כמעט שכחנו. את כל המלים הגבוהות הללו. ואולי לא רק את המלים. המאיסו עלינו. העכברים הללו. כל השוברות הללו, הסידורים, החישובים, הריצות. פתק המסים העירוניים, פתק מפעל המים, פתק אספקת מים חמים. היתושים הללו, ועקיצות, גם תפיחות. אתה יודע, זה כבר יותר מדי. יושבים ומסתכלים – זה פשוט מגוחך. דו"ח למס ההכנסה, מסי חבירות לאגודה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחרת, זה הכרחי, ותרומת חובה לקרן של קבע ולחברה של ארעי, גם לאיזה מבצע מיוחד, מסי מקרקעין, מסי החזקת הבית, מסי הסתדרות העובדים, מסי קופת חולים, הודעות גוביינא על שטרי־חוב, תשלומי רבית, וחשבון החשמל וחשבון הטלפון…

זבובים. מזמזמים ומזמזמים ואין סוף לדבר. שייפסק. שהזימזום המשגע הזה ייפסק. שאפשר יהיה לשאוף אוויר בלי לוואי־מועקה. מחוץ לטחנה הפתקונית הלזו. מחוץ לבית־סוהר של ניירות. בלי הודעות, התראות, תביעות, סחיבות, הזמנות, הפניות, הוראות, איומים במשפט, רמזים למשטרה, ניפנופים בעונש מאסר. יושבים ומסתכלים – מגוחך אך גם עצוב. יתר מכן: מדכא. אתה יודע, מה אתה, אדם אתה? בובת נייר אתה, פוחלץ נייר אתה, דיוקן של נייר אתה.

חשבון הטלפון המאמיר הזה. טירטור טורדני איום זה. אילו היינו חברמנים, היינו נוטלים שפופרת שחורה ומתעללת זו ו… אני אומר לרסיסים. ואילו יקירתי טוענת, שדי אם נשליכנה החוצה. יושבים ומסתכלים זה בזו. יקירתי אומרת שהשמנתי, ואני אומר לה שיפתה להפליא. היא קובעת בבת־ראש, שיש אנשים היודעים להסתדר – גם דירה מרווחת, גם גידול בנים, גם בריאות מניחה־את־הדעת, ואפילו בילויים עונתיים בחו"ל. ואילו אני מעיר בנמיכות־קומה, שיש כאלה אשר אינם יודעים להסתדר – חדר עלוב, והבנים, בני טובים הללו – איזו אכזבה, ובנוגע לבריאות – מה תענוג עשויה כבר לגרום נדידה מאורגנת מרופא לרופא.

תוקפת:

– ואתה, היקר באדם, אל נא תדמה בנפשך, שאינני רואה גם את צד האור שבחיים.

– צד האור? וודאי. די להעיף עין באחד העתונים, די להאזין לרדיו, די להטות אוזן למה שמזדמזם בין הבריות. צד האור. וודאי.

– עצור רגע, בלי התלהבות, היקר באדם. לעומת כל אלה יש ואני רואה, מה שאתה אינך רואה. בכל זאת יש גם משהו אחר. הנה אפילו אשה כזאת, אני זוכרת אותה מילדותי, ילדה סקרנית מאד הייתי. אשה כזאת, אולי אפילו מופרעת, מהללו שאתה ושכמוך אינכם שמים להן לב כלל, מצידי דרכי החיים. להיכן היתה יוצאת מדי ערב, כשאך החשיך? אשה כזאת בשנות העמידה, בשרנית, מרושלת איך שהוא לא רק בתלבושתה, אלא בכל מערך גופה. הידיים שלה מטרטנות לצדדים, כאילו הן מחוץ לעניין. שחוחה במקצת. ומבטה כאילו איך שהוא גם נוקב וגם מתגנב. ערב ערב כשאך החשיך. לא הבינותי אז מה היא ומי היא אך הרגשתי את אימת בדידותה. עזובתה. את הריקנות המשוועת שבלבה. חנות צעצועים היתה בקרבת הבית. היתה נפתחת קרוב לשעה שמונה מדי בוקר. ובכן בוקר בוקר חיכתה המרושלת ההיא, השחוחה ההיא בפתחה, עד שיפתחוה. כדי לקנות שם צעצוע ולהגישו בשובה הביתה לאחד מילדי הבית הרבים. ילד ילד ותורו. גם אני זכיתי לצעצוע. אתה יודע, יהא כאשר יהא, אך לשכוח אינני יכולה לא אותה ולא את הצעצוע מאז. תאמר: אדם אדם וגורלו. אך בעל כורחך תדגיש: אדם. צד האור אפילו בחיים מסוג זה.

יושבים ושומעים. אך יש הרגשה עמומה – זה לחוד וזה לחוד. הדברים הלחודיים הללו איך שהם אינם מתלכדים. אגש לדואר – אמר – השאירו פתק בתיבת־הדואר שלנו, אולי מחכה לנו שם איזו הפתעה. הלך.

הטלפון.

שוב? מי זה הפעם? הוא איננו, צריך איפוא לגשת. בכל זאת יש אנשים, היודעים להסתדר. הללו בשום פנים לא יתנו דריסת־רגל בביתם למכשיר מעצבן זה. הלא גם את המכונית שלהם אין הם מכניסים לתוך הבית.

טירטור נוסף. מילא. אולי זה באמת משהו חשוב. נפסק. שלפוחיות. אם הלה אינו מעונין, אנחנו וודאי שלא נצטער. ואולי זה שוב הקול המסתורי ההוא; חברא קדישא? לא? אם אינכם חברא קדישא, למה אתם עונים?

שוב טירטור. ריבונו־של־עולם, היהיה פעם סוף לדבר?

– הלו, הלו?

– אני הרוזנת (מילמול שם בלתי־ברור). דרישת־שלום לכם מידידתכם הוותיקה מנווה־האגמים (הכל בלועזית רהוטה, כמובן).

זהו. נווה־אגמים. כן, כמה שנאמר: זכרונות מעגימים, נסיונות מחכימים. זוכרת אותנו הידידה הוותיקה. אם לא היא עצמה כאן, הרי לפחות שליח. אך מה פתאום רוזנת?

– הלו? את – את באמת רוזנת?

– מה לעשות: רוזנת. ידידתכם הוותיקה מסרה לי את מספר הטלפון שלכם…

– ובכן אורחת. שוב. אין ברירה. נצטרך להזמין אותה. מוטב מיד.

– אולי תבואי לארוחת הערב?

ובכן רוזנת. מסתבר שלא יהודיה. אולי מהללו, שלא ייתכן לקשור אתן קשרי היכרות. לא. אין זה מתקבל על הדעת. בת כמה היא? 40 עד 50 אם נאמר שהיא מיודדת עם אותה ידידה וותיקה. כלומר על חן־נעורים אין מה לדבר. ומי זה כבר מתפאר בימינו ברוזנוּת? וודאי אחת מטורפת. ובכן מטורפת בת 50, מכוערת, אולי גרושה. שאם לא כן, למה היא משוטטת לבדה בעולם? וודאי עצמאית, בעלת אמצעים. כמעט שאפשר כבר לדמות את דמותה. יודעים מי היא, אך אין יודעים מה ולמה. למשל מקום־מוצאה. ובכן גם תמיהות. לאמור קצת דריכות לקראת הפגישה. אך כיצד מקבלים פניה של כזאת? מהי הארוחה ההולמת רוזנת, שוטטנית בת 50, מכוערת וגלמודה, אך הרפתקנית במקצת?

האמנות המפוארת של תיכנון תפריטים, ירדה פלאים בימינו.

נותנת אותותיה הנטיה לפשטות־יתר, לצימצום זמן ההכנה, לעשיה אחת־שתיים־שלוש וגמרנו. כמו בספרות. כמו באמנות “בת זמננו”. אך בכל זאת תבשילי מטבח הטובים, המשביעים גם את העין, השולחן הערוך בטוב־טעם ושימת־הלב וכוונה להנעים, כל אלה הם גם היום מין פולחן חברתי מהותי, מפגש ריעים להתרועע, מעגן נאות “לכריתת בריתות”, מענג נשאף לצמדי־חמד נאהבים. תיכנון תפריט – ריבונו־של־עולם, רוזנת! העיקר תוספת קטיפתיות לנוזל טעים. המגמה לעורר תחושת נועם בחך. אכן, מכוח התכונה הצמיגית, כלומר דביקות התמיסה בחך, תחושת נועם זו מתמשכת. שופתים את הסיר. מטילים מנה יפה של חמאה, מוסיפים קמח. בוחשים. התמיסה משנה גונה – לבן, צהוב קל זהוב, חום, שחום. אם מדללים במים קרים ומחממים, מקבלים רוטב לבן, אך אפשר להפיק גם רוטב צהוב, או חום, לפי שלב החימום כנקודת מוצא. רוטב לבן עם מרק – זה הרוטב המשובח. עם חלב – בישאמל. עם תוספת גבינה שווייצית – מורניי. עם בצל – סוביס, עם שמנת – רוטב נורמני. עם מרק וכמה טיפות חומץ ופלחי מלפפונים – רוטב פיקאנטי. עם מרק ויין מדיירה – רוטב מדיירי…

זהו. יש לנו. רוטב עם יין. יין אדום כמובן, ואם רוטב יש, השאר אך שלפוחית. שני מיני בשר. מנה ראשונה – אין בעיה. סאלאטים – ברור. שני מיני יין. ולקינוח אשכולית מחוממת. וגמרנו. אפשר גם קפה וקוניאק לאחר מכן. אך העיקר – הוא הלך. לדואר, אמר. מה יהיה אם לא יחזור בעוד מועד. הגברים הללו והרעיונות העציים שלהם. ופה – רוזנת. אולי שוב מקרה כזה, אנושי. אתה יודע: אדם אדם וגורלו, וצד האור שבחיים, והשאר. אך היקר באדם אינו יודע שיש רוזנת. שהזמנתי אותה. הצרה היא, שאפילו להאשימו אי אפשר.

טריקה בדלת. ברוך השם. חזר. כמו מכוח קירבת־הלבבות. אתה יודע, הוא באמת היקר באדם. השעה בדיוק שמונה. שעת ארוחת ערב המקובלת.

נכנס למטבח.

– הדואר הזה. שלחו פתק – בטעות. שום הפתעה לא היתה שם בשבילנו.

– טעות. הפתעה דווקא יש. אתה יודע, לארוחת הערב הזמנתי מישהו – רוזנת.

– רוזנת? (יושבים ומסתכלים. באמת משהו יוצא דופן. התכונה המטבחית הזאת!).

– הידידה הוותיקה שלנו מנווה־האגמים…

– אח זו, היא שלחה אותה? אבל למה דווקא רוזנת?

– אתה יודע, כזאת בת 50, מכוערת, גרושה, בעלת אמצעים, נודדת בעולם, מחפשת מגע, טיפוס קצת מוזר וקצת הרפתקני.

– מנין לך כל זה?

– סיפרה לי.

– מי?

– היא עצמה. בטלפון.

– סיפרה שהיא מכוערת וגרושה, קצת מוזרה וקצת הרפתקנית?

– לא בדיוק כך, אבל –

לא הפסיקה לסיים. מישהו צילצל בדלת. השעה עשרה אחרי שמונה. דייקנית פחות או יותר. אנחנו וודאי שלא נצטער.

הוא רץ לדלת.

והנה בפתח נערה צעירה. אפשר לומר, איך שהוא צעירה מדי. מיזע אדום, משומש במקצת, מכנסיים שחורים־מהודקים, תספורת קצוצה עד השכם, בלונדית, עיניים אפורות. אף חרום, צנומה, קרקים חסרי־עקב. היום יש רבות כמותה. בכל קרן רחוב.

הוא מחכה. תוהה.

האורחת תוקעת בו עיניים גדולות. מחכה אף היא.

– למי, בבקשה?

– סליחה. אינני שומעת עברית. אני הרוזנת (מילמול שם בלתי־ברור).

– הרוזנת? את?

יקירתי התקרבה. תפסה מניה וביה.

– בבקשה. בבקשה להיכנס, למה נתקעתם בפתח?

וכך נתגלגלו הדברים, שיום אחד הזמין את הרוזנת לארוחת־צהריים. אמנם זה היה לאחר מכן. אחר שנתפרכס בסתר לבו: רוזנת או לא רוזנת, סוף־סוף משהו חדש, שינוי אקלים, עולם אחר, בכל אופן כדאי לנסות. ואחר שיקירתי נהגה פתאום כאילו זו שהופיעה במפתיע, היא איזו בת שמסיבות משונות הדיחוה לצידי דרכים, אך נפשה יוצאת למשהו אחר לגמרי.

יושבים במסעדה, ודווקא לטעמנים. ושומעים מה שנכנס לאוזן.

– אני בחורה. נא לא לצחוק.

זה היה הקוץ שתקע בזכרונה מאז. אם כי שנים רבות כל כך חלפו. מה היתה אז? קזזית של אדם. אפשר לומר: קזזית של אשה. אפילו שתים־עשרה לא מלאו לה. ובכל זאת: נא לא לצחוק. ואם אחת חכמה אמרה, שמסוכן הוא הגיל הנשי מ־14 עד 19 – נאטס. מסוכן כל גיל. ראינו גם ראינו בנות. גם קטינות. גם במנזרים.

והיו לה

והיו לה

תוּ־תוּ־תו תוּזלים אך שניים…

זהו הפיזום. קצת אידיוטי, כרגיל. לא הבינה אז את פירושו, אם בכלל יש לו פירוש. אך היה מי שהבין. הנזירות הללו. הנזירה המפקחת שמעה והבינה מה שנאמר בו. ואולי בעיקר מה שלא נאמר בו. וכך גם אם המנזר. וכך גם הכומר המוודה.

תוּ־תוּ־תוּ…

זה אסור. תוּ־תוּ כזה, הלא הוא גילוי מובהק של סטרא אחרא. ואם זה דבק במישהו, צריך מישהו זה להיטהר, להתענות, לסגף את הפה החוטא, את המוח המחטיא, את הלב המתפרץ. עד היום טבועה בה התחושה – ברכיים נואקות על רצפת האבן הכפורית. לא תוּ, אלא קור. לא תוּ, אלא צינה אכזרית. לא תוּ, אלא קפאון משתלט והולך.

למנזר שלחו אותה. להתחנך שם במידות טובות – אמרו. היא היתה קרן האור בבית. תמצית המתיקות שבחיים. גם זאת אמרו. אך תמצית המציאות היתה אחרת. מנזר. כי האב בעל הקלקולציות הגדולות, היה עסוק. מובן ממילא. כי האם אף היא היתה עסוקה. זה כבר פחות מובן ממילא. אך איך אפשר לוותר על כל החובות החברתיות הללו. פגישה ועוד פגישה. ומסיבת תה ומסיבת קוקטייל. חבורת בריג' ומועדון אכסקלוסיבי. ועוד ועוד. סוף־סוף הכרח הוא בימינו להיות “מישהו”. מין מרכז ולא אך מצומצם כהוא זה. ואם יש עניינים כה רבים ומיני בינה לבינו, ושוב בינו לבינה, פשוט אין ברירה. הבת, קרן האור, מתיקות החיים – ישר למנזר.

אילו ידעת, אילו אך ידעת.

– שמו היה איב. היה בגיר ממני אולי בשנתיים, שוליא במוסך – מול המנזר. הוא שפיזם בחוסר כל בושה:

והיו לה

והיו לה…

– הייתי יותר חכמה ממנו. גם סבר־פני היה עדין יותר. רוחני יותר. ויופי – איזה יופי יכול היה להיות בו. באגר. שום דבר לא היה בפרצופו. אך זריז. וערום. לא שכח להחניף ולא טמן לשונו בצלחת. היה כזה… ואולי לא כזה. אני זוכרת, ושוב אינני זוכרת. כי אחרי איב, אתה מבין, היה בוב, ואחריו גיגי… ולבסוף חזי הישראלי שלכם.

והיו לה…

האמת לא הוא, ולא הם, לא כל אלו. כל זה אבק פורח. העיקר היה תמיד אחד. אני יודעת זאת. ידעתי זאת אפילו לפני שהפסיכו שם את האצבע הצהובה שלו על כך. אותו גבר ממושקל, סלע איתן, מבטח מוחלט, מי שהיה במקרה בעלה השלישי של אמי, ובמקרה גם אבי. והוא, הממושקל, בעל העפרון האדום, איש הקלקולציות הגדולות – שקל. חישב חשבון גורלי בין שאר חשבונותיו הרבים – והוא שהכריע. בלשון פשוטה – כאשר נתברר כי אני זקוקה לניתוח יקרני כדי שהגב שלי לא יהיה עקום, כמו אצל דחליל מבהיל אלוהים ואדם, קם וגזר: לא כדאי. ההשקעה הגדולה אינה מצדיקה את התוצאות. לא עזרה כלל וכלל זעקתי, זעקה נואשת של בת שתים־עשרה: הלא אני בחורה!

– נא לא לצחוק. והיו לה… והיו לה… וגם את הגב תיקנו לי. אך לא על חשבונו. זוהי שוב פרשה אחרת, מעשה במי שאמי נצטיירה לו פתאום כמלאך. נאטס.

סיפרה. יושבים ושומעים. כאילו כופים עליה לספר. כזאת צנומה, חרומת אף, אפורת עיניים מדובבות, כזאת שאומרת, שהיא רוזנת. כזאת שמתפשטת נגד עיניך מהבחינה הנפשית. כאילו זה עיקר תענוגה בחיים. אין לה סודות כמוסים. אינך צריך לשאול. אינך צריך אפילו להמהם הימהום של עידוד. שטף שיח. תצוגה רטרוספקטיבית. אולי בדומה לתערוכה של ציור מופשט. כאילו גם הוא מגלה רזי נפש, אלא ששם אינך חודר עד השורש העמוק. שם אתה מעלה אך פירושים. פירושי פירושים. אך אפילו הקולע והמחוכם שבהם, הוא לכל היותר בחינת מפוקפק. לעומת זה כאן הכל שקוף. יותר מדי שקוף. מעבדה נפשית משוכללת תחת זכוכית מגדלת. יושבים ושומעים. הנה פרי הנתחנות הנפשית הלזו שבאופנת הדור. האם זה נעים? מושך? האם זו הקומוניקציה האי־קומוניקטיבית של הדור העכשווי? ואולי זו אך יללת יאוש קורעת־לב בחצר פושטי העורות?

איני יודע איך, אך עובדה בלתי מעורערת היא – הרוזנת פלשה למערך חיינו. עכשיו שוב לא איכפת, שיש שוברות, סידורים, ריצות. לא איכפת שיש הודעות, התראות, תביעות, סחיבות, הזמנות, הפניות, הוראות, איומים במשפט. האמת המלאה – לא נסתיימה הפרשה באותה ארוחת ערב ראשונית, מתוכננת כמיטב התכנון הנוצצני, ואף לא בהזמנה האדיבה למסעדה של אניני הטעם. שכן הרוזנת הוזמנה גם ללינה, הוזמנה לעשות אמבט חם, הוזמנה לאח המבוערת. יושבים ומסתכלים בה. היא מיימיימת כחתול. נוח לה, נעים לה, חם לה – ברור. יושבת המארחת, יקירתי, ומסתכלת בנו. עתה הוא רואה אותי. – מגלות עיניה המהורהרות – באספקלר של האורחת. הוא משווה. כל גבר הנמצא בחברת נשים מושכניות, אך משווה. אתה יודע, אם אני במערך זה באה במקום אֵם, כי האם הטבעית עקרה את עצמה מחיי בתה, מה דינו שלו? האם כופות אנו עליו מעמד של אב, או מתכונת מאהב בדמות אב?

ואל תשכח את העיקר הגדול. מה טוב שעכשיו אין שומעים אפילו כהוא זה על אנשים, היודעים להסתדר. מילא, שיסתדרו. שלפוחיות. מסבירה זאת יקירתי:

– מיד אמרתי, שהיא כזאת – בעלת עיניים תוהות, אדם אדם וגורלו, אתה יודע, צד האור שבחיים וכל השאר.

– הלא אמרת שהיא גרושה…

– גרושה? ואולי היא באמת גרושה.

– מכוערת ובעלת אמצעים ו…

– אני? אני אמרתי זאת? אתה יודע, אתה סתם מבלבל כדרכך.

– ומה אמרת?

– אמרתי שהיא מחפשת מגע נפשי. שהיא טיפוס קצת מוזר וקצת הרפתקני. זהו שאמרתי. ועוד הרבה דברים יכולה הייתי לומר. בעיקר על צד האור שבה וכל השאר. אלא שבחברתך אך יושבים ומסתכלים. אתה יודע, עכשיו כל זה שהיה מקודם, נראה אך מגוחך.

עכשיו?

– כי עכשיו אנו יושבים ומסתכלים ורואים משהו. וזה משהו ממשי מאד בימינו. ועל כך ודאי שאין לנו מה להצטער.

צריך איפוא להודות. נשתנו פני הדברים. כל סדרי הבית נשתנו בבת־ראש. גם האווירה. גם נוסח הדיבור. כל ההתנהגויות. בעצם קשה להבין למה. ואם מישהו יתנדב להסביר זאת, לא יהיה זה דווקא חכם גדול.

פעם בשבוע, ואפילו פעמיים בשבוע, היתה מודיעה שתופיע אצלנו. לאמבט חם. לארוחת־ערב, ללינה. הסדינים הירוקים חיכו לה. האח המבוערת בלילות חורף, חיכתה לה. אנחנו חיכינו לה. אין מה להתבייש, ישבנו וחיכינו לה. היינו נהנים אפילו מהודעתה הטלפונית (הטלפון הנהדר הזה!). את פנינו היינו מאירים בהשמע הצילצול בדלת בשעה היעודה. כזאת דייקנית פחות או יותר. יושבים ונהנים. גם מתלבושתה המרופטת קמעה, הלקוטה בחנויות בלוי (כל הגרדרובה שלה מופקדת אי־שם במלתחות בתי־הנתיבות ברחבי העולם). גם מהקלת הצבעונית, שבה היתה שומרת את מלאי המכתבים שלה, מכתבים אלה והעתקות מכתביה אל מועניה, ספר או שניים, כל מיני זוטות לצורך השעה. כזאת שומרת סדר. אך בעיקר, כמובן, היינו נהנים מעצם קיומה בתוכנו. ומיימיומה המדושן לפני האח המבוערת. שהרי בלי חום, בלי מנה נאותה של חום, אנה אדם בא.

יושבים ומסתכלים. כלומר הפעם לא אני. הפעם – היא מול היא. יושבות ודוגרות. אני מחוץ למעגל. אף מחוץ לתחום. הפעם זו סידרת נשים. בלעדית. בינה לבינה. משהו כל כך קמאי. עד שאתה, המסתכל מרחוק, הנך מרותק כל כולך לגילוי מובהק זה של חידת החיים. אף שאינך שומע דבר. שום רישרוש אינו מגיע עדיך. אתה אך רואה. ותוהה. אתה גם דרוך. שכן טוות־חוט־החיים הללו, קובעות משהו. שוזרות משהו. מוזרות. ואף גוזרות.

שתיהן קיפלו רגליהן תחתיהן. שתיהן בכורסות נרחבות. עיני שתיהן נוצצות. הבעת־הפנים של שתיהן מרוכזת. אתה מרגיש את המתח החשמלי שבאווירה. משוחחות, כנראה. אולי כדלהלן.

אומרת יקירתי:

– וכך פתאום עקרת אלינו?

– את מבינה, קרקע טובענית. בוץ. אחד הידידים שלי, ניסה פעם להוכיח לי, כי הנשים מקורן ביצה. את מבינה, כוח הפריון הזה, הקמאי. משהו ישר מרחם בראשית. מים ועפר יחדיו. לא תוכנית מתוכננת. לא מחשבה תחילה. לא סידור – זה למגרה זו, וזה למגרה זו. שום הודעות, התראות, הזמנות, הוראות, תביעות, איומים. בוהו. ולבדיות. אך גם צפיה. איזו דגירה עמומה. ונשימה כבדה. ולחות, ואדים. אך הפנים נשואות אל מול השמש. אשה שנולדה בבוהו. אשה שנותנת חיים בבוהו. אשה שנמשכת אל השמש.

– למה את מתכוונת?

– את מבינה, הטילו אותי לבוץ. הם הטילו. בכוח. ואני – בעצם אני נמשכת מטבעי לחום. כל הזמן אני זועקת בלבי: קצת חום. ואצלכם, אצלכם חם. ברוב ימות השנה – שמש, הודו היתה אולי מתאימה יותר. אך כיצד מגיעים להודו? ופה יש לי גם איזו אחיזה עמומה.

– אחיזה?

– כן. לפי השמועה, אמי היא ממוצא יהודי.

– שמועה?

– לא הצלחתי לברר. היא לא סיפרה. גם לא השתדלתי במיוחד – וכי מה זה חשוב.

יושבות ומוזרות. אני רואה. אינני שומע דבר, אך אני יודע: יש תעלומות בחיינו, הגלויות, המובנות אך לנשים.

– את מבינה, הנה מכתב ממנו. מאבי. טוען, שסוף־סוף עלי ללמוד משהו. מקצוע. עלי להצטרף למערך החברתי. אבל איך?

– איך שהוא – נאנחת יקירתי – נכנעים. כולם כך.

– לא. לא כולם. מהידידים שלי, יש ויש שלא הצטרפו. הוא עשה חישוב בעפרון האדום שלו: כדאי! שלח אותי לפסיכו. אצל הבאגר ההוא למדתי לפטפט, לטרטר בלי כל מעצור. מין ורצח, ושוב מין ורצח. כל שעלה על דעתי. כאילו זה כל סודה של נפש האדם. את מבינה. תמיד ותמיד הוא, ושוב הוא. ומהצד השני: היא ושוב היא. נאטס.

יושבות ונהנות זו מזו. נוח להן. רווחה להן. חם להן.

– את מבינה לפעמים זה לא כל כך רע גם לנדוד. את מזדמנת למקום בלתי ידוע לך. לילה. אומרים לך, שצריך לרדת מהרכבת. את יורדת – ואין איש, לא רק שאין פרצוף מוכר, פשוט אין נפש חיה, לבסוף את מוצאת את מנהל התחנה. הוא מגמגם משהו, ואך בדוחק מסתבר לך שיש כאן איזה מלון. את פונה ללכת, סוחבת את המזוודה – חושך. את יודעת, שאיך שהוא הכל יסתדר. הלא כתב לך במפורש, שיחכה לך. את כספו האחרון שלח לך – כך כתב. וודאי קרה משהו. אך כרגע חושך. ריק, מה לעשות?

נשתתקה. החושך ההוא עורר בה, כנראה משהו שלא יכלה להתגבר עליו.

– לבסוף נזדמנה איזו סבתה. לא שהיתה זקנה. אילו סרה למספרה, לסלון של יופי, אילו לבשה איזו שמלה מתקבלת על העין, קצת שפתון, קצת פוך ופודרה, היתה נחשבת לאשה צעירה. גם את הבן שלה הכרתי. בגילי פחות או יותר. אבל זה היה אחר כך. סבתה זו היא שהוליכה אותי למלון. היא שעמדה על המקח. היא שבדקה את החדר. אפילו את הסדינים שבמיטה. איזו חביבות לבבית. ממש כמו סבתה. בילדותי לא היתה לי סבתה, לא מצד אבא ולא מצד אמא. והנה. חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, אין קול. התחלתי דואגת. הלא זה אך להשתגע. אולי הגיע משהו בשבילי לדואר, נתנצנץ לי, כי מי זה יודע שאני מתאכסנת במלון. השכם בבוקר ירדתי איפוא מחדרי וממש פרצתי לרחוב. אך לאן אפנה? והנה קול. פניתי אחורנית – סבתה. כמו באגדה. היא הזרה, המטופלת בצרות צרורות משלה, כפי שנתברר לי אחר כך, הוליכה אותי שוב, מרגיעה בעצם קיומה, מנחמת בעצם נוכחותה. לא. לדואר לא הגיע שום דבר בשבילי. הבטיחו לסבתה להודיעני מיד כשאך תגיע בשבילי איזו ידיעה. אך עתה כבר ידעתי. ולא זה החשוב. חשוב היה, אפילו אז, קיומה של סבתה נפלאה זו. וגם בנה. אפילו לקולנוע הזמין אותי. ואחר כך גם לקפה. בימים הראשונים. היה ביישן כזה, חיישן כזה. אך עתה גילה לי, מה שלא גילה לאיש לפני. גם לא לאהובת־נפשו, שכמובן אי־שם היתה קיימת. אותם חלומות שגורים שבכל הפינות הנידחות. אבל הוא לא ידע זאת. הוא חשב שכך מרגיש וחולם אך הוא. נמאס לו. והוא רוצה להגיע למשהו, בהזדמנות הראשונה יתחמק מכאן, שהרי יש עולם גדול ומעניין כל כך.

ממלמלת יקירתי:

– אח, כן, האישה השחוחה ההיא, הצעצועים הללו, צד האור שבחיים. את רואה?

– למה את מתכוונת, מה אני רואה? אה… העיניים שלו, של הבן, מבריקות כאלה, מאמינות כאלה. הוא החולם. והיא סבתה – שנפשה יוצאת לנכדים.

חוזרת יקירתי ומאשרת:

– זהו בדיוק זה.

באחד הימים גמרתי אומר להגיע לחקר הדברים. רוזנת או לא רוזנת, אחת היא לי. קצת משקה, קצת מאכלים טעימים, קצת דברים מעודדים – מתירים לשונו של אדם. סליחה, שכחתי. הרי את לשונה אין כל צורך להתיר. רציתי איפוא פשוט לשמוע, אולי סוף סוף אתפוס את חוט השני, ואתחיל להבין משהו בתיסבוכת הזאת. ובכן שוב מסעדה. ושוב יושבים ושומעים:

– האמת, מה שראיתי פה, מה ששמעתי פה, מה שהתרשמתי פה, זה דווקא ההיפך ממה שסיפרו לי, ממה שסיפרה לי גם הידידה הוותיקה שלכם. משפחה – יש כאן. עבר מוגדר ומלובן היטב – יש, טאבו חברתי שמחייב רוצה או ממאן את כולם – יש, שאיפה אישית קטנה – יש. ואפילו עתיד אישי קטן משובץ במערך המקובל. אין היסוסים. אין אובדי עצות. אין תועי דרך. אין כל זעזוע למראה איזו תהום פעורה. כאילו מעולם אחר אתם, כזה קטן, משעמם, שיגרתי. אתה מבין, הנה אבא שלי, נולד במקום אחד, עבר למקום אחר, מהי בעצם הארץ שלו? הנה אמא שלי, נולדה במקום אחד, חונכה במקום אחר, עברה מפה לשם, משם לפה, נישאה למי שגם הוא אינו לא מפה ולא משם, ושוב נישאה למי אחר, שגם הוא אינו לא מפה ולא משם – איזו האחזות יכלו הם להוריש לי? קליפת אגוז? וודאי שאני קליפת אגוז בים איום. לא ארץ, לא עם, לא משפחה, אף לא לשון אחת, ולא כניעה לחברה. רק ידיד פה, ידיד שם. וכך נגרפים. איך שהוא ממשיכים.

– אך גם אצלנו יש…

– לא. ראיתי מה שראיתי. אני יודעת, אתה והדור שלך, והדור הקודם, אתם מבינים. אתם עוד ממשפחת הנודדים. אתם הייתם נודדים, כשהאחרים, הפרימיטיביים הללו, עדיין היו תקועים במקום שתקעו. אבל אלה שנולדו כאן, אלה שגדלו כאן, הם אחרים. להם יש לשון נפשית אחרת לגמרי. אולי לא אפריז אם אגיד: לשון מקוצצת. איזו דביקות בממש הקטן, בלי כנפיים…

יצאנו,

הרחוב היה כנרדם. למעשה רציתי להראות לה, שעדיין לא ראתה את הכל. סוף־סוף מה כבר רואה אורח־לרגע. שאת העיקר, שהוא אולי חבוי, לא ראתה כלל. שתמיהה היא, כי בעלת־הבנה כמוה, חודרנית כמוה, מסתפקת במטבע שחוקה. אך הרחוב היה כמעט ריק. הבתים נראו דהים כל כך. מיושנים. מוזנחים. חסרי כל אופי. חלונות־הראווה עשויים ביד שמאלית. שערי בתי־הקפה הקטנים בלי חוט אחד של חן. הכל לעוס כל כך. תפל. ואשפה, כל כך הרבה אשפה. האמנם התחלתי לראות בעיניים שלה? אני התכוונתי להראות לה, להשפיע עליה, והנה –

ופתאום ילד רץ לקראתנו. היא מחייכת אליו. ממש קורנת לקראתו. כאיזו דודה טובה. כבן שמונה היה. הסתער עליה, מתגעש מרוב חיבה.

– אתה מבין, אחיו הקטן של הידיד שלי, שעליו סיפרתי לכם – הסבירה – לפני שהכרתיכם, הייתי סרה לביתם. גם כאן שישבנה הידידה הוותיקה שלכם – הצטחקה. פישפשה בארנק. שלפה מעטפה של בולים משומשים.

– הוא ראש אוספי הבולים בכל הרחוב שלו – אמרה במין גאווה אימהית.

הילד יחד עם הבולים חמקו כלעומת שהופיעו. אך הקרינה בעיניה לא חמקה.

– אתה שומע, יש והוא אורב לי, ממש אורב. הוא ג’נטלמן קטן. הזמין אותי פעם לארוחת־בוקר. לא הניח לי לשלם. איך יכול אדם להתקיים בלי הילדים הקטנים הללו?

*

ערב אחד אנו שוב יושבים ומסתכלים זה בזו. עייפים היינו שנינו. גם יקירתי. עד כדי כך, שלא קם בנו כוח לשום דבר. שנינו עבדנו במשרדים. שנינו היינו מתנסים בכל אותן צרות צרורות, שעבודה משרדית גוררת אחריה. עייפים, מסתכלים ושותקים. כמעט שפגה אותה התעוררות פתאומית, אותה הארה קיומית חדשה, כמעט שניתק אותו חוט של עניין מיוחד, שהחדירה הרוזנת לחיינו.

– אתה יודע – פונה אלי פתאום יקירתי – סיפרה לי, שעכשיו…

– מי סיפרה? – מתעורר אני מעייפותי.

– הרוזנת. גילתה לי, שלמעשה תמו כל מקורותיה הכספיים, היה לה צרור קטן, קצת מאביה, קצת מהללו, שהיא קוראת להם, אחד הידידים שלי', קצת מהידידה הוותיקה שלנו – ונגמר.

– עבודה?

– זהו. חיפשה עבודה. עבודה משרדית.

– מדוע לא? נערה כמוה, יחטפו אותה.

– אתה טועה.

– שטויות.

– באחד המקומות שאלו אותה: בלשון המדוברת שלך את וודאי שולטת היטב? ענתה: לא, הכתיב של צולע. במקום אחר שאלו: העבדת פעם כטלפוניסטית? השיבה: לא, ודאי אתבלבל. במקום שלישי רצו לדעת: קצרנות? מהירות הכתיבה במכונות־הכתיבה? טיפול בלקוחות? התשובה שלה: אינני יודעת, אינני בטוחה, אין לי כל נסיון.

– זהו באמת שיא.

– אתה יודע מדוע? היא ענתה כך משום הגינות נפשית מאודית. אין היא יכולה ואין היא רוצה לרמות. אין היא רוצה להיראות, אלא כמות שהיא באמת.

– אבל כשמחפשים עבודה והמים מגיעים עד נפש…

– דווקא אז. זהו כור המבחן לאדם. לאופי האדם. וגם זאת: גם חוכמת חיים יש כאן. הלא – אמרה – כעבור רגעים ספורים ממילא יעמדו על מה שאני יודעת או אינני יודעת, וברוב המקרים יסלקו אותי אחת־שתיים, ובכן למה להעמיד פנים או אפילו לשקר?

– ולכך את קוראת חוכמת־חיים?

– נאמר נקיון־כפיים נפשי. אתה יודע, אני… אני החלטתי לנסוע.

– את? לאן?

– לחוץ־לארץ!

– מה זאת אומרת לחוץ־לארץ? לאיזו חוץ־לארץ? ולשם מה?

– אין ברירה. אני מוכרחה לשוחח עם אביה, אולי אף עם אמה. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים, לראות כיצד היא מרפרפת, נגררת, נסחבת, ולשתוק? מוכרחים לעשות משהו.

שקענו בהירהורים מעיקים. באווירת החדר פירכסה זעקת־לב. זעקת לבה של הרוזנת.

והנה היא עצמה, הפעם בלי הודעה קודמת. שום צילצול טלפוני. שום צילצול בדלת. פשוט נכנסה. והנהי כאן. אותו מיזע אדום, משומש במקצת. אותם מכנסיים מהודקים. אותן רגליים ארוכות. אותן אצבעות מוארכות־אריסטוקראטיות. וכמובן הפנים הללו, שמבוכה וחוכמת חיים, תהייה וחיפוש משתקפים בהם בערבוביה.

היא פה. ברור. הלא היא מתמתחת בכורסה. אני צובט בזרועי, אני ער בהחלט. אני מסתכל ביקירתי, גם היא צובטת בזרועה. זהו איפוא ממש. יושבים ומסתכלים בה. הנהי ההופעה, שאיך שהוא נפלה לתוכנו. זוהי נערה. לא נערה אלא אשה. ולא אשה אלא רוזנת.

– אח, אתם… כל כך הרבה דברים עוד אני צריכה להחוויר לכם. כדי שתדעו הכל. כדי שהשולחן יהיה חלק. כדי לסלק כל מחיצה בינינו. אתם יודעים, שקיפות. אם אני קיימת, אך מתוך שקיפות מוחלטת אני קיימת.

היא נותנת בנו את עיניה האפורות־המהורהרות. משתתקת. גם אנו שותקים. אך השיח לא נפסק. השיח נמשך והולך. גם בלי השמעת קול. המתח המיוחד שבנוכחותה – שריר וקיים. מתון־מתון היא גוחנת, מעלה את הקלת הצבעונית שלה, שמה אותה על השולחן. משל לקטיגור שתיקו פתוח לפניו. כנגד מי? כנגד עצמה? כנגדנו?

– מכתבים – היא אומרת – גם למכתבים יש לשון. הנה למשל זה – היא שולפת מכתב ממעטפה, שהבול שלה נגזר במספריים. אך לפני שאקראנו באוזניכם – היא ממשיכה – מבוא קצר. זה זמן־מה הרגשתי, כי בין השאר מטרידה אתכם שאלה מכוונת אלי, היא על קצה לשונכם, אך לשאול במפורש אינכם מרשים לעצמכם. אני ניגשת איפוא לעצם העניין, לעסק המיני הזה. סעיף ראשון: אין שום יסוד לחשוד בי שאני קרת מזג. עליכם לדעת בבירור – אני מה שהוגדר במילון האנושי בשם אשה על כל תכונותיה. ובכן, באגר אחד אמר לי פעם, שהוא אוהב אותי. מה את רוצה, יש שמאמינים לכך. לכל אשה יש רגע, שהיא מאמינה כאשר אומרים לה, שאוהבים אותה. היינו נמצאים אז בתוך סירה. על פני נהר רחב. זרימה כזאת – איטית אך בטוחה. זו לא תנועה על אף הזרימה. זוהי תנוחה. שעת דימדומים. השמש עמדה לשקוע, היתה איזו התנשמות כבדה. מן המעמקים, כשיחשיך יתעוררו מעלפונם החיים הסמויים, הבורחים מן האור. כשיחשיך – פניתי אל שותפי בסירה – אהיה כל־כולי שלך. אך הוא, באגר אפסי שכמותו, לא הבין אפילו כהוא זה. פער את פיו האידיוטי ונתן בי עיניים בהולות. והנה מה שכתב לאחר מכן:

פרשה לפניה את המכתב וקראה כמי שההלכה פסוקה לפניו.

– העסק הזה… הגיע הזמן שתביני. כי בימינו העסק המיני – זה לא כלום. לא שמתחשק לנו, לכל הדור שלנו, לא שיש לנו תאוות, אלא שאין לנו תאוות, ושום דבר אינו מתחשק לנו. על כל המיניות הזאת, שדשים בה כל כך הרבה, פשוט אפשר לצפצף.

פתאום קמה, ניגשה למקשיב לקריאתה. קפצה אגרופיה והתחילה חובטת בו במלוא כוחה.

– לצפצץ, אתה שומע, לצפצף!

אחז בידיה. בחוזקה. הנהי במגע ידיו. הגוף הזה, הגמיש, ארוך הרגליים. הגוף הצעיר הזה. הרטט שלה. מיצמוץ העיניים התופסניות האלה. רעד שפתיה. טפין של זיעה על שפתה העליונה. אשה שופעת כזאת. בזרועותיך. אך פתאום – קפא. הדם הסוער בעורקיו קפא. אין לה ריח. שום ריח. כיצד להסביר זאת. הקיים אדם בלי שום ריח? היש אשה בעולם בלי שום ריח? והרוזנת הזאת – האם היא מצויה כאן, או אינה מצויה כלל?

פתאום רואה אני את יקירתי, שמקודם כאילו הוציאה את עצמה מתחום הנוכחות, יושבת ונועצת עיניה בבעלת דברה. מיד חזרה שומרת המכתבים לכורסתה. והנה היא מנפנפת במכתב חדש.

– ילדים? – היא פונה אלינו – זה ודאי אחד הקלפים שלכם. שמעו איפוא מה שכותבת אשה “בת זמננו”. במקרה היא אמי. מי מטומטם – היא קוראת – חושב על כך בימינו. מבחינה ביולוגית־חברתית נמחק כל העסק הזה ואיננו. אמצעים בדוקים למניעת ההריון וגמרנו. הרעיון הקובע הוא: התגברות השכלי על הבהמי.

יקירתי קפצה ממקומה. רצתה להגיב איך שהוא. אך הרוזנת ניפנפה בידה. כמהפנטת.

– אני יודעת – אמרה – את רוצה להצביע על חיבתי הגלויה לילדים לא שלי. אבל הרי זהו עניין אחר לגמרי. וחוץ מזה, אם זה יספק אותך, אגלה לך שלא רק את בין המתריעים. אחד הידידים שלי מצא תשובה ניצחת: החברה האנושית הלא־אנושית הזאת.

עתה קפצתי אני ממקומי, מהפנטת או לא מהפנטת, אך חד־שיח היה מאז ומתמיד למורת רוחי. ובפרט שהיא מאשימה כאילו גם אותי, כאילו אני החברה האנושית האומללה הזאת. אך לשוא. הפגנת־הרצון הזאת מצידי, היתה ללא הועיל. היא המשיכה בנוסחה הקפדני, כאילו לא הייתי קיים כלל.

– ועתה – אמרה – נעבור לסעיף הבא. אני מתכוונת לייחוס אבות. גם אתם אינכם יכולים לשכוח שאני רוזנת. יראת־כבוד יש לכם. ייחוס זה משהו חשוב מאד בעיניכם. זה נטוע בדמכם, כמו אצל כל הנדכאים, או אלה שהיו נדכאים. שולחן מעדנים ערכתם לכבודי, תוספת קטיפתיות – מה? צמיגיות למען דביקות התמיסה הטעימה בחך. רוטב לבן, צהוב קל, זהוב, חום, שחום. רוטב־יין הגשת לי. ודווקא אותו אני מתעבת. תכלית התעוב. הוא מזכיר לי אך את העיפרון האדום של אבא. אך זה לא הכל. יש גם צד שני למטבע. והנה אקרא לכם, מה שכתב ידידי לפני־האחרון.

ושוב הנימה הקפדנית, המדעית כמעט, של קריאה:

– על בעלי ייחוס, עטורי התארים, אומרים היום, שהם מנוונים. שירדו מנכסיהם הביולוגיים והכלכליים כאחד. שהם אך מוצגים מוזיאליים. אבל יש ודומה, כי דווקא המנוונים האלה, הם יותר “בני זמננו” מהאחרים. על כך מעידים, בכל מקום כמעט, הלגיונות הרבים של ביטניקים, טדי־בויס, חזקים־למחצה, זועמים, רוקרים. כל אלה, כל לגיונות הנוער האלה, לא גדלו די צרכם, אך כבר הגיעו לאפס־תקווה מוחלט. הם ולא אחרים מגלמים את תחושת האדם בימינו.

תקעה בנו עיניה, הצביעה באצבע נטויה, כמתכוונת להדגיש במיוחד:

– ובנוגע ל“דור העתיד” שלכם, כפי שאתם מתבטאים, וכפי שטירטרה באוזני הידידה הוותיקה שלכם, כדי להעלות את חינכם בעיני – על כך מעיד מכתבי שכתבתי למי שהיה ידידי, זה אך לפני שנתיים. לאמור: אולי היום תבין, מה שאולי לא היית מסוגל להבין בזמנו. בהיותי כאן, מתוך סקרנות למהותו האמיתית של הכאן הזה, קרבתי אלי טיפוס צעיר, כזה שנולד כאן, הם קוראים לו צבר. מתברר ללא צל של ספק, שהוא תועלתי, מוגבל, בעל בטחון עצמי עד לזוועה, בלתי מסובך עד שאת פשוט מוכרחה להתפרץ ולקרוא קוקוריקו. והוא, טיפוס כזה, מייצג אותם? טיפוס “משוחרר” כזה הוא “חלום הדורות” שלהם? עם זה שגידל משיחים מבני ענק, עם זה שהפליא באדירי השכל האנושי, באבירי הלב האנושי, עם זה שגילה את תקוות־אנוש עלי אדמות – אנה פניו מועדות?

העיפותי עין ביקירתי. היתה נסערת. ממש כמוני. בכל זאת – הרהרתי – אולי נותנת כאן אותותיה מלחמתה הנואשת של הנערה המוזרה הזאת בגבר, בכל גבר, כתחליף נקמה באביה, והוא שמביא אותה להתבטאות ארסית זו?

בו ברגע נזקף אחד המכתבים מתוך הקלת הצבעונית. ירקרק כזה, כאילו מלא תקוות מרוממות, כאילו אומר להכריז: גם מכתבים רוצים לחיות. נייר. גם הוא נייר. אך איך שהוא אין כאן מכנה משותף עם בובת־נייר, פוחלץ נייר, דיוקן של נייר, עם כל המערך הפתקוני הלזה מחיי יום־יום. מכתב בעל נימה אישית, לבבית, נוגעת לשרשי הדברים, הוא בכל זאת כאילו חי הנושא את עצמו.

– נקמנות – הוא מצייץ כממשיך חוט מחשבתו לעבר שומרת המכתבים, בלי שים לב להזדעפותה הגלויה.

– נקמנות אתה טוען – היא עונה בעל כורחה – בכל אופן ברור, שלמעשה אני חופשיה. אין לי שום מטען של ידיעות. לא התפטמתי בשום לימודים סדירים. אינני מסוגלת לעבוד. אינני מוכשרת להרוויח את לחמי בחברה המאורגנת. משום כך אני ולא אחרים המשוחררת. שום עול אינו מסנוור אותי. שום מס־הכנסה אינו מדכא אותי. אינני חייבת דבר לשום איש. אני מודה, ניתחתי את מניעי הנפשיים, בעזרת הפסיכו ובלי עזרתו. ומה בכך אם אני רוצה להראות לאבי שבגד בי, כי יש גברים טובים יותר, אוהבים יותר, מסורים יותר ממנו? מה רע בזה, שאני מנסה שוב ושוב למצוא גבר כזה, שאולי אינו קיים כלל. האם זה מערפל את שכלי האנושי? ואם אני רוצה להראות לאמי, שזנחה אותי, למען העיסוקים הנשיים שלה, שאני מושכנית יותר ממנה, שכל גבר מחוג ידידיה הקרובים מוכן לרוץ דווקא אחרי, והיא אך כקליפת השום בעיניו, האם זה מערפל את שכלי האנושי?

מכתב אחר, הפעם ורדרד, איך שהוא מעורר הרגשה של זיוף, קיבל עידוד מהצלחת קודמו. הוא מרשרש:

– שכל אנושי, או תוכן אנושי?

– אתה יודע זאת – מסתערת עליו שומרת המכתבים בשצף קצף – הלא אתה הטומן על גבך הוורדרד את התשובה. שם כתוב: מה זה תוכן אנושי בחברה האיומה של ימינו? הלא ככל שהחברה מפותחת יותר, משוכללת יותר, מאורגנת יותר, בה במידה היא חונקת יותר את האנושי. בשום חברה אנושית קודמת, מאז הופיע אדם עלי אדמות, לא היו יכולים להגיע לכלי המשחית הבלהתיים הללו, כפי שהגיעו אליהם בימינו. ככל שהאנושי נחנק יותר, בה במידה מתחזקים והולכים יצרי ההרס והמוות.

אני מצטחק לעבר יקירתי. כמוני כמוה, לא יאומן כיצד השתלשלו כל העניינים הללו. קירקס של מכתבים – הלא זה חידוש מסעיר. כאילו לחיזוק הרגשתנו, מתפרץ עתה מכתב נוסף, אפור, מקומט, ממש עלוב, ובכל זאת אינו מוותר על זכותו להישמע.

– מדברת, ושוב מדברת, ומה בנוגע ל“דור השותקים”?

– הללו – היא תוקעת לו – גם הללו קיימים. אי אפשר להכחיש זאת. במקום אחד יותר, במקום אחר פחות. הלא על גבך האפור רשום הכל במפורש: אדישים, חסרי התלהבות, כאלה שאינם מתמרדים, אינם שואפים לשום דבר. חוששים. מתיראים. נאחזים ב“עד כה ועד כה”. הנאות קטנות. קצת בידור. קצת יפי נוף. קצת נשואים. אהבה קטנה. דור השותקים. האמת, פה מלא אפשר לומר: הם הדגנראטים המובהקים ולא האחרים.

ופתאום היא פונה אלינו בחמת זעם:

– גם אצלכם ב“שינוי האדרת”, יש לא מעט נוער מהסוג הזה.

שוב קפצתי על רגלי. איך שהוא מוכרחים לשים קץ לכל התיאטרון הזה. בלי ספק יש בדברים האלה גם גרעין של אמת אכזרית, אך הנימה התוקפנית־החשודה הזאת, כל המסגרת הראוותית הזאת, העמדת פני הדברים כהלכה פסוקה שאין עליה עוררים, כל זה הוא פשוט סילוף משווע. הלא אינך יכול שלא לצעוק ישר לתוך פרצופה: לא כך! זה לא כך!

בו ברגע התעורר מכתב חדש, הציץ לכאן ולכאן בזהירות, חכמני כזה, התעופף לקראתה ויחד עם זה כאילו ניפנף לי: הנח אותה לי! כזה מכתב חום, משרדי יבש, אך נוגע לעיקרי הדברים.

– שמעי – אה, בת כמה את בעצם עכשיו – הגידי לנו רק זאת: למה צריך היה להרחיק עד כדי כך, למה צריך היה לבשל דייסה עכורה כל כך מחייך הצעירים?

– אה – היא מעלה על פניה הבעה של קדרות מקפיאה – סוף־סוף, מכתב של אבא. אפילו בת כמה אני, אינו זוכר. כשזה אך נוגע לי, מכזיב גם העיפרון האדום! – היא הודפת את המלים מפיה כגלידי קרח – אך מה זה משנה אם אני בת 16 או בת 22? ומה ואיך צריכה הייתי לנהוג בעולם, שלקיומו בצורתו העכשווית אחראים כולם, כל השומעים וכל שאינם שומעים את דברי. אם בכל זאת נותר בי עוד משהו אנושי, הרי זו הסקרנות. היא הקש האחרון. אינני חיה, שמכוח הרגלים קבועים, הנטועים בדמה, היא קיימת. קמעה קמעה התברר לי, שכמו האחרים מבני דורי, רציתי לתהות מקרוב על כל התמוה והאיום הזה, הנקרא חיים בימינו. אך איך אפשר לעמוד על כל סגולות הגוף המשונה הזה שלך, גם יפה וגם אהוב, אך גם מאוס ודוחה – בלי להעמידו למבחן ממשי? עכשיו אני יודעת, אולי לא כל כך הרבה, אך יותר ממה שיודעים אחרים, הזקנים הללו…

עתה אחרי ההתפרצות הגדולה, חלה הפוגה. המתיחות איך שהוא נתרופפה. מה שמוכרח היה להתפרץ, התפרץ, וזהו זה. עתה היא אוספת, כמו אחר גמר הצגה, את אביזריה, את המכתבים המרדניים שלה, מחזירה אותם מדוחס־מדוחס לתוך הקלת הצבעונית שלה, ודי, המסך יורד. בקול אחר לגמרי, רגוע, כמעט חביב, היא פונה ליקירתי:

– את יודעת, הסוף לטירדותיכם. לכל דבר יש פעם סוף. אין מנוס. אמנם מכתבו של אבא לא הוא שגרם. אך אני מוכרחה לנסוע מפה. וכדי שכוונת דברי תהיה שקופה, ברורה וחד־משמעית, אני חוזרת ומדגישה: אני נוסעת ולא את.

קמה, פנתה לדלת. עיני שנינו נאחזו בה: הכך נוהגים? אחרי כל מה שאירע? פשוט קמים ומסתלקים ודי? רוזנת שכזאת?

היא על יד הדלת. תלך, לא תלך? נתקעה במקומה כחוככת בדעתה. פתאום הפנתה אלינו את ראשה, חזרה, ניגשה אל יקירתי. בנמיכות קול, בלחש בלתי־נשמע כמעט, הפטירה כבעל־כורחה:

– את יודעת, אל נא תדמי שאני עיוורת גמורה וטיפשה גמורה. ראיתי כפי שאת מתבטאת, גם את “צד האור”. אני מודה בהכנעה, הנוער שלכם, הצברי הזה, גם משהו כוח יש בו, גם… משהו תקווה…