לזכר ידיד שנפל שדוד במערכות דורנו.

הנה הבקבוקים החייכנים הללו, הנוצצים הללו, החינניים הללו משני–הצורה הללו, ואף משני הצבע והטעם וההשפעה. תענוג! הנה הם לפי שמותיהם ותולדתם, הנה הבלאנטין הממוזג, כידוע, מ–42 סוגי ויסקי מאתרים שונים בסקוטלנד: הנה “עמוד איתן” של גראנט, שאומרים עליו כי אצל זקנים הוא מדליק את שלהבת הזכרונות, לצעירים הוא מצייר את סיכויי העתיד, ולכל–בכל–כל הוא מעניק את הנאת ההווה: והנה ה“שחור והלבן” המפורסם, והנה “מלכת ההרים”, “המבריח הזקן”, “ג’וני ההלך”, וגם “ארבע השושנים” ו“סבא קשישא” ו“עורב זקן” ו“שבעת הכתרים” של סיגרם. הנה הם לפניך, אלה ועוד כמה אחרים. הנה הבקבוקים העגולים, המרובעים, המשולשים הללו, גדולים ובינונים וגוצים שעסיסם ענברי, צחום או צהבהב, סם–חיים זה שנסחט בזיקוקי אנוש מחוכמים משעורה או שפון להנאת גברים מדושנת. אנו יושבים במטבח, או ביתק דיוק מה שהיה קרוי מטבח בארמון המלכה הצעירה, שאמנם היתה צעירה ויפיפיה לפני 150 שנה ומעלה, האח מבוערת, הספסלים הומים מיושביהם, השולחנות ערוכים כל טוב, הטבחות המתנדבות במצעף אדים וריחות ערבים עסוקות במעשי צליה וטיגון, בישול והרתחה, הכוסות שלנו ריקות למחצה, אך הבקבוקים ערוכים לפנינו כצבא אדירים אשר קץ אין לו – וטוב לנו, טוב.

אומר הכנגדי כממשיך שיחה מהורהרת:

– ושוב עלינו להתחמם באורן של נשים. הלא זה הארמון וכל אפדניו, אולמותיו, מדוריו, אורוותיו ומטבחיו, כל כולו נבנה על ידי מלך מאוהב בשביל שרת לבו. ומדוע זה לא נמצא איזה מלך, שיבנה ארמון בשביל גבר?

מנסה אני להסביר לו:

– הרי הגבר הוא הבונה ארמונות, הגבר הוא המלך הנותן ולא המקבל. הרי זו תכונתו וזה כוחו, זה עיקר מהותו – מלבד אולי אותו סמל נעורים, שאצל קדמוני היוונים נקרא שמו גאנימד.

– זהו זה. כיוונת בדיוק לנקודה. כי גאנימד פירושו הגבריות הפורחת. הוא הוא הרוכב על גב נשר וכמוהו מחדש נעוריו. הוא ולא אחר הוא נצח הנעורים, כלומר נצחיות החיים…

היו שם רבים. צמדי חמד וצמדי אקראי, בודדים מחמת כורח, ובודדים מתוך נטיה, בעלי פרצוף ומטושטשי אופי, אף שבעלי הפרצוף הם שקבעו את האווירה הכללית. אחד מוארך, כולו שחורים מכף רגל עד פיקת גולגולתו, ישב בודד ואפילו כוס לא היתה לפניו. חוטמו היה אף הוא מוארך, וגם סנטרו כך, ואפילו קרסוליו, אלא שלא בלטו בשעת ישיבתו. הלובן היחיד שבו היו גלגלי העיניים והכותונות המגוהצת בהקרש. הוא היה היסטוריון לפי בחירתו ותעשיין לפי מורשתו, ומעולם לא ידעת מי מנגח את מי בלבו.

– הרקע הוא המפתח הראשון לנפש האדם – הפטיר הכנגדי כהמשך למרקם הרהורי – אתה חוקר את הרקע, למשל היכן נולד האיש, מי ומי הם הוריו, במה הם עוסקים, איזו אווירה קיימו בבית, מה למד האיש, מי ומי היו מוריו, מהן גישותיו לגבי ספרים, עתונים, תחביבים, מפלגות, נשים… אתה מתחקה על הרקע ומיד מתרקמת לך דמות מסוימת, שצריך אך לשפצה פה ושם בעקבות התרשמותך האישית עד שאתה אומר לעצמך: זהו זה!

אומר אני לו:

– הנה אותו צמדֹֹ־חמד שבפנה, מה הרקע שלהם ומה יכולים אנו להסיק על סמך זה?

מקמט מצחו ופתאום מתקדר כל–כולו כדרך הסובאנים הללו:

– אודה ולא אבוש – הוא מסנן אל מולי – אינני יודע ולמעשה, גם אחר חקר הרקע, וגם אחר ההתרשמות האישית, אינני יודע, מעולם לא ידעתי ולעולם לא אדע דבר על אדם זולתי, ואפילו אני עצמי, מה אני יודע בעצם על עצמי…

מנסה אני לשככו:

– הרי אפשר לנהוג כאילו, כלומר כאילו אפשר לדעת, הבה נעשה נסיון.

אומר מפויס כמי שפתאום שוב נזדרחה עליו אהבת הבריות:

– יהי כדבריך. נאמר, שאני יודע משהו על הרקע. שלהם ושל אחרים ואף שלי עצמי. נאמר – שאלה שניים אינם שניים אלא למראית–עין בלבד. נאמר שהם ארבעה.

– כיצד ארבעה?

– הלא יש להם בן ובת. שלא רק בן ובת הם, אלא מעין התגלמות של הצד הסמוי במטבע הוריהם. ואולי אפשר לומר גם כך: השניים האלה רקע כפול להם, ואולי אפילו משולש…

– כפול, משולש, כאילו נהפכת למתימטיקאי של האופי.

– מה התימה. הלא החשבון הקר, אך הוא בלבד המאחז היחידי ברפרופת חיינו. אף שלמעשה גם מאחז זה אינו אלא כאילו.

– אולם הרקע שלך של עצמך, אינו יכול להיות בשום פנים אך כאילו.

פורץ בצחוק:

– ממזר בן ממזר שכמוך. כאילו תפסת אותי בכף. אם כך, נתחיל מן הכפול. למשל הבת של אלו. הרי למעשה אינה בת, אלא משהו חלקי.

– מה פירוש חלקי?

– כי אינה שלו. היא אך שלה. השמעת אי–פעם על אותו חלום גדול, הנקרא עולם החופשי? האמרו לך האומרים, שיש פריקת כבלים, הענות לקול הדם, שיוויון המינים? ובגיל הבגרות העולה, כאשר אדם נוהג לזלזל בעבר המיושן, הנקרא מעופש, ואינו מתיירא מבליסטראות העתיד הסמוי, הנקרא טוב – הוא קם ומחליט לקיים סיסמאות מפוצצות הלכה למעשה. וכך מתוך חלמנות על חופש גנעדני ועל ניפוץ כבלים חלודים של קדמוני חכמים, מתוך סיפוק התחשקות רגעית מטופשת במסווה של כינון חברה חדשה, כאילו טובה יותר ותואמת יותר טבע האדם, צרכיו, חיפושי האושר שלו – נולדת בת בלי אב, בת של אם בלבד.

– הפזילה הסנטינטאלית שלך…

נשתתקנו. כי אותו רגע התקרבו נושאי המשואות זוגות זוגות, הוא והיא בכל שורה, בזה אחר זה הלוך וטפוף, הלוך וזמר לאמור:

גם אם חיינו עד שנת חמישים

גם אם ראינו מעשים מבישים

לא רק איננו קוראי נואשים –

אין לנו טוב מחיים גועשים!

לוחש בארסיות:

– השמעת? עדיין הם בתקופה של שירה משפחתית, מעשה

ילדים מפגרים להתפאר.

אך נושאי המשואות אינם שמים לב ללחישות. לא לכוסות ולא לבעלי הכוסות. הם סובבים הולכים לאורך הקירות, הם משתלטים והולכים על כל הזירה, הם מבליעים את הדמויות השרויות בהבהובי הצללים, הם מתריעים על נצחונם המוחלט של יושבי־הקרנות, הנהנים ממה שיש להם, ומכריזים על הדברה גמורה של הרוחות הרעות המנשבות סביב, כאילו אינן קיימות מכל וכל:

… גם אם ראינו מעשים מבישים

… אין לנו טוב מחיים גועשים….

אכן, לא הזמר הפרובינציאלי־אינפאנטילי זה הוא שחשוב עתה, ולא הזוגות המחקים מעשי ילדות, ואפילו לא האורות־העמומים־רומאנטיים מגוחכים בחינת חדש ימי עלומיך שנגוזו, ואפילו לא הכוסות העמוסות רצינות, המרגיעות בתכולן הענברית, שיש עמה גם בגרו המעמד וגם הערכה שקולה של המציאות הנתונה – כי החשוב הוא עתה במעמד זה, בשעה זו, במסיבות אלה, דוקא משהו אחר לגמרי. הלא זה עירבוב המושגים, בילבול הגילים, שירבוב הדורות, טירוף הזמנים שנתנו כאן אותותיהם במתכוון או שלא במתכוון, כאילו כדי לפורר את המסגרת המלכדת של דפוסי החיים, כאילו כל דפוס פרק את עול הההסתגלות למשנהו, כאילו כל גלגל וגלגל הוא אך לעצמו, אך הוא הוא ואין זולתו. נגשת אל שניהו, המדמדמים בסתר ההבהובים והעמעומים המתחלפים, אותה צחה בעלת הלחיים הוורודות, שעל אף גילה, שהוא למעלה מחמישים, מעידה על עצמה, שצחותה עם ורדותה היו מלוות באותם ימים טובים מקדם עטרת צמות שחורות משחור, וגיזרתה המעוגלת עתה כחטא לא יכופר, היתה בימים ההם לא דקה מדי ולא נוקשה מדי, ועיניה החומות–כהות היו ודאי מתלקחות לפרקים מזעם–אש להשחית…

מחמר אחריה בן זוגה, נמוך ממנה ורזה ממנה ושביר ממנה, כל זעם־אש סמי ממנו, שמשקפיו המקורננים מגדילים את עיניו הזיתיות־מהבהבות, ששערותיו הערמוניות בלי כל סימן שיבה מתפרצות ממכלאות המסרק, ששיניו המשורבבות אינן פוגעות בהבעת הרכות המרגיעה של שפתיו המעובות. הנהו ניצב לפנינו ומניה וביה הוא קולע בנו זמר:

אני הוא תרנגול מקדם –

הגבר השותה אך לעג…

– סקול! קורא לקראתו הכנגדי – סקול! לחיים!

למשמע הסיסמה הבדוקה חדל מיד מסילסוליו, חטף כוס–משקה זנוחה מהשולחן והריקה כהרף–עין.

– עכשיו – אמר – אחרי הכוס מגיע תור הכיעוס.

הסיט שרברב אל ספסלנו בלי לחכות להזמנת הצטרפות.

– אין לכם ברירה – המשיך – עליכם על אפכם וחמתכם לשמוע עתה מה שמתפרץ מגרוני. אי אפשר להכריז “סקול” ולצאת פטור בלא־כלום. והעיקר, היודעים אתם את פירושו של ביטוי זה? לעניות דעתי השקולה אין הוא כל כך קרוב למה שאתם קוראים “לחיים”. ההיפך הוא הנכון. כלומר הוא קרוב יותר דווקא למוות. כלום לא עלה על דעתכם הטרופה, שפירוש הביטוי הזה הוא “ספל”, ואותו ביטוי ממש בלשונות משורש גרמני הלא הוא מסמן “גולגולת” – כלומר שגולגולת איזה מת מסכן היא ששימשה ספל ובשמה התברכו שותי המשקאות לשכרה.

– סקול! – ברכו שוב הכנגדי ומזל לו כוס תנחומים.

– אנחנו מתקדמים – נתהדהד פתאום קול מעובה, כאילו מתפרץ מחבית ריקה –אמנם לא גדולה מדי. ובעל הקול הלא הוא גבר גיבח, בעל זקן־מפרש אדום ובלורית אדמונית־צהובה גולשת לצדדין בקווים גליים. על ידו נתקעה פלונית הגוצה, כדורית־במקצת, בעלת עיניים צחקניות – רעייתו המסורה, שומרתו הנאמנה מכל בכי־דחי.

– כך הוא – פנתה אל בעל הסקולים שפרצופו הווריד ועיניו נתחלפו וכל כולו מתקרב בצעדי ענק אל מצב של התפשטות הגשמיות. – כך הוא – חזרה ואמרה – במקצוע שלנו. אתה מפרסם ספרים חדשים לבקרים, אתה המו"ל הנאמן מעלה עלומי־שם עלובים לדוכן הפומבי המפואר. אתה פשוטו כמשמעו “עושה” אותם, ומכך משתמע לא רק כסף, ולא רק כבוד, אלא ממש חיים. ומהי הרבותה שלך? אכן עשוייך מחזירים לך – בוז וזילזול, נקמנות מגוונת על הא זעיר ועל דא פעוט, הם מגישים חשבון מפורט על כל זרת של איזו פגיעה מדומה, על כל פליטת רשלנות מצד איזה פקידון מטומטם – חשבון מפורט מוגש לך בתעטורת טראגית אדירה כביום הדין…

– סקול! לגולגולת! – נענה לה הכנגדי ומזג לה ולבעלה מן הענברי הענברי הזה.

כאן התערבו פתאום בשיחה הבקבוקים שעל השולחן בצורה לאו דווקא עדינה.

– “עמוד איתן” פתח בהתקפת מצח לאמור:

– מה הוא מסקולל על ימין ועל שמאל – והכל על חשבוננו? אדרבא, מתחשק לו לסקולל, יעשה זאת על חשבונו, מילא, הוא עצמו אם הוא שותה, הרי לפחות ותק יש לו…

החזיק אחריו “השחור והלבן”:

– האמת, מה יש לדבר, אילו כל הטיפוסים הללו היו לפחות ראויים לכך!

– “שבעת הכתרים” גילה בחוצפה אמריקאית טיפוסית את כל הקלפים:

– כי מי ומי הם כבר הברנשים הללו, שהוא משתדל לקרב אלינו. הרי אינם אלא זיופים, הם אך פלסתר גדול אחד. הנה, למשל, אותו מדען מפורסם, ורעייתו וורודת הלחיים – הלא שניהם זה אך מקרוב באו. הם מאותה ניצולת עגומה של החיסולת העולמית. ואך משום מקרה עיוור הם נמצאים כאן. ומה שנוגע לנוף הנפשי שלהם, הלא הוא אחר לגמרי, הוא מעיד אולי על התפרקות אופיינית של יסודות החברה בכמה ארצות, ובכלל זה אולי אפילו במזרח הקרוב אך כאן…

מפסיקו “ג’וני ההלך” כמהורהר:

– מדוע אינך אומר בלשון ברורה ובפשטות צפונית אמיצה: הם אך יהודים, מהללו שאינם נוהגים לתת בכוס עיניהם…

מתחנף להם בקבוק אקוואוויט הצנוע, לא גודל לו ולא צורה, שעד כה היה נחבא כל–כולו אל הכלים:

– אתם מספרים לי? הלא אני מכיר אותו, דווקא את ההוא, את אדום הזקן הזה, שהוא בלי ספק מכאן, שאבות אבותיו היו כאן. הלא ידוע לכל שהיה נודד ממסבאה למסבאה מ“גראנא לוּנד” עד “בלו פורטאן” ועד “ליל יאנס קרוּג”, מתחקה על עקבותיו של אותו ריקא מפורסם, אותו משורר פוחז ושיכור, שנולד ב–1740 ומת בבית–המשמר של ארמון המלך בשנת ה–55 לחייו ושמו קארל מיכאל בלמן….

החל הכנגדי לפזם אל מול הבקבוקים אחד השירים של אותו פזמן פחזן, כמשתדל לשכך את זעמם:

שור, כל החורש פתע שר!

בין הכפור ובין יום זיו

את משכנו יבנה פרפר

מחלום ציצי אביב.

אף השילשול הסיר טימטום,

אור הרגיש ופלא רון.

הוא מצטרף אל גיל היקום,

הצפריר הרהיב בו און.

הפליט “ארבע שושנים”:

– הרי זה דווקא שיר רציני, מאותם שירי טבע מטופשים, האהודים כל כך על האווזות הקטנות שלא הגיעו לפרקן…

– אני מודה – מילמל האקוואוויט הצנוע בהסתייגות מופגנת – שהשיר הוא לא כל כך. זוהי הסוואת המרגש השרשי ע"י מופעי אופנה מתקתקים. למעשה חיבר שיכור זה שירים אחרים לגמרי. מהסוג שאפשר לשיר בליווי גיטארה במסבאה רועשת של אובדי־אדם.

הויכוח לא נמשך. כי עתה הפנו הכל עיניהם לדמות אחרת ערירית, שניגשה אליהם במשנה תוקף והשמיעה דברים בוטים כמסמרות:

– ויסקי, שוב ושוב ויסקי!

הכרתי אותה, ועוד איך! לא שהיתה מין שוטרת של המוסריות, ולא שלא הבינה לרוח אנוש המשובצת פיקפוקים, ולא שלא עמדה על נטיה ידועה של אניני־נפש מסוג מסויים להשתחרר ולא אך לזמן־מה, מכבלי המציאות האיומה בכוח הטיפה המרה, לא ולא. פשוט לא יכלה לשבת בחיבוק־ידיים למראה פלוני משליך חייו מנגד.

– האם מכל המפלטים המרובים שהמציא אדם לעצמו דווקא זה?

– הרעימה במתק לשון – דווקא הבקבוק, דווקא השתקת כל בינה, כל תחושה כל ניצוץ של חיים?

הבקבוקים הערוכים על השולחן, שרובם כבר ריקים למחצה, וביניהם אף ריקים מכל־וכל, ושלראשונה הנמיכו קומתם כנדהמים, החלו פתאום לקרוץ זה לזה: כמה זה מגוחך! כמה זה מצחיק! ממש קומדיה!

אך היא בשלה:

–הרי אך צדקו אותן נשים נזעמות שבזמנו כפו עלינו את חוק איסור המשקאות. הרי אם כך, אם זו התוצאה להימנעות מכפיה, מוטב לך לפנות אל הקוגל–לאגר! – התריסה כמי שקולע בדיוק למטרה.

– יודעים, כולנו יודעים – מחזיר לה הכנגדי – קוגל–לאגר, מסב זה של כדורי פלדה, הוא המאפשר את קיומן של מכונות כה רבות, האמצאה הגאונית של סוואַן ווינגקוויסט שלנו. ובימי מלחמת העולם האחרונה, על אף הפיקוח הקפדני של אוכלי־האדם הללו, היו מגיעות סירות טורפדו סודיות ומבריחות את האביזר החיוני לתעשיה המלחמתית. עד כאן קוגל־לאגר – פרץ בצחוק מפורפר במקצת, אם מחמת הנושא העדין ואם בגלל מצב התבסמותו הלא כל כך עדינה – ואשר לחוק האיסור, והאיסורים בכלל – המשיך בנעצו בה עיניים תוקפניות – הרי עתה בימינו, פסו הלאוין, ואפשר לומר כמעט כל הלאוין. האדם בימינו שוב אינו תמה: למה לעשות דבר זה או זה; אלא הוא שואל את עצמו: למה לא אעשה דבר כזה או כזה: וזהו זה!

מתפרץ לתוך דבריהם אותו מדען בעל השיניים המשורבבות ומתריס:

– כל הקוגל–לאגרים הללו שלכם – הלא אך שטות היא לחשוב שזו אמצאה, שזה הישג אנוש, כי זהו עסק פשוט, פשוט עסק טוב. וגם אוכלי האדם היו עסק. וכך גם בעלי סירות הטורפדו וכל המבריחים. כולו עסק. ולא עוד אלא כמעט שאני נוטה לחשוב, כי אותו פרס עולמי גדול להישגי מדע וספרות ולעסקני שלום למיניהם, מיסודו של אותו סוחר דינאמיט מפורסם – גם הוא אינו אלא עסק. הרי בימינו אין להניח שקיים משהו שאינו עסק. אפילו אני עצמי איני אלא איזה עסק מעורפל – אם כי עדיין לא נתברר מי כאן הנשכר ומי המרומה.

קם הכנגדי על רגליו וקורא אל מולו בקול חגיגי: סקול! לגולגולת!

אך המדען ממשיך בשטף געש:

– כשהייתי אפרוח בן יומו, טענו הטוענים: עולם חדש, דפוסי חיים חדשים, חברה אנושית חדשה! וכשהגעתי אל סדנת האדם החדש – מצאתי אותה. ומה דמות לה אז, ואיך העיד עליה קלסתר פניה – זהו הקוץ שבאליה! כלומר קוץ – אך בלי כל אליה. כי מרוטה היתה, תרנגולת מרוטה. דקה וחצי לפני יציאת הנשמה. בחברה המתחשלת, שאין בה משפחה, שאין בה אב, שאין בה חמימות אישית – מצאתיה שדודה ותינוקת כרוכה על צווארה. אכן, שואל אני אתכם, מעורטלי יצרים שכמותכם – היכול הייתי שלא לקבל עלי את הדין ושלא לומר: אני הוא, אני המשפחה שאיננה, אני האב שאיננו, אני החום הנפשי שבלעדיו אין החיים שמם חיים. ואם יש והגעתי גם להישגים בחברה הקיימת, הרי היא, אך היא וכל הכרוך בה, שהביאוני לידי כך. והוא שהביא גם את איש חסדי להציל ממכמורי מוות בטוח את נפשות כולנו. פליטי מוות אנחנו, שרידי הווי, המורגל בפשיטות־רגל רבות.

תוקעת בו וורודת–הלחיים עיניים זעומות–שחור להשחית:

– כאילו טוב לו יותר הרפרוף ההוא של טרם–מה!

פורץ בעל זוגה בצחוק פרוע:

– פתאום נהפכו לה כל העקרונות הקדושים. טרם־מה –איזה טרם יש כאן. הלא נכון יותר לומר שזה כבר אחר־מה. אחרי יש, פשוט אחרית. ומי אומר זאת? אני הוא זה, אני שכאילו כל ענייני הוא חישוף הסודות הכמוסים של “מה” זה, ששמו ה“יש” להופעותיו המחוכמות. אני הוא זה – ולא היא. לא היא המחפשת הטרם־מה־מי־מו אצל הפטפטנים הללו, הטפילים החברתיים הללו, הרמאים שטופי הזימה הללו, הסבורים כי מזכותם הוא למכור בשער בת רבים להגי דברים, צרופי־לשון פוהקים, עלגות מחשבתית מוחלטת בעטיפה מתקתקת המתכנה “שירה”. לא בידור יש כאן, ולא הרגעה, ואפילו לא הסערה. צירוף דבילי של מלים או צבעים או קווים או כתמים או צלילים אינו יכול לציין אלא שני פנים אלו: אצל אחדים מופגן ליקוי אורגני של המוח ואצל אחרים המחקים את הראשונים, מתבלט נסיון ברור לזכות מן ההפקר, לנצל עד תום את הטמטומת של רודפי הכבוד החברתיים…

– אתה תוקע לי – מפסיקו אדום הזקן, שכל כך שואף להידמות לאותו איקונין אגדי של אודין הצפוני – אך האמת, ואני עצמי מכה בפומבי על חטא, אשמים המו"לים, העלוקות הטבעיות הללו של כל כוח יוצר, וגם אפסנאי בתי העקד לממכר תמונות, מוצצי הדם הטבעיים הללו של כל המושכים במכחולם ושאר חבריהם. הכל הוא עסק, כמו שקבע בכשרון רב כל כך הנואם הקודם, עסק ששרשו האמיתי הוא עושק. ואם כי יש ממש בטענה, שאין לך עשוקים בעולם המסחר, כשהם עצמם אינם רוצים בכך, הרי בכל זאת עושק ועסק שורש אחד להם. כל איש יודע, כי ספר יוצא היום לאור אך אם מנחשים לו תפוצה של רבבות רבות, הכל תלוי במספר הקופצים. והוא הדין בהצגת מחזה, הוא שחל על תערוכת תמונות, הוא שקובע לגבי נגן פומבי. חשובים לא הטעם, לא הזיקה הנפשית, לא רוממות הרוח – הדן־יחיד הוא שוק הבהמות הגסות. אל תגידו לי, שהיום אין בעלי שאר רוח, אנו פשוט איננו יודעים אם הם קיימים, איש אינו מעונין בהם, איש אינו שש להעלותם מעלמונם.

רצה הכנגדי להרים כוס כדרכו ולקרוא שוב “סקול”, “לגולגולת” – אלא שבו ברגע קם על רגליו השחור־המוארך הלזה, הגלמוד המגולמד, בעל לובן הכותונת המגוהצת־בהקרש, שפתאום נתגלה כטיפוס שאבלוני, בינלאומי במהותו, של פרופסור המכהן פאר באוניברסיטה. הס הושלך, הס גדול של יראת־כבוד מסורתית בפני תגא מוסכמת.

– גבירותי ורבותי, ידידים וידידות, מעריצות ומעריצים – ניגב הנואם את פניו בממחטה וקינח את אפו – ברשותכם האדיבה עומד אני לשוחח על שלוש החרויות שלנו, חרויות מלשון חור, היינו משהו שאין עליו כבלים של חומר גס – כי מה לנו טוב יותר ונאה יותר ביום חג זה, כאשר ידידתנו היקרה, בעלת השמחה הזורחת ומלכת המסיבה המפוארת הזאת, הגיעה סוף־סוף לשמחת הזקנים ממנה בשנים, אף היא לגיל המבורך של בגרות רוחנית וגופנית, הוא גיל החמישים. אכן, חרויות נפלאות אלו מה הן? החרות לאכול ככל שהעין דרוכת האופי (ולא הקיבה הגסה) תחמוד; החרות לפורקן מיני, ככל שהעין קסומת היופי (ולא הכורח הביולוגי) תחשוק; החרות למות, ככל שהעין צרובת הדופי (ולא הדילגול האורגני) תפסוק.

לתוך הדממה הסבילה, שאפפה את דברי חתן התורה המדופלם, נפלה פתאום הברה פלדית שוטפת מפיו של הכנגדי:

– סקול!

אך הנואם הבדוק והמנוסה לא שם לה לב מכל וכל:

– מכאן שעינו של אדם היא כל מעיינו, ולא סתם בעלמא אמר ממשל המשלים המפורסם שבכל הדורות: אם עינך הימנית תכשילך, נקרנה והשליכנה ממך והלאה! אלא שאנחנו, אנחנו בני הדור הזה, אנחנו בעלי הגישה המיוחדת לטיפוח יצר החיים, אנחנו לא כך גורסים. שהרי אם נועד תפקיד כזה לעין שבה נתברכנו, אם היא בכלל נוצרה, אם היא חלק עיקרי בגוף זה ששמו אדם, מן הדין לנהוג בה כיאות לה, ולא לגזור עליה שיתוק או הקפאה חלילה, היינו חיסול למעשה מהבחינה המוסרית והממשית גם יחד. ואחר שנתברכנו ונשתבחנו ונתפארנו ונתרוממנו ונתנשאנו ונתהדרנו ונתעלינו ונההללנו בעין זו, הבה נרים כוס לכבוד בעלת העיניים הנפלאות שבינינו, היא בעלת השמחה, היא בת החמישים היום הזה, שלא פג ברק עיניה, ולא נס קסמן ובלי ספק עוד כהנה וכהנה נכונו לה וגם לנו בזכותה ובחסותה!

מסתכל אני אנה ואנה: היכן היא בעלת השמחה ומלכת המסיבה, שתשואות כה עזות ליוו את הנואם לכבודה – איננה.

– אתה ודאי נחנק לדעת מיהי ומהי – גוחן אלי הכנגדי תוך כדי מיצמוץ שובבני – הלא כל האקדמות שלך מלפנים אך למלכת המסיבה היו מכוונות.

– בעצם וכיצד לומר זאת…. – אני מנסה להסוות את סקרנותי, החורגת מגבול המותר לפי כללי הנימוס המקודשים.

– ממזר בן ממזר – הוא טורף את גינוני הסרק שלי – הלא היא העיקר כאן, למענה כל התצוגה המשונה הזאת ובכללה גם אנחנו, באתר היסטורי שחצני זה, ואם נוציא אותה מיריד הטיפוסים המשעממים הללו, בלי לתהות כהלכה על קנקניה השונים, אנא אנו באים?

אך אני מפרפר ברשת ההיסוסים, פשוט איני יכול להיחלץ:

– וכי מה יש כאן לתהות, הרי אנו מכירים אותה, ורבים הם המכירים אותה, היא גלויה לכל וידועה לכל, בכלל זה גם הרקע שלה.

– חדל להצטעצע כאילו איזו בחורה מגונדרת לפניך – הוא מתריס לתוך פרצופי – מה לך גלוי ומי לך גלוי, חכם מטופש שכמוך!

עושה אני אוזני כאפרכסת ואילו הוא מתהרהר כמעלה רפאים מתהום הנשיה ולבסוף מסנן כמי שכל מאודו הם אך זכרונותיו:

– האמת המרה, גם אני אהבתי אותה…

לגם לגימה של ממש, כמי שאוזר מרץ למבצע־פלאים, תקע בי מבט לא־מעורפל כלל וכלל ובהרכנת ראש פתאומית המשיך כמי שמדבר אל נפשו:

– מה אתם, ואפילו אתה, מה אתם יודעים על פשוטי הדברים שבחיים? אומרים שובע, אומרים שפע – שובע ושפע של מה? למה בעצם הגענו במתוקנה שבחברות אנוש, במפותחה שבמדינות הקיימות היום? שפע של דג מלוח? שובע של כלים נאים? ואפילו יש קורת־גג בטוחה, האם הוא הקובע באופן בלעדי גורלו של אדם? אתם, כן, לכם יש או היה שובע אחר לגמרי, שפע אחר לגמרי. יש לכם או היתה לכם אהבת אֵם מאז שעתכם הראשונה בעולם הכפורי הזה. אֵם – זו שיש בחיקה שפע של חום, שיש בשדיה שובע של חלב. שהיא מאחז בטוח בשדה הקרח האיום. היא זו שברור מכל ברור כי מכל צרה תצילך. היא שצחוק של אושר זורח בעיניה לקראתך. היא המעוררת בך את הגדולה בשמחות – את שמחת החיים! האֵם הלזו – השמש הקורנת של העתיד:

הוא מדבר כאל נפשו. אך אני היושב ממולו, פוקח עיני לרווחה ורואה מה שלא ראיתי מקודם תחת מעטף הבגדים הנאים, הכהונה המהדרת את מייצגה, המעמד החברתי המורם מעם – עכשיו אני שומע קור, עכשיו אני מריח בדד, עכשיו אני כל־כולי מזועזע למראה לכידה ביולוגית מתועתעת זו, המתהבהבת לפני.

אך הוא ממשיך. מסתכל בקנקן הענברי כקורא בו את פרשת עברו ומלמלם:

– אהבת נערים, מהי אהבת נערים בעיניכם? אהבה זו הידועה מאז בריאת האדם, המציצה אליך מכל האגדות הקדומות, החל בקין והבל. האהבה הלזו המהווה את סודו הכמוס של העזוז היווני, המלכדת יחדיו נערים רכים בנאות הדשא של פלאי חלומות, המזהיבה כקשת קסמים את משרך ימיהם הארוכים של ספנים מרחיקי נדוד, המרנינה כפתבג מלכותי נדיר את הפרך המחריד של חיילים, של אסירים של…כל האבודים. אך אני, אני רציתי גם אחרת, אני ידעתי כי יש גם אהבה אחרת. ומדוע לא אזכה גם אני באותה אהבה אחרת. הנתעית אי־פעם ביער עבות? עצים ועוד עצים, עצי מחט מסוייגים וגאיונים וקרים, ומדי פעם גם תרזה לבנה, תמירה מתחנפת. ואין אדם, אין רשע אדם. רישרושים, אווושושים, לחשושים ואין עץ נוגע במשנהו, אינו יכול. הוא תקוע במקומו, יונק מה שיונק, נושם מה שנושם, קולט אור כמה שקולט – וזה הכל. ויש שהם מדברים העצים הללו. וכיצד לא יחליפו ביניהם דין ודברים שכנים נצחיים אלו, כיצד לא ישפכו מר לבם, כיצד לא יבכו מארת גורלם? הזרע המכונף הפורח עם רוח, הוא חופשי, הוא נע במרחב, הוא בעל אפשרויות רבות, עד שנתקע אי־שם ומכה שורשים – או אז נסתם עליו העתיד: כאן אתה קבוע עד עולם. אמנם הוא מתגבה, הוא מקפיץ ענפים, הוא זוקר צמרת. אך מיהו העושה זאת? היש לו לעץ איזה מוח מכוון, היש לו לב המרגיש בטוב או ברע? איך חי עץ כזה ביער העבות, שהוא בעל ייעוד מכוון לא פחות מכל לכידה ביולוגית אחרת?

לגם לגימה עמוקה, התנשף והפנה את ראשו – כי מהפינה עלה פתאום הפזום שמקודם, חלוש, חלוש, כהד מרוחק של משהו שהיה ואיננו: “אין לנו טוב מחיים גועשים!” ושוב נדמו הקולות, רדימות כללית נתנה אותותיה, והוא המשיך כמתוך איזה מרקם חלומי:

– אני, אני עץ כזה. הלא נתקעתי בנקודה מסויימת ביער עבות, אינני יודע אם המוח הוא המכוון את תגובתי, ואילו רגשות הלב, כאילו הם ממני והלאה כאילו אינם בי, אלא מרפרפים אי־פה אי־שם. ודאי, היו ימים וגם אני הייתי חופשי. עם רוח ריפרפתי מזה אל זה. השמש זרחה, השמיים היו תכולים, והריחות הלשדיים הללו העולים מן האדמה, איזה שפע מתגעש של כוח חיים! אך לבסוף נתקעתי ודי, נתקעתי וחסל…

נשען על זרועו. הסתיר פניו. אולי הוא בוכה. הלא יש ואדם, כל אדם, פשוט אינו יכול עוד להתאפק.

– כמו האגם – ננער פתאום וזקף עניו שהזדגגו – כמו החלקלק הזה.

הרים אצבע וטילטלה אנה ואנה באיום:

– כמו האגם הסמוך. הלא עברת את גשר הקורות בדרכך לכאן. הוא נטוי כמעט ממש על פני האגם, גל קל לא ישטפנו. אך רוח חזקה, גל מרדני, זה כבר משהו אחר לגמרי. רוח כזאת, גל כזה, ומיד נבלע הגשר ואיננו. עד בלי השאר סימן, עד לאין זכר לו.

נצטייר לפני הגשר. הלא צדק. הלא באמת עברתי בו בדרכי לכאן. ואף הם עברו בו, כולם, כל הטיפוסים הללו. כל הזוגות הללו. וכל הבודדים הללו. עבר בו אדום הזקן ורעייתו, שמי יודע אם אמנם היא סמל הנאמנות כפי שהיא רוצה כי יאמינו. עבר בו השחור הבודד, שהקרש כותונתו מלבין אף כאן, אך מי יודע אם אמנם הוא סמל הבדידות כמרומז בכל גינוניו. עבר בו הצמד־חמד, המדען המשורבב השיניים ובעלת המזג וורודת־הלחיים – והנה הנה: עתה אני נזכר. הלא כל המעשה הזה בשניים שהם ארבעה, זהו סתם עורבא פרח. ודאי, סיפרו כי אמנם היתה לה התינוקת, אך מתה לפני עידן ועידנים. ובן, אף שציפו לו בכל מאודם, לא היה להם כלל. וכך פרח כל הרקע שלהם, ואולי אתו יחד גם כל רקע אחר. וכל מה שנאמר, לא נאמר אלא…

אך אינני מגיע לסיום דימדום מחשבותי. כי הנה הכנגדי שוב מרים אצבע, תוקעה בחזי ומרעים עלי במלוא גבורתו:

– אהבתיה! אני מתוודה לפניך ועליך להאמין. היתה כמו התרזה הלבנה ביער עצי מחט מטופשים. היתה כגל החזק ששטף את הגשר. ואפילו איך שהוא יתר מכן. כי היתה אשה. היא יכלה להיות אם. היא יכלה להעניק חום. בתוך תוכה גנזה כל אותם סודות גדולים, שגברים בינם לבין עצמם אינם יודעים עליהם כלום.

פונה אלי בקבוק האקוואוויט הגוץ ומצייץ:

– שמא כדאי שיפסיק, הרי אין לדעת עד להיכן יגיע מתגלף מטורף זה.

עונה לו “עמוד איתן” בקולו המעובה:

– לאט לך, חירק שכמוך, מה לך לקפוץ בראש.

“מלכת ההרים” מהרהרת בקול:

–ולמה בעצם לא ימשיך? הרי עדיין לא שמענו את העיקר. ודווקא זה המעניין.

“עורב זקן” מנענע לה בפקקו כאומר אדרבא:

– אולי כדאי פעם לעמוד על טיבו של טיפוס זה, המוצץ לשדנו בלי הרף. שידבר. שלפחות ישעשענו קצת.

רוצה הכנגדי לקום על רגליו, הוא נתמך בזרועותיו בשולחן, מתרומם קמעה, ושוב שוקע במושבו.

– עכשיו הן שם – הוא ממלמל ונועץ עיניים קרועות לרווחה בפינה, שכל הצללים נתגבבו בה יחדיו – הן רכונות, כל הנשים הללו, על השולחן הן רכונות, אתה רואה, הן מכרסמות את כל הפירורים כעכברים, הנה הן שם, שיניים חותכות להן, וכל כך ארוכות. הנה ורודת הלחיים, הנה הכדורית ההיא, הנה הקוגל־לאגר. אך כאשר יחסלו את כל הפירורים, מה יכרסמו לאחר מכן, מה? והנה אף היא שם, בכיוון ההפוך, מול האח הלוחשת. אלא שכולה היא זכוכית. כל כך שקופה. וכל כך קרושה. וכל כך שבירה…

ופתאום, כדרכו, שוב נהפכו עליו היוצרות, והנה הוא מסתכל בי ולוחש:

– אילו פתאום לפתע הייתי אומר די – הוא מהסס ובכל זאת ממשיך – אילו הייתי פונה לאגם ואומר לו: בי אדוני, בעל בריתי מאז ימים מקדם, מאז היות המים מקווה כל חי, בי אדוני, עשה נא חסד עמדי, קחני אליך כמו את הגשר הנטוי, שבעצם איננו כלום, הרי אינו אלא שייר ממה שהיה חי מקודם. ואילו אני עודני חי, עודני משהו שאפשר לחבקו, שאפשר לשפוך עליו גלים לטפניים, או מצליפים, או גורפים. עלי עוד אפשר להתענג למראה סבלי, למראה קפאוני מקור, התפתלותי בעווית משונה, מחנקי מחוסר חמצן, כשאני עולה ושוב שוקע, עולה ושוב שוקע וקרוב להתנפצות גמורה…

– אבל עליה – ממצמץ לו “ג’וני ההלך” – אין אתה מדבר, אותה אין אתה מתאר, מהו בעצם קלסתר פניה, וכיצד שערותיה ועיניה וגזרתה וידיה ושאר גנזיה. וכמה מעלות נפלאות יש לה, וכמה סגולות תרומיות מציינות אותה, וכמה פלאי פלאים נתגלו לך במחיצתה?

– הס – אני גוער בו – ציניקן שכמוך, הרי עוד נגיע גם לכך, סבלנות, פרא־אדם שכמוך.

– מתאושש הכנגדי, כאילו מכוח דברי ופונה אל “מלכת ההרים” כממתיק סוד גדול:

– היא היתה… עדינה וסוערת היתה, בלתי מחושבת ושחרחורת היתה. והתפעלת ממנה, כפי שנוהגים להתפעל מנערה נסערת ושחרחורת כשכל האחרות הן בהירות וצהובות ודהויות וכבויות, כל כך קרות וכבדות ומנומנמות. כשהאגם רקק את פגזי גליו, היתה כצחוק המתפרע כאילו אני האגם הרודף והיא אך מלגלגת עלי ובועטת…

הס נפל סביב. האבוקות העמימו. אף הגחלים באח כמעט תמו ללחוש. צללים כבדים השתרכו והאריכו והסמירו. המסובים כמעט שלא היו כבר קיימים. רק פה ושם התבלחה איזו דמות, ישובה או שעונה, או מכורבלת בתוך תוכה. לא הקשת כוסות, לא פיכפוך בקבוקים, לא השתוללות שרויים־בגילופין, וודאי לא התפרעויות של שיכרות, התפרצויות של מוכי תסביכים, גילויים של תוקפנות הרסנית. כאילו תרדמת–עולם נפלה על הכל, עטפה את הכל בצעיפיה הגפפניים והידקה היטב את את כל הסימפונות.

ופתאום איזה קול. קול ברור אם כי חלוש. אך הוא מתגבר והולך, מתברר והולך. כן, עכשיו כבר ידוע מה טיבו – הלא זו נחרה. ולא של יחיד, לא של בודד. זוהי נחרה חברתית, תופעה כללית, תגובה ציבורית מובהקת מצד כל מחפשי מקלט־מעט במקום המשמח הזה. הנחרה גוברת והולכת, מבצע משותף של יין, מאמץ רוחני ואפיסת כוחות. ואפילו טעם יש לה, אפילו משמעות מרתיעה, ואפילו איזו תלכודת מוחרזת מתנגנת באוזניך:

גם אם חיינו עד שנת חמישים

אנו תמיד מסכנים וטיפשים…

גם הבקבוקים שעל השולחנות, הסתורים עתה כמזבחות הרוסים, קלטו את הקצב, הם מצטרפים מי בצליל חרישי, מי ביתר עוז, מי כדינדון דק שבדק, מי בזיגזוג משני, אל המקהלה הגדולה של נחר נחרתיים לאמור:

אנו תמיד מסכנים וטיפשים!

ואילו אני, אני נשאתי עיני אל הכנגדי, אך הוא איננו. זה אך היה כאן, זה אך הסביר לי את היער ואת האגם ואת האהבה ואת האם, ואיך זה פתאום לפתע נעלם. הרי לא יכול היה לעמוד על רגליו, הרי נתמך בזרועותיו בשולחן ושוב קרס נפל לתוך מושבו. הרי לא ייתכן שבדרך איזה נס התנער מכבלי יינו, מאין־אונים של גופו, משיתוקו הביולוגי,שכל כך רצה בו. ואף־על־פי–כן עובדה היא עובדה – איננו. אני מסתכל סביבותי, אני מחפש תחת השולחנות, תחת המושבים, בכל הפינות החשוכות חיפשתיו, איננו. מדמות אל דמות, מצללית אל צללית, מפרצוף אל פרצוף אני עובר, מסתכל היטב, בודק ובוחן – איננו. הנה השחור המוארך, הנהו שכוב על ספסל, והנה שלוש החירויות שלו מכונפות למראשותיו. והנה צמד השניים, שאינם ארבע כלל וכלל, משורבב השיניים עם וורודת־הלחיים שעונים זה על זו בשיוויון מינים גמור תוך נחרה משותפת. גם אדום הזקן מתפרקד כאן וגם הפייה הצחקנית שלו, כשערימות ספרים בלים מתחת לראשיהם. אך הוא, הכנגדי, כאשר איננו איננו. ואפילו אצל הלוחמת האמיצה, אצל המעריצה הגדולה של צלם אדם, לא מצאתיהו. והנהי, סוף־סוף מצאתיה, הנהי בעלת השמחה במלוא הדר כבודה, היא שהיתה נסערת ושחרחורת, היא שכה רבים חלמו עליה, שגם הכנגדי היה כרוך אחריה, שהיה לה כאגם – אך הוא גם פה איננו. הלכתי איפוא אל העצים. הנה הם בחוץ, כמעט מפתח הבית והלאה. פניתי אל אחד מהם, התקוע במקום שתקוע: את הכנגדי ראית? לא ענה. ואולי אמר מה שאמר, ובי האשם שלא שמעתי. חזרתי איפוא על עקבותי, מאוכזב מאד, אך גם לא בלי תקוה – שמא בכל זאת אמצאנו הפעם, שמא לא זז ממקומו, ואך עיני הן שתיעתעו בי, הוא פשוט נמצא במקומו ואני לא ראיתיו. הגעתי אל פינתנו. הנה המושבים הריקים מאדם. הנה כנופיית הבקבוקים הנלוזים הללו. אפילו טיפה אחת לא נותרה בהם לפליטה. הממזרים. ושמא שם בפינה ההיא? הלא מילמל משהו על מכרסמים, על עכברים – לא. אין שם עכברים, אין שם דבר. וזו שאמר כי היא מזכוכית, כל שקופה וקרושה ושבירה – שום זכוכית אין שם, שום דמות של זכוכית בכל המטבח המרווח הלזה. פניתי איפוא שוב החוצה, עתה נותר רק מקום אחד, המקום האחרון. הלא הוא המרגיע הגדול, הקדמוני מכל וכל – האגם. הנהו לפני, הנה הגלים הקלים, הנה התנדנדותם הבלתי פוסקת. אני רואה היטב, אור נסוך על הכל, לא אור של יום ,זהו אור אחר לגמרי, אור של הליל הנצחי, קר כל כך, אור שאין בו אפילו ניצוץ אחד של חיים. אני מתקרב והולך. אני רואה את האגם במלוא הדרו, אך הגשר, היכן הגשר – אין. הוא נבלע ואננו. הגלים הקלים־למראית־עין אלה, הם הם שבלעו את הגשר וכל אשר בו. אולי יצא הכנגדי, אולי נשתהה בו רגע קט, כמי שסוקר את מרחבי העבר, כמי שנושא עיניו אל אין־סוף העתיד, כמי שתוהה על חידת הקיום החבויה גם בחיי אדם. נשתהה על הגשר, אולי עשה איזה צעד בלתי זהיר – ונבלע. אולי זה כך היה. כי מאז שוב לא ראיתיהו.

אלא בשעמדי כאן על שפת האגם, גם תוהה, גם הלום, גם מזועזע – הגיעו אלי פתאום מן המטבח המלכותי קולות נסרניים של המקהלה

אין לנו טוב מחיים גועשים!