א. האספה הלאומית    🔗

(לאומה אילמת ניתן לפתע כוח הדיבור)

המשק הממלכתי בעשרות השנים האחרונות שלפני המהפכה התנהל ללא אחריות וללא כשרון; העזובה היתה רבה; בכל מחלקות הממשלה שררו שרירות־לב, משוא־פנים; המשרות ניתנו לקרובי משפחה ולידידים. חצר המלכות היתה שרויה באווירה מתמדת של הילולא וחינגא. ראשי המיניסטרים היו לפי הרוב אישים נטולי ערך, שזכותם באה להם מהיותם נאמנים לעניני החצר, המלך או אהובותיו. קלות־דעת בלתי מצויה וחוסר דאגה ציינו את כל אנשי האריסטוקראטיה.

העם סבל סבל רב. הרעב פשט בפינות רבות, שטפונות ומגפות היו לעתים קרובות מנת חלקו. אי שביעות רצון שהפכה במרוצת הימים להתמרמרות ולבסוף לרוח של מרד חדרו אל הכפרים. למראה יסורים אלה נתעוררו כמה מן המפקחים על משק הפרובינציות ועל ההכנסות הכספיות, המכונים בימים ההם בשם “אינטנדנטים” וייסדו או סייעו ליסוד, חברות צדקה, להרכבת אבעבועות, ליצירת בתי מקלט לילדים, בתי חולים ואף מוסדות של חסד למחוסרי עבודה; סללו או תיקנו דרכים. אחד מהם, איש כלכלה ופילוסוף טיורגוֹ, שתפס עמדה גבוהה של מבקר כללי על אוצר המלוכה, נתמכר התמכרות־נפש להכנסת תיקונים חברתיים במדינה; הוא צידד בחופש המסחר וביטל את כל הפקודות אשר מנעו את חופש המסחר בחיטה. לא התיר להשתמש עוד בעבודה שהוטלה על האיכרים מטעם האינטנדנטים לשם החזקת הדרכים. במקומה הנהיג עבודה חפשית, ששכרה שולם על ידי בעלי הזכויות היתרות מן המס המיוחד שנקבע למטרה זו.

ואילו המעמדות השולטים לא שבעו רצון מרוח אותם תיקונים חברתיים. המתקנים פוטרו והמשק המדיני הלך הלוך ושקוע; הקופה נתרוקנה; הגרעון גדל, היה צורך באמצעים. ושוב לא היה בכוח תחבולותיו של איש ז’נבה – נקר, להועיל. היה הכרח לשוב אל שיטת טיורגו ולהטיל מיסים, שיהיו חלים על כולם, ללא הבדל מעמד וללא יתרונות לאיש. בעלי הזכויות היתרות לא הסכימו למס הכללי; השלטון לא יכול היה לוותר על המס הכללי מאחר שלא מצא כל מוצא מן הסבך בו נסתבך. המעמד העליון רגז משום שראה בשוויון חובותיהם של כל המעמדות לגבי תשלום המס, מעין חתירה תחת אשיות החברה. נתלקחה מלחמה סוערת שכתוצאה ממנה בא החורבן למונארכיה. הממשלה דרשה מיסים ובעלי הזכויות היתרות ענו על דרישה זו בתביעה לחרות מדינית ולצמצום כוחה של הרשות העליונה (pouvoir absolu) “השלטון המוחלט”. הוטעם הצורך בכינוס “כנסת המעמדות”. שנתים לפני כן נתכנסה “ועידת נכבדים”, שלא נענתה להצעת המס הכללי. הפרלמנטים אף הם התנגדו לאותה הצעה. היחסים בין השלטון ובאי־כוח האריסטוקרטיה ואנשי המשפט נתחדדו. האחרונים החלו משמיעים סיסמאות שמקורן באנגליה; סיסמאות על עקרון המונארכיה הצרפתית, כי “אין מטילים מיסים אלא בהסכמת אלה העתידים לשלמם”; על “החופש שאיננו יתרון אלא זכות”; “צרפת שהינה מונארכיה, אשר מלכה מושל בה בתוקף חוקים”. סיסמאות מהפכניות, שנפלטו מפי בעלי־הזכויות היתרות דוקא, שהפכו את בעית הכספים לבעיה מדינית, ומרוב עקשנות ועיורון הביאו להתפרצותה של המהפכה. כי עם ההחלטה לכנס את “כנסת המעמדות” נשתנו פני צרפת. ההיסטוריון מישלה מציין כי “אומה שלמה עברה בבת אחת מעולם של תוהו לעולם ההוויה. לאומה אילמת ניתן לפתע כח הדיבור”. הקרקע הוכשרה לקליטת רעיונות חדשים, האוירה פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה חדשה. יסורי ההמונים יצרו מסיבות, שהיה בהן כדי להכשיר את הלבבות לתיקונים. הוגי הדעות ובני העם, היו שרויים בהלך נפש מהפכני. ציפו לשינוי המשטר; חלמו על חרות, התכוננו לחיים צודקים יותר, לשויון, לאחוה: רוח אמונה באדם ובגורלו חדרה ללבבות.

נקר לא העלה על דעתו, כי כינוס “כנסת המעמדות” סופו מהפכה עמוקה בחיים. ההכרזה על אותו כינוס חוללה סערה בלב האומה. זו חשה בחשיבותו ההיסטורית של המאורע שהכה גלים ברחבי המדינה. בניגוד לחוגי החצר, חש העם ברצינות המצב ובכובד האחריות שבו. בודדים, ביניהם מיראבו, ראו מראש באשר עלול להתרחש כתוצאה מאותו כינוס. ואכן, חל משהו מיוחד בתולדות האנושות; עם גדול השתתף, כמעט כולו, בבחירות וחיוה דעתו בעניני ממלכתו. “מאז ומתמיד ראתה ההיסטוריה, אומר מישלה, חברות רפובליקאניות קטנות, שהיו נותנות לכל חבריהן את הרשות להימנות על בעלי הזכויות המדיניות. אבל מעולם לא ראו זאת בממלכה גדולה, בקיסרות כצרפת”.

“תופעה זו היתה חדשה לא רק בספר הזכרונות שלנו כי אם בתולדות העולם כולו”. שכן אומדים את מספר הבוחרים מחמישה עד ששה מיליון איש. ואת מספרם של הבוחרים השניים – בעשרים וחמשה אלף. בפעם הראשונה בהיסטוריה השתתפו בבחירות לא רק בעלי הזכויות המיוחדות אשר בערים, אלא גם בני הכפרים. האומה כולה לקחה חלק בהצבעה ושיתפה עצמה בהכרעה על גורלה.

הוגשו תלונות; נכתבו “מחברות” בהן הובעו תביעות. התסיסה היתה כללית, מאוחדת ומלוכדת. ב“מחברות” מן הפרובינציות השונות נוסחו תביעות לתיקונים ולפי הצעת סיאֶס נסתיימו בדרישה לקיים את זכויות האדם.

באותה שנת 1789 היתה בצורת. ההמונים זעמו. האוירה הכללית היתה רוויה מתיחות. כל מאורע עלול היה להביא לידי התפרצות יצרים. אולם העם תלה תקוות רבות בכינוס “כנסת המעמדות” וראה בו רמז לעתיד טוב יותר. תחילה נקבע המועד לכינוס ה־27 באפריל. אולם בלחץ החצר נידחה ל־4 במאי. הדחיה גרמה לאי־סדרים, שלמרבה האסון הבליטה את אזלת ידם של השליטים. לעומתם הראו הבוחרים השניים כוח החלטה, עיקביות ויכולת לנסח את תביעותיהם. שליחי האומה היו חדורים הכרה יותר מבאי כוח הממשלה.

ב־4 במאי היה הדבר. לאורך רחובות וורסי צבאו המונים. שוטרים צרפתיים ושוטרים שויצריים עצרום מהתפרץ אל בין שורות הצירים. תהלוכת נבחרי שלושת המעמדות, שמספרם הגיע לאלף ומאתים איש, עוררה התרגשות עצומה. כל החלונות, הגזוזטראות והגגות היו עמוסים המונים, מקושטים אריגים יקרים ופוארו על ידי נשים יפהפיות מתגנדרות, לפי אופנת אותה תקופה: נוצות ופרחים בכובעיהן. מאורע גדול נתרחש, הנשימה נעצרה רווית חרדה ותקוה כאחת. הזוהר שבאותו מחזה, מכוון ומלא הוד כל כך. המוסיקה, שנשמעה במקומות רבים, הרחיקה כל מחשבה זרה…

נשמת האומה השתקפה על פני שליחיה. העינים זלגו דמעות. וציר אחד מבני האצילים הפליט מתוך התרגשות: “מולדתי, כל בני מולדתי הם כאילו אני עצמי”. התהלוכה צעדה לאטה מתוך הכרה של אחריות. בראשה פסעו חמש מאות צירים, ששלוש מאות מהם היו “אנשי חוק”, צנועים בתלבושתם ועיניהם מביעות אמונה בעתיד, מאושרים וחדורי הכרה בערכם. ההמונים הריעו לכבודם. תשואות החן פסקו עם בא צירי האצילים, אף על פי שכארבעים מאנשיהם נמנו על ידידי המעמד השלישי. הוא הדין בצירי הכהונה, אם כי הללו נחלקו לשני מחנות בולטים: מחנה הכוהנים העליונים האצילים ומחנה הכוהנים בני העם. בכל התהלוכה הזאת כמעט שלא נראו אישים בולטים. “המחדשים” האדירים, שפילסו את נתיבות הדור, כבר הלכו לעולמם ורק מחשבתם הוסיפה להדריך את בני התקופה. קמו אמנם נואמים גדולים, אבל כשרונם התבטא בכך שידעו למסור יפה את דעות גדולי המחשבה, אבל הם לא הוסיפו כלום משל עצמם. בתופעה זו היתה כרוכה סכנה גדולה למהפכה ומכשולים רבים ארבו לה על כן בדרכה. הכול חשו בגודל השעה, אם גם לא העלו על דעתם את כל פרשת הפורעניות העתידה להתרגש ולבוא על ראש האומה…

האישיות הבולטת היחידה היה מיראבו. עיני כול נישאו אליו. מישלה מתאר את דמותו בתוך התהלוכה במילים אלה: “שערו העשיר והעבות, ראש־הלביא שלו הטבוע בחותם של כיעור עצום, הפתיעו וכמעט עוררו בהלה; אי אפשר היה לגרוע עין ממנו. זו היתה אישיות איתנה. האחרים היו שרויים בצל; אישיות שלאסונה היתה בת תקופתה, בת מעמדה, שטופה מידות רעות, אמיצה בשחיתות מידותיה. רומאן חייו, הרפתקות אהבותיו, מאסרו, יצריו ש”אכלוהו" והורידוהו לעתים לשפל המדרגה. בשל חוסר אמצעים נתייסר ביסורים נוספים על יסוריו המוסריים. הוא סבל מעריצות משפחתו בתקופה של עריצות מדינית. לא היה איש מוכשר ממנו הכשרה נפשית לברך את רוח השיחרור. הוא כאילו קם לתחיה עם צרפת, כאילו זרק מעליו את גלימתו המוכתבת taché. ואילו החובה הוטלה עליו להוסיף ולחיות; ועל סף החיים החדשים שנפתחו לפניו, כשהוא מלא מרץ, לוהט ורווי רצונות ותשוקות. אמנם, צבע פניו היה מושחת, לחייו שקעו – אך אין דבר! הוא נשא ראשו הענק ברמה, מבטו מלא העזה, כולם מקשיבים אליו, כי הם שומעים בקולו את קולה של צרפת". הכול הביטו בו עת צעד עם צירי המעמד השלישי. הוא הפתיע במראהו החיצוני ובעצמתו הפנימית שהרגישו, כי הנה בוא תבוא עד מהרה לידי גילוי וביטוי.

הסופרת דה סטאהל, בתו של נקר שהסתכלה בו באותה שעה, רשמה: “אי אפשר היה שלא להביט בו ארוכות, לאחר שהבחינו בו, שערו העצום הגביהו משכמו ומעלה מכל העם, מהוויתו כאילו עלתה רוח איתנה כאילו שוכן בקרבו כוחו של שמשון. כיעורו השרה לפניו הבעה מיוחדת ואישיותו טבועה היתה בחותם של עצמה בלתי מצויה – עצמה מעין זו אפשר לתאר רק בטריבון עממי”. זו היתה דמותו של מיראבו כפי שנצטיירה בעיני בני דורו לפני “כנסת המעמדות”.

 

ב. נפילת המשטר וכיבוש הבסטיליה    🔗

בעלי הזכויות לא עמדו בנסיון ומתוך חוסר רצון לשאת בעול מיסים, העלו על הפרק בעיות מדיניות. הם אמרו להכניע את השלטון על ידי כינוס “כנסת המעמדות” ולא חשו באשר חוללו. עם פתיחת ה“כנסת” נוכחו לדעת מה רב השינוי שחל בהלך רוחה של האומה. המעמד השלישי לא הסתפק בתפקיד של מעמד נחות דרגה. הוא תבע שיווי זכויות בין כל המעמדות והשקיף על ה“כנסת” כעל בית מורשים חוקי, שעליו מוטלת התעודה לחתוך את גורל המדינה בכל ענפי החיים. האצילים ואנשי הכהונה נרתעו, בבחינת בור כרו… ועמדו על דעתם כי יש לנהוג כמנהג הדורות הקודמים, כלומר: ההצבעה לפי המעמדות, דבר שהבטיח את שליטתם־הכרעתם של בעלי הזכויות היתירות. ואילו הזמנים נשתנו; בעם גברו הכרת ערך עצמו, העזתו ובטחונו, כי לו הזכות וגם היכולת לנהל את ענייני המדינה. ההצבעה חייבת להיות אישית ולא מעמדית…

מערכה כבדה נתלקחה בנקודה מכרעת זו…

ואולם עוד לפני פתיחת “הכנסת” הבהירו האצילים ואנשי הכהונה עמדתם לגבי תביעותיהם של שליחי המעמד השלישי ואת יחסם השלילי לשאיפותיו ולמאמציו… בהתכנס כל צירי ה“כנסת” בכנסית סן־לואי לשם עריכת טקס תפילה, עברו צירי “העם” בדלתות מיוחדות ובתנאים מעליבים. בעל התפילה, הבישוף דה לא פאָר פנה אל המלך ואמר: “קבל נא הוד מלכותך את רגשי הערצתם של מעמד הכוהנים, רחשי היקר של מעמד האצילים… ואת תחנוניהם מלאי ההכנעה של המעמד השלישי”… מיראבו נתרתח ומיד כתב בעתונו “כנסת המעמדות”: “מעולם לא החמיצו הזדמנות לדכא את המעמד השלישי”. הוא חש בעקשותם של בעלי הזכויות. אזנו קלטה את משק כנפיה של המהפכה הקרובה ולבו חזה את סכנת האנרכיה התהומית הכרוכה בה. עתונו של מיראבו בא במגע ישיר עם האומה ושימש פה לרגשותיה. נוצרה דעת קהל עממית, רחבה וחפשית, אפשר בפעם הראשונה בתולדות האנושות. אותו עתון יצא לאור ללא רשיון ומאליו מובן כי קומם נגדו את החצר ואת אנשי השלטון, שראו בהופעת כלי מבטא זה, הלוחם והבלתי תלוי, מעין חתירה יסודית תחת יסודות המשטר. טרם הורגלו לשמוע דברי בקורת חפשית מפי עתונאים. אישיותו הפחידה יותר ויותר. הוא השמיע את קולו, חיוה דעתו על הכל ודגל רק בשל “השכל”, “האמת” ו“המצפון”.

ב־5 במאי מתכנסים הנבחרים באולם מני פלזיר. ושוב, כבאותה כנסיה בסן־לואי נפתחים שערי האולם בפני האצילים ואנשי הכהונה; ואילו שליחי המעמד השלישי מצפים מאחורי דלת צדדית. הם נקראים אחר מכן בשמותיהם אחד־אחד… המשגה מחמיר והולך; היחסים מתחדדים ומחריפים. כשמשמיעים את שמו של מיראבו, ממלאים את חלל האולם שריקות מזה, מחיאות כפים מזה. הוא מזדקף, מעיף מבט על הנאספים, עובר על פני האצילים והכוהנים, חודר לפנים האולם ומתישב בין אנשי המעמד השלישי… המלך מופיע; מריעים לכבודו; עוד העם מלא רגשות נאמנים לבית המלכות.

המלך יושב על כסא המלוכה, חובש כובע. מיד חובשים כל האצילים את כובעיהם. בתנופה זו כאילו מפגינים זכות היסטורית, אבל מיראבו חובש אף הוא כובעו, ורבים מבין צירי המעמד השלישי עושים כמוהו. במלחמת כובעים זו מתבטאה התביעה לשוויון. האצילים זועפים. אבל המלך מסיר את כובעו והסערה שוככת.

נקר נואם מעל הכתב שלוש שעות רצופות; השיעמום חודר ללבבות ועם סיום הנאום קם לפתע מיראבו ושואל: “הוד מלכותך, האם המעמדות צריכים לשבת יחד או בנפרד”? אין תשובה. המלך קם והולך. האספה מתפזרת. מיראבו סר למערכת ובמאמר שהוא כותב מיד, הוא מזהיר את נקר “מפסיחה על שני הסעיפים”, כי אין לעמוד בפני זרם התפרצותה של “דעת הקהל”. החצר זועמת. מנהיגים צנזורה; אומרים לסתום את פיו של מיראבו ההופך לסמל העתונות החפשית. הוא מוציא עתון בשם חדש: “מכתבי האלוף לבית מיראבו”. רבים הולכים בעקבותיו, מוציאים לאור עתונים חדשים לבקרים. נוצרת העתונות החפשית.

בעית המעמדות, מזעזעת את מצפון הדור בטרגיותה: כלום יתכנס כל מעמד ומעמד לחוד? והרי מובן, כי האצילים ואנשי הכהונה אומרים להוסיף וליהנות מזכויות יתרות כלפנים. מיראבו חש בסמליות שבשאלה נוקבת זו עד התהום. אותה שאלה הרת סכנות היתה תלויה למעלה מעל לראשי האזרחים. מיראבו ידע את כוחו של המעמד השלישי, שדי לו “להשאר ללא תנועה כדי ליהפך כוח איום לאויביו”. תמונה שיש בה כדי להזכיר את דבריהם של שליחי הפועלים בימינו, שנהגו להכריז, כי דיו “שילוב זרועות” של העובדים כדי להפסיק את דופק החיים בכל החברה…

והנה למחרתו, בששי במאי, לא מצאו אנשי המעמד השלישי, בהגיעם לאולם “מני פלזיר” לא את הכוהנים ולא את האצילים. הללו נסגרו באולמות הסמוכים ודנו באשור כוחם של הנבחרים בדלתות סגורות… האומה – אחת ושלמה עדיין לא נתלכדה. שליחי העם נבוכו… המלכות, כאילו אינה קיימת; אין היא מכוונת את צירי האומה… האצילים מתרחקים מהם; מה יעשו? מהי דרכם? ההמונים הנאמנים לנבחריהם מצפים למעשים, מעודדים ומעוררים אותם לפעולות נועזות… עדיין לא הוקמה אפילו במה… בכול חוסר נסיון, תהייה רצינית – שאיפות סתומות. השאון רב. אך הנה משמיע מיראבו את קולו בשאגה משכנעת: “נמנה יושב ראש”. בוחרים בנשיא – המבוגר מכלם. מיראבו מוציא את הנאספים מן הסבך ומכניס בהם רוח חיים. עוד האספה נרעשת מבחירת הנשיא לפי הגיל, והנה הפתעה, מיראבו קורא שוב: “נכריז על עצמנו כעל אספה לאומית”. תומכי נקר מציעים שלא לעשות לעת עתה כלום ולחכות. יש שהציפיה היא מעשה אמנות! האספה מתפזרת. מיראבו מציע שיכריזו על עצמם כעל “אספת שליחי העם”. ומאחר שנתיצב על דרך הפעולה המקיפה, שוב אין בכוח איש לעצרו. הוא הופך מעין שליחה של ההיסטוריה. העזתו מטילה אימה על צירי “הכנסת” בעוד לא נשתחררו ממוראה של המלכות. יש קוראים למתינות, למדיניות של “שב ואל תעשה”. הקוראים הם ידידיו של נקר ותומכיו. מיראבו לא שעה לרוחם הקטנה והמהססת של חבריו נטולי המעוף. רק הוא יודע את אשר לפניו, רק הוא צופה לעתיד וחרד למונארכיה הנתונה בסכנה. רוחו חותרת ליצירת סינתיזה בין המסורת והחרות, המלכות והאומה. ההכרזה על “אספה לאומית” מאחר שהושמעה, שוב אין להשתחרר מהכרחיותה. עם כל רגע ועם כל שעה היא גדלה, מתפשטת בתוך האומה דבקה בלב הצירים והופכת לעובדא בהכרת האזרחים. מאידך גיסא, הנה האצילים והכוהנים, לא היה את נפשם לשבת עם שליחי העם ונמצאו באולמות צדדיים. למעשה, נפל האולם הגדול לרשות המעמד השלישי. עובדה זו, הפעוטה לכאורה, היה בה משום משגה פאטאלי לגבי המעמדות העליונים. נתקבל הרושם כי במקום בו יושבים שליחי העם, שם מרחפת נשמתו, שם ניתן מבע לשאיפותיו. ואמנם בדמיונם של בני צרפת נצטיירה תמונה, כי ב“מני פלזיר” נתכנסו בחיריה של האומה כולה.

ומיראבו כותב ונואם, מסביר לאומתו את מצב הדברים, את ערכה וסימלה של “אספת שליחי העם” הצוררת בכנפיה את רוחה של צרפת. הוא מונארכיסט והוא קונסטיטוציונאליסט. אין הוא מהפכני במובן הפשוט של המושג. הוא איש המציאות ויונק ממקור ההיסטוריה הלאומית. בכל תהפוכות המהפכה לא יזוז מעמדתו זאת. כבר אז נשא בלבו את רעיון המלכות הבריטית הנאורה, כפי שהוא משתקף בלבו של כל מיניסטר אנגלי בימינו. סיסמתו היא: ליכוד המלכות עם האומה לשם מלחמה בבעלי הזכויות היתרות בחברה. לואי הששה־עשר אינו מבין לרוח ההיסטוריה ולהכרח שבאותה סיסמא. מיראבו היה עשוי לבצע את המזיגה שבין העם והמלך בתוקף מוצאו האריסטוקראטי והאינסטינקטים הפלבאיים שפיעמוהו. אבל הכול יראים מפניו; נקר, המלך, המלכה, האצילים ואפילו המעמד השלישי מלא חשדות כלפיו… יש משהו מזויף במצבו, מצב בן אצילים, איש היצרים, בעל העבר ההרפתקני ורעיונות החרות. עליו לחתור יחידי בתוך ים זרוע מוקשים רבים.

ובינתיים יושבים באי כוח המעמדות איש איש בפינתו. מיראבו תובע יחס של זלזול באצילים ושיתוף פעולה עם אנשי הכהונה, שחלק מהם הוא ממוצא עממי. ואילו המעמד השלישי, המלא היסוסים, פונה לשני המעמדות בהזמנה לעבודה משותפת. רק ציר אחד, שטרם נתפרסם אותה שעה, רובספייר, תומך במיראבו… מיראבו מנסה את מזלו, באמצעות מתנגדו מלואֶה אצל נקר. כי לדעתו “הדרך הטובה ביותר להכשיל את המהפכה היא לגבב תביעות על גבי תביעות”. דומה כי המדינה תועה בים סוער ללא קברניט. והוא רואה עצמו אחראי לגורלה של המלכות ולגורלה של האומה כאחד. מיראבו מציע את שרותו – שרות איש מדינה מבלי לוותר על עמדתו. נקר נאות להיפגש עמו. אולם בשעת הפגישה, מביט עליו נקר מגבוה. לבסוף הוא פונה אל מיראבו: “מה הן הצעותיך?” מיראבו עונה ברוגזה: “הצעתי היא לאמר לך שלום”. ובשובו ל“אספת העם” הוא אומר למליאה: “נקר הוא אויל ועוד יחוש בכוחי”. המשא והמתן בין המעמדות אינו מתקדם. מיראבו מציע ב־25 במאי, לקבוע את תקנון האספה. הצעתו מתקבלת. הימים מלאי הפתעות, חוויות ומאורעות, דומה כאילו עוברים חדשים, כי רבה העבודה… בכל עת שהאספה נתקלת בקיר אטום מופיע מיראבו ומוציאה מן הסבך… כן קרה שעה שהציע למנות נשיא ולבחור בועד מנהל לאספה. והוא הדין עתה, שעה שהאצילים עומדים על דעתם ואינם נענים לתביעות המעמד השלישי. אותו תקנון יצר אפשרות קיומה של האספה ומכשיר את הקרקע לפעולותיה. נוצר גוף לאומי, מדיני וציבורי – גוף חי… ורק ב־27 במאי נמצא ציר המחדש את הצעתו של מיראבו – לבוא בדברים עם אנשי הכהונה. הפעם הבינה האספה לרוחו ולתחבולתו המשחררת. המלך ונקר נבהלים. לואי הששה־עשר משגר מכתב לשלושת המעמדות ומזמינם לחדש את הישיבות בנוכחותו של “שומר החותם”. הזמנה שהיה בה פח טמון לרגלי המעמד השלישי. מיראבו – דעתו היא, כי יש לקבל את ההזמנה, אך עם זאת, לפנות אל המלך בהודעה, בה ינתן מבע לרגשות “הכנסת”. הוא הוביל את “הכנסת” בין סלעי מגור והוציאה למרחב. הוא היה ל“אדון כנסת המעמדות”. בהירות מחשבתו, כוח התמצאותו, סמכותו ו“גון קולו” שכנעו את הצירים.

חולפים עוד כמה ימים. “הכנסת” יושבת בחיבוק ידים. בארץ רעב; מתלכדות כנופיות־תוקפות; “הכנסת” נבוכה. עתה יש מקום רק למעשה נועז. לאותה הצעה, שהוצעה כבר – על “אספה לאומית”.

אך מאחר שאין שני המעמדות מתכנסים עם המעמד השלישי, שוב אין דרך אחרת אלא הקמת המוסד המחוקק בלי האצילים. שהרי שליחי המעמד השלישי הם רוב מנינה ובנינה של האומה. נגשים לבדיקת הנבחרים. קוראים את שמות האצילים ועוברים לסדר היום כאילו אין חשיבות בהעדרם. סייאֶס מציע את השם: “אספה לאומית”; מיראבו – “אספת שליחי העם”. הצעת מיראבו מרגיזה. רואים בה מעין פגיעה בכבוד העם, שהוא בלאטינית “פלבס” “ההמון”. שוב חשדות, אפילו ההיסטוריון מישלה נגרר אחרי הדעה, כי דמו דם־אריסטוקראטי – דבר מגרונו, ויש עוול באותו חשד ללא יסוד. מתקבלת הצעת סייאס. נוסדת “האספה הלאומית” ונבחר יושב ראש בּאיי. מיראבו – כאילו נבלמה לזמן השפעתו. ל“אספה הלאומית” נצטרפו מאה ארבעים ותשעה ציר מן הכהונה. ב־20 ביוני נסגר אולם “מני פלזיר”; צבא שמר על מבואותיו. הצירים עוברים לאולם ז’ה דה ליפאם ונשבעים חגיגית “שבועת אמונים לחוקה”. ב־23 ביוני בא המלך, רפה הידים, מכריז על הבדלי המעמדות ועל קיום המשטר הפיאודלי. מצוה על הנבחרים להתפזר. שני המעמדות העליונים הולכים בעקבותיו, המעמד השלישי נשאר יושב דומם, ללא תנועה – תוהה. והנה בא בשליחות המלך המארקיז דה־בריזה, כשהוא חובש כובע לראשו. מתפרצים לעומתו ודורשים ממנו להסיר את כובעו: הוא משיב במלה גסה ואומר: “השמעתם מה כוונתו של המלך?” ואז משמיע מיראבו את אימרתו המפורסמת, שהיתה מני אז לאחת הקריאות הנאמנות, המבטאה את חרות האדם והמשטר הדמוקראטי בחברה: “כן אדוני, שמענו מה הן הכוונות אשר לחשו למלך… אבל אתה, שאינך יכול להיות בא כוחו בפני “הכנסת”, אתה שאין לך כאן לא מקום, לא זכות לדבר או להשמיע קול, אתה אינך האיש שיהא ראוי להזכיר לנו את נאום המלך. ואף על פי כן וכדי למנוע כל אי הבנה וכל דחייה, הריני מכריז, שאם הטילו עליך להוציאנו מכאן, עליך לדרוש פקודה להשתמש בכוח; כי הננו כאן ברצון העם ולא נצא מכאן אלא בכוח כידונים”.

המרקיז מופתע מן העצמה שבהכרזה ואומר ליושב ראש באיי: “איני יכול להכיר במר מיראבו את דבּרה organe של “האספה הלאומית”! והיו”ר משיב: “אין אני רשאי לפזר את האספה בטרם תדון על כך”. המלך לא הגיב על החלטה זו ונתן ל“כנסת” להתכנס לישיבותיה. מיראבו בקריאתו הנועזה והאיתנה – המלך בחולשתו – שניהם קיימו את המהפכה.

 

ג. מאבק להצלת המהפכה.    🔗

המאורעות התפתחו התפתחות מהירה ודרמאטית. המלך והחצר לא נכנעו לעובדא כי נוצרה באות־כוח לאומית. אחרי הישיבה, בה השמיע מיראבו את דברו על שליחי העם, שנכנסו “ברצון העם ולא יצאו (מאולם האספה) אלא בכוח הכידונים”, אחרי וויתורו של המלך והחלטת הכהונה והאצילות להתמזג ב“אספה לאומית”, קמה תסיסה בקרב אנשי החצר, שלא יכלו לוותר בשום פנים על זכויותיהם ולהסכים להתהוותה של רשות מחוקקת חדשה. המלך חזר בו מהחלטתו. היה בכך משום משגה כפול, שהיה בכוחו להביא לידי התלקחות יצרים והתפרצות למרד. צבא הוכנס אל תוך פריז ונקר פוטר. מקורבי המלך התגברו על היסוסיו ואמרו לדכא את המהפכה מראשיתה. הקצינים לעגו לנבחרי “כנסת המעמד” והתפארו כי “ישליכום החוצה בעד החלונות”. מיראבו היטיב לראות את הנולד, מאותם מושלים שלקו בעיורון־רוח. ב־24 ביוני, למחרת היום, בו נשארו צירי “הכנסת” במקום מושבם, על אף פקודתו של המלך, אמר לידיו דיומון, בן ז’ניבה: “כך מובילים מלכים אלי גרדום”. מיראבו חס על המלך, חרד לשלום המדינה ולעתידה, חשש מפני הסתבכויות שסופן הפקרות ואנרכיה. ב־8 ביולי עלה על הבימה והזהיר מפני הכנסת צבא לתוך פריז; שקד על כך שיהיו מבחינים בין רצונו הטוב של המלך לבין חוסר זריזותם של יועציו; הביע חששותיו מפני הסכסוך העלול לפרוץ בין הגדודים הזרים לבין הגדודים הצרפתיים, ושאל: “כלום למדו (יועצים אלה) “בתולדות העמים” כיצד מתחילות מהפכות ואיך וכיצד הן מתפתחות ומבוצעות? כלום התבוננו להשתלשלות המעציבה של המסיבות המוציאות את בעלי הנפש הנבונים ביותר מתחומי המתינות? וכלום שמו אל לב לאותה דחיפה איומה המביאה עם, מתוך שכרון, לידי מעשי הפרזה קיצוניים, שכל מחשבה עליהם היתה מעוררת, בזמנים כתיקונם חיל ורעדה בנפשו”? הנאום פעל את פעולתו מיד; הוטל על מיראבו לערוך תזכיר, בו יתבקש המלך לחזור בו מן האמצעים בהם נקט. “אין אנו, כותב הוא מתוך חרדה, אלא בני אדם, הזילזול בכבודנו, החשש שמא נראה בעיני עצמנו חלשים, עלולים להעבירנו על דעתנו; ישיאונו עצות קיצוניות ויטרידונו בהצעות מופרזות; אך הדעה המתונה והצלולה אינה משפיעה בימי מהומה, ריב ומדנים. מהפכות גדולות – סיבות בלתי מזהירות ופעוטות הביאו לידי התפרצותן; ונסיונות חברותיים־מדיניים רציניים, שהיה בהם משום חורבן לאומות, החלו באורח מבשר רע פחות מאשר מהפכה זו”.

האימה מפני הטרור לא הרפתה ממנו. הוא חש תחושה פיסית ודאית בהכרחיותה של התפרצות האנרכיה. והוא מונה אחת אחת את כל הסכנות הכרוכות בחוסר תבונה מדינית: סכנת הפרובינציות החרדות לחופשתן; הסכנה לפריז, שמציאות צבא בה עלול לקוממה; סכנה שהחיילים הצרפתיים ימרדו. ואמנם פנה קצין, אחיו של המשורר שיניאֶה בחוברת, בה דיבר על הקצינים הנכונים להכריז על מרד צבאי.

המלך איננו נענה לתביעות ההצלה של מיראבו. הוא מתעקש ומציע להעביר את “האספה הלאומית” לסומסון. מיד מתחילה פרשת “האימה הגדולה”: הכול מלאים פחד: “החצר מפחדת”; “האספה מפחדת”, “העם מפחד”, כותב היסטוריון, “אין מלך, אין פרלמנט, אין צבא ואין משטרה” מהומה ומבוכה בכול.

האיכרים מתפרעים בכל מקום, הם הורסים טירות ומבטלים את פינקסי הפיאודלים. מגיע יום כיבוש “הבסטיליה” על כל מעשי הזועה שבו. כיבוש זה מסמל את נפילת המשטר הישן. תוצאותיו היו: יסוד מיליצה לאומית והנפת הדגל בעל שלושת הצבעים: כחול לבן ואדום, שהוא כיום דגלה של האומה הצרפתית; נוצרו עיריות “שנבחריהן ומנהליהן היו בורגאנים שעמדו בראש כל עניני הערים”. חל שינוי כביר במהלך־רוחו של העם. הוא מרגיש עצמו “אדון” בארצו. אך בעקבות ההתקוממות באה גם ההפקרות.

האדם היחידי ששמר על שיווי משקלו וקור רוחו היה מיראבו. הוא לא הופתע מהשתלשלות המאורעות; לשם תיקון המעוות דרש את “אחריות המיניסטרים” לעניני המדינה. והוא הוא שעמד על ההכרח במועצות עירוניות נבחרות. הוא תבע עבוד חוקה. יש הכרח “להפיח רוח חיים ברשות המוציאה לפועל, לחדש את כוחה של סמכות המלך ולהשלים בינה ובין הסמכות הלאומית; לבטל את השיטה הפיאודלית, להטיל מס שיתקבל על ידי העם, להנהיג חופש העתונות והפולחן הדתי. יש צורך בבית מורשים, שכל החלטותיו תהיינה מאושרות אישור ממלכתי”.

אבל לא הבינו לרוחו. החצר פחדה מפניו. “האספה הלאומית” אמנם העריצה אותו, הקשיבה לדבריו ולהצעותיו, אולם אנשיה לא מצאו סיפוק בהנחותיו ובהצעותיו. ציפו לניסים שיתרחשו. נפשם כמהה לגדולות ונצורות. ואכן בליל ה־4 באוגוסט הכריזה “האספה הלאומית”, מתוך התלהבות עצומה, על ביטול היתרונות והזכויות המיוחדות של הפרובינציות והערים. האצילים עלו על הבימה והודו בעוול ובחוסר הצדק שבזכויותיהם המיוחדות. ההיסטוריון מישלה מתאר את המחזה כאחת התופעות הנפלאות בתולדות האנושות וביחוד בתולדות צרפת, כשעה של התרוממות רוח והקרבה אנושית. “זה היה, כותב הוא, ברביעי לאוגוסט, בשעה עשר בערב, שעה חגיגית, בה וויתרה הפיאודליות על עצמה וקיללה את עצמה”.

אמנם שעה חגיגית, אך ההתלהבות ארכה רק שעה אחת בלבד. כי לא היה בכוחה לעצור בעד גלגלי המהפכה המסחררים. היצרים נתלקחו יתר על המידה והמרד נמשך עד שנת 1792, עד אשר בוטל למעשה המשטר הכלכלי. מיראבו לא היה נוכח בליל הרביעי באוגוסט, אם מרצון ואם מאונס. החלטת פתע זו לא הניחה את דעתו. למכירו בן אוסטריה, דה לה מארק, (שנשלח לצרפת על מנת להדריך את המלכה בעצותיו, ואשר הבין לרוחו של המדינאי מיראבו והאמין בכוחו להציל את המלכות) אמר כי “ליל הרביעי באוגוסט” היה לגביו בבחינת “אורגיה”, מעין מעשה הוללות. ולדיומון העיר: “אלה הם בני צרפת, במשך חודש ימים הם מתווכחים על קוצו של יוד ובלילה אחד הם הופכים את קערת המשטר הישן של המלכות – על פיה”. יש הטוענים כי מעולם לא השמיע דברים אלה. מיראבו, לפי הלך רוחו, לא שבע רצון מאותו ליל הרביעי באוגוסט. שכן היה איש המחשבה ושיקול הדעת, עם זאת בן למעמד האצילים. הוא הבחין כי אותו מעשה מאחר שנעשה שוב אין לבטלו. “לחזור בנו מאותם הסעיפים – דבר זה הוא בלתי פוליטי ובלתי אפשרי כאחד”. הוא דורש במרץ את ביטול המעשרות לכוהנים ומציע כי יקבלו שכרם בתורת קצינים למוסר ולחינוך. בתוך כותלי “האספה” נשמע לחש; כלום יהיו הכוהנים שכירים? ומיראבו מעיר מיד, מן הדין הוא “לבטל את הדעות הקדומות שהינן פרי עם־ארצות המביאה לידי כך שיבוזו למונחים – שכר ושכיר. אין אני מכיר אלא שלוש דרכי קיום בחברה: חייב אדם להיות או קבצן, או גנב, או שכיר. בעל הרכוש עצמו אינו אלא השני מבין השלושה”.

בעצם המושג של כוהנים שכירים היה משום תפיסה מהפכנית. אם הוא מתרעם על ההחלטה שבליל הרביעי באוגוסט, הנה אינו מעלים עין מן המסיבות החדשות שנתהוו ומן הצורך לבטל את המעשרות ולשלם לכוהנים שכר חדשי, כמשפט כל עובדי המדינה. הוא נבחר כמרצה על זכויות האדם ואמר כי יש לעבד קודם חוקה. “האספה הלאומית” דנה על “זכויות האדם” בהתאם לתביעות כל פלכי צרפת, שהגישו “במחברות” ל“כנסת”.

מיראבו התמסר להגנה על הסובלנות הדתית, שהיתה בעיניו מאז ומתמיד לעיקר העיקרים בכל חברה נאורה. חופש הדת, הוא בעיניו “זכות כה קדושה, שהמלה סובלנות, האומרת לתת לה מבע, לובשת מעין לבוש של עריצות”.

הוא התנגד למתן זכות למלך לצוד בשטחים שאינם ברשותו, ונימוקו אתו: מעריך הוא יתר על המידה את הפרירוגטיבה המלכותית מכדי “להמחישה בבילוי זמן עריץ של מה בכך”. ואת כל מרצו הוא משקיע בוויכוח על זכות הוויטו למלך – זכות שיש בה כדי לשמור על שלמות המדינה, על דרכה ההיסטורית, על נכסיה ועניניה הנצחיים. מושג שנתגלם במלכות בריטניה של ימינו. היא משמשת מעין תריס בפני התפרצות יצרים, מרסנת ומכניסה יציבות בחיי החברה. אבל “האספה הלאומית” התקוממה. היא לא השלימה עם הרעיון כי האומה ושליחיה לא יהיו רשאים לחתוך את גורל המדינה ולהכריע בכל בעיותיה. הנאום הנקרא עוד כיום בענין, מכיל גם כמה נימוקים הנראים כמוזרים. בהנחה שתוצאת הוויטו תהא, לכל היותר, אי־פעולה – לא חש מיראבו כי ההתנוונות, היא היא התוצאה הנובעת מכל משטר המחוסר פעולה. ונוסף על כך, הרי בהופעת המלך ב“כנסת” לא היה בה כדי להצדיק את אמונו של מיראבו בכוחה המרסן, בעמדתה התקיפה־ההיסטורית של המלכות. זו – דמותה היתה נטולת כל זוהר… ומיראבו – דעתו לא נתקבלה על לב איש.

באותם הימים הוצעה הצעה מוזרה ובלתי טהורה מעיקרה. לפיה לא יבחר שום ציר של “האספה הלאומית” למוסד הנבחר שיבוא אחריה. פירוש הדבר, עמדו “לפסול” את כל האנשים שעמדו בראש המערכה החברתית והנועזה. מקורה של ההצעה התכוונה לפסול את מיראבו. אף שהכול ראו מראש כי יהיה הכרח למסור לידיו את הנהגת המדינה. מיראבו הסתער והוכיח עד מה אווילית ונפסדת אותה הצעה – היא נדחתה. אבל נתקבלה לאחר מותו והונהגה בבחירות ל“אספה המחוקקת”. לא מעט אנדרלמוסיה הוכנסה בעטיה של אותה החלטה לחיי המהפכה…

השפעתו של מיראבו החלה שוקעת. אבל הנה בא נקר, שחזר לאחר ההתקוממות למשרתו. הוא דרש להטיל מיסים כבדים עד כדי שליש מן ההכנסות. המדינה עמדה בפני פשיטת רגל. שיטת ההלואות, שבהן כיסו את הגרעונות – תוצאותיה היו ברורות. הקופה היתה ריקה ושוב לא היה פנאי להסס. דרושה החלטה מהירה ואמיצה. “האספה” חסרה רוח זו. שלש פעמים עלה מיראבו על הבימה, החריד את מנוחת חבריו, תיאר תיאור מזעזע את מצב הדברים ו“דרש בכל תוקף כי המיניסטר יוכרז דיקטאטור זמני כי אין עניני המדינה סובלים עוד דיחוי. “הזהרו, קרא מיראבו בנאום מזהיר ביותר, מלבקש זמן, אין האסון משגיח בזמן, פשיטת־הרגל מעוררת זועה. אסון רובץ לפתחנו… עומדים אנו בפני תהום, שמאתים שנה של עושק וגזל פיתחוה… הקריבו מספר אנשים קטן למען הצל מיליונים מחורבן. אתם, המביטים בשוויון־נפש אל פני האסון היורד על צרפת; אגואיסטים, קרי־רוח המדמים בנפשם כי הזעזועים, פרי היאוש והעוני, יחלפו על פניכם ללא געת בכם, כמאורעות אחרים – מנין לכם הבטחון כי אנשים רבים, כל כך רעבים, יתנו לכם לטעום במנוחה את מאכליכם, שלא רציתם להפחית מנתכם למענם? לא. גווע תגוועו! ועל כן, שוב אין לבקש זמן, ועל כן, אין האסון נותן שהות”. “שמעתם זה לא כבר את המלים מלאות הזעם: “קאטלינה עומד בפתח רומא ואתם נועצים!” ואמנם, לפתחנו לא עמד קאטלינה, סכנות לא צפויות לנו, אף לא משמרות מורדים, אבל היום רובץ לפתחנו הבנקרוט מלא הזוועה. פשיטת־הרגל מאיימת עליכם, לכלותכם, את רכושכם ואת כבודכם ואתם נושאים ונותנים”!… לשמע דברים אלה קמה ה”אספה" על רגליה. כאילו רק עתה ראתה את התהום הפוערת את פיה ועומדת לבלוע את קרבנות הגרעונות. הצעתו של נקר נתקבלה… מיראבו נשתלט בכוח דבריו על“האספה הלאומית”. לא קמו לו מתחרים בשטח זה.

מאדאם דה סטאל התפעלה “מעצמת החיים האדירה” שבו. הוא כבש באותו יום את כל הלבבות. ואילו מיראבו, אין הוא מוצא סיפוק בנצחונות אלה. המדינה מזועזעת והמלכות שרויה בחסר־רוח של החלטה, ואינה ממלאה את תעודתה של רשות מכוונת, מדריכה ודואגת לבאות; ההמונים נרגזים וחדורים רוח־מרד. האנרכיה התהומית פוערת את לועה… האניה המטורפת בלב ים משוועת לקברניט מנוסה ונועז.

מיראבו רואה עצמו מוכשר להציל את המלכות ואת המהפכה, את הסמכות ואת החרות. הוא איש מדינה העשוי להציב סייג להתפרצות יצרים, קנאה ושנאה. הוא מציע את שרותו לבית המלכות. שאיפתו לכונן מיניסטריון שיהא בעל סמכות, ירהיב עוז לפעול במרץ ועם זאת יהיה אחראי כלפי הרשות המחוקקת. בין אלה “נטולי השכלה ועקרונות, שחתרו לקראת מהפכה ללא רסן”, ובין אלה “נטולי האמונה והשכר, אשר האמינו או העמידו פני מאמינים, בהתחדשותו של מהשטר הישן”, בחר הוא במהפכה, שהיא פרי רצון, מחשבה, מציאות ושאיפה לחברה נאורה. הוא היה מתון, לא דחק את הקץ והיה חדור "חוש מידה, התפתחות טבעית ושלשלת הדרגות. הוא רצה במלך, שיהא בעת ובעונה אחת “הראש המפקח של המשטר החדש”. מיראבו לא יכול לתאר לעצמו חרות וסדר בחברה בלא שלטון חזק. הוא ראה מראש את התוהו ובוהו ההכרחי שבא בעקב כל רשות המוותרת על חובתה לרסן את כוחות האנרכיה. מנקודת מבטו זו לא זז מעולם. מראשית המהפכה ועד יום מותו עמד על הצורך ליצור סינטזה בין המלכות והאומה, הסמכות והחרות. הוא ידע כי בכוחו להוציא את המהפכה מן הסבך ולהכניסה אל מסגרתה הנכונה. הוא חשש מכל סטיה העלולה להגות את תנועת החופש ממסילתה. הוא נאבק עם עצמו, עם ידידיו, עם אויביו, עם חצר המלכות, על הקמת מיניסטריון לאומי. הוא נתקשר עם ל’אפאיאֶט שלא כיבד אותו, עם טאליראן, עם נקר – ניהל משא ומתן אך כולם נרתעו. הוא הטיל אימה. היו מהם שחששו מפני עצמתו הקונסולרית. המלכה, ששנאה אותו ויראה מפניו, אמרה לידידה, ידיד מיראבו, ללאמרק, כי היא מקוה שלא תזדקק לסיועו של מיראבו. מצבו טראגי. הכול מתמוטט סביבו. המלכות שוקעת, ההמונים מסתערים. באפשרותו להציל את המדינה, את המלך ואת האומה – אך הכול בועטים בו. ללבו מתגנב היאוש המר, ורע לו שבעתיים מאחר שהוא זקוק לאמצעים. הוא לווה כספים ומסתבך. אין הוא מבין לפקפוקיו של המלך. הוא מוכן לשמש את המלך ואת צרפת. ואולם כאמור, אין מקבלים את הצעותיו. בחצר המלך נערמות השגיאות. אין מעריכים את חומרת המצב. שומרי המלך והגדוד מפלאנדר מניפים דגל לבן ומשמיעים דברי לגלוג כנגד המהפכה.

ב“אספה הלאומית” רב הרוגז. מיראבו מכריז, כי הכול חייבים להכנע לחוק וכי רק המלך הוא האישיות “שאין לנגוע בה”. המלך, ולא המלכה, בכך השיב למלכה על יחסה אליו, להיסוסיה ולהתערבותה בעניני המדינה, להשפעתה על המלך. ב־5 באוקטובר פולש ההמון לארמון ורסאַי, הורג שני קצינים, משומרי ראשו של המלך, ומביא את המלך לפריז. מיראבו נאמן לקו מדיניותו. ב-6 באוקטובר הוא מציע לפני ה“אספה הלאומית” להכריז, כי אין היא נפרדת מעם המלך. מיראבו ראה כי את אשר יגור־בא. ללאמרק אמר, כי “המלך, המלכה ועמם צרפת כולה – אבודים”. הוא ניגש כמנהגו במרץ לעיבוד תכנית הצלה. תכנית זו מוגשת לאחי המלך, לפיה יש לבטל מיד את המשטר הפיאודולי, להסכים למהפכה ולסייע לביצועה בתוך מסגרת מדינית, לבא לידי ליכוד עם שליחי האומה, לבטל את כל הגושים בעלי היתרונות המיוחדים: את האריסטוקרטיה, את בתי המשפט ושופטיהם המכונים פרלמנטים. מבחינה תכסיסית אין המלך בורח מפני האומה; אין הוא צריך לעורר חשדות. הוא למעלה מכל אלה. המוצא האחד הוא: המלך מודיע ברבים, כי הוא יצא לעיר רואן בעצם היום. אין להניח שהמלך יהיה בבחינת שבוי ונטול חופש תנועה. אין לשעות לאלה המיעצים לו להמלט על נפשו. דבר זה אינו נאה. הוא יוצא איפוא לרואן ומזמין אליו את ה“אספה הלאומית”. באורח זה תיכרת הברית ההכרחית בין האומה למלכה. אחי המלך קרא את התכנית, אולם לא העבירה לידי המלך. כי לדבריו “הוא חסר כוח החלטה וחלש אופי”. תכנית הצלתו של מיראבו נכתבה איפוא גם הפעם לשוא. והוא חוזר ומתמסר לעבודתו ב“אספה הלאומית”. הוא מטיל על עצמו תפקידים של ראש ממשלה. מציע הצעות לדיכוי מרד, מזמין את המיניסטרים להביע דעתם בשטח הכלכלה והדאגה לקיום תושבי המדינה. דורש שבעלי הכהונה ימסרו רכושם למדינה. כי הוא רואה עצמו אחראי לשלומה, שכן אין קברניט לה. המיניסטרים אינם חרדים לגורלה. יש צורך באיש תקיף ובעל תבונה מדינית. הוא תובע שיתוף בין הרשות המוציאה לפועל ובין זו המחוקקת; מעורר את שאלת בחירת המיניסטרים מתוך ה“אספה הלאומית”. מוחאים לו כף, מסכימים לו. אבל הנה קם ציר, לאנג’ינה שמו, ומציע כי חברי ה“אספה הלאומית” לא יוכלו להשתתף בממשלה או לתפוס משרה ציבורית. והוא קורא בקול: “אותו נואם גאוני, מלהיבכם וכובש לבכם, מה לא היה עושה אילו היה מיניסטר?” הוא לא הרגיש, כי עם העדר מנהיג, עלולה המהפכה להתנוון ולההפך מקור לאנרכיה. הקנאה מעבירה אותם על דעתם. המיניסטרים ויועצי המלך שמחים למפלתו של מיראבו. “מסיבות החיים גדולות הן אבל האנשים קטנים הם”, העיר המנוצח. העריצוהו אבל שנאו אותו, קנאו בו ויראו מפניו. הקטנות שבנפש גברה על השאיפות הנעלות של הדור. מיראבו לא היה מיניסטר… ה“אספה הלאומית” התנקמה בגאון על חשבון עצמה.

בינתיים הורע המצב. הגרעון גדל. נקר לא מצא תרופה. ומיראבו לא הבין לרוחו והופתע מתפיסתו הכספית. לדעתו אין הפרובלימה של הטלת מיסים בסכום של 35.000 מיליון על האוכלוסיה בבחינת תופעה שאין להתגבר עליה. סבור היה כי די בשינוי שיטת המיסים ובהטלתם על כל האזרחים במידה שוה. הוא נלחם לחופש המסחר והתעשיה ודאג לחינוך כדי “להצמיח אנשים חדשים”. עם כל אלה היה חרד ל“חופי הרינוס”. מדיניותו הפנימית היתה קשורה תמיד במדיניות החיצונית, כיאות לאיש מדינה מובהק. הוא היה נתון לתחושות האוירה הכללית בתוך הממלכה ומחוצה לה. זכר את האיכרים “שאינם מבינים מאומה בכל הפילוסופיה הזו, שלדידם אהבת החרות אינה אלא התקפת קדחת חולפת”, אך אין לבסס את המהפכה בלעדיהם, ומן ההכרח לדאוג “להקלות תכופות וממשיות” לטובתם; כי בינתיים הגיעו ידיעות על מערכות קשות בשעת בחירות; על מלחמות גונבי המכס. מלחמת מיסים ומלחמת הדת שנתלקחו בכל חלקי המדינה.

אף על פי כן לא אמר נואש למהפכה ובשעה שהציר קאזאלס הציע לחזק את שלטון המלך, שלטון מוחלט ללא סייג, התנגד מיראבו להצעה. כי חשש מפני האנרכיה… היתה בו עיקביות בלתי נרתעת. בשעה שנתקל בנקודה זו של הגנה על ערכי המהפכה ושמירה על המלכות. מסיבה זו התנגד גם לרובספייר, שעה שהציע בשלישי במאי “להשאיר את ששים המחוזות שנוצרו בראשית המהפכה בתפקידם”… רובספייר הופיע בשמי החיים הציבוריים והצעתו התאימה לרוחו ולפעלו בעתיד. אבל בעיני מיראבו היה בהצעה זו משום סכנה למהפכה. היא היתה בעיניו בחינת “מפלצת”, שכן קיום מתמיד של ששים “אספות סוברניות” בתוך גוש גדול, יש בו כדי להרוס את החוקה. הוא דאג לחוקת המדינה, לבאות כוחה האחת הנבחרת ומייצגת את העם. על כן נהג זהירות מפני התערבות העיריות או האספות המחוזיות בהנהגת עניני הממלכה אשר נשאו ברובן את הסכנה להשתלטות גושים עירוניים או קיבוציים שונים על בית המורשים החוקי. גם מבחינה זו צדק. התפתחות המאורעות אישרה את חששותיו… הוא היטיב לראות מראש את התפתחותה של המהפכה. גם ה“אספה המחוקקת” וגם הקונבנט פעלו לאחר זמן, תחת לחץ כוחות מן החוץ או ההמון…

 

ד. על יחסי הרשויות    🔗

לאפאיאט, איש המהפכה, שעם היותו רפובליקאי, הפך להיות יועצו של המלך, נענה, כמעט, להצעתו של מיראבו להקים ממשלה שתהא שומרת על שלמות המלכות כעל השגי המהפכה. אבל לבסוף נרתע. אורח חייו של הנואם הגדול וסערת רוחו הבהילוהו. לאפאיאֶט היה אהוב על העם בשל השתתפותו בשחרור אמריקה מידי אנגליה; האמינו ביושרו, אבל לא היה בו הכוח לעשות מעשים נועזים שיהיה בהם כדי להציל את המדינה. מיראבו, לא יכול לכבדו, שכן היה “נכבד יתר על המידה, חדור רוח שקטה יתר על המידה ונטול כוח תנופה”. אף־על־פי־כן ניסה הנואם הגאוני לבוא עמו בדברים לשם הקמת שלטון של רצון טוב והבנה לערכי המהפכה. לאפאיאֶט היסס ולבסוף דחהו. בכל מהות נפשו חש התנגדות גדולה להויתו הפעילה, המעפילה והמושחתה של מיראבו; ויחד עם אנשי החצר והמיניסטרים חזר בו ומנע, על ידי כך, ממיראבו את האפשרות להקים מיניסטריון. “אין אני אוהבו, אין אני מכבדו ואיני ירא מפניו”. השפעתו היתה גדולה. בו היתה תלויה בחירתו של מיראבו. כי עמדתו היתה מיוחדת: “הוא היה, כדברי מיראבו, מיניסטר ללא אחריות”, ואם יש אמת בהכרזתו של לאפאיט, שאין הוא אוהב את הנואם הגדול ואינו מכבדו, הנה אין להעלות על הדעת, כי לא ירא אותו. ככל אדם נכבד, פחד מפני כוחו העצום של מיראבו, ואף גילה כלפיו צרות עין; המהפכה הלכה ולבשה צורה אנארכית יותר ויותר. ומיראבו ביטא את זעמו: “יבחר־נא, בתוך סערת הסופה להטביענו, קברניט זריז שביכלתו להצילנו משבירת ספינת־המדינה, אזי אחריש, וגם אברכהו על כך”. ואילו לאפאיט לא שעה אליו, הוא היה שרוי “בחוסר כשרונו מלא האמביציות”. אין הוא נמנע מפגוע במיראבו לפני כינוס חג “הפידיראציה”, אותו חג שחל ב־14 ביולי 1790 שנה לכיבוש הבאסטיליה, שבו דרש כי באותו יום זכרון יופיע בשם ה“אספה הלאומית” “פאטריוט בעל מידות טובות”, הוא פסל את מיראבו.

בעצם שימשו כאן בערבוביה רגשות שונים: קנאה,שנאה, יושר, כבוד ומסירות. לאפאיט, בעל ההשפעה, לא גרס את פעילותו של מיראבו מטעמים רבים ובעיקרו של דבר מתוך התנגדות טבעית ליריבו. משום כך היה אחד הגורמים להתחדדות היחסים שבין המלכות לעם. כונותיו היו אולי אנושיות, אבל תוצאותיהן היו התפתחות טירוריסטית של המהפכה.

מאז הששי באוקטובר, עת הובל המלך לפריז, שומרי ראשו נהרגו לפניו, ההמון פלש לארמונו, לא מצאה המלכה מנוח לנפשה. לואי הששה־עשר היה נטול כוח החלטה. אחיו אמר ללאמרק, כי הססנותו של המלך “היו למעלה מכל מה שאפשר להניח”. בתוקף המציאות הפכה המלכה לכוח המחליט בחצר. עליה רבצה אחריות כבדה והיא החלה דואגת לעתיד משפחתה ומטילה על עצמה את הנהלת עניני המדינה. היא השרתה את רוחה על המלך ומכאן אותו זעם שעוררה בתוך עמה.

נפשה סלדה מפגישה עם מיראבו. יחסו של מיראבו אליה היה ידוע מאז ומתמיד. הוא לא נמנע מלרמוז בנאומיו, פה ושם, על תפקידה הנכבד, והזכיר כי מצויה רק אישיות אחת שאין לפגוע בה, “הלא הוא המלך”. הרמז היה ברור – כל שאר אנשי החצר, כולל המלכה – אינם מסמלים את קדושת המלכות ואת הודה. ואולם המלכה היתה בבחינת שבויה בידי העם. רע היה מצבה והיא נאלצה “להשתמש באמצעי המכאיב”. כמעט שלא היתה לה ברירה אחרת. נקר לא הצליח בתפקידו. היא פונה לציר האוסטרי, הרוזן דה מרסי־ארז’נטו ומבקשת עצה. הוא סבור כי האיש האחד שבכוחו להוציא את בית המלכות מן הסבך הוא מיראבו. דה מרסי יודע מפי לאמרק, כי לדעת מיראבו על המלך לצאת בגלוי ובעצם היום לרואָן ולהזמין אליו את ה“אספה הלאומית”. שכן במעשה זה יעשה אותו הסכם בין המלכות והעם שיביא לידי יציבות.

הצעה זו נראית לו. הוא מציע להתקשר מיד עם מיראבו. פונים אל לאמרק הנמצא בהולנד, והוא מסדר ראיון בין מיראבו ודה מרסי. השיחה מסתיימת בהסכמה כללית. דעותיו של מיראבו מתקבלות על לבם. לדידם הוא עשוי להציל את המצב. המלכה חשדה במיראבו שהיה בין מחוללי מאורעות הששה באוקטובר. בשעה שלאמרק מוסר לו על חשדותיה של המלכה, הופך מיראבו “צהוב, ירוק”. למראה פניו מבקש בן שיחו להגדיר במכתב סודי למלך את תכניתו. ב־10 במאי הוא פונה לא אל המלך אלא אל המלכה. באותה איגרת הוא אומר: “הייתי בעל עקרונות מלוכנים עוד בשעה שראיתי “בחצר” רק רפיון־רוח ובשעה שלא הכרתי את בת מריה תיריזה, נפשה והלך־רוחה, ולא יכולתי לסמוך על תמיכתה הנעלה”. הוא מבטיח יחס של יושר מוחלט כלפי המלך וממשיך: “הנני מתחייב לשמש, בכל כוח השפעתי, את הענינים האמיתיים של המלך. וכדי שהבטחתי זו לא תחשב לסתמית יתר על המידה. הריני מכריז, כי כל פעולה נגד המהפכה מסוכנת ופלילית כמו כל תכנית של ממשלה ללא ראש, שהרשות בידיו להעמיד את כל הכוח הציבורי לשם ביצוע החוק”.

ההתחייבות ברורה ומלאה כבוד עצמי. הוא ישרת את בית המלכות ברוח דעותיו ופעולותיו עד כה. ייעץ את המלך ויגן על המהפכה. אף־על־פי־כן הסתבך במעשהו זה בסבך ללא מוצא והיה שרוי במצב מזויף. כי המלך הבין את הצעת מיראבו, לייעץ את “החצר” באורח טבעי ופשוט: הוא “קנה” את מיראבו… כשם ש“מלך” “קונה” כל אציל. אך מן ההכרח היה כי היחסים לא יהיו תמיד “חלקים”.

לאמרק שאל את מיראבו מהו הגרעון במשק ביתו. גרעון זה עלה לסכום של מאתים ושמונת אלפים פרנקים, הסכום כוסה ע“י החצר. מיראבו דרש מאה לואי לחודש, המלך הקציב לו חמש מאות, מיראבו נתמלא “חדות שכרון” שהפתיעה את לאמרק. כי בעיניו היה הדבר טבעי ביותר, שהמלך ידאג למצבו של אציל ששקע בחובות. אחד ההיסטוריונים מעיר: כי בני צרפת באותו דור ראו במתן הענקות כספיות לאזרחים, מעין פרירוגאטיבה מלכותית וזכות אזרחים, כשם שלהוט בימיני כל צרפתי לאותות כבוד. הנה ידוע כי הנסיך דה קונדה היה חייב שנים־עשר מיליון, אחיו של המלך – עשרים וחמשה מיליון, והמלך פרע את חובותיהם. לאמרק קיבל עוד ארבעה שטרות כסף שכל אחד מהם היה שוה לרבע־מיליון. מיליון זה היה שמור בכיסו של לאמרק, שהוטל עליו לתת למיראבו עם סיום המושב של ה”אספה הלאומית", באם ישמש היטב את המלך.

מיראבו היה כל כך שקוע בחובות, כל כך מסובך וכל כך סבל מחוסר אמצעים, עד כי חש עצמו כעת, כאילו נשתחרר מכבלים. הוא ריהט את ביתו, מילא אותו ספרים יקרי ערך וחפצים עתיקים. קנה את ספריתו של הסופר ואיש המדע ביופון. רווח לו והוא פיזר את הכנסותיו לכל רוח. זו היתה תכונתו, תכונת־אציל השואף לחיי רווחה, ללא תשומת לב ל“מטבע הבזוי”.

מבחינה זו, דומה היה, כאילו לא עשה כל מעשה רע בקבלו הענקות מבית המלכות. הרי עמדתו זו לא מנעה ממנו להוסיף ולפעול בהתאם לרוחו לטובת המהפכה כלטובת המלוכה. מאדאם דה סטאל, בת נקר, היטיבה לכתוב, כי בין אם קיבל, ובין אם לא קיבל כסף מן החצר “הנה גמר מיראבו אומר בנפשו להיות “אדון” לחצר ולא מכשיר בידה”. וטיאֶר מצדו הוא, מעיר, כי “שונה מכל אלה המוכרים ביוקר את כשרונותיהם ואת מצפונם השפל, הרי מיראבו, שהיה מוצק בדעותיו, נלחם חליפות במפלגתו ובחצר”. הוא לא בגד בעברו; הוא גם לא וויתר על דעותיו. עם זאת היה משהו מזויף בעמדתו. במידה מסוימת נשאר אציל־היחס; ביחסו לכסף, לחובות ולקבלת תמיכות מכל אדם כמכל מוסד ולא כל שכן מן המלך, גרס לפי רוח האצילים, וטבעי היה בעיניו שחובותיו ישולמו ע"י זרים. הוא כאילו עמד למעלה “מקטנות” אלה. דיה קריאה קלה בקומדיות של מוליאֶר כדי להווכח בהלך רוחם של אותם בני אצילים, כדון־ז’ואן, המתגנדרים כביכול בחובותיהם ובדברי החידודים שהם מפנים אל בעלי החובות הבאים לגבות את חובם ושבים כלעומת שבאו כשהם נלעגים וכיסיהם ריקים.

אולם בימי המהפכה חל שינוי גמור ברוח בני הדור. עלה מעמד הבורגנים, שהקפיד בעניני חסכון וסילוק חובות. תמיכה מצד המלך היתה בבחינת שוחד. אמנם המהפכן פרודהון מגן על מיראבו וטוען כי המהפכה היתה חייבת לדאוג לפרנסתו כדי שיוכל לפעול מתוך שקט נפשי במערכות מולדתו. הטענות האלה צודקות כולן, אולם העובדה היא, כי הכספים הוענקו לו בחשאי. איש לא ידע על הקנוניה בין החצר ומיראבו. והמלך, סבור היה ככל בורגני רגיל, כי קנהו וציפה לתמורה.

בזאת היה צפון הסוד הטראגי של מיראבו. הוא לא “נמכר” בכונה תחילה לשם בגידה ברעיונותיו. אך האוירה שנוצרה סביבו, בתוקף משכורתו החדשית, היתה מורעלת.

מכל מקום, אם היה מדוכא קודם לכן ומיעט לעלות על הבימה ולהשמיע את קולו ברמה, לאחר כשלונותיו המרובים, הנה שיחרורו מעול הדאגות הכספיות, הקל עליו והצמיח שוב כנפים למעופו. ב־14 במאי 1790 נתלקח ויכוח בתוך כותלי ה“אספה הלאומית” על בעיה מדינית חיצונית. אנגליה התכוננה למלחמה בספרד, שצרפת היתה בת בריתה, המיניסטר לענייני חוץ מונמוריאָן פנה “לאספה” במכתב, בו הודיע, כי עמדתה מלאת האיום של אנגליה מביאה את המלך לידי הכרח לצייד ארבע־עשרה ספינות. זו הפעם הראשונה הועמדה בפני שליחי האומה בעיה מדינית חיצונית. הצירים לא היו מוכנים לקראת פתרון בעיות בינלאומיות. רק מיראבו – בתוקף השכלתו הרחבה, נסיעותיו וניסיונו היה מצוי אצל השאלות הללו. במקום דיון בצדה המעשי של הבעיה, נתעוררה פרובלימה של הסכמות. מי רשאי להכריז מלחמה או שלום, המלך או ה“אספה הלאומית”? הובעו דעות על שלום בעולם ועל כך שצרפת מביטה על גבולותיה כעל “תחומים שנחתמו על ידי גורל נצחי”; הושמעה קריאה על הצורך ב“אספת האומות”. בקיצור הכול היה שרוי באוירה מופשטת, אידיאליסטית, ומאליו מובן, כי הכול סבורים היו שזכות ההכרזה על מלחמה ניתנת רק לבאי כוח העם.

והנה עולה מיראבו על הבימה, הוא מציג את הדברים כפי שהם במציאות. מתאר מצבים של התקפת־פתע, הצורך בזיון המדינה, ההכרח ברשות שתהא מטפלת בענינים מתוך אחריות מתמדת, מתוך ידיעה והפגנת כוח. לדעתו הזכות להכריז על מלחמה או שלום היא זכותה של – האומה. ברם, אין להפקיר את גורלה בידי אספה של שבע מאות איש, הנתונים למצבי רוח והתרגשויות; כי אלה עלולים להחליט על מלחמה בקסם התלהבות ויצרים. דיה הסתכלות כלשהי באספות מדיניות כדי להווכח בזאת. המלך הוא המוציא לפועל, המשא ומתן עם המדינות בידיו; הכנת הנשק והצבא אף הם בידיו; הוא עומד על המשמר לקראת כל הסתערות מן החוץ. הוא מציע הצעות, האספה מאשרת או מבטלת. חוששים מפני מלחמה בלתי צודקת ושוכחים את הגוף המחוקק “שעומד תמיד על המשמר, שבכוחו לא רק שלא לאשר תקציב אלא אף לגנות החלטה על מלחמה וגם לדרוש משא ומתן לכריתת ברית שלום. האם אתם רואים את השפעת האומה המסודרת בכל חלקי בנינה והמשתמשת זכות הפטיציות שלה בצורותיה החוקיות – כיסוד ערך? ובעוד בכוחכם להעמיד סייג לתכניותיו של מלך עריץ, כלום לא יבצר מכם לעצור בעד מלך אזרח השוכן בתוך עם כשהוא מזוין? שואלים מי ישמור על הממלכה, בשעה שהרשות המוציאה לפועל תגלה ותבליט את כל כוחה? הריני משיב: החוק, החוקה, אותו שיווי־משקל בין הכוח הפנימי והכוח החיצוני שיש לשמור עליו תמיד”. “אומרים: החוקה שלנו עוד לא נתבססה. כל גילוי כוחות עלול להביא להתפרצות מלחמה ולהיהפך לנו לרועץ. – בודאי, יש עתה מקום לחששות. אבל אם מכניסים את חששות הרגע אל תחומי העתיד צפויה סכנה לנו, כי נגזים בפחדנו ונהפוך את האמצעים המקדמים את פני הרעה לרעות של ממש, וכי במקום חרות, נבוא לידי מלחמת איש ברעהו”. שכן “אם על כל צעד ושעל מאיימים עלינו בתקומת העריצות, שדוכאה, מה הם האמצעים שעוד נותרו לנו להשתמש בהם כדי להגן על חוקתנו”? “ואזי מוטב כי נאבד מיד! מוטב שנלפת מיד את עמודי התווך, ונפיל את גגות ההיכל. נמות־נא היום כבני חורין, אם נגזר עלינו להיות עבדים מחר”.

“מוסיפים: יש הכרח להגביל את הכוח הציבורי המופקד בידי המלך. ואמנם הגבלה זו נחוצה. ברם נשימה נא לב לכך שמרוב רצון להגביל את רשות המלך, לא נמצא נוטלים את הכושר לפעול”. “חוזרים ואומרים, כי אמצעי הזהירות הקודמים המופקדים בידי המלך יש בהם משום סכנה לחרות. ברם אמצעים אלה מוכרחים להמצא בידי מושלי כל משטר. הם מהווים סכנה לכל שיטת־שלטון, ואותם אמצעים, אין למנעם מן המלך. שהרי הגבלתם פירושה – ביטולם. מאידך גיסא אין לכונן מעין ועדה מחברי ה”אספה" שתהא מפקחת על הכנת מלחמה. כי על כן יש כאן משום ערבוב מושגים ורשויות; בין הפעולה לבין הרצון, בין החוק לבין ההנהלה. נחדל מלחוקק חוקים ונמלא תפקיד של שולטים והתוצאה תהיה: הרשות המוציאה לפועל לא תהא אלא מעין סוכנות של אותה ועדה".

חובה היא להיזהר מפני שיתוק כוח־הביצוע. כי בשעה של הוצאה לפועל “כל מעשה שצריך להעשות על ידי רבים, איננו נעשה על ידי איש. ובודאי שיש לחשוש מפני המלך שיכנס אל תוך ארצו בראש צבאו המנצח לא בתורת מלך אזרח אלא כמי שכובש את השלטון בתורת עריץ”. אך כאמור, סכנה זו אורבת לכל משטר ומשטר. “ביתר ייחוד לאותן מדינות, שבהן יש לחשוש מפני נצחונות אלה, כי רק האומות שלא היו להן מלכים היו עדות ראיה לנצחונות – שהפכו מנצחיהם למלכים. רק לקרת־חדש ורק לרומא היו חניבעל וקיסר מסוכנים”. ואל תתייראו מפני מלך־מורד, אשר יוותר על כתרו ויסכן עצמו לעבור משדה המערכה בתורת מנצח אלי גרדום"…

אימרתו זו מעוררת סערת התנגדות בספסלי הימין, אחד מציריהם דורש, שמיראבו ייקרא לסדר, שהרי פגע באישיותו של המלך. מיד באה תשובתו החריפה של הנואם: “מלך עריץ ומורד הבא לכבוש את מקום הטיראן חדל להיות מלך”.

כי אין דרך אחרת לתיקון המעוות, אלא לתת את הזכות להכרזת מלחמה או שלום, לשתי הרשויות גם יחד, מתוך הסכם הדדי.

הבאנו את תוכן כל הנאום, משום שזו הפעם הראשונה שניתנה למיראבו היכולת להציע את תכניתו במלואה, בשאלת יחסי הרשויות, וגם מפני שכאן מובלט יפה כוח ניתוחו וראיית הדברים. אף בנאום זה לא נמנע מנבא לאנארכיה, שמתוכה יגיח הדיקטאטור. הוא ראה הכרח בתיחום תחומים מסוימים לכל הכוחות הפועלים במדינה. הוא שמר על הפרירוגאטיבה של המלך ודאג לשלמות החוקה כשם שהיה חרד לביצועה במציאות. איש המדינה – איש המציאות היה, קודם כל.

עמדתו זו עוררה התנגדות ואף מבוכה. המלך היה סמל העריצות. ה“אספה הלאומית” שימשה פה לעם וסימלה את רצונו לחרות ואת שלטונו. והנה בא מיראבו ומוכיח בהגיון ברזל, כי בבעיה כה יסודית – כמלחמה, יש להעמיד סייגים ליכולתה של ה“אספה”, לזכותה המוחלטת של האומה. התחילה תסיסה בקרב הקלובים ואחד הנואמים המובהקים של הדור, בארנאב, הסתער בעוצמה ריתורית, בכשרון וגם ביפי־לשון, על הנחות מיראבו. הוא התאמץ להרוס סעיף אחרי סעיף. בנאומו השתדל בארנאב להבליט את הנקודה העיקרית, כי לדעת מיראבו ניתנת “למלך זכות יחיד לעשות מלחמה”. הוא שקד להוכיח כי הליקויים הכרוכים בגוף המחוקק בשאלה זו הם גדולים לעין ערוך מאלה הכרוכים בגוף המוציא לפועל, רוצה לומר: ברשות המלכות. הוא קורא: תנו למלך כל אשר יגדיל את תפארתו… אבל אל תעציבו את לבו מתוך רצון לתת לו את הזכות הנוראה להכניסו אל תוך מלחמה, לשפוך דם בשפע… כל הידידים הנאמנים לחרות יסרבו להעניק זכות איומה זו, לא רק לצרפתים, אלא גם לעמים אחרים, אשר ילכו בעקבותינו במוקדם או במאוחר".

נאום זה עשה רושם כביר על האומה באשר שימש ביטוי לאשר העיק עליה. בארנאב הטעים, כי “פריקלס התחיל במלחמת פילופונס, בשעה שלא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו”. נימוק זה הלם בהם והתחילו תוקפים את מיראבו, שפכו עליו קיטונות של לעג וזעם, האשימוהו בקבלת שוחד, וברחובות השמיעו קריאות על “בגידתו הגדולה של הרוזן לבית מיראבו”. ההמונים הוסתו נגדו, אמרו לשלול ממנו את הרשות להשיב על נאומו של בארנאב, אך משניתנה לו רשות־הדיבור, שוב לא הרפה מיראבו". הוא החל בתיאור התעמולה ההולכת ומתנהלת נגדו ללא כל מעצור. מפיצים עליו שמועות, על ערמתו והשחתתו, משסים בו את העם ומסיתים אותו לנקום במיראבו כדי לחזק את עריצות האידיאות.

לפני ימים מספר נשאוהו על כפיים כמנצח, עתה קוראים אחריו “בוגד”. אבל, אומר הוא, השיבו על דברי ואחר תלכו רכיל כאוות נפשכם! הוא מנתח את נאומו של בארנאב בחריפות־רוח נוקבת עד תהום. זהו אחד הנאומים ההגיוניים הפולמיים המצוינים ביותר שנישאו אי פעם במוסדות־המחוקקים. הם יורדים כמהלומה על המתנגד ומגלים את הבילבול בדבריו. מיראבו מבדיל בין הגוף המחוקק לבין הרשות המחוקקת – אותה רשות המשותפת למעשה למוסד המחוקק ולזה המוציא לפועל, לפרלמנט כלשלטון. שהרי זכות וויטו ניתנת למלך לפי החוקה – פירושה, כי גם המלך מביע רצון העם; שעל כן: “זכות הוויטו ניתנת לו לפרק זמן מסוים, באותו פרק זמן רצתה החוקה שהחלטת הגוף המחוקק לא תיהפך לחוק”. ולתת את הזכות להכריז על מלחמה או שלום רק לגוף המחוקק, פירושה לבטל מוסד שהחוקה מחייבת את מציאותו ומכירה בתעודתו ובתועלתו. המלכות – סכנות ידועות כרוכות בקיומה לחרות, כלום יש לוותר בשל כך על החיוב הגדול שבה, האם משום שהאש שורפת נמנע מלהשתמש בחומה ואורה? בארנאב הזכיר את פריקלס אשר הכניס את עמו למלחמה, מפני שלא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו. האם היה פריקלס מלך? “פריקלס היה איש, שידע להחניף להמונים, לעורר את יצריהם ומחיאות כפיהם בשעה שהיה עוזב את הבמה. הוא היה מעניק להם מתנות ונדבות והוא הוא שהביא למלחמת פילופונס, את מי? את האספה הלאומית של אתונא”?

מיראבו ניצח את מתנגדיו והתגבר על רגשות הקנאה, השנאה והחשדות שנתעוררו סביבו. כל מעייניו היו נתונים ל“העברת האומה ממצב של מרד חוקי למצב של שלום מתמיד בתוך מעמד סוציאלי יציב”. דעתו נתקבלה; המהפכה כאילו נכנסה למסגרת יציבה, לכל הפחות לזמן מה.

מיראבו איש־המדינה, מיראבו הנואם הגאוני משכמו ומעלה גבוה מכל העם, לא זכה להיות מיניסטר, אבל חש חדוה לעמוד יחידי, בכוח אישיותו, שכלו ורצונו, בפני סערות־איתנים של כוחות המהפכה.

הוא עצר לזמן מה בעד דרדורה אל פי תהום והכניסה לאפיקה הרגיל – אפיק, שמימיו זורמים לעת עתה באיטיות ובהדרגה. ועדיין היו מימיו זכים. כל עוד חי מיראבו שקד לשמור על גבוליה הטבעיים של המהפכה; על הרוח הליבראלית־אנושית, על השאיפה לחרות ולשלום ועם זה ראה את המציאות ללא כחל וסרק… שהרי גם הוא סיים את נאומו על המלחמה בהכרזה, כי “האומה הצרפתית מוותרת על כל כיבוש שהוא ולא תשתמש לעולם באמצעי אלימות כנגד חרותה של אומה אחרת”. אבל בניגוד לבארנאב, אשר סיים את נאומו בקריאה לעמים האחרים שילכו בעקבותיה של צרפת, לא הסכים להיות מוכה בסנוורים והבין כי עמי העולם לא יושיטו יד לשלום עם צרפת המהפכנית. גם מבחינה זו לא טעה. כי היה במהות נפשו איש־המציאות, עם היותו איש הפרספקטיבה הרחבה… ראיתו היתה כפולה: ראיית איש־הרוח המחונן בחוש נבואי, וזו של איש שאינו מתעלם מן המציאות. הוא היה מדינאי במלא רוחב המושג הזה. לפיכך שמר בכל ימי הסערה הציבורית על שיווי משקלו הרוחני ובשעה שהצבא החל מתמרד לא שבע רצון. “אין הצבא יודע, כי לעולם לא יתקיים בלא משמעת קפדנית, כי שלום־בית לא יהיה לעובדה אם הצבא לא יקבל מרות. הסדר הציבורי לא יכון בלתי אם לאחר שהחיילים ידעו כי אין להפריד בין הזכויות לבין החובות”. הצבא דרוש לשלום המולדת. שכן אם צרפת שינתה את פני המדינה ואת מיבנה החברותי והיא שואפת לשלום בעולם, הנה עמים אחרים לא הלכו עדיין בעקבות המהפכה והלך רוחם הפילוסופי מדיני לא פשט את צורתו הקודמת. עדיין הם שרויים באוירה רוויה מושגים משמרים. בראשם עומדים עדיין מושלים טיראנים “ואותו שלום שנבקש אחריו לשוא, לא יבוא לעולם כולו”. כי, “כל עוד נימוקו של הבלתי צודק הוא נימוק של תוקף, נבצר מצרפת להתבודד בתוך עצמה”, והוא מציע, בהתאם לקו מדיניותו הפנימית והחיצונית, הצעות,שיהא בהן כדי “לקיים את ההתחייבות בלא אי־זהירות, להחליף את השיטה הישנה ללא תנודות, להמנע ממלחמה בלא חולשה”. כחבריו הוא חולם על שלום עולמי ועל אפשרות להרחיק מעל ראש־האנושות את המדיניות המעוררת זועה" ולשחררה “מן העוון” שבעשית מלחמות. ואילו המציאות מרה. מסביב לארצו שולטים עריצים שעקרונות הצדק והשלום רחוקים מלבם כרחוק מזרח ממערב. וחובת צרפת לחזק את צבאה, צבא היבשה והים. ביחוד מאחר שמציאותה של צרפת מהפכנית הנה בעצם קיומה בבחינת הר געש העלול להתפרץ. את דאגות בניה, נושאי הדימוקראטיה, חויותיהם ואחריותם לשלום אירופה ולתרבותה נשמע בדברים אלה. ובימינו יש משמעות מיוחדת לצלילים אלה… ההיסטוריה חוזרת על האכסניה שלה… מדיניותנו גלויה ואנו גאים על כך. אבל כל עוד מדיניותן של שאר ממשלות עוטה ערפל, כלום רשאי מישהו לגנותנו, בשעה שאנו שומרים, בכל הדרכים שבידינו, על השלום?"

 

ה. ימיו האחרונים    🔗

מיראבו היה שרוי באוירה טראגית; הוא היה איש מדינה המסוגל לבצע תכניות מדיניות. היה מהיר החלטה ונועז בהשקפותיו ובמעשיו. אולם, לפי גזרה ממרום, לא עמד בראש עניני ארצו בתקופה קשה זו. הוא נתקשר בקשר חשאי עם בית המלכות, הריץ תזכירים, בהם ניתח את מאורעות היום והציע הצעות לתיקון. עד היום נקראים הם בענין רב; תכנם וצורתם מושכים את הלב. אבל שומע לא היה לו. לואי הששה־עשר היה רפה־רוח. לעתים, לא יכול מיראבו לרמוז על אותה “חולשה” ועל רוח אי ההחלטה המציינת את המלך אף באיגרותיו אליו. הוא חש בסבך המיוחד במצבו: הוא יועץ ואין מצייתים לו; רואה את המציאות, מבין לשורש הרע, אבל הצעותיו־פתרוניו אינם מתקבלים. “גורלי יהיה, ללא ספק, כגורלה של כאסאנדרה: נבואתי תתקיים תמיד, אבל לעולם לא יתנו בי אמון”. הוא מיואש. המאורעות מתפתחים, נבואותיו מתקיימות, אט אט חודרות אל לב העם סיסמאות רוויות רוח ריפובליקאנית. בלא יודעים הופכת האומה לאנטימונארכיסטית. האנרכיה מכה שרשים עמוקים בלב ההמונים. הוא מרגיש, כי יש להשתמש באמצעי פעולה קיצוניים, באותם האמצעים היחידים, שבהם יתכן להעמיד עוד סייג לסערת הרוחות. הקלובים העממיים קיומם מתפשט והולך בתוך העם. היעקובינים מכנסים את ההמונים לאספות, בהן דנים בבעיות השונות. רוב צירי ה“אספה הלאומית” משתתפים בהן. עדיין אין הם מטביעים חותמם על חיי צרפת, אבל השפעתם ניכרת בחיי המדינה. גם מיראבו נמנה עם חברי קלוב היעקובינים, ובאחד הימים אף נבחר לנשיא.

מיראבו מציע לבחור מיניסטרים מקרב המהפכנים עצמם. לדעתו עשויים אלה להציל את המונארכיה מכליון. בקירבם נמצאים אנשים מחוננים ובעלי מרץ שעם התמנותם – יתוקן המעוות בהנהגה המדינית. כי כותב הוא: “משרת מיניסטר הופכת כל אדם לאדם אחר”. האחריות המוטלת על שכמו של אדם מחוללת בהכרח מהפכה בנפשו. “יעקובינים מיניסטרים לא יהיו לעולם מיניסטרים יעקובינים”. בימינו יש בהנחות אלה משום אמת מובנת מאליה. דיה הסתכלות כלשהי במתרחש בארצות הסקאנדינאביות, אנגליה וצרפת בשעה שהשלטון בידי הסוציאליסטים כדי להיוכח בעובדה זו. אבל בימים ההם בודאי שהיה משום חידוש באמרותיו של מיראבו. הוא נלחם במיניסטריון ויכול לו. המיניסטריון נפל. אבל לעצותיו לא נשמע. חצר המלכות לא רצתה להבין לרוחו ולוותר. ושוב נתמנו אנשים נטולי־רצון. המשמרים התרוצצו לכאן ולכאן. התפשרו עם המהפכה ומיד חזרו בהם. היסוסים, ירידות ועליות אלה, העמיקו את התהום. כל כוחות השלטון והמעמדות העליונים היו לקויים בחוסר רצון ובחוסר התמדה. וכן ארע, שבאחת הישיבות תקפו צירי הימין את הדגל הלאומי החדש, בעל שלושת הצבעים וקראו: “תנו נא לילדים את משחק השעשועים בעל שלושת הצבעים”. מיד נתחוללה סערה, מיראבו הכריז: “הם ישוטו ויתנוססו על פני ימים, הצבעים הלאומיים האלה. הם יעוררו רגשי כבוד והערצה בכל ארצות העולם ויסמלו, לא את הרצון למערכות ולנצחונות, כי את האחווה הקדושה של ידידי השלום על פני כדור הארץ ויטילו אימה על הקושרים ועל העריצים”.

המלכה נדהמה לשמע ההכרזה הזאת וכתבה לידידה, ציר אוסטריה, מרסי־ארז’נטו, כי “בכוח־הערמה המיוחדת לו, הרי נדמה לי, כי יקשה עליו להוכיח, כי אמר את אשר אמר כדי לשרתנו”.

כאן באה לידי ביטוי כל אי־ההבנה שבין יחסי מיראבו לחצר. הם היו סבורים, כי “קנוהו” ולא הבינו לרוחו – לאותה רוח המהפכה שפיעמה בו למרות הכל. מעולם לא נתבלט, במידה כזו, מצבו המזויף. מיראבו נתרגז למראה עמדת המלכה. הוא התקומם על כך, ולפני ידידו לאמרק התרעם על “הפוחזים האוויליים” המציעים מתוך טפשות לערוך מהפכה כנגד המהפכה. “אני, כותב הוא אליו, אזרח טוב, האוהב את התפארת, את הכבוד ואת החרות לפני הכל. ותמיד ימצאוני האדונים האלה הלוחמים את מלחמת הריאקציה, מוכן להכותם ברעם; אני הנני האיש המשליט סדר, אך לא את הסדר הישן”.

הוא הוסיף לעמוד לימין המהפכה המונארכית. ב־30 בנובמבר נאם בקלוב היעקובינים והכריז על הסדר כעל “אחד היסודות החשובים ביותר ואחת המשענות המוצקות ביותר של רוח החרות”. אבל עם זאת הוסיף להמציא את סקירותיו והצעותיו המדיניות לבית־המלוכה. באחת מהן, שכתב והמציא לתעודתה ב־22 בדצמבר נתן מבע להשקפותיו. כמקודם הביע את דעתו, כי יש לקבל את המהפכה כעובדה ולהתאימה למשטר של מלוכה. בלי דעת הקהל אין תקומה לשום שלטון; אין לחלום על “קונטרריבולוציה”; הכרח הוא לבטל את הפיאודליות, את שיטת המיסים הקודמת, את המוסדות הקודמים, על זכויותיהם המיוחדות והיתרות. חופש העתונות, שויון בתשלום מיסים, חרות האומה, אחריות אנשי הרשות בפני באות כוח של האומה, השגחה על אוצרות המדינה, זכותו של כל אזרח לעבוד בשרות המדינה וכו' – כל אלה הם יסודות החברה הנאורה. האצילים ואנשי הכהונה מתנגדים לכל העיקרים האלה ועל החצר להסתייג מהם, אם רצונה להגביר שוב את השפעתה במדינה. ה“אספה הלאומית” סטתה מדרכה, מחשש שמא תרגיז את אלה שאינם שבעי רצון, שמא תתקל בהתנגדותה של חצר המלכות ושמא יתחזק המשטר הישן. היא הגדילה, עד לידי קיצוניות, את כוחה של האומה והקטינה במידה מופרזת את כוח סמכותו של המלך. היא יצרה מעין אנדרוגינס: מעין מלכות ללא כל תוכן ומעין דימוקראטיה ריפובליקאית ללא ביטול המלכות.

המצב מחמיר. המלך חסר כוח החלטה, משליך יהבו על המלכה. תלך היא בעקבות המהפכה, תראה לה פנים שוחקות והיא תהא עממית ואזי מציע מיראבו הצעה רוויה רוח “פוליטית שפלה ומאכיאבלית”. הוא מציע להביא את כל החלטות ה“אספה הלאומית” עד לידי אבסורד, להביאה במבוכה, בכל מהלכה, למען גלות את חולשתה, את חוסר האונים שבה, לתת לה להרחיב את שדה פעולתה ושלטונה, “כדי שתעורר אימה בעריצותה”. ולא זו בלבד, אלא לבלי הרשות לציר ה“אספה” להבחר למוסד שיבוא אחריו. נעלם מעיניו, כי למען הוציא לפועל תכנית מכיאבלית ושפלה זו יש צורך באישיות שנונה, בעלת רצון ויצרים כמוהו, שאולי תהא מוכשרת לבצעה. אולם ידידו לאמרק אומר: "אין בדור אישים שיהיו מוכשרים לקיים תכנית זו, שרק איש הפרונדה, במאה הקודמת, הקארדינל דה רה, היה ראוי לאיצטלה זו – של מחבל תחבולות שטניות כאלה. בעצם ההצעה הזאת, שהיתה פרי מצבו המזויף ביחסיו עם החצר, היה משום בלבול, כאב, ספקות ויאוש, של איש מדינה שנועד לגדולות ונידון לחוסר פעולה. עמדתו היתה מוזרה ומכשילה מיסודה. דימולאֶן אמר עליו, כי “הוא סועד עם היעקובינים, אוכל ארוחת צהרים עם חברות 1789 וטועם את טעם סעודת הערב עם לאמרק ועם המלוכנים”. ולפיכך אין תימה אם אבד לו שווי משקלו והכל ציינו, כי בכל הופעותיו שבחודש ינואר 1791, בשאלת הכהונה, שבועת הכמרים ובחירת הבישופים, לא הורגש כוחו ההגיוני־הדיאלקטי וכאילו לא שלט ברוחו. סתר את עצמו ושינה את דעתו כהחלף את בגדו. באותם הימים נתמכר שוב לחיי הוללות עד כדי שכחה עצמית וללא תשומת לב לאזהרות קרוביו ומזכיריו. לובלאס חידש נעוריו מתוך התרגשות כפולה ומכופלת.

ודוקא באותם ימים גדלה השפעתו בקרב העם. ההתקפות כנגדו, שיוו לו זוהר מיוחד, ביחוד לאחר שבא והגן על עצמו בפני האזרחים. משאו ומתנו עם החצר, שהיה כפצע נסתר בלב, איננו ידוע לאיש. חושדים בו, והחשד כשאיננו מוכח, מגדיל ערכו. ברחובות מוחאים לו כף. ב“אספה” מתיחסים אליו ביראת כבוד. מוניטין יצאו לו בכל העולם כולו. גיתה מכנהו – “ההרקולס של המהפכה”. ואכן בכל הופעותיו, החיצונית והפנימית הוא בבחינת שמשון שכוחות אֵל לו. על אף יריבו לאפאיט הוא נבחר, בשמונה עשר בינואר כמפקד המשמר הלאומי. ב־29 בינואר 1791 נתמנה לנשיא האספה הלאומית. עם הבחירה חדרה ללבו שלוה נפשית מיוחדת במינה. אמנם אין הוא מיניסטר, אבל הוא ממלא תפקיד רשמי, חגיגי; מעל כיסא הנשיא הוא משמיע אמרות, הערות, מחשבות – רוויות נעימה נשגבה, אבהית או פילוסופית, המעוררת רגישות מיוחדת, המקסימה או מביאה מורך בלבבות. ארבעים ושנים נשיאים נבחרו לפניו וקדמו לו במילוי תפקיד זה, אולם, רק עם התמנותו – הוחשה חשיבותו של התפקיד. מיראבו שיווה לו זוהר מיוחד. הוא היה מעין מלך שנבחר מטעם האומה כולה. באמנות מלכותית ניהל את ישיבות “האספה” ללא נטיה מפלגתית, מתוך יושר, גודל לב, ישוב־הדעת, קלות, חן ורווחה. לא היה כמוהו מוכשר לקדם פני משלחות ולומר להן, מתוך השראה, את אשר צריך היה לומר. הנשיאות לבשה צורה מיוחדת בזכות אישיותו הגאונית של מיראבו, אצילה ועממית כאחת; צורה של מוסד מדיני שהמכהן בו מתעלה במנגנון החברתי. הוא הפך מעין מנצח על עניני האומה והחל משתכר מאותו זוהר שהשכיל לשוות לעמדתו החדשה.

והנה רעש ושאון. שתי חברות של משפחת המלך נוסעות לרומא. מיראבו מתחנן לפני המלך ומבקש לקבוע את מצבם המיוחד של בני המשפחה המלכותית. המלך מסרב לו ובשעה שנודע דבר נסיעתן – קמה מהומה. נתעוררה שאלת ההגירה, שכה הזיקה אחרי־כן לחיי צרפת ואשר שימשה אבן נגף לאיחוד האומה, אף בדורות שאחרי המהפכה. אמרו לאסור את נסיעת אנשי המלכות. הוצעו הצעות לתיקון חוק בכיוון זה. מיראבו נתרגש כולו. הוא הליבראל, לא יכול להסכים לאיסור התנועה החפשית, וקרא בסוף נאומו: “נשבע הנני, אם תחוקקו חוק כנגד מהגרים לא אכנע לו.” בתורת בן המהפכה, ששאפה לחופש הפרט, חש בסכנה הכרוכה בחוק זה; אותו חוק המשמש כיום אמצעי לדיכוי עמים ויחידים בעולם כולו. אולם המצב היה מסובך. הצירים מחו כנגדו, הפריעוהו, האשימוהו בשאיפה לדיקטאטורה. אבל הוא פנה בקריאה עזה: “החרישו, שלושים הקול”, לאותם שלושים הציר שמנעו ממנו הסברת מחשבותיו…

נודע לו כי בקלוב היעקובינים יאשימוהו במעשה בגידה, וכמנהגו הוא מופיע כנאשם, שומע את כתב האשמה ללא הפרעה, ללא קריאות בינים, עונה לציר לאמת המכריז עליו כעל איש מסוכן כמו צירי הימין קאזאלס ומורי. אין נותנים לו להתנצל. אומרים למנוע ממנו את האפשרות להשמיע את דברו מעל בימת הקלוב וחפצים להוציאו מן האולם. אך לא איש כמיראבו יתבלבל ויחרד. בכל כוחו, מרצו, קור־רוחו הוא מסתער אל הבימה, נואם, מסעיר את כל הנאספים ומשיג נצחון, לאחר שקרא בקול: “אשאר ביניכם עד כדי אוסטראציזם, עד כדי החרמה”. גם הפעם הכניע את ההמונים בכוח דיבורו. הוא הגן על השקפת עולמו במחיר היקר בחיי אנוש – במחיר כבודו, השפעתו ועמדתו החברותית. הבליט את אומץ רוחו העשוי ללא חת ונתן מבע לכשרון הנואם הכביר שבו. הוא יצא מאותה היאבקות עטור זר נצחון. כל אותם ימים הוא פעיל, מחווה דעתו על כל הבעיות המנסרות בחלל האויר. כשדנים בשאלת המיכרות, הוא עולה חמש פעמים על הבימה, עד שעולה בידו לשכנע את “האספה” ולהטיל את דעתו.

ב־29 במארס נפוצה שמועה מדהימה: מיראבו גוסס. הלבבות נסערו וזועזעו לשמע הידיעה המחרידה. הרחובות הסמוכים לביתו המו מרוב אדם החרדים לשלומו. הרעש הגיע עד חדר משכבו. נפוצה שמועה כי הרעילוהו. זכרו את גופו החסון, את דמותו העצומה, את “הרקולס של המהפכה” ולא האמינו כי אישיות כזו – תש כוחה. מכל רובעי העיר נהרו משלחות להתחקות על מצב בריאותו. הקריה ההומה – נשימתה כאילו נפסקה והאזינה לדפיקות לבו של בחיר בניה. מדי פעם בפעם פורסמו הודעות על מצב מחלתו. ההמונים חטפו את הידיעות מתוך חרדת לב כּנה. עתים עבר לחש כי הוטב לו והעם השתעשע בתקוה כי החולה יתגבר ויקום מחוליו זה. אך עד מהרה באה הכחשה והלבבות חזרו וקדרו. מכאוביו גברו. בראשון באפריל נחלש דפקו, הזעיקו רופאים מומחים, נוסף על רופאו־ידידו, קאבאנוס. מיראבו – שכלו נשאר בהיר והבין מיד מה תוצאות הבדיקה, ציוה להביא לפניו את ידידו לאמרק, והפקיד בידיו את חליפת המכתבים עם “החצר”, הכתיב צואה למזכירו, התראה עם דה טאליראן. עם בא הערב אחזתו עוית. החל הוזה מתוך קדחת: על לאפאיאט, על המלך, המלכה ואגב כך הפליט משפט: “אני נושא עמי אלי קבר את חורבנה ואבלה של המלכות”. ככל שהורע מצבו, כן חדר היאוש ללבבות. אחד ממזכיריו, דה קומב, שהוזעק אליו בשעה ארבע לפנות בוקר הבין כי רבו נפטר. תקע סכין אל תוך לבו חמש פעמים. ההמונים צבאו על פתחי הבית ועיניהם זלגו דמעות. פריז נשאה את הסבל עם החולה, המלך שלח שליח מיוחד, פעמים בכל יום לדעת את מהלך המחלה. העתון “המהפכה של פריז” כתב: “נהיה אסירי תודה למלך, שלא מצא לנכון לבוא בעצמו לבקר את החולה. הליכתו זו היתה מביאה לידי הערצתו והיתה יוצרת סתירה מרגיזה לגבי הפאטריוטים”. ידידיו התאספו בחדרו וצפו מתוך חרדה את רגעי גסיסתו. הוא דרש אופיום. שנתו נדדה ממנו. בשעה שמונה וחצי בערב נפטר. פריז נדהמה. למחרתו החלט “באספה הלאומית” להפוך את כנסית סנט־ז’יניביאֶב לפנתיאון לאומי, בו יקברו גדולי האומה, אלה שהמולדת אסירת תודה להם על פעולותיהם למען ארצם. מיראבו זכה להיקבר ראשון בפנתיאון. כל צרפת ליוותה את גדול בניה של המהפכה בחרדה, צער וכאב. מונים את מספר המשתתפים בהלויה זו עד שלוש מאות אלף איש. הארון נישא על כתפי שנים־עשר סגני קצינים מן המשמרת הלאומית. הנואם הלאומי מת כשהאומה מלווה אותו מתוך רגש של הכרת טובה כנה.

אולם הפנתיאון לא היה מקום מנוחתו האחרון. לא זכה מיראבו, “האלוף לבית הסערה” למצוא מנוחה לנשמתו גם אחרי מותו. שלוש שנים לאחר קבורתו הלאומית, החגיגית והנהדרת, גילה מארי־יוסף שאֶניה, אחי המשורר כשעלה לגרדום, כי בארונות הברזל של לואי הששה־עשר מצא את המכתבים שהעידו על קשר בין מיראבו ובית המלכות.

המהפכה – קנאותה – העמיקה, מלחמתה באויביה נעשתה קשה, זועמת, אכזרית, ולא עמד בה הכוח לראות את המציאות בעיני סובלנות, סלחנות וגודל לבב. היא נרעשה עד למעמקי הנפש לגילוי אותה עובדה מעציבה, מוזרה ותהומית – לכל הדעות באותה תקופה. כי בינתים נתפתחו החיים התפתחות טראגית ובלבבות חל שינוי ערכין עצום.

אורח חייהם של אצילי הדור, על קלות רוחו ועל אי מוסריותו נשכחו זה כבר. החיים לבשו צביון רציני יותר; המהפכה – כאילו שרויה היתה במחנק; הטירור גבר. צרפת – תהום נפערה לרגליה. אין איפא תימה, אם הקונבנט הכריז כי “אין אנשים גדולים בלא צדקה”, הוא ציווה להוציא את עצמות מיראבו מן הפנתיאון ולהכניס במקומן את גויתו של מאראט, שמישל קורדה המיתו בשל אכזריותו…

עצמות הנואם הגאוני נטמנו בבית עלמין קלאמאר, מקום שם נשכחו מלב ולא נמצאו עד היום… בימי תירמידור לא נמנה עם אלו שזכו לסליחה…

יש הגיון גם בעובדא זו… שנוא על הכל, מטיל אימתו על הכל, משכנע את הכל בסערת רוחו ובשכלו האיתן. מוח מנתח, בונה ומשכנע. אך חותמו טבוע בכל מעשי המהפכה; חייו היו רוויים תופעות קיצוניות שליליות ובלתי מוסריות. אבל פעלו בימי המהפכה היה חדור רוח יצירה וראיית המציאות כמות שהיא. רק עתה אפשר להתרומם מעל לחטאיו הכבדים ולהעריך את אישיותו ומעשיו הערכה אוביקטיבית ולזכור לו, על אף חייו גדושי התשוקות והיצרים, את חסד מפעלו למען השלטת עיקרי החרות והשוויון בחיי צרפת.