אפילו רולאן בארת מעיד שהכתיבה היא עיסוק בודד. אתה יושב בחדר וקול כלשהו מכתיב את מה שעצמך היומיומי לא תמיד יודע.

האם הכתיבה שווה את המחיר?

ומה לגבי בני המשפחה האחרים, שלעיתים מניחים שהכתיבה מעניקה לך כוחות ומגלים כלפיה יחס דו־משמעי. מה עוד שהם עצמם משמשים לא פעם מקור השראה. אפילו האלים, שמעצם טבעם היו משפחה רבת יכולות, לא נמנעו מקנאות ומריבות. התחרות ביניהם גברה אפילו על עוצמת סגולותיהם.

בהיסטוריה של הספרות אנחנו מוצאים משפחת של סופרים, למשל האחיות ברונטה שיצרו טריומווירט (אם כי האח פטריק שמת משכרות, היה על פי עדות אחיותיו המוכשר בהם). יצירתן הראשונה הייתה עיתון שמתאר את מהלכיו של נפוליאון ושאר אירועים פוליטיים. ספריהן של השלוש, שנכתבו מאוחר יותר: אנקת גבהים, ג׳ין אייר ווילֶט – כולם מוכרים, כולם יוצאים מן הכלל, עד שקשה להניח שהן מצאו מקום לקנא זו בזו.

לעיתים, אם כי לא במקרה זה, יש מן הסתם הורים שחשים תחרות או קנאה בילדיהם, אנשים שבגלל הנתונים הלאומיים – שואה, מלחמות, או תנאים כלכליים בלתי אפשריים – נמנע מהם להגשים את משאת נפשם. מה יעשו הילדים? האם יעצרו את עצמם כדי לא לפגוע בהוריהם ויכרתו איתם ברית אפלה, בלתי מדוברת? אני מכירה את הברית הזאת. הייתי משוחררת מן הצד של אבי בגלל מותו המוקדם, אבל אמא שלי מעולם לא השתחררה מן הרצון לעסוק באמנות. החיים הקשים, הצורך לפרנס שלושה ילדים ובעל שֵנִי חולה לא איפשרו לה לפעול מעבר ליומיום. היא ראתה ביצירה פרס גדול, מתוך מחשבה שאדם יוצר, הגורל כבר מפצה אותו. “היא כבר תסתדר,” הייתה אומרת תמיד.

ייתכן שמשאלת ליבה הפכה למציאות. הכתיבה היא סדנה לעצמאות נפשית. חבל שאי אפשר לחזור ולכתוב מה שכתבו משוררים קודמים, טובים ממני בהרבה, אבל מה לעשות ויצירה דורשת ראייה וביטוי חדשים, מקוריים.

המאבק לא פשוט. הנפש הרגילה, הבנלית, רוצה להשתלט על השדה הנפשי כמו לשונית הים על היבשה בהולנד.

חבל שלא ניתן לשתף בכתיבה גם את אמא, או קרובים אחרים. אי אפשר לתאר את הקריירה של ואן גוך, בלי תמיכתו של אחיו תיאו, וזה בניגוד לאותם מקרים שבהם נתפס האח האמן ככבשה שחורה הבועטת בסדרי המשפחה הבורגנית, בעוד האחים והאחיות האחרים מגינים בכל כוחם על גבולותיה.

האחיות סטפן, וירג’יניה וולף ווֶנסה בֶל – האחת סופרת והשנייה ציירת – הן דוגמה נוספת למשפחת אמנים, אם כי היו שונות זו מזו. וירג׳יניה גאונה חולת נפש, וּונסה אמא־אדמה. האם שררה שם קנאה? כמכירי עצמנו, יש להניח שהייתה כזאת.

אנשים מזהים בטעות כתיבה או יצירה עם הקלה, תיאוריה רווחת הטוענת כי האמנות מאפשרת לנפש להתפרק ולהזדכך מקשייה. האם התיאוריה הזאת בטעות יסודה? האמנות היא סוג של עבודה שדורש השקעה, כלומר בצד הקשיים שהחיים מעוררים קיים צורך לעשות את העבודה נאמנה. אי אפשר להכחיש שקיים אלמנט של השראה, אבל בצידה יש מאבק בחומרי העבודה. המאבק כה גדול עד שגם אני מקנאה בעצמי.

אבל הפעם זו לא אני. זו גם לא נֵל היתומה מספרי דיקנס. זוהי דורותי ווֹרדסווֹרת׳ שמשוטטת בנוף האנגלי, באזור האגמים הנפלא. אחרי השנים המרות של מגורים בבתי זרים, הנוף בא לנחם אותה. מצולות האגמים, עצי האוג, המשירים את בבואתם לתוך המים, ויותר מכול, אחיה הגדול.

בשנת 1797 סיים וויליאם וורדסדורת׳ את לימודיו בקיימברידג׳. הוא היה בסופה של תקופת בלבול ומסכנות. הוריו נפטרו בילדותו, אמו כשהיה בן שמונה ואביו בהיותו בן שלוש־עשרה, והוא ואחותו נשלחו לבתי קרובי משפחה. לבסוף ניצַל בעזרת ירושה מחבר, מה שאיפשר לו להקים בית עם אחותו. עכשיו הם שניים, זר לא יכול לחדור אל הממלכה הסגורה שלהם. אולי רק משורר אחר, סמואל טיילור קולדרידג׳,¹ שמדבר את שפתם, שפת הדשאים הזוהרים, העננים, הגשמים שהם מהלכים בהם רטובים, ללא פחד.

אח כמאהב רצתה גם משוררת אחרת, אלזה לסקר שילר, “כדי שלא אתבייש במגרעותי”. ופה זה מתגלם. בבית וורדסוורת׳ הארוחות נאכלות בשעות בלתי קבועות, החדרים אינם מסודרים והחפצים זרוקים לכל עבר.

האם הייתה זו הקלה לדורותי, שכל יצירה פרטית משלה נראתה בעיניה כחריגה מן הבדידות, ולכן תאכיל בשירתה את אחיה? תוכל למצוא קטעים שלמים מיומנה בתוך שיריו. למשל, הנרקיסים, שירו הידוע.

וורדסוורת׳ הצעיר היה אדם בודד, כאוב, גאה וחסר ביטחון, מה שגָבַר בו אחרי שהתאכזב מן המהפכה הצרפתית שניסה לקחת בה חלק. בשירה שאף להגיע לטוב ביותר, לא פחות. מלבד קולרידג', שידידותם נחלשה לאחר שעזב את קיימברידג׳, הייתה אחותו דורותי הצעירה ממנו בשנה האדם היחיד שחש בנוח בקרבתו.

אהבתם של וויליאם ודורותי הייתה אקסקלוסיבית ועזה. איש מהם לא יכול היה לחלוק אותה עם זר.

מיומנה של דורותי: “ודאי אני עיוורת, לא יתכן שאחי מעולה ונעים כל כך כמו שדמיוני יוצר אותו.” וויליאם מצידו כתב לה את שירי האהבה שלו, הנסובים לכאורה סביב לוסי הדמיונית.

דורותי וורסדוורת׳ תיארה בפרוזה מדויקת מה שראתה בעודה משוטטת כמנהגה בין המבורג לאלטונָה, בחלקות האדמה הגדולות הנטועות עצים. היא מעולם לא שאלה “שאלות גברים” על יבוא ויצוא, דמוקרטיה וממלכתיות. היא מעולם לא בלבלה בין נפשה לשמים או ללבנה כפי שעשו שאר הרומנטיקנים. מבחינתה הטבע היה קיים כשלעצמו ולא כראי לבעיותיה או לנוירוזות שלה. היא כותבת: “אני כל כך חיה. רוחי נכנעת לעצים ולדשאים.” דורותי קראה לירח מלכת הלילה, ולשחר קרני האוריינט, ולגלי האגם בלילה – דגי מים.

בדידות או משוררוּת, אין צורך לשאול את האחות דורותי מה עדיף בעודה מפייסת את דרקון הבדידות הגדול בהעניקה את השראתה לאחיה עד תום. האם תצטער על כך בימים שיבואו, כשאחיה יינשא ויקים משפחה והיא תיוותר בשוליים, יושבת בחדר אפל. היא, שמעולם לא היה לה מישהו קרוב ממנו?

יתק ש“אחי הגדול” בחר להינשא כדי להקים חיץ בינו ובינה כי יחסי האהבה האלה ודאי עוררו בו רגשי אשם. מעולם לא מצא לו נפש קרובה מאחותו. ואולי כך ניתן להבין את דבריו: “אנחנו המשוררים נעורינו תחילתם בחדווה וסופם בשיגעון.”

זאת באמת לא נל המסכנה. הפעם זו אני, מתוך תולדותי, רואה אותם בדמיוני, את השניים שזכו לשוטט הרחק מעבר לקונוונציה המקובלת של יחסים אינטימיים, בתוך הגינה הגדולה שיצר למענם הנוף האנגלי, חופשיים מכל סטיגמה פרט לקרבת הנפש, פרט לשותפות שבשירה.

הכרתי אשה אחת, אם אפשר לומר שאני מכירה את עצמי, שחלקה את חייה עם אדם יוצר, בשעה שגם היא השתדלה להיות יוצרת. שיתוף מוצלח? ובאמת היינו שותפים במידה רבה. הוא היה מראה לי את עבודתו בעודה בהתהוות, כדי שאחווה דעה, ואני הייתי נותנת לידיו מה שכתבתי כדי שיטיל בדברים סדר. לאגו, שמקבל ממדים אולי נפוחים מדי, ומעורר בצמוד לזה רגשי אשם, השותפות ביצירה היא פעולה מבורכת, אם כי בלתי אפשרית; העבודה בשניים מבטלת את הרגשת המאניה הזאת בהופכה את הכתיבה למשחק. על רקע זה אפשר להבין את האמנים שניסו לחיות בחבורות. למשל ד. ה. לורנס שחלם להקים את מושבת האמנים “רננים”, או חבורת הפּרה־רפאלים, שמימשו את זה במידה מסוימת.

כשאגוצנטריות אחת נתקלת בשנייה, היא מבטלת אותה לעיתים. למרבה הצער, התגלגלו הדברים כך שאני כותבת לבדי. כל כך הייתי רוצה שמישהו יחזיק לי את היד, או יתרה מזאת, יכתוב קצת במקומי. אבל אלה כנראה הם תנאיו של העיסוק הזה כפי שאמר הנרי ג’יימס: “אנחנו יוצרים בחושך”, ושם אף אחד לא יכול להאיר לך את הדרך בפנס.