים וזועפים, פלא שלא נשכו, וחשבו, נבלה, אנחנו נעייף אותך כך שבסוף תוביל אותנו לשם על אפך ועל חמתך! באשטה, שבקושי סחב עוד את רגליו, היה צונח שוב ושוב לארץ ומחרחר: “פה, פה קברתי אותה.”

“קום, באשטה,” צרח עליו שוטר. “פה זה לא היה! הלאה!”

באשטה התרומם בקושי ותוך שהוא מדדה על רגליו שלא נשמעו לו עוד, המשיך עוד כברת דרך, עד ששוב התמוטט מעייפות. ובכן היתה זאת תהלוכה כזאת: ארבעה שוטרים, שניים באזרחית, כמה שומרי יער ואיזה קשישים עם מכושים; ולידם נע, כאחוז עוית, שבר כלי מבעית של אדם, יינדריך באשטה.

מר יאניק הכיר את השוטרים מהפונדק; כתוצאה מכך הורשה להתלוות לתהלוכה הטראגית בדרכי היער, מבלי שמישהו יצעק עליו שאין לו פה מה לחפש. מלבד זאת הוא היה נושא אתו קופסאות של סרדינים, נקניק, קוניאק ודברים אחרים כגון אלה, אשר הלמו את צרכיהם של האדונים. ביום התשיעי היה כבר רע מאד, כל כך רע, שבלבו של מר יאניק גמלה החלטה: יותר אני לא משתתף בזה. השוטרים כבר ממש נבחו מזעם עצור, שומרי היער הודיעו שנמאס להם ויש להם עבודה אחרת, הקשישים עם המכושים נהמו שבעד עבודת פרך כזאת עשרים כתר ליום לא מספיק, ועל הארץ רעד והתפתל בעוויתות יינדריך באשטה, אדיש כבר לצעקותיהם וגערותיהם של השוטרים. ברגע זה של הפקר וחוסר אונים עשה מר יאניק משהו, שאיכשהו לא היה בתוכנית: הוא כרע ליד באשטה, תחב לידו לחמניה עם פיסת קותל ואמר בהבעת צער: “תסתכל, מר באשטה – נו, מר באשטה, האם אתה שומע?” באשטה פלט יללה ופרץ בבכי. “אני אמצא את זה… אני אמצא, אדון,” התייפח וניסה לקום; בו ברגע כבר ניגש אליו אחד החשאים והרים אותו כמעט ברוך. “רק תישען עלי, אדון באשטה,” הוא הפציר בו, “מר יאניק ייקח אותך מהצד השני, ככה. נו, מר באשטה, עכשיו אתה מראה למר יאניק איפה זה היה, אמת?”

שעה לאחר מכן ניצב יינדריך באשטה, מעשן סיגריה, מעל לגומה רדודה שממנה בלטה עצם ירך.

“האם זהו גופה של רוז’נה רגנר?” שאל רס"ר טרנקה בעצב.

“כן,” אמר יינדריך באשטה, רגוע, והוריד באצבע אפר מקצה הסיגריה אל תוך הקבר הפתוח. “האם מבקשים רבותי עוד משהו?” – –

“אתה יודע, אדוני,” אמר בערב בפונדק רס"ר טרנקה בשיחה עם מר יאניק, “אתה פסיכולוג, כל הכבוד. לחיים, אדוני! הגבר התרכך רק מזה שאמרת לו ‘מר באשטה’. הוא מאד החשיב את כבודו, מנוול אחד, ואנחנו – אנחנו נסחבנו אחריו – – תגיד לי, איך זה בא לך לחשוב שנימוס ישפיע עליו כך?”

“זה,” אמר גיבור היום, מסמיק בענוה, “זה היה סתם ככה, אתה מבין? אני, תבין, אני אומר לכל אחד ‘אדון’, רוצה לומר – היה לי צר עליו על אדון באשטה, ואז רציתי לתת לו את הלחמניה – –”

“אינסטינקט,” פסק רס"ר טרנקה. “אני קורא לזה חוש ריח ופסיכולוגיה. לחיים, מר יאניק!! עליך חבל, אתה היית צריך לבוא אלינו – –”

★

כמה זמן לאחר מכן נסע מר יאניק ברכבת הלילה לברטיסלבה; היתה שם אסיפה כללית של בעלי המניות של מפעל נייר סלובקי כלשהו, ומכיון שלמר יאניק היו בו אינטרסים חשובים, הוא רצה להיות נוכח. “אנא להעיר אותי לפני שנגיע לברטיסלבה,” ביקש ושידל את הקונדוקטור, “שלא יקחו אותי עד לתחנת הגבול.” לאחר מכן נכנס למיטה שבקרון השינה, שמח שהוא לבדו בתא, נשכב בה כדרך שמשכיבים בר מינן, חשב עוד קצת על מיני עסקים ונרדם. אפילו לא ידע מתי זה היה שהקונדוקטור פתח את התא לאיזה אדון, אשר התחיל מייד להתפשט וטיפס למיטה דלמעלה. מר יאניק ראה עוד בחצי־חלום זוג מכנסים, זוג רגליים שעירות במיוחד מתנדנדות ממעל, שמע גניחות של אדם המתכרבל בשמיכותיו, אחר־כך נשמע רק נקש קל של מפסק חשמלי ושוב נשתררה חשכה מטרטרת. מר יאניק חלם על דא ועל הא, לרוב שהוא נרדף על ידי רגליים שעירות, ולבסוף התעורר בעטיה של דומיה ארוכה שמתוכה נשמעה רק הקריאה “אז להתראות בז’ילינה!” – אשר על כן הוא קפץ ממשכבו והסתכל בעד החלון; הוא ראה שבחוץ מפציע השחר, שהרכבת עומדת בתחנת ברטיסלבה ושהקונדוקטור שכח להעיר אותו. מרוב בהלה הוא נמנע מלפתוח בקללות ובחפזון קדחתני לבש את מכנסיו ויתר חלקי הלבוש על הפיג’מה, מילא את כיסיו בפרטי הכבודה המתאימים וקפץ אל הרציף ממש ברגע שבו הרים פקיד התחנה את ידו להזנקת הרכבת.

“אוף,” ירק מר יאניק מעומק נשמתו, הרים את ידיו כמאיים בעקבות הרכבת המהירה והלך אל בית השימוש לסיים את לבישת בגדיו. כאשר הוא הגיע לבסוף לבדיקת תוכן כיסיו, הוא קפא על מקומו: בכיס החזה הוא מצא במקום ארנק אחד שניים: זה העבה יותר, שלא היה שלו, הכיל ששים שטרות צ’כוסלובקיים חדשים בני חמש מאות כתר. היה זה בעליל ארנקו של חברו האלמוני לנסיעה; אבל איך הוא הגיע לכיסו שלו, את זאת מר יאניק אחוז השינה לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להעלות על דעתו. טוב; מובן מאליו, ראשית הוא חיפש מישהו מהמשטרה בכדי למסור את הארנק שלא היה שלו. המשטרה הניחה למר יאניק למשך פרק זמן לגווע מרעב ובינתיים טלפנה לגאלאנטה, שיודיעו לנוסע במיטה מס, 14 שארנקו נמצא בתחנת המשטרה בברטיסלבה. אחר־כך לקחו את פרטיו האישיים של מר יאניק והניחו לו ללכת לאכול ארוחת בוקר. לאחר־מכן חיפש אותו בן־אדם מהמשטרה ושאל אותו האם זאת לא טעות; האדון במיטה מס' 14, נאמר, טוען שלא חסר לו שום ארנק. מר יאניק נאלץ לחזור לתחנת המשטרה ולהסביר בפעם השניה איך הארנק הזה הגיע לידיו. בינתיים לקחו שני אדונים באזרחית את ששים שטרות הכסף לאי־שם, מר יאניק נאלץ לחכות חצי שעה, מוקף שני בלשים, ובסוף הביאו אותו לאיזה אדון גדול וחשוב במשטרה.

“אדוני,” אמר האדון, “זה עתה הברקנו לפארקאן־נאני, לעכב את הנוסע במיטה מסי 14. האם אתה יכול לתת לנו את תיאורו המדוייק?”

מר יאניק לא היה יכול לומר הרבה יותר מאשר שהנוסע הזה היה בעל רגליים שעירות במיוחד. האדון מהמשטרה לא היה מרוצה מכך יתר על המידה. “השטרות האלה, עליך לדעת, מזוייפים,” הוא אמר לפתע, “אתה צריך להשאר פה שנוכל לעמת אותך עם האיש הזה שנסעת אתו.”

מר יאניק קילל בלב את הקונדוקטור שלא העיר אותו בזמן ובכך גרם להגעת הארנק הארור לכיסו מרוב חפזון. כעבור שעה בערך הגיע מברק מפארקאן־נאני, שהנוסע במיטה מסי 14 ירד מהרכבת כבר בנובה זאמקי; לאן הוא הלך או נסע משם, לא ידוע.

“אדון יאניק,” אמר לבסוף האדון הבכיר מהמשטרה, “בינתיים לא נעכב אותך; אנחנו מעבירים את העניין למפקח הרושקה בפראג, זה הממונה על כספים מזוייפים; אבל אני אומר לך, זה עניין מאד רציני. אנא שוב במהירות האפשרית לפראג, הם כבר יזמינו אותך. בינתיים עלי להודות לך שתפסת למזלנו את הזיופים האלה. אדוני, זה לא יכול להיות סתם כך מקרה.”

עם שובו של מר יאניק לפראג, הוא נקרא מייד לבוא למטה המשטרה. שם קיבל אותו אדון אחד, ענק ושמן מאד שכולם קראו לו אדוני המפכ"ל, יחד עם אדם צהוב ומגוייד ששמו היה מפקח הרושקה. “שב, מר יאניק,” אמר האדון השמן וקרע את החותם מעל חבילה קטנה. “האם זהו הארנק אשר… אהמ, אשר מצאת בכיסך בתחנת הרכבת בברטיסלבה?”

“כן, אדוני,” נשף מר יאניק ביראת כבוד.

האדון השמן ספר את השטרות החדשים שהיו בארנק. “ששים יחידות,” אמר. “כולם מסדרה 27451. את המספר הזה כבר הבריקו לנו מחאב.”

האיש המגוייד נטל שטר אחד, עצם את עיניו והעביר אותו בין אצבעותיו, ולבסוף קרב אותו לאפו להריח אותו. “אז זה משטיירמארק,” אמר. “אלה מז’נבה לא כל כך דביקים.”

“שטיירמארק,” חזר האדון השמן, מהורהר, “שם הם עושים את זה בשביל בודפשט, נכון?”

האיש המגוייד רק מצמץ בעיניו. “כלומר עלי לנסוע לוינה,” סבר. “אבל משטרת וינה לא תסגיר לנו את הברנש הזה.”

“הממ,” נהם האדון השמן. “אז תנסה להביא אותו אלינו אחרת. אם אי אפשר יהיה אחרת, תגיד להם, שנסגיר להם תמורתו את לברהארט. דרך צלחה, הרושקה. ואתה, אדוני,” אמר בפנותו אל מר יאניק, “אני אפילו לא יודע איך להודות לך. אתה הלא זה שמצא את הבחורה של יינדריך באשטה, הלא כן?”

מר יאניק הסמיק. “זה היה סתם מקרה,” אמר במהירות. “אני באמת… לא היתה לי שום כוונה…”

“יש לך יד בת מול,” אמר האדון השמן מתוך הכרת תודה. “מר יאניק, זאת מתת כזאת מידי אלוהים. יש אנשים שבמהלך חייהם אינם מוצאים דבר, ואחר עולה מעצמו על המקרים הכי טובים. היית צריך להצטרף אלינו, אדון יאניק.”

“אני לא יכול,” התגונן מר יאניק. “אני הלא – יש לי העסק הזה שלי… מצליח בתחומו… פירמה נושנה עוד מימי סבא…”

“כרצונך,” נאנח האיש הגדול, “אבל חבל עליך. מזל כזה, לכל הרוחות, אין לכל אחד. אנחנו עוד נתראה, אדון יאניק.”

★

כחודש אחר־כך סעד מר יאניק לארוחת ערב בחברת עמית למקצוע מלייפציג. כמובן, ארוחה עסקית שכזאת איננה עניין של מה בכך; במיוחד הקוניאק היה יוצא מהכלל; בקיצור, למר יאניק לא היה כל חשק ללכת הביתה ברגל, ולפיכך הוא רמז בידו למוזג והורה: “מכונית!” כאשר יצא מהמלון, ראה שהמכונית כבר ממתינה לו בכניסה; הוא נכנס פנימה, טרק את הדלת, ובמצב הרוח שהיה שרוי בו שכח לחלוטין שלא אמר לנהג את כתובתו. מכל מקום המכונית זזה ומר יאניק, מכונס יפה בפינה, נרדם.

כמה זמן נמשכה הנסיעה הוא לא ידע; אבל הוא התעורר מזה שהמכונית נעצרה, והנהג פתח לפניו את הדלת ואמר: “הגענו, אדוני. אנא לעלות למעלה, אדוני.” מר יאניק אמנם השתומם מאד, היכן הוא נמצא, אבל כיון שלאחר הקוניאק ההוא לא היה איכפת לו כלום, הוא עלה בגרם מדרגות ופתח את הדלת, שמאחוריה הוא שמע שיחה קולנית. היו שם כעשרים איש, והם פנו בקוצר רוח אל עבר הדלת. לפתע השתררה דממה מוזרה; אחד האדונים קם וניגש אל מר יאניק: “מה אתה מחפש פה? מי אתה?”

איזו תדהמה שנפלה על אדון יאניק! הוא הכיר חמישה או ששה מהאדונים – הם היו אנשים עשירים, שסיפרו עליהם כאילו יש להם אי אלו התעניינויות פוליטיות יוצאות דופן; אלא שמר יאניק לא התערב בפוליטיקה. “שלום עליכם,” הוא אמר בידידות, “הנה אדון קאובק, ואדון הלר. היי, פרי! חבריא, אני צמא.”

“איך הגיע הנה הברנש הזה?” קצף אחד הנוכחים. “האם הוא משלנו?”

שני אדונים דחפו את מר יאניק אל הפרוזדור. “איך הגעת לכאן?” אמר אחד מהם בחריפות. “מי הזמין אותך הנה?”

מר יאניק התפכח מעצם הקול הבלתי ידידותי הזה. “איפה אני נמצא?” שאל ברוגזה. “לכל הרוחות, לאן הבאתם אותי?”

אחד האדונים ירד בריצה במדרגות והתנפל על הנהג. “אידיוט שכמוך,” שאג, “איפה אספת את האיש הזה?”

“ובכן, בפתח המלון,” התגונן הנהג. “אחרי הצהרים אמרו לי שעלי לחכות בעשר בערב בפתח המלון לאיזה אדון ולהביא אותו הנה. האדון הזה נכנס בדיוק בעשר לתוך המכונית ולא אמר כלום; אז נסעתי ישר הנה – –”

“אלהים אדירים,” צעק האדון למטה, “זה הלא מישהו אחר! בן־אדם, איזו דייסה שבישלת לנו!”

מר יאניק התיישב על המדרגות, נכנע לגורלו. “אה,” אמר כמי שבא על סיפוקו. “זאת איזו התכנסות סודית, נכון? עכשיו אתם חייבים לחנוק אותי למוות ולקבור אותי. תנו לי כוס מים!”

“אדוני,” אמר אחד מהשניים. “אתה טועה. שם בפנים לא יושב שום אדון קאובק ולא אדון הלר, אתה מבין? זאת טעות. אנחנו נחזיר אותך לפראג; עליך לסלוח שקרתה אי הבנה כזאת.”

“על לא דבר,” אמר מר יאניק ברוחב לב. “אני יודע שהנהג יירה בי בדרך ויקבור אותי ביער, וכבר לא איכפת לי. אני מטומטם שכחתי לתת לו את הכתובת שלי; וזה מה שיוצא לי מזה.”

“אתה שיכור, נכון?” שאל האדון האלמוני במידה של הקלה.

“חלקית,” הסכים מר יאניק. “אתה מבין, אני אכלתי ארוחת ערב עם מאייר מדרזדן. אני יאניק, סיטונאי נייר וצלולוזה,” הציג את עצמו בעודו יושב על המדרגות. “פירמה ותיקה, עוד מימי סבא.”

“לך שכב לישון,” יעץ לו האדון האלמוני. “כאשר תגמור לישון, אפילו לא תיזכר ש – הממ, שהפרענו לך.”

“נכון מאד,” אמר מר יאניק ברוב הדר. ‘לך לישון, אדוני.’ איפה המיטה שלי?"

“בבית,” אמר האדון הזר. “הנהג ייקח אותך הביתה. הרשה נא לי לעזור לך לקום.”

“אין צורך,” הסתייג מר יאניק. “אני לא כל כך שיכור כמוך. לך שכב לישון. נהג, לבובנץ'!”

המכונית יצאה לדרכה חזרה; ומר יאניק, ממצמץ בעורמה, שם לב היטב לדרך שבה נסעו.

★

בבוקר הוא טלפן למטה המשטרה למסור על ההרפתקה הלילית. “אדון יאניק,” ענה לו לאחר שעה קלה של שתיקה הקול מהמטה, “זה דבר מאד מעניין בשבילנו. אני מאד מבקש ממך לבוא מייד למטה.”

כאשר מר יאניק הגיע, המתינו לו כבר ארבעה אדונים עם השמן בראש. מר יאניק נתבקש לחזור על הסיפור, מה קרה ואת מי ראה. “מספר המכונית היה 705 NXX,” העיר האדון השמן. “מכונית פרטית. מתוך ששת האנשים שמר יאניק זיהה, שלושה הם חדשים לדידי. רבותי, אני אעזוב אתכם עכשיו. מר יאניק, אנא היכנס אלי.”

מר יאניק הרגיש קטן־קטן בחדר העבודה העצום של האדון השמן, שהתהלך אנה ואנה שקוע במחשבותיו. “אדון יאניק,” הוא אמר לבסוף, “ראשית כל עלי לבקש ממך: אף מלה לאף אחד על כל העניין הזה. טעמי מדינה, אתה מבין?”

מר יאניק הנהן בדומיה. אל־אלוהים, הוא חשב בלבו, למה שוב נכנסתי!

“אדון יאניק,” אמר לפתע האיש השמן, “אני לא רוצה להחניף לך, אבל אנחנו זקוקים לך. לך יש מזל שכזה – אומרים: שיטה; אבל בלש, שאין לו קצת מזל מטופש, לא שווה כלום. אנחנו זקוקים לאנשים בני מזל. שכל יש לנו; אבל אנחנו רוצים לקנות גם קצת מזל. אתה יודע מה – תצטרף אלינו.”

“ומה עם העסק שלי?” לחש מר יאניק מדוכדך כולו.

“שינהל אותו השותף שלך; אתה, עם מתת המזל שלך, מתבזבז שם. מה תגיד?”

“אני… אני רוצה עוד להרהר בדבר,” גמגם מר יאניק המסכן. “אני אחזור אליך תוך שבוע; אם זה מוכרח להיות… ואם יש לי הכשרון הזה… אני עוד לא יודע; אבל אני אחזור.”

“טוב,” אמר האיש השמן בלוחצו את ידו בחוזקה. “ואל תטיל ספק בכושרך. להתראות.”

★

לא חלף אפילו שבוע כאשר מר יאניק חזר. “הנה באתי,” צהל מלוא פניו הזוהרים.

“החלטת?” אמר האדון השמן.

“תודה לאל,” נאנח מר יאניק. “אני בא לומר לך שזה לא ילך, שאני לא מתאים לזה.”

“מה אתה סח? ומדוע לא?”

“תחשוב על זה,” הטיל מר יאניק את קלף נצחונו, “חמש שנים רימה אותי הגזבר שלי, ואני לא הרגשתי! אני אידיוט! תגיד בעצמך, אדוני, איזה בלש הייתי יכול להיות? חמש שנים אני יושב ליד נוכל כזה, ולא יודע כלום! אז אתה רואה, שאני לא שווה כלום! ואני כל כך פחדתי! אלוהים אדירים, כמה אני שמח שלא יצא מזה שום דבר! כך, ואני עכשיו מחוץ לעסק, הלא כן? תודה רבה־רבה!”

---

השיאן

מאת

קארל צ'אפק

“כבוד השופט,” הודיע השוטר היידה לשופט השלום טוצ’ק, “יש לי פה פגיעה גופנית קשה אחת. לכל הרוחות, כמה שחם!”

“אז, בן־אדם, תתיישב לך בנוחיות,” יעץ לו כבוד השופט.

מר היידה השעין את רובהו בפינת החדר, התיר את חגורת השרד, ופתח את כפתורי מקטורנו. “אוף,” אמר. “פרחח ארור! אדוני השופט, מקרה כזה עוד לא היה לי. יסתכל כבודו.” בסיימו הרים משהו כבד, כרוך במטפחת כחולה, שקודם לכן הניחו ליד הדלת, פתח את הקשרים ושלף אבן בגודל גולגולת אדם. “יסתכל כבודו,” אמר בשנית ובהדגשה.

“מה זה צריך להיות?” שאל השופט, ושרט את האבן בעפרון. “זאת צפחה, נכון?”

“כן, וחתיכה ראויה להתכבד,” אישר מר היידה. “ובכן זו הודעתי, כבודו: ליסיצקי וואצלאוו, פועל במשרפת לבנים, בן תשע עשרה, הגר במפעל, רשמת? פגע או היכה באבן המצורפת בזה, במשקל חמשה קילוגרם, תשע מאות ארבעים ותשעה גרם, את האיכר פודיל פראנטישק מדולני אוייזד מספר 14, רשמת? בכתפו השמאלית, וגרם בכך לשבירת הפרק, פראקטורה של הכתף ועצם הבריח, לפצע מדמם בשריר הכתף, קריעת הגיד ונרתיק השריר, רשמת?”

“רשמתי,” אמר כבוד השופט. “ומה כל כך מיוחד בזה?”

“כבודו עוד יראה, אדוני,” הכריז מר היידה בהדגשה. “אני אספר את המקרה מתחילתו. ובכן, לפני שלושה ימים שלח מר פודיל להודיע לי הודעה. כבודו מכיר אותו מן הסתם.”

“מכיר,” אמר השופט. “הוא הופיע פה לפנינו פעם בגלל נשך ופעם – הממ –”

"זה היה בגלל משחקי מזל. ובכן זהו אותו פודיל. זאת לדעת, יש לו מטע דובדבנים המגיע עד לנהר; הנהר מתפתל שם ולכן הוא יותר רחב שם מאשר ביתר המקומות. ובכן אותו פודיל שלח אותו יום להודיע לי שקרה לו משהו. מצאתי אותו במיטה, גונח ומקלל. לדבריו הוא הלך בערב הקודם למטע לראות את הדובדבנים, ושם הוא תפס בתוך ענפי עץ איזה נער שמילא את כיסיו בדובדבנים. כבודו זוכר, הפודיל הזה הוא גס רוח קצת; אז הוא התיר את חגורתו, משך את הבחור ברגלו מהעץ ומתחיל להרביץ לו בחגורה. ברגע הזה קורא לו מישהו מעבר לנהר: ‘פודיל, הנח לילד הזה!’ הפודיל הזה רואה לא טוב, אני חושב שזה מהשתיה הרבה; הוא רק ראה שמישהו עומד שם מעבר לנהר ומסתכל בו. לכן הוא רק אמר, לשם בטחון: ‘זה לא עסקך, מנוול’, והמשיך להרביץ בבחור עוד יותר. ‘פודיל,’ צרח האדם ההוא מעבר לנהר, 'הנח לילד, אתה מבין? פודיל חשב מה זה כבר יכול לעשות לי, ולכן רק צעק: ‘שק לי ב…, אתה, מטומטם!’ רק הוציא את המלים, וכבר שכב על הארץ עם כאב נורא בכתף השמאלית; והאיש בגדה השניה אומר: ‘אני אראה לך, שוטה של איכר!’ שמע, את פודיל זה היו צריכים לקחת משם באלונקה, הוא לא היה יכול לקום על רגליו; ולידו היתה מונחת האבן הזאת. עוד בלילה נסעו להביא רופא; והרופא רצה להעביר את פודיל לבית החולים, כי כל העצמות שלו היו שבורות לרסיסים; אומרים שיד שמאלו תישאר נכה. אלא שפודיל לא רוצה ללכת לבית החולים עכשיו בזמן הקציר. ובכן בבוקר הוא שלח להודיע לי, שעלי לעצור את המצורע הנבזה, את החמור הזה שעשה לו את זה. נו, טוב.

“תשמע, כאשר הראו לי את האבן הזאת, אני נשארתי פעור פה; זאת אבן צפחה מעורבת בפיריט, כך שהיא כבדה יותר ממה שנראה. נסה בעצמך. אני לפי ההרגשה הערכתי אותה לששה קילו – וחסר רק חמשים ואחד גרם. אל־אלהים, לזרוק אבן כזאת צריך לדעת. אחר־כך הלכתי לראות את המטע ואת הנהר. במקום שהעשב היה מעוך, שם נפל זה פודיל; מהמקום הזה היו עוד שני מטר עד לקו המים; והנהר, אדוני, הנהר שם במבט ראשון רוחבו לפחות ארבעה עשר מטר, כי יש שם פיתול. אדוני השופט, אני התחלתי לצעוק ולקפוץ, ואני אומר, תביאו לי מהר חבל באורך של שמונה עשר מטר! אחר־כך תקעתי יתד במקום שפודיל זה נפל, קשרתי את קצה החוט ליתד, התפשטתי ושחיתי עם הקצה השני של החבל בפה אל הגדה השניה. לא היית מאמין, אדוני השופט; החבל הזה הספיק בדיוק עד לגדה השניה; ואחר־כך עוד יש שם דייק ורק למעלה השביל. אני מדדתי את זה שלוש פעמים: מהיתד הזאת עד לשביל המרחק הוא תשעה עשר מטר ועשרים ושבעה סנטימטר.”

“בן־אדם, היידה,” אמר השופט, “זה הלא בלתי אפשרי; תשעה עשר מטר, זה איזה מרחק; שמע, אולי עמד האיש הזה בתוך המים, כלומר באמצע הנהר?”

“גם אני חשבתי על זה,” אמר מר היידה. “אדוני השופט, בין שתי הגדות העומק הוא למעלה משני מטר, בגלל הפיתול. ואחרי האבן הזאת נותר עוד החלל הריק בדייק; אתה מבין, בגדה השניה עשו ריצוף תמיכה, שהמים לא יכרסמו את החוף. האדם הזה עקר את האבן מהדייק ויכול היה לזרוק אותה רק מהשביל, כי במים לא היה יכול לעמוד ומשיפוע הדייק היה מחליק. פירושו של דבר, שהוא זרק את האבן תשעה עשר פסיק עשרים ושבעה מטר. האם אתה יודע מה זה?”

“אולי היה לו מקלע,” העיר השופט בהיסוס.

מר היידה זרק מבט גוער אל עבר השופט. “כבודו אף פעם לא ירה ממקלע, נכון? ינסה נא לירות במקלע אבן של שתים עשרה ליברות; בשביל זה צריך קטפולט. אדוני, אני התייסרתי עם האבן הזאת יומיים; נסיתי להכין איזה מתקן זריקה, איזו לולאה, ולסובב אותה, כבודו מבין, כמו ביידוי פטיש; אני אומר לך, זה יפול מכל לולאה. אדוני, זאת היתה הדיפת כדור טהורה. והאם כבודו יודע,” זעק בהתרגשות, “האם כבודו יודע, מה זה? זה שיא עולמי. כך.”

“מה אתה אומר,” נדהם השופט.

“שיא עולמי,” חזר מר היידה בשנית בנימה חגיגית. “הכדור התקני אמנם כבד יותר, משקלו שבעה קילוגרם; אבל השיא של השנה בכדור התקני הוא ששה עשר מטר פחות כמה סנטימטרים. במשך תשע עשרה שנים, כבודו, היה השיא חמשה עשר וחצי מטר; עד אשר השנה הדף אמריקאי אחד, מה שמו, קוק או הירשפלד, כמעט ששה עשר. אז זה היה אומר לגבי כדור בן ששה קילוגרם – שמונה עשר או תשעה עשר מטר. ולנו יש כאן עשרים ושבעה סנטימטר יותר! כבוד השופט, הגבר הזה היה הודף את הכדור התקני ששה עשר ורבע לפחות, וזאת בלי אימון! אל־אלוהים, ששה עשר ורבע מטר! כבוד השופט, אני הודף כדור ותיק; בסיביר¹ היו הבחורים קוראים לי תמיד, היידה, זרוק את זה שמה – אני מתכוון לרימון יד, כבודו מבין? ובוולאדיבוסטוק הייתי מתחרה בחיילי המארינס האמריקאיים; אני הדפתי כדור תקני ארבעה עשר מטר, אבל הכומר הצבאי שלהם היה עושה ארבע נקודות יותר. אלוהים, כמה שהדפנו שם בסיביר! אבל את האבן הזאת, אדוני, הדפתי רק חמשה עשר וחצי מטר; יותר לא הצלחתי. תשעה עשר מטר! לעזאזל, אמרתי בלבי, את הברנש הזה אני מוכרח לתפוס; הוא יעשה לנו שיא חדש. תאר לך – לגזול מהאמריקאים את השיא!”

“ומה עם פודיל?” שאל השופט.

“ייקח האופל את פודיל,” הזדעק מר היידה. “אדוני השופט, אני פתחתי בחקירה נגד מבצע אלמוני של שיא עולמי; זה אינטרס לאומי, לא? אז קודם כל הבטחתי לו חסינות ביחס למעשה בפודיל.”

“נונו,” מיחה השופט.

"חכה; הבטחתי לו חסינות מעונש, אם באמת יהדוף אבן בת ששה קילוגרם אל מעבר לנהר הסאזאבה. לראשי המועצות בסביבה הסברתי איזו משמעות יש לזה, ושיכתבו על זה בכל העולם; גם אמרתי להם שהברנש הזה ירוויח מזה המון אלפים. אלוהים אדירים, אדוני השופט, מאותו רגע עזבו כל הבחורים בסביבה את הקציר וזרמו אל זה הדייק לזרוק אבנים אל מעבר לנהר. הדייק כבר מפורק לגמרי; עכשיו הם מפרקים את אבני הסימון בשדות והורסים את גדרות האבן, שיהיה להם מה לזרוק. והנערים, אספסוף אחד, זורקים אבנים בכל הכפרים; כמה תרנגולות שכבר הרגו – – ואני עומד על החוף ומפקח; כמובן, אף אחד לא מסוגל להדוף יותר מאשר עד מחצית רוחב הנהר – אדוני, האפיק הזה כבר, נדמה לי, סתום למחצה. ובכן, אמש הביאו אלי צעיר אחד, זהו, אומרים לי, הבחור שרגם את פודיל הזה. עוד מעט תראה אותו, אדוני, את הממזר הזה, הוא מחכה בחוץ. ‘שמע, ליסיצקי,’ אני אומר לו, ‘אז זה אתה שזרקת את האבן הזאת על פודיל?’ ‘בטח’, אומר הוא, ‘פודיל זה קילל אותי, ואני תפסתי כזה כעס, ואבן אחרת לא היתה שם –’ ‘אז הנה לך אבן כזאת אחרת,’ אומר אני, ‘ועכשיו תזרוק אל הגדה של פודיל; אבל אם לא תגיע לשם, אז אני אריץ לך, ממזר שכמוך, את הרגליים!’

"אז הוא תפס את האבן – הידיים שלו כמו אתי חפירה – נעמד על הדייק וכיוון; אני מסתכל – טכניקה אין לו בכלל, שום סגנון, לא עובד ברגליים ובגוו, ו־פלומס! – זורק את האבן למים, כארבעה עשר מטר; זה די טוב, אתה מבין, אבל – טוב, אני מראה לו; ‘תראה, מטומטם אחד, אתה צריך לעמוד ככה, כתף ימין לאחור, וכשאתה זורק, אתה צריך לדחוף את הכתף הזאת בבת אחת קדימה, אתה מבין?’ ‘בטח’, אומר הוא, מתעקם כמו קדוש מעונה, ופלומס! הודף את האבן כעשרה מטר.

"אתה מבין, אותי זה התחיל להרגיז. ‘נוכל אחד,’ אני צועק עליו, ‘אתה תספר לי שפגעת בפודיל? אתה משקר!’ ‘אדון מפקד,’ הוא אומר, ‘אלוהים עדי שפגעתי בו; שיעמוד שם פודיל – אני שוב אפגע בו, כלב מרושע אחד.’ אדוני, אז אני רץ אל פודיל זה ומבקש ממנו, ‘אדון פודיל, תראה, פה מדובר בשיא עולמי; אני מבקש ממך, בוא לקלל בגדה הזאת שלך, שהגבר הזה מהלבנים יוכל לזרוק עליך עוד פעם.’ – – ואתה לא היית מאמין, אדוני השופט: פודיל זה אומר לי לא, לא ילך בשום מחיר. אתה רואה, לאנשים אין עניין בערכים גבוהים יותר.

"אז אני חוזר אל וואשק זה, מהלבנים. ‘אתה רמאי,’ אני צועק עליו, ‘זה לא נכון שפגעת בפודיל; פודיל אומר שזה היה מישהו אחר.’ ‘זה שקר,’ אומר ליסיצקי, ‘את זה אני עשיתי.’ ‘אז תוכיח,’ אומר אני, ‘תזרוק למרחק הזה!’ וואשק זה מתגרד וצוחק: ‘אדוני המפקד,’ הוא אומר, ‘ככה על ריק, אני לא יודע; אבל בפודיל אפגע בכל פעם, אותו אני שונא.’ ‘וואשק,’ אני מדבר על לבו בטוב, ‘אם תזרוק ותגיע, אני עוזב אותך, ואם לא תגיע, אתה תשב בעבור פגיעה גופנית קשה, בגלל שהפכת את פודיל לנכה; פרחח שכמוך, בעד זה תקבל חצי שנה.’ ‘אז את זה אני אשב לי בחורף,’ אומר לי וואשק; אשר על כן עצרתי אותו בשם החוק.

“עכשיו הוא מחכה במסדרון; אדוני השופט, אילו רצית להוציא ממנו, האם הוא באמת זרק את האבן או שהוא רק מתרברב! אני חושב שהוא ייבהל ויחזור בו; אבל אז צריך להושיב אותו לפחות לחודש על הונאת השלטונות או על רמאות; הלא בענייני ספורט אסור לשקר, על זה היה צריך להיות עונש כבד, אדוני. אני אביא לך אותו.”

“אז אתה הוא וואצלאוו ליסיצקי,” אמר כבוד השופט בהביטו בסבר חמור בעבריין בהיר השיער. “אתה מודה, שזרקת את האבן הזאת אל פראנטישק פודיל בכוונה תחילה לפגוע בו, ושגרמת לו בכך לפציעה קשה. האם זה נכון?”

“אדוני השופט, ברשותך,” פתח הנאשם, “זה היה כך: פודיל זה הרביץ לאיזשהו נער ואני קראתי לו מעבר לנהר לעזוב אותו, והוא התחיל לקלל אותי – –”

“זרקת את האבן או לא?” תקף השופט.

“זרקתי, כבודו,” אמר הנאשם בקול נדכא; “אבל הוא קילל אותי, ואז אני תפסתי את האבן – –”

“יקח אותך האופל,” צעק השופט. “מדוע אתה משקר, בן־אדם? אתה לא יודע שעל נסיון להוליך שולל את השלטונות יש עונשים כבדים? אנחנו יודעים היטב, שאתה את האבן הזאת לא זרקת!”

“זרקתי, כבודו,” גמגם הצעיר ממשרפת הלבנים, “אבל פודיל אמר לי שאשק לו באיזה מקום – –”

השופט הביט בשוטר היידה, שמשך בכתפיו בחוסר אונים. “תתפשט, בן־אדם,” התנפל השופט על הנאשם המסכן. “אז מהר – גם את המכנסיים. עוד לא גמרת?”

עכשיו עמד הענק הצעיר, כפי שאלוהים ברא אותו, ורעד; ככל הנראה פחד שיענו אותו, ושזה שייך לעניין.

“היידה, תסתכל אל הדלטואיד הזה,” אמר השופט טוצ’ק. “ושריר הקיבורת הזה, מה אתה אומר על זה?”

“נו, די משביע רצון,” חווה מר היידה את דעתו המקצועית. “אבל שרירי הבטן אינם מפותחים דיים. אדוני השופט, בשביל הדיפת כדור צריך שרירי בטן, אתה מבין, לסיבוב הגוו. אילו יכולתי להראות לכבודו את שרירי הבטן שלי – –”

“בן־אדם,” נהם השופט, “הלא זאת בטן, תראה את הבליטות האלה; לכל הרוחות, איזה בית חזה,” אמר תוך שהוא דוקר באצבעו ברעמת השיער שבחזהו של וואשק. “אבל הרגליים חלשות; הכפריים האלה יש להם בכלל רגליים חלשות.”

“כיון שאינם מכופפים אותן דיין,” אמר מר היידה בנימת ביקורת. “אלה בכלל לא רגליים, אלה; אדוני, הודף כדור צריך שיהיו לו איזה רגליים!”

“תסתובב,” התפרץ השופט אל הצעיר ממשרפת הלבנים. “מה עם הגב?”

“כאן מהכתפיים זה בסדר,” סבר מר היידה, “אבל למטה, זה כלום, הברנש הזה אין לו בכלל תנופה בגוף. אני חושב, כבודו, שהוא לא זרק את זה.”

“אז תתלבש,” נבח השופט על הנאשם. “תשמע, בן־אדם, זאת המלה האחרונה: זרקת את האבן או לא?”

“זרקתי,” מלמל וואצלאוו ליסיצקי בעקשות של תיש.

“חמור שכמוך,” התפרץ השופט, “אם זרקת את האבן, אז זאת פגיעה גופנית קשה ועם זה אתה הולך למחוזי ותקבל כמה חודשים, אתה מבין? עזוב כבר את ההתרברבות הזאת, ותודה שאת הסיפור עם האבן בדית מלבך; אתן לך שלושה ימים בעד הולכת שולל של רשות מוסמכת, ואתה יכול ללכת. אז מה, זרקת את האבן על פודיל או לא?”

“זרקתי,” התעקש וואצלאו ליסיצקי. “הוא קילל אותי מעבר לנהר – –”

“תוציא אותו,” צרח שופט השלום. “רמאי נקלה!”

כעבור רגע הכניס השוטר היידה עוד פעם את ראשו אל בין הדלת. “אדוני השופט,” אמר בנקמנות, “אולי אפשר להוסיף לו בעד היזק לרכוש ציבורי; אתה זוכר, הוא הוציא את האבן מהדייק, ועכשיו הדייק הזה כולו מפורק.”

---

פרשת סלְוִין

מאת

קארל צ'אפק

“הממ, הצלחתי הגדולה ביותר, כלומר ההצלחה שגרמה לי לסיפוק הגדול ביותר –” נזכר מאסטרו ליאונרד אונדן, המשורר הדגול, חתן פרס נובל וכו'. "ידידיי הצעירים, בגילי כבר לא מחשיבים את זרי הדפנה, את מחיאות הכפיים, את המאהבות ושטויות שכאלה, בעיקר כשאלה כבר מזמן חלפו ואינם. כל עוד האדם צעיר, הוא שואב תענוג מהכל, והוא גם היה חמור לולא עשה זאת; אלא שכל עוד הוא צעיר, אין לו הכסף להנות מהדברים. בעצם החיים היו צריכים לנוע בכיוון ההפוך; תחילה שומה היה שהאדם יהיה זקן ויעסוק בעבודה מלאה ומועילה; ורק לקראת הסוף היה צריך להגיע אל הנעורים לשם הנאה מלאה מפירות עמלו לאורך חייו. אתם רואים, זקן אני, ושקעתי בסיפורי. על מה רציתי לדבר? אה, כן, על הצלחתי הגדולה ביותר. שמעו, זה לא היה אחד המחזות שלי או אחד הספרים שלי – על אף שהיו ימים שבהם באמת קראו הבריות את יצירותי; ההצלחה הגדולה שלי היתה פרשת סלוין.

כמובן, אתם כבר לא כל כך יודעים במה היה העניין; הלא חלפו כבר עשרים ושש, או לא, עשרים ותשע שנים. ובכן, חלפו עשרים ותשע שנים מאותו יום שהגיעה לביתי אשה קטנה וצמוקה, ראשה שיבה, בשמלה שחורה; ועוד בטרם הספקתי לשאול אותה, במאור הפנים שכה ידעו אז הבריות להעריך, מה היא בעצם מבקשת ממני, טראך, היא כורעת ברך לפניי ופורצת בבכי; לא אדע מדוע, אבל אני לא מסוגל לראות אשה בוכה.

“אדוני,” אמרה האמא הזאת, לאחר שקצת הרגעתי אותה, “אתה משורר; למען אהבתך את האדם, אני משביעה אותך, תציל את הבן שלי! וודאי קראת בעתון על פרשת פרנק סלוין – –”

אני חושב שנראיתי אז כמו תינוק מזוקן; אמנם קראתי עתונים, אבל לא שמתי לב לשום פרשת פרנק סלוין. ובכן, ככל שיכולתי להבין את סיפורה בעד מסך היבבות וההתייפחות, היה העניין כך: בנה יחידה, פרנק סלוין בן העשרים ושתיים, נידון זה עתה למאסר עולם בתנאים מחמירים, בעבור שרצח, בכוונת שוד, את דודתו סופיה; בעיני חבר המושבעים נחשבה העובדה שהוא לא הודה במעשהו – כנסיבה מחמירה. “הלא הוא חף מפשע, אדוני,” התייפחה גברת סלוין, “אני נשבעת לך שהוא חף מפשע! אותו ערב גורלי הוא אמר לי: ‘אמא, יש לי כאב ראש, אני יוצא קצת העירה לטייל’. אדוני, בגלל זה הוא לא יכול להוכיח אליבי! מי ישים לב בלילה לבחור צעיר, גם לוא פגש אותו במקרה? פרנטיק שלי היה בחור קל דעת במקצת; אבל גם אתה צעיר; חשוב על זה, אדוני, שהוא בן עשרים ושתיים בסך הכל! האם זה ייתכן להשחית ככה את חייו של אדם צעיר?” וכן הלאה. תשמעו, לו ראיתם את זאת האמא השבורה כסופת השיער, הייתם יודעים את מה שידעתי אני אותו רגע: שאחד היסורים הנוראים ביותר היא השתתפות בצער חסרת ישע. נו, מה אספר לכם: בסוף נשבעתי לה שאעשה את הכל, שלא אנוח ולא אשקוט עד אשר אבהיר את הפרשה הזאת; ושאני מאמין בחפותו של בנה. בעד המשפט הזה היא רצתה לנשק את ידי. כאשר המסכנה התחילה להרעיף עלי ברכות שמיים, כמעט שכרעתי ברך לפניה. אתם יודעים איזה פרצוף מטופש יש לאדם שמודים לו כמו לאלוהים.

טוב; מאותו רגע הפכתי את עניינו של פרנק סלוין לענייני שלי. ראשית כמובן למדתי היטב את מסמכי המשפט. תשמעו, משפט מרושל כזה לא ראיתי מימי; זאת היתה פשוט שערוריה משפטית. המקרה היה בעצם פשוט למדי: לילה אחד שמעה העוזרת של אותה דודה סופיה, אחת אנה סולר, מפגרת בשכלה, בת חמשים, שמישהו מתהלך בחדרה של הגברת, כלומר הדודה סופיה. הלכה איפוא לראות מדוע הגברת איננה ישנה, וכאשר נכנסה לחדר, ראתה את החלון פתוח לרווחה ודמות של גבר קופצת מהחלון אל הגן. האשה פתחה בצווחה נוראה; וכאשר הגיעו השכנים עם פנסים, מצאו על הרצפה את הגברת סופיה, חנוקה במגבת שלה עצמה; ארון הלבנים, שבו היתה מחביאה את כספה, היה פתוח והלבנים זרוקים בחלקם מסביב; הכסף נשאר במקומו – כנראה שהעוזרת הפריעה בכניסתה לרוצח ומנעה בעדו לסיים את זממו. זאת היתה פרשת העובדות.

למחרת נעצר פרנק סלוין. מסתבר שהעוזרת העידה שהיא זיהתה את האדון הצעיר כאשר הוא קפץ מהחלון. החקירה העלתה שאותה שעה הוא לא שהה בביתו: הוא חזר הביתה כחצי שעה לאחר המקרה והלך מייד לישון. כן העלתה החקירה, שלבחור הטפש היו איזה חובות. כמו כן נמצאה אשה רכילאית שהעידה בארשת חשיבות, שכמה ימים לפני הרצח המתיקה אתה הדודה סופי סוד: היה אצלה בן אחותה פרנק, שפוף כולו, וביקש שתלוה לו כמה מאות; וכאשר סרבה – היא היתה קמצנית נוראה – אמר פרנק, לדברי העדה: דודה, שימי לב, משהו יקרה שעיני העולם ייצאו מחוריהם. – זה היה הכל בנוגע לפרנק.

ועכשיו קחו את מהלך המשפט: זה נמשך בסך הכל חצי יום. פרנק סלוין טען בפשטות שהוא חף מפשע, שהוא טייל, ואחר־כך הלך ישר הביתה ושכב לישון. איש מהעדים לא נחקר בחקירת שתי וערב. פרקליטו של פרנק – סניגור ציבורי, כמובן, כי לגברת סלוין לא היה כסף לסניגור משלה – היה כזה זקן טוב לב ואידיוט, וכל מה שעשה היה להצביע על גילו הצעיר של מרשו הפוחז ובדמעות בעיניים ביקש מידי המושבעים נדיבי הלב את מידת הרחמים. גם התובע לא השקיע מאמץ רב: הוא הרעים כלפי המושבעים, שבדיוק לפני משפט סלוין הוציאו מתחת ידם שני פסקי דין מזכים; לאן תגיע החברה האנושית, טען, אם כל פשע יזכה מתוך קלות דעת לדין לקולא שיגונן עליו, ולרחמי השופטים המושבעים? – נראה איפוא שהמושבעים קיבלו את הטעון הזה ורצו להביע את נחישותם שאין להניח לחטא לסמוך על נדיבותם ומתינותם; הם החליטו פשוט באחד עשר קולות שפרנק אשם ברצח. כך; זה היה כל המשפט.

תשמעו, כאשר התבהרו לי הדברים, הייתי ממש מיואש; הכל רתח בקרבי, על אף שאינני משפטן, או אולי דווקא בשל כך. תארו לעצמכם: העדה המרכזית מפגרת בשכלה; היא בת חמשים, כלומר בתהליך הבלות, דבר העשוי להפחית את אמינותה. את הדמות בחלון ראתה בלילה; כפי שהעליתי, היה זה לילה חם אבל אפל מאד; האשה לא יכלה על כן לזהות את האדם אפילו כדי התקרבות לוודאות. בחושך אינך יכול לקבוע בוודאות אפילו את מימדי גופו של אדם; את זאת וודאתי בניסויים עצמיים. ולהשלמת התמונה התברר שהיא שונאת את האדון הצעיר, כלומר את פרנק סלוין, שנאה ממש היסטרית, כי הוא היה לועג לה; הוא היה מכנה אותה “שרת המשקה לבנת המרפקים”, כינוי שאנה סולר חשבה אותו, משום מה, לעלבון צורב עד מוות.

עוד עניין: הדודה סופיה שנאה את אחותה, גברת סלוין, ובעצם הן לא דיברו זו עם זו; הבתולה הזקנה הזאת לא יכלה אפילו להזכיר את שמה של האמא של פרנק. הוה אומר, באשר סיפרה הדודה סופיה שפרנק איים עליה במשהו, אפשר בהחלט שיש להעריך את ההתבטאות כדברי הבל מורעלים של בתולה זקנה ממורמרת, שהיא בדתה מלבה בכדי להשפיל את אחותה. אשר לפרנק עצמו, הוא היה בחור ממוצע בכשרונותיו; הוא היה פקיד באיזה משרד, היתה לו נערה שכתב לה מכתבים רגשניים וחרוזים גרועים, והוא שקע בחובות, כפי שאומרים, ללא אשמתו; כלומר בשל נטייתו להשתכר מרוב רגשנות. אמא שלו היתה אשה מושלמת ומסכנה, אכולת סרטן, עוני וצער. אלה היו פני הדברים ממבט קרוב יותר.

איפה, אתם לא מכירים את שנותי ההירואיות דאז; אם התלהבתי ממשהו, לא הנחתי ממנו את ידי. כתבתי אז סדרת כתבות לעתון תחת הכותרת “פרשת פרנק סלוין”; נקודה אחר נקודה הוכחתי את חוסר מהימנותם של העדים, במיוחד של העדה המכרזית; ניתחתי את הסתירות בין העדויות ואת העניין שהיה לעדים בנושא; הוכחתי את האבסורדיות של ההנחה שהעדה המרכזית יכלה לזהות את הרוצח; הראיתי את חוסר האונים המוחלט של אב בית הדין ואת הדימגוגיה הגסה בדברי הסיכום של התובע. אבל לא היה לי די בזה: אם כבר הייתי בתוכם של הדברים, פתחתי בהתקפה על כל מערכת המשפט, על סדרי הדין הפלילי, על מוסד המושבעים, על כל הסדר החברתי האדיש והאנוכי. אל תשאלו איזה רעש קם סביב זה באותם ימים; אני אז כבר נהניתי מפרסום ניכר, והנוער עמד לצדי; ערב אחד היתה אפילו הפגנה בחזית בית המשפט. אז בא אלי הסניגור הזה של סלוין הצעיר וקונן, מה זה עשיתי: שהוא הלא הגיש ערעור ובקשה לביטול ההליכים, ושהיו לו סיכויים להפחית את עונשו של סלוין לכמה שנים בכלא; אבל עכשיו לא תוכל הערכאה הגבוהה להירתע מטרור הרחוב, ולכן תדחה את כל צעדיו. אמרתי למשפטן הנכבד, שלדידי זה כבר לא רק עניינו של סלוין; אני עוסק באמת ובצדק.

הפרקליט הזה צדק; ערעורו נדחה, אבל אב בית הדין נשלח לגמלאות. ידידיי היקרים מפז, רק אז נכנסתי לעניין בכל עומקו; אתם רואים, אפילו היום הייתי אומר שזו היתה מלחמת מצווה לצדק. שימו לב, דברים הרבה השתפרו מני אז; הרשו לי, כאיש זקן, להניח שיש לי חלק זעיר בשיפורים האלה. עניינו של סלוין גלש אל העתונות הזרה; נאמתי לפני פועלים במסבאות ולפני צירי ועידות בינלאומיות. ‘תיקון פרשת סלוין’ היה בשעתו סיסמה בינלאומית בדומה, נגיד, ל’פרקו את כל הנשק!' או ‘Votes for Women’. בכל הנוגע לי, היתה זאת מלחמת היחיד בממסד; אבל מאחורי היה הנוער. כאשר אמא של סלוין הלכה לעולמה, הלכו אחרי ארונה של האשה הקטנה והצנומה שבעה עשר אלף איש, ואני ספדתי לה על הקבר הפתוח כפי שעוד לא דיברתי מימי; אלוהים היודע, ידידי, ההשראה היא דבר מוזר ונורא.

שבע שנים ניהלתי את המלחמה הזאת; והמלחמה הזאת עשתה אותי. לא היו אלה ספריי, אלא פרשת סלוין, שעשתה לשמי, במידה מסויימת, כנפיים בעולם. – אני יודע, כינו אותי ‘קול המצפון’, ‘לוחם האמת’ ועוד כינויים כהנה וכהנה; משהו מזה תמצאו מן הסתם על מצבתי. ארבע עשרה שנה או כך לאחר מותי יכתבו, מן הסתם, במקראות לבתי הספר שהמשורר ליאונרד אונדן נלחם לאמת; אחר־כך גם זה יישכח.

בשנה השביעית נפטרה העדה המרכזית אנה סולר; לפני מותה היא התוודתה, והודתה בבכי שמצפונה מציק לה; שהיא אז, בבית המשפט, נשבעה לשקר; שהיא לא יכולה לומר על צד האמת שהאיש בחלון היה פרנק סלוין. הכומר הטוב בא עם זה אלי; אז כבר היה לי יותר שכל להבין איך הדברים הולכים בעולם, ולכן לא הלכתי עם זה לעתון, אלא שלחתי את הכומר הטוב אל בית המשפט. תוך שבוע ניתן צו למשפט חוזר של פרנק סלוין. תוך חודש עמד פרנק סלוין שוב בפני חבר מושבעים; הטוב שבפרקליטים, שהופיע ללא שכר, מעך את האישום עד עפר; התובע קם והמליץ בפני חבר המושבעים לשחרר את האסיר. והמושבעים החליטו בשנים עשר קולות שפרנק סלוין חף מפשע.

כן, זה אם כן היה הנצחון הגדול של חיי. שום הצלחה לא נתנה לי את אותה מידת הסיפוק הטהור – –ויחד עם זאת איזו תחושת ריקנות; לומר את האמת, קצת התחילה פרשת סלוין לחסור לי – נשאר בי אחריה איזה חלל ריק. היה זה יום אחרי המשפט. העוזרת נכנסת ואומרת שאיזה אדם רוצה לדבר אתי.

“אני פרנק סלוין,” אמר האדם ונשאר עומד בדלת; אני חשתי – אינני יודע איך לומר זאת; חשתי איזו אכזבה שהסלוין שלי נראה כמו… נגיד כמו סוכן־מפיץ של מפעל הפיס: קצת שמנמן וחוור, קרחת בראשיתה, מיוזע קמעה ומאד מאד הופעה של חולין; מלבד זאת הדיף ריח של בירה. 

“מאסטרו, משורר נערץ,” גמגם סלוין (תארו לכם, הוא אמר “משורר נערץ!”, בא לי לבעוט בו!), “אני בא לשטוח את תודתי… לפני מיטיבי הגדול.” היה נראה שהוא למד את זה בעל פה. “לך התודה על כל חיי. כל המלים לא יספיקו – –”

“אבל, אנא,” אמרתי מהר, “זאת היתה חובתי; מהרגע שהייתי בטוח שנענשת על לא עוול בכפיך – –”

פרנק סלוין הניד את ראשו. " מאסטרו," אמר בעצב, “אני לא רוצה לשקר למיטיבי; כלומר אני הרגתי את הזקנה הזאת.”

“אז לכל הרוחות, מדוע לא אמרת את זה בבית המשפט?”

פרנק סלוין הביט הישר בעיני במבט של טרוניה. “מאסטרו,” אמר, “זאת הלא זכותי; לנאשם שמורה זכות ההכחשה, לא?”

אודה ולא אבוש, הייתי המום. “אז מה אתה רוצה ממני?” התפרצתי לעברו.

“אני רק באתי, מאסטרו, להודות לך על אצילות רוחך,” דיבר מר סלוין בקול עצוב, שככל הנראה חשב אותו למביע התרגשות. “גם על אמי הורתי, מנוחתה עדן, פרשת את חסותך. יברכך אלוהים, משורר נשגב!”

“תסתלק מפה!” צעקתי מתוך חוסר שליטה עצמית; הגבר ירד במדרגות כמי שירו לעברו. כעבור שלושה שבועות הוא עצר אותי ברחוב; היה קצת שיכור. לא יכולתי להיפטר ממנו; שעה ארוכה לא הבנתי מה הוא רוצה, עד שהוא הסביר לי, תוך שהוא מחזיק את כפתור מעילי: שאני בעצם קלקלתי לו; אילו לא כתבתי על המשפט, היה בית המשפט לערעורים נענה לבקשת פרקליטו ומבטל את ההליכים, והוא, סלוין, לא היה נאלץ לשבת שבע שנים בכלא; שאני מתבקש לפצותו על ידי הבנת מצבו הדחוק, שאני אשם בו בשל התערבותי במשפטו. – קיצורו של דבר נאלצתי לתחוב לידו כמה מאות. “יברכך אלוהים, מיטיבי,” סיים מר סלוין את השיחה כשלחלוחית נראית בעיניו.

בפעם הבאה הוא הופיע כמאיים. אני נעזרתי במקרהו; אני זכיתי לתהילה בעטיה של הגנתי עליו, וכיצד זה מגיע לו שלא להנות מכך אף הוא? לא הצלחתי לשכנע אותו שאני לא חייב לו משהו כמו עמלה; קיצורו של דבר, שילמתי שוב.

מאז הוא הופיע אצלי בהפסקות הולכות וקצרות; התיישב על הספה ונאנח שמצפונו מייסר אותו על שהוא גמר את הזקנה הבלה. “אני הולך להסגיר את עצמי, מאסטרו,” אמר בקול מדוכדך, “אבל בשבילך זאת תהיה בושה חובקת עולם. אני לא יודע איך להירגע.” שמעו, נקיפות המצפון האלה צריכות להיות דבר נורא, אם לשפוט על פי הסכומים שנאלצתי לשלם לגבר הזה על מנת שיוכל להתמודד אתן. בסוף קניתי לו כרטיס לאמריקה; אם הוא זכה שם למנוחה ונחלה, אינני יודע.

זאת אם כן היתה הצלחתי הגדולה בחיים; ידידיי הצעירים, כאשר תכתבו את מאמרי ההספד על ליאונרד אונדן, כתבו נא, שבפרשת סלוין הוא חרט את שמו באותיות זהב וכו' וכו'; תלווהו תודתנו לנצח."

---

עקבות

מאת

קארל צ'אפק

מר Rybka חזר אותו לילה לביתו במצב רוח מרומם במיוחד, ראשית כיון שניצח במשחק השחמט (איזה מט יפה בפרש, הוא התענג בלכתו), ושנית כיון שירד שלג טרי שחרק תחת רגליו ברכות בתוך הדממה היפה והנקיה. אלוהים, איזה יופי, סבר מר ריבקה; עיר תחת מעטה שלג היא עיר קטנה למדי, כזאת עיירה מתוך עולם ישן שאיננו עוד – כמעט היית מאמין בסיפורים המיוחסים לשומרי לילה ולמרכבות סוסים; מוזר כמה נושן וכפרי הוא מראה של שלג.

חרופ, חרופ, מר ריבקה חיפש תוואי שעוד איש לא דרך בו, רק למען יטעם את שמחת הצליל הזה; ומכיון שהיה גר ברחוב שקט של רובע גנים, הלכו ופחתו העקבות בשלג ככל שהתקדם. תראה־תראה, כאן ליד הפשפש הזה נעלמו נעלי גבר כבדות ונעלי אשה עדינות; כנראה זוג נשוי – האם הם צעירים? אמר מר ריבקה בלבו ברוך, כאילו רוצה ללוותם בברכתו. כאן חצה חתול את הרחוב והותיר אחריו את עקבותיו הדומות לפרחים; לילה טוב, חתלתול, מן הסתם קר לך ברגליים. ועכשיו נותרה רק סדרה אחת של עקבות, גבריות ועמוקות, שרשרת צעדים ישרה וברורה שהניח עובר אורח ערירי. מי מהשכנים עבר פה? אמר בלבו מר ריבקה מתוך התעניינות ידידותית; פה עוברים אנשים כה מעטים, אין אף עקבת גלגל בשלג, אנחנו פה הלא בשולי העולם; כאשר אגיע הביתה, תתכסה הסימטה שלנו בכסת הלבנה שלה עד גובה אפה ותחלום שהיא רק צעצוע לילדים. חבל שבבוקר תקלקל הזקנה עם העתונים את השלווה הזאת; היא תשאיר אחריה עקבות שתי וערב, כמו ארנבת –

מר ריבקה עצר לפתע מלכת: בדיוק ברגע שבו רצה לחצות את הרחוב הלבנבן אל שער ביתו, הוא שם לב שגם העקבות שהיו פה לפניו יורדות מהמדרכה ומתכוונות לרוחב הרחוב הישר אל שער ביתו. מי זה בא אלי? הוא חשב, מופתע, וליווה במבטיו את העקבות הברורות. מספרן היה חמש; ובדיוק באמצע הרחוב הן נסתיימו בהדפס חד של רגל שמאל; בהמשך כבר לא היה כלום, רק שלג נקי בבתוליו.

לא ייתכן, אמר מר ריבקה בלבו – אולי האדם הזה חזר אל המדרכה! – אבל ככל שראה, היתה המדרכה מכוסה שלג חלק ופריך ללא עקבה אחת של רגל אדם. לכל הרוחות, התפלא מר ריבקה, כנראה שהמשך העקבות נמצא על המדרכה השניה! אשר על כן הוא עקף בקשת רחבה את השורה הבלתי גמורה של עקבות; אבל במדרכה שממול לא היתה אפילו עקבה אחת; וכל הרחוב אור בשלג העדין והבלתי מופרע, עד כלות הנשימה מרוב תחושת טוהר; איש לא עבר פה מאז שירד השלג. זה מוזר, נהם מר ריבקה, כנראה שהאדם הזה חזר בהליכה אחורנית אל המדרכה, תוך שהוא דורך בתוך עקבותיו שלו; אבל אזי הוא היה צריך לחזור על עקבותיו עד לקרן הרחוב, כי לפני הלכה שם סדרת עקבות אחת, וזאת בכיוון לכאן – – אבל בשביל מה יעשה הברנש הזה כדבר הזה? השתומם מר ריבקה. וכיצד הוא יכול, בלכתו אחורנית, לקלוע בדיוק לתוך עקבותיו?

תוך נענוע ראשו הוא פתח את השער ונכנס לבית; על אף שידע שזאת שטות, הוא הסתכל שמא יש בפנים הבית איזה עקבות שלג; הדעת נותנת: מאין שיהיו שם? אולי רק חלמתי את כל זה, נהם מר ריבקה במורת רוח והוציא את ראשו בעד החלון; ברחוב, לאור הפנס, הוא ראה בבירור חמש עקבות חדות ועמוקות, המסתיימות באמצע הרחוב; חמש ולא יותר. שיכה אותי רעם, סבר מר ריבקה, תוך שהוא משפשף את עיניו; פעם קראתי איזה סיפור על עקבה אחת בודדה בשלג; אלא שכאן יש שורה שלמה ופתאום כלום – – לאן פנה הברנש הזה?

עודנו מנענע את ראשו, התחיל להתפשט; אך לפתע הניח מזה, ניגש לטלפון והתקשר בקול נדכא עם תחנת המשטרה: “הלו, המפקח ברטושק? אני מבקש ממך, יש פה משהו משונה, נורא משונה – – אילו הואלת לשלוח אלי את מישהו, או עדיף שתבוא בעצמך – – בסדר, אני אחכה לך בפינת הרחוב. אני לא יודע במה הענין – – לא, אני לא חושב שיש איזו סכנה; חשוב רק שאף אחד לא ידרוך על העקבות האלה – – אני לא יודע העקבות של מי! ובכן בסדר, אחכה לך.”

מר ריבקה שב והתלבש ויצא; בזהירות הוא עקף את העקבות והקפיד שלא להשחיתן גם על המדרכה. רועד מקור ומהתרגשות הוא חיכה בפינת הרחוב למפקח ברטושק. היתה דממה, והארץ המיושבת בני אדם הקרינה אור שקט לתוך החלל.

“איזה שקט שיש פה,” נהם המפקח ברטושק בנימה מלנכולית. “ולי הביאו קטטה אחת ושיכור אחד. פויה! – אז מה יש לך פה?”

“אנא עקוב אחרי העקבות האלה, אדוני המפקח,” אמר מר ריבקה בקול נרעד. “זה רק כמה צעדים מפה.”

המפקח האיר את דרכו בפנס כיס. “זה היה אדם גבוה, כמעט מטר שמונים,” סבר, “לפי העקבה ולפי אורך הצעד. הנעליים מטיב מעולה, כנראה תפורות ביד. שיכור הוא לא היה, והוא הלך במרץ ניכר. אני לא יודע מה לא מצא חן בעיניך בעקבות האלה.”

“זה כאן,” אמר מר ריבקה בקיצור והצביע על סדרת העקבות הבלתי גמורה באמצע הרחוב.

“אהה,” אמר המפקח ברטושק, ומניה וביה ניגש אל העקבה האחרונה, התיישב בשפיפה והאיר בפנס. “זה שום דבר,” אמר בשביעות רצון, “זאת עקבה נורמלית לחלוטין ויציבה. משקל הגוף נטה אל העקב; אילו צעד האיש צעד נוסף, או קפץ מכאן, היה המשקל עובר אל הבהונות, אתה מבין? את זה אפשר היה לראות.”

“פירושו של דבר – –,” שאל מר ריבקה, מתוח.

“ובכן,” אמר המפקח בשקט, “פירושו של דבר שהוא לא המשיך ללכת.”

“ולאן הוא נעלם?” פרץ מר ריבקה בקדחתנות.

המפקח משך בכתפיו. “אינני יודע. אולי אתה חושד בו במשהו?”

“מה חושד?” השתומם מר ריבקה. “אני רק רוצה לדעת, לאן הוא נעלם. תסתכל, כאן הוא עשה את הצעד האחרון, ולאן, אלוהים אדירים, פנה בצעדו הבא? הלא אין פה שום עקבה נוספת.”

“אני רואה,” אמר המפקח ביובש. “ומה זה עסקך לאן הלך? האם זה מישהו מהבית שלך? האם מישהו נעדר? אז לכל ההרוחות, מה איכפת לך לאן הוא נעלם?”

“אבל הרי צריך להסביר את זה,” פטפט מר ריבקה בשלו. “האם לדעתך ייתכן שהוא חזר על עקבותיו – בתוך עקבותיו שלו?”

“שטויות,” נהם המפקח. “אם אדם הולך אחורנית, אז צעדיו קצרים יותר ורגליו יותר מפושקות בכדי לשמור על שיווי המשקל; מלבד זאת לא ירים את רגליו, כך שהיה צריך להשאיר בשלג סימני גרירה רצופים. העקבות האלה נעשו על ידי דריכה אחת ויחידה, אדוני. אתה יכול לראות, כמה הן חדות.”

“אם לא חזר,” לחץ מר ריבקה בעקשנות, “אז לאן נעלם?”

“זה עניינו,” נהם המפקח. “תראה, אם הוא לא עבר על החוק, אז אין לנו זכות להתערב בענייניו. בשביל זה צריך שתהיה תלונה; במקרה כזה כמובן נפתח בחקירה מוקדמת…”

“אבל האם יכול אדם סתם כך להעלם באמצע הרחוב?” נבהל מר ריבקה.

“כדאי לך להמתין, אדוני,” יעץ לו המפקח בשלווה. “אם מישהו נעלם, יודיעו לנו על כך תוך כמה ימים בני המשפחה או מישהו אחר; נו, ואז נתחיל לערוך חיפוש אחריו. כל זמן שהוא לא נעדר, זה לא ענייננו. פשוט לא נוכל.”

בלבו של מר ריבקה התחיל להתאסף כעס אפל. “סלח לי,” הודיע בקול חד, “אבל אני חושב שחובת המשטרה להתעניין קצת במקרה של עובר אורח שלוו שנעלם מכל וכל מאמצע הרחוב!”

“אבל מן הסתם לא קרה לו כלום,” ניחם אותו המפקח ברטושק. “הלא אין פה שום סימן לאיזה מאבק – – אילו מישהו התנפל עליו או חטף אותו, היו מוכרחות להיות פה המון עקבות – – אני מצטער מאד, אדוני, אני לא רואה כל סיבה להתערבותנו.”

“אבל, אדוני המפקח,” ספק מר ריבקה את ידיו, “אז תואיל נא להסביר לי… זה הלא מסתורין נורא…”

“אכן כך,” הסכים מר ברטושק מהורהר. “אין לך מושג, אדוני, כמה העולם מלא מסתורין. כל בית, כל משפחה והמסתורין שלהם. כאשר הלכתי הנה, שמעתי שם מהבית ההוא קול בכי של אשה צעירה. אדוני, מסתורין זה לא עניין בשבילנו. לנו משלמים בעד שמירת הסדר. אתה חושב שאנחנו מתחקים אחרי איזה גנב מתוך סקרנות? אדוני, אנחנו מתחקים אחריו בכדי להביא אותו לכלא. סדר צריך להיות.”

“אמת נכון,” אמר מר ריבקה מהר. “אתה מוכרח להודות שזה לא בסדר שמישהו… באמצע הרחוב… נניח יתרומם ישר לאויר, לא?”

“זה תלוי איך מפרשים את זה,” אמר המפקח. “קיימת תקנת בטיחות האומרת שאדם הנמצא בגובה ניכר ויש סכנת נפילה משם, חייב להיות קשור. על זה מקבלים בפעם הראשונה אזהרה, ואחר־כך קנס. – – אם האדון הזה התרומם ככה בשרירות לאויר, חייב כמובן שוטר להזהיר אותו לחגור חגורת בטיחות; אלא שכנראה לא היה פה שוטר,” הוסיף בנימת הצטדקות. “אחרת היה משאיר עקבות. יתר על כן – אולי האדון הזה התרחק בדרך אחרת, לא?”

“אבל באיזו דרך?” מיהר מר ריבקה לשאול.

המפקח ברטושק נענע בראשו: “קשה לומר. נגיד שעלה במרכבה השמיימה, או בסולם יעקב,” אמר באורח סתמי. "עליה במרכבה השמיימה אולי אפשר לפרש כחטיפה, אם זה נעשה באלימות; אבל אני חושב שבדרך כלל זה קורה בהסכמת הנוגע בדבר. גם אפשרי שהאדם הזה יודע לעופף. האם לא חלמת פעם שאתה מעופף? במקרים כאלה האדם רק קצת רוקע באדמה, וכבר הוא מרחף אל על… יש אנשים שמעופפים כמו בלון, אבל אני, כשאני מעופף בחלום, אני נאלץ מפעם לפעם לנגוע בקרקע; אני חושב שזה בגלל החרב והבגדים הכבדים. נניח שהאדם הזה נרדם והתחיל לעופף בחלומו. זה לא אסור, אדוני. כמובן ברחוב סואן היה שוטר חייב להזהיר אותו. או חכה, אולי זאת היתה לוויטציה, הרי הספיריטיסטים מאמינים בלוויטציה; אבל גם ספיריטיזם איננו אסור. סיפר לי איזה אדון באודיש, שהוא ראה את זה במו עיניו, כשמדיום כזה תלוי ממש באויר. מי יודע מה יש בזה.

אבל, אדוני," אמר מר ריבקה בקול גערה, “האמנם אתה מאמין בדברים האלה? זאת הלא הפרת חוקי הטבע – –”

מר ברטושק משך בכתפיו בכבדות. “אדוני, אני מכיר את זה, בני אדם דרכם להפר כל מיני חוקים ותקנות; אילו היית שוטר, היית יודע על זה יותר…” המפקח הניד את ידו. “אני לא הייתי מתפלא שהם מפירים גם את חוקי הטבע. בני האדם הם אספסוף נורא, אדוני. ובכן, לילה טוב; הכפור הזה חודר לעצמות.”

“לא היית רוצה לשתות אצלי כוס תה… או סליבוביץ?” הציע מר ריבקה.

“מדוע לא?” נהם המפקח בתוגה. “במדים האלה, עליך לדעת, לא יכול הבנאדם אפילו להיכנס לאיזה פונדק. לכן השוטרים שותים כל כך מעט.”

“מסתורין,” המשיך לאחר שהתיישב בכורסה, והתבונן, שקוע בהרהורים, בשלג הנמס על חודי נעליו. “תשעים ותשעה אנשים היו חולפים על פני העקבות האלה ולא היו שמים לב שמשהו מוזר. ואתה עצמך לא תשים לב לתשעים ותשעה דברים שהם מסתוריים נורא. האם אנחנו יודעים מה הכל קיים? מאיפה! רק אי אלה דברים הם באמת מסתורין. הסדר איננו בחזקת מסתורין. הצדק איננו מסתורין. גם המשטרה איננה מסתורין. אבל כל בנאדם שעובר ברחוב – הוא כבר מסתורין, כי אנחנו לא יכולים להגיע אליו. אם הוא גונב משהו, הוא חדל להיות מסתורין, כי נכניס אותו לכלא וזהו; לפחות אנחנו יודעים מה הוא עושה, ואנחנו יכולים להסתכל עליו דרך האשנב הזה בדלת, אתה מבין? תראה, העתונאים האלה כותבים, נגיד, ‘גילוי גופה מסתורית!’ מה כל כך מסתורי בגוויה? אם היא מגיעה לידינו, אנחנו מודדים אותה ומצלמים אותה ומנתחים אותה, אנחנו מכירים כל חוט שיש בה, יודעים מה היא אכלה לארוחתה האחרונה, ממה היא מתה ומי יודע מה עוד; מלבד זאת אנחנו יודעים, שמישהו הרג אותה, כנראה בשביל כסף. זה הכל כל כך ברור כשמש… אתה יכול למזוג את התה כהה מאד, אדוני. כל הפשעים הם ברורים, אדוני; אתה לפחות רואה את המניע וכל מה שכרוך בזה. אבל מסתורין הוא מה חושב החתול שלך, מה חולמת עוזרת הבית שלך, ומדוע אשתך שולחת מבטים כל כך מהורהרים מהחלון. אדוני, הכל מסתורי, פרט לפלילים; מקרה כזה של פשע – זה הוא קטע מוגדר של המציאות, גיזרה כזאת שהטלנו בה אלומת אור. שים לב, אילו הסתכלתי סביבי כאן, הייתי יודע מן הסתם לא מעט עליך, אבל אני מסתכל בקצות נעלי, כי רשמית אין לי שום עסק אתך; כלומר, אין לנו שום תלונה נגדך,” הוסיף בלוגמו מהתה החם.

“זהו דימוי מוזר כזה,” הוא המשיך לאחר שעה קלה, “שהמשטרה, ובמיוחד החשאים האלה מתעניינים במסתורין. אנחנו, במחילה, מצפצפים על מסתורין; אותנו מעניינים מעשי עבירה. אדוני, אותנו מעניין הפשע לא כיון שהוא מסתורי, אלא כיון שהוא אסור. אנחנו לא יוצאים לרדוף אחרי איזה נוכל מתוך עניין אינטלקטואלי בו; אנחנו צדים אותו בכדי לעצור אותו בשם החוק. שמע, מטאטאי רחובות אינם מסתובבים ברחוב עם מטאטאיהם בכדי לקרוא באבק עקבות של בני אדם, אלא בכדי לטאטא ולסלק את הטינופת שהיא בת לווייתם של החיים. הסדר אין בו אפילו טיפה של מסתורין. לעשות סדר זאת מלאכה מגעילה, אדוני; אבל מי שרוצה לעשות נקיון, צריך לתחוב את אצבעותיו לכל מיני לכלוכים. תראה, מישהו צריך לעשות את זה,” אמר בעצב, “כמו שמישהו צריך להרוג עגלים. להרוג עגלים מתוך סקרנות, זאת ברבריות; את זה יש לעשות רק כמקצוע. כאשר מוטלת על האדם החובה לעשות משהו, אז הוא לפחות יודע שיש לו זכות לעשות את זה. ראה, הצדק חייב להיות בטוח כמו לוח הכפל. אני לא יודע האם אתה מסוגל להוכיח שכל גניבה היא מעשה רע; אבל אני אוכיח לך שכל גניבה היא אסורה, כי אני אעצור אותך בכל מקרה. אם תפזר פנינים ברחוב, יתרה בך השוטר על לכלוך רחובות. אבל אם תתחיל לעשות נסים, לא נוכל למנוע בעדך, אלא אם נגדיר זאת כהטרדת הציבור או התקהלות בלתי חוקית. אבל חייבת להיות עבירה כלשהי בכדי שנוכל להיכנס לעניין.”

“אבל, אדוני,” טען כנגדו מר ריבקה תוך סיבוב גוו אנה ואנה באי נחת, “האם זה באמת מספיק לך? המדובר כאן ב־… בעניין מוזר שכזה… וכל כך מסתורי… ואתה…”

מר ברטושק משך בכתפיו. “ואני עוזב את העניין לאנחות. אדוני, אם אתה רוצה, אני אתן הוראה לסלק את העקבה הזאת, בכדי שלא תדריך את מנוחתך בלילה. יותר מזה אינני יכול לעשות. אינך שומע כלום? שום צעדים? זה הסיור שלנו; אז השעה כבר שתיים ושבע דקות. לילה טוב, אדוני.”

מר ריבקה ליווה את המפקח עד לשער; באמצע הרחוב עדיין נראתה סדרת העקבות הבלתי גמורה והבלתי נתפסת – – במדרכה שממול התקרב שוטר.

“מימרה,” קרא המפקח, “יש לך משהו חדש?”

השוטר מימרה הצדיע. “בסך הכל כלום, המפקד,” הוא דיווח. “שמה במספר שבע־עשרה ייללה חתולה; צלצלתי להם שיתנו לה להיכנס הביתה. במספר תשע שכחו לנעול את השער. בפינת הרחוב פתחו חפירה בכביש מבלי לתלות פנס אדום, ובמכולת מרשיק השתחרר קצה אחד של שלט הפרסומת; בבוקר יצטרכו להוריד את זה – שזה לא יפול למישהו על הראש.”

“זה הכל?”

“זה הכל,” אמר השוטר מימרה. "בבוקר יצטרכו לפזר חול על המדרכות, שלא ישבור מישהו רגל; רצוי היה לצלצל בשעה שש בבוקר – – "

“זה בסדר,” אמר המפקח ברטושק. “לילה טוב!”

מר ריבקה זרק עוד מבט אחד אל העקבות שהובילו אל הבלתי נודע. אלא שבמקום שבו היתה העקבה האחרונה, נראו עכשיו שני תבליטים מושלמים של נעלי השירות של השוטר מימרה; ומכאן והלאה נמשכו העקבות הרחבות בשורה סדורה וברורה.

“תודה לאל,” נשם מר ריבקה לרווחה והלך לישון.

---

התלוש

מאת

קארל צ'אפק

אותו ערב חם של חודש אוגוסט היה אי־הקלעים¹ מלא אנשים; וכך לא נותר למינקה ופפה אלא להתיישב ליד שולחן שלידו כבר ישב איזה אדון בעל שפם עבה ועצוב. “ברשותך,'” אמר פפה, והאדון רק נד קלות בראשו. (איזה גועל נפש, חשבה בלבה מינקה, דווקא ליד השולחן שלנו הוא מוכרח לשבת!). לפיכך, הדבר הראשון שקרה היה שמינקה בארשת של דוכסית גדולה התיישבה על הכסא שפפה ניקה בעבורה בממחטתו; הדבר השני, שקרה מייד אחר־כך, היה שהיא שלפה מהר את הפודריה שלה והתחילה לפדר את אפה, לבל ייראה בו חלילה בחום הזה שמץ של ברק; ותוך כדי שולפה את הפודריה נפל מתוך תיקה פתק קטן מעוך. האדון בעל השפם התכופף מייד והרים את הפתק הקטן. “תשמרי על זה, גברת,” הוא אמר בהבעה קודרת.

מינקה הסמיקה, ראשית כיון שפנה אליה גבר זר, ושנית כיון שהרגיז אותה שהסמיקה. “תודה,” היא אמרה ופנתה מייד לפפה. “אתה יודע, זהו התלוש מהחנות שבה קניתי את הגרביים.”

“זהו,” אמר האיש בתוגה. “את לא יודעת אפילו, גברת, לשם מה עלולים להזקק לדבר כזה.”

פפה היה סבור שמוטלת עליו חובת אביר להיכנס איכשהו לתמונה. “בשביל מה לשמור על ניירות מטופשים שכאלה,” הוא אמר, מבלי להביט באדון ההוא. “בסוף מתלאים בזה הכיסים.”

“זה לא חשוב,” אמר בעל השפם, “לפעמים יש לדברים האלה יותר ערך מאשר מי יודע מה.”

פניה של מינקה לבשו מתיחות. (האדם המגעיל הזה יתערב לנו בשיחה; אלהים, מדוע לא ישבנו במקום אחר!). פפה החליט שישים קץ לדבר. “איזה ערך?” הוא אמר בקול קר וקימט את מצחו. (כמה שזה הולם אותו, שמחה מינקה.)

“בתור עקבה,” נהם הגועל נפש והוסיף, במקום להציג את עצמו פורמלית. “עליך לדעת שאני סאוצ’ק מהמשטרה, אתה מבין? רק עכשיו היה לנו מקרה כזה,” אמר והניד את ידו. “הבנאדם אפילו לא יודע מה יש לו בכיס.”

“איזה מקרה?” לא התאפק פפה. (מינקה תפסה את מבטו של צעיר בשולחן השכן. חכה, פפה, אני אראה לך, לשוחח עם אנשים אחרים!)

“זה עם האשה שמצאו אותה ברוזטילי,” אמר בעל השפם והתכונן להתעטף בשתיקה.

במינקה נעור לפתע עניין, ככל הנראה כיון שמדובר גם כן באשה. “איזו אשה?” שאלה מניה וביה.

“אה, זו שמצאו אותה לא מזמן,” התחמק מר סאוצ’ק מהמשטרה, ובמבוכה כלשהי שלף מכיסו סיגריה; אותו רגע קרה דבר בלתי צפוי: פפה שלח את ידו במהירות לכיסו, הדליק את המצית שלו והגיש לאדם הזה אש.

“תודה לך,” אמר מר סאוצ’ק, נרגש בעליל בשל הכבוד. “אתה זוכר, איך מצאו קוצרים בתוך התבואה את גוויית האשה בין רוזטילי וקרץ',” הסביר, כעדות לתודתו ורצונו הטוב.

“אני לא יודעת על זה כלום,” אמרה מינקה, פוערת עיניים. “פפה, אתה זוכר שהיינו בקרץ'? – – ומה קרה לאשה הזאת?”

“חנקו אותה,” אמר מר סאוצ’ק ביובש. “החבל היה עוד כרוך סביב צווארה. אני לא אספר פה בנוכחות גברת, איך היא היתה נראית; אתה מבין, ביולי – – והיא שכבה שם כמעט חודשיים – –” מר סאוצ’ק נשף עשן כמתוך גועל. “אין לך מושג איזו צורה מוזרה יש לבנאדם במקרה כזה. איפה – אפילו האמא שלו לא היתה מכירה אותו. והזבובים – –” מר סאוצ’ק נענע את ראשו כצי שנתקף במרה שחורה. “גברת, אם נעלם רק העור, אז אין יותר יופי. אבל אחר־כך לזהות, זאת עבודת פרך, את מבינה? כל זמן שיש עוד אף ועיניים, אז אפשר עוד להכיר; אבל כאשר זה שוכב יותר מחודש בשמש – –”

“אז מוכרח להיות על הגופה איזו אות מזהה,” סבר פפה בארשת מומחה.

“איפה, אות מזהה,” נהם מר סאוצ’ק, “אדוני, בחורות רווקות בדרך כלל אינן משתמשות באותיות זיהוי, כי הן אומרות, מה פתאום, בין כה אני הולכת להתחתן. לא היתה על האשה הזאת שום אות מזהה, איפה!”

“ובת כמה היא היתה?” התעניינה מינקה לדעת.

“כבת עשרים וחמש – אמר הדוקטור; את מבינה, לפי השיניים ודברים שכאלה. ולפי הבגדים זאת יכלה להיות עוזרת בית או פועלת, אבל כנראה עוזרת בית, כי היא לבשה איזו חולצה כזו כפרית יותר. וגם, אילו היא היתה פועלת, אז כבר היו מחפשים אותה, כי הפועלות בדרך כלל נשארות במקום עבודה אחד או בדירה אחת. אבל עוזרת בית כזאת, כאשר היא מחליפה מקום, אז אף אחד לא יודע עליה כלום ולאף אחד לא איכפת ממנה. זה עניין מוזר כזה עם עוזרות הבית, תסכימי אתי. אז אנחנו אמרנו בינינו, אם אף אחד לא חיפש אותה חודשיים, אז זאת כנראה עוזרת בית. אבל מה שהיה העיקר, זה התלוש.”

“איזה תלוש?” שאל פפה בעירנות, שכן הוא חש אל נכון בנפשו את האפשרות לזכות בהילת בלש, כורת יערות קנדי, רב חובל או משהו דומה; ופניו לבשו ארשת ריכוז רב מרץ השייכת לעניין.

“זה ככה,” אמר מר סאוצ’ק, בכוונו מבט מרוכז כלפי הקרקע. “לא מצאו אצלה ממש כלום; זה שעשה לה את זה, לקח משם את כל מה שיכול היה להיות בעל ערך. רק בידה השמאלית היא עדיין החזיקה רצועה קרועה של תיק יד, ואת התיק מצאו לא הרחק משם בתוך התבואה; אבל הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? הוא כנראה רצה לקחת ממנה גם את התיק, אבל כאשר נקרעה הרצועה, לא היה לו ערך בשבילו, והוא זרק אותו בתוך התבואה; אבל קודם הוא הוציא משם את הכל, אתה מבין? אז בתיק הזה נשאר, תקוע בין הקפלים, כרטיס חשמלית מסי 7 ותלוש כזה מאיזו חנות חרסינה בערך של חמישים וחמישה כתר. יותר לא מצאנו אצלה.”

“אבל החבל הזה על צווארה,” אמר פפה. “בעקבותיו הייתם צריכים ללכת.”

מר סאוצ’ק נענע בראשו. “זאת היתה סתם חתיכת חבל כביסה, זה שום דבר. לא היה לנו כלום מלבד הכרטיס לחשמלית והתלוש. ברור, הכנסנו לעתון הודעה שנמצאה גופת אשה, גיל כבת עשרים וחמש, חצאית אפורה וחולצת פסים, ואם נעדרת איפה שהוא עוזרת בית מזה כחודשיים, שיודיעו נא לתחנת המשטרה הקרובה. קיבלנו מעל למאה הודעות; זאת לדעת, בחודש מאי מחליפות הרבה עוזרות את מקום העבודה, אף אחד לא יודע מדוע; אבל התברר שכל ההודעות היו הודעות עקרות. איזו עבודה שיש מבדיקה שכזאת,” אמר מר סאוצ’ק בעצב. “עד שבחורונת כזאת שעבדה בדייביצה תמצא עבודה בוורשוביצה או בקושירז’ה², אדוני, יום שלם אתה יכול לבלות ברדיפה אחריה. ובסוף הכל מיותר; הרעשנית המטומטמת הזאת חיה וקיימת ועוד צוחקת מהבנאדם. עכשיו מנגנים קטע יפה,” העיר בקורת רוח, בנענעו את ראשו בקצב למשמע מוטיב הואלקירה מהאופרה של ואגנר, שהתזמורת שניגנה באי השקיעה בו את כל יכולתה. “זה עצוב, מה? אני אוהב מוזיקה עצובה. לכן אני הולך לכל הלוויות, לתפוס שם כייסים.”

“אבל הרוצח הזה הרי היה מוכרח להשאיר איזה עקבות,” סבר פפה.

“אתה רואה את הברנש הזה?” אמר מר סאוצ’ק בערנות. “הוא עושה קופות צדקה בכנסיות. הייתי רוצה לדעת מה הוא מחפש כאן. – לא, הרוצח הזה לא השאיר שום עקבות. שמע, אם אתה מוצא בחורה שנרצחה, אתה יכול להמר על לקיחת רעל, שעשה את זה המאהב שלה; כך זה קורה בדרך כלל,” אמר, מהורהר. “אל תקחי את זה ללב, גברת. ובכן, אנחנו יודעים פחות או יותר מי גמר אותה; אבל קודם צריך לדעת מי היא. בזה היה כל הקושי, תסכימו אתי.”

“אבל למשטרה הלא יש לזה מיתודות משלה,” אמר פפה בהיסוס.

“זה כל העניין,” הסכים מר סאוצ’ק בדכדוך. “למשל מיתודה שבה אתה מחפש גרגיר של סולת בתוך שק של עדשים. לזה צריך סבלנות, אדוני. אתה יודע, אני אוהב לקרוא ספרי בלשים, ששם מסופר על מיקרוסקופים ודברים כאלה. אבל על מה להסתכל בבחורה כזאת במיקרוסקופ? לכל היותר תוכל לראות את חיי המשפחה המאושרים של התולעת השמנה הלוקחת את ילדיה התולעונים לטיול. תסלחי לי גברת; אבל אותי תמיד מרגיז, כאשר אני שומע על מיתודה. את יודעת, זה לא כמו לקרוא רומן ולנחש מראש איך זה ייגמר. זה דומה יותר לרומן שמסרו לך לידיים ואמרו: ובכן, מר סאוצ’ק, את זה פה תקרא מלה במלה, ובכל מקום שתמצא את המלה ‘למרות’ תרשום את מספר הדף. – – ובכן, כזאת היא העבודה הזאת, את מבינה? כאן לא תעזור לבנאדם לא מיתודה ולא גאוניות; הוא חייב לקרוא ולקרוא, ובסוף ימצא שבכל הספר הזה אין אפילו פעם אחת ‘למרות’. או שהוא חייב להתרוצץ ברחבי פראג כולה ולוודא את מקום המצאן של כמאה אנדולות או מריות, בכדי לוודא באופן בלשי שאף אחת מהן לא נרצחה. על זה צריך היה לכתוב משהו,” סבר במורת רוח, “ולא על מחרוזת הפנינים הגנובה של מלכת שבא. כי זאת, אדוני, היא לפחות עבודה סולידית.”

“נו, ואיך ניגשתם לזה?” שאל פפה, מתוך בטחון גמור מראש שהוא היה ניגש לזה אחרת.

“איך ניגשנו לזה,” חזר מר סאוצ’ק על השאלה, שקוע בהרהורים. “קודם כל היינו מוכרחים להתחיל ממשהו, תסכים אתי. אז היה לנו פה קודם כל הכרטיס הזה מהחשמלית מספר שבע. אז נניח שהבחורה הזאת, כלומר אם אמנם זאת היתה עוזרת בית, עבדה באיזה מקום קרוב למסלול הקו הזה: זה לא מוכרח להיות נכון, אולי היא נסעה בקו הזה רק במקרה; אבל משהו צריך בהתחלה לקבל כבסיס בכדי שבכלל יהיה ממה להתחיל, לא? אלא שמספר שבע נוסע לרוחבה של כל פראג, מברבנוב דרך מאלה סטראנה והעיר החדשה ועד ז’יז’קוב; אז זה שוב פעם כלום, עם זה אי אפשר לעשות שום דבר. אחר־כך היה לנו התלוש; מזה אפשר להסיק לפחות זאת, שהבחורה הזאת קנתה לפני זמן מה בחנות חרסינה סחורה בעד חמישים וחמישה כתר. אז הלכנו לחנות הזאת.”

“ושם נזכרו בה,” קפצה מינקה.

“מה אתך, גברת,” נהם מר סאוצ’ק. “איפה שיזכרו אותה. אבל ד”ר מייזליק שלנו, כלומר זה המפקח שלנו, הלך לשם לשאול איזה סחורה אפשר לקבל בעד חמישים וחמישה כתר. זה תלוי, אמרו לו, כמה חתיכות זה היה; אבל בדיוק בחמישים וחמישה כתר – יש קנקן תה אנגלי כזה לאדם אחד. – אז תמכרי לי אחד, אומר הדוקטור שלנו, אבל איזה פגום, שזה לא יהיה כל כך ביוקר."

ובכן, אחר־כך קרא לי המפקח אליו ואומר: תסתכל, סאוצ’ק, זה משהו בשבילך. נניח שהבחורה היתה עוזרת בית. עוזרת כזאת כל פעם שוברת משהו, וכאשר זה קורה לה בפעם השלישית, אומרת לה הגברת, ברווזה טיפשה, עכשיו תלכי ותקני את זה מכספך. אז בחורה כזאת הולכת לקנות רק חתיכה אחת, בדיוק את מה שהיא שברה. ובעד חמישים וחמישה כתר אפשר לקבל רק את קנקן התה הזה. – – אבל זה נורא ביוקר, אני אומר לו. והוא עונה: בן־אדם, זה בדיוק העניין. ראשית זה מסביר לנו מדוע שמרה העוזרת הזאת על התלוש; מבחינתה זה היה המון כסף, ואולי גם חשבה, שהגברת פעם תרצה להחזיר לה. שנית, תסתכל: הקנקן הזה הוא בשביל אדם אחד. כלומר או שהבחורה עבדה אצל אדם ערירי, או שבעלת הבית שלה השכירה חדר לאדם ערירי, שלו היתה מגישה בקנקן הזה ארוחת בוקר. והאישיות הערירית הזאת היתה ככל הנראה איזה בתולה זקנה, כי לא מתקבל על הדעת שגבר ערירי יקנה לעצמו קנקן כזה יפה ויקר, תסכימו אתי; גברים בדרך כלל לא שמים לב אפילו ממה הם שותים. מתקבל על הדעת שזאת בתולה זקנה ערירית כזאת, כי עלמה כזאת בשכירות־משנה נורא רוצה שיהיה לה משהו יפה משלה ואז היא קונה משהו יקר ללא צורך."

“זה נכון,” קראה מינקה. “אתה יודע, פפה, יש לי אגרטל קטן כזה יפה!”

“את רואה?” אמר מר סאוצ’ק. “אבל התלוש מהקופה כבר אין לך. – ואז אומר לי המפקח: ‘עכשיו, סאוצ’ק, נמשיך לנחש; זה מאד מפוקפק, אבל במשהו צריך להתחיל. תסתכל, בן־אדם שמוציא חמישים וחמישה כתר על קנקן תה, הוא בטח לא יגור בז’יז’קוב. (אתם מבינים, הדוקטור שוב חשב על קו מספר 7, כלומר הכרטיס מהחשמלית.) במרכז העיר, שם יש מעט דיירי משנה, ובמאלה־סטראנה גרים רק כאלה ששותים קפה. אני הייתי מהמר על הסביבה שבין הראדצ’אני ודייויצה, אם לקחת בחשבון את קו שבע. כמעט הייתי מאמין, הוא אומר, שהעלמה השותה תה מכזה קנקן אנגלי, לא יכולה לגור אלא בבית קטן מוקף גינה; אתה מבין, סאוצ’ק, זאת כזו תרבות אנגלית מודרנית’. – – אתם מבינים, ד”ר מייזליק זה שלנו יש לו לפעמים רעיונות משוגעים שכאלה. ‘אז אתה יודע מה, סאוצ’ק,’ הוא אומר, ‘קח את הקנקן, תסתובב שם ברובע הזה ותשאל, איפה גרות שם בשכירות משנה איזה עלמות ממשפחות טובות; ואם לאחת מהן במקרה יש קנקן כזה, תשאל אותה האם לא עזבה שם בערך במאי עוזרת שעבדה אצל בעלת הבית. השד יודע, זאת עקבה חלשה עד אימה, אבל אפשר לנסות. אז לך, אבא, עכשיו התיק שלך.’

“ובכן, תשמעו, אני לא אוהב ניחושים שכאלה; בלש כמו שצריך הלא איננו איזה חוזה בכוכבים או רואה את הנסתר. בלש לא צריך לעסוק כל כך בספקולציות; לפעמים אמנם יקלע בול במקרה, אבל מקרה – זאת לא עבודה נקיה. הכרטיס מהחשמלית והקנקן לתה, זה לפחות משהו שאני רואה; אבל כל היתר, זה רק … פרי הדמיון,” אמר מר סאוצ’ק, מבוייש קצת בשל השימוש בביטוי מלומד שכזה. "אז אני ניגשתי לעניין הזה על פי דרכי; הלכתי ברובע הזה מבית לבית ושאלתי האם אין להם קנקן תה כזה. ומה תגידו, בבית השלושים ושבעה שהגעתי אליו על פי הסדר, אומרת העוזרת, תראו־תראו, בדיוק קנקן כזה יש לגברת הצעירה שגרה אצל בעלת הבית שלנו! אז ביקשתי שתכניס אותי אל הגברת הזאת. היא היתה אלמנה של איזה גנרל והיתה משכירה שני חדרים לגברות צעירות; אחת מהן, איזו עלמה יעקובק, פרופסור לאנגלית, היה לה קנקן תה בדיוק כזה. גברתי, אני אומר, האם לא עזבה עוזרת שלך את העבודה בערך בחודש מאי? עזבה, אמרה הגברת, קראנו לה מארקה, אבל את שם המשפחה אינני זוכרת כבר.— – והאם היא לא שברה זמן מה קודם את הקנקן של העלמה? – – שברה, אומרת הגברת, וחייבתי אותה לקנות חדש מכספה; אבל – אל־אלוהים, איך אתה יודע את כל זה? – את רואה, גברתי, לנו נודע הכל.

“ובכן, היתר כבר הלך בקלות; ראשית מצאתי את העוזרת שהיתה החברה הקרובה של מארקה הזאת – תשמעו, כל עוזרת בית יש לה תמיד רק חברה אחת, אבל לזאת היא מספרת הכל – וממנה נודע לי שהבחורה הזאת שמה היה מריה פאריזק ושהיא באה מדרוויץ'; אבל יותר מכל רציתי לדעת עם איזה בחור מארקה זו היתה יוצאת. עם איזה פראנטה, אומרת החברה; מי ומה היה אותו פראנטה, את זה החברה לא ידעה, אבל היא נזכרה שהיתה פעם עם השניים בקולנוע עדן, ושם צעק איזה צעיר אל פראנטה זה: היי, פרדי! – – אז את זה קיבל לעיבוד אחד פריבה אצלנו; אתם מבינים, הוא מומחה לכפולי־שם האלה. ופריבה זה אמר מייד: פראנטה אליאס פרדי, זה בטח קראוטיל מקושירז’ה, אבל שמו האמיתי הוא פאסטיריק. אדוני המפקח, אני אגש אליו, אבל עליו צריכים שניים.– – אז אני הלכתי אתו, גם אם זה כבר לא היה התיק שלי. תפסנו אותו עם אהובה; נבלה, ניסה לירות. אז הוא עבר לטיפול אצל המפקח מאטיצ’קה; אדוני, אף אחד לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל תוך שש עשרה שעות הוא הוציא מאותו פראנטה או פאסטיריק את הכל, שהוא חנק שם בשדה את מריה פאריזק הזאת ושדד ממנה את הכמה מאות שהיו לה בדיוק כאשר עזבה את העבודה; מסתבר שהוא הבטיח לה להתחתן אתה – כך עושים כולם,” הוסיף בעצב.

מינקה נרעדה. “פפה,” אמרה בנשימה עצורה, “זה נורא!”

“עכשיו כבר לא,” אמר אדון סאוצ’ק מהמשטרה בארשת רצינית. “את יודעת, נורא היה כאשר עמדנו מעליה שם בשדה הזה ולא מצאנו שום דבר חוץ מהתלוש והכרטיס מהחשמלית. שתי פיסות נייר חסרות משמעות, כלום – – ובכל זאת נקמנו את נקמתה של מארקה. אני אומר – שום דבר, כלום לא צריך הבנאדם לזרוק; גם הדבר המיותר ביותר יכול להיות עקבה או ראיה. אדוני, הבנאדם אפילו לא יודע איזה דברים חשובים יש לו בכיס.”

מבטה של מינקה היה קפוא ועיניה מלאו דמעות; והנה, עכשיו היא מפנה את פניה במסירות לוהטת אל פפה שלה, ושומטת מכף ידה הלחה לארץ את התלוש המעוך, שאותו היא לשה במשך כל הסיפור בעצבנות. פפה לא ראה זאת, כי הוא נשא את עיניו אל הכוכבים; אבל אדון סאוציק מהמשטרה ראה, והוא חייך בינו לבינו, בעצב ובהבנה.

---

סופו של אופְלַטְקה

מאת

קארל צ'אפק

לקראת השעה שלוש לפנות בוקר ראה שוטר המקוף קרייצ’יק, שבחנות לדברי מאפה שברחוב נקלאן מס' 17 מורם התריס למחצה. לפיכך הוא צלצל בפעמון ביתו של האחראי לבית, ועל אף שלא היה בתפקיד, הציץ אל מתחת לתריס. ברגע זה פרץ מתוך החנות אדם, ירה בקרייצ’יק ממרחק חצי מטר בבטנו, ופתח במנוסה.

השוטר ברטוש, שהיה אותה שעה על פי סידור העבודה בסיור ברחוב היירונימוס, שמע את היריה ורץ לכיוונה. בפינת רחוב נקלאן כמעט התנגש באדם רץ; אולם בטרם הספיק לומר “עצור!”, נשמעה מכת ירי והשוטר ברטוש התמוטט, ירוי בפלג גופו התחתון.

הרחוב נעור מיללת משרוקיות המשטרה; בריצה התכנסו הסיירים מכל האזור, מתחנת המשטרה הגיעו שלושה גברים, מכפתרים אה מקטורני השירות תוך כדי ריצה, כעבור כמה דקות הגיעה ניידת המטה וממנה קפץ קצין משטרה; אותה שעה כבר היה השוטר ברטוש מת וקרייצ’יק גסס, לופת את בטנו.

עד הבוקר בוצעו כעשרים מעצרים; עצרו באקראי, כי איש לא ראה את הרוצח; אבל מצד אחד חייבים היו השוטרים לנקום בדרך כלשהי את מותם של שניים מחבריהם, מצד שני עושים כך בדרך כלל: לוקחים בחשבון שמישהו מהעצורים במקרה יודה. במטה נמשכו החקירות כל היום וכל הלילה; פושעים ידועים לשמצה התפתלו בעינויי החקירה שאין לה סוף, אבל עוד יותר הם רעדו מפחד שלאחר החקירה כמה שוטרים יקחו אותם אל ביניהם; שכן בשורות המשטרה כולה געש זעם חשוך ונורא. רוצחו של השוטר ברטוש הפר את מסכת היחסים המשפחתית המסויימת השוררת בין השוטר המקצועי והפושע המקצועי; אילו רק ירה, מילא! אבל לירות בבטן, את זה לא עושים אפילו לחיות.

בלילה השני כבר ידעו כל השוטרים, עד קצה הכרך, שעשה את זה אופלטקה. את זאת גילה אחד העצורים: ‘נו, בטח, וואלטה אמר, שאופלטקה גמר שם עם השניים בנקלאן, והוא עוד יגמור יותר; שלו לא איכפת, למה שיש לו שחפת.’ – טוב, ובכן אופלטקה.

עוד אותו לילה נעצר וואלטה, אחר־כך אהובתו של אופלטקה ושלושה צעירים מהחבורה של אופלטקה; אבל איש מהם לא יכול היה, או לא רצה, לומר היכן נמצא אופלטקה. כמה שוטרים וכמה בלשים נשלחו לצוד את אופלטקה – זה עניין בפני עצמו; אבל מלבד זאת כל שוטר, בגמר יום שירותו, בקושי שתה את כוס הקפה שלו ונהם משהו לעבר אשתו, ויצא על דעת עצמו לחפש את אופלטקה – אלא מה: הרי את אופלטקה הכירו כולם; זה הלא הנבזה הירוק הזה, עם הצוואר הדק.

לקראת השעה אחת־עשרה בלילה פגש השוטר וורזל – שחזר בתשע מתפקידו, לבש מהר אזרחית, ואמר לאשה, שהוא הולך רק סתם להציץ לרחוב – ובכן, השוטר וורזל פגש ליד גני עדן בן אדם גוץ, שניסה איכשהו להחזיק את עצמו בצל. השוטר וורזל, על אף שהיה בלתי חמוש ולא־בתפקיד, הלך להסתכל בו יותר מקרוב; כאשר הגיע לטווח של שלושה צעדים, שלח האיש את ידו לכיסו, ירה בבטנו של וורזל והחל לברוח. השוטר וורזל לפת את בטנו ופתח במרדף אחריו; אחרי מאה צעדים התמוטט; אלא שאותה שעה כבר שרקו סביב־סביב משרוקיות השוטרים וכמה גברים רצו בעקבות הצל הנמלט. בירכתי גני ריגר נורו כמה יריות; רבע שעה אחר־כך דהרו כמה מכוניות משטרה, מלאות שוטרים, אל עבר מעלה ז’יז’קוב וחוליות סיור בנות ארבעה עד חמישה שוטרים פשטו על הבניינים החדשים של הרובע. לקראת השעה אחת נשמעה יריה מאחורי אגם אולשני; מישהו ירה תוך כדי ריצה בצעיר, שהיה בדרכו מבית נערתו בוואצקוב, אבל לא פגע בו. בשעה שתיים סגרה שרשרת השוטרים והבלשים על זִ’ידובְסקֶה פֶצֶה וצמצמה את המרחב החסום צעד אחר צעד. התחיל לרדת גשם דקיק. לקראת הבוקר הגיעה הידיעה שליד מאלשיצה ירה מישהו במפקח מסי בלו שהיה מוצב שם; המפקח פתח במרדף, אבל אחר־כך החליט בתבונה שזה לא עניין שלו. היה ברור שאופלטקה חמק לשדות.

כששים איש בקסדות וכובעי בלשים היו בדרכם חזרה מז’ידובסקה פצה, רטובים עד לשד עצמותיהם ושוצפים בחוסר אונים, עד סף הבכי הגיעו. אלוהים אדירים, האם זה לא מרגיז? שלושה אנשי משטרה קטל הנוכל הזה, את ברטוש, את קרייצ’יק ואת וורזל, ועכשיו הוא רץ ישר לזרועותיהם של הז’נדרמים! הוא שייך לנו, גרסה המשטרה במדים ובלא מדים, ועכשיו אנחנו צריכים להשאיר את הנבזה הזה, את זה אופלטקה הנבלה, לז’נדרמים! תשמע, אם הוא ירה בנו, אז זה עניין שלנו, לא? שהז’נדרמים האלה לא יתערבו בזה; שרק יחסמו את דרכו ויכריחו אותו לחזור לפראג – –

הגשם הדקיק והקר נמשך כל היום; לעת ערב, בין השמשות, היה הז’נדרם מראזק בדרכו מצ’רצ’אני, לאחר שקנה שם סוללה לרדיו, לפישלה; הוא לא היה חמוש ושרק להנאתו. בלכתו ראה מולו אדם גוץ הולך בדרך; בזה כשלעצמו אין כלום, אבל הגוץ עצר מלכת, כאילו מהסס. מי זה, אמר הז’נדרם מראזק בלבו, וכבר ראה הבזק ונפל, לופת את מותנו בידו.

עוד אותו ערב הוכרז כמובן מצב כוננות בז’נדרמריה במחוז. “שמע, מראזק,” אמר לגוסס פקד הונזאטקו מהז’נדרמריה, “אל תיקח ללב; אני מבטיח לך בהן צדקי שאת הנוכל הזה נתפוס. זה רק אופלטקה, אבל אני מוכן להמר בנטילת רעל שהוא רוצה להגיע לסובייסלאב, כי הוא נולד שם. השד יודע מדוע הנוכלים תמיד שואפים להגיע למקום לידתם כאשר המאכלת מונחת על צווארם. אז הנה, וואצלב, תן יד; אני מבטיח לך שאנחנו נשבור את מפרקתו, גם אם זה יעלה לנו אני לא יודע מה.” וואצלב מראזק ניסה לחייך; הוא אמנם חשב על שלושת ילדיו, אבל אחר־כך ראה לנגד עיניו את שרשרת הז’נדרמים ההולכת ונסגרת… אולי גם טומן מקוסטלץ… זאבאדה מווטיצה בטח יבוא… ראוסק מסאזאבה גם, חברים, חברים… איזה יופי, חשב וואצלב מראזק, כל כך הרבה ז’נדרמים יחד! אז חייך מראזק את חיוכו האחרון; מה שבא אחר־כך, היה רק ייסורים לא אנושיים.

אלא שאותו לילה קרה עוד משהו, והוא שרב־סמל הז’נדרמריה זאבאדה מווטיצה החליט לסרוק את רכבת הלילה מבנשוב; מי יודע, אולי יושב בה אופלטקה; לעזאזל, האם יעיז לעלות על רכבת? בקרונות נצנצו אורות קטנים, בני אדם ישבו מכורבלים כמו חיות עייפות על הספסלים לחטוף תנומה. רב־סמל זאבאדה עבר דרך הקרונות וחשב בלבו, רק השד יכול להכיר בנאדם שלא ראה אותו מימיו! אותו רגע קפץ, מרחק צעד אחד ממנו, צעיר ששולי כובעו שמוטים על עיניו, נשמעה יריה, ובטרם הספיק הרב־סמל להוריד את רובהו מכתפו, היה הגוץ המנופף באקדח מחוץ לקרון. רב־סמל זאבאדה עוד הספיק לצעוק “לתפוס אותו!”, ואחר־כך נשכב במעבר הקרון על פניו.

בינתיים קפץ הצעיר החוצה ורץ אל קרונות המשא. שם הלך עובד הרכבת הרושה עם פנס השירות שלו ואמר בלבו, נו, עד שהעשריםושש תצא מהתחנה אלך לנוח בחדר השירות. אותו רגע בא מולו במרוצה אדם. סבא הרושה לא אמר אפילו “ג’ק” וקפץ לחסום את דרכו; זה אינסטינקט כזה של גברים. הוא עוד ראה הבזק שכזה ודי; אפילו העשריםושש לא עזבה עוד את התחנה, וסבא הרושה שכב בחדר השירות, אבל ככה על קרש, ועובדי הרכבת חלפו על פניו במחווה של כבוד אחרון.

כמה גברים גונחים ונושפים בזעם אמנם פתחו במרדף אחרי הצל הנמלט, אבל היה מאוחר מדי; כנראה שהוא הגיע דרך המסילה לשדות. אבל מכאן, מתחנת הרכבת המנצנצת באורותיה, ממקבץ האנשים המבוהלים, פשתה ברחבי הפלך הנם את תנומת הסתיו, פאניקה פרועה. בני האדם הסתגרו בבתיהם ובקושי העזו להתקרב למפתניהם. סיפרו שפה ושם ראה מישהו אלמוני שמראהו פראי; היה כזה ארוך ורזה, או כזה גוץ במעיל עור; הדוור ראה מישהו מסתתר מאחורי עץ; מישהו ניסה לעצור בכביש את העגלון לבדה, אבל הלה הצליף בשוטו בסוסיו וברח. במציאות רק קרה שמישהו המתייפח מעייפות עצר ילדה שהיתה בדרכה לבית הספר, וחטף ממנה את מנת הלחם שבאמתחתה. “תני,” חרחר האלמוני ופתח במנוסה, עם הפרוסה בידו. מאותו רגע היו סוגרים את הכפרים במחסומים והבריות עצרו את נשימתם מרוב אימה; רק פה ושם העז מישהו לקרב את אפו אל שמשת החלון להציץ בחשדנות בנוף האפור והריק מאדם.

אולם בד בבד התחילה תנועה אחרת, שואפת אל מוקד הארועים. בכל השבילים זרמו ז’נדרמים, בודדים וזוגות; אלוהים היודע מאין נתקבצו רבים כל כך. “לכל הרוחות, בן־אדם,” שאג פקד הונזאטקו על ז’נדרם אחד מצ’אסלאב, “מה אתה מחפש פה? מי שלח אותך הנה? מה אתה חושב, שאני צריך בשביל נוכל אחד ז’נדרמים מכל צ’כיה? אה?” הז’נדרם מצ’אסלאב הסיר את קסדתו ושפשף את עורפו במבוכה. “אתה, יודע, המפקד,” הוא אמר במבט של תחנונים, “זאבאדה זה היה חבר שלי… אני לא יכול שלא להיות נוכח בזה, תסכים אתי.” “שיקח אותם האופל, את החבריא האלה,” רעם הפקד, “את זה אומרים לי כולם! כבר חמישים ז’נדרמים הופעיו פה בלי פקודה – מה אעשה אתכם?” פקד הונזאטקו נשך בזעם את שפמו. “טוב, תקבלו את הכביש כאן מהצומת עד ליער; תגידו לוולדריך מבנשוב שאתם באים להחליף אותו.” “זה לא ילך, המפקד,” סבר הז’נדרם מצ’אסלאב בכובד ראש. “וולדריך זה יצפצף לי על החלפה, תסכים אתי, זה מובן מאליו. מוטב שאקח את היער מהקצה עד לשביל השני – מי נמצא שם?” סמראד מוסלְקָה," נהם הפקד. “שמע, אתה מצ’אסלאב, תזכור: על אחריותי אתה פותח באש ראשון אם תראה את מישהו. בלי קונצים, אתה מבין? אני כבר לא אתן שיקטלו לי את אנשיי ביריות. אז קדימה!”

אחר־כך בא מנהל תחנת הרכבת המקומית. “המפקד, הגיעו עוד שלושים.” “שלושים מה?” התפרץ הפקד. “נו,” אומר מנהל התחנה, “שלושים עובדי רכבת. אתה מבין, בגלל הרושה זה. ‘זה היה אדם משלנו’ – אז הם באו להציע את עזרתם –” “תחזיר אותם,” צעק הפקד, “אני לא צריך פה אזרחים!” מנהל התחנה שרך את רגליו, כמהסס. “תסתכל, המפקד,” הוא אמר בקול מפייס, “מפראג וממזימוסטי הם הגיעו הנה – – זה הלא טוב שהם ככה עושים יד אחת. אתה מבין, הם לא יתנו לך לקחת את זה מהם; אופלטקה הרי הרג אחד מהם. איכשהו זאת זכותם – – ובכן, המפקד, עשה להם טובה וקח אותם למבצע!”

פקד הונזאטקו נהם ברוגזה שיתנו לו מנוח. במשך היום התחילה השרשרת הרחבה להתכנס. אחרי הצהריים התקשרה מפקדת הצבא באזור, האם הם זקוקים לתגבורת צבאית. “לא,” פסק הפקד בחוסר נימוס, “זה עניין שלנו, ברור?” בינתיים הגיעו הבלשים מפראג; הם הסתבכו במריבה קשה עם רס"ר הז’נדרמריה, שניסה לשלוח אותם הביתה הישר מתחנת הרכבת. “מה?” התפרץ רב־פקד הולוב, “אתה רוצה לשלוח אותנו מכאן? לנו הוא הרג שלושה אנשים, ולכם רק שניים, בטלנים שכמוכם! מגיע לנו יותר מאשר לכם, זהובי ראש!” – – רק הצליחו ליישב את הסכסוך הזה, וכבר פרץ אחר בקצה השני של המעגל, בין הז’נדרמים ושומרי היערות. “לכו מפה,” קצפו הז’נדרמים, “זה לא ציד ארנבות!” “אחרי החגים,” אמרו שומרי היער, “אלה היערות שלנו, וכאן יש לנו זכות להלך, ברור?” “תבינו, אנשים,” ניסה ראוסק מסאזאבה ליישר את ההדורים, “זה עניין שלנו, ואף אחד לא יתערב לנו בזה.” “תספר לסבתא,” אמרו השומרים. “הילדה הזאת שהברנש הזה לקח ממנה את הלחם, היא בתו של השומר מהורקה. אנחנו לא יכולים להשאיר את זה כך, וזהו!”

אותו ערב נסגר המעגל; כאשר ירדה החשכה, שמע איש איש נשימה מחרחרת מימינו ומשמאלו וספיקת צעדים בקרקע השמנה שלאחר החריש. “שמור מקום!” עפה הפקודה הנלחשת מאיש לאיש. “לא לזוז!” היתה דומיה כבדה ונוראה; רק פה ושם נשמע מתוך החשכה רשרוש של עלים יבשים, או של טפטוף של ממטר חולף; רק פה ושם ספק צעדו של אחד האנשים, או נשמעה נקישה מתכתית, אולי של רובה או קצה חגורה. לקראת חצות צעק מישהו לתוך החושך “עצור!” וירה; אותו רגע התחיל העניין להתגלגל, נשמעו כשלושים יריות רובה, וכולם רצו אל הנקודה האחת; אולם כבר נשמעה הצעקה “אחורה! איש לא יזוז!” איכשהו הסתדרו העניינים, והמעגל שב ונסגר. אבל רק עכשיו עלה בדעת הכל, שלפניהם מסתתר אדם רדוף ואבוד, האורב להזדמנות לפרוץ קדימה להתקפת טירוף. משהו כמו רעד בלתי נשלט עבר מאיש לאיש; מפעם בפעם נשמעה נפילת טיפה, כאילו זה צעד של מתגנב. אלוהים, אילו כבר האיר היום! אילו כבר נראה אור!

מתוך הערפל החל לעלות השחר. כל איש זיהה את צלליתו של העומד קרוב אליו, בפליאה שהיה כה קרוב אל אדם אחר. בתוך שרשרת האדם ניכרו קוי הסבך או שיחי היער (היתה זאת שמורת ארנבות), אבל היה שקט מוחלט, דומיה מוחלטת – – פקד הונזאטקו משך בעצבנות בקצות שפמו; לכל הרוחות, האם צריך עוד לחכות, או – –

“אני אלך לשם,” נהם רב־פקד הולוב; הפקד נשף בכבדות. “לך אתה,” הוא פנה אל הז’נדרם הקרוב אליו. חמישה גברים התנפלו על השיחים, נשמע קול ענפים נשברים, ופתאום שוב שקט. “תישארו במקומות!” צעק פקד הונזאטקו על אנשיו והלך לאטו אל השיחים. אז עלה מתוך השיחים גבו הרחב של ז’נדרם שסחב אחריו משהו, גוף מכורבל שאת רגליו נשא שומר היערות בעל שפם דמוי כידון. בעקבותיהם יצא מהסבך פקד הונזאטקו, חמור סבר וצהוב. “תניחו אותו פה,” חרחר, ניגב את מצחו, שלח את מבטו המשתאה אל שרשרת בני האדם המהססת, הקדיר את פניו עוד יותר וצעק: “מה אתם מסתכלים? פטורים!!”

במבוכת מה ניגש איש איש אל הגוף הזעום, כאילו מכונס בתוכו, שהיה מונח על השביל. אז זהו אופלטקה; היד הרזה המציצה מתוך השרוול, הפנים הזעירים, הירוקים, הרטובים מהגשם, והצוואר הדק – – אל־אלוהים, איזו חתיכת אדם קטנה, אופלטקה המנוול! הנה, פה יש כניסת כדור לגב, כאן מאחורי האוזן הזקופה ושוב כאן… ארבעה, חמישה, שבעה כדורים קיבל! פקד הונזאטקו שכרע ליד הגופה, קם וחרחר בדכדוך; אחר־כך הרים את עיניו באי בטחון וכמעט מבוייש – – כאן ניצבת חזית ארוכה ומסיבית של ז’נדרמים, רובים על כתף, ובקצותיהם כידונים נוצצים; אלוהים, איזה בחורים כארזים, כמו טנקים, והם עומדים בשורה ישרה כמו במסדר ואיש לא פוצה פה – – מהעבר ההוא פקעת שחורה של בלשים, כאלה שמנמנים, כיסיהם נפוחים מאקדחיהם; אנשי הרכבת במדיהם הכחולים, קטנים ואיתנים; שומרי היערות בירוק, תמירים וקשוחים ובעלי שפמים, פניהם אדומים כפלפל – – הלא זה כמו הלוויה המונית, עבר במוחו של הפקד; שורה סדורה, כאילו מתכוננים לירי של כבוד! פקד הונזאטקו נשך את שפתיו בעצב צורב וחסר טעם. הנבל הזה על הארץ, צפוד ופרוע כמו עורב חולה שנורה בציד, וכאן ציידים כה רבים – – “אז, לכל הרוחות,” צעק הפקד, תוך שהוא חורק בשיניו, “אין פה איזה שק? תכסו את הגופה!”

כמאתיים איש התחילו להתפזר לכל העברים; אפילו לא דיברו ביניהם, רק נהמו משהו על דרכים משובשות וענו ברוגזה לשאלות נרגשות שהופנו אליהם, נו כן, הוא כבר נגמר, ועזבו אותנו! הז’נדרם שהושאר לשמור על הגופה המכוסה, צעק בחימה על סקרני הכפר: “מה אתם מחפשים פה? אין מה לראות! זה לא בשבילכם!” 

בגבול המחוז ירק הז’נדרם ראוסק מסאזאבה: “פויה! בן־אדם, אני אומר לך, מוטב היה לי לא לראות אותו. לכל הרוחות, אילו רק יכולתי ללכת על אופלטקה זה לבדי, גבר מול גבר!”

---

בית דין של מעלה

מאת

קארל צ'אפק

הרוצח הידוע לשמצה קוגלר, שהוצאו נגדו צווי מעצר מרובים על מקרי רצח, ושצבא שלם של ז’נדרמים ובלשים עלו על עקבותיו, הודיע שלא יתפסו אותו, ואכן לא תפסו אותו, לפחות לא חי. מעשה הרצח האחרון שלו, התשיעי במספר, היה המקרה שבו הרג ביריה את הז’נדרם שבא לעוצרו. את הז’נדרם הוא אמנם קטל, אבל הוא עצמו חטף שבעה כדורים, ששלושה מהם היו גורמי מוות למעלה מכל ספק. בכך הוא לכאורה חמק מידי הצדק עלי אדמות.

מותו בא עליו במהירות כזאת, שלא נותר לו אפילו זמן לחוש כאב של ממש. כאשר נשמתו נטשה את גופו, יכלה להשתאות ממוזרויותיו של העולם ההוא, עולם חסר חלל, עולם תוהו ובוהו, אבל היא לא השתאתה. אדם שהיה בכלא גם באמריקה, מחשיב את העולם ההוא פשוט כסביבה חדשה, שבה הוא יוכל, בקצת אומץ לב, לפלס לו דרך כמו בכל מקום אחר.

סוף־סוף הגיעה שעת הבאתו הבלתי נמנעת של קוגלר בפני בית הדין של מעלה. כיון שבעולם האמת יש מצב חירום נצחי, הוא הובא בפני חבר שופטים ולא בפני חבר מושבעים, כפי שאפשר היה לצפות בשים לב למסכת מעשיו. אולם בית הדין היה מרוהט בפשטות, כמו עלי אדמות; מסיבות שתבינו מייד, לא היה מצוי בו צלב להשבעת עדים. השופטים, שלושה במספר, היו כולם קשישים, חמורי סבר ויגעי מבע. ההליכים הפורמליים היו קצת משעממים: קוגלר פרדיננד, מחוסר עבודה, נולד בתאריך זה וזה, מת… התברר שקוגלר איננו יודע את תאריך מותו; הוא ראה מייד ששכחה זו היא לרועץ לו בעיני בית הדין, אשר על כן התעקש.

“באיזו אשמה אתה מודה?” שאל אב בית הדין.

'“בכלום.” אמר קוגלר בסרבנות.

“תביאו את העד,” נאנח אב בית הדין.

מול קוגלר התיישב ישיש גדול ממדים, ממש ענק, לבוש בגלימה כחולה, זרועה כוכבי זהב; בהיכנסו קמו השופטים, ואפילו קוגלר קם, מוקסם בניגוד לרצונו. רק לאחר שהישיש התיישב, התיישב גם בית הדין.

“אדוני העד,” פתח אב בית הדין “אלוהים הכל־יודע, בית דין זה של מעלה הזמין אותך לתת עדות בעניין קוגלר פרדיננד. בהיותך דובר אמת לעילא, אין עליך חובת השבועה. אנחנו רק מבקשים, למען יעילות הדיון, שתישאר בתחום הנושא הנידון מבלי לסטות לפרטים שאין להם אופי של הפרת חוק. ואתה, קוגלר, אל תיכנס לדברי העד, הוא יודע הכל, ולא יעזור לך לכפור. אני מבקש מכבוד העד שיפתח בעדותו.”

לאחר אומרו זאת, נשען אב בית הדין במרפקיו על השולחן והסיר את המשקפי הזהב, ככל הנראה מוכן לנאום ארוך למדי של העד. זקן העוזרים השתקע בכורסתו לקראת תנומה. המלאך המזכיר פתח את ספר החיים.

העד אלוהים השתעל קלות ופתח:

“כן, קוגלר פרדיננד. פרדיננד קוגלר, בנו של פקיד במפעל תעשייתי, היה מאז ילדותו ילד מפונק; אתה, שובב, כמה שהרגזת את כולם! את אמא אהב נורא, אבל התבייש לתת לכך ביטוי; לכן היה מרדן ובלתי ממושמע. אתה זוכר שנשכת את אבא באגודלו כאשר רצה להרביץ לך, מפני שגנבת וורדים בגינת הנוטריון?”

“אלה היו וורדים בשביל אירמה, בתו של פקיד השומה,” נזכר קוגלר.

“אני יודע,” אמר אלוהים. “היא היתה אז בת שבע. ונכון שאינך יודע מה קרה אתה אחר־כך?”

“לא יודע.”

“היא התחתנה עם אוסקר, בנו של בעל המפעל; הוא הדביק אותה, והיא מתה במהלך הפלה. האם אתה זוכר את רודה זארובה?”

“מה קרה אתו?”

“הוא התגייס לצי הסוחר, בן־אדם, ונספה בבומביי. אתם שניכם הייתם הפרחחים הגרועים ביותר בכל העיר. קוגלר פרדיננד גנב כבר בשנתו העשירית ושיקר כל ימי חייו; הוא התחבר אל חברה מושחתת, כגון השיכור והקבצן דלאבולה שאתו הוא חילק את לחמו.”

אב בית הדין סימן בידו, שזה אולי לא שייך לעניין; אבל קוגלר עצמו שאל בביישנות: “ו… מה קרה עם בתו?”

“עם מארקה?” אמר אלוהים. “היא התקלקלה לגמרי. בגיל ארבע עשרה היא מכרה את גופה, בת עשרים מתה, ונזכרה בך בשעת גסיסתה. בן ארבע עשרה היית משתכר ובורח מהבית. אביך התייסר בצערו, ואמך ביכתה את מר גורלה בגינך כל ימי חייה; טימאת את ביתך, ואחותך, אחותך היפה והחמודה מרתה לא מצאה חתן שיבוא לקחתה מביתו של גנב. היא עדיין חיה בבדידות ובעוני, רדופת תשורות זעירות שבהן פוגעים בה אנשים רחמנים.”

“מה היא עושה ברגע זה?”

“ברגע זה היא נמצאת בחנותו של ולצ’ק וקונה חוטים שבהם תתפור עד לחשכה. אתה זוכר את החנות הזאת? קנית שם גולה מזכוכית צבעונית, היית אז בן שש; וכבר ביום הראשון איבדת את הגולה ולא יכולת בשום אופן למצוא אותה. האם אתה זוכר איך בכית מרוב זעם וצער?”

“ולאן היא התגלגלה אז?” שאל קוגלר בלהיטות.

“אה, לתוך המרזב תחת הכיור. הלא, בן־אדם, היא מונחת שם עד היום הזה, וזה כבר שלושים שנה. עכשיו בדיוק יורד גשם על פני הארץ, והגולה מסתובבת במים הקרים הזורמים.”

קוגלר הרכין את ראשו, מוכנע. אבל אב בית הדין הרכיב את משקפיו ואמר במתינות: “אדוני העד, עלינו להגיע לגופו של עניין. האם הנאשם רצח?”

אלוהים העד נענע בראשו. “תשעה אנשים הרג. את הראשון בקטטה. בעבור זה התקלקל בכלא. השניה היתה אהובה שבגדה בו. בעבור זה נידון למוות וברח. השלישי היה זקן שאותו שדד. הרביעי היה שומר לילה.”

“הוא מת?” צעק קוגלר.

“מת כעבור שלושה ימים,” אמר אלוהים. “בכאבים נוראים, והניח ששה ילדים. החמישי והששית היו בני זוג זקנים; הוא קטל אותם בגרזן ומצא רק ששה עשר כתר, בעוד שהיו להם למעלה מעשרים אלף מוחבאים.”

קוגלר קפץ ממקומו. “אני מבקש לדעת – איפה?”

“במזרון,” אמר אלוהים. “בשקית בד מתחת למזרון, שם החביאו את הכסף שהרויחו בנשך ובקמצנותם. את האדם השביעי הוא הרג באמריקה; היה זה מהגר, בן ארצו, אובד עצות כמו ילד.”

“אז במזרון זה היה,” לחש קוגלר בהשתאות.

“כן,” המשיך העד. “האדם השמיני, זה היה עובר אורח שנקרה לדרכו כאשר רדפו אחריו. היתה לו אז דלקת מיסב העצם, והכאב הטריף את דעתו. בן־אדם, עליך עבר הרבה בחיים. האחרון לבסוף היה השוטר שאותו קטל רגע לפני מותו.”

“למה הוא רצח?” שאל אב בית הדין.

“כמו כולם,” ענה אלוהים; “מכעס, מתאוות בצע, פעם בשיקול דעת ופעם במקרה, לפעמים בהנאה ופעמים אחרות מתוך הכרח. הוא היה רחב לב, ולפעמים עזר לבני אדם. היה טוב לנשים, אהב בעלי חיים וקיים את הבטחותיו. האם עלי לפרט את מעשיו הטובים?”

“תודה,” אמר אב בית הדין, “אין צורך. הנאשם, האם רצונך לומר משהו להגנתך?”

“לא,” אמר קוגלר באדישות; שכן עכשיו כבר לא היה איכפת לו.

“בית הדין יפרוש להתייעצות,” הודיע אב בית הדין, וארבעת השופטים התרחקו. אלוהים וקוגלר נשארו באולם בית הדין.

“מי הם אלה?” שאל קוגלר בהראותו בראשו אל עבר השופטים הפורשים.

“בני אדם כמוך,” אמר אלוהים. “הם היו שופטים בעולם דלמטה והם שופטים גם פה.”

קוגלר נשך את אצבעותיו. "אני חשבתי… כלומר, אני – לא איכפת היה לי, אבל… הייתי מצפה שתשפוט אתה, בתור… בתור… "

''בתור אלוהים," סיים הישיש הגדול. “אבל זה בדיוק העניין, אתה מבין? כיון שאני יודע הכל, אינני יכול בכלל לשפוט. זה הלא בלתי אפשרי. נכון שאינך יודע, קוגלר, מי הלשין עליך הפעם?”

“לא יודע,” אמר קוגלר, מופתע.

“לוציה, המוזגת; הלשינה עליך מתוך קנאה.”

“תסלח לי,” העז קוגלר להעיר, “אבל שכחת לומר שבשיקאגו הרגתי ביריה את טדי, המנוול הזה.”

“איפה!” ענה אלהים. “הוא יצא מזה חי והוא בחיים עד היום. אני יודע שהוא מלשין; אבל הוא, בן־אדם, הוא אחרת בחור טוב ונורא אוהב ילדים. אל תחשוב שמישהו יכול להיות לגמרי מושחת.”

“מדוע בעצם כבודו… מדוע אתה, אלי, אינך שופט בעצמך?” שאל קוגלר, שקוע בהרהורים.

“כי אני יודע הכל. אילו השופטים היו יודעים הכל, אבל לגמרי הכל, גם הם לא היו יכולים לשפוט; רק היו מבינים הכל עד לכאב לב. איך זה אוכל לשפוט אותך? השופט יודע רק על פשעיך; אבל אני יודע עליך הכל. הכל, קוגלר. ולכן אינני יכול לשפוט אותך.”

“אז מדוע שופטים… בני האדם… גם בעולם האמת?”

“כי האדם שייך לאדם. אני, כפי שראית, רק עד; אבל בדבר העונש, אתה מבין, בדבר העונש יחליטו רק בני אדם – גם בעולם האמת. האמן לי, קוגלר, זה כך בסדר; בני אדם אינם ראויים אלא לצדק האנושי.”

אותו רגע חזרו חברי בית הדין של מעלה מהתייעצותם, ואב בית הדין הודיע בקול איתן: “קוגלר פרדיננד נידון בעבור תשעה מקרי רצח בכוונה תחילה, הריגה ושוד, עוון הפרת תנאי שחרור, ובעבור נשיאת נשק שלא כחוק ובעוון גניבת וורדים לגיהינום עולם. העונש יושת מייד. בבקשה, התיק הבא. האם הנאשם מאחאט פראנטישק נוכח?”

---

פשע בבקתה

מאת

קארל צ'אפק

“הנאשם, קום,” אמר אב בית הדין. “ובכן, התביעה מאשימה אותך שרצחת את חותנך פרנטישק לבדָה; בחקירה הודית שחבטת שלש פעמים בגרזן בראשו בכוונה להרוג אותו. ובכן – האם אתה מרגיש אשם?”

האיש השפוף רעד ובלע משהו. “לא,” פלט לבסוף.

“הרגת אותו?”

“כן.”

“אז אתה מרגיש אשם?”

"לא. "

אב בית הדין ניחן בסבלנות של מלאך. “תסתכל, וונדראצ’ק,” אמר, “התברר שכבר פעם נסית להרעיל אותו; הכנסת לו רעל עכברושים לקפה. האם זה נכון?”

“כן.”

“מזה אפשר לראות, שכבר כמה זמן התנכלת לחייו. הבנת אותי?”

האיש השפוף עיקם את אפו ומשך בכתפיו אובד עצות. “זה היה בגלל התלתן,” גמגם. “הוא מכר את התלתן, ואני אומר לו, אבא, עזוב את התלתן, אני אקנה שפנים –”

“חכה,” הפסיק אותו אב בית הדין. “התלתן הוה היה שלו או שלך?”

“נו – שלו,” מלמל הנאשם. “אבל בשביל מה הוא צריך תלתן? ואני אומר לו, אבא, תשאיר לי לפחות את השדה מה שיש לך שם האספסת, אבל הוא – הוא אומר – עד שאני אמות אז תקבל את זה מרקה, ז’תומרת אשתי, ואז תעשה עם זה מה שאתה רוצה, קמצן שכמוך.”

“ולכן רצית להרעיל אותו?”

“נו – כן.”

“מכיון שהוא קרא לך בשמות?”

“לא. זה היה בגלל השדה הזהו. הוא אמר, שאת השדה הזהו הוא מוכר.”

“אבל, בן־אדם,” התפרץ אב בית הדין, “זה הלא היה השדה שלו, לא? ומדוע שאסור יהיה לו למכור אותו?”

הנאשם וונדראצ’ק שלח מבט של גערה באב בית הדין. “אז ככה: לי יש על יד השדה הזה פס אדמה כזה בשביל תפוחי אדמה,” הסביר. “אני קניתי את זה בשביל שפעם זה יבוא ביחד עם השדה הזה, והוא אמר, מה 'כפת לי הפס שלך, אני מוכר את זה ליודאל, אני מוכר.”

“אז אתם חייתם במריבה,” ניסה אב בית הדין לעזור.

“נו, כן,” אמר וונדראצ’ק בזעף. “זה היה בשביל זאתהיא העז.”

“בגלל איזו עז?”

"הוא היה חולב את העז שלי. אני אמרתי לו, אבא, תעזוב את העז, או שתתן לי את החלקה למרעה על יד הנחל. אבל הוא את החלקה הזאתהיא החכיר.

“ומה עשה עם הכסף?” שאל אחד המושבעים.

“ומה שיעשה אתו?” שח הנאשם בארשת זעופה. “החביא אותו בזה הארגז. עד שאמות, היה אומר, אתם תקבלו את זה. אבל למות, את זה הוא לא רצה. והוא כבר היה הלא מעל לשבעים.”

“אז אתה טוען שבמריבות האלה היה אשם חותנך?”

“זה כן,” סבר וונדראצ’ק בהיסוס. “הוא לא רצה לתת כלום. כל זמן שאני חי, היה אומר, אני אנהל את המשק, וזהו זה. ואני אומר לו, אבא, לו קנית פרה, אני אחרוש את החלקה ולא צריך למכור אותה. אבל הוא אמר, עד שאני אמות, אז תקנה לך אפילו שתי פרות, אבל אני את החלקה שלי מוכר ליודאל.”

“תשמע וונדראצ’ק,” אמר אב בית הדין בחומרה, “אולי הרגת אותו בגלל הכסף שבארגז?”

“זה היה בשביל הפרה,” התעקש וונדראצ’ק. “אנחנו עשינו חשבון, עד שימות הוא, תהיה פרה. משק כזה לא יכול להיות בלי פרה, נכון? מאין אקח זבל.”

“הנאשם,” התערב הקטיגור, “אנחנו לא דנים בפרה, אלא בחיי אדם. למה הרגת את חותנך?”

“זה היה בגלל השדה הזה.”

“זאת לא תשובה!”

“הוא רצה את השדה הזה למכור –”

“אבל הכסף היה נשאר לך ממילא לאחר מותו!”

“כן, אבל הוא לא רצה למות,” אמר וונדראצ’ק ברוגזה. “כבודו – אילו הוא מת מרצונו הטוב – אני אף פעם לא עשיתי לו רע. זה יגיד כל הכפר, הוא היה לי כמו אבא שלי, נכון שכך?” אמר תוך שהוא פונה לקהל. האולם, שנתמלא מחצית תושבי הכפר, המה מתוך הסכמה.

“כן,” נשמע קולו הרציני של אב בית הדין. “ולכן רצית להרעיל אותו, נכון?”

“להרעיל,” נהם הנאשם, “אז לא היה צריך למכור את התלתן. כבודו, כל אחד יעיד בפניו שתלתן חייב להשאר בבית. זה לא משק זה, נכון?”

האולם רחש הסכמה.

“אתה תפנה אלי, הנאשם,” צעק אב בית הדין. “או שאפנה את בני כפרך מהאולם. תספר לנו איך נעשה הרצח.”

“נו,” פתח וונדראצ’ק בהיסוס. “זה היה ראשון־בשבת, ואני ראיתי ששוב הוא מדבר עם יודאל הזה. אבא, אני אומר לו, את השדה אסור לך למכור. אבל הוא אמר, בטח, אותך אני אשאל, פוחז שכמוך. אז אני אמרתי לעצמי, הגיע הזמן, זהו. והלכתי לחטוב עצים.”

“זה היה בגרזן הזה?”

“כן.”

“תמשיך.”

“בערב אני אומר לאשה, תלכי ותקחי את הילדים אל הדודה. היא תיכף התחילה לבכות. אל תבכי, אני אומר, אני קודם עוד אדבר אתו. והוא נכנס לסככה ואומר, זהו גרזן שלי, תן לי אותו! ואני אמרתי לו שהוא חלב את העז שלי. אז הוא רצה לקחת את הגרזן בכוח. אז הכיתי בו.”

“מדוע?”

“זה היה בגלל השדה.”

“ומדוע חבטת שלוש פעמים?”

וונדראצ’ק משך בכתפיו. “זה ככה – כבודו, בן אדם כמוני רגיל לעבודה קשה.”

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הלכתי לשכב.”

“ישנת?”

“לא. אני עשיתי חשבון, כמה תעלה הפרה, ושאת החלקה אני צריך להחליף בעד הפאה הזאתהיא ליד הדרך. רק אז הכל יבוא ביחד.”

“ומצפונך לא הציק לך?”

“לא. לי הציק שהשדות האלה לא ביחד. ואחר־כך צריך לתקן את הרפת בשביל הפרה, זה יעלה כמה מאות. הלא החותן שלי כבר לא היתה לו אפילו עגלה. אני הייתי אומר לו, הייתי אומר, אבא, שאלוהים יסלח לך, אבל זה לא משק זה. השדות האלה רוצים לבוא ביחד, זה אומר לך כל רגש.”

“ולאיש הזקן לא היה לך רגש?” הרעים אב בית הדין.

“אבל הוא הלא רצה למכור את השדה ליודאל,” גמגם הנאשם. 

“אז הרגת אותו בגלל תאוות בצע!”

“זה לא נכון,” התגונן וונדראצ’ק בהתרגשות. “זה היה בגלל השדה! אילו השדות יכלו לבוא ביחד –”

“אתה מרגיש אשם?”

“לא.”

“לרצוח אדם זקן, זה בשבילך כלום?”

“הלא אמרתי, זה בגלל השדה,” התפרץ וונדראצ’ק על סף בכי. “זה הלא איננו רצח! אלוהים בשמיים, את זה הלא צריך להבין כל אחד! כבודו, זה הלא נשאר במשפחה! לזר לא הייתי עושה את זה – אני אף פעם לא גנבתי… תשאל על וונדראצ’ק… והם עצרו אותי כמו גנב, כמו גנב,” נאנק וונדראצ’ק, נחנק מצער.

“לא, אבל כרוצח אביו,” אמר אב בית הדין בעצב. “אתה יודע, וונדראצ’ק, שעל זה יש עונש מוות?”

וונדראצ’ק קינח את אפו ובלע דמעה. “זה היה בגלל השדה,” אמר בקול כנוע; והמשפט נמשך; עדים, טענות הפרקליטים….

★

בעת שחבר המושבעים הסתגר להתייעצות על מתן פסק הדין בתיק וונדראצ’ק, שלח אב בית הדין מבטים מהורהרים מחלון לשכתו.

“בסך הכל זה היה חלש,” נהם המתמחה. “אפילו התובע איכשהו לא הטיל את משקלו, והסניגור דיבר רק מעט… בקיצור, מקרה חד וחלק, מה יש לדבר.”

אב בית הדין נשף. “מקרה חד וחלק,” אמר והניד ידו. “שמע, עמיתי הצעיר, האדם הזה מרגיש שהוא חף מפשע כמו אני או אתה. לי יש הרגשה, כאילו עלי לשפוט שוחט על ששחט פרה, או חפרפרת על שחפרה מחילות. בן אדם, לי היה נדמה לרגעים, שזה בכלל לא ענין בשבילנו, אתה מבין, ענין של חוק או צדק. – פויה,” נאנח ופשט את הגלימה. “אני צריך לנוח מעט. אתה יודע, אני חושב שחבר המושבעים ישלח אותו לחופשי, כי… אני אגיד לך משהו: אני בן כפר, בן חקלאים; וכאשר הגבר הזה אמר שהשדות האלה שייכים יחד… אני ראיתי שתי חלקות שדה והרגשתי שאילו היינו צריכים לשפוט… אתה מבין, לפי איזה חוק אלוהי… אז היינו צריכים לשפוט בין שני השדות האלה. אתה יודע מה הייתי רוצה לעשות? הייתי רוצה לקום, להסיר את מצנפת השופטים ולומר: הנאשם וונדראצ’ק, בשם אלוהים, מכיון שהדם השפוך צועק מן האדמה עד לב שמיים – אתה תזרע את שתי חלקות השדה שמיר ושית; ועד יום מותך תעמוד לנגד עיניך שממת השנאה… הייתי רוצה לדעת מה היה אומר על זה התובע הנכבד. עמיתי הצעיר, לפעמים צריך היה לשפוט האלוהים בכבודו ובעצמו; אתה יודע, הוא היה יכול להטיל עונשים כבדים ונוראים – לשפוט בשם אלוהים; אבל אנחנו קטוננו מזה. – מה, חבר המושבעים כבר הסכים על הפסק?” באנחת אי נחת לבש אב בית הדין את גלימתו. “אז קדימה! תכניס את המושבעים!”

---

היעלמו של השחקן בֶנְדָה

מאת

קארל צ'אפק

בשניים בספטמבר נעלם השחקן בנדה, מאסטרו יאן בנדה, כפי שכינו אותו מאז זינק בבת אחת עד אל מרום השלב העליון בסולם תהילתם של שחקנים. ליתר דיוק, בשניים בספטמבר לא קרה בעצם כלום, מאומה; עוזרת הבית, שהגיעה בתשע בבוקר לכבד את ביתו של בנדה, מצאה מיטה בלתי מסודרת וכל יתר אי הסדר דמוי דיר חזירים, שבדרך כלל הקיף את בנדה, רק המאסטרו לא היה בבית; ומכיון שבכך לא היה שום דבר בלתי רגיל, היא כיבדה את הבית, כהרגלה, מניה וביה, והלכה לדרכה. טוב. אלא שמאז לא נותר מהשחקן בנדה כל זכר.

גברת מרש (כלומר אותה עוזרת בית) לא התפלאה אפילו מכך; שמעו, השחקנים האלה, אלה הם כמו צוענים; מי יודע לאן שוב נסע לשחק או להתהולל. אבל בעשרה בספטמבר התחילו להתרוצץ אנשים שחיפשו אחרי השחקן בנדה; הוא היה אמור להגיע לתיאטרון, שם התחילו החזרות על המלך ליר; כאשר בנדה לא הופיע לחזרה השלישית, ניעור בכל זאת אי שקט מסויים, ומהתיאטרון טילפנו לד"ר גולדברג, ידידו של בנדה, האם הוא יודע מה קרה לבנדה.

דוקטור גולדברג זה היה כירורג, והוא עשה כסף רב ממעיים עוורים; זאת התמחות שכזאת של רופאים יהודיים. מלבד זאת הוא היה אדם רחב גו בעל משקפים מוזהבים רחבים ולב זהב רחב; הוא היה כולו אש ולהבה לאומנות, דירתו היתה מלאה, מהרצפה עד לתקרה, בתמונות וציורים, והוא אהב את בנדה השחקן, שנטר לו בוז ידידותי, ובארשת־של־חסד מסויימת הרשה לו לשלם את הוצאותיו; דבר שלא היה, בינינו לבין עצמנו, עניין של מה בכך. המסכה הטראגית של בנדה ופניו הקורנים של דוקטור גולדברג (ששתה רק מים) – זה היה צירוף בחזקת מקשה אחת בכל ההוללויות והבילויים הפראיים שהיו הסטרא אחרא לתהילתו של השחקן הגדול.

ובכן לדוקטור גולדברג זה טלפנו מהתיאטרון, לאמור מה קורה עם בנדה. הוא ענה שאין לו מושג, אבל הוא ילך לראות; מה שהוא לא אמר היה, שכבר מזה שבוע הוא מחפש אותו בכל מועדוני הלילה ומלונות הפאר, מתוך אי שקט גובר; היתה לו הרגשה עמומה ומדכאה שמשהו קרה לבנדה. אליבא דאמת, זה היה כך: דוקטור גולדברג היה האחרון, ככל שהצליח לברר, שראה את בנדה. באחד מימי סוף אוגוסט הוא ערך אתו מסע טריומף בחוצות פראג הלילית; אבל אחר־כך לא הופיע בנדה בשום פגישה מפגישותיהם הרגילות. אולי הוא חולה, אמר בלבו דוקטור גולדברג לבסוף, ונסע ערב אחד לביתו של בנדה; היה זה באחד בספטמבר. הוא צלצל בדלת; איש לא בא לפתוח, אבל בפנים אפשר היה לשמוע איזו המולה. לפיכך המשיך דוקטור גולדברג להפעיל את הפעמון כמה דקות ארוכות; לפתע נשמעו צעדים והדלת נפתחה; בדלת עמד בנדה לבוש חלוק, ודוקטור גולדברג נבהל ממראהו: כל כך פרא נראה השחקן המהולל, בלוריתו פרועה ודבוקה, זקנו בלתי מגולח שבוע לפחות; הוא נראה מוזנח ומלוכלך. “אה, זה אתה,” אמר בחוסר נימוס, “מה אתה רוצה?”

“ריבונו של עולם, מה קרה אתך?” קרא הדוקטור הנדהם.

“כלום,” רטן בנדה. “אני לא הולך לשום מקום, אתה מבין? ועזוב אותי במנוחה!” וטרק את הדלת לפני אפו של גולדברג.– – למחרת, אם כן, נעלם.

דוקטור גולדברג הביט בדאגה בעד זגוגיות משקפיו העבים. משהו לא בסדר. מאב הבית של בית מגוריו של בנדה נודע לו רק זאת, שבאחד הלילות לא מכבר, אולי זה היה בדיוק אור לשניים בספטמבר, נעצרה בערך בשעה שלוש לפנות בוקר ליד הבית מכונית; אבל איש לא יצא ממנה; רק צפר, כאילו הוא מאותת למישהו בתוך הבית. אחר־כך אפשר היה לשמוע שמישהו יצא מהבית והוא טרק את דלת הכניסה אחריו; אחר־כך נסעה המכונית. איזו מכונית, איפה, בזה אב הבית לא הסתכל; בשלוש בבוקר אין אדם יוצא ממיטתו אם הוא לא מוכרח. אבל הצופר הזה צפר, כאילו דחקה להם לאנשים שם השעה, ולא יכלו לחכות אפילו רגע.

גברת מרש סיפרה, שהמאסטרו לא יצא מהבית שבוע שלם (אלא אולי בלילה), לא התגלח ואולי גם לא התרחץ, לפי איך שהוא נראה; אוכל הוא הזמין שיביאו לו הביתה, שתה המון קוניאק והתגלגל על הספה; וזה הכל, לדבריה. עכשיו, כשגם אנשים אחרים פתחו בחיפושים אחרי בנדה, הלך דוקטור גולדברג בשנית אצל גברת מרש.

“תשמעי, אמא,” אמר, “את לא יודעת איזה בגדים לבש מר בנדה כאשר יצא מהבית?”

“שום בגדים,” אמרה גברת מרש; “זה בדיוק מה שלא מוצא חן בעיני. לא היו עליו שום בגדים. אני מכירה את כל החליפות שלו, וכולן תלויות שם בדירה, – אפילו זוג מכנסיים לא חסר.”

“משמע שהוא יצא לבוש רק בלבנים?” שאל דוקטור גולדברג, מאד נדהם.

“גם לא בלבנים,” הכריזה גברת מרש, “וגם לא בנעליים; זה מוזר, אדוני. תסתכל, אצלי רשומה כל חתיכת כביסה מה שאני מביאה למכבסה; עכשיו בדיוק גמרו לכבס ואני סידרתי את הכל וספרתי; יש לו שם שמונה עשרה חולצות, אף אחת לא חסרה, אפילו לא ממחטה אחת, נו, שום כלום. רק מזוודונת קטנה אחת איננה, מה שהוא תמיד לוקח אתו. אם הוא יצא, אז הוא היה מוכרח להיות עירום לגמרי, חוץ מהנשמה שלו.”

דוקטור גולדברג נראה מאד מוטרד. “אמא,” הוא אמר, “כאשר הגעת שמה בשניים בספטמבר, לא היה שם אי סדר מיוחד? את מבינה, משהו שהופל, או דלת שבורה – –?”

“אי סדר,” סברה גברת מרש, “נו, אי סדר דווקא היה, כמו תמיד. אתה מבין, הוא היה חזיר בריא, אדון בנדה. אבל מלבד זאת לא היה שם שום אי־סדר, זה לא. אבל תגיד לי, אדוני, לאן הוא היה יכול ללכת, אם לא היה לו אפילו חצי שלייקעס על הגוף?”

דוקטור גולדברג לא ידע זאת כמובן יותר ממנה; ובגבור מאד דאגתו הוא פנה, בסופו של דבר, למשטרה.

“נו, טוב,” אמר לו איש המשטרה לאחר שד"ר גולדברג שפך לפניו את כל שידע, “אנחנו נחקור. אבל לפי מה שסיפרת, שהוא הסתגר במשך שבוע שלם בביתו, לא התגלח ולא התרחץ, התגולל כל הזמן על הספה, שתה המון קוניאק ואחר־כך נעלם עירום כביום היולדו – זה, אדוני, נראה כמו איזה – –”

“דליריום,” הפטיר דוקטור גולדברג.

“כן,” אמר איש המשטרה. “נגיד, התאבדות במצב של טירוף חושים. אתה מבין, אצלו לא הייתי מתפלא.”

“אבל אז אולי היה צריך למצוא את הגופה,” סבר ד"ר גולדברג בהיסוס. “ועוד: לאיזה מרחק הוא יכול היה להגיע עירום? ומדוע הוא לקח אתו את המזוודה הקטנה? והמכונית שחיכתה ליד הבית – – אדוני, זה נראה יותר כמו בריחה.”

“אה, כן,” נזכר איש המשטרה, “חובות לא היו לו?”

“לא,” אמר הדוקטור מהר; אמנם היו לו לבנדה חובות כמו פרחי השדה, אלא שהוא לא התייחס אליהם ברצינות.

“או… נגיד, איזה סקנדל במישור האישי… איזו אהבה נכזבת, אולי עגבת, או איזו דאגה רצינית יותר?”

“ככל שאני יודע, כלום,” אמר דוקטור גולדברג בהיסוס; עניין אחד או שניים עלו אמנם בדעתו, אבל הוא בלע זאת, – – יתרה מזו, כל זה בקושי היה יכול להיות קשור להיעלמו הבלתי מובן של השחקן בנדה. אף על פי כן, בחוזרו מהמשטרה לביתו – כמובן, המשטרה תעשה ככל יכולתה – הוא הפך והפך בדעתו, מה הוא יודע על בנדה מהבחינה הזאת. לא היה זה הרבה:

1. לבנדה היתה אי שם בחוץ לארץ אשה חוקית, שכמובן לא דאג לה במאומה;

2. היתה לו פילגש, איזה בחורה בהולשוביצה;

3. היו לו יחסים, וזאת מה שנקרא יחסים אסורים, עם גברת גרטה, אשתו של התעשיין הגדול קורבל; גברת גרטה זו רצתה בכל הכוח להיות שחקנית, אשר על כן מימן מר קורבל איזה סרטים, שבהם אשתו שיחקה כמובן את התפקיד הראשי. ובכן, היה ידוע שבנדה הוא מאהבה של גברת גרטה, שגברת גרטה נוהגת לנסוע אליו, וכבר אפילו לא כל כך נזהרת, כפי שהיה ראוי. מלבד זאת בנדה מעולם לא דיבר על הדברים האלה; הוא בז לכל זה, חלקית מתוך רוממות גאוותנית, וחלקית מתוך ציניזם שהקפיא את דמו של גולדברג. לא, אמר הדוקטור בלבו בייאוש, בענייניו הפרטיים של בנדה איש איננו מתמצא. אבל שיקח אותי השד, אם לא מסתתר מאחורי כל זאת איזה סיפור מכוער; אלא שעכשיו זה כבר עניינה של המשטרה.

★

דוקטור גולדברג לא ידע כמובן מה עושה המשטרה ומה הן דרכיה: הוא ציפה בדכדוך נפש גובר והולך, שיקבל הודעה כשלהי. בינתיים חלף כבר חודש מאז היעלמו של השחקן בנדה, והבריות התחילו לדבר על יאן בנדה בלשון עבר.

פעם לפנות ערב פגש דוקטור גולדברג את השחקן הזקן לבדושקה; וכאשר שקעו בשיחה, הגיעו, כמובן, גם לנושא בנדה. “אדוני, זה היה שחקן,” נזכר לבדושקה הזקן. “אני זוכר אותו כשהיה בן עשרים וחמש. פרחח שכמוהו, איך הוא שיחק את אוסוואלד! אתה יודע, שבאו להצגות שלו רופאים צעירים לראות איך נראה שיתוק? אז הוא שיחק לראשונה את המלך ליר; שמע, אני לא יודע איך הוא שיחק, כי כל הזמן הסתכלתי לו על הידיים. הוא – היו לו ידיים של זקן בן שמונים, ידיים מצומקות, מיובשות, עלובות – – ובכן, עד היום אינני מבין איך הוא עשה את הידיים האלה. אני הלא יודע משהו על איפור; אבל בזה, אדוני, אחרי בנדה כבר איש לא יצליח; את זה יכול להעריך רק שחקן.”

דוקטור גולדברג נהנה הנאה מלנכולית בשומעו את ההספד הזה על יאן בנדה מפי שחקן.

“זה היה שחקן כמו שצריך, אדוני,” נאנח לבדושקה. “איך שזה התעלל בחייט התיאטרון! ‘אני לא אשחק מלך, אם אתה תופר לי על הגלימה תחרה מצ’וקמקת כזאת!’ הוא לא השלים עם שום רמאות בתיאטרון. כאשר היה צריך לשחק את אוטלו, הוא התרוצץ בין כל חנויות העתיקות, עד שמצא טבעת ישנה כזאת מתקופת הרנסנס; ואת הטבעת הזאת הוא היה חייב לענוד כאשר שיחק את אוטלו. הוא היה אומר שהוא משחק יותר טוב אם הדברים שהוא לובש הם אמיתיים. זה לא היה משחק, זה היה לא פחות מ־… גלגול נשמות,” אמר לבדושקה, מתוך חוסר בטחון האם השתמש במלה הנכונה. “וכאשר היה משחק, היה בהפסקות תמיד גס רוח כמו מצחצח נעליים והסתגר במלתחתו, שאף אחד לא יפריע לו במצב הזה. לכן הוא שתה כל כך הרבה, כי זה עצבן אותו,” סבר לבדושקה מתוך הרהוריו. “אני הולך פה לקולנוע, אדוני,” אמר לאות פרידה.

“אני אלך אתך,” הציע דוקטור גולדברג, שלא ידע איך להרוג את הערב. הציגו שם איזה סרט על ימאים, אבל דוקטור גולדברג לא ידע אל נכון במה העניין; בעיניים שנתמלאו כמעט בדמעות הוא הקשיב ללבדושקה המפטפט על יאן בנדה.

“זה לא היה שחקן,” סיפר לבדושקה, “זה היה ממש שד; לא הספיקו לו החיים שלו, זהו זה. בחייו היה חזיר, דוקטור; אבל על הבמה הוא היה מלך של אמת או קבצן של אמת. אדוני, זה ידע לשאת את ידו בפקודה, כאילו כל חייו רק פקד; ובמציאות אביו היה משחיז סכינים נודד. תסתכל, הניצול הזה מהאוניה שנטרפה: הוא נמצא באי הבודד, ויש לו צפורניים גזוזות, מטומטם אחד. אתה רואה שהזקן שלו סתם מודבק? אילו היה משחק אותו בנדה, הוא היה מצמיח זקן אמיתי, ומאחורי צפורניו היה לכלוך אמיתי… מה אתך, דוקטור, מה קרה לך פתאום?”

“תסלח לי,” גמגם דוקטור גולדברג, תוך שהוא קם ממקומו, “אני נזכרתי במשהו. אני מודה לך,” וכבר היה בדרכו אל מחוץ לקולנוע. בנדה היה מצמיח זקן של אמת, הוא חזר ואמר בלב. בנדה הצמיח זקן של אמת! למה זה לא עלה על דעתי קודם?

“אל מטה המשטרה!” צעק תוך כדי קפיצה למונית הקרובה ביותר; ולאחר שחדר אל הרב־סמל שבתורנות הלילה, הוא תבע, בצעקות רמות, שבשם אלוהים יבדקו מייד, אבל מייד, האם לא נמצאה בשניים בספטמבר או קצת אחריו בכל מקום שהוא גופתו של הילך אלמוני, כן בכל מקום שהוא, אני מבקש! בניגוד לצפוי הלך אותו איש משטרה באמת לאיזה מקום להסתכל או לשאול, יותר משעמום מאשר מלהיטות יתר או סקרנות; בינתיים הזיע דוקטור גולדברג מרוב התרגשות, כיון שהתחיל לחוש משהו נורא.

“ובכן, אדוני,” אמר הרב־סמל בחוזרו, "בשניים בספטמבר מצא שומר היער ביערות בקריבוקלאטי את גופתו של נווד אלמוני, כבן ארבעים; בשלושה בספטמבר נמשתה ליד ליטומריצה מתוך נהר הלאבה גופה של גבר אלמוני, בן שלושים בערך, שהיתה במים לפחות שבועיים; בעשרה בספטמבר ליד ברוד תלוי אלמוני, בן כששים… "

“על הנווד הזה אין פרטים נוספים?” שאל דוקטור גולדברג, נושם בקושי.

“רצח,” אמר הרב־סמל, תוך שהוא סוקר בתשומת לב את הדוקטור הנרגש. “לפי דו”ח תחנת הז’נדרמריה הגולגולת שלו היתה שבורה בחפץ קהה. ממצאי הנתיחה הם: אלכוהוליסט, סיבת המוות – פציעה במוח. הנה התצלום," שח הרב־סמל, והוסיף: “אלוהים אדירים, איך שמרחו אותו!”

בתצלום נראה גופו של הגבר עד לחגורה; הוא היה לבוש בסמרטוטים מטונפים, חולצת קאליקו פתוחה; במקום שיש לבני אדם מצח ועיניים, היה רק סבך של שערות ומשהו שהיה אולי מקודם עור או עצמות; רק הסנטר המגודל זקן פרא והפה הפתוח למחצה דמו עוד לבן־אדם. דוקטור גולדברג רעד כמו עלה. האם זה… אולי זה יכול להיות בנדה?

“האם… האם היו לו איזה סימנים מיוחדים?” הוציא מעצמו במאמץ.

הרב־סמל התבונן באיזה מסמך. “הממ. גובה מטר שבעים ושמונה, שיער שיבה, שיניים רקובות לגמרי…”

דוקטור גולדברג נשמע נושם לרווחה: “אז זה לא הוא. לבנדה היו שיניים בריאות כמו לחיה. זה לא הוא. סלח לי,” פטפט באושר, “שהטרחתי אותך, אבל זה לא יכול להיות הוא. בלתי אפשרי.”

בלתי אפשרי, הוא חזר בלבו בהקלה בשובו הביתה. אולי הוא עוד בחיים; אולי, אלוהים, אולי הוא כבר יושב ב’אולימפיה' או ב’ברווז השחור'…

אותו לילה ערך דוקטור גולדברג שוב מסע ברחבי פראג הלילית; הוא שתה את כוס המים שלו בכל המועדונים שבהם מלך לפנים יאן בנדה, וסקר בזגוגיות משקפיו את כל הפינות, אבל בנדה לא היה בשום מקום. לפנות בוקר החוויר דוקטור גולדברג, אמר לעצמו בקול רם שהוא אידיוט, ורץ אל המוסך שלו.

עם בוקר הוא היה במשרדו של הממונה על אחד המחוזות וביקש להעיר את הממונה; למזלו התברר שהוא כבר זכה בעבר לנבור במו ידיו בקרביו של אותו אדון, לתפור את בטנו ולמסור לו למזכרת את המעי העיוור שלו בתמיסת פורמלין. הודות להיכרות זו, שלא היתה שטחית כלל וכלל, הוא קיבל תוך שעתיים רשיון להוצאת הגופה מהקבר והוא התבונן, לצדו של רופא המחוז המרוגז מאד, בהוצאתו של הנווד האלמוני מקברו.

“אני אומר לך, קולגה,” נהם הרופא המחוזי, “על זה כבר שאלו ממשטרת פראג; הלא זה בלתי אפשרי שזה יהיה בנדה. הרי זה הילך מטונף לגמרי.”

“היו לו פרעושים?” שאל דוקטור גולדברג בהתעניינות ערה.

“אני לא יודע,” אמר הרופא בגועל. “אדוני הקולגה, עכשיו כבר לא תכיר בו שום דבר; ראה, אם זה כבר היה חודש ימים באדמה – –”

כאשר נסתיימה פתיחת הקבר, נאלץ דוקטור גולדברג לבקש להביא קצת יי"ש; בלעדי זאת לא היו הקברנים מוכנים להרים את הבלתי ניתן לתיאור שהיה מונח בתחתית הקבר, תפור בתוך שק, ולהביאו לחדר המתים.

“לך תראה את זה בעצמך,” נבח הרופא המחוזי על דוקטור גולדברג, ובעצמו נשאר בפתח חדר המתים, מעשן סיגר חזק.

כעבור שעה קלה דידה דוקטור גולדברג מתוך חדר המתים, חיוור עד מוות. “בוא תסתכל,” אמר בקול צרוד, חזר אל הגופה והצביע על המקום שהיה לפנים ראשו של אדם. דוקטור גולדברג הסיר במלקחיים את מה שהיו פעם שפתי אדם; נתגלו שיניים רקובות עד גועל, או ליתר דיוק רק חתיכות שיניים צהובות שבלטו מתוך הרקבון השחור. “תסתכל טוב,” נשם גולדברג, הכניס את המלקחיים אל בין השיניים והוציא משם חתיכת רקבון שחור. מתחתו נתגלו שני ניבים מרהיבים וחזקים. אך יותר לא יכול היה דוקטור גולדברג להחזיק מעמד; הוא ברח מחדר המתים, תוך שהוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו.

כעבור שעה קלה חזר אל הרופא המחוזי, חיוור ונוגה עד אימה. “הרי לך השיניים הרקובות לגמרי, אדוני הקולגה,” אמר בשקט. “זאת לא היתה אלא זפת שחורה ששחקנים נוהגים להדביק על שיניהם כאשר הם משחקים זקנים או נוודים. ההילך המטונף הזה היה שחקן, אדוני הקולגה,” ובתנועת ייאוש של ידו הוסיף: “ועוד דבר: שחקן גדול.”

★

אותו יום הופיע דוקטור גולדברג אצל התעשיין קורבל; היה זה אדם בעל מידות, חזק, סנטרו דמוי ערדל וגופו מזכיר עמוד.

“אדוני,” אמר לו דוקטור גולדברג, בהביטו בריכוז בעד משקפיו העגולים, “אני בא אליך… בעניין השחקן בנדה.”

“מה אתה שח,” אמר התעשיין וקיפל את ידיו מאחורי ראשו. “כבר מצאו אותו?”

“חלקית,” שח דוקטור גולדברג. “אני חושב שזה יעניין אותך… ולו בשל הסרט שרצית לעשות אתו… כלומר לממן.”

“איזה סרט?” שאל האיש הענק באדישות. “אני לא יודע מכלום.”

“אני מתכוון לסרט ההוא,” אמר גולדברג בעיקשות, “שבו אמור היה בנדה לשחק את ההילך… וגברת גרטה את התפקיד הנשי הראשי. בעצם היו אמורים להסריט את זה בגלל גברת גרטה,” אמר, מיתמם.

“זה לא עסקך,” נהם קורבל. “בטח בנדה מתח אותך… אלה היו דיבורי בוסר. איזו תכנית כזאת אולי היתה… את זה סיפר לך בנדה, נכון?”

“איפה! אתה הלא הורית לו שאסור לו אפילו לפצות פה על זה, לאף אחד; עשיתם מזה סוד נורא. אבל אתה יודע, בנדה גידל זקן ובלורית פרועה בשבוע האחרון של חייו, שייראה כמו נווד. בנדה הקפיד מאד בזוטות כאלה, נכון?”

“לא יודע,” קטע התעשיין. “אדוני מבקש עוד משהו?”

“אז את הסרט הזה עמדו להתחיל להסריט בשניים בספטמבר, אה? החזיון הראשון היה אמור להתרחש ביערות קריבוקלאטי עם שחר; הנווד מתעורר בקצהו של מערה יער… בערפלי הבוקר… מנער את מחטי האילנות מהסמרטוטים שהוא לובש… אני יכול לתאר לי איך בנדה היה משחק את זה. אני יודע שהוא לבש את הסמרטוטים והסחבות הבלויים ביותר; בעליית הגג שלו היה לו ארגז שלם של כאלה. לכן לאחר… היעלמו לא היה חסר אפילו פריט אחד מלבניו ובגדיו – ריבונו של עולם, מדוע זה לא עלה על דעת איש! אדוני, אפשר היה לצפות שהוא יתלבש עד לסחבה האחרונה התלויה לו משרוולו ועד לחבל זה סביב מותניו כמו אביון אמיתי; זה הלא היה השגיון שלו – להקפיד על התלבושת.”

“ומה הלאה?” אמר האיש הענק והתכופף קמעה אל עבר הצל. “כלומר, אני לא יודע לשם מה אתה מספר לי את כל הדברים האלה.”

“כיון שבשניים בספטמבר בערך בשלוש לפנות בוקר,” המשיך דוקטור גולדברג בעקשנות, “אתה באת לקחת אותו… כנראה במכונית שאולה, אבל מכל מקום סגורה; אני חושב שנהג בה אחיך, כי הוא ספורטאי ואיננו מרבה לדבר. כפי שסוכם מראש עם בנדה, לא עלית למעלה, אלא צפרת מלמטה. כעבור שעה קלה ירד בנדה… או נגיד ביתר דיוק – נווד מלוכלך ומטונף. ‘מהר, מהר’, אמרת לו, ‘המסריט כבר יצא לדרך.’ ונסעתם ליערות קריבוקלאטי.”

“את מספר המכונית מן הסתם אינך יודע,” אמר האיש שבצל באירוניה.

“אילו ידעתי, היו כבר עוצרים אותך,” אמר דוקטור גולדברג בבהירות מושלמת. “עם שחר הגעתם למקום; זה מערה יער כזה, או אולי חורשה של אלונים בני מאות בשנים – נוף יפה להפליא, אדוני! אני חושב שאחיך נשאר ליד המכונית על הכביש והעמיד פנים שהוא מתקן את המנוע. אתה הובלת את בנדה כארבע מאות מטר מהכביש ושם אמרת: ‘כך, הנה המקום.’ ‘ואיפה המסריט?’ נזכר לפתע בנדה. אותו רגע הלמת בו בראשונה.”

“במה?” נשמע קולו של האיש בצל.

“בכלי הרצח מעופרת,” אמר דוקטור גולדברג, “כי מפתח צרפתי היה קל מדי בשביל גולגולת כזאת, כמו זו של בנדה; ואתה רצית למעוך אותה עד ללא הכר. כאשר גמרת לקטול אותו, חזרת אל המכונית. ‘גמרנו?’ שאל אחיך; אבל אתה כנראה לא אמרת דבר, כי לרצוח אדם – זה לא דבר של מה בכך.”

“אתה השתגעת,” נהם האיש בצל.

“לא השתגעתי. אני רק רציתי להזכיר לך, איך הדברים ככל הנראה התרחשו. אתה רצית לחסל את בנדה בגלל השערוריה עם גברת גרטה; גברת גרטה כבר התפרעה יותר מדי בפרהסיה – –”

“יהודי מסריח שכמוך,” רעם האיש בכורסה, “מה אתה מרשה לעצמך – –”

“אני לא מפחד ממך,” אמר דוקטור גולדברג, תוך שהוא מיישר את משקפיו, בכדי להראות ארשת פנים מחמירה יותר. “עלי, אדוני, אינך יכול, תהיה עשיר ככל שתהיה. במה אתה יכול לפגוע בי? לכל היותר בזה שלא תבוא אלי לנתח את המעי העיוור שלך; ואני, אדוני, גם לא הייתי מייעץ לך.”

האיש בצל צחק צחוק חרישי. “תשמע, בן־אדם,” הוא אמר בעליצות מסויימת, “אילו ידעת רק עשירית ממה שפטפטת פה בבטחה, לא היית בא אלי, אלא הולך למשטרה, לא?”

“זה בדיוק העניין,” אמר דוקטור גולדברג ברצינות רבה. “אדוני, אילו יכולתי להוכיח רק עשירית, לא הייתי פה. אני חושב שהעניין לא יוכח לעולם; אפילו זאת, שהנווד הרקוב הזה היה בנדה, לא יוכח עוד סופית. לכן באתי לכאן.”

“לאיים, נכון?” זרק לו האיש בכורסה, ושלח את ידו אל הפעמון החשמלי.

“לא. אבל להפחיד. אדוני, אתה אינך בעל מצפון רגיש במיוחד; בשביל זה אתה עשיר מדי. אבל העובדה שיש אדם אחר היודע את כל האימה, שמישהו יודע שאתה רוצח, שאחיך רוצח, שרצחתם את השחקן בנדה, בן משחיז הסכינים, את הקומדיאנט, אתם, שני תעשיינים, אדוני – זה ישבש עד יום מותך את שיווי המשקל המתנשא שלך. כל עוד אני אחיה, לא תגיעו שניכם אל המנוחה. אדוני, אני הייתי רוצה לראות אותך על עץ התליה; אבל לפחות, כל עוד אני חי, אני ארעיל את חייך… בנדה היה חיה רעה; אדוני, אני מיטיב לדעת, כמה הוא היה רע, נפוח, ציני, חסר בושה ומה לא; אבל הוא היה אומן. כל המיליונים שלך אינם שקולים כנגד הקומדיאנט השיכור הזה; עם כל המיליונים שלך אינך מסוגל למחווה המלכותית של תנועת היד – לגדולה הזאת, השקרית אבל המדהימה של אדם – –”. דוקטור גולדברג ספק את כפיו בייאוש. “איך יכולת לעשות את זה? אדוני, אתה לא תזכה למנוחה, אני לא אתן לך לשכוח! עד מותך אמשיך להזכיר לך: אתה זוכר את השחקן בנדה? אדוני, זה היה אומן, אתה שומע?”

---

תקיפת רצח

מאת

קארל צ'אפק

היועץ טומסה התיישב אותו ערב בנחת ליד הרדיו והקשיב בחיוך של הנאה לנגינת המחולות של דבוז’אק – זאת מוזיקה כמו שצריך, אמר בלבו בסיפוק – – כאשר לפתע נשמעו מבחוץ שתי יריות, ומהחלון שמעל לראשו נשפכו שברי זכוכית ברעש מחריד; מר טומסה, זאת לדעת, ישב בחדר שבקומת הקרקע.

ובכן מר טומסה עשה מה שכל אחד מאתנו היה עושה: תחילה המתין רגע קט מה יקרה הלאה, אחר כך הסיר את האוזניות¹ ובדק ברצינות מה זה היה, ורק אחר־כך נבהל; שכן הוא גילה שמישהו ניקב בירי בשני מקומות את החלון שלידו ישב; והנה שם בדלת שממול תקוע כדור תחת שבב העץ שניתז ממנה. הדחף הראשון היה לצאת בריצה החוצה ולתפוס את הנוכל בצווארונו בשתי ידיו הבלתי חמושות; אלא שאדם ששנים רבות מאחוריו רוכש לעצמו מין הדרת כבוד והוא עלול להחמיץ את הדחף הראשון הזה ולהחליט לפעול לפי דחף אחר; אשר על כן רץ מר טומסה לטלפון והתקשר אל תחנת המשטרה: “הלו, תשלחו לי בבקשה את מישהו; זה עתה נערכה נגדי התקפת רצח.”

“איפה זה?” אמר קול רדום ואדיש.

“אצלי,” התרגז מר טומסה, כאילו זאת אשמת המשטרה. “זאת שערוריה, לירות סתם ככה באזרח שלוו היושב בביתו! אדוני, העניין הזה מחייב חקירה מדוקדקת! לא ייתכן ש…”

“טוב,” הפסיק אותו הקול הרדום. “אני אשלח את מישהו.”

היועץ הנכבד קצף מקוצר רוח; היה נדמה לו שעובר נצח עד שמישהו ישרך אליו את רגליו; אבל לאמיתו של דבר הופיע אצלו כבר מקץ עשרים דקות מפקח משטרה, כזה מיושב בדעתו, ובדק בעניין את החלון המנוקב.

“מישהו ירה עליך, אדוני,” אמר בנימה מפוכחת.

“את זה אני יודע לבד,” התפרץ מר טומסה, “הלא אני ישבתי פה ליד החלון!”

“קוטר שבעה מילימטר,” אמר המפקח, בחולצו באולר את הכדור מתוך הדלת. “זה נראה כמו כדור של אקדח צבאי ישן. תסתכל, הברנש הזה היה מוכרח לעמוד על הגדר; אילו עמד על המדרכה, היה הכדור תקוע יותר גבוה. פירוש של דבר, שהוא כיוון את הכלי אליך, אדוני.”

“זה מוזר,” הביע מר טומסה במרירות את דעתו, “אני כמעט חשבתי שהוא רצה רק לפגוע בדלת.”

“ומי עשה את זה?” שאל המפקח כמרחיק מעצמו הפרעה.

“תסלח לי,” אמר היועץ הנכבד, “שאינני יכול לספק לך את הכתובת שלו; אני לא ראיתי את האדון הזה, ושכחתי להזמין אותו לכיבוד.”

“זה עניין קשה,” אמר המפקח בשלווה. “ובמי אתה חושד?”

מר טומסה התקרב לסף סבלנותו. “מה חושד?” הוא פתח ברוגזה. “בן־אדם, אני אפילו לא ראיתי את הנוכל הזה! וגם אלו היה מואיל בטובו לחכות שם, בכדי שאשלח לו מהחלון נשיקה באויר, לא הייתי מצליח לזהות אותו בחשכה הזאת. אדוני, אילו ידעתי מי זה היה, לא הייתי מטריח אותך הנה, אתה לא חושב?”

“נו כן,” ענה המפקח בנימה מפייסת, “אבל אולי אתה יכול להיזכר במישהו, שהיה אולי מפיק תועלת ממותך, או מישהו שירצה להתנקם בך… תראה, זה לא היה נסיון שוד; שודד איננו יורה אם הוא לא מוכרח. אבל אולי מישהו כועס עליך נורא. את זה אדוני, אתה צריך לומר לנו, ואז אנחנו נחקור.”

מר טומסה נדהם; מהזוית הזאת עוד לא חשב על העניין. “אין לי כל מושג,” הוא אמר בהיסוס, בסוקרו במבט אחד את חייו השקטים כפקיד ורווק זקן. “מי יכול להיות מרוגז עלי עד כדי כך?” הוא התפלא. “חי נפשי, לא ידוע לי אפילו על אויב אחד שיהיה לי! זה הלא בלתי אפשר לגמרי,” הוא סבר בסובבו את ראשו. “אני הלא אין לי שום עניין עם אף אחד; אדוני, אני חי לי לבדי, לא הולך לשום מקום, לא מתערב בשום דבר… בעד מה שמישהו ירצה להתנקם בי?”

המפקח משך בכתפיו. “אני לא יכול לדעת, אדוני; אבל אולי תיזכר עד מחר. האם לא תפחד פה עכשיו?”

“אני לא מפחד,” אמר מר טומסה, שקוע בהרהורים. זה מוזר, הוא אמר בלבו, מדוכדך, לאחר ששוב נשאר לבדו, מדוע, כן, מדוע שמישהו יירה בי? הרי אני כמעט מתבודד פה; אני גומר את העבודה במשרד והולך הביתה – הלא אין לי עסקים עם אף אחד! מדוע, אם כן, ירצה מישהו לירות בי? התפלא במרירות גוברת בשל כפיות התודה הזאת; בהדרגה התחיל לרחם על עצמו. הבנאדם עובד כמו סוס, הוא אמר בלבו, אפילו תיקים לוקח הביתה, לא מבזבז כסף, לא מבלה, חי כמו שבלול בקונכייתו, וטראך! בא מישהו לחסל אותו. ריבונו של עולם, איזה זעם ממלא את נפשותיהם של הבריות, תהה היועץ בדכאון. מה עוללתי למי? מדוע מישהו שונא אותי כה נורא, עד טירוף?

אולי זאת היתה איזו טעות, הוא ניסה להרגיע את עצמו בשבתו כבר על מיטתו כשנעל אחת שחלץ עודנה בידו. מובן, ברור, זאת היתה טעות בזיהוי! האדם הזה פשוט חשב אותי למישהו אחר שהוא התכוון אליו! זאת האמת, הוא חשב מתוך הקלה, הרי מדוע, מדוע שמישהו כל כך ישנא אותי?

הנעל נפלה מידו של היועץ. נו, כן, הוא נזכר פתאום במבוכה, לא מזמן עשיתי שטות כזאת, אבל זה פשוט נפלט מפי; דיברתי עם חברי ראובל ופתאום פלטתי כזה רמז מגושם בנוגע לאשתו. כל העולם הלא יודע שהאשה הזאת מרמה אותו עם כל המי ומי, וגם הוא יודע, אלא שהוא גם יודע להסתיר זאת. ואני, חמור שכמוני, מוציא את זה מהפה ככה בהיסח הדעת, מתוך טפשות… האדון היועץ נזכר שראובל הזה רק בלע את רוקו וחרש בצפורניו את כפות ידיו. ריבונו של עולם, הוא אמר בלבו באימה, כמה האדם הזה היה פגוע! הלא הוא אוהב את האשה הזאת כמו משוגע! ברור, אחר־כך נסיתי לטשטש את זה, אבל איך האדם הזה נשך את שפתיו! זה – יש לו בלי ספק סיבה לשנוא אותי, חשב היועץ בעצב. אני יודע, הוא לא ירה בי, זה בלתי אפשרי; אבל לא הייתי כל כך מתפלא…

מר טומסה התבונן, עודו נדהם, ברצפה. או אותו חייט, נזכר בתחושת אי נוחות. חמש עשרה שנה הוא תפר עבורי, ואחר־כך סיפרו לי שהוא חולה בשחפת קשה. מובן מאליו, בכל זאת חוששים ללבוש בגד ששחפן כזה השתעל לתוכו; אז הפסקתי להזמין אצלו… ובאחד הימים לאחרונה הוא בא לבקש, שאין לו פרוטה לנשמה, שאשתו חולה, ושבעצם היה צריך למסור את הילדים לטיפול; שאואיל לכבד אותו שוב באימוני – – אל אלוהים, כמה שהאדם הזה היה חיוור, כמה הוא הזיע בשל מחלתו! אדון קולינסקי, אמרתי לו, תראה, זה לא ילך, אני צריך חייט יותר טוב; לא הייתי מרוצה מעבודתך. – – אני אשתדל מאד, אדוני, גמגם האיש, מזיע מפחד ומבוכה, וכמעט פרץ בבכי. ואני, נזכר היועץ המכובד, אני שלחתי אותו לדרכו עם אותו ‘נראה’ מסויים אשר מסכנים שכמותו כל כך מיטיבים להכיר. האדם הזה יכול לשנוא אותי, נחרד היועץ; הלא זה נורא ללכת להתחנן לפני מישהו ממש על חייך ולהיות נדחה באדישות כזאת! אבל מה יכולתי לעשות אתו? אני יודע שהוא לא יכול היה לעשות את זה, אבל…

האדון היועץ חש במועקה גוברת והולכת. וגם זה היה מביך, נזכר, כאשר נזפתי בשרת אצלנו במשרד. לא יכולתי למצוא איזה תיק, אז קראתי לזקן וצעקתי עליו כמו על ילד, ולעיני אנשים! איזה מין סדר זה אצלך, אידיוט שכמוך, הכל אצלך כמו בדיר חזירים, הייתי צריך לפטר אותך – – ואחר־כך מצאתי את התיק במגירה שלי! והזקן הזה לא הוציא מלה, רק מצמץ דומם ורעד – – על האדון היועץ באה תחושת חום מייסר. הרי לא מתנצלים לפני כפוף זוטר, הוא אמר בלבו באי שביעות רצון, גם אם פוגעים בו במקצת. אבל כמה הכפופים האלה מן הסתם שונאים את אדוניהם! חכה רגע, אני אתן לזקן הזה איזה בגדים ישנים; אבל בעצם גם בזה יש מן ההשפלה – –

ליועץ כבר לא עמד הכוח להישאר במיטתו; אפילו השמיכה חנקה אותו. הוא ישב על המיטה, חיבק את ברכיו והביט לתוך החשכה. או המקרה הזה עם מוראבק הצעיר אצלנו במשרד, חזר ועלה על דעתו, והוא נבוך. זה הלא אדם משכיל, כותב שירים. וכאשר הוא הכין לי לפני כמה ימים תיק באורח לקוי, אמרתי לו: תכין את זה מחדש, עמיתי הצעיר, ורציתי לזרוק לו את התיק על השולחן; אבל הוא נפל לו לפני רגליו, והוא התכופף להרים אותו, כולו סמוק, עד אוזניו – אני הייתי יכול להרביץ לעצמי, נהם מר טומסה. הלא אני מחבב את הצעיר הזה, וככה להשפיל אותו, אפילו בלי כוונה – –

לנגד עיניו צץ פרצוף אחר: פניו החיוורים והנפוחים של הקולגה וואנקל. מסכן וואנקל, הוא נזכר, רצה לעמוד בראש המשרד במקומי; זה היה מכניס לו כמה מאות יותר לשנה, והוא אב לששה ילדים – – סיפרו שרצה לשלוח את בתו הבכירה לשיעורי זמרה, אבל אין לו כסף לכך; ואני קפצתי מעל לראשו, כי הוא כזה נודניק מגושם וגולם – – אשתו מרשעת, כחושה ורעה מהצורך המתמיד לחסוך; בצהריים הוא בולע לחמניה יבשה – – האדון היועץ שקע במחשבות נוגות. מסכן וואנקל, גם לו וודאי יש רגשות משונים כשאני, בלי משפחה, מרויח יותר ממנו; אבל האם זאת אשמתי? תמיד אני נחרד כאשר הבחור הזה מסתכל עלי במבטים כבדים ומייסרים…

היועץ שפשף את מצחו שעלו בו טיפות זעה של מועקה. כן, הוא נזכר, לא מכבר רימה אותי מלצר בכמה כתרים; אני קראתי לבעל המסעדה, והוא פיטר את האיש במקום. גנב שכמוך, הוא שרק לעברו, אני אדאג כבר ששום מסעדה בפראג לא תעסיק אותך! והאיש לא אמר מלה ועזב את המקום… היו לו עצמות שכם בולטות כאלה מתחת למקטורן השרד הזה – –

היועץ כבר לא החזיק מעמד על המיטה; הוא התיישב ליד הרדיו והרכיב את האוזניות; אבל הרדיו דמם, דממה אפפה את הלילה ואת שעותיו; האדון היועץ השעין את ראשו על כפות ידיו ונזכר באנשים שפגש בהם בחייו, באנשים הקטנים והמוזרים שלא הבין אותם בשום אופן ושלא חשב עליהם מימיו.

בבוקר התעכב בתחנת המשטרה; הוא היה חיוור קמעה ונבוך. “ובכן,” שאל אותו המפקח, “נזכרת במישהו שיכול אולי לשנוא אותך?”

היועץ נענע בראשו. “אינני יודע,” אמר באופן סתמי. “כלומר, האנשים שיכולים לשנוא אותי כל כך רבים ש־…” והוא הפטיר בתנועת יד. “שמע, הבנאדם אפילו איננו יודע בכמה אנשים פגע. שיהיה ברור, ליד החלון ההוא כבר לא אשב. אני באתי לבקש ממך לסגור את התיק.”

---

משוחרר

מאת

קארל צ'אפק

“ובכן, הבנת, זארובה?” שאל מנהל הכלא, כאשר סיים לקרוא כמעט בחגיגיות את התעודה מאת משרד המשפטים. “פירושו של דבר, שמוחלים לך על תנאי את יתרת מאסר העולם שלך. ישבת שתים עשרה וחצי שנה, ובמשך כל הזמן הזה התנהגת… נו, בקיצור, למופת; אנחנו נתנו לך את התעודה הטובה ביותר ו־… הממ…, בקיצור, אתה יכול ללכת הביתה, הבנת? אבל תזכור, זארובה, אם תעשה משהו – אז המחילה על תנאי תבוטל ואתה תצטרך לשבת עד סוף ימיך בעוון רצח אשתך מריה, ואז אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לך. אז תיזהר, זארובה; בפעם הבאה זה יהיה לכל החיים.” המנהל קינח את אפו מתוך התרגשות. “אנחנו חיבבנו אותך פה, זארובה, אבל לא הייתי רוצה לראות אותך פה שוב. אז היה שלום, והכלאי ישלם לך את כספך. אתה יכול ללכת.”

זארובה, ארוך גו שקומתו הגיעה כמעט לשני מטר, שרך את רגליו וגמגם משהו; הוא היה מאושר עד כאב, והרעיד אותו משהו כמו בכי.

“נו, נו,” נהם המנהל, “רק אל תתחיל לנו להתייפח. הכנו לך פה כמה בגדים, והקבלן מאלק הבטיח לי שייקח אותך לעבודה – מה, אתה רוצה קודם להציץ הביתה? אה, כן, לפקוד את קבר אשתך. זה יפה מצדך. אז דרך צלחה, מר זארובה,” אמר המנהל מהר והושיט לזארובה את ידו. “ובשם אלוהים, שמור את צעדיך, ותזכור שאתה בחוץ על תנאי!”

“בן־אדם טוב כזה,” אמר המנהל, משרק נסגרה הדלת מאחורי זארובה. “אני אגיד לך, פורמאנק, הרוצחים האלה הם בדרך כלל אנשים הגונים מאד; הגרועים הם המועלים, אלה שום דבר בכלא לא די טוב להם. חבל על זארובה זה.”

כאשר, אם כן, הרגיש זארובה ששער הברזל והחצר של כלא פאנקראץ מאחוריו, היתה לו עוד הרגשה של אי בטחון כנוע, שהסוהר הקרוב ביותר יעצור אותו ויחזירו לכלא; לפיכך הוא שרך את דרכו בלאט, שלא ייראה למישהו שהוא רץ. כאשר יצא לרחוב, הסתחרר ראשו; כל כך הרבה אנשים יש פה בחוץ, שם משתובבים ילדים, שני נהגים רבים ביניהם, אלוהים, כל כך הרבה אנשים, זה לא היה פעם; לאן בעצם ללכת? לא חשוב; הכל מלא מכוניות, וכל כך הרבה נשים; האם לא הולך מישהו אחרי? לא, אבל בכל זאת; וכמה מכוניות שיש פה! זארובה שם את פעמיו למטה אל מרכז העיר, בכדי להתרחק ככל האפשר; עלה באפו ריח של בשר מעושן, אבל לא עכשיו, עוד לא עכשיו; אחר־כך ריח עוד יותר חזק: בניין חדש. זארובה הבנאי נעצר ושאף את ריח המלט ועצי הבניין. התבונן בקשישא אחד שבחש סיד; התחשק לו להיכנס אתו לשיחה, אבל איכשהו לא היה מסוגל, לא נפלט מפיו שום קול: בכלא מתרגלים לשתוק. בצעדים ארוכים ירד זארובה אל מרכז העיר. ריבונו של עולם, כמה בניינים חדשים! כאן בונים רק מביטון, כך לא בנו לפני שתים עשרה שנה, כך לא בנו, בזמני לא בנו כך, סבר זארובה, אבל זה הלא מוכרח ליפול כשהעמודים כל כך דקים! “תיזהר, בן־אדם, האם אתה עיוור?” כמעט שנדרס על ידי מכונית, כמעט שנכנס אל מתחת לגלגלי חשמלית העוברת ברעש מחריד; לכל הרוחות, במשך שתים עשרה שנה האדם נגמל מללכת ברחוב. הוא רצה לשאול את מישהו מה הוא הבניין הגדול הזה; גם רצה לשאול איך מגיעים מכאן לתחנת הרכבת צפון־מערב; כיון שבדיוק עברה בהמולה גדולה משאית עם ברזלים, הוא ניסה לומר בקול רם לעצמו: “בבקשה, איך הולכים לתחנת הרכבת צפון־מערב?” לא, לא מצליח; הקול התייבש בתוכו, שם למעלה האנשים מעלים חלודה ונאלמים; במשך שלוש השנים הראשונות עוד פה ושם שואלים משהו, אבל אחר־כך עוזבים את זה. “בבקשה, איך מגיעים – –” גרונו רק חירחר, קול אנוש לא יצא מזה.

בצעדים ארוכים רץ זארובה לתוך הרחובות. נדמה לו שהוא שיכור או מהלך רק בחלום; שכן הכל שונה ממה שהיה לפני שתים עשרה שנה, גדול יותר, רועש יותר ומבולבל יותר. רק ראה, כמה אנשים שיש פה! לבו של זארובה כמעט נעצב בשל כך, נדמה היה לו שהוא באיזה מקום בחוץ לארץ ושהוא לא יוכל אפילו לבוא בדברים עם האנשים האלה. רק אילו מצא את הדרך לתחנת הרכבת ויכול היה לנסוע הביתה, הביתה… לאחיו יש שם צריף וילדים… “בבקשה, איך מגיעים,” מנסה זארובה שוב לבטא, אבל שפתיו רק נעות בלא להוציא הגה. מילא, בבית זה יעבור, בבית אתחיל לדבר; רק לתחנת הרכבת להגיע!

פתאום נשמעת צעקה מאחוריו ומישהו סחב אותו אל המדרכה. “בן־אדם, למה אתה לא הולך במדרכה?” נוזף בו נהג. זארובה היה רוצה לענות, אבל לא יכול; רק מחרחר ורץ הלאה. במדרכה, הוא חושב, לי לא מספיקה מדרכה; אנשים, אני כל כך ממהר, אני רוצה להיות בבית, בבקשה, איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? כנראה דרך הרחוב הסואן ביותר, החליט, כאן, בדרך שנוסעת שיירת החשמליות. מאין רק מגיע המון כזה של אנשים? הלא זה המון ממש, וכולם הולכים בכיוון אחד, זאת בטח תחנת הרכבת, לכן הם רצים כל כך – שלא יאחרו לרכבת שלהם. זארובה גבה הגו החיש את צעדיו שלא להשאר מאחור; והנה, גם לאנשים האלה לא מספיקה כבר המדרכה, ההמון הדחוס וההומה נשפך אל אמצע הרחוב; וכל הזמן מתווספים חדשים, רצים בדהרה, וצועקים משהו; עד אשר התחילו כולם לשאוג שאגה ארוכה ורחבה.

ראשו של זארובה הסתחרר משכרון השאגה. לכל הרוחות – איזה יופי זה, כמה אנשים! שם בשורות הראשונות התחילו לשיר שיר לכת, זארובה מיישר את צעדיו וצועד בעליצות, תראה־תראה, כולם סביב שרים עכשיו, בגרונו של זארובה נמס משהו ועולה על גדותיו, כאילו זה לוחץ לצאת, והנה זה שיר – חת־שתיים, חת־שתיים – זארובה שר שיר ללא מלים, מזמזם בקול הבס העמוק, איזה שיר זה? לא חשוב, אני נוסע הביתה, אני נוסע הביתה! זארובה ארוך הגו כבר צועד בשורה הראשונה ושר, באין מלים, אבל זה כל כך יפה, אחת־שתיים, אחת־שתיים, ידו מושטת אל על והוא תוקע כמו פיל, הוא חש כאילו כל גופו מצלצל, בטנו רועדת כמו תוף, החזה מהדהד בקול ובגרון הוא מרגיש כל כך טוב, כאילו לגמת משקה או בכית. אלפי אנשים צועקים: “בושה! בושה לממשלה!” אבל זארובה איננו מסוגל לתפוס מה הם צועקים ותוקע כמנצח “אוּ־אאא! אוּ־אאא!” בהניפו את זרועותיו הארוכות צועד זארובה בראש כולם, צועק וסואן, שר ומרעים, מתופף באגרופיו בחזהו ומוציא קול זעקה גדול, המתבלט מעל לראשי ההמון כמו דגל מתעופף. אֶ־אָ־אאאא, אֶ־אָ־אאאא, תוקע זארובה מלוא ריאותיו, מכל הלב, בעוצמו את עיניו כמו השכווי הקורא. “אוּ־אאא! אֶ־אָ־אאא!” עכשיו ההמון נעצר ואיננו יכול להמשיך, גל מבוהל נסוג, גונח ומתנפח בזעקות שבר. “אוּ־אאא, אֶ־אָ־אאא!” זארובה מתמסר בעיניים עצומות לקול הגדול והמשוחרר העולה מתוך תוכו. לפתע תופסות אותו איזה ידיים, וקול קצר נשימה מחרחר באוזנו: “אתה עצור, בשם החוק!”

זארובה פער את עיניו; באחת מידיו נתלה שוטר ושולף אותו מתוך ההמון המטלטל בחוזקה. זארובה פלט זעקת אימה ומנסה להתשחרר מאחיזת השוטר, המסובב את ידו; זארובה שאג מכאב, ואת ידו העצומה האחרת הנחית על ראש השוטר. פני השוטר האדימו והוא עזב את היד; אותה שניה חטף זארובה מכת אלה בראשו, ועוד, ועוד, ועוד! שתי כפות ידיים עצומות הסתובבו כמו טחנת רוח ונפלו על איזה ראשים; שני אנשים כמו בולדוגים נתלו עליהן, זארובה נחנק מאימה ומנסה לפרוק אותם מעצמו, בועט סביבו, מתנודד כמו מטורף, נסחב ונדחף לאי שם, שני שוטרים מובילים אותו כשידיו מסובבות מאחורי גבו דרך רחוב ריק מאדם, חת־שתיים, חת־שתיים, זארובה הולך כמו כבשה, בבקשה איך מגיעים לתחנת הרכבת צפון־מערב? הלא עלי לנסוע הביתה.

שני שוטרים כמעט זרקו אותו לתוך תחנת המשטרה.

“מה שמך,” פתח קול מרושע וקר.

זארובה היה רוצה לומר, אבל רק מנענע את שפתיו.

“ובכן, מה שמך?” צעק הקול הרע.

“זארובה אנטונין,” לוחש גבה הגו בקול שורק.

“מקום מגורים?”

וארובה משך את כתפיו אובד עצות. “בפאנקראץ,” חילץ מעצמו. “בצינוק.”

★

זה אמנם לא צריך לקרות, אבל זה קרה: שלושה משפטנים התייעצו ביניהם, איך אפשר לחלץ את זארובה: אב בית הדין, פרקליט המדינה והסניגור מטעם המדינה.

“אז שזארובה הזה יכחיש,” סבר פרקליט המדינה.

“בלתי אפשרי,” נהם אב בית הדין. “הוא כבר הודה בחקירה שהוא התקוטט עם השוטרים. מטומטם אחד, להודות מעצמו – –”

“אילו העידו השוטרים,” הציע הסניגור, "שאינם מזהים את זארובה בוודאות, שאולי זה מישהו אחר – – "

“תסלח לי,” מחה פרקליט המדינה, “שאנחנו נלמד את השוטרים לשקר? הם הלא זיהו את זארובה בוודאות – – אני הייתי מציע טירוף חולף. תציע אתה בדיקת מצבו הנפשי, אדוני הקולגה; אני אצטרף לזה.”

“מצדי, אני מוכן להציע; אבל מה אם הדוקטורים לא יכירו בו כמשוגע?”

“אני אדבר אתם,” התנדב אב בית הדין, “זה אמנם לא תקין, אבל – – לכל הרוחות, אני לא הייתי רוצה שזארובה זה יישב כל ימי חייו בגלל שטות שכזאת. הייתי מעדיף לראות את עצמי מי יודע איפה. ריבונו של עולם, אני הייתי נותן לו ששה חודשים, אפילו עפעף לא הייתי מניד; אבל שיצטרך לשבת בכלא כל יתרת מאסר עולם, אדוני, זה לא היה… המממ… מוצא חן בעיני.”

“אם לא טירוף חולף,” הרהר פרקליט המדינה, “אז זה נראה מאד לא יפה. אל־אלוהים, אני חייב להגיש אישום על מעשה פשע; מה אחרת אפשר לעשות? אילו המטומטם הזה היה לפחות מתעכב בדרך באיזה בית מרזח! מזה אפשר היה לרקום איזה בלבול חושים – –”

“אני מבקש מכם, רבותי,” הפציר אב בית הדין, “איכשהו תעשו את זה, שאוכל לשחרר אותו. אני אדם זקן, ולא הייתי רוצה לקחת אתי – – נו, אתם יודעים מה.”

“עניין קשה,” נאנח פרקליט המדינה. “נו, נראה. לפחות נוכל עם הפסיכיאטרים האלה למשוך זמן. אז מחר ישיבת בית המשפט, נכון?”

★

אלא שישיבת בית המשפט לא התקיימה. אותו לילה תלה את עצמו אנטונין זארובה, ככל הנראה מפחד העונש הצפוי לו. כיון שהיה כל כך ארוך, הוא היה תלוי בצורה מוזרה, כאילו יושב על הרצפה.

“עניין ארור”, נהם פרקליט המדינה, “לעזאזל, איזה מקרה מטופש! אבל לפחות זה לא ירבץ על מצפוננו.”

---

פשע בבית הדואר

מאת

קארל צ'אפק

“אדוני, בעניין הצדק,” אמר רב־סמל הז’נדרמריה ברייכה, "אני הייתי רוצה לדעת, מדוע בתמונות זאת תמיד אשה כזאת עם שלייקע על העיניים ועם מאזניים קטנים, כאילו היא מוכרת פִלְפל. אני הייתי אומר שהצדק נראה כמו ז’נדרם. לא היית מאמין בכמה עניינים אנחנו הז’נדרמים פוסקים בלי שופט, בלי מאזניים ובלי שום מהומות שכאלה. במקרים קלים יותר אנחנו מרביצים סטירה טובה, ובמקרים קשים יותר בחגורה; בתשעים מקרים מתוך מאה זהו כל הצדק כולו. ואגיד לך, אדוני, שבאחד הימים לאחרונה אני לבדי הרשעתי שני אנשים ברצח והטלתי עליהם עונש צודק, וביצעתי את גזר הדין, ואפילו לא דווחתי על זה מלה. אז חכה, לך אני אספר.

"ובכן, אתה זוכר, אדוני, את הגברת הצעירה, שעבדה פה לפני שנתיים בדואר. נכון, הלנקה היה שמה. היא היתה בחורה טובה וחביבה, יפה כמו תמונה. אתה בוודאי זוכר. ובכן, הלנקה זו, אדוני, טבעה בקיץ אשתקד; היא קפצה לתוך בריכת המים והלכה כחמישים מטר, עד שהגיעה למים העמוקים. רק כעבור יומיים היא צפה. ואתה יודע מדוע היא עשתה את זה? אותו יום שבו היא טבעה הגיעה פתאום מפראג ביקורת לבית הדואר ומצאה שלהלנקה חסר מאתיים כתר בקופה. מאתיים כתר עלובים, אדוני. המבקר המטומטם אמר, שהוא חייב לדווח על זה ושתיפתח חקירה בגין מעילה. אותו ערב, אדוני, הלכה הלנקה והטביעה את עצמה, מרוב בושה.

"כאשר הוציאו אותה והשכיבו אותה על הדייק, הייתי חייב לעמוד לידה עד שתבוא הועדה. כבר לא היה בה, המסכנה, שום דבר יפה, אבל אני כל הזמן ראיתי אותה, איך היא מחייכת ליד הדלפק – נו, כולנו היינו הולכים אליה לשם, תסכים אתי; את הנערה הזאת אהבו כולם. לכל הרוחות, אני אומר לעצמי, הבחורה הזאת לא גנבה מאתיים כתר; ראשית, כיון שאינני יכול להאמין; ושנית, היא לא היתה נזקקת לגנוב כסף; אבא שלה היה טוחן שם מעבר לנהר, והיא הלכה לעבוד בדואר רק בגלל גאווה נשית שכזאת, להוכיח שהיא יכולה לפרנס את עצמה. את האבא הכרתי היטב; הוא היה אדם מלומד, ונוסף לזה אוונגלי; אני אומר לך, האוונגלים והמאמינים ברוחות אצלנו לא גונבים אף פעם. אם באמת חסרים מאתיים הכתר האלה בקופת הדואר, אז היה מוכרח לגנוב אותם מישהו אחר. ואז אני, אדוני, נשבעתי לבחורה המתה שם על הדייק, שאני לא אשאיר את זה כך.

"טוב, בינתיים שלחו לבית הדואר שלנו איזה צעיר מפראג, פיליפק שמו; בחור זריז עם שיניים בולטות. ובכן, אני הייתי הולך אל פיליפק זה לבית הדואר, בכדי לרחרח שם. אתה יודע איך הדברים מתנהלים בבתי הדואר הקטנים; ליד האשנב שולחן קטן, ובשולחן הזה במגירה כסף ובולים. מאחורי גבו של הפקיד יש שידה כזאת עם כל מיני ספרי תעריפים ומסמכים, ומאזניים לשקילת החבילות ודברים כאלה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר לו, ‘בבקשה תסתכל לפנקס הזה שלך ותגיד לי מה היה עולה, נגיד, מברק לבואנוס איירס.’

"‘שלושה כתר המלה,’ אומר פיליפק בלי להניד עפעף.

"‘מה היה עולה מברק דחוף להונג־קונג,’ אני שואל אותו.

"‘את זה אני צריך לבדוק,’ אמר זה פיליפק, קם והסתובב אל השידה. ובזמן שהוא דפדף בתעריף כשגבו אל השולחן, הכנסתי את הכתף דרך האשנב, תפסתי ביד את המגירה עם הכסף ופתחתי אותה; היא נפתחה בקלות ובלי רעש.

"‘תודה לך, אני כבר יודע,’ אני אומר; ‘כך זה יכול היה לקרות. נניח שהלנקה חיפשה משהו בתוך השידה; מישהו יכול היה לסחוב את המאתיים כתר מהמגירה. תראה, מר פיליפק, אולי תוכל להראות לי, מי בימים האחרונים שלח מפה מברק או משהו אחר.’

"מר פיליפק גרד את פדחתו ואומר: ‘אדון מפקד התחנה, זה לא ילך. אתה מבין, יש משהו כמו סודיות הדואר – – אלא אם אתה מחפש בשם החוק; אבל אז הייתי חייב לדווח למעלה, שהיה פה חיפוש.’

"‘חכה,’ אני אומר לו, ‘את זה אני בינתיים לא רוצה לעשות. אבל תראה, אדון פיליפק, לוא רצית ככה… מתוך שעמום או כך… לעיין במסמכים האלה, מי בימים האחרונים שלח מפה משהו שהלנקה היתה חייבת אולי לסובב את הגב אל השולחן – –’

"‘אדוני המפקד,’ אומר פיליפק זה, ‘טופסי המברקים שנשלחו בטח נמצאים פה; אבל לגבי מכתבים רשומים וחבילות רשום אצלנו רק למי הם נשלחו ולא מי שלח אותם. אני ארשום לך את כל השמות שאמצא פה; זה אמנם לא תקין, אבל בשבילך אעשה את זה. אבל אני חושב שזה לא יהיה שווה לך כלום.’

"ואדוני, הוא צדק; הוא הביא לי כשלושים שמות – אתה מבין, בבית דואר כפרי לא שולחים כל כך הרבה, לכל היותר איזו חבילה לבן בצבא – אבל מזה לא מצצתי אפילו צל של חלום. אדוני, לאן שלא הלכתי, חשבתי כל הזמן על העניין הזה; ונורא לחץ עלי שלא אוכל לקיים את הבטחתי לנערה המתה הזאת.

"אז פעם, זה היה בערך שבוע אחר־כך, שוב הלכתי לדואר. פיליפק זה חושף אלי שיניים ואומר: ‘אדון מפקד, ממשחק הכדורת שלנו כבר לא יצא כלום, אני אורז. מחר תגיע הנה גברת חדשה, מהדואר בפארדוביצה.’

"‘אהא,’ אומר אני. ‘איזו העברה משמעתית, נכון, אם העבירו את הגברת מהעיר לדואר כפרי עלוב כזה.’

"‘בכלל לא’, אומר פיליפק זה ומסתכל עלי במבט מוזר. ‘הגברת הועברה הנה לפי בקשתה, אדוני המפקד.’

"‘זה מוזר’, אומר אני; הלא אתה יודע איך זה עם נשים.

"‘באמת מוזר,’ אומר פיליפק ומסתכל עלי כל הזמן, ‘ועוד יותר מוזר שהתלונה האנונימית שביקשה לערוך פה ביקורת פתע, הגיעה גם כן מפרדוביצה.’

"אני נתתי שריקה ואני חושב שהסתכלתי על פיליפק כמו שהוא הסתכל עלי. ופתאום אומר הדוור אוהר, שעמד שם לסדר לעצמו את הדואר לחלוקה: ‘אה, כן, לפרדוביצה, לשם הולך כמעט בכל יום מכתב מזה מנהל החווה הצעיר, לאיזו גברת בדואר שם. זאת בטח האהבה שלו, תסכים אתי.’

"‘תשמע, קשישא,’ אומר לו פיליפק, ‘אתה יודע איך קוראים לגברת הזאת?’

"‘איכשהו כמו יוליה טופ – – טופאר – –’

"‘טאופר,’ אמר פיליפק. ‘אז זאת היא, שצריכה להגיע הנה.’

"‘אדון האודק, כלומר מנהל החווה,’ מספר הדוור, ‘גם מקבל כמעט בכל יום מכתב מפרדוביצה. ‘אדון מנהל’, אני אומר לו, ‘שוב קיבלת מכתב מהגברת הכלה.’ הוא, כלומר אדון האודק, תמיד בא כבר לקראתי. והיום יש לו כאן איזה ארגז קטן, אבל מפראג. תראה, זה משלוח מוחזר. “נמען בלתי ידוע”. אז בטח האדון המנהל טעה בכתובת. אני אקח לו את זה בחזרה.’

"‘תראה לי,’ אומר פיליפק, ‘הכתובת היא “נובאק, רחוב ספאלנה, פראג”. תוכן: שני קילו חמאה. חותמת הדואר: ארבעה עשר ביולי.’

"‘אז עוד היתה פה גברת הלנקה,’ אמר הדוור.

"‘תראה לי,’ אני אומר לפיליפק, ומרחרח את החבילה. ‘מר פיליפק,’ אני אומר, ‘זה מוזר שהחמאה היתה בדרך שבועיים ולא מסריחה. סבא, תשאיר את הארגז כאן ולך לחלק את הדואר.’

"רק יצא הזקן מהדלת אמר לי פיליפק: ‘אדוני מפקד התחנה, זה אמנם אסור, אבל פה יש איזמל.’ והלך, כאילו בשביל שלא יראה. אדוני, אני פתחתי את הארגז; היו בו שני קילוגרם עפר. אז הלכתי לחפש את פיליפק ואמרתי לו: ‘בן־אדם, על העניין הזה – אף מלה לאף אחד, אתה מבין? אני מסדר את זה לבד.’

"מובן מאליו, מייד יצאתי לבקר את האדון המנהל בחווה. הוא ישב שם על ערימת קרשים והתבונן בקרקע. ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘יש פה איזה בלבול בדואר; אולי אתה זוכר לאיזו כתובת שלחת לפני עשרה או שנים עשר יום כזה ארגז קטן?’

"האודק זה החוויר קצת ואומר: ‘לא חשוב; אני כבר לא זוכר בשביל מי זה היה.’

"‘אדוני המנהל,’ אמרתי, ‘ואיזה חמאה זאת היתה?’

"אדון האודק קפץ ממקומו, לבן כמו סיד. ‘מה כל זה צריך להיות?’ הוא צעק. ‘מדוע אתה מטריד אותי עם הדבר הזה?’

" ‘אדוני המנהל,’ אני אומר לו, ‘זה כך: אתה הרגת את הלנקה מהדואר. אתה הבאת לשם ארגז עם כתובת מדומה, שהיא תצטרך לשקול אותה במאזניים. בשעה שהיא שקלה, אתה התכופפת מעבר לאשנב וגנבת מהמגירה מאתיים כתר. בגלל המאתיים כתר האלה הלנקה הטביעה את עצמה. זהו.’

"אדוני', האודק זה רעד כמו עלה. ‘זה שקר,’ הוא צעק, ‘בשביל מה שאני אגנוב מאתיים כתר?’

"‘כי רצית שיעבירו הנה לדואר את העלמה טאופר, כלתך. הגברת הזאת שלחה תלונה אנונימית, שלהלנקה חסר כסף בקופה. אתם שניכם שלחתם את הלנקה לטבוע בבריכה. אתם שניכם הרגתם אותה. על מצפונכם רובץ פשע, אדון האודק.’

"האודק זה נפל על פניו על הקרשים האלה וכיסה את פניו; בחיי לא ראיתי גבר בוכה כך. ‘אלהים אדירים,’ הוא התייפח, ‘אני לא יכולתי לדעת, שהיא תלך להטביע את עצמה! אני רק חשבתי שיפטרו אותה… היא הלא יכלה ללכת הביתה! אדוני המפקח, אני רק רציתי להתחתן עם יולצ’ה; אבל אחד משנינו היה צריך לוותר על משרתו אם נעבור לגור יחד… ואז המשכורת לא תספיק… לכן כל כך רציתי שיולצ’ה תועבר הנה לדואר! חמש שנים אנחנו כבר מחכים… אדוני המפקח, זאת אהבה כזאת נוראה!’ אדוני, אני לא אמשיך בסיפור הזה; היה כבר לילה, הגבר הזה כרע ברך לפני, ואני, אדוני, אני התייפחתי מעל כל זה כמו זונה זקנה; על הלנקה ועל כל היתר.

"‘עכשיו די,’ אמרתי לו בסוף, ‘לי כבר נמאס מזה. בן־אדם, תן לי מאתיים כתר. כך. ועכשיו עוד זאת: אם תעיז להתקרב לגברת טאופר לפני שאני גומר לסדר את כל זה, אני מוסר עליך תלונה בגין גניבה, אתה מבין? ואם תחליט להתאבד או משהו כזה, אז אני אספר למה עשית את זה. זהו.’

"אותו לילה ישבתי בדין על השניים, תחת כיפת הכוכבים; אני שאלתי את אלוהים, איך להעניש אותם, והבנתי את המרורים ואת השמחה שבעשיית הצדק. אילו הגשתי נגדם תלונה, היה אדון האודק מקבל כמה שבועות מאסר על תנאי; וגם לזה היו קשיים בהבאת הוכחות. האודק הרג אה הבחורה; אבל הוא לא היה סתם גנב. כל עונש היה בשבילו קטן מדי וגדול מדי. לכן שפטתי אותם והענשתי אותם בעצמי.

'בבוקר למחרת הלכתי לדואר. יושבת שם מאחורי הדלפק גברת תמירה וחיוורת עם עיניים צרובות. ‘גברת טאופר,’ אני אומר, ‘יש לי פה מכתב רשום’. הגשתי לה מעטפה עם הכתובת “הנהלת הדואר והטלגרף בפראג”. היא הסתכלה עלי והדביקה עליה מדבקה.

‘"רגע אחד, גברת,’ אמרתי, ‘במכתב הזה יש תלונה על כך, מי הוא שגנב את מאתיים הכתר מקודמתך. כמה יעלה המשלוח?’

"אדוני, באשה הזאת היה המון כוח; אבל בכל זאת החווירו פניה עד אפר והיא התקשחה כמו אבן. ‘שלושה כתר חמשים,’ היא נשפה בקושי.

"מניתי שלושה כתרים חמשים, ואני אומר: ‘הנה, גברת. אבל אם המאתיים כתר,’ אני אומר, ושם את הכסף הגנוב על השולחן, ‘אם שני השטרות האלה של מאה כתר יימצאו כאן במקרה, תחובים או מונחים באיזה מקום, את מבינה, גברת? – שיראו כולם שהלנקה המתה לא גנבה – אז אני מוכן לקבל את המכתב בחזרה. ובכן, מה תאמרי?’

"היא לא אמרה מלה; רק הסתכלה במבט קפוא וצורב, אינני יודע לאן.

"‘בעוד חמש דקות יבוא הנה הדוור, גברת,’ אני אומר, ‘ובכן, לקחת את המכתב בחזרה?’

"היא הנהנה מהר בראשה. אז אני לקחתי את המכתב, ומתהלך ליד בית הדואר. אדוני, במתח כזה עוד לא צעדתי כל ימי חיי. כעבור עשרים דקות יוצא הדוור הזקן אוהר במרוצה מבית הדואר וצועק: ‘אדון מפקד, אדון מפקד, כבר מצאו את המאתיים כתר שחסרו לגברת הלנקה! הגברת החדשה מצאה אותם בין דפי אחד מספרי התעריף! איזה מקרה!’

‘"סבא,’ אמרתי לו, ‘רוץ וספר בכל מקום שהמאתיים כתר נמצאו. אתה מבין, שכולם ידעו שהלנקה המתה לא גנבה. השבח לאל!’

"ובכן זה היה הדבר הראשון. הדבר השני היה שהלכתי לבעל האחוזה הזקן. אתה בטח לא מכיר אותו; הוא רוזן, קצת משוגע ואדם טוב לב מאד מאד. ‘אדוני הרוזן,’ אני אומר לו, ‘אל תשאל אותי כלום; מדובר בעניין שבו אנחנו בני אדם חייבים להחזיק זה לזה חבל הצלה. תקרא למנהל החווה שלך האודק ותגיד לו, שעליו לנסוע עוד היום לחווה שלך במורביה; ואם הוא לא רוצה, שאתה מפטר אותו במקום.’

"הרוזן הזקן הרים את גבותיו והסתכל בי שעה ארוכה; אדוני, לא היה שום צורך שאכריח את עצמי להראות רציני ככל שאדם יכול להראות. ‘נו טוב,’ אמר הרוזן, ‘אני לא אשאל שאלות’, והוא קרא להאודק.

"האודק נכנס, וכאשר ראה אותי ליד הרוזן, החוויר, אבל עמד כמו נר. ‘האודק,’ אמר הרוזן, ‘תגיד למישהו לרתום את הסוסים; אתה נוסע לתחנת הרכבת; הערב אתה מתחיל לעבוד בחווה שלי ליד הולין. אני שולח מברק שיחכו לך שם. הבנת?’

"‘כן,’ אמר האודק בשקט ונעץ בי את עיניו; אתה מבין, עיניים כמו עיני הנידונים בגיהינום.

" ‘יש לך התנגדות?’ שאל הרוזן.

"‘לא,’ חירחר האודק ולא הסיר את עיניו ממני. אדוני, עלי העיניים האלה ממש העיקו.

"‘אז אתה יכול ללכת,’ סיים הרוזן; וזהו זה. כעבור כמה רגעים ראיתי שמסיעים את האודק במרכבה; הוא ישב בה כמו מאריונטה מעץ.

"אז זה הכל. כאשר תלך לדואר, שים לב לגברת החיוורת. היא רעה, רעה על כולם, ומקבלת קמטים כאלה של רוע וזקנה. אני לא יודע, האם היא נפגשת עם מנהל החווה שלה; אולי היא נוסעת אליו מפעם לפעם, אבל אחר־כך היא חוזרת רעה יותר וצורבת יותר. ואני מסתכל בה ואומר בלבי: צדק צריך להיות.

“אני ז’נדרם אני, אדוני, אבל אומר לך את זאת מנסיוני: האם יש איזה אלוהים כל־יודע וכל־יכול, את זאת אינני יודע; ואם יש, אז זה לא עוזר לנו כלום; אבל אני אגיד לך, מוכרח להיות מישהו העושה צדק במרומים. זה כן, אדוני. אנחנו יכולים רק להטיל עונשים; אבל חייב להיות מישהו שגם ימחל. אני אגיד לך, הצדק העליון והאמיתי הוא משהו כל כך מוזר כמו האהבה.”

סיפורים מהכיס השני

מאת

קארל צ'אפק

---

שם היצירה במקור: Karel Čapek, Povídky z druhé kapsy, Fr. Borový, Praha, 1938

---

הקקטוס הגנוב

מאת

קארל צ'אפק

“אז אני אספר לכם,” אמר מר קובאט, "מה קרה לי השנה בקיץ.

“שהיתי במקום קייט, כפי שמקומות הקייט ככלל נראים: בלי מים, בלי יער, בלי דגים, בכלל בלי כלום; לעומת זאת היתה מיוצגת בו ייצוג נכבד מפלגת העם, אגודת ארץ יפה בהנהלת מזכיר פעלתן, תעשיית צדפים ובית דואר ובו מנהלת דואר זקנה ובעלת חוטם; בקיצור הדברים נראים שם כמו בכל מקום אחר. ובכן, לאחר שנהניתי במשך שבועיים מהשפעתה המבורכת וההיגיינית של בטלה בלתי מופרעת, התחלתי לחוש שאני איכשהו מעסיק את הרכילאיות המקומיות בפרט, ואת דעת הקהל המקומית בכלל. כיון שמכתבי הגיעו אלי מודבקים בקפדנות חשודה, עד שאפשר היה להבחין בגב המעטפות את הברק האופייני לדבק הידוע כגומי ערבי, אמרתי בלבי: אהה, מישהו נוהג לפתוח את הדואר שלי; השד ייקח את הזקנה הבלה הזאת, מנהלת הדואר! כידוע, אומרים שאנשי הדואר יודעים לפתוח כל מעטפה. חכי, אני אומר בלבי; וכבר ישבתי והתחלתי לכתוב בכתיבה תמה: דחלילת הדואר, רוח רפאים של חוטם, כוכב שביט מזוקן, רכילאית אכולת סקרנות, נחש צפע ארסי, מרשעת מכוערת, מכשפה אחת, וכן הלאה וכן הלאה, בכבוד רב, יאן קובאט. תשמעו, השפה הצ’כית היא שפה עשירה ומדוייקת; בנשימה אחת שפכתי על הנייר שלושים וארבעה ביטויים, שגבר הגון וישר דרך יכול להשתמש בהם כלפי כל גברת, מבלי להראות חצוף או טרדן; אחר־כך הכנסתי את הנייר בתחושת שביעות רצון למעטפה, הדבקתי אותה, רשמתי על גביה את כתובתי שלי ונסעתי לעיר השכנה לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. למחרת היום אני רץ לבית הדואר, ותוחב, בחיוך שובה לב, את ראשי לתוך האשנב. גברת, אני אומר, האם יש פה בשבילי איזה מכתב? – – אני אתבע אותך לדין, מנוול שכמוך, שלחה הגברת לעברי אש וגופרית, מלווה במבט הנורא ביותר שאי פעם ראיתי. – – מה קרה, גברת מנהלת, אני אומר ברגש של חמלה, אולי קראת משהו לא נעים? – – ואחר־כך העדפתי לעזוב את המקום.”

“זה כלום,” אמר בנימה ביקורתית מר הולאן, הגנן הראשי של גני הולְבֶן. "התחבולה הזאת היתה יותר מדי פשוטה. אני יכול לספר לכם איך טמנתי מלכודת לגנב הקקטוסים ההוא. כידוע, מר הולבן הזקן הוא קקטוסאי לעילא, ואוסף הקקטוסים שלו, אני לא משקר, מוערך בשלוש מאות אלף, בלי לספור את האוניקאטים. ויש לו לאדון הזקן עקרון שהוא מקפיד בו במיוחד, והוא שהאוסף שלו יהיה פתוח לקהל. הולאן, הוא אומר, זהו תחביב נאצל, צריך לעודד אותו בקרב הבריות. אבל אני מצדי חושב, שאם קוקטוסאי צעיר כזה רואה, נגיד כזה גרוזון זהוב שמחירו אלף מאתיים, אז כואב לו הלב, ללא תכלית, שאין לו אחד כזה. אבל אם האדון הזקן רוצה כך, שיהיה. אלא שלפני שנה התחלנו לשים לב שנעלמים לנו קקטוסים; ולא כאלה התופסים את העין, שכל אחד היה רוצה שיהיו לו, אלא דוקא כאלה יחודיים; פעם זה היה Echinocactus Wislizenii, פעם אחרת Graesnerii, אחר־כך אחד Wittia, מיובא הישר מקוסטה־ריקה, אחר־כך אחד שהוא בחזקת nova species ששלח לנו פריץ', אחר־כך אחד Melocactus Leopoldii, אוניקאט שאיש באירופה לא ראה כמותו כבר למעלה מחמישים שנה, ולבסוף Pilocereus fimbriatus מסן־דומינגו, היחידה הראשונה שאי פעם הגיעה לאירופה. תשמעו, הגנב הזה היה צריך להיות איזה מומחה! – – אין לכם מושג, כמה שהאדון הזקן זעם וקצף. אדון הולבן, אני אומר לו, אתה פשוט צריך לסגור את החממות שלך, וגמרנו עם זה. – – זה שוב לא, צעק האדון הזקן, תחביב נאצל כזה הוא בשביל הכל; אתה מוכרח לתפוס את הגנב הנאלח הזה; תזרוק את השומרים, תיקח חדשים, תזעיק את המשטרה וכל מיני דברים כאלה. זה עניין קשה; אם יש לנו שלושים וששה אלף עציצים, אי אפשר להציב ליד כל אחד שומר. אז לפחות שכרתי את שירותיהם של שני גמלאי המשטרה, מפקחים אזוריים בדימוס, שישימו עין. ובדיוק אז הלך לנו אותו Pilocereus fimbriatus וכל מה שנשאר אחריו היתה גומה קטנה בחול. אז אני תפסתי כזה כעס, שהתחלתי לארוב בעצמי לזה גנב הקקטוסים.

"שתדעו, הקקטוסאים האמיתיים זה משהו כמו כת של דרוישים; אני חושב שבמקום זקן צומחים להם קוצים וגלוכידות, כך הם נעוצים בעניין הזה. אצלנו יש שתי כתות כאלה: אגודת הקקטוסאים ואיגוד מגדלי הקקטוסים; מה הבדל ביניהם – את זאת אינני יודע, – – אני חושב שחברי אחת הכתות מאמינים שלקקטוסים יש נשמה בת אלמוות, בעוד שהאחרים מקריבים להם קורבנות דמים; אבל בקיצור, בני שתי הכתות שונאים ורודפים אלה את אלה באש ובחרב, על הקרקע ובאויר, עד חורמה. ובכן אני הלכתי אל שני נשיאי הכתות האלה, ותחת מעטה סודיות שאלתי אותם, האם יש להם איזה שהוא מושג, מי – נגיד מהכת האחרת – היה יכול לגנוב את הקקטוסים של הולבן. כאשר סיפרתי להם איזה קקטוסים נדירים אבדו לנו, הם הצהירו בוודאות גמורה, שלא ייתכן שגנב אותם חבר הכת העויינת, כי שם יש רק בטלנים, הדיוטות ובורים, שאין להם מושג מה זה Wislizen או Graessner, שלא לדבר על Pilocereus fimbriatus; ומה שנוגע לחברי הכת שלהם, הם ערבים ליושרם והגינותם; אלה אינם מסוגלים לגנוב כלום, כמובן מלבד איזה קקטוס פה ושם; אבל אילו היה לאחד מהם כזה Wislizen, הוא היה ללא ספק מציג אותו בפני החברים לשם פולחן ואורגיות דתיות אחרות, אבל על דבר כזה הם, הנשיאים, לא יודעים דבר. לבסוף אמרו לי שני האדונים הנכבדים האלה, שמלבד שתי הכתות המוכרות בציבור ועוד כמה כתות נסבלות אחרות, יש גם קקטוסאים פראיים, ואלה גרועים מכל; המדובר באלה שבגלל קנאותם לא יכלו לחיות בשלום עם הכתות המתונות האמורות ובכלל הם מתמכרים לתורות שווא ולאלימות. והקקטוסאים האלה, הפראיים – אלה מסוגלים לכל.

''ובכן, לאחר שלא הצלחתי אצל שני האדונים האלה, טיפסתי על אדר יפה כזה בגן שלנו והתחלתי לחשוב. אני אומר לכם, לחשוב אפשר הכי טוב בצמרתו של אילן; שם הבנאדם איכשהו חופשי, קצת מתנדנד, ורואה את הכל מנקודת ראות גבוהה יותר; אני חושב שאלה הפילוסופים היו צריכים לחיות על העצים כמו זהבנים. ועל האדר הזה הגיתי תכנית שכזאת. קודם עשיתי סיבוב בין כל הגננים המכירים שלי, ואני אומר להם: חבריא, האם לא נרקבים לכם איזה קקטוסים? אדון הולבן הזקן היה צריך כאלה בשביל איזה נסיונות שהוא עושה. – – כך השגתי כמה מאות קקטוסים חולים ובלילה דחפתי אותם לתוך האוסף של הולבן. יומיים שמרתי על דומיה, וביום השלישי הכנסתי לכל העתונים את הידיעה הזאת:

''כעבור כעשרה ימים – במשך עשרת הימים האלה נאלצנו להסתתר, לבל יקרעו אותנו הקקטוסאים לגזרים בשאלותיהם – שלחתי לעתונות את ההודעה השניה:

"כאשר זה יצא לאור, ישב כבר אחד משוטרי החרש במפעל ההוא, ואני התיישבתי לי בנחת ליד הטלפון. כעבור שעתיים התקשר ה’חרש': ובכן, מר הולאן, הוא כבר בידינו. – כעבור עשר דקות החזקתי בצווארונו של גוץ קטן שכזה וניערתי אותו בחוזקה.

"‘אדוני’, מיחה הגוץ, ‘מה אתה מנער אותי? אני רק הלכתי לקנות את טינקטורת הארווארד־לוטסן המפורסמת –’

"‘אני יודע’, אני אומר לו, ‘רק שטיטנקטורה כזאת בכלל לא קיימת, כמו שגם אין שום מחלה חדשה; אבל אתה היית נכנס לאוסף של הולבן לגנוב מאתנו קקטוסים, ממזר אחד ושד משחת!’

"‘תודה לאל’, פלט הגוץ, ‘אז אין בכלל מחלה כזאת? ואני עשרה לילות לא ישנתי מפחד שיתר הקקטוסים שלי יידבקו!’

"אז הובלתי אותו, בעודי מחזיק אותו בצווארונו, למכונית ונסעתי אתו, יחד עם ה’חרש' לדירה שלו. תשמעו, אוסף כזה עוד לא ראיתי; הגוץ הזה היה לו חדרון אחד קטן בעליית גג בויסוצ’אני, נו בערך שלושה על ארבעה מטר, בפינה על הרצפה שמיכה, שולחן קטן וכסא, וכל היתר היו קקטוסים; אבל איזה אקסמפלרים ובאיזה סדר, את זה צריך לחפש.

"ובכן איזה מהם הוא גנב מכם, אומר ה’חרש‘; ואני הסתכלתי על הממזר הזה איך הוא רועד ובולע דמעות. ‘תשמע’, אמרתי ל’חרש’, ‘אין לזה ערך כל כך גדול, כפי שחשבנו; תגיד בתחנה שהאדון לקח אתו דברים בערך של חמישים כתר, ואני אסתדר אתו לבד.’

"לאחר שה’חרש' הלך, אני אומר: ‘עכשיו, ידידי, קודם כל תארוז לי פה את כל מה שלקחת אצלנו’. – – האיש מצמץ, כי היה על סף בכי, ולוחש: ‘אני מבקש ממך, אדוני, אולי אוכל לשבת בכלא תמורתם?’

"‘שום־כלום’, אני צועק עליו, ‘קודם אתה חייב להחזיר מה שגנבת אצלנו’. – אז הוא התחיל לשלוף עציץ אחרי עציץ ושם אותם הצדה; מספרם הגיע לשמונים – לנו לא היה אפילו מושג קלוש שחסר לנו כל כך הרבה; אבל כנראה שהוא היה סוחב אותם כבר הרבה שנים. לשם בטחון פתחתי עליו בצעקה: ‘מה, וזה הכל?’

"אותו רגע נפרץ סכר הדמעות; הוא בחר עוד אחד, De Laitii לבנבן, ואחד Corniger, צירף אותם אל היתר והתייפח: ‘אדוני, חי נפשי, יותר אין לי משלכם.’

"‘בזה עוד ניווכח’, רעמתי, ‘אבל עכשיו תספר לי איך הצלחת לפלח אותם מאתנו.’

"‘זה היה כך’, בירבר, ותוך כדי כך קיפצה לו הפיקה בגרון מרוב התרגשות. ‘אני… אני לקחתי, עליך לדעת, את הבגדים האלה…’

"‘איזה בגדים?’ אני צועק. אז הוא הסמיק מרוב מבוכה וגמגם: ‘… שמלה של אשה…’

"‘בן־אדם’, אני מתפלא, ‘למה דווקא שמלת אשה?’

"‘מפני ש־…’, גמגם בקול חנוק, תבין, בבקשה, הלא אף אחד אפילו לא ישים לב לאשה קצה באת בימים, וגם זאת – הוסיף בנימת כמעט נצחון – זה הלא ברור, שאיש לא יחשוד בדבר כזה באשה! אדוני, לנשים יש כל מיני תשוקות, אבל לעולם לא תאסופנה אוספים! האם ראית כבר אשה שיש לה אוסף בולים או חרקים או הדפסים עתיקים או משהו כזה? לעולם לא, אדוני! הנשים אין להן היסודיות ו־… ו־… התמכרות כזאת. הנשים הן מפוכחות נורא, אדוני! אתה מבין, זה ההבדל הגדול ביותר בינינו ובינן: שרק אנחנו אוספים. אני חושב לפעמים שהיקום הוא רק אוסף של כוכבים; יש איזה אלוהים, ממין זכר, והוא עוסק באוסף עולמות; לכן הם רבים כל כך. ריבון העולמים, לוא היה לי כל כך הרבה מקום כמו שיש לו! אתה יודע שאני בודה מלבי קקטוסים חדשים? ובלילה אני חולם עליהם; למשל קקטוס שיש לו שערות זהובות ופריחה כחולה כהה – אני קראתי לו Cephalocereus nympha aurea Racek, שמי הוא ראצ’ק, עליך לדעת; או Mamilliaria colubrina Racek; או Astrophytum caespitosum Racek; אדוני, פה יש אפשרויות כל כך מופלאות! אילו ידעת – –'

" ‘חכה’, הפסקתי אותו; ‘ואיך הוצאת את הקקטוסים החוצה?’

" ‘בתור שדיים, אדוני’, הוא אמר מבוייש. ‘זה דוקר – משהו נפלא.’

“תשמעו, לי כבר לא היה לב לקחת ממנו את הקקטוסים. ‘אתה יודע מה’, אמרתי לו, ‘אני אקח אותך אל אדון הולבן הזקן, והוא כבר יעקור לך את האוזניים.’ חבריא, זה היה משהו, כאשר שניים אלה התחברו יחד! כל הלילה הם נשארו בחממה, הלא היה עליהם להגיע אל כל אחד משלושים וששה אלף העציצים. ‘הולאן’, אמר לי האדון הזקן, ‘זה האדם הראשון שיודע להעריך קקטוסים.’ ולפני שחלף חודש שלח אדון הולבן בפנים בוכיים ובברכת הדרך את ראצ’ק זה למקסיקו, שיאסוף שם עבורו קקטוסים; שניהם האמינו באמונה שלמה ששם באיזה מקום גדל Cephalocereus nympha aurea Racek. כעבור שנה קיבלנו הודעה מוזרה משם לאמור שמר ראצ’ק נספה שם, ומותו היה מות עינויים יפה להפליא. הוא מצא שם אצל איזה אינדיאנים את הקקטוס הקדוש שלהם צ’יקולי, שהוא, עליכם לדעת, אחיו של האל־האב, ואו שנמנע מלהשתחוות לפניו, או שאפילו גנב אותו; בקיצור האינדיאנים החביבים כפתו את אדון ראצ’ק והושיבו אותו על Echinocactus visnaga Hooker, שהוא גדול כמו פיל וזרוע קוצים באורך של כידון רוסי; אשר בעקבות כל אלה החזיר בן ארצנו, כנוע לגורלו, את נשמתו לבוראו. זה, אם כן, סופו של גנב הקקטוסים.”

---

סיפורו של פושע מועד

מאת

קארל צ'אפק

“ציד גנבים,” אמר הסופר יאנדרה, “זה נושא מוכר; אבל מצב מיוחד הוא, כאשר הגנב מבקש לדעת ממי הוא בעצם גנב. ושתדעו מייד, דבר כזה קרה לי. כתבתי לא מזמן סיפור ומסרתי אותו לדפוס; כאשר קראתי אותו מודפס, תקפה אותי מין הרגשה בלתי נעימה. בן־אדם, אמרתי בלבי, משהו כזה כבר קראתי מתי שהוא איפה שהוא. יכה אותי הרעם אם לא איזכר ממי גנבתי את החומר הזה! – – שלושה ימים התהלכתי כמו כבש מוכת סחרחורת, ולא יכולתי בשום אופן להיזכר ממי החומר הזה, כפי שאומרים, שאול. לבסוף פגשתי חבר ואני אומר לו: בן־אדם, איכשהו נדמה לי שהסיפור האחרון שפרסמתי גנוב ממישהו. – את זה הלא ראיתי ממבט ראשון, אמר החבר, את זה גנבת מצ’כוב. – ממש הוקל לי, וכאשר אחר־כך שוחחתי עם מבקר ספרותי אחד, אני אומר לו: אדוני, לא היית מאמין, קורה שבן־אדם חוטא בגניבה ספרותית ואפילו איננו יודע מזה; למשל הסיפור האחרון שלי גנוב. – אני יודע, שח המבקר, זה ממופסאן. – אז התחלתי לסובב בין כל ידידי הטובים: שמעו, ברגע שאדם עולה על מדרון הפשע, הוא איננו מסוגל עוד לחדול; תארו לעצמכם, את הסיפור האחד הזה גנבתי עוד מגוטפריד קלר, דיקנס, ד’אנונציו, אלף לילה ולילה, ש. ל. פיליפ, סטורם, הרדי, אנדרייב, בנדינלי, רוסגר, ריימונט ועוד שורה ארוכה של אחרים. מזה אפשר ללמוד איך האדם שוקע בחטא יותר ויותר עמוק.”

“זה כלום,” אמר מר בובק, הפושע המועד, תוך שהוא משתעל לפינוי גרונו. “זה מזכיר לי מקרה אחד, שבו היה רוצח ביד, אבל לא יכלו למצוא בשבילו שום רצח. שלא תחשבו, זה לא קרה לי; אבל אני גרתי חצי שנה באותו הכלא, איפה שקודם ישב הרוצח הזה. זה היה בפאלרמו,” הסביר מר בובק, והוסיף בענווה: "אני הייתי שם בגלל איזו מזוודה שנפלה לי לידיים על סיפון אניה שהפליגה מנפולי. את המקרה עם הרוצח הזה סיפר לי ראש הפקחים של הבית ההוא; כלומר, אני לימדתי אותו לשחק בקלפים את המשחק הנקרא ‘פינוקל מוצלב’, וגם זה הנקרא ‘ברכת אלוהים’; עליכם לדעת, הוא היה אדם אדוק בדתו, המפקח הזה.

"ובכן פעם בלילה ראו שני שוטרים – הם תמיד הולכים בזוגות שם באיטליה – בן־אדם רץ בכל כוחותיו לאורך Via Butera, מה שהולך לנמל המסריח שם. אז הם תפסו אותו, והנה – !porco dio – יש לו ביד פגיון מלא דם. מובן מאליו, הביאו אותו למשטרה, ועכשיו, בחור, תגיד את מי דקרת. הצעיר הזה פרץ בבכי ואומר: אני רצחתי בן־אדם, אבל יותר לא אגיד לכם; אילו אמרתי יותר, היה בא אסון גם על עוד אנשים. – ולא הצליחו להוציא ממנו יותר.

"ברור כשמש, תיכף התחילו לחפש איזו גופה, אבל לא מצאו. אז נתנו הוראה לבדוק את כל הנפטרים מנוחתם עדן שהודיעו עליהם באותו זמן שמתו; אבל כולם, מתברר, הלכו לעולמם כנוצרים טובים מקדחת ודברים כאלה. אז הם הלכו שוב אל הבחור ההוא. הוא מסר להם ששמו Marco Biaggio מ־ Castelgiovanni והוא שוליית נגר; הוא גם מסר שהוא הנחית כעשרים דקירות פגיון בגופו של אדם נוצרי; אבל של מי – את זה לא יגיד, בכדי שלא להביא אסון על עוד אנשים. ודי. מלבד זאת הוא ביקש לעצמו עונש מידי שמיים והיכה את ראשו ברצפה. חרטה כזאת, אמר המפקח, עוד איש לא ראה.

"ברור לכם, שוטרים כאלה לא מאמינים לבן־אדם כלום, אף מלה; אז הם אמרו ביניהם, אולי ה־Marco הזה אפילו לא הרג אף אחד והוא רק ככה משקר. אז הם שלחו את הפגיון לאוניברסיטה, ושם אמרו שהדם על הלהב הזה הוא דם אדם, ושהלהב היה מוכרח לפגוע בלב. אגיד לכם – אני לא יודע איך אפשר לקבוע את זה. נו כן, אז מה לעשות עכשיו? רוצח יש בידם, אבל רצח אין; וזה הלא בלתי אפשרי להעמיד אדם לדין באשמת רצח בלתי ידוע; אתם הלא יודעים, צריך להיות corpus delicti. בינתיים המרקו הזה כל הזמן התפלל, והתייפח וביקש שכבר יעמידו אותו לדין על הפשע הנורא שלו. אתה, porco, אמרו לו, אם אתה רוצה שהצדק יוכל לשפוט אותך, אז אתה צריך להודות את מי הרגת; אנחנו לא יכולים סתם כך לתלות אותך; לפחות תן לנו, פרד שכמוך, איזה שמות של עדים. – אני עצמי עד, צעק מרקו זה, ואני מוכן להישבע שרצחתי בן־אדם! – ובכן כך זה היה.

“המפקח הזה אמר לי שמרקו זה היה אדם יפה כזה ונחמד; אף פעם לא היה להם שם רוצח כל כך נחמד. לקרוא הוא לא ידע, אבל התנ”ך היה בידו כל הזמן, אפילו מהופך, והוא התייפח לתוכו. אז הם שלחו לו אחד כומר טוב לב כזה, בכדי שיחזק את ליבו ויוציא ממנו בזהירות איך זה היה עם הרצח. הכומר הזה היה יוצא ממנו ומנגב את עיניו; הוא היה אומר, שאם מרקו זה לא יקלקל לעצמו איכשהו, בטוח שהוא יזכה לחסד האלוהי; שזאת נשמה הצמאה לצדק. אבל מלבד הדיבורים האלה והדמעות לא הוציא ממנו גם ה־ Padre הזה יותר. שיתלו אותי ודי, היה אומר מרקו, שכבר אכפר על חטאי הכבד; צדק מוכרח להעשות. – וזה נמשך ככה חצי שנה ויותר, וכל הזמן הזה לא נמצאה גופה מתאימה.

"ובכן, כאשר זה התחיל להימאס להם, אמר מפקד המשטרה: Mordiamo, אם המרקו הזה רוצה בכל הכוח תליה, ניתן לו את הרצח מה שקרה שם בArenelle־ שלושה ימים אחרי שהוא נעצר, איפה שמצאו את הזקנה ההרוגה הזאת; הלא זה בושה, שכאן יש לנו רוצח בלי רצח ובלי גופה, ושם יש לנו רצח כזה ברור ויפה בלי רוצח. איך שהוא תחברו את זה ביחד, אם מרקו כל כך רוצה שירשיעו אותו, אז מה איכפת לו בעד מה; אנחנו נמצא דרך לגמול לו אם הוא יודה בזקנה ההיא. – – ובכן הם הציעו את זה למרקו, והבטיחו לו שבעד זה הוא יקבל חבל מהר וחד וחלק והכל יהיה מאחוריו. מרקו קצת היסס, ואחר כך הודיע: לא, אם כבר הכבדתי את נפשי בעוון הרצח, לא אוסיף על זה חטא כבד אחר, כמו חטא השקר, הרמאות ושבועת שווא. – כזה היה מרקו, רבותי, אדם ישר.

"ובכן, כך אי אפשר היה להמשיך; עכשיו כבר חשבו בבית הסוהר הזה רק על זה איך הם יוכלו להיפטר ממרקו זה הארור. אתה יודע מה, אמרו לכלאי, תסדר את זה כך שיוכל לברוח; לבית המשפט אי אפשר להביא אותו, זה היה רק בושה גדולה, ולשחרר אותו, כשהוא הודה ברצח, גם כן אי אפשר. תדאגו לזה שהcane maledetto־ ייעלם איכשהו בלי לעורר תשומת לב. ובכן, תשמעו, מאותו יום היו שולחים את מרקו בלי ליווי להביא פלפל או חוטי תפירה; התא שלו היה פתוח לרווחה יומם ולילה, ומרקו רץ כל היום מכנסיה לכנסיה וביקר אצל כל הקדושים, אבל בערב הוא בא בריצה, לשון בחוץ, שלא יסגרו לו את שערי הכלא לפני האף. פעם אחת הם בכוונה סגרו יותר מוקדם; הוא עשה מהומה כזאת וכל כך הלם בשער, עד שלא היתה ברירה אלא להכניס אותו שיוכל לחזור לתא שלו.

"אז ערב אחד אומר המפקח למרקו: Porca Madonna, היום אתה לן פה בפעם האחרונה; אם אתה לא רוצה להודות את מי הרגת, בנדיט שכמוך, אז אנחנו נזרוק אותך מפה; לך לך עד לגיהנום, שיענישו אותך שם. – – אותו לילה מרקו תלה את עצמו מעל חלון תאו.

"תשמעו, ה־Padre הזה אמר אמנם שאם מישהו מאבד את עצמו לדעת בגלל ייסורי מצפון, אפשר שנשמתו תיגאל למרות החטא הכבד הזה, כי הוא מת במצב של חרטה פעילה. אבל כנראה שהוא לא ידע את זה לגמרי על בטוח, או שהשאלה עדיין שנויה במחלוקת. בכל אופן האמינו לי, מרקו הילך אימים בתא הזה. כלומר זה היה כך: אם הם הכניסו את מישהו לתא הזה, אז התעורר בבן־אדם הזה המצפון שלו והוא התחיל להתחרט על מעשיו, חזר למוטב, או בכלל חזר בתשובה לגמרי. ברור, זה לא לקח אצל כל אחד אותו אורך זמן: לגבי חטא זעיר זה נגמר בלילה אחד, לגבי עוון שלושה ימים ולגבי פשע זה לקח אפילו שלושה שבועות, עד שהאסיר חזר בתשובה. הכי הרבה זמן החזיקו מעמד פורצי קופות, מועלים ובכלל אלה שעושים כסף גדול; אני אומר לכם, כסף גדול איכשהו מקשיח או סותם את המצפון. הכי יעיל זה היה בימי השנה למותו של מרקו. אז הם בפאלרמו הפכו את התא הזה למוסד תקון, אתם מבינים? כלומר הם הכניסו לשם אסירים שיתחרטו על מעשיהם ויחזרו בתשובה. כמובן, יש אנשים שיש להם פרוטקציה אצל המשטרה ויש גם כאלה נוכלים שהמשטרה אפילו צריכה אותם; ברור שלא כל אחד הכניסו לתא הזה, ופה ושם השאירו להם אחד שלא חזר בתשובה; אני חושב שחלק מהנוכלים הגדולים גם שיחדו אותם שלא יכניסו אותם לתקון הזה עושה הנפלאות. אז אפילו בנסים כבר אין שום צדק ויושר.

"ובכן – זה מה שסיפר לי המפקח הזה בפאלרמו, וקולגים שלי שעברו שם גם אישרו לי את זה. היה שם איזה מלח אנגלי, בגלל מהומה וקטטה במקום ציבורי; אז אותו Briggs הלך ישר מהתא הזה לפורמוזה בתור מיסיונר, וכפי ששמענו אחר־כך, מת שם מות קדושים. והמוזר היה, שום מפקח לא רצה להכניס לתוך התא הזה אפילו אצבע; כל כך הם פחדו שאולי החסד שם יפגע גם בהם והם יתחרטו על מעשיהם.

"ובכן, את ראש המפקחים שם לימדתי, כפי שכבר סיפרתי לכם, לשחק את המשחקים האדוקים יותר. זה ידע לכעוס כשהפסיד! אבל פעם כשנפלה לו יד רעה יותר מדי, הוא תפס קריזה והכניס אותי לתא הזה של מרקו. Per Bacco, הוא צועק, אני אלמד אותך! נו, אני שכבתי שם ונרדמתי. בבוקר הוא קורא לי ואומר: אז מה, אתה חוזר בתשובה? אני לא יודע כלום, Signor Commandante, אני אומר לו; אני ישנתי כמו בול עץ. אז תחזור לשם, הוא צעק עלי. – מה אומר לכם ומה אספר, שלושה שבועות הייתי בתא הזה, וכלום; שום חרטה לא באה עלי. ואז המפקח הזה מסובב ככה את ראשו ואומר לי: אתם הצ’כים, בטח כופרים נוראים אתם שזה לא משפיע עליכם! ועוד ככה קילל אותי נורא.

ומה תגידו – מאותו יום התא של מרקו בכלל חדל להשפיע: את מי שלא הכניסו לשם, הוא לא חזר בתשובה אפילו קצת, ולא היטיב את דרכיו ולא התחרט, לגמרי כלום; בקיצור, זה חדל לפעול. אל אלוהים, איזה רעש היה מזה! אותי הביאו להנהלת בתי הסוהר ואמרו שקלקלתי להם את זה, ומי יודע מה עוד. אני רק משכתי בכתפי; מה אני אשם להם, מה? אז שלחו אותי לשלושה ימים בצינוק, ואמרו שזה בגלל שגרמתי נזק לזה התא."

---

היעלמו של אדון הירש

מאת

קארל צ'אפק

“זה,” אמר מר טאוסיג, "לא היה סיפור גרוע, אלא שיש לו מגרעה גדולה מאד: והיא שזה לא קרה בפראג. אתם מבינים, גם בנושאים קרימינליים צריך הבנאדם להתחשב בצרכי ביתו־מולדתו. תראו, מה איכפת לנו איזה מקרה שקרה בפלרמו או אצל איזה שדים משחת? מזה לא יוצא לנו כלום. אבל כאשר מצליח איזה פשע יותר נכבד בפראג, אז אני, רבותי, מרגיש את זה כמעט כמו מחמאה; אני אומר לעצמי, עכשיו מדברים עלינו בכל העולם; אתם יודעים, זה איכשהו מחמם את הלב. ועוד משהו: על פי השכל הישר, במקום שקרה מקרה קרימינלי מוצלח, הולכים גם העסקים; זה כמו עדות שהתנאים פה בשלים לעניינים גדולים, תסכימו אתי, ובכלל זה מעורר אימון. אבל את הפושע צריך לתפוס.

"אני לא יודע האם זכור לכם המקרה ברחוב דלאוהה¹ עם הירש הזקן; היתה לו שם חנות לדברי עור, אבל פה ושם הוא מכר גם שטיחים פרסיים וחפצים אוריינטליים כאלה; אולי זכור לכם – היה לו במשך שנים רבות איזה עסק בקושטא – הוא גם הביא לו משם משהו בכבד; לכן הוא היה רזה כמו חתולה מתה, וחום כאילו הוציאו אותו מחומצת בורסקאים. ואלה סוחרי השטיחים מארמניה או מאיזמיר היו באים אליו, כי הוא ידע לדבר אתם בשפת הגנבים. כי הארמנים האלה הם נוכלים גדולים; מאלה אפילו יהודי צריך להיזהר. ובכן הירש זה היה לו מחסן עורות בקומת הקרקע, ומשם עלו במדרגות לולייניות למשרד שלו; מאחורי המשרד היתה דירתו, ושם היתה יושבת גברת הירש; זאת לדעת, שהיא היתה כל כך שמנה שלא יכלה ללכת בכלל.

"ובכן, יום אחד, לקראת הצהריים, עלה אחד העוזרים בחנות למשרדו של מר הירש לשאול האם לשלוח משלוח עור לאחד וייל מברנו באשראי; אבל מר הירש לא היה במשרד. אמנם זה היה מוזר, תסכימו אתי, אבל העוזר הזה אמר בלבו, אולי קפץ מר הירש לרגע לדירה לגברת הירש. אלא שכעבור שעה קלה נכנסה מלמעלה עוזרת הבית, לקרוא למר הירש לארוחת הצהריים. מה פירוש לבוא לארוחת הצהריים, אמר העוזר הזה, הלא אדון הירש הוא בדירה למעלה. איפה בדירה, אומרת העוזרת, הרי גברת הירש יושבת כל היום ליד פתח המשרד ולא ראתה אותו מהבוקר. – וגם אנחנו לא ראינו אותו, נכון מר ואצלאוו? – עליכם לדעת, זה היה השרת. בשעה עשר הבאתי לו את הדואר, סיפר העוזר הזה, ואדון הירש עוד היה לו מה להגיד לי מדוע לא נקטנו אמצעי גביה נגד למברגר זה בגלל עורות העגל; מאותה שעה לא הוציא אפילו את אפו מהמשרד. – אל אלוהים, אומרת העוזרת, הלא במשרד הוא איננו; אולי הלך העירה? – דרך החנות כאן הוא לא עבר, אמר זה העוזר, כי אז היינו צריכים לראות אותו, נכון ואצלאוו; אז הוא אולי עבר דרך הדירה. – – לא יכול להיות, אומרת העוזרת, אז גברת הירש היתה רואה אותו! – חכי רגע, אמר העוזר; כאשר ראיתי אותו הוא היה לבוש בחלוק ונעול בנעלי בית; לכי לראות, האם הוא לקח את הנעליים, הערדליים והמעיל – – תבינו, זה היה בנובמבר וירד הרבה גשם. אם התלבש, אומר העוזר הזה, אז הוא הלך לאיזה מקום בעיר; אם לא, אז הוא צריך להיות באיזה מקום בבית, תסכימי אתי.

"ובכן, הבחורה קפצה למעלה וכעבור רגע חזרה מרוגשת כולה. ריבונו של עולם, אדון הוגו, היא אמרה לעוזר הזה, הלא אדון הירש לא לקח נעליים ובכלל כלום; וגברת הירש, היא אומרת שדרך הדירה הוא לא יכול היה לעבור, כי אז היה צריך לעבור דרך החדר שלה! – – דרך החנות גם לא עבר, אמר העוזר. הוא בכלל לא היה היום בחנות, רק קרא לי למעלה למשרד בגלל הדואר. ואצלאוו, בוא נלך לחפש אותו! – – אז קודם הם עלו בריצה למשרד; לא היה שם בכלל אי סדר, רק כמה שטיחים מגולגלים עמדו בפינה, ועל השולחן היה מכתב לא גמור לאותו למברגר; ומעל לשולחן דלקה מנורת הגז. – – אז זה כבר בטוח, אמר זה הוגו, שאדון הירש לא הלך לשום מקום; אילו היה הולך, הוא היה בטח מכבה את המנורה, תסכימו אתי. אז הוא מוכרח להיות באיזה מקום בדירה. – – אז הם עשו חיפוש בכל הדירה, אבל כלום. גברת הירש התחילה להתייפח בתוך הכורסה שלה; זה היה נראה, סיפר אחר־כך מר הוגו, כאילו רועדת ערמה גדולה של ג’לטינה. גברת הירש, אמר הוגו, – זה מוזר, איך יהודי צעיר כזה תופס מייד שכל כשזה מוכרח להיות – גברת הירש, אל תבכי; אדון הירש לא ברח לשום מקום, מצב השוק של העורות טוב וגם הוא לא הלך לגבות שום חובות, תסכימי אתי; הבעל־בית הלא מוכרח להיות באיזה מקום. אם לא יימצא עד הערב, אז נודיע למשטרה, אבל לא לפני כן; את מבינה, גברת הירש, דבר כזה בולט לעין, וזה לא טוב לעסקים.

"ובכן, עד הערב חיכו וחיפשו, אבל למר הירש לא היה זכר. וכך, לאחר שסגר בשעה ההולמת את החנות, הלך מר הוגו למשטרה להודיע שאדון הירש הלך לאיבוד. מהמשטרה שלחו לשם בלשים; ברור שהם הפכו את הכל שתי וערב, אבל לא מצאו אפילו קצה חוט, לא הקטן ביותר; גם דם חיפשו על הרצפה, אבל אין שום דבר, ממש כלום; אז בינתיים הם חתמו את המשרד. אחר־כך גבו עדות מגברת הירש ומכל הסגל, על מה בעצם קרה אותו בוקר. אבל איש לא ידע שום דבר מיוחד; רק מר הוגו נזכר, שאחרי עשר בא אל מר הירש איזה מר לֶבֶדָה, סוכן נוסע, והוא שוחח עם מר הירש כעשר דקות. אז הם חיפשו את מר לבדה זה, וכמובן מצאו אותו בבית הקפה בריסטול, משחק בקלפים. אז מר לבדה החביא מהר את הבנק, אבל הבלש אומר לו: אדון לבדה, היום זה לא בגלל קלפים, היום זה בגלל אדון הירש; אדון הירש הלך לנו לאיבוד, ואתה היית האחרון שראה אותו. נו בטח, גם לבדה לא ידע כלום; הוא ביקר אצל מר הירש בגלל איזה רצועות, ולא הרגיש שום דבר מיוחד; רק שאדון הירש נראה לו עוד יותר בלוי מהרגיל. אתה איכשהו ממש מתייבש, אדון הירש, הוא אמר לו. – – אבל אדוני, אמר לו המפקח, כל כמה שמר הירש לא ירזה, הוא לא יכול להיעלם לכלום, לאויר; לפחות איזו עצם או מערכת שיניים היתה מוכרחה להשאר אחריו, תסכים אתי. ובתיק המסמכים שלך גם כן לא יכולת להוציא אותו החוצה.

''אבל חכו, לסיפור הזה יש גם קצה אחר. אתם יודעים, יש בתחנות הרכבת מלתחות כאלה, ששם יכולים הנוסעים להשאיר כל מיני דברים ומזוודות. זה היה כיומיים אחרי שאדון הירש נעלם, ושומרת המלתחה אמרה לאחד השרתים בתחנה שיש לה שם איזו מזוודה שלא מוצאת חן בעיניה. אני אפילו לא יודעת מדוע, אמרה, אבל מהמזוודה הזאת אני ממש מפחדת.– – ובכן השרת הזה הלך לרחרח את המזוודה הזאת ואומר: אמא’לה, את יודעת מה, מוטב שתספרי על זה בנקודת המשטרה של התחנה. – אז הם הביאו כלב משטרתי, וזה רק רחרח קלות והתחיל ליילל ולסמר שערות. זה היה כבר קצת יוצא דופן, ולכן החליטו לפרוץ את המזוודה. בתוכה היתה לחוצה גופתו של אדון הירש, בחלוק ובנעלי הבית. כיון שהיתה לו מחלת כבד, אפשר היה את המסכן גם להריח. סביב צווארו היה מונח, מהודק, חבל חזק; הוא מת בחניקה. אבל הדבר המוזר ביותר היה, איך הוא הגיע בחלוק ובנעלי הבית מהמשרד שלו לתוך המזוודה בתחנת הרכבת.

“אז את התיק הזה קיבל ד”ר מייזליק. הוא מסתכל על הגופה ורואה מייד שיש עליה, בפנים ובידיים, כתמים כאלה, ירוקים, כחולים ואדומים; זה בלט במיוחד כיון שמר הירש היה תמיד כל כך חום. זה מקרה מוזר של רקבון, אמר בלבו מייזליק זה, וניסה לנגב כתם אחד כזה בממחטה; והכתם הזה נמרח. תשמעו, הוא אמר לאחרים שהיו אתו, זה נראה כמו איזה אנילין. אני עוד מוכרח לראות את המשרד שלו.

"בהתחלה הוא חיפש במשרד הזה איזה צבעים, אבל לא מצא כלום; ופתאום הוא שם לב לשטיחים הפרסיים המגולגלים. אז הוא פתח אחד מהם ושפשף בממחטה מורטבת ברוק אחת הדוגמאות הכחולות; ועל המטפחת מופיע כתם כחול. איזה חרא של סחורה, השטיחים האלה, אמר המפקח, וממשיך לחפש; על השולחן של מר הירש מצא בקערית שניים או שלושה זנבות של סיגריות תורכיות. את זה תזכור, בן־אדם, הוא אמר לאחד הבלשים, בעסקים האלה עם שטיחים פרסיים תמיד מעשנים סיגריה אחרי סיגריה; זה כבר חלק של המנהגים של המזרח. ואחר־כך הוא קרא למר הוגו. אדון הוגו, הוא אמר לו, אחרי מר לבדה היה פה עוד מישהו, נכון?

"היה, אמר מר הוגו, אבל אדון הירש אף פעם לא רצה שנדבר על זה. אתם תתעסקו בעורות, הוא היה אומר, אבל השטיחים זה לא עניינכם; זה רק העניין שלי. – –

"זה מובן, אומר מר מייזליק, כי השטיחים מוברחים; תסתכל, אף אחד אין בו חותם של המכס. אלמלא היה אדון הירש בעולם האמת, היו לו מזה בעיות ברחוב היברנסקה, והיה משלם קנס הגון טבין ותקילין. אז מהר, מי היה פה?

"נו, אמר מר הוגו, בערך בעשר וחצי הגיע במכונית פתוחה איזה ארמני או יהודי, כזה שמנמן וצהבהב, ושואל בתורכית או מי יודע באיזו שפה על אדון הירש. הראיתי לו את הדרך לתוך המשרד למעלה. מאחוריו הלך כזה גבוה, משרת, רזה כמו מקל ושחור כמו חתול שחור, ונשא על כתפיו חמישה שטיחים גדולים מגולגלים; עוד התפלאנו, אני וואצלאוו, איך הוא מסוגל לשאת אותם. אז שניים אלה נכנסו למשרד ונשארו שם כחמש עשרה דקות; אנחנו לא התעניינו בזה, אבל כל הזמן אפשר היה לשמוע איך הגבר הזה מדבר עם אדון הירש. אחר־כך ירד שוב המשרת ונשא על כתפיו רק ארבעה שטיחים מגולגלים; אהה, אמרתי בלבי, הנה אדון הירש שוב קנה לו אחד מאלה. כן, והארמני הזה הסתובב בדלת של המשרד ואמר עוד משהו לאדון הירש לתוך המשרד, אבל מה, לא הבנתי. נו, ואחר־כך זרק הגבוה את השטיחים לתוך המכונית, והם נסעו. אני לא סיפרתי על זה קודם, כי זה לא היה משהו מיוחד, תסכים אתי, אמר מר הוגו. כאלה סוחרי שטיחים ביקרו אצלנו הרבה, וכולם הם אותם הגנבים.

"אתה יודע, מר הוגו, אמר מר מייזליק הזה, שתדע לך, משהו מיוחד היה בזה בכל זאת: כלומר הגבוה ההוא הוציא בתוך השטיח המגולגל את גווייתו של אדון הירש, אתה מבין? ריבונו של עולם, הלא יכולת להבחין שהברנש הזה מתקשה יותר בירידה מאשר בעליה!

"זה נכון, אמר זה הוגו והחוויר, הלא הוא הלך לגמרי כפוף! אבל אדון מפקח, זה בלתי אפשרי; הארמני הזה הלך אחריו, ועוד דיבר עם אדון הירש דרך הדלת למשרד!

"נו, כן, אומר דוקטור מייזליק, הוא דיבר לתוך חדר ריק. ולפני זה, כאשר הגבוה חנק את אדון הירש, אז הארמני הזה כל הזמן בירבר משהו, נכון? אדון הוגו, יהודי או ארמני כזה הוא חכם ממך. ואחר־כך הם נסעו, עם גופתו של אדון הירש מגולגלת בתוך השטיח, למלון שלהם; כיון שירד גשם, נשתחרר צבע מהשטיח המזוייף הצבוע באנילין על אדון הירש. זה ברור כמו יתרה של חשבון, תסכים אתי. ובבית המלון הם העבירו את אשר היה באדון הירש מן העפר לתוך מזוודה, ואת המזוודה הפקידו בתחנת הרכבת; ככה זה, מר הוגו!

"אז בזמן שדוקטור מייזליק עשה את הדברים האלה, מצאו הבלשים את עקבותיו של הארמני. על המזוודה היתה מדבקה של מלון אחד בברלין – מזה אפשר להסיק שהארמני היה משלם תשרים כמו שצריך; אתם הלא יודעים, השוערים בכל בתי המלון בעולם מסמנים זה לזה, מה אפשר לצפות מהלקוח המסויים בכל הנוגע לטיפ. וכיון שהארמני הזה היה משלם כל כך טוב, נזכר בו השוער מברלין מייד: שמו היה מאזאניאן, והוא עבר את פראג בדרכו לוינה; אבל תפסו אותו רק בבוקרשט; שם הוא גם תלה את עצמו בחדר המעצר. מדוע הוא רצח את מר הירש, אף אחד לא יודע; כנראה שהיה ביניהם איזה סכסוך עסקים מהזמן שבו שהה מר הירש בקושטא.

“אבל מהמקרה הזה אפשר ללמוד,” סיים מר טאוסיג, מהורהר קמעה, “שהעיקר בעסקים הוא להיות סולידי. אילו הארמני הזה היה סוחר בשטיחים אמיתיים, שאינם צבועים בצבעי אנילין, לא היו מגלים בקלות כזאת איך הוא חיסל את אדון הירש, תסכימו אתי. למכור זיפת של סחורה, זה יכול להתנקם.”

---

צ'ינטמני וציפורים

מאת

קארל צ'אפק

“הממ,” אמר דוקטור ויטאסק, “כידוע לכם, אני קצת מתמצא בשטיחים פרסיים; אבל אני מוכן לאשר, מר טאוסיג, שהיום זה כבר לא מה שהיה פעם. עכשיו כבר הממזרים שם במזרח לא משקיעים את העבודה כמו שצריך בצביעת הצמר בתמצית תולעת האלון, אינדיגו, זעפרן, שתן גמלים, בלוטים ויתר חומרי הצביעה האורגניים האצילים; וגם הצמר כבר איננו מה שהיה, ואם לדבר על הדוגמאות, אפשר לפרוץ בבכי. ובכן זו אחת האומנויות האבודות, השטיחים הפרסיים. לכן רק פריטים ישנים, שיוצרו לפני שנת אלף שמונה מאות ושבעים, הם עוד בעלי ערך; אבל כאלה אפשר להשיג רק אם איזו משפחה עתיקת יומין מוכרת – “מסיבות משפחתיות”, כפי שמכנים חובות במשפחות הטובות – עתיקות שנשארו מסבא. תשמעו, אני ראיתי לא מזמן בטירת רוז’מברק שטיח אמיתי מסוג “זיבנבירגן” – אלה שטיחים קטנים כאלה, לצרכי תפילה, כפי שייצרו אותם התורכים במאה השבע עשרה, כאשר ישבו ב”פלך שבעת המבצרים"; שם בטירה הזאת דורכים על זה תיירים בנעליים מסומרות, ואיש איננו יודע מה ערכם – בקיצור, בא לך לבכות על זה. ואחד השטיחים יקרי הערך ביותר נמצא אצלנו בפראג, ואף אחד לא יודע עליו.

"כלומר, העניין הוא בזה: אני מכיר את כל סוחרי השטיחים אצלנו, ולפעמים אני עושה סיבוב ביניהם, לראות מה יש להם במלאי; אתם מבינים, הסוכנים האלה באנטוליה ובפרס מפעם בפעם בכל זאת שמים יד על פריט ישן באמת, גנוב ממסגד או מי יודע מאין, ומצרפים אותו ליתר הסחורה ההולכת לפי מטר; כל החבילה, לא חשוב מה יש בה, נמכרת אחר־כך לפי משקל. אני חושב לפעמים בלבי – אולי סיפחו לחבילה איזה ברגמו או לאדיק! לכן אני קופץ לפעמים אל שטיחן כזה או אחר, מתיישב על ערימת שטיחים, מעשן להנאתי ומסתכל איך הם מוכרים למטומטמים שטיחי בוכרה, סארוק או טבריז; ופה ושם אני אומר, מה יש לך שם למטה, הצהוב הזה? תראו תראו, הנה זה חמדאן. ובכן כך הגעתי פעם לאחת גברת סֶוֶרִין – יש לה חנות קטנה כזאת בחצר שם בעיר העתיקה ואצלה אפשר למצוא לפעמים איזה קאראמאן או קאלים נחמד. היא גברת כזאת עגולה ומלאת שמחה, יש לה שפע של כוח דיבור וכלבת פודל שמנה עד בחילה. הכלבים השמנים הם מזעיפי פנים ונובחים נביחה אסתמטית ומרוגזת; אני לא סובל את זה. תשמעו, האם מישהו מכם ראה כבר פודל צעיר? אני לא; אני חושב שכל הפודלים, כמו גם המפקחים, המבקרים ופקידי השומה הם זקנים; זה כנראה מאפיין את הגזע. אבל כיון שרציתי לשמור על מזג טוב ביחס לגברת סוורין, הייתי מתיישב בפינה שבה נחרה וגנחה הכלבה אמינה על גבי שטיח גדול, מקופל לריבוע, ומגרד את גבה; שכן אמינה אהבה את זה מאד.

"גברת סוורין, אני אומר לה פעם, העסקים שלך לא כל כך טובים; השטיח הזה שאני יושב עליו נמצא פה כבר שלוש שנים.

"זה כבר נמצא פה יותר, אמרה גברת סוורין, הוא כבר מקופל שם בפינה יותר מעשר שנים; אבל זה לא שטיח שלי.

"אה, אני אומר, הוא שייך לאמינה.

"איפה, צחקה גברת סוורין, הוא של גברת אחת; היא אומרת שאין לה מקום בשבילו בבית, ולכן היא הפקידה אותו כאן. לי הוא די מפריע פה, אבל לפחות יכולה אמינה לישון עליו, נכון אמינה?

"אז הפכתי את קצה השטיח בפינה, על אף שאמינה התחילה לרטון בזעם. זה איזה שטיח ישן, אני אומר, מותר להציץ בו?

"למה לא, אמרה גברת סוורין ולקחה את אמינה לזרועותיה. בואי, אמינה, האדון רק יסתכל ואחר כך הוא יציע לך את משכבך. פססט, אמינה, לא לרטון! אוי, כלבה פתיה!

"אני בינתיים פתחתי את השטיח, ומה אגיד לכם: לבי הלם בקרבי בחוזקה. זה היה שטיח לבן מאנטוליה מהמאה השבע עשרה, פה ושם משופשף מרוב דריכה עד עובי אפס, אבל שתדעו, היה זה מה שמכונה ‘שטיח הציפורים’ עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים; זאת לדעת, זה ציור אלוהי ואסור. אני אומר לכם, השטיח הזה יקר מציאות לאין שיעור; וכאן האקסמפלר הזה הוא בגודל חמשה על ששה מטר, לבן להפליא, עם תוספת כזאת של כחול טורקיז ואדום דובדבנים… אני נעמדתי ליד החלון, שגברת סוורין לא תוכל לראות את פני, ואמרתי לה: זה סמרטוט ישן מאד, גברת סוורין, וכאן הוא ישתפשף לגמרי. את יודעת מה, תגידי לגברת הזאת שאני קונה את זה אם אין לה מקום בשבילו.

"זה קשה, אמרה גברת סוורין. השטיח הזה איננו נמצא פה למכירה, והגברת הזאת נמצאת כל הזמן או במראנו או בניצה; אני אפילו לא יודעת מתי היא בבית. אבל אני אנסה לשאול אותה.

"תעשי לי את הטובה, אמרתי באדישות ככל שהייתי מסוגל, והלכתי לדרכי. עליכם לדעת שבשביל אספן זה עניין של כבוד להשיג משהו יקר מציאות בפרוטות. אני מכיר אדון אחד, גדול ועשיר מאד, האוסף ספרים; לו לא איכפת לשלם בעד איזה סמרטוט ישן אפילו כמה אלפים; אבל אם הוא מצליח לרכוש אצל איזה סוחר בחפצים ישנים את ההוצאה הראשונה של שירי יאן קראסוסלב חמלנסקי בעד שני כתרים, הוא קופץ משמחה. זהו מין ספורט שכזה, כמו ציד יעלים. ובכן, אני הכנסתי לי לראש שלי שאני מוכרח להשיג את השטיח הזה בזיל הזול, ואחר־כך אתרום אותו למוזיאון, כי שם מקומו ובשום מקום אחר. רק שיצורף לזה פתק: מתנת דוקטור ויטאסק. תגידו מה שתגידו, לכל אחד יש תאוות כבוד משלו, נכון? אבל אני אודה ולא אבוש: ראשי סחרחר מזה.

"איזה מאמץ זה היה להתגבר ולא לרוץ למחרת אל השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים! אני לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו אחר. עוד יום להחזיק מעמד, אמרתי לעצמי כל יום; עשיתי את זה לעצמי, לשם קינטור. הבנאדם לפעמים אוהב לייסר את עצמו. אבל כעבור כשבועיים עלה על דעתי שאולי יכול גם מישהו אחר למצוא שם את שטיח הציפורים, ואני טס לגברת סוורין. נו, מה? התפרצתי לדלת חנותה.

"מה צריך להיות? שאלה הגברת בפליאה, ואני התעשתתי. עברתי פה במקרה, אמרתי, ונזכרתי בשטיח הלבן ההוא; הגברת הזאת מוכרת?

"גברת סוורין נענעה בראשה. איפה, היא אומרת, היא עכשיו בביאריץ ואף אחד לא יודע מתי תחזור. – – הצצתי לראות האם השטיח עוד נמצא; כמובן, אמינה שכבה עליו, שמנה יותר ומכוערת יותר מתמיד, וחיכתה שאגרד לה את הפדחת.

"כמה ימים אחר־כך הייתי מוכרח לנסוע ללונדון, ואם כבר הייתי שם, נכנסתי אצל מר קית, אתם הלא יודעים – Sir Douglas Keith, שהוא כיום המומחה הכי הגדול לשטיחים אוריינטליים. אדוני, אני אומר לו, אולי תוכל לומר לי מה יכול להיות ערכו של אנטול לבן עם צ’ינטמני וציפורים, גודל חמישה על ששה מטר.

"סיר דאגלס מסתכל עלי מעבר למסגרות משקפיו וכמעט צועק בזעם: שום ערך!

"מה פירוש שום ערך, אני נדהם. למה שלא יהיה לו שום ערך?

"כי בגודל כזה לא קיים שום שטיח כזה, צעק עלי סיר דאגלס. אדוני, את זאת יכולת לדעת, שהשטיח הכי גדול עם דוגמת צ’ינטמני ודמויות ציפורים שבכלל ידוע, גודלו בקושי שלושה יארד על חמישה!

"אני הסמקתי משמחה. אבל נניח, אדוני, אמרתי לו, שקיים אקסמפלר יחיד של שטיח כזה בגודל כזה, איזה ערך היה לו?

"הלא אמרתי לך – שום ערך, צעק סיר דאגלס. אדוני, דבר כזה היה אוניקאט, ואיך אפשר לקבוע ערכו טל אוניקאט? אם משהו הוא אוניקאט, ערכו יכול להיות באותה מידה אלף לירות שטרלינג כמו עשרת אלפים; איך אני יכול לדעת? לבד מזה, שטיח כזה לא קיים. שיהיה לך יום טוב, אדוני.

"אתם מתארים לעצמכם עם מה חזרתי הביתה. ריבונו של עולם, את הפריט הזה עם הצ’ינטמני אני חייב להשיג! זה יהיה משהו בשביל המוזיאון! אבל כעת תארו לכם, שאסור היה לי להפציר בצורה בולטת לעין, כי זה לא נאה לאספן; שגברת סוורין לא היתה מעוניינת במיוחד שהסמרטוט הישן שעליו רובצת לה אמינה יימכר; ושהאשה הארורה שהשטיח הזה שייך לה התגלגלה ממראנו לאוסטנדה ומבאדן לוישי – הנקבה הזאת מן הסתם החזיקה בבית לקסיקון רפואי, אם היו לה כל כך הרבה מחלות; בקיצור היא שהתה כל הזמן באיזה אתר מרחצאות. ובכן, ביקרתי ככה אחת לשבועיים אצל גברת סוורין להציץ האם עוד נמצא שם השטיח עם כל הציפורים שבו, גרדתי את פדחתה של אמינה המגעילה, עד שהיא ייבבה מרוב הנאה, ובכדי שלא להתבלט, קניתי בכל פעם איזה שטיח; תשמעו יש לי בבית ערימות שלמות של שירזים, שירוואנים, מוסולים, קאבריסטאנים ועוד מיני סחורת מטר – אבל היה ביניהם גם דרבנט אחד קלאסי, רבותי, לא רואים כזה כל יום; וגם חוראסאן אחד כחול עתיק. אבל מה שעבר עלי במשך השנתיים האלה, את זה יבין רק אספן. איפה, יסורי אהבה הם כאין וכאפס לעומת יסורי אספן; אבל מה שמוזר הוא שאולי שום אספן עוד לא איבד את עצמו לדעת, ולהיפך, הם נוטים לזכות בחיים ארוכים; כנראה שזאת תאווה בריאה.

"יום אחד אומרת לי לפתע גברת סוורין: אז גברת זאנלי, זו שהשטיח הזה שלה, היתה פה; אני אמרתי לה שיש לי קונה בשביל המרבד שלה, ושהוא ממילא יתבלה פה; אבל היא אמרה שזה משהו משפחתי, והיא לא נצרכת למכור את זה, ושמוטב שזה יישאר פה.

"ובכן, מובן מאליו שרצתי ישר אל גברת זאנלי זו. חשבתי שזאת אשה מונדנית מי יודע מה, אבל היא היתה זקנה מכוערת עם אף בצבע סגול, פאה נוכרית וטיק כזה משונה, הפה שלה כל הזמן נסע לו לאורך לחיה השמאלית עד לאוזן.

"גברתי הנכבדה, אני אומר, וכל הזמן אני נאלץ להסתכל איך הפה הזה רוקד לה בפנים, אני הייתי רוצה לקנות את השטיח הלבן שלך; הוא אמנם כבר בלוי מאד, אבל לי הוא היה בדיוק מתאים ל… לחדר הכניסה בבית, את מבינה? – ובעוד אני מחכה לתשובה שלה, אני מרגיש שגם הפה שלי מתחיל להתעוות ולרקוד לעבר צד שמאל; האם הטיק הזה שלה היה מידבק או האם זה היה מהתרגשות, אני לא יודע, אבל לא הצלחתי להתגבר על זה.

"מה אתה מרשה לעצמך? פתחה הנקבה האיומה הזאת בצעקות, בקול שורקני. צא מפה מייד, מייד, צרחה. זה פריט מירושת סבא שלי! אם לא תסתלק מייד, אני אקרא למשטרה! אני לא מוכרת שום שטיחים, אני בת משפחת פון־זאנלי, אדוני! מרי, שהאיש הזה יסתלק מפה!

"תשמעו, אני החלקתי על מעקה המדרגות כמו נער; הייתי פורץ בבכי מרוב זעם וצער, אבל מה יכולתי לעשות? שנה שלמה שוב הייתי מבקר אצל גברת סוורין; בינתיים למדה אמינה לנאוק בנחירה, מרוב שהיתה שמנה וקרחת. כעבור שנה שוב חזרה גברת זאנלי; הפעם נכנעתי ועשיתי מעשה שבגינו הייתי צריך בעצם להתבייש, כאספן, עד יומי האחרון: שלחתי אליה חבר, עורך הדין בימבל – הוא אדם כל כך עדין ויש לו זקן המקנה לו אמון בלתי מוגבל מצד נשים – להציע לגברת הכבודה תמורת מרבד הציפורים כל סכום סביר. בינתיים חכיתי למטה, מרוגש כמו חתן הממתין לתשובתו. כעבור שלוש שעות דידה בימבל מהבית, מנגב את זעתו. מנוול, הוא גנח לעברי, אני אחנוק אותך! מה חטאתי שבגללך נאלצתי להקשיב שלוש שעות לתולדות בית זאנלי? ושתדע, צעק בנקמנות, את השטיח לא תקבל; שבעה עשר בני זאנלי יתהפכו בקברם אם המזכרת המשפחתית הזאת תגיע למוזיאון! אל אלוהים, איך אתה סידרת אותי! – – ובכך הוא נטש אותי במקום.

"מה אגיד לכם: כאשר גבר מכניס לו משהו בראש, אז הוא לא מוותר בקלות; ואם הוא אספן, אז הוא לא יירתע מרצח; שכן האספנות היא פעילות הירואית למדי. ובכן אני החלטתי בפשטות לגנוב את השטיח עם הצ’ינטמני והציפורים. תחילה סיירתי בשטח; החנות של גברת סוורין היא בחצר, אבל את שער הכניסה נוהגים לנעול בתשע בערב; ואני לא רציתי להשתמש במפתח גנבים, כי אינני יודע את המלאכה הזאת. מתוך המעבר הנעול הזה יורדים למרתף, ושם ניתן להסתתר עד אחרי נעילת השער. בחצר עוד עומדת סככה; אם מגיע אדם לעמוד על גגה של הסככה, יכול היה לטפס ולהגיע אל החצר השכנה, השייכת לפונדק, ומפונדק אפשר לצאת תמיד. זה, אם כן, פשוט למדי, אבל נותרה עניין פתיחת החלון בחנות. לצורך המלאכה הזאת קניתי יהלום זגגים, ולמדתי בעזרת חלונות ביתי, איך לחתוך את השמשה.

"תשמעו, אל תחשבו שגניבה היא עניין פשוט כל כך; זה יותר קשה מאשר לנתח ערמונית או להוציא מבן־אדם כליה. ראשית קשה שהאדם לא ייראה; שנית, העניין כרוך בהמון המתנה ואי נוחות אחרת. ושלישית, אין לך שום בטחון; לעולם אינך יודע במה תיתקל. אני אומר לכם – זהו מקצוע קשה שאין שכרו בצדו. אילו מצאתי שודד בביתי, הייתי לוקח אותו ביד ואומר לו בְרוֹך: בן־אדם, למה זה אתה מקשה על עצמך כל כך? תראה, האם לא יכולת לגזול את כספם של הבריות בדרך אחרת, נוחה יותר מבחינתך?

“אני כמובן אינני יודע איך אנשים אחרים גונבים; אבל הנסיון האישי שלי איננו חיובי ביותר. בערב הקריטי, כפי שאומרים, התגנבתי לתוך הבית והתחבאתי בחדר המדרגות המוביל למרתף; כך היה מתאר את זה דו”ח משטרתי. במציאות זה נראה כך שחצי שעה שוטטתי בגשם לפני השער, ובכך בהכרח הסבתי תשומת לב לעצמי מצד מי שלא יהיה שם. לבסוף החלטתי ברוב ייאוש, בדרך שבה מחליט אדם להיכנס לרופא שיניים לקראת עקירת שן, להיכנס לתוך המעבר; וכמובן, מייד התנגשתי באיזו עוזרת בית שהיתה בדרכה לפונדק ההוא להביא בירה. בכדי להרגיע אותה, אמרתי לה בנהמה עמומה שהיא בובה או מותק, או משהו כזה; זה הבהיל אותה עד כי כך שהתחילה לברוח בריצה. בינתיים התחבאתי שוב בחדר המדרגות המובילות למרתף; החזירים האלה העמידו שם פחי זבל עם אפר ופסולת אחרת, שרובה נפלה ברעש מחריש אוזניים תוך כדי התגנבותי כביכול. אחר־כך חזרה העוזרת עם הבירה והודיעה בהתרגשות לאב הבית, שלבית נכנס איזה ברנש זר. האיש המצויין הזה לא אבה להפריע את מנוחתו והודיע לה שזה היה בטח איזה שיכור שטעה בדרך לפונדק השכן. כעבור רבע שעה הוא הלך, תוך פיהוקים וחרחורים, לנעול את השער, והשתרר שקט. רק אי־שם למעלה נשמע שיהוק קולני וערירי של העוזרת – זה משונה באיזו עוצמה עוזרות הבית האלה משהקות – כנראה מרוב געגועים. נתקפתי בקור עז, ומלבד זאת היתה שם צחנה חמוצה ומעופשת; מיששתי סביבי, וכל מה שידי נגעה בו היה איכשהו חלקלק. אלוהים אדירים, כמה טביעות אצבע של דוקטור ויטאסק, המומחה המהולל למחלות דרכי השתן, נשארו שם! כאשר חשבתי שעכשיו כבר וודאי חצות, היתה השעה רק עשר. אני רציתי להתחיל במלאכת השדידה בחצות, אבל באחת עשרה כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, והלכתי איפוא לגנוב. קשה להאמין כמה רעש מקים אדם המבקש להתגנב בחשכה; אבל הבית הזה נתברך בשנת ישרים. סוף סוף הגעתי אל החלון, והתחלתי לחתוך, ברעש מחריד, את הזכוכית. מבפנים נשמעה נביחה עמומה. אל־אלוהים, שם הלא נמצאת אמינה!

"אמינה, לחשתי, נבלה קטנה, תשכבי בשקט; אני בא לגרד אותך בגב.– אבל זה נורא קשה לתקוע בחושך את חוד היהלום ממש באותה הנקודה שבה נגמרה השריטה הקודמת; נסעתי עם היהלום הזה לאורך השימשה ולרוחבה, עד שלחצתי קצת יותר וכל השמשה התפקעה ברעש אימים. כך, עכשיו יתחילו להתאסף אנשים, אמרתי בלבי, ואני מסתכל איפה אפשר להתחבא; אבל כלום. אחר־כך כבר המשכתי, באדישות מעוותת, לשחרר בלחיצה שמשות נוספות, ופתחתי את החלון; אמינה בפנים נבחה רק כך בחצי פה בהתאם לנוהג, להוכיח שהיא עומדת על המשמר. אני נכנסתי דרך החלון ואני רץ תחילה אל הכלבה המגעילה. אמינה קטנה שלי, אני לוחש לה בלהט, איפה הגב שלך? תראי, חמודה, האדון הוא ידיד שלך – נבלה, זה מוצא חן בעינייך, מה? – אמינה התרפקה ברוב עונג, עד כמה שיצור דמוי שק יכול להתרפק; ואני אומר לה בידידות: כך, ועכשיו תני, כלבה! ורציתי להוציא את שטיח הציפורים היקר מכל שמתחתיה. עכשיו אמינה כנראה החליטה שמדובר ברכושה שלה, והתחילה לצרוח; זאת לא היתה נביחה, זאת היתה צרחת אימים. אל־אלוהים, אמינה, אני מפציר בה מהר, תהיי בשקט, נבלה! חכי, אני אציע לך משהו יותר טוב! ורופ! קרעתי מעל הקיר קירמאן מבריק ומכוער, שגברת סוורין חשבה אותו למחמד סחורתה. תראי, אמינה, אני לוחש, על זה תוכלי לישון כמו מלכה! אמינה התבוננה בי בעניין רב; אבל ברגע שנגעתי בשטיח שלה, פתחה בשאגה מחודשת; אני חושב שאפשר היה לשמוע אותה עד קצה הכרך. לפיכך עוררתי בה אקסטזה מחודשת על ידי גירוד תאוותני במיוחד ולקחתי אותה לזרועותי; אבל ברגע ששלחתי את ידי לאוניקאט הלבן עם הצ’ינטמני והציפורים, חירחרה את חירחורה האסתמטי והתחילה לקלל אותי. שומו שמיים, נבלה שכמותך, אמרתי מדוכדך עד עפר, אני אצטרך להרוג אותך!

"מה אגיד לכם, אני לא מבין את זה בעצמי: הסתכלתי על הכלבה המגעילה, השמנה, הנתעבת, בשנאה הפראית ביותר שאי פעם חויתי, אבל לא יכולתי להרוג את הנבלה. היתה לי סכין טובה, היתה לי חגורה במכנסיים; יכולתי לשחוט אותה או לחנוק אותה, אבל לא היה לי הלב. ישבתי לידה על השטיח האלוהי וגררתי אותה מאחורי אוזניה. מוג לב שכמוך, לחשתי לעצמי, רק תנועה אחת או שתיים וגמרנו; ניתחת כבר כל כך הרבה אנשים וראית אותם במותם באימה ומכאובים; למה לא תוכל להרוג כלב? אני חרקתי שיניים, בכדי להעניק לעצמי את העוז, אבל לא הצלחתי; לפתע פרצתי בבכי – אני חושב שזה היה משום הבושה. ואמינה זו באה, וביבבה שקטה ליקקה את פני.

"נבלה עלובה, חזירה, בת־בלי־יעל, נהמתי לעברה, ליטפתי את גבה המקריח, ויצאתי בזחילה דרך החלון לחצר; זאת כבר היתה תבוסה ונסיגה. אחר־כך רציתי לקפוץ על גג הסככה ולהגיע דרך הגג לחצר השכנה ולצאת דרך הפונדק, אבל לא היתה בי טיפת כוח, או שהגג היה גבוה מהערכתי הקודמת; בקיצור לא הצלחתי לעלות. אז ירדתי שוב לחדר המדרגות, ושם עמדתי עד הבוקר, כמעט מת מעייפות. שוטה שכמוני, אני יכולתי לישון על השטיחים האלה, אבל זה לא עלה על דעתי. בבוקר שמעתי את אב הבית פותח את השער. חיכיתי עוד שעה קלה, ואז שמתי את פעמי החוצה. בשער עמד אב הבית, וכאשר ראה אדם זר יוצא דרך המעבר, היה כל כך מופתע, ששכח להקים רעש.

"כעבור כמה ימים הלכתי לבקר אצל גברת סוורין. בחלון נוספו סורגים, ועל הציור המקודש של הצ’ינטמני נחה לה, כמובן, הקרפדה הנקלית של כלבה; כאשר ראתה אותי, היא כשכשה בשמחה בנקניק העבה המכונה אצל כלבים אחרים זנב. אדוני, קרנו פניה של גברת סוורין, זאת היא אמינה שלנו, היקרה מפז, האוצר שלנו, כלבתנו האהובה; אתה יודע, שלפני כמה ימים ניסה גנב לפרוץ לחנות ואמינה שלנו גרשה אותו? אדוני, אני לא הייתי מוסרת אותה לאף אחד בעד שום כסף שבעולם, הכריזה בגאווה. אבל אותך, אדוני, היא אוהבת; היא יודעת לזהות אדם ישר, נכון אמינה?

“ובכן, זה הכל. שטיח הציפורים, האוניקאט הזה, מונח שם עד היום – זה, ככל שידיעתי מגעת, אחד מפריטי השטיחים יקר המציאות שבעולם; ועד היום מחרחרת עליו באושר אמינה המכוערת, המעופשת, המסריחה. אני חושב שיבוא יום והיא תיחנק מרוב שומן, ואז אולי אנסה שוב: אבל קודם אני צריך ללמוד איך מנסרים סורגים.”

---

מעשה בפורץ ובגֶחָם

מאת

קארל צ'אפק

“מה יש לדבר”, אמר מר יילק, "לגנוב צריך לדעת. כך היה תמיד אומר ההוא, באלאבאן, הפורץ שעשה לאחרונה את הקופה בפירמה שולה ושות'. זה באלאבאן היה שודד כזה משכיל ומיושב; גם היה כבר בגיל העמידה, וברור כשמש שנסיון כזה אין לכל אחד. אדם צעיר ילך יותר על הימור; כי באומץ לא פעם מגיעים להצלחה, אבל כשהבנאדם מתחיל לחשוב, אז בדרך כלל הוא מאבד את האומץ, ולכן הוא ניגש לעניין בשיקול דעת. זה נכון גם בפוליטיקה ובכל.

“אז הזה באלאבאן היה אומר, שלכל מלאכה יש כללים משלה; מה שנוגע לכספות, פורץ כזה צריך תמיד לעבוד לבד, כי אסור לו לסמוך על מישהו; שנית, אסור לו לעבוד הרבה זמן במקום אחד, כי אז כבר מכירים את העבודה שלו; שלישית, עליו להתקדם עם רוח הזמן וללמוד את כל מה שמתחדש במקצוע; ויחד עם זאת עליו להצמד למסורת ולממוצע טוב, כי ככל שיותר אנשים עובדים באותה השיטה, ככה זה יותר קשה בשביל המשטרה. לכן באלאבאן נשאר נאמן למַרְתֵכָה, אפילו שהיתה לו מקדחה חשמלית וגם ידע לטפל בתרמיט. הוא היה אומר, שזאת גנדרנות מיותרת או תאוות כבוד להתעסק עם הכספות המשוריינות המודרניות; הוא מעדיף לעבוד בפירמות סולידיות ושמרניות שיש להן קופות פלדה ישנות, ובהן כסף ביושר, ולא אלה הצ’קים. הכל היה אצלו שקול וחתום, אצל באלאבאן הזה. הוא היתה לו, מלבד זאת, גם חנות בגרוטאות פליז, היה מתווך בנדל”ן, סוחר בסוסים, ובכלל מצבו היה די טוב. ובכן באלאבאן זה אמר שהוא יעשה רק עוד קופה אחת, אבל זאת תהיה עבודה נקיה, שהדור הצעיר רק יפער עיניים. לפי מה שהוא היה אומר, העיקר איננו לעשות כסף גדול; העיקר, היה אומר זה באלאבאן, הוא לא להיתפס.

"ובכן, הקופה האחרונה שבאלאבאן זה בחר לעצמו היתה אצל הפירמה שולה ושות', אתם יודעים, מה שהמפעל שלה ברובע העשרים ואחד. אבל היתה זאת באמת עבודה נקיה, מה שהוא עשה שם; לי סיפר על זה סוכן אחד של המשטרה, איזה פישטורה. הוא נכנס לשם דרך חלון מהחצר, אבל היה צריך לפתוח את הסורגים במוט; תענוג להסתכל, אמר אותו פישטורה, באיזה נקיון הוא הרים את הסורג הזה, לא השאיר שום לכלוך, יופי איך האדם הזה עבד. וממש באותו המקום שהוא התחיל לעבוד על הקופה, הוא גם פתח אותה; לא היה שם חור אחד מיותר, או סדק, או שריטה, או שפיפה, אפילו בצבע הוא לא פגע בלי צורך. אפשר היה לראות, אמר אותו פישטורה, באיזה אהבה הבן־אדם הזה עובד. הקופה הזאת נמצאת עכשיו, עליכם לדעת, במוזיאון המשטרה, בגלל העבודה המעולה הזאת. אחר־כך הוא הוציא את הכסף, בערך ששים אלף, אכל כריך עם קותל חזיר שהביא אתו, ויצא שוב דרך החלון; הוא היה אומר, באלאבאן, שמצביא ופורץ קופות צריכים לדאוג בעיקר לנתיב הנסיגה. אחר־כך הביא את הכסף לבת־דודו, החביא את הכלים אצל אחד ליזנר, הלך הביתה, ניקה את הבגדים ואת הנעליים, התרחץ ונכנס למיטה כמו כל אדם הגון אחר.

"עוד לא היה שמונה בבוקר, ודופקים אצלו בדלת וקוראים: אדון באלאבאן, פתח! באלאבאן זה מתפלא, מי זה יכול להיות, אבל הוא הולך במצפון שקט לפתוח; ודרך הדלת נשפכים לו שם שני שוטרים ואתם הסוכן הזה פישטורה. אני לא יודע האם אתם מכירים אותו – הוא כזה אדם גוץ, שיניים יש לו כמו סנאי וכל הזמן צוחק. הוא היה פעם בחברת קבורה, אבל אחר־כך הגיע עד פת לחם, כי כל האנשים היו מוכרחים לצחוק כשהוא היה צועד לפני הארון וכל הזמן היה חושף את שיניו כמו צוחק. אני שמתי לב שהרבה אנשים צוחקים מתוך מבוכה, שאינם יודעים מה לעשות בפה, כמו שאחרים לא יודעים מה לעשות בידיים. לכן האנשים מחייכים כל כך הרבה כאשר הם מדברים עם איזה אדון גדול, נגיד מלך או נשיא המדינה; זה בכלל לא משמחה, אלא יותר ממבוכה. אבל אני רציתי לספר על זה באלאבאן.

“כאשר ראה באלאבאן את שני השוטרים יחד עם פישטורה, הוא פתח את פיו ואמר בכעס צודק: 'מה ז’ה אתם מחפש’ים אצ’לי? אני לא רוצ’ה להתעשק אתכם.” ומייד הוא נדהם בעצמו מזה איך הוא מדבר.

"‘מה אתה כועס מר באלאבאן,’ צוחק לו זה פישטורה, ‘אנחנו רק באנו לראות את השיניים שלך.–’ והוא הלך ישר אל ספל כזה עם ציורי פרחים שבו היה באלאבאן זה מחזיק את השיניים התותבות בלילה – עליכם לדעת שהוא איבד את שיניו כאשר היה פעם מוכרח לקפוץ מהחלון. ‘נכון, אדון באלאבאן,’ אומר זה פישטורה בלהט, ‘זה לא מחזיק, התותבות האלה; בזמן הקדיחה הן זזו לך כל הזמן, אז הוצאת אותן ושמת על שולחן הכתיבה; כן, אבל שם היה אבק, אדון באלאבאן, את זה היית צריך לדעת, שבמשרדים האלה יש כרגיל אבק. אז אנחנו מוכרחים לבוא אליך, אדון באלאבאן, אם מצאנו שם עקבה כזאת של שיניים; אז אל תכעס עלינו: היית צריך קודם לנגב את האבק.’

"‘עשק ביש,’ התפלא זה באלאבאן. ‘אתה רואה, פישטורה, משפרים ששגיאה אחת צ’ריך לעש’ות אפילו הנוכל הכי חכם, נכון?’

“‘רק שאתה עשית שתיים,’ חשף מר פישטורה את שיניו. ‘תשמע, אנחנו רק זרקנו מבט, וכבר ניחשנו עליך, ואתה יודע למה? כי כל שודד הגון מטיל במקום, במחילה, אתה יודע מה, בכדי שלא יתפסו אותו: זאת היא אמונה תפלה שכזאת. אלא שאתה כזה כופר והולך רק על שכל ולא מאמין באמונות תפלות; אתה חושב שהכל אפשר לגמור בשכל. אז זה מה שיצא לך מזה. כן, אדון באלאבאן, לגנוב צריך לדעת.’”

★

“יש אנשים מאד זריזים,” אמר מר מאלי בכובד ראש, "בזה צריך להודות. אני קראתי על מקרה כזה. זה קרה באיזה מקום בשטיירמארק. היה שם רצען אחד, בשמו הפרטי אנטון ובשם משפחה הובר או פוגט או מאייר, איזה שם כזה שהם שם משתמשים בהם. ובכן אותו רצען ישב בחוג משפחתו בארוחת צהריים חגיגית לכבוד יום הקדוש שלו – אבל האוכל שם בשטיירמארק לא כל כך טוב אפילו בחג, לא כמו אצלנו. אני לפחות שמעתי ששם אוכלים אפילו ערמונים. אז אותו רצען יושב לו אחרי ארוחת הצהריים הזאת בחוג המשפחה – ופתאום מישהו דופק בחלון: אל אלוהים, שכן, הגג שלכם עולה באש מעל לראשכם! הרצען הזה קם כמו נשוך, ובחיי, הגג בלהבות. ברור, הילדים מתחילים לצעוק, האשה מוציאה בבכי את שעון הסבא – דעו לכם, אני כבר ראיתי הרבה שריפות ושמתי לב שבדרך כלל האנשים מאבדים את הראש ומתחילים להוציא דברים מיותרים, שעון או מטחנת קפה או צפור בכלוב; ורק אחרי שכבר מאוחר מדי הם נזכרים שהשאירו שם את הסבתא ואת כל הבגדים והמון דברים אחרים. בינתיים התאספו אנשים והתחילו להפריע זה לזה בכיבוי; אחר־כך באו הכבאים – אתם הלא יודעים, כבאי צריך להחליף בגדים לפני שמתחיל לכבות; בינתיים התחיל לבעור גם מבנה אחר, ועד הערב נשרפו עד אפר חמשה עשר בתים. מי שרוצה לראות שריפה הגונה, צריך ללכת לכפר או לעיירה קטנה; בעיר גדולה זה כבר לא זה, אתה מסתכל יותר בתחבולות של הכבאים מאשר באש. הכי טוב זה אם יוצא לך לעזור בעצמך בכיבוי, או אפילו לתת לאחרים עצות איך לכבות. לכבות שריפה זאת עבודה יפה, לראות איך שהאש לוחשת והכל מתפקע; אבל להביא את המים מהנחל, את זה האנשים לא אוהבים. – – הבן־אדם הוא יצור מוזר: אם כבר עליו לראות איזו פורענות, אז הוא מבקש לעצמו בסתר לבו, שהיא תהיה משהו גדול. שריפה גדולה או שטפון גדול, זה איכשהו מכניס באדם רוח חיים; זה נותן לו הרגשה, אם כך לומר, שהוא קיבל את המגיע לו בחיים. או שמא זאת פליאה גדולה שכזאת של עובדי אלילים; אינני יודע.

"כמובן, למחרת נראה הכל – נו, כמו באתר שריפה: האש היא חזיון יפה, אבל האתר אחר־כך נורא; זה כמו באהבה. האדם מסתובב שם בחוסר אונים וחושב שמזה כבר לא ייצא. נו, היה שם ז’נדרם אחד צעיר, שלחו אותו לחקור את סיבות השריפה. אדוני המפקד, אומר לו הרצען הזה אנטון, אני הייתי מתערב, שמישהו הצית את זה; מדוע אחרת זה קרה בדיוק ביום חג הקדוש שלי, כאשר ישבתי לארוחת הצהריים? אבל לי לא נכנס לראש, על מה מישהו ירצה להתנקם בי, אני הלא לא עשיתי רע לאף אחד, וודאי שלא התערבתי בפוליטיקה. אני בקיצור לא יודע מאף אחד שהיה יכול להיות לו כעס כזה נורא כלפי.

"היתה כבר שעת צהריים והשמש יקדה מעל; השוטר הזה הולך לאורך אתר השריפה הלוך ושוב וחושב, שהשד יודע איך זה התחיל לבעור. אדון אנטון, הוא אומר פתאום, מה זה שם למעלה על הקורה הזאת שנוצץ כל כך? – שם היתה גמלונית, אמר הרצען, אולי זה איזה מסמר. – זה לא נראה כמו מסמר, אומר השוטר, זה נראה יותר כמו ראי. – מאיפה יגיע לשם ראי, אמר הרצען, הלא שם למעלה היה רק קש. – אבל זה ראי, אומר השוטר, ואני אראה לך אותו.

"ואז הוא הציב שמה סולם כבאים ליד הקורה השרופה, טיפס למעלה ואומר: שתדע, אדון אנטון, זה לא מסמר וזה לא ראי, אלא זכוכית עגולה שהודבקה אל הקורה הזאת. תגיד לי בבקשה בשביל מה זה? – אז אני משתגע, אמר הרצען, אולי הילדים שחקו עם זה. – ופתאום השוטר הזה, כשמסתכל בזכוכית, נותן צעקה: אאו! לכל הרוחות, זה שורף! מה זה? וממשש את האף. לכל השדים! צעק שוב, עכשיו זה שרף לי את היד! מהר, אדון אנטון, תגיש לי הנה איזה נייר! – אז הרצען הגיש לו דף אחד מהפנקס שלו, והשוטר מחזיק את הנייר קצת מתחת לזכוכית – כך, הוא אומר כעבור רגע, אדון אנטון, נדמה לי שהגענו למשהו – והוא כבר יורד בסולם ומקרב את הנייר הזה לפרצוף של הרצען: היה בו חור שרוף ועוד יצא ממנו עשן. אדון אנטון, אמר השוטר, שתדע – הזכוכית הזאת היא עדשה מכנסת המכונה גם זכוכית מגדלת. ועכשיו הייתי רוצה לדעת מי הדביק אותה שם אל הקורה, בדיוק מעל לערימת הקש; אבל את זאת אומר לך, אדון אנטון, מי שעשה את זה, ייצא מפה באזיקים.

"שומו שמיים, אמר הרצען, לנו הלא לא היתה שום זכוכית מגדלת בבית – רגע! צעק פתאום. חכה, היה לי פה נער מתלמד, סֶפ היה שמו, והוא היה כל הזמן משחק עם דברים כאלה! לכן זרקתי אותו, מפני שהוא לא היה טוב לשום עבודה הגונה, כי הראש שלו היה מלא כל מיני שטויות כאלה ונסיונות אחרים! שזה הבחור הארור הזה – אבל זה בלתי אפשרי, אדוני המפקד. הלא אני זרקתי אותו, זה היה בהתחלת פברואר; אלוהים יודע איפה הוא עכשיו, אבל פה הוא לא הראה את עצמו מאז.

"את זה כבר ניוודע, האם זאת העדשה שלו, אמר השוטר. אדון אנטון, תשלח מברק העירה שישלחו הנה עוד שני שוטרים; ובעדשה הזאת אסור שאף אחד אפילו יגע בה. קודם צריך למצוא את הבחור.

"ברור שגם מצאו אותו; הוא היה שוליה של איזה בורסקאי במקום לגמרי אחר; ורק נכנס השוטר לבית המלאכה, התחיל הבחור לרעוד כמו עלה. ספ, צעק עליו השוטר, איפה היית בשלשה עשר ביוני?

"סליחה, רק פה הייתי, גמגם הנער, אני פה מהחמשה עשר בפברואר ולא יצאתי מפה אפילו לחצי יום, ויש לי עדים על זה. – – וזאת האמת, אמר הבורסקאי, על זה אני יכול להעיד, כי הוא גר אצלי והוא גם חייב לטפל בתינוק שלי.

"עסק ביש, אמר השוטר, אז זה כנראה לא הוא.

"ומה צריך להיות אתו? שאל הבורסקאי הזה.

"ובכן, עונה השוטר, היה חשד נגדו שבשלושה עשר ביוני הוא הצית שם בכפר מה־שמו את הבית של הרצען אנטון ואתו את חצי הכפר.

"שלושה עשר ביוני, אתה אומר? אמר הבורסקאי. תשמע, זה מוזר; בשלושה עשר ביוני שאל הבחור: ‘איזה תאריך היום? שלושה עשר ביוני? זה יום אנטון הקדוש, נכון? אני אומר לך שהיום משהו יקרה באיזה מקום.’

"באותו רגע הבחור הזה ספ קפץ ורצה לעשות ויברח; אבל השוטר תפס אותו בצווארון. בדרך אחר־כך הודה הבחור לפני השוטר: שהוא כעס על בעל הבית אנטון, כי הוא, הרצען הזה, היה מכה אותו כמו כלב בגלל הניסויים שלו; שהוא רצה להתנקם, ולכן הוא חישב איפה תימצא השמש בשלושה עשר ביוני, שהוא יום אנטון הקדוש, בדיוק בצהריים, ולפי זה הוא כיוון את העדשה, כך שהיא תצית את הקש בו בזמן שהוא יהיה מי יודע איפה; את כל זה הוא הכין בפרבואר, ואחר־כך עזב את השירות.

“תשמעו, בגלל העדשה הזאת הזמינו אחר־כך איזה אסטרונום מוינה, והוא ראה את זה וכל הזמן נענע בראשו, כי העדשה כוונה בדיוק נמרץ לנקודת הקולמינציה של השמש בשלושה עשר ביוני. הוא טען שזה נס שבחור בן חמש עשרה יכול לעשות את החישוב, בלי כלים אפילו למדידת זויות אסטרונומיות. מה שקרה אחר־כך עם הספ הזה אני לא יודע; אבל אני חושב שמהפרחח הזה היה יכול לצאת אסטרונום או פיזיקאי גדול. הוא הלא יכול היה להתפתח לניוטון חדש או משהו כזה, הפוחז הארור! אבל בעולמנו הולכים לאיבוד כישורים נפלאים וכל כך הרבה גאונות מיוחדת – – אתם מבינים, לאנשים יש די סבלנות לחפש יהלומים בחול או פנינים בים; אבל לחפש בבני־אדם את המתנות הכי יפות והכי יקרות שנתן להם אלוהים, שלא ירדו לטמיון, זה לא בא להם לראש. וזאת שגיאה גדולה.”

---

הרצח הגנוב

מאת

קארל צ'אפק

“זה מזכיר לי מקרה” – – אמר מר האודק – – "שגם הוא היה מוכן בקפידה כזאת ובמחשבה תחילה; אבל אני חושב שהוא לא ימצא חן בעיניכם, כי בכלל אין לו סוף או התרת תסבוכת. אם זה לא יהיה מעניין לכם, תגידו ואני אפסיק.

"אולי אתם יודעים שאני גר ברחוב קרוצמבורג ברובע וינוהראדי. זה אחד מהרחובות הקצרים לרוחב, שבהם אין פונדק או מכבסה או חנות לממכר פחם, ששם הולכים לישון בעשר, מלבד ההוללים המקשיבים בבית לרדיו וכתוצאה מזה הם עולים על משכבם רק בשעה אחת עשרה. מה שנוגע לאוכלוסיה, הרוב שם גימלאים או פקידים עד דרגה שבע, איזה חובבי דגיגי בית, אחד מנגן בקיתרוס, שני אספני בולים, אחד צמחוני, אחד ספיריטיסט ואחד סוכן נוסע, שהוא כמובן תיאוסוף; מלבד אלה יש שם רק בעלות בית שאצלן גרים האמורים בחדר נקי, מרוהט, אלגנטי, עם ארוחת בוקר, כפי שהדברים מתוארים במודעות. פעם בשבוע, תמיד ביום החמישי, היה התיאוסוף הזה מגיע הביתה רק בחצות הלילה, כי היה לו איזה תרגיל רוחני. ביום שלישי היו חוזרים בחצות שניים מבין חובבי דגיגי הבית, כי היתה להם ישיבה באגודת אקואריום, ובעומדם תחת פנס הרחוב היו רבים על דגים מולידי חי או על קריפטוגאמים. לפני שלוש שנים עבר דרך הרחוב הזה אדם שיכור; אבל הדעה הרווחת היא שהוא היה מרובע קושיריה, ואיבד את דרכו. לעומת זאת, באחת עשרה ורבע מדי יום היה עובר שם איזה רוסי, בשם קובלנקו או קופיטנקו, אדם קטן קומה, מצמיח סוג של זקן דליל, שגר אצל גברת ינסקי במספר 7. ממה התפרנס הרוסי הזה – לא ידוע; אבל עד שעה חמש אחרי הצהריים הוא היה מתגולל בבית, אחר־כך היה יוצא, כשתיק מסמכים בידו, אל תחנת החשמלית הקרובה ביותר ונוסע במורד העירה; באחת עשרה ורבע בדיוק היה יורד מהחשמלית ונכנס לרחוב קרוצמבורג. היה מי שטען שמשעה חמש אחרי הצהריים היה אותו רוסי יושב באחד מבתי הקפה ורב שם עם רוסים אחרים. אבל אחרים טוענים שלא ייתכן שהוא היה רוסי, כי רוסים אינם נוהגים לחזור הביתה כל כך מוקדם.

"פעם, היה זה אשתקד בפברואר, נמנמתי כבר, כאשר נשמעו חמש יריות. בהתחלה חלמתי שאני ילד קטן ואני בבית, מצליף בשוט, ושמחתי כמה זה נשמע יפה; אבל אחר־כך התעוררתי לפתע, והבנתי שמישהו ברחוב ירה מאקדח. אז אני רץ מהר לחלון ואני רואה שלמטה, בדיוק לפני מספר 7 שוכב אפיים גבר עם תיק מסמכים בידו. – – אבל אותו רגע כבר נשמעו צעדים כבדים, ומאחורי הפינה הופיע שוטר, רץ אל הגבר הזה ומנסה להרים אותו; אחר־כך הוא עזב אותו, אמר לעזאזל! ושרק. אותו רגע הופיע בפינת הרחוב השניה שוטר שני ורץ אל הראשון.

"מובן מאליו, אני מייד נעלתי נעלי בית ומעיל חורף ואני טס למטה. מיתר הבתים יצאו הצמחוני, נגן הקיתרוס, אחד האקואריסטים, שני שרתי בית ואחד מאספני הבולים; היתר רק הסתכלו מחלונותיהם, נקשו בשיניהם ואמרו זה לזה: לכל הרוחות, שם אפשר עוד להסתבך. בינתיים סובבו השוטרים את הגבר לשכיבת פרקדן.

"הלא זה הרוסי הזה, זה קופיטנקו או קובלנקו, שגר פה אצל גברת ינסקי, אני אומר בשקשוק שיניים. האם הוא מת?

"אני לא יודע, אמר אחד השוטרים, אובד עצות. צריך לקרוא לרופא.

"ואתה תשאיר אותו פה שוכב ככה? נקש בשיניו ברוגזה נגן הקיתרוס. צצצריך לדדדאוג להעביר אותו לבבבית חולים!

"אז כבר נתאספנו שם כתריסר, רועדים מקור ואימה, בעוד שהשוטרים כרעו ליד הירוי ופתחו מסיבה כלשהי את צווארונו. אותו רגע נעצרה בפינת הרחוב הראשי מונית והנהג ניגש לראות מה קורה שם; ככל הנראה קיווה שזה איזה שיכור שיוכל לקחת אותו הביתה.

"חבריא, מה יש לכם פה? שאל בנימה ידידותית.

"מממישהו ירה בבבבן־אדם, נקשו שיניו של הצמחוני. בבבן־אדם, קקקח אותו למכונית שלך ותתתביא אותו לעזרה ראשונה! אולי הוא עוד חחחי!

"לכל הרוחות, אמר הנהג, קליינטים כאלה אני לא אוהב. נו טוב, תחכו רגע, אני נכנס לרחוב.– – אחר־כך הלך לאטו אל מכוניתו ונכנס אלינו. אז תעמיסו לי אותו, אמר.

"שני השוטרים הרימו את הרוסי ובמאמץ ניכר הצליחו להכניס אותו לתוך המונית; אמנם האיש היה קטן קומה למדי, אבל עם מתים קשה לתמרן.

"בסדר, קולגה, אמר השוטר הראשון לשני, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים. נהג, אתה תיסע לתחנת העזרה הראשונה, אבל קצת יותר מהר.

"לכם קל להגיד מהר, נהם הנהג, אבל הברייקסים שלי לא בסדר. – ונסע.

"ובכן, השוטר הראשון שלף פנקס מכיס המקטורן ואומר: אתם צריכים להגיד לי את שמותיכם, רבותי; זה רק בשביל העדות. ואחר־כך הוא רשם אותנו לאט, אחד אחרי השני, בפנקס הזה שלו; אולי היו לו אצבעות קפואות, אבל אנחנו חטפנו כפור הגון, כמו נידונים לכליה. כאשר חזרתי לחדר שלי, היתה השעה אחת עשרה עשרים וחמש; כלומר כל החזיון הזה ערך עשר דקות.

"אני יודע, מר טאוסיג פה חושב שבסיפור הזה אין שום דבר מיוחד; אבל אדון טאוסיג, ברחוב מהוגן כזה מקרה כזה הוא מאורע גדול. הרחובות הסמוכים ביותר עוד מתחממים, אם אומר כך, מהתהילה ואומרים שזה קרה סמוך לקרן הרחובות; הרחובות המרוחקים קצת יותר, אלה מעמידים פנים שלא איכפת להם, אבל שתדעו, זה רק מתוך כעס וקנאה שזה לא קרה אצלם. מעבר לקרן הרחוב השניה רק מנידים יד ואומרים: מה תגידו, מספרים ששם כמעט הרגו את מישהו, מי יודע מה יש בזה. זאת כבר כזו קנטרנות שפלה.

"תוכלו לתאר לעצמכם איך למחרת כולנו ברחוב הזה התנפלנו על עתוני הערב; מצד אחד רצינו לקרוא משהו חדש על הרצח שלנו; מצד שני בכלל שמחנו שכותבים על הרחוב שלנו ועל המקרה שלנו. זה דבר ידוע, הבריות אוהבים לקרוא בעתון על מה שהם ראו במו עיניהם ובמה שהיו, כפי שאומרים, עדי ראיה; נניח שברחוב אוייזד נפל סוס, וכתוצאה מכך נחסמה התנועה למשך עשר דקות. כאשר העתון לא כותב על זה כלום, כועסים על היומון הזה ומרביצים בו בשולחן, לאמור שלא כתוב שם בכלל שום דבר. זה כמעט מעליב אותם שהעתון סבור שהאירוע, שהוא כאילו חלק מרכושם, איננו חשוב. אני חושב שמדור הזוטות נמצא בעתון רק בגלל עדי הראיה, שלא יפסיקו לקנות את העתון מרוב כעס.

"אנחנו הרגשנו כמי ששפכו עליהם קיתון של צוננים כאשר נוכחנו ששום עתון ערב לא כתב אפילו מלה אחת על הרצח הזה שלנו. כל מיני שערוריות, וכמובן את הפוליטיקה המחורבנת, הם מכניסים, נהמנו, אפילו זאת, שאיזו חשמלית התנגשה בעגלת יד, אבל רצח כזה – כלום; העתון הזה בכלל נראה – הכל שחיתות נטו! אבל אחר־כך אותו אספן בולים גילה, שאולי המשטרה ביקשה מהעתונים, שלמען קידום החקירה בינתיים לא יכתבו על זה. זה הרגיע אותנו – אבל המתח עלה עוד יותר; היינו גאים, שאנחנו גרים ברחוב חשוב כל כך, ואולי גם יקראו לנו להעיד בעניין שהוא בעליל אפוף מסתורין. אבל למחרת היום שוב לא היה בעתונים דבר וחצי דבר, ואיש מהמשטרה לא בא לערוך חקירה; ומה שהיה הכי מוזר בעינינו – איש גם לא בא אל גברת ינסקי לערוך חיפוש בחדרו של הרוסי או לפחות לשים עליו חותם. זה כבר התחיל להפחיד אותנו; נגן הקיתרוס אמר, שאולי המשטרה מעוניינת למרוח את העניין, מי יודע, מה מסתתר כאן. וכאשר גם ביום השלישי לא היה זכר לרצח שלנו, התחיל הרחוב שלנו להתקומם, לאמור שאנחנו לא נשאיר את זה ככה, שהרוסי הזה היה אחד משלנו ואנחנו נדאג שהעניין ייצא לאור; שבין כך הרחוב שלנו מקופח בעליל, הריצוף בו מוזנח והתאורה בלתי מספקת, והדברים היו נראים אחרת אילו גר פה איזה חבר פרלמנט או מישהו מהעתונות; אבל כך מתנהלים העניינים – רחוב הגון אין לו מליץ. בקיצור, פרץ גל של טרוניות, והשכנים פנו אלי שאגש למטה המשטרה בתור אזרח קשיש ובלתי תלוי ואעיר את תשומת לבם לאי תקינות הטיפול ברצח הזה.

"ובכן, אני הלכתי למפקח ברטושק; אני מכיר אותו קצת, הוא אדם קודר כזה, מספרים שהוא מתייסר בגלל איזו אהבה נכזבת, ושרק בגלל הצער הזה הוא התגייס למשטרה. אדוני המפקח, אני אומר לו, אני בא אליך לשאול, מה עם הרצח הזה ברחוב קרוצמבורג; זה מתחיל לעורר אצלנו תשומת לב שהעניין נשמר כל כך תחת מעטה של שתיקה.

"איזה רצח? אמר המפקח. לנו אין כאן שום רצח; זה הלא האזור שלנו.

"נו, איך לפני כמה ימים רצחו ביריה באמצע הרחוב את הרוסי הזה קופיטנקו או קובלנקו, אני מסביר לו. הלא היו שם שני שוטרים, אחד רשם את שמותינו בתור עדים, והשני הביא את הרוסי לתחנת עזרה ראשונה.

"בלתי אפשרי, אמר המפקח, אין לנו שום הודעה כזאת. זאת כנראה טעות.

"אבל אדון מפקח, אני מתחיל להתרגז, הלא ראו את זה לפחות חמישים איש וכולנו יכולים להעיד על זה! אדוני, אנחנו אזרחים ישרי דרך; לוא אמרתם לנו לבלום פה ביחס לרצח הזה, אז היינו חלקית בולטים, גם בלי לדעת מדוע. אבל ככה להניח שיירו בבן־אדם, זה הלא לא מתקבל על הדעת; ואנחנו נכניס את זה לעתון.

"חכה, אמר מר ברטושק, ולבש כזה פרצוף רציני שכמעט נבהלתי. אני מבקש, אדוני, תספר לי את הכל לפי הסדר, איך זה קרה.

"אז תיארתי לו את הכל לפי הסדר, והוא קיבל צבע סגול בפנים, כך זה רתח בתוכו; אבל כאשר הגעתי למקום, שבו אמר שוטר אחד לשוטר השני: בסדר, קולגה, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים – כאשר אמרתי את זאת, הוא נשם לרווחה בקול רם וצעק: תודה לאל, אלה לא היו אנשים שלנו! ריבונו של עולם, אדוני, מדוע לא קראתם למשטרה לטפל בשני השוטרים האלה? זה הלא אומר השכל, שוטרים במדים לעולם לא יקראו זה לזה קולגה! אולי בלשים באזרחית, אבל שוטרים במדים – בחיים לא! אתה ציביליסט מחורבן, אתה אדון קולגה, אתה היית חייב לדאוג שהברנשים האלה ייעצרו!

"מדוע, תגיד לי, גמגמתי כולי מדוכדך.

"כי הם אלה שהרגו את הרוסי, התפרץ עלי המפקח. או לפחות סייעו בזה! אדוני, כמה זמן אתה גר ברחוב קרוצמבורג?

"תשע שנים, אמרתי.

"אז היית יכול לדעת, אדוני, שבשעה אחת עשרה וחמש עשרה דקות נמצא הסיור המשטרתי הקרוב ביותר ליד השוק, אחר בקרן הרחובות פרון וסלזקה, שלישי עובר בקצב צעדת השירות ליד הבית שעל חלקה מספר 1388 וכן הלאה. אדוני בקרן הרחובות שממנה הגיע השוטר הזה שלך, יכול להופיע שוטר שלנו או בשעה 10 ו־48 דקות, או אחר־כך רק ב־12 ו־23 דקות, אבל לא בזמנים אחרים, כי בזמנים האחרים הוא איננו נמצא שם! אל־אלוהים, את זאת הלא יודע כל גנב, ותושבי הרחוב לא יודעים! אתה חושב שיש לנו שוטר בכל פינה, לא? אדוני, אילו באותה דקה כפי שאמרת, היה מופיע ליד קרן הרחוב המחורבנת שלך אדם משלנו במדים, אז זה היה דבר נורא, ראשית מכיון שבאותה דקה עליו לצעוד, על פי הפקודות, ליד השוק, ושנית היה מתברר שהוא לא דיווח על הרצח. זה כמובן היה עניין רציני ביותר.

"אלהים אדירים, אמרתי, אז מה יהיה עם הרצח?

"המפקח נרגע בעליל ואמר: זה עניין אחר, זה כנראה יהיה מקרה מכוער מאד, אדון האודק; מאחורי העניין הזה יש ראש חכם ואיזו פרשה גדולה. שיילכו לעזאזל האנשים האלה, כמה טוב הם תכננו את זה! ראשית הם ידעו, מתי הרוסי הזה מגיע הביתה, שנית הכירו את מסלולם של אנשינו, שלישית הם היו זקוקים לפחות ליומיים שבהם הרצח הזה לא ייוודע למשטרה – – כנראה שרצו קודם להעלם או להעלים משהו. אתה כבר מבין?

"איכשהו לא לגמרי, אני אומר.

"אז תסתכל, הסביר לי המפקח את העניין בסבלנות. הם הלבישו לשניים מאנשיהם מדי משטרה, ואלה חיכו מאחורי הפינה בכדי לירות ברוסי הזה, או עד שיחסל אותו אדם שלישי. אתם כמובן נחה דעתכם כאשר ראיתם שהמשטרה המופתית שלנו הגיעה למקום כל כך מהר. תשמע, הוא נזכר פתאום, איך נשמעה המשרוקית הזאת, כאשר שרק השוטר הראשון?

"קצת חלשה, אמרתי; אבל אני חשבתי שגרונו של השוטר חנוק.

"אהה, אמר המפקח, מרוצה. בקיצור, הם רצו להשיג שלא תודיעו על הרצח למשטרה; בזה הם הרויחו זמן להיעלם אל מעבר לגבול, אתה מבין? והנהג הזה בטח עשה אתם יד אחת; אולי אתה זוכר את מספר המכונית?

"אנחנו לא שמנו לב למספר, אמרתי מבוייש.

"זה לא חשוב, אמר המפקח, ממילא היה מזוייף; אבל כך הם הצליחו לסלק גם את הגוויה של הרוסי הזה. דרך אגב, הוא לא היה בכלל רוסי, אלא מוקדוני אחד בשם פרוטאסוב. אז תודה לך, אדוני; אבל עכשיו אני באמת רוצה לבקש מכם לשתוק על כל העניין הזה; אתה מבין, זה למען קידום החקירה. כמובן, יש בסיפור הזה איזו פוליטיקה; אבל מאחורי הפרשה הזאת יש בטח איזה אדם חכם מאד, כי בדרך כלל, מר האודק, נעשות ההתנקשויות הפוליטיות האלה בצורה גרועה וחזירית. הפוליטיקה, זה אפילו לא פשע מהוגן, רק קטטה גסה שכזאת, אמר המפקח מתוך גועל.

“אחר־כך ערכו קצת חקירה; מה רקע הרצח, זה לא נודע, אבל את שמות הרוצחים השיגו, אלא ששניהם כבר מזמן מעבר לגבול. וכך קרה, שהרחוב שלנו נושל מהרצח שהגיע לו; זה כאילו מישהו תלש את הדף המפואר ביותר מספר תולדותיו. אם במקרה מגיע אליו איזה זר, נגיד תושב רחוב פוש או אפילו מישהו מרובע וורשוביצה, הוא עלול לחשוב: אה, איזה רחוב משעמם! איש כבר לא מאמין לנו כאשר אנחנו מתפארים שאצלנו בוצע פשע כל כך מסתורי. אתם מבינים, הרחובות האחרים לא מפרגנים לנו.”

---

מקרה הילדה

מאת

קארל צ'אפק

“אם כבר מדובר במפקח ברטושק,” אמר מר קראטוחוויל, "אני נזכר במקרה אחד שגם הוא לא הגיע לידיעת הציבור; זהו המקרה עם הילדה. אז פעם הגיעה בריצה אל ברטושק זה בתחנת המשטרה אשה צעירה כזאת, אשתו של איזה יועץ במינהל החוות הממשלתיות, איזה אדון לאנדה, בבכי מר כל כך שלא יכלה אפילו לתפוס נשימה. לברטושק זה היה נורא צר עליה, כי היה לה אף נפוח והיתה מלאת כתמים מהבכי הנורא הזה, והוא ניסה להרגיע אותה, ככל שרווק זקן, ושוטר נוסף לכך, מסוגל לעשות את זה. ריבונו של עולם, גברתי הצעירה, הוא אמר לה, תפסיקי את זה, הלא הוא לא יערוף לך את הראש, יישן על זה והכל יסתדר; ואם הוא יעשה יותר מדי רעש, אז הוכמן פה ייגש אתך וירביץ לו סטירה כמו שמגיע; אבל את, גברת, אל תתני לבעלך סיבה לקנאה; נו, זהו זה. – – עליכם לדעת, זאת הדרך שבה מיישבים במשטרה את רוב הטרגדיות המשפחתיות.

"אבל הגברת הזאת רק נענעה בראשה והמשיכה לבכות, שהיה רחמנות להסתכל.

"אז לכל הרוחות, ניסה מר ברטושק גישה אחרת, הוא ברח לך, נכון? תשמעי, הוא יחזור, הנוכל; הוא לא שווה את זה, הממזר, שככה תשתוללי בגללו!

"א–אדוני, ייבבה האשה הצעירה, ה–הלא גנבו לי ב–ברחוב את הילדה!

"מה את אומרת, אמר המפקח מתוך חוסר אמון, ומה יעשו בילדה? אולי היא סתם תעתה בדרך.

"לא יכלה לתעות, התייפחה האמא המסכנה, הרי רוז’נקה היא בסך הכל בת שלושה חודשים!

"אהה, אמר מר ברטושק, שלא היה לו אפילו מושג מתי ילדה כזאת מתחילה ללכת. ואיך, בבקשה, יכלו לגנוב אותה?

"לאט לאט הוא הוציא ממנה את הפרטים, לאחר שנשבע בנקיטת חפץ שהוא ימצא את הילדה בוודאות גמורה, בכדי להרגיע אותה. ובכן זה היה כך: מר לאנדה היה בנסיעות בתפקיד בין החוות הממשלתיות, וגברת לאנדה התכוננה לרקום בשביל רוז’נקה סינורון יפה; ובשעה שהיא בחרה בחנות חוטים בשביל הסינורון, השאירה את העגלה עם רוז’נקה בחוץ; כאשר יצאה החוצה, לא היתה שם לא העגלה ולא רוז’נקה. זה היה כל שהוא הצליח להוציא מהאמא המתייפחת במשך חצי שעה תמימה.

"ובכן, גברת לאנדה, זה לא יהיה כל כך נורא; תראי, מי יגנוב ילדה? יותר קורה שתכשיט שכזה מפקירים, מקרה כזה כבר היה לי. אני חושב שפצפון כזה אין לו שום ערך, לרוב אי אפשר למכור את זה; אבל העגלה – לזה יש ערך, וגם שמיכת פוך – היתה לה שמיכת פוך, נכון? – גם לאלה יש ערך; דבר כזה כבר כדאי לגנוב. אני חושב שמישהו גנב את העגלה ואת השמיכה; הייתי אומר שזאת נקבה, כי גבר עם עגלת תינוקות אולי יבלוט קצת לעין. והנקבה הזאת וודאי תיפטר באיזה מקום מהילדה, אמר ברטושק בנימת נחמה, אלא מה היא תעשה בו? אני חושב שנחזיר לך את התכשיט הזה עוד היום, אחרי שנמצא אותו באיזה מקום.

"אבל רוז’נקה הלא תהיה נורא רעבה, קוננה האמא הצעירה, היא כבר עכשיו היתה צריכה לשתות!

"אנחנו ניתן לה לשתות, הבטיח המפקח, רק תלכי כבר הביתה – – וקרא לאחד באזרחית שילווה את המסכנה הביתה.

"אחרי הצהריים צלצל המפקח בכבודו ובעצמו בדלת ביתה של האשה הצעירה. כך, גברת לאנדה, הודיע, את העגלה כבר מצאנו; עכשיו חסרה רק הילדה. את העגלה מצאנו, ריקה, בפרוזדור של בית אחד, ששם אין בכלל ילדים. ניגשה שם אל אם הבית איזו גברת, וביקשה להניק אצלה ילד; נו, ואחר־כך הלכה. – עניין קשה, אמר בנענעו את ראשו, אז בכל זאת הנקבה הזאת רצתה את העולל ושום דבר אחר. אני חושב, גברתי היקרה, אם הנקבה הזאת כל כך רצתה את הילדה, היא לא תגרום לה נזק ולא תאכל אותה; בקיצור, אל דאגה וזהו.

"אבל אני רוצה את רוז’נקה שלי בחזרה, צעקה גברת לאנדה בייאוש.

"אז תואילי לתת לנו תצלום או תיאור של הילדה, אמר המפקח בנימה רשמית.

"אבל, אדוני המפקח, בכתה הגברת הצעירה, אתה בטח יודע, ילדים עד גיל שנה לא צריך לצלם! אומרים שזה מזיק, אחר־כך הם מפגרים בגדילה – –

"המממ, אמר המפקח, אז לפחות תני לנו תיאור מדוייק של התולעת הזאת שלך.

"את זאת עשתה האמא הזאת בפרטי פרטים; לדבריה יש לרוז’נקה שערות יפות כאלה, ואפון, ועיניים כאלה יפהפיות, ומשקלה ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם, ויש לה טוסיק כל כך נחמד, וקמטונים ברגליים – –

"איזה קמטונים? שאל המפקח.

"כאלה רק לנשיקות נועדו, בכתה האמא הזאת, ואצבעות כל כך מתוקות, וכל כך ידעה לחייך לאמא’לה – –

"אבל, אלוהים אדירים, גברת, הרעים המפקח, לפי זה הלא אי אפשר לזהות אותה! יש לה סימנים מיוחדים?

"יש לה סרטים ורודים לקשור את הברדסון שלה, נאנקה הגברת הצעירה. לכל ילדה הלא יש סרטים וורודים! למען כל הקדוש לך, אדוני, תמצא לי את רוז’נקה שלי!

"ואיזה שיניים יש לה? שאל מר ברטושק.

"אין לה, הרי היא בקושי בת שלושה חודשים! אילו ראית איך היא חייכה לאמא’לה! גברת לאנדה ירדה על ברכיה: אדוני המפקח, תגיד לי שתמצא לי אותה!

"נו, נשתדל, נהם מר ברטושק במבוכה. אני מבקש ממך, תקומי! תראי, פה השאלה היא מדוע הנקבה הזאת גנבה אותה. את יכולה להגיד לי למה משמש יונק שכזה?

"גברת לאנדה פערה את עיניה. זה הלא הדבר היפה ביותר בעולם, היא הסבירה. אדוני, האם אין לך בכלל רגשות אמהיים?

"אדון ברטושק לא רצה להודות בחסר זה באישיותו ואמר מהר: אני חושב שתולעת כזאת יכולה לגנוב רק אם שאיבדה את וולדה ורוצה באחר. זה כמו שקורה שמישהו לוקח בפונדק את הכובע שלך; אתה בוחר לך אחר והולך. אז את זאת כבר סידרתי: הוריתי לדווח לי איפה מת למישהו זאטוט בן שלושה חודשים באיזה מקום בפראג; ואנשים שלנו ילכו להציץ לשם, את מבינה? אבל על פי התיאור שלך לא נוכל לזהות אותה.

"אבל אני אזהה אותה, התייפחה גברת לאנדה.

"המפקח משך בכתפיו. אף על פי כן, הוא אמר, מהורהר, הייתי מהמר בלקיחת רעל, שהנקבה הזאת גנבה את התינוקת בשביל איזו תועלת חומרית. גברתי היקרה, הבריות גונבים מעט מאד מאהבה; לרוב זה בשביל כסף. אבל, לכל ה – – – –, תפסיקי לבכות! אנחנו נעשה למענך ככל שרק נוכל.

"כאשר מר ברטושק חזר לתחנה, אמר לאנשיו: תשמעו, למי מכם יש עולל בן שלושה חדשים? תשלחו לי אותו הנה. – – אז גברת שוטר אחת הביאה לו את בת זקוניה; המפקח הורה לפתוח את החבילה ואומר: הלא זה רטוב. הנה, הנה, שערות בראש יש לה, וגם קמטונים ברגליים – וזה כנראה האף, לא? – ושיניים גם אין לה – – אני מבקש ממך, גברת, לפי מה מזהים עולל שכזה?

"גברת שוטר אימצה את בת זקוניה לשדיה. הלא זאת מאניצ’קה שלי, אמרה בגאווה, האם אתה לא רואה, אדוני המפקח, שהיא דומה לאבא כמו טיפה לטיפה?

המפקח הביט בספקנות על עבר השוטר הוכמן, ששפמו המסומר, הקמטים שבהם עיוות את חוטמו והעוויות פניו לעברה היו אמורים לשעשע את צאצאתו; הוא דיגדג אותה באצבעו העבה, ובירבר ‘טיטיטי’ ו’האף־האף־האף־כלב'. – – נו, נהם המפקח, האף שלה נראה לי קצת שונה, אבל אולי עוד יגדל. תחכו, אני הולך לראות בגן העיר איך נראים תינוקות. זהו זה, לכל מיני כייסים וחלכאים בנאדם משלנו מייד ישים לב, אבל הרקק זה בשמיכות ומצעים, זה הלא לא כל כך עניין שלנו.

"כעבור שעה חזר ברטושק מדוכא עד עפר. תשמע, הוכמן, הוא אמר, זה הרי נורא, כמה שכל התינוקות האלה נראים שווים! איך אפשר לערוך תיאור? מבוקש עולל בן שלושה חודשים, מין נקבה, בעלת שערות מקסימות, אפון, זוג עינים וקמטונים על הטוסיק; סימנים מיוחדים: משקל ארבעת אלפים ארבע מאות ותשעים גרם. זה מספיק?

"המפקד, אמר הוכמן בארשת של רצינות, את תשעים הגרמים לא הייתי מכניס לשם; תולעת כזאת שוקלת פעם פחות ופעם יותר, לפי איך שהיתה לה היציאה האחרונה.

"אלהים אדירים, קונן המפקח, איך אני צריך לדעת את כל הדברים האלה? עוללים בני יומם, זה הלא לא בתחום סמכותנו! תשמע, אמר לפתע בתחושת הקלה, מה דעתך למסור את כל העניין לרשות אחרת, נגיד לאגודה להגנת אמהות ותינוקות?

"אבל אצלנו זה רשום בתור גניבה, טוען השוטר.

"זה נכון, נהם המפקח. אלוהים, אילו זה היה שעון גנוב, או משהו אחר עם תכלית, הייתי מוצא עצה; אבל, בן־אדם, לי אין המושג הקלוש ביותר איך מחפשים ילד גנוב!

"אותו רגע נפתחה הדלת ושוטר מכניס את גברת לאנדה הבוכיה. המפקד, הוא דיווח, הגברת הזאת ניסתה לחטף תינוק מידיה של אשה אחת ברחוב, ותוך כדי כך היא גרמה למהומה גדולה ולבלגן. אז עצרתי אותה.

"אלוהים אדירים, גברת לאנדה, פתח המפקח, מה את מעוללת לנו?

"זאת היתה רוז’נקה שלי, ייללה הגברת הצעירה.

"שום רוז’נקה, אמר השוטר. הגברת הזאת היתה גברת ראובל מרחוב בודץ', והתינוק שלה הוא בן זכר בן שלושה חודשים.

"אז אתה רואה, גִיבֶרֶת, הרעים מהר מר ברטושק. אם עוד פעם תנסי להתערב בעניינים שלנו, אנחנו נזרוק לך את המקרה לידיים שלך, הבנת? – – תחכי רגע, הוא נזכר לפתע, על איזה שם עונה הילדה הזאת שלך?

"אנחנו קוראים לה רוז’נקה, התייפחה האמא האומללה, דודנקה, דידידי, בובי, צוצי, קיקי, מלאכי, של אבא, של אמא, נשיקונת, מתוללת, זבובון, ציפור חמד, מתוקה – –

"ועל כל השמות האלה היא שומעת? שאל המפקח, משתאה.

"היא מבינה את הכל, ניסתה האמא לשכנע מתוך בכיה. וכל כך היא צוחקת כאשר אנחנו אומרים לה האף־האף, בובובו, טידלימידלי או טיטיטי – –

"זה לא יעזור לנו, סבר המפקח. עלי להודיע לך בצער, גברת לאנדה, שעד כה נכשלנו. באף אחת מהמשפחות שבהן דווח על פטירת ילד רוז’נקה שלך לא נמצאה; האנשים שלי סרקו את כולן.

"גברת לאנדה הסתכלה במבט קפוא וריק ממבע. אדוני המפקח, היא קפצה פתאום מתוך הבזק של תקווה, אני אתן עשרת אלפים למי שימצא לי את רוז’נקה! תכריז על פרס, שמי שיוביל אותי על עקבות ילדתי, יקבל עשרת אלפים!

"אני לא הייתי עושה את זה, גברתי היקרה, אמר מר ברטושק מתוך פקפוק.

"לך אין שום רגש, התפרצה הגברת הצעירה. אני הייתי נותן עולם ומלואו בעד רוז’נקה שלי!

"נו, איך שאת רוצה, נהם מר ברטושק, מרוגז. אני אכריז על זה, אבל למען שם אלוהים, אל תתערבי יותר בעניינים שלנו!

"זה מקרה קשה, נאנח מייד כשנסגרה הדלת אחריה. תחכו, אני יודע מה יקרה עכשיו.

"ובאמת זה קרה: למחרת היום הביאו לו שלשוה בלשים כל אחד ילדה צורחת בת שלוש, ואחד, היה זה אותו פישטורה, רק הכניס את ראשו לדלת ואמר דרך שיניו החשופות: המפקד, אולי זה יכול להיות ילד? ילד יש לי, ובזול!

"זה מה שהביא לנו הפרס הזה, קילל מר ברטושק, עוד מעט יהיה לנו פה מעון לילדים אבודים. איזה מקרה מקולל!

"מקרה מקולל, הוא אמר בלבו, בכעס רב, כאשר היה בדרכו חזרה לדירת הרווקים שלו. היית מאוד רוצה לדעת איך אנחנו נמצא את העולל הזה.

"כשהגיע הביתה, מצא שם את עוזרת הבית שלו, זקנה בלה ופטפטנית, כשהיא קורנת מהתלהבות. בוא תסתכל, אדוני המפקח, אמרה במקום ברכת הנמצאים, בזאתהי בארינה שלך!

"שתדעו, מר ברטושק זה היתה לו כלבה בשם בארינה, כלבת בוקסר טהורת דם שקיבל בשעתו ממר יוסטיץ, והיא הפקירה את כבודה עם איזה כלב זאב. אתם יודעים, אני רק מתפלא, שהגזעים השונים האלה של כלבים בכלל מכירים זה בכלביותו של זה; אני לא מבין את זה, לפי מה מכיר נניח בורזוי שכלב תחש הוא גם כן כלב. אנחנו בני האדם נבדלים זה מזה רק בלשון או באמונה, ויחד עם זאת אנחנו מסוגלים לאכול אלה את אלה חיים. ובכן בארינה זו היו לה עם אותו כלב זאב תשעה גורים, ועכשיו היא שכבה לידם, כישכשה בזנבה וחייכה באושר עילאי.

"בוא תראה, צהלה העוזרת, איך שהיא מתגאה בגורים שלה, איך היא מתפארת בהם, נבלה! נו, כמו כל אמא!

"מר ברטושק שקע בהרהורים ואומר: אמא, האם זה כך? כל האמהות עושות כך?

"נו, בטח, ואיך־זה־שלא. רק תנסה להגיד לאמא כזאת מלה טובה על הילד שלה!

"זה מעניין, נהם מר ברטושק. חכה, את זה צריך לנסות.

"למחרת היום כל האמהות בעיר הבירה פראג ממש השתגעו. רק יצאו מבתיהן עם תינוקותיהן בעגלה או בזרועותיהן, ניגש אליהן שוטר במדים או איש משטרה באזרחית, העווה את פניו כלפי התינוק הנפלא ודיגדג אותו תחת סנטרו. איזה ילד יפה יש לך גברת, היו אומרים בחיוך שובה לב, בן כמה הוא? – – נו, בקיצור, היה זה יום של גאווה ושמחה לכל האמהות.

"וכבר בשעה אחת עשרה בבוקר הביא בלש אחד אשה חיוורת ורועדת אל המפקח ברטושק. אז הנה היא, המפקד, דיווח כנהוג בשירות. פגשתי אותה עם עגלת תינוקות, וכאשר אמרתי לה איזה תינוק נפלא שיש לך, בן כמה הוא? – – היא, לא תאמין, ירתה אלי מבט רע והסתירה את התינוק מאחורי וילון. אז אמרתי לה, בואי אתי גברת, ואל תקימי רעש.

"קפוץ אל גברת לאנדה, אמר המפקח. ואת בריה עלובה, תגידי לי בשם כל הקדושים, מדוע גנבת את הילדה?

“הבריה העלובה לא האריכה להכחיש, ותיכף התבלבלה. היא היתה בחורה רווקה והיתה לה ילדה עם איזה אדון. הילדה הזאת חלתה קצת בימים האחרונים על הבטן וצרחה במשך שני לילות תמימים. בלילה השלישי חלצה האשה, בתוך המיטה שד לילדה, ונרדמה; וכאשר התעוררה בבוקר, היתה הילדה כחולה ומתה. אני לא יודע איך זה ייתכן,” העיר מר קראטוחוויל בספקנות מסויימת.

“זה בהחלט אפשרי,” התערב בסיפור דוקטור ויטאסק. “ראשית, האם היתה חסרת שינה; שנית, הילדה חלתה כנראה בדלקת ומאנה לקחת במשך כמה ימים את השד. לכן היה השד כבד כל כך, וכאשר האם נרדמה, הוא כיסה את אפה של הילדה וזו נחנקה. זה יכול לקרות. אז מה הלאה?”

“אולי זה באמת היה כך,” המשיך מר קראטוחוויל. “כאשר האשה ראתה בבוקר שהילדה שלה מתה, היא הלכה למשרד רישום לידות ופטירות בכנסייה להודיע על המקרה. אבל בדרך ראתה את עגלת התינוק של גברת לאנדה, ואז בא לה הרעיון שאם תהיה לה ילדה אחרת, ימשיך האדון ההוא לשלם את המזונות. מלבד זאת, כך סיפרה,” אמר מר קראטוחוויל במבוכה, והסמיק, “החלב לחץ לה נורא.”

דוקטור ויטאסק הנהן. “גם זה נכון.” הוא אמר.

“ברור,” הצטדק מר קראטוחוויל, "בדברים האלה אני לא מתמצא. לכן, אם כן, היא גנבה את התינוקת בעגלה ואת העגלה השאירה בפרוזדור של בית זר; ואת רוז’נקה היא לקחה הביתה במקום זדניצ’קה שלה. אבל היא צריכה להיות אשה מטורפת או משונה, כי את הילדה המתה שלה הכניסה בינתיים למקרר; היא אמרה שרצתה לקבור אותה בלילה, או להניח אותה באיזה מקום, אבל לא היה לה אומץ.

"בינתיים הגיעה גברת לאנדה. כך, אמא צעירה, אומר לה מר ברטושק, הא לך העולל שלך.

“גברת לאנדה נשטפה במבול של דמעות. זאת לא רוז’נקה שלי, פלטה בתדהמה, לרוז’נקה היה כובע אחר!”

"לכל הרוחות, צעק המפקח, תפתחו את החבילה! וכאשר היה הכל פתוח על שולחן הכתיבה שלו, הוא הרים את הרגליים הקטנות ואמר: בואי תסתכלי, איזה קמטונים יש לה בטוסיק! – – וכבר כרעה גברת לנדא על הרצפה ונישקה את ידי עוללה ואת רגליה. הנה את, רוז’נקה שלי, צעקה בבכי, ציפור שלי! דידידי, קיקיקי, טוסיק של אמא, ילדה של זהב – –

"אני מבקש ממך, גברת, אמר מר ברטושק נרגז, או שתפסיקי, או שאני עוד אתחתן, חי נפשי. ואת עשרת האלפים תתרמי לסעד לאמהות לא נשואות, את מבינה?

"אדוני המפקח, אמרה גברת לאנדה בחגיגיות, קח את הילדה לזרועותיך ותברך אותה!

"האם זה מוכרח להיות? נהם מר ברטושק. איך לוקחים את זה? אהה. אבל תראי, היא מתחילה לבכות! בואי, קחי את זה מהר!

“וזהו סופו של המקרה עם הילדה.”

---

הרוזנונת

מאת

קארל צ'אפק

“הנשים המטורפות האלה,” אמר מר פולגאר, "אלה לפעמים עושות דברים שקשה להאמין. זה היה בשנת תשע עשרה או עשרים, בקיצור באותן שנים שבהן עמד הכל לאורכה ולרוחבה של יבשת אירופה הברוכה על כרעי תרנגולת; אפשר היה רק לנחש באיזה מקום משהו יתפוצץ. אותם ימים הסתובבו אצלנו מרגלים בהמוניהם, אין לכם מושג. אני אז הייתי ממונה על סחורות מוברחות וכסף מזוייף, אבל מהצבא קראו לי מפעם לפעם להשיג להם איזה מידע זה או אחר. ובכן אז קרה המקרה עם הרוזנונת… נגיד, מיהאיי.

"אני כבר לא יודע איך וכיצד, אבל בצבא קיבלו אז מכתב אנונימי שכדאי לשים עין על התכתובת הנשלחת לכתובת ו. מנשס, דואר שמור, ציריך. אחר־כך תפסו מכתב אחד כזה; חי נפשי, הוא היה מוצפן לפי צופן מס' 11 ונמסר בו מידע צבאי מהסוג שחטיבת חיל הרגלים מס' 28 מוצבת בפראג, שבמילוביצה יש מטווח, ושהצבא שלנו מצוייד לא רק ברובים, אלא גם בכידונים; בקיצור, שטויות כאלה במיץ עגבניות. אבל כידוע לכם, אנשי הצבא מחמירים בעניינים שכאלה; אם תסגיר למעצמה זרה את הסוד שחיל הרגלים שלנו משתמש בחותלות מקליקו, תוצרת אוברלנדר, תועמד לדין בפני בית דין צבאי פיקודי, ותקבל לפחות שנה בכלא בעבור פשע ריגול. זה כבר עניין כזה של יוקרת הצבא.

"ובכן, אנשי הצבא הראו לי אז את המכתב המוצפן וגם את ההודעה האנונימית. תשמעו, אני לא גרפולוג; אבל במבט ראשון אמרתי בלבי, אולי אני משוגע, אבל שני המכתבים החמודים האלה נראים כאילו נכתבו באותה יד. ההודעה האנונימית אמנם כתובה בעפרון – זאת לדעת שמכתבים אנונמיים נכתבים לרוב בעפרון; אבל אפשר היה להבחין שהמרגל והמודיע הם ממש יד אחת. אז אמרתי לאנשי הצבא, אתם יודעים מה, תניחו לעניין הזה; המאמץ לא כדאי, המרגל הזה הוא איזה חובב; והסודות הצבאיים שלו הם מהסוג שכל אחד יכול לקרוא בנארודני פוליטיקה¹. נו טוב.

"בערך כעבור חודש בא אלי סרן אחד מהריגול הנגדי, בחור יפה ותמיר. אדון פולגאר, הוא אומר לי, יש לי פה עניין מוזר כזה. לאחרונה רקדתי עם רוזנת יפהפיה שחומה אחת; צ’כית היא לא יודעת, אבל רוקדת – תענוג. והיום קיבלתי ממנה מכתב סנטימנטלי. ככה הרי לא נוהגים.

"יופי לך, איש צעיר, אמרתי לו. הולך לך עם נשים, כמו שאומרים.

"אבל, אדון פולגאר, ענה לי הסרן בנימה של דכדוך, הלא המכתב הזה נכתב באותו כתב יד ובאותה דיו ועל אותו סוג נייר כמו אגרות הריגול לציריך! אני לא יודע מה לעשות עכשיו; אתה מבין מה יכול להרגיש גבר כשעליו להגיש תלונה על אשה ש־… הממ, שהיתה אליו… ובכלל, הרי היא גברת, בן־אדם, התפרץ בהתרגשות.

"כן, סרן, אמרתי לו, אלה רגשות אביריים. את הנקבה הזאת עליך לעצור, ובהתחשב ברצינות המקרה נדון אותה למיתה; ואתה תתכבד במתן פקודת האש לכיתת יורים בת תריסר חיילים מסכנים. ברור, החיים מלאי רומנטיקה. אלא שלדאבון הלב יש כאן מכשול אחד: בציריך לא קיים שום ו. מנשס, והמכתבים המוצפנים לכתובתו מונחים עדיין בדואר השמור של ציריך. בן־אדם, עזוב את העניין, ולך שוב לרקוד עם הרוזנת השחומה, כל עוד אתה צעיר.

“ובכן הסרן הזה התייסר שלושה ימים בחיבוטי מצפון, עד כי רזה, ובסוף הלך ודיווח על זה למפקדו. כמובן, ששה חיילים נשלחו במכונית לעצור את הרוזנת מיהאיי ולחטט בניירותיה; מצאו שם את הצופן ומכתבים שונים מִסוֹכְנִים פוליטיים בחו”ל, שתוכנם היה, כפי שאומרים, בוגדני. יחד עם זאת סרבה הרוזנת לענות על כל שאלה, ואחותה, נערה בת שש עשרה, התיישבה על השולחן כשברכיה תחת סנטרה, שיראו לה את הכל, עישנה סיגריות, פלירטטה עם הקצינים וצחקה כמו משוגעת.

"כאשר שמעתי שעצרו את מיכלי זו החמודה, רצתי אל אנשי הצבא ואני אומר להם: למען שם אלוהים, תוציאו את ההיסטרית הזאת לחופשי, תהיה מזה רק בושה! אבל הם אמרו לי: אדון פולגאר, הרוזנת מיהאיי הודתה לפנינו שעבדה בשירות ריגול זר; זה עניין רציני. – – הלא הנקבה הזאת משקרת, צעקתי עליהם. – אדון פולגאר, אמר לי אותו אלוף משנה בארשת רצינית, תזכור שאתה מדבר על גברת; הרוזנת מיהאיי דוברת אמת. – – אתה צריך להבין, הנקבה הזאת הקסימה את החיילים שלך. – – לכו לעזאזל, קיללתי, אז אתם מרוב אבירות תרשיעו אותה! שהשד ייקח את רגשות האבירות שלכם! האם אתם לא רואים שהנקבה הזאת הובילה אתכם בכוונה אל עקבות פעילותה הבוגדנית? היא אשה נבזית, אל תאמינו לה מלה אחת! אבל אנשי הצבא רק משכו בכתפיהם בארשת של צער טראגי.

“כמובן, העתונים נתמלאו בידיעה הזאת, כולל עתוני חו”ל; האצולה בכל העולם התגייסה לאסוף חתימות על עצומות מחאה, דיפלומטים הגישו מחאותיהם, דעת הקהל באנגליה נסערה, אבל הצדק, כידוע, הוא בלתי משוחד; בקיצור הרוזנונת בעלת היוחסין הועמדה, בשים לב למצב החירום, בפני בית דין צבאי פיקודי. הלכתי שוב אל אנשי הצבא – היה לי כבר מידע משלי – ואני אומר להם: תעבירו אותה אלי, אני כבר אמצא את העונש הראוי לה – איפה, אפילו לשמוע לא רצו. אבל מעמד המשפט היה יפה מאד; ישבתי שם והתרגשתי כמו בהצגת הגברת עם הקמליות. הרוזנונת, רזה כמו חץ ושחומה כמו בדואי, הודתה באשמה. אני גאה, אמרה, שיכולתי לשרת את אויבי הארץ הזאת. בית הדין יצא מגדרו מרוב נימוס וחומר הדין; אבל לא היה מה לעשות, לפניו היו מונחים מכתבי הבגידה ושטויות אחרות, ובית הדין – בשים לב לנסיבות המקילות והנסיבות המכבידות היוצאות מגדר הרגיל – לא יכול היה אלא להרשיע אותה ולדון אותה לשנת מאסר. כפי שאמרתי, בית דין יפה כזה לא ראיתי מימי. אחר־כך קמה הקונטסה והכריזה בקול צלול: אדוני היושב ראש, אני חשה חובה להודיע שבמהלך החקירה והמעצר התנהגו אלי הקצינים הצ’כוסלובקיים כג’נטלמנים מושלמים. – – אז כבר התייפחתי מרוב התרגשות כמעט בקול רם.

"אלא שיש עוד עניין: אם הבנאדם יודע את האמת, לשונו מדגדגת לו; זה פשוט מוכרח לצאת. אני חושב שהבריות אומרים את האמת לא מרוע לב או מטפשות, אלא מתוך מין צורך או דחף בלתי ניתן לשליטה. תארו לעצמכם, מיכלי החמודה עשתה בוינה הכרה עם רב־סרן וסטרמן המפורסם והתאהבה בו. אתם זוכרים מי הוא אותו וסטרמן: זה ברנש שהפך את הגבורה למקצועו; אותות ההצטיינות מצלצלים על חזהו כמו פעמונים, מריה־תרזיה, ליאופולד, צלב הברזל, כוכבים תורכיים עם יהלומים, מי יודע היכן הוא אסף את כולם במהלך המלחמה; ובכן וסטרמן זה הוא מנהיג של כל מיני ארגונים בלתי חוקיים, קושר קשר לכל מיני הפיכות לטובת המונרכיסטים. אם כן בגיבור הזה התאהבה הרוזנונת, ושאפה כנראה לזכות בדורבנות סמלי האבירות, בכדי שתיחשב ראויה בעיניו; בקיצור מתוך אהבה אליו היא התחזתה כמרגלת, ואף הלשינה על עצמה בכדי לזכות לתהילת הקדושה המעונה. דבר כזה רק אשה מסוגלת לעשות.

”אז הלכתי לבית הסוהר שבו ישבה, וביקשתי לזמן אותה אלי. מאדאם, אני אומר לה, זה טורח נורא לשבת שנה שלמה בבית הסוהר; אפשר היה להגיש בקשה למשפט חוזר, אילו הואלת להודות בפנינו איך זה היה עם הריגול המדומה שלך.

"אני כבר מסרתי את הודאתי, אדוני, אמרה הקונטסה בקול צונן כקרח, ואין לי מה להוסיף.

"אבל שכה יגן עלי הצלוב, התפרצתי, עזבי כבר את השטויות האלה; הלא רב־סרן וסטרמן הוא כבר חמש עשרה שנה נשוי ויש לו שלושה ילדים!

"פני הרוזנונת האפירו; עוד לא ראיתי אשה הופכת למכוערת כל כך במכה אחת. – – מה… מה איכפת לי? פלטה בקושי, אבל שיניה נקשו.

"וגם יוכל לעניין אותך, שרב־סרן וסטרמן שלך שמו בעצם ואצלאוו מאלק, והוא אופה מפרוסטייוב, את מבינה? הנה פה יש לי צילום ישן שלו; נו, את מזהה אותו? ריבונו של עולם, קונטסה, בשביל נוכל כזה הלכת לבית הסוהר?

"מיהאיי החמודה ישבה כמו בובת עץ; לפתע ראיתי שהיא בעצם בתולה זקנה, שחלום חייה קרס תחתיו. היה לי צר עליה ואיכשהו התביישתי. מאדאם, אמרתי לה, אז סיכמנו: אני שולח לך לכאן את העורך־דין שלך ואת תאמרי לו – –

"מיהאיי החמודה הזדקפה, חיוורת, אבל מתוחה כמו קשת. לא, נשפה, אין צורך; אין לי מה לומר לאיש. והלכה. אבל מעבר לדלת נפלה; נאלצו לפתוח את אצבעות ידיה בכוח, כל כך הן התעוותו והתקשחו.

“אני נשכתי את שפתי. נו, זה בחוץ, אמרתי בלבי, האמת ניצלה. אבל לכל הרוחות, האם זאת האמת כולה? הלא כל הגילויים וכל האכזבות, האמתות המרות, ההתפכחויות והנסיון הצורב – כל אלה הם רק קמצוץ האמת; האמת כולה גדולה יותר; האמת כולה היא שגדולה ומטורפת היא האהבה, הגאווה, התאווה ויצר הכבוד, שכל קורבן הוא מעשה גבורה ושיצור אנוש באהבתו הוא משהו יפה ומופלא. זהו חציה האחר והגדול יותר של האמת; אלא שאדם צריך להיות משורר בכדי לראותה ולהביעה.”

★

“נכון מאד,” אמר השוטר הוראלק, "תמיד תלוי איך אומרים את האמת. בשנה שעברה עצרנו מועל אחד והבאנו אותו לדקטילוסקופיה, שיקחו לו את טביעות האצבעות; והבחור – הופס, קופץ לו מהחלון של הקומה השניה לרחוב, ומתחיל לברוח. הדקטילוסקופיסט שלנו הוא אמנם אדון קשיש, אבל ברגע זה הוא לא נזכר בזה, ו־ הופס, הוא קופץ בעקבותיו ושובר רגל. זה הרגיז אותנו כמו כל פעם שמשהו קורה לבנאדם משלנו; וכאשר תפסנו את הבחור, לקחנו אותו קצת אל בינינו.

"כאשר נפתח המשפט ואנחנו נקראנו להעיד, אומר לנו העורך־דין של הבחור הזה: רבותי, אני לא רוצה להגיש לכם שאלות מביכות, ואם זה לא נוח לכם, אתם לא חייבים לענות לי – זאת לדעת, העורך־דין הזה היה חלק כמו צלוחית רעל. אבל כאשר שולחי ניסה לברוח, אתם הרבצתם לו מכות במשטרה, נכון?

"איפה, אמרתי, אנחנו רק רצינו לבדוק אם הוא לא נפגע בקפיצה הזאת שלו, וכאשר ראינו שלא, אז הפצרנו בו.

"זאת היתה וודאי הפצרה הגונה, אמר העורך־דין בחיוך מנומס. על פי תעודת רופא המשטרה היו לשולחי כתוצאה מההפצרה הזאת שלושה שברי צלעות ובערך שבע מאות סנטימטר מרובע של שטפי דם פנימיים, בעיקר בגב.

“אני משכתי בכתפי. זה פשוט שהוא לקח את ההפצרה הזאת כל כך ללב, אמרתי, ובזה נגמר העניין. אתם מבינים, הרבה דברים הם אמת; אבל צריך רק למצוא לה את המלה הנכונה.”

---

סיפורו של המנצח קאלינה

מאת

קארל צ'אפק

“שטף דם פנימי כזה או מכה טריה,” אמר מר דובש, "לפעמים כואב יותר מאשר שבר, אבל רק אם זאת מכה עד העצם. אני מכיר את זה, אני כדורגלן ותיק, ושברתי כבר צלע, עצם הבריח ואגודל; עכשיו כבר לא משחקים בלהט כזה כמו בימיי. בשנה שעברה עוד פעם שיחקתי; אנחנו, הקשישים, רצינו להראות לנוער של היום את הטקיטיקה שלנו. אני שיחקתי שוב מגן, כמו לפני שתים עשרה או חמש עשרה שנה; ובדיוק בשניה שבה עצרתי כדור בבטני, בעט בי השוער שלי ב־… נו, קוראים לזה שת או עכוז או cauda equina. בלהט המשחק רק קצת קיללתי ואחר־כך שכחתי מזה; רק בלילה זה התחיל לכאוב, ובבוקר בכלל לא יכולתי לזוז. זה היה כאב כזה שלא יכולתי אפילו להזיז יד או להתעטש – – זה משונה איך בגוף האדם הכל קשור לכל. אז אני שכבתי על הגב כמו חרק מת, אפילו לצד לא יכולתי להסתובב, ולא להזיז בוהן, כלום; רק נאנקתי ונשימתי שרקה מרוב כאבים.

“במצב הזה שכבתי כל היום ועוד לילה; לישון לא יכולתי אף לשניה. זה נורא מוזר, כמה הזמן ארוך כשאינך יכול לזוז; זה מוכרח להיות עינוי נורא כשבנאדם קבור תחת הריסות. אני ספרתי ועשיתי חישובי חזקות, התפללתי ואפילו נזכרתי באיזה שירים, רק בכדי שהזמן יעבור, אבל הלילה נמשך ונמשך – – פתאום, זה יכול היה להיות לקראת השעה שתיים, שמעתי שמישהו רץ בכל כוחותיו ברחוב; ומאחורי המישהו הזה רצה חבורה שלמה ואפשר היה לשמוע כששה קולות: אתה תקבל את שלך, אני אוציא לך את הקרביים, ברנש שפל, ממזר ודברים כאלה. בדיוק מתחת לחלון שלי הם תפסו אותו, ועכשיו נשמעו קולות של שפשוף נעליהם של ששה זוגות רגליים, וסטירות לחי, צלילי מכות עץ, כאילו מישהו מנחית אלה על ראש, נשיפות עזות, גניחות, אבל לא צעקות. תשמעו, זה הרי לא ייתכן, ששה ברנשים על אחד, ומכים בו כמו בשק; רציתי לקום ולומר להם שכך לא עושים, אבל צרחתי מכאב; לכל הרוחות, אני לא יכולתי לזוז! חוסר אונים זה משהו נורא; חרקתי בשיני ושאגתי בזעם כמו חיה. ופתאום משהו בי זז, ואני קפצתי מתוך המיטה, תפסתי מקל ואני טס למטה במדרגות. כאשר הגעתי למטה, הייתי עיוור לגמרי; התנגשתי באחד הברנשים והתחלתי להכות בו במקל; האחרים התפזרו לכל עבר, אבל אני עוד לא הרבצתי בחיי לאיש כמו אז לאותו שוטה. רק אחר־כך שמתי לב שמעיני נשפכים נחלי דמעות כאב; לבסוף לקח לי שעה תמימה לעלות במדרגות חזרה למיטתי, אבל בבוקר כבר התחלתי להתהלך; זה היה ממש נס. אני רק הייתי רוצה לדעת,” הוסיף מר דובש מהורהר קמעה, “למי הרבצתי אז: האם זה היה אחד מהחבורה, או זה שגם האחרים הפליאו בו מכות רצח. אבל אחד נגד אחד, זה לפחות פייר.”

★

''חוסר אונים הוא משהו נורא," אמר המנצח והמלחין קאלינה, תוך שהוא מהנהן בראשו. "לי, רבותי, קרה משהו דומה, היה זה בליברפול; הזמינו אותי לשם כדי לנצח על קונצרט עם התזמורת שלהם. עליכם לדעת, אני לא יודע מלה אחת אנגלית; אבל אנחנו, אנשי המוזיקה, מבינים זה את זה בלי דיבורים ארוכים, בייחוד כששרביט ניצוח בידנו; אתה דופק בדוכן, אתה צועק משהו, מגלגל את העיניים ומראה בידיים, ומתחילים מחדש. באורח זה אפשר לבטא אפילו את הרגשות העדינים ביותר; אם למשל אני עושה ככה בידיים, אז כל אחד מבין שפירושו המראה מיסטית לעולמות עילאיים ופדות מכובדם ומכאוביהם של החיים. ובכן, כאשר הגעתי לליברפול, חיכו לי האנגלים בתחנת הרכבת והביאו אותי למלון, שאוכל לנוח. אבל אני, לאחר שטבלתי באמבט, הלכתי לבדי לראות את העיר, ותוך כדי כך איבדתי את דרכי.

"אם אני מגיע לאיזה מקום, אני הולך להסתכל תחילה בסביבת הנהר; ליד הנהר יכול אדם להרגיש, אם כך לומר, את התיזמור של העיר. בצד אחד ההמולה של הרחובות, אלה התופים והטימפני, החצוצרות, הקרנות וכלי המתכת; מהצד האחר הנהר, כמו מיתרים, כזה פיאניסימו של הכינורות והנבל; שם שומע האדם את כל העיר בבת אחת. אבל בליברפול יש נהר, אני לא נזכר מה שמו, אבל הוא צהוב כזה ונורא; הנהר הזה הומה וגועה, שואג וגועש, רועש ותוקע בצופרי האוניות, הגוררות, הסירות, המחסנים, המספנות והעגורנים; עליכם לדעת, אני נורא אוהב אוניות, בין אם זאת גוררת עגלגלה ושחורה, או אוניית משא צבועה באדום, או אוניית נוסעים לבנה. אז אמרתי בלבי, חי אדוננו, פה מאחורי הפינה מוכרח להיות האוקיאנוס, אני מוכרח להסתכל; והתחלתי לרוץ במורד הרחוב לאורך הנהר. רצתי כשעתיים, כל הזמן לאורך מחסנים וצריפים ומבדוקים; רק פה ושם נראתה אוניה גבוהה כמו קתדרלה, או שלוש ארובות עבות הניצבות באלכסון; סביב היתה צחנת דגים, סוסים מזיעים, יוטה, רום, חיטה, פחם, ברזל – תשמעו, ערימת ברזל גדולה יש לה ריח מובהק של ברזל. אני הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות; אבל אחר־כך ירד הלילה, ואני הגעתי למשטח חול כזה, ממול האיר מגדלור ופה ושם שט לו אור זעיר – אולי זה היה האוקיאנוס; התיישבתי על ערימה של קרשים והרגשתי את ההרגשה הנהדרת של היותי ערירי ואובד דרך, הקשבתי לרחש המים הרחבים, והייתי בוכה מגעגועים. אחר־כך הגיעו לשם שני אנשים, גבר ואשה, אבל לא ראו אותי; הם ישבו כשגבם אלי ודיברו בלחש – – אילו ידעתי אנגלית, הייתי משתעל שיידעו שמישהו שומע אותם; אבל כיון שלא ידעתי אף מלה אחת מלבד hotel ו־shilling, שתקתי.

"תחילה דיברו מאד staccato; אחר־כך התחיל הגבר להסביר משהו לאט ובשקט, כאילו קשה עליו להוציא זאת החוצה; לבסוף הוא שפך את זה מהר. האשה פלטה זעקת אימה ואמרה לו משהו בהתרגשות רבה; הוא לפת את ידה עד שנפלטה מגרונה אנקת כאב, והוא התחיל לשדל אותה בדיבורים דרך שיניו. תשמעו, זאת לא היתה שיחת אוהבים, בזה יבחין כל מוזיקאי; לשידול של אוהב יש קדנצה שונה לגמרי, וצלילו איננו כה עמום – –, שיחת אוהבים זה צ’לו עמוק, אבל כאן היה יותר קונטרבס גבוה, מנוגן presto rubato, בפוזיציה אחת, כאילו חוזר האיש כל הזמן על דבר אחד. אותי זה התחיל להפחיד; האיש הזה אומר דבר רע. האשה התחילה לבכות בשקט, וכמה פעמים צעקה כאילו מתוך סלידה, כאילו רוצה לעכב בעדו במשהו; קולה היה קול של קלרנית, קול של עץ, שצלילו לא היה צעיר ביותר; אבל הקול הגברי דיבר בקול יותר ויותר שורקני, כאילו הוא נותן פקודה או מאיים. קול האשה התחיל להתחנן נואשות ולהחנק מרוב אימה, כפי שנשימתו של אדם נעצרת כשמניחים עליו תחבושת קרח; אפשר היה גם לשמוע את נקישות שיניה. כאן החל קול הגבר לנהום בעומק רב, בקול באס כמעט מאוהב; בכי האשה לבש צורה של התייפחות זעירה וסבילה; פירושו של דבר שההתנגדות נשברה. אבל לאחר מכן התרומם קול הבס המאוהב, והוא הניח משפט אחרי משפט, בפיסוק, בשיקול דעת שאיננו סובל התנגדות; קול האשה פיזר לתוך שטף הדיבור רק פה ושם יבבה או נהי חסר אונים, אבל זאת כבר לא היתה התנגדות, אלא פחד אימים, לא פחד מהגבר, אלא אימה של חרדה, של חזות משהו העומד להתרחש. ואז ירד קול הגבר שוב לרמת קול נמוכה של זמזום מפייס ואיומים חרישיים; בכי האשה הפך לאנחות חסרות תוחלת ומטופשות; הגבר הציג בלחש קר כמה שאלות, שנענו, ככל הנראה, בהנהון שבשתיקה; שכן הוא חדל מלהפציר.

"אחר־כך קמו השניים וכל אחד מהם התרחק לכיוון אחר.

"תשמעו, אני לא מאמין בתחושת הנולד, אבל אני מאמין במוזיקה. כאשר הקשבתי שם אותו לילה, אני ידעתי בבטחון גמור שהבס משדל את הקלרנית למשהו איום ונורא. ידעתי שהקלרנית חוזרת הביתה כשרצונה מוכנע והיא תעשה מה שהבס מצווה עליה. אני שמעתי את זה, ולשמוע זה יותר מאשר להבין את המלים. אני ידעתי שהולך ומתרקם מעשה פשע; ואני ידעתי איזה. הבחנתי בזה על פי האימה שזרמה מתוך שני הקולות האלה; זה היה בגון הקולות האלה, בקדנצה, בטמפי, באינטרוואלים, בציזורות – תדעו לכם, המוזיקה מדוייקת יותר מהשפה המדוברת. הקלרנית הזאת היתה פשוטה מכדי לבצע משהו לבדה; היא רק תסייע, תמסור איזה מפתח או תפתח דלת; אבל הבס העמוק והמגושם יעשה את המעשה, בעוד שהקלדנית תיחנק מרוב אימה. אני רצתי אל העיר בהכרה שמוכרח לקרות משהו, שעלי לעשות מעשה בכדי למנוע את העתיד לקרות; זאת הרגשה נוראה, התחושה שאתה מאחר.

"לבסוף ראיתי שוטר בקרן הרחוב ואני רץ אליו, מזיע וקצר נשימה. אדוני, פלטתי, כאן בעיר מכינים מעשה רצח!

"השוטר משך בכתפיו ואמר לי משהו שלא הבנתי. אל־אלהים, נזכרתי, הלא הוא לא מבין מלה ממה שאמרתי!

"רצח, צעקתי עליו, כאילו הוא חרש – אתה מבין? רוצים להרוג איזו גברת זקנה ערירית! העוזרת או אם הבית תסייע – לכל הרוחות, בן־אדם, תעשה משהו!

"השוטר רק נענע בראשו ואמר משהו כמו “יורוויי”.

"אדוני, הסברתי לו במרירות, ורעדתי מרוב זעם ואימה, האשה האומללה הזאת תפתח את הדלת לאהובה, אתה יכול להמר על זה! אסור להשאיר את זה כך! תחפש אותה! – – תוך כדי כך נזכרתי שאפילו אינני יודע איך האשה הזאת נראית; אבל גם לוא ידעתי, לא הייתי מסוגל לומר זאת ממילא. אלוהים אדירים, צעקתי, הלא זה לא אנושי להשאיר את זה כך!

"השוטר האנגלי הזה הסתכל בי בתשומת לב וניסה להרגיע אותי. אני תפסתי את ראשי. שוטה שכמוך, צעקתי בייאוש מר, אז אני אמצא בעצמי איפה זה!

"אני יודע; היה זה טירוף, אבל תסכימו אתי, משהו מוכרחים לעשות כאשר חיי אדם בסכנה; אני התרוצצתי כל אותו לילה ברחובות ליברפול, שמא אראה את מישהו המנסה להתגנב לתוך בית. זאת עיר מוזרה מאד, כמו מתה בשעות הלילה… לפנות בוקר התיישבתי בקצה המדרכה ובכיתי מרוב עייפות; שם מצא אותי שוטר, אמר לי “יורוויי” והביא אותי למלון שלי.

“אני לא יודע איך ניצחתי אותו בוקר בחזרת התזמורת; אבל כאשר בסוף זרקתי את השרביט ארצה ורצתי לרחוב, שמעתי את מוכרי העתונים צועקים משהו. קניתי עתון – היתה בו כותרת ענקית MURDER – ומתחתה תצלום של איזה גברת ששערה שיבה. אני חושב ש־Murder פירושו רצח.”

---

מותו של הבארון גאנדארה

מאת

קארל צ'אפק

“תשמע,” ענה מר מנשיק, "את הרוצח הזה הם בטח תפסו, שם השוטרים בליברפול; זה הלא היה רצח של בעל מקצוע, וכאלה בדרך כלל מוצאים. במקרה כזה אוספים את כל הנוכלים המוכרים שמתרוצצים באותו הרגע בחוץ, ועכשיו, בחור, תגיד איזה אליבי יש לך. ואם אין לו אליבי, אז זה הוא. ללמדך שהמשטרה לא אוהבת לעבוד עם גורמים בלתי ידועים או עם גדלים עלומים; אם כך לומר, היא משתדלת להעמיד אותם על גדלים ידועים או מוכרים לה. ברגע שהם שמים יד על מישהו, מודדים אותו, לוקחים ממנו טביעת אצבעות, ואז הוא כבר בן־אדם שלהם; מכאן ואילך הם יפנו אליו מתוך אמון מייד כשמשהו התרחש; הם ילכו אליו מתוך היכרות בת ימים רבים, כמו שאדם הולך לספר שלו או לחנות הסיגריות שהוא מורגל בה. גרוע יותר הוא מקרה שהפשע מבוצע על ידי הדיוט או טירון, נגיד אתה או אני; אז כבר למשטרה יותר קשה לשים עליו יד.

"לי יש במשטרה קרוב אחד, קוראים לו היועץ פיטר, והוא דוד של אשתי. אז אדון פיטר זה נוהג לומר, שאם זה שוד, אז עשה את זה בעל מקצוע; ואם זה רצח, אז זה לרוב יהיה מישהו מהמשפחה. יש לו השקפות קבועות שכאלה, לאדון פיטר; למשל הוא טוען שאדם לעתים רחוקות ירצח מישהו זר, כי זה לא כל כך קל; בין אנשים שמכירים, יותר קל למצוא את ההזדמנות, ובמשק בית זה ממש מונח על כף היד. כאשר נותנים לו איזה רצח, הוא משתדל להיוודע מי יכול היה לעשות את זה בקושי מינימלי, ועליו הוא הולך. אתה יודע, מנשיק, הוא אומר, לי אין טיפה של דמיון או שנינות; כל אחד אצלנו יאשר לך את זה, שאני הטמבל הכי גדול במטה. אתה יודע, אני בדיוק כל כך פרימיטיבי כמו הרוצח; ומה שעולה בדעתי, זה בדיוק כל כך יומיומי, רגיל ומטומטם כמו המניעים, התכנית והביצוע שלו; ואומר לך: דווקא בגלל זה אני לרוב מגיע למטרה.

"אני לא יודע, האם מישהו מכם זוכר את הרצח של הבארון גאנדארה, זה שהיה אזרח חוץ. הוא היה הרפתקן מסתורי כזה, שערות כמו עורב וגבר יפה כמו שד; הוא גר בוילה אחת בגרבובקה, ומה ששם נעשה מפעם לפעם, את זה אי אפשר אפילו לספר. ובכן, פעם לפנות בוקר נשמעו ליד הוילה שתי יריות אקדח, היתה שם המולה גדולה, ואחר־כך מצאו את הבארון הזה בגן הוילה, ירוי למוות. ארנקו נעלם מכיס מקטורנו, אבל מלבד זאת לא נשארה שם שום עקבה ראויה לשמה; בקיצור, מקרה אפוף מסתורין ממדרגה ראשונה. אז את המקרה הזה קיבל הדוד פיטר, כי בדיוק לא היה לו מה לעשות; אבל הממונה עליו אמר לו מראש, כאילו בדרך אגב, זה אמנם, קולגה, לא מקרה בסגנון שלך, אבל תשתדל להראות שאתה עוד לא בשל לצאת לגמלאות. אז הדוד פיטר נהם שישתדל, והלך אל מקום הפשע. כמובן, הוא לא מצא שום דבר, נזף בבלשים, והלך אל שולחנו להדליק לו את מקטרת הגבס שלו. אילו ראה אותו מישהו יושב בתוך ענן של עשן מסריח, היה מגיע למסקנה שאדון פיטר שקוע במחשבות על המקרה שלו, אבל זאת היתה טעות: הדוד פיטר לא היה שקוע במחשבות, כי הוא התנגד לשקוע במחשבות מתוך עקרון. גם הרוצח לא שוקע במחשבות, הוא היה אומר, הוא – או שזה עולה בדעתו או לא.

"לאנשים במטה היה צר על הדוד פיטר; זה לא מקרה בשבילו, היו אומרים ביניהם, חבל על חומר כזה יפה בשביל פיטר; פיטר טוב בשביל נשים זקנות שהרג אותן אחיינן או המאהב ההוא של עוזרת הבית. על כן ניגש אחד הקולגות, המפקח מייזליק, כאילו בדרך אגב, אל הדוד פיטר, התיישב על השולחן ואומר: ובכן, אדוני היועץ, מה חדש בעניין גאנדארה?

אולי יש לו אחיין, סבר הדוד פיטר.

"אדוני היועץ, אמר דוקטור מייזליק, בכדי לעזור לו, המקרה הזה יהיה שונה במקצת. אני אגיד לך, בארון גאנדארה היה מרגל בינלאומי גדול; מי יודע איזה עניינים מוזרים יתגלו כאן – אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שהלך לו לאיבוד הארנק. אני במקומך הייתי מנסה להיוודע – –

"הדוד פיטר נענע בראשו. קולגה, אמר, לכל אחד השיטות שלו; קודם צריך לחקור, האם אין איזה קרובים שהיו עשויים לרשת אותו.

“שנית, אמר דוקטור מייזליק, ידוע לנו שבארון גאנדארה היה מהמר כבד במשחקים; אתה לא מסתובב בחברה, אדוני היועץ, אתה רק משחק דומינו אצל המנשיקים, ואין לך היכרויות מיוחדות; אם אתה רוצה, אני ארחרח מי שיחק אתו לאחרונה, – אתה מבין, יכול להיות שמדובר פה באיזה מה שקוראים חוב של כבוד – –”

"הדוד פיטר נעצב. תשמע, הוא אמר, זה לא עסק בשבילי; אני אף פעם לא עבדתי באלה שכבות העלית, ועכשיו כאשר זקנתי לא אתחיל עם זה. תעזוב אותי עם חובות של כבוד, מקרה כזה אף פעם לא היה לי. אם זה לא רצח במשפחה, אז זה צריך להיות רצח במהלך שוד; ואת זה היה חייב לעשות מישהו מאנשי הבית. ככה זה קורה בדרך כלל. אפשר שלטבחית יש איזה אחיין.

"או הנהג של גאנדארה, העיר מייזליק בכדי להרגיז את הדוד.

"הדוד פיטר נענע בראשו. נהגים, אמר, זה עוד לא היה קיים בימי; אני גם לא זוכר מקרה שנהג יבצע רצח במהלך שוד. נהגים שותים לשוכרה וגונבים בנזין; אבל לרצוח – זה עוד לא היה לי. מייזליק, אישי הצעיר, אני נצמד לנסיון שלי. כאשר תגיע לגילי – –

"דוקטור מייזליק ישב כמו על קוצים. אדוני, הוא אמר מהר, יש כאן עוד אפשרות שלישית. לבארון גאנדארה היו יחסים עם אשה נשואה אחת; מה אומר, האשה הכי יפה בפראג. אולי זה רצח מתוך קנאה.

"זה קורה לפעמים, הסכים הדוד פיטר. רצח כזה כבר עשיתי חמש פעמים. ומה המקצוע של בעלה של אותה גברת?

"סיטונאי, אומר מר מייזליק. פירמה גדולה מאד.

"הדוד פיטר הרהר. זה לא מוביל לשום מקום, אמר. לי עוד לא היה מקרה שסיטונאי יהרוג את מישהו ביריה. מירמה, את זה הם עושים. אבל רצח מחמת קנאה, את זה עושים בשכבות אחרות. איפה, אדוני הקולגה.

"אדוני היועץ, המשיך דוקטור מייזליק, האם אתה יודע ממה התפרנס בארון גאנדארה זה? מסחיטות. הוא ידע דברים נוראים, לא תאמין, על – – נו, על שורה ארוכה של אנשים מאד עשירים. צריך לשקול מי הכל היו מעוניינים ב־… הממ, בסילוקו.

"אתה רואה? מקרה כזה כבר היה לי פעם, אבל לא יכולנו להוכיח את זה; היתה מזה בושה נוראה. מה פתאום, עם עניין כזה לא אשרוף לי את האצבעות פעם שניה. לי מספיק רצח במהלך שוד, חד וחלק; אני לא אוהב את הסנסציות האלה או פרשיות מסתוריות. כאשר הייתי בגילך, גם אני חשבתי שאעשה פעם איזה מקרה פלילי מפורסם; זה כבר מין אמביציה שכזאת. בחורי, עם השנים זה עובר לך; אתה מגיע להבנה שקיימים רק מקרים פשוטים – –

"בארון גאנדארה לא היה מקרה פשוט, התפלמס מפקח מייזליק. אדוני, אני הכרתי אותו: טיפוס של “מטפס”, שחור כמו צועני – הנוכל הכי יפה שראיתי מימי. ברנש מסתורי. דימון. משחק בקוביה מזוייפת. בארון מזוייף. תשמע, בן־אדם כזה לא מת מוות פשוט; אפילו לא ברצח פשוט. כאן מדובר במשהו יותר גדול. משהו מאד מסתורי.

"אז שלא יתנו את זה לי, נהם הדוד פיטר בסלידה. לי אין ראש בשביל דברים מסתוריים. אני אוהב מקרי רצח פשוטים וברורים, כמו רצח בעלת דוכן הסיגריות. בן־אדם, אני כבר לא אלמד שיטות חדשות. אם נתנו את זה לי, אז אני אטפל בזה על פי דרכי, ויהיה מזה מקרה פשוט של רצח במהלך שוד. אילו נתנו את זה לך, היתה מתפתחת מזה סנסציה פלילית, רומן אהבה או פשע פוליטי – לך יש טעם רומנטי, מייזליק; אתה היית עושה מהחומר הזה מקרה יוצא מן הכלל. חבל שלא נתנו את זה לך.

"תשמע, אמר לפתע דוקטור מייזליק, האם היית מתנגד אילו… לגמרי באורח פרטי… הייתי מתחקה אחרי העניין הזה? אתה יודע, יש לי כל כך הרבה מכרים היודעים פה ושם משהו על גאנדארה – כמובן, הייתי מעמיד את כל המידע הזה לרשותך, הוסיף מייזליק מהר. זה היה נשאר המקרה שלך – מה תגיד?

"הדוד פיטר קינח את אפו ברוגזה. תודה רבה, אמר, אבל זה לא ילך. קולגה, הסגנון שלך לגמרי אחר משלי; לך ייצא מזה משהו שונה לגמרי מאשר לי. אי אפשר לערבב את זה. מה אעשה עם המרגלים שלך, עם משחקי קוביה, גבירות וכל מיני מכובדים? חבר יקר, זה לא בשבילי. אם אני צריך לעבד את זה, אז ייצא מזה מקרה שלי, פשוט, יומיומי ומלוכלך… כל אחד עושה מה שהוא יכול.

"באותו רגע בא בלש, דפק בדלת ונכנס. אדוני היועץ, הוא דיווח, ובכן מצאנו שלשרת הבית בוילה של גאנדארה יש אחיין. בחור בן עשרים, מובטל, גר ברובע וורשוביצה מספר 1451. הוא היה מבקר לעתים קרובות אצל השרת הזה. ולעוזרת הבית יש אהוב, חייל, אבל הוא נמצא עכשיו בתמרונים.

"בסדר, אמר הדוד פיטר. לך תסתכל אצל האחיין הזה של השרת, תעשה שם חיפוש ותביא אותו הנה.

”כעבור שעתיים החזיק הדוד בידיו את הארנק של גאנדארה שמצאו במיטה של הצעיר; ובלילה תפסו את הבחור באיזו הילולה, ובבוקר הוא הודה שהוא הרג את גאנדארה ביריה בכדי לשדוד ממנו את הארנק; היו בו למעלה מחמישים אלף כתר.

“אתה רואה, מנשיק, אמר לי אחר־כך הדוד פיטר, זה בדיוק כמו המקרה עם הזקנה ברחוב קרמנץ; גם אותה הרג האחיין של שרת הבית. אבל לכל הרוחות, בחור, אם אני חושב על זה שאת המקרה הזה יכול היה לקבל מייזליק, מה שהוא היה עושה מהחומר הזה!! אבל לי חסר לזה הדמיון, ככה זה.”

---

קורותיו של חתן מתחזה

מאת

קארל צ'אפק

“ובכן זה נכון,” אמר הבלש הולוב והשתעל קלות מתוך ענווה. "אנחנו במשטרה לא אוהבים מקרים מיוחדים שלא היה כדוגמתם; וגם לא אוהבים אנשים חדשים. פושע כזה ותיק ומנוסה, זאת עבודה לגמרי אחרת; ראשית, אנחנו יודעים מייד שהוא עשה את זה, כיון שזה התחום שלו; שנית, אנחנו יודעים איפה אפשר למצוא אותו, ושלישית הוא לא עושה לנו בעיות ולא מכחיש, כי הוא יודע שזה לא יועיל לו. רבותי, לעבוד עם בן־אדם מנוסה כזה, זה ממש תענוג. ואגיד לכם, שגם בכלא נהנים הפושעים המקצוענים מחיבה מיוחדת ומאמון; החדשים והעבריינים המקריים מתלוננים כל הזמן, מתעקשים ושום דבר לא מוצא חן בעיניהם; אבל פושע מועד וותיק שכזה יודע שהמאסר הוא סיכון מקצועי, ואז הוא לא ממרר את החיים לא לעצמו ולא לאחרים. אבל זה בעצם לא שייך הנה.

"פעם, זה כבר חמש שנים, קיבלנו מכל הצדדים ומכל הפינות הודעות שבסְפָר הצ’כי משתולל חתן מתחזה בלתי ידוע. לפי התיאור הוא היה אדון בגיל העמידה, כזה קצת שמן, קרח, עם חמש שיניים מזהב בפה; הוא הופיע בשמות מילר, פרוחאזקה, שימק, שבק, שינדרקה, בילק, הרומאדקה, פיבודה, ברגר, בייצ’ק, סטוצ’ס ועוד כמה שמות נוספים. לעזאזל, התיאור הזה לא התאים לנו לשום חתן מתחזה מהידועים לנו, אז זה מוכרח להיות אחד חדש. אז המפקד שלנו קורא לי ואומר: הולוב, אתה הלא עושה את שירות הרכבות – אם אתה כבר נוסע לאיזה מקום, שים עין אם אתה לא פוגש איזה ברנש עם חמש שיני זהב. – – נו טוב, אני התחלתי להסתכל לאנשים ברכבת בשיניים, ותוך שבועיים תפסתי שלושה אדונים עם חמש שיני זהב כל אחד; אילצתי אותם להזדהות, אבל אלוהים שבשמיים, אחד מהם היה מפקח בתי־ספר ואחד אפילו חבר הפרלמנט, ואל תשאלו, רבותי, איזו מנה אני קיבלתי מהם וגם אצלנו. ובכן, זה הרגיז אותי, ורק עכשיו לקחתי לי לראש שאת הנוכל הזה אני חייב לתפוס. אמנם זה לא היה מקרה שלי, אבל אני החלטתי להתנקם בו.

"אז נסעתי באופן פרטי אל כל האלמנות והיתומות שהנוכל בעל שיני הזהב פיתה אותן לתת לו כסף תחת הבטחת נשואין. לא הייתם מאמינים, כמה דמעות ובכי אצורים אצל אלמנות ויתומות מדוכאות כאלה. כולן היו בדעה אחת לפחות בזה, שזה היה אדון אינטליגנטי וסולידי, ושהיו לו חמש שיניים מזהב והוא נהג לשוחח בצורה יפה ומהוגנת ובהתלהבות על חיי משפחה; אבל אף אחת מהן לא לקחה ממנו אפילו טביעת אגודל – נורא לחשוב כמה הנשים קלות אמונה. הקורבן האחד עשר – זה היה בקמניצה – סיפרה לי בתוך שטף דמעות, שהאדון הזה היה אצלה שלוש פעמים; תמיד היה מגיע ברכבת של עשר וחצי בבוקר, וכאשר הלך ממנה לאחרונה עם כספה בכיסו, הסתכל במספר הבית שלה ואמר בהפתעה: תסתכלי, העלמה מארנקה, האם זה לא מצביע על רצון משמיים שנתחתן: מספר הבית שלך הוא 618, ואני תמיד יוצא אליך ברכבת העוזבת בשעה 6 ו־18 דקות; האם זה לא סימן טוב? – – כאשר שמעתי את זה, אני אומר לה: גברתי, זהו באמת סימן טוב, שכה אחיה. ומייד הוצאתי את לוח הזמנים של הרכבות ואני מחפש מאיזה תחנות יוצאת רכבת בשעה 6 ו־18 דקות, שיש לה קשר לרכבת המגיעה לקמניצה בשעה 10.35. וכאשר סידרתי את כל הנתונים האלה ובדקתי את זה, ראיתי שזאת כנראה הרכבת היוצאת מתחנת ביסטריצה־נובובס. מה אגיד לכם, בלש רכבות חייב להתמצא בזמני הרכבת.

"מובן מאליו, ביום החופשי הראשון שלי נסעתי לתחנת ביסטריצה־נובובס, ואני שואל, האם לא נוהג איזה אדון שמנמן עם פה מזהב לנסוע מכאן בתדירות בולטת. נוסע, אמר לי מנהל התחנה, וזה אדון לאצינה, סוכן נוסע, הגר פה למטה ברחוב; בדיוק אמש הוא הגיע מאיזה מקום. אז אני הולך אל מר לאצינה הזה; בפרוזדור הבית אני פוגש איזו גברת, כזאת קטנה שופעת תמימות, ואני אומר לה: האם גר פה מר לאצינה? זהו בעלי, היא אמרה, אבל הוא ישן עכשיו אחרי ארוחת הצהריים. לא חשוב, אומר אני, ואני נכנס פנימה. על הספה שוכב אדם בלי מקטורן ואומר: אה, הנה מר הולוב; אמא, תגישי לו כסא.

"באותו רגע נטש אותי כל הכעס; הלא זהו איש הפיס הותיק פליכטה, אתם יודעים, אלה שעוסקים בזיוף כרטיסי פיס; פליכטה זה ישב כבר לפחות עשר פעמים. ברוך הנמצא, וינצק, אני אומר, אז אתה כבר לא עובד בפיס?

"בטח שלא, אמר פליכטה והתיישב על הספה. אדון הולוב, זאת התרוצצות נוראה, תסכים אתי, ואני כבר לא הכי צעיר. בן חמשים ושתיים, ובגיל הזה הבנאדם רוצה להשתקע; ללכת מבית לבית, זה כבר לא בשביל אחד כמוני.

"ולכן עברת לענף ההתחזות כחתן, נכון, נוכל שכמוך, אני אומר לו.

"פליכטה רק נאנח. אדון הולוב, אמר, הבנאדם צריך משהו לעשות. אתה יודע, כאשר ישבתי בפעם האחרונה, התקלקלו לי השיניים; אני חושב שזה מהעדשים. אז הייתי צריך ללכת לתקן אותן, תסכים אתי; ולא היית מאמין, אדון הולוב, איזה קרדיט הבנאדם מקבל על שיני זהב. זה מעורר אמון, וגם הבנאדם מתחיל לעכל יותר טוב ולהשמין. מה ז’תאומרת, הבנאדם צריך לעבוד עם מה שיש לו.

"ואיפה הכסף? אני אומר לו. יש לי פה בפנקס אחד עשר מקרים שלך של התחזות והונאה, סך הכל נטו מאתיים וששה עשר אלף כתר. איפה הם? 

"אבל, אדון הולוב, פה הכל שייך לאשתי. עסק הוא עסק. לי אין כלום מלבד מה שיש לי על הגוף; זה ביחד שש מאות וחמישים כתר, שעון זהב ושיני הזהב. אמא, אני נוסע עם אדון הולוב לפראג. אדון הולוב, אני עוד משלם תשלומים על השינים האלה; זה בסך הכל שלוש מאות כתר, אז את אלה אני משאיר פה.

"ומאה וחמישים כתר צריך לקבל החייט שלך, הזכירה לו אמא.

"את צודקת, שח מר פליכטה. אדון הולוב, אני מקפיד בנושא ההגינות. אין לך טוב מזה שהכל מסודר אצלך, תסכים אתי. הסדר הזה נראה לבנאדם בפרצוף. אם אין לך חובות, אתה יכול להסתכל לכל אחד בעיניים. זה שייך לעסק, אדון הולוב. אמא, תנקי לי קצת את המעיל, שלא אבייש אותך בפראג. אז אנחנו יכולים לנסוע, אדון הולוב.

"פליכטה זה קיבל אז חמישה חודשים; רוב הנשים הצהירו בפני חבר המושבעים, שהן נתנו לו את הכסף מרצונן החופשי ושהן סולחות לו. רק זקנה בלה אחת לא הקלה עליו; זאת היתה אלמנה עשירה שהוא סחב ממנה בסך הכל חמשת אלפים.

"חצי שנה אחר־כך נודע לי ששוב היו איזה מקרי הונאת נשואין. זה בטח פליכטה, אמרתי בלבי, אבל מעבר לזה לא דאגתי. באותו זמן היה לי מה לעשות בפרדוביצה בתחנת הרכבת, כי פעל שם איזה מזוודאי, אתם מבינים, זה אחד שגונב מזוודות ברציפי הרכבת. וכיון שמשפחתי שהתה אז בקייטנה בכפר אחד, שעת נסיעה מפרדוביצה, לקחתי אתי למזוודה קצת נקניקיות ובכלל קצת בשר מעושן; כידוע אלה דברים יקרי ערך בכפר. ובשעה שאני נוסע, אני עובר, כמנהגי, לאורך כל הרכבת; ובאחד התאים יושב לו פליכטה עם גברת כזאת בגיל העמידה ומסביר לה משהו, כמה שהעולם הזה מושחת.

"וינצק, אני אומר, שוב אתה מבטיח למישהי נשואין?

"פליכטה הסמיק והתנצל מהר לפני הגברת הזאת, שיש לו עם האדון הזה איזה עניין עסקי לברר; כאשר יצא בעקבותי למסדרון, הוא אומר בנימת גערה: אדון הולוב, אתה לא צריך לעשות לי את זה לפני אנשים זרים; קריצת עין מספיקה ואני יוצא. בשביל מה אתה מחפש אותי?

"יש לנו פה שוב שני מקרים כאלה, פליכטה, אני אומר לו. אבל לי יש עכשיו עבודה אחרת, אז אני אמסור אותך לז’נדרמים בפרדוביצה.

"אבל, אדון הולוב, אל תעשה לי את זה; אני כבר רגיל אליך, אתה מכיר אותי גם, אני מעדיף ללכת אתך. מה תגיד, אדון הולוב, רק בגלל ההיכרות הישנה שלנו.

"לא הולך, אומר אני, אני קודם מוכרח לקפוץ למשפחה שלי, זה יקח שעה. מה אעשה אתך בינתיים?

"אני אתלווה אליך, אדון הולוב, הציע פליכטה. לפחות תעבור לך הדרך בנעימים.

"נו טוב, אז פליכטה הלך אתי; וכאשר יצאנו מהעיר הוא אומר: תן, אדון הולוב, אני יכול לשאת את המזוודה שלך. תראה, אדון הולוב, אני כבר בגיל מתקדם; וכאשר אתה פונה אלי לפני אנשים כמו שמדברים עם נער¹, אז זה עושה רושם מוזר.

"אז הצגתי אותו בפני אשתי וגיסתי בתור ידיד ותיק שלי, אדון פליכטה. תשמעו, גיסתי היא בחורה נאה והיא בת עשרים וחמש, אבל פליכטה זה דיבר בצורה כל כך יפה וסולידית ונתן לילדים סוכריות – בקיצור, כאשר גמרנו לשתות קפה, הציע מר פליכטה שהוא היה רוצה ללכת עם הגברת הצעירה ועם הילדים לטייל, ושלח אלי רק קריצת עין, לאמור אנחנו הגברים מבינים זה את זה, ולי יש בטח מה לשוחח עם אשתי. כזה אדם נאצל זה היה. וכאשר הם חזרו כעבור שעה, החזיקו הילדים בידיו של מר פליכטה, גיסתי נראתה כמו ורדינה פורחת ובשעת הפרידה היא לחצה את ידו לחיצה ממושכת מאד.

"תשמע, פליכטה, אני אומר לו אחר־כך, מה זה עלה על דעתך לבלבל למאניצ’קה שלנו את הראש?

"זה כבר הרגל שכזה, אמר פליכטה כמעט בעצבות. אדון הולוב, אני לא אשם בזה, זה בגלל השיניים. לי יש מכל זה רק אי נעימויות, תסכים אתי. אני לא משוחח עם הנשים אף פעם על אהבה, זה לא מתאים לגילי; ואתה רואה, דווקא זה מושך אותן. אני אומר לעצמי לפעמים, הן אפילו לא אוהבות אותי בגללי, אלא מתוך תאוות בצע, כי המראה שלי רומז על קיום בטוח.

"כאשר חזרנו לתחנת הרכבת בפרדוביצה, אני אומר לו, פליכטה, אני בכל זאת מוכרח למסור אותך לז’נדרמים, כי אני חייב לחקור פה איזו גניבה.

"אדון הולוב, התחנן פליכטה, תושיב אותי בינתיים פה במסעדה; אני אזמין תה ואקרא את העתונים – הנה קח את כל כספי, זה ארבעה עשר אלף ועוד משהו; ובלי כסף אני לא אברח, כי אפילו אין לי במה לשלם את החשבון.

"אז הושבתי אותו במסעדת התחנה והלכתי לעיסוקי. כעבור שעה הצצתי בחלון; הוא ישב במקומו, על אפו מצבטיים מוזהבים, וקרא עתון. כעבור עוד חצי שעה גמרתי את עיסוקי ואני הולך אליו. עכשיו הוא כבר ישב ליד השולחן השכן עם גברת בלונדינית שמנמונת, ובדיוק גער במלצר על שבקפה שלה היה קרום חלב. כאשר ראה אותי, ביקש את סליחת הגברת וניגש אלי. אדון הולוב, הוא אומר, אולי אתה יכול לעצור אותי רק בעוד שבוע? בדיוק עכשיו יש לי איזו עבודה.

"עשירה מאד? שאלתי.

"פליכטה עשה תנועת ביטול בידו. אדון הולוב, יש לה בית חרושת; והיא מאד זקוקה לבן־אדם שיעזור לה פה ושם בעצה. עכשיו בדיוק היא צריכה לשלם בעד איזה מכונות חדשות.

"אהה, אומר אני, אז בוא, אני אציג אותך. ואני הולך אל הגברת. שלום, לויזיצ’קה, אני אומר, עוד את צדה כאלה גברים בגיל העמידה?

"הבלונדינית הסמיקה עד עומק גבה ואמרה: אלוהים אדירים, אדון הולוב, אני לא ידעתי שהאדון הזה הוא חבר שלך!

"אז תתנדפי מהר, אני אומר לה. רב־פקד דונדר היה רוצה לדבר אתך; את יודעת, הוא קורא לזה הונאה.

"פליכטה היה נדהם. אדון הולוב, הוא אמר, בחיי לא הייתי מאמין שהגברת הזאת גם כן מתחזה!

"זה מה שהיא, אני אומר לו, ונוסף לזה היא פרוצה; תאר לעצמך, היא מפתה גברים בגיל העמידה לתת לה כסף תחת הבטחת נשואין.

"פליכטה ממש החוויר. פויה, הוא ירק, ואז צריך הבנאדם להאמין להן, לנשים! אדון הולוב, כלו כל הקצין!

"אז תחכה פה, אני מגיב, ואני הולך לקנות לך כרטיס לפראג; מחלקה שניה או שלישית?

"אדון הולוב, התגונן פליכטה, חבל על הכסף. בתור עציר יש לי זכות לנסיעה חינם, תסכים אתי. תסיע אותי על חשבון המדינה. אצל אדם כמוני כל גרוש חשוב.

"כל הדרך עד פראג קילל פליכטה את האשה הזאת; זה היה, אומר לכם, פרץ של התמרמרות מוסרית שכמוהו לא ראיתי מימי. כאשר ירדנו בפראג מהרכבת, אומר פליכטה: אדון הולוב, אני יודע, הפעם זה יהיה שבעה חודשים; והאוכל בכלא לא טוב בשבילי. תראה, אני הייתי רוצה עוד פעם לאכול כמו שצריך. הארבעה עשר אלף שלקחת ממני, זה הכל מה שהרווחתי במקרה האחרון – אז ארוחת ערב אחת לפחות מגיעה לי; ואני הייתי רוצה גם לגמול לך בעד הקפה.

"אז הלכנו יחד למסעדה אחת מהטובות יותר; פליכטה הזמין לעצמו צלי ושתה חמש כוסות בירה, ואני שילמתי מתוך הארנק שלו, לאחר שהוא בדק שלוש פעמים את החשבון, שהמוזג לא ירמה אותנו.

"ככה; ועכשיו לתחנה, אני אומר.

“רגע, אדון הולוב, אמר פליכטה. במקרה האחרון היו לי הוצאות גדולות. ארבע נסיעות הלוך וחזור, ארבעים ושמונה כתר כל אחת, ביחד שלוש מאות שמונים וארבעה כתר. – – תוך כדי כך הוא הרכיב את המצבטיים וחישב על פיסת נייר. – – אחר־כך אש”ל, נגיד שלושים כתר ליום אני צריך לחיות ברמה נאותה, אדון הולוב, זה שייך לעסק. זה ביחד מאה ועשרים כתר. אחר־כך נתתי לגברת הזאת זר פרחים בשלושים וחמשה כתר, אתה יודע מה זה נימוסים. טבעת הנשואין עלתה מאתיים ארבעים – –, היתה רק מוזהבת, אדון הולוב; אילו לא הייתי אדם ישר, הייתי אומר טבעת זהב ומחשב לך שש מאות, תסכים אתי. גם קניתי לה עוגה בשלושים כתר; ועוד חמשה מכתבים בכתר כל אחד, והמודעה בעתון שבאמצעותה הכרתי אותה עלתה שמונה עשר כתר. אז זה הכל יחד שמונה מאות שלושים ושניים כתר, אדון הולוב. אני מבקש ממך, את הכסף הזה אתה צריך לנכות לטובתי; אני בינתיים אשאיר את הכסף בידיך. אני אוהב סדר, אדון הולוב; לפחות את ההוצאות אני צריך לכסות. כך, ועכשיו אנחנו יכולים ללכת.

"וכאשר כבר היינו במסדרון של מטה המשטרה, נזכר פליכטה לפתע: אדון הולוב, הרי אני נתתי לגברת הזאת עוד בקבוק בושם; אז מגיע לי עוד עשרים כתר.

“אחר־כך קינח את אפו בקפידה, והלך בנחת להעצר.”

---

בלדה על יוראי צ'ופ

מאת

קארל צ'אפק

“זה, רבותי, קורה באמת,” אמר סרן הז’נדרמריה האוולקה, "כלומר העובדה, שלפעמים מופיעים אצל פושעים מצפון והגינות מיוחדים במינם. על זה הייתי יכול לספר לכם כמה מקרים, אבל המוזר מכולם היה המקרה של יוראי צ’ופ. זה קרה לי, כאשר שירתתי בז’נדרמריה הקרפטית, ביאסינה¹.

"באחד מלילות ינואר ישבנו אצל היהודי ושתינו כדת; היה שם הממונה על המחוז, איזה מפקח מטעם הרכבת, וכל מיני כבודת בכירים אחרת; וכמובן צוענים. תשמעו, הצוענים האלה – אני לא יודע מה מוצאם; אבל נדמה לי שהם בני חם. כאשר אלה מנגנים לך באוזן, כל הזמן קרוב יותר ולוחש יותר, כאשר הם – עכברושים עלובים שכמוהם – מכשפים לך את האוזניים, אז… אז… הם ממש מוציאים לך את הנשמה מהגוף; אני אומר לכם, המוזיקה שלהם, זאת מין חטאת נוראה מלאת מסתורין. וכאשר הם נצמדו אלי, אני בכיתי, שאגתי כמו אייל, פילחתי את השולחן בכידון, שברתי כוסות, שרתי והטחתי את ראשי בקיר, רציתי להרוג את מישהו או לאהוב את מישהו – רבותי, כך מתנהג אדם שהצוענים כישפו אותו. וכאשר היית בשיא, בא המוזג היהודי ואומר לי שבחוץ מחכה לי איזה רותני.

"שיחכה, או שיבוא מחר, צעקתי; אני מבכה פה את נעורי וקובר את חלומותי; אני אוהב גברת אחת, גברת יפה וחשובה – נגן לי, גנב צועני שכמוך, נגן לי את הכאב מהנשמה – בקיצור כך דיברתי שם; אתם מבינים, זה שייך למוזיקה הזאת, הכאב והשתיה הנוראה. כעבור כשעה חוזר המוזג ומספר שהרותני עוד עומד שם בכפור ומחכה; אלא שאני עדייו הייתי שרוי בביכוי נעורי ובהטבעת יגוני ביין טוקאי; ביטלתי את הפניה כלאחר יד, בתנועה של ג’ינגיסחאן, לאמור שלי לא איכפת כלום, רק נגנו, צוענים; ומה היה הלאה, אני כבר לא יודע כל כך. אבל כאשר יצאתי עם בוקר מאותו בית מרזח, היה שם כפור כזה, שהשלג נשבר לך תחת רגליך וצלצל כמו זכוכית; ופתח בית המרזח עמד הרותני בסודר לבן, מכנסיים רחבים לבנים ופרוות כבש לבנה. כאשר ראה אותי, קד קידה עד עומק חגורתו וחרחר משהו.

"מה אתה רוצה, באצ’י, אמרתי לו; אם תעכב אותי הרבה זמן, תקבל ממני על הפה.

"אדון מרומם, אומר הרותני, שולח אותי אל כבודו ראש הכפר וולובה־להוטה. הרגו את מארינה מתיי.

"התפכחתי קצת; וולובה־להוטה, זה היה יישוב זעיר או ליתר דיוק קבוצה של שלושה עשר בתים מבודדים, שלושים קילומטר בתוך השטח ההררי; בקיצור, עסק ביש בקור הזה. אלוהים אדירים, צעקתי, ומי הרג אותה?

"אני הרגתי, אדון מרומם, אמר הרותני בהכנעה. יוראי צ’ופ קוראים לי, בנו של דימיטרי צ’ופ.

"ואתה בא להסגיר את עצמך? הטחתי כנגדו.

"ראש הכפר ציווה, אמר יוראי צ’ופ בהכנעה. יוראי, הורה לי, תודיע לז’נדר, שהרגת את מארינה מתיי.

"ולמה הרגת אותה? אני צועק.

"אלוהים הורה לי, אמר יוראי, כאילו זה מובן מאליו. אלוהים הורה, הרוג את מארינה מתיי, אחותך מבטן, אשר דיבוק דבק בה.

''שהשד יקח אותך, אמרתי, אבל איך הגעת הנה מוולובה־להוטה?

"בעזרת האל. אומר יוראי צ’ופ באדיקות. אלוהים הגן עלי שלא אמות בתוך השלג. יהי שם אלוהים מבורך.

"תשמעו, אילו ידעתם מה זה סופת שלגים בקרפטים; אילו ידעתם מה זה שני מטר שלג; אילו ראיתם את האיש הקטן והכחוש, ברוא האלוהים, יוראי צ’ופ, מחכה שש שעות פתח בית המרזח בכפור הלילי על מנת להסגיר את עצמו בעבור שהרג את אֲמַת האלוהים שסרה מדרך הישר, מארינה מתיי. אני לא יודע מה הייתם עושים; אבל אני הצטלבתי, וגם יוראי צ’ופ הצטלב, ואחר־כך עצרתי אותו; אחר־כך רחצתי את פני בשלג, לקחתי את המגלשיים, ויחד עם אחד הז’נדרמים, בשם קראופה, טיפסנו במעלה ההר בואכה וולובה־להוטה. ואילו עצר אותי גנרל הז’נדרמריה בכבודו ובעצמו והיה אומר לי: האוולקה, מטומטם, אתה לא נוסע לשום מקום, כי המסע הזה בשלג הוא סכנת נפשות, הייתי מצדיע לו ואומר: מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, אלוהים ציווה. והייתי יוצא לדרך. וגם קראופה היה יוצא, כי הוא בא מרובע ז’יז’קוב; ואני עוד לא ראיתי בן ז’יזיקוב שלא ירצה להיות נוכח כשמדובר באיזו בראוורה או כסילות נוראה, סתם בשביל הכיף. ובכן יצאנו לדרך.

"אני לא אתאר לכם את קורות המסע הזה; רק אומר, שבסוף קראופה התייפח מפחד ומעייפות, ועשרים פעמים קבענו שחיינו עלי אדמות הגיעו לקצם, ואנחנו כבר נישאר במקום הזה; ושעברנו את שלושים הקילומטר באחת עשרה שעות, מלילה עד לילה; זה רק בשביל שתדעו מה זה היה. רבותי, לז’נדרם שכזה יש טבע של סוס; אבל כאשר הוא נופל לשלג ומתייפח שאיננו מסוגל להמשיך, אז זה מוכרח להיות משהו, שאי אפשר לתאר. אבל אני הלכתי כמו בחלום ורק אמרתי בלבי, את הדרך הזאת עשה יוראי צ’ופ, אדם זעיר ורזה כמקל, ועוד חיכה שש שעות בכפור, כי כך ציווה עליו ראש הכפר; יוראי צ’ופ, לבוש סחבות רטובות, יוראי צ’ופ בסופת שלגים, יוראי צ’ופ בעזרת אלוהים. תשמעו, לוא ראיתם אבן נופלת כלפי מעלה במקום כלפי מטה, הייתם אומרים נס; אבל איש לא יכנה נס את דרכו של יוראי ציופ בלכתו להסגיר את עצמו; ובכל זאת היתה זאת תופעה גדולה יותר וכוח נורא יותר מאשר אבן הנופלת כלפי מעלה. חכו, תנו לי לסיים; אני אומר, אם מישהו רוצה לראות נסים, עליו להסתכל על בני אדם ולא על אבנים.

"ובכן, כאשר הגענו לוולובה־להוטה, התנודדנו כמו צללים, יותר מתים מחיים. אנחנו דופקים בדלת ביתו של ראש הכפר, הכל ישן; אחר־כך יצא ראש הכפר, רובה בידו, כזה ענק מזוקן; כאשר ראה אותנו, התכופף להתיר לנו את המגלשיים, ולא הוציא הגה מפיו. כאשר אני נזכר בזה, זה נראה לי כאילו ראיתי איזה תמונות מוזרות מפושטות של מעין טקס; איך ראש הכפר הזה הוביל אותנו, בלי מלה, אל אחת הבקתאות; בחדר דלקו שני נרות, לפני דמות הצלוב כרעה אשה שחורה, על המטה היתה שרועה גופתה של מארינה מתיי בכותונת לבנה, צווארה שסוע עד למפרקת; היה זה פצע נורא ויחד עם זאת איכשהו נקי, כמו שקצב מבתר נתח בשר; והפנים היו כל כך בלתי אנושיים בלובנם, כפי שמלבינים רק פניהם של מי שדיממו עד מותם ועד טיפת הדם האחרונה.

“אחר־כך, שוב ללא מלה, הוביל אותנו ראש הכפר אל ביתו; אבל אז כבר חיכו לנו בחדרו אחד עשר ברנשים בפרוות כבש – אני לא יודע האם מוכר לכם הסרחון של הפרוות האלה: מעיק כלשהו וכאילו תנ”כי. ראש הכפר הושיב אותנו ליד שולחן, חרחר קמעה, קד קידה ואמר: בשם אלוהים, אנו מוסרים לך הודעה על מותה של אֲמַת האלוהים מארינה מתיי. יחוס אלוהים על נשמתה!

"אמן, אמרו אחד עשר האיכרים והצטלבו.

"וראש הכפר פתח: לפני יומיים, בלילה, הוא שומע שמישהו שורט, בהשקט־בהשקט, את לוח דלת ביתו מבחוץ. הוא חשב שזה שועל: לקח רובה והלך לפתוח. על הסף שוכבת אשה. הוא הרים אותה, ואז נפל ראשה אחורנית. היתה זאת מארינה מתיי, וגרונה היה שסוף. כיון שגרגרתה היתה חתוכה, היא היתה אילמת.

"ראש הכפר הכניס את מארינה מתיי לחדרו והשכיב אותה במיטה; אחר־כך הורה לרועה הכפר לתקוע בשופרו ולכנס את כל בני הכפר וולובה־להוטה אליו. כאשר התאספו, הוא פנה אל מארינה ואמר: מארינה מתיי, בטרם תמותי, תני עדות מי הרג אותך. מארינה מתיי, האם אני הוא שהרג?

"מארינה לא יכלה לנענע את ראשה; היא רק עצמה את עיניה.

"מארינה, האם זה היה האיש פה, שכנך וולאהו, בן ואסיל?

"מארינה עצמה את עיניה המאשימות.

"מארינה מתיי, האם זה היה האיש הנוכח כאן קוהוט, המכונה ואנקה? האם האיש הזה כאן, מרטין דודאש, שכנך? מארינה, האם זה כאן, באראן, המכונה שאנדור? מארינה, האם זה העומד כאן, אנדריי וורובץ? – מארינה מתיי, האם זה היה קלימקו כרות האוזן העומד לפנייך? מארינה, האם זה היה האיש הזה, שטפן בובוט? – – מארינה האם מי שהרג אותך היה טאטקה, איש ההרים, בנו של מיכאל טאטקה? מארינה – –

"אותו רגע נפתחה הדלת ונכנס יוראי צ’ופ, אחיה של מארינה מתיי. מארינה נרעדה ופערה את עיניה.

"מארינה, המשיך ראש הכפר, מי הרג אותך? האם זה האיש כאן, פודור, המכונה טרנטיק?

"אבל מארינה כבר לא השיבה. פיתחו בתפילה, אמר יוראי צ’ופ, וכל בני הכפר כרעו על ברכיהם. לבסוף קם ראש הכפר ואמר: הכניסו את הנשים!

"עוד לא, אמר דודאש הזקן. אֲמַת האלוהים, שהלכת לעולמך, מארינה מתיי, בשם האלוהים, תני סימן: האם הרג אותך דיורו הרועה?

"היה שקט.

"מארינה מתיי, נשמה הניצבת לפני כס האלוהים, האם הרג אותך טות איוון, בנו של איוון?

"איש לא נשם.

"מארינה מתיי, בשם אלוהים, אז הרג אותך אחיך מבטן, יוראי צ’ופ?

"הרגתי, אמר יוראי צ’ופ. אלוהים ציווה, הרוג את מארינה, שדבק בה דיבוק.

"עיצמו את עיניה, הורה ראש הכפר. יוראי, אתה הולך עכשיו ליאסינה ותתייצב לפני הז’נדרמים. הרגתי, תאמר, את מארינה מתיי. עד אז לא תשב ולא תאכל דבר. לך, יוראי! – – והוא פתח את הדלת והכניס את הנשים, על מנת שיקוננו על הנפטרת.

"תשמעו, אני לא יודע האם זה היה בגלל פרוות הכבשים או בגלל העייפות, או כיון שבמה שראיתי ושמעתי היה שרוי הוד ויופי מוזר; אבל אני נאלצתי לצאת החוצה, לתוך הכפור, כי ראשי סחרחר עלי; שכה אחיה, עלה משהו בתוכי, כאילו אני חייב לקום ולומר: אנשי אלוהים, אנשי אלוהים! אנחנו נשפוט את יוראי צ’ופ לפי חוקי העולם הזה; אבל בכם דר חוק האלוהים. – – הייתי קד לפניהם קידה עד עומק מותני; אלא שזה לא נאה לז’נדרם, ולכן יצאתי החוצה וקיללתי שם לעצמי עד אשר שוב מצאתי את נפש הז’נדרם שבי.

“אתם מבינים, השירות בז’נדרמריה הוא מקצוע קשוח. בבוקר חיטטתי בדירתו של יוראי צ’ופ ומצאתי שטרי דולר שמארינה המנוחה היתה מקבלת מבעלה מאמריקה. מובן מאליו, היה עלי לדווח על זה, ואנשי המשפט האלה עשו מזה רצח במהלך שוד. יוראי צ’ופ קיבל חבל; אבל איש לא ישכנע אותי שהוא עשה את הדרך הזאת בכוחות אנוש. אני יודע היטב מה זה כוחות אנוש. ואני חושב, שקצת אני יודע גם מה זה צדק אלוהי.”

---

סיפור על רגל שאבדה

מאת

קארל צ'אפק

“פשוט קשה להאמין,” אמר בתגובה מר טימיך, "במה יכול האדם לעמוד. זה היה – רגע – בזמן המלחמה¹, כששירתתי בחטיבה שלושים וחמש; היה לנו שם חייל אחד, מה היה שמו, משהו כמו דינדה או אוטאהאל או פטרקה, אבל אנחנו כינינו אותו פֶפֶק; ככה בחור טוב מאד, אבל כזה טמבל מסכן שאפשר היה רק לבכות עליו. נו, כל זמן שהריצו אותנו על מגרש המסדרים, הוא עשה מה שיכול היה, והוא סבל כמו כבשה תמה; אבל כשהביאו אותנו לחזית, זה היה אז ליד קראקוב, בחרו בשבילנו איזו עמדה לא נוחה שהארטילריה הרוסית היתה מטווחת עליה. פפק כלום, רק מצמץ בעיניים; אבל כאשר הגיע לסוס שבטנו נקרעה, והסוס הזה עוד חרחר וניסה לקום, אז החוויר פפק, זרק את כובעו לקרקע, פגע בכבוד המלכות, הניח את הרובה ואת התרמיל על הארץ והתחיל במסע אחורה.

"איך הוא הגיע הביתה, מהלך חמש מאות או כמה קילומטר, את זה אני לא יכול לתאר לעצמי, בחיי; אבל לילה אחד הוא דופק בדלת ביתו ואומר לאשתו, אמא, זה אני, אני כבר לא חוזר לשם; אבל אם ימצאו אותי פה, אז זה סופי; כי אני עכשיו דזנטר. לאחר שעת קלה של בכי בצוותא, אומרת האשה, פפק, אני לא נותנת אותך, אני אסתיר אותך בערימת הזבל, שם לא יחפשו אותך. אז היא חפרה בור בתוך ערימת הזבל, כסתה אותו בקרשים, ובבור הסופג הזה ישב פפק חמישה חודשים; רבותי, בזה לא היה עומד אפילו קדוש מעונה למען אמונתו. בסוף הלשינה עליהם השכנה שלהם בגלל איזו תרנגולת, והגיעו ז’נדרמים להוציא את פפק מהזבל; תשמעו, הם נאלצו לקנות למבצע הזה עוד עשרה מטר חבל, כדי שלא יצטרכו להריח אותו כאשר הובילו אותו כפות אל העיר.

''כאשר הריח קצת נמוג, העמידו אותו בפני בית דין צבאי. השופט החוקר היה אז אחד דילינגר; יש אנשים הטוענים שהוא היה כלב, ואחרים אומרים שהיה בחור כארז; אבל איך זה ידע לקלל – תשמעו, את זה צריך להשאיר לו: בממלכה האוסטרית ידעו לקלל! בזה ניכרת המסורת העתיקה. כיום לא יודעים לתת לבנאדם מנה הגונה; רק להעליב, את זה יודעים. ובכן השופט־החוקר דילינגר הורה להעמיד את פפק בחצר ושפט אותו דרך החלון; יותר קרוב אליו לא הרשה שיביאו אותו. אתם מבינים. מצבו של פפק היה גרוע; עריקה בשעת מלחמה – על זה יש עונש מוות ביריה, ואפילו אלוהים לא יעזור לך; והדילינגר הזה לא היה עושה עניין גדול עם אף אחד – – הוא בכל זאת היה כלב. אבל כאשר כבר התקרבו העניינים למתן פסק הדין, צועק דילינגר זה מהחלון:

"ותגיד, פפק, כאשר היית מוחבא שם, יצאת בלילה לישון אצל אשתך?

"פפק שרך את רגליו במבוכה רבה ואחר־כך ענה, סמוק כולו: מודיע בהכנעה, אדוני השופט, לפעמים כן; אחרת הלא אי אפשר.

"אז סגר השופט־החוקר את החלון ואמר: אל אלוהים! אחר־כך סובב את ראשו ורץ מפה לשם לאורך החדר, וכאשר נרגע, הוא אומר: שיוציאו אותי לגמלאות, אבל אני את הבחור הזה לא אשלח למוות; כבר למען האשה לא; פויה, גועל נפש, זאת איזו אהבה של אשת איש! ואיכשהו הצליח לנמק גזר דין של שלוש שנות מאסר במצודת עונשין.

“במצודה הזאת הטילו על פפק האסיר את הטיפול בגינת המפקד; זה היה אחד אלוף־משנה באבקה. ובאבקה זה היה אומר אחר־כך, שבחייו לא ראה ירקות כל כך יפים וגדולים כמו אלה שגידל לו פפק. השטן לבדו יודע, אמר אותו מפקד, ממה זה כל כך צומח לו.”

★

“בימי המלחמה,” אמר מר קראל, "קרו מקרים מיוחדים שונים ומשונים; ואילו נערך אוסף סיפורי המעשים שעשו בני אדם בכדי שלא יצטרכו להלחם למען אוסטריה, היו מתמלאים מזה יותר דפים מאשר דפי ה־Acta Sanctorum של האבות הבולנריסטים². יש לי אחיין, שמו לויזיק, מה שיש לו מאפיה שם למטה ברובע ראדליצה; כאשר גייסו אותו בפרוץ המלחמה, הוא אמר לי, דוד, אני מבטיח לך. הם לא יצליחו להביא אותי לחזית; מוטב אכרות לי בעצמי רגל, מאשר ללכת לעזור להם, לנבלות הגרמניות.

“לויזיק זה היה בחור זריז; כל זמן שאימנו את הטירונים בתרגילי סדר חמושים, הוא הפגין התלהבות עד שהמפקדים ראו בו גיבור לעתיד או אפילו מועמד לרב”ט; אבל כאשר התחיל להריח שבעוד כמה ימים יעבירו אותם לחזית, הוא עשה לעצמו חום גבוה, לפת את הצד הימני של הבטן וגנח להחריד. אז העבירו אותו לבית חולים, ושם שלפו ממנו את המעי העיוור; ולויזיק ידע לארגן את זה כך שהפצע הגליד לו לאט. אבל כעבור כששה שבועות זה נסגר לו איכשהו, מה שלא יעשה, וסוף המלחמה עוד ממנו והלאה. אז אני ביקרתי אצלו בבית החולים. דוד, אומר לויזיק, עכשיו גם הרס"ר כבר לא יעזור לי; אני חושב שבכל רגע ישלחו אותי מכאן.

"באותם הימים היה אצלנו, בתור רופא צבאי ראשי, אותו אוברהובר הידוע לשמצה. מאוחר יותר הוכח שהוא היה בעצם משוגע לעילא, אבל תבינו, צבא זה צבא. ואם תענוד אפילו לחזירת בר צווארון של זהב, היא תהיה קומנדיר. כמובן, לפני האוברהובר הזה רעדו הכל; הוא היה מתרוצץ בין בתי החולים הצבאיים וצועק על כולם ‘קדימה לחזית’, בין שהיתה לך שחפת פתוחה או כדור תקוע בעמוד השדרה; ולא הניח לאיש להתנגד. אפילו לא הסתכל מה רשום לחולה הזה בגליון המחלה שעל המיטה. רק זרק מבט מרחוק ומייד פתח בשאגה: Frontdiensttauglich Sofort einruecken! ³ ואחר־כך כבר כל הקדושים לא יכלו לעזור.

ובכן אוברהובר זה בא לביקורת באותו בית החולים שבו המתין לויזיק לגורלו. ברגע שנשמעה ההמולה למטה בשער, חייבים היו כל החולים, להוציא הבר־מיננים, לעמוד בעמידת דום ליד מיטותיהם, בכדי לקבל את הבעל־בעמיו בכבוד הראוי. ההמתנה נמשכה קצת זמן, ולויזיק כופף רגל אחת, לשם נוחיות, השעין את הברך על מיטתו ועמד על הרגל השניה. אותו רגע פרץ אוברהובר פנימה, פניו סגולים מכעס, וצעק כבר בעוברו בדלת: קדימה לחזית! הברנש הזה – לגייס!!Tauglich– – אחר־כך הסתכל לעבר לויזיק, שעמד על רגל אחת, והעלה סומק עוד יותר חזק: !Einbeinig – שאג; sofort לשלוח הביתה! Himmel. למה אתם מחזיקים פה את הברנש הקיטע הזה? האם זאת אורווה בשביל נכים? החוצה! נוכלים שכמוכם, בשביל זה אשלח את כולכם לחזית! – – הנגדים שפניהם האפירו מרוב אימה, גמגמו שהעניין יסודר מייד; אבל אז כבר צעק אוברהובר ליד מיטה אחרת שצריך לשלוח sofort לחזית חייל מסכן שנותח יום קודם.

ובכן, תוך שעה שוחרר לויזיק מבית החולים בתוקף חתימתו של אוברהובר ונשלח הביתה בתור נכה קיטע. הוא היה בחור פיקח למדי, לויזיק; מייד הגיש בקשה למחיקת שמו, בתור נכה לצמיתות, מרשימת הגברים הכשירים חייבי שירות צבאי, ולהקצאת קיצבת נכים; כי בתור אופה הוא צריך שתי רגליים, אפילו יהיו עיקלות – כפי שמרננים אחרי האופים – כיון שברגל אחת, מאושרת על ידי השלטונות המוסמכים. הוא איננו יכול לעבוד במקצועו. אחרי השהייה רשמית הולמת קיבל תשובה לאמור שהוכרה נכותו בשיעור ארבעים וחמשה אחוז, אשר בעטיה מגיעה לו קיצבת נכים בשיעור כך וכך כתר לחודש. טוב, ובכך בעצם רק מתחיל הסיפור על הרגל האבודה.

"מאותה שעה גבה לויזיק את קיצבת הנכה, עזר לאביו במאפיה ואפילו התחתן; רק מפעם בפעם שם לב שהרגל שאוברהובר שלל אותה ממנו, כאילו צולעת או מתנוונת; אבל מצד שני הוא שמח שהוא לפחות נראה כמי שיש לו רגל תותבת. אחר־כך נגמרה המלחמה והוקמה הריפובליקה; אבל לויזיק, מתוך מין חוש סדר ודבקות המשיך לגבות את הקיצבה.

"פעם הוא בא אלי, ואפשר היה להבחין שמשהו מדאיג אותו. דוד, הוא פלט כעבור שעה קלה, נדמה לי שהרגל הזאת איכשהו מתקצרת או מתייבשת. ומייד הרים את המכנס והראה לי את הרגל; הייתה דקה כמו מקל. אני פוחד, דוד, אומר לויזיק, שבכל זאת אאבד את הרגל אחרי ככלות הכל.

"אז לך אתה לרופא, מטומטם שכמוך, אני מייעץ לו.

"דוד, נאנח לויזיק, אני חושב שזאת לא מחלה; אולי זה בא מזה שהרגל הזאת לא צריכה להיות אצלי. הלא יש לי אישור בכתב, שחור על גבי לבן, שאין לי רגל מהברך ומטה – אתה לא חושב שבגלל זה היא כל כך מתייבשת?

"אחרי כמה זמן הוא הופיע שוב – היה כבר צריך להעזר במקל. דוד, אמר מתוך מצוקה עמוקה, אני נכה; אני כבר לא יכול לעמוד על הרגל הזאת. הדוקטור אומר שזאת אטרופיה של השרירים ושזה כנראה מהעצבים. הוא רוצה לשלוח אותי למרחצאות, אבל איכשהו נדמה לי שהוא בעצמו לא מאמין בזה. דוד, תיגע ברגל, היא קרה כאילו היתה מתה. הדוקטור טוען שזה ליקוי במחזור הדם – אתה לא חושב שהרגל הזאת תירקב לי?

"אז תשמע, לויזיק, אמרתי לו, אני אתן לך עצה אחת: תרשום את הרגל כדין אצל השלטונות ותגיש בקשה שימחקו את הרישום שאתה קיטע רגל. אני חושב שאחרי זה הרגל תבריא.

"אבל, דוד, התפלמס אתי לויזיק, הם עוד יגידו שלקחתי את הקיצבה שלא כדין, ושרמיתי את המדינה בסכום כסף עצום. הלא הם עוד ידרשו שאחזיר להם את הכסף!

"אז תשאיר את הכסף אצלך, קמצן אחד של אופה, אני אומר לו, אבל את הרגל תאבד; ואז אל תבוא אלי לבכות.

"כעבור שבוע הוא חזר אלי. דוד, בירבר מייד בכניסה, השלטונות לא רוצים להכיר לי ברגל הזאת; הם אומרים שהיא ממילא מיובשת ולא שווה כלום – אז מה אעשה אתם?

“אתם לא הייתם מאמינים, בחיים לא, כמה ריצות זה הצריך עד שהכירו ללויזיק שיש לו שתי רגליים; אבל כמובן, אחר־כך היו לו צרות שהוא גבה את הקיצבה במירמה, ואפילו חשבו להעמיד אותו לדין על השתמטות משירות צבאי; לויזיק המסכן התרוצץ ממשרד למשרד, אבל הרגל התחילה להתחזק. אולי היא התחזקה בגלל שהיה צריך לרוץ כל כך הרבה; אבל אני חושב יותר שזה היה בגלל שהכירו לו ברגל באופן רשמי; מסמך רשמי שכזה בכל זאת יש לו משקל כביר. או שאולי, אני גם חושב, הרגל התייבשה לו, כי הוא החזיק בה שלא כדין; משהו לא היה בסדר אתה, וזה מתנקם בבנאדם. אני אומר לכם, מצפון נקי זאת ההיגיינה הכי טובה; ואילו חיו בני האדם ביושר גמור, אולי אפילו לא היו צריכים למות.”

---

סחרחורת

מאת

קארל צ'אפק

“מצפון,” אמר מר לאצינה, "זה כבר לא הכינוי המקובל כיום; עכשיו קוראים לזה דימויים מודחקים, אבל זה בסך הכל היינו הך. אני לא יודע האם מישהו מכם מכיר את המקרה של התעשיין גירקה. הוא היה אדם מאד עשיר ומאד מצוחצח, גדול וחזק כמו עמוד; היו שאמרו שהוא אלמן, אבל מלבד זאת איש לא ידע עליו כלום, טבע סגור כזה היה לו. ובכן, כאשר הוא כבר עבר מזמן את גיל הארבעים, הוא התאהב בבובה כזאת יפהפיה ועדינה, בת שבע עשרה היתה והיופי שלה היה עוצר נשימה; יופי אמיתי מסוגל ללפות את הלב בצער כזה, או ברוך, או מי יודע מה. ואת הנערה הזאת לקח גירקה לאשה, כי הוא היה גירקה הגדול והעשיר.

"לירח הדבש הם נסעו לאיטליה, ושם קרה כדבר הזה: בוונציה הם עלו לראש הקמפנילה המפורסם; וכאשר גירקה זה הסתכל למטה – אומרים שזה מראה נהדר – הוא החוויר, הסתובב לעבר אשתו הצעירה, ונפל כמו קמה קצורה. מאז הוא איכשהו עוד יותר הסתגר; הוא השתדל נורא שזה ייראה כאילו אין לו כלום, אבל עיניו היו חסרות שקט ומיואשות בהבעתן. כמובן, אשתו הצעירה נבהלה נורא ולקחה אותו מייד הביתה; היה להם בית יפה מאד הפונה אל גני העיר, ושם התפרץ שגיונו של גירקה: כל הזמן הוא עבר מחלון אחד למשהו להיוכח, האם הוא סגור היטב; ורק התיישב, שוב קפץ על רגליו והלך אל איזה חלון לסגור אותו. גם בלילה היה קם ממשכבו ומהלך אימים על הבית – לכל השאלות ענה רק בנהימה שהוא סובל מסחרחורת נוראה ושהוא רוצה לסגור את החלונות, שלא יפול מאחד מהם. ובכן, הגברת הזמינה סורגים לכל החלונות, בכדי לשחרר אותו מהמועקה המתמדת. כמה ימים זה עזר, גירקה נרגע במקצת, אבל אחר־כך התחיל שוב להתרוצץ מחלון לחלון וטלטל את הסורגים בכדי להיוכח שהם מעוגנים היטב. אחר־כך התקינו מסגרות חלון מפלדה וחיו מאחוריהן כמו בתיבה מסוגרת. גירקה נרגע מזה איכשהו; אבל אז התברר שהוא נתקף סחרחורות בעוברו בחדר המדרגות; היו צריכים להוביל אותו לאורך גרם המדרגות ולתמוך בו כמו בנכה, והוא רעד כמו עלה נידף, שטוף זעה; ואפילו קרה שהוא נאלץ להתיישב באמצע המדרגות, ואז הוא התייפח כמשהק – כל כך נורא הוא פחד.

"מובן מאליו, התחילו לקרוא לרופאים שונים ומשונים, וכמקובל, אחד מאשפי הרפואה אמר שהסחרחורת היא תוצאה של מאמץ יתר, שני, שזאת איזו מחלה של מבוך האוזן, שלישי, שזה מעצירות, ורביעי שיש ליקוי באספקת הדם למוח; תשמעו, אני שמתי לב, שברגע שמישהו נעשה מומחה מובהק, נוצרת בו, על ידי תהליך פנימי כלשהו, קודם כל נקודת ראות. מומחה כזה אחר־כך נוהג לומר: אדוני הקולגה, מנקודת ראותי זה כמובן כך וכך. והשני יתפלמס אתו ויאמר: כן, אדוני הקולגה, אבל מנקודת הראות שלי העניין הוא הפוך לגמרי. אני חושב שהיה ראוי להפקיד את נקודות הראות במלתחה כמו כובעים ומטריות; ברגע שאתה מכניס לאיזה מקום אדם עם נקודת ראות, חזקה עליו שהוא יגרום נזק כלשהו או לפחות יסתבך במריבה עם הסובבים אותו. אבל בכדי להשאר אצל גירקה, ובכן, כל חודש ריפא וייסר אותו מומחה מובהק אחר, בשיטה שונה לחלוטין מזולתו; גירקה היה ברנש כמו הר ועמד בזה; אבל בינתיים לא היה כבר מסוגל לקום מכורסתו, כי היה נתקף בסחרחורת מייד כשהביט ברצפה, וכך הוא רק ישב בכורסה ובהה לתוך החשכה, אילם ורתוק למקומו, ומפעם לפעם היה כולו נרעד: זה היה כאשר בכה.

''אותה עת התחיל איזה דוקטור חדש, ניירולוג, דוצנט שפיץ היה שמו, לחולל נסים; דוקטור שפיץ זה התמחה בכך שריפא את אלה המחשבות המודחקות. כלומר, טענתו היתה שלכל אחר יש בתת־הכרתו כל מיני דימויים או זכרונות או רצונות נוראים, שהוא מדחיק אותם, כי הוא מפחד מהם; והדימויים המודחקים האלה עושים בו שמות ואי סדר והפרעות שכאלה במערכת העצבים. וכאשר איזה דוקטור זריז שם איכשהו את ידו על הדימוי המודחק, שולף אותו ומוציא אותו לאור העולם, תבוא לחולה הקלה והכל יחזור על מקומו בשלום. מנתח פסיכואנליטי כזה מוכרח לרכוש את אמונו המלא והמוחלט של אותו חולה, והוא שולף מתוכו את חוכמותיו על כל מיני דברים: מה הוא חלם בלילה, מה הוא זוכר מילדותו ודברים כאלה. ובסוף הוא אומר לו: כך, חביבי, אתה לפני שנים רבות התנסית בדבר זה וזה (בדרך כלל משהו מביש נורא) והוא שלחץ לך על התת־הכרה – – זה מה שאנחנו מכנים טראומה פסיכית; עכשיו זה בחוץ, הוקוס־פוקוס, אנדנרינו, ואתה בריא. ובכן כישופים שכאלה.

"מה אגיד לכם, דוקטור שפיץ זה עשה מעשי נסים ממש. אתם לא הייתם מאמינים, כמה אנשים עשירים יש להם דימויים מודחקים; אנשים עניים בדרך כלל לא סובלים מזה כל כך. בקיצור – חוג הלקוחות של שפיץ זה היה מרהיב. ובכן, לאחר שכבר הספיקו להתחלף אצל גירקה כל מיני בני סמכא מכל מיני תחומי הרפואה, הזמינו אליו את דוצנט שפיץ; ודוקטור שפיץ זה הכריז מייד, שהסחרחורות האלה מקורן במערכת העצבים, והוא, הוגו שפיץ, ערב לכך שהוא ישחרר מהן את החולה. נו טוב. אלא שגירקה, כזכור, לא הרבה בדיבורים; וישאל דוצנט שפיץ מה שישאל, הוא בקושי ענה בחצי פה, ואחר־כך השתתק לגמרי, ובסוף זרק את שפיץ החוצה. דוקטור שפיץ היה נואש; תחשבו, חולה חשוב שכזה, זאת שאלת יוקרה. מלבד זאת היה זה מקרה יפה וקשה כל כך של הפרעות במערכת העצבים. וחוץ מזה גברת אירמה היתה אשה מאד יפה ומאד אומללה. וכך דוצנט שפיץ ממש נעץ את שיניו במקרה הזה. אני מוכרח למצוא את הדימוי המודחק של גירקה, נהם, או שאנטוש את העיסוק ברפואה ואלך למכור משי אצל Loebl.

"אז הוא תקף את הבעיה בשיטה פסיכואנליטית חדשה. תחילה הוא וודא כמה דודות, רודניות, גיסות וקרובות קשישות אחרות מכל הדורות ודרגות הקרבה יש לגירקה בעולם כולו; אחר־כך השתדל לרכוש את אמונן – דוקטור כזה מוכרח, ראש לכל, לדעת להקשיב לבריות. הקרובות האלה היו נלהבות, כמה נחמד דוקטור שפיץ וכמה שקול; אלא שדוקטור שפיץ החל בסופו של דבר להראות רציני מאד, ופנה למשרד מסויים הראוי לאמון, וזה שלח שני אנשים מהימנים לתור איפה־שהוא בדרכים. כאשר השניים חזרו, שילם להם דוקטור שפיץ את שכר טרחתם והלך ישר אל מר גירקה. גירקה ישב באפלולית בכורסתו, כמעט כבר מנוע מלהזיז את גופו.

"אדוני, אמר לו דוקטור שפיץ, אני לא אטריח אותך; אינך חייב לתת לי תשובה אפילו במלה אחת. לא אשאל אותך על כלום. אני רק רוצה לחשוף את הסיבה הגורמת לך את הסחרחורות האלה. אתה הדחקת אותה לתוך תת־ההכרה; אבל הדימוי המורחק כל כך חזק, שהוא גורם להפרעות חמורות – –

"אני לא קראתי לך, דוקטור, שיסע אותו גירקה בקול צרוד ושלח את ידו אל הפעמון.

"אני יודע, אמר דוקטור שפיץ, אבל תואיל לחכות עוד רגע. כאשר נתקפת לראשונה בסחרחורת במרומי הקמפנילה בוונציה, תיזכר, אדוני, רק תיזכר מה הרגשת באותו רגע.

"גירקה ישב כמאובן, ואצבעו על הפעמון.

"אתה הרגשת, המשיך דוקטור שפיץ, הרגשת רצון עז, מטורף, להשליך את אשתך הצעירה והיפה ממרומי מגדל הפעמון אל התהום. אבל כיון שאהבת אותה ללא גבול וללא סייג, נוצר בך קונפליקט שהתפרק על ידי התמוטטות פסיכית; אתה התמוטטת בהתקף סחרחורת – –

השתררה דממה, רק האצבע של הפעמון הרפתה ממנו.

"מאותו רגע, המשיך דוקטור שפיץ בדבריו, נתקבעה בך הסחרחורת, האימה מהתהום; מאותו רגע התחלת לסגור את החלונות ולא יכולת להביט לעומק, כי כל הזמן שהה בנפשך הדימוי המבעית, שפעם תפיל את גברת אירמה למטה – –

"גירקה בכורסתו פלט גניחה בלתי אנושית.

"כן, המשיך דוקטור שפיץ, ואולם, אדוני, עכשיו מתייצבת השאלה מאין נבע הדימוי הכפייתי הזה. אדון גירקה, אתה היית נשוי לפני שמונה עשרה שנים. אדון גירקה, אשתך הראשונה נספתה בטיול באלפים. היא נפלה לתהום בשעת טיפוסה על המצוק הידוע כ־Hohe Wand ואתה ירשת את רכושה.

"נשמעה רק נשימתו המהירה והמחרחרת של גירקה.

"גירקה, קרא דוקטור שפיץ, אתה רצחת את אשתך הראשונה. אתה השלכת אותה לתהום; ולכן, אתה שומע, לכן נדמה לך, שאתה חייב להרוג כך גם את השניה: את האשה אשר אהבת; לכן אתה ירא את התהום; לכן אתה סובל מסחרחורת – –

"דוקטור, יילל האיש בכורסה, דוקטור, מה עלי לעשות? מה אני יכול לעשות נגד זה?

"דוצנט שפיץ נעצב מאד. אדוני, הוא אמר, אילו הייתי אדם מאמין, הייתי מייעץ לך: קח על עצמך עונש, על מנת שאלוהים ימחל לך. אבל אנחנו הדוקטורים בדרך כלל לא מאמינים באלוהים. מה שעליך לעשות, את זה תסדר בינך לבין עצמך, אבל מהבחינה הרפואית אתה כנראה ניצלת. קום, אדון גירקה!

"גירקה קם, חיוור כמו סיד.

"ובכן, אומר דוקטור שפיץ, האם ראשך סחרחר עליך?

"גירקה נענע ראשו לשלילה.

"אתה רואה, נאנח דוצנט שפיץ. עכשיו יעברו גם הסימנים האחרים. הסחרחורת נבעה רק מהדימוי המודחק; עכשיו, לאחר שחשפנו אותו, הכל יבוא על מקומו בשלום. אתה יכול להסתכל מהחלון? מצויין! כאילו הכל נפל ממך, נכון? אין זכר לסחרחורת, אמת? אדון גירקה, אתה המקרה היפה ביותר שהיה לי מימי! – דוקטור שפיץ ספק את ידיו בהנאה ובהתלהבות: בריא לחלוטין! מותר לי לבקש מגברת אירמה שתצטרף? לא? אה, כן, אתה רוצה להפתיע אותה בעצמך – – אלוהים, כמה היא תשמח כשתראה אותך מהלך! אתה רואה, אדוני, איזה נסים ונפלאות מחולל המדע! – – מרוב שמחה על הצלחתו היה יכול לפטפט עוד שעתיים, אבל הוא ראה שגירקה זקוק למנוחה; לפיכך הוא רשם לו איזה ברום ובירך אותו לשלום.

"אני אלווה אותך, דוקטור, אמר גירקה בנימוס והוביל את הרופא עד גרם המדרגות. זה מוזר, אין זכר לסחרחורת, שום זכר – –

"הידד, קרא דוצנט שפיץ הנלהב; אז אתה מרגיש בריא, נכון?

"בריא לחלוטין, אמר גירקה בלחש והסתכל על הדוקטור במורד המדרגות. ולאחר שדלת הכניסה נפלה על מנעולה, נשמעה עוד חבטה כבדה. כעבור כמה דקות מצאו את גופתו של גירקה מתחת למדרגות. הוא היה הרוג, גופו שבור כמה פעמים מהחבטות שספג במהלך נפילתו מהמעקה.

“כאשר הודיעו על כך לדוקטור שפיץ, הוא שרק שריקה מוזרה והסתכל במבט בוהה לפניו. אחר לקח את הפנקס שבו היה רושם את חוליו, וליד שמו של גירקה רשם את התאריך ועוד מלה אחת: suicidium. שתדע, אדון טאוסיג, פירושה הוא איבוד לדעת.”

---

הווידוי

מאת

קארל צ'אפק

“דימויים מודחקים,” אמר האב Voves, הכומר של כנסיית מתי הקדוש, "שימעו, ריפויים של דימויים מודחקים, זאת אחת ההתנסויות האנושיות העתיקות ביותר; אלא שהכנסיה הקדושה שלנו קוראת לתרופה הזאת sacramentum sanctae confessionis¹. אם משהו לוחץ לך בנשמה, אם אתה מתבייש במשהו, לך, פרחח שכמוך, להתוודות בקודש ושם תשפוך את כל הלכלוך שאתה נושא בקרבך! אלא שאנחנו לא קוראים לזה ריפוי של הפרעות במערכת העצבים; אנחנו קוראים לזה חרטה, תשובה ומחילת החטאים.

"כבר עברו, חכו רגע, נו, כמה וכמה שנים; היה יום קיץ חם במיוחד, ואני נכנסתי לתוך הכנסיונת הקדושה שלנו – תבינו, אני חושב שהאוונגלים האלה יכלו לקום רק בארצות הצפון, שבהן אפילו בקיץ אין האדם מרגיש חום מעיק. בכנסיה קתולית שכזאת משלנו מתרחש משהו לאורך כל היום, מיסות, תפילות בוקר ותפילות ערבית, או לפחות יש בה פסלים ותמונות; אתה יכול בכל רגע לקפוץ ולהיכנס, לצנן את הגוף מחום היום ולהגות – כל אלה יפים רק כאשר בחוץ חם כמו בתנור. לכן מצויים העקשנים ההם בארצות הקרות שמזגן עויין – ואנחנו הקתולים בארצות החמות יותר; זה נגרם כנראה על ידי הצל והצינה של בית האלוהים. ובכן, אותו יום היה חם וצורב; כאשר נכנסתי לתוך הכנסיה, חשתי את הנשימה הקרירה והמפייסת; וניגש אלי השרת ואומר שכבר שעה מחכה איזה אדם לאפשרות להתוודות.

“טוב; זה קורה לעתים קרובות למדי; לבשתי איפוא בחדר הכומר את הגלימה והלכתי לשבת בתא המוודה. השרת הביא את המתוודה – היה זה אדם לא צעיר, לבוש בצורה מהוגנת, נראה היה כמו סוכן נוסע או מתווך נדל”ן, חיוור ובעל פנים נפוחים קמעה; הוא כרע ברך בתא המתוודה ושתק.

"ובכן, אדוני, נסיתי לעזור לו, אמור אחרי: אני החוטא העלוב, מתוודה ומודה לפני בורא עולם כל יכול – –

"לא, הוא פלט בקושי, אני נוהג לומר זאת אחרת. אנא הנח לי. אני מוכרח אחרת. – – לפתע התחיל סנטרו רועד וגל של זעה שטף את מצחו; ולי היתה אותו רגע הרגשה שלפני משהו מכוער, מוזר ונורא – זעזוע דומה חוויתי לפני כן רק פעם אחת, כאשר הייתי נוכח בהוצאת בר־מינן מקברו, שהיה כבר… במצב של התפרקות; אני לא אתאר לכם, רבותי, איך זה נראה.

"אלוהים שבשמיים, מה יש לך? צעקתי אליו בבהלה.

"מייד – – מייד, גמגם האיש, נשם נשימה עמוקה, קינח את אפו בקולי קולות ואמר: זה כבר עבר. אז אתחיל, כבוד קדושתו. עברו כבר שתים עשרה שנים – –

"אני לא אגיד לכם מה שמעתי מפיו. ראשית, כמובן, בשל סודיות הווידוי; ושנית, היה זה מעשה כל כך איום, כל כך מגעיל וחייתי, ש־… בקיצור, את זה אי אפשר בכלל לספר; והאדם הזה שופך את זה החוצה בפרטי פרטים מבעיתים כל כך – ולא שומט דבר וחצי דבר! אני חשבתי שאברח מהתא, שאאטום את אוזני או אינני יודע מה; תחבתי את קצה הגלימה לתוך פי, שלא אזעק מרוב אימה.

"אז כבר הוצאתי את זה החוצה, אמר האיש בשביעות רצון וקינח את אפו מתוך הקלה. אני מודה לך, אב קדוש.

"חכה, צעקתי, ומה בדבר החרטה?

"מה פתאום, אמר האיש ומצמץ אלי בעיניו דרך האשנב כמעט מעשה שותפים לסוד. אדוני הכומר, הלא אני לא מאמין בכלום; אני רק באתי להקל על עצמי. אתה מבין, כאשר אני לא מדבר על… על העניין ההוא כמה זמן… אז אני רואה את הכל לפני, לנגד עיני… הכל… ואני לא יכול לישון, לא יכול לעצום עין – – וכאשר זה תוקף אותי, זה מוכרח לצאת, אני חייב לספר את זה למישהו; ואתה, אתה לזה נועדת, זאת המלאכה שלך, ואסור לך למסור את זה לאיש, כי זאת סודיות הווידוי. אבל מחילה – בזה אני לא מאמין; זה עניין קשה כשאין בבנאדם האמונה שבלב. אני מודה לך מקרב לבי, אב קדוש. לכבוד היה לי. – – ובטרם הספקתי להתעשת, הוא שט בצעדים גמישים אל מחוץ לכנסיה.

"כעבור כשנה הוא שב והופיע; הוא תפס אותי בחזית הכנסיה, חיוור וצנוע להפליא. אב קדוש, האוכל להתוודות לפניך?

"בן־אדם, אמרתי לו, בלי חרטה זה לא ילך, אתה לא רוצה להביע חרטה, לא עשינו עסק.

"אל אלוהים, נאנח האיש, מדוכדך כולו, את זה אומר לי עכשיו כל כומר! אף אחד כבר לא מוכן לוודות אותי, ואני כל כך זקוק לזה – תראה, אב קדוש, מה איכפת לך אם – אם עוד פעם – –

"שפתיו התחילו לרעוד, כמו אז. שום דבר, צעקתי עליו, או שתספר לי את זה בנוכחות אישיות חילונית!

"אני יודע, גנח האיש, והאישיות החילונית תודיע את זה לשלטונות! שיקח אותך האופל, זעק כפצוע ורץ מהמקום; והמוזר הוא שאפילו על גבו ניכר היה מין ייאוש שכזה – –

"מאותו יום לא ראיתי אותו יותר.

★

“הוד קדושתו,” אמר עורך דין ד"ר באום, "הסיפור שלך עוד איננו מושלם. פעם – גם זה היה כבר לפני שנים – בא אלי למשרדי בן־אדם גוץ בעל פנים חיוורים ונפוחים במקצת – להגיד את האמת, הוא לגמרי לא מצא חן בעיני; וכאשר הושבתי אותו ואמרתי לו – ובכן, ידידי, מה מביא אותך אלי, התחיל האיש כך: דוקטור, אם פונה אליך אדם מתוך אמון ומודה בפניך שהוא, נגיד, ביצע משהו, אז – –

"אז כמובן, אני אומר לו, אסור לי להשתמש בזה נגדו; אדוני, בעד דבר כזה יכול אדם לעמוד בפני בית דין משמעתי בלשכה, אם לא גרוע מזה.

“זה טוב, נאנח, הגבר. דוקטור, אני חייב לומר לך משהו. לפני ארבע עשרה שנים – ואחר־כך, הוד קדושתו, שמעתי כנראה את אותו הסיפור כמוך.”

“אל תגיד מה זה היה,” שיסע אותו האב וובס.

“אפילו לא עלה על דעתי, נהם ד”ר באום. אתם מבינים, זה היה עניין מכוער מדי; והגבר שפך את זה מתוכו, כאילו אומר להחנק: מיוזע, חיוור כאפר, עיניו עצומות… זה נראה כאילו הוא מקיא מבחינה נפשית. אחר־כך נאנח בהקלה וניגב את שפתיו בממחטה.

"אלוהים אדירים, בן־אדם, אמרתי לו, עם זה אני לא יכול לעשות כלום! אבל אם אתה רוצה עצה כנה ממני – –

"לא, פלט היצור המוזר מהר, אני לא רוצה שום עצה. אני רק באתי לספר לך, מה עשיתי אז; אבל זכור היטב, הוסיף כמעט בפראות, אסור לך להשתמש בזה כנגדי! – – אחר־כך קם ואמר בשלווה גמורה: מה אני חייב לך, דוקטור?

"חמישים כתר, אמרתי, שבור; הוא הוציא שטר של חמישים, לכבוד היה לי, אדוני, והלך.

“הייתי רוצה לדעת, כמה עורכי דין בפראג הוא עבר עם זה, אבל אצלי לא הופיע יותר.”

★

“גם זה עוד לא סוף הסיפור,” נשמע קולו של ד"ר ויטאסק. "לפני כמה שנים, כשהייתי סגן מנהל בית החולים, הביאו לשם בן־אדם עם פרצוף חיוור ונפוח; הרגליים נפוחות כמו גיגיות, עוויתות, קשיי נשימה, בקיצור דלקת כליות קלאסית, כמו שכתוב בספר; מובן מאליו, לעזור לו כבר אי אפשר היה. פעם קראה לי האחות, שהנפריטיק במספר שבע מתכונן שוב לקבל עוויתות. אני ניגש אליו ואני רואה, האיש נאבק על נשימתו, מזיע כמו עכבר, עיניו פעורות מאימה – מצבי החרדה האלה של חולי כליות הם נוראיים.

"סבא, אני אומר לו, אני אתן לך זריקה וייטב לך.

"החולה נענע את ראשו. דוקטור, הוא אמר בקושי, אני… אני מוכרח להגיד לך משהו… שהאשה הזאת תצא מפה!

"אני הייתי מעדיף לתת לו מורפיום, אבל כשראיתי את העיניים שלו, שלחתי את האחות החוצה. אז קדימה, חבר, אני אומר, אבל אחר־כך תלך לישון.

"דוקטור, ייבב האיש, ובעיניו נראתה אימה מטורפת, דוקטור, אני כבר לא יכול, אני כל הזמן רואה את זאת ה־… אני לא יכול לישון, אני מוכרח לספר לך – –

“ואחר־כך זה יצא, תוך כדי עוויתות והתקפי חנק. חבריא, משהו כזה עוד לא שמעתי.”

“הממ, הממ,” השתעל עו"ד באום.

“אל תפחדו, אני לא אספר; יש כאן עניין של סודיות רפואית. אחר־כך הוא שכב כמו סמרטוט רטוב, באפיסת כוחות גמורה. אתה מבין, אב קדוש, אני לא יכולתי להעניק לו מחילה, וגם לא איזו עצה חכמה; אבל כן נתתי לו, חברים, שתי מנות מורפיום, וכאשר התעורר, עוד מנה, ועוד אחת, עד שלא התעורר יותר. ושתדעו, אני הגשתי לו את העזרה הנכונה.”

“אמן,” אמר הכומר וובס ושקע בהרהורים. “אתה היית טוב אליו,” הוסיף ברוך, “לפחות לא התייסר עוד.”

---

על הגנב הלירי

מאת

קארל צ'אפק

“לפעמים זה נראה אחרת.” נשמע, לאחר שתיקה הולמת, קולו של מר זך, עורך עתון. "לא פעם אי אפשר באמת לדעת, האם זה מוסר כליות או שמא התרברבות כזאת או מין שחצנות; בעיקר הפושעים המקצועיים האלה היו אולי מתפקעים אלמלא יכלו מפעם בפעם להשתבח במה שפשעו. אני חושב שהרבה פושעים היו קומלים לוא החברה התעלמה מהם; את מבצע הפשע המקצועי זה ממש מחמם כשהוא נהנה מתשומת לב ציבורית יוצאת דופן. אני לא אומר שבני אדם גונבים ושודדים רק בשביל התהילה; הם עושים זאת בשביל הכסף, או מתוך קלות דעת, או בהשפעת חברים מפוקפקים, אבל ברגע שהם מריחים את ה־aura popularis, את ריח הפרהסיה, מתעוררת בהם מין תאוות גדלות – זה כמו אצל הפוליטיקאים, ובכלל אנשים הפעילים בציבור.

"אז תשמעו, זה כבר כמה וכמה שנים, אני הייתי אז עורכו של האזורון השבועי, ‘קול המזרח’. אני אמנם נולדתי במערב המדינה, אבל לא הייתם מאמינים באיזו התלהבות נלחמתי למען האינטרסים האזוריים של מזרח צ’כיה. השטח הוא שטח גבעות מתונות, כאילו צוייר בתמונה, עם שדרות עצי שזיף ונחלים שקטים; אבל אני הייתי תוקע מדי שבוע בשופרי לעורר את “עמנו, עם ההרים המחוספס, הנאבק בקשיות עורף על פרוסת לחמו נגד הטבע האכזר והממשלה המתנכרת” – רבותי, זה יצא מהלב ונכתב כל כך יפה; רק שנתיים הייתי פעיל שם, אבל בשנתיים האלה החדרתי בשדרות העם דשם את ההכרה, שהם עם הרים מחוספס, שחייהם הם חיי גבורה רבי סבל, שהאזור הוא אמנם עני, אבל הררי ויפה עד שברון לב – אני חושב שאי אפשר לצפות מעתונאי יותר מאשר הפיכת אזור צ’אסלב למין נורבגיה בקסם עטו. מזה אפשר להסיק לאיזה הישגים גדולים יכול עתון להגיע.

"ברור, עורך עתון פרובינציאלי כזה צריך לשים לב בעיקר לאירועים מקומיים. ובכן, יום אחד פגשתי את מפקח המשטרה במקום, והוא אומר לי: תשמע, הלילה פרץ איזה מנוול את החנות של אדון ואשאטה, זה בעל המכולת; ומה תאמר, אדוני העורך, הבן־בליעל הזה כתב והשאיר שם על הדלפק שיר; זאת הרי חוצפה, לא?

"תראה לי את השיר הזה, אמרתי לו מהר, זה יהיה משהו בשביל ה’קול'; אתה תראה, בעזרת העתונות נתפוס את הממזר. חוץ מזה, אדוני, תחשוב על זה, איזו סנסציה זאת תהיה בשביל העיר וכל המחוז!

"בקיצור, אחרי הרבה דיבורים קיבלתי את השיר והדפסתי אותו ב’קול המזרח'. אני אדקלם לכם אותו, ככל שאני עוד זוכר; זה היה בערך כך:

וזה נמשך עוד הלאה, והסוף היה:

"ובכן את השיר הזה פירסמתי בצירוף ניתוח פסיכולוגי ואסתטי נרחב; הדגשתי את הקוים המאפיינים בלדה והצבעתי בלשון משכנעת על קיומן של נימים עדינות בנפש הפושע; היתה זאת סנסציה מסוגה: העתונות של מפלגות אחרות וערי מחוז אחרות טענה, שזה זיוף פראי ומלאכותי; מתנגדים אחרים ממזרח צ’כיה הכריזו שזה פלאגיאט, תרגום מגושם מאנגלית ומי יודע מה עוד. אבל תוך כדי הויכוח הלוהט סביב הגנב־המשורר המחוזי שלנו, בא אלי מפקח המשטרה ואומר: אדוני העורך, צריך לגמור עם הגנב המקולל שלך; תחשוב, במשך השבוע הוא רוקן עוד שתי דירות וחנות אחת, ובכל אחת מהן הוא השאיר במקום המעשה שיר ארוך!

"אני שמח, אומר אני, נדפיס את זה!

"תשכח מזה, נהם המפקח. אדוני, זאת הלא תמיכה ציבורית בפשע! הברנש הזה עכשיו גונב רק בגלל הגאווה הספרותית שעוררת בו! עכשיו אתה צריך איכשהו לעצור את זה, אתה מבין? תכתוב שהשירים האלה לא שווים פרוטה, שחסר בהם מצב רוח או צורה או מה שתרצה; אני חושב שאז הנבל הזה יפסיק לגנוב.

"הממ, אני אומר לו, את זאת לא נוכל לכתוב. לאחר שפעם שיבחנו אותו; אבל אתה יודע מה, אנחנו נחדל להדפיס את השירים, וזהו זה.

"טוב; במשך השבועיים הקרובים נרשמו חמשה מקרי גניבה חדשים, בצירוף שיר בכל אחד, אבל ‘קול המזרח’ שתק, בכל הנוגע להם, כמו דג. אני רק פחדתי שמא הגנב שלנו יעתיק, בגלל גאווה ספרותית פגועה, את מגוריו למחוז טורנוב או למחוז תבור ויהיה שם לנשוא כתבות בעתונות האזורית דשם; רק לחשוב, איך הכתבלבים שם יתהללו בזה! – השתיקה הזאת איכשהו בלבלה את הגנב שלנו; כשלושה שבועות היה שקט, אבל אחר־כך התחיל גל חדש של גנבות, רק בהבדל אחד: השירים התחילו להגיע בדואר ישירות למערכת ‘קול המזרח’. אבל ‘קול המזרח’ הקשיח עמדה; מצד אחד לא רצה להסתכסך עם השלטונות המקומיים, ומצד שני הלכו השירים ונעשו חלשים יותר ויותר; המחבר החל לחזור על עצמו ולהמציא קשקושים רומנטיים ושגיונות ספרותיים; בקיצור, הוא התחיל להתנהג כמו סופר ממש.

"פעם בלילה, בחוזרי מהפונדק הביתה, שרקתי לי לתומי כמו ציפור דרור; בהגיעי הצתתי גפרור, להדליק את מנורת הנפט. ברגע זה נשף מישהו מאחורי גבי על הגפרור הבוער וכיבה אותו.

"לא להדליק אור, אמר קול אפל. זה אני.

"אה, כן, אמרתי, ומה רצונך?

"אני באתי לשאול אותך, אמר הקול האפל, מה עם השירים האלה.

"בן־אדם, אני אומר – כל אותה עת עוד לא ידעתי במה העניין – עכשיו הלא אין שעות המערכת. תבוא אלי מחר באחת עשרה.

"ואתה תסגיר אותי, אמר הקול במרירות. לא בא בחשבון. מדוע אתם כבר לא מדפיסים את השירים שלי?

"רק עכשיו הבנתי שזהו הגנב שלנו. זה יהיה פרק ארוך, אמרתי לו. שב, בחור. אם אתה מוכרח לדעת, אני לא מדפיס את השירים שלך כי הם לא שווים כלום. כך.

"ואני חשבתי, אמר הקול מתוך כאב, שהם… שהם לא גרועים יותר מהראשון.

"הראשון היה נסבל, אמרתי בחומרה. היה בו רגש כן, אתה מבין? היתה בו רעננות אינטואיטיבית, משהו בלתי אמצעי ועוצמת החויה, היה בו מצב רוח, היה בו הכל; אבל היתר, בחור, לא שווים כלום.

"אבל, ייבב הקול, אני כתבתי אותם ממש כמו את הראשון!

"זה בדיוק העניין, אמרתי בקשיחות. אתה רק חזרת על עצמך. שוב סיפרת על צעדים שאתה שומע בחוץ –

"אבל בטח ששמעתי אותם, התגונן הקול. אדוני העורך, אם הבנאדם גונב, אז הוא מוכרח לחדד את האוזניים שלו לשמוע מי הולך בחוץ!

"ושוב מסופר שם על העכבר, המשכתי.

"על זה העכבר, אמר הקול במורך לב. הלא העכבר נמצא שם תמיד! ורק שלוש פעמים כתבתי עליו –

"בקיצור, שסעתי אותו, החרוזים שלך הפכו להיות שיגרה ספרותית שוממת. בלי מקוריות, בלי השראה, בלי חידוש רגשי. ידידי היקר, זה לא ייתכן. משורר אסור לו לחזור על עצמו.

"הקול שתק שעה קלה. אדוני העורך, אמר לבסוף, הלא זה תמיד אותו דבר! לך תנסה אתה לגנוב, תראה שגניבה אחת היא כמו השניה. זה עניין קשה.

"זה נכון, אמרתי. אתה צריך להתחיל בזוית אחרת.

"אולי לגנוב בכנסיה, הציע הקול. או בבית קברות.

"נענעתי ראש לשלילה בתוקף רב. זה לא יוביל לשום מקום, אני אומר. בן־אדם, החומר לא חשוב כל כך, אלא החויה. בחרוזים שלך חסר לי קונפליקט. כל הזמן מתואר בהם שטחית מהלך גניבה פשוטה – אתה היית צריך לגלות איזה מוטיב פנימי. למשל, מצפון או מוסר.

"הקול הרהר רגע. אתה אולי מתכוון למוסר כליות? אמר בהיסוס. אתה חושב שאז השירים יהיו יותר טובים?

"מובן מאליו, קראתי. חבר יקר, זה יתן להם את העומק הפסיכולוגי ואת התיגר האמיתי!

"אני אנסה, אמר הקול, מהורהר. אני רק לא יודע, האם אצליח יחד עם זה גם לגנוב. הבנאדם מאבד את הבטחון, אתה מבין? ואם אין לו הבטחון, אז יש יותר סיכוי שיתפסו אותו.

"ונניח, צעקתי. בן־אדם, מה זה חשוב אם יתפסו אותך?! אתה לא יכול לתאר לך, איזה שירים היית כותב בכלא? אני אראה לך שיר אחד שנכתב בכלא, ייצאו לך העיניים!

"וזה היה בעתון? שאל הקול בתאוותנות.

"בחורי, אני אומר לו, זה אחד השירים המפורסמים ביותר בעולם. תדליק את האור, אני אקריא לך.

"אורחי הצית גפרור והדליק את המנורה. התברר שהוא צעיר חיוור, קצת מנומש, כפי שנראים בדרך כלל גנבים ומשוררים. אז חכה, אני אומר, אגש ואביא לך. ושלפתי מאיזה מקום את הבלדה על כלא רדינג של אוסקר וויילד. אתם זוכרים, זה היה אז באופנה.

"מימי לא דקלמתי ברגש כזה כמו אז, את הבלדה ההיא, אתם זוכרים את החרוז: איש איש אז כיכולתו רק יהרוג – אורחי לא שמט את מבטו ממני כל העת; וכאשר הגעתי למקום שבו מתוארת הליכתו של האסיר אל הגרדום, כיסה את פניו והתייפח.

"כשסיימתי את ההקראה, נשתררה דממה. לא רציתי להשחית את גדולתו המסויימת של הרגע. פתחתי את החלון ואמרתי: הדרך הקצרה היא שם דרך הגדר. לילה טוב. – וכביתי את המנורה.

"לילה טוב, אמר הקול הרועד מתוך החשכה, אני אנסה את זה ככה איכשהו. תודה רבה לך, – – אחר־כך נעלם בשקט, כמו עטלף; הוא היה בכל זאת גנב זריז.

"כעבור יומיים תפסו אותו בחנות אחת שלתוכה פרץ. הוא ישב שם מעל לדלפק ולעס את קצהו של עפרון. על הנייר היה כתוב רק זאת:

ולא יותר: כנראה שהיתה זאת ואריאציה על נושא כלא רדינג.

"הגנב הזה קיבל אז שנה וחצי על שורה של פריצות. כעבור כחודש הביאו אלי מהכלא מחברת מלאת שירים. זה היה נורא: הכל מסדרונות תת־קרקעיים מלאי טחב, גומחות, סורגים, שרשראות מרשרשות כופתות רגליים, לחם מעופש, הדרך לגרדום ועוד ועוד: אני נחרדתי מהתנאים השוררים באותו כלא. מה אגיד ומה אומר, עתונאי כזה מצליח להכניס את אפו לכל מקום; השגתי הזמנה של מנהל הכלא לבקר במוסד שלו. היה זה כלא הגון, אנושי, כמעט חדש; ואת הגנב שלי מצאתי כשהוא אוכל צלחת מלאה של עדשים.

"אז מה, איפה השרשראות המרשרשות כופתות הרגליים שכתבת עליהן?

"הגנב שלנו הסמיק וזרק מבט אובד עצות אל המנהל. אדוני העורך, גמגם, הלא על מה שיש פה אי אפשר לכתוב שירים! זה עניין קשה, תסכים אתי.

''ואתה מרוצה פה? אני שואל אותו.

''כללית כן, נהם במבוכה. רק שאין פה על מה לכתוב.

“מאז לא פגשתי אותו. לא במדור ‘מאולם בית המשפט’ ולא בעולם השירה.”

---

פסק דינו של מר הַבְלֶנָה

מאת

קארל צ'אפק

“אם מדובר בעתונות,” אמר מר ביראן, "אז אומר לכם משהו: מה שאנשים הכי מחפשים בעתון, זה המדור מאולם בית המשפט. אף אחד לא יודע האם קוראים את זה בקפידה כזאת בגלל נטיה חבויה לפשיעה או לשם הסיפוק המוסרי של חוש הצדק; בטוח רק שקוראים אותו בשקיקה. לכן מוכרח המדור הזה להופיע בכל עתון מדי יום ביומו. אבל עכשיו תקחו למשל שיש דבר כזה כמו פגרת בתי המשפט; בתי המשפט סגורים, אבל המדור ‘מאולם בית המשפט’ אסור שיחסר בעתון. או שלפעמים אין באף אחד מבתי המשפט מקרה מעניין; והכתב לענייני משפט מוכרח להביא מקרה מעניין, מאין שלא ייקח. ובכן, במקרים כאלה מוכרחים הכתבים לענייני משפט פשוט למצוץ איזה מקרה מעניין מהאצבע. המקרים הבדויים האלה אחר־כך נסחרים בבורסה שיש להם ביניהם, ושם הם נקנים, נמכרים, מושאלים ומוחלפים בעבור עשרים סיגריות או כך. אני מכיר את זה, כי אצל בעלת הבית שלי היה גר כתב כזה לענייני משפט; שיכור הוא היה, זה כן, ובלגניסט גם כן, אבל מלבד זאת הוא היה צעיר מוכשר ששכרו היה תמיד לוקה בחסר.

"ובכן, יום אחד הופיע בבית הקפה שבו היו בדרך כלל מבקרים הכתבים לענייני משפט, בחור מוזר, מוזנח, מלוכלך ונפוח. שמו היה הבלנה; הוא היה תלמיד משפטים שלא סיים את לימודיו, ובכלל אישיות אבודה; איש, ואפילו הוא עצמו, לא ידע ממה הוא מתפרנס. ובכן אותו הבלנה, הרשלן הזה המרושל, היה לו כשרון כזה של פושע או של משפטן; כאשר אחד העתונאים האלה נתן לו סיגר וירג’יניה ובירה, הוא היה עוצם את עיניו, מושך כמה מציצות עשן מהסיגר ומתחיל לספר את המקרה הפלילי היפה והמופלא ביותר שרק אפשר לבדות; אחר־כך הוא התווה את עיקרי קוו ההגנה, את התגובה הנאותה של התובע, ולבסוף פסק את הדין בשם המדינה. אחר־כך פקח את עיניו כאילו נעור מחלום ונהם: תלוו לי חמשה כתרים. הם עשו אתו פעם ניסוי שכזה: בישיבה אחת הוא בדה עשרים ואחת עלילות פשע, אחת טובה מרעותה; רק במספר עשרים ואחת הוא נעצר לפתע ואמר: ‘חכו, המקרה הזה לא נועד לדן יחיד וגם לא לחבר שופטים מקצועיים; זה צריך לבוא לפני חבר מושבעים; ומושבעים אני לא עושה.’ זאת לדעת, הוא התנגד עקרונית לשפיטה על ידי מושבעים. אבל מה שנכון נכון: פסקי הדין שלו היו מחמירים אמנם, אבל מהבחינה המשפטית מלאכת מחשבת; על זה הוא תמיד עמד במיוחד.

"כאשר העתונאים האלה גילו את הבלנה, וראו שהמקרים שהוא מספק אינם כל כך רגילים ועצובים כמו אלה שבאמת מתרחשים בבית המשפט, הם יסדו מעין קרטל: הבלנה קיבל בעד כל פרשה בדויה מה שהם כינו ‘אגרת משפט’, כלומר עשרה כתר וסיגר וירג’יניה, בתוספת שני כתרים בעבור כל חודש של עונש מאסר שהוא השית; ברור לכם, ככל שהעונש כבד יותר, כן המקרה יותר קשה. מימיהם לא קראו קוראי העתונים בשקיקה כזאת את ‘מאולם בית המשפט’ כמו בימים שבהם הבלנה היה מספק את הפרשות הבדויות שלו. איפה, עכשיו העתונים כבר לא כל כך טובים כמו בימיו; עכשיו הכל פוליטיקה – אינני יודע מי צריך לקרוא את זה.

“ובכן, פעם אחת בדה הבלנה את המקרה הבא – היו לו הרבה יותר טובים, אבל מעולם עוד לא קרתה שום תקלה – עד שהפעם זה התפוצץ. המקרה היה בכל הקיצור כך: רווק זקן אחד רב עם אלמנה כבודה שגרה מולו; אשר על כן הוא רכש תוכי ולימד אותו לצעוק במלוא גרונו, כל פעם שהשכנה יצאה מפתח ביתה: ‘זנזונת!’ האלמנה מגישה נגד האדון הנ”ל קובלנה פלילית פרטית בעבור לשון הרע. בית המשפט המחוזי פוסק שהנאשם גרם לתובעת הפרטית באמצעות התוכי שלו להיות לצחוק בעיני הבריות, ודן אותו בשם המדינה לארבעה עשר יום מאסר על תנאי והוצאות המשפט. – – מגיע לי אחד עשר כתר ווירג’יניה אחת, נעל הבלנה את ההליך המשפטי.

“המקרה הזה של הבלנה הופיע בערך בששה עתונים, כמובן בעיבודים ספרותיים שונים. בעתון אחד היתה הכותרת: ‘בבית השקט’; באחר היה השם: ‘בעל הבית והאלמנה העניה’; השלישי הכתיר: ‘התוכי הנאשם’. וכן הלאה. אבל לפתע פתאום מגיע לעתונים האלה מכתב ממשרד המשפטים: כי המשרד הח”מ מבקש להודיעו לפני איזה בית משפט מחוזי נידון המקרה של הוצאת לשון הרע, כפי שהובא בגליון הכך־וכך של עתונכם הנכבד; כי הפסיקה הנ“ל בדבר אשמת הנאשם, כמו גם גזר הדין, בלתי חוקיים ולכן בטלים ומבוטלים, מכיון שהאמירה נשוא האישום לא נאמרה על ידי הנאשם, אלא על ידי תוכי; כי אי אפשר להוכיח האם האמירה הנ”ל של התוכי הנ“ל מתיחסת במפגיע לתובעת הפרטית; כי לפיכך אי אפשר לראות באמירה הנ”ל הוצאת לשון הרע, אלא לכל היותר התנהגות בלתי הולמת ואולי היזק ציבורי, שלגביהם יש להגיש אישום לבית משפט השלום או להשית קנס מינהלי ו/או ברירת קנס ו/או אזהרה מינהלית ו/או צו הרחקה נגד הציפור הנ"ל. משרד המשפטים מבקש איפוא לקבוע איזה בית משפט מחוזי דן בסכסוך הזה, בכדי לפתוח בחקירה מתאימה, וכן הלאה; בקיצור פרשה משרדית שכזאת.

"‘אלהים אדירים, מר הבלנה, אתה סידרת אותנו,’ השתלחו הכתבים לענייני משפט כלפי הספק שלהם. ‘תסתכל, פסק הדין שלך בעניין התוכי בלתי חוקי ובטל ומבוטל!’

"הבלנה זה החויר כמו קיר. ‘מה?’ הוא צועק, ‘פסק הדין שלי בלתי חוקי? לכל השדים והרוחות, את זה מעיז משרד המשפטים לטעון? לי, להבלנה?’ – – מימיהם לא ראו העתונאים אדם יותר פגוע בכבודו ויותר ממורמר. ‘אני כבר אראה להם,’ צעק הבלנה זה, כשהוא קרוב לאובדן חושים. ‘אני אראה להם, האם פסק הדין שלי בלתי חוקי או לא! את זה אני לא יכול להשאיר ככה!’ – מרוב צער והתרגשות הוא השתכר בו במקום עד אובדן צלם; ולבסוף לקח גליון נייר וכתב, אל משרד המשפטים, ניתוח משפטי מפורט שבו הוא הגן על פסק הדין; כי כאשר האדון הזה לימד את התוכי שלו לקלל את השכנה, הוא עשה מעשה שתכליתו לגרום לעלבון וללשון הרע כלפיה; וכבר בכך נגרמה לה עוולה; וכי התוכי הזה לא היה נושא המעשה אלא רק הכלי שבאמצעותו בוצעה העבירה, וכולי וכולי; בקיצור היה זה הניתוח המשפטי המבריק והמעמיק ביותר שהעתונאים האלה ראו מימיהם. משסיים, חתם ‘מועמד לתואר במשפטים ואצלב הבלנה – חתימה’ ושלח את המכתב למשרד המשפטים. ‘כך,’ אמר, ‘כל עוד העניין הזה לא מסודר, לא אשב יותר בדין; תחילה אני מוכרח לבוא על סיפוקי.’

"כמובן, משרד המשפטים אפילו לא הגיב על המכתב של הבלנה; בינתיים היה הבלנה מהלך קנוט וממורמר, נתבלה עוד יותר ואפילו רזה. כאשר ראה שתשובה ממשרד המשפטים לא יקבל, החל להזעיף פנים, לירוק באלם או לשאת נאומים ממרידים, עד שלבסוף הכריז: ‘חכו, אני אראה להם, מי צודק!’

"חודשיים לא ראה אותו איש; עד אשר הוא חזר והופיע, קורן ומצחקק, והכריז: ‘ובכן, כתב האישום נגדי הוגש! אוף, זקנה בלה ארורה, איזו עבודה זאת היתה להניע אותה לזה! קשה להאמין כמה שאשה זקנה כזאת יכולה להיות שוחרת שלום; הייתי צריך לתת לה התחייבות חתומה בכתב שבכל מקרה אפצה אותה על הוצאותיה. – – ובכן, בחורים, עכשיו העניין יידון בערכאות.’

"‘במה הענין?’ שאלו העתונאים.

"‘נו, הלא העניין הזה עם התוכי,’ אומר זה הבלנה. ‘אני הלא אמרתי לכם שלא אשאיר את זה כך. ובכן, אני קניתי לי תוכי בכדי ללמד אותו לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ חבריא, זאת היתה איזו עבודה! ששה שבועות לא הוצאתי את האף מהבית, ולא דיברתי ולא שמעתי מלה אחת של שפת בן־אדם חוץ מאשר ‘זנזונת!’. עכשיו הוא כבר יודע להגות את זה יפה; רק שהוא – חמור אחד – צועק את זה מהבוקר עד הערב; לא רוצה ולא יכול להתרגל לצעוק את זה רק על השכנה שלי מעבר לחצר. היא סבתא שכזאת, מורה למוזיקה, ממשפחה טובה, אשה נחמדה מאד; אבל מכיון שהיא האשה היחידה בבית שבו אני גר, הייתי מוכרח לבחור בה בשביל ההעלבה הזאת. תשמעו, עבירה כזאת קל לבדות, אבל לעשות אותה, לכל הרוחות, זה משהו אחר. אני לא הצלחתי ללמד את התוכי הממזר הזה לקלל רק אותה. הוא פשוט מקלל כל אחד. אני חושב שהוא עושה את זה מתוך רשעות.’

"אחר־כך שתה הבלנה עד עומק קרביו והמשיך: ‘אז אני פתרתי את זה אחרת: כל פעם שהגברת הזקנה נראתה בחצר, פתחתי מייד את החלון, בכדי שהתוכי הממזר יוכל לצעוק ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’ אז מה תגידו אם אספר לכם שהסבתא הזאת התחילה לצחוק וקוראת אלי: ‘שלום, אדון הבלנה, איזו ציפור נחמדה יש לך!’ שיכה אותה הרעם, את הזקנה,’ נהם מר הבלנה. ‘אני הייתי צריך לטרטר אותה שבועיים עד שהסכימה להגיש נגדי תלונה; אבל עדים יש לי מכל הבית. כך, עכשיו זה יוכרע בערכאות,’ שפשף הבלנה את ידיו. ‘רק אם השטן יתערב לא ירשיעו אותי על העלבה ולשון הרע! אני לא אסלח להם, לאדונים הכבודים ממשרד המשפטים!’

"עד ליום הדיון בבית המשפט שתה הבלנה כמו ספוג, נרגש וחסר סבלנות. בבית המשפט התנהג בצורה מכובדת מאד; הוא נאם שם נאום משפטני מבריק נגד עצמו, הסתמך על עדותם של כל דיירי הבית שההעלבה הזאת היתה בפרהסיה ומקוממת, וביקש הרשעה ועונש חמור. השופט, כזה בא בימים ומיושב, חכך בשפמו והודיע, שהיה רוצה לשמוע את התוכי, ודחה את המשך הדיון בצירוף צוו הבאה המורה להביא את הציפור האמורה לישיבה הבאה כמוצג, או לחילופין כעד.

"במועד הדיון הבא הגיע מר הבלנה עם הכלוב והתוכי. התוכי גלגל עיניים אל עבר המזכירה המבוהלת והתחיל לצעוק בקולי קולות: ‘זנזונת! זקנה בלה, תתביישי!’

"‘זה מספיק,’ אומר כבוד השופט. ‘מעדותו של התוכי לורי ברור, שאמירתו לא היתה מכוונת במישרין ובאופן בלתי משמתמע לשני פנים אל התובעת הפרטית.’

"התוכי הסתכל בשופט וצעק: ‘זנזונת!’

“‘…אלא שברור,’ המשיך השופט, 'שהוא משתמש בביטוי הנ”ל כלפי כל אדם ללא הבדל מין. כאן חסרה הכוונה להעליב, מר הבלנה.'

"הבלנה קם כמו נשוך. ‘כבודו,’ הוא מיחה בהתרגשות, ‘העוולה היתה בכך שהייתי פותח את החלון כלפי הגברת התובעת הפרטית בכוונה שהתוכי יעליב אותה!’

"‘זה מקרה קשה,’ אמר כבוד השופט. ‘בפתיחת החלון הזה היה אולי משהו כמו עוולה, אבל כשלעצמו אין בכך מעשה עלבון. אני לא יכול להרשיע אותך מפני שלפעמים פתחת את החלון. אתה לא יכול להוכיח שהתוכי שלך התכוון לתובעת הפרטית, אדון הבלנה.’

"‘אבל אני התכוונתי אליה,’ התגונן הבלנה.

"‘לכך אין לנו שום ראיה בפרשת העדויות,’ ציין השופט. ‘מפיך איש לא שמע את הביטוי המעליב. אין מה לעשות, מר הבלנה, אני מוכרח לזכות אותך.’ – אשר על כן חבש את מצנפת השופטים ופסק את הדין.

"‘ואני מודיע שאגיש ערעור נגד הזיכוי,’ התפרץ הבלנה, תפס את הכלוב עם הציפור, ורץ מבית המשפט, זועם, על סף הבכי.

"אחר־כך ראו אותו מפעם בפעם, שתוי ומיואש. ‘תגיד לי, אדוני,’ היה מתייפח, ‘האם זהו צדק? האם עוד קיים משפט עלי אדמות? אבל אני לא אניח מזה את ידי! אני אלך עד לערכאה העליונה! אדוני, אני צריך לקבל צידוק מלא על העוול הזה! גם אם אצטרך לשרך את רגלי בבתי המשפט עד סוף ימי… אני לא נלחם לעניין האישי שלי, אלא לעקרון הצדק!’

“מה קרה בערכאה העליונה, על זה לא ידועים לי פרטים; אני רק יודע שבית המשפט לערעורים פשוט דחה את ערעורו של מר הבלנה על זיכויו בדין. מאז נעלם הבלנה כאילו האדמה בלעה אותו; היו אנשים שסיפרו שראו אותו משוטט ברחובות כמו צל וממלמל משהו לעצמו; גם שמעתי, שעד היום מגיעים למשרד המשפטים, כמה פעמים בשנה, מכתבי תלונה מפורטים וחוצבי להבות בנידון: עלבון שנגרם באמצעות תוכי. אבל את הפרשיות המשפטיות בשביל העתונאים הפסיק מר הבלנה לנפק לחלוטין; כנראה בשל כך שזועזעה אמונתו בצדק ובסדר המשפטי.”

---

המחט

מאת

קארל צ'אפק

“לי אף פעם לא היה עסק עם בתי משפט,” אמר מר קוסטלצקי, "אבל אומר לכם, מה שמוצא חן בעיני אצלם ואת הדייקנות הנוראה והנאומים והטקסיות שבדיוני בתי המשפט, אפילו אם מדובר בדבר של מה בכך. זה מעורר אמון כזה בצדק. אם אלת הצדק מחזיקה ביד מאזניים, אז שיהיו אלה מאזני בית מרקחת, ואם היא אוחזת בחרב, אז שהחרב תהיה חדה כמו תער. זה מזכיר לי מקרה שקרה ברחוב שלנו.

"אחת גברת מאשק, אם בית, קנתה לה במכולת לחמניות, ואיך שהיא לועסת אחת מהן, דוקר אותה משהו בחיך; אז היא הכניסה את ידה לפה ומוציאה משם מחט שנתקעה לה בקמרון הפה. רק כעבור רגע היא נבהלה, אל־אלוהים, הרי יכולתי לבלוע את המחט הזאת והיא היתה מנקבת לי את הקיבה! זה עניין של חיים ומוות, את זה אי אפשר להשאיר ככה! את זה צריך לחקור, מי הוא שהכניס את המחט לתוך הלחמניה. – – ובכן, היא הלכה והביאה את המחט, יחד עם הלחמניה הבלתי אכולה עד כלות לתחנת המשטרה.

"המשטרה גבתה עדות מבעל המכולת וגם מהאופה שאפה את הלחמניות האלה, אבל מובן מאליו, איש לא הודה באחריות למחט. אחר־כך העבירה המשטרה את כל העניין לבית המשפט, כי המדובר כאן, שתדעו לכם, בחבלה גופנית קלה. השופט החוקר, כזה פקיד כבד תנועה קפדן ודייקן, חקר שוב את בעל המכולת וגם את האופה; שניהם נשבעו בנקיטת חפץ שאצלם לא יכלה המחט לחדור לתוך הלחמניה. השופט החוקר הטריח את עצמו לחנות המכולת וקבע שאין בחנות הזאת שום מחטים. משם הלך אל האופה, לראות איך אופים שם לחמניות; הוא ישב במאפיה לילה שלם והסתכל איך לשים את הבצק, איך מתפיחים את העיסה, איך מחממים את התנור, איך קולעים את הבצק ומכניסים את לחמניות לתוך התנור, והן יוצאות אפויות בגוון זהוב. כך הוא ווידא שבתהליך האפיה אכן לא משתמשים במחטים. אתם לא הייתם מאמינים איזו עבודה יפה זאת לאפות לחמניות, ובמיוחד לאפות לחם. לסבי, עליו השלום, היתה מאפיה, כך שאני יודע איך זה. כלומר, שתדעו לכם, בעשיית לחם יש שניים או שלושה סודות גדולים וכמעט מקודשים. הסוד הראשון הוא איך מתסיסים את העיסה; משאירים את זה בתוך השוקת, ועכשיו מתרחשת, מתחת למכסה, תמורה סמויה שכזאת: עליך להמתין עד שהקמח והמים הופכים לעיסה תוססת. אחר־כך מכינים ובוחשים את הבצק; זה נראה כמו פולחן או מחול דתי או משהו כזה; אחר־כך נותנים לזה לתפוח; זאת היא התמורה המסתורית השניה, איך הבצק הזה מתרומם ותופח בהוד, ואסור להרים את המכסה להציץ מתוך סקרנות – אגיד לכם, זה משהו יפה ומופלא כמו הריון. לי תמיד היה הרושם שהשוקת הזאת היא משהו נשי. והסוד השלישי הוא האפיה עצמה, מה קורה לאותו הבצק הרך והחיוור בתוך התנור; אלוהים אדירים, אתה מוציא משם גוש גדול, חום וזהוב, והריח שנודף ממנו, כזה שאפילו תינוק איננו יכול לעלות עליו בניחוחו, זה ממש מעשה נסים – אני חושב שבגמר כל אחת משלוש התמורות האלה היו צריכים לצלצל בפעמונים, כמו שמצלצלים בכנסיה בשעת הרמת סמלי הקדושה.

"מה רציתי לומר, השופט החוקר הזה הגיע למבוי סתום; אבל לתת לעניין הזה להיסגר, זה לא היה על פי דרכו. אז הוא לקח את המחט ושלח אותה לאיזה מכון כימי, שיוודאו לו, האם המחט הזאת היתה בתוך הלחמניה כבר לפני האפיה, או רק אחר־כך; זאת לדעת, שאותו שופט חוקר היה חסיד של חוות דעת מדעיות. אותה עת היה באותו מכון אחד פרופסור אוהר, אדון מלומד מאד ומזוקן מאד. כאשר הוא קיבל את המחט, הוא התחיל מייד לקלל נורא, מה בתי המשפט האלה בעצם רוצים ממנו; שלאחרונה שלחו לו קרביים כל כך רקובים, שאפילו ראש המעבדה לא היה מסוגל להחזיק מעמד; ומה בכלל למכון כימי ולמחט? אבל בסופו של דבר הוא נמלך בדעתו והעניין התחיל לעניין אותו, אתם מבינים, מהצד המדעי. איך זה, הוא אמר בלבו, אולי באמת מתרחשים במחט איזה שינויים כשהיא נכנסת לבצק או כשהיא נאפית בתוכו; בתהליך התסיסה נוצרות בבצק איזה חומצות או משהו כזה, ובתהליך האפיה שוב, וזה יכול להשפיע קצת על דופן המחט ולהחליד אותה; את זה אפשר אחר־כך לזהות תחת המיקרוסקופ. אז הוא התחיל להתעסק בזה.

"תחילה הוא קנה כמה מאות מחטים, וזאת מחטים נקיות לגמרי וגם כאלה פחות או יותר חלודות, והתחיל לאפות במכון לחמניות. בניסוי הראשון הוא הכניס את המחטים כבר לתוך העיסה, לקבוע מה עושה להן תהליך התסיסה. בניסוי השני הוא הכניס אותן לבצק הטרי. בשלישי לבצק התופח; ברביעי לבצק המוגמר. אחר־כך הכניס אותן על סף האפיה. אחר־כך במהלך האפיה. בשלב הבא הוא תחב אותן לתוך לחמניות בעודן חמות; ולבסוף ללחמניות מוגמרות. אחר־כך הוא חזר על כל סדרת הניסויים, לשם ביקורת. בקיצור, במשך שבועיים לא עשו במכון שום דבר אחר זולת אפיית לחמניות עם מחטים; הפרופסור, הדוצנט, ארבעה אסיסטנטים ושרת היו עסוקים יום יום בהכנת עיסה, לישת בצק ואפית לחמניות, ובסופו של התהליך בבדיקה מיקרוסקופית והשוואה של המחטים הנוגעות בדבר. זה לקח עוד שבוע; אבל בסוף נקבע בוודאות, שהמחט ההיא נתקעה בלחמניה בהיותה כבר אפויה, כי היא היתה זהה במראה לחלוטין למחטים שנתחבו לתוך הלחמניות המוגמרות.

"על סמך חוות הדעת הזאת החליט השופט החוקר, שהמחט הוכנסה לתוך הלחמניה או אצל בעל המכולת, או בדרך מהמאפיה אל החנות. עכשיו נזכר האופה, לכל הרוחות, בדיוק באותו יום זרקתי שוליה אחד, שהיה מחלק את הלחמניות ללקוחות! הביאו את הבחור, והוא הודה שהוא הוא שתחב את המחט לתוך הלחמניה, כי רצה להתנקם בבעל־הבית. הבחור, באשר היה קטין, קיבל רק אזהרה, אבל האופה נידון לחמישים כתר קנס על תנאי, כי הוא ערב להתנהגות עובדיו. אז זהו סיפור לדוגמה, כמה שהצדק מדוייק ויסודי.

“אלא שיש לסיפור עוד צד אחר. אני לא יודע, אבל אצלנו הגברים יש איזה מין אמביציה או עקשנות מיוחדת כזאת: בקיצור, אם כבר התחילו במכון הכימי הזה לאפות לחמניות נסיוניות, נכנס להם לכימאים לראש שהלחמניות שלהם מוכרחות להיות גם טובות. בהתחלה הן היו כל מיני, לא תפוחות דיין ולא יפות למראה; אבל ככל שהמשיכו באפיה, הן הלכו והשתפרו. אחר־כך כבר זרו בהן פרג, מלח וקימל, ולמדו לקלוע אותן – חגיגה לעיניים. ובסוף התפארו המלומדים האלה שלחמניות יפות, טעימות ופריכות כמו אלה של המכון הכימי לא יודעים לאפות בכל פראג.”

★

“אתה קורא לזה עקשנות, מר קוסטלצקי,” אמר מר ללק, "אבל אני הייתי אומר שזה משהו כמו ספורט; אתה מבין, העונג הזה מהישג של מאה אחוז. גבר כמו שצריך לא עושה את זה בשביל התוצאה, אולי זה בכלל לא כדאי; אלא בגלל שזה מישחק, מתח כזה מרצון – אני הייתי מסביר את זה על דוגמה כזאת; אבל אתם וודאי תאמרו שזאת שטות, וזה בכלל לא שייך.

"בקיצור, כשהייתי עוד אצלנו בהנהלת החשבונות והכנתי מאזן חצי שנתי, היה קורה שהיתה איזו אי התאמה; למשל היה חסר לנו בקופה בדיוק שלוש אגורות. כמובן, אני יכולתי להוסיף את שלוש האגורות כמו כלום, אבל זה לא היה מישחק נקי; תבינו, מבחינה חשבונאית זה לא היה ספורטיבי; מוכרחים למצוא באיזה רישום, מתוך כארבעה עשר אלף רישומים, נפלה הטעות. ואגיד לכם, לקראת המאזן תמיד הייתי צופה בתקווה שתימצא שם איזו שגיאה שכזאת.

“במקרה כזה הייתי נשאר במשרד אפילו לילה שלם, מניח לפני את כל הפנקסים ומתחיל. זה מוזר, אבל אני לא הסתכלתי בטורי המספרים האלה כבמספרים, אלא כחפצים. פעם דמיתי שאני עולה בסולם המספרים למעלה, כאילו הם צוק תלול; או שאני יורד בהם בסולם לתוך פיר. לפעמים הרגשתי כמו צייד החודר לתוך סבך המספרים בכדי ללכוד חיה נדירה ומבוהלת; אלה היו שלוש האגורות. או הרגשתי כמו בלש, האורב בפינה; אלפי דמויות חולפות על פני, ואני ממתין עד שאתפוס את הממזר בצווארונו, את הפושע, את הטעות הזעירה בחישוב. ושוב היה נדמה לי שאני יושב על שפת נהר, חכה בידי, ואני ממתין לדג; לפתע החכה מתעקמת, והנה, אתה בידי, נבל שכמוך! אבל ברוב המקרים זה היה צייד, ואני משכשך דרכי בסבך תותים, עלה וירוד; הרגשתי שמחת תנועה ועוצמה כזאת, תחושת חירות ומתח, כאילו אני משתתף בהרפתקה. אני החזקתי מעמד לילות שלמים בציד שלוש האגורות; וכאשר תפסתי אותן, אפילו לא חשבתי שזה שלוש אגורות עלובות; זה היה מלקוח שלל, ואני הלכתי לישון, מנצח ונלהב, פלא שלא נכנסתי למיטה בנעליים. וזה הכל.”

---

המברק

מאת

קארל צ'אפק

“קל להגיד ‘עניין של מה בכך’,” העיר מר דולז’אל, "אני שמתי לב שבני אדם מתנהגים באופן טבעי ובכנות רק כל עוד מדובר בדברים הקטנים של חולין; אבל ברגע שהם מצויים במצב יוצא דופן ופתטי, נדמה לך שנכנס לתוכם איזה בן־אדם חדש; הם מתחילים לדבר בקול אחר – הייתי אומר: דרמטי, ומשתמשים במלים אחרות, נימוקים אחרים, ואפילו רגשות אחרים מאשר באופן נורמלי; קודם לכל פורצים בתוכם אומץ, יוקרה, נכונות להקרבה ותכונות אופי הירואיות אחרות. נראה לך כאילו נשמו לפתע איזה אוזון, כך שנכפות עליהם ג’סטות גדולות; או שמדובר בסיפוק חשאי כלשהו מהעובדה שהם נקלעו למצב יוצא דופן וקטסטרופלי, ואיכשהו מתהדרים בזה ונהנים; בקיצור, הם מתחילים להתנהג כמו גיבורים על הבמה. כאשר הסיטואציה הדרמטית חולפת, הם חוזרים לממדיהם הרגילים; אבל הם מרגישים זאת במעין מבוכה כאכזבה והתפכחות.

"יש לי בן־דוד, שמו קאלאוס, פקיד מהוגן ובעל מעמד, אזרח ואבי משפחה, קצת ירא־אשתו וקצת קפדן, כמידה האופיינית לנו הגברים שבשלנו כבר בשנים. גברת קאלאוס היא אשה טובה, עקרת בית, דוגרת על משפחתה, רעיה כנועה, מה שמכונה הדום לרגלי בעלה וכן הלאה. אחר־כך הבת, בחורה יפה, בשם וורה, ששהתה אותה עת בצרפת בכדי ללמוד צרפתית ולעמוד בבחינות, למקרה שלא תתחתן. לבסוף הבן, פרחח ותלמיד תיכון, המכונה טונדה, חלוץ טוב בקבוצת כדורגל, אבל חלש למדי בלימודים. בקיצור, משפחה טובה ונורמלית במה שמכונה המעמד הבינוני הגבוה.

"ובכן, פעם ישבו הקאלאוסים ליד ארוחת הצהריים, כשצלצלו בדלת: גברת קאלאוס נכנסת לחדר, מנגבת את ידיה בסינרה ואומרת, סמוקה מהתרגשות: אל־אלוהים, אבא, הגיע איזה מברק. – – אתם הלא יודעים שנשים נוהגות להיבהל כאשר מגיע מברק; כנראה שזה עניין של תפקודיהן הפנימיים, שהן כל הזמן מצפות למכת גורל.

"נו, נו, אמא, נהם מר קאלאוס, תוך שהוא מנסה לשמור על ארשת רגועה, מי זה יכול – – אבל ידו רעדה כאשר פתח את המברק. הכל, כולל עוזרת הבית שבדלת, הביטו בנשימה עצורה אל עבר ראש המשפחה.

"זה מוורה, אמר לבסוף מר קאלאוס, בקול־שאינו־שלו. שיקח אותי האופל אם אני מבין מלה אחת.

"תראה, התפרצה גברת קאלאוס.

"חכי, אמר מר קאלאוס בסבר פנים חמור. זה איכשהו משובש. כאן כתוב לאמור –

GADETE UN UCJARC PEUIGE BELLEVUE GRENOBLE VERA

"מה זה צריך להיות? נשמה גברת קאלאוס בקושי.

"אז תביטי את, קינטר קאלאוס, אם את חושבת שאת מבינה את זה יותר טוב ממני! נו, עכשיו את כבר יודעת מה יש בזה?

"עיני גברת קאלאוס נתמלאו דמעות ברוכנה על המברק המבשר רע. משהו קרה לוורה, לחשה. אחרת לא היתה שולחת מברק!

"את זה גם אני יודע, צעק קאלאוס ולבש את מקטורנו; כנראה לא היה נאה בעיניו להשאר בלי מקטורן במצב רציני שכזה. לכי למטבח, אנדולה, הורה לעוזרת; והוסיף בקול טראגי: המברק נשלח מגרנובל. אני חושב שוורה ברחה עם מישהו. 

"עם מי? נחרדה גברת קאלאוס.

"מה אני יודע, הרעים מר קאלאוס. בטח עם איזה נבל או אומן! הא לך עצמאות הנשים שלך! אני צפיתי למשהו כזה! לא ברצון נתתי לה לנסוע לשם, לפאריס הארורה! אבל את, את כל הזמן שידלת אותי – –

"אני רציתי את זה? התרתחה גברת קאלאוס. אתה כל הזמן הטפת לה מוסר, שהיא חייבת ללמוד משהו, שהיא תצטרך להתפרנס בעצמה! כאן היא פרצה בבכי מר והתמוטטה על הכסא: ריבונו של עולם, וורה המסכנה שלי! אולי קרה לה משהו – אולי שוכבת שם חולה – –

"מר קאלאוס התחיל להתהלך לאורך החדר אנה ואנה. חולה, הוא קרא, מדוע שתהיה חולה? רק שזה לא יהיה נסיון התאבדות! הברנש הזה אולי חטף אותה – ואחר־כך עזב אותה לנפשה – –

"גברת קאלאוס התחילה להתיר את סינרה. אני אסע להביא אותה משם, הודיעה בין פרצי הבכי. אני לא אנטוש אותה שם – – אני – –

"את לא נוסעת לשום מקום, צעק קאלאוס.

"גברת קאלאוס הזדקפה; מימיה לא ראה אותה איש בהדרת כבוד שכזאת. אני אם, קאלאוס, היא אמרה. אני יודעת מה היא חובתי. והיא התרחקה במין ארשת של הוד.

"שני הגברים, הוה אומר אבא קאלאוס וטונדה הנער, נותרו לבדם. – – אנחנו חייבים להיות נכונים לגרוע ביותר, אמר קאלאוס בקול אפל. אולי חטפו את וורה לאיזה מקום – – אל תגיד שום דבר לפני אמא. אני אסע בעצמי לגרנובל.

"אבי, אמר טונדה בקול עמוק – בדרך כלל היה אומר אבא – – תשאיר את זה לי; אני אסע לשם; אני יודע קצת צרפתית – –

"מנער כמוך אלה שם ייבהלו, קטע אותו האב קאלאוס. אני אציל את הילדה שלי! אני נוסע ברכבת הבאה – – רק שלא יהיה מאוחר מדי!

"ברכבת, לעג טונדה. טוב שאתה לא רוצה לרוץ לשם ברגל! אילו נסעתי אני, הייתי טס במטוס לשטרסבורג – –

"ואתה חושב שאני לא הייתי טס? צעק קאלאוס האב. שתדע, אטוס! ואת המנוול הזה, אמר בנימה לוחמנית תוך שהוא מנפנף באגרופיו, אותו אני ארררסק! ילדה מסכנה!

"טונדה הניח את כף ידו על כתפו; זה היה כמו נס, איך הפרחח הזה נעשה פתאום גבר. אבי, אמר בקול מפייס, זה לא בשבילך; אתה כבר זקן. תסמוך עלי; ברור לך שאעשה בשביל אחותי כל מה שאדם יכול לעשות. – – עד אותו רגע, כמובן, ככל אח צעיר, הוא התייחס לאחותו רק בבוז כן וגברי.

"אבא קאלאוס הניד את ראשו. לא, אמר בקול קודר, זה עניין שלי. בת איננה יכולה לסמוך על איש זולת אביה. אני נוסע, טונדה. אתה חייב להישאר להיות משענתה של אמך. אתה מבין, הנשים – –

"אותו רגע נכנסה גברת קאלאוס, בבגדי יציאה; למרבה הפלא היא לא נראתה כמישהו הזקוק למשענת.

"תגידי, לאן את הולכת, התפרץ קאלאוס.

"לבנק, אמרה האשה האמיצה בקול זר. לקחת את הכסף שלי. בכדי לנסוע אל הבת שלי לחוץ לארץ.

"שטויות, התפוצץ קאלאוס.

"שום שטויות, אמרה גברת קאלאוס בנימה צוננת. אני יודעת מה אני עושה. ואני יודעת מדוע.

"אשה, אמר מר קאלאוס בהחלטיות, שתדעי לך, אני נוסע אל וורה בעצמי.

"אתה? אמרה גברת קאלאוס בבוז מסויים. ומה תוכל לעשות שם? מדוע שתקלקל לעצמך את נוחיותך, אמרה בנימה ניצחת.

"אבא קאלאוס התיישר והסמיק. רק אל תדאגי מה אני אעשה שם. אני כבר החלטתי מה מוכרחים לעשות שם. אני מוכן לכל. תגידי לעוזרת שתכין לי מזוודה קטנה, בסדר?

"אני מכירה אותך, אמרה גברת קאלאוס. אם הבוס לא יתן לך רשות, לא תיסע לשום מקום.

"אני מצפצף על הבוס! צעק קאלאוס. אני מצפצף על כל המשרד! שיזרוק אותי! אני כבר אתפרנס איכשהו! אני הקרבתי את הכל למען המשפחה כל החיים שלי, ואקריב גם את הטיפה האחרונה, את מבינה?

"גברת קאלאוס התיישבה על קצה הכיסא. בן־אדם, היא אמרה, מדוכדכת: תבין כבר במה מדובר! אני נוסעת לטפל בה! לי יש הרגשה ברורה שוורה מתנודדת בין חיים ומוות! אני מוכרחה להיות אצלה – –

"ולי יש הרגשה ברורה, הכריז קאלאוס, שהיא נמצאת בצפורני איזה בן־בליעל. אילו רק ידענו, מה פירוש המברק, בכדי שנוכל להתכונן – – 

" – – לגרוע ביותר, ייללה גברת קאלאוס.

"ייתכן, אמר קאלאוס בקדרות. אני כבר מפחד לחשוב על זה מה בעצם כתוב במברק הזה.

"תשמע, אמרה גברת קאלאוס באי בטחון כלשהו, אולי אפשר לשאול את מר הורבאט.

"על מה בעצם? נרתע קאלאוס.

"על מה שכתוב במברק הזה. מר הורבאט הלא מפענח צפנים – –

"זה נכון, נאנח קאלאוס. אולי הוא יכול לפתור את התעלומה! אנדולה, שאג, תקפצי לקומה החמישית אל מר הורבאט, ותגידי לו שאנחנו מאד מבקשים ממנו לסור אלינו!

"עליכם לדעת, מר הורבאט הוא משהו בשירות המודיעין שלנו ועבודתו העיקרית היא פיענוח כתבי סתר. אומרים שהוא גאון, הורבאט זה; אם נותנים לו מספיק זמן, הוא יפענח כל צופן; אבל זאת עבודת נמלים נוראה, ומי שעוסק בזה – אז הוא נהיה קצת מטורף.

"אז מר הורבאט זה בא אל הקאלאוסים כעבור שעה קלה; הוא אדם גוץ שנראה כמו כלום, ועצבני ותמיד מדיף ריח של מנטה.

"מר הורבאט, אמר קאלאוס, אני קיבלתי לאחרונה מברק כזה בלתי ניתן לפיענוח; אז חשבנו, אילו הואלת בטובך – –

"תראה, אמר מר הורבאט, קרא את המברק ונשאר לשבת בעיניים עצומות למחצה. היתה דממת קבר.

"נו, כן, נשמע כעבור שעה קלה קולו של מר הורבאט, וממי אמור המברק הזה להיות?

"מהבת שלנו וורה, הסביר קאלאוס. היא לומדת בצרפת.

"אהה, אמר מר הורבאט וקם על רגליו. אז תשלחו לה מאתיים פראנק למלון Bellevue בגרנובל, וזהו.

"אתה פיענחת את המברק? פלט מר קאלאוס.

"איפה, נהם מר הורבאט. זה הלא איננו צופן, זה סתם תמליל משובש. אבל, תאמרו לי, מה יכולה בחורה צעירה כזאת לכתוב במברק? כנראה איבדה את ארנק הכסף שלה וזהו. אומרים שזה קורה.

"אבל אולי יש במברק הזה משהו גרוע יותר? שאל מר קאלאוס באי־בטחון.

"מדוע שיהיה בו משהו גרוע יותר? שאל מר הורבאט בפליאה. תבינו, בדרך כלל קורה משהו פשוט. הארנקים האלה של הנשים לא שווים כלום.

"אז תודה רבה לך, אדוני, אמר קאלאוס בקרירות.

"על לא דבר, נהם מר הורבאט והלך.

"אצל הקאלאוסים נשתרר שקט. תשמעי, פתח קאלאוס במבוכה, הורבאט זה לא כל כך מוצא חן בעיני; הוא כזה… גס רוח.

גברת קאלאוס התחילה להתיר את כפתורי שמלת החג שלה. טרדן, אמרה. תגיד, אתה תשלח לוורה את הכסף?

"בטח שאשלח, נהם קאלאוס מרוגז קמעה. ברווזה טפשה, מוכרחה לאבד את הארנק! מה אני, גונב את הכסף? היה מגיע לה מנה על ה–

"אני חוסכת כמו משוגעת, סחה גברת קאלאוס, והיא, גבירונת צעירה, לא יודעת לשמור על הארנק! ככה זה עם ילדים – –

“ואתה, אל תתמזמז ולך ללמוד, עצלן שכמוך, התנפל קאלאוס על טונדה ויצא לאטו בכיוון אל הדואר. אף פעם, סיפרו לי, לא כעס כמו אז. ואת הורבאט חשב מאותו יום לאדם לא עדין, ציני וכמעט לא הגון, כאילו הוא העליב אותו במשהו.”

---

האיש שלא יכול לישון

מאת

קארל צ'אפק

“אם כבר מר דולז’אל התחיל לדבר על פיענוח צפנים,” אמר מר קאווקה, "אז נזכרתי במה שעוללתי פעם לעמית שלי, מוסיל. מוסיל זה היה אדם מאד משכיל ושנון, אבל טיפוס כזה של אינטלקטואל: בכל דבר הוא רואה בעיה ומבקש עמדה שינקוט כלפיו. למשל, יש לו עמדה כלפי אשתו שלו, והוא איננו חי בקשר נשואין, אלא בבעיית הנשואין; מלבד זאת הוא מכיר בבעיה החברתית, בשאלת המין, בבעיית תת־ההכרה, בבעיית החינוך, במשבר התרבות בת ימינו ובשורה ארוכה של בעיות אחרות. האנשים האלה, המוצאים בעיה בכל דבר, הם בלתי נסבלים לא פחות מאלה שיש להם עקרונות. אני לא אוהב בעיות; בשבילי ביצה היא ביצה, ואם מישהו יתחיל לדבר אתי על בעיית הביצה, אני איבהל שהביצה מקולקלת. כל זה רק שתדעו איזה מין אדם הוא מוסיל.

"פעם לקראת חג המולד הוא הכניס לו לראש שייסע להרי הענקים למסע סקי; וכיון שהיה עוד צריך לקנות דא והא, הודיע שיבוא להיפרד מהחברים מאוחר יותר. לפתע מגיע דוקטור מנדל, אתם יודעים הפובליציסט הידוע, גם הוא פריט מיוחד במינו, ומחפש אותו, כי הוא מוכרח לדבר עם מר מוסיל באופן דחוף. מוסיל איננו, אני מסביר לו, אבל אולי הוא עוד יקפוץ לפני נסיעתו; תחכה לו. – – פני דוקטור מנדל נתקדרו. אני לא יכול לחכות, אמר, אבל אני אכתוב לו פתק, מה שרציתי לומר לו. – – והוא התיישב ליד השולחן וכתב.

"אני לא יודע האם מישהו מכם ראה כתב יד פחות קריא מזה של דוקטור מנדל. הוא נראה כמו רישום של סייסמוגרף – – קו מאוזן כזה, ארוך ושסוע, הנרעד פה ושם או קופא ליצור חוד. אני הכרתי את כתב היד שלו, והסתכלתי איך שידו נוסעת על גבי הנייר. לפתע קדרו פניו עוד יותר והוא מעך את הנייר בחוסר סבלנות, זרק אותו לסל וקפץ על רגליו. זה יהיה יותר מדי ארוך, נהם, ונעלם.

"אתם הלא יודעים, יום לפני החג לא מתחשק לבנאדם לעשות עבודה רצינית; אז התיישבתי ליד השולחן והתחלתי למתוח על פיסת נייר קוים סייסמוגרפיים; משיכות קולמוס ארוכות ורועדות, מקפצות פה ושם למעלה ולמטה, איך שבא לי. שעה קלה השתעשעתי בזה, ואחר־כך הנחתי את הנייר על שולחנו של מוסיל. אותו רגע מוסיל נכנס בסערה, מצוייד למסעו בהרים, זוג הסקי והמקלות על כתפו. אז אני נוסע כבר, הוא הריע בדלת, בשמחה קולנית.

"היה פה איזה אדון וחיפש אותך, אמרתי לו באדישות. הוא השאיר לך פה מכתב, אמר שזה חשוב.

"תראה לי, אומר מוסיל בתיאבון. תראו־תראו, נרתע במקצת למראה היצירה. זה מדוקטור מנדל; מה הוא רק רוצה ממני?

"את זאת אני לא יודע, נהמתי בחוסר אדיבות, הוא נורא מיהר; אבל אתה יודע, את הכתב שלו לא הייתי רוצה לפענח.

"אני יודע לקרוא את השרבוטים שלו, הכריז מוסיל בקלות דעת, העמיד את הסקי והמקלות בפינה והתיישב ליד השולחן. הממ, אמר כעבור שעה קלה, ופניו הרצינו מאד. עברה חצי שעה של דממת מוות. – – אז את שתי המלים הראשונות תפסתי, נאנח מוסיל לבסוף וקם על רגליו, זה ‘אדוני היקר’. אבל אני צריך כבר להזדרז אל תחנת הרכבת. אני אקח את המכתב אתי, ואם אין בזה מעשה שטן, אני אפתור את זה במהלך הנסיעה! – –

"אחרי ראש השנה הוא חזר מטיול ההרים שלו. איך בילית? אני אומר לו. בן־אדם, מוסיל, איזה יופי עכשיו בטח בהרים, מה?

"מוסיל רק הפטיר בתנועת יד. אני אפילו לא יודע, אמר. להודות על האמת, אני ישבתי במשך כל הזמן בחדר המלון, אפילו את האף לא הוצאתי; אבל האנשים סיפרו שהיה שם נפלא.

"מה קרה, אמרתי באהדה מודגשת, היית חולה?

"זה לא, אומר מוסיל בצניעות מעושה, אבל אני הייתי כל הזמן עסוק בפתירת מכתבו של מנדל; ושתדע – אני פתרתי אותו, הכריז בתרועת נצחון. רק שתיים או שלוש מלים אני עוד לא יודע לקרוא. ישבתי על זה לילות שלמים – אבל אני הכנסתי לי לראש שאני אפתור את זה, ופתרתי.

"מה אגיד לכם, לא היה לי האומץ לומר לו שהמכתב הזה הוא סתם שרבוט שלי. והמכתב היה חשוב מאד? שאלתי מתוך התעניינות אוהדת. העמל הזה היה כדאי?

“זה לא חשוב, ענה מוסיל בגאווה. אותי זה עניין יותר בתור בעיה גרפולוגית. דוקטור מנדל מבקש ממני לכתוב תוך שבועיים מאמר לירחון שלו – על מה, זה מה שלא הצלחתי לפענח; ואחר־כך הוא מאחל לי חג שמח ובילוי נעים בהרים. סך הכל זה לא הרבה; אבל תהליך הפתירה, אדוני, זה היה אגוז קשה מהבחינה המתודית – אין לך דבר שימריץ את הרוח יותר. בזה לבדו היה כדאי להשקיע כמה ימים ולילות.”

★

“את זה לא היית צריך לעשות לו,” סבר מר פאולוס בנימת גערה; השד ייקח כמה ימים, אבל על הלילות ללא שינה חבל. השינה, אדוני, זה לא רק מנוחה לגוף; השינה היא משהו כמו טיהור ומחילה על היום שחלף. השינה היא חסד מיוחד; ולמשך כמה רגעים ראשונים לאחר שינה טובה – כל נשמה היא טהורה ותמה כמו של ילד.

"אני מכיר את זה, כי בפרק זמן מסויים איבדתי את כושר השינה. אולי זאת היתה תוצאה של חיים בלתי סדירים או שמשהו בתוכי לא היה בסדר, אני לא יודע; אבל רק נשכבתי במיטה והרגשתי בעפעפי את הדגדוג הראשון של תרדמה, וכבר משהו זז בי, ואני שכבתי שעות ארוכות ובהיתי לתוך החשכה, עד שהפציע הבוקר. וכך זה נמשך שנה, שנה תמימה ללא שינה.

"כאשר האדם לא יכול להירדם, הוא מנסה תחילה לא לחשוב על כלום; לכן הוא מונה או מתפלל. לפתע זה מתגלה וצף, אלוהים, אני אתמול שכחתי לעשות את זה וזה! ואחר־כך עולה על דעתו שאולי רימו אותו שם בחנות בשעה ששילם. אחר־כך הוא נזכר שאשתו או חבר שלו ענו לו באותו מקרה באופן מוזר. אחר־כך נשמע קול בקיעה דק בעצי הרהיטים, והאדם חושב שזה גנב, והוא מרגיש חום מבושה או פחד. ושעה שהוא כבר מפחד, הוא הוגה במצבו הגופני ומהרהר, שטוף זעת אימה, במה שהוא יודע על דלקת כליות או על סרטן. סתם ככה צף בזכרונו מעשה חלם שהוא עשה לפני עשרים שנה, עד שהוא נשטף גל נוסף של זעה מרוב בושה. צעד אחר צעד הוא מתעמת עם איזה אני אחר, מוזר ובלתי פדוי הנטפל אליו; עם חולשתו, עם גסותו ומעשיו המכוערים, חולייו ועוולות שגרם, שטויות שעשה והתבזויות שנתנסה בהן, עם סבלותיו שמזמן עברו מן העולם. חוזר אליו כל המכאיב, המייסר והמשפיל שחווה מימיו; דבר לא נמחל למי שמתקשה לישון. כל עולמך מתעוות ורוכש פרספקטיבה מייסרת; דברים שכבר שכחת מגחכים בפניך, כרוצים לומר: חמור, איך התנהגת אז; אתה עוד זוכר איך אהבתך הראשונה, כשהיית בן ארבע עשרה, לא הופיעה לפגישה? שתדע, היא התנשקה אז עם אחר, עם Vojta חברך, ולך לעגו כולם! מטומטם, מטומטם, מטומטם! – והאדם מתפתל במיטה הצורבת ומנסה להשלות את עצמו, לכל הרוחות, זה כבר לא נוגע לי! מה שהיה, היה, ודי! – – ושתדעו, זה לא נכון. כל מה שהיה – הווה. קיים גם מה שאינך מודע לו עוד. ואני סבור, שהזכרון שורד גם לאחר המוות.

"חברים יקרים, אתם קצת מכירים אותי; אתם יודעים שאני לא רואה שחורות ולא היפוכונדר, לא מזעיף פנים ולא מתלונן נצחי, לא רחמן־על־עצמו, לא בכיין ולא נודניק ולא אל־תיגע־בי, מקטר, טרדן או פסימיסט. אני אוהב את החיים, את בני האדם וגם את עצמי, אני מתלהב כמו משוגע, אני אוהב להאבק; בקיצור אני עשוי מהעור שממנו עשוי אדם כמו שצריך. גם אז, כאשר איבדתי את השינה, הייתי מתרוצץ בימים ונע בעירנות מתפקיד לתפקיד; אתם יודעים ששמי הולך לפני כאדם מבורך בכושר פעילות. אבל משעליתי עם ערב על משכבי ופתחתי את לילי הנזיר משינה, חיי כאילו נתפלגו. שם היו חייו של אדם פעיל ומצליח, בחור בריא ואוהב עצמו, המצליח בכל הודות למרצו, חוכמתו ומזלו המשחק לו ללא בושה. כאן במיטה שכב אדם רדוף, שתודעתו העלתה את כל הכשלונות, את כל הבושות, את כל הלכלוך וההשפלות שהיו מנת חלקו. אני חייתי חיים כפולים שכמעט לא נגעו אלה באלה ולא היה בינם שום דמיון; מצד אחד חיים של יום, המורכבים מהצלחות, פעילות, מגעי אנוש ואמון, מכשולים מעניינים ושגיונות נורמליים; חיים שבהם הייתי בדרכי מאושר ומרוצה מעצמי. אבל בלילה התפתחו החיים האחרים, הטוויים מכאב ומבוכה; חייו של אדם שלא הצליח במאומה; אדם שנבגד בידי הכל והתנהג בעצמו כלפי זולתו באורח רע, אנוכי ומטופש; אדם מרומה מכל אשר לו, בטלן טראגי, שכל אחד שונא אותו ומרמה אותו, חלשלוש שהפסיד ומדדה מבושה לבושה. כל אחת ממערכות החיים האלה היתה עקבית בתוך עצמה, קוהרנטית ושלמה; כאשר הייתי שרוי באחת מהן, נראה לי שהאחרת שייכת למישהו אחר, לא נוגעת לי או שהיא רק פרי הדמיון; שהיא תרמית עצמית ואשליה חולנית. ביום אהבתי; בלילה חשדתי ושנאתי. ביום חוויתי את עולמנו, עולם בני האדם; בלילה חוויתי את עצמי. החושב על עצמו, מאבד את עולמו.

"ונראה לי שהשינה היא כמו מים אפלים ועמוקים. בה נשטף כל מה שאיננו יודעים עליו או אמורים שלא לדעת. העצב המוזר השוקע בנו יישטף וייעלם בתוך העלפון שאין לו חוף. רשעותנו ופחדנותנו, כל חטאינו היומיומיים והמביכים, כשלונותינו המשפילים ומעשי הכסיל שעשינו, אותה שניה של חוסר אהבה בעיני אלה שאהבנו, כל אשר חטאנו בו אנחנו ושחטאו בו זולתנו כלפינו, כל זה נשטף בהשקט אל מעבר מגע ידה של תודעתנו. השינה רחומה עד אין קץ; דרכה למחול לנו ולחייבינו.

“ואומר לכם עוד משהו: מה שמכונה חיינו, זה לא כל מה שחוינו, זה רק המבחר. אשר אנחנו חווים הוא רב מדי, יותר ממה ששכלנו יכול לו. לכן אנחנו בוחרים דא והא, שמתאים לנו, ומזה אנחנו רוקמים עלילה מפושטת; למוצר הזה קראנו חיינו. אבל כמה נפל אנחנו מותירים אחרינו, כמה דברים מוזרים ונוראים נשארים מאחור, אלוהים אדירים! לו רק האדם היה מודע להם! אבל אין אנו יכולים לחיות אלא מהלך חיים אחד ופשוט. יותר מזה היה עולה על כוחותינו. לא היינו מסוגלים לשאת את החיים, אלמלא פיזרנו בצדי דרכנו את רובם.”

---

אוסף הבולים

מאת

קארל צ'אפק

“ובכן זאת אמת לאמיתה,” אמר מר קאראס הזקן. "אדם שיחפור בעברו, חזקה עליו שימצא בו חומר מספיק לפרשות חיים אחרות לגמרי. פעם… או בטעות או משום נטיה… הוא בחר באחת מהן, והוא חי אותה עד סופה; אבל מה שגרוע הוא שהפרשות האחרות, האפשריות, אינן מתות לחלוטין. ולפעמים קורה שאתה חש בהן כאב כמו ברגל שנקטעה.

"כאשר הייתי בן עשר בערך, התחלתי לאסוף בולים; אבא לא ראה זאת בעין יפה, – חשב שבגלל זה אהיה תלמיד גרוע – אבל היה לי חבר, לויזיק צֶ’פֶלְקָה, ויחד אתו התמכרנו לתאוות הבולים הזאת. לויזיק זה היה בנו של מנגן בתיבת נגינה, נער פרוע ומנומש, מוזנח כמו אנקור, ואני אהבתי אותו, כמו שרק ילד יכול לאהוב חבר. תשמעו, אני אדם זקן; היו לי אשה וילדים, אבל אגיד לכם – אין שום רגש אנושי דומה לרגש החברות. אלא שלזה מסוגל האדם רק בעודו צעיר; אחר־כך הוא איכשהו מתקשח ועוטה אנוכיות. חברות כזאת נובעת מהמקור הטהור ביותר של התלהבות והתפעלות, מעודף חיים, משפע ומידת יתר של רגשות; אתה כל כך עתיר רגש, ששומה עליך להעניק אותו למישהו. אבא שלי היה נוטריון, ראש הכבודה המקומית, אדון רב הדר וחמור סבר; ואני אימצתי אל לבי את לויזיק, שאביו היה נגן תיבת נגינה שיכור ואמו כובסת מיוסרת עמל, ואת לויזיק זה כיבדתי והערצתי, כי הוא היה זריז ממני, עצמאי כל כך וקשוח כמו חולדה, והיו לו נמשים בפנים וידע להטיל אבנים בשמאלו – אני כבר לא זוכר מה עוד הערצתי בו; אבל ללא ספק היתה זאת האהבה העזה בחיי.

"ובכן, לויזיק זה היה איש סודי כאשר התחלתי לאסוף בולים. פה מישהו אמר שרק לגברים יש ייצר לאיסוף; זה נכון; אני חושב שזאת שארית מהימים שבהם היה כל גבר אוסף את גולגלות אויביו, את כלי הנשק שהוא לקח שלל, את עורות הדובים, קרנות האיילים ובכלל כל מה שהצליח לצוד. אבל אוסף בולים שכזה הוא לא רק קניין, זאת הרפתקה נצחית; האדם כאילו נוגע ביד רועדת באותן ארצות רחוקות, נגיד בוטן, או בוליביה או כף התקווה הטובה; פשוט הוא מקיים משהו כמו מגע אישי ואינטימי עם אותן ארצות. כלומר יש באיסוף הבולים כמו מוטיב של מסעות וחציית ימים ובכלל ההרפתקנות הגברית העולמית. זה כמו מסעי הצלב.

"כפי שאמרתי, אבי לא ראה זאת בעין יפה; אבות בדרך כלל אינם אוהבים שבניהם עושים משהו אחר מהם עצמם; רבותי, גם אני הייתי כזה כלפי בניי. אבהות היא בכלל איזה רגש מעורב; יש בה אהבה גדולה, אבל גם דאגה, אי אמון, עוינות או איך לומר; ככל שאדם אוהב את ילדיו יותר, כן רב יותר אותו רגש אחר. ובכן, אני נאלצתי להסתתר עם אוסף הבולים שלי ולהחביא אותו בעליית הגג, בכדי שאבא לא יתפוס אותי; בעליית הגג היה ארגז ישן לאחסון קמח, ושנינו היינו נכנסים לתוכו כמו שני עכברים, ומראים זה לזה את הבולים; תראה, זה מהולנד, וזה ממצריים, וזה Sverige או שוודיה. והעובדה שנאלצנו להסתתר עם האוצרות האלה, היה בה משהו מיופיו של חטא. איך השגתי את הבולים – זאת היתה הרפתקה משל עצמה; הייתי נודד בין משפחות מוכרות ולא מוכרות לי ומבקש כמקבץ נדבות שירשו לי לקלוף את הבולים ממכתביהם הישנים. פה ושם היו להם באיזה מקום בעליית הגג או במגירות שולחנות כתיבה ערימות של ניירות ישנים; היו אלה שעות של אושר עילאי כאשר הייתי יושב על הרצפה, נובר בערימות הניירות המאובקים ומחפש איזה בול שעוד לא היה לי – אני, חמור שהייתי, לא הייתי אוסף דופליקאטים; וכאשר קרה שמצאתי איזו לומברדיה ישנה או מי זוכר איזו מדינה ממדינות הננס הגרמניות או הערים החופשיות, הרגשתי שמחה מייסרת ממש – שהרי כל אושר עילאי גם גורם לכאב מתוק. ובינתיים חיכה לי בחוץ לויזיק, וכאשר סוף סוף יצאתי לאויר הפתוח לחשתי כבר בדלת: לויזה, לויזיק, היה שם האנובר אחד! – יש לך? יש! וכבר רצנו הביתה ושללנו ביד, לתוך הארגז שלנו.

"שם אצלנו היו כמה מפעלים לייצור כל מיני הבלי סחורה, יוטה, קאליקו, קרטון וסמרטוטי כותנה; את הזבל הזה מייצרים אצלנו, כידוע, במיוחד לתועלתם של הגזעים הצבעוניים בכל רחבי כדור הארץ. אז שם הרשו לי לחטט בסלי הניירות ולחפש בולים; זה היה שדה הצייד השופע ביותר; שם אפשר היה למצוא את סיאם ודרום אפריקה, סין, ליבריה, אפגניסטן, בורניאו, ברזיל, ניו־זילנד, הודו, קונגו – אני לא יודע האם גם באוזניכם צלילם של השמות האלה אומר מסתורין ומעין געגועים. אל־אלוהים, השמחה, השמחה העילאית הזאת, אם מצאתי בול מה־Straits Settlements – – או קוריאה! נפאל! גיניאה החדשה! סיארה ליאונה! מאדאגאסקאר! מה אגיד לכם, את ההתלהבות הזאת יכול להבין רק צייד או מחפש מטמונים או ארכיאולוג העוסק בחפירות. לחפש ולמצוא, זהו המתח והסיפוק הגדול ביותר שיכולים החיים להעניק לאדם. כל אדם צריך היה לחפש משהו; אם לא בולים, אז את האמת, או צמחי זהב או לפחות חצים מאבן וגלוסקמאות.

"אלה אם כן היו השנים היפות ביותר של חיי, הרעות הזאת עם לויזיק ואיסוף הבולים. אחר־כך חליתי בשנית, וללויזיק לא הרשו לגשת אלי, אם כי הוא היה בא ועומד אצלנו בפרוזדור ושורק, שאשמע אותו. פעם אחת התרופפה השמירה עלי או משהו כזה; בקיצור, ברחתי ממיטתי ומייד קפצתי לעליית הגג להסתכל בבולים שלי. הייתי כל כך חלש, שבקושי הצלחתי להרים את מכסה הארגז. אבל הארגז היה ריק; הקופסה עם הבולים נעלמה.

"אני לא יכול לתאר לכם את הכאב ואת האימה. אני חושב שעמדתי שם כמו מאובן, ואפילו לבכות לא יכולתי, כך ננעל גרוני. ראשית כל, היה איום ונורא, שהבולים, מחמדי הגדול, לא היו; אבל גרוע מזה היה שוודאי גנב אותם ממני לויזיק, חברי ורעי היחידי, שעה שהייתי חולה. זאת היתה אימה, אכזבה, ייאוש, צער – תשמעו, זה מדהים, מה ילד כזה מסוגל לחוות. איך ירדתי מעליית הגג אינני זוכר עוד; אבל אחר כך שוב שכבתי בחום גבוה, וברגעים הבהירים יותר הגיתי והגיתי עד ייאוש. לאבי ולדודתי לא אמרתי דבר וחצי דבר – אמא כבר לא היתה לי; ידעתי שהם לא מבינים אותי בכלל, ובכך נפערה בינינו איזו תהום; מאז אותם ימים לא היה לי אליהם עוד יחס קרוב האופייני לילד. בגידתו של לויזיק, זאת היתה בשבילי מכה שכמעט הכריעה אותי; היתה זאת אכזבתי הגדולה הראשונה מבן־אדם. קבצן, אמרתי בלבי, לויזיק הוא קבצן, ולכן הוא גונב; וזה שכרי על שהתחברתי אל קבצן. וזה הקשיח אותי; מאותו יום התחלתי לעשות הבחנות בין אנשים – איבדתי את בתוליי הסוציאליים; אבל אז עוד לא ידעתי, עד לאיזה עומק הדבר זיעזע אותי, ומה הכל התמוטט בתוכי.

"כאשר החלמתי מהמחלה, החלמתי גם מהכאב הזה על אובדן אוסף הבולים. רק עוד הרגשתי דקירה בלב כאשר ראיתי שללויזיק יש בינתיים חברים חדשים; אבל כאשר הוא הגיע אלי בריצה, קצת נבוך לאחר פרידה כה ארוכה, אמרתי לו ביובש של מבוגר: תסתלק מכאן, אני לא מדבר אתך. לויזיק הסמיק ולאחר רגע קט אמר: גם זו לטובה. ומאותו רגע הוא שנא אותי שנאה עיקשת ופרולטרית.

"זה אם כן היה האירוע שהיתה לו השפעה על כל חיי, על בחירת מערכת החיים שלי, כפי שביטא את זה מר פאולוס כאן. אם כך לומר, עולמי חולל; איבדתי את האמון באנשים; למדתי לבוז ולשנוא. לעולם לא היה לי עוד רֵעַ; וכאשר בגרתי, התחלתי גם להקפיד על היותי לבדי, על כך שלא אזדקק לאיש ושלא אתן לאיש דבר בחינם. לכן מצאתי שאיש איננו אוהב אותי; את זאת הסברתי לעצמי בכך, שאני מטבעי בז לאהבה ומצפצף על כל רגשנות. וכך התפתחתי להיות אדם גא ותאב כבוד, דואג לעצמו, פדנטי ובכלל קורקטי; הייתי רַע וקשוח כלפי הכפופים לי; התחתנתי ללא אהבה, חינכתי את ילדיי במשמעת ופחד והשגתי לא מעט הישגים בחריצותי ובמסירותי. אלה היו חיי, כל חיי; אני לא הסתכלתי על כלום מלבד על מה היא חובתי. וכאשר אאסף אל אבותי, יכתבו על זה בעתון, איזה עובד מסור הייתי ואיזה איש מופת. אבל אילו ידעו הבריות, בכמה בדידות, אי אמון וקשיחות זה כרוך – –

"לפני שלוש שנים נפטרה אשתי. אני לא הודיתי בכך לא לפני עצמי ולא לפני אנשים אחרים, אבל היה לי עצוב מאד; ומתוך רגש העצבות הזה הלכתי ושלפתי כל מיני מזכרות משפחתיות שנשארו אחרי אבי ואמי: תצלומים, מכתבים, מחברותי מימי בית הספר שחלפו מזמן – חנק אותי משהו בגרון כאשר ראיתי, באיזו תשומת לב אסף אותם אבא הקפדן שלי ושמר עליהם; אני חושב שבכל זאת הוא אהב אותי. הדברים האלה מלאו ארון שלם בעליית הגג; ובתחתית אחת המגירות היתה קופסה, חתומה בחותמתו של אבי; כאשר פתחתי אותה, מצאתי בתוכה את אוסף הבולים שאספתי לפני חמישים שנה.

"אני לא אכחיש בפניכם דבר: שטף אותי זרם דמעות, ואת הקופסה הזאת לקחתי אתי לחדר כמו אוצר. אז ככה זה היה, הבנתי בבת אחת; כאשר שכבתי אז חולה, מצא מישהו את אוסף הבולים ואבי החרים אותו, בכדי שלא אזניח בעטיו את לימודי! הוא לא היה צריך לעשות את זה; אבל גם בזה היתה אותה דאגה ואהבה קפדנית משלו; אני לא יודע, אבל צר היה לי אותו יום עליו ועל עצמי – –

"ואחר־כך נזכרתי: מסתבר שלויזיק לא גנב את הבולים! אל אלוהים, איזה עוול עשיתי לו! – – ושוב ראיתי לנגד עיני את הפרחח המנומש והפרוע – אלוהים היודע מה קרה אותו והאם הוא עוד בחיים! אני כל כך כאבתי והתביישתי כאשר כל זה צף בזכרוני. בגלל חשד שווא זה איבדתי את חברי הטוב היחיד; בעטיו איבדתי את ילדותי; בעטיו התחלתי לבוז למה שקוראים עם חלכה; בעטיו התנהגתי בהתנשאות, בעטיו לא התקרבתי עוד לאיש. לכן לא יכולתי כל ימי חיי להביט בבול דואר בלא לחוש גועל ובחילה. לכן לא כתבתי לעולם לכלתי ואשתי, והתחפשתי כמי שמרומם מהשתפכויות רגשניות; ואשתי סבלה מזה. לכן הייתי כל כך קשוח וערירי. בשל כך, בשל כך לבד, עשיתי קריירה כזאת ומלאתי את חובותי באורח כה מופתי – –

“ראיתי את חיי מחדש; לפתע הם נראו שוממים וחסרי טעם. הלא יכולתי לחיות חיים אחרים לגמרי, עלה על דעתי. אלמלא זה קרה – הייתי כה מלא התלהבות והרפתקנות, אהבה, אבירות, דמיון ואמון, דברים כאלה, מוזרים ובלתי נשלטים – אלוהים, אני יכולתי להיות מישהו אחר, יוצא למסעות רחוקים, או שחקן, או חייל! הלא יכולתי לאהוב את הבריות, לשתות אתם, להבין אותם, אני לא יודע מה עוד! הרגשתי כאילו נמס בתוכי גוש קרח. עברתי על האוסף בול אחר בול; היו שם כולם, לומברדיה, קובה, הפיליפינים, האנובר, ניקאראגוא, סיאם, כל אותן ארצות שאז כל כך רציתי לנסוע לראות ושעכשיו כבר לא אראה אותן. על כל בול היה משהו ממה שיכול היה לקרות ולא קרה. בליתי אתם את כל הלילה וישבתי בדין על חיי. ראיתי שחיי היו זרים לי, מלאכותיים ובלתי אישיים מבחינתי, ושחיי האמיתיים לא התגשמו בכלל.” – – מר קאראס הפטיר בתנועת יד. – – “כשאני חושב על זה מה הכל יכולתי להיות ואיזה עוול עשיתי ללויזיק – –”

האב וובס, בשומעו את הדברים האלה נעצב מאד וחש חמלה; כנראה שנזכר במשהו מתוך חייו הוא. “מר קאראס,” הוא אמר בהתרגשות, “אל נא תחשוב על זה; אין מה לעשות, כבר אי אפשר לתקן, אי אפשר לחיות מחדש – –”

“אכן אי אפשר,” נאנח מר קאראס והסמיק קמעה. “אבל שתדעו, לפחות את האוסף הזה, לפחות אותו התחלתי לטפח מחדש!”

---

רצח פשוט

מאת

קארל צ'אפק

“הרבה חשבתי,” אמר מר האנאק, "מדוע נראה לנו עוול כמשהו גרוע יותר מכל דבר רע שיכול לקרות לו לבנאדם. כך למשל אילו ראינו שאדם אחד נידון על לא עוול בכפו למאסר בכלא, זה ידריך את מנוחתנו וייסר אותנו יותר מאשר אם אלפי אנשים חיים בעוני ובכאב. אני ראיתי עוני כזה שכל בית סוהר לעומתו נראה כרווחה ממש; ובכל זאת לא יעליב אותנו העוני הגרוע ביותר כמו מעשה עוול. הייתי אומר שיש בתוכנו איזה אינסטינקט משפטי; ושאשמה וחפות, הדין והצדק הם מושגים ראשוניים, נוראים ועמוקים ממש כמו האהבה והרעב.

"קחו למשל את המקרה הזה: אני הייתי ארבע שנים במלחמה כמו רבים מכם; אנחנו לא נספר איש לרעהו מה ראינו שם, אבל אתם וודאי תאשרו לי שבן־אדם כמונו מתרגל ללא מעט; למשל להרוגים. אני ראיתי מאות רבות של אנשים צעירים הרוגים, ולפעמים הרוגים בדרך נוראה, אתם יכולים להאמין לי; ואודה על האמת, שלי כבר כל כך לא היה איכפת, כאילו זה סמרטוטים ישנים, כל עוד לא הסריחו. רק הייתי אומר לעצמי, בנאדם, אם תצא מהחרא הזה חי ושלם, אז בחיים כבר שום דבר לא יפיל אותך.

"כחצי שנה אחרי המלחמה הייתי בבית בסלאטינה; בוקר אחד מישהו דופק אצלי בחלון וצועק, אדון האנאק, בוא תראה, גברת טורק נהרגה! – – גברת טורק זו היתה לה חנות קטנטונת למוצרי נייר וחוטי תפירה; איש לא דאג לה מעולם, רק פה ושם נכנס מישהו לחנות שלה לקנות סליל חוטים או גלויה לחג המולד. מהחנות הובילה דלת זכוכית למטבחון כזה, ושם היא היתה ישנה; בדלת היה וילון קטן, ואם צלצל הפעמון בחנות, היתה גברת טורק מציצה מהמטבחון דרך הוילון, לראות מי זה בא, מנגבת את ידיה בסינרה ונכנסת חרש לחנות. מה אדוני מבקש? אמרה מתוך אי אמון; לבנאדם היתה הרגשה שהוא פלש לתוך החנות, והוא הזדרז לצאת מהר ככל האפשר. זה היה כמו שמרימים אבן, ועכשיו מתרוצצת על פני הגומה הלחה חיפושית מבוהלת וערירית; אז אתה ממהר להחזיר את האבן למקומה, בכדי שהחיפושית הגועלית הזאת תירגע.

"אם כן, כאשר שמעתי את הידיעה, רצתי להסתכל, אני חושב, מתוך סקרנות גסה לגמרי. לפני החנות הקטנה הזאת התקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש; אבל לי נתן השוטר המקומי להיכנס, כי הוא החשיב אותי כאדם משכיל. הפעמון השמיע את צלצולו העדין כמימים ימימה, אבל אני חשתי שהצלצול הבהיר והערני הזה מקפיא את דמי; עברה בי המחשבה שזה לא מתאים לכאן. על מפתן הדלת מהחנות למטבחון שכבה גברת טורק אפיים, תחת ראשה שלולית דם כמעט שחורה; בעורפה היו שערות השיבה שלה דבוקות בדם שכמעט השחיר. וברגע זה הרגשתי פתאום מה שלא הכרתי בצבא: את האימה שבאדם מת.

"זה מוזר, אני את המלחמה כמעט שכחתי; כל המין האנושי מתחיל לשכוח אותה, ואולי בגלל זה עלולה לבוא עלינו מלחמה חדשה. אבל את הקשישה הנרצחת, שלא היה בה כמעט חפץ במקומותינו, החנוונית הזעירה שלא ידעה אפילו למכור גלויה כמו שצריך – אותה לא אשכח. אדם שנרצח הוא משהו אחר מאדם מת סתם; מרחפת מעליו איזו תעלומה נוראה. אני לא יכולתי בכלל להבין מדוע נרצחה דווקא גברת טורק, אישיות אפורה של חולין, שאיש לא שם לב אליה מעולם; איך זה שהיא שוכבת כאן כה פתטית ושוטר רוכן מעליה ובחוץ נדחקים אנשים כה רבים בכדי לראות לפחות פיסת גופה של גברת טורק. אם כך אומר, האשה המסכנה הזאת לא זכתה מימיה למידה כזאת של תשומת לב כמו עכשיו, כששכבה כך ופניה בתוך שלולית של דם שחור. זה היה כאילו היא זכתה פתאום לחשיבות מוזרה ומבעיתה. מימי לא שמתי לב מה היא לובשת ואיך היא בעצם נראית; אבל עכשיו זה היה כאילו אני מתבונן בה בזכוכית מגדלת ורואה אותה בעיוות של הגדלה אדירה. אחת מרגליה היתה נעולה בנעל בית; הנעל השניה היתה חלוצה ואפשר היה לראות גרב מתוקן בעקבו – אני רואה לפני כל חוט שבטלאי הזה; זה היה נראה לי נורא, כאילו גם הגרב העלוב הזה נרצח. יד אחת כאילו ניסתה להתחפר ברצפה; היא נראתה כל כך יבשה וחסרת ישע כמו כרעי ציפור; אבל הדבר האיום ביותר היה קווצת שיער שיבתה שבעורפה, כי היא היתה קלועה בקפדנות כזאת, ונוצצת בין זלפי הדם הקרוש כמו בדיל ישן. היתה לי הרגשה שלא ראיתי מימי משהו יותר עגום, מאשר הצמה המגואלת הזאת של אשה. זלף אחד של דם נתייבש מאחורי האוזן; מעליו נצץ עגיל מכסף ובו אבן כחולה. לא יכולתי יותר, רגלי רעדו. ריבון העולמים, אני אומר.

השוטר שהיה במטבחון וחיפש משהו על הרצפה, הזדקף והתבונן בי; הוא היה חיוור כאילו אומר להתעלף.

"בן־אדם, שקשקתי, היית בצבא?

"הייתי, חירחר השוטר. אבל זה פה – זה משהו אחר. תסתכל, הוסיף לפתע והצביע על הוילונית בדלת; היא היתה מעוכה ומגואלת מדם; כנראה שהרוצח ניגב בה את ידיו. אלוהים אדירים, נשמתי; אני לא יודע מה היה הדבר שהפך את הכל לאיום ובלתי נסבל – או הדימוי של הידיים הדביקות מהדם, או העובדה שהוילונית, הוילונית הנקיה והטהורה הזאת גם היא היתה לקורבן הפשע – – אינני יודע; אבל אותו רגע נשמע מהמטבחון טרלול ארוך של ציפור הקנרית. תשמעו, בזה כבר לא יכולתי לעמוד; אני ברחתי מהחנות הזאת באימה – אני חושב שהייתי עוד יותר חיוור מהשוטר.

"אחר־כך ישבתי אצלנו בחצר על יצול העגלה, ונסיתי לכנס את מחשבותי. חמור מטומטם, אמרתי לעצמי, פחדן שכמוך, הלא זה רצח פשוט! עוד לא ראית דם? האם לא היית דבוק כולך בדמך שלך כמו חזיר ברפש? האם לא צעקת על החיילים שלך, שיחפרו יותר מהר את הבור בשביל מאה ושלושים ההרוגים; מאה ושלושים הרוגים המונחים בשורה אחת, זאת שורה ארוכה, גם אם תסדר אותם כמו רעפים – – לאורך השורה הזאת צעדת ועישנת סיגריות וצרחת על החיילים, מהר, יותר מהר, שכבר נגמור עם זה! האם לא ראית מתים כה רבים, מתים כה רבים –

"כן, זה בדיוק העניין, אמרתי בלבי, ראיתי מתים כה רבים, אבל לא ראיתי מת אחד ויחידי; לא כרעתי ברך לידו להביט בפניו ולגעת בשערו. מת הוא שקט נורא; אתה חייב להיות אתו לבדך… ולא לנשום אפילו… בכדי להבין אותו. כל אחד ואחד מבין המאה ושלושים היה מתאמץ לומר לך: המפקד, הם הרגו אותי; תסתכל בידיים שלי, הלא אלה ידי אדם! – – אבל אנחנו כולנו הסבנו את פנינו מפני המתים האלה; כאשר הוטל עלינו לעשות מלחמה, לא יכולנו להקשיב לחללים. אלוהים שבשמיים, צריך היה שסביב כל חלל יתקבצו אנשים כמו דבורים סביב חלת דבש – גברים, נשים ואפילו טף – בכדי לראות, מבועתים, לפחות פיסה אחת מגופו; לפחות רגל אחת בתוך הנעל הצבאית, או קווצת שיער מגואלת בדם – אז אולי לא היה נגזר שזה יקרה; אז זה אפילו לא היה אפשר שזה יקרה.

“ואני קברתי את אמא שלי; היא נראתה חגיגית כל כך, רגועה כל כך ומושלמת בארון המתים שלה. מוזרה היא היתה, אבל לא נוראה. אבל הדבר הזה, זה משהו שונה ממוות; נרצח איננו מת; נרצח מאשים, כאילו הוא זועק בכאב עילאי ובלתי נסבל. אנחנו יודעים, אני והשוטר; אנחנו יודעים שבחנות הזעירה הזאת הילכה רוח רפאים. ובתוכי הבליח אור. אני לא יודע, אולי אין לנו נשמה; אבל יש בנו משהו שאינו בר־כליון, כמו היצר לצדק. אני לא יותר טוב מכל ברנש אחר; אבל יש בתוכי משהו שאיננו שייך רק לי – – תחושה כזאת של סדר גדול ומלא הוד. אני יודע שאני מבטא את זה לא טוב; אבל ברגע ההוא ידעתי מה הוא פשע ומה הוא עלבון האלוהים. שתדעו, אדם שנרצח הוא כמו מקדש שנבזז וחולל.”

★

“ומה,” נשמע קולו של מר דובש, “תפסו את זה שהרג את הזקנה?”

“תפשו,” המשיך מר האנאק, “ואני בעצמי ראיתי אותו, כאשר יומיים אחר־כך הובילו אותו השוטרים אל מחוץ לחנות ההיא לאחר ששיחזרו אתו את המעשה במקום הפשע, כמו שאומרים. ראיתי אותו אולי רק למשך חמש שניות. אבל שוב זה היה כמו תחת זכוכית מגדלת ומעוותת נורא. הוא היה בחור צעיר, על ידיו היו אזיקים, והוא הלך בחפזון כזה שהשוטרים בקושי הספיקו להחזיק אתו צעד. אפו הזיע ועיניו הפעורות מצמצו בבהלה כזאת – – אפשר היה לראות שהוא מפחד נורא, כמו ארנבת בניתוח ניסוי. לא אשכח את הביטוי הזה בפניו כל עוד אחיה. לי הפגישה הזאת גרמה תחושת מבוכה וריקנות. עכשיו ישפטו אותו, חשבתי, ימשכו את העניין כמה חודשים וידונו אותו למיתה. בסוף ראיתי שבעצם אני מרחם עליו, ושהייתי חש מין הקלה, אילו הוא איכשהו יצא מזה. לא שפניו היו סימפטיים, יותר קרוב להיפך; אבל ראיתי אותו יותר מדי מקרוב – – ראיתי אותו ממצמץ באימה. לעזאזל, אני לא רגשן, אבל מקרוב זה לא היה רוצח, אלא פשוט בן־אדם. לומר את האמת, אני לא מבין את זה; אינני יודע מה הייתי עושה לו הייתי שופטו; אבל היה לי עצוב בלב מהכל, כאילו נפשי שלי זקוקה לפדות.”

---

המושבע

מאת

קארל צ'אפק

“ובכן אני פעם נאלצתי לשפוט,” אמר מר פירבאס תוך שהוא משתעל קלות בין המלים, "כי עליתי בהגרלה לשמש מושבע. אז בדיוק הובא בפני חבר מושבעים המקרה הזה של לואיזה קאדאניק, זו שרצחה את בעלה. היינו בחבר המושבעים שמונה גברים וארבע נשים. אוי ואבוי, אמרנו אנחנו הגברים זה לזה פחות או יותר בשתיקה, ארבע הזקנות הבלות האלה בטח ינסו להוציא את הנקבה הזאת לחופשי! ובכך כבר מראש הקשחנו את יחסנו כלפי לואיזה הזאת.

"זה היה בסך הכל מקרה פשוט של נשואין שלא עלו יפה. קאדאניק זה היה מודד אזרחי והתחתן עם אשה צעירה ממנו בעשרים שנה; לואיזה היתה נערה כאשר התחתנה, ונמצא עד שהעיד שכבר למחרת החתונה הגברת הצעירה בכתה, חיוורת כמו גיר, ורעדה מגועל כאשר בעלה החדש ניסה לגעת בה. לפעמים אני חושב איזו התנסות נוראה עוברת מן הסתם על נערה כזאת תמה וחסרת נסיון מייד לאחר חתונתה; נניח שבעלה כבר מורגל בנשים ומתנהג בהתאם לכך. מה יש להגיד, גבר אפילו לא יכול לתאר לעצמו מה זה. – – אבל התובע הכללי חיטט ועלה על עד אחר, שהעיד שלואיזה הקטנה התעסקה כבר לפני החתונה עם איזה סטודנט, ושהיא התכתבה אתו גם אחרי החתונה. בקיצור, כבר מייד לאחר החתונה התברר שבנשואין האלה משהו צולע; גברת לואיזה הפגינה גועל פיזי כלפי בעלה; אחרי שנה אחת הפילה ומאז היתה חולה במחלות נשים איזה שהן. האדון המודד ניסה לפצות את עצמו בחוץ, ובבית עשה מהומות בגלל כל גרוש. ביום הגורלי היתה ביניהם שוב התכתשות בגלל איזה חולצות מקרפ־דה־שין או משהו כזה, והאדון המודד התחיל לנעול את נעליו, לאמור שהוא לא יסבול יותר בבית. באותו רגע התקרבה אליו לאויזה הקטנה מאחור וירתה באקדח בראונינג בעורפו. אחר כך יצאה בבהלה לפרוזדור והלמה בדלתות השכנים, שיגשו אל בעלה, כי היא הרגה אותו והיא הולכת להסגיר את עצמה; אבל במדרגות היא התמוטטה בעוויתות. זה היה המקרה כולו.

“ועכשיו ישבנו, אנחנו התריסר, לשפוט בדבר אשמתה. סיפרו שלואיזה הקטנה היתה נערה יפה, אבל תבינו, מעצר וחקירה אינם מוסיפים לנשים יופי; היא היתה כאילו נפוחה, ורק מבין לחייה החיוורות יקדו עיניים כאלה, רעות ושופעות שנאה. למעלה על הכס ישב אב בית הדין, התגלמות הצדק, רב הוד ונורא, כמעט כמו כהן גדול בגלימתו השחורה. בשם המדינה הופיע תובע יפה תואר, תובע שכמותו ליופי לא ראיתי מימי; חזק כמו פר, מתוח ונכון לקרב כמו נמר מטופח היטב; אפשר היה לראות את תענוג העוצמה והעליונות שבו זינק על טרפו, ששנאה אותו שם למטה עד טירוף הדעת בעיניים היוקדות האלה. סניגורה של הנאשמת קפץ מדי רגע ברוגזה על רגליו ורב עם הקטיגור; אנחנו המושבעים ראינו את זה במבוכה, כי היה נדמה לנו שלא מדובר בישיבה בדין על רוצחת, אלא באיזה סכסוך שבין הסניגור והקטיגור. נוסף לזה ישבנו שם אנחנו, השופטים מטעם העם; באנו לשפוט לפי מיטב שפיטתנו האנושית, אבל ככל שרצוננו היה טוב – רוב הזמן השתעממנו נורא על הדין־ודברים המשפטי בענייני נוהל וסדר הדין. מאחור התמלא האולם בקהל דחוס שבא לרעות את עיניו במראות משפטה של לואיזה קאראניק; כאשר קרה והיא מצאה את עצמה במצוקה ושתקה בעקשנות, אפשר היה לשמוע מבין הקהל חירחור של שביעות רצון.” מר פירבאס ניגב את מצחו כאילו הוא מזיע. "לרגעים היה נדמה לי שאני לא שופט שנתמנה בהגרלה, אלא אדם הקשור לגלגל עינויים; כאילו מוטל עלי־עצמי לקום על רגלי ולומר: אני מודה בכל, עשו אתי כרצונכם.

"נוסף לכך היו שם העדים; כל אחד העיד בארשת חשיבות, בבחינת מישהו היודע משהו; ומתוך העדויות אפשר היה לחוש את העיירה, את ערימת הרוגז, הרכילות, הפרוטקציה, הלחישות, הקנאות, הקנוניות, הפוליטיקה והשיעמום. על פי העדויות האלה היה המנוח גבר ישר דרך ואזרח מהוגן ששמעו הטוב הולך לפניו; כמו כן צייד שמלות וקמצן, בעל טבע ברוטלי, חסר מצפון וגס רוח; בקיצור, אתה יכול לבחור. חלקה של גברת לואיזה היה גרוע יותר: אמרו שהיא גבירה עוגבת ובזבזנית, הלובשת לבנים ממשי, אבל למשק הבית לא דאגה, ורק עשתה חובות – –

"הקטיגור רכן קדימה כשחיוך קפוא כקרח על שפתיו: הנאשמת, האם היו לך לפני נשואייך יחסים אינטימיים עם איזה גבר?

"הנאשמת שתקה, רק בלחייה הבזיק סומק אפרורי.

"הסניגור קפץ על רגליו: אני מבקש לשמוע את עדותה של זו וזו שקאדאניק עשה בה מעשה מגונה כאשר היתה בשירותו. היה לו אתה ילד – –

"פני אב בית הדין קדרו; אפשר היה לראות שהוא חושב, אל אלוהים, הדיון הזה נמשך ונמשך! – – בינתיים נסחב תיאור העניינים המשפחתיים המביכים; מי משניים אלה היה סיבת הסכסוכים בין בני הזוג, כמה כסף היתה גברת לואיזה מקבלת להוצאות משק הבית, האם היתה לבעלה סיבה לקנאה. לפעמים היה נדמה לאורך שעות, שלא מדברים בקאדאניק המת ונשואיו, אלא בי ובכל אחד מיתר המושבעים, או אינני יודע במי מבינינו; ריבונו של עולם, מה שמספרים פה על המת הזה, את זה גם אני עשיתי, דברים כאלה הלא קורים בכל מקום, אז למה לדבר על זה? הרגשתי כאילו מפשיטים שם, פריט אחר פריט, כל אחד מאתנו, גברים ונשים; כאילו מכבסים שם את מריבותינו, מאווררים את עניינינו האינטימיים המלוכלכים, שולפים את סודות מיטותינו ומינהגינו. זה היה כאילו מתארים שם את חיינו שלנו, אבל ברוע ובאכזריות ההופכים אותם לגיהינום. קאדאניק זה לא היה בעצם הרע באנשים; הוא היה מחוספס קמעה, צעק על אשתו והשפיל אותה; הוא היה קשוח וקמצן, כי שכרו בא לו בקושי ולא כדי צרכיו; הוא היה נואף שפיתה עוזרות בית והיו לו יחסים עם איזו אלמנה, אבל זה אולי היה מעשה להכעיס, בשל גאווה גברית פגועה, כי גברת לואיזה שנאה אותו כאילו הוא חרק נתעב. ומה שהיה מוזר, כאשר אחד העדים מטעם הסניגוריה העיד נגד הנרצח, כמה הוא היה תאב מריבה וקטנוני, ברוטלי וגס מבחינה מינית ומתנשא, אז בלבותינו, המושבעים הגברים, זע משהו כמו אי רצון לשמוע וסולידריות: עצור! הרגשנו, אם בעד זה מגיע כדור בראש – – וכאשר עד אחר הכביד על לואיזה, שהיתה קלת דעת, מתגנדרת ומי יודע מה, הרגשנו אנחנו הגברים שעל ספסלי המושבעים הגברים משהו כמו רצון חמלה, משהו כמו לקיחה תחת חסות, בעוד שהנשים בינינו קמצו את שפתיהן ומבט עיניהן הפך להיות כזה נוקם ונוטר.

”שעות וימים נמשכו תיאורי הגיהינום של חיי הנשואין, דרך עיני עוזרות בית ורופאים, שכנים ורכילאיות; מריבות וחובות, מחלות, סצינות בבית, כל הרע, ההיסטרי והמייסר שהם מנת חלקו של זוג נשוי; כאילו תלו לעינינו לראווה קרביים של בני אדם בכל כיעורם העלוב. שמעו, לי יש אשה טובה והגונה; אבל היו רגעים שבהם לא ראיתי שם למטה את לואיזה קאדאניק, אלא את אשת חיקי, את לידה שלי הנאשמת בעבור שרצחה ביריה בעורפו את בעלה פירבאס; הרגשתי בירכתי ראשי את הכאב הפתאומי המפוצץ של היריה הזאת; ראיתי את לידה, חיוורת ונפוחה עד כיעור, קומצת את שפתיה ומאשימה אותי בעיניה המטורפות מאימה, גועל והשפלה. זאת היתה לידה, שהם שם הפשיטו אותה ונברו בקרביה; זאת היתה אשתי, חדר המיטות שלי, סודותי, יגונותי וגסויותי; רציתי לבכות ולומר: את רואה, לידה, לאן הבאת את שנינו! אני הייתי עוצם את עיני בכדי להיפטר מהחזיון הזה; אבל בחושך היו העדויות עוד יותר מייסרות; וכאשר פערתי את עיני בהביטי בלואיזה, נתכווץ עלי לבי, ריבונו של עולם, לידה, איך את השתנית!

"וכאשר הייתי חוזר מבית המשפט הביתה, חיכתה לי לידה ושאלה נוקבת בפיה: אז מה, היא תורשע? – – המשפט הזה היה סנסציוני בדרכו, באשר עניין בעיקר את הגברות. – – אני, הכריזה אשתי, לוהטת מרוב עניין והתרגשות, אני הייתי מרשיעה אותה!

"זה לא עסק שלך, צעקתי עליה; היה נורא בשבילי לדבר אתה על זה. בערב האחרון לפני מתן פסק הדין סגרה עלי תחושת אי שקט; רצתי בחדר לאורכו ולרוחבו והשבתי: אולי ניתן לה ללואיזה לצאת לחופשי; לשם מה היו בחבר המושבעים ארבע הנשים? עוד קול אחד נגד הרשעה, והיא משתחררת; אז מה, האם זה יהיה קולי? – לכך לא מצאתי תשובה; כיש מאין נעורה בי המחשבה הבלתי נעימה: הרי גם לי יש בשולחן שליד המיטה אקדח טעון – זה מינהג כזה מימי הצבא; באיזו קלות עלול האקדח הזה להיות פעם לעזר לאשתי לידה!! לקחתי את האקדח בידי: אולי כדאי להסתיר אותך, או להיפטר ממך בכלל? עוד לא, עיקמתי את פני, עד אחרי שייגמר העניין עם לואיזה! – ושוב התחלתי להתייסר: כן, איך זה ייגמר – ומה אתי, ריבונו של עולם, איך אצביע, איך עלי להצביע?

"ביום האחרון דיבר התובע; הוא דיבר דברים של טעם ודברים כדורבנות; אינני יודע מי הסמיך אותו, אבל הוא דיבר בשם יחסי אנוש במשפחה. אני שמעתי אותו כאילו מרחוק, איך הוא שם דגש חזק ומוזר על המלים משפחה, חיי נשואין, גבר ואשה, תפקיד האשה וחובותיה; אמרו אחר כך שזה היה אחד הנאומים המזהירים בפני בית המשפט. אחר־כך נטל את רשות הדיבור סניגורה של גברת לואיזה, ועשה משהו נורא: הוא ביסס את ההגנה על ניתוח סקסואל־פתולוגי. הוא ניסה להוכיח איזה גועל מוכרחה להרגיש אשה קרה מהבחינה המינית, כפי שאומרים פריגידית, כלפי הזכר הברוטלי; איך תיעובה הפיזי גדל לממדי שנאה; איזה קורבן טראגי היא אשה כזאת, המופקרת לידי רצונותיו של רודן מיני חסר התחשבות. – – אותו רגע אפשר היה להרגיש, כיצד כל חבר המושבעים כולו פונה נגד גברת לואיזה ומתקשח כלפיה, איך בחבר המושבעים מתפשטת התנגדות בלתי מודעת למשהו בלתי־נורמלי, המאיים לקעקע את סדר חייו של המין האנושי, או משהו כזה. ארבע הנשים בחבר היו חיוורות, שופעות איבה כלפי האשה שהפרה משהו כמו התחייבות. והעורך־דין המטומטם המשיך ללוש בלהט את התיזה הסקסואלית שלו.

"אב בית הדין השקיף באיפוק על מבע פניהם המלאי סלידה של המושבעים, ובסיכומו ניסה להציל את המצב; הוא לא דיבר לא על משפחה ולא על עבדות מינית, אלא על רצח אדם. לנו המושבעים הוקל; לומר את האמת, מהצד הזה נראה לנו המקרה איכשהו יותר בר־עיכול, פשוט וכמעט נסבל.

"עד לרגע האחרון לא ידעתי איך אשיב לשאלת האשמה. אבל כאשר השאלה הונחה לפנינו: האם לואיזה קאדאניק אשמה בכך שירתה, בכוונה לרוצחו, בבעלה יאן קאדאניק והרגה אותו? – – אני, שהייתי ראשון הנשאלים, אמרתי ללא היסוס הן, כי באמת היתה לה כוונה להרוג אותו ועשתה זאת. וכך קרה, שכל שנים עשר המושבעים ענו הן.

"אחר־כך היתה דממת מבוכה; הסתכלתי בארבע הנשים שבחבר המושבעים. מבע פניהן היה קשוח וכמעט חגיגי, כאילו עבר עליהן קרב במלחמה למען המשפחה האנושית.

''כאשר חזרתי הביתה, זרקה לעברי אשתי לידה, חיוורת מהתרגשות, את השאלה: ובכן, איך זה נגמר?

"עם לואיזה? אמרתי באופן מיכני. אשמה בשנים עשר קולות. נידונה למיתה בתליה.

"זה נורא, נשפה לידה באכזריות תמימה, אבל זה הגיע לה!

"אותו רגע פקע משהו בתוכי, המתח או אינני יודע מה. כן, צעקתי על לידה ברוגזה שאותה לא הבנתי בעצמי, זה הגיע לה, כי היא עשתה שטות! תזכרי, לידה, אילו ירתה בו בצדע במקום בעורף, יכלה לטעון שהוא התאבד, את מבינה, לידה? אז אפשר היה להוציא אותה לחופשי – תזכרי, לצדע!

“טרקתי את הדלת מאחורי; נזקקתי להיות לבדי. ושתדעו, האקדח הזה שלי מונח עד היום במגירה הפתוחה; לא סילקתי אותו.”

---

דברי האדם האחרונים

מאת

קארל צ'אפק

“להיות נידון למוות, זאת התנסות נוראה,” אמר מר קוקלה. "אני מכיר את זה, כי עברו עלי הרגעים האחרונים לפני הוצאתי להורג. כמובן שזה היה בחלום; אבל חלום הוא לא פחות חלק מחיי האדם מאשר כל דבר אחר, אם כי רק בשוליהם. בשוליים האלה כבר לא נותר הרבה ממצויינותך, בן־אדם, שום דבר ממה שנהגת להתפאר בו במהלך חייך. נותר אז רק מין, פחד, זחיחות הדעת, וכמה דברים אחרים שבהם אתה בדרך כלל מתבייש; אלה אולי דברי האדם האחרונים.

"פעם, אחרי הצהריים, חזרתי הביתה רדוף כמו חיה מרוב עבודה שמאחורי; שכבתי על הרצפה ונרדמתי כמו בול עץ. לפתע חלמתי שהדלת נפתחת ובה ניצב אדון בלתי מוכר לי לחלוטין ומאחוריו שני חיילים בכידונים מורכבים; אינני יודע מדוע, אבל החיילים האלה היו לבושים במדי קוזקים. קום, אמר האלמוני בגסות, תתכונן, מחר עם שחר יבוצע נגדך גזר דין מוות. הבנת?

"הבנתי, אני אומר; אבל אינני יודע בעצם מדוע – –

"זה לא עניינך, צעק עלי האדון. יש לי פה פקודה לבצע את גזר הדין. – – וטרק מאחוריו את הדלת.

"אחר כך נותרתי לבדי והרהרתי. בעצם אני לא יודע: כאשר אדם מהרהר בחלומו, האם הוא מהרהר באמת, או שהוא רק חולם שהוא מהרהר? האם המחשבות היו מחשבותי, או שרק חלמתי את המחשבות, כפי שאנחנו חולמים פני אנשים? אני רק יודע שהוגעתי את מוחי ויחד עם זאת השתוממתי על המחשבות. הדבר הראשון שעסקתי בו היה מין סיפוק של שמחה לאיד, שזאת טעות; שמחר אוצא להורג בשגגה ולהם תצא מזה בושה. אבל בד בבד גדל בי איזה אי שקט: שבאמת אוצא להורג ואניח אשה וילד; מה יהיה אתם, מה, למען השם, הם יעשו – – זה היה, אגיד לכם, כאב אמיתי, כאילו שלבי שותת דם, אבל יחד עם זאת הרגשתי סיפוק נעים מזה שאני חושב בדאגה כזאת על האשה והילד. הנה, הנה, אמרתי בלבי, זאת היא מחשבתו האחרונה של גבר ההולך אל מותו! איכשהו שימח אותי שאני מתמסר ליגון אבהי נעלה כזה; הרגשתי כמעט התעלות. אני מוכרח לספר את זה לאשתי, נהניתי.

“אבל לפתע עבר בי רעד של בהלה: נזכרתי שההוצאות להורג נערכות בדרך כלל מוקדם עם שחר, בארבע או בחמש בבוקר, שיהיה עלי לקום מוקדם כל כך בכדי להיות מוצא להורג. זאת לדעת, שאני לא אוהב להשכים קום; ועכשיו הרעיון, שהחיילים האלה יבואו להוציא אותי ממיטתי כבר בהנץ היום, דחק את כל היתר; לבי נחמץ וכמעט שבכיתי על מר גורלי. זה היה כל כך איום שהתעוררתי ונשמתי לרווחה; אבל לאשתי על החלום הזה לא סיפרתי.”

★

“דברי האדם האחרונים,” אמר מר סקריבאנק והסמיק מרוב מבוכה. “אני הייתי יכול לספר לכם משהו, אבל אולי זה ייראה לכם מטופש.”

“מה פתאום,” הרגיע אותו מר טאוסיג, “רק תתחיל!”

“אני לא יודע.” פתח מר סקריבאנק באי בטחון. “כלומר, אני פעם התכוונתי להתאבד ביריה, וכך – – כאשר מר קוקלה כאן דיבר על שולי החיים – – גם זה מין שולי חיים, כאשר הבנאדם רוצה להרוג את עצמו.”

“מה אתה שח?” אמר מר קאראס, “ומדוע רצית לעשות את זה?”

“מתוך פינוק,” אמר מר סקריבאנק, בהסמיקו עוד יותר. “כלומר אני… אני לא מסוגל לעמוד בכאבים. ואני קיבלתי אז דלקת העצב המשולש – הרופאים אומרים שזה אחד הכאבים העזים ביותר שבנאדם – – אני לא יודע.”

“זה נכון,” נהם דוקטור ויטאסק. “בן־אדם, אני באמת מרחם עליך. האם זה חוזר לפעמים?”

“חוזר,” התלהט סקריבאנק, “אבל עכשיו אני כבר לא רוצה… כלומר, בשביל זה הייתי צריך לספר לכם –”

“אז תספר,” עודד אותו מר דולז’אל.

“את זה קשה לתאר,” התגונן סקריבאנק מתוך רתיעה. “בכלל… כבר הכאב הזה..”

“הבנאדם יכול אז לשאוג כמו חיה,” העיר דוקטור ויטאסק.

“כן. וכאשר בא הגרוע ביותר… בלילה השלישי… הנחתי את הבראונינג על השולחן ליד המיטה. עוד שעה, חשבתי, יותר לא אסבול. מדוע אני, מדוע דווקא אני צריך להתנסות בדבר הנורא הזה? היתה לי כל הזמן ההרגשה שנגרם לי עוול נורא. מדוע אני, מדוע דווקא אני – –”

“היית צריך לקחת איזו גלולה,” נהם דוקטור ויטאסק, “טריגאמין או ווראמון, אדאלין, אלגוקראטין, מיגראדון – –”

“אני לקחתי אותן,” מיחה סקריבאנק. “אדוני, אני לקחתי מהן כמות כזאת, ש־… שבכלל חדלו להשפיע. כלומר… הגלולות האלה הרדימו אותי, אבל את הכאב לא הרדימו, אתם מבינים? הכאב נשאר, אבל זה כבר לא היה הכאב שלי, כי אני הייתי… כל כך מטושטש, שאיבדתי את זהותי. אני לא הייתי מודע לעצמי, רק לכאב הזה; והתחלתי להזות שזה כאב של מישהו אחר. אני שמעתי את האדם האחר הזה… איך הוא מיילל ומייבב; ואני כל כך ריחמתי עליו… דמעות הזלתי עליו ברחמיי. אני הרגשתי איך הכאב הזה גדל ומתעצם – – אל־אלוהים, אמרתי בלבי, איך האדם הזה עומד בזה! אולי… אולי אני צריך להרוג אותו שלא יתייסר כל כך! אבל אותו רגע נחרדתי… זה הלא לא בא בחשבון! אני לא יודע; פתאום הרגשתי רגש כבוד מוזר כזה כלפי החיים שלו, דווקא משום שהוא סובל כל כך נורא – –”

מר סקריבאנק שפשף את מצחו מרוב מבוכה. “אני לא יודע איך לתאר לכם את זה. אולי זה היה מין ערפול חושים לאחר כל הגלולות האלה, אבל יחד עם זה – זה היה בהיר לגמרי… ממש מסנוור. היתה לי הזיה שזה הסובל והגונח, הוא האנושות כולה, הוא האדם בכבודו ובעצמו. אני עצמי משמש רק עד לפרשת היסורים הזאת… מין שומר לילה ליד מיטת הכאב. אלמלא אני נוכח פה, חשבתי, היה הכאב הזה כולו לשווא; הוא היה כמו מעשה גדול כלשהו שאיש איננו יודע עליו. כלומר לפני כן, כאשר זה עוד היה הכאב שלי… הייתי בעיני עלוב כמו תולעת… כל כך חסר ממדים. אבל עכשיו, לאחר שהכאב חרג מעצמי… אני הרגשתי עד אימה, כמה גדולים הם החיים. הרגשתי ש־…” מר סקריבאנק נשטף בזעה מרוב מבוכה. “אל נא תלעגו לי. הרגשתי שהכאב הזה הוא בחזקת… קורבן. ולכן, אתם מבינים, לכן כל דת… מניחה קורבנות על מזבח האלוהים. לכן קורבנות הדמים… לכן קדושים מעונים… לכן מעשה הצליבה. אני הבנתי אז ש… ש־… ש־… מתוך כאבו של האדם צומחת איזו ברכה נסתרת. לכן עלינו לסבול, בכדי שהעולם כולו יתקדש. שום שמחה איננה גדולה דיה וחזקה דיה… ואני הרגשתי שאם אצא מזה, אשא בקרבי מעין קדושה.”

“ואתה נושא אותה?” שאל האב וובס בהתעניינות ערה.

מר סקריבאנק הסמיק עמוקות. “אה, לא,” אמר מהר, “על דבר כגון זה אין האדם יודע. אבל מאז… יש בתוכי מין יראת כבוד; הכל נראה לי חשוב יותר… כל זוטה וכל אדם, אתם מבינים? לכל דבר יש ערך עצום. כאשר אני מתבונן בשקיעת השמש, אני אומר בלבי, בעבור זה היה הכאב ההוא כדאי. או בני האדם, עמלם, חיי החולין שלהם… הכל נמדד במחיר הכאב. ואני יודע, איזה מחיר נורא הוא ובלתי ניתן לתיאור – – ואני מאמין, שאין שום רוע, ואין שום עונש; יש רק כאב שתכליתו… להאדיר כל כך את ערך החיים – –” מר סקריבאנק נעצר בדיבורו, בלא שיידע כיצד להמשיך. “הייתם כל כך טובים אלי,” אמר לבסוף וקינח את אפו בהתרגשות בכדי לכסות את פניו הלוהטים.