הזרעים הם מנבאי עתידות.

העובדה שאתה טומן זרע באדמה ויש ביכולתו להוציא לאור את הפוטנציאל הרשום בו בהבקיעו מעל קרום האדמה מפתיעה. שיח יסמין, ורדים, סגוליות או ענק האֵיקליפטוס, מה זה אם לא מחסן הכשפים היקר ביותר של הקיים.

אף שפגשתי לראשונה את העולם בין בתי האבן של ירושלים, פיה טובה שריחפה כנראה מעל עריסתי רמזה לי על כך.

אחרי מות אבא, כשהגעתי לעמק יזרעאל, עליתי בשדרת האיקליפטוסים שנישאו משני צידי הכביש, ודימיתי, למרות גילי הצעיר, שאני מהלכת בין עמודי קתדרלה ענקית.

בחום הקיץ הפרחים החצי מעולפים, חבלבּלים, פֶּטוּניות, יסמינים, פורטוּלָקות, זהרו והפיצו ניחוח לוהט מבעד לאגלי המים הזוהרים של ההשקיה.

בבתי הילדים ובחדר ההורים, כך נקראו הבתים, לא היה מקום לגינה. הניסיון הראשון שלי לתת ביטוי ליצר הגינון היה מבצע “הפְתַע את הרווק”. התארגנו קבוצת ילדות והחלטנו להקים גינה בחלקת הבר, תחת חלונו של אחד מרווקי הקיבוץ. האם הבחין, האם הרגיש בשינוי, האם עלז, האם שמח בגינה החדשה שלו?

כשנסעתי תחת פיקוחו כמבוגר האחראי באוטובוס לירושלים, עיר מוצאי, לבקר את סבתא שנותרה שם, הוא לא הראה כל סימן שחש בשיפור שתתחולל בחייו. הבנתי, לא הכול אוהבי גינות.

הברושים סביב בית ילדותי קיבלו את פני באיוושתם המאובקת. נראה כאילו דהו אזרחי יֶנְזֵ’יֶיב, שם גדל אבי באחוזה של אמו, שמתה בלידתה אותו. אני חשה בדמי את האחוזה הזו, בעיקר באי שליטתי בכסף ובהיקסמות מטרקלינים מוזהבים ומרהיטים עתיקים שאני מגלה בז׳ורנלים, אף שלא אבא ולא סבא יכלו לשתף אותי בזכרון האחוזה ההיא כיוון שהלכו לעולמם בעודי ילדה קטנה.

הגינה הבאה שלי הייתה כבר בחצר שהקיפה את דירתנו בפתח תקווה, אותו בית ישן שעל כרכוב הכניסה שלו היה כתוב בבֶלֶט תאריך בנייתו, מימי פתח תקווה הראשונים.

הוצמד לי בחור גנן, עלם חמודות שנשא חן בעיני למן הרגע הראשון. ציניוֹת, דליות, גֶרבֶרות. אולי לא תפריט רומנטי אבל בהחלט משמח לב. את הגנן הנחמד והגינה היה עלי לנטוש כשעזבנו את הבית הישן הזה וחזרנו לקבוץ שממנו הגענו, וכל זה מטעמים כלכליים. אמא שלי כמורה לא יכלה לפרנס את כולנו. הפרחים, בחושבי עליהם, הם באמת מחוללים מופע מעולם אחר, צבעם, המבנה הכרבולי שלהם, או הפעמוני, הם מעין בשורה מעבר למילולי ששולח קיום אחר. היותם בני חלוף, ריקודם עם העונות, רק מדגיש את נדירותם והופעתם בגדר פלא. מובן שלא יכולתי שלא להעלות את המופע הזה כשרק היה בידי. זכורות לי פרשיות שלא תמיד מדברות בשבחי, שמציגות את בורותי בצד התלהבותי.

זה היה מביך, מביש, וזה נחרט בזכרוני. אמא, שהייתה מורה שלי, מביטה בערוגה שעישבתי בנאמנות, בעיקר את שתילי הגזר שהֵנץ, בִמקום את עשבי הבר. אני, שחשבתי להצטיין, הובשתי בפומבי. כל הילדים הביטו בי ונדו לי בראשם, אכן ילדה לא מוצלחת.

אבל לפעמים הצלחתי. מה שראיתי נגד עיני היה שדרה עוצרת נשימה של עצי מגנוליה בפריחתם. קשה לשחזר את זה בגינה הישראלית, אבל כשהייתה לי פיסת גינה בבאר שבע ניסיתי את הקמליות, הפלא המדורג במקום השני. נכון שיש לִשמַן שובל לא נוח של הגברת ההיא שהתאבדה, אבל הקמליות לא שמעו את האופרה והן בוטחות ביופיין, כאותן נשים מסוימות שצועדות זקופות בערוגות העולם כעל שטיחים אדומים, ונפערות עד לחשוף את קרקעית ליבן.

באותה הגינה בבאר שבע כרת שותפי את השתילים טרם הנצו, אבל ברגע שניתנה לי הזדמנות שנייה, ניסיתי להעלות את המחזה הזה בגינה הצדדית של הבית המשותף שבו אני גרה עכשו. ואומנם, עם הרבה סימני שאלה, הצלחתי. מוזר כמה יכול לרגש אותך שיח, אבל אחרי ציפייה ארוכה, אחרי התגלמות הפקעים למרות תנאי הרוחות, הגשמים, השיכונים, הכיעור הרחובי, נפתחים הפרחים הללו כניצוצות מן היופי שנגנב מן הארכיון של אגדות העולם. עכשיו השביל לרגליהן מרוצף באודם הכותרות שנשרו, הן טורחות על היופי אפילו דרך הסתלקותן. תודה לכן, קמליות, אני לא מוותרת לכן ולחברות שלכן: הפטוניות, הציניות, הבּרוּמְגנֶזיות, פרחי הצהריים והאחרות.

ואז מדי שנה, כשמופיעים הצרורות הקטנים ללא עיניים הנושאים בתוכם בשורה מופלאה – תפרחות היקינטון, הנרקיס, הנוריות, הכלניות – אני תוהה איך מזוודה קטנה ועלובה שכזאת מצליחה להוציא מתוכה את היופי הזה. וכל שנה אני לא עומדת בפיתוי ומתמרנת את סודות הפקעות להוציא למעני את התפארת, יצירתו של הקדוש ברוך הוא.

יש גנים שביקרתי בהם על דפי הספרים בלבד ורק לפעמים הצלחתי לחדור לתוכם. למשל, לגן הלבן בטירתה של ויטה סקוויל ווסט, שמצוטטת כאומרת: “אצל מרבית האנשים חלקם השני של החיים עצוב למדי, לא אצל גננים.” ראיתי את התפארת של גני קיוּ בלונדון מבלי להאמין למראה עיני. ובכפרים הרחוקים חזיתי בשיחי הרודודֶנדרון¹ המופיעים בשלל צבעי הקשת, משחור עד זהב. אבל לא כולם הצליחו לעשות עלייה.

אגב נסיעתי בדרכים נתקלתי בספרים עזובים שאנשים הוציאו אל הכביש למכירה. שליתי משם שלושה ספרים ישנים עד עתיקים של גברת שהייתה מפורסמת בזמנה כנראה ככותבת טור באחד העיתונים המרכזיים, ובשלושת הספרים שלושה גנים שונים שהקימה בשלושה מצבים שונים בחייה. הגיעו לידי גם ספרי גננוּת מלהיבים של גנניות מקצועיות, נשים שניסו לעשות טרנספר לגן העדן. אני מדפדפת בספרים האלה לפרקים. הגנים נשארו לנצח בצילומים, אבל אין להשוות את ההתלהבות שהם מעוררים בי לעומת פרחי הקמליה שלי, שבצד מלכותם מעוררים בי את חרדת ההיעלמות.

לפעמים, כשהמילים מעייפות אותי, אני ניגשת למדף הירוק, לשפה שקושרת אותי לאדמה, לרוח, לגשם, לחורף, לאביב – עונה שלא יכולתי לדמיין בכוחות עצמי.

אכן, יש יופי בעולם שנפש האדם קצרה מלהמציא.