בשנת 1785 נסע מיראבו לברלין בשליחות דיפלומאטית רשמית למחצה.

על אף כשרונותיו הגדולים, עינו הפקוחה, מרצו הכביר, צמאונו ויכלתו לחדור לפני ולפנים של המתרחש סביבו ולהסיק מהשתלשלות המאורעות את המסקנות, שהיה בהן משום תועלת למדיניותה של ממשלת ארצו, לא הטילו עליו מעולם תפקיד רשמי. חששו מפני סערת־רוחו, מפני יצריו, חיותו־חיוניותו הדימונית ולא העלימו עין מן השערוריות העלולות לסבכו בסבך שאין מוצא ממנו בחייו הפרטיים. ואכן חששות אלה לא היו חששות־שוא; מעשה הפירסום של אגרותיו החשאיות לממשלת צרפת ע"י אחת מאהובותיו על הנעשה

מאחורי הפרגוד בחצר המלכות הפרוסית וכל הכרוך בו אחרי שובו לפריז, היה בו כדי להגביר את החששות האלה.

עם בואו לברלין, חש מיראבו עצמו כבתוך ארצו שלו. שפת המדינה ותרבותה לא היו זרות לו. השפה הצרפתית היתה הלשון, שכל החברה העליונה השתמשה בה.

המלך פרדיריך הגדול לא כתב אלא צרפתית. רק קמעה־קמעה הפכה הלשון הגרמנית בפרוסיה, בתוקף השפעתו של לסינג וחבריו, גם ללשון התרבות של העם ומשכיליו. רוח צרפת חדרה לכל פינות העולם ובתוכן – לפרוסיה. רעיונות סופריה היו לנחלת כל אנשי המחשבה בעולם; צרפת היתה מולדת הזרמים הרוחניים החדשים; חירות הדעת, זכות האדם באשר הוא אדם, סובלנות דתית, היו בכל מקום לסיסמאות חיות, שהכשירו את קרקע לשחרור אנושי ולשחרור אזרחי. האנציקלופדיסטים – הד כתביהם נשמע בכל מדינה ועורר את הלבבות. התסיסה התרבותית היתה משותפת לכול ושיוותה לאירופה אופי רוחני אחד. הכול שאפו לחופש האמונות והדעות. ההתקדמות האנושית היתה בבחינת הנחה מדעית־פילוסופית, שכמעט לא בא עליה כל ערעור. בעברו מפאריז להאג, ללונדון או לברלין, או אפילו לפטרוגראד, לא היה אדם כמיראבו מרגיש עצמו זר לסביבה. האווירה הרוחנית

הכללית החוגי אנשי־המחשבה והמדע ואפילו המושלים, היתה שווה לכל הבירות.

לא לחינם בא פרידריך הגדול בקשרי מכתבים עם וולטר והקיסרית קאטרינה עם דידרו, עורכה של האנציקלופדיה. מבחינה תרבותית, היתה אירופה בימים ההם מלוכדת, מאוחדת וטבועה בחותם אחד.

ולפיכך לא נמנע מיראבו עם הגיעו לברלין מתת עצות למלך פרוסיה ואף חיבר ספר עבה־כרס על המונארכיה הפרוסית. הוא חש עצמו בן־אירופה בכל מדינה והתערב בעיניניה באורח טבעי, ללא כל הרהור. כל המתרחש בפרוסיה מצא הד בלבו. צמא היה להבין לכל אשר עורר תסיסה בקרב אזרחיה ובאורח זה נתקל גם בבעית היהודים, שניסרה בימים ההם בחלל האוויר בפרוסיה. חוג חברותי של הומניסטים, ובמרכזם הסופר לסינג, החדורים רגשות אנושיים, החלו מתארים את היהודים, הנרדפים, המדוכאים והשרויים בגיטו, בדמות בני אדם, שאינם שונים מאחרים. לסינג פרסם אז את המחזה בשם “היהודים” והמחזה השני “נתן החכם” ושינה מן המטבע, שהיתה טבועה בכל הנכתב על היהודי. בתום־לבו, מידותיו התרומיות וכשרונותיו המעולים, שימש מנדלסון דוגמה חיה לתפקידים, שהיהודי מוכשר למלא בתורת אזרח בארץ־מולדתו. עצם מציאותו של מנדלסון, הפילוסוף ואיש־המוסר היהודי, בתוך החברה התוססת, השואפת לשינוי ערכין ולהתקדמות אנושית – היה בו כדי לשמש מעשה־מחאה על היחס המעליב כנגד היהודים וכדי לעורר את המצפון האנושי; מאליה נתעוררה בכל מקום שאלת הזכויות האזרחיות שלהם. טוהר נפשו קירב אליו אישים כהרדר, וילנד ולסינג, ששמחו על ידידותו, היו נהנים מחברתו והתווכחו עמו על שאלות העומדות ברומו של העולם הפילוסופי. לסינג אהב והעריץ את מנדלסון והעלה את דמותו של שפינוזה, “שלא חסרו לו לשוויון גמור עמו אלא טעויותיו”. עמדתו זו, המיוחדת והמזהירה, הסבה אליה את תשומת הלב של כל בני העליה; ואין תימה, אם נמצא אדם לאבאטר אשר לא השלים עם העובדה, כי פילוסוף ואיש־מוסר בעל שיעור קומה כמנדלסון, לא יהא נוצרי ותבע ממנו להמיר את דתו,– תביעה שהביאה את מחבר “ירושלים” לידי כתיבת אגרת, בה הטעים: “מה היה מושך אותי לדת ישראל, הבזויה בכל מקום, לולא הדעה העמוקה על אמיתותה… הדת הנוצרית בנויה על הדת היהודית ובנפול הדת היהודית, תיפול ממילא גם היא ותהיה לעיי מפלה”.

בעית היהודים ניסרה בחלל האוויר. הכל דנו בה; היא היתה לאחת מפרובלימות השחרור האנושי, שהעסיקו בימים ההם את המוחות. היא תבעה את פתרונה. בהצעת מנדלסון תורגם לגרמנית “תשועת ישראל” למנשה בן־ישראל, בצירוף מבוא, בו דיבר כנגד הדת השלטת במדינה בניגוד לדתות אחרות ובזכות “הסובלנות”, שלסינג, ידידו, היטיב להטיף לה בחזיונו “נתן החכם”. עוד בשעה שכתב את המחזה “היהודים”, קומם כנגדו את הפרופסור לתיאולוגיה מיכאליס, אשר הביע את פקפוקיו על תיאור יהודי כדמות ישרת־אופי וישרת־דרכים. בקורת זו הביאה לידי פרסום ספר על מתן זכויות ליהודים, שמחברו היה כריסטיאן דוהם, ידידו של מנדלסון. שאלת היהודים הדריכה את מנוחת מוקירי ההשכלה. התחילה פרשת האמנציפאציה היהודית, שהוציאה מגדרו אפילו את מנדלסון, המתון והמיושב; הפולמוס היה עז וחריף. מאז עברו כמאה וחמשים שנה. ואילו טענות המתנגדים לשווי־זכויות היהודים מאז הפכו לעובדות תהומיות, עובדות שעלו לאומתנו ואחינו ברצח ששה מיליונים יהודים. בדורנו לבשה אותה המלחמה כנגד מתן זכויות ליהודים, צורה סמלית־טראגית: היא נסתיימה בחורבן ובדם ובהחלטה נחושה לכינון עצמאותנו המדינית.

מיראבו לא נתיירא מפני החששות האלה. לפי כל מהות־נפשו, חינוכו־השכלתו, מאבקו הציבורי והשקפותיו החברותיות־המדיניות, היה עשוי להבין לדעת דורשי הזכויות ליהודים. עם בואו לברלין, שנה לאחר מותו של מנדלסון, נכנס בעבי הקורה של אותה הבעיה המסובכה והפך לאחד הלוחמים הנאמנים והנועזים לשחרורם של העברים. היהודי הוא אדם ואין לפגוע בו באשר הוא אדם, והחובה מוטלת על המדינה להפכו לאזרח ככל שאר אזרחי הארץ. אין טעם ואין הגיון וגם לא מן הצדק הוא, שיגזלו מן היהודים את הזכויות האנושיות היסודיות. בהמצאו בתנאי חיים רגילים, ימלא היהודי את חובותיו למולדתו ככל שאר התושבים במדינה.

הוא לא נתרומם, דוגמת הוגה־דעות וסופר אחר, הנסיך דה־לא־לין למחשבה על הצורך במדינה עברית עצמאית; לא היה חדור רוח מקורית כנסיך דה־לא־לין, אבל הוא היה בן־דורו, דור דידרו. להעזתו הרוחנית לא היה גבול. ומיד התיצב כדרכו מני אז בשורת הנלחמים את מלחמת זכויות היהודים ללא רתיעה, עוד קודם שהשמיע הכוהן גריגואר את קולו האדיר והער לשחרור היהודי, הגם שלא היה ממחוללי האמנציפאציה; מכל מקום נמנה מיראבו עם אלה, שסייעו לנצחונה באירופה…

ואת אשר למד והגה בשאלת היהודים, העלה על הכתב ביד חרוצה, מהירה ובעדינות בלתי־שכיחה. עוד בשנת 1777, שנתיים קודם המהפכה, פירסם את דבריו על מנדלסון ועל זכויות היהודים ונכנס כמנהגו בפולמוס חריף עם לאבאטר, מיכאליס, וכל העומדים בצד השני של המערכה. למעשה לא עשה כל עבודה עצמית. ספרו על זכויות היהודים, הוא כעדות עצמו, “ניתוח של שני כרכים בגרמנית, שנכתבו על אותו נושא על ידי דוהם… האמנתי, כי עשיתי מעשה מועיל בתתי סיכום לבעיה כה רבת־חשיבות וכה מלאת ענין, סיכום מדויק מן החקירות” בשדה זה. דמותו הרוחנית והמוסרית של מנדלסון הסבה אליה את לבו של האציל, בעל השאיפות הנאורות, שעמד משתאה ליפיה, לזוהרה ולטוהרה והוא שרטט בקוים כוללים את פרשת־חייה כאת תורתה של האישיות הגדולה. זו שמשה מופת חי לצדקתם של הלוחמים לשחרור האדם־היהודי. שכן אם אומה השרויה בנסיבות־חיים כה עלובות ומעליבות מסוגלת להוציא מתוכה אישיות מוכשרת ובעלת מידות תרומיות כמנדלסון, הרי נעלה מכל ספק הוא, כי החברה חוטאת כנגדה, בשעה שהיא גוזלת ממנה את זכויותיה. כי מנדלסון נולד, כשהוא נטול כל אמצעים כספיים והוא בעל מזג חלש ואפילו בעל מום ואופי של בישן… ונתעלה עד לשורות העליונות ביותר של סופרי גרמניה, נפח רוח בהירות וצחות, קצב ומרץ בלשון אשכנז, שלא היתה לשונו, והשפיע “בכוח־שכלו העמוק ואורח־חייו, שרוח ההתחסדות והלעז לא האפילו מעולם עליהם”… “הייתי חפץ לדבר על כלל הטוב שעשה לעמו: וביחוד הייתי חפץ וביחוד הייתי חפץ להסב בהזדמנות זו את תשומת הלב של אלה, שרגשותיהם ומחשבותיהם אינם זרים לכל שנוגע למין האנושי, אך הדעה הקדומה הגורמת לכך, שאנו עוברים, כמתוך רוח־סלחנות שלאחר־יד, על מעשה העוול, שבו משתמשת החברה כנגד היהודים בתארה אותם כאנשים בלתי־מוכשרים להיות לעולם מכובדים במובן מוסרי ומועילים מבחינה מדינית”.

ומיראבו, האציל והוגה־הדעות, משרטט בשרטוטים בולטים את תנאי־חנוכו של מנדלסון, השקוע בים התלמוד והלומד באמצעותו “תיאולוגיה, משפטים, פילוסופיה סכולאסטית של היהודים”, ומעיר: “מתוך יוון מצולה זו צף ועלה מחבר פידון, שנתרומם עד לספירות הפילוסופיות העליונות ביותר”. הערת אריסטוקראט וליבראל כאחד. “אותו פילוסוף שהתגבר על תלאות הטבע והגורל, על העוני הגובל עם הדלות המתנוונת”, מעורר את הערצתו ומביא אותו לידי אמונה באנוש. הוא מתפעל מן העובדה, כי באמצעות הלשון האחת שהשתמש בה השכיל “להסתגל למדעים ולתגליות המודרניים”.

הספר איננו מקורי. אולם הוא שופע הערות על ענינים צדדיים שונים. מיראבו הסופר הוא איש הדיגרסיות, איש הסטיות המקוריות. מיראבו קרא את “האגרות על ההרגשות” ובלבו נתעוררה הערצה ליהודי, שיפי לשונו הגרמנית וסגנונה שמשו מופת לכל סופרי זמנו. מיראבו מוצא, כי מנדלסון יבש במקצת. הוא “היה פילוסוף עמקן מלא תבונה ושיטתיות, אבל לא היה בעל שכל רחב”; הוא מטעים את חשיבות ערכה של בקורתו על ספרים, – בקורת שנכתבה ברוח־נימוסין ולא ברוח־מחמאות, מתוך דיקנות, חריפות ויופי והפכה לסוג ספרותי ככל שאר הסוגים בספרות.

ומיד אחרי־כן הוא מוסיף ואומר, כי אין רע בלימוד הלשונות. שכן “לאחר מחשבה רבה, נוכחים לדעת, כי השכל יש לו לחשוש יותר מן העצלות מאשר מפני היגיעה”…

ולפיכך “לימוד לשונות כשהוא לעצמו, איננו בבחינת הפסד, שאין שכר בצדו”; וסבור הוא, כי הצרפתים זקוקים במיוחד לידיעת לשונות, אם אין ברצונם לפגר בהתקדמות המדעים. ולא עוד אלא שנדמה לו, כי הספרויות הצעירות בחו"ל מלאות מעוף, בשעה שצרפת שרויה באווירה ספרותית של עמידה.

דברים אלה נאמרו בתקופה, שאירופה היתה רוויה כולה רוח צרפת… הוא סוטה מן הנושא לאחר שנזכר בלסינג וידידותו עם מנדלסון; מתאר תיאור קצר ומרוכז את לסינג, אשיותו והשפעתו, שהיה תמים־דעים עמו ומכריז, כי "עוד קודם שהכיר את יצירתו חשב כמוהו, כי “הטראגידיה הצרפתית איננה הטראגידיה העלולה להיות הטובה והשלמה ביותר”. (אם כי היא, לדעתו, הטובה שבטראגידיות הקיימות, מפני שהיא מתארת את היצרים יותר משהיא מייצגת אותם (dècrit et non rèpresente).

לאחר זאת הוא עובר לתאור יצירתו הגדולה “פידון” של מנדלסון – “שיש לבקש בו את סוקראטס של אפלטון” ולא זה של קסינופונוס – זוהי יצירה, הממזגת בקרבה בגמישות מצויינת את ההרצאה הדראמאטית של ההרגשות והתורה של היווני עם כל העומק שבהיקשיו של לייבניץ… והמוכיחה הוכחה מדוייקת וקפדנית את דבר הישארות־הנפש, שבעיני מנדלסון היא המחשבה בת האלמות".

מיצירה זו הוא עובר ליצירה “ירושלים”, שלדעת מיראבו היא החשובה שבעבודות מנדלסון, ומסתפק בהבאת קטע ארוך וטיפוסי מן הספר, שבו ניתן מבע להשקפותיו של הפילוסוף על החופש הדתי המוחלט ועל חופש המצפון. ואמנם בקטע זה, הן בנעימתו המוסרית העליונה והן בסגנונו הבהיר יש משום מיצוי ומתן דמות לדעותיו ולאישיותו כאחת. מיראבו עומד, מתוך תימהון, על התופעה המיוחדת, שפילוסוף כטריוגו בצרפת וחוקת וירג’יניה באמריקה ומנדלסון מתנבאים כולם בסגנון אחד, והוא מסיק, כי האנושיות כולה – בניה־בחיריה חושבים כולם מחשבה משותפת: שחרור האדם, חרות האזרח, סובלנות דתית או חברותית; ואותה רוח־האמנציפציה של היהודים, שבימינו הננו עדים לפשיטת־הרגל התהומית שבה,

נבעה באורח הגיוני מהשתלשלות המאורעות והרעיונות האנושיים באותו דור, חדרה אל תוך הכרת כל האזרחים וכבשה את כל הלבבות.

שהרי מיד אחרי־כן בא תיאור פרשת אותו הויכוח בין לאבאטר ובין מנדלסון, שנסתיים בנצחונו המוסרי של הפילוסוף היהודי. מיראבו מביא את כל המכתב ותוך הבעת הערצה לידידו לסינג מעיר רק על “הענוה”, היושר, הרכות־העדינות, כוח־הדיאלקטיקה", שיש בהם כדי לציין את “סגולת־רוחו ותכונות־נשמתו” – ציון שעוד כיום לא פג טעמו עם קריאת אותו מכתב. עם זאת מה מוסרי וסמלי כאחד הוא אותו ויכוח לאור המאורעות המתרחשים כיום לנגד עינינו. בודאי היה משום הגיון אנושי באותה שאיפת־חתירה לצאת ממבואות הגיטו ולהספח אל כוחות־המתקדמים האומרים לשנות את ערכי החברה. ואילו מנדלסון וחבריו המעפילים לא חלו ולא הרגישו בימים ההם בכל שהיה כרוך ברצונם להתערב בין הגויים. הם היו שיכורי מחשבות אנושיות ולבם היה מלא חדוה למראה התפתחות המדע והנהיה אחרי חברה מחודשת. באחת מהרצאותיו היטיב נורדאו לתאר את המחיר היקר, ששלמה אומתנו תמורת אותה פרשה של שווי־זכויות, שבאה בדורנו לידי סיומה הטראגי והגדוש ביעותים וסיוטים…

ברם מיראבו פעל בכוח הגיונו הפנימי ודחיפתו הנפשית שהביאתו בראשית המהפכה לנסח את ההכרזה על זכויות האדם, הוא נכנס בפולמוס עם כל המתנגדים לאותו עיקר של שווי־זכויות; התווכח עם התיאולוג מיכאליס, שנימוקיו כנגד היהודים הם נימוקים הנשמעים עוד בימינו בפי כל האנטישמיים, ומלבד הטעם של תורת הגזע, שהיא נטע שהובא אל תוכה על ידי צרפתי ובריטי, ונקלט בתוך קרקעה קליטה עמוקה, הרי כל הטעמים שהושמעו אז שרירים וקיימים גם כיום. היהודים מהווים חטיבה בפני עצמם; היהודים אוכלים בשר כשר ונפרדים משכניהם במאכליהם; הם פרים ורבים; הם זריזים, פעילים, בעלי־המצאה; אין אפשרות להתחרות בהם ולעם הגרמני צפויה סכנה, שהם יהיו הפקידים העיקריים בשלטון, יהיו העשירים שבמדינה; הם רמאים וגנבים ומוסרם מרשה להם להונות נוצרים; לעולם לא יהיו גרמנים, משום שלבם נוהה אחרי ארץ־מולדתם: ארץ־ישראל.

מיראבו מוכיח, כי אם נעמיד את היהודים בתנאים שווים עם כל שאר האוכלוסין יהיו נאמנים למולדתם, ישרים ומועילים לחברה. הם היו בעלי זכויות מיוחדות ברומא בימי הקיסרות והביאו ברכה לכל מדינה, שבה נמצאו ונמצאים כיום: בהולאנד, באנגליה וברומא של האפיפיור. אם רודפים אותם ומונעים מהם יכולת של חיים, סוגרים אותם בתוך תחומים וסוגי־פרנסה מיוחדים – דבר שמשווה אותם לצוענים – כלום יש להתפלא על שבמסיבות אלו דבקו בהם לקויים רבים? שכן היהודים אינם “צוענים פראים” ולא “פליטים עמי־ארצות ונטולי כל נימוסים ודרך־ארץ”. יש להם כל סגולות־הרוח; הזהירות, ההתמדה, הפעילות, הגמישות ההכרחית לשם הסתגלות לכל המצבים. יש ביניהם רבים שהצליחו בעבודות ציבור וידועה יפה הצלחתם במסחר. הם זריזים במלאכת המיכאניקה בכל מקום, שמרשים להם לעסוק בה, מעטים מהם נתחנכו למדעים והצטיינו בהם. בין אנשי המסחר אולי נמצא אנשים החדורים רוח־פרספקטיבה רחבה ויכולת של צירופים מלאי תבונה. ואשר לסוחרים הקטנים – הרי הם בעלי חסכון גדול יותר מאשר הנוצרים. ואם גם נסכים לכך, שמבחינות ידועות מושחתים היהודים במוסרם, הרי אין להתעלם מאותו כבוד, שהננו חייבים לחלק מהם על היותם קשורים קשר אמיץ ועקשני לתורתם, שנמסרה להם מפי אבותיהם, כלום מה שמכנים בשם אופי הוא דבר כל כך שכיח ומצוי בחיים אצל שאר־האנשים, שיש להסיח את הדעת ממנו ולבלי להעריכו אצל היהודים?,,אומה זו קיבלה מן הטבע, ככל אומה אחרת, את הסגולה לשכלול עצמי ולהיות מאושרת יותר. מן החובה איפוא ליצור את התנאים שבהם יוטב מצבה".

זוהי הנחתו היסודית עליה מושתתת תורתו השאובה רובה ככולה מהשקפת עולמו של אדם, שהוא בא־כוחה הטיפוסי של המאה השמונה־עשרה, התוססת והמהפכנית. חובה אנושית היא להאמין באדם באשר הוא אדם ולפיכך אין להתאכזר על אומה שלמה ועל בניה, שמן ההכרח הוא לתת להם אפשרות של קיום מלא, הן בשדה המעשה והן בשדה הרוח. זוהי תורת ההשכלה, תורת ההתקדמות והאמונה בקדושת היחיד, שראשיתה בתחילת הרינסאנס.

שכן אותו ערפל, שמכסה את שמי חיינו בדור ההפלגה והתוהו ובוהו, שהננו שרויים בו כיום, – סופו שיתפזר. והגם שאין להגרר אחרי הנחה, כי “יצר לב האדם טוב מנעוריו”, הרי אין גם להסיח מן הדעת אותה ההנחה האנושית העליונה של “האדם באשר הוא אדם”, שלאורו תשוב אירופה אל מקור־מחצבתה – אל אותו המקור, שהביא את מיראבו לידי התפעלות, בשעה שסיכם את דעותיו של מנדלסון. אותו פילוסוף יהודי, סבור היה, כי צדיק וטוב לו, משום שהמושג טוב משמעותו: טוב של אמת, של ממש, שהוא פרי חיי יושר, סיפוק־נפש של אדם הממלא את חובתו, אף אם חייו החמריים רעים הם. רעיון שמיראבו מביע את תכנו בפתגם קולע: “רוב הנסיכים בורחים אל הציד מפני השעמום הרודף עד אחורי סוסם ודוהר אחריהם”.

באותה תופעה, שגדול נואמי המהפכה הצרפתית, נושא רעיון שחרור האדם בחברה, היה גם אחד הראשונים, שהבינו לרוח האדם־היהודי ונלחמו להכרת זכותו להיות אזרח ככל האזרחים – אין משום מקרה גרידא. מבחינה אנושית־כללית מפיץ אותו רעיון אור מיוחד על המהפכה הצרפתית הנבדלת לטובה מכל שאר המהפכות שנתחוללו עד עתה. כי בעקב ההכרזה הנאמנה על זכות האדם והגשמתה למעשה בחברה, כרוכה גם ההכרזה על זכות כל קיבוץ וכל אומה לחיים עצמאיים ולחיי חרות. רגש אמונה עזה בקדושת־האדם קינן בחביון־נפשם של מבצעי רעיון החופש במדינה, רומם את רוחם ודופק איתן פועם בחזקה בלבם; והמניע הפנימי לסערת־רגשותיהם, מחשבותיהם, מלחמותיהם, פעלם־חזונם היה החרדה לגורל האדם. בהבנתם של הוגי־הדעות את האדם־היהודי קודם המהפכה הצרפתית, דומה, צפון אחד מסודות גדולתה, טוהרה וקדושתה של אותה המהפכה, שמרוב התמכרות נפשית להפוך את עיקר החרות האישית לעובדה מוחשית בחברה וליחס אלוהי לאדם באשר הוא, נשתחררה מסבל ירושה ומעול מסורת, החדורים רוח־אפלה, נתגברה על כל יצריה ונתעלתה במיראבו עד כדי הבנת רוחו של היהודי – אפילו של היהודי.