תמונה כרמון

משה כרמון ז"ל

נולד כ“א טבת, תרנ”א, 13/1/1891

נפטר כ“ד אדר, תשי”ד, 27/2/54

מבוא

משה כרמון – מורה־מחנך וסופר – קודם כל – אדם יקר וידיד נאמן. ראשונה פגשתיו בעודו נער בבית אביו, הרב דוד שלמה סלושץ ז“ל, באודיסה, בדרך נסיעתי הראשונה לארץ ישראל. הכרתיו מקרוב מיום עלותו לירושלים, והוא עלם כבן כ”ג, חניך צרפת ואיטליה. בערב המלחמה העולמית הראשונה הגיע אלינו, והוא כולו שקוע במסורת המהפכה הצרפתית והוגה בסוציאליזם של אירופה המערבית. אף שנולד לרב המהולל בעמו, לאביו ר' ד“ש סלושץ ז”ל, רבה של אודיסה, דודו של אבי ז"ל, אולם החינוך הממושך בצרפת הרחיק אותו מהאוירה המסורתית של ילדותו ואף ראשית ידיעת העברית כמעט שנשכחה ממנו ברבות הימים.

ראשית תנובתו הספרותית היתה בצרפתית ודבריו תורגמו לעברית במערכת ה“אחדות” ונתפרסמו מיד – בשנת התרע"ד. כבר אז ניכר העלם כי ברכה בו, ואמנם בקרוב התגבר על חלי הלשון ויהי כמעין המתגבר.

דרך קשה עבר בארץ, בעלותו בראשית שנות חרום ומשבר. כל משבריו וגליו עליו עברו, והוא נשאר נאמן לארץ, ולא עזב עם העוזבים. שנויים לא מעטים חלו ברעיונותיו, אך מעולם לא חסר לו עוז רוח מלהביע את דעותיו בגלוי ולהודות במה שהאמין, ואם דעותיו נשתנו, לא נשתנה אפיו הישר והתמים, נאמנותו לעמו ולאידיאלים שלו. תמיד נשאר ידיד יקר ונאמן רוח – משענת בטוחה ונאמנה, תמיד מסור לרעיון האנושי – לתקומת עמו ופדות נפשו ותמיד נכון להענות באופן אישי לקריאת החובה המוסרית והלאומית.

ספר זה הוא גלעד ספרותי, האופיני לאופיו של משה כרמון. כחוט השני עוברת אהבתו למהפכה הצרפתית ואידיאליה, אשר עוד לא נמר ריחם, ועם זאת אהבתו לעמו ורצונו להשכין מיפיפותו של יפת שבצרפת באהלי שם, ומאידך גיסא – לשקף לצבור את עולמנו העברי, התרבותי והצבורי, בשפה עשירת בטוי, אולם פשוטה ובהירה. בשני הסעיפים הראשונים קדמו לו לפני דור שלם בריינין וא. לודויפול, אולם מאז עבר דור ארוך, דור סוער ומלא חליפות ותמורות, וכרמון הממשיך את החוט – איננו יורשו של יודויפול, מקורי ועצמאי הוא בהחלט, הן בהעבירו לפנינו מראות מרהיבים מהעולם הזר והן בגישתו לחזיונות חיינו אנו. יש כאן אחדות ויש כאן שלמות של איש הארץ, עמידה גאה של אדם שיש גם לו מולדת, מבלי כל תסביך של נחיתות, אך גם מבלי יוהרה וגנדרנות.

מ. כרמון השאיר אחריו דור של חניכים, הנושאים בלבם את זכרו החי. תורתו שבעל־פה ודוגמתו האישית חרותה בלב רבים מחבריו ומידידיו, ואילו דבריו שבכתב נפוצו על שבעה ימים. משה כרמון בעצמו קבץ חלק מצער ממאמריו המרובים בעניני ספרות, אמנות ופוליטיקה בשני כרכיו הראשונים “במסילות הדור” ו“בנתיבות התקופה”.

אכן, לא זכה לראות בחייו את הופעת כרך זה מכתביו, וזכות זו נשארה אחריו לרעיתו מרים ולבנו סגן־אלוף דוד כרמון, לכנס פזורי דבריו לקובץ ספרותי, אשר ריחם לא נמר, וערכם נשאר קיים לבני דורו, גם לותיקי הישוב וגם לבני הנוער – לדור הצעיר, שכולם ימצאו בו ענין רב.

י. בן־צבי

הקדמה

כרך זה, המכנס מאמרים, רשימות וקטעי יומן שנכתבו ע“י אבי המנוח משה כרמון ז”ל בתקופות שונות של חייו, הינו השלישי והאחרון בכתביו.

מעולם לא נתעטף אבי באיצטלא של הוגה דעות או חוקר, כפי שהעיד על עצמו במבוא לכרך הראשון של כתביו “במסילות הדור”:

“מאמרים אלה נכתבו באקראי, ללא שיטה, ואין הם אלא מעשה עתונאי ופרי התרשמות יום־יום ממאורע חברותי או תרבותי, מקריאה בספר או מחיי אדם”…

דברים אלה יפים לא רק במקומם אלא אף במקום זה המשמש בית כינוס לקטעי דברים מתוך מסכת שלא נשלמה.

חורגת ממסגרת זו של מאמרים ורשימות היא המסה ההיסטורית על מיראבו, דובר המהפכה הצרפתית, ואין היא אלא שער אחד משלושה שהיה בדעת אבי להכליל בחיבור מקיף יותר על אישי במהפכה הצרפתית: מיראבו, דנטון ורובספייר, אך לא נסתייעא מילתא…

ד. כרמון

רעיונות חדשים שמקורם בהתנגדות לאשר שימש יסוד חעיקר בחברה במאה שחלפה, – המסורת והסמכות – כבשו את הלבבות. רוח־דרור, שלבשה לעתים צורת רוח התפקרות, אם לא רוח הפקרות, החלה מנשבת בכל ענפי החיים. נשתלט הרצון להשתחרר מעול העבר ולברר בעיות החיים והעולם בירור חדש ללא כל התחשבות בנסיונות העבר. המסורת היתה בעיני הוגי הדעות של המאה השמונה־עשרה בבחינת יסוד מטעה, שכן כל הכרוך בה מן ההכרח שיהא כושל בכל דרכי מחשבתו. איש־המסורת הוא איש־הכבלים. אין הוא חפשי בהנחותיו ובמסקנותיו. הוא משועבד לאשר הגוּ וחשבו אנשי העבר: הדעות הקדומות עומדות לו כאבן נגף בדרכו. השכל האנושי הוא יסוד־מוסד בהווית החברה כבהוויתו של היחיד, בכוחו עשוי האדם לפעול גדולות ונצורות, להביא לידי התפתחותו של הצבור ולהתעלותו של הפרט, להפיח בלב כל איש את הכרת החירות, שיש עמה טעם והוד קסם בחיי כל יצור. ואמנם חתרו כל אנשי הדור, הוגיו, סופריו, יוזמיו המעשיים, לשנות את פני החברה. סופר מבקר כינה את הדור הזה בשם: “דור־ילד” או “דור־עלם”. יש אמת בהגדרה זו. בני אותה מאה דימו להתחיל הכל מחדש בכל שטחי ההוויה; מכאן העזתם, להטם, סקרנותם הבלתי שכיחה, רצונם למצא פתרון לאשר איננו נתון אולי לפתרון – לכל אותן השאלות האנושיות, שהעסיקו מאז ומעולם את רוח־האדם ללא תשובה. מכאן גם מרצם העצום, חום־לבם, תמימותם, אופטימיותם המופרזת והעדר ספקנות באשר יהגו. אף כי הספק הוא עיקר יסודי בכל דרכי מחשבתם החפשית, הם הטילו ספק בכל, אולם נתנו אמון מוחלט בשכל האדם. המיסתיות והסמכות עוררו את התנגדותם. האמונה באלוהים, שבני המאה השבע־עשרה דגלו בה – לבד מהספקנים המעטים שפרשו לקרן־זוית, – חדלה משלוט בלב בני הדור הבא. אותה תורה של הכנסיה, כי האדם מטבע בריאתו הוא יצור שאינו טוב וכי אלוהים הוא בבחינת שופט עליון, הדן ומעניש את החוטא – לא נתקבלה עוד על לב. הוסחה הדעת מאותה הלכה, שלפיה על האדם להלחם באפיו (בטבע בריאתו), לוותר על תענוגות העולם הזה לשם הבטחת חלקו בעולם הבא.

במאה השמונה־עשרה חל שינוי־ערכין כביר; באה האמונה באדם ובהתקדמות האנושות. במקום פולחן הדת בא פולחן השכל האנושי. כתוצאה מפולחן זה הכירו בזכותו של האדם לבקש את האמת ואת חופש האמונה והדעה. באותה תקופה נוסח אחד העיקרים העליונים במחשבה האנושית: האדם באשר הוא אדם, קדושת האדם שהנהו מטרה בפני עצמה כפי שיגדיר את המושג הזה גדול הפילוסופים – קאנט. אותו עיקר שהפך הודות למיראבו עקרון העקרונות של החברה בזמננו, ואשר בימינו אמרו הדיקטטורים העריצים למחקו מעל לוח לבם של בני הדור. הסובלנות הדתית, הפילוסופית או המדינית נחרתה בנפש כל בן־תרבות. הכל שאפו לשוויון.

מלבד פולחן השכל האנושי נשתלט בחברה פולחן הרגש האנושי. הרגישות נתלוותה אל השכלתנות. רוסו פתח את לבבות הדור, הלהיבם והצמיח כנפים לדמיון האדם בשטח הרגשות ובשטח המחשבות. הוא שהכריז כי יצר האדם טוב מנעוריו, ודחף על ידי כך את מחוללי המהפכה לפעולות ומעשים, שהיה בהם משום העזה; עם זה הרחיקם מן המציאות ומהכרת אופיו האמיתי של האדם. כי לשבחם של הפילוסופים באותו דור יאמר, שלא כולם היו בדעה אחת עם רוסו, שסבור היה כי יצר האדם טוב מנעוריו. היו הוגי־דעות, שלא נחפזו לתת אמון בהנחות איש־ג’ניבה. ואילו אחרים סברו, כי חובה היא לשנות את פני החברה, להכניס למעשה רוח־סובלנות ביחסי האזרחות ולתת במדינה זכות־קיום לעדות, לסיעות ולדתות השונות. חירות־הנפש היתה ליסוד מחשבתו של כל אדם תרבותי. נושאי רעיון היו האנציקלופדיסטים, וולטר היה לוחמה העז והחריף ביותר; רוסו, אם גם נגרר אחרי דמיונו הלוהט, נתן לה את המבע המלהיב ביותר. הודות לחום־לבו המלא רעננות היה רובו של הדור גם דיאיסט מאמין באלוהים. ואילו סיסמת הדור הזה היתה: “האדם באשר הוא אדם”. זוהי המהפכה הגדולה ביותר שנתחוללה ברוח האדם. סיסמא זו, נמצאו הוגי דעות רבים שנלחמו לה. אולם, עד אז, היתה זו נחלתם־שאיפתם המופשטת של פילוסופים ואנשי מוסר. רק במאה השמונה־עשרה קרמה עור גידים ובשר. בחברה הונהגה למעשה שיטת האזרח החפשי, הרשאי לחשוב את מחשבתו ולחוות את דעתו, האחראי לגורל החברה והחייב לנהוג סובלנות כלפי הזולת בעניני אמונה ומדינה; הונח היסוד למשטר העילאי של הדימוקרטיה שבימינו כה רבו ליקוייו, אשר כוחות עריצות אומרים לחתור תחתיו ולהעבירו מן העולם – אותו המשטר המושתת על יסודות של סמכות וחירות כאחת ושבתקופה של זעזעים הוא כאילו נתון לתנודות ואין בכוחו להחזיק מעמד.

היה זה דור מהפכני הן בשפע האידיאות שצצו ועלו בו והן באפיקורסותו העוקרת הרים. הריניסנס – מסורתו נמשכה בדור זה ביתר עוז. הקונצפציה היונית על הטבע והאלוהות חידשה את המחשבה האנושית. השימוש בשיטה מדעית במתימאטיקה ובפיסיקה הרגיל את האנשים לחשוב מחשבה חפשית והגיונית וחתרה תחת יסודות הסמכות; נשתנו מושגי האסטרונומיה בדבר מקומו של כדור הארץ במערכת הקוסמוס; חדלו להאמין בניסים; דיקארט, בעל ה“אני חושב משמע אני קיים” פולס נתיב לראשית המדע, הספקנות והחירות. והוא הדין בקון, שהניח יסוד לשיטה הנסיונית בניגוד לשיטת האסכולסטיקה; שניהם הכשירו את הקרקע להעזתם של בני המאה השמונה־עשרה, אותה מאה שרוב בניה האמינו בכוחות יצירתה, ביכלתו של השכל האנושי לגלות את תעלומות העולם.

א. משפחת מיראבו

משפחת מיראבו היתה גאה מאד על מוצאה. אביו, ויקטור ריקטי לבית מיראבו המוכנה “ידיד האנשים”, בשל ספר בשם זה שעשה רושם בדורו, התיחס על משפחה גיבּאֶלינית שהיתה אנוסה, לדעתו, להמלט על נפשה מן העיר פלורנס בשנת 1268–1267. התיחסותו לארץ זו בתקופה מפורסמת של מלחמות בין הגאֶלפים והגיבּלינים יש בה כדי לרמוז על הלך נפשה היהיר של אותה משפחה, שהיתה נתונה כל ימיה ברוח סערה, התפרצויות וחתירה עזה למעללי־גבורה וכבוד. אין בכל הכרזות הבאי אלה אמת. ויקטור מיראבו היה נוהג לומר, כי “זה חמש מאות שנה שהכל סובלים מבני בית מיראבו, אשר קורצו מחומר שונה ממנו קורצו האחרים”. ברם אין המציאות מתאימה להכרזותיו מלאות הרהב. גזעו היה אמנם “גזע סוער” שדרכו בסופה, ואילו כור מחצבתו האציל נעוץ במאה השש־עשרה, תקופה בה נהגו רוב הבורגנים דוגמת מונטן, לרכוש לעצמם טירות. אבי המשפחה, ז’ן ריקטי, רכש לעצמו את טירת מיראבו ונשא לאשה את העלמה מרגריט לבית גלאנדבאֶס. ז’ן ריקטי עסק במסחר־אלמוגים ובחרושת אריגי שני וארגמן. העשיר, עלה לגדולה ותפס, בזכות אישיותו המחוננת, עמדה מיוחדת בחברה. נכדו תומאס נשא לאשה, בשנת 1620, את העלמה אן בתו החוקית של המנוח, האציל ההדור רומפיה לבית דה־פונטבּאֶס שגר כאביר בעל אחוזה בביאו והיה מפקד על חמשים אנשי צבא. אותו תומאס קיבל בביתו־טירתו את פני המלך לואי הארבעה־עשר וקבל בשנת 1685 תואר מארקיז.

כתב האצילות הושג איפוא זה מקרוב. דבריו היהירים של ויקטור לבית מיראבו היו אם כן נטולי כל שחר.

עלית משפחתו החלה רק לפני מאה וחמשים או מאתים שנה, לערך, ויחוסה הנעלה קצר עוד יותר. בית מיראבו לא היתה לו כל שייכות לגיבאֶלינים. אך דם סוער זרם בעורקי בניו. רובם ככולם – רוח עזה פעמה בהם. אמיצי לב, שואפי קרבות, יהירים ואוהבי הרפתקאות.

נכדו של תומאס האמור, ז’ן־אנטואן, עיצב את דמות אותם הטיפוסים מבני בית מיראבו אשר פארו את משפחתם, כיהנו במשרות אחראיות במדינה, בצבא ובימיה. בהופעותיהם בחברה הצטינו באפים המוזר ויוצא הדופן. הם העדיפו את חפש הדבור והפעולה על פני מנוחה וכבודים.

חיי ז’ן אנטואן הם פרשה מיוחדת במינה. גבה־קומה, חסון, בעל הבעה אצילה, אמיץ וכולו אומר נדיבות־לב, נכנס בעודו צעיר לימים למחנה “המוסקיטרים”. אמנות המלחמה היתה חביבה עליו, ולא יספרו מרוב הקרבות בהם הוכיח את גבורתו. הוא נתמנה למפקד גדוד רגלים, שהיה בידו האמונה, הפעילה והנאמנה, כחומר ביד היוצר. הוא ניהל את עניני חייליו ברוח של צדק ודאג להם. אך עם זאת לא היה מגעו עם בני מעמדו קל ונוח ביותר. במהותו הנפשית היה אדם חפשי ובלתי תלוי. ולא אחת השמיע אימרות שהפתיעו אנשים שמעמדם עולה על מעמדו. הדוכס דה־ונדום שלא היה מרוצה מתשובה שהשיב פעם ז’ן־אנטואן למלך לואי הארבעה־עשר, אמר לו: “מהיום והלאה לא אציגך עוד בפני המלך, אלא רק בפני האויב”.

בקרבות לא ידע פחד. בכל מקום היה ראשון בלוחמים. היה מפקד החרד יותר לנפש חייליו מאשר לנפשו הוא. בעל כבוד עצמי היה שידע הגן עליו כשאקדח בידו. במקרה אחד, משניסו ליטול מידיו את ההגנה על גשר, שערכו האיסטרטגי היה מכריע, יצא להגן על כבודו כשאקדחו בידו. באותו קרב נפצע פצעים קשים. זרועו הימנית נשברה ובעודו אוחז גרזן בידו השאלית פגע בו כדור רובה שהשחית את עצבי צוארו וגרונו. אנשי האויב רמסו את גופו ברגליהם בחשבם אותו למת, אלא שנמצא רופא־מנתח, שהציל את נפשו ותמך בענק־כסף את ראשו. בעל־מום – כי היה חסר חלק מעצביו ועצמיו, מתפרץ, זועף ואלם – לא נתיאש מן החיים. בשפע מרצו ידע, בשנת הארבעים לחייו, להתחבב על עלמה צעירה, בת עשרים ושלש, ולשאתה לאשה. זו הסתגלה עד מהרה למצב־רוחו הקשה וילדה לו שבעה ילדים, רק שלשה מהם האריכו ימים. ז’ן אנטואן התמסר להנהלת אחוזתו. עיבד שיטת עבודה מיוחדת והפסיד הון רב. אך הוא לא נרתע. חי חיי צנע ולבסוף השכיל לשפר את מצבו ולשכלל את אחוזתו. בביתו נהג שררה. ילדיו – פחד היה אוחזם במעמדו; “לא היה לי הכבוד, היה אומר בנו בכורו, לגעת פעם בבשר אותו אדם נכבד, אותו אב שבתוך תוכו היה בעל לב טוב”…

בן שבעים ואחת היה במותו.

משלשת הבנים שנותרו בחיים, חי הצעיר חיי קלות דעת ופזיזות. התחתן בנשואיו הראשונים במשפחה פשוטה, שהרחיקה מעליו את קרוביו. בנשואיו השניים נשא את האלופה דה קונסברג, המארגראב מבּאֵיריט שבאשכנז ששלחוֹ כבא־כוחו לצרפת… הוא מת צעיר לימים. אישיות שונה לחלוטין היה הבן השני, המכונה “הבאיי”, רוצה לומר: “סוכן המלך”, אדם ששרת את המדינה בתפקידים בעלי ערך רב. בנעוריו חי חיי שכרות והוללות ולא אחת נכלא בבית הכלא. אך עד מהרה התגבר על חולשותיו ונרפא ממחלת השכרות. מני אז החלה פרשת־מעלליו במערכות גבורה. פעמיים נפצע ונלקח בשבי על ידי האנגלים, אחר נתמנה כרב־חובל ולאחרונה הופקד למושל גבאדלופה. שם נתגלה כאדמיניסטרטור מחונן, נבון ומוצלח. אותו מושל נוהג היה לומר על עצמו כי: “אוהבים אותו מעט, מעריכים אותו למדי ויותר מכל יראים מפניו”. הוא הצטיין בתנופתו המדינית, בשאיפותיו ובהשקפותיו החברתיות. דאג למשק המדינה, ליושר וחופש חברתי. היה בעל אותן תכונות, בהן חונן באורח טבעי־משפחתי הטריבון מיראבו. העבדות היתה למורת רוחו ועל כן שנאוהו פקידי המשרדים המיניסטריוניים. אך לא איש כ“הבאיי” ירתע מפני הפקידות. הוא ניהל את מושבתו ביד רמה וברוכה. בשובו לצרפת עתיד היה להתמנות, בעזרת אהובת המלך, למיניסטר הימיה, אלא שכדברי ההיסטוריון “היה הוא חצרן בלתי מוצלח” ולא מילא כהלכה את תפקידו זה. בימי מלחמת שבע השנים, הוטל עליו לשמור על חופי פיקרדיה, נורמנדיה ובריטאניה, תפקיד שמילא אותו בנאמנות ובהצלחה.

“הבאיי” נשאר רווק כל ימיו. חיי אחיו ומשפחתו היו חייו שלו. האחים אהבו זה את זה אהבה עזה. ויקטור ריקטי דה מיראבו – חינוכו היה בראשונה צבאי, כדרך כל בני האצילים. השתתף במלחמה, נפצע, ניסה לקנות לעצמו שביתה בחצר המלכות, אך לא עלה בידו לחדור ולתפוס עמדה בחצר. הוא היה בן למשפחת מיראבו – ולא נולד להיות חצרן. באפיו היה רגזן, בלתי נוח ואיש מדנים. ויקטור דה מיראבו לא התמיד בעבודת הצבא ובשנת 1743 יצא בדימוס. דומה, כי ממרום נגזר על משפחה אצילה זו, היהירה, הרועשת והחדורה אהבה עצמית, שתהא עוסקת באמנות “פלבאית”. – בעבודה ספרותית, שמקור תפארתה לא הצבא, הסייף, אלא הספר והנאום. אביו של מיראבו נתפרסם במאה השמונה־עשרה בספריו על הכלכלה, ספרים שהעמידוהו בשורה אחת עם הוגי־הדעות הגדולים של אותו דור. תורתו האקונומית־חברתית נתפשטה ונקלטה עד מהרה בקרב הציבר והפכה אותו לאחד מנושאי רעיון הקידמה בצרפת. אותה תופעה ציערה את אחיו “הבאיי” צער רב. הוא ראה בכך ירידה למשפחתו: “ידעתי, כותב הוא לאחיו, כי האנשים הרוכשים כבוד והוקרה לעצמם בפריז ובמקומות אחרים ראויים לכך, עם זאת לא אתעלם מאותה עובדא, שמבקשים להכניסך לחברת אנשי הכשרון כדידרו וכדאלאמבר”… אותה עירבובית הפרשיות בין איש־הכשרון ואיש האצולה, לא תמתק לחכו ולא תנעם לבן־הים המיוחס, לשר ולמפקד אציל.

ואילו לאביו של מיראבו ברור היה יתרון היצירה הספרותית של דורו על כל שאר האמנויות. הוא נתפרסם בין יום לאחר כתיבת הספר “ידיד האנשים”. בטרקלינים, בבתי המשפט ואפילו בבתי־הנסיכים הרבו לצטט מאמרים מספרו. חיבה יתרה נודעה לו מן הקהל, אותו קהל ער ורגיש של המאה השמונה־עשרה, אשר שיחק באידיאות כשחק בכדור רגל, ולא העלה על דעתו כי בדרך זו מוכשרת הקרקע למהפכת דמים כבירה ולשינוי ערכים עמוק במבנה החברה. באחד העלונים שנתפרסמו באותה תקופה, נאמר על אותה יצירה, כי מחברה “כותב כמונטן וחושב כמונטסקיה” (לא פחות ולא יותר!) ונעלה מכל ספק הוא כי המרקיז לבית מיראבו נשתכר מאותו פרסום “פלביאי” ממנו נתירא כל כך אחיו. בספר “ידיד האנשים” הובעו דעות חפשיות וחדשות, שהיה בהן משום מהפכה ממש. “הרנטיר הולך־בטל והוא אחראי לכל אסונות החברה”. “בעלי הרכוש־הגדול במדינה, דרכם דרך זאבי־ים באגם”. “כבדו את הקטנים”. ריח של סוציאליזם נודף מאימרות שנונות וקולעות אלה. המארקיז בודאי לא נתכוון כל כך להפיץ דעות אלה בקרב הציבור. שכן היה הכל בחזקת פרי הסתערות בת רגע, מחשבות בזק ללא שיטה מסוימת. ברם, כבר באותו ספר הטעים את הצורך בחופש המסחר בפנים הארץ ומחוצה לה. וכבר עמד מתוך ברק מחשבה מזהירה, כבנו בעתיד, על סכנת המהפכה הקרבה והולכת. “ידיד האנשים” הכניס חידוש בבעית החברה: נקודת השקפה חדשה של מדיניות כלכלית. וולטר ציין כי הציבור כבר עייף משירים, מעשיות, הרהורים מוסריים. המרקיז מגלה את דעתו, כי המעמד השלישי ראוי ליחס מיוחד, לקבלת זכויות ולשיתוף פעולה עם שאר המעמדות משום “שהעול הכבד של המסים מוטל עליו”. ארבעים שנה קודם שעלתה שאלת ערכו של המעמד השלישי בפני “כנסת המעמדות” בשנת 1789 כשמיראבו משמש דובר העם, וסאֶייעס מגדירו כך: “המעמד השלישי מהו? – לא כלום. מה חייב הוא להיות? – הכל” – כבר נוסחה חשיבותו של המעמד השלישי על יד ויקטור ריקטי, ובנו הטריבון מיראבו, ביצע את רעיונו של האב במסיבות היסטוריות מכריעות.

המרקיז נתוודע לרופא ד“ר קינאֶה, אחד מגדולי הפילוסופים של אותה תקופה, שזכה לחסדה של אהובת המלך מאדאם דה פומפדור. תורתו חוללה מהפכה בלב רבים. בביתו היו מתוועדים ומתוכחים דה למברן טארגו, הלבציוס. המו”מ ביניהם היה תמיד סוער; התנגשות הרעיונות היתה לוהטת וחילופי הדברים – רוויים הערות מקוריות. קינאֶה היה סבור, כי יסוד היסודות בחיים הוא החקלאות. “כל המועיל לאדם מקורו בתוצרת האדמה. התעשיה מעבדת אותה והמסחר מעבירה ממקום למקום, אבל העבודה העיקרית היא העבודה החקלאית היוצרת את העושר”. תורתו זו גרמה לתוצאות כלכליות וכספיות בעלות ערך. קינאה היה איש השיטה. הוא היה מורה דרך למרקיז. במכתב לז’ן ז’אק רוסו הכריז: “עיקרי המדע שלי לא שלי הם”. והמרקיז מפרסם ספר חדש בהשפעתו של קינאֶה בשם: “ההלכה של המס”, בו הוא קורא דרור למחשבתו, מזהיר מפני סכנת העתיד ופונה אל המלך בשורות אלה: “מלכי, יש לך עשרים מיליון נתינים, פחות או יותר. לאנשים אלה יש סכומי כסף מסוימים; הם כמעט כולם מוכשרים לאותו שרות שאתה זקוק לו. ואף־על־פי־כן אין אתה יכול להשתמש בשרותם תמורת כסף ואין לך כסף לשלם להם את דמי שרותם. בלשון פשוטה – עמך מתרחק ממך מבלי לדעת זאת”… מאליו מובן כי לאחר שנתכתבו דברים אלה הובהל המרקיז מטעם המלך, הובא למבצר ואָנסן, ואחר הועבר בהשתדלות ידידים, לאחוזתו שבביניון והיה כלוא במעין מאסר־בית.

“ידיד האנשים” היה במחשבתו. לעתים קרובות היה פולט דברי השתתפות בצער המוני העם, המתיסרים והעמלים קשה. באחד מספריו הוא תובע מאת אצילי היחש שלא ימנעו “ממגע עם קבצן שסרחונו ובלויי סחבותיו יש בהם משום קובלנא כלפי זילזול באחוה האנושית”.

אולם, פרשת ההשקפות האנושיות – לחוד, ואורח החיים – לחוד. בפעולותיו היום־יומיות, ביחסיו עם בני משפחתו ועם ידידיו הרי הוא רגזן, נטול סבלנות, איש ריב ומדון, שואף בצע, מעניש ילדיו, משתחרר מעוּלם ומזכם – ביחוד את גבריאל מיראבו, העתיד לפאר את המשפחה – במאסרים בלתי פוסקים. איש לא השתמש לרעה כמוהו בזכות האציל, לכלוא פעם בפעם את בנו, בתוקף “הפקודה החתומה בחותם המלך” (Lettre de cachet).

כל ימיו ניהל משפטים כנגד אשתו בשל עניני רכוש וכספים. לפרקים לא נרתע מסבך את בנו בעניניו אלה, כדי לזכות במשפט או כדי לחייב את אשתו ולהמציא לו כספים ולהעביר על שמו את ירושתה. אין תימה איפוא אם הבן חונך ליחס של חוסר כבוד להוריו ולכל המקיפים אותו. דרך חייו היתה טבועה בחותם היחסים ששררו במשפחתו…, מחבר ה“מאכסימות” וובנאֶרג, שנפגש עמו בשרתם בצבא, ציין את אפיו במלים אלה: “אתה מיראבו יקירי, הנך אדם מלא רגש, בעל מרה שחורה וגועש, גא, חסר קביעות יותר מהים. צמא הנך לתענוגות, מדע וכיבודים ללא מעצור”.

המרקיז הרתחן נשא אשה נטולה כל רגש כבוד עצמי. היא התמכרה למשחקים ושתיה. היתה נתפסת לפגישות ארעיות עם חיילים עוברים וכל שנזדמן לה בדרכה. אמרו עליה, כי היא קורצה מאותו חומר ממנו קורצה קאתרינה קיסרית רוסיה. אשה מוזרה זו שהשגעון היה תוקף עליה לעתים נהגה למסור למאהביה, בני־יום, תעודות אשור… באחד הימים נתגלגלה תעודה כזו לידי הבעל – ומאז נותק הקשר בין הבעל לאשתו… המרקיז מצא נחמה בחיק הגב' דה פאיי, אלא שעם זאת נתן מוצא לרוחו הרוגז בהטלת “פקודות החתומות בחותם המלך” על בנו ועל אשתו, הכריז על בתו הבכירה שהיא מטורפת למחצה וגזר עליה לבלות כל ימיה במנזר; מבנו הבכור שלל את שם משפחתו וכנהו בשם: פייר בופיאר; על בתו הצעירה ציוה להנשא לבחור בן תשע־עשרה, שהיה נטול כל אישיות. סך־הכל מתמיה לגבי אדם שהוחרד ממנוחתו מתוך רגש ידידות למין האנושי!

ב. “בן־הנשר”

כלום יש לתמוה על רוחו הסוערת, הבלתי מחונכת, נטולת המעצורים ומחוסרת המשמעת של מיראבו הילד, מיראבו העלם ואפילו של מיראבו המבוגר, לאור העובדות המתוארות לעיל? “כי כל תכונותיו בתורת אדם מבוגר כבר טבועות היו בו בעודנו ילד. היה בו משהו מוזר, שהביא במבוכה את כל הבאים עמו במגע. הוא היה גדול ושמן, בעל כוחות עצומים, שופע מרץ, חריצות, המצאות, צמא לידיעות, סקרן, בעל דמיונות, שובב, שואף לגדולות ומדבר גבוהה־גבוהה. בהיותו בן שלש שנים חלה במחלת האבעבועות ובשל טיפולה הלקוי של אמו נשאר מצולק כל ימי חייו. דבר ששיוה לו כיעור עצום” – כביטויו של ההיסטוריון מישלאֶה. הויתו הרגיזה את האב, שהמטיר על בנו עונשים רבים, על אף השקפתו המתנגדת לחינוך כזה. אולם בני משפחת מיראבו לא נמנו עם אלה המקפידים על עקביות בפעולותיהם ובתורתם. הבן מילא את העולם בשאונו, בחריפות שכלו, ביזמת־נפשו ובסערת רוחו. תכונותיו אלה החרידו את מנוחת האב, שעמד משתאה וחסר ישע למראה בנו. לפרקים היה מאמין כי יצור מכוער זה – נועד לגדולות; מאליו מובן, כי לא ילד כמיראבו עשוי להיכנע לידו הקשה של המרקיז. יחסו הקפדני של האב רק העלה את חמתו של הבן והביאו לידי מעשי קונדסות. הוא היה בן לאבותיו בכל הווית נשמתו. המרקיז היה מתרעם לפרקים ומונה בבנו את “חסרונותיה של האם”, ממנה ירש את עצמת כוחותיו ואת גודל שפלותו.

מחנכיו היו מתיראים מפניו ומתפעלים ממנו. היה עילוי מילדותו, בעל תפיסה בלתי שכיחה, תוסס ובעל זכרון. אוהב קריאה. ער ומתרשם מכל ספר. מרבה לשאול שאלות ולהביא במבוכה את מוריו. היו מורים שהיו נדהמים לשמע ידיעותיו הרחבות. סוכן הבית פוּאַסון, ששימש גם מורה לילד הפלא, ממאן ללמדו, מפני שאין הוא יכול להקנות לו עוד ידיעות, “משום – כותב הוא למרקיז – שהוא יודע הרבה דברים שלא לימדתיו מעולם, ושום דבר, בערך, ממה שלימדתיו אני. הוא לומד הכל מעצמו ובעצמו, ממלא את מחברותיו הערות שהוא מסתירן ממני, ואינו חושש, שעה שאני מנסח בפניו עובדות והנחות מבוססות ביסוס יפה, לכפור בהן כפירות המשפילות אותי ואת חכמתי, ומנמק נימוקים שיש בהם כדי לבלבל את ישותי ושכלי”. והוא הדין עם כל שאר מוריו שהוזמנו ללמדו, ואשר עזבוהו אחד אחד ומאנו ללמדו. לפיכך מבקש ומתחנן פואסון, המסכן, שישחררוהו מתפקידו בתורת מחנך. האב מוסרו לידים אחרות, נאנמנות יותר, בעלות סמכות ותקיפות יותר – לידי חבר האקדימיה לכתבות ולספרות, למר סיאֵגרה. מקוים כי שינוי השם יביא לשינוי המזל. אך דומה כי מיראבו הצעיר איננו נתון להשפעה. סיגרה, אף הוא מתמלא תרעומת על תלמידו, שאיננו בעל נימוסים. מיראבו מכריז ללא בושה כי איננו זקוק לפירושיו של מחנכו, כי בכוחן רק להשניא עליו את הספרות. ואף המחנך החדש כותב לאב ומבקש לשחררו מן התפקיד שהוטל עליו. “אין הוא נפגע חלילה, מיחסו של התלמיד אליו, הוא, חבר האקדמיה, אינו זקוק להערצתו, אבל הוא מלא צער על אי רגישותו ליופי האמיתי”. בשעה שמענישים אותו הוא מבטיח כי “ידע להכריח לכבד את הבארון הראשון במעלה שבחבל לימוזין”. ולא עוד, אלא שהוא מעורר התרגשות בלב רעיתו, הגברת סיגרה, שאמרה להשפיע עליו השפעה מחנכת. אין היא אוהבת אותו, חלילה, “כי בורחים מפניו שעה שמסתכלים בו ועומדים משתאים שעה שמקשיבים לדבריו”.

אך הנער אינו מגלה כל יראת כבוד לא בפני הנשים ולא בפני האקדמיה. “אנוס הייתי לגרש מהבית שתי משפחות בגללו”, כותב הוא. ומיראבו מועבר לפנימיה צבאית של הכהן שוקאר. במוסד שרר משטר קפדני. העלם אינו מקבל מרות גם כאן. הוא לומד אמנם בהצלחה, מגלה תפיסה בלתי מצויה. הוא לומד לשונות מודרניות, לשונות עתיקות, מתימטיקה, מוסיקה (קול ערב לו) וציור. התנהגותו רעה והכהן המנהל מיעץ לאב לשלחו לבעל משמעת קשה יותר. הדבר נודע למיראבו, הוא מכנס לישיבה את כל תלמידי הפנימיה, מתאר בפניהם את חייו ומזיל דמעות מעיניהם, הוא משכיח מהם את כיעורו בכוח דיבורו והתרגשותו ולבסוף נשבעים כל חבריו לעמוד לימינו כאיש אחד. התלמידים פונים אל המנהל בבקשת סליחה. מנהל המוסד שראה את כל המחזה הזה, נרעש, ומוצא לנכון לפנות בכתב אל האב ולספר את אשר ראה. הוא ממליץ על מיראבו בפני האב. הוא מצרף חיבור שכתב מיראבו הצעיר על “הנסיך דה קונדה ועל סקיפיו האפריקני” ומוסיף: “מרגישים כבר עתה, כי בן הנשר נישא אל על בעקבות אביו המפואר…”

מאגרא רמא לבירא עמיקתא והיפוכו – זה גורלו של מיראבו, עתה וגם בעתיד, עת יעמוד בראש כל נואמי המהפכה הצרפתית, יכניע לבבות ויטיל פחד והערצה על כל הבאים עמו במגע.

דרכם של בני האצילים, בימים ההם, ברורה לפניהם. האמנות הצבאית היא תכלית חייהם. גם מיראבו הצעיר חולם על זרי נצחון כאשר זכו להם אבותיו. האב מוסרו לידי מרקיז אחד בשם לאמבּרט, שגדודו מפורסם במוסרות המשמעת שבו. אך לא ארכו הימים ומיראבו שהצטיין תחילה במלאכתו בא בריב עם המרקיז בשל עניני אהבה, שקוע בחובות, בורח מן הצבא ולפני הבריחה מבטיח לבת פלבּאים אחת לשאתה לאשה. אכן אין גבול להתפרצות רוחו, הוא ממיט חרפה על משפחתו. דודו סוכן המדינה, ה“באיי” אינו רואה מוצא להצלת כבוד המשפחה זולת נסיעה למושבות הולנדיות, אשר כל באיהן לא ישובון. שכן בן האח הוא “אומלל שנולד ליגון אבותיו ולחרפת גזעו”. מצבו מסוכן. למזלו עמדה לו השפעת גיסו, דה סאיין המצילו מעונש קשה. מיראבו נשלח לאי ראֶה, למאסר. מכאן ואילך מתחילה פרשת מאסריו של מיראבו, שרבו בשנות חייו אלה. המאסרים שימשו עילה לעמדתו ופעלו המיוחדים עם פרוץ המהפכה.

ג. גבריאל הונורה לבית מיראבו

הממונה על האי רה הוא המושל דה ולאן, הרואה את עצמו מקופח. לדעתו – לא נועד לתפקיד משעמם זה שהוא ממלא. הוא רוגז על החצר, חש הוא, כי קורץ מחומר ממנו קורצו גדולי המפקדים הצבאיים. מיראבו כובש, מיד עם בואו, את לב דה ולאן. הד צחוקו הרם נשמע בכל תאי המבצר רה. אין הוא אסיר, כי אם בן למשפחה אצילה שראשה שנוא עליו וידוע לו כאדם הנוטה לשים בכלא את בני משפחתו הקרובים ביותר – את אשתו ואת בנו. אציל המשתמש בכל עת “בפקודות חתומות בחותם המלך”. מיראבו מתקרב אל המושל ומעורר בו רחמים והערצה כאחד, ולא עוד אלא שנעים לו להרהר, כי בעונת החורף, המשמשת ובאה – יופג שעמומו הנורא, ממנו הוא מוכן לברוח כמפני מגפה. מיראבו נעלם מדי פעם, לווה כסף מכל המשגיחים עליו, כי כדרכו עולה בידו לרכוש את אהדת כל המקיפים אותו – גברים ונשים שאינן עומדות בפני רוחו הסוערת, העליזה ומזגו – מזג ה“אתלית” שבו חונן כדבריו בדרך הטבע. לבסוף משחררו דה ולאן ובהמלצתו הוא נשלח לשרת במשלחת הצבאית, שנשלחה לאי קורסיקה, מקום שם הצטין באומץ לבו וברוח המצאותיו.

אותה הצטיינות בשדה הקרב עמדה לו, בשעה שחזר מן המערכה. הוא נעשה מקובל על דודו בטירת מיראבו. הפעם שקד למצוא חן וחסד לפניו ולכבוש לבו של “סוכן המדינה”. אמנם בילה מיראבו חדשים רבים בבתי הסוהר, אך לאמתו של דבר היה חפשי רוב עתותיו הודות לאותו “משהו” מקסים ומכניע שהיה באפיו. ואף ה“באיי” דודו הלך שבי אחריו. אמנם לא הסכין לכעורו של הצעיר, שהיה לו תמיד לזרא, אך הוא נכנע לרוח הגאון שבו. באחד ממכתביו אל אחיו הוא כותב: “גבריאל בנך עתיד, אולי, להיות האישיות הגדולה ביותר באירופה, מעין מפקד צבא צרפת או ציה, מיניסטר או אפיפיור”.

אמנם חושש הוא מפני לעגו־ליצנותו, אבל אינו יכול הלתעלם מגודל מחשבתו ורעיונותיו של הצעיר שלעתים מלאי מקוריות הם “וראשו כאילו משמש להם טחנה”. בקיצור הדוד נלכד בחבלי קסמו ומוסר לידיו את ניהול המשק באחוזתו. וכבמטה קסם עולה בידי מיראבו להתניע את הכל, אנשים ובהמות משתלבים בעבודה אינטנסיבית, נשמעים לו ושמחים להענות למרצו במרצם הם. הוא עצמו מבלה את רוב ימיו בשדה, מתחבב על האכרים ועל המשגיחים. הוא מכניס שינויים בשיטות העבודה ובניהול המשק. הוא מלא יזמה ואין קץ להמצאותיו.

הדוד מתמלא התפעלות ומספר במכתביו לאב את פרשת הצלחותיו של הבן. אולם האב אינו נותן אמון בכל אלה. לדעתו, יש לייחס את הצלחתו ל“דבור הזהב של מקור אותה צפור”. והוא מבקש מן הדוד לעוץ לבן, לעיין בספריו על הכלכלה ועל החקלאות. שהרי מטרתו עתה היא להפוך יצור מחונן זה לאיש החקלאות. ואולם, אף האב הקפדן חייב להכנע למציאות ולהרשות לבן לחזור לאחוזתו בביניון ולהחזיר לו את שמו. מעתה יקרא שוב גבריאל הוֹנוֹרה לבית מיראבו במקום פיר בופיאר.

בביניון מתחדשת פרשת הצלחתו בה זכה בטירת מיראבו. הוא אהוב על הכל. הוא משפר את המשק. ולא זו בלבד, הוא מוציא לפועל את תורת אביו במין קלות מפתיעה. במקום משפטים המצריכים הוצאות וגוזלים את מנוחת הנפש, מסתדרות מעין בוררויות, כשכולם, בעלי החוות והאצילים מסייעים בידו. עדיין לא סודרו בשום מקום מתקנים מעין אלה בכשרון ובחן כה רב. הוא נוסע לפריז, מתיצב בפני חצר המלכות, כמשפט כל אציל, אבל הוא מעלה חרס בידו. אין הוא, איש המחשבה התוסס והסוער, מתאים לחיי החצר על נימוסיה השקולים והמדודים. הוא מבלה את ימיו, כמנהגו, בבתי־עקד ולילותיו בעגבים. לא בכדי “מזג הרקולס” לו, וכדברי מבקר מן המאה החולפת: “שטוף זימה הוא כסאטיר”. וכמאמר אביו “אין בני ראוי לאשה אחרת, אלא לקאתרינה קיסרית רוסיה”.

אולם המרקיז זקוק לכספים רבים. ואין הוא נרתע מהשתמש בבנו לשם השגת מטרה זו. הוא הופכו למתווך בינו לבין אשתו. הבן שמח לתפקיד זה. אמנם אין הוא מכבד, לא את אביו ולא את אמו, אלא שנוח לו לראות את עצמו ממלא תפקיד בורר־מכריע. הוא מתיצב בפני אמו, המסתערת עליו בשפע גידופים, (יש גם סברה, שהאקדח הנמצא תמיד בידיה, כדור נפלט ממנו). האם דימתה כי הרגה את בנה, מחשבה זו גררה אחריה התרגשות רבה שבסופה משיג הבן את מבוקשו. האם מביאה אותו לאחוזתה בסיין. בדרך הרבתה האם לדבר סרה באביו והוסיפה לספר על “מחזריה”. סיפורים אלה, שבאו לאחר כל הידוע לו על חיי אמו, ודאי הוא שנטלו ממנו את שארית הכבוד שעוד נותר בלבו להוריו. הוא הצליח בשליחותו אבל היחסים בין האב ובנו מתחדדים. דומה כי אותה פרשה עגומה, שלעתים תצוין בין אבות ובנים, לבשה הפעם צורה מדאיבה כל כך שיפלא בעינינו לראות את מיראבו מסוגל להתרומם מעל לאותה אוירה עכורה, בה שקעה משפחתו.

הוא נשלח לפרובנס. ומה יעשה הבן ולא יחטא? הוא מתעלס באהבים. הוא שם עינו על בת אחת המשפחות העשירות בעיר אֶקס. אותה בת, – רבים רבים המחזרים אחריה, וכולם בנים יפים, רמי יחש. מיראבו, בכוח דבורו הקוסם, בקולו הערב, כובש את לב העלמה ונושא אותה לאשה, על אף התנגדות האב… חותנו, דה מאריניאן, עשיר מופלג מקציב למיראבו סכומים פעוטים למחיתו, בשיעור כמה אלפי פונטים. אביו מסר לו את טירת מיראבו והבטיח ששת אלפים פונט. מיראבו היה חייב פי ארבעה מן הסכום שהוקצב לו; הוא שקע בחובות כיאות לאציל באותה תקופה. נסתבך ונפל קרבן בידי מלוים ברבית, ביחוד לאחר שחילק מתנות ביד נדיבה לרעיתו… המחותנים נועצים ומחליטים לשימו במאסר בטירת מיראבו… אמצעי העונש של האב אינם מגוונים ביותר… במקרה זה, היה באותה פקודה, משום שחרור מידי המלוים ברבית; לאחר מכן מעבירים אותו למאנוסק, מקום בו הוא חי למעשה, חיי דרור, גם כאן בזכות קסמו האישי.

אולם במקום זה – אירע לו מקרה, שלגבי עצמו אינו חשוב בעיניו כחטא. אשתו לא היתה נאמנה לו. ומיראבו הנרגש כותב מכתב לפושע וסולח לאשתו, המבקשת את סליחתו. אולם לא מגודל לבב נהג באדיבות כזו… הירושה הגדולה שצפתה לו אחרי מות אביה היתה בעוכריו…

באותם הימים רכב אל אחותו בגראס שע“י מאנסוק… שם נהגה אחותו שנישאה לאויל, כמנהג משפחתה, לקיים קשרים גוליים עם מאהב שהכל ריננו אחריו. בעיירה נתפרסם פומפלט על חיי כל בני העיר, ולשונות רעות ייחסו את הפמפלט לאחות מיראבו… אציל בשם וילנאֶב מ’אן התיצב בראש הלוחמים בגברת דה קאבריס – אחות מיראבו. והנה בשעה שהובילה האחות את מיראבו אל אחת מידידותיה היפות הגב' דה לה תור רומול, נתקלו בוילנאב. מיראבו החל מקנא לפתע את קנאת אחותו, התפרץ כנגד וילנאב, חרפהו היכהו והפילו ארצה… מיראבו נתון שוב בסכנה, הוא נאשם ברצח. לא היתה דרך אחרת אלא לאסרו ולשחררו מעונש… האב, כדרכו, אחז בנשק הרגיל: ב”פקודה חתומה בחותם המלך" ומיראבו נשלח לטירת אִיף.

ד. לובלאס היה לרומיאו

במבצר איף הפך, כבכל המבצרים הקודמים, לידידם של כל הסובבים אותו. מושל המצודה ד’אַלגר איננו מכביד עליו ביותר. מבשלת בית הכלא מתאהבת בו ומשמשת לו שליחה להעברת מכתביו לאמו, לאחותו ולאשתו. חושיו של מיראבו לא נסו, הוא נעתר לתביעותיה ואינו נמנע מלהשתמש בכספה. לבסוף, מגלה בעלה, המשמש כמשרת המבצר, את חליפת המכתבים בין מיראבו, אמו ואחותו – למרקיז. מיד מתפרץ האחרון בסערת קצף וחושד בקנוניות בין הבן והאם. הוא משתדל להסגיר את בנו בידים קשות יותר. ואילו מיראבו, מרבה לקרוא, עובד כל הימים, יוצא בלילות עובר את הגבול וחוזר לתאו. אשתו משיבה על מכתביו בהתחמקות. אין את נפשה לחיות את חייו, נוח לה לבלות בנעימים באשר תמצא, אך לא בחברת בעלה. “את מפלצת, כותב הוא לה,… את דו־פרצופית, שלום לך לעולמים”. הוא מתיאש ממנה. נעלב, נרגז, בודד. ושוב מוכשרת הקרקע להתפרצות רגשות סוערים ואולי גם טהורים ואיתנים יותר.

והנה אירע שוב מאורע בחיי־מיראבו, שהיה טבוע הפעם בחותם של אהבה טראגית. בפקודת אביו, על יסוד “מכתב חתום בחותם המלך”, העבירוהו לטירת ז’ו. תחילה היה מלא תלונות על קשי־מאסרו. “שולחתי אל תוך מאורת־דובים, אל תוך קן־ינשופים”, מבכה הוא מרה את גורלו. אך לאט לאט הוקלו חייו. הומצאו לו ספרים, אשר מאז ומתמיד, היה קורא בהם בתאוותנות מיוחדת במינה. שכן עוררו בו את דמיונו הלוהט והביאוהו לידי תסיסה שכלית בלתי־פוסקת, הלב מלא התרגשות והמוח – תנועה. לבסוף הוא הופך לידידו החביב של מושל הטירה סן־מורי, המתפעל מעליזות־רוחו, חריפות־שכלו וכשרון דיבורו של מיראבו, ושוב אין הם נפרדים איש מעל רעהו. בכל בקוריו של סן־מורי, בעיר פונטארליה הסמוכה לטירת ז’ו, נלוה אליו האסיר הצעיר שהמושל מתפאר בו… בכל הטרקלינים מופיעים המושל ואסירו כזוג ידידים בלתי־נפרדים.

העוגב־ההרפתקן, איש התאווה הזולה, רודף הנשים ללא־חוק, שמח לקראת כל הזדמנות להתעלס באהבים. הוא נלכד ברשתה של אהבה עזה וטוהרה. לובילאס היה כמעט לרומיאו. גורלו הפך להיות טראגי. לבו מלא אהבה סוערת, פלאית ורווית יגון. מיראבו איש היצרים – נשמתו כאילו מתעלה ומזהירה באור מלבב…

באותה עיר פונטארליה התגורר נשיא בית־הדין המארקיז דה מוניה. בן ששים וחמש היה האיש, ורעיה צעירה לו – בת לנשיא בית־הדין בעיר דיז’ון רופיל, ידידו של וולטר, אוהב שירים וחורז בהחבא חרוזים. שבע־עשרה שנה מלאו לה, בשעה שנישאה. שנתים בילתה בבית בעלה ללא כל הפרעה. עולת־ימים היתה, צנועה ואיש לא עורר את חושיה, כאילו נרדמה בתוך־תוכה. אבל מושל טרית ז’ו נתן בה עינו. בן ששים היה. ובעיניו לא נפל מפני דה מוניה בעלה החוקי, ומתוך קנאה סובב בהתמדה ובעקשנות את האשה הצעירה בחלקות, זו – עלומיה באו לידי תסיסה. היא החלה שופעת כולה פריחה והלכה שבי אחרי אופיצירים־עוברים, שחנו בעירה… אך עם טעם החטא מתגנב אל הלב היאוש המר. והגברת לבית דה־מוניה מתכנסת שוב אל תוך עצמה. סן־מורי, מושל הטירה, שאיננו אומר נואש מאהבתו, מביא לביתה את אסירו, שבכוחו הסוער לעורר נרדמים. הופעתו בטרקלין משנה את מהלך־החיים בחברת פונטארליה. לא הורגלו בעיר זו לאותה סערת־רוח, לאותה חדוות־דיבור, לאותם ניצוצות מחשבה, לאותם סיפורים ואנקדוטות, הידיעות האנציקלופדיות הנפלטות כלאחר־יד ובקלות בלתי־מצוייה. סן־מורי מאושר. הוא רואה את עצמו מנצח וכובש את לב אהובת־נפשו.

אך לא נסתייעא מילתא. גזרה נגזרה ממרום, כי מיראבו וסופיה דה מוניה – אהבה עזה מלאה הרפתקאות, יסורים, רדיפות וצער, תכם מכת רעם ותזעזעם עד למעמקי נפשם. ראשונה לא שמו לב זה לזו! סופיה לא עוררה בו כל רגשות אהבה. דמותה היתה באנאנלית. אבל לא היתה מכוערת, עפעפה השמאלי היה “מקושט” ביבלת; היא היתה בישנית. קמעה־קמעה צפה למעלה למעלה חינניותה המלבבת; עיניה היו יפות; פיה מלא צמאון. מתינות ומתיקות היו נסוכות על פניה. צבע פניה ועור גופה היו שקויי רעננות; כולה אומרת טוב־לב, עדינות וכמיהה למסירות ולחבה.

מיראבו הציץ אל תוך עיניה הטובות ולאט־לאט הוצת כולו והחל בוער באש אהבה. הוא הפך לאיש אוהב. ניתן דרור לרוחו הרוויה פאנטאסיה; נתלהב מרוב תשוקה, ולהבעת רגשותיו לא היה עוד גבול. הוא מתלוצץ בחכמה על כיעורו, על מחלת האבעבועות, על היותו מצולק. מתרגש, מתפעל, מלהיב, מפליא, נוצץ ומזהיר, הומם ומדהים, מקורי, מלא המצאות, מתעלה עד לספירות העליונות ויורד עד לניבול־פה. ועם זה תכונות של בן־שיחה ונואם לו, שכל דבריו נאמרים מתוך שפע של צחוק, לעג ובכי כאחד, שקולו כה נעים, כה מלבב, כה קוסם בהטעמותיו המגוונות והמרובות…

ולא ארכו הימים וסופיה לא עמדה בנסיון. בחביון־לבה שכנו אלוהי האהבה ובערה אש איתנה. סופיה נכבשה כולה; חייה לא נבראו אלא בשביל אהוב־נפשה. מיראבו רואה בה את “רעיתו”, בה כל אותן התכונות, שעליהן חלם כל ימיו. אהבה עזה כמות. אהבה, שאוירתה היא זו שב“הילואיזה החדשה”, לז’אן־ז’אק רוסו. אולם למקרא חליפת־המכתבים שבין זוג האוהבים, הננו שרויים בעולם הרומאנטיות של הדור שלאחריו. כאן משמשות בערבוביה טוהר וחושניות כאחד. מיראבו נתון כולו לאש־אהבתו. הוא מתרומם מעל לרוח־ההרפתקנות שבאהבותיו המרובות והתכופות, אבל אין חושנותו, כוח־“הסאטיר” שבו, עוזבים אותו לרגע, חושנותו זו כאילו נצרפת בכור־האהבה הזכה; היא נעשית לוהטת יותר; היא מעלתו לספירות עליונות; אך לא איש כמיראבו יהיה לנושא אהבה נאצלת, רוחנית ושמימית בלבד. הוא כולו אש־להבה; גופו נשרף מאהבה, מחוסר סבלנות. ממעמקי לבו הוא משווע לרגע, בו יעשו “לבשר אחד”. כעבור חדשים רבים, לאחר שיורחקו איש מרעהו בלחץ הרשות והוריהם־קרוביהם וימצאו שניהם כלואים, יכתוב מיראבו לאהובת־נפשו כמתוך זכר־שכרון את המכתב הבא: “ראשך נשען על זרועותי… צוארך היפה… חיק הבהט שלך… מתמכר לתאותי הלוהטת; ידי המאושרת מעיזה לתעות…; אני כובש את המבצרים האיומים, שתמיד הרחקתיני מהם בשקידה כה רבה… עיניך היפות נעצמות… את רוטטת; את נאנקת… סופיה, האעיזה? אה, ידידתי, התאבי לפחת בלבי רוח־אושר? אינך משיבה דבר… את מסתירה את פניך בתוך חיקי… החדוה והתאוה משכרות אותך; הצניעות מענה אותך; תשוקתי נאכלת; אני גווע… אני קם לתחיה… אני מרים אותך בזרועותי… מאמצים מיותרים… הרצפה נשמטת מתחת לרגלי… אני “בולע וטורף” את חן־יפיך ואין לאל ידי ליהנות ממנו”… מיראבו, אף בשעה שאהבתו היתה עזה וזכה, לא יכול להתגבר על יצרו והיה עבד נרצע לחושנותו השטנית…

סופיה דה מויה – אושר היה נסוך על פניה. עיניה היפות נתעמקו ומבטן היה שקוי הרגשות אהבה מלאות חדוה ושלוה כאחד. מיראבו היה כולו סער. הם התהלכו בעיר כפונטארליה, כשהם נתונים לאשר סיער את נפשם. הכול הרגישו באהבתם – הכול, מלבד כמובן הבעל הישיש והאוהב, שבע השנים, מושל טירת ז’ו: סן־מורי. מיראבו ניהל בימים ההם משא־ומתן עם מו"ל בשויצאריה בדבר מכירת ספרו “מסה על העריצות”, ספר גדוש עובדות והערות ומלא ציטאטות, כתוב בפאתוס מלאכותי ומכוון למלכים־העריצים. “אתם המלכים, כותב הוא, במקום אחד בספר, הזקנה קופצת עליכם ואתם שרויים בהלך־נפש של זקנים שהפכו ילדים בשכלם, שחולשתכם מובילתכם אלי עריצות. שמא ענינכם האהוב עליכם יפקח את עיניכם, ויעורר בכם רגשי זהירות ומוסר כליות נוראים… ידי הקנאים תתנקשנה בנסיכים החביבים והראויים ביותר לאיצטלא של מלכים”… פקודה נתנה מטעם הרשות לגלות את מחברו של אותו ספר… ובעוד אהבתו של מיראבו לסופיה מתלקחת בסערה ועוד האדון לבית סן־מורי, שהכניס את ידידו הנפלא אל בית נשיא בית־הדין דה מוניה, תשעשעהו התקוה, כי הודות לאסיר, לשיחו ומקוריות־רוחו, ימצא מסילות ללב סופיה, והנה הגיעו גם לאזניו השמועות והאנקדוטות הרווחות בצבור על האהבה של הזוג הצעיר… אפוטרופסו של מיראבו נדהם; עיניו נפקחו והוא זועזע עד למעמקי־הנפש. היה לו רושם כאילו נתרגש ובא על ראשו אסון איום ונורא. הקרקע כאילו נשמטה מתחת רגליו, והוא מתמלא רגשי קנאה ונקמה. מיראבו היה בעיניו לבוגד־רמאי, שאיננו ראוי לסליחה. ובאותה שעה באה לידי גילוי העובדה, כי מחבר הספר על העריצות הוא האסיר. המושל־הישיש – לבו נתפלץ בקרבו. שכן האדון לבית סן־מורי עלול להיות אחראי למעשיו של האסיר שהופקד בידיו. פחד אחזהו. הוא שרוי בסכנה פן תאבד לו משרתו… לא היה גבול לצערו בגלל הסבך, בו נסתבך לרגל יחסו האדיב למיראבו, והוא מצוה עליו להיות כלוא במבצר ללא רחמים; האסיר החל מתחנן, מתפרץ, דורש ומאיים, שיניחו לו לחיות בפונטארליה. האדון לבית סן־מורי הכביד הפעם עולו ולא נענה לבקשתו של הכלוא אלא במעט… ניתנו לו ארבעה ימים לשהות בפונטארליה, ולהשתתף בחגיגה לכבוד סן־מורי שבה הוכרזה סופיה למלכה!… לא הועילו הפצרותיו… כעבור ארבעה הימים נעלם…

הוא נמלט על נפשו אל תוך ביתה של דה מוניה, אהובת־נפשו; בין שמלותיה, בתוך הארונות, היה מוצא לו מפלט עד אשר היה אנוס לעבור למקומות־מגורים אחרים. ולילה־לילה היה פוקד את סופיה. באחד הלילות נתעוררו משרתי הבית לשמע רעש וארבו לגנבים. מיראבו לא היה לו מוצא מן הסבך; הוא נתפס. מיד בקש לראות את המרקיז דה מוניה. הוא לבש עוז והמציא בו במקום, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשיה שלא היתה ולא נבראה. סיפר, כי קבל מכתב מאת אביו ומיניה וביה קרא אותו באזניו על־פה; לפי מכתב זה עליו לשוב מיד לברן; בעברו בפונטארליה חשב לנכון להפרד מעל דה מוניה ולברכו על יחסו הידידותי אליו והוא בחר בשעה מאוחרת זו כדי שלא לסכן במציאותו את המאגיסטראט… הדברים נאמרו בתמימות וגילוי־לב, בהתרגשות ובנעימה כאלה, שהישיש האמין באותה שעה למשחק הנפלא… כוח־דיבורו של מיראבו פעל עליו פעולתו הקוסמת.

למחרתו החל דה מוניה להרהר באותו מעשה מוזר ונוכח לדעת, כי רומה; חמתו בערה בו. סופיה נשלחה לביתה לדיז’ון – אל אביה. אהבתה למיראבו לא היתה לרצון למשפחה. סגרוה והשגיחו עליה בשבע עינים. אמה נלוותה אליה בכל מקום. אחותה־נזירה – ישנה בחדרה. אך לב סופיה, מכיון שנפתח, שוב ניטלה ממנה המנוחה. נבצר ממנה שלא לחלום על אהובה, שהסעיר את נפשה. בלבה גמרה אומר, כי אין מוצא לאהבתם, בלתי־אם בריחה לחוץ־לארץ. לא היה עוד טעם לחייה זולת חיי אהבה עם בחיר־לבה; כל מעייניה היו נתונים אך ורק בו. בימי־שהותה בדיז’ון ערך מפקד המשטרה נשף־ריקודים. כל החברה האצילה של העיר הוזמנה שמה ובתוכה גם סופיה וכל משפחתה. והנה עם בואה בלוית אמה אל החגיגיה – עמד לפניה גבריאל, אהוב־נפשה. היא החוירה וכמעט שנתעלפה מרוב התרגשות. האם הרגישה, כמתוך רגש עמום, במחזה ולקחה את בתה הצידה. הוא נתרגש ונתרגז, אבל לא אמר נואש. לא בכדי חדור הוא רוח־הרפתקנות; כעבור שעה מודיע הממונה על הודעת שמות המוזמנים בטרקלין את שמו של המארקיז לבית לאנסיפודראס. לאנסיפודראס לא היה כמובן אלא מיראבו. האסיר לא ראה דרך אחרת לפניו, בלתי־אם הופעתו בנשף המפקד על המשטרה כדי להפגש עם סופיה. הוא רקד עם ידידתה, שסוד אהבתה ידוע לה. האם מיהרה להוציא את בתה מן הנשף ולהצילה מידי הרפתקן נועז, שהטיל עליה אימה ופחד… למחרתו נקרא למפקח: הם נכנסו בשיחה מלבבת ומלאה עליזות עד אשר לבסוף נפרדו כידידים וסופיה, על אף ההשגחה המעולה, נועדה לא אחת עם אהובה…

והזעף גדל. אבי סופיה, האדון לבית רופיה, אמה, דה מוניה, אביו של מיראבו, אבי אשתו דה מארניאן – הכול רגזו; הכול נתלכדו לשם מלחמה בזוג־הנאהבים. סופיה דרשה מאת אהובה לברוח לחוץ־לארץ ולחיות שם חיי־אהבה. היא מוכנה לכול, ובלבד שתהא נמצאת תחת גג אחד עם אהוב נפשה, בחינת בעל ואשה. מיראבו מהסס. אין הוא שוכח, כי הוא נועד לגדולות. הוא חש בסערת־התקופה ויודע, כי גורל רב־חשיבות צפוי לו. הוא מלא תסיסה רוחנית והנהו אחד מנושאי־רעיונות הדור, שהוא מביע בעצמה ובקלות בספריו המרובים, התכופים; שכן אין כמוהו לכוח־עבודה, לכשרון לקלוט דברים ולפלטם. ונפשו סוערת וגועשת; הוא שופע אידיאות. הוא מרגיש בקרבו את דופק הדור. ברם האהבה קודמת לכול, עדיפה מכול, ונוסף על זאת, הנה נפל המיניסטר מאלהרב, אותו אדם שהתנגד ל“מכתב החתום בחותם המלכות”, בו הרבה להשתמש לרעת בנו המארקיז מיראבו וממנו כה הרבה לסבול הבן… הגורל הוטל. גזרה נגזרה; עליו להימלט על נפשו ולהעביר את סופיה עמו…

וכאן מתחילה פרשת־הרפתקאות חדשה, פרשת נדודים ובריחה ממקום אחד למשנהו. סופיה מנסה לנוס והיא נתפסת. מיראבו עובר משויצאריה לצרפת ולסאבויה ולכיוון הפוך. אנשים־בלשים עומדים לשרותו. הוא מפיץ שמועה, כי אהובת־נפשו שוהה בלונדון ובינתים הוא חודר בעזרת אחותו ובלשיו לצרפת וממציא המצאות נועזות ומחוכמות לשם הוצאת סופיה מבית אביה או מבית בעלה. גם הצד שכנגד, אחיו, בעל אהובתו, ואביה, אינם יושבים בחיבוק־ידים. הם מטרידים את השלטון, העומד לשרות החוק, משתמשים אף הם בשרותם של טובי־הבלשים ובשעה שמיראבו שוקד על שמירת סוד־מגוריו ומתאמץ להתחמק מיד רודפיו, לוחצים עליו מכל העברים. אביו אומר עליו בחימה: “נתיחדה לו, לזה, הסגולה להסתיר דרכו מפני הבלשים היוצאים בעקבותיו וסופו שיחריב את העולם בכשרונותיו המעוררים זוועה”. הננו שרויים כאן באוירה ההולמת את הלך־נפשו של מיראבו, איש התנועה והתסיסה, השכל והדמיון כאחד.

על אף השמירה המעולה ועל אף כל הרדיפות, עולה באחרונה ביד הזוג לעבור את הגבול ולמצוא לעצמו מקום מפלט ומקלט בהולאנד, בעיר רוטרדאם. הוא משתקע כאן, כי מדינה זו היתה הארץ היחידה, בה היתה נהוגה מסורת של חרות ידועה ורבים היו בה המולי"ם. מיראבו היה נטול אמצעים ונתמכר כיד כוח־העבודה הטובה עליו למלאכת התרגום. הוא משתכר כדי מחיתו; הופך לאיש פרספקטיבה אירופית; נקודת־השקפתו היא עתה אנושית־כללית; עובד עבודה מאומצת, מתוך שכרון והנאה; לומד, מעיין, מתרגם, כותב ויוצר… כאילו צמחו לו כנפים חדשות… ורואה במו עיניו את ערכה של הסבלנות הדתית ואת חשיבותו של חופש העתונות, חולם על שחרור האכרים, על המסחר החפשי… ביודעים או בלא יודעים הוא ממשיך את מסורת־אביו בעולם המחשבה והתיקונים החברותיים… הוא כמעט מאושר ומוצא מנוחה לנפשו הסוערת בביתו, מקום שם הוא עובד לפעמים משעה שש בבוקר עד תשע בערב… “שעה אחת של מוסיקה מרגעת את נפשי; בת־לוויתי הנפלאה, שחונכה והורגלה לחיי־עושר, לא היתה מעולם כה עליזה, כה אמיצה, כה מרוכזת, שלווה וחביבה כבימי־קיומה עתה; היא ייפתה את חיי. היא העתיקה את הקטעים מן הספרים הדרושים לעבודתי; היא עבדה, קראה, ציירה, הגיהה את ההגהות. עדנת־רוחה ורגישותה נתפתחו התפתחות מלאה, המכחול נופל מידי ולא אשלים את התמונה”… ולא עוד אלא שסופיה נתנה גם שיעורים באיטלקית…

דעותיו מתעמקות; הוא חושב את מחשבתו המדינית של הדור; נעשה עקבי יותר; מפרסם ספר לבני מדינת הס, שנסיכיהם מוכרים אותם לאנגלים ובו הוא אומר: “אם הרשות הופכת לשלטון נוגש ועריץ… התנגדות אליו היא חובה ואזי אין לכנותה בשם: התקוממות”. הוא כותב ספר על מוסיקה ומטיל על הקורא לקבוע את שמו. לדעת המומחים מלא הוא הערות קולעות. באותו ספר הוא מעיר: “המשורר מעמיק את מחשבתי; המוסיקאי מזעזע את לבי”. הוא מתרעם על שמעלים את ההארמוניה על המילודיה, “משום שנוח יותר להיות מלומד מאשר ממציא”. ועם זאת הוא מגן על המוסיקה של המכשירים, “שהנה ותהיה תמיד מטרתו העיקרית של הקומפוזיטור, יסוד אמנותו וכשרונו”. הוא מפרסם ספר “אניקדוטות שיש להוסיף לקובץ דברי הצביעות הפילוסופית”, כולו מכוון כנגד אביו־המארקיז. אינו יכול לנוח והוא נמנה עם אותן הבריות, נטולות השלווה, הנדחפות למעשים ולכתבים שיש בהם כדי להרוס את כל חייהן; שכן הן פועלות בתוקף יצרים שאין לעמוד בפניהם.

אך לא לעולם חוסן. ימי־האושר ספורים. הציד על הזוג מתגבר והולך. דה מוניה שולח שליחים ומבקש את סופיה לחזור אל כתלי ביתו. היא מסרבת. דנים את שניהם בבית־משפט שלא בפניהם. מיראבו נידון למוות – לכריתת ראש; על סופיה להיות כלואה במעין פנימיה, המשמשת בית־עונשין. שוטרי־חרש מוסיפים להדריך את מנוחתה; ציר צרפת דורש את הסגרתם. לבסוף כולאים אותם במאסר. אביו של מיראבו קורא בקול, בשעה שנודע לו דבר הסגרתם: “כבול הנבל והוסגר”. סופיה עשתה נסיון של איבוד־עצמה לדעת. היא מבטיחה שלא תחזור על מעשיה, אם ירשו לה לכתוב מכתבים לאהוב־נפשה. הממונה על הזוג מטעם המשטרה, דה ברוגייר, הופך עד מהרה לידידו של מיראבו; הזוג נפרד בביתו; הפרידה קורעת לב. מיראבו שחלה בינתיים קרא בבכי־תמרורים אל ידידתו: “עשיתיך לאומללה”. סופיה התגברה על סערת־לבה ולא הפנתה את ראשה אליו. הכל נתרגשו למראה מחשה הפרידה; שניהם שולחו לצרפת; מיראבו – למבצר ונסן, וסופיה, שהרתה בינתיים, לפנימיה מיוחדת.

ארבעם ושנים חודש היה כלוא במבצר ונסן. הפעם היתה כליאתו חמורה. האסיר קומם נגדו את כל קרוביו, שרדפוהו בלי הפוגות, התאכזרו אליו והקפידו על ביצוע העונש, שהוטל עליו. מיראבו פנה במכתבים־בקשות אל אביו, אל אמו, אשתו, חותנו, ולא נענה. במשך ששה עשר חודש היה “שרוי באולם צר – בתא בן עשר רגלים מרובעות מתחת לאשנב שדרכו חדר אור השמש רק עם שקיעת החמה, כשהוא יחף, ולבוש סחבות”. רק לב השוטרים והמשגיחים נכמר עליו, והם נאותו, מתוך השתתפות בצערו, להעביר את אגרותיו לסופיה – אגרות מלאות דיקלאמאציות, העתק מחשבות וקריאות. סופיה לא נשארה בפנימיה; היא נשלחה למבצר “לה נובל פראנס”, מקום שבו ילדה בת. מיראבו חלם על בן, אעפי“כ השלים עם העובדה ונתמלא התלהבות, שנתן לה מבע בכל מכתביו. ספיה חרדה לאהובה. היא מדוכאה ורק אהבת מיראבו מחממת את לבה. “אני בוכה בלי הפוגות” כותבת היא. ואהוב־נפשה משיב לה: “היש לי קשר אחר בעולם זולת קשר־האהבה המקשרני אליך?” חייו קשים. דומה עליו כאילו עוד מעט ולא יהיה שפוי בדעתו, הוא חושש מפני שגעון. אבל אחת גמר בלבו שלא לגרום קורת־רוח לאב ולשמור על צלילות־רוחו. הבן לא יתן ש”יכלאוהו בבית־מרפא לכל שארית־ימיו", והוא מתמכר ללימוד לשונות, מתרגם את טאציטוס, בוקאצ’יו, מריק לכלי צרפתי טראגדיות ודראמות, עוסק במוסר, בכלכלה, וכותב אפילו ספר רפואה. אמנם שקדנותו העצומה מגבירה את הכרתו העצמית, מרחיקה מעליו ביעותי לילה ומשכחת את חליו. עלה בידו לכבוש את יצרו הסוער; הוא מפיג את תאוותו בכתיבת שני ספרים “נעדרי־טעם וכמעט פורנוגראפיים” ושומר על חירות־נפשו. רוחו לא נשברה בו ולבסוף כעבור חדשים רבים, באה הקלה במאסרו. מחזירים לו את כל כרכי ספריתו מהולאנד. מיראבו נושם לרווחה.

ממרום נגזר עליו, שיהא מתייסר ביסוריו. בנו – בן אשתו החוקית – מת עליו ואחר גם בתו – בת סופיה, האשה האחת שאהבה אהבת־אמת טהורה. אין גבול לצערו. האב – המארקיז – מתרכך. מות נכדו־יורשו דיכא אותו דיכאון רב. עולמו כאילו נתערטל. זה היה הצאצא היחידי, שעתיד היה להמשיך את מסורת־המשפחה. מות הבת הקל עליו, שכן, לדעתו, הוציא את בנו האלוף לבית מיראבו מסבך קשה. הוא שולח אליו ידיד בשם דיפון לנהל משא ומתן לשם כריתת ברית שלום. האסיר עומד במרדו. אף סופיה איננה נענית להצעת בעלה לשוב אליו; הצעה זו נראית לה פרי “הבל־רוח, מסוכנת ובלתי הגונה” כאחת. מיראבו חש בעיניו וחושש מפני עוורון. לאחר השתדלות מאומצת עולה בידו להתראות עם אהובת־נפשו, להמצא עמה במנזר ולדור בכפיפתה, אך הפרידה עשתה את שלה. הלבבות אינם מתלכדים עוד כלפנים. משהו נשבר בלב. פרשת אהבה לוהטת־טראגית זאת – סופה היה כסוף כל אהבה בעולם: תוגה, מפח־נפש ויאוש. סופיה – טעם חייה ניטל ממנה; שרוייה היתה בעצבות. מיראבו יצא מן המבצר, כשהוא תשוש־כוח, כושל וכמו תוהה ונבוך; קנו לו בגדים, כי “היה ערום כתולע” כתב דודו… היה שבור, מדוכא ונטול תסיסה, עיף ויגע…

ה. הנואם כובש הלבבות

אך לא איש כמיראבו יכנע למר גורלו. עד מהרה הוא חוזר לאיתנו. שוב הוא מלא תסיסה מחודשת מבחינה רוחנית וחושנית. הוא מביעה את דעתו על המתרחש בארצו בחוברות וספרים המזעזעים את הדור כולו. מיראבו יודע כי נוצר לגדולות. חש הוא בכוחות עבודה ויצירה הטמונים בו. הוא מיטיב לחוש בטראגיות שבמסיבות תקופתו. אף חושנותו הטורפת אינה מרפה ממנו. סופיה ענוגת הנפש, עצובה, מטושטשת, נישאת, כעבור שנים, לקצין. אבל אחרי מותו הפתאומי ב־1789 איננה יכולה עוד לחיות ומאבדת עצמה לדעת.

מיראבו עם השתחררותו מעול אהבתה, מתמסר מחדש לאהבותיו הארעיות כלעבידותיו המדעיות, המדיניות והכלכליות מתוך טירוף דעת המציין את אפיו. עלמה צעירה, צנועה, בעלת לב רגיש מתקשרת אליו בכל תום עלומיה קשר של אהבה. מאמינה בכוכבו ובגאוניותו. אינה משגחת ב“חטאים הקלים” ומשמשת אותו בכנות עד יום מותו. דה נירה אינה באה עליו בתביעות, היא יוצרת סביבו אווירה שלווה שיש עמה כדי להקל על יסוריו, טרדותיו וסבלותיו הנודעים מחוסר אמצעים.

רוחה הרוויה ענווה משקיטה את רוחו הסוערת. לבה מרעיד נימים חיוביים אף בלב מיראבו.

האב, המארקיז, שניהל כל ימיו משפטים כנגד אשתו, הפסיד בדין. פירושו של אותו פסק דין היה: כי לא השיג את רכושה הרב. הוא נתרכך, השלים עם הבן – שחזר לאחוזת ביניון.

מיראבו מנסה לבוא בדברים עם אשתו, לחדש את הקשרים החוקיים עמה. אך אין היא נענית לו, על אף מכתביו הנפלאים המלאים יופי, רגשנות ושטף מפתה. אולם אין הוא מעלים עין ממצבו המיוחד, שהרי נידון בפונטארליה, למות ולתשלום קנס של ארבעים אלף ליטרה, שפרעונו חל חמש שנים אחרי שנחרץ פסק הדין. האב – מוכן לפנות אל המלך ולבקש גם הפעם “מכתב חתום בחותם המלך” – במטרה לבטל את העונש. אך מיראבו מסרב למשוע. הוא החליט בתוקף לצאת כנגד כולם, להלחם, לטעון ולבטל את פסק הדין בכוח הסתערותו. בשני בפברואר 1781 הוא מתיצב בפני הנהלת בית הסוהר בפונטארליה, נכנס לתוכו כאסיר מרצונו הוא. מיד הוא דורש את שחרורו. דרישתו נדחית. הוא כותב תזכיר ומוכיח שבפסק־הדין היה משום עיוות־הדין. ששה חדשים הוא כלוא. אולם אימתו הוטלה על העיר. על ראשי המוסדות הומטרו תזכירים על גבי תזכירים. מתוך בית הכלא הסעיר את כל העיר – שנתגעשה במידה כזאת שבבא גיסו דה סיין, שמחים הכל להזדמנות לשים קץ לאותה סערת רוחות שקמה בעקב מציאותו של מיראבו. הצדדים משלימים… מיראבו יוצא בזר נצחון, ראשו מורם – המשפט בוטל.

מיד הוא עבר את הגבול השויצרי, מוכר למו"ל שפירסם את “המסה על העריצות”, ספרים חדשים, שחיבר על “מכתבים החתומים בחותם המלך”, על “המרגל השודד” ספר מלא אנקדוטות ונטול ערך. הוא חוזר אל אחוזת אביו ומתקבל בתופים ובמחולות – דבר המפריע את האב. הכול מרגישים בערכו והכול משתתפים בצערו ובמלחמותיו שהפכוהו גיבור.

עתה בא תורה של אשתו, היא איננה נענית לבקשתו לשוב אליו. מיראבו בא לאֶקס מקום מגוריה. בואו מטיל יאמה וסערה בעיר. האשה וחותנו היו שרויים באווירה של חדווה מיוחדת, של משחקים ושל תענוגות. הופעתו הפתאומית מדריכה את מנוחתה של זו, “הנהנית, לפי דבריו, מאלמנותה החמודה”. הוא משגר מכתבים ומציע לה לחזור אליו. המכתבים נשארים ללא תשובה. ב־1783 אין הוא מסתפק עוד בבקשות. הוא פונה אל אשתו בשם החוק ודורש חיים משותפים. ושוב חוזרת פרשת פונטארליה, אבל ביתר שאת. תזכירים, חוברות, מכתבים עפים־טסים בכל העיר, המתלהבת למקרא הפרוזה המומטרת עליה והנותנת ענין בחייה…

הפרשה מובאת לפני כס המשפט. הכל – נגדו; אולם המשפט, השופטים – ביניהם קרובי אשתו, עורכי הדין, העיר כולה. לסקרנות התושבים אין גבול. מתפרצים אל תוך אולם המשפט. הלבבות סוערים והרוחות הומות. עורך הדין מטעם האשה פורטאליס נושא נאום האשמה, שבו מתוארים בצבעים שחורים ומדהימים חייו – חיי השערוריה של מיראבו. עורך הדין בעל כשרון והנאשם – חטא הרבה – והאשמתו קלה. הכול שמחים לאידו. אבל הנה קם מיראבו ובמחי יד הוא כובש את האולם. מצבו קשה, אשתו ואביה, לא נמנעו מהשתמש במכתבי אביו אליהם, בהם כינה את בנו בשמות גנאי מעליבים, הטיל עליו אשמות אין סוף, גידף וחרף אותו. פורטאליס סיים את נאומו במלים אלה: “מוטב שתחלל מאשר תהלל”. אבל מיראבו לא נתפעל מן ההתקפה הזאת. חמש שעות רצופות, דיבר, סיפר על חייו, סבלו, תיאר את חיי אשתו ואביה, הקלים, הבלתי מוסריים, המלאים שאיפה לתענוגות; הפך את פרשת אביו ומכתביו למעין טראגי־קומדיה, מפני שהאב המסכן, שנגרר אחרי כל מה שסיפרו לו, כאב כאב־אב ונתן מבע לצערו. מאשימיו השתמשו במכתביו לרעת הבן, ללא בושה. “הוא הרבה כל כך לדבר, לילל, לשאוג עד שרעמת האריה האדירה הלבינה מקצף והיתה שטופה זיעה”.

הנאום היה רווי הגיון, שטף של דיבור, כוח של תרעומת, סארקאזם, התלהבות ובנוי בנין מוצק. הוא מנה אחת אחת את כל ההאשמות שהטיחו כנגדו והשיב מתוך הכרה פנימית, כוח הוכחה ונימוקי הכרעה על כל אחת מהן. אשתו ואביה לא יצאו בזר ניצחון ממערכה זו. חייהם וכוונותיהם נתגלו לעיני כול. מיראבו לא נרתע מדבר, בדרך עקיפין, על השופטים ולרמוז, דרך אגב, למפלגתיותם, שירדו למדרגה של “צד” במשפט. אולם גולת הכותרת של הנאום היה סיומו, בו התקיף את עורך הדין פורטאליס. הוא הרים על נס את תפקידו הנעלה של הסניגור. אולם "הסניגור בהסתתרו מאחורי זכותו לא להיות נענש, שהיא זכותו של כל עורך דין, שהחרות היא יסוד־נפשו, אינו ידוע אלא בתכונותיו הפושעות, השוקטות והרוגזות חליפות לפי הצורך; אם תוך שטף הדיבור הוא מפליט קריאות מלאות גידופים, שקר, כעס, התפרצות ודיבות; אם הוא ממציא או מסלף את העובדות; אם הוא מסרס או מזייף את כל התעודות שהוא מביא בפני בית המשפט ונמנע מלקראן, משום שברצונו להבטיח לעצמו אפשרות של התנצלות בשל זכרונו שבגד בו; אדם זה – המשפיל עצמו, והוא מן המעמד החפשי ביותר, ויורד עד למדרגת העבדות הניקלה ביותר… המשורר מארציאל כנהו בשמו הנכון – “הסוחר בשקרים, בסיסמאות ובחרופים”…

עורך הדין פורטאליס נתעלף, לאחר קריאתו זאת של מיראבו – הוסערת, המרעימה והמתרעמת, והיה הכרח להוציאו מן האולם. הקהל – מחציתו פרצה בבכי ומחציתו מחאה כף… בפעם הראשונה בא לידי גילוי מפתיע ומדהים כוח הנואם של מיראבו, עצמת הדיאלקטיקה שלו, המוחצת את המתנגד בהסתערותו; קולו הערב והרווי זעזועים פנימיים היה בו כדי להרעיד את נימי נפשם של המאזינים לדבריו.

פסק הדין שהוצא לא היה לטובתו. אבל אישיותו – עטרת זוהר עילפתו. מן המערכה הזו יצא עטור ניצחון; הכול חשו באורח ממשי בערכו ובכוחו, אשתו נפרדה מעליו גם בדרך החוק. אולם אחרי כן כשבעלה מת, העלתה את זכרו בחיי יום יום, תלתה תמונתו בביתה, שרה פזמונותיו וברכה את הילד, שמיראבו אימץ לו כבן…

ו. בפני מועצת האצילים

חייו קשים, דה נירה צמצמה את הוצאות משק הבית. חובותיו גדולים. הנושים רבים. הוא יוצא לאנגליה, אל ידידים מימי ילדותו בבית חנוך של שושאר.

הופעתו בחברה בריטית, הופעה רועשת וגועשת, תלבשתו מלוכלכת, יהירותו הגדולה, שיחו החותך ונימוסיו הבלתי מהוקצעים, מטילים מבוכה בחברה האנגלית. מאליו מובן, כי חזר לסורו ולא נמנע מכבוש את לב נשי החברה – דבר שהרגיז והרחיק מעליו את הכול. מיד החל מתגעגע על ארצו – “ארץ היינות” שהעדיף על “ארץ הפחמים” המשפיעה לרעה על רוח האדם. הוא עבד קשה, כתב ספרים על דא ועל הא. כי מעולם לא נרתע מפני נושא כלשהו. הוא לא היה עצמאי. אבל שפע כוחות רבים והיה לו זכרון בלתי שכיח. כוח עבודתו היה כביר… והוא היה זקוק לפרנסה.

אותה תקופה מופיע בשמי צרפת, בן שוצריה – נאֶקר. הוא מתקבל בה כמושיע. מתמנה כמיניסטר ומוסר דין וחשבון על מצבה התקציבי של המדינה. היה בזה משום חידוש. אם כי הדו“ח היה מזויף מראשיתו ועד סופו, אבל בעצם הגשת הדו”ח היה משהו מעודד.

המצב הכלכלי היה רע. המצב הכספי – גרוע. המדינה עמדה בפני פשיטת רגל. המעמדות העליונים לא דאגו אלא לניצול המדינה לצרכיהם ולתענוגותיהם. בין החצר והאצילים ובין האומה הוקמה מחיצה. והנה באותם הימים נתוודע מיראבו לשולחני החצר באנשאר, בעל יכולת צירופים כספיים גאוניים, ולקלאָביר, בן שויצריה אף הוא, מתנגדו של נקר – ואיש סודו של דה קאלון, מיניסטר העומד לשרות החצר, והממציא כספים והלואות על אף הקופה הריקה והמצב הקאטאסטרופלי של המדינה. מיראבו למד עד מהרה את פרשת הפינאנסים ופירסם חמישה חיבורים על שאלות כספיות. תקף את הדו"ח של נקר ללא רחמים. החומר הומצא לידו והוא רק הטביע את חותמו. הוא נתקרב לאנשי השלטון והאמין כי הנה ימלא תפקיד מדיני. אך הוא רק נוצל לטובת השליטים. מתוך היותו איש האידיאות, המשיך בפעולתו ובעבודתו הספרותית ברוח בה כתב את La caisse d’escompte. הוא נמנה עם אותם אנשים שהינם עבדים לרעיונותיהם, על כן נמצא מחוץ לחוג השפעתם של כל המושלים מטעם החצר. הוא תוקף את שיטת דה קאלון, מסתכסך עם בומארשה, מחבר “פיגארו” שהתערב בעסקי־מניות ונכשל. לבסוף נשלח מיראבו לברלין באורח בלתי רשמי. ב־1786 הגיע לברלין ונפגש מיד עם פרידריך ועם הנסיך הנרי. הוא לא היה בתפקיד של דיפלומאט רשמי, אך מילא תפקיד דיפלומאטי. עובדה זו הביאה אותו בסכסוכים עם הצירים הרשמיים. ממרום נגזר עליו שלעולם לא יהיה נתון במצב רגיל. הוא היה להוט אחרי מעשים, פעולות. המוח איננו נח, ובברלין הוא מתערב במדיניות פרוסיה, מיעץ עצות, כותב ספר על המונארכיה ותפקידה החדור רוח התקדמות ורצון לתיקונים. פרידריך מת ועל כסא המלוכה עולה בנו. מיראבו משיא לו עצותיו. אפקו מתרחב ומתעמק. ראיתו היא ראיה של בן אירופה. הוא מלא סקרנות ותוסס. מנדלסון מעסיקו והוא כותב חוברת על אישיותו ועל זכויות היהודים. מוחו פתוח לכל רוח חדשה נושבת ובבואו במגע עם יהודים – נלחם את מלחמתם כמנהגו, באומץ ובמרץ כאחד.

הוא כותב מכתבים מלאי ענין על חיי החצר בפרוסיה – מכתבים המגלים, דוגמת סן־סימון כותב הזכרונות, את כל המתרחש מאחורי הפרגוד. וכל זה, כמנהגו, בסערה ובסופה. בעודו בחוץ לארץ באתהו הידיעה שלגביו היא לובשת צורה של בשורה: על “כינוס הנכבדים”. הוא מתרגש לשמע החדשה הזאת. שכן, בעומק לבו מאזין הוא כבר לצלילי הנאומים שינשאו ב“אספה הלאומית” אשר הכרח הוא שתוקם כהמשך ל“כינוס הנכבדים”. בכתביו דיבר לא אחת על הצורך בועידת “כנסת המעמדות”. הוא חזה מראש את אשר עתיד להתרגש ולבוא על המדינה לרגל התהום שעל פיה היא עומדת. במכתבו מברלין לטאליראן, הוא כותב כי דבר “כינוס הנכבדים” הוא לגביו היום היפה ביותר בחייו. כי בעובדה זו יש משום ציון משטר חדש, שבכוחו להפיח רוח חיים במונארכיה. הוא מכריז כי “היה מאושר להיות המזכיר האחרון באותה אספה לאומית, שהיתה לו הזכות והאושר להציעה בראשונה”. חש הוא כי יומו הנה הולך ובא…

הגרעון גדל והולך. תהום נפרעת לרגלי המדינה. הכול חשים צורך בתיקונים. קאלון נפל. במקומו בא לומיני דה ברייאָן. אך המצב לא נשתנה. “אספת הנכבדים” לא אמרה אמן על כל אשר דרשו ממנה. ושוב הופיע הפרלמנט, שהתנגד להצעה ללוות ארבע מאות ועשרים מיליון פראנק. התהום נתעמקה; ההמונים חששו מפני רעב. פעמי המהפכה הוחשו בכל פינות הארץ. מיראבו השמיע את קולו בדרכים שונות, בחוברות ובאיגרות שהוא מריץ אל המיניסטרים. לא היה עוד מוצא, עוגן הצלה היה בכינוס שליחי האומה. אמרו לדחות את קריאת “כנסת המעמדות” ל־1789; אבל מיראבו מזהיר מפני אסון. כל דחיה, סכנת אבדון כרוכה בה למדינה ולבית המלוכה. המיניסטר השומר על החותמות, למאניון, גזר, על פי צו המלך, לרשום את הפקודות, בניגוד לדעת הפרלמנט. היה בזה משום Coup d’état. ההלואה נעשית בגזרת השלטון. פירושה של אותה גזרה – הטלת מיסים – והתקוממות. בדופינה ובברטוניה פרץ מרד. המדינה מזועזעת. עומדים על עברי פי פחת… המהפכה מתקרבת והשלטון מודיע, על אפו ועל חמתו, כי ב־12 באוגוסט של 1789 תתכנס “כנסת המעמדות”…

מיראבו – חייו אינם עשויים לזרום באפיק טבעי ושקט. הוא נטפל לאשה חדשה, אשת מו"ל, ערומה, רעה וקנאית אשר מררה כל כך את חייו עד אשר נוהג היה להתפרץ ולהתקיף בהבל פיו את דה נירה, ולאחר מכן לבקש ממנה סליחה ומחילה. אולם דה נירה, הטובה והרכה עזבה את ביתו, מתוך שאיפה לשלום בית… “שגעונו הפיסי” שוב הוגהו מן המסילה. הוא הבין את העוול שעשה. כי בתוך לבו כיבד את האשה הנפלאה והיה בעזיבתה את ביתו כדי לדכאו.

עקב המחסור התמידי באמצעים, עלה בדעת אהובתו, שהיתה זקוקה לכספים ואשר בעלה עמד בפני פשיטת רגל – לפרסם את מכתביו הדיפלומאטיים מברלין על חיי החצר “חיי נסיכים”. עם הופעת המכתבים קמה סערה, הציבור בלע את הידיעות המגרות והלוקחות לב. היתה זו שערוריה, ביחוד מאחר שבאותו זמן נמצא הנסיך הנרי בגרמניה, שגם עליו לא פסח מיראבו באיגרותיו… הכול זעפו אך את המכתבים מלאי הענין קראו. השלטונות פקדו לשרוף את הספרים; במדפיס נזפו, מיראבו ששמו לא צוין כמחבר הספר, לא נענש. ידעו יפה מי מחבר הספר אולם האשימו את המו“ל שהדפיסו בלא רשותו כביכול… בימים בהם הופצו “המכתבים החשאיים” נמצא מיראבו באֶקס. לאחר שהשלים עם אביו, הופיע בפני מועצת האצילים במחוזו. בני מעמדו נדהמו לראותו בתוך אולם ההתיעצות. הוא הטיל עליהם אימה והם אומרים להרחיקו. אולם הוא חודר לאולם למרות התנגדותם. הם טוענים כי על אף מוצאו האציל אין הוא נוהג מנהג אצילים. אבל מיראבו גמר אומר להשתתף במועצה. הוא מתגבר על כל המכשולים שהועמדו בדרכו, חודר פנימה והריהו מצדד בזכות תיקונים מרחיקי לכת. בתהלוכת בני מעמדו צעד אחרון, כאילו להבליט את עמדת הבינים שלו בין האצילים והעם. בעברו הוא משכנע את המסתכלים בו בכיעורו ובכתפיו העצומות. שלשה ימים רצופים אין הוא פוצה פה. מחריש – ומפתיע בשתיקתו. ביום הרביעי הוא שואג:”הריני שואל אתכם, כלום ממידת הצדק הוא, שאפילו בדורנו אנו, יהיו שני מעמדות שאינם מיצגים את העם? הוא תובע את כינוס כל שלושת המעמדות, וחברי המעמד השלישי – צוהלים. הוא היה להם לפה. האצילים מוציאם אותו מקהלם והוא מסתער עליהם, מזכיר להם את הגראכּכים ואת מאריוס שהפילו את האריסטוקראטיה הרומאית. כעבור זמן הוא חוזר לאקס, עיר מולדתו, מקבלים את פניו כפני מושיע וגואל העם. מלווים אותו בתרועות, קוראים אחריו בקול: “יחי מיראבו”! “יחי מציל המולדת”! מיראבו מאושר וסבור, כי אכן כדאי שבת בבתי סוהר, לסבול, למרוד… העם משלם לו כגמולו, שופך לפניו את לבו. הוא היה לשליח האומה. המהומות בארץ מתרבות. גם מרסאָי העיר הדמיונית והסוערת מתלהבת ומתרגשת. מיראבו מופיע ומאה אלף איש מוחאים לו כף. הוא שיכור ניצחון. אבל הנה פורץ בעיר דרומית זו מרד. הרשות קוראת לעזרתו. הוא בא ומשקיט מיד בכוח דיבורו את המורדים, פונה בכרוז אל העם, מסדר ללא שהיות מיליציה, קובע מחירים ללחם וחוזר לאֵקס, מקום גם שם פורץ מרד… עם הופעתו שקטו הרוחות. השפעתו כבירה. נותנים אמון באישיותו ובדבריו. ולא יפלא עתה, אם בבחירות המתקימות בין ה־3 ל־9 באפריל 1789 נבחר מיראבו ראשון ברשימת מועמדי המעמד השלישי! דומה, כי דרך חייו עד כה שמשה רק מעין מבוא לפעלו ההיסטורי. עתה עומד הוא בשתי רגליו על סף המהפכה… על סף אותה תקופה שהיתה חתומה כולה בחותם אישיותו.

א. האספה הלאומית

(לאומה אילמת ניתן לפתע כוח הדיבור)

המשק הממלכתי בעשרות השנים האחרונות שלפני המהפכה התנהל ללא אחריות וללא כשרון; העזובה היתה רבה; בכל מחלקות הממשלה שררו שרירות־לב, משוא־פנים; המשרות ניתנו לקרובי משפחה ולידידים. חצר המלכות היתה שרויה באווירה מתמדת של הילולא וחינגא. ראשי המיניסטרים היו לפי הרוב אישים נטולי ערך, שזכותם באה להם מהיותם נאמנים לעניני החצר, המלך או אהובותיו. קלות־דעת בלתי מצויה וחוסר דאגה ציינו את כל אנשי האריסטוקראטיה.

העם סבל סבל רב. הרעב פשט בפינות רבות, שטפונות ומגפות היו לעתים קרובות מנת חלקו. אי שביעות רצון שהפכה במרוצת הימים להתמרמרות ולבסוף לרוח של מרד חדרו אל הכפרים. למראה יסורים אלה נתעוררו כמה מן המפקחים על משק הפרובינציות ועל ההכנסות הכספיות, המכונים בימים ההם בשם “אינטנדנטים” וייסדו או סייעו ליסוד, חברות צדקה, להרכבת אבעבועות, ליצירת בתי מקלט לילדים, בתי חולים ואף מוסדות של חסד למחוסרי עבודה; סללו או תיקנו דרכים. אחד מהם, איש כלכלה ופילוסוף טיורגוֹ, שתפס עמדה גבוהה של מבקר כללי על אוצר המלוכה, נתמכר התמכרות־נפש להכנסת תיקונים חברתיים במדינה; הוא צידד בחופש המסחר וביטל את כל הפקודות אשר מנעו את חופש המסחר בחיטה. לא התיר להשתמש עוד בעבודה שהוטלה על האיכרים מטעם האינטנדנטים לשם החזקת הדרכים. במקומה הנהיג עבודה חפשית, ששכרה שולם על ידי בעלי הזכויות היתרות מן המס המיוחד שנקבע למטרה זו.

ואילו המעמדות השולטים לא שבעו רצון מרוח אותם תיקונים חברתיים. המתקנים פוטרו והמשק המדיני הלך הלוך ושקוע; הקופה נתרוקנה; הגרעון גדל, היה צורך באמצעים. ושוב לא היה בכוח תחבולותיו של איש ז’נבה – נקר, להועיל. היה הכרח לשוב אל שיטת טיורגו ולהטיל מיסים, שיהיו חלים על כולם, ללא הבדל מעמד וללא יתרונות לאיש. בעלי הזכויות היתרות לא הסכימו למס הכללי; השלטון לא יכול היה לוותר על המס הכללי מאחר שלא מצא כל מוצא מן הסבך בו נסתבך. המעמד העליון רגז משום שראה בשוויון חובותיהם של כל המעמדות לגבי תשלום המס, מעין חתירה תחת אשיות החברה. נתלקחה מלחמה סוערת שכתוצאה ממנה בא החורבן למונארכיה. הממשלה דרשה מיסים ובעלי הזכויות היתרות ענו על דרישה זו בתביעה לחרות מדינית ולצמצום כוחה של הרשות העליונה (pouvoir absolu) “השלטון המוחלט”. הוטעם הצורך בכינוס “כנסת המעמדות”. שנתים לפני כן נתכנסה “ועידת נכבדים”, שלא נענתה להצעת המס הכללי. הפרלמנטים אף הם התנגדו לאותה הצעה. היחסים בין השלטון ובאי־כוח האריסטוקרטיה ואנשי המשפט נתחדדו. האחרונים החלו משמיעים סיסמאות שמקורן באנגליה; סיסמאות על עקרון המונארכיה הצרפתית, כי “אין מטילים מיסים אלא בהסכמת אלה העתידים לשלמם”; על “החופש שאיננו יתרון אלא זכות”; “צרפת שהינה מונארכיה, אשר מלכה מושל בה בתוקף חוקים”. סיסמאות מהפכניות, שנפלטו מפי בעלי־הזכויות היתרות דוקא, שהפכו את בעית הכספים לבעיה מדינית, ומרוב עקשנות ועיורון הביאו להתפרצותה של המהפכה. כי עם ההחלטה לכנס את “כנסת המעמדות” נשתנו פני צרפת. ההיסטוריון מישלה מציין כי “אומה שלמה עברה בבת אחת מעולם של תוהו לעולם ההוויה. לאומה אילמת ניתן לפתע כח הדיבור”. הקרקע הוכשרה לקליטת רעיונות חדשים, האוירה פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה חדשה. יסורי ההמונים יצרו מסיבות, שהיה בהן כדי להכשיר את הלבבות לתיקונים. הוגי הדעות ובני העם, היו שרויים בהלך נפש מהפכני. ציפו לשינוי המשטר; חלמו על חרות, התכוננו לחיים צודקים יותר, לשויון, לאחוה: רוח אמונה באדם ובגורלו חדרה ללבבות.

נקר לא העלה על דעתו, כי כינוס “כנסת המעמדות” סופו מהפכה עמוקה בחיים. ההכרזה על אותו כינוס חוללה סערה בלב האומה. זו חשה בחשיבותו ההיסטורית של המאורע שהכה גלים ברחבי המדינה. בניגוד לחוגי החצר, חש העם ברצינות המצב ובכובד האחריות שבו. בודדים, ביניהם מיראבו, ראו מראש באשר עלול להתרחש כתוצאה מאותו כינוס. ואכן, חל משהו מיוחד בתולדות האנושות; עם גדול השתתף, כמעט כולו, בבחירות וחיוה דעתו בעניני ממלכתו. “מאז ומתמיד ראתה ההיסטוריה, אומר מישלה, חברות רפובליקאניות קטנות, שהיו נותנות לכל חבריהן את הרשות להימנות על בעלי הזכויות המדיניות. אבל מעולם לא ראו זאת בממלכה גדולה, בקיסרות כצרפת”.

“תופעה זו היתה חדשה לא רק בספר הזכרונות שלנו כי אם בתולדות העולם כולו”. שכן אומדים את מספר הבוחרים מחמישה עד ששה מיליון איש. ואת מספרם של הבוחרים השניים – בעשרים וחמשה אלף. בפעם הראשונה בהיסטוריה השתתפו בבחירות לא רק בעלי הזכויות המיוחדות אשר בערים, אלא גם בני הכפרים. האומה כולה לקחה חלק בהצבעה ושיתפה עצמה בהכרעה על גורלה.

הוגשו תלונות; נכתבו “מחברות” בהן הובעו תביעות. התסיסה היתה כללית, מאוחדת ומלוכדת. ב“מחברות” מן הפרובינציות השונות נוסחו תביעות לתיקונים ולפי הצעת סיאֶס נסתיימו בדרישה לקיים את זכויות האדם.

באותה שנת 1789 היתה בצורת. ההמונים זעמו. האוירה הכללית היתה רוויה מתיחות. כל מאורע עלול היה להביא לידי התפרצות יצרים. אולם העם תלה תקוות רבות בכינוס “כנסת המעמדות” וראה בו רמז לעתיד טוב יותר. תחילה נקבע המועד לכינוס ה־27 באפריל. אולם בלחץ החצר נידחה ל־4 במאי. הדחיה גרמה לאי־סדרים, שלמרבה האסון הבליטה את אזלת ידם של השליטים. לעומתם הראו הבוחרים השניים כוח החלטה, עיקביות ויכולת לנסח את תביעותיהם. שליחי האומה היו חדורים הכרה יותר מבאי כוח הממשלה.

ב־4 במאי היה הדבר. לאורך רחובות וורסי צבאו המונים. שוטרים צרפתיים ושוטרים שויצריים עצרום מהתפרץ אל בין שורות הצירים. תהלוכת נבחרי שלושת המעמדות, שמספרם הגיע לאלף ומאתים איש, עוררה התרגשות עצומה. כל החלונות, הגזוזטראות והגגות היו עמוסים המונים, מקושטים אריגים יקרים ופוארו על ידי נשים יפהפיות מתגנדרות, לפי אופנת אותה תקופה: נוצות ופרחים בכובעיהן. מאורע גדול נתרחש, הנשימה נעצרה רווית חרדה ותקוה כאחת. הזוהר שבאותו מחזה, מכוון ומלא הוד כל כך. המוסיקה, שנשמעה במקומות רבים, הרחיקה כל מחשבה זרה…

נשמת האומה השתקפה על פני שליחיה. העינים זלגו דמעות. וציר אחד מבני האצילים הפליט מתוך התרגשות: “מולדתי, כל בני מולדתי הם כאילו אני עצמי”. התהלוכה צעדה לאטה מתוך הכרה של אחריות. בראשה פסעו חמש מאות צירים, ששלוש מאות מהם היו “אנשי חוק”, צנועים בתלבושתם ועיניהם מביעות אמונה בעתיד, מאושרים וחדורי הכרה בערכם. ההמונים הריעו לכבודם. תשואות החן פסקו עם בא צירי האצילים, אף על פי שכארבעים מאנשיהם נמנו על ידידי המעמד השלישי. הוא הדין בצירי הכהונה, אם כי הללו נחלקו לשני מחנות בולטים: מחנה הכוהנים העליונים האצילים ומחנה הכוהנים בני העם. בכל התהלוכה הזאת כמעט שלא נראו אישים בולטים. “המחדשים” האדירים, שפילסו את נתיבות הדור, כבר הלכו לעולמם ורק מחשבתם הוסיפה להדריך את בני התקופה. קמו אמנם נואמים גדולים, אבל כשרונם התבטא בכך שידעו למסור יפה את דעות גדולי המחשבה, אבל הם לא הוסיפו כלום משל עצמם. בתופעה זו היתה כרוכה סכנה גדולה למהפכה ומכשולים רבים ארבו לה על כן בדרכה. הכול חשו בגודל השעה, אם גם לא העלו על דעתם את כל פרשת הפורעניות העתידה להתרגש ולבוא על ראש האומה…

האישיות הבולטת היחידה היה מיראבו. עיני כול נישאו אליו. מישלה מתאר את דמותו בתוך התהלוכה במילים אלה: “שערו העשיר והעבות, ראש־הלביא שלו הטבוע בחותם של כיעור עצום, הפתיעו וכמעט עוררו בהלה; אי אפשר היה לגרוע עין ממנו. זו היתה אישיות איתנה. האחרים היו שרויים בצל; אישיות שלאסונה היתה בת תקופתה, בת מעמדה, שטופה מידות רעות, אמיצה בשחיתות מידותיה. רומאן חייו, הרפתקות אהבותיו, מאסרו, יצריו ש”אכלוהו" והורידוהו לעתים לשפל המדרגה. בשל חוסר אמצעים נתייסר ביסורים נוספים על יסוריו המוסריים. הוא סבל מעריצות משפחתו בתקופה של עריצות מדינית. לא היה איש מוכשר ממנו הכשרה נפשית לברך את רוח השיחרור. הוא כאילו קם לתחיה עם צרפת, כאילו זרק מעליו את גלימתו המוכתבת taché. ואילו החובה הוטלה עליו להוסיף ולחיות; ועל סף החיים החדשים שנפתחו לפניו, כשהוא מלא מרץ, לוהט ורווי רצונות ותשוקות. אמנם, צבע פניו היה מושחת, לחייו שקעו – אך אין דבר! הוא נשא ראשו הענק ברמה, מבטו מלא העזה, כולם מקשיבים אליו, כי הם שומעים בקולו את קולה של צרפת". הכול הביטו בו עת צעד עם צירי המעמד השלישי. הוא הפתיע במראהו החיצוני ובעצמתו הפנימית שהרגישו, כי הנה בוא תבוא עד מהרה לידי גילוי וביטוי.

הסופרת דה סטאהל, בתו של נקר שהסתכלה בו באותה שעה, רשמה: “אי אפשר היה שלא להביט בו ארוכות, לאחר שהבחינו בו, שערו העצום הגביהו משכמו ומעלה מכל העם, מהוויתו כאילו עלתה רוח איתנה כאילו שוכן בקרבו כוחו של שמשון. כיעורו השרה לפניו הבעה מיוחדת ואישיותו טבועה היתה בחותם של עצמה בלתי מצויה – עצמה מעין זו אפשר לתאר רק בטריבון עממי”. זו היתה דמותו של מיראבו כפי שנצטיירה בעיני בני דורו לפני “כנסת המעמדות”.

ב. נפילת המשטר וכיבוש הבסטיליה

בעלי הזכויות לא עמדו בנסיון ומתוך חוסר רצון לשאת בעול מיסים, העלו על הפרק בעיות מדיניות. הם אמרו להכניע את השלטון על ידי כינוס “כנסת המעמדות” ולא חשו באשר חוללו. עם פתיחת ה“כנסת” נוכחו לדעת מה רב השינוי שחל בהלך רוחה של האומה. המעמד השלישי לא הסתפק בתפקיד של מעמד נחות דרגה. הוא תבע שיווי זכויות בין כל המעמדות והשקיף על ה“כנסת” כעל בית מורשים חוקי, שעליו מוטלת התעודה לחתוך את גורל המדינה בכל ענפי החיים. האצילים ואנשי הכהונה נרתעו, בבחינת בור כרו… ועמדו על דעתם כי יש לנהוג כמנהג הדורות הקודמים, כלומר: ההצבעה לפי המעמדות, דבר שהבטיח את שליטתם־הכרעתם של בעלי הזכויות היתירות. ואילו הזמנים נשתנו; בעם גברו הכרת ערך עצמו, העזתו ובטחונו, כי לו הזכות וגם היכולת לנהל את ענייני המדינה. ההצבעה חייבת להיות אישית ולא מעמדית…

מערכה כבדה נתלקחה בנקודה מכרעת זו…

ואולם עוד לפני פתיחת “הכנסת” הבהירו האצילים ואנשי הכהונה עמדתם לגבי תביעותיהם של שליחי המעמד השלישי ואת יחסם השלילי לשאיפותיו ולמאמציו… בהתכנס כל צירי ה“כנסת” בכנסית סן־לואי לשם עריכת טקס תפילה, עברו צירי “העם” בדלתות מיוחדות ובתנאים מעליבים. בעל התפילה, הבישוף דה לא פאָר פנה אל המלך ואמר: “קבל נא הוד מלכותך את רגשי הערצתם של מעמד הכוהנים, רחשי היקר של מעמד האצילים… ואת תחנוניהם מלאי ההכנעה של המעמד השלישי”… מיראבו נתרתח ומיד כתב בעתונו “כנסת המעמדות”: “מעולם לא החמיצו הזדמנות לדכא את המעמד השלישי”. הוא חש בעקשותם של בעלי הזכויות. אזנו קלטה את משק כנפיה של המהפכה הקרובה ולבו חזה את סכנת האנרכיה התהומית הכרוכה בה. עתונו של מיראבו בא במגע ישיר עם האומה ושימש פה לרגשותיה. נוצרה דעת קהל עממית, רחבה וחפשית, אפשר בפעם הראשונה בתולדות האנושות. אותו עתון יצא לאור ללא רשיון ומאליו מובן כי קומם נגדו את החצר ואת אנשי השלטון, שראו בהופעת כלי מבטא זה, הלוחם והבלתי תלוי, מעין חתירה יסודית תחת יסודות המשטר. טרם הורגלו לשמוע דברי בקורת חפשית מפי עתונאים. אישיותו הפחידה יותר ויותר. הוא השמיע את קולו, חיוה דעתו על הכל ודגל רק בשל “השכל”, “האמת” ו“המצפון”.

ב־5 במאי מתכנסים הנבחרים באולם מני פלזיר. ושוב, כבאותה כנסיה בסן־לואי נפתחים שערי האולם בפני האצילים ואנשי הכהונה; ואילו שליחי המעמד השלישי מצפים מאחורי דלת צדדית. הם נקראים אחר מכן בשמותיהם אחד־אחד… המשגה מחמיר והולך; היחסים מתחדדים ומחריפים. כשמשמיעים את שמו של מיראבו, ממלאים את חלל האולם שריקות מזה, מחיאות כפים מזה. הוא מזדקף, מעיף מבט על הנאספים, עובר על פני האצילים והכוהנים, חודר לפנים האולם ומתישב בין אנשי המעמד השלישי… המלך מופיע; מריעים לכבודו; עוד העם מלא רגשות נאמנים לבית המלכות.

המלך יושב על כסא המלוכה, חובש כובע. מיד חובשים כל האצילים את כובעיהם. בתנופה זו כאילו מפגינים זכות היסטורית, אבל מיראבו חובש אף הוא כובעו, ורבים מבין צירי המעמד השלישי עושים כמוהו. במלחמת כובעים זו מתבטאה התביעה לשוויון. האצילים זועפים. אבל המלך מסיר את כובעו והסערה שוככת.

נקר נואם מעל הכתב שלוש שעות רצופות; השיעמום חודר ללבבות ועם סיום הנאום קם לפתע מיראבו ושואל: “הוד מלכותך, האם המעמדות צריכים לשבת יחד או בנפרד”? אין תשובה. המלך קם והולך. האספה מתפזרת. מיראבו סר למערכת ובמאמר שהוא כותב מיד, הוא מזהיר את נקר “מפסיחה על שני הסעיפים”, כי אין לעמוד בפני זרם התפרצותה של “דעת הקהל”. החצר זועמת. מנהיגים צנזורה; אומרים לסתום את פיו של מיראבו ההופך לסמל העתונות החפשית. הוא מוציא עתון בשם חדש: “מכתבי האלוף לבית מיראבו”. רבים הולכים בעקבותיו, מוציאים לאור עתונים חדשים לבקרים. נוצרת העתונות החפשית.

בעית המעמדות, מזעזעת את מצפון הדור בטרגיותה: כלום יתכנס כל מעמד ומעמד לחוד? והרי מובן, כי האצילים ואנשי הכהונה אומרים להוסיף וליהנות מזכויות יתרות כלפנים. מיראבו חש בסמליות שבשאלה נוקבת זו עד התהום. אותה שאלה הרת סכנות היתה תלויה למעלה מעל לראשי האזרחים. מיראבו ידע את כוחו של המעמד השלישי, שדי לו “להשאר ללא תנועה כדי ליהפך כוח איום לאויביו”. תמונה שיש בה כדי להזכיר את דבריהם של שליחי הפועלים בימינו, שנהגו להכריז, כי דיו “שילוב זרועות” של העובדים כדי להפסיק את דופק החיים בכל החברה…

והנה למחרתו, בששי במאי, לא מצאו אנשי המעמד השלישי, בהגיעם לאולם “מני פלזיר” לא את הכוהנים ולא את האצילים. הללו נסגרו באולמות הסמוכים ודנו באשור כוחם של הנבחרים בדלתות סגורות… האומה – אחת ושלמה עדיין לא נתלכדה. שליחי העם נבוכו… המלכות, כאילו אינה קיימת; אין היא מכוונת את צירי האומה… האצילים מתרחקים מהם; מה יעשו? מהי דרכם? ההמונים הנאמנים לנבחריהם מצפים למעשים, מעודדים ומעוררים אותם לפעולות נועזות… עדיין לא הוקמה אפילו במה… בכול חוסר נסיון, תהייה רצינית – שאיפות סתומות. השאון רב. אך הנה משמיע מיראבו את קולו בשאגה משכנעת: “נמנה יושב ראש”. בוחרים בנשיא – המבוגר מכלם. מיראבו מוציא את הנאספים מן הסבך ומכניס בהם רוח חיים. עוד האספה נרעשת מבחירת הנשיא לפי הגיל, והנה הפתעה, מיראבו קורא שוב: “נכריז על עצמנו כעל אספה לאומית”. תומכי נקר מציעים שלא לעשות לעת עתה כלום ולחכות. יש שהציפיה היא מעשה אמנות! האספה מתפזרת. מיראבו מציע שיכריזו על עצמם כעל “אספת שליחי העם”. ומאחר שנתיצב על דרך הפעולה המקיפה, שוב אין בכוח איש לעצרו. הוא הופך מעין שליחה של ההיסטוריה. העזתו מטילה אימה על צירי “הכנסת” בעוד לא נשתחררו ממוראה של המלכות. יש קוראים למתינות, למדיניות של “שב ואל תעשה”. הקוראים הם ידידיו של נקר ותומכיו. מיראבו לא שעה לרוחם הקטנה והמהססת של חבריו נטולי המעוף. רק הוא יודע את אשר לפניו, רק הוא צופה לעתיד וחרד למונארכיה הנתונה בסכנה. רוחו חותרת ליצירת סינתיזה בין המסורת והחרות, המלכות והאומה. ההכרזה על “אספה לאומית” מאחר שהושמעה, שוב אין להשתחרר מהכרחיותה. עם כל רגע ועם כל שעה היא גדלה, מתפשטת בתוך האומה דבקה בלב הצירים והופכת לעובדא בהכרת האזרחים. מאידך גיסא, הנה האצילים והכוהנים, לא היה את נפשם לשבת עם שליחי העם ונמצאו באולמות צדדיים. למעשה, נפל האולם הגדול לרשות המעמד השלישי. עובדה זו, הפעוטה לכאורה, היה בה משום משגה פאטאלי לגבי המעמדות העליונים. נתקבל הרושם כי במקום בו יושבים שליחי העם, שם מרחפת נשמתו, שם ניתן מבע לשאיפותיו. ואמנם בדמיונם של בני צרפת נצטיירה תמונה, כי ב“מני פלזיר” נתכנסו בחיריה של האומה כולה.

ומיראבו כותב ונואם, מסביר לאומתו את מצב הדברים, את ערכה וסימלה של “אספת שליחי העם” הצוררת בכנפיה את רוחה של צרפת. הוא מונארכיסט והוא קונסטיטוציונאליסט. אין הוא מהפכני במובן הפשוט של המושג. הוא איש המציאות ויונק ממקור ההיסטוריה הלאומית. בכל תהפוכות המהפכה לא יזוז מעמדתו זאת. כבר אז נשא בלבו את רעיון המלכות הבריטית הנאורה, כפי שהוא משתקף בלבו של כל מיניסטר אנגלי בימינו. סיסמתו היא: ליכוד המלכות עם האומה לשם מלחמה בבעלי הזכויות היתרות בחברה. לואי הששה־עשר אינו מבין לרוח ההיסטוריה ולהכרח שבאותה סיסמא. מיראבו היה עשוי לבצע את המזיגה שבין העם והמלך בתוקף מוצאו האריסטוקראטי והאינסטינקטים הפלבאיים שפיעמוהו. אבל הכול יראים מפניו; נקר, המלך, המלכה, האצילים ואפילו המעמד השלישי מלא חשדות כלפיו… יש משהו מזויף במצבו, מצב בן אצילים, איש היצרים, בעל העבר ההרפתקני ורעיונות החרות. עליו לחתור יחידי בתוך ים זרוע מוקשים רבים.

ובינתיים יושבים באי כוח המעמדות איש איש בפינתו. מיראבו תובע יחס של זלזול באצילים ושיתוף פעולה עם אנשי הכהונה, שחלק מהם הוא ממוצא עממי. ואילו המעמד השלישי, המלא היסוסים, פונה לשני המעמדות בהזמנה לעבודה משותפת. רק ציר אחד, שטרם נתפרסם אותה שעה, רובספייר, תומך במיראבו… מיראבו מנסה את מזלו, באמצעות מתנגדו מלואֶה אצל נקר. כי לדעתו “הדרך הטובה ביותר להכשיל את המהפכה היא לגבב תביעות על גבי תביעות”. דומה כי המדינה תועה בים סוער ללא קברניט. והוא רואה עצמו אחראי לגורלה של המלכות ולגורלה של האומה כאחד. מיראבו מציע את שרותו – שרות איש מדינה מבלי לוותר על עמדתו. נקר נאות להיפגש עמו. אולם בשעת הפגישה, מביט עליו נקר מגבוה. לבסוף הוא פונה אל מיראבו: “מה הן הצעותיך?” מיראבו עונה ברוגזה: “הצעתי היא לאמר לך שלום”. ובשובו ל“אספת העם” הוא אומר למליאה: “נקר הוא אויל ועוד יחוש בכוחי”. המשא והמתן בין המעמדות אינו מתקדם. מיראבו מציע ב־25 במאי, לקבוע את תקנון האספה. הצעתו מתקבלת. הימים מלאי הפתעות, חוויות ומאורעות, דומה כאילו עוברים חדשים, כי רבה העבודה… בכל עת שהאספה נתקלת בקיר אטום מופיע מיראבו ומוציאה מן הסבך… כן קרה שעה שהציע למנות נשיא ולבחור בועד מנהל לאספה. והוא הדין עתה, שעה שהאצילים עומדים על דעתם ואינם נענים לתביעות המעמד השלישי. אותו תקנון יצר אפשרות קיומה של האספה ומכשיר את הקרקע לפעולותיה. נוצר גוף לאומי, מדיני וציבורי – גוף חי… ורק ב־27 במאי נמצא ציר המחדש את הצעתו של מיראבו – לבוא בדברים עם אנשי הכהונה. הפעם הבינה האספה לרוחו ולתחבולתו המשחררת. המלך ונקר נבהלים. לואי הששה־עשר משגר מכתב לשלושת המעמדות ומזמינם לחדש את הישיבות בנוכחותו של “שומר החותם”. הזמנה שהיה בה פח טמון לרגלי המעמד השלישי. מיראבו – דעתו היא, כי יש לקבל את ההזמנה, אך עם זאת, לפנות אל המלך בהודעה, בה ינתן מבע לרגשות “הכנסת”. הוא הוביל את “הכנסת” בין סלעי מגור והוציאה למרחב. הוא היה ל“אדון כנסת המעמדות”. בהירות מחשבתו, כוח התמצאותו, סמכותו ו“גון קולו” שכנעו את הצירים.

חולפים עוד כמה ימים. “הכנסת” יושבת בחיבוק ידים. בארץ רעב; מתלכדות כנופיות־תוקפות; “הכנסת” נבוכה. עתה יש מקום רק למעשה נועז. לאותה הצעה, שהוצעה כבר – על “אספה לאומית”.

אך מאחר שאין שני המעמדות מתכנסים עם המעמד השלישי, שוב אין דרך אחרת אלא הקמת המוסד המחוקק בלי האצילים. שהרי שליחי המעמד השלישי הם רוב מנינה ובנינה של האומה. נגשים לבדיקת הנבחרים. קוראים את שמות האצילים ועוברים לסדר היום כאילו אין חשיבות בהעדרם. סייאֶס מציע את השם: “אספה לאומית”; מיראבו – “אספת שליחי העם”. הצעת מיראבו מרגיזה. רואים בה מעין פגיעה בכבוד העם, שהוא בלאטינית “פלבס” “ההמון”. שוב חשדות, אפילו ההיסטוריון מישלה נגרר אחרי הדעה, כי דמו דם־אריסטוקראטי – דבר מגרונו, ויש עוול באותו חשד ללא יסוד. מתקבלת הצעת סייאס. נוסדת “האספה הלאומית” ונבחר יושב ראש בּאיי. מיראבו – כאילו נבלמה לזמן השפעתו. ל“אספה הלאומית” נצטרפו מאה ארבעים ותשעה ציר מן הכהונה. ב־20 ביוני נסגר אולם “מני פלזיר”; צבא שמר על מבואותיו. הצירים עוברים לאולם ז’ה דה ליפאם ונשבעים חגיגית “שבועת אמונים לחוקה”. ב־23 ביוני בא המלך, רפה הידים, מכריז על הבדלי המעמדות ועל קיום המשטר הפיאודלי. מצוה על הנבחרים להתפזר. שני המעמדות העליונים הולכים בעקבותיו, המעמד השלישי נשאר יושב דומם, ללא תנועה – תוהה. והנה בא בשליחות המלך המארקיז דה־בריזה, כשהוא חובש כובע לראשו. מתפרצים לעומתו ודורשים ממנו להסיר את כובעו: הוא משיב במלה גסה ואומר: “השמעתם מה כוונתו של המלך?” ואז משמיע מיראבו את אימרתו המפורסמת, שהיתה מני אז לאחת הקריאות הנאמנות, המבטאה את חרות האדם והמשטר הדמוקראטי בחברה: “כן אדוני, שמענו מה הן הכוונות אשר לחשו למלך… אבל אתה, שאינך יכול להיות בא כוחו בפני “הכנסת”, אתה שאין לך כאן לא מקום, לא זכות לדבר או להשמיע קול, אתה אינך האיש שיהא ראוי להזכיר לנו את נאום המלך. ואף על פי כן וכדי למנוע כל אי הבנה וכל דחייה, הריני מכריז, שאם הטילו עליך להוציאנו מכאן, עליך לדרוש פקודה להשתמש בכוח; כי הננו כאן ברצון העם ולא נצא מכאן אלא בכוח כידונים”.

המרקיז מופתע מן העצמה שבהכרזה ואומר ליושב ראש באיי: “איני יכול להכיר במר מיראבו את דבּרה organe של “האספה הלאומית”! והיו”ר משיב: “אין אני רשאי לפזר את האספה בטרם תדון על כך”. המלך לא הגיב על החלטה זו ונתן ל“כנסת” להתכנס לישיבותיה. מיראבו בקריאתו הנועזה והאיתנה – המלך בחולשתו – שניהם קיימו את המהפכה.

ג. מאבק להצלת המהפכה.

המאורעות התפתחו התפתחות מהירה ודרמאטית. המלך והחצר לא נכנעו לעובדא כי נוצרה באות־כוח לאומית. אחרי הישיבה, בה השמיע מיראבו את דברו על שליחי העם, שנכנסו “ברצון העם ולא יצאו (מאולם האספה) אלא בכוח הכידונים”, אחרי וויתורו של המלך והחלטת הכהונה והאצילות להתמזג ב“אספה לאומית”, קמה תסיסה בקרב אנשי החצר, שלא יכלו לוותר בשום פנים על זכויותיהם ולהסכים להתהוותה של רשות מחוקקת חדשה. המלך חזר בו מהחלטתו. היה בכך משום משגה כפול, שהיה בכוחו להביא לידי התלקחות יצרים והתפרצות למרד. צבא הוכנס אל תוך פריז ונקר פוטר. מקורבי המלך התגברו על היסוסיו ואמרו לדכא את המהפכה מראשיתה. הקצינים לעגו לנבחרי “כנסת המעמד” והתפארו כי “ישליכום החוצה בעד החלונות”. מיראבו היטיב לראות את הנולד, מאותם מושלים שלקו בעיורון־רוח. ב־24 ביוני, למחרת היום, בו נשארו צירי “הכנסת” במקום מושבם, על אף פקודתו של המלך, אמר לידיו דיומון, בן ז’ניבה: “כך מובילים מלכים אלי גרדום”. מיראבו חס על המלך, חרד לשלום המדינה ולעתידה, חשש מפני הסתבכויות שסופן הפקרות ואנרכיה. ב־8 ביולי עלה על הבימה והזהיר מפני הכנסת צבא לתוך פריז; שקד על כך שיהיו מבחינים בין רצונו הטוב של המלך לבין חוסר זריזותם של יועציו; הביע חששותיו מפני הסכסוך העלול לפרוץ בין הגדודים הזרים לבין הגדודים הצרפתיים, ושאל: “כלום למדו (יועצים אלה) “בתולדות העמים” כיצד מתחילות מהפכות ואיך וכיצד הן מתפתחות ומבוצעות? כלום התבוננו להשתלשלות המעציבה של המסיבות המוציאות את בעלי הנפש הנבונים ביותר מתחומי המתינות? וכלום שמו אל לב לאותה דחיפה איומה המביאה עם, מתוך שכרון, לידי מעשי הפרזה קיצוניים, שכל מחשבה עליהם היתה מעוררת, בזמנים כתיקונם חיל ורעדה בנפשו”? הנאום פעל את פעולתו מיד; הוטל על מיראבו לערוך תזכיר, בו יתבקש המלך לחזור בו מן האמצעים בהם נקט. “אין אנו, כותב הוא מתוך חרדה, אלא בני אדם, הזילזול בכבודנו, החשש שמא נראה בעיני עצמנו חלשים, עלולים להעבירנו על דעתנו; ישיאונו עצות קיצוניות ויטרידונו בהצעות מופרזות; אך הדעה המתונה והצלולה אינה משפיעה בימי מהומה, ריב ומדנים. מהפכות גדולות – סיבות בלתי מזהירות ופעוטות הביאו לידי התפרצותן; ונסיונות חברותיים־מדיניים רציניים, שהיה בהם משום חורבן לאומות, החלו באורח מבשר רע פחות מאשר מהפכה זו”.

האימה מפני הטרור לא הרפתה ממנו. הוא חש תחושה פיסית ודאית בהכרחיותה של התפרצות האנרכיה. והוא מונה אחת אחת את כל הסכנות הכרוכות בחוסר תבונה מדינית: סכנת הפרובינציות החרדות לחופשתן; הסכנה לפריז, שמציאות צבא בה עלול לקוממה; סכנה שהחיילים הצרפתיים ימרדו. ואמנם פנה קצין, אחיו של המשורר שיניאֶה בחוברת, בה דיבר על הקצינים הנכונים להכריז על מרד צבאי.

המלך איננו נענה לתביעות ההצלה של מיראבו. הוא מתעקש ומציע להעביר את “האספה הלאומית” לסומסון. מיד מתחילה פרשת “האימה הגדולה”: הכול מלאים פחד: “החצר מפחדת”; “האספה מפחדת”, “העם מפחד”, כותב היסטוריון, “אין מלך, אין פרלמנט, אין צבא ואין משטרה” מהומה ומבוכה בכול.

האיכרים מתפרעים בכל מקום, הם הורסים טירות ומבטלים את פינקסי הפיאודלים. מגיע יום כיבוש “הבסטיליה” על כל מעשי הזועה שבו. כיבוש זה מסמל את נפילת המשטר הישן. תוצאותיו היו: יסוד מיליצה לאומית והנפת הדגל בעל שלושת הצבעים: כחול לבן ואדום, שהוא כיום דגלה של האומה הצרפתית; נוצרו עיריות “שנבחריהן ומנהליהן היו בורגאנים שעמדו בראש כל עניני הערים”. חל שינוי כביר במהלך־רוחו של העם. הוא מרגיש עצמו “אדון” בארצו. אך בעקבות ההתקוממות באה גם ההפקרות.

האדם היחידי ששמר על שיווי משקלו וקור רוחו היה מיראבו. הוא לא הופתע מהשתלשלות המאורעות; לשם תיקון המעוות דרש את “אחריות המיניסטרים” לעניני המדינה. והוא הוא שעמד על ההכרח במועצות עירוניות נבחרות. הוא תבע עבוד חוקה. יש הכרח “להפיח רוח חיים ברשות המוציאה לפועל, לחדש את כוחה של סמכות המלך ולהשלים בינה ובין הסמכות הלאומית; לבטל את השיטה הפיאודלית, להטיל מס שיתקבל על ידי העם, להנהיג חופש העתונות והפולחן הדתי. יש צורך בבית מורשים, שכל החלטותיו תהיינה מאושרות אישור ממלכתי”.

אבל לא הבינו לרוחו. החצר פחדה מפניו. “האספה הלאומית” אמנם העריצה אותו, הקשיבה לדבריו ולהצעותיו, אולם אנשיה לא מצאו סיפוק בהנחותיו ובהצעותיו. ציפו לניסים שיתרחשו. נפשם כמהה לגדולות ונצורות. ואכן בליל ה־4 באוגוסט הכריזה “האספה הלאומית”, מתוך התלהבות עצומה, על ביטול היתרונות והזכויות המיוחדות של הפרובינציות והערים. האצילים עלו על הבימה והודו בעוול ובחוסר הצדק שבזכויותיהם המיוחדות. ההיסטוריון מישלה מתאר את המחזה כאחת התופעות הנפלאות בתולדות האנושות וביחוד בתולדות צרפת, כשעה של התרוממות רוח והקרבה אנושית. “זה היה, כותב הוא, ברביעי לאוגוסט, בשעה עשר בערב, שעה חגיגית, בה וויתרה הפיאודליות על עצמה וקיללה את עצמה”.

אמנם שעה חגיגית, אך ההתלהבות ארכה רק שעה אחת בלבד. כי לא היה בכוחה לעצור בעד גלגלי המהפכה המסחררים. היצרים נתלקחו יתר על המידה והמרד נמשך עד שנת 1792, עד אשר בוטל למעשה המשטר הכלכלי. מיראבו לא היה נוכח בליל הרביעי באוגוסט, אם מרצון ואם מאונס. החלטת פתע זו לא הניחה את דעתו. למכירו בן אוסטריה, דה לה מארק, (שנשלח לצרפת על מנת להדריך את המלכה בעצותיו, ואשר הבין לרוחו של המדינאי מיראבו והאמין בכוחו להציל את המלכות) אמר כי “ליל הרביעי באוגוסט” היה לגביו בבחינת “אורגיה”, מעין מעשה הוללות. ולדיומון העיר: “אלה הם בני צרפת, במשך חודש ימים הם מתווכחים על קוצו של יוד ובלילה אחד הם הופכים את קערת המשטר הישן של המלכות – על פיה”. יש הטוענים כי מעולם לא השמיע דברים אלה. מיראבו, לפי הלך רוחו, לא שבע רצון מאותו ליל הרביעי באוגוסט. שכן היה איש המחשבה ושיקול הדעת, עם זאת בן למעמד האצילים. הוא הבחין כי אותו מעשה מאחר שנעשה שוב אין לבטלו. “לחזור בנו מאותם הסעיפים – דבר זה הוא בלתי פוליטי ובלתי אפשרי כאחד”. הוא דורש במרץ את ביטול המעשרות לכוהנים ומציע כי יקבלו שכרם בתורת קצינים למוסר ולחינוך. בתוך כותלי “האספה” נשמע לחש; כלום יהיו הכוהנים שכירים? ומיראבו מעיר מיד, מן הדין הוא “לבטל את הדעות הקדומות שהינן פרי עם־ארצות המביאה לידי כך שיבוזו למונחים – שכר ושכיר. אין אני מכיר אלא שלוש דרכי קיום בחברה: חייב אדם להיות או קבצן, או גנב, או שכיר. בעל הרכוש עצמו אינו אלא השני מבין השלושה”.

בעצם המושג של כוהנים שכירים היה משום תפיסה מהפכנית. אם הוא מתרעם על ההחלטה שבליל הרביעי באוגוסט, הנה אינו מעלים עין מן המסיבות החדשות שנתהוו ומן הצורך לבטל את המעשרות ולשלם לכוהנים שכר חדשי, כמשפט כל עובדי המדינה. הוא נבחר כמרצה על זכויות האדם ואמר כי יש לעבד קודם חוקה. “האספה הלאומית” דנה על “זכויות האדם” בהתאם לתביעות כל פלכי צרפת, שהגישו “במחברות” ל“כנסת”.

מיראבו התמסר להגנה על הסובלנות הדתית, שהיתה בעיניו מאז ומתמיד לעיקר העיקרים בכל חברה נאורה. חופש הדת, הוא בעיניו “זכות כה קדושה, שהמלה סובלנות, האומרת לתת לה מבע, לובשת מעין לבוש של עריצות”.

הוא התנגד למתן זכות למלך לצוד בשטחים שאינם ברשותו, ונימוקו אתו: מעריך הוא יתר על המידה את הפרירוגטיבה המלכותית מכדי “להמחישה בבילוי זמן עריץ של מה בכך”. ואת כל מרצו הוא משקיע בוויכוח על זכות הוויטו למלך – זכות שיש בה כדי לשמור על שלמות המדינה, על דרכה ההיסטורית, על נכסיה ועניניה הנצחיים. מושג שנתגלם במלכות בריטניה של ימינו. היא משמשת מעין תריס בפני התפרצות יצרים, מרסנת ומכניסה יציבות בחיי החברה. אבל “האספה הלאומית” התקוממה. היא לא השלימה עם הרעיון כי האומה ושליחיה לא יהיו רשאים לחתוך את גורל המדינה ולהכריע בכל בעיותיה. הנאום הנקרא עוד כיום בענין, מכיל גם כמה נימוקים הנראים כמוזרים. בהנחה שתוצאת הוויטו תהא, לכל היותר, אי־פעולה – לא חש מיראבו כי ההתנוונות, היא היא התוצאה הנובעת מכל משטר המחוסר פעולה. ונוסף על כך, הרי בהופעת המלך ב“כנסת” לא היה בה כדי להצדיק את אמונו של מיראבו בכוחה המרסן, בעמדתה התקיפה־ההיסטורית של המלכות. זו – דמותה היתה נטולת כל זוהר… ומיראבו – דעתו לא נתקבלה על לב איש.

באותם הימים הוצעה הצעה מוזרה ובלתי טהורה מעיקרה. לפיה לא יבחר שום ציר של “האספה הלאומית” למוסד הנבחר שיבוא אחריה. פירוש הדבר, עמדו “לפסול” את כל האנשים שעמדו בראש המערכה החברתית והנועזה. מקורה של ההצעה התכוונה לפסול את מיראבו. אף שהכול ראו מראש כי יהיה הכרח למסור לידיו את הנהגת המדינה. מיראבו הסתער והוכיח עד מה אווילית ונפסדת אותה הצעה – היא נדחתה. אבל נתקבלה לאחר מותו והונהגה בבחירות ל“אספה המחוקקת”. לא מעט אנדרלמוסיה הוכנסה בעטיה של אותה החלטה לחיי המהפכה…

השפעתו של מיראבו החלה שוקעת. אבל הנה בא נקר, שחזר לאחר ההתקוממות למשרתו. הוא דרש להטיל מיסים כבדים עד כדי שליש מן ההכנסות. המדינה עמדה בפני פשיטת רגל. שיטת ההלואות, שבהן כיסו את הגרעונות – תוצאותיה היו ברורות. הקופה היתה ריקה ושוב לא היה פנאי להסס. דרושה החלטה מהירה ואמיצה. “האספה” חסרה רוח זו. שלש פעמים עלה מיראבו על הבימה, החריד את מנוחת חבריו, תיאר תיאור מזעזע את מצב הדברים ו“דרש בכל תוקף כי המיניסטר יוכרז דיקטאטור זמני כי אין עניני המדינה סובלים עוד דיחוי. “הזהרו, קרא מיראבו בנאום מזהיר ביותר, מלבקש זמן, אין האסון משגיח בזמן, פשיטת־הרגל מעוררת זועה. אסון רובץ לפתחנו… עומדים אנו בפני תהום, שמאתים שנה של עושק וגזל פיתחוה… הקריבו מספר אנשים קטן למען הצל מיליונים מחורבן. אתם, המביטים בשוויון־נפש אל פני האסון היורד על צרפת; אגואיסטים, קרי־רוח המדמים בנפשם כי הזעזועים, פרי היאוש והעוני, יחלפו על פניכם ללא געת בכם, כמאורעות אחרים – מנין לכם הבטחון כי אנשים רבים, כל כך רעבים, יתנו לכם לטעום במנוחה את מאכליכם, שלא רציתם להפחית מנתכם למענם? לא. גווע תגוועו! ועל כן, שוב אין לבקש זמן, ועל כן, אין האסון נותן שהות”. “שמעתם זה לא כבר את המלים מלאות הזעם: “קאטלינה עומד בפתח רומא ואתם נועצים!” ואמנם, לפתחנו לא עמד קאטלינה, סכנות לא צפויות לנו, אף לא משמרות מורדים, אבל היום רובץ לפתחנו הבנקרוט מלא הזוועה. פשיטת־הרגל מאיימת עליכם, לכלותכם, את רכושכם ואת כבודכם ואתם נושאים ונותנים”!… לשמע דברים אלה קמה ה”אספה" על רגליה. כאילו רק עתה ראתה את התהום הפוערת את פיה ועומדת לבלוע את קרבנות הגרעונות. הצעתו של נקר נתקבלה… מיראבו נשתלט בכוח דבריו על“האספה הלאומית”. לא קמו לו מתחרים בשטח זה.

מאדאם דה סטאל התפעלה “מעצמת החיים האדירה” שבו. הוא כבש באותו יום את כל הלבבות. ואילו מיראבו, אין הוא מוצא סיפוק בנצחונות אלה. המדינה מזועזעת והמלכות שרויה בחסר־רוח של החלטה, ואינה ממלאה את תעודתה של רשות מכוונת, מדריכה ודואגת לבאות; ההמונים נרגזים וחדורים רוח־מרד. האנרכיה התהומית פוערת את לועה… האניה המטורפת בלב ים משוועת לקברניט מנוסה ונועז.

מיראבו רואה עצמו מוכשר להציל את המלכות ואת המהפכה, את הסמכות ואת החרות. הוא איש מדינה העשוי להציב סייג להתפרצות יצרים, קנאה ושנאה. הוא מציע את שרותו לבית המלכות. שאיפתו לכונן מיניסטריון שיהא בעל סמכות, ירהיב עוז לפעול במרץ ועם זאת יהיה אחראי כלפי הרשות המחוקקת. בין אלה “נטולי השכלה ועקרונות, שחתרו לקראת מהפכה ללא רסן”, ובין אלה “נטולי האמונה והשכר, אשר האמינו או העמידו פני מאמינים, בהתחדשותו של מהשטר הישן”, בחר הוא במהפכה, שהיא פרי רצון, מחשבה, מציאות ושאיפה לחברה נאורה. הוא היה מתון, לא דחק את הקץ והיה חדור "חוש מידה, התפתחות טבעית ושלשלת הדרגות. הוא רצה במלך, שיהא בעת ובעונה אחת “הראש המפקח של המשטר החדש”. מיראבו לא יכול לתאר לעצמו חרות וסדר בחברה בלא שלטון חזק. הוא ראה מראש את התוהו ובוהו ההכרחי שבא בעקב כל רשות המוותרת על חובתה לרסן את כוחות האנרכיה. מנקודת מבטו זו לא זז מעולם. מראשית המהפכה ועד יום מותו עמד על הצורך ליצור סינטזה בין המלכות והאומה, הסמכות והחרות. הוא ידע כי בכוחו להוציא את המהפכה מן הסבך ולהכניסה אל מסגרתה הנכונה. הוא חשש מכל סטיה העלולה להגות את תנועת החופש ממסילתה. הוא נאבק עם עצמו, עם ידידיו, עם אויביו, עם חצר המלכות, על הקמת מיניסטריון לאומי. הוא נתקשר עם ל’אפאיאֶט שלא כיבד אותו, עם טאליראן, עם נקר – ניהל משא ומתן אך כולם נרתעו. הוא הטיל אימה. היו מהם שחששו מפני עצמתו הקונסולרית. המלכה, ששנאה אותו ויראה מפניו, אמרה לידידה, ידיד מיראבו, ללאמרק, כי היא מקוה שלא תזדקק לסיועו של מיראבו. מצבו טראגי. הכול מתמוטט סביבו. המלכות שוקעת, ההמונים מסתערים. באפשרותו להציל את המדינה, את המלך ואת האומה – אך הכול בועטים בו. ללבו מתגנב היאוש המר, ורע לו שבעתיים מאחר שהוא זקוק לאמצעים. הוא לווה כספים ומסתבך. אין הוא מבין לפקפוקיו של המלך. הוא מוכן לשמש את המלך ואת צרפת. ואולם כאמור, אין מקבלים את הצעותיו. בחצר המלך נערמות השגיאות. אין מעריכים את חומרת המצב. שומרי המלך והגדוד מפלאנדר מניפים דגל לבן ומשמיעים דברי לגלוג כנגד המהפכה.

ב“אספה הלאומית” רב הרוגז. מיראבו מכריז, כי הכול חייבים להכנע לחוק וכי רק המלך הוא האישיות “שאין לנגוע בה”. המלך, ולא המלכה, בכך השיב למלכה על יחסה אליו, להיסוסיה ולהתערבותה בעניני המדינה, להשפעתה על המלך. ב־5 באוקטובר פולש ההמון לארמון ורסאַי, הורג שני קצינים, משומרי ראשו של המלך, ומביא את המלך לפריז. מיראבו נאמן לקו מדיניותו. ב-6 באוקטובר הוא מציע לפני ה“אספה הלאומית” להכריז, כי אין היא נפרדת מעם המלך. מיראבו ראה כי את אשר יגור־בא. ללאמרק אמר, כי “המלך, המלכה ועמם צרפת כולה – אבודים”. הוא ניגש כמנהגו במרץ לעיבוד תכנית הצלה. תכנית זו מוגשת לאחי המלך, לפיה יש לבטל מיד את המשטר הפיאודולי, להסכים למהפכה ולסייע לביצועה בתוך מסגרת מדינית, לבא לידי ליכוד עם שליחי האומה, לבטל את כל הגושים בעלי היתרונות המיוחדים: את האריסטוקרטיה, את בתי המשפט ושופטיהם המכונים פרלמנטים. מבחינה תכסיסית אין המלך בורח מפני האומה; אין הוא צריך לעורר חשדות. הוא למעלה מכל אלה. המוצא האחד הוא: המלך מודיע ברבים, כי הוא יצא לעיר רואן בעצם היום. אין להניח שהמלך יהיה בבחינת שבוי ונטול חופש תנועה. אין לשעות לאלה המיעצים לו להמלט על נפשו. דבר זה אינו נאה. הוא יוצא איפוא לרואן ומזמין אליו את ה“אספה הלאומית”. באורח זה תיכרת הברית ההכרחית בין האומה למלכה. אחי המלך קרא את התכנית, אולם לא העבירה לידי המלך. כי לדבריו “הוא חסר כוח החלטה וחלש אופי”. תכנית הצלתו של מיראבו נכתבה איפוא גם הפעם לשוא. והוא חוזר ומתמסר לעבודתו ב“אספה הלאומית”. הוא מטיל על עצמו תפקידים של ראש ממשלה. מציע הצעות לדיכוי מרד, מזמין את המיניסטרים להביע דעתם בשטח הכלכלה והדאגה לקיום תושבי המדינה. דורש שבעלי הכהונה ימסרו רכושם למדינה. כי הוא רואה עצמו אחראי לשלומה, שכן אין קברניט לה. המיניסטרים אינם חרדים לגורלה. יש צורך באיש תקיף ובעל תבונה מדינית. הוא תובע שיתוף בין הרשות המוציאה לפועל ובין זו המחוקקת; מעורר את שאלת בחירת המיניסטרים מתוך ה“אספה הלאומית”. מוחאים לו כף, מסכימים לו. אבל הנה קם ציר, לאנג’ינה שמו, ומציע כי חברי ה“אספה הלאומית” לא יוכלו להשתתף בממשלה או לתפוס משרה ציבורית. והוא קורא בקול: “אותו נואם גאוני, מלהיבכם וכובש לבכם, מה לא היה עושה אילו היה מיניסטר?” הוא לא הרגיש, כי עם העדר מנהיג, עלולה המהפכה להתנוון ולההפך מקור לאנרכיה. הקנאה מעבירה אותם על דעתם. המיניסטרים ויועצי המלך שמחים למפלתו של מיראבו. “מסיבות החיים גדולות הן אבל האנשים קטנים הם”, העיר המנוצח. העריצוהו אבל שנאו אותו, קנאו בו ויראו מפניו. הקטנות שבנפש גברה על השאיפות הנעלות של הדור. מיראבו לא היה מיניסטר… ה“אספה הלאומית” התנקמה בגאון על חשבון עצמה.

בינתיים הורע המצב. הגרעון גדל. נקר לא מצא תרופה. ומיראבו לא הבין לרוחו והופתע מתפיסתו הכספית. לדעתו אין הפרובלימה של הטלת מיסים בסכום של 35.000 מיליון על האוכלוסיה בבחינת תופעה שאין להתגבר עליה. סבור היה כי די בשינוי שיטת המיסים ובהטלתם על כל האזרחים במידה שוה. הוא נלחם לחופש המסחר והתעשיה ודאג לחינוך כדי “להצמיח אנשים חדשים”. עם כל אלה היה חרד ל“חופי הרינוס”. מדיניותו הפנימית היתה קשורה תמיד במדיניות החיצונית, כיאות לאיש מדינה מובהק. הוא היה נתון לתחושות האוירה הכללית בתוך הממלכה ומחוצה לה. זכר את האיכרים “שאינם מבינים מאומה בכל הפילוסופיה הזו, שלדידם אהבת החרות אינה אלא התקפת קדחת חולפת”, אך אין לבסס את המהפכה בלעדיהם, ומן ההכרח לדאוג “להקלות תכופות וממשיות” לטובתם; כי בינתיים הגיעו ידיעות על מערכות קשות בשעת בחירות; על מלחמות גונבי המכס. מלחמת מיסים ומלחמת הדת שנתלקחו בכל חלקי המדינה.

אף על פי כן לא אמר נואש למהפכה ובשעה שהציר קאזאלס הציע לחזק את שלטון המלך, שלטון מוחלט ללא סייג, התנגד מיראבו להצעה. כי חשש מפני האנרכיה… היתה בו עיקביות בלתי נרתעת. בשעה שנתקל בנקודה זו של הגנה על ערכי המהפכה ושמירה על המלכות. מסיבה זו התנגד גם לרובספייר, שעה שהציע בשלישי במאי “להשאיר את ששים המחוזות שנוצרו בראשית המהפכה בתפקידם”… רובספייר הופיע בשמי החיים הציבוריים והצעתו התאימה לרוחו ולפעלו בעתיד. אבל בעיני מיראבו היה בהצעה זו משום סכנה למהפכה. היא היתה בעיניו בחינת “מפלצת”, שכן קיום מתמיד של ששים “אספות סוברניות” בתוך גוש גדול, יש בו כדי להרוס את החוקה. הוא דאג לחוקת המדינה, לבאות כוחה האחת הנבחרת ומייצגת את העם. על כן נהג זהירות מפני התערבות העיריות או האספות המחוזיות בהנהגת עניני הממלכה אשר נשאו ברובן את הסכנה להשתלטות גושים עירוניים או קיבוציים שונים על בית המורשים החוקי. גם מבחינה זו צדק. התפתחות המאורעות אישרה את חששותיו… הוא היטיב לראות מראש את התפתחותה של המהפכה. גם ה“אספה המחוקקת” וגם הקונבנט פעלו לאחר זמן, תחת לחץ כוחות מן החוץ או ההמון…

ד. על יחסי הרשויות

לאפאיאט, איש המהפכה, שעם היותו רפובליקאי, הפך להיות יועצו של המלך, נענה, כמעט, להצעתו של מיראבו להקים ממשלה שתהא שומרת על שלמות המלכות כעל השגי המהפכה. אבל לבסוף נרתע. אורח חייו של הנואם הגדול וסערת רוחו הבהילוהו. לאפאיאֶט היה אהוב על העם בשל השתתפותו בשחרור אמריקה מידי אנגליה; האמינו ביושרו, אבל לא היה בו הכוח לעשות מעשים נועזים שיהיה בהם כדי להציל את המדינה. מיראבו, לא יכול לכבדו, שכן היה “נכבד יתר על המידה, חדור רוח שקטה יתר על המידה ונטול כוח תנופה”. אף־על־פי־כן ניסה הנואם הגאוני לבוא עמו בדברים לשם הקמת שלטון של רצון טוב והבנה לערכי המהפכה. לאפאיאֶט היסס ולבסוף דחהו. בכל מהות נפשו חש התנגדות גדולה להויתו הפעילה, המעפילה והמושחתה של מיראבו; ויחד עם אנשי החצר והמיניסטרים חזר בו ומנע, על ידי כך, ממיראבו את האפשרות להקים מיניסטריון. “אין אני אוהבו, אין אני מכבדו ואיני ירא מפניו”. השפעתו היתה גדולה. בו היתה תלויה בחירתו של מיראבו. כי עמדתו היתה מיוחדת: “הוא היה, כדברי מיראבו, מיניסטר ללא אחריות”, ואם יש אמת בהכרזתו של לאפאיט, שאין הוא אוהב את הנואם הגדול ואינו מכבדו, הנה אין להעלות על הדעת, כי לא ירא אותו. ככל אדם נכבד, פחד מפני כוחו העצום של מיראבו, ואף גילה כלפיו צרות עין; המהפכה הלכה ולבשה צורה אנארכית יותר ויותר. ומיראבו ביטא את זעמו: “יבחר־נא, בתוך סערת הסופה להטביענו, קברניט זריז שביכלתו להצילנו משבירת ספינת־המדינה, אזי אחריש, וגם אברכהו על כך”. ואילו לאפאיט לא שעה אליו, הוא היה שרוי “בחוסר כשרונו מלא האמביציות”. אין הוא נמנע מפגוע במיראבו לפני כינוס חג “הפידיראציה”, אותו חג שחל ב־14 ביולי 1790 שנה לכיבוש הבאסטיליה, שבו דרש כי באותו יום זכרון יופיע בשם ה“אספה הלאומית” “פאטריוט בעל מידות טובות”, הוא פסל את מיראבו.

בעצם שימשו כאן בערבוביה רגשות שונים: קנאה,שנאה, יושר, כבוד ומסירות. לאפאיט, בעל ההשפעה, לא גרס את פעילותו של מיראבו מטעמים רבים ובעיקרו של דבר מתוך התנגדות טבעית ליריבו. משום כך היה אחד הגורמים להתחדדות היחסים שבין המלכות לעם. כונותיו היו אולי אנושיות, אבל תוצאותיהן היו התפתחות טירוריסטית של המהפכה.

מאז הששי באוקטובר, עת הובל המלך לפריז, שומרי ראשו נהרגו לפניו, ההמון פלש לארמונו, לא מצאה המלכה מנוח לנפשה. לואי הששה־עשר היה נטול כוח החלטה. אחיו אמר ללאמרק, כי הססנותו של המלך “היו למעלה מכל מה שאפשר להניח”. בתוקף המציאות הפכה המלכה לכוח המחליט בחצר. עליה רבצה אחריות כבדה והיא החלה דואגת לעתיד משפחתה ומטילה על עצמה את הנהלת עניני המדינה. היא השרתה את רוחה על המלך ומכאן אותו זעם שעוררה בתוך עמה.

נפשה סלדה מפגישה עם מיראבו. יחסו של מיראבו אליה היה ידוע מאז ומתמיד. הוא לא נמנע מלרמוז בנאומיו, פה ושם, על תפקידה הנכבד, והזכיר כי מצויה רק אישיות אחת שאין לפגוע בה, “הלא הוא המלך”. הרמז היה ברור – כל שאר אנשי החצר, כולל המלכה – אינם מסמלים את קדושת המלכות ואת הודה. ואולם המלכה היתה בבחינת שבויה בידי העם. רע היה מצבה והיא נאלצה “להשתמש באמצעי המכאיב”. כמעט שלא היתה לה ברירה אחרת. נקר לא הצליח בתפקידו. היא פונה לציר האוסטרי, הרוזן דה מרסי־ארז’נטו ומבקשת עצה. הוא סבור כי האיש האחד שבכוחו להוציא את בית המלכות מן הסבך הוא מיראבו. דה מרסי יודע מפי לאמרק, כי לדעת מיראבו על המלך לצאת בגלוי ובעצם היום לרואָן ולהזמין אליו את ה“אספה הלאומית”. שכן במעשה זה יעשה אותו הסכם בין המלכות והעם שיביא לידי יציבות.

הצעה זו נראית לו. הוא מציע להתקשר מיד עם מיראבו. פונים אל לאמרק הנמצא בהולנד, והוא מסדר ראיון בין מיראבו ודה מרסי. השיחה מסתיימת בהסכמה כללית. דעותיו של מיראבו מתקבלות על לבם. לדידם הוא עשוי להציל את המצב. המלכה חשדה במיראבו שהיה בין מחוללי מאורעות הששה באוקטובר. בשעה שלאמרק מוסר לו על חשדותיה של המלכה, הופך מיראבו “צהוב, ירוק”. למראה פניו מבקש בן שיחו להגדיר במכתב סודי למלך את תכניתו. ב־10 במאי הוא פונה לא אל המלך אלא אל המלכה. באותה איגרת הוא אומר: “הייתי בעל עקרונות מלוכנים עוד בשעה שראיתי “בחצר” רק רפיון־רוח ובשעה שלא הכרתי את בת מריה תיריזה, נפשה והלך־רוחה, ולא יכולתי לסמוך על תמיכתה הנעלה”. הוא מבטיח יחס של יושר מוחלט כלפי המלך וממשיך: “הנני מתחייב לשמש, בכל כוח השפעתי, את הענינים האמיתיים של המלך. וכדי שהבטחתי זו לא תחשב לסתמית יתר על המידה. הריני מכריז, כי כל פעולה נגד המהפכה מסוכנת ופלילית כמו כל תכנית של ממשלה ללא ראש, שהרשות בידיו להעמיד את כל הכוח הציבורי לשם ביצוע החוק”.

ההתחייבות ברורה ומלאה כבוד עצמי. הוא ישרת את בית המלכות ברוח דעותיו ופעולותיו עד כה. ייעץ את המלך ויגן על המהפכה. אף־על־פי־כן הסתבך במעשהו זה בסבך ללא מוצא והיה שרוי במצב מזויף. כי המלך הבין את הצעת מיראבו, לייעץ את “החצר” באורח טבעי ופשוט: הוא “קנה” את מיראבו… כשם ש“מלך” “קונה” כל אציל. אך מן ההכרח היה כי היחסים לא יהיו תמיד “חלקים”.

לאמרק שאל את מיראבו מהו הגרעון במשק ביתו. גרעון זה עלה לסכום של מאתים ושמונת אלפים פרנקים, הסכום כוסה ע“י החצר. מיראבו דרש מאה לואי לחודש, המלך הקציב לו חמש מאות, מיראבו נתמלא “חדות שכרון” שהפתיעה את לאמרק. כי בעיניו היה הדבר טבעי ביותר, שהמלך ידאג למצבו של אציל ששקע בחובות. אחד ההיסטוריונים מעיר: כי בני צרפת באותו דור ראו במתן הענקות כספיות לאזרחים, מעין פרירוגאטיבה מלכותית וזכות אזרחים, כשם שלהוט בימיני כל צרפתי לאותות כבוד. הנה ידוע כי הנסיך דה קונדה היה חייב שנים־עשר מיליון, אחיו של המלך – עשרים וחמשה מיליון, והמלך פרע את חובותיהם. לאמרק קיבל עוד ארבעה שטרות כסף שכל אחד מהם היה שוה לרבע־מיליון. מיליון זה היה שמור בכיסו של לאמרק, שהוטל עליו לתת למיראבו עם סיום המושב של ה”אספה הלאומית", באם ישמש היטב את המלך.

מיראבו היה כל כך שקוע בחובות, כל כך מסובך וכל כך סבל מחוסר אמצעים, עד כי חש עצמו כעת, כאילו נשתחרר מכבלים. הוא ריהט את ביתו, מילא אותו ספרים יקרי ערך וחפצים עתיקים. קנה את ספריתו של הסופר ואיש המדע ביופון. רווח לו והוא פיזר את הכנסותיו לכל רוח. זו היתה תכונתו, תכונת־אציל השואף לחיי רווחה, ללא תשומת לב ל“מטבע הבזוי”.

מבחינה זו, דומה היה, כאילו לא עשה כל מעשה רע בקבלו הענקות מבית המלכות. הרי עמדתו זו לא מנעה ממנו להוסיף ולפעול בהתאם לרוחו לטובת המהפכה כלטובת המלוכה. מאדאם דה סטאל, בת נקר, היטיבה לכתוב, כי בין אם קיבל, ובין אם לא קיבל כסף מן החצר “הנה גמר מיראבו אומר בנפשו להיות “אדון” לחצר ולא מכשיר בידה”. וטיאֶר מצדו הוא, מעיר, כי “שונה מכל אלה המוכרים ביוקר את כשרונותיהם ואת מצפונם השפל, הרי מיראבו, שהיה מוצק בדעותיו, נלחם חליפות במפלגתו ובחצר”. הוא לא בגד בעברו; הוא גם לא וויתר על דעותיו. עם זאת היה משהו מזויף בעמדתו. במידה מסוימת נשאר אציל־היחס; ביחסו לכסף, לחובות ולקבלת תמיכות מכל אדם כמכל מוסד ולא כל שכן מן המלך, גרס לפי רוח האצילים, וטבעי היה בעיניו שחובותיו ישולמו ע"י זרים. הוא כאילו עמד למעלה “מקטנות” אלה. דיה קריאה קלה בקומדיות של מוליאֶר כדי להווכח בהלך רוחם של אותם בני אצילים, כדון־ז’ואן, המתגנדרים כביכול בחובותיהם ובדברי החידודים שהם מפנים אל בעלי החובות הבאים לגבות את חובם ושבים כלעומת שבאו כשהם נלעגים וכיסיהם ריקים.

אולם בימי המהפכה חל שינוי גמור ברוח בני הדור. עלה מעמד הבורגנים, שהקפיד בעניני חסכון וסילוק חובות. תמיכה מצד המלך היתה בבחינת שוחד. אמנם המהפכן פרודהון מגן על מיראבו וטוען כי המהפכה היתה חייבת לדאוג לפרנסתו כדי שיוכל לפעול מתוך שקט נפשי במערכות מולדתו. הטענות האלה צודקות כולן, אולם העובדה היא, כי הכספים הוענקו לו בחשאי. איש לא ידע על הקנוניה בין החצר ומיראבו. והמלך, סבור היה ככל בורגני רגיל, כי קנהו וציפה לתמורה.

בזאת היה צפון הסוד הטראגי של מיראבו. הוא לא “נמכר” בכונה תחילה לשם בגידה ברעיונותיו. אך האוירה שנוצרה סביבו, בתוקף משכורתו החדשית, היתה מורעלת.

מכל מקום, אם היה מדוכא קודם לכן ומיעט לעלות על הבימה ולהשמיע את קולו ברמה, לאחר כשלונותיו המרובים, הנה שיחרורו מעול הדאגות הכספיות, הקל עליו והצמיח שוב כנפים למעופו. ב־14 במאי 1790 נתלקח ויכוח בתוך כותלי ה“אספה הלאומית” על בעיה מדינית חיצונית. אנגליה התכוננה למלחמה בספרד, שצרפת היתה בת בריתה, המיניסטר לענייני חוץ מונמוריאָן פנה “לאספה” במכתב, בו הודיע, כי עמדתה מלאת האיום של אנגליה מביאה את המלך לידי הכרח לצייד ארבע־עשרה ספינות. זו הפעם הראשונה הועמדה בפני שליחי האומה בעיה מדינית חיצונית. הצירים לא היו מוכנים לקראת פתרון בעיות בינלאומיות. רק מיראבו – בתוקף השכלתו הרחבה, נסיעותיו וניסיונו היה מצוי אצל השאלות הללו. במקום דיון בצדה המעשי של הבעיה, נתעוררה פרובלימה של הסכמות. מי רשאי להכריז מלחמה או שלום, המלך או ה“אספה הלאומית”? הובעו דעות על שלום בעולם ועל כך שצרפת מביטה על גבולותיה כעל “תחומים שנחתמו על ידי גורל נצחי”; הושמעה קריאה על הצורך ב“אספת האומות”. בקיצור הכול היה שרוי באוירה מופשטת, אידיאליסטית, ומאליו מובן, כי הכול סבורים היו שזכות ההכרזה על מלחמה ניתנת רק לבאי כוח העם.

והנה עולה מיראבו על הבימה, הוא מציג את הדברים כפי שהם במציאות. מתאר מצבים של התקפת־פתע, הצורך בזיון המדינה, ההכרח ברשות שתהא מטפלת בענינים מתוך אחריות מתמדת, מתוך ידיעה והפגנת כוח. לדעתו הזכות להכריז על מלחמה או שלום היא זכותה של – האומה. ברם, אין להפקיר את גורלה בידי אספה של שבע מאות איש, הנתונים למצבי רוח והתרגשויות; כי אלה עלולים להחליט על מלחמה בקסם התלהבות ויצרים. דיה הסתכלות כלשהי באספות מדיניות כדי להווכח בזאת. המלך הוא המוציא לפועל, המשא ומתן עם המדינות בידיו; הכנת הנשק והצבא אף הם בידיו; הוא עומד על המשמר לקראת כל הסתערות מן החוץ. הוא מציע הצעות, האספה מאשרת או מבטלת. חוששים מפני מלחמה בלתי צודקת ושוכחים את הגוף המחוקק “שעומד תמיד על המשמר, שבכוחו לא רק שלא לאשר תקציב אלא אף לגנות החלטה על מלחמה וגם לדרוש משא ומתן לכריתת ברית שלום. האם אתם רואים את השפעת האומה המסודרת בכל חלקי בנינה והמשתמשת זכות הפטיציות שלה בצורותיה החוקיות – כיסוד ערך? ובעוד בכוחכם להעמיד סייג לתכניותיו של מלך עריץ, כלום לא יבצר מכם לעצור בעד מלך אזרח השוכן בתוך עם כשהוא מזוין? שואלים מי ישמור על הממלכה, בשעה שהרשות המוציאה לפועל תגלה ותבליט את כל כוחה? הריני משיב: החוק, החוקה, אותו שיווי־משקל בין הכוח הפנימי והכוח החיצוני שיש לשמור עליו תמיד”. “אומרים: החוקה שלנו עוד לא נתבססה. כל גילוי כוחות עלול להביא להתפרצות מלחמה ולהיהפך לנו לרועץ. – בודאי, יש עתה מקום לחששות. אבל אם מכניסים את חששות הרגע אל תחומי העתיד צפויה סכנה לנו, כי נגזים בפחדנו ונהפוך את האמצעים המקדמים את פני הרעה לרעות של ממש, וכי במקום חרות, נבוא לידי מלחמת איש ברעהו”. שכן “אם על כל צעד ושעל מאיימים עלינו בתקומת העריצות, שדוכאה, מה הם האמצעים שעוד נותרו לנו להשתמש בהם כדי להגן על חוקתנו”? “ואזי מוטב כי נאבד מיד! מוטב שנלפת מיד את עמודי התווך, ונפיל את גגות ההיכל. נמות־נא היום כבני חורין, אם נגזר עלינו להיות עבדים מחר”.

“מוסיפים: יש הכרח להגביל את הכוח הציבורי המופקד בידי המלך. ואמנם הגבלה זו נחוצה. ברם נשימה נא לב לכך שמרוב רצון להגביל את רשות המלך, לא נמצא נוטלים את הכושר לפעול”. “חוזרים ואומרים, כי אמצעי הזהירות הקודמים המופקדים בידי המלך יש בהם משום סכנה לחרות. ברם אמצעים אלה מוכרחים להמצא בידי מושלי כל משטר. הם מהווים סכנה לכל שיטת־שלטון, ואותם אמצעים, אין למנעם מן המלך. שהרי הגבלתם פירושה – ביטולם. מאידך גיסא אין לכונן מעין ועדה מחברי ה”אספה" שתהא מפקחת על הכנת מלחמה. כי על כן יש כאן משום ערבוב מושגים ורשויות; בין הפעולה לבין הרצון, בין החוק לבין ההנהלה. נחדל מלחוקק חוקים ונמלא תפקיד של שולטים והתוצאה תהיה: הרשות המוציאה לפועל לא תהא אלא מעין סוכנות של אותה ועדה".

חובה היא להיזהר מפני שיתוק כוח־הביצוע. כי בשעה של הוצאה לפועל “כל מעשה שצריך להעשות על ידי רבים, איננו נעשה על ידי איש. ובודאי שיש לחשוש מפני המלך שיכנס אל תוך ארצו בראש צבאו המנצח לא בתורת מלך אזרח אלא כמי שכובש את השלטון בתורת עריץ”. אך כאמור, סכנה זו אורבת לכל משטר ומשטר. “ביתר ייחוד לאותן מדינות, שבהן יש לחשוש מפני נצחונות אלה, כי רק האומות שלא היו להן מלכים היו עדות ראיה לנצחונות – שהפכו מנצחיהם למלכים. רק לקרת־חדש ורק לרומא היו חניבעל וקיסר מסוכנים”. ואל תתייראו מפני מלך־מורד, אשר יוותר על כתרו ויסכן עצמו לעבור משדה המערכה בתורת מנצח אלי גרדום"…

אימרתו זו מעוררת סערת התנגדות בספסלי הימין, אחד מציריהם דורש, שמיראבו ייקרא לסדר, שהרי פגע באישיותו של המלך. מיד באה תשובתו החריפה של הנואם: “מלך עריץ ומורד הבא לכבוש את מקום הטיראן חדל להיות מלך”.

כי אין דרך אחרת לתיקון המעוות, אלא לתת את הזכות להכרזת מלחמה או שלום, לשתי הרשויות גם יחד, מתוך הסכם הדדי.

הבאנו את תוכן כל הנאום, משום שזו הפעם הראשונה שניתנה למיראבו היכולת להציע את תכניתו במלואה, בשאלת יחסי הרשויות, וגם מפני שכאן מובלט יפה כוח ניתוחו וראיית הדברים. אף בנאום זה לא נמנע מנבא לאנארכיה, שמתוכה יגיח הדיקטאטור. הוא ראה הכרח בתיחום תחומים מסוימים לכל הכוחות הפועלים במדינה. הוא שמר על הפרירוגאטיבה של המלך ודאג לשלמות החוקה כשם שהיה חרד לביצועה במציאות. איש המדינה – איש המציאות היה, קודם כל.

עמדתו זו עוררה התנגדות ואף מבוכה. המלך היה סמל העריצות. ה“אספה הלאומית” שימשה פה לעם וסימלה את רצונו לחרות ואת שלטונו. והנה בא מיראבו ומוכיח בהגיון ברזל, כי בבעיה כה יסודית – כמלחמה, יש להעמיד סייגים ליכולתה של ה“אספה”, לזכותה המוחלטת של האומה. התחילה תסיסה בקרב הקלובים ואחד הנואמים המובהקים של הדור, בארנאב, הסתער בעוצמה ריתורית, בכשרון וגם ביפי־לשון, על הנחות מיראבו. הוא התאמץ להרוס סעיף אחרי סעיף. בנאומו השתדל בארנאב להבליט את הנקודה העיקרית, כי לדעת מיראבו ניתנת “למלך זכות יחיד לעשות מלחמה”. הוא שקד להוכיח כי הליקויים הכרוכים בגוף המחוקק בשאלה זו הם גדולים לעין ערוך מאלה הכרוכים בגוף המוציא לפועל, רוצה לומר: ברשות המלכות. הוא קורא: תנו למלך כל אשר יגדיל את תפארתו… אבל אל תעציבו את לבו מתוך רצון לתת לו את הזכות הנוראה להכניסו אל תוך מלחמה, לשפוך דם בשפע… כל הידידים הנאמנים לחרות יסרבו להעניק זכות איומה זו, לא רק לצרפתים, אלא גם לעמים אחרים, אשר ילכו בעקבותינו במוקדם או במאוחר".

נאום זה עשה רושם כביר על האומה באשר שימש ביטוי לאשר העיק עליה. בארנאב הטעים, כי “פריקלס התחיל במלחמת פילופונס, בשעה שלא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו”. נימוק זה הלם בהם והתחילו תוקפים את מיראבו, שפכו עליו קיטונות של לעג וזעם, האשימוהו בקבלת שוחד, וברחובות השמיעו קריאות על “בגידתו הגדולה של הרוזן לבית מיראבו”. ההמונים הוסתו נגדו, אמרו לשלול ממנו את הרשות להשיב על נאומו של בארנאב, אך משניתנה לו רשות־הדיבור, שוב לא הרפה מיראבו". הוא החל בתיאור התעמולה ההולכת ומתנהלת נגדו ללא כל מעצור. מפיצים עליו שמועות, על ערמתו והשחתתו, משסים בו את העם ומסיתים אותו לנקום במיראבו כדי לחזק את עריצות האידיאות.

לפני ימים מספר נשאוהו על כפיים כמנצח, עתה קוראים אחריו “בוגד”. אבל, אומר הוא, השיבו על דברי ואחר תלכו רכיל כאוות נפשכם! הוא מנתח את נאומו של בארנאב בחריפות־רוח נוקבת עד תהום. זהו אחד הנאומים ההגיוניים הפולמיים המצוינים ביותר שנישאו אי פעם במוסדות־המחוקקים. הם יורדים כמהלומה על המתנגד ומגלים את הבילבול בדבריו. מיראבו מבדיל בין הגוף המחוקק לבין הרשות המחוקקת – אותה רשות המשותפת למעשה למוסד המחוקק ולזה המוציא לפועל, לפרלמנט כלשלטון. שהרי זכות וויטו ניתנת למלך לפי החוקה – פירושה, כי גם המלך מביע רצון העם; שעל כן: “זכות הוויטו ניתנת לו לפרק זמן מסוים, באותו פרק זמן רצתה החוקה שהחלטת הגוף המחוקק לא תיהפך לחוק”. ולתת את הזכות להכריז על מלחמה או שלום רק לגוף המחוקק, פירושה לבטל מוסד שהחוקה מחייבת את מציאותו ומכירה בתעודתו ובתועלתו. המלכות – סכנות ידועות כרוכות בקיומה לחרות, כלום יש לוותר בשל כך על החיוב הגדול שבה, האם משום שהאש שורפת נמנע מלהשתמש בחומה ואורה? בארנאב הזכיר את פריקלס אשר הכניס את עמו למלחמה, מפני שלא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו. האם היה פריקלס מלך? “פריקלס היה איש, שידע להחניף להמונים, לעורר את יצריהם ומחיאות כפיהם בשעה שהיה עוזב את הבמה. הוא היה מעניק להם מתנות ונדבות והוא הוא שהביא למלחמת פילופונס, את מי? את האספה הלאומית של אתונא”?

מיראבו ניצח את מתנגדיו והתגבר על רגשות הקנאה, השנאה והחשדות שנתעוררו סביבו. כל מעייניו היו נתונים ל“העברת האומה ממצב של מרד חוקי למצב של שלום מתמיד בתוך מעמד סוציאלי יציב”. דעתו נתקבלה; המהפכה כאילו נכנסה למסגרת יציבה, לכל הפחות לזמן מה.

מיראבו איש־המדינה, מיראבו הנואם הגאוני משכמו ומעלה גבוה מכל העם, לא זכה להיות מיניסטר, אבל חש חדוה לעמוד יחידי, בכוח אישיותו, שכלו ורצונו, בפני סערות־איתנים של כוחות המהפכה.

הוא עצר לזמן מה בעד דרדורה אל פי תהום והכניסה לאפיקה הרגיל – אפיק, שמימיו זורמים לעת עתה באיטיות ובהדרגה. ועדיין היו מימיו זכים. כל עוד חי מיראבו שקד לשמור על גבוליה הטבעיים של המהפכה; על הרוח הליבראלית־אנושית, על השאיפה לחרות ולשלום ועם זה ראה את המציאות ללא כחל וסרק… שהרי גם הוא סיים את נאומו על המלחמה בהכרזה, כי “האומה הצרפתית מוותרת על כל כיבוש שהוא ולא תשתמש לעולם באמצעי אלימות כנגד חרותה של אומה אחרת”. אבל בניגוד לבארנאב, אשר סיים את נאומו בקריאה לעמים האחרים שילכו בעקבותיה של צרפת, לא הסכים להיות מוכה בסנוורים והבין כי עמי העולם לא יושיטו יד לשלום עם צרפת המהפכנית. גם מבחינה זו לא טעה. כי היה במהות נפשו איש־המציאות, עם היותו איש הפרספקטיבה הרחבה… ראיתו היתה כפולה: ראיית איש־הרוח המחונן בחוש נבואי, וזו של איש שאינו מתעלם מן המציאות. הוא היה מדינאי במלא רוחב המושג הזה. לפיכך שמר בכל ימי הסערה הציבורית על שיווי משקלו הרוחני ובשעה שהצבא החל מתמרד לא שבע רצון. “אין הצבא יודע, כי לעולם לא יתקיים בלא משמעת קפדנית, כי שלום־בית לא יהיה לעובדה אם הצבא לא יקבל מרות. הסדר הציבורי לא יכון בלתי אם לאחר שהחיילים ידעו כי אין להפריד בין הזכויות לבין החובות”. הצבא דרוש לשלום המולדת. שכן אם צרפת שינתה את פני המדינה ואת מיבנה החברותי והיא שואפת לשלום בעולם, הנה עמים אחרים לא הלכו עדיין בעקבות המהפכה והלך רוחם הפילוסופי מדיני לא פשט את צורתו הקודמת. עדיין הם שרויים באוירה רוויה מושגים משמרים. בראשם עומדים עדיין מושלים טיראנים “ואותו שלום שנבקש אחריו לשוא, לא יבוא לעולם כולו”. כי, “כל עוד נימוקו של הבלתי צודק הוא נימוק של תוקף, נבצר מצרפת להתבודד בתוך עצמה”, והוא מציע, בהתאם לקו מדיניותו הפנימית והחיצונית, הצעות,שיהא בהן כדי “לקיים את ההתחייבות בלא אי־זהירות, להחליף את השיטה הישנה ללא תנודות, להמנע ממלחמה בלא חולשה”. כחבריו הוא חולם על שלום עולמי ועל אפשרות להרחיק מעל ראש־האנושות את המדיניות המעוררת זועה" ולשחררה “מן העוון” שבעשית מלחמות. ואילו המציאות מרה. מסביב לארצו שולטים עריצים שעקרונות הצדק והשלום רחוקים מלבם כרחוק מזרח ממערב. וחובת צרפת לחזק את צבאה, צבא היבשה והים. ביחוד מאחר שמציאותה של צרפת מהפכנית הנה בעצם קיומה בבחינת הר געש העלול להתפרץ. את דאגות בניה, נושאי הדימוקראטיה, חויותיהם ואחריותם לשלום אירופה ולתרבותה נשמע בדברים אלה. ובימינו יש משמעות מיוחדת לצלילים אלה… ההיסטוריה חוזרת על האכסניה שלה… מדיניותנו גלויה ואנו גאים על כך. אבל כל עוד מדיניותן של שאר ממשלות עוטה ערפל, כלום רשאי מישהו לגנותנו, בשעה שאנו שומרים, בכל הדרכים שבידינו, על השלום?"

ה. ימיו האחרונים

מיראבו היה שרוי באוירה טראגית; הוא היה איש מדינה המסוגל לבצע תכניות מדיניות. היה מהיר החלטה ונועז בהשקפותיו ובמעשיו. אולם, לפי גזרה ממרום, לא עמד בראש עניני ארצו בתקופה קשה זו. הוא נתקשר בקשר חשאי עם בית המלכות, הריץ תזכירים, בהם ניתח את מאורעות היום והציע הצעות לתיקון. עד היום נקראים הם בענין רב; תכנם וצורתם מושכים את הלב. אבל שומע לא היה לו. לואי הששה־עשר היה רפה־רוח. לעתים, לא יכול מיראבו לרמוז על אותה “חולשה” ועל רוח אי ההחלטה המציינת את המלך אף באיגרותיו אליו. הוא חש בסבך המיוחד במצבו: הוא יועץ ואין מצייתים לו; רואה את המציאות, מבין לשורש הרע, אבל הצעותיו־פתרוניו אינם מתקבלים. “גורלי יהיה, ללא ספק, כגורלה של כאסאנדרה: נבואתי תתקיים תמיד, אבל לעולם לא יתנו בי אמון”. הוא מיואש. המאורעות מתפתחים, נבואותיו מתקיימות, אט אט חודרות אל לב העם סיסמאות רוויות רוח ריפובליקאנית. בלא יודעים הופכת האומה לאנטימונארכיסטית. האנרכיה מכה שרשים עמוקים בלב ההמונים. הוא מרגיש, כי יש להשתמש באמצעי פעולה קיצוניים, באותם האמצעים היחידים, שבהם יתכן להעמיד עוד סייג לסערת הרוחות. הקלובים העממיים קיומם מתפשט והולך בתוך העם. היעקובינים מכנסים את ההמונים לאספות, בהן דנים בבעיות השונות. רוב צירי ה“אספה הלאומית” משתתפים בהן. עדיין אין הם מטביעים חותמם על חיי צרפת, אבל השפעתם ניכרת בחיי המדינה. גם מיראבו נמנה עם חברי קלוב היעקובינים, ובאחד הימים אף נבחר לנשיא.

מיראבו מציע לבחור מיניסטרים מקרב המהפכנים עצמם. לדעתו עשויים אלה להציל את המונארכיה מכליון. בקירבם נמצאים אנשים מחוננים ובעלי מרץ שעם התמנותם – יתוקן המעוות בהנהגה המדינית. כי כותב הוא: “משרת מיניסטר הופכת כל אדם לאדם אחר”. האחריות המוטלת על שכמו של אדם מחוללת בהכרח מהפכה בנפשו. “יעקובינים מיניסטרים לא יהיו לעולם מיניסטרים יעקובינים”. בימינו יש בהנחות אלה משום אמת מובנת מאליה. דיה הסתכלות כלשהי במתרחש בארצות הסקאנדינאביות, אנגליה וצרפת בשעה שהשלטון בידי הסוציאליסטים כדי להיוכח בעובדה זו. אבל בימים ההם בודאי שהיה משום חידוש באמרותיו של מיראבו. הוא נלחם במיניסטריון ויכול לו. המיניסטריון נפל. אבל לעצותיו לא נשמע. חצר המלכות לא רצתה להבין לרוחו ולוותר. ושוב נתמנו אנשים נטולי־רצון. המשמרים התרוצצו לכאן ולכאן. התפשרו עם המהפכה ומיד חזרו בהם. היסוסים, ירידות ועליות אלה, העמיקו את התהום. כל כוחות השלטון והמעמדות העליונים היו לקויים בחוסר רצון ובחוסר התמדה. וכן ארע, שבאחת הישיבות תקפו צירי הימין את הדגל הלאומי החדש, בעל שלושת הצבעים וקראו: “תנו נא לילדים את משחק השעשועים בעל שלושת הצבעים”. מיד נתחוללה סערה, מיראבו הכריז: “הם ישוטו ויתנוססו על פני ימים, הצבעים הלאומיים האלה. הם יעוררו רגשי כבוד והערצה בכל ארצות העולם ויסמלו, לא את הרצון למערכות ולנצחונות, כי את האחווה הקדושה של ידידי השלום על פני כדור הארץ ויטילו אימה על הקושרים ועל העריצים”.

המלכה נדהמה לשמע ההכרזה הזאת וכתבה לידידה, ציר אוסטריה, מרסי־ארז’נטו, כי “בכוח־הערמה המיוחדת לו, הרי נדמה לי, כי יקשה עליו להוכיח, כי אמר את אשר אמר כדי לשרתנו”.

כאן באה לידי ביטוי כל אי־ההבנה שבין יחסי מיראבו לחצר. הם היו סבורים, כי “קנוהו” ולא הבינו לרוחו – לאותה רוח המהפכה שפיעמה בו למרות הכל. מעולם לא נתבלט, במידה כזו, מצבו המזויף. מיראבו נתרגז למראה עמדת המלכה. הוא התקומם על כך, ולפני ידידו לאמרק התרעם על “הפוחזים האוויליים” המציעים מתוך טפשות לערוך מהפכה כנגד המהפכה. “אני, כותב הוא אליו, אזרח טוב, האוהב את התפארת, את הכבוד ואת החרות לפני הכל. ותמיד ימצאוני האדונים האלה הלוחמים את מלחמת הריאקציה, מוכן להכותם ברעם; אני הנני האיש המשליט סדר, אך לא את הסדר הישן”.

הוא הוסיף לעמוד לימין המהפכה המונארכית. ב־30 בנובמבר נאם בקלוב היעקובינים והכריז על הסדר כעל “אחד היסודות החשובים ביותר ואחת המשענות המוצקות ביותר של רוח החרות”. אבל עם זאת הוסיף להמציא את סקירותיו והצעותיו המדיניות לבית־המלוכה. באחת מהן, שכתב והמציא לתעודתה ב־22 בדצמבר נתן מבע להשקפותיו. כמקודם הביע את דעתו, כי יש לקבל את המהפכה כעובדה ולהתאימה למשטר של מלוכה. בלי דעת הקהל אין תקומה לשום שלטון; אין לחלום על “קונטרריבולוציה”; הכרח הוא לבטל את הפיאודליות, את שיטת המיסים הקודמת, את המוסדות הקודמים, על זכויותיהם המיוחדות והיתרות. חופש העתונות, שויון בתשלום מיסים, חרות האומה, אחריות אנשי הרשות בפני באות כוח של האומה, השגחה על אוצרות המדינה, זכותו של כל אזרח לעבוד בשרות המדינה וכו' – כל אלה הם יסודות החברה הנאורה. האצילים ואנשי הכהונה מתנגדים לכל העיקרים האלה ועל החצר להסתייג מהם, אם רצונה להגביר שוב את השפעתה במדינה. ה“אספה הלאומית” סטתה מדרכה, מחשש שמא תרגיז את אלה שאינם שבעי רצון, שמא תתקל בהתנגדותה של חצר המלכות ושמא יתחזק המשטר הישן. היא הגדילה, עד לידי קיצוניות, את כוחה של האומה והקטינה במידה מופרזת את כוח סמכותו של המלך. היא יצרה מעין אנדרוגינס: מעין מלכות ללא כל תוכן ומעין דימוקראטיה ריפובליקאית ללא ביטול המלכות.

המצב מחמיר. המלך חסר כוח החלטה, משליך יהבו על המלכה. תלך היא בעקבות המהפכה, תראה לה פנים שוחקות והיא תהא עממית ואזי מציע מיראבו הצעה רוויה רוח “פוליטית שפלה ומאכיאבלית”. הוא מציע להביא את כל החלטות ה“אספה הלאומית” עד לידי אבסורד, להביאה במבוכה, בכל מהלכה, למען גלות את חולשתה, את חוסר האונים שבה, לתת לה להרחיב את שדה פעולתה ושלטונה, “כדי שתעורר אימה בעריצותה”. ולא זו בלבד, אלא לבלי הרשות לציר ה“אספה” להבחר למוסד שיבוא אחריו. נעלם מעיניו, כי למען הוציא לפועל תכנית מכיאבלית ושפלה זו יש צורך באישיות שנונה, בעלת רצון ויצרים כמוהו, שאולי תהא מוכשרת לבצעה. אולם ידידו לאמרק אומר: "אין בדור אישים שיהיו מוכשרים לקיים תכנית זו, שרק איש הפרונדה, במאה הקודמת, הקארדינל דה רה, היה ראוי לאיצטלה זו – של מחבל תחבולות שטניות כאלה. בעצם ההצעה הזאת, שהיתה פרי מצבו המזויף ביחסיו עם החצר, היה משום בלבול, כאב, ספקות ויאוש, של איש מדינה שנועד לגדולות ונידון לחוסר פעולה. עמדתו היתה מוזרה ומכשילה מיסודה. דימולאֶן אמר עליו, כי “הוא סועד עם היעקובינים, אוכל ארוחת צהרים עם חברות 1789 וטועם את טעם סעודת הערב עם לאמרק ועם המלוכנים”. ולפיכך אין תימה אם אבד לו שווי משקלו והכל ציינו, כי בכל הופעותיו שבחודש ינואר 1791, בשאלת הכהונה, שבועת הכמרים ובחירת הבישופים, לא הורגש כוחו ההגיוני־הדיאלקטי וכאילו לא שלט ברוחו. סתר את עצמו ושינה את דעתו כהחלף את בגדו. באותם הימים נתמכר שוב לחיי הוללות עד כדי שכחה עצמית וללא תשומת לב לאזהרות קרוביו ומזכיריו. לובלאס חידש נעוריו מתוך התרגשות כפולה ומכופלת.

ודוקא באותם ימים גדלה השפעתו בקרב העם. ההתקפות כנגדו, שיוו לו זוהר מיוחד, ביחוד לאחר שבא והגן על עצמו בפני האזרחים. משאו ומתנו עם החצר, שהיה כפצע נסתר בלב, איננו ידוע לאיש. חושדים בו, והחשד כשאיננו מוכח, מגדיל ערכו. ברחובות מוחאים לו כף. ב“אספה” מתיחסים אליו ביראת כבוד. מוניטין יצאו לו בכל העולם כולו. גיתה מכנהו – “ההרקולס של המהפכה”. ואכן בכל הופעותיו, החיצונית והפנימית הוא בבחינת שמשון שכוחות אֵל לו. על אף יריבו לאפאיט הוא נבחר, בשמונה עשר בינואר כמפקד המשמר הלאומי. ב־29 בינואר 1791 נתמנה לנשיא האספה הלאומית. עם הבחירה חדרה ללבו שלוה נפשית מיוחדת במינה. אמנם אין הוא מיניסטר, אבל הוא ממלא תפקיד רשמי, חגיגי; מעל כיסא הנשיא הוא משמיע אמרות, הערות, מחשבות – רוויות נעימה נשגבה, אבהית או פילוסופית, המעוררת רגישות מיוחדת, המקסימה או מביאה מורך בלבבות. ארבעים ושנים נשיאים נבחרו לפניו וקדמו לו במילוי תפקיד זה, אולם, רק עם התמנותו – הוחשה חשיבותו של התפקיד. מיראבו שיווה לו זוהר מיוחד. הוא היה מעין מלך שנבחר מטעם האומה כולה. באמנות מלכותית ניהל את ישיבות “האספה” ללא נטיה מפלגתית, מתוך יושר, גודל לב, ישוב־הדעת, קלות, חן ורווחה. לא היה כמוהו מוכשר לקדם פני משלחות ולומר להן, מתוך השראה, את אשר צריך היה לומר. הנשיאות לבשה צורה מיוחדת בזכות אישיותו הגאונית של מיראבו, אצילה ועממית כאחת; צורה של מוסד מדיני שהמכהן בו מתעלה במנגנון החברתי. הוא הפך מעין מנצח על עניני האומה והחל משתכר מאותו זוהר שהשכיל לשוות לעמדתו החדשה.

והנה רעש ושאון. שתי חברות של משפחת המלך נוסעות לרומא. מיראבו מתחנן לפני המלך ומבקש לקבוע את מצבם המיוחד של בני המשפחה המלכותית. המלך מסרב לו ובשעה שנודע דבר נסיעתן – קמה מהומה. נתעוררה שאלת ההגירה, שכה הזיקה אחרי־כן לחיי צרפת ואשר שימשה אבן נגף לאיחוד האומה, אף בדורות שאחרי המהפכה. אמרו לאסור את נסיעת אנשי המלכות. הוצעו הצעות לתיקון חוק בכיוון זה. מיראבו נתרגש כולו. הוא הליבראל, לא יכול להסכים לאיסור התנועה החפשית, וקרא בסוף נאומו: “נשבע הנני, אם תחוקקו חוק כנגד מהגרים לא אכנע לו.” בתורת בן המהפכה, ששאפה לחופש הפרט, חש בסכנה הכרוכה בחוק זה; אותו חוק המשמש כיום אמצעי לדיכוי עמים ויחידים בעולם כולו. אולם המצב היה מסובך. הצירים מחו כנגדו, הפריעוהו, האשימוהו בשאיפה לדיקטאטורה. אבל הוא פנה בקריאה עזה: “החרישו, שלושים הקול”, לאותם שלושים הציר שמנעו ממנו הסברת מחשבותיו…

נודע לו כי בקלוב היעקובינים יאשימוהו במעשה בגידה, וכמנהגו הוא מופיע כנאשם, שומע את כתב האשמה ללא הפרעה, ללא קריאות בינים, עונה לציר לאמת המכריז עליו כעל איש מסוכן כמו צירי הימין קאזאלס ומורי. אין נותנים לו להתנצל. אומרים למנוע ממנו את האפשרות להשמיע את דברו מעל בימת הקלוב וחפצים להוציאו מן האולם. אך לא איש כמיראבו יתבלבל ויחרד. בכל כוחו, מרצו, קור־רוחו הוא מסתער אל הבימה, נואם, מסעיר את כל הנאספים ומשיג נצחון, לאחר שקרא בקול: “אשאר ביניכם עד כדי אוסטראציזם, עד כדי החרמה”. גם הפעם הכניע את ההמונים בכוח דיבורו. הוא הגן על השקפת עולמו במחיר היקר בחיי אנוש – במחיר כבודו, השפעתו ועמדתו החברותית. הבליט את אומץ רוחו העשוי ללא חת ונתן מבע לכשרון הנואם הכביר שבו. הוא יצא מאותה היאבקות עטור זר נצחון. כל אותם ימים הוא פעיל, מחווה דעתו על כל הבעיות המנסרות בחלל האויר. כשדנים בשאלת המיכרות, הוא עולה חמש פעמים על הבימה, עד שעולה בידו לשכנע את “האספה” ולהטיל את דעתו.

ב־29 במארס נפוצה שמועה מדהימה: מיראבו גוסס. הלבבות נסערו וזועזעו לשמע הידיעה המחרידה. הרחובות הסמוכים לביתו המו מרוב אדם החרדים לשלומו. הרעש הגיע עד חדר משכבו. נפוצה שמועה כי הרעילוהו. זכרו את גופו החסון, את דמותו העצומה, את “הרקולס של המהפכה” ולא האמינו כי אישיות כזו – תש כוחה. מכל רובעי העיר נהרו משלחות להתחקות על מצב בריאותו. הקריה ההומה – נשימתה כאילו נפסקה והאזינה לדפיקות לבו של בחיר בניה. מדי פעם בפעם פורסמו הודעות על מצב מחלתו. ההמונים חטפו את הידיעות מתוך חרדת לב כּנה. עתים עבר לחש כי הוטב לו והעם השתעשע בתקוה כי החולה יתגבר ויקום מחוליו זה. אך עד מהרה באה הכחשה והלבבות חזרו וקדרו. מכאוביו גברו. בראשון באפריל נחלש דפקו, הזעיקו רופאים מומחים, נוסף על רופאו־ידידו, קאבאנוס. מיראבו – שכלו נשאר בהיר והבין מיד מה תוצאות הבדיקה, ציוה להביא לפניו את ידידו לאמרק, והפקיד בידיו את חליפת המכתבים עם “החצר”, הכתיב צואה למזכירו, התראה עם דה טאליראן. עם בא הערב אחזתו עוית. החל הוזה מתוך קדחת: על לאפאיאט, על המלך, המלכה ואגב כך הפליט משפט: “אני נושא עמי אלי קבר את חורבנה ואבלה של המלכות”. ככל שהורע מצבו, כן חדר היאוש ללבבות. אחד ממזכיריו, דה קומב, שהוזעק אליו בשעה ארבע לפנות בוקר הבין כי רבו נפטר. תקע סכין אל תוך לבו חמש פעמים. ההמונים צבאו על פתחי הבית ועיניהם זלגו דמעות. פריז נשאה את הסבל עם החולה, המלך שלח שליח מיוחד, פעמים בכל יום לדעת את מהלך המחלה. העתון “המהפכה של פריז” כתב: “נהיה אסירי תודה למלך, שלא מצא לנכון לבוא בעצמו לבקר את החולה. הליכתו זו היתה מביאה לידי הערצתו והיתה יוצרת סתירה מרגיזה לגבי הפאטריוטים”. ידידיו התאספו בחדרו וצפו מתוך חרדה את רגעי גסיסתו. הוא דרש אופיום. שנתו נדדה ממנו. בשעה שמונה וחצי בערב נפטר. פריז נדהמה. למחרתו החלט “באספה הלאומית” להפוך את כנסית סנט־ז’יניביאֶב לפנתיאון לאומי, בו יקברו גדולי האומה, אלה שהמולדת אסירת תודה להם על פעולותיהם למען ארצם. מיראבו זכה להיקבר ראשון בפנתיאון. כל צרפת ליוותה את גדול בניה של המהפכה בחרדה, צער וכאב. מונים את מספר המשתתפים בהלויה זו עד שלוש מאות אלף איש. הארון נישא על כתפי שנים־עשר סגני קצינים מן המשמרת הלאומית. הנואם הלאומי מת כשהאומה מלווה אותו מתוך רגש של הכרת טובה כנה.

אולם הפנתיאון לא היה מקום מנוחתו האחרון. לא זכה מיראבו, “האלוף לבית הסערה” למצוא מנוחה לנשמתו גם אחרי מותו. שלוש שנים לאחר קבורתו הלאומית, החגיגית והנהדרת, גילה מארי־יוסף שאֶניה, אחי המשורר כשעלה לגרדום, כי בארונות הברזל של לואי הששה־עשר מצא את המכתבים שהעידו על קשר בין מיראבו ובית המלכות.

המהפכה – קנאותה – העמיקה, מלחמתה באויביה נעשתה קשה, זועמת, אכזרית, ולא עמד בה הכוח לראות את המציאות בעיני סובלנות, סלחנות וגודל לבב. היא נרעשה עד למעמקי הנפש לגילוי אותה עובדה מעציבה, מוזרה ותהומית – לכל הדעות באותה תקופה. כי בינתים נתפתחו החיים התפתחות טראגית ובלבבות חל שינוי ערכין עצום.

אורח חייהם של אצילי הדור, על קלות רוחו ועל אי מוסריותו נשכחו זה כבר. החיים לבשו צביון רציני יותר; המהפכה – כאילו שרויה היתה במחנק; הטירור גבר. צרפת – תהום נפערה לרגליה. אין איפא תימה, אם הקונבנט הכריז כי “אין אנשים גדולים בלא צדקה”, הוא ציווה להוציא את עצמות מיראבו מן הפנתיאון ולהכניס במקומן את גויתו של מאראט, שמישל קורדה המיתו בשל אכזריותו…

עצמות הנואם הגאוני נטמנו בבית עלמין קלאמאר, מקום שם נשכחו מלב ולא נמצאו עד היום… בימי תירמידור לא נמנה עם אלו שזכו לסליחה…

יש הגיון גם בעובדא זו… שנוא על הכל, מטיל אימתו על הכל, משכנע את הכל בסערת רוחו ובשכלו האיתן. מוח מנתח, בונה ומשכנע. אך חותמו טבוע בכל מעשי המהפכה; חייו היו רוויים תופעות קיצוניות שליליות ובלתי מוסריות. אבל פעלו בימי המהפכה היה חדור רוח יצירה וראיית המציאות כמות שהיא. רק עתה אפשר להתרומם מעל לחטאיו הכבדים ולהעריך את אישיותו ומעשיו הערכה אוביקטיבית ולזכור לו, על אף חייו גדושי התשוקות והיצרים, את חסד מפעלו למען השלטת עיקרי החרות והשוויון בחיי צרפת.

בשנת 1785 נסע מיראבו לברלין בשליחות דיפלומאטית רשמית למחצה.

על אף כשרונותיו הגדולים, עינו הפקוחה, מרצו הכביר, צמאונו ויכלתו לחדור לפני ולפנים של המתרחש סביבו ולהסיק מהשתלשלות המאורעות את המסקנות, שהיה בהן משום תועלת למדיניותה של ממשלת ארצו, לא הטילו עליו מעולם תפקיד רשמי. חששו מפני סערת־רוחו, מפני יצריו, חיותו־חיוניותו הדימונית ולא העלימו עין מן השערוריות העלולות לסבכו בסבך שאין מוצא ממנו בחייו הפרטיים. ואכן חששות אלה לא היו חששות־שוא; מעשה הפירסום של אגרותיו החשאיות לממשלת צרפת ע"י אחת מאהובותיו על הנעשה

מאחורי הפרגוד בחצר המלכות הפרוסית וכל הכרוך בו אחרי שובו לפריז, היה בו כדי להגביר את החששות האלה.

עם בואו לברלין, חש מיראבו עצמו כבתוך ארצו שלו. שפת המדינה ותרבותה לא היו זרות לו. השפה הצרפתית היתה הלשון, שכל החברה העליונה השתמשה בה.

המלך פרדיריך הגדול לא כתב אלא צרפתית. רק קמעה־קמעה הפכה הלשון הגרמנית בפרוסיה, בתוקף השפעתו של לסינג וחבריו, גם ללשון התרבות של העם ומשכיליו. רוח צרפת חדרה לכל פינות העולם ובתוכן – לפרוסיה. רעיונות סופריה היו לנחלת כל אנשי המחשבה בעולם; צרפת היתה מולדת הזרמים הרוחניים החדשים; חירות הדעת, זכות האדם באשר הוא אדם, סובלנות דתית, היו בכל מקום לסיסמאות חיות, שהכשירו את קרקע לשחרור אנושי ולשחרור אזרחי. האנציקלופדיסטים – הד כתביהם נשמע בכל מדינה ועורר את הלבבות. התסיסה התרבותית היתה משותפת לכול ושיוותה לאירופה אופי רוחני אחד. הכול שאפו לחופש האמונות והדעות. ההתקדמות האנושית היתה בבחינת הנחה מדעית־פילוסופית, שכמעט לא בא עליה כל ערעור. בעברו מפאריז להאג, ללונדון או לברלין, או אפילו לפטרוגראד, לא היה אדם כמיראבו מרגיש עצמו זר לסביבה. האווירה הרוחנית

הכללית החוגי אנשי־המחשבה והמדע ואפילו המושלים, היתה שווה לכל הבירות.

לא לחינם בא פרידריך הגדול בקשרי מכתבים עם וולטר והקיסרית קאטרינה עם דידרו, עורכה של האנציקלופדיה. מבחינה תרבותית, היתה אירופה בימים ההם מלוכדת, מאוחדת וטבועה בחותם אחד.

ולפיכך לא נמנע מיראבו עם הגיעו לברלין מתת עצות למלך פרוסיה ואף חיבר ספר עבה־כרס על המונארכיה הפרוסית. הוא חש עצמו בן־אירופה בכל מדינה והתערב בעיניניה באורח טבעי, ללא כל הרהור. כל המתרחש בפרוסיה מצא הד בלבו. צמא היה להבין לכל אשר עורר תסיסה בקרב אזרחיה ובאורח זה נתקל גם בבעית היהודים, שניסרה בימים ההם בחלל האוויר בפרוסיה. חוג חברותי של הומניסטים, ובמרכזם הסופר לסינג, החדורים רגשות אנושיים, החלו מתארים את היהודים, הנרדפים, המדוכאים והשרויים בגיטו, בדמות בני אדם, שאינם שונים מאחרים. לסינג פרסם אז את המחזה בשם “היהודים” והמחזה השני “נתן החכם” ושינה מן המטבע, שהיתה טבועה בכל הנכתב על היהודי. בתום־לבו, מידותיו התרומיות וכשרונותיו המעולים, שימש מנדלסון דוגמה חיה לתפקידים, שהיהודי מוכשר למלא בתורת אזרח בארץ־מולדתו. עצם מציאותו של מנדלסון, הפילוסוף ואיש־המוסר היהודי, בתוך החברה התוססת, השואפת לשינוי ערכין ולהתקדמות אנושית – היה בו כדי לשמש מעשה־מחאה על היחס המעליב כנגד היהודים וכדי לעורר את המצפון האנושי; מאליה נתעוררה בכל מקום שאלת הזכויות האזרחיות שלהם. טוהר נפשו קירב אליו אישים כהרדר, וילנד ולסינג, ששמחו על ידידותו, היו נהנים מחברתו והתווכחו עמו על שאלות העומדות ברומו של העולם הפילוסופי. לסינג אהב והעריץ את מנדלסון והעלה את דמותו של שפינוזה, “שלא חסרו לו לשוויון גמור עמו אלא טעויותיו”. עמדתו זו, המיוחדת והמזהירה, הסבה אליה את תשומת הלב של כל בני העליה; ואין תימה, אם נמצא אדם לאבאטר אשר לא השלים עם העובדה, כי פילוסוף ואיש־מוסר בעל שיעור קומה כמנדלסון, לא יהא נוצרי ותבע ממנו להמיר את דתו,– תביעה שהביאה את מחבר “ירושלים” לידי כתיבת אגרת, בה הטעים: “מה היה מושך אותי לדת ישראל, הבזויה בכל מקום, לולא הדעה העמוקה על אמיתותה… הדת הנוצרית בנויה על הדת היהודית ובנפול הדת היהודית, תיפול ממילא גם היא ותהיה לעיי מפלה”.

בעית היהודים ניסרה בחלל האוויר. הכל דנו בה; היא היתה לאחת מפרובלימות השחרור האנושי, שהעסיקו בימים ההם את המוחות. היא תבעה את פתרונה. בהצעת מנדלסון תורגם לגרמנית “תשועת ישראל” למנשה בן־ישראל, בצירוף מבוא, בו דיבר כנגד הדת השלטת במדינה בניגוד לדתות אחרות ובזכות “הסובלנות”, שלסינג, ידידו, היטיב להטיף לה בחזיונו “נתן החכם”. עוד בשעה שכתב את המחזה “היהודים”, קומם כנגדו את הפרופסור לתיאולוגיה מיכאליס, אשר הביע את פקפוקיו על תיאור יהודי כדמות ישרת־אופי וישרת־דרכים. בקורת זו הביאה לידי פרסום ספר על מתן זכויות ליהודים, שמחברו היה כריסטיאן דוהם, ידידו של מנדלסון. שאלת היהודים הדריכה את מנוחת מוקירי ההשכלה. התחילה פרשת האמנציפאציה היהודית, שהוציאה מגדרו אפילו את מנדלסון, המתון והמיושב; הפולמוס היה עז וחריף. מאז עברו כמאה וחמשים שנה. ואילו טענות המתנגדים לשווי־זכויות היהודים מאז הפכו לעובדות תהומיות, עובדות שעלו לאומתנו ואחינו ברצח ששה מיליונים יהודים. בדורנו לבשה אותה המלחמה כנגד מתן זכויות ליהודים, צורה סמלית־טראגית: היא נסתיימה בחורבן ובדם ובהחלטה נחושה לכינון עצמאותנו המדינית.

מיראבו לא נתיירא מפני החששות האלה. לפי כל מהות־נפשו, חינוכו־השכלתו, מאבקו הציבורי והשקפותיו החברותיות־המדיניות, היה עשוי להבין לדעת דורשי הזכויות ליהודים. עם בואו לברלין, שנה לאחר מותו של מנדלסון, נכנס בעבי הקורה של אותה הבעיה המסובכה והפך לאחד הלוחמים הנאמנים והנועזים לשחרורם של העברים. היהודי הוא אדם ואין לפגוע בו באשר הוא אדם, והחובה מוטלת על המדינה להפכו לאזרח ככל שאר אזרחי הארץ. אין טעם ואין הגיון וגם לא מן הצדק הוא, שיגזלו מן היהודים את הזכויות האנושיות היסודיות. בהמצאו בתנאי חיים רגילים, ימלא היהודי את חובותיו למולדתו ככל שאר התושבים במדינה.

הוא לא נתרומם, דוגמת הוגה־דעות וסופר אחר, הנסיך דה־לא־לין למחשבה על הצורך במדינה עברית עצמאית; לא היה חדור רוח מקורית כנסיך דה־לא־לין, אבל הוא היה בן־דורו, דור דידרו. להעזתו הרוחנית לא היה גבול. ומיד התיצב כדרכו מני אז בשורת הנלחמים את מלחמת זכויות היהודים ללא רתיעה, עוד קודם שהשמיע הכוהן גריגואר את קולו האדיר והער לשחרור היהודי, הגם שלא היה ממחוללי האמנציפאציה; מכל מקום נמנה מיראבו עם אלה, שסייעו לנצחונה באירופה…

ואת אשר למד והגה בשאלת היהודים, העלה על הכתב ביד חרוצה, מהירה ובעדינות בלתי־שכיחה. עוד בשנת 1777, שנתיים קודם המהפכה, פירסם את דבריו על מנדלסון ועל זכויות היהודים ונכנס כמנהגו בפולמוס חריף עם לאבאטר, מיכאליס, וכל העומדים בצד השני של המערכה. למעשה לא עשה כל עבודה עצמית. ספרו על זכויות היהודים, הוא כעדות עצמו, “ניתוח של שני כרכים בגרמנית, שנכתבו על אותו נושא על ידי דוהם… האמנתי, כי עשיתי מעשה מועיל בתתי סיכום לבעיה כה רבת־חשיבות וכה מלאת ענין, סיכום מדויק מן החקירות” בשדה זה. דמותו הרוחנית והמוסרית של מנדלסון הסבה אליה את לבו של האציל, בעל השאיפות הנאורות, שעמד משתאה ליפיה, לזוהרה ולטוהרה והוא שרטט בקוים כוללים את פרשת־חייה כאת תורתה של האישיות הגדולה. זו שמשה מופת חי לצדקתם של הלוחמים לשחרור האדם־היהודי. שכן אם אומה השרויה בנסיבות־חיים כה עלובות ומעליבות מסוגלת להוציא מתוכה אישיות מוכשרת ובעלת מידות תרומיות כמנדלסון, הרי נעלה מכל ספק הוא, כי החברה חוטאת כנגדה, בשעה שהיא גוזלת ממנה את זכויותיה. כי מנדלסון נולד, כשהוא נטול כל אמצעים כספיים והוא בעל מזג חלש ואפילו בעל מום ואופי של בישן… ונתעלה עד לשורות העליונות ביותר של סופרי גרמניה, נפח רוח בהירות וצחות, קצב ומרץ בלשון אשכנז, שלא היתה לשונו, והשפיע “בכוח־שכלו העמוק ואורח־חייו, שרוח ההתחסדות והלעז לא האפילו מעולם עליהם”… “הייתי חפץ לדבר על כלל הטוב שעשה לעמו: וביחוד הייתי חפץ וביחוד הייתי חפץ להסב בהזדמנות זו את תשומת הלב של אלה, שרגשותיהם ומחשבותיהם אינם זרים לכל שנוגע למין האנושי, אך הדעה הקדומה הגורמת לכך, שאנו עוברים, כמתוך רוח־סלחנות שלאחר־יד, על מעשה העוול, שבו משתמשת החברה כנגד היהודים בתארה אותם כאנשים בלתי־מוכשרים להיות לעולם מכובדים במובן מוסרי ומועילים מבחינה מדינית”.

ומיראבו, האציל והוגה־הדעות, משרטט בשרטוטים בולטים את תנאי־חנוכו של מנדלסון, השקוע בים התלמוד והלומד באמצעותו “תיאולוגיה, משפטים, פילוסופיה סכולאסטית של היהודים”, ומעיר: “מתוך יוון מצולה זו צף ועלה מחבר פידון, שנתרומם עד לספירות הפילוסופיות העליונות ביותר”. הערת אריסטוקראט וליבראל כאחד. “אותו פילוסוף שהתגבר על תלאות הטבע והגורל, על העוני הגובל עם הדלות המתנוונת”, מעורר את הערצתו ומביא אותו לידי אמונה באנוש. הוא מתפעל מן העובדה, כי באמצעות הלשון האחת שהשתמש בה השכיל “להסתגל למדעים ולתגליות המודרניים”.

הספר איננו מקורי. אולם הוא שופע הערות על ענינים צדדיים שונים. מיראבו הסופר הוא איש הדיגרסיות, איש הסטיות המקוריות. מיראבו קרא את “האגרות על ההרגשות” ובלבו נתעוררה הערצה ליהודי, שיפי לשונו הגרמנית וסגנונה שמשו מופת לכל סופרי זמנו. מיראבו מוצא, כי מנדלסון יבש במקצת. הוא “היה פילוסוף עמקן מלא תבונה ושיטתיות, אבל לא היה בעל שכל רחב”; הוא מטעים את חשיבות ערכה של בקורתו על ספרים, – בקורת שנכתבה ברוח־נימוסין ולא ברוח־מחמאות, מתוך דיקנות, חריפות ויופי והפכה לסוג ספרותי ככל שאר הסוגים בספרות.

ומיד אחרי־כן הוא מוסיף ואומר, כי אין רע בלימוד הלשונות. שכן “לאחר מחשבה רבה, נוכחים לדעת, כי השכל יש לו לחשוש יותר מן העצלות מאשר מפני היגיעה”…

ולפיכך “לימוד לשונות כשהוא לעצמו, איננו בבחינת הפסד, שאין שכר בצדו”; וסבור הוא, כי הצרפתים זקוקים במיוחד לידיעת לשונות, אם אין ברצונם לפגר בהתקדמות המדעים. ולא עוד אלא שנדמה לו, כי הספרויות הצעירות בחו"ל מלאות מעוף, בשעה שצרפת שרויה באווירה ספרותית של עמידה.

דברים אלה נאמרו בתקופה, שאירופה היתה רוויה כולה רוח צרפת… הוא סוטה מן הנושא לאחר שנזכר בלסינג וידידותו עם מנדלסון; מתאר תיאור קצר ומרוכז את לסינג, אשיותו והשפעתו, שהיה תמים־דעים עמו ומכריז, כי "עוד קודם שהכיר את יצירתו חשב כמוהו, כי “הטראגידיה הצרפתית איננה הטראגידיה העלולה להיות הטובה והשלמה ביותר”. (אם כי היא, לדעתו, הטובה שבטראגידיות הקיימות, מפני שהיא מתארת את היצרים יותר משהיא מייצגת אותם (dècrit et non rèpresente).

לאחר זאת הוא עובר לתאור יצירתו הגדולה “פידון” של מנדלסון – “שיש לבקש בו את סוקראטס של אפלטון” ולא זה של קסינופונוס – זוהי יצירה, הממזגת בקרבה בגמישות מצויינת את ההרצאה הדראמאטית של ההרגשות והתורה של היווני עם כל העומק שבהיקשיו של לייבניץ… והמוכיחה הוכחה מדוייקת וקפדנית את דבר הישארות־הנפש, שבעיני מנדלסון היא המחשבה בת האלמות".

מיצירה זו הוא עובר ליצירה “ירושלים”, שלדעת מיראבו היא החשובה שבעבודות מנדלסון, ומסתפק בהבאת קטע ארוך וטיפוסי מן הספר, שבו ניתן מבע להשקפותיו של הפילוסוף על החופש הדתי המוחלט ועל חופש המצפון. ואמנם בקטע זה, הן בנעימתו המוסרית העליונה והן בסגנונו הבהיר יש משום מיצוי ומתן דמות לדעותיו ולאישיותו כאחת. מיראבו עומד, מתוך תימהון, על התופעה המיוחדת, שפילוסוף כטריוגו בצרפת וחוקת וירג’יניה באמריקה ומנדלסון מתנבאים כולם בסגנון אחד, והוא מסיק, כי האנושיות כולה – בניה־בחיריה חושבים כולם מחשבה משותפת: שחרור האדם, חרות האזרח, סובלנות דתית או חברותית; ואותה רוח־האמנציפציה של היהודים, שבימינו הננו עדים לפשיטת־הרגל התהומית שבה,

נבעה באורח הגיוני מהשתלשלות המאורעות והרעיונות האנושיים באותו דור, חדרה אל תוך הכרת כל האזרחים וכבשה את כל הלבבות.

שהרי מיד אחרי־כן בא תיאור פרשת אותו הויכוח בין לאבאטר ובין מנדלסון, שנסתיים בנצחונו המוסרי של הפילוסוף היהודי. מיראבו מביא את כל המכתב ותוך הבעת הערצה לידידו לסינג מעיר רק על “הענוה”, היושר, הרכות־העדינות, כוח־הדיאלקטיקה", שיש בהם כדי לציין את “סגולת־רוחו ותכונות־נשמתו” – ציון שעוד כיום לא פג טעמו עם קריאת אותו מכתב. עם זאת מה מוסרי וסמלי כאחד הוא אותו ויכוח לאור המאורעות המתרחשים כיום לנגד עינינו. בודאי היה משום הגיון אנושי באותה שאיפת־חתירה לצאת ממבואות הגיטו ולהספח אל כוחות־המתקדמים האומרים לשנות את ערכי החברה. ואילו מנדלסון וחבריו המעפילים לא חלו ולא הרגישו בימים ההם בכל שהיה כרוך ברצונם להתערב בין הגויים. הם היו שיכורי מחשבות אנושיות ולבם היה מלא חדוה למראה התפתחות המדע והנהיה אחרי חברה מחודשת. באחת מהרצאותיו היטיב נורדאו לתאר את המחיר היקר, ששלמה אומתנו תמורת אותה פרשה של שווי־זכויות, שבאה בדורנו לידי סיומה הטראגי והגדוש ביעותים וסיוטים…

ברם מיראבו פעל בכוח הגיונו הפנימי ודחיפתו הנפשית שהביאתו בראשית המהפכה לנסח את ההכרזה על זכויות האדם, הוא נכנס בפולמוס עם כל המתנגדים לאותו עיקר של שווי־זכויות; התווכח עם התיאולוג מיכאליס, שנימוקיו כנגד היהודים הם נימוקים הנשמעים עוד בימינו בפי כל האנטישמיים, ומלבד הטעם של תורת הגזע, שהיא נטע שהובא אל תוכה על ידי צרפתי ובריטי, ונקלט בתוך קרקעה קליטה עמוקה, הרי כל הטעמים שהושמעו אז שרירים וקיימים גם כיום. היהודים מהווים חטיבה בפני עצמם; היהודים אוכלים בשר כשר ונפרדים משכניהם במאכליהם; הם פרים ורבים; הם זריזים, פעילים, בעלי־המצאה; אין אפשרות להתחרות בהם ולעם הגרמני צפויה סכנה, שהם יהיו הפקידים העיקריים בשלטון, יהיו העשירים שבמדינה; הם רמאים וגנבים ומוסרם מרשה להם להונות נוצרים; לעולם לא יהיו גרמנים, משום שלבם נוהה אחרי ארץ־מולדתם: ארץ־ישראל.

מיראבו מוכיח, כי אם נעמיד את היהודים בתנאים שווים עם כל שאר האוכלוסין יהיו נאמנים למולדתם, ישרים ומועילים לחברה. הם היו בעלי זכויות מיוחדות ברומא בימי הקיסרות והביאו ברכה לכל מדינה, שבה נמצאו ונמצאים כיום: בהולאנד, באנגליה וברומא של האפיפיור. אם רודפים אותם ומונעים מהם יכולת של חיים, סוגרים אותם בתוך תחומים וסוגי־פרנסה מיוחדים – דבר שמשווה אותם לצוענים – כלום יש להתפלא על שבמסיבות אלו דבקו בהם לקויים רבים? שכן היהודים אינם “צוענים פראים” ולא “פליטים עמי־ארצות ונטולי כל נימוסים ודרך־ארץ”. יש להם כל סגולות־הרוח; הזהירות, ההתמדה, הפעילות, הגמישות ההכרחית לשם הסתגלות לכל המצבים. יש ביניהם רבים שהצליחו בעבודות ציבור וידועה יפה הצלחתם במסחר. הם זריזים במלאכת המיכאניקה בכל מקום, שמרשים להם לעסוק בה, מעטים מהם נתחנכו למדעים והצטיינו בהם. בין אנשי המסחר אולי נמצא אנשים החדורים רוח־פרספקטיבה רחבה ויכולת של צירופים מלאי תבונה. ואשר לסוחרים הקטנים – הרי הם בעלי חסכון גדול יותר מאשר הנוצרים. ואם גם נסכים לכך, שמבחינות ידועות מושחתים היהודים במוסרם, הרי אין להתעלם מאותו כבוד, שהננו חייבים לחלק מהם על היותם קשורים קשר אמיץ ועקשני לתורתם, שנמסרה להם מפי אבותיהם, כלום מה שמכנים בשם אופי הוא דבר כל כך שכיח ומצוי בחיים אצל שאר־האנשים, שיש להסיח את הדעת ממנו ולבלי להעריכו אצל היהודים?,,אומה זו קיבלה מן הטבע, ככל אומה אחרת, את הסגולה לשכלול עצמי ולהיות מאושרת יותר. מן החובה איפוא ליצור את התנאים שבהם יוטב מצבה".

זוהי הנחתו היסודית עליה מושתתת תורתו השאובה רובה ככולה מהשקפת עולמו של אדם, שהוא בא־כוחה הטיפוסי של המאה השמונה־עשרה, התוססת והמהפכנית. חובה אנושית היא להאמין באדם באשר הוא אדם ולפיכך אין להתאכזר על אומה שלמה ועל בניה, שמן ההכרח הוא לתת להם אפשרות של קיום מלא, הן בשדה המעשה והן בשדה הרוח. זוהי תורת ההשכלה, תורת ההתקדמות והאמונה בקדושת היחיד, שראשיתה בתחילת הרינסאנס.

שכן אותו ערפל, שמכסה את שמי חיינו בדור ההפלגה והתוהו ובוהו, שהננו שרויים בו כיום, – סופו שיתפזר. והגם שאין להגרר אחרי הנחה, כי “יצר לב האדם טוב מנעוריו”, הרי אין גם להסיח מן הדעת אותה ההנחה האנושית העליונה של “האדם באשר הוא אדם”, שלאורו תשוב אירופה אל מקור־מחצבתה – אל אותו המקור, שהביא את מיראבו לידי התפעלות, בשעה שסיכם את דעותיו של מנדלסון. אותו פילוסוף יהודי, סבור היה, כי צדיק וטוב לו, משום שהמושג טוב משמעותו: טוב של אמת, של ממש, שהוא פרי חיי יושר, סיפוק־נפש של אדם הממלא את חובתו, אף אם חייו החמריים רעים הם. רעיון שמיראבו מביע את תכנו בפתגם קולע: “רוב הנסיכים בורחים אל הציד מפני השעמום הרודף עד אחורי סוסם ודוהר אחריהם”.

באותה תופעה, שגדול נואמי המהפכה הצרפתית, נושא רעיון שחרור האדם בחברה, היה גם אחד הראשונים, שהבינו לרוח האדם־היהודי ונלחמו להכרת זכותו להיות אזרח ככל האזרחים – אין משום מקרה גרידא. מבחינה אנושית־כללית מפיץ אותו רעיון אור מיוחד על המהפכה הצרפתית הנבדלת לטובה מכל שאר המהפכות שנתחוללו עד עתה. כי בעקב ההכרזה הנאמנה על זכות האדם והגשמתה למעשה בחברה, כרוכה גם ההכרזה על זכות כל קיבוץ וכל אומה לחיים עצמאיים ולחיי חרות. רגש אמונה עזה בקדושת־האדם קינן בחביון־נפשם של מבצעי רעיון החופש במדינה, רומם את רוחם ודופק איתן פועם בחזקה בלבם; והמניע הפנימי לסערת־רגשותיהם, מחשבותיהם, מלחמותיהם, פעלם־חזונם היה החרדה לגורל האדם. בהבנתם של הוגי־הדעות את האדם־היהודי קודם המהפכה הצרפתית, דומה, צפון אחד מסודות גדולתה, טוהרה וקדושתה של אותה המהפכה, שמרוב התמכרות נפשית להפוך את עיקר החרות האישית לעובדה מוחשית בחברה וליחס אלוהי לאדם באשר הוא, נשתחררה מסבל ירושה ומעול מסורת, החדורים רוח־אפלה, נתגברה על כל יצריה ונתעלתה במיראבו עד כדי הבנת רוחו של היהודי – אפילו של היהודי.

אגודת ידידי רומן רולאן פירסמה, בהמשכים, שני קבצים, בהם נדפסו מכתבים שהריץ יוצר “ז’אן כריסטוף” אל שניים מידידיו: אל הסופרת הגרמנית רבת הכשרון מאלבידה לבית מיזנבוג – הנלחמת לקידום החברה, והנאמנה לקאתוליות עמוקת השרשים; ואל סופר־מבקר, רחב־אופקים ובעל כוח ניתוח נוקב, שהיה ער לכל חזיונות התרבות של תקופתו, לואי ג’יאה.

קבצים אלה הם אוצר יקר־ערך ומקור לא אכזב לכל האומר להתחקות על שרשי חויותיהם והגיונותיהם של אנשי הרוח בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה־העשרים, עד לימיו האחרונים של רולאן. בקובץ השני באים לידי ביטוי חילוקי הדעות והבדלי התחושות האסתיטיות, המוסריות והתרבותיות שבין ג’ייה למורהו. עם קריאת האיגרות, שנהג מחבר “ביטהובן” לשגר, מתוך להיטות יתירה לשתף את ידידיו בהרגשותיו, מחשבותיו והערותיו, נגלה לפנינו דורו של רולאן על לבטיו ביריעותיו הרחבות ומושכות הלב.

רומן רולאן חונך חינוך הומניסטי מובהק, והוכשר מנעוריו לקלוט צלילי מוסיקה וגוני ציור, המיית פיטנים ותיאור עלילות־גבורים. פסיעותיו הראשונות בחברה לא היו קלות; בקושי רב פילס לעצמו נתיב ומצא ביטוי נאמן לאישיותו. הוא זכה להימנות על חניכי “בית המדרש הנורמלי העליון”, מכון, בו נתחנכו על חשבון המדינה, גדולי יוצריה סופריה ומוריה של צרפת. על בוגרי מוסד זה נמנו אישים כברגסון, ז’ורס, בלום, פאיגי וחברו הפיטן והמסאי המופלא, המוזר והמקורי – אנדרה סואריס. רולאן קובל תכופות על כי אנוס הוא לשמש בהוראה במוסדות חינוך פרטיים ועל היותו מוטרד מעבודת יצירתו. תפקידי הוראה אלה הם לדידו “תפקידים משעממים ונחותים”. משמביעה לו ידידתו מאלבידה את ספקותיה “שמא תביא עצמתם של הנסיבות, הזמן והסביבה לשינוי רוח אידיאליותו” הריהו מתקומם ואומר: “לא הנסיבות ולא הסביבה, בהן אני חי, נותנות מקום לחששות אלה”.

הוא נשא אשה “שלקחתני ללא אמצעים ומתוך רצון לשתף עצמה במאבקי עם העולם”. “קריאת ספרים, שמיעת מוסיקה, בילוי בקריאת מחזות לשקספיר בחברת רעיתי, כלום יש בהם כדי לאיים אל רוח אידיאליותי?” – שואל הוא את ידידתו במרירות.

על אף הצער והבדידות אין הוא אומלל. הוא רוטן לעתים כנגד כל תופעות שהוא עד להן בעולם הרוח ובעולם הגשמי ואינו נרתע מהביע את רגשי הזדעזעותו ומחאותיו. שכן איש־מוסר הנהו, החרד לגורל האדם ולתעודתו.

אין הוא גורס את חיי ההוללות של פאריז, השטחיות שהיא מנת חלקם של האמנים למיניהם. “אין ברצוני להיות משעשע ופחות מכן רוצה אני להטיף מוסר. אני מבקש אחרי החיים והאור, אותו אור שאיני רואה סביבי, היופי שנשאר בחזקת חלום”.

הדור אמון על דעות קפואות של מדע, של תורת הדטרמיניסמוס, אותה סיסמה, שבאה לידי ביטוי במימרתו של טאֶן, כי “המידה הרעה והמידה הטובה הן תוצרת כחומצת־גפרית וכסוכר”. הלך רוח זה מביא את רומן רולאן לידי רוגז, אי מנוחה וצער. כמו ברגסון לפניו, שיצא חוצץ כנגד ספקנות הדור, להיטותו אחרי תורות חכמיו והוגיו, מעדיף ר. רולאן את האמונה על פני המדע. אין הוא מגיע למסקנתו של פסירארי; אין הוא נכנס כמוהו לחיק הכנסיה ומתוך צורך בחוויות של ממש, אינו מתנדב כמוהו לצבא ומעולל, בערבות צפון אפריקה, מעללי גבורה; ואילו הוא, רולאן, שוטם את רוח הספקנות המהלכת בין עמודי היצירות של רינאן, פראנס ואת רוח הכפירה של טאֶן. ולא יפלא אם יצר בימי נעוריו את “הטרגדיות של האמונה” – טרגדיות שחיבר בשנות 1899 – 1897. במבוא למהדורה האחרונה, לאחר חמש עשרה שנה, כתב: “יש בהן, ביצירות אלה, משום תגובה כפולה לשפלות המחשבה ושפלות המעשה, לספקנות ולוויתור על גורלה של המולדת”.

כמו רבים מבני דורו חש אז רולאן את עצמו נטול קרקע; לבו כמה לאמונה. “אין אני משיג את צרות התפיסה של תיאוריה או של עיקרי דת. רצוני באמונה שתקיף את כל האמונות. אין אני רוצה שישללו ממני שמץ ממקורות האנושות; איני רוצה להדלדל מכל קניניה; רוצה אני להיות אידיאליסט, מטיריאליסט, ספיריטואליסט, חושני, פנתיאיסט, ספקן, נוצרי, עכו”מי כאחד; צרות תפיסה היא שלא לראות, לא את הבשר ולא את הרוח, רוצה אני באנשים חיים את חייהם במלוא עצמתם".

בלהט עלומיו רוצה הוא לחבק זרועות עולם; בנפשו מקננת ההכרה בהכרח לשים את מבטחו באלוהים. למראה חתירתו זו, העזה והנלהבת לאמונה, מכנתו ידידתו הישישה בשם “מיסיונר”. והוא משיב לה: “תואר זה הולמני לאין־ערוך יותר מאשר תואר אמן. האמנות מתועבת עלי, שעה־שאין היא נעשית אמצעי למחשבה; המחשבה מאוסה עלי, שעה שאין היא פועלת למען אלוה”… דברים אלה נכתבו בשנת 1895, אבל יש בהם כדי למצות את כל מהותו של יוצר “ז’אן כריסטוף”, שאישיותו המוסרית נעלה על אישיותו האמנותית. הכרח היה לו כי תהא נפשו שלמה ותמימה בקרבו, חרד היה למעשה הטוב, לגאולת האדם ושכלול החברה האנושית יותר מאשר ליצירה הספרותית, המוסיקאלית או הציורית, לערכים אתיים יותר מאשר לערכים אסתיטיים.

כל שאירע בחייו במרוצת השנים, עד יום מותו, מאשר הנחה זו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקט עמדה של רודף שלום, “העומד מעל למערכה”. לאחר מכן נתפס לקסמו של גאנדי, הרצה ופירש את תורתו על “אי־ההתנגדות לרע” ולבסוף, נתן ידו, הוא שוחר חרות האדם, למראה השתוללות כוחות־השחור, למשטר הבולשביסטי.

בשנת 1890 הריהו כותב לידידתו מאלבידה, לרגל ביקור במנזר הפראנציסקאנים בפיאזולה: “אמת ונכון הדבר, כל אימת שאני בא לבקר באחד ממקומות־המקלט הקוסמים לנפש, בחיק הטבע והבדידות, תוקפני רצון כמוס שלא לצאת עוד ממנו. אולם, אין חשש, לבי אוהב את החיים אהבה רבה ואינו משלים עם צלם, אף אם הוא צלו של אלהים עצמו”.

יש בנפשו מעין התרוצצות מתמדת בין האדם המתיחד עם עצמו, המתכנס אל תוכו, לבין האדם, החש בלבו את דופק החיים והרואה עצמו שותף למתהוה נגד עיניו. האמנות משמשת לו מפלט ומקלט מן הכיעור המקיף אותו. הוא מבטא הלך נפשו זה בדברים הבאים: “נמלטתי אל עולם האמנות, כשם שנהגו להמלט הנפשות הדוויות, אשר כלאו עצמן במנזרים, בתקופת הפלישה הגדולה, עת מוט התמוטט העולם הרומאי העתיק. ואילו אין השערים נעולים לפני במידה שלא אוכל לעמוד בנסיון־התאוה לצאת משם, להתערב בין הבריות, לחיות ולהרגיש מסביבי את חייהם. סקרנות זו שלי, שאיני מתגבר עליה, היא חטא, החוזר ומתעורר בי לפרקים”.

מטולטל הוא מרעיון לרעיון, משאיפה לשאיפה ומתורה לתורה – ואף בשעה שהוא נותן ידו לתנועה כל שהיא ילווהו רגשות מעורבים ועתים מלאי ספקות. בראשית צעדיו כמורה, כמרצה וכיוצר, אין הוא משוחרר מזיקתו לכנסיה הקאתולית, אם גם פתוח לבו לרעיונות של קידמה. כז’ורס, שבהיותו שקוע ראשו ורובו במלחמתו לנצחון השתפנות, הוחש בו תדיר, כפי שהיטיב להבחין בדקות ובחכמה ז'. קלימנסו, “הלהט הקאתולי”, כן כבול ר. רולאן בשרשי הנצרות, על ברכיה חונך. נוהג הוא אמנם להכריז, סתמית ובמעורפל, על ההכרח באמונה רחבה, אשר תחבק זרועות עולם, ואילו בחביון־לבו נתון הוא לקסם הקאתוליות. הוא מלא רגשי הערצה לתעודת הכנסיה, הנשגבה לדעתו, עלי אדמות. “עלי לאמר לך כמו כן מילים־מספר על בעית הקאתוליות. בנפשו של כל איש ואיש מאתנו מקנן ללא ספק רגש חיבה יתירה, טבעי, מקורי הקשור באמונתו הראשונה – המטה אותנו – אותך לצד הפרוטסטאנטיות ואותי לצד הקאתוליות – אעפ”י ששנינו הננו חפשיים בדעותינו באורח מוחלט. ואולם בטוחני, כי הקאתוליות, זו האמיתית והגדולה, איננה מהווה יסוד של מבוכה לגבי המחשבה השגיאה". הוא מרותק כל כך אל שרשי “אמונתו הראשונה”, עד כי בימי התחולל הסערה של פרשת דרייפוס – ימים בהם נתעוררו בעיות הפרט והכלל, האזרח והמדינה, החרות והמשמעת, הצדק והנאמנות לממלכה – היה לבו אכול ספקות.

הוא נמצא נהנה מן התנועה לשחרור חברותי ואישי, שבאה בעקבות משפט דרייפוס.

למחזהו “דאנטון” שהוצג באותם הימים היה הד חזק בפאריז. הוא מרבה לספר למאלבידה על הרושם שעשתה דראמה זו בחוגי הדריפוזארים ומציין, כי רבים מבין הלוחמים לצדק, כגון זולא, א. פראנס, קלימאנסו, מצאו לנכון להיות נוכחים בהצגה זו. הם פרשו את משמעות המחזה באורח נאור. ואילו הוא – לבו היה קרוע למדי, על אף היותו נשוי, אותה תקופה, לאשה יהודיה. אותה זיקה לקאתוליות שקיננה עמוק בלבו היתה בעוכריו.

“הסבורה את, פונה הוא אל ידידתו, שאין כומר דן את הבישוף שלו, שאין בן כנסיה המאמין דן את הכומר שלו והסגן את הסרן שלו? לעתים קרובות, חשים הם, כי נטול הוא – הבישוף – שכל וחוש צדק, אעפ”כ הם נשמעים לו. המעלה את על הדעת כי קאתולי או חייל נאמנים יסכימו לבטל את המשמעת למען תקן מעשה של עיוות דין?… אמונה פירושה ציות (לגבי כל מוח לאטיני)… אידיאל זה, איני מתאר להכריז, כי הוא האידיאל שלי; יתר על המידה ובמוקדם ביותר “נעקרתי” בשל כך משרשי המחשבה של ארצי".

הוא איש המוסר, החרד לערכי הרוח; הוא צופה איפוא אל העתיד. ואילו רוחו שרויה, בהכרח, מפאת חינוכו ההומאניסטי, בעולמות העליונים של היצירה האנושית בעבר. במקום אחד הוא מעיר, כי נכנס בו “הדיבוק של היללאס”; ועל אף היותו ער לתסיסתו הרוחנית, המוסרית והאמנותית של דורו, נמשך לבו אחרי קסם חיי העבר, מחשיב את ערכם ואף רוגז על המתנכרים להם. מתרעם הוא על האיטלקים "בשל מעשה־שפלותם כנגד קורות ימיהם (אמנות ואפיפיורות), חמתו בוערת במידה כזאת, שבמשפט מוסגר הוא קורא בקול – הוא, יוצר “טרגדיות המהפכה הצרפתית” –: “נוכח אני לדעת, כי בשנת 1793 הייתי יכול להימנות עם הנלחמים במהפכה”. יש והוא הופך כמעט לשותף בתפישת החיים לריאקציונרים מובהקים, לשארל מורראס, המלוכני, המשקיף על הכנסיה וההוד החופף עליה, על מנגנונה הנהדר וטקסיה החגיגיים, כעל המשכה הטבעי והנאמן ויורשה המבורך של קיסרות רומא. "אחרי ככלות הכל, הרי על אף מומיה ושחיתותה, היתה האפיפיורות המאמץ רחב־המידות ביותר של אידיאליות, שקרמה עור ובשר עלי אדמות.

אין תחומי־הכרתו זו קבועים ביותר; עתים תשמש לו הקאתוליות קנה־מידה לחיי־מוסר; עתים תלבש צורה של מוסד אנושי עליון, הטבוע בחותם של יציבות והוד כאחד. רבו אמנם הסתייגויותיו מ“מומיה ומשחיתותיה”. שכן הנכס היקר בעיניו הוא – עיקרון החרות. אולם קשה היה ממנו להשתחרר מזיקתו הראשונית לאמונת אבותיו וילדותו. ודומה כי לא עלה בידו – אף בימי עמדו לימין מוסקבה – להתיר עצמו מכבליה. ואותה רוח קאתולית, שהעלה לא אחת על נס, היא היא שהביאה אותו להשאר כל ימיו נאמן – אם גם לסירוגין – לידידים, שהיו קאתוליים בכל רמ"ח אבריהם כג’ייה, קלודל ופיגי.

בספר מכתביו, כשבע מאות מכתב למאלבידה לבית מיזנבוג, שנכתב בשנות 1903 – 1890 החל רומאן רולאן מפלס לעצמו דרך סופר־יוצר. ביחוד ככותב דראמות היסטוריות, מהן זכתה הדראמה “דאנטון” להצלחה מסוימת. מוניטין יצאו לו כאיש־רוח עצמאי, ער ותוסס, בעל ניב פיוטי רווי הגות באמנות המוסיקה. במכתביו אלה באים לידי ביטוי לבטיו הרבים; הוא טורח לשמור על אי תלותו הרוחנית. שכן גמר אומר שלא להשתעבד למציאות הסוערת והמושחתת של ה“יריד” בשדה הספרות התובע תשלום מס לשליטים המעוותים את דינן של יצירות הדור והממעטים את ערכן האמיתי. הוא עוסק בהוראה ובו בזמן מכין תיזה על נושא מוסיקאלי, שבזכותה היה למרצה בסורבונה ובבית המדרש הנורמאלי העליון על תולדות הנגינה והזמרה בארצו. להרצאותיו אלה הקשיבו, להפתעתו, רבים שהפכו במרוצת הימים לידידים וחסידים מסורים.

על אף הצלחתו הפידאגוגית, הוא חש עצמו עייף ויגע. שכן קודם לכל הוא איש־היצירה החפשית, הכּנות הנפשית והחרות האישית. אין הוא להוט אחרי מעשים, שהם בחינת מצוות אנשים מלומדה. הוא מפרסם מאמרים בירחונים אמנותיים ויש הד לדבריו בחוגי המומחים. אולם הוא כמה “לשוב אל עצמו”. הוא שואל את עצמו: “כיצד יכול העולם להאמין, כי הבחירה ההיסטורית או המדעית עלולה להיות שקולה כנגד דיבור חפשי וכּנה אחד, שבקע ועלה מלב לוהט? כלום המיכאניות של היקום שקולה כנגד יצור חי אחד? אין אני סבור, כי היה משום הפסד לרוחי בעבודות שעסקתי בהן; ואילו לבי כמו יצא פצוע מכל זה… על כל יצור אנושי חזק לתת דרור לנפשו בהעזה וללא חוק; הנצח נחרת בבהירות יתר ביצריהם מאשר במחשבותיהם ההגיוניות, הברורות והקרות של גדולי הפילוסופים”. תמיד מתגבר בו היסוד הנפשי העמוק של אמונה בכוח־החיים, באינסטינקט המבורך של האדם; בכוח האינטואיציה שבו – אותו יסוד שבעצם לא הרפה ממנו גם בשנות חייו האחרונות. גם ביצירותיו בערוב ימיו צפה ועלתה ממעמקי הנפש – דרך תפיסתו זו, המהולה התרגשות רבה ששימשה מקור לא אכזב ליצירתו המסועפת רבת הגונים, דוגמת אותה יצירה מופלאה בשני כרכים שהקדישה לפני מותו לחברו המשורר הסופר והעורך שארל פיגי.

אולם הוא לא מצא סיפוק ולא ענין רב בעבודתו זו. “בעיקרו של דבר, הריני עייף מאד, מזה ארבעה חדשים כתבתי (או חזרתי והעתקתי) אלף עמוד. מהם לא נכתב אף אחד מתוך חפץ־לב, אלא מתוך מילוי חובה. מתוך כניעה לכלל אוילי (כי למי יגרום הדבר תענוג, שאני מחבר את התיזות שלי), ואשר אלי, רב הוא השיעמום הנגרם לי. שכן לדידי, זהו אבוד זמן ללא תקנה, שנגזל מחיי”. והוא חוזר על ההנחה הזאת, מתוך נאמנות לעצמו והערכת כוח־היצירה, שבניגוד לעבודה המדעית, הוא סם־חיים ליוצר. “דבר זה (דבר הצלחתו בחיבור התיזות ובבחינות האוניברסיטה) מוכיח מה מעטה חשיבותו של המדע, שאנוכי, שאיני מלומד, יכולתי לעשות חייל בסוג עבודה זה – ואמנם לעולם לא אחוש עוד טעם בחקירות היסטוריות אלה, שבגילוי־לב הנני רואן כנחותות־דרגה”. היוצר, שכבר נתפס ליצר־המספר, כותב הדראמות והביאוגרפיות מודיע לידידתו, בשנת 1896: “הריני עומד על סף כתיבתו של רומאן ארוך מאוד, אשר השלמתו תגזול ממני שנים רבות, ללא ספק. כמו כן עומד אני בפני חיבור שורת מחזות, הקשורים אלו באלו, שאת הראשון שבהם אחבר עוד השנה”. היוצר נטול סבלנות, משתוקק לחיי־יצירה ונחפז להעלות את יצירי רוחו. לבו מתמלא חדות אושר למחשבה, כי אכן לא יהיה אנוס עוד להוסיף לעסוק בעבודות ההוראה. מן היום ואילך חפשי הוא לנפשו. כנפים תצמחנה לרוחו היוצרת, כי הוא “מלא זעם על הצלחותיו… כמוסיקוגראף”. “ובינינו לבין עצמנו, הריני לועג למוסיקה (לפחות לתולדות המוסיקה). ברצוני לפעול (בחיים) בכוח מחזותי”.

הוא טרוד בעבודתו המיגעת כמורה ומוסיקוגראף, אבל אינו מוותר על חיי יצירה. אף בימי עמל אפורים, הריהו נחלץ מחובות השעה ומוצא לו מפלט בהתמכרות ללא סייג לאשר מפעם את לבו הער, הרגיש והרווי דמויות חיות תוססות ובולטות. וכך יעיר באחד ממכתביו למאלבידה: “מגיל שש עשרה (מאז הפכה אמנותי לעצם מעצמותי) לא ידעתי רגע אחד בחיי, שיהא חסר ענין. חש אני בכוחותי העולים וגוברים בי וכי ההר כאילו משפיל עצמו תחת צעדי. יש בכך משום הרגשת־חדוה עמוקה. אני תפילה כי זו תהא גם מנת חלקם של רבים אחרים, לא הייתי חפץ לשמור את כל האושר והחיות הממלאים את לבי רק למעני בלבד”. הוא חדור הכרה, כי תעודה אנושית רבת־חשיבות ואחריות מוטלת עליו, לפיכך אינו מצטמצם בד' אמותיה של עבודת מחקר, ואף לא של יצירה מתמדת, אלא, יוצא לאיטליה, עובר בה לארכה ולרחבה כדי לספוג את רוח עברה ולהתעמק בהכרת נכסיה האמנותיים, ערכיה המוסריים וקניניה ההיסטוריים. עורך מסעות להולאנד, מבקר בבתי הנכות שלה. ממלא נפשו תחושות־הערצה למראה ציורי גדולי אמניה, בוחן את הרגשותיו ושוקל את דעותיו למראה כל יצירה אנושית עילאית. אינו נרתע מלבקר, כאדם בן חורין, את הפגמים, שכן לא יוותר על חופש רוחו אף בעמדו, משתאה ומוכה תימהון, מול פסלים ותמונות שיפים האלוהי היה לפולחן בעיני כל.

הוא יוצא לגרמניה. משוטט בעריה, עוקב אחרי תושביה, חייהם, נטיותיהם ויצריהם.

את מנוחתו מדריכה החרדה לאותה יצירה, רומן־אפופיה, שהגה ואמר לבצע תוך שנים מעטות. הוא נתמכר בכל נימי נפשו לקליטת דרכי המוסיקה וחיי היוצרים בגרמניה. מגמה אחת תכוונו בכל מקום – המגמה להזין את נפשו באותה רוח, ממנה יהיו קרוצים גיבוריו: “ז’אן כריסטוף” בסיפורו האפי רב־הכמות וארוך הנשימה, וגאון הקומפוזיטורים: “ביטהובן”. ספר ביאוגרפי ממצה המלא רוח של הערצה; שתי יצירות שעמדו להופיע ורישומן בחיי החברה הנאורה היה רב במשך שנים רבות, וכזה הנו עד היום. רומן רולאן מכונס בתוך עצמו; אינו נוהג לפתוח את סגור לבו. “תרשי נא לי, כותב הוא לידידתו, לנעול את ביתי (נפשי) בפני סקרנותם של אנשים”. עם זאת אין כמוהו להרגשת ידידות וקשר לחברים.

מסעותיו הרבים מניעים אותו לחוות את דעתו על תופעות, אישים ונופים. חש בצורך לשתף את חבריו בתחושותיו, הערכותיו ואכזבותיו. אין תימה איפוא, אם בספר האיגרות למאלבידה לבית מיזנבוג, מהדהד אותו קול ובין עמודיו מהלכת רוחו החפשית, התוססת מלאת הסקרנות של רולאן.

מכתבים רבים הם מסות־בקורת, מסות־הגות על חזיונות אמנותיים, דרכי יצירה ויוצרים. ועל הכל הוא משיח לפי תומו תוך כתיבה קלה ומצב רוח. יש, וזעיר פה, זעיר שם, מוחש רישול מה, ממנו לא נשתחרר ר. רולאן והוא צף ועולה אף במעולות שביצירותיו. רישול זה פוגם לעתים בתאוריו ובניסוח מחשבותיו, אלא שעם זה אין לכחד, כי יש בו באותו רישול קל משום תוספת־חן המשרה הרגשת חרות בכל שכתב.

ר. רולן ביקר בבתי־הנכות בהולאנד; נתמלא דבקות בכל שראה שם. ואילו לבו נוטה לאמנות הולאנד המצויה בלובר. “איני יכול לומר לך עד מה נראה לי מפואר רמבראנד בלובר. בשום מקום אחר, לא בהאג ולא באמסטרדם, לא עשה עלי רושם של עצמה ריבונית; איזה דמיון, איזה פיוט, איזו ממשות, איזו רגישות עמוקה! אין עוד ציור בלובר שיהא רוחש לך ידידות כמוהו; אף לא וינצ’י. ועלי להתוודות לפניך חרש (אל תגלי זאת לאיש) – וינצ’י גרם לי צער בביקורי האחרון; אל אלוהים! מה מעושה הוא; מעולם לא נראתה עד כה בעיני כל אותה בת־צחוק נפלאה מלאת העיות. מה קרה לי איפוא, ששונו בעיני פני וינצ’י שלי? (כאילו שרוי הוא עתה בטרקלין, אותו איש, ומגיד דברים, שאין הוא מאמין בהם. תוף, איזו בת־צחוק מעושה!… – מדוע, מדוע לא מצאתי את וינצ’י שלי? (רק יוקונדה; ואפילו יוקונדה עצמה נראתה בעיני פחותת־ערך). לעומת זאת הבינותי יותר לרוח תמונותיו של רפאל; זו, הקטנה ביותר, אפולו ומארסיאס, היתה לי בחינת תגלית; עולם שלם של מחשבה נסוך על פני הציורים היפים האלה. העתקו שראיתי במקום אחר מוצא עוד יותר חן בעיני. – והנה החלטתי להתחקות על ציורי האיטלקים בלובר ולחקרם חקירה מעמיקה. ראיתי את גורז’יונה שלך. הוא נהדר ללא ספק. אבל התדעי מה מחשבתי על חיבתך היתרה אליו, ידידתי היקרה? סיבת הדבר נעוצה בכך, שאת אוהבת את שמש איטליה. מכל הבדים האיטלקיים בלובר, הריני מוצא, כי זהו האחד, ששמר שמירה מעולה על בבואת ארצו; כאילו זוהי חלקת שמים מן הדרום”.

הוא חי את חיי הצייר לפי תמונותיו וחש את חויותיו בנפשו, רגישותו לדברי אמנות עזה, עמוקה, מוחשית, ואינו יכול לעמוד בפני הקסם שבהם. מסתכל הוא בתמונת בן־דורו, הצייר לנבאך והריהו כותב: “הפורטרט של לנבאך רדף אחרי ימים מספר, חושש הייתי שמא איש זה יצייר אותי, מבט צולל כזה לנבכי הנפש מבהילני”.

מכתביו שופעים הערות רבות מסוג זה, על מעשי אמנות ומלווים הערכות ממצות ההופכות למאמרי ביקורת מעמיקים ושלמים. כל שיביע בעניני אמנות הוא פרי יוצר שטרח לראות, ללמוד ולחקור. כשרון לו להבחין כל דבר של יצירה הבחנה דקה, מקורית וקולעת, וליתן לו מבע ברור ובולט.

ברוח זו הגיב על תערוכת רינואר, שהעריכו “כאימפריסיוניסט דק ועדין”. “יש להניח, כי הנני נמנה יותר על סוג אותם האמנים, שלפי דעת באקון, הם מתיחסים על מין “העכבישים”, אשר יונקים את מפעל יצירתם ממקור הויתם העצמית יותר מאשר על הנמלים הצוברות ללא לאות אוצרות זרים ויותר מאשר הדבורים, הלוקחות את החומר הטוב שבעולם, משנות את צורתו ונותנות דבש”. ואילו אף העכביש איננו יוצר יש מאין. אף הוא נזקק לחומר ולמען העשירו ב“מקור הויתו”.

רולאן שואב את כוח־יצירתו מעמקי נפשו. ואילו כל אשר כתב ויצר בא בעקבות הסתכלות בתופעות הטבע, בחזיונות חיי האדם ותולדותיו בחברה האנושית.

ואין צורך להטעים במיוחד, כי משיאזין לתזמורת ויקשיב ליצירות קומפוזיטורים בני העבר ובני דורו, יחוש בצורך להגיב על ששמע, לשתף את ידידתו הישישה (הקשישה ממנו יותר מחמש־עשרות שנים) ברשמיו, לחוות את דעתו הטבועה בחותם אישיותו הרגישה. יש שהוא מדגיש את הליקויים בכשרון היוצרים־הגיבורים, האהובים עליו והנערצים בעיניו כאלים.

אפילו ביטהובן, ששמש לו מופת בעיצוב דמותו של ז'. כריסטוף, אף הוא לא תמיד מקובל עליו. והוא משיח לפי תומו: “פעם אגלה לפניך את ביטהובן שלי, פעם כשאחוש עצמי בוער כולי בנשיבת רוחן של יצירותיו הגדולות, היום לא אומר לך אלא שניגנתי אחדים ממזמורי הרביעיה שלו ונפגעתי מן הנעימה שבאחדים מן הקטעים: כשם אני אוהב את יגונו ואת תנופות־גבורתו, כן מעיקה עלי לעתים קרובות עליזותו ומעכירה את רוחי; את עצמך מצאת אותו “כמעט אנטיפאתי”… והלא בסיכומו של דבר, יש ועליזותו כבדה או מאומצת, כפוייה וכמעט עצובה או פראית, כמעט גסה או ילדותית וכמעט אוילית. עד מהרה מתחוור לך כי אדם זה לא ידע אושר מהו, כי חי בודד וכי ניחן אך בשכל מועט. (אין זו קובלנה אלא ציון עובדה) – אבל מה רבה רוח־גבורתו”.

והוא הדין במוצארט. אותו לא העריך הרבה, אבל נטה לו חיבה וחסד. כי כאמור אף כי היה לבו מלא יראת כבוד והערצה אל גדולי היוצרים, שמר על חרות שיפוטו ואמת התרשמותו ולא נמנע מלבקרם. הוא ידע להעריץ, להתפס לקיסמן של יצירות סופרים מבני דורו, ותיקים וצעירים כטולסטוי, איבסן, בירנסן, דאנונציו, באררס ועמיתו אנדרה סואריס ובתקופה שלפני כן בכאלדירון, שקספיר, גיתה ושילר. מכתביו, בהם הוא נותן דרור להרהוריו על יוצרים ויצירות, הם לפעמים פרקי־מסות נהדרים, השופעים הערות מקוריות והערכות קולעות.

מאלבידה לבית מיזנבוג היא סופרת גרמנית. לבה מלא הוקרה לגיתה ולשילר. אין תימה איפוא, אם לא אחת יחליפו דעות ביניהם על יוצרים אלה. ר. רולאן יודע את ערכם, אבל רבות, רבות הן הסתייגויותיו, משיכתוב עליהם לידידתו.

"שם גיתה, אומר הוא לה, צף ועולה במכתבך פעמים מספר. משתוקק אני להשיב לך, אולם חוששני פן יגרם לך צער, אם אומר לך את דעתי עליהם. – סיימתי את קריאתי בחליפת מכתביהם, ציפיתי ליתר רוך, לחיבה מלאה יותר, לאמיתו של דבר, חש אני בהם שהם שני אנשי שכל יותר מאשר שני בעלי לב. – איני אוהב את שילר, המוטרד בבעיות אסתיטיקה ובשלמות תכנית. לא לרצון הוא לי לראות את גיתה שקוע ראשו ורובו בפילוסופיה, מדע ועסקי חצר. – ועל כל אלה איני מחבב את “התבוננותו־הרהורו” של גיתה. שלוות מבטו דומה לשמש בחודש דצמבר: בהאירו הוא מקפיא; ואני – צורך לי להתחמם לאור היצרים של שקספיר, לאחר שנשאתי את קור יצריו הוא… מה רבים הדברים, שאין פאגאני גדול זה חש בהם בעולם המודרני!… רבות הייתי חושד באדם שכה מיעט להונות עצמו בחיים… ולאחר שהוסיף לפתח את מחשבתו על תכונותיו של הפיטן, הוא שואל את עצמו: “מבקש אני לדעת מה היו טולסטוי וגיתה חושבים איש על רעהו, אילו חיו בתקופה אחת. אל אלוהים! דומה, כי דורות מפרידים ביניהם. יאמר־נא – בדרך אגב, בין גיתה לבין כל מישהו אחר קיימת מחיצה של דורות. זוהי ללא ספק גדולתו, אבל לדעתי זוהי גם חולשתו. גיתה הוא אמנם מעין אדם אידיאלי, היש גם משום בטחון שהוא אדם?”

השוואות ספרותיות מסוג זה חביבות עליו והוא מרבה להשתמש בהן לשם הסברת דעותיו על סופרים ויצירות. טולסטוי היה לו בנעוריו בחינת תגלית שהרעישה את נפשו. הוא שש לקראת כל דימוי, שיוצר “מלחמה ושלום” עשוי לשמש דוגמה ומופת. שקספיר וטולסטוי הם אליליו. אהבתו זו למחבר “אננה קארנינה” קירבה אותו להבנת ספרות רוסיה בכלל.

גם מאלבידה, שלבה נטה לדעות מתקדמות ובזכותן היתה לידידתו ולאשת־סודו של הרצן הרוסי, שאת ילדותיו אימצה לה לבנות ואף השיאה אחת מהן לצרפתי: מונו, פתחה לפניו את שערי היצירה הספרותית הרוסית ועוררה בו רגשי דבקות ברוחה היוצרת. אך אין רולאן שותף לה בהערכת הסופרים. מעדיף הוא את טולסטוי ודוסטויבסקי על טורגניב והרצן. “טעמתי טעם טוב בקריאת הדף שכתב הרצן על הקרחון. – עלי לומר לך, כי בניגוד לדעתך, אין דור האמנים בני זמננו נראה בעיני גדול כדור הקודם. מוצא אני כי טולסטוי ודוסטויבסקי הם בעלי שיעור קומה שונה מזה של טורגניב והרצן. (ואין אני מדבר אלא על כוח־היצירה שלהם). חזרתי וקראתי את טורגניב; הוא נראה לי בהשוואה לטולסטוי, סופר ממדרגה שניה. – בודאי יפי הצורה מטרידו, אבל עד מה פחות עמוק וחסר־כנות הוא, עד מה נטול־טבעיות הוא. הוא בעיני מעין אמן צרפתי; ואם כן הוא הדבר, הרי אין אני יודע, אם לא מן הראוי שאבכר על פניו את פלובר, אמן הצורה. מה שאין כן ברצעני – הרוזן היקר. איזה רוחב־נפש ואיזה טוהר־לבב! הוא האוונגליון; הוא שקספיר. מרגיש אני אליו אהבה אין־סוף”.

דומה כי בכל ההערכה הנכונה, המלאה הבחנה דקה ותפיסה ברורה, יש משום ראיה נוקבת ומעשה מבקר בחסד, אף כי מורגש עירבוב פרשיות מסוים בקביעתם המדויקת של דורות הסופרים – ר. רולאן חי ומרחף באוירה זו של היצירה בתקופתו בכל ארצות התרבות כאדם השרוי ללא מניע בעולמו הוא. ערנותו הגדולה למתרחש ומתהוה סביבו, סקרנות־רוחו לכל שהוגים ויוצרים בחברה בת־זמנו ומסירותו לערכי האנושות, הטביעו את חותמם על התרשמותו העמוקה מכל מפעל תרבות ועל שיפוטו, פרי רוחב־מבטו, על אישים מעולים ומפעליהם.

הנה כי כן יחוש עצמו משתאה למקרא מחזותיו של איבסן. כל יצירה תבא מאשר תבא, אם רק בעלת ערך היא, אינה זרה לנפשו וכובשת את לבו. יוצר “אויב העם” מעורר את הערצתו, אבל יש והוא נפגע מליקוייו. הוא “בלע” את איבסן. אכן, זהו אדם; מבחינה ידועה גדול הוא מטולסטוי, אבל משקלו קטן יותר. קראתי את “השבים”, את “בית הבובה” “הברוז הפראי” ו“רוז מרסהולם”. מן הארבעה נשא חן בעיני “בית הבובה”; זהו גם המחזה שנבנה יפה משאר מחזותיו. מאחורי צורתו החיצונית המתונה־קצובה מסתתר כוח עצום. ביחוד מעריץ אני את אפיו של הלמר, שעה שקורא את מכתבו ופניו פושטים לפתע צורה ולובשים צורה חדשה; את אנוכיותו האכזרית של האיש, המזנק לפתע ומוכן להקריב הכול, לשבר ולהשמיד הכול למען הגן על החיה הנרדפת, הכבוד הנתון בסכנה; – ואחר משנרגע, מיד חוזר אליו המסוה החברותי, הכזב המעושה, מתוך הרגשת חרפה המהולה בקצת חימה, על שנתן לגלות עצמו בכל מערומיו. אה, מה אמיתי כל זה, מה אמיתי בכל תוגתו! – פרט לאריכות יתירה בדו־השיח האחרון, שאגב הוא נושא אופי סמלי, המיוחד לאמנות הצפון, הרי זוהי יצירה נהדרת. לעומת זאת מרגיזני “הברוז הפראי”. אותה אירוניה קשה, יבשה, עתים מופרזת – רעה היא בעיני. ידעתי כי איבסן הוא הראשון שיהא מתייסר בכל זה וכי הוא מתכוון כנגד עצמו, כנגד אמנותו ויצירתו. אבל מה מוזר הוא לראות אדם, שאת כל ימיו הקדיש להטפת האמת ולפתע הריהו נעצר וצווח, כי כל שאמר הוא שקר וכזב! אם זוהי אמנם מחשבתו – יהא נא מחריש ודומם; או ידבר־נא רק אל עצמו וימחה־נא עברו מעל לוח־לבו. ואם אינו נוהג כן, משמע שיקר, בעיניו פחות ענין האמת מאשר תאוות־הכבוד של מחבר. הנה כי כן, זו דרכם של אמנים, שתשוקתם למלא תעודת שליחים – הייתי מוחל להם את סתירותיהם, אילו היו להוטים אחרי אידיאל ללא פניות, אחרי היופי והחיים, ולא אחרי אידיאל של פעולה, שיש בו משום הטפת מוסר ודרשנות. שקספיר רשאי להביע את מחשבתו כולה; העולם ויצריו משתקפים בכל הדר־שלותו. אבל ישו – איבסן – ממנו ניטלת זכות זו".

הבאנו קטע ממסה־משא זו. עוז־שיפוטו, כנות הערכתו וזעם אישיותו, שאיננה רק אמנותית, אלא בעיקרו של דבר מוסרית, באים לידי ביטוי בולט; ביטוי, שיש בו כדי להאיר באור נאה וממצה את תכונות־נפשו, – דרכי מחשבתו, כוח הבחנתו וכמיהתו לערכים עליונים. הוא רואה את העולם ראיה מציאותית, אתית ואסטתית כאחת; נתפס לקסם שביופי; אבל אין הוא מוותר על קנינים, שרוח חיים חיוביים, פוריים ומפרים נושבת מהם. בכל עת שישמיע דברו, ואין כמעט מאורע, תופעה ומעשה יצירה, שלא יעורר בו הד ברור! – טבוע קו אפיו זה של אישיות, שיש בה מן האמן־היוצר ואיש המצפון כאחד, שנבצר ממנו שלא לראות את המתרחש ונוצר סביבו מבעד לאספקלריה כפולה זו.

(שיחותיהם על שפת הלימן)

א

מותו הטראגי של גאנדי הדהים את העולם. נביא תורת אי־אלימות נהרג ביד מתנקש. פטירתו זו לבשה מיד בעיני המערב המזועזע והאכול ניגודים צורה סמלית. זמן קצר קודם לכן ישב בתענית ובכוח צומו הביא את עמי הודו לידי הבנה הדדית זמנית. מעשהו זה עורר הערצה בלב רבים מבין הסופרים והמדינאים. הכול הזכירו את דבריו מכבר על עצמתו של מצפון האדם. הוא אמר אז: “העריץ היחידי, שהנני מכיר בו בעולם הוא אותו קול־דממה הדקה, שהננו מאזינים לו בחובנו”.

והנה לא עבר זמן רב (מני אז) והוא הומת, כשאמר לשפוך את לבו בתפילה… אין תימה, אם רצח זה עורר התרגשות עצומה בכל הארצות. גאנדי גילם באישיותו את רצון האנושות לשלום ובמותו כאילו נאלם אותו “קול־הדממה הדקה”, שקרא לאהבה ואסר על “שפיכת דמים”. בלום כתב למחרת פטירתו: “לא ראיתיו מעולם; איני יודע את הלשון, בה דיבר; מעולם לא דרכתי על אדמת ארצו ומרגיש הנני אותו יגון, שהייתי חש בו, אילו אבד לי יצור קרוב”.

כי מאז הקדיש רומן רולאן ספר לתולדות חייו ולתורתו של גאנדי, הפך “המאהאטמה” לאישיות עולמית, המבטאת את מצפון האנושיות. יוצר “ז’אן כריסטוף” ידע להלביש את דעותיו וחויותיו של ההודי הגדול לבוש מערבי; הוא השכיל להבהיר את הלך־נפשו ואף אולי לפרש לגאנדי עצמו את מהותה של תורתו, המזרחית והמעורפלת. רולאן טולטל טלטלות אידיאולוגיות קשות ומסובכות. בימי המלחמה הראשונה עמד “מעל למערכה” והשמיע את קולו, באומץ, כנות וכשרון כנגד מחרחרי הריב בין העמים ומחוללי המלחמות. גם הוא הפך בימים ההם לסמל, סמל אישיות חפשית, המרהיבה עוז בנפשה לחשוב מחשבה עצמאית ולהלחם, מטעמי הכרה פנימית, לרעיונות של שלום וחירות. ברומאן “קליראמבו”, שחיבר בשנות 1916־20, תיאר תיאור מפורט את “תולדותיו של מצפון חפשי בימי המלחמה”. עם פרוץ המהפכה הבולשבית, הביע את רגשי הערצתו ללנין ולטרוצקי, ואולם דחה כל רעיון דיקטאטורי, את “העריצות הנושנה כאת העריצות הפרולטארית”. במאמריו שכונסו בשם “עשר שנות מערכה” ו“בני לויה”, היה העולם התרבותי עד ראיה לסערת־נפשה של אישיות חפשית, מוסרית ומחוננת זו, שעמדה איתן בלב נחשולי היצרים המתלקחים בחברה האנושית. הכל העריצו את עוז־רוחו והוקירו את מאבקו עם עצמו. חייו היו בחינת סכסוך בין החלום והמעשה, בין השאיפות של אידיאליזם אישי לבין האוביקטיביות העליונה של הטבע המטיל את חוקיו על רוח האדם.

גאנדי והקדושים ההודיים שמשו לו אילן לתלות בו כל תורתו. תורת אי־האלימות של בני המזרח הצילתו לזמן־מה מספקות־נפשו, ממבוכת־לבו ומתהיותיו. ביד אמן המאמין בגבורה רוחנית העלה את דמותו של גאנדי ושיווה ללבטיו ולחייו ערך עולמי כללי. בעצם מצא מפלט מחרדתו למתהווה לנגד עיניו בחברה האנושית בבריחה אל המזרח, אל “קדושיהם וצדיקיהם”.

ואולם עלית הפאשיזם הביאתו לידי מסקנה, כי יש “להשלים בין מחשבת הודו למחשבת מוסקבה”. נתחוור לו כי בנצחון מוסוליני כרוכה סכנה לקיום התרבות והוא נתמלא כולו אי־מנוחה נפשית. קמעה־קמעה טולטל מספק לספק, עד שלבסוף נצטרף לבולשביות. כשם שמרוב מבוכה נמלט על נפשו מן הניגודים, הסכסוכים והמלחמות באירופה ותקע יתדו במזרח, כן ברח עתה מסכנת הפאשיזם וביקש הצלה לרוחו במהפכה הסוביטית. בעצם לא בחר בבולשביות אלא בדלית ברירה, כברעה הקטנה ביותר. פרשת לבטיו אלה באה לידי ביטוי אמנותי ברומאן הגדול שלו, ב“הנפש הקסומה” שבה הפליג, אחרי “ז’אן כריסטוף”, במסע ארוך חדש. הוא השלה עצמו באידיאה, כי “קיימת התאמה טבעית בין הקומוניזם וההומאניזם”.

ב

יוצר “דאנטון” נוהג היה לרשום פעם בפעם ביומן כל שעבר עליו; אישי העולם הדגולים ביותר מכל הארצות ומכל הסוגים היו סרים אליו, משוחחים עמו על המתרחש והולך בכל המדינות, מתווכחים עמו על בעיות הדור. יומן זה, שנמשך עשרות שנים, הוא אוצר בלום לרחשי התקופה ואין גבול לערכו. לעתים מתפרסמים פרקים הימנו, המפיצים אור על מאורעות הימים ותגובות האישים המרכזיים בכל שטחי החיים. מיד אחרי מותו של גאנדי מסרה אלמנתו של רולאן פרקים מספר על ימי שהותו של המאהאטמה בביתו של יוצר “ז’אן כריסטוף” בזילניב אשר בשוויצריה בשנת 1932. גאנדי חזר אז מועידת “השולחן העגול בלונדון”. הוא עשה חמשה ימים במקום־מגוריו של רולאן. תלמידתו האנגליה מיס סלאד ובנו ליווהו במסעו זה. ביום בואו לבית ידידו, היה גאנדי שרוי כמנהגו בכל יום שני ב“שתיקה”. באותו יום היה “המאהאטמה” גוזר על עצמו להקשיב לכל מה שמדברים אליו ונוהג היה לומר מתוך צחוק: “זוהי הזדמנות טובה לכל אדם להשמיע לפני כל שרוצים להגיד לי”. רולאן משתמש בהזדמנות זו ומתנה את צערו על המתרחש בעולם. “אני מרצה לפניו ארוכות על מצבה המוסרי והתרבותי של אירופה היבשתית וביתר־יחוד על צרפת. אני עובר בקיצור לתקופת 1900־14 כדי לבאר את כשלונם הכפול, במשך המלחמה ואחריה, של אלה המכונים ריאליסטים (פוליטיקאים) ושל האידיאליסטים – שאת תבוסתם הסופית הכפולה מגלמים קלימנסו ווילסון. אני מגלה את פרצופה האמיתי, החבוי של המדיניות, שלא החילונו לחשוד בה אלא באמצע המלחמה: – הכסף, ההרפתקנים הגדולים וראשי התעשיה (זאחארוב, דיטרידינג), הטרסטים והקארטלים הבינלאומיים… זוהי בקיצור ההרצאה, שהרציתי בפני גאנדי ונמשכה שעה וחצי. גאנדי מקשיב לדברי בתשומת־לב, לרוב מבלי להסתכל בי… לא אחת הוא מנענע חזקות בראשו לאות הסכמה. רולאן מגן על המטריאליזם של ההמונים הרוסים המקריבים עצמם על מזבח עתידה של האנושות; אני אומר, כי אני רואה בחזיון זה אידיאליזם העולה על “הפסידו־אידיאליזם” של בני המערב, שאינם מקריבים כל קרבן לאידיאל שלהם, שהוא כולו מילולי גרידא”. הוא מקדש בשיחתו תשומת־לב גדולה לנעשה והולך באיטליה ומדבר רתת בכל שמתארע במשטר זה, השנוא עליו ומעורר את זעמו.

רק למחרתו בבוקר בשעות 9־8 מופיע גאנדי ומשיב לרולאן. הוא מספר לו, כי הוזמן לביקור באיטליה מטעם “מוסד התרבות”, שמנהלו הוא סקארפה, קונסול בהודו, אדם משכיל ותרבותי. סקארפה מציע לפניו לנסוע בשני קרונות־רכבת מיוחדים. אין הדבר נעים לו, לגאנדי, אבל הוא החליט, שלא להפוך את דבר דרך־נסיעתו זו לענין של משא ומתן. אומרים לו, כי הנסיעה היא בלתי־רשמית, ואילו אין הוא מרמה עצמו. הוא מבין יפה, כי מאחורי ההזמנה הזאת מסתתרת ממשלת איטליה. הוא חפץ לנסוע שמה, אלא שתנאי התנה, כי יאמר את אשר עם לבו, בגלוי. רולאן אומר לו, כי איטליה שרוייה במשטר עריץ; הוא מתאר לפניו את סבלו של העם, את דיכוי החופש. “חשוב על מה שאתה מגלם באישיותך בעיני אלפי איטלקים נרדפים, שניטל מהם חופש הדיבור! שימה־לב, כי הסכמתך החיצונית למשטר המדכא אותם עשויה להביאם לידי דימוראליזציה”. הוא מפציר בו לבל יסכים לכל הכנסת־אורחים רשמית. “אם ברצונך לראות את האפיפיור, את הוואטיקאן – מה טוב! אבל הימנע מכל מה שנושא אופי רשמי”. אך גאנדי משיב, כי עליו לקבל את הזמנת סקארפה ולהאמין לכל שהוא אומר לו. ורולאן מתחנן אליו ואומר לו: דרוש, כי סופרי־חוץ ישמעו את דבריך". בלעדיהם (אף־על־פי שרובם פאשיסטים), יסלפו את דבריו. גאנדי מבין לתחנוניו של ידידו, אבל עונה, כי אין הוא נוהג “לסדר סידורים, שהם בניגוד לטבעו”. “לא ביקשתי לערוך את הביקור. אך הוזמנתי, ונדמה לי, כי לא יבצר ממני לדבר אפילו באוירה זו”. כל השיחה הזאת, הטבעית, הסוערת, המביאה לידי התנגשות שני עולמות מחשבה והויה, יש בה כדי להבליט את אי־ההתאמה שבין איש המזרח, החוזה ועם זה איש המציאות, לבין איש המערב, איש החירות האישית, האזרח החפשי שהוא עם זה פייטן ואיש השיטה וההגיון.

ואילו רומן רולאן אינו אומר די במשא ומתן זה על איטליה. “אתמול ערכתי אני “מונולוג”. עתה אמור לי אתה מה הם הרהוריך אתה על כל שאמרתי לך”. גאנדי משיב: “בשעה שהקשבתי אתמול לדבריך, ראיתי מה גדול סבלך ותיארתי לעצמי את העמל הרב, שהשקעת כדי להגיע למסקנותיך. אך אני קורצתי מחומר אחר, כל המסקנות שהסקתי בחיי, לא פרי ההיסטוריה הן: זו לא מילאה כל תפקיד בעיצוב דמותי; כל מסקנותי בנויות על יסודות של נסיונות אישיים. מודה אני, כי בדבר זה יש בודאי משום סכנה של אשליה; שיטתי היא אמפירית. יש משוגעים המאמינים בהנחות ידועות; אין לנתקם מתפיסתם זו. אלה הם נסיונותיהם הם. סימני התחומים בין נסיונות המשוגעים האלה לבין נסיונותי אני הם דקים עד למאוד. אף־על־פי־כן אי אפשר לי שלא לתת אימון בנסיונותי. החכמים מימי־קדם ציינו נסיונות הבנויים על יסודות אינטואינטיביים; הכל מאמינים כיום, כי נסיונות אלה היו נכונים… הנני משעשע עצמי במחשבה, כי אף נסיונותי אינם נטולי יסוד… בשעה ששמעתיך מדבר, הרהרתי, כיצד יש להגיב?… הבעיות שהצגת לפני הן נוראות. בעוד אי־האלימות תפעל את פעולתה בהודו, הרי יתכן, כי תכשל באירופה. אבל אין בדבר זה כדי להביאני במבוכה. אני מאמין כי תורת “אי־האלימות” שלי נושאת אופי, שהוא בעל כוח ביצוע עולמי־כללי. אמונתי היא, כי רק בתורה זו טמון סוד הצלת אירופה… מה שמתרחש ברוסיה הוא בשבילי בחינת חידה”.

רומן רולאן – נטיותיו בימים ההם לרוסיה הסוביטית היו ברורות. אכזבתו מאירופה הדימוקראטית קירבה אותו אל הבולשביות. הוא עצמו הרגיש צורך לשכנע את עצמו בזה ולכן שוחח כך על הבולשביות עם גאנדי. עוד הטיף לחירות היחיד, לחברה החפשית, אם גם נתן את ידו לקומוניזם הרוסי. עדיין היה אכול ספקות. ואילו גאנדי היה איתן בדעותיו. הוא לא גרס את שיטת המהפכה, את דרך הדיכוי, את שפיכת־הדמים. לדעתו דיה באחדות הפועלים ובליכודם, למען יהא ביכלתם להתנות תנאים. אין הוא גורס את דרכי־המערכה החברותית שיש בהם אלימות; גם דרך של פעולות “מיעוטים בעלי הכרה ומרץ”, עליהם דיבר לפניו יוצר “ז’אן כריסטוף”, המבינים לרוח אחיהם ואומרים להשתמש “בדיקטאטורה של המעמד”, בכפיה לשם הטלת משטר פועלים – לא נראית לו. “אני מלמד, – אומר הוא לבן־שיחתו – כי הם־הם הרכושנים האמיתיים, משום שלא מטבע המתכת מהווה את ההון, אלא הכשרון והרצון לעבודה. בכלל, אין צורך, כי הפועלים יהיו קשורים לבתי־חרושת. מוטב לעזוב את בתי־התעשיה ולעבוד עבודה ללא תלות בזולת ובשכר נמוך, מאשר לקבל משכורת גדולה ופחות נכבדה”.

גאנדי לא נתפס, נבצר היה ממנו להתפס להשקפות המערביות על העבודה, על ההון, על השכר. העבודה היא ערך שבקדושה. אין הוא מבין לרוח המארכסיזם וכא. ד. גורדון יש לו פולחן “דת העבודה”. דרכו הוא ברורה: אי־האלימות, אהבת הבריות, הצמאון לשלום, עבודה, פשטות־חיים וכנות נפש – אלה מדברים אל לבו. קדחתנות של אירופה איננה מובנת לו – לאדם הנכסף לשלוה נפשית, לקצב איטי ולמעשים שקטים.

רומן רולאן שופך את לבו בפני גאנדי. דומה, כי הוא הולך בעקבות איש־האמונה הקאתולי המתוודה בפני הכוהן. הוא חוקר את “המאהאטמה” ומבקש לדעת מה היא עמדתו בשאלת האמנות. “אני מיחס, מכריז הוא, חשיבות מכרעת לאמנות וליופי. כלומר לאמנות האמתית וליופי הבריא. בכל ביטויי היופי חבויה הרמוניה, שיש בה ממהותו של המוסר”. לבו של בן־המערב, היוצר, הפייטן וההוגה, נקרע לגזרים. מאז ומעולם מעסיקים אותו התחומים שבין המוסר ליופי ומדריכים את מנוחתו. אחרי עמל נפשי רב השיג אותה הרמוניה כמוסה, שיש בה “ממהותו של המוסר”. ואילו הבעיה מטרידתו. מה שאין כן בגאנדי. מחשבתו פשוטה ושלמה. הנוסחה: “אמנות שאיננה קשורה קשר אמיץ עם האמת איננה אמנות”. מחשבה זו באה לו ללא עמל. היא בחינת מוסכם ראשון ומובן מאליו. הוא מבין יפה לנאבקים עם עצמם, “למבקשי האמת, שלבם רך כלוטוס וקשה כחלמיש”. הוא מבין יפה לרוחו המעונה והיפה של רולאן. ואילו האמת שלו פשוטה, בלתי־מסובכת וברורה. דרכו היא “אמפירית” ולא פילוסופית־מופשטת. הוא מעריך את הנצרות, אבל אינו מוקיר את הנוצרים, “שהנם רעים”. הוא איש־המזרח, ששאב וקלט אל תוכו רגשות, מחשבות ודרכי־פעולה מערביים. אבל הוא נאמן לאפיו, למוצאו ולמהותו הנפשית. בכל שהוא עושה, הוגה, אף באותם השטחים אשר דומה כאילו הוא שותף לרולאן בהרגשות ובשאיפות – תהום רובצת ביניהם – התהום שבין המזרח למערב.

פרקים אלה מיומנו של יוצר “הנפש הקסומה” הם תעודה אנושית, בעלת ערך אמנותי־מוסרי רב, המפיצה אור על שתי דמויות גדולות שחיו בדורנו.

בכל שראה אור עד עתה, רב החומר על היהודים, על יחסו אליהם, על קשריו החברותיים, התרבותיים והמשפחתיים עמם. הוא חי ויצר בתקופה של משפט דריפוס. אישיות טהורה, רוחנית, סוערת ואידיאלית כיוצר ז’אן כריסטוף לא יכלה שלא להמנות עם דורשי הצדק ועם התובעים את שחרורו של הנאשם. לבו היה נתון, מראשית, מיום עמדו על דעתו, לתיקון החברה, להעמקת שרשי העקרונות לחופש, לשויון, לשלום. רבה היתה לפחות בראשית־יצירתו, הערכתו והוקרתו לערכי הדת הקאתולית, לקדושיה ולאמניה, החדורים רוח “גבורה” עילאית. ואילו בתוך־תוכו קיננה מני אז הכרת ההכרח בהתקדמות אנושית, בפיתוח ערכי החברה וחשיבותה של חרות האדם. הוא נמנה איפוא עם “הדריפוסארים”.

אף־על־פי־כן לא היה לבו שלם עמו בנקודה זו. כרבים מבין האישים החפשיים לא נשתחרר מן התסביך הגזעי. בתוקף מסיבות חייו בתקופת נעוריו בא בהכרח במגע עם יהודים רבים באשר פנה. “בבית המדרש הנוראמלי העליון”, ב“סורבונה”, בהן למד ולימד, בעולם הספרות והמדע, בתיאטרון, בעתונות, באשר פנה נתקל ביהודים, שתפקידם בחברה לא תמיד עורר בו אהדה יתירה. מנעוריו לא אהב את המדברים בקול רם. את הזריזים והמתחכמים שבאנשי הבולוואר, את הבולטים והמבליטים עצמם ב“יריד” הפאריזי ולצערו לא מעטים מבין הסוערים באותו “יריד” היו יהודים. הוא לא נטה להם חסד; לא גרס את דרכיהם נטולי המציאות, את תלישותם, התרברבותם. שכן הוא עצמו היה איש אמת, יסודי, כולו כובד ראש השונא את קלי הדעת, השורצים בבולבארים והמבטאים, כביכול, את רוחה של צרפת, לא היה כמוהו להערצת התכונות הגאליות, העליצות, הפקחות, המקוריות השופעת, של בני עמו, שהיטיב לתאר לאחר מכן ב“קולא בריניון”. ואילו משטמה עזה שטם את “המתימרים להיות נושאי אותה רוח גאלית” ולמעשה לא היו אלא מוקיונים, ריקנים המביישים את ארצם. בתוך כל אלה, שעיותו לדעתו את פני צרפת, היו מהלכים, גם יהודים רבים, מ“בני קוהלת”, כביכול, שהחריבו עולמות בהבל פיהם.

רומן רולאן לא נשא את הופעותיהם המרגיזות בחברה. הוא דיבר בהם או עמם שפטים, הוא היה רציני יתר על המידה מכדי להתפס לחכמותיהם, ל“יצירותיהם” בספרות, בתיאטרון, ובעתונות. הוא לא אהב אותם כשם שהיה עוין את הנוצרים שנהגו מנהג פוחזים ומקלי ראש, ואשר פרקו עון והתגדרו ברוחם החפשית, המשוחררת מכל כבלים, כביכול, ולמעשה שוטטו ב“יריד” נטולי ענין, אכולי רדיפת כבוד ומשוללי כל הבנה בבעיות המסעירות את הדור.

ואולם ביהודים הוא חש, עם כל זאת, משהו שונה מבני עמו, הקאתולים, רבים מהם היו ידידים לו – ידידים הקרובים לו בנפש, כסוארז, הפרופיסור בריאל, שהפך במרוצת הימים לחתנו, ולאחר מכן סטיפאן צוויג. הוא העריך את כשרונם, את להיטותם לאידיאלים חברותיים ואמנותיים, את ערנותם העזה לכל דבר שברוח. על אף כל זאת ידע יפה, כבתיאור פגישותיו הראשונות של גבורו ז’אן כריסטוף עם יהודים, כי “התורה היהודית היתה קצת מן הצד”. היתה בו תחושה חזקה של שייכותו לגזע שונה מגזע מכיריו היהודים. ביצירתו הוא מרבה להבליט את תכונות הגזע. מאליו מובן, כי תפיסתו את מושג הגזע היא כולה רוחנית, עילאית. אולם רבה אמונתו בהבדלי הסגולות הגזעניות בין העמים. בין הגזע לאישיות מתיחות דרוכה. האדם חייב להעלות את האישיות ולשחררה מן הגזעיות לשם עיצובה. אבל מעלות רבות וחסרונות רבים בכל גזע. בדברו על ז’אן כריסטוף מספר רולאן: "ככה היה נקלע בין האינסטינקטים של גזעו ואישיותו. ועליו הכביד סבל של עבר טפיל, שדבק בו ושלא עלה בידו להנצל ממנו.

אין תימה איפוא, אם גם בפרשת דריפוס יקננו בו תחילה ספקות שמקורם היה ב“גזעו”, במוצאו הקתולי וברוחו, ששאפה להיות שופטת הכל בלא משא־פנים. הוא הבין לנפשם של היהודים, אבל באגרות ששיגר לידידתו הישישה, מאלבידה לבית מיזנבוג, הוא מקיים עובדה, כי כל היהודים סבורים, שדריפוס הוא חף מפשע – ללא יוצא מן הכלל. יחד עם זאת הוא מציין, כי כל קאתולי חדור הכרה, כי דריפוס בוגד. אין לתמוה על תנודותיו אלו, שהנן ביטוי לכל גישתו לבעיות החברה. אין הוא נותן להונות את עצמו ואומר לראות את המציאות – ותהא היא אכזרית – כמות שהיא. בעמדה כזאת, בלתי־המשוחדה, יש תמיד בהכרח משום עוול לצד אחד…

ברומאן־האיפופיה, בז’אן כריסטוף, בא לידי ביטוי יחסו ליהודים, שהיה, כנראה, פרי פגישותיו עמם בגרמניה ובצרפת, פרי נסיון חיים, שנרכש ממגע רב עמם. בעיירתו, מקום שם נתמך ז’אן כריסטוף, ע"י הדוכס ובני החצר ואחר, מפאת רוח המרד שבו, אמר להשתחרר מכבלי שיעמומם, רכילותם, נתקל בחבורת צעירים: רובם יהודים ובתוכם גוי אחד, אציל־פיטן, שהוציאו לאור כלי מבטא בשם “דיוניסוס”. הם הציעו לו לכתוב מאמרי בקורת מוסיקאליים. אנשי אותה חבורה היו בנים להורים עשירים, שהשתעשעו באידיאות חפשיות, “שחקו תפקיד של אמנים, התראו כבזים להון ומבזבזים אותו לכל עבר… הם עשו מעשי הוללות, אבל מעולם לא עלה בידם להשתיק לגמרי את כחות־רוחם ואת חושם המעשי… אבותיהם היו שייכים לדור הישן העברי, החרוץ והעקשן, קשורים לרוח גזעם צוברים את רכושם במרץ ובהתמדה והיו נהנים יותר מצבירת הרכוש מאשר מן הרכוש עצמו… (הבנים) עסקו בספרות מתוך ספורט ומתוך פלירט; ברצון לבשו צורה של מחריבי עולמות; באמת היו אלה בחורים טובים והם לא החריבו כלום, ולא פגעו אלא בבני אדם תמימים אחדים… ובשעה שהיו יוצאים למלחמה בחצוצרות ובקול שופר נגד איזה אליל של היום – שכבר החל להתמוטט – היו זהירים שלא לשרוף את ספינותיהם…” הם שיחקו משחק הורסי אלילים ובתוך־תוכם חלמו על שיבה לחיים שקטים, בטוחים, משמרים… רולאן, המדובב את גבורו ומפגישו עם יהודים אלה, נתן מבע לאשר העסיקהו בפרשה זו של מציאות יהודים ותפקידם בחברה… הלללו לא היו אהובים עליו, אם גם עוררו בו ענין…

כי הגזע היהודי מושך את תשומת־לבו. משיעביר את גבורו בחוצות הגיטו, הריהו מביא אותו לידי רגש התפעלות למראה “מבטים נפלאים, פקחיות מזהירה. הברק הדק, שפרש מן הבוץ הרהיבו והרגיזו. הוא אהבם מבלי דעת וגם ירא מפניהם. אבל מעולם לא היתה לו קירבה נפשית אפילו עם אחד מהם”. אין להטיל ספק בדבר, כי אלו הן הרגשותיו האישיות ונסיונותיו הפרטיים של רומן רולאן ממגעו עם היהודים. “הוא אהבם… וירא מפניהם. נשי ישראל קסמו לו, אבל היו זרות לו; פגישתו עם יהודית מנהיים, בת באנקיר יהודי, הפתיעתו והיתה לו בחינת תגלית. כי “הוא היתה שייכת לגזע שונה לגמרי מכל הנשים, שידע עד הנה”. היא היתה גבוהה ועדינה. רזה קצת, אף כי בעלת מבנה איתן, פניה מעוטרים שער שחור… הפרופיל שלה היה יפה, מלא מרץ ובהיר: לפניה היה ביטוי מורכב, בלתי־שלו ובלתי־בטוח – מורגשת היתה בה גזעיות חסונה… (היו בה) יסודות יפים מאוד ויסודות פשוטים מאוד”.

למראה בת־ישראל הוא נבוך. עיניה “היה בהן יותר מטבעו של הגזע מאשר מטבעה של האישיות… זאת היתה נפש עם ישראל, שנתגלתה לו בעינים הלוהטות והאפלות הללו”. אין פלא, אם רק לאחר שבא במגע עם יהודית מנהיים ועם בנות ישראל אחרות, לא רק בגרמניה, אלא גם בפאריז, למד למצוא לו באישונים אלה: “נתיב רוח קדם זה”. חש הוא “כי החיים הם משחק בעיניה ושהפקח מנצח. ומשמצאו סקרנותה וגאונה את סיפוקם, הרי חדלה להתענין בנושא זה ועוברת לנושא אחר. כל כוחה זה נשאר בעבר…”

פסק־דין קשה על בת־ישראל בתקופתו – בגרמניה כבצרפת. נלאה מלהביא את הערותיו, הפזורות בספריו, על האשה היהודיה במערב בימיו. דומה, כי רולאן נתנסה קשות ומרות בחברתן, ועם כל התפעלותו מהן, הוא מבליט את זרותן, את רגש ה“לא איכפתיות” שבהן, את משחקן… לפחות הנשים יפות הן, הגברים – לרוב – אינם מצטיינים ביפי־תוארם. סילון כהן “היה בעל גוף, רחב כתפים, מגולח למשעי, כמנהג אמריקאי, מסורבל כדוב”. ואעפי“כ השכיל, הוא היהודי האשכנזי “להעלות עצמו למדרגת כרוניקאי ופוסק־הלכה בעניני עולם הטרזנים שבפאריז… הוא היה הלוחם האביר לשיפור הסגנון הצרפתי…” ודניאל הכט “רם הקומה, קר המזג, המצוין בבגדיו, טיפוס פיניקי היה בולט, פקח ובלתי־נעים במראהו”. רומן רולאן אינו שבע נחת מיהודים אלה, שהוא מרבה להפגישם עם גבורו הסוער. נפשו סולדת מהם ומתפקידם בחברה. והוא כולו רוגז על אותם “הסופרים מישראל, שהיו כותבים בשביל משחקות ישראליות טראגדיות על תיריזה הקדושה, שיחקו את “דרך הצלב” בתיאטרון “בודיניר”, את “ישו הקטן” באמביגו, את “היסורים” בשער סן־מרטן, את “ישו” באודיאון וערכו לויות ל”ישו” בגן הבוטאני".

אנו בני ישראל שזכינו לחיות חיים עבריים שלמים בארצנו, בודאי שמלאים הננו הבנה לסערת־רוחו של רומן רולאן למראה תופעות נפסדות אלה, שהיה עד ראיה להן בגרמניה כבצרפת ושכל כך הירבה להתקלס בהן. תחושתנו הציונית הביאתנו לא אחת לידי בקורת מרה ולעתים מופרזת על תכונות רבים מבני עמנו, התלושים, שנטמעו בין עמי המערב. אותם היהודים הזריזים והמתרוצצים לא קלטו אל תוך נפשם את ערכיהם האנושיים האמיתיים של האומות, בתוכן הם שכנו ונהגו מנהג־חרות נטולת שרשים בחיי הרוח כמנהיים, הכט, סילון כהן. אף־על־פי־כן דומה שיש משהו מוגזם ואפילו פוגע באותו תיאור אכזרי של טיפוסי יהודים ויהודיות והווי משפחותיהם ביצירות רומן רולאן. הוא מתרעם לא רק על היהודים, ש“האירוניה היא עונג כל כך יקר להם”, ובסוגרים מעיר, כי “הרבה נוצרים בפריז יהודים הם מבחינה זו”, אלא גם על כל אלה, המסלפים את דמותה של צרפת. לבו מלא זעם על “היהודים שנעשו פריזאים והנוצרים שנתיהדו”, ואגב מלמד דרך ארץ את “הבנים האלה, – ר”ל היהודים, – שמתביישים באבותיהם ומתאמצים להתכחש ליושר גזעם". הוא נאמן לעצמו כאיש השואף שלא להיות בעל משא־פנים… עם כל זאת נשאר למקרא תיאוריו, טעם רע בלב כל יהודי…

כלום נבע יחסו זה גם מנסיון־נשואיו הראשונים, שנסתיים בגירושין – גרושים נאים כיאות לאנשים בעלי תרבות וחינוך חברותי? אין להשיב כהלכה על שאלה זו, הנוקבת עד תהום הנפש. כי חיי המשפחה עם קלוטילד בריאל, בת לאחד הבלשנים ואנשי המדע הגדולים¹ שבדורו, היו תחילה מלאי אושר, הבנה הדדית ושותפות רגשות יפים. רומן רולאן היה מתיחד עם עצמו, מתרכז בתוך נפשו וסגור בתוכו. במכתביו הרבים, הנלבבים, יש ויצא מגדרו וסיפר משהו מחייו הפנימיים. לעתים הוא קובל על אפיו, המונע ממנו השתפכות־נפש בפני ידידים. אבל פה ושם יש והוא מגלה טפח ומכסה טפחיים – ומאותו טפח יש ללמוד רבות על כל שנתחולל בנפשו. הנה כי כן יפתח את סגור־לבו, שעה שבמכתביו למאלבידה לבית מיזנבוג, הוא מספר לה, כי מחכים לה, “לבואו של מיכאל בריאל שני” ומעיר, כי “באורו של זה, תזכה המשפחה להארכת ימים במשך ששים שנה נוספות, הרולאנים הקטנים עוד נותנים, שיצפו להם, שרויים עדיין הם בחלום הגדול שלפני החיים…” רומן רולאן הביע בצניעות ודרך אגב את כיסופיו לאבהות. אבל לא נסתייעה מילתא.

והחיים נתאכזרו לו. קלוטילד הבינה לרוחו. הוא מדבר עליה תמיד ברוך ומתוך רגש אהבה והוקרה לבחירת־נפשו. אבל הנה אנוס הוא להתגרש מעל רעיתו האהובה. זמן רב דחה יום־יום את “הודעתו העצובה” לידידתו על גירושיו. לא היה לו הכוח לעשות זאת. אבל אין עוד לתקן את המעוות והוא מגלה את לבו בפני ידידתו מאלבידה. “לא אירע משהו מיוחד, זולת זאת, שחיינו שונים הם יתר על המידה ושלמרות כל מאמצי ואולי גם מאמציה היא נפרדים הם ומתרחקים אלה מאלה באורח גורלי”.

"קלוטילד, מספר רולאן, היתה נתונה תחת הרושם של מות אמה ומות הקומפוזיטור סיזר פראנק, שהיה רע גדול ואציל לה. היא סבלה סבל עמוק מסביבתה הפרושית והיתה חדורת רצון כן ונדיב־לב לחיות חיי עבודה והתיחדות. ואמנם במשך זמן רב היתה ידידה עוזרת ומסורה לי… אבל יש להניח, כי היא סמכה יתר על המידה על כוחותיה. האידיאליזם שלה היה כושל והיא ניתפסה לדבקות, רווית הרוך, של הרעות הפריזאית.

…מני אז הלכו ההבדלים בינינו וגברו. עתה כלו כל הכוחות. החיים המשותפים אינם אפשריים עוד אלא אם כן כל אחד יקריב את חייו למען רעהו. אין אני יכול וחייב לעשות זאת; היא אינה חפצה בכך. היא רוחשת לי חיבה וכבוד; אבל חיי רציניים יתר על המידה בשבילה ומושתתים כולם על אמונה, החסרה לה. היא שואפת לחיים חפשיים ומאושרים יותר. היא מאמינה, שיש לה זכות לחיות חיי אושר וגמרה אומר בנפשה להשיגם בכל האמצעים. הנסיון יוכיח לה, כי היא מונה עצמה וכי אמונתה היא ניתנת פחות למימוש מאשר אמונתי אני. אבל נבצר ממני להראות לה זאת; היא שמה מסוה על פניה. תהא איפוא חפשית. אותו מעט שיש ביכלתי לעשות למענה – אעשה ברצון…

מה גדולה עצבותי למחשבה, כי לא השכלתי בדוגמתי ובהגותי להציל אותה נפש, שהייתי קשור אליה קשר לב המהודקים ביותר… מכתבי מלא שלוה. אבל מכירה את אותי דייך כדי לדעת שרבות סבלתי ועודני סובל בכתבי את השורות האלו…"

והוא נתגרש מעל אהובת־נפשו, כשהוא שרוי כולו בצער עמוק ומצא סיפוק באותו יעוד אנושי גדול, שהוטל עליו ונועד לו מטעם שר אומתו והתרבות האנושית. הוא נרתם לעבודת־יצירתו מתוך משנה־דבקות והעשיר את רוח דורו בספרי ערך, במעשי־פאר ובעמידה לבלי חת על משמר הערכים והקנינים הנצחיים. ואילו אין להשתחרר מאותו רושם, כי מבחינת יחסו ליהודים, לא עברה פרשת נשואיו עם קלוטילד והכרת סביבתה, בית אביה וקרוביה היהודיים, ללא השפעה עליו. השפעה זו ניכרת בכל שכתב ויצר…

בכל שראה אור עד עתה, רב החומר על היהודים, על יחסו אליהם, על קשריו החברותיים, התרבותיים והמשפחתיים עמם. הוא חי ויצר בתקופה של משפט דריפוס. אישיות טהורה, רוחנית, סוערת ואידיאלית כיוצר ז’אן כריסטוף לא יכלה שלא להמנות עם דורשי הצדק ועם התובעים את שחרורו של הנאשם. לבו היה נתון, מראשית, מיום עמדו על דעתו, לתיקון חיי החברה, להעמקת שרשי העקרונות לחופש, לשויון, לשלום. רבה היתה לפחות בראשית־יצירתו, הערכתו והוקרתו לערכי הדת הקאתולית, לקדושיה ולאמניה, החדורים רוח “גבורה” עילאית. ואילו בתוך ־תוכו קיננה מני אז הכרת ההכרח בהתקדמות אנושית.

(אנדרה מורואה ומרסל פרוסט)

א

אנדרה מורואה כתב ספר רב־כמות ורב־תוכן, המלא וגדוש עובדות ותעודות חדשות, שיש בהן כדי להגיה האור גדול על אישיותו ודרך־יצירתו של מרסל פרוסט. זהו ספר ביאוגרפיה והערכה בקרתית כאחת, בעלת חשיבות ספרותית עולמית.

ואילו יצירה בעלת ממדים אנושיים כאלה, שמקומה ללא ספק ליד “מסות” מונטן, הרומאנים של באלזאק, סטנדהאל, טולסטוי, דוסטויבסקי ודיקנס, איננה ניתנת עדיין בנקל למיצוי. כל דור ודור עוד יגלה בה אורות גנוזים, ביאורי חזיונות־חיים ותיאוריהם, שנעלמו מעיני בני זמנו. שכן יש במפעלו הספרותי של פרוסט – משום סיכום הגותה של תקופתו, סבלה וחזונה כאחד. ראית העולם שלו, יש בה משום חידוש. מאורעות הזמן שחלפו־עברו: חויות שכאילו נשכחו מלב; דמויות מלפנים שטושטשו – צפים ועולים בדמיוננו, לובשים צורה ברורה ומתמלאים חיות עזה – חיות שעצמתה נאמנה, נוקבת ומעמיקה יותר מזו של חזיונות־חיים ותופעות־נפש המתרחשים לנגד עינינו או בקרבנו, בהווה. השקפתו של פרוסט על האמנות, תפיסתו המקורית ודרך־ביצועו הסיפורית מביאות אותו לידי כך שהוא חוזר ומשתלט על העבר, מתגבר ביצירתו על הזמן שחלף ועבר ומעלה מתהום הנשיה זכרונות, רגשות, תחושות, חוויות ועובדות וקורם עליהם עור.

ב

אנדרה מורואה הבין לרוחו של מארסל פרוסט, וכיד האמן הטובה עליו, העלה את דמותו באותו כשרון, בו השכיל לשרטט את דיוקניהם של שלי, בירון, דיזרעאלי, וולטר, שטובריאן. אולם בדין הוא שנציין מיד, כי הפעם מוחש בגישתו משהו, שהוא בחינת הלב, שאינו מגלה לפה את שמדריך את מנוחתו, משהו כמוס וטמיר… הספר, כאמור, הוא רב־כמות; חייו של פרוסט מתוארים תיאור רחב ואף מובלטים בשפע פרטים מאלפים, שנשאבו ממקורות חדשים, מקורות שהועמדו לרשות מורואה בחסדה של בת־אחיו של פרוסט, הגברת לבית ז’ראר מוונט־פרוסט – פרטים החושפים ומגלים את כל מערכת חייו, יסוריו ומומיו בכל מערומיהם ללא כיסוי כלשהו. מתוכם נשמעת שועת ההומוסקסואליסט, שרבות התענה, שקד וחיבל תחבולות להעלימה מעיני מקורביו וקרוביו – וביתר־יחוד מעיני אמו, האהובה עליו אהבה ללא גבול, אליה רחש לבו הערצה אין־סוף ולה הוא חייב תודה על אותה מורשת החויות וההגות, שבכוחה הקים אנדרטה אדירה למחשבת דורו. שוועה זו מאירה באור מחכים את פרשת “סדום ועמורה”. אותה פרשה עקשקשה, המעוררת ספקות ותימהון בלב הקורא. ספרים ומאמרים רבים כבר נכתבו ועוד ייכתבו על פרוסט. אולם מן הנמנע יהיה לפסוח על הספר שחיבר מורואה עליו ועל יצירתו. שכן יש בו כדי לתרום תרומה רבת חשיבות להבנת אישיותו ודרכו האמנותית של יוצר: “לחיפוש אחרי הזמן האבוד”.

ג

דומה כי חיבה יתירה נודעת ממורואה לפרוסט – חיבה שמקורה במוצאם היהודי המשותף. מורואה הוא סופר מחונן, רב ערך, בעל רוח אנציקלופדית. הוא מכהן בכהונות רבות בהיכל הספרות: הוא ביאוגרף שמוניטין יצאו לו בעולם כולו; הוא מבקר, היסטוריון, מספר, פובליציסט, עתונאי ומרצה כאחד; בכל השטחים האלה הוא מגלה יכולת וכשרון. הוא מקובל על קוראיו הרבים בכל ארצות המערב. פה ושם הוא ממלא תפקיד של הוגה־דעות, המכוון את דרכם של בני דורו, משנתו – בהירה, הערכותיו – הגיוניות וקולעות, סיפוריו, הם המשך טבעי, אם כי מכוון, לרומאן הצרפתי המסורתי־קלאסי החל ב“נסיכה לבית כלב” וגמור ב“מאדאם בובארי”. טיפוסי רומאנים שהרבה לייחד עליהם את הדיבור בהרצאותיו, לוקחות הלב בפני קהל מעריצים בצרפת ומחוצה לה. ספרי הביאוגרפיה שלו היכו גלים רבים ומצאו בכל ארץ מחברים שהלכו בעקבותיו.

מורואה הוא ללא ספק סופר גדול, אחד מיורשיהם המובהקים של גדולי הרוח הצרפתים, בהירי המחשבה והניב, מהם ניזונה נפשו. ודומה כי לא הרי אישיותו כהרי כשרונו. האדם שבו קטן מן הסופר שבו. הוא מגלם באישיותו את הטיפוס הבולט והמוחשי של המסתגל, לשם נוחיותו, למציאות: הוא “אופורטוניסט” בכל הוויתו הנפשית אף בתארו את תכונות האהבה, הוא נוקט עמדה המתפשרת עם תנאי הסביבה. ומאלפים מבחינה זו הלכי נפשם של האוהבים, באחד הרומאנים שכינהו בשם" אינסטינקט האושר". אותן תכונות באות לידי גילוי, ביתר יחוד בשני ספריו, שכתב ופרסם בהיותו גולה בארצות הברית בימי מלחמת העולם השניה

יחסו למרשל פטן, טענותיו על גזלת רכושו ומגמתו לחיות בשלום עם פטן, אין בהם כדי לעורר כבוד בלב הקורא. אין אישיותו, עוז רוחו, כנותו ועמידתו על משמר העקרונות, עשויה לרכוש לבבות, דוגמת סופרים צרפתיים רבים, אותם הוא מתאר, את רעיונותיהם הוא מנתח ואת רוחם הוא מביא כדוגמא לעליונות נפשית.

ד

ומכל שכן שאין ביהודי שבו כדי לחזק בלבנו את רגש ההוקרה לאדם שבו. אין הוא בעל אופי אמיץ וגאה; בתוך־תוכו הוא קודם־כל בעל חשבונות חברתיים, שכל מגמתו להימנות על בעלי המעמד העליון, עם אורחי הטרקלינים הספרותיים ומבקריהם ולתפוס בהם עמדה גבוהה ומכובדת; ורבה לפיכך, החזקה שמוצאו היהודי יהא לו תמיד מקור לא אכזב ליסורי־נפש, לספקות.

הוריו היו יהודים. מכל שהוא מתאר מבצבצת ועולה המבוכה; אדיר רצונו לטשטש את מורשת אבותיו. הם חיו באלזס, מקום שם עמוקים היו שרשי ההוי והמסורת היהודיים. מורואה מרבה לדבר בהערצה על הכנסיה הקאתולית, על טקסיה ומסתריה, שעל כנפי שכינתה הכניס את ילדיו. בכל שיכתוב מלוהו רגש של עלבון. לא הטיבה עמו ההשגחה העליונה ולא נברא גוי מלדה, ויש משהו המעלה בנו גיחוך ומעורר רחמים (אליו) כאחד.

אולם אין משתחררים בנקל מתסביך – ביתר יחוד מתסביך מורכב כל כך כתסביך המוצא היהודי, ומרצון או שלא מרצון, מדעת או שלא מדעת הוא חוזר ומעלה דמויות היסטוריות או ספרותיות של יהודים גדולים דוקא. בתוך־תוכו מקננת הערצה לגאונים, שהם בני מוצאו והוא מתמכר התמכרות־נפש לגלות דיוקנותיהם, לביאור חזיונות־חייהם, לבטיהם וכשרונותיהם הוא נתפס לקסם־אישיותם ומבין כיהודי לרוחם. אין תימה אם נרתם לשרטוט אפיו של ד’יזרעאלי והעלה את דמותו הגדולה ביכולת אמנותית־סיפורית רבה. אחרי זה שקע בתיאור טיפוסים צרפתיים אנגליים ואמריקאיים; בחיבור ספרי היסטוריה ובהערכות בקורת על סופרים ואישים. אולם אין מנוחה בנפשו. הנה באה לידו ההזדמנות “לחפש אחרי נפשו של מארסל פרוסט”. אחת מן הדמויות בספרות בת־זמננו, מקורית, מורכבת ועתירת־רוח ביותר; מאליו מובן כי לא החמיצה, שכן, עמדה לפניו, כאן, לנגד עיניו אישיות עמוקת שרשים, מרובת צדדים, בעלת תכונות עצמיות הקרובות לתכונות נפשו הוא. כי פרוסט, אביו קאתולי מדורי דורות¹ ואמו – יהודיה שהוריה וכל קרוביה נשארו נאמנים למנהגים היהודיים. אמו, אשה נפלאה, יקרת נפש, מתה כיהודיה ונקברה בבית עלמין יהודי. אלא פרוסט, שחש את עצמו באורח טבעי, ממשיך את מסורת אביו וארצו כקאתולי, הוא אהב והעריך את קרוביו היהודיים וכל רגישותו העמוקה־עדינה, מורכבת־חולנית, באה לו בעיקרו של דבר ממקור יהדותו, ממוצא אמו. הוא היה נטול תסביך יהודי. הוא היה שרוי באוירה צרפתית באורח טבעי, ככל אזרח צרפתי אחר. היו לו מהלכים בחברה העליונה, בעולם הטרקלינים ובין רוזנים ודוכסים אבל מצב זה לא מנע ממנו להימנות על מצדדי דרייפוס. ביצירותיו רבים הגיבורים היהודיים, מתוארים תיאורי אמת ללא מבוכה נפשית, תיאורים שיש בהם מן החיוב ומן השלילה כיאות לאמן הרואה את המציאות ללא פניות ומדמה דברים, יצורים וקיבוצי חברה מתוך כנות פנימית ורוח בלתי־מובכת ובלתי־משוחדת. פרוס – כל שיוצא מלבו – רווי תמיד אוירה שסיתרה כגילויה, תוכה כברה. ולא נעכרה רוחו, בשל היותו מתיחס, בחלקו, על הגזע היהודי. ולא לקה בשל כך בהעדר שיווי־משקל נפשי, אלא ידע לדלות ממעמקי הוויתו אוצרות אהבה לאמו, עיצב דמויות יהודים, חיות, אמיתיות ובעלות תכונות, שהן פרי הסתכלות ללא צורך באפולוגיה או בגינוי. נוהג היה, הוא הקאתולי, לבוא ביום פטירת סבו, נתן ווייל, אל בית־העלמין היהודי. ובהיותו חולה, רתוק אל מיטתו בימיו האחרונים כתב: “אין עוד איש, אפילו לא אני, הואיל ואיני יכול לקום, שילך לבקר, לאורך רחוב המנוחות באותו בית־מועד לכל חי יהודי זעיר, שסבי, בהתאם לטקס, שמעולם לא הבנתי טעמו, רגיל היה שנה־שנה להניח אבני חצץ על קבר אבותינו”… במנהג זה, הבלתי מוסבר לו, שקם מתוך דבקות שבכיסופי נפש למוצאו היהודי חש משהו פיוטי מיוחד, שהיה בו כדי לחמם את לבו הרגיש.

לעומתו אנדרה מורואה, שגם אמו וגם אביו יהודים היו, איננו משוחרר מתסביך של נחיתות. הוא היה לעצם מעצמיה של החברה הצרפתית; אשתו הראשונה כאשתו השניה, המתיחסת על משפחה אצילת רוח ודם, נוצריות הן; ילדיו – קאתוליים. הוא מעורה בחברה ללא הפרעה כלשהי, ואף־על־פי־כן אין לבו שלם עמו. התבוללותו שלמה; הוא משמש פה לחוויות בני ארצו ואין איש כופר בכשרונו הגדול. יש הד לדבריו ויצירתו הענפה והמגוונת מקובלת על קוראים, שמספרם מגיע לרבבות, אם לא יותר מזה – אך מבוכתו כיהודי בעוכריו. מבוכה, ממנה הוא מוצא מפלט, כשבאה לידו הזדמנות לספר תולדותיו של יהודי־גאון, או אפילו גאון שהוא יהודי למחצה, הריהו מתמלא חדוות אושר; משתחרר מהרגשתו הלקויה כיהודי, ושר שיר הלל ביכולת אמנותית עזה, בריכוז נפשי עילאי, ובכשרון הבעה איתן. בהקדישו ספר רב חשיבות למארסל פרוסט נותן הוא פורקן לנפשו, והריהו חש רגע של הקלה והוא נהנה מן ההזדמנות שניתנה לו להתגבר על תסביכו ועם זה לשלם מס לדם היהודי, הזורם בעורקיו. כי מעל לכל ספק הוא, שפרוסט – דרכי יצירתו, תפיסתו האמנותית, עולמו הפנימי לא יובנו כראוי, אם לא יביאו בחשבון את מוצאו היהודי. הנה כי כן אין לתמוה על סופרים ומבקרים רבים מבני דורו, שהדגישו לא אחת קווי אופיו אלה; עתונאי, כותב מסות, ציין, כי “מראה נסיך פרסי לו, שעיניו עיני אילה” וגברת אחת, האצילה לבית גראמון, הדגישה כי פרצוף “אשורי בולט לו משיגדל זקן”. הסופר באררס מצא, כי הוא “מספר ערבי ומשירקום רקמותיו הערבסקות, הרי יידמה כל שיתאר לפרחים ולפירות שבקופסאות ראחט־לוקום”. ולא עוד אלא שנוסף על הערות אלו, המהולות לא מעט לגלוג, שכן נאמרו ונכתבו קודם שפרסם את כל יצירתו, נמצא מבקר בשם דני סורא, שהשווה את סגנונו לסגנון התלמוד. ובאמריקה מגלה בו הסופר אדמונד וילסון: “נטיה לזעם מוסרי, אקליפטי של נביאי ישראל”.

מורואה מונה אחד אחד את מחווי הדעות האלו. לכאורה דומה, כי זוהי גם סברתו שלו. הוא מודה באופיו זה, ומוצא בו אפילו עילה לבאור אישיותו. הוא מדבר על תופעה זו, הברוכה, בלב ולב, מתוך רגש עצור, שכן אף אם היה בו – בפרוסט – משל מספר ערבי “דבר המוטל בספק” כלום אין צפון סוד זה באותה עובדא פשוטה, שהירבה בסיפורי “אלף לילה ולילה” והעריץ את היצירה הזאת? כי הלא כל ימיו “ניזונה נפשו מן הקלאסיקונים הצרפתיים (שהוא) כתב ודיבר בלשונם, שנתרעננה ושאבה עצמה בכוח ניבם הכפרי של איכרי חבל הבוס, עליהם מתיחסת משפחת אביו. שכן מאדאם דה סיביניה ופראנסואז עשו יותר למען יצירת סגנונו מאשר התלמוד שלא קרא בו מעולם”

ה

ואם אמנם אומר מורואה לפרש באורח זה את תופעת פרוסט, הנה אין עוד מקום לכל תוספת דברים. פרוסט הוא צרפתי בכל רמ"ח אבריו, אין איש כופר בתכונתו זו. באקראי נולד, כמונטן, לאם יהודיה. הוא חוליה חשובה בשרשרת הספרות הצרפתית – ללא כל ספק. ואף־על־פי־כן מקדיש מחבר הספר “לחיפוש אחרי מארסל פרוסט” תשומת־לב רבה למוצאו היהודי למען הסביר את דרך יצירתו. שכן מורואה – הוא – שנתפס לתסביך של נחיתות, הוא חש בצורך לבאר את מקור כשרונו של פרוסט כאת מקור כשרונו הוא. הוא חש מועקה בלב, על אף שקידתו הרבה, המאומצת והמתמדת להשכיח מלבו את שייכותו לגזעו. בתוכו מקננת ההכרה כי אין הענין חלק ביותר, ואחרי ככלות הכל אינו יכול להסיח את הדעת מאותו חזיון, שכמוהו כפרוסט – כוח יצירתם נובע – לפחות בחלקו – ממקורם היהודי; וכיד הבקיאות הטובה עליו בספרות, הריהו נסמך על מה שכתב המבקר, תיבוֹדה, שחיווה דעה על הברכה הרבה שבמיזוג גזעים, שבניהם מגלים כוחות־נפש וכשרונות מקוריים פלאיים. תיבוֹדה, שחיווה דעה על הברכה הרבה שבמיזוג גזעים, שבניהם מגלים כוחות־נפש וכשרונות מקוריים פלאיים. תיבוֹדה מעיר, כי מונטן, שאף אמו היתה יהודיה, מגזע האנוסים, כזו של פרוסט – "רוח סקרנות לכול להם, נטיה וטעם למחשבה. מונטן, פרוסט, ברגסון, מכניסים בעולמנו הספרותי העשיר והמרכב את שאפשר לכנות בשם־כפל (doublet) פראנקו־שמי.

מורואה מציאה מצא, ואמנם יש לו על מי לסמוך. כי תיבוֹדה הוא בר־סמכא בכגון אלה. אין תימה איפוא, אם מורואה שש כל כך לקראת מציאה זו, שאגב אפשר שיש בה יסוד של אמת. שכן בהתערבות זו של גזעים יש אמנם לעתים משום ברכה לאנושות; כשרונות לא מעטים צמחו על רקע זה. העובדות רבות למדי ואין צורך להכביר מלים על תופעה זו. ואילו מורואה, אותו “כפל נפשי” משמש לו אמצעי לחפות על אותו תסביך, אם לא להצדקתו או להאדרתו, שמעיק על לבו ומציק לו. לפיכך, מה אופיינית מבחינה זו הערתו הבאה: “הדבר החשוב איננו בכך, שהכפל יהא “פראנקו־שמי”, אלא שיהא כפל. בספרות, כמו בגיניטיקה, המיזוג הוא בריא. יש בו כדי לסייע לשיפוט מתוך מתן נקודת־השוואה. להימנות על משפחה יהודית ומשפחה קאתולית משמעו להעניק למספר את ההזדמנות – המזל להכיר הכרה טובה יותר את האחת ואת השניה… אלה שנדחפים בכיוון אחד בכוח תנופת־טבעם הופכים לאנשים בעלי בטיחות (עצמית). אלה שבלבם חבוי, מיום היולדם, סיכסוך פנימי, חיים חיים רוחניים, שהם עשירים באורח מיוחד ורוויים תנודות, יסורים תסביכים והפתעות”. אותו סכסוך פנימי, אותה התרוצצות נפשית, שהיא פרי נחיתותו ועליה הוא שוקד להשכיח מלבו (ומלב קוראיו) צפות ועולות על פני הכרתו ובאות לידי מבע, שעה שהוא מנסה לנתח תופעות של בעלי כשרונות, שדם יהודי זורם בעורקיהם. נבצר מסופר להלך על גבי חבל תלוי באוויר ולשמור תמיד על שיווי משקלו. לפתע מתגלה לעיני כל, על אף מאמצי ההשכחה, היהודי שבאדם. מורואה עצמו מבליט את היתרון של היוצרים שבלבם חבויה, מיום היוולדם, התרוצצות פנימית". הוא מפרש בהערתו זו גם את עצמו. הוא מזכיר את מונטן ופרוסט ומסביר מדעת את סוד הוויתו, סוד היותו ממוצא יהודי, יליד צרפת וחניך תרבותה. מיזוגם באישיותו המחוננת והמבורכת הכשיר את הקרקע לצמיחתו כיוצר ולמפעלו הספרותי. תיבוֹדה הקל על תעודתו זו. שהרי נוסף על מונטן ופרוסט, שדמם היה מעורב, הנה צירף אליהם את דמותו של הפילוסוף – הגאון ברגסון, שבדומה למורואה – הוריו, מצד האב ומצד האם, היו יהודים, ללא תערובת כלשהי.

כי מורואה פוזל תדיר לעבר החברה העליונה, הטרקלינית והקאתולית עד כדי שכחת מוצאו והתנכרות מדעת. אותו “כפל נפשי”, שמעורר בלבו התפעלות משייחד את הדיבור על כשרונם של מונטן ופרוסט, דעתו מוסחת הימנו מרצון, מהעדר נאמנות למקורו ומבריחה מאישיותו האמתית. משידובר על חייו הוא, על לבטיו הוא כאדם וכיוצר. שאילולא היה בעל תכונות־נפש, המסובכת בתסביך נחיתות, נקל היה לו ללכת בעקבות סופרים ומדינאים דוגמת אנדרה־ספיר, אדמונד פלג וליאון בלום, בני ארצו, שמעולם לא נתכחשו לעבר גזעם. שהרי יכול אדם־יהודי לחוש עצמו דבק בתרבות מולדתו, לעמוד משתאה ומלא הערצה ליצירתה, להיות חדור רגש של דחילו ורחימו כל ימיו בפני ערכיה ויפי לשונה, הקוסמים ללב – ולא להרגיש עצמו אנוס לשים מסוה מתמיד על פניו ולהתעלם מכל שיש בו מתן טעם לכשרונו היוצר.

“עבדות זו מתוך חרות” מדכאה את הרוח שבאדם; הקורא היהודי, המבין למעייניו הנפשיים של הסופר, מזועזע דוקא מחמת הכרתו בחשיבותה של היצירה, בה הוא מעיין; הוא גם נבוך ורוגז.

בספר “לחיפוש אחרי מארסל פרוסט” חשף מורואה את עצמו בכל הוויתו. בהזכרת שמו של ברגסון, שלא נולד כמוהו על אדמת צרפת ושאבותיו – מוצאם מפולין ולא מאלזאס, היטיב עמו תיבוֹדה. מחבר “דיזרעאלי” נשם לרווחה, משנזדמנה לו מציאה ברוכה זו והוא עט עליה ורקם את רקמתו בחריצות, בלהט ובסיפור נפש גמור. שכן יהודי מחונן זה מתחמק כל ימיו מגורלו כבן לגזעו ומבקש לבטא את רחשי צרפת, הגות בניה וכיסופיהם, והוא משכיל אמנם, בכוח מאמץ שכלי ונפשי עליון, לתת ניב נאמן לכל שמציין את נפשו של העם הצרפתית וארצו באוירה מלבבת, עזה ופיוטית, ואילו מורואה נשאר, על אף יגיעותיו הרבות – יהודי. נבצר ממנו לכסות על מוצאו ולהשתחרר מסבל ירושתו. כי כל שיכתוב וכל שיפלוט עטו טבוע בחותם של חרדה, המוציאה אותו ממנוחתו מאז החל יוצר את יצירתו. אותו תסביך של נחיתות, שמלווהו כל ימיו לא הרפה ממנו אף בשעה שחיבר את חיבורו – מחקרו המצוין על מארסל פרוסט. אין מנוס מצו הדם והמוצא.

(או היהודי קרוע הלב)

א

בשנים האחרונות מוצאות לאור אגרות סופרים צרפתיים, שיש בהן כדי להגיה אור רב על חיי יוצרים ולבטיהם; על היסוסי־לב וספקות־מחשבה של הוגים ואמנים, הנפתלים נפתולי־נפש מיגעים ועמוקים בשאלות חיים ומות, בבעיות חברה ויחיד, אמנות ואמונה. אגרות אלה טבועות בחותם של שיחות ידידים, השתפכות נפש, הבעת צער או שיתוף הזולת בחדות יצירה והרהורים על הנעשה בעולם, על הגות הדור ועל גורל האדם עלי אדמות. הן מהוות אוצר יקר להכרת תולדות הספרות הצרפתית ודרכי התפתחותה. קשריה עם אמנים פילוסופים וסופרים בני עמים אחרים והשפעתם ההדדית.

הוצאת גאלימר, אחת ההוצאות המקדישה את תשומת־לבה לשדה עזוב זה בספרות, עושה בו גדולות; היא פירסמה מכתבים של גדולי הסופרים וההוגים בדורות האחרונים, שיש בהם כדי להעשיר את ידיעותינו בכל הנוגע למחשבה ולאמנות במאות השש־עשרה, השבע־עשרה, השמונה־עשרה והתשע־עשרה. הוצאת גאלימר הוציאה לאור אגרות ראבלה ורונסר, דיקרט ולאפונטין; דידרו, בומארשה, אנדרה שניאֵה; אלף מכתבים שהריצה ז’וליט דרואה לויקטור הוגוֹ; מכתבים שכתב נאפוליאון לעובדים בשרותו, לידידים ולבני משפחתו ומכתבים, שנשארו לפליטה מסטנדאל ומרימבוֹ.

ולא זו בלבד, אלא שפעם בפעם חשה הוצאת ספרים זו צורך להוציא לאור גם אגרות נבחרות של אישים דגולים ורבי־פעולה כקוזימה ואגנר, הולדרלין וניטשה, על אף היותם ממוצא שאינו צרפתי; שכן לא יובנו רבות מתופעות התרבות בצרפת בלא הכרת רחשי־לבם, דרך הגותם ולבטי חייהם של אישים אלה.

חשיבות מיוחדת נודעת לאותן אגרות ששיגרו יוצרים לידידיהם ואשר נתפרסמו כשעודם בחיים. בחליפת מכתבים מסוג זה יתקל הקורא בענינים העשויים לעורר בו רגשות בלתי נעימים. שכן, באות בהן לידי גילוי פרשות, שהשתיקה יפה להן יותר. מבחינה זו מאלפות מאד השיחות, שהתנהלו, תוך זמן ממושך, בין הסופרים בעלי ההשפעה המכרעת בדורם הלא הם אנדרה סוארז ופול קלודל. מכתביהם משקפים חרדה רבה לכל הבעיות בכל ענפי החיים, שהדריכו את מנוחתם ואת מנוחת כל החברה הנאורה באותן השנים. שני אישים נעלים אלה מגלים איש לרעהו את כל לבטי נפשם. אין גבול לערכם של ההגיונות, ההרגשות, העובדות המפוזרים כלאחר־יד, אבל בנדיבות־לב ובאורח בלתי־אמצעי, חי ורענן, באותן האגרות הנפלאות. הקריאה בהן קוסמת למעיין בהן, כובשת את הלב ומעשירה את הרוח.

ב

חליפת אגרות זו שנמשכה כשלושים וחמש שנה, יש בה משום טעם לשוקד על טיבו של הדור שקדם לדורנו. זהו דו־שיח נהדר, מעמיק, עז־הגות, עתים רווי רגשי־זעם על חטאי התקופה ושפל־רוחה, ועתים שקוי בושם פיוטי משכר. שני סופרים, האחד, פול קלודל, אישיות מוצקת, מושרשת בקרקע ארצו, מהלך בה בטוחות, בעל משפחה ענפה, דיפלומאט חשוב, העובר מאירופה לאסיה, מאסיה לאמריקה, קולט את אוירת העמים והארצות, בהן הוא מכהן בתפקיד של שגריר ומשורר. הוא שואב כוחות־יצירה ראשוניים ושגיאים, ממקור אמונתו – אמונת קאתולי, שקורץ מחומר של איש ימי־הבינים והוא שרוי בכל מאודו ונפשו בעולם האבנגליון, ואולי עוד יותר בעולם התנ"ך; השני – פייטן, איש הפסימיות המובהקת, חניך תרבות יון ורומא, מעריץ איטליה, מתיחד עם עצמו ושקוע בבדידות, תלוש ומבקש נקודות אחיזה לנפשו הסוערת, הזועמת, התהומית – בחיי אמנות, ומפלט מן המות, בו יהגה יומם ולילה – באהבה ובחדות־יצירה. דאנונציו הכריז, כי הוא “נסיך המשוררים בדורו” וסטיפאן צוויג, כי הוא גדול המסאים, ואמנם יש בו משל איש פיוט ומשל איש מסה כאחד. שתי סגולות אלה משמשות ביצירותיו בערבוביה. הוא ליריקן לוהט, לשונו ציורית צבעונית עם שמץ של ריתוריקה… כולו איש־הקרעים, מתיסר ביסורים ושר על יפי הטבע, על תאוה ואהבה, רוטן, רוגז ובלתי מקובל על הקורא… אנדרה סוארז הקדיש מאמר לאישיותו עליו חתם בשם מושאל, “איב סקאנטרל”, בשם זה נהג לחתום על רשימות בירחונים. את מעמדו כיוצר תיאר במלים הבאות: “רק מתי־מספר, אנשי מעלה, אוהבים את יצירותיו של סוארז. אחרים – ומספרם גדול מאד – שוטמים אותו, אף שרובם לא קראוהו מעולם. וכמעט כולם אינם יודעים עליו מאומה. רבים מאלה המעיינים ביצירותיו נפשם סולדת מהן; יש קוראים המודים, כי אין הם מבינים כלום ועם זאת נתפסו לקסמו. לא נותר איפוא למשורר אלא קומץ־ידידים, מבני העליה הרוחנית, יקרי מציאות, ובהם שנים־שלושה מגדולי האמנים של זמננו”.

ואמנם מעטים היו מוקיריו ומעריציו, אבל היו אלה מגדולי האומה, המחוננים ביותר בבני הדור ואשר זכו להיות מקובלים, שלא כמוהו, על בני ארצם ואפילו על בני עמים אחרים, כגון ברגסון, ז’יד, ז’אמס, רומן רולאן ואחרון אחרון, פול קלודל. רומן רולאן שהיה חברו לספסל ביה"ס הנורמלי העליון, הכירו מנעוריו, התפעל מאישיותו המקורית, מכוח־יצירתו והיה בטוח בגדלותו, לא אחת תיאר את ידידו ובאחד ממכתביו לידידתו הישישה, הסופרת מאלבידה לבית מזנבוג, שנמנתה על רעיו של ניטשה, הוא מבטא את רגשי לבו לסוארז ואומר: “זוהי נפש גדולה, רמה יותר מאשר רחבה ובעלת לב נהדר. מפריז בכול, באיבה כבאהבה (ההפרזה מוצאת חן בעיניו), גאה ובז לזולת ועיניו כלפי עצמו; נדחף בכוח נחשול, הלהט מסעירו וגועש בו. זהו כוח נשגב, שאילו כוון למעשים ולחיים היה יוצר ללא ספק דברים בלתי מצויים וגדולי ערך. אבל אין הוא רוצה להיות אנוש. הריני מקוה, כי יהיה גברא רבא, על אפו ועל חמתו. אה, אילו נתחלפו היוצרות? מה לא הייתי עושה ממנו, אולי הייתי אני – הוא?” אין ספק: גדול היה האיש, בעל כוחות עצומים, אבל נפשו קרועה, מרה, תהומית – ויהודי, שמוצאו היה עליו לטורח…

ג

אין תימא איפוא, אם בחליפת מכתבים זו – בין שני הידידים, פול קלודל, הקאתולי, איש המציאות, המצליח בחיים ואנדרה סוארז איש הבדידות, הבלתי מרוצה, התלוש והיהודי, שלפרקים יש והם מתעלמים ומעפילים לספירות עליונות של אידיאות ורגשות על אמונה ואמנות, על תופעות חברותיות ומיסתוריות, על החיים והמות – הם נתקלו, מתוך הכרח שלא היה מנוס ממנו, בעקב מוצאם השונה, בבעיה החמורה של הדת… ואף באו, פה ושם, לכלל אי־הבנה הדדית.

פול קלודל הקאתולי רואה עצמו שליח כנסיתו. כל שיפעל בחייו, כל שייצור, מכוון להאדרת אמונתו ולהפצתה בעולם. הוא מרבה לכתוב אודות מחזות, דברי פרשנות, אבל יצירתו כולה, בה הוא נותן ניב לרגשי דבקותו באלוהים, איננה בעיניו אלא בחינת אמצעי, בחינת ביטוי לאשר מדריך מני אז את מנוחתו: הצלת נפשות חוטאות והכנסתן תחת כנפי השכינה. רבים מבין ידידיו נענו לתביעתו זו – ונכנסו בברית הקאתולית. המשורר פראנסיס ז’אמס הסתופף, בכוח דחיפתו של ידידו הפייטן והמאמין הגדול, בצלה של הכנסיה. ואילו אישיות, שכל שאיפתה לבטא את עצמה בכל קיפולי נפשה במלוא הכנות, כז’יד לא נתפסה להטפתו המתמדת. הוא חמק־נעלם מרשותו והוסיף לחטוא… הפרוטסטאנט ואיש הווידוי, גלוי הלב והניב, נמלט על נפשו…

והנה דומה היה, כי סוארז – סופו להילכד בפח שנטמן לו. ראשית ההכרה ביניהם היתה אותו ספר, הרווי צער ויגון, שסוארז שלח לקלודל לאחר מות אחיו. המשורר הקאתולי הבין לרוחו הנכאה והצמאה לתנחומים של המחבר והשיב: “מתוך ריגשה, על משלוח הספר הפאתיתי”. מני אז שיתפו איש את רעהו בסבלותיהם, בשמחתם, בחבלי יצירתם ובחדותם. הם היו לידידים, שחשו בצורך להשיח את אשר עם לבם, מצאו ענין איש בחיי חברו; תוך הבעת דעותיהם על מאורעות הימים, על ספרים ונגינת אמנים, על מלאכת הציור והמוזיקה, נתעוררו גם בעיות של אמונה.

סוארז – דרכו להרקיע שחקים, ליתן ניב עז ונמלץ לסערת דמיונו, להתפעל מחזיונות־חיים רוחניים־עליונים ולחוות דעות, רוויות רוח פיוט על תופעות אמנותיות, על ערכי מוסר, נכסי חברה ועל תופעות דתיות. מחשבתו שקוייה הזיות ולא תמיד השכיל להשתחרר מהלך־נפש מעורפל, שיתרון מסוים לו בארשת השירה, העוטה כל שיבטא. ומשיקרא ספר בשם “אורטודוקסי” שמחברו הוא האנגלי צ’סטרטון, הריהו מתמלא יראת קודש וקורא, באחד המכתבים, שהוא משגר לקלודל: “לא תהיה לעולם אלא דת אחת – זו של רומא”. הוא מוסיף כי לפי ניחושיו מחבר הספר אינו אלא פול קלודל ואמנם קלע למטרה. במכתב אחר הוא מציין, כי “אין דת אחרת זולת הדת הקאתולית”, ואילו היה מאמין, היה בלי ספק בן לדת הזאת. “כל שהדתות האחרות, הנושאות כביכול את השם הזה, יש בהן משום אמונה – בכל הנוגע לטבע ומעל לטבע – כלול בשלמות בדת הקאתולית”.

אין פלא, אם הכרזות מסוג זה פועלות את פעולתן ההכרחית על אישיות כקלודל. דומה עליו, כי אחרי שהשמיע דברי תהילה לכנסיה הרי הוכשרו התנאים להפיכת סוארז לקאתולי. ברכישת נפש זו, שמוצאה יהודי, רואה קלודל זכיה מיוחדת. “לדידי, כותב הוא, לובש המקרה שלך צורה טראגית במיוחד, בשל מכורתך, שבצדק או שלא בצדק, הריני מיחס לך. היהודים יש להם לא רק זכות טבעית אלא גם משפטית, אם מותר להתבטא כך, על האלוהים… היהודים הם עם נבחר והם ישארו עד קץ כל הדורות גזע נבחר… מה מוזר הוא לראות כיצד מזדקרת ועולה תעודה כזאת ומהי הדראמה השקולה כנגד אותה דראמה של אדם מתבודד, הקם ותובע את האלוהים, שיחזיר לו את ירושתו!”.

קלודל מלא התלהבות ולהט למחשבה על המעשה שעומד לעשות ידידו, העתיד לההפך לקאתולי. לבו מתמלא חדוה, תמיד חש כי “הגורם היהודי עורר בו ענין עמוק”. עוד בילדותו, בהיותו בליציאון, בבאר־לה־דיוק היו לו חברים יהודיים רבים ולא חש כלפיהם אותה איבה עמוקה, שחש כלפי הפרוטסטאנטים.

וצא וראה: משהורעדה בו בסוארז הנימה היהודית, אבד לו שיווי משקלו. מיד לאחר קבלת מכתב ההטפה של קלודל, הוא משיב בסערת נפש ובחימה. הוא זועף ומתכחש התכחשות מבישה למוצאו. “יכול אתה, אם רצונך בכך, להציגנו בנוף מתאים ובכוח דמיונך לשכננו במדבר, במרחק של שלושת אלפים שנה מכאן. תוכל להוציא מעורקי טיפת דם מסוימת, אבל יש בי יותר מטיפה אחת… הידעת כי לא קראתי את התנ”ך אלא בלאטינית; לא דיברתי מעולם ואיני מדבר אלא בלשון אחת, אשר למדתיה כמוך על ברכי המינקת המלכותית, שאחד משדיה הוא יוני והשני – לאטיני".

“בושתי מלומר לך זאת: חש אני, מאז אני חי, נטית לב נוראה כנגד הגזע הנבחר, שהרהיב עוז שלא להענות, מתוך סירוב־נפש קודר, לצו בחירתו. לדידי, הרי היהודים הלכו לעולמם בליל הראשון של לידת ישו. הייתי מסמיק מבושה, אילו נצטויתי לבוא בקהלם. אולם הייתי רואה ברצון מעשה כזב ואכזרי, וזאת על אפם ועל חמתם כעל אפי ועל חמתי אני. יהא הדבר ברור לך. אני לובש בגד שאינו בגד. “ויאמר: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”. ואכן אנוש ערום אנוכי, ומה גדול אומץ־הלב, שמערומים אלה תובעים ממני”?

“יהודי אחד מני מאה אלף, אלוהים שוכן בלבו, והוא עובדו ומעריצו. הוא נוצרי מוכה בסנורים ואינו יודע זאת. היהודים המיהדים עצמם (המכריזים על יהדותם) הם בחינת מתים עזי מצח. וככל שגדל רצונם לחיות כן ירבו להיות פגרים. אין אני מכיר איש מהם, אין אני רואה איש מהם. רוח הקבר הנודף מהם שנוא עלי ביותר. אם פגשתי חמשה־ששה מהם, הרי לא מצאתי ביניהם ידיד ולא באתי עמם לכלל יחסי רעות וקירבה. ולהיפך, כל שיכלו לפגוע באחי ובי עשו זאת וגרמו לנו נזק”.

איזו שנאה עצמות; איזה עלבון צורב על היותו ממוצא יהודי; לשמע הערת ידידו על מקור מחצבתו, הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, מתנה את צערו, משווע על אסונו ומתכחש התכחשות מבישה למכורתו. הוא אומלל וזועם; עלוב ובוכה בכי תמרורים למחשבה על קשרו לגזעו ומקלל את אחיו.

ואף־על־פי־כן אין לבו נותן לו להענות לתביעתו של קלודל. נבצר ממנו להשתחרר מכבלי גזעו. “הוא יהודי על אפו ועל חמתו”. דבר זה ידוע לו יפה ועל זה גדול כאבו. “הנוצרי” הוא נחלתך אתה, היחידה, ונחלתי אני הוא האלוהים. טוהר־הנפש וזוך־הלבב, הישועה, לא אדע מה שם אקרא לכל זה. איני יוצא מביתי. ואתה הולך אל הכנסיה. אין נזיר נטול נכסים יותר ממני. קניני העולם הזה זרים לי בהחלט. איני שולט בהם אלא בעיני רוחי"… לבו קרוע לגזרים, אבל אין מפלט מן הגזע. משפונים אליו ומזכירים את מוצאו, הוא מתרתח ומכריז: “בעיני הגזע הוא עדר; הוא בארבאריות… הנני אנטישמי כלפי היהודים, ובעד היהודים כנגד האנטישמיים…” הגורל המר לו מאוד; ערכי אומתו לא הוקנו לו מעולם, הוא היה שרוי באווירת התרבות הנוצרית, הקלאסית, אותה העריץ הערצה אלוהית. ומכאן מרירות נפשו, זעפו ושועתו, שעה שנתקל בבעיות היהודים, שהדריכו את מנוחתו, זעזעוהו והוציאוהו משיווי משקלו. כדברי חברו רומן רולאן: “מפריז היה בכול”, קיצוני במחשבתו, בהרגשתו ובניבו, סיבת הסיבות של הלך נפשו זה נעוצה בתחושתו, כי על אף התכחשותו ליהדות, היה קשור אליה בכל נימי נשמתו. תחושתו זו הבליטה, מדעת א שלא מדעת, את הקרע שבלבו, את תלישותו, היא העמיקה בו את הכרת ערכו, שבעצם מהולה היתה ברגש־נחיתות, שדיכאוֹ והוציא מפיו הברות, שלדברי אחד המבקרים “העלו את זכר הנביאים ישעיהו ויחזקאל”.

אולם ראה זה פלא: משנפטר ברגסון בשנת 1940, בעצם ימי וישי, והיה צריך למלא את מקומו באקדמיה הצרפתית, העמיד סוארז, שמצא לו מפלט מרדיפת הנאצים באחד מכפרי ארצו הנידחים, את מועמדותו ונימק את מעשהו זה במכתב למזכיר המכון, אנדרה בלסור, במלים אלה: “כיום נזכר אני, כזכרון יקר לי, ברגשי הידידות והחסד שרחש, מתוך רוח סלחנית עליונה, לחיי ולכתבי. רואה אני חובה לעצמי להשיב (על חסד זה). אין אני מתיימר לבוא במקומו אולם ידעתי, כי אני אולי היחידי, שבכוחי להעריכו הערכה כנה, בכבוד הנאה והראוי לו”. היה במכתב זה רמז ברור למצבו ולעמדתו של הפילוסוף הגדול שמנע מעצמו, מפאת היותו יהודי, את ההנאה מזכויות מיוחדות, וגמר אומר לסבול את סבל אחיו המעונים המתייסרים ביסוריהם. סוארז, הפליט, המסתתר, סבור היה, כי אין כמוהו הוגה הדעות והפייטן היהודי, כשר להספיד את ברגסון כהלכה ולהיות יורשו באקדמיה. הוא, שכה טרח להעלים את יהדותו מצא עילה להתגדר בה.

א

ז’ורז' קלימנסו, “אבי הנצחון” של צרפת במלחמת־העולם הראשונה, הפליט פעם אמרה שנונה: “העתונאות, אמר, מובילה לכול בתנאי שיצאו ממנה”, בתנאי שלא יוסיפו לעסוק בה. אין זאת כי חשב על עצמו ועל חבריו המדינאים, שתפסו את רסן השלטון של ארצם והטביעו עליה את חותם אישיותם. עתונאים אלה לא היו ריפורטרים או כותבי מאמרים יומיים גרידא; הם עסקו בעתונאות במידה שהיה ביכולתם לכוון על ידה את מאורעות חייה של מדינתם. לרוב היו אלה פובליציסטים, ספוגי תרבות אירופה, ערים לכל שמתרחש בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והרוחניים; דבריהם היו טבועים בחותם פילוסופי מוסרי, ודעתם היתה נתונה לזרמי מחשבה ושאיפות של דורם. מגמתם היתה כיבוש השלטון על מנת להגשים את רעיונותיהם. הם היו אנשי רוח שהלכו שבי אחרי אידיאלים או סגנון חיים שקסמו להם. ואין זה מקרה, כי לאחר שהביא את אומתו לדרך הנצחון, ולאחר שפרש מחייה הציבוריים, כתב קלימנסו יצירה פלאית זו, את “דימוסתינוס”, שבעצם לא שמשה אלא מעין אמצעי ציורי לתיאור מלחמת צרפת התרבותית בגרמניה הבארבארית, כשם שמלחמת דימוסתינוס ממוקדון לא היתה אלא מערכה עזה לשם הצלת התרבות ההלנית מפני יסודות זרים לרוחה. קלימנסו לא חזר אל מלאכת העתונאות אלא לאחר הפלת ממשלתו.

נחום סוקולוב, שהיה עתונאי במובן הרחב של המושג, עתונאי שאינו עוסק במאורעות מדיניים בלבד, אלא שולח את שלוחותיו אל כל מקצועות החיים, מעפיל אל העמדות הרמות ביותר בחברה היהודית ונעשה נשיא ההסתדרות הציונית, דבּרה וכותב תולדותיה, נמנה עם מכשירי הקרקע להכרזת באלפור, לאחר שהביא לידי שינוי החוזה של סיקס־פיקו – לא חדל מהיות עתונאי היוצר מתוך חדוה כל ימיו.

במסעותיו התכופים, המרובים והארוכים ביותר כתב מאמרים, מסות, מחקרים, רשמי מסע ולפרקים – אף שירים. הוא למד יום יום דף גמרא. הסתכל סביבו וראה עולם ומלואו. ביקר עמים וארצות וראה הכרח לעצמו להתמכר, מתוך ערנות סוערת ושפע לשוני אשר דומה לא היתה לו שליטה עליהם, לתת מבע למחשבתו ולרגשותיו אשר העשירו את שכלו ומילאוהו שפע ציורים. רוחו לא ידעה סייג; פרצה גדרים, שברה מסגרות, והוא נישא על כנפי דמיונו שמצא את ביטויו המלא בעולם העתונות.

סוקולוב נולד עתונאי ונשאר עתונאי עד יומו האחרון; הוא השיג השגים רבים בכל שטחי החיים; זכה להיות דיפלומאט יהודי, לנהל משא ומתן בשם עמו עם אומות ומדינאים. ואילו אותה “עתונות שהובילתו לכול” לא פלטה אותו מתוכה. ונהפוך הוא, עם התרחבות תחום־פעולתו, עם ריבוי גזוניו, חש עצמו קשור אליה קשר בל ינתק, עולמו נתעשר ונסיונו רב. וממילא לבשה עבודתו העתונאית צורה רחבה, מקורית ומזהירה יותר. לא היה דבר ששגב ממנו, כדברי י. פיכמן. “לא היה סוג יצירה, שלא שלח בו יד”. בכל שנגע השרה שפע וברכה, מאמריו וכתביו חורגים מן המסגרת הרגילה והם “זורמים כמים רבים ואדירים וגורפים עמם את כל הסלעים, אדמות הטיט ואוצרות היקר, שהוא נתקל בהם”. בעתונות מצא מרגוע לנפשו, בה פיזר ביד נדיבה את עתרת כוחותיו, זרע בכל מקום את זרע מחשבתו והשפיע רוח טובה על כל האומה.

הוא לא ידע חסכון; בזבז כוחות ללא חשבון, עם זאת יצר בתוך מסגרת העתונות, תוך כתיבה יום־יומית, יצירות בעלות ערך רב. דומה, כי לא רק בספרותנו, אלא גם בספרות העמים, היו ספרי מסות כ“אישים” תופסים מקום נכבד ביותר. אותה שורת דמויות בולטות ומחוטבות, חיות ונהדרות שהוא מעצב ומשרטט ביד אמן את קויהן ושרטוטיהן; אותם אישים פלאיים, נלבבים ויקרים: סלונימסקי, בורנשטין, צויפל, יוסף הלוי, שהוא מצייר בחרט אמן וסופר יהודי, החי מחדש את כל חויותיהם ומעביר מתוך אהדה, חום־‏לב והערצה לנגד עינינו את פעלם והגיונם, הוי סביבתם, כל אותם הפורטרטים לא ישכחו עוד מלב הקורא והנם בבחינת נכסי צאן ברזל של ספרותנו כיום. ביצירה זו, העשירה, המגוונת, התוססת והכובשת את הלב, שנתחברה לסרוגין, לאחר כל פגישה עם האישיות המתוארת, ולאחר כל ביקור בארצות מסעותיו המרובות – התעלה סוקולוב והיה מבלי שנתכוון לכך – למסאי מקורי, עז, לירי מסוגם שלן\ קארליל ואמרסון. סוקולוב נשאר עתונאי בכל שכתב, נאם, הגה ופעל. עמדו לו עוזר רוחו וכוחות נפשו, שלעתים תזכהו ההשגחה העליונה בחסד מיוחד והוא יחצוב מלבו צוקי מחשבה, חתומים בחותם־יה, בחותם של אמנות עליונה.

ב

היה בו ממדת הגאון. דוד פרישמן כתב, כי “הוא כשרון מאותו סוג שהייתי קורא לו צרבראלי, כשרון בעל מוח… כי אין הם מאמינים במציאותו של דבר הנקרא טלנט… העיקר הוא המוח”… הוא נמנה עם משפחת הכשרונות מסוגם של נורדאו ולאסאל אשר “בלבם היתה האמונה כי אין דבר מעולם אשר אין בכוח מוחם הגדול להשיגו”. הוא עצמו תיאר את המלומד הספרדי יוסף הלוי ב“רבגוניותו הכמליונית”, שהיה בו מן “ריבוי צדדיות ומן הנביאות האנושית”. דומה, כי הגדרה זו הולמת יפה את סוקולוב, שבודאי היה באישיותו משל “פינוֹמן”, אותו תואר, שהכתיר בו במסה הנפלאה ההיא את יוסף הלוי. הוא היה עילוי עברי, איש המוח והזכרון, שיצירת רוחו לא ידעה סייג. הוא היה פובליציסט, מסאי, חוקר, בלשן, סופר מסעות, משורר – ובכל שכתב – הראה יכולת אדירה ומעשי־להטים. איני יודע אם צדק פרישמן בהגדרתו: “כשרונות צרבראליים”. אותו שטף השופע בעוז בכל דבריו, הרווי רעננות, אינו מעיד על “מוחיות”; אין הוא פרי רוחו של יוצר חסר־לב. אילו היה “צרבראלי” לא יכול היה לשמור לא על תסיסתו המתמדת במשך עשרות שנים, ולא על התרשמותו העמוקה במגעו עם אישים ועמים. אותה ליריות, לה נתפס לעתים קרובות; אותה רבגונות שבניביו שעה שהוא מתרגש למחזה חיים, למראה אדם, אומה, מסורת, הוי, חכמה ומדע וודאי שיש בהם כדי לסתור את דעת פרישמן במדה רבה. יוצר ה“אישים” ניחן במדה נאה של רעננות־נפש, של לחלוחית. הוא היה בכל מהותו עתונאי, עתונאי במובן המעולה של המלה, ר"ל: עתונאי, רגיש לכל המתרחש סביבו בחיי יחיד ובחיי הכלל; בחיי המחשבה כבחיי הרגשות של הדור; החדור רוח של סקרנות לכל חזיונות המדע והספרות והחש בצורך להבין לטעמם של הדברים.

ואולם יש גם מדה של צדק בהגדרתו של פרישמן. סוקולוב מטיל אימה “ברבגוניותו הכמליונית”, כיוסף הלוי; הוא “פינומן” כמוהו. הוא יצר את היצירה הנהדרה, את ה“אישים”. הוא כתב דברים מזהירים על “המליצה” בכלל ועל “המליצה העברית”, שהם מלאכת מחשבת רצופה הערות מקוריות, שכל־ישר, הבנה אינטואיטיבית עמוקה ובקיאות מפליאה בלשון העברית. אף על פי כן אין לכפור בעובדה, כי בכל נסיונותיו הפיוטיים, הסיפוריים והדראמתיים – יש משהו לפגם. אין חשים בהם את דופק החיים של היוצר החפשי, איש ההשראה; מורגשת בהם מלאכותיות. הסופר מיטיב לחקות את שכותבים סופרים ומשוררים; הוא הולך בעקבותיהם ומחבר חיבורים, סיפורים או שירים כמתכונת כתביהם.

“רבגוניותו הכמליונית” היתה בעוכריו. בכל תופעותיו בספרות ובחברה היה בו ממידת הגאון. הוא היה עתונאי רב־צדדים, שבא לידי ביטוי במאמר המדיני, במסה, ברשמי מסעות, בבלשנות, בהיסטוריה החיה; עתונאי שנחן בסגולות גאוניות ועם זה היה בו משהו משל ווירטואוז. ווירטואוזיות וגאוניות שמשו בו בערבוביה וזה השוה לאישיותו, כסופר, כנואם וכמדינאי, משהו מיוחד, שיש בו כדי לעורר ענין בלב כל עברי.

א. בלי סבל ירושה

הוא נאסף אל עמיו, כשהוא שופע כוחות־יצירה איתנים ומעינו מפכה בעוז. עם גיל הזקנה, נתעצם זרם־יצירתו ונתחזקה עצמתו; ראיתו נתחדדה ונתרחבה, מחשבתו נתעמקה ונתמלאה משקל־פז ומבעו – כנפיו היפות, רוויות־החן ובעלות הטיסה העליזה, שצמחו לו בעודו עלם – שגבו והיו לכנפי נשר אדיר. לא היה בספרותנו משורר כמוהו לשפעת־אונים, הלמות־חיים, היקף־תפיסה, רבגוניות, מקוריות־השראה, עושר־ריתמוס ויכולת־הבעה בכל סוגי השירה. לא בכדי הרבה כ"כ לשיר את שירת האדמה, בשׂמה ופוריותה, בה היתה נפשו שקוייה והימנה היה שכור כל ימיו.

עם ראשית הופעתו בשמי־שירתנו העברית, הפתיע בכוח־עלומים, רעננים ותוססים, בקלות וקלילות, בטחון וששון־חיים, שלא היו מן התכונות המצויות בספרותנו. הוא צהל צהלת־עלם, סוער, רונן, מתעלס באהבים, לקראת הטבע, היופי והאשה, ושירת־חדוה נתמלטה מלבו הצעיר: “נצאה, נגורה שאננים – כתום עדן קרח וכפור… – נגורה, נתעלסה בגנים – כתום עדן קרח וכפור”. הוא חלם על “עינים־שמים”, שגדלו, עמקו יפו, פרק מעליו עול־גלות. על כל היסורים הכרוכים בו וזרק ממנו והלאה את סכל־הירושה, קרא דרור לנפשו הלך בדרך משורר־העולם ושר, מתוך התלהבות ושכרון, את שירת היקום, שאהבה ממלאה את חללו… כי “עין השמש הם החיים, והחיים אהבה הם – ובאין אהבה שם המות, מות העולל מבלי־אם”. ועם כל פסיעה נוספת בדרך־חייו, נתרחב אופק ראיתו, נתגוון ניבו, נתעשרה שירתו בנעימות, הברות, נגינות וצלילי־תזמורת מרובים ואדירים, והגיונותיו־רעיונותיו נתעמקו עד כדי התלכדות עם עולם־עד. הנער התמים, העליז, המקפץ ומדדה מרוב חדוה והמתפעל “מעינים שמים” הופך לאיש מבוגר הרווי כולו גבורה והניחן בכוח־מחשבה; הוא חש בכל ישותו את דופקו של היקום ומרגיש הרגשה עזה את הויתו, “שעצמה וחוסן מפכים” בחיקה ושואף “להיות. בהשנות הדמות והימים – חוט אחד ברשת כל כוחות־עולמים – רוקמים בגלוי ואורגים בסתר – חידת־חיים, לעד לא תפתר”. שירתו מתפרצת ממעמקי־לבו בשפעת־און ובאה לידי בטוי מוסיקאלי עז, מרובה־קולות וצלילים הרמוניים כבמטה־קסם של מנצח על תזמורת ומחולות־באליטים… אזנו קשובה לשירת היקום “בסתר יער” ונפשו מתמלאה רטט לשמע רחשי־החיים שבו והוא מתלכד עמו ליכוד מלא: הוא משורר־פאנתיאיסט; בפואימה “המלך” – מתעלות תחושת־המשורר ויכולת ־מבעו לגובה אמנותי־פיוטי עליון; רעיון אנושי עמוק נסוך באותו שיר, בו המלך שאול מסיר “את בגדיו, בגדי מדיו – (משליך) לבוש מלכותו על הארץ”; בד־תפארתו נופל על הדרך – “שם שכב מבהיק על רקמתו ולבנו” – ומתוך רצון להתנבא יחד עם חבל־הנביאים – ה“נשאים שמימה ואינם מגיעים – נשאים בסער, משמאילים, מימינים – בין גויה לגויה כבר אינם מבחינים – מרגע לרגע משובתם גדלה – ונפשם שואפת לעילא ולעילא”, מסיר מעליו “חרבו, חרב גאותו” למען “תפול החומה החוצצת – בינו לבין החי על הארץ” – ויהי ככל הנברא במאמר שדי". ולבסוף, כשהוא ערום, הוא מתנבא בתוך המחנה – “ויהי לאחד עם היקום ומלואו – זיק אחד קטן באין־סוף בהויה – לאהבה ולדבקה בכל הבריאה”. – פואימה נהדרת, השקוייה הוד, מוסיקה ותמונות־מחולות, בה נתגלה המשורר במלוא כוחו הפיוטי, שגם בספרות העולם מעטים כמוהו ליופי ולעומק, לציוריות פלאסטית ולריתמוס סוער והארמוני, כאחד מאותם הרקודים־הכרכורים הדרוישיים של חבל הנביאים, אליהם נספח המלך, שאול…

ב. מטבע אחד בעל שני פנים

אותו פאנתיאיזמוס, אותה התלכדות עם הקוסמוס, עם “תבל ומלואה”, אותם ההימנונות לשמש, לעשתורת ולבעל – צלילם החדש בספרותנו, שינקה ועודנה יונקת את תמציתה ממקורות היהדות של בית־המדרש, התמיהו־הפליאו בזכּותם וחוללו מהפכה בלבבות. האוזן היהודית לא הורגלה להברה החדשה, שנפלה בחללנו; הקוראים הופתעו הימנה, מי לטובה, מי לרעה; היו שנפגעו מן הנעימה הבלתי־שגורה שבמנגינות המשורר, נתמלאו דאגות למראה השתחררותו של פייטן עברי “ממסורות” ומעול הפסוק. ולעומתם ששו אחרים ושמחו על הרחבת האופק בספרותנו, על היקף היצירה של משורר עברי, על העמקת מושגים ומאורעות היסטוריים, יהודיים ואנושיים, ועל החיאת תקופות, דמויות, תחושות ומחשבות, שחרגו ממסגרת היהדות הצרה; ומיד הכתירוהו בכתרים שאולים ומיותרים: כתר יוונות, כתר אלילות ואפילו כתר “גויות”. ומתוך שאיפה לחיי־התחדשות באומה, לשנוי־ערכין ושנוי־קיום, הטעימו והבליטו את תכונתו זו, הזרה לרוחנו, רוממוה והפריזו כנהוג במשקלה. ולא עוד אלא שהעמידו זה מול זה את שני המשוררים, ברוכי־יה, שהיו לעמודי התווך של ספרותנו בדור התחיה, למכונני בנינה ודרשו תלי־תלים של דרושים ופירושים להצדקת הנחתם המסולפת. שהרי דומה, כי מעולם לא השלימו שני פייטנים איש את רעהו בתקופה של לבטים, כמיהות ויצירה כביאליק וטשרניחובסקי – תקופה של התחדשות קניני הלאום וערכיו – בשאיפתם־מהותם לשנות את פני האומה, להעמיק ולחזק את הכרת־אמונתם בגורלה בעתיד ולעצב את דמותה עיצוב יציב ואיתן. כי שניהם מתיחסים על גזע האילן העברי, ורק ענפיהם שונים, משום שבדיהם נסתעפו בפנות צל ואור נבדלות; שניהם הם בחינת מטבע אחד, בעל שני פנים, שאין כל הבדל מהותי ביניהם. ביאליק היה עוד שרוי כולו באוירת הגלות, אוירת בן־הישיבה, הימנה עמל ושקד להשתחרר, אם גם ראה בה את כל רוח־הפיוט, הנאמנות והיופי שבה ואף ערג לפרקים על יפיו הפנימי ושר, מתוך דבקות, את שירתה הענוגה והנוגה כאחת; טשרניחובסקי נולד בקרים, הטבולה באור שמש, לא היה חניך הישיבה, היה נטול “סבל הירושה” ושקוי כולו בושם ארצו הברוכה והחמה, ימה, הריה. אף הוא חונך חנוך יהודי, אם גם בתוך כפר־גויים. כשמשפחתו שרויה במסורת פאטריארכאלית וכולה נאמנה למנהגי ישראל, שכה היטיב לתאר באידיליות היפות שלו, הוא היה יהודי בכל רמ“ח אבריו, יהודי ועברי. – יהודי בתיאור חיי־אחיו ויהודי עז ב”ברוך ממגנצה“, בו יחלחלו הכאב, הזעם והרצון לנקמה, המפעם בלבו של כל יהודי למראה הטבח באחיו ויסוריהם. אין בו אותו כוח הפאתוס הנבואי, בו חונן חברו; אין בו אותו עוז הבטוי החצוב מסלע וצרוף מניבי הדורות, המציין את ביאליק. ברם בתוך־תוכו פועלות באישיותו אותן ההתרגשויות וההזדעזעויות, אותן דרכי־התגובה וההבעה המיוחדות לביאליק והמשותפות לשניהם. שכן אף הוא בן לגזע הנביאים, שלבו מתחמץ בו למראה עוות־דין ומתפעם לכל מעשה ־צדק. אנחנו לא נעל – עליכם בקרדומות לבקע ההרות – ובמטות של ברזל לא נרוץ גולגלות תינוקות – את רשמי אצילות הרוח מקדם – …אספנו, מסרנו ללבבות בני ־אדם –…שהקימונו בגזירות ובפרישות – ובעול של עשרת הדברות”. כי גם הוא כביאליק, ככל אדם בישראל, חדור כולו רוח־המוסר של עמו ונביאיו וגאה עליו. אין הוא נבדל במהותו הנפשית מחברו לשירה. הוא קרוץ מאותו האופי, אופי אומתו הימנו קרוץ ביאליק, אופי שאינו ניתן לשנוי. ואם הוא חוזה את חזיונות נביאי השקר, שר לעשתורת שיר ולבעל, הנה אין בכל ההימנונות וההגיונות הללו אלא משום הבלטת הצד ההפוך של אותו מטבע, מטבע היהדות והעבריות, מטבע הנבואה, שיש בהן כדי להרחיב את אפקה, להעמיק את הכרתה, להעשיר את מהותה ולחזק את קשרה ההיסטורי עם ארץ־עברנו, בה עוצבה דמותנו הלאומית, הרוחנית והגשמית – עוצבה עיצוב, שהוא פרי התלבטויות־איתנים של דורות, פרי גידול ומלחמה, צער קיום וצער יצירה. כי גם בשירת טשרניחובסקי משווע האדם־היהודי לדבר־אלוהים, לאל־קודש, לצדק, לבטחון ולחרות עלי אדמות. אין טשרניחובסקי יוני, אלילי ולא כל שכן גוי. הוא יהודי בעל הרגשות בלתי־אמצעיות, שאין חציצה בינו לבין העולם, בינו לבין האנושות, עמם מתלכדת נפשו התלכדות טבעית מתוך התרוננות לב עם כל מגע ושיר עם “תבל ומלואה”. הוא יהודי בן־הדרום, המרגיש בדמו הזורם ומפכה בעוז את דם אבותיו “דם כובשי כנען דמי, קולח ואינו נח”. ומכאן אותו התמהון המהול ברגשי הערצה, בו התמיה את בני דורו, חניכי הישיבות והגלות בהברותיו העבריות – העבריות ולא היוניות – שצלילי העברי הקדמון, בן “הים הגדול”, השלם עם נפשו, עלו מחביון עברו, כי טשרניחובסקי צמח מתחתיו ממעמקיו החבויים כצמוח “עץ־אלון מתוך־אדמתו”. ותום־נפש לו – תום פייטן – שהנה בת־קול, שאננה וסוערת כאחת, של הטבע והגזע. ולפיכך שירתו יש בה משום בטוי טבעי ועז לכמיהת־אומתו לחדוש חיי־עצמאות לגבורה גזעית ולחרות עצמאית.

ג. איש הריניסנס

כאמור, טשרניחובסקי הפתיע למן פסיעותיו הראשונות בשדה הספרות העברית בתכונותיו הפיוטיות המקוריות והראשוניות ובתוכן הגיונותיו, שלא הלכו בד בבד עם הלך־נפשם של משוררינו והוגינו בדורנו. ברם דומה, כי עיקר הרגשתו המיוחדת של אותו דור – סודו נעוץ בעובדה, כי בשמי־חייו נראתה לפתע והאירה באור מסנור דמות־ענק, שפרצה את המסגרת הרגילה בהויתנו הגלותית ברב־צדדיות, רב־גוניות, בבקיאות האנציקלופידית שבה. מתוך חיינו הצרים והמצומצמים צצה ועלתה דמות־דיוקן של משורר, שהיה בו לא רק מרוחב־המבט של נביאי־ישראל, מורשה טבעית לבני גזעו, אלא גם מרוחם, דעתם, אהבת־האמת וגודל־סקרנותם של ענקי הרוח, האמנים הגאונים מתקופת הריניסנס, – אותם האמנים, שהיו בעת ובעונה אחת ציירים ופסלים, מהנדסים, אסטרונומים, אנאטומיסטים, פילוסופים, סופרים, חוקרים וחכמים, שהאנושות עומדת עוד כיום משתאה כולה לעוז־רוחם, לחריפות־שכלם, לרבוי־כשרונותיהם, לרוחב ידיעותיהם ולכוח־גבורתם. טיפוסים פלאיים, טיפוסים הדורים של עובדים ויוצרים, מחשבי חשבונות, מציירי ציורים וממציאי המצאות כמיכאל־אנג’ילו, ליאונרדו דה וינצ’י ואלברטי המפליאים אותנו וקוסמים לנו באישיותם הרוויה עצמה, שגב ורוממות, בדעתם הרחבה, חכמתם האנציקלופדית ובהתעמקותם המקורית בכל מקצוע, בו עסקו.

בהווית טשרניחובסקי בספרותנו היה מן החידוש, שהלם את הדמיונות ושינה את פני עולמנו הצר והעמוק כאחד. הכל טיפלו בבעיות היהדות; אף השירה – נושאיה היו שאובים ממקורותיה או מחיי הגלות; הוגי־הדעות החדשים מסוגו של אחד־העם – לבם ודעתם לא היו נתונים אלא לחקר היהדות: חששו מפני הרחבת הגבולות ואף הסופרים העבריים היו אכולי ספקות ולא האמינו בתחית הלשון המלאה; הם לא העלו על דעתם, כי אמנם אפשר ללמד בעברית לימודים כלליים; היו סבורים, כי אף נושאי התחיה העברית חייבים להיות שרויים בעולם שהוא כולו יהודי ללא תערובת של יסודות אנושיים כלליים. הפרידו בין יהדות לאנושיות, כאילו הנבואה העברית, המוסר העברי, היהדות בכלל לא הושפעו מעולם השפעת־חוץ ולא נתעשרו מהגיונות של שכנות; דבר האפשרות של שירה, שתכנה עולמי ונושאיה אנושיים כלליים וחילוניים היה בחינת מהפכה בספרותנו. והנה בא טשרניחובסקי, הפך את הקערה על פיה הפיכה טבעית, ללא כל יסורים שבהתעוותות־אברים ושר על עמים, דורות ובעיות, שהם מנת חלקה של תבל ומלואה. וכל השירה הזאת הושרה במין רוחב־דעת מקסים ומלבב, במין הטעמה בלתי־אמצעית ע“י משורר שלא רק שאיננו חניך הישיבה, כי אם הוא בן־בית, אזרח ותושב, בחיי־תרבות־העולם. ואותו משורר לא רק מגוון את התימאטיקה, ר”ל את נושאי־שירתו, את שטחה ותחומיה, אלא גם מכניס לתוכה יסודות “תבל ומלואה”. כי אף הוא כוח של אישיות ענק לו, כאמנים הגאונים מימי הריניסנס; נפשו קורצה מאותו חומר ממנה קורצו נפשותיהם. חובק זרועות עולם, עמים ודורות; רופא וחוקר בוטאני, בלשן; יודע על בורין לשונות יוון ורומא, לשונות רוסיה ועמים הסלאויים; לשונות אנגליה, צרפת ואשכנז; בקי בקיאות רבה בספרות שלהן, רגיש וער לדופק ולהלמות־הלב של הפייטנים והסופרים שלהם, וקשוב לריתמוס של שיריהם וצלילי חרוזיהם.

בפשטות בלתי־אמצעית נרתם למפעל אדיר של תרגום יצירות קלאסיות־עולמיות ללשון העברית, וכמעט שאין לך יצירה בעלת ערך אנושי, שלא חש בחובה להריקה לשפת־אומתו. ובימי חייו מלאי־עמל וחיי יצירה מקורית ובלתי־פוסקת – הכניס מאהלו של יפת לאהלו של שם: את האיליאס ואודיסיאה להומירוס, את שירי אנאקריאון, דראמות לסופוקלס ושקספיר, את המשתה לאפלטון, את שירי העלילה קאלוואלה של הפינים, פואימות סרביות, רינקה שועל לגיתה, את שירת היאוותה, שירי מוסה, דיהמל ועוד, מיזג את האנושי בלאומי, העשיר את נפש עמו…זהו מפעל־ענקים, מעשה בנאי־אדריכל, אמן ויוצר, שלא רק הניח יחד עם בן־דורו ביאליק, את יסודות הבנין של הספרות העברית בדורנו, אלא גם הקים קומות־קומות עליו והרחיב את אגפיו… ברוחו הלאומית־האנושית, בבקיאותו הרחבה והעולמית ובכוח־יצירתו האיתן, שפכה כמעין לא אכזב עד יום מותו, היה דומה לאותם ענקי־הרוח מתקופת הריניסנס, שתפקיד דומה לתפקיד שלהם בדורו, דור התחיה, מלא טשרניחובסקי, בעודנו שרוי כולו באווירה של יצירה איתנה.

“באביב זקנתו”, עת רוחו העזה היתה רוויה תסיסה פיוטית ולבו ערג מתוך רטט לנצורות, שבק חיים לכל חי אחד משני האדריכלים של ספרותנו.

א

אחת הדמויות היפות אשר פיארו את עיר בירתנו ואת שכונת בית הכרם היה קבק. אדם יקר, יפה־רוח ויפה־תואר, שופע רוח עלומים ומשובה, רעננות ועליזות, חדות יצירה, אהבה לאדם ואמונה באנוש.

בהויתו האישית היה משהו מלבב ומהנה, אשר קירב אליו את הלבבות ואשר מצא את ביטויו ברבים מסיפוריו וברומנים שפרסם בימי חייו. היה נעים להפגש עמו להקשיב להערותיו לויכוחים שנטל בהם חלק ולפרקים גם לפגיעותיו. הוא היה גלוי־לב; בלתי אמצעי ובלתי מורכב, הגיד תמיד ללא רתיעה ומתוך בדיחות־דעת את אשר עמו. היתה בו בריאות – בריאות גוף ובריאות־נפש, שהיא נדירה בחברתנו, חברת מורים וסופרים. באשר נמצא הוחשה חדוה מיוחדת; כל דיבור שפלט נתלווה חיות מלבבת, שהיה בה כדי להפיח רוח־עליזות בחברה, לחשמל את האוירה ולחמם את הלבבות. אהבוהו והתפעלו ממנו אף אם לא תמיד הסכימו לדעותיו, שלא היו טבועות לרוב בחותם של עקביות יתירה. לא היה כמוהו לכשרן הרצאה על נושא, ולתאור דמות. מאז חזר לארץ בשניה בשנת תרפ“א – ראיתיו בכל הופעותיו כסופר, מורה, איש שיחה ולעתים כמרצה וכנואם. עקבתי אחריו כחבר לעבודה בגמנסיה העברית בירושלים, בה שימש בהוראת ספרות עברית ותנ”ך במשך חמש־עשרה שנה לערך; חייתי עמו באותה שכונה יפה בית־הכרם, עליה היתה, מאז בנה בה את ביתו, גאוותו, ובה היה משוטט במשך שתי עשרות שנים ערב ערב, כשהוא רוקם את מסכת הדמויות ליצירותיו, חוצב מלבו את עלילות גיבוריו.

שכן היתה זו דרכו המיוחדת לו, להעלות אגב טיול של מתבודד, את יצירי רוחו ולחרות בזכרונו את דבריהם, הגיונותיהם, תיאוריהם ומעשיהם עד כדי יכולת לרשום למחרתו כמעט מלה במלה את אשר הגה ודימה בשעת טיוליו הארוכים. זכרונו לא הטעהו, אף כי בחיי יום יום היה מפוזר ושכחן. אותו תהליך של יצירה, היה לפלא בעיני ולא אחת הבעתי תמהוני בפניוף שהרי אם יש בדרך יצירה זו משהו ההולם כותב דראמות או רומאניסטן, היוצר ומגולל יריעות רחבות, הנה הופתעתי לא מעט מן המיכאניות שבאותו אורח עבודה. חשתי, כי הרגלי־כתיבה אלה נטולי אויר הם בהכרח. אך עד מהרה הבנתי לרוחו; בוקר בוקר עם עלות השחר נוהג היה לקום ממשכבו, להרתם לעבודתו, שהפכה לעבודת קודש עד השעה העשירית. לאחר מכן היה בא לגמנסיה ונותן את שיעוריו, כשהוא עודנו רענן וממלא את המוסד בצליל הכסף שבקולו הלבבי והרם.

באותן עשרים וארבע השנים, שחי בירושלים, עבד א. א. קבק עבודה מאומצת, ללא לאות. עסק בהוראה שגזלה ממנו את הימים והתמכר לעבודתו הספרותית הפוריה – בלילות. מעולם לא פסקו מאמציו להעשיר את עולמו לעיין בספרי־חוץ ובספרי־פנים, בכלי מבטא צרפתיים ובכלי מבטא עבריים, לקרא את העתונות היומית ולבקר בתיאטרון ובאספות־עם. בין שיעור לשיעור, בין הליכה לבית־הספר לשיבה הביתה, לשכונתו, בנסיעה באוטובוס – היה שקוע בספר, לא היה גבול לכוח עבודתו ולכוח קליטתו. מעולם לא עזבה אותו רעננותו; לבו היה ער; מוחו היה צלול, כולו בדוח ועליז מוכן תמיד לקרב־דברים.

ב

אותה רעננות נפש היתה תוצאה של תום־לב, שלמות־רוח ופשטות־אופי. א. א. קבק לא נאבק עם עצמו לא בימי נעוריו ולא בימי זקנתו. אף לאחר שפנה עורף לעברו, חזר בתשובה ושב אל אלוהיו, לא נתייסר ביסורים ממרקים. המהפכה הנפשית שנתחוללה בו, אחר שחלה, והביאתו ליצירת רומאנים כ“במשעול הצר”, ו“בחלל הריק”, לא נתלוותה באותו מאבק המציין רבים מבין החוזרים בתשובה. קבק החל מקיים מצוות, שומר דיני ישראל וחי חיי יהודי חרד ללא מלחמה פנימית. מכל מקום אותה שיבה ליהדות לא היתה פרי ספקות, שארכו שנים רבות ואכלו את לבו; היא באה לפתע והתמיהה את ידידיו. שכן רוחו – רוח העליזות והמשובה, ההתגרות והשחוק, שציינוהו מני אז – לא עזבתהו. הוא נשאר כמקודם שלם עם עצמו תם, פשוט בהליכותיו, ללא סיבוכים נפשיים יתרים. אותה מהפכה שיוותה לכל אשר יצר מאז משקל מיוחד; עולמו נתרחב ונתעמק; חרדתו לדת העמיקה את הכרתו האנושית; בעיות אנוש עלי אדמות ובעיות אומתו, סבלותיה וכיסופיה לגאולה הדריכו יותר את מנוחתו והטביעו על יצירותיו האחרונות חותם עילאי כבד יותר; אותו זעזוע דתי שעבר עליו – הדו הורגש ונשמע ב“משעול הצר”, אם כי אין להתעלם מן המחשבה המעיקה – כי דוקא ישו שימש לו לסופר העברי דמות לתיאור לבטיו כיהודי חרד דוקא. ר' עקיבא או הלל היו הולמים ללא ספק יותר. ואלו אותה “מהפכה” דתית לא היתה, כאמור, מלווה היסוסי־לב, צער ומכאובי־נפש. א. א. קבק נשתיירו בו גם בערוב־ימיו קוי אופי מימי נעוריו. הוא גדל כסופר; יצירותיו נתמלאו תוכן חדש ועמוק. בין “לבדה” ודניאל שאפראנוב" לבין “שלמה מולכו” וב“משעול הצר” רובצת כמעט תהום – אך בתוך תוכו לא נשתנה. אותה פשטות־לב הוסיפה ללוותו גם אחרי שיבתו אל מקורות היהדות וערכיה. הוא לא נמנה עם “יוצאי הדופן” בספרותנו; הוא לא נמנה עם הסופרים, שמרדו ובעטו בכבלי העבר, עשו מאמץ נואש לפרוק מעליהם את עול המסורת ולהזרים חיים חדשים אל תוך הויית אומתם. קבק הלך בתלם שחרשו בני דורו, אשר לא נשתחררו מעולם מחיי הישיבה, התורה, – חובות הדת, אך שיוו צורה חדשה לתוכן ישן. הללו לא השתמשו בכלים שאולים; הם חצבו מלבם את לשונם, את דרך מחשבתם ודרכי הבעתם.

א. א. קבק לא היה חניך הישיבה; הוא היה שרוי כולו באוירה רוסית: טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגניב וגוגול היו מחנכיו; הוא חשב את מחשבותיהם, הרגיש את הרגשותיהם וחי את חוויותיהם, כקורא. הוא חי בערי רוסיה המרכזית, בילה בהן כמה משנות עלומיו. הוא היה רווי כולו רוח “אמא־רוסיה” ושקוי בּשמה. הספרות הרוסית היתה מזונו הטבעי.

לפיכך לא נתלבט בלבטים מיוחדים, שעה שהחל כותב את סיפוריו עברית. הוא לא נקרע לקרעים דוגמת ברדיצ’בסקי, שחתר בתקופתו הראשונה לקראת יצירת ספרות והווי יהודיים חדשים, כשהוא אחוז רגש התקוממות סוערת נגד מקפיאי ערכי היהדות וחיי היהודים. א. א. קבק יצר את סיפוריו העבריים כיצור סופר בלתי יהודי את סיפוריו הוא. הוא העתיק, יחד עם ברשאדסקי, את צורת הרומאן כמות שהוא, אל תוך ספרותנו, ללא התחבטויות וללא ספקות, הוא הלך בעקבות הגויים ועשה כמותם. גיבוריו אהבו, סבלו, חלמו, התוכחו כגיבורי הרומאנים של כל אומה.

מנדלי, שלום־עליכם ולפניהם סמולנסקין – לא יכלו לספר סיפורים דוגמת מספרים שלא מבני ברית. הם רבצו תחת משא המסורת ויצרו יצירות, שהיו בהכרח טבועות בחותם מקורי – חותם שנשאר כולו יהודי, בתכנו ואף בצורתו, אם גם הושפעו מסוגי ספרות חיצוניים.

גם בשטח זה לא היה קבק אנוס להאבק עם עצמו. הוא כתב את “לבדה” ואת “דניאל שאפראנוב” כנהוג בספרות העמים. העלילה נתפתחה בדרך הרגילה והטיפוסים תוארו אגב התפתחות העלילה, המושכת את הלב, תיאור מודרני. דרך יצירה זו היה בה משום חידוש בספרותנו; הנוער, האמון עלי סיפורי סופרים רוסיים, לבו נמשך לאותם הגיבורים שקבק דובבם. זכותו זו בספרותנו – אין ערוך לחשיבותה. א. א. קבק הכניס אל תוך הספרות העברית את הרומאן, השוה לכל נפש, ובפרובלימות על הציונות וההוי היהודי, אשר גולל ביצירותיו, קירב אליהם את הלבבות. הוא היה המספר האירופאי הראשון בתוכנו…

ג

א. א. קבק ליווה את התנועה הציונית בראשיתה ועד לימינו אלה ביצירותיו בהן הביע את לבטי הדור העברי, כיסופיו והלך נפשו. הוא היה חדור רוח אופטימית, ובניגוד לרוב סופרי תקופתו, לא היה אכול ספקות לגבי עתיד האומה. הוא היה מספר, שיחסו לשאיפות עמו לתחיה לאומית היה חיובי, ודבק בדמויות שתאר. הם היו רוויים אמונה בציונות. פסימיותו של ברנר, התלבטויותיו וראית השחור שלו לא היו מעולם מנת חלקו. משום כך היו סיפוריו שקויים נעימה שקטה אפית, ועלילותיהם נתפתחו התפתחות שלוה, בלתי מצוייה בספרותנו, מלאת הצער והכאב; ומשום כך הוא המספר האחד, שהרהיב, בתום נפשו, לגולל יריעות רחבות ברומאניו ההיסטוריים: “שלמה מולכו” ו“במשעול הצר”, ואף השכיל לתאר בהצלחה תקופות שלמות, על טיפוסיהן, חויותיהן, לבטיהן, וכיסופיהן; ומשום כך נרתם לכתיבת ה“רומאן הנהר”, אותה איפופיה של משפחה יהודית, שראשיתה נעוצה בדור ההשכלה בגולה ואחריתה, כפי שעלתה מלפניו צריכה היתה להסתיים באותה פרשה נשגבה של הקמת “הנקודות החקלאיות” בימי המאורעות, באותה התישבות ב“חניתה”, בפינה בודדת ומרוחקת על ההר בגבול סוריה שהלהיבה את רוחו, דובבה את לבו ועוררה את דמיונו, דמיון מספר בעל נשימה ארוכה, שאמר לספר את תולדותיה של המשפחה בשנים־עשר כרך.

זוכרני אותו יום, בו הופיע רוטט והרה עולם, שופך את לבו בדבר הרעיון שהגה לתת דמות לאותם יהודים, בעלי היזמה והמרץ, שהיו מראשוני המיסדים של הפוסטה ברוסיה, מראשוני הקבלנים והשולחנים באותה ארץ מפגרת, מאותם בעלי המלאכה שבעיירתו ומאותם המהפכנים הראשונים ש“הלכו אל העם”. כי אין אמת בתיאור בני הגולה כאנשים בטלנים, חלושים ונטולי רצון לעמול. על כל פנים אין בהם משום אמת מוחלטת. כי מאז ומעולם היו בגולה יהודים חרוצים ובעלי יזמה; ומהם שואבים כיום חלוצינו את כוחם ואומץ־לבם. לפיכך יש הכרח להרחיק נדוד במקום ובזמן ולחשוף ממעבי הגולה בדורות האחרונים את כוחות־היצירה, בהם חוננו אבותינו, שעברו בירושה לצבא מגשימי רעיון תחית המולדת בארצנו. א. א. קבק הטיל על עצמו את הקיבולת האדירה הזאת מתוך אמונה, כי על אף מחלתו, בה חלה בשנותיו האחרונות, ישכיל לעמוד בה ויכול יוכל לה. הוא היה חדור הכרה כי יאריך ימים בכוח אותה התחיבות שהעמיס על עצמו. אך משאלתו לא באה; לא ניתן לו לסיים מלאכתו. רק שליש ממנה בוצע. אהה! שירת חייו באמצע¹ עבודתו נפסקה…

א. א. קבק היה חוליה בשרשרת התחיה, וביתר־יחוד בשרשרת הספרות. יש סופרים גדולים היוצרים את יצירותיהם המקוריות, כשהם כאילו רחוקים מגלגל הדור. הללו הולכים בצדי דרכים ואינם מהווים חלק אורגאני מספרות דורם ומתולדותיה, יוצאי דופן הם מטבעם; רק בודדים מבין הקוראים מאזינים לרטט לבם. הדור אינו רגיש להגיגם. הללו על פי רוב אינדווידואליסטים הם. ויש סופרים, שלפרקים נופלים בערכם האישי, בכשרון יצירתם מן היוצרים האמורים, ברם רשמם בחיי הדור כה ניכר עד שיבצר מכותב תולדות הספרות לדלוג עליהם ועל ערך יצירתם. עם התעלמות מחוליה זו, באה התפקקות בשרשרת זו של ספרות התחיה בדורנו.

שכן עם היותו סופר־אמן, אחד מאדריכלי הספרות בתקופתנו, שהירוו את צמאון הקוראים העבריים בתקופתנו, היה בכל מעמקי לבו אזרח עברי, אזרח נאמן, שכל מאמציהם של נושאי התחיה הלאומית היו קרובים לנפשו. כל בעיות הדור הדריכו את מנוחתו. הוא נמנה עם ראשוני מגשימי התחיה שלנו. לפיכך ראה בהוראה בבית־הספר, שהחיה את הלשון העברית והקים דור עברי ציוני, את המשכה הטבעי וההגיוני של עבודת היצירה הספרותית. מבחינה זו הלך בעקבותיהם של ביאליק וש. בן־ציון, שהניחו יסוד לטיפוס בית־הספר הלאומי, פיתחו את ה“חדר המתוקן” בגולה, יצרו קורס עברי בתוך בית־הספר", “לקחו את כל הטוב, הפרינציפים והיסודות מהחינוך הישן, חידשום, צירפום ומיזגום עם החינוך החדש”. הוא עבד בעת ובעונה אחת בשדה הספרות ובשדה החינוך, ואם גם נטה לבו בעיקר לספרות, הנה עסק רבות בשאלות בית־הספר, הגיגיו היו נתונים לבעיותיו ואף חיבר ספר על שיטתו הפידאגוגית של טולסטוי שלא ראה עדיין אור.

עם מותו אבדה לספרות העברית – אבדה, שאין לה תמורה; אבד אדם יקר ונלבב ויהודי חם; אבד מורה עברי, שעוד הוטל עליו, כעל כל המחנכים העבריים, בני דורו, "ליצור צבת ראשונה, כמעט יש מאין, כדברי ביאליק על ש. בן־ציון.

א

“הציונות האומרת להיות אתחלתא דגאולה, צריכה להיות חמרית ורוחנית כאחת. ובכן, אי־אפשר, לכאורה, לדבר על ציונות מדינית בלבד ועל ציונות רוחנית בלבד. הצרה החמרית והצרה הרוחנית שבגולה אינם שני דברים, שאפשר לאחד בלא חברו ורק במקרה נמצאים הם זה אצל זה. אי אפשר לפיזור חמרי שלא יגרור אחריו כליה רוחנית, ואי־אפשר לכליה רוחנית במקום שאין פיזור חמרי”. גם כיום נלחם הוא – כבאותו מאמר שפרסם ב“השלח” בשנת תרס“ג בויכוח עם “אחד העם” על “הגלות והגאולה” – לציונות סינתיטית, לאותה ציונות, שנתגלמה בכל פעלו של אוסישקין ושהיתה בעת ובעונה אחת “חמרית ורוחנית”, ר”ל כלכלית־חברתית, תרבותית ומדינית כאחת.

כל מאמר שא. מ. ברכיהו מפרסם ב“מאזנים” וב“גליונות” מגמתו אחת וברורה: לאחות “את הקרע שבין הנכסים והערכין, נכסים יש לנו בחוץ, בחוץ יש לנו רק נכסים, בבית יש לנו ערכין. בחוץ שולטים בנו איפוא רק הכוחות המניעים – על כן אנו כ”כ נוהים להפוך את הקערה של התרבות הזרה על פיה; ובבית – רק הכוחות, המעכבים, הקונסרבאטיביים“. הוא שואף לשחרור האומה מן הכבלים, שכבלוהו כל ימי גלותו, ריתקו את האדם למקומו ושיעבדו אותו לשמירת הצורות הקיימות, וחדור הוא הכרה, כי אותו שחרור אינו עלול לבוא אלא אם כן יהפכו הנכסים שאינם לאומיים לנכסים לאומיים וישמשו “כוח מניע, הדוחף להתקדמות, להתפתחות, לשינוי צורה” – דבר שלא ימצא את תיקונו אלא ב”אחוי הקרע שבין הנכסים והערכים על ידי בנין מדיניות לאומית, על ידי יצירת נכסים לעמנו על בסיס ההיסטוריה העברית, על ידי יצירת נכסים לחיי עם בארץ הקדושה לנו קדושה לאומית". “וכשיהיו לנו קנינים לאומיים, כשיהיו לנו נכסים וערכים כאחד, לא נהיה משמרים יותר מדי בפנים ומתקנים יותר מדי בחוץ”. “כשם שהגלות היא חמרית ורוחנית, כך צריכה גם הגאולה להיות חמרית ורוחנית”. אין ציונות זולת ציונות מעשית, תרבותית ומדינית כאחת. עם היווצר אותה מסגרת – מסגרת העצמאות המלאה – שהוא הנכס המוחשי לכל אומה, יתגבשו גם הערכים הלאומיים גיבוש, שיש עמו גם אפשרות של התפתחות. נהיה ככל העמים ונחיה חיים עצמאיים וטבעיים. הועמדנו במצב של נטולי חפץ חיים ומשום כך "האידיאות הקדושות, שאין להן שום יסוד בחיים, נעשות בעצמן ליסודות וכל הנוגע בהן, הרי הוא כופר בעיקר; והמקנאים את קנאת החיים ובאים לחזק אותם בקרב “בני האדם נחשבים למהרסים, למהפכים את הקערה על פיה, למקעקעים את הבירה”… “הקדוש נעשה חולין, וכיון שהוא נעשה חולין אינו עומד בפני רוח של בקורת – וסוף דבר, שהרבה בני־אדם מתחילים להרגיש את הריקניות אשר בשמים ממעל, והארץ, הרי נשמטה זה כבר מתחת רגליהם… ואין הם יודעים על מה הם חיים ולמה הם חיים”… עם איחוי הקרע בין הנכסים והערכין – שב אלינו הטעם לחיים: שכן “בבנין המדיניות הלאומית” – ימצא הפתרון לבעית אומתנו: “זאת היא – לדעת א. מ. ברכיהו – תורת הציונות.”

ב

הוא נמנה על אותה חבורה שמנתה אישים מבורכים ומחוננים כמנדלי, אוסישקין, אחד העם, לילינבלום, לוינסקי, ביאליק, דרויאנוב – אלה אשר כל מעשיהם וכל יצירותיהם היו טבועים בחותם של ראשוניות, כי היו יוצרי נכסים, השומרים על ערכי העבר והעתיד. חבורה זו זכתה לשמש יסוד לכל אשר נוצר בתחיה העברית ומניע לכל אותה המהפכה הנפשית, שנתחוללה בלב רבים. א. מ. ברכיהו שהיה אחד מן החבורה המזהירה והמקורית הזאת של אנשי התקופה, עבד ופעל בתוכה כסופר, כעסקן לוחם וקנאי, כמזכיר חובבי־ציון. שבילי ארץ ישראל היו נהירים לו – שביליה הצרים, אך המחממים, על הנסיונות הרי־ההיסוסים, הכשלונות והיצירה כאחד, בשדה החינוך, הכלכלה והחקלאות; הוא נמשך אליה, כחברו דרויאנוב, כמספר והפייטן ש. בן־ציון. שהרי לא פסק כל ימיו מחיות את חייה, מחלום את חלום עתידה ומדאוג לעיצוב דמותה העברית. הוא חש בצורך להיות שרוי באוירה של הארץ וכבר בשנת 1912 העתיק את מקום מושבו, על כל בני משפחתו, לארץ. ר“ל – זה למעלה משלושים ושלוש שנה הוא חי את חיי הארץ, ראה את התפתחותה, על אורותיה וצלליה. ואם לא נאבה להתכחש לאמת, נדגיש כי, כדוגמת ש. בן־ציון, ישיבתו בארץ היתה במידת מה בעוכריו. א. מ. ברכיהו בא לארץ לפני מתן הצהרה בלפור, ויתכן לומר, כי אילו נשאר בגולה, כרבים מחבריו שעבדו במחיצתו ב”העולם" בוילנה, בועד המרכזי לציוני רוסיה, היה ללא ספק, ממלא תפקיד לאומי אשר זוהר המרחק ומרחבי רוסיה הרחבה היו מאירים את דרכו הצבורית…

ג

אך א. מ. ברכיהו, אשר ניסה את כוחו בהנהלת “בצלאל” היה כאן למורה בגמנסיה העברית בירושלים ובבית־המדרש למורים, מורה לתלמוד ולחבור עברי, לאחר שאף כאן בארץ, היה אחד מראשי המדברים בועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל. ואם לא עמד לו מזלו בעסקנות הציבורית, הנה ניתנה לו הזכות להלחם במרץ, עקשנות. כוח־הגיון איתן וכשרון מעשה, את מלחמת החינוך והמורה העבריים. בהסתדרות המורים ובועד החינוך גילה כוחות־פעולה, שהפתיעו את כל אלה שהיו אז במחיצתו וראוהו מנהל את עניני ההסתדרות. הוא היה הרוח החיה במלחמה לבעלות לאומית לחינוך, שהיתה בעיניו בחינת נכס וערך לאומיים. אשר כל ויתור עליה יש עמה חתירה תחת אשיותיה של הציונות עצמה; והוא איש ההגיון בעל “המוח המחודד והאזמלים המושחזים”, שידע כדברי ביאליק “למצוא את הצנורות מן המוחש אל המופשט ולהפך”, היה כולו חדור פאתוס, בשעה שהסתער על ממעטי דמות החינוך כענף עבודה ציוני עיקרי ונלחם, בשם ציבור המורים, אשר שימש להם פה, לשמירה על אוטונומיות החינוך מפני התערבות כוחות חוץ. באותם ימים היה כולו אש־להבה, שכן בערה בו אש היהודי הלאומי, שחש, כי גם כאן יש “קרע בין הנכסים והערכין”. זכתה הסתדרות המורים שהודות לו – ביחוד הודות לו – לא הושלטה בבתי הספר התיכוניים אותה התערבות זרה, שאמרה להעביר את פרשת החינוך התיכוני אל פסים, שהיה בהם כדי להובילנו לאבדון.

כראש הסתדרות המורים העברים, או כשליחם במוסדות, פעל פעולה ציונית וחינוכית ובלט תמיד כיהודי, ש“נתחנך – כדברי ביאליק – על הסברה הדקה”. כבעל הגיון ברזל ובעל שכל מפשט, השכיל להגן במשפט עם הסוכנות, על זכויותיו הצודקות של עובד החינוך ולשכנע את הבוררים כי אין הסוכנות פטורה מאחריות לתקציב בתי־הספר. באותו משפט ראינוהו בכל להט הגיונו, כאיש ההלכה והחוק, חניך הישיבה, בעל “העבודה המוחית של איש התלמוד ודרכי המחשבה של השקלא וטריא”, שביאליק אמר עליו, כי “אם אנחנו רואים את עמנו מוקף מוסדות ציבור ודרכי חיים ממשיים, אם יהודי יודע למלא את חייו תוכן, הרי זה רק משום הפלפול הדק ששום גוי אינו יודעהו”.

ד

אותו “פלפול” במובנו הטוב משווה לכל אשר יכתוב ויעשה א. מ. ברכיהו ממשות, חשיבות וחן המיחדים את היהודי מכל בני העמים האחרים. שכן מקדיש החכם היהודי את כוחותיו, “להגשמת אידיאלים בדברים המביאים תועלת לאנושות”. אין הוא משתמש בצנורות המופשט אלא לשם הדגשת המוחש, הבלטתו וביסוסו. “הפלפול” אין מגמתו אלא יצירת “שולחן ערוך” קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה. א. מ. ברכיהו – השקפתו – השקפת ציוני לאומי – היא “תורת החיים בעד החיים”. (די לו לאדם שיחיה וירצה לחיות). די לו לעם שיתקיים וירצה להתקיים. השקפתם העיקרית של הלאומיים היא – “שאין לנו לבקש טעם ומטרה לחיים מחוץ לחיים”. ואין היא מסתבכת בטעמי לואי, במטרות לואי. כי זכותנו לחיים היא הקובעת. השקפתו זו, הסוציולוגית, על היהודים, על הגלות ועל הגאולה, באה לידי ביטוי בספרו רב החשיבות וההגות “נכסים וערכים”. בכל אשר פעל וכתב א. מ. ברכיהו עובר עד היום אותו קו חיים, שבכוחו בלבד עשויה אומתנו, הדוויה והמתיסרת ביסורי־גיהנום, להיהפך לבעלת “נכסים וערכים” במסגרת עצמאותה “החמרית והרוחנית”. המדינית, התרבותית והמעשית כאחת.

…לר' בנימין מלאו ששים שנה. ר' בנימין – עתונאי־משורר; פיליטוניסטן־פייטן (בספרי: “במסילות הדור” הקדשתי לו שתי רשימות). מאז נמניתי על קוראיו – הקדימני והרגיזני כאחד. מעולם לא הייתי שוה־נפש לאשר פלט עטו, הקל, המהיר, הרענן. חן ונועם, שקשה לעמוד בפניהם, שפוכים בכל אישיותו ונסוכים על פרי־רוחו. כל דבריו, נאמרים בניחותא ובלשון של מטותא. הוא כולו טוב־לב. אורך־רוח וטעם זקנים בכל שיכתוב. הוא מלא בדרך כלל רוח־סלחנות ורוח הטפת־מוסר לזולת כאחת, המהולה פה ושם גם באירוניה דקה ועתים אפילו התקפת רוגז… אבל ברוב הופעותיו כסופר – וכעסקן – הוא מתון, מדוד־שקול וערב. אין הוא נוהג להעמיד פני מעמיק בהלכה, אם גם הולך שבי אחרי בעיות העולם והיהדות המנסרות בחברתנו. ואין גם משקל לאשר יהגה כשהמדובר בפתרון פרובלימות יומ־יומיות וממשיות.

שכן חביב ואהוב עליו ההרהור, הרווי הזיה והמבע הדקיק על שאלות האדם, תכליתו עלי אדמות כעל חזיונות הדת והציבור; ומדי יעלה על דל שפתותיו שאלה אנושית ויתחקה על תכנה ומהותה – ויפרוט עליה ביד ענוגה, רגישה וחיננית, ככנרית עדינה ושקוית פינוק זו, שמרעידה ברטט את נימי־נפשו של המאזין לצליליה. עטו קל וכובש לב בחרות־תנועתו של הכותב ורושם את הרהורי־לבו…

האמת, הצדק, השויון, האהבה לאלוהים ולאדם רק ישמשו מעין כלי־נגינה לפרוט מעליהם את נעימות החן היהודי, בהן שקוייה הפרוזה הבשומה שלו, הקלילה־האורירית, השוטפת־זורמת, מפכה כמעין זך ומתנגנת, בריתמוס הנלבב שבה, אל הלב. כי ר' בנימין מלא “קיפולי וניגוני נשמה” בלא נשמה…

הוא ניחן בקול נפשי, הרווי רטט־לב; הכול מתרונן בקרבו כמאליו… החיים, על קשיים, על הפורעניות הכרוכות בהם, על תהומיותם; על סיבוכם ללא מוצא, שמכאיבים את האנוש, הם – לסופר־פייטן, לקוסם זה – בחינת רקע. רקע־כינור, מעליו ירעיף את צלילי־נפשו הערבים…כי אלה – כה עדינים וענוגים, כה מושכים את הלב, ועתים כה יפים בפשטותם, ניבם כה מדובב את הקורא לפרקים עד אשר יש ואין אתה חל ומרגיש בטראגיות המרה של המאורעות, עליהם ישמיע את שיחו הנאה והאידילי ובמכאוב הכבד, שאין למצוא פתרון לבעיות העולם והאומה, המדריכות יומם ולילה את מנוחתו של האזרח בימינו…

… ולפתע יש והקורא נעור כולו מזועזע עד למעמקי־נפשו… כמתרדמה וכולו – זעף וזעם על המנגן, על העתונאי־המשורר, שתפס אותו בלבו והשלה אותו, כאילו גנב את לבו; על טוב־לבו, אורך־רוחו ומתינותו־מתיקותו, דבקותו. שהרי כל כתיבתו על גאנדהי, על טאגורה, על השאלה הערבית, על “אספת הנבחרים”, על הציונות ועל הישוב הוא פרי חרט אמן־פייטן־משחק ומשתעשע בהרהוריו שלא מדעת… לפתע תשתחרר מקסמו של הפורט עלי נבל ומרדים אותך בצליליו המשכרים ומתחוור והולך, כי גאוני הרוח, עליהם ירקום בנועם ומתוך התבשמות עצמית את רקמת־נפשו וכי המדינאים הנעלים והדגולים, האחראים לגורל אומתם והאנושות, עליהם יהגה את הגותו הנלבבת, החיננית ורבת־המעוף – אותם האישים, שנתנו מבע לאשר מביא לידי התגעשותה של האנושות או שאמרו להשליט עלי אדמות משטר, שיהא לברכה לאדם ולחברה – אינם לדידיה, כאמור, אלא אמצעי לצורך, שיש לו לזמר, לנגן, לפרוט עלי כנור או לשפוך את לבו בתפילה… הם מאצילים עליו מרוחם והוא מתרונן בכוח השראתם… וכך אורג ר' בנימין את אריגתו, האיטית, הרכה, הנלבבת והדקה, הנעימה וכושפת. על אשר חצבו מנפשם, חשבו וכאבו אישים כבדי־הגות ומעמיקי־מבע – ללא נשמה עצמית; ניתנו לו “קפולי וניגוני נשמה” ללא נשמה… הוא רווי רגישות־חמדה וצלילי־חן, אבל עתים יש ויהא נמשל לאדם, שנשתייר לו רק צלו, צל־צלם של גאוני העולם, סופריו, הוגיו, אמניו ואנשי־האמונה, החדורים רוח־נבואה והכוהנים הנאמנים… והרי אתה חש במעין חזיון מוזר, המביאך במבוכה, על אף להיטותך לעיין בכל שיעלה על הכתב ולהשתכר מן הפרוזה שלו, הפלאית, ההדורה־הפשוטה ומלאה זיו… משהו כאן איננו כשורה…

שכן אין משחקים; אין משתעשעים ואין מצטעצעים, מעשה פייטן הוזה ובלתי־כפות למציאות, בחיי יום־יום ובכל הכרוך בהם; בכל אותם הדברים והענינים הטבעיים והממשיים, התובעים מעל לכל וראשית־לכל תשובה פשוטה, מוחשית, הגיונית ללא התפתלות הגיונית… בקשת פתרון נאמן וממצה לכל דאגות־לבם, לצרכיהם המציקים להם, מעיקים עליהם וממררים את חייהם… אין להסיח את הדעת מתופעה מוזרה, מדכאה ומבלבלת זו, שהפרשיות מעורבבות בה יתר על המידה; משהו מיוחד, שיש בו משל צליל בלתי־נעים, משל נימה פגומה־פוגמת, אפילו פוגעת־פוצעת עולה, בסופו של דבר מכל אותם הניגונים הנלבבים ושקויי החן היהודי, שמתנגנים בלב הסופר ושלעתים כה רבות נתפסת לקסמם אם גם בתוך־תוכך מקננת ההכרה, על אף הכול, כי ניבו כן, והסופר־האדם, כשהוא לעצמו, רווי רגישות עדינה ונאמנות…

אהוב עלי הסופר־המסאי, שאת דבריו, רוויי הנועם והבשומים, הנני קורא תמיד ברצון, וחביבים עלי כיווני־החן המלבבים של פייטן ערב זה בכל שיפלוט עטו. ואילו זרים – מה זרים! – ואף מעוררים התנגדות בלב הם נטיתו המופרזת ל“התפייט” לעתים “התפייטות” שיש בה לא מעט משום סימני תלישות יהודית ולהטיף מוסר ללא הבחנה, ללא הצדקה ומתוך להיטות יתירה אחרי איצטלה של “צדיקי הדור”, לאחים, המתייסרים בחבלי לידתה הקשים והמלווים מכאובים, של מדינת ישראל.

לבי, לבי על אישיות רוננת זו, על אמן הלשון בעל הניגון הקוסם ללב, שנתפס ליצר של מוכיח לעם, המעבירו על דעתו ומטהו לנקיטת־עמדות, שיש בהן כדי להכזיב מעריצים ולגרום להם צער… לבי, לבי על קוראיו־אוהביו חסידי הפרוזה הערבה של ר' בנימין, שרב צערם על סטיותיו התכופות והבלתי־הכרחיות.

ד. קמחי הוא מאותם הסופרים־היוצרים, אשר מימיהם מפכים טהורים וזורמים בשטף. ככל שיתבגר, כן יגבר הרטט המפרפר בו, מחייהו ומביאו לידי התרוננות הנוסכת על גיבוריו רוח־חן והתרגשות פיוטית ומשרה על סיפוריו רוח חמה־הוזה, שקויה רגישות מלבבת וקצב נפשי מיוחד; כל חוית אנוש מרעידה את נימי אישיותו, מכה גלים בנשמתו ומוציאה מחביונה הברות כאב וצער, שיש בהן משום שיתוף בגורלן של אותן דמויות עצובות־ערבות, המהלכות ערטילאיות, מעונות ומלאות לבטים קשים ומרים בעולמנו…

כי אותם עלמים ועלמות, קרועי־הלב שקמחי מעלה בסיפוריו, אותם ילידי גאליציה הגדלים, מתפתחים והוזים על חיי־אהבה בהיותם שרויים בעיירותיהם, ועם בואם לארץ הריהם ממשיכים לטוות את חוט־חייהם מתוך נהיה לאושר, התמכרות לחזון־לבם ולעולם של יופי – נוחלים כישלון על כישלון ויוצאים ממערכת הקיום שבורים ורצוצים, אם כי זעיר־פה זעיר־שם יש ויהיו כמו מוכים סנוורים מיפי העולם ואורו, נלכדים בחבלי מקסם־השוא שבו, שיכורים לפרקים וכמו אחוזי טירוף, רווי כולו נועם וחדוה למגע אשה – אותם טיפוסים, שרויים בתוגה, מפרפרים ומתפתלים ביסוריהם, ועם זה הם עדיני נפש כל כך, עד אשר כל משב־רוח ירעיד את נימי נשמתם, יזעזעם ויהפכם ליצור ער ופיוטי, הרגיש למחזות טבע, מאזין בדבקות לרחשי־לב, קולט וסופג אל קרבו את הווית העולם וחש לפרקים גם ברגעי האושר המעטים שבו – אותם הטיפוסים מלבו חוצבו.

מכאן אותה רעננות מיוחדת, הנסוכה על כל אשר יצר ד. קמחי. הוא הנהו בבחינת כינור, שכל מיתריו דרוכים לחויות אדם ומחזות יקום. רווי רטט פנימי, וכל הנפשות שביצירותיו הרבות, אפיים טבוע בחותם חיות, הזיה ולחלוחית, שמהלכות רוח של שירה בינות דפי יצירותיו.

הוא שרוי בעולם שכולו רומאנטיקה; אם כי הרקע לרומאניו הם גאליציה, ארץ מוצאו ומקור השראתו בילדותו, וירושלים של ימינו שכל כך הרבה להחיות את אוירה, נופה, ואנשיה, הנה בתוך תוכו אין הוא רואה את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא אלא באספקלריה של הוזה משורר ובעל דמיון.

אין הוא שייך לסופרים הריאליסטיים של ספרותנו. בינו לבין העולם המקיף אותו קיימת מחיצה. אין הוא רואה את המציאות כמות שהיא. מדי יסתכל בחיי דורו תתכסה עינו ערפל דק. ענינים ואנשים לובשים בעיניו דמות מעורפלת. ההווי כאילו מעולף מסתורין וחידה. מושגים ויצורים אינם בעלי תבנית מסוימת. הם כאילו מטשטשים מאליהם, והקורא הנגרר אחרי חוויות הגיבורים, לבטיהם והזיותיהם, אינו רואה אותם ראייה ממשית. האוירה האופפת אותם חדורה צער, יגון, ולפרקים גם חדווה – למראה אשה, לרשרוש שמלתה או לרתת בשרה, – והיא משתלטת על הקורא ומביאה אותו לידי צלילה לתוך חוויות הנפשות הפועלות, התיסרות ביסוריהן ושמחה בשמחתן.

אין בו כל יסוד של פלאסטיקה. הוא כולו אומר שירה, אף גיבוריו אומרים שירה. הוא כולו השתפכות־נפש, אף הם, נפשם מתעטפת עליהם ועוברת לעתים על גדותיה. לפיכך אין ביכולתו לעצב דמויות בולטות וקבועות. שכן הן בבחינת שפחות להלך־רוח המשתלט עליהן שלטון בלי מצרים ודוחף אותן לכך שתהיינה חולמות והוזות, הולכות שבי אחרי דמיונות ושרויות בעולם של אושר, בשעה שאין הן נתקלות במכשולי החיים. אף ברומאנים כמו “מעברות”, “על שבעה ימים” ו“אמש”, אין עולה בידו להשתחרר מאותה תכונה רומאנטית, נעימה פיוטית ומאותו ניגון עצוב, המהלכים בין עמודיהם.

אין הוא יכול להחיות יצורים, שיהיו חיים את חייהם העצמיים, חייהם האוביקטיביים. דוגמת הגיבורים הנפלאים, השופעים חיים כבירים, ברומאנים של באלזאק – “סיצר בירוטו”, “אז’ני גרנדה” “בן הדוד פונס”; אותם גיבורים מתחילים, עם ראשית הופעתם, להתפתח התפתחות עצמית ללא כל תלות ביוצר, וגידולם – חותם חיים מקוריים טבוע בכל הווייתם, בכל התארעות קיומם, בכל ארחם ורבעם. שכן הוא שייך לסוג היוצרים, שאינם זקוקים להקמת קומה על גבי קומה לשם בנין יצירותיהם. הוא כולו רטט. דרכו להשיח את אשר עם לבו. מנדלי אינו משמש לו מורה־דרך ביצירתו, אף לא, מבין החדשים, שופמן, ברנר. אם גם הרבה למד מן האחרון בדרך עבודתו וביחסו לחיים. אין הוא אדריכל; אין הוא ריאליסטן. הוא קודם כל מספר־משורר החש בהכרח להתוודות; העלילה של סיפוריו איננה מעסיקה אותו; אין לו גם פנאי להתמכר לפיתוחה ההדרגתי והאמנותי. רב לו, אם ישיר את שירתו הוא, שירת נפשו. בלשונו המיוחדת, המקורית, רווית־החן ורבת הגונים הדקיקים, יפרוט על נימי נפשו ויסגל את סגנונו לכל קיפוליה, תנועותיה ורגשותיה. קנוט האמסון הוא מורהו, אם בכלל אותו סוג המספרים והמשוררים בעלי הווידוי, יש ביכולתם, לפי עצם מהותם, להיות תלמידים… שהרי בכל הווייתם הם בעלי רטט, שכל מגע קל יש בו כדי לעוררם ולזעזעם, להביא התרוננות בנפשם.

לפיכך אין תימה, אם היצירה האחת, שנשתפכה מלבו בדרך של ווידוי אדם עברי, המתיסר ומרטט בתחושת צערו וסבל הסובבים אותו: “ספר הכליונות”, הוא עד היום היצירה השלמה ביותר שעלתה לו לד. קמחי. יצירה זו בספרותנו היא מעין “וורטר” בספרות גרמניה, ובמדה ידועה מעין “רנה” לשאטובריאן. כי באותו ווידוי, שיש בו משום שוועת אנוש סובל, מפרפרת נשמה רוויית עינויים, עינויי אהבה וסבל, ועינויי יחיד, שניחן בכשרון של משורר…

ד. קמחי נמנה על תלמידיו של ברנר. ממנו למד להתיחס בכנות לאשר יכתוב. ואילו דרך ראייתו אינה מזכירה אף במשהו את דרך ראייתו המעמיקה והנוקבת של יוצר “שכול וכשלון”. אין הוא להוט אחרי תיאור אותה מציאות ממשית שהיתה נחלת היוצרים הריאליסטיים ברוסיה ובצרפת והמראה את האנושות דרך אספקלריה שחורה ופסימית. עם זאת אין ד. קמחי רואה את החיים ראייה ורודה. שעל כן אישיותו שקוייה צער של דורנו, צער חיינו, חיי אנשים המתלבטים ומתחבטים קשות בהוויות העולם הגדול ובהוויות עולמנו היהודי, וכל גיבורי סיפוריו, אם גם משתעשעים הם, הריהם עצובים בתוך־תוכם, ורע להם ומר להם עלי אדמות. הם עברו מן הגולה לארץ, ואם גם צמחו להם כנפים כאן, והציונות שמשה להם מקור עידוד לשאיפות ולפעולות, הרי אף־על־פי־כן לא שבעו נחת ולא מצאו מנוחה לנפשם.

מבחינה זו יש רשות לחשבו כתלמידו של ברנר, שהרבה כל כך להתענין בעבודתו. קמחי היה כן ונאמן כברנר בתיאור גיבוריו וסביבתם. ללא כחל וללא שרק, ללא רתיעה וללא חשש מפני האמת שבאמנות. על כן מרובים כל כך הגיבורים החולניים בכל רומאניו – ביחוד ברומאנים; כי ברוב הנובילות נושבת רוח בריאה יותר. הוא כן עם עצמו ואינו חושש מפני תוצאות מרות בחיי האנשים, לאחר שניטלה מהם האפשרות להתקיים קיום רגיל… הכנות היתה נר לרגליו בכל יצירותיו. לצדה של השתפכות־נפש שקויה שירת אנוש, מקננים בלבו גם מרה שחורה, יגון ואפילו יאוש…

אותה כנות ליוותה את קמחי גם ב“מסות הקטנות”, שפיזר ביד נדיבה במשך שנים רבות, בכל העתונות בארץ – מסות על החיים ועל הספרות, על אישים וספרים, שאספן ופרסמן לפני שנתיים. מסות אלו אינן מתכוונות למצות את הדברים. הן נכתבו ביד קלה ויש בהן בעיקר משום תגובת אמן והוגה על המתרחש סביבו. מסות, שנכתבו לכתחילה לשעתן, ואף־על־פי־כן לא ניטל מהן טעמן עד היום. שכן, אף הן שופעות הערות על חזיונות ציבוריים, על התקלות הכרוכות בהם, ועל מעלותיהם, כשם שפה ושם הוא בא בפולמוס עם סופרים, שאינם נראים לו כנים במדה הדרושה, אזי משנס הוא, הוא האסתיט יפה הנפש, את מתניו ומסתער עליהם ומתגלה כפולמסן. יש שרשימות אלה לובשות רוח של שירה, בשעה שלבו הולך שבי אחרי אישים כאוסישקין וסופרים כטשרניחובסקי, עגנון וברקוביץ. כי אין כקמחי למסירות נפש ולכנות, בשעה שהוא בא במגע עם סופרים־יוצרים, ביחוד סופרים יוצרים עבריים, אשר יצירותיהם מעוררות את לבו ופותחות אותו לרוח שירה… אזי דומה אין גבול לאשרו. שכן שותף הוא ליצירה העברית, שכל רחשי לשונה המלבבת והיקרה לו מכל יקר – יש בהם תמיד כדי לרעננו…

משום כך הרבה כל כך להכניס מיפיה של יפת לאהלי שם והריק ספרים רבי ערך מכלים לועזיים לכלי עברי. וידו עוד נטויה – כה לחי!

א. ראובני הוא אחד הסופרים והוגי הדעות המקוריים בין בעלי הכשרון בספרותנו. הוא אחד המעטים, שכוח לו להתעמק במתרחש בחיינו. יצירתו כבדת משקל היא, חדורה אטמוספרה חיה והגיונית בהירה ויכולת הבעה עצמית לה.

אופי של “גוי” לו. אין בו אותה מרירות וצער יהודי המציינים את מספרינו ומשוררינו, שכן דרך חייו וחינוכו מייחדים אותו מהם.

דרכי יצירתו הסיפורית־אפית ביסודה, מפיקות שלוות־רוח מוזרה ונעימה כאחת, המעידה על שיווי־משקל פיסי ורוחני בלתי מצוי בספרותנו. מכאן ההרגשה כאילו הוא “יוצא דופן”. כי עולמו הפנימי – עולם זר הוא להלך הרוח של יוצאי גיטו. אין בו רעיונות של פילפול וחריפות־שכל וסילסולי־לשון ומליצה זרים לרוחו.

שכן הלך־רוחו ישר, בלתי מסובך במשא העבר ובלתי־תלוי בדעות ובמנהגים המקובלים בחברה. דומה כאילו עומד ראובני מחוץ לעולם הרעיונות וההרגשות, שבו חי והוגה הקורא והסופר העברי. מכאן העזתו וחרותו הרוחנית האמנותית המציינות אותו. אם תראה, לפעמים, לשונו העברית קשה וכאילו בלתי ממוזגת, הרי יצופו בה לעתים צירופים חדשים או גוונים מיוחדים לביטויים ולמלים בודדות, ודומה כי רק בשנים האחרונות החל ראובני לתת, קמעה קמעה, ואולי שלא מדעת, ניב עברי ליצירותיו – לתת במקצת את ראשו בעול המסורת ובעיקר בעול הלשון. אך בעצם לא שונתה דרך יצירתו בהרבה מאז נכנס להיכל הספרות העברית. הוא נעשה אזרח בה לאחר שכבר גמלו אישיותו השכלית ואפיו ומזגו האמנותיים. הופעתו בינינו בבגרותו, כשחנוכו היסודי שוב אינו בן תמורה – משוה טעם מיוחד, טעם של זרות בספרותנו. ראובני בא תחילה אל הספרות היהודית ורק אחר־כך אל הספרות העברית, לאחר שכבר ספג נסיונות חיים בשנות בחרותו: גלות סיביריה ועבודה בבתי חרושת בארצות הברית. חניך הספרות הרוסית והלך רוחה התרבותי, הושפע ראובני בראשית צעדיו השפעה ניכרת גם מסופרי צרפת ואנגליה הריאליסטיים. בסיפוריו הורגש משהו מוזר ובלתי יהודי – ברצינות האיטית, בשלווה האפית שבטון גיבוריו. דומה, כי בניגוד לרוב מספרינו יתנהל ראובני בעצלתיים ובמתינות, כאדם שיש לו שהות. לשם תיאור נוף או טיפוס אין הוא רואה צורך לקמט את מצחו – קמטי בן־עם זקונים עיף, יגע ומלא עצבנות. דבריו נאמרים בנחת, בתכלית הפשטות, ללא קפיצות וללא הפתעות מזעזעות.

נדודיו בארצות שונות מעשירות את יצירתו. מסיפור ער ורענן “החלוץ” שמאורעותיו חלו בסיביר הוא עובר לסיפור על חיי חולי־רוח ב“בית־המרפא” בארצות הברית. סגולת התפשטותו זו במקום מעשירה את יצירותיו ונותנת בהן טעם מיוחד, המגדיל את היקף עולמם של גיבוריו ואת אפקו של הקורא.

משיכת מכחול רחבה זו, בתיאוריו האפיים או הריאליסטיים – מקורה לא רק בקווי אישיותו השלוים של אמן פסיכולוג, כי אם בזכות שנתגלגלה לידו, לראות, בעינו הבהירה והחודרת לפני ולפנים של הווי הפרט והציבור את עולם־יה על אורחות החיים המגוונים וצבע הנוף והשמים השונים שבו – ולהיות מושפע ממנו עד כדי מזיגה אינטימית־­פנתיאיסטית עם רוחו וחיות יצוריו. בקנותו לו זכות אזרח בספרות העברית הביא עמו אידיאות, מושגים ותמונות מן החוץ שנעשו חלק אורגני מהויתו האישית. בעמל רב התגבר על חנוכו ועל החומר ממנו קורץ ונצח את עצמו.

כיום, נוסף על תכונותיו “הגוייות” – יוכר גם העברי שבו – בפרט קו זה שמתחת לסף־ההכרה, המוצא את ביטויו בטון הסוביקטיבי הסארקאסטי שבהרצאת דבריו בנובילה הקטנה, שכינה בשם: “איך נשתנה מזלו של הקפטן לזלי והור…” ולא יפלא יחסו של ברנר אל ראובני. הוא חש כוח־משיכה מיוחד אל סופר זה והרבה לעקוב אחרי יצירתו ודרך חייו. לא אחת שוחח עמי והטעים בהתפעלות את רוח הבריאות ושיווי המשקל הרוחני שהרגיש וידע להעריך בספורי ראובני.

הוא רתם את עצמו לתרגומי סיפוריו והרקתם מכלי אל כלי. את ספורו האמנותי, ריאלי־אֶפי, “על יד הקיר” תירגם לעברית. פרק זה מחיי השומרים העברים, שהוא פרק בתולדות הישוב אשר מאורעותיו הנועזים ומלאי הרומאנטיקה העברית הולכים ונשכחים מלבנו. נסיון ראשון ונאמן זה, שנעשה בגבורה ובפשטות, כיאות לבנים המכים שורש באדמת מולדתם – קרם עור ובשר בסיפורו הריאליסטי, החי והאֶפי כאחד, “על יד הקיר”. וחושבני כי עדיין נובילה זו היא אחת, ואולי היחידה, בפרוזה שלנו המתארת את החיים החדשים ההולכים ונוצרים בארץ ישראל העברית.

בסיפור זה נתבלטה נטייתו היסודית של ראובני המספר, להסתכל בחיי הפרט והציבור. ראובני נוטל את החומר מן הסביבה בה הוא חי ומתאר את הטיפוסים המהלכים סביבו. המציאות משמשת ראי להתבוננותו המעמיקה והמרחיקה ראות, ממנה ישאב את כוח יצירתו. הוא קשור בתיאורם הנאמן של גיבוריו עד כדי כך, שרבים מאשימים אותו בהעדר דמיון ובדרך יצירה מדויקת־פוטוגראפית.

לשבחו של ראובני יאמר, כי בניגוד לבורלא, סופר ריאליסטן ויוצר מחונן ההולך זה שנים אחדות ומחיה, בכוח אפי כביר, את היהדות המזרחית בארצנו, אינו מסתפק ביצירותיו האחרונות בהושטת־יד בלבד לשם השגת חומר לנושאיו, אלא טרוח יטרח להלביש א תיאוריו וסיפוריו כסות דמיונית־אמנותית. ב“שמות” ובסיפוריו הקטנים החדשים השתחרר ראובני מדרכו הקודמת בה העתיק תמונות, אנשים וקיבוצי אנשים מן המציאות, אשר הביאה בעקבותיה לחוסר פרספקטיבה שפגמה בשלמות יצירותיו. (דומה כאילו סורס במתכוין אפיין של הנפשות ואופק הסביבה כאילו צומצם אף הוא משום כך, מדעת). קו זה, המוחש בעיקר ב“בראשית־המבוכה” וב“האניות האחרונות” דוחה ומקלקל את השורה, (כי ראובני סופר ריאליסטן הוא ביסודו ומצווה על תיאור אוביקטיבי של האנשים בסיפוריו). ראובני חזר אל תכונתו השלווה־אפית ראשונית והוא מגלה ברוב סיפוריו האחרונים את כח הסתכלותו המעמיק והשקט כאחד. סיפור מרוכז בתכנו ובצורתו “כחום היום” הוא מבחינה זו דוגמה קלאסית ליכולתו האמנותית בכתיבת נובילות, שבהן מתגלה כוח ראייתו החד. כאלה הם גם “אחרית אונו” ו“מדור לדור”. בהלך רוח זה, דומה, צפון סוד כשרונו להשיג את החולף והשוטף ולהלבישו צורה אמנותית קבועה ומגובשת. כל אשר תואר מחיי ארץ־ישראל וכל הנעשה ומתרחש סביבו – אנשים, נוף, הוי־חברה – מקורם ביכולתו ההסתכלותית העמוקה ובכוח הבעתו הבהיר, המגוון והמדויק. ואולם ראובני לא מצא סיפוק בכתיבת סיפורים בלבד.

כלום ירגיש האמן האמיתי, המחונן בכשרון ראיה והבעה, מחסור בחומר בכל מקום שהוא ובכל חברה שהוא חי בה? ביחוד כאן בארץ־ישראל המגוונת בנוף, במזג אויר של יהודה, שומרון וגליל, המיושבת עדות רבות מכל חלקי תבל, המביאות אתן מנהגי דורות וקיפולי נשמה מיוחדים ומקוריים והרוויה אטמוספירה היסטורית ואידיאלית, דתית ולאומית כאחת.

עם בואו לארץ התיצב ראובני על הדרך הנכונה והבריאה של תיאור חיי הארץ על צורותיה השונות. הוא לא הקדיש את כוחו לתיאור חיי העירה כדרך רבים מסופרינו. שלושת הרומאנים: “בראשית המבוכה”, “האניות האחרונות” ו“שמות”, שבהם נסה ראובני ליתן ציור אמנותי רחב־אופק מחיי הישוב, ובפרט מחיי ירושלים בשנות מלחמת העולם הראשונה – אינם בלתי אם נסיון חלקי וחשוב לגבש בסיפורים גדולים מאורעות וחויות של תקופה, מלאת זעזועים, שגרמה לרגלי הסבל וההפתעות שציינוה, לשינוי ההוי המסורתי ולחילופין באפיים של בני־אדם רעבים ללחם… ברומאנים אלה ניתן ביטוי לשאיפת הסופר להשתרע על פני ספרים רבי־כמות, למען תהא לו שהות לתת דרור לדמיונו ולמכחולו לצייר על יריעה רחבה את האפופיאה העצובה של ישוב, ההולך ומתנוון מרוע גזרות, הבאות עליו יום־יום ומדכאות אותו עד עפר. מעוף של אמן יציין את ראובני בסיפוריו אלה.

ב“שמות” התרומם ראובני לפרקים לגובה מיוחד. מות הזקן, או מות הנגר, המשמש חייל בצבא התורכי, תמונות המדבר מזעזעות בעצמת תיאורם המעמיק. אף ב“שמות” יש עודף פרטים בתיאורי הטיפוסים החיים כל כך וביחוד בתיאורי הנוף – דבר המכביד על קריאת הסיפור והמשרה על הקורא כובד ראש ומונוטוניות, עד כי לפרקים מתחילות תמונות ירושלים וסביבותיה היפות כשהן לעצמן, – לייגע. הסתכלותו בנעשה סביבו, בעיקר בשני הרומאנים: “בראשית המבוכה” וב“האניות האחרונות” צרה מדי וקשורה יתר על המדה אל המעשה שנעשה, עד אשר ידמה, כאילו חסר הוא אותה הפרספקטיבה הדרושה לכל מספר גדול. זהו, אם אפשר לאמר כן: החסרון שבמעלתו – מעלת אמן מסתכל מקורי, שבה חונן א. ראובני. כשרונו מפליא בכיוון הערותיו הקולעות אל המטרה, בכנות ציוריו הרחבים והעמוקים, אשר בהצטרפם אל כוח הבעתו המדויק, נותן עצמה מיוחדת לאפיו העצמי. ראובני אינו מספר־אמן בלבד, יצירתו רוויה דעת חיי אדם. הוא הוגה דעות ועל כן יש שבשעותיו הפנויות יתן חופש להירהוריו על ההוי החברתי הפוליטי; על עולם האידיאות ועל ספרות העולם. באותן שעות יופיע בדמות סופר בעל מחשבה עצמית בהירה, השוקל עובדות והנחות במאזני־דעת והמרחיק מעליו כל רעיון מעורפל או מיסטי. בהיותו מחונן בכוח אנליטי, ינתח את שרשרת הענינים וההלכות חוליה חוליה עד הביאו אותה אל הפשר המבוקש. אין הוא נגרר אחרי רעיונות מלאי אילוסיות, אם גם חדורים רוח שירה. אין הוא לירי ואין הוא נוהג להשתפך בסיפוריו ולא כל שכן במאמריו. ומכאן קו זה של אפיות המציין את רוב שיריו, אשר פירסם בשעתו ביהודית. ומכאן לשונו זו הבהירה והמרוכזת, המדויקת וכבדת המשקל ההולמת את דרך מחשבתו והרצאתו. אין הוא רק סופר־מספר, הוא גם הוגה־דעות.

א

י. בורלא חש בצורך ליתן מבע פיוטי, ספורי־אפי והיסטורי כאחד לרחשי הדור, לחוויותיו, להגיונותיו וללבטי־יצירתו בארצנו בעשרות השנים האחרונות, והפליג לתקופה שלפני ראשית המעשה הציוני. ברם המזל האיר לו פנים יותר מאשר ליוצרים אחרים. שכן לא נגזר עליו להרחיק נדוד לארצות רחוקות למען החיות את דור העבר, ששוניו ויגוניו וכמיהתו לציון, לא הוטל עליו לבקש אחרי טיפוסיים יהודיים, שהם פרי הדמיון או החקירה ההיסטורית בלבד; הוא בן־הארץ, שכל שביליה נהירים לו, הוא בן לעדה, ששרשיה בארץ עמוקים; שהרי עוד בימי־ילדותו ובימי־נעוריו ספג אל קרבו את ריח־הדורות הקודמים, רוויי הערגה הדתית, היסורים והכיסופים למולדת, וקלט אל תוכו את אויר הארץ ואוירתה, טבע הריה, גאיותיה ועריה. ולא עוד אלא שנתגלגלה זכות על ידו – זכות פייטן בר־מזל – שהגבור הראשי של יצירתו, יהא אישיות היסטורית פלאית, דיוקן נהדר של תלמיד־חכם עברי, בעל לב יהודי רחב ומלא אורה, הוזה־חולה, אציל־נפש, גאה ועניו כאחד ועם זה איש־ההגיון, היודע לשקול ולבחון את הדברים, שעוד בטרם יוצרו התנאים לתנועה לאומית עברית של התחדשות חיי אומתנו ושל שיבה ממלכתית לציון הגה, דוגמת הרצל ונורדוי, את רעיון התחיה העברית, הציע תכנית לבנין הארץ ואף חרד־דאג לאמצעי־ביצועה.

עם ראשיתו של הסיפור אופפת את הקורא אווירה מיוחדת במינה: אווירה מלבבת, מחממת, מאירה, משיבת־נפש ושקוית בושם משכר; אווירת הארץ ותושביה, חן־נעמה, אקלימה הרוחני־המזרחי, המלא תום, חכמה, נעימה, מתונה־ערבה, נמוסיות וטקסיות מצודדות־לב, אכזריות פראית מזה וחמלה אנושית מזה. למן העמודים הראשונים של הספר, הננו שרויים בעולם מיוחד, בעולם המזרח, על הפלאות וההפקרות שבו, על ההפתעות והמוזר שבו: שליטים המושלים ללא חוק, נוהגים את שלטונם ברמה ואינם יודעים לנהל את עניני־מדינתם¹ אלא בעזרת אותם היהודים², שחוש קצב, אורך־רוח, חכמה, נאמנות ויושר להם; וכל אלה עומדים להם במאמציהם לייצב את דרכי־המדינה, לאמן את מוסדותיה, לשמור על קשריה עם מדינות אחרות ולאזן את מאזנה; – יהודים נפלאים גאונים וצדיקים כאחד, המחוננים בחוש המציאות כבחוש הנולד, המצויים כל כך בתולדות אומתנו; אנשי שררה המסורים עם זה במסירות־נפש עילאית לאחיהם, לתורתם ולמוצאם. עד בוא אותו היום, שהשליט – לבו מתמלא קנאה אליהם על חכמתם, עושרם וכבודם, והוא מתנקם בהם, ממיתם או מחבל פניהם. אכן, מתמיה הדבר את הקורא בפראותו ומעורר את המחשבה, שמא הגזים הסופר והגדיש אולי את הסאה בהדגשת הצבעים, בריאליות הבהמית. אך דומה, כי אכן תיאור אמת ומציאות גסה, הכרחית מבחינה ספרותית והיסטורית כאן.

כי התיאור הזה של עכו ושל שליטה – ריח מיוחד של המזרח נוטף הימנו, כשם שריח יהודי, אבל מזרחי נוטף מהרגשותיו העדינות, הקדושות והמלבבות של החכם שלמה אלקלעי ובנו יהודה למראה שררתו של השר חיים והיסורים הכרוכים בעמדתו. הללו – נפשם לא תשבע מהקשיב לפרשת גדולתו של השר, חכמתו וכבודו, שבעל האכסניה דוד כתרן מרבה לגולל בפניהם מתוך התלהבות־נפש ומסירות־לב למיטיבו. עם האזינם לדבריו, הרי מתמלא לב החכם הודיה לאל והוא מברך “ברך שחלק מכבודו ליראיו” לבו היהודי, כלב בנו הילד, מתמלאים חדוה לשמע פארת ישראל זו, והריהו חש מעין פיצוי־מה לסבל אחיו. אך הנה יוצא הרב שלמה לשוטט בחוצות עכו; והוא רואה תהלוכת־שליטים ובתוכם השר חיים, כשהוא מושחת־צורה. ולבו נשבר בקרבו. מפי דוד כתרן נודע לו, כי השחתת־צורתו של השר חיים פרחי היה צו־שליט. אין הוא מוצא עוד מונחה לנפשו. הוא משוחח על העוול עם השר עצמו, מתרעם על עוות־דין זה. “כל שעות הלילה – הרהורים חמורים כיתרוני, עיוותוני, עקצו בשרי ונפשי כנשיכות עקרבים… על מה עשה ה' ככה לאיש־צדיק ובר־לבב?” הוא מעונה וטוען כלפי שמים בפני השר. פרשה זו משוה משקל מיוחד ליצירה זו, שכבכל שאר יצירותיו של בורלא, באות בה לכלל ביטוי שאלות הצדק ותכלית־האדם עלי אדמות.

ברם אותו מגע ראשון עם משפחת פרחי, המשנה לשליט, אשר בינה לבין משפחת אלקלעי מתקשר מני אז קשר־אחים, משמש רקע נוח ויפה להרגשות, ההגיונות והכיסופים, שיעצבו את דמותו של גבור הרומאן בעתיד ויעוררוהו למחשבה ולמעשים על גאולת ישראל. יהודה אלקלעי יספוג אל קרבו את יפי ירושלם, הודה, מסתריה, ומכמיהה לכמיהה, מדבקות לדבקות בהריה, שאת נשימתם ינשום כנשימת יצור חי, מעיון לעיון במכמני עברנו, יגיע תוך זכרון חיי השר פרחי ומשפחתו, שבינתים נהרסה כליל לאחר שהקימה חיל־שכירים להלחם בדחיפתם ובכספם את מלחמתם בשליט, שנתאכזר אליהם, לידי הרהור על הצורך ל“כנוס את כל היהודים”, ליסד חברה בשם “דג”ל" ליישב את הארץ בבני ישראל.

אותה פרשה – פרשת הרהוריו, הארת נפשו והניצוץ האלוהי שהנץ בו – שעלתה ממעמקי־נשמתו וכבשה את כל הויתו, יש בה כדי לחמם כל לב יהודי; כולה שופעת אורה, כיסופים לגאולה, להאדרת התורה, להחיאת שממות הארץ ולישובה על ידי יהודים והיא משמשת ביטוי עז לרגשותיהם ולשאיפותיהם בכל דור ודור. חכם יהודה אלקלעי מהלך עלי אדמות כשהוא כולו מואר בזוהר הרעיון העילאי המחיה את נפשו; הוא משוטט בהרי ירושלים, חושב את מחשבותיו, חולם את חלום גאולת־עמו ומחשב את דרכו – דרך יהודי האומר להקרים עור ובשר על רעיונו. בשוּטו יתקל ברועה, שמתוך שיחה עמו, יפלוט, אחרי שמעו את דברי הרב על ישראל הנטול בית, את המשפט, ששמע מפי זקנים ערביים: “ראשיתה (של הארץ) ליהודים ואחריתה ליהודים” – דבר הגורם להשראה מיוחדת בלבו – השראה של רצון. אותה שיחה עם הרועה היא אידיליה נפלאה, מלבבת ורוויה חן. הוא מאזין לשיח שלושת העצים בפסגת ההר שבאופק; "שלשתם רז אחד, וכל אחד רז משולש, וראה גם ראה: שיחתם – דומיה, והקשבתם – שיחה. הטבע מתואר ומורגש כיצור חי: “ההר נתון תדיר בהרהורים וגדוש סרעפים עם שהוא נראה כלפי חוץ כאילו שרוי בנמנומים”. “ונפשו של החכם יהודה הומיה וסביבו דומיה”.

וכיהודי חושב, חולם, כוסף והחש בצורך במעשים הוא מכנס חברים, מיסד חברה, מכניס אל תוכה חברים, תלמידי־חכמים ועשירים; חברה, שהנמנים עליה חייבים לדבר בלשון הקודש ולהתקיים על קופה משותפת אחת. חן־דברו, תום־לבו, יפי־נפשו, המטרה העילאית פועלים את פעולתם. הוא רואה ברכה במעשי־ידיו. דומה, כי המזל מאיר פנים לפעלו. “דג”ל" אומרת לפרוש את כנפיה על בני הגולה; שליחים עומדים לצאת לארצות ולהביא את בשורת הגאולה. אך הנה נודע לרבנות הראשית, כי אכן משולחים יוצאים אל הגולה לאסוף כספים, ותרעש… מזמינים את יהודה חי, משוחחים עמו רכות ונלבבות ולומדים ממנו, כי בדעת “דג”ל" לפנות אל אחים. לשם כך, נותנים לשליחים לצאת, אבל בסתר מריצים מכתבים לכל רבני הגולה ומטילים דופי במשולחים… הרב יהודה חי בא לדמשק, נושא דברו בפני שרידי משפחות פרחי, יועצם האוסתאז, החכם והנבון, שאול, הכול מתלהבים לשמע הבשורה, נותנים יד לדג“ל. הולכים אל בית הרב של המקום למען שתפו במפעל, והנה – אוי לו! מתברר, כי מירושלים נשלחו מכתבים סודיים, שהטילו איסור חמור על חברת “דג”ל” (תיאור חששותיהם של פרנסי הקהלות ורבניה מפני נושאי רעיון הגאולה ומזימותיהם – כאותו תיאור צרות האשכנזים ממעשי־השכנים בעיר ירושלים הניתן במקום אחר בספר – נושא אופי ריאליסטי מיוחד ומעורר ספקות ותוגה בלב מבחינת הוויתנו במזרח)? הרב יהודה חי – לבו מר עליו, וכולו מדוכא לשמע המזימה, חוזר ירושלימה, מקום שם עוזבים אותו חבריו לנפשו… “דג”ל" מתפוררת; החבילה נתפרדת. אך הרב יהודה מתעודד עד מהרה: “בשבעה דרכים תפול האמת ובשבעתים תקום”, מהרהר הוא בלבו. ובעודו שרוי בדאגה, הוא מוזמן לכהן כרב בזימלין שבסרביה…

ב

במנויו זה כרב בעיר זימלין מסתיים החלק הראשון של הרומאן: “כיסופים”. אודה על האמת: הצמאון להמשך העלילה גדול. הסופר מושך את הלב בתכנו העשיר, הרווי כיסופים לארץ, חיבה אליה. יש בו ענין ותוכן כאחד והוא גדוש חומר חי, מקורי המעורר את הדמיון ובצורתו המלבבת, השקוייה כולה חום פנימי, בושם מזרחי וחן יהודי, זרועה לשון־חמודות, ביטויים ציוריים, שיח־טקסים ורוח־פיוט. מציאות וחזון, אמת ושירה, עובדות ודמיון משמשים בערבוביה בסיפור רענן ומרענן זה, המפכה כמעין לא־אכזב.

על אף הארכת הדברים, דו־שיחים איטיים־חנונים, אבל מתפשטים ומתרחבים יתר על המדה כמנהג המזרח, ושפת־יתר בויכוחים וחילופי־דעות מוזרים, לעתים על בעיות “הפלספה”, הנה מה טוב ומה נעים לקרוא בפרוזה פיוטית זו, בה כותב בורלא, פרוזה שאינה דומה אף במשהו לפרוזה של שאר סופרינו בדורנו – פרוזה שאין כל מחיצה בינה לבין ספרותנו בכל הדורות. זוהי לשון שהיא כולה עברית ללא כל דופי וללא כל השפעת־חוץ של המערב. בבנין משפטה, בכל מהותה, בכל מהלכה ובכל קיפוליה לא דבק אף שמץ־מה מלשונות־חוץ. כולה הוויה יהודית, פנימית וטבעית, מלאה ושלמה. ומשום כך היא מתגנבת אל הלב וכובשתו כיבוש, שאין לעמוד בפניו.

כן אין להעריך רומאן כ“כיסופים” הערכה בקרתית, שיש בה מדרך הבקורת במערב. מבחינה זו יש בה פגמים: על יד האהבה העילאית, היהודית־הפלאית שבין חכם יהודה לבין אשתו אסתר, היהודיה היקרה, המסורה והנהדרה, מתוארת אהבת עמרם לבית פרחי תיאור, שלא מעט מן המילודראמאטיות בו. והאוסתאז, החכם שאול, בן המזרח, איש־“הפלספה”, לא תמיד הגיונותיו המערביים בלבוש מזרחי, יש בהם, כבכל שיחו – ענין. מה שאין כן כשאין מסיחים את הדעת מהמבנה הפנימי של יצירה זו, המשובצת ומשולבת ביודעים או בלא יודעים, ככל יצירה מזרחית, ספורים בתוך ספורים, שירים ומשלים וטבועה כולה, בתוכן כבצורה, בחותם המדרש. כי “כיסופים” איננו אלא מעין מבוא, מעין כניסה למערכת המאורעות ש“באופק”, החסר עדיין ליכוד בעלילה. ואילו כמות שהוא כיום, זוהי כבר יצירה פיוטית, שערך אמנותי והיסטורי־חברותי רב לה. דומה, כי זוהי ראשיתה של אחת מאותן היצירות הציוניות המעולות, אליהן משתוקקים, מתוך כלות נפש, בני דורנו, חלוצי התחיה ומגשימיה.

(“כעיר נצורה” לאשר ברש ומשהו על “תמול שלשום” לש. י. עגנון)

א

נזדמן לי לקרוא, בזה אחר זה, שני ספרים, שמחבריהם הם מיוצאי גאליציה, מבני העליה השניה, ושניהם מתארים כמעט תקופה אחת ואף מחיים דמויות משותפות, הידועות יפה לבני הישוב. שניהם חשו בצורך לתת מבע ציורי לתקופה שלפני הכרזת בלפור, תקופת ההתישבות הלאומית ביהודה ובגליל ויסוד העיר העברית.

האחד ש. י. עגנון, יוצר “תמול שלשום”¹, מצייר את ירושלים הישנה עם ראשוני עוליה, נושאי התחיה העברית ואת תל־אביב, בראשית בנינה. יצירה זו חורגת ממסגרת היצירות הספרותיות השכיחות; יש בה משהו מיוחד, יהודי ועולמי כאחד, המפתיע ומביא במבוכה את הקורא; מוחשת בה התלבטות צורבת ותהומית של אמן־פיטן, שעם כל אי־השלמות שבבנין יצירתו, העשוייה מחרוזת־מחרוזת של תיאורים, הגיונות וחיטוב דמויות, הריהי מלוכדת ליכוד פנימי, שהוא פרי יסורי יוצר, הנאבק עם עצמו מאבק קשה, מתגבר על עצמו ויוצק יציקה מוצקת.

בספר זה מפרפרת נשמת פיטן גדול, הרווי חן רב וחסד־יה וניחן ביכולת פלאסטית לתאר אישים, צבור ונוף, בפרוזה קלאסית, עשירה־פשוטה ורוננת כאחת, תיאור קולע ומעמיק. יש פרקים, שבהם עולה האמן לשלב־עליה של יכולת ציור, כגון אותם הפרקים, בהם מתוארים הנסיעה בלילה בד’יליז’נס מירושלים ליפו או הרחיצה בים, שרק מעטים מבין הסופרים או הציירים זוכים להגיע אליו. ובתוך הסיפור גופא משובץ סיפור הכלב בלק, שעם היותו בעצם בלתי־הכרחי מבחינת הרקמה האורגאנית של פרשת “תמול שלשום” הוא מהווה חטיבה אמנותית־מקורית בפני עצמה, – הרי עד עתה, לא נכתב בספרותנו משהו דומה לו לעומק, לשנינות, ליופי ולעצמה שבתיאור. זהו סיפור, שראשיתו סארקאזם ניהיליסטי ואחריתו אליגוריה, רבת־משמעות ועמוקת־מגמה. כי עגנון מתנסה בעיצוב קוסמוגוניה משלו. היצירה הגדולה, עשירת תוכן, רוויה חן וצער כאחד, שקויה בבושם משכר של פרוזה עילאית, יפי־לשון, נעימה פיוטית, רוננת וכובשת לב. אבל היא גם מלאה פרובלימאטיקה, מצערת ולפרקים גם מייאשת, ואין היא בנויה בנין פנימי שלם. התקופה המתוארת איננה מתגלית אלא מבעד למזגו המיוחד של האמן. אין אנו רואים לפנינו תקופה חיה, היסטורית־ממשית. בפנינו עולם של פיוט ושירה, שהדמויות המהלכות בו הם פרי רוחו של היוצר, אם גם פה ושם הוא מעלה ומזכיר שמות של אנשים חיים. כל העובר דרך התרשמותו ודמיונו, לובש צורה פיוטית־מקורית, אבל רחוקה מן המציאות. מציאותו היא שירת־נפשו ולבטיו הקשים.

השני, אשר ברש, יוצר “כעיר נצורה”² מתאר את תל־אביב, לאחר שכבר נבנתה והיתה לפרבר. בראשית הספר הוא מוסר מודעה, כי “במחרוזת סיפורי לא נתכונתי להעלות אנשים ומעשים, שהיו ממש, אלא לצייר תמונה כוללת של הפרבר תל־אביב והרוח המתהלך בו בפרק הזמן, שתחילתו עם הפלגת האניה מנמל יפו… הקוראים עדי־הימים ההם והאחרים, אל יבקשו ‘להעמיד את הדברים על אמיתם.’ אמיתם היא במידה שהם דברי־שירה”.

ברם, אלה המכירים את תולדות הישוב בפרק השנים שהסופר עוסק בו, יעמדו מיד על־כך, שכל המתואר ב“מחרוזת סיפורים” אלה הוא דבר שבממש: המאורעות, האישים, הכול טבוע בחותם של אמת, חותם של מציאות, שרבים, ככותב הטורים האלה, היו עדי ראיה או שמיעה להם. כל המסופר ב“כעיר נצורה” זו באותה תקופה של מלחמת עולם, הוא מעשה שהיה: הטיפוסים הרבים, עליהם מייחד המספר את הדיבור, חיו ופעלו; אנו מכירים אותם יפה: חסן־בק והבידוי, נכה־הרגלים, השתוללו ביפו ובתל־אביב והממונים על הפרבר, ראש הועד והספרדי גבושון, החרדים לפרבר ולתושביו, אף הם היו פועלים וחיים באותה תקופה. הוא הדין באותו מזכיר קטן קריס, שהתרוצץ בצדו של ראש הועד בהדר־קומתו, הרענן ומפוזר, כולו זריזות ומרץ, בדוקטור פישר, “אוהב שלום, ודאגת הישוב שוכנת כענן על מצחו הצר. ואולם אשתו גבוהה היתה ודעתנית ושואפת להיות אישיות בישוב” המטיילים “בשעה פלונית, כששניהם צמודים ומשיחים בלחש ובנעימות – סמל התרבות ושלום־בית”; בפלאם הסופר: גמזו “נעים המזג” ובעל הזקן; לובסקי, הסופר היידישי, ש“נעשה סוחר”, זרחי איש הקוסמוס, “הפועל הזקן, הטולסטואי, איש המופת”; וולויל שילוני, איש כנרת, ש“דיבורו מיהר, מעמיק וסימפאתי”; הקבלן קומורניק; הנכפה אלמוגי – כולם דמויות חיות, שהיו באותה התקופה, כשהן מהלכות ברחובות תל־אביב המעטים ועוסקות בענינים שלהן ובעניני הצבור.

את מי לא הכניס המספר אל תוך אותה “מחרוזת הסיפורים”? כל שבלט במשהו – נזכר ומתואר בעט מהיר ויפה בספר מלבב זה. כל שהתרחש באותו פרבר בתקופה זו עובר בין דפיו, לאמתה: החיפושים שנערכו, החלפנים שעסקו בהפיכת “הנירות” למזומנים; ה“פרארים”, פרשת “הויסיקות”, המגע עם שלטונות הצבא, עזיבת תל־אביב וגירוש תושביה – כל אלה הם אמת לאמתה, דברים שהיו ומתוארים תיאורים ממשיים.

בעצם עשה ברש מעשה היסטורי. הוא כתב ספר־כרוניקה, במובן האמנותי והרחב של המלה הזאת; הוא החיה תקופה, על אנשיה וסבלותיה ביד פיוטית והעלה עור ועצמות על היצור הקיבוצי: הפרבר הנחמד. יסוד הסיפור הוא המציאות הממשית של אותם הימים והתיאורים הם ריאליסטיים; ואולם ספוגים הם אוירה מנעימה ומלבבת של אהדה חמה לדמויות המצוירות, לחיותיהם ולשכונתם היפה.

אין הוא חוצב את טיפוסיו מנפשו; אין הוא חורש למעמקים; אפילו טרוי, אותה אישיות חיובית, טובת־לב ונאמנה, שבודאי משהו מן המחבר עצמו דבק בה, איננו מתואר אלא תיאור חיצוני. אין הוא עוסק בפרובלימאטיקה; הוא מעצב דמויות, דמויות חיות לעשרות, מבליט קו אופי ומספר מעשים ב“מחרוזת סיפורים”, שלאמתו של דבר הן בבחינת גלריה של פורטרטים וסקיצות. סקיצות שלפרקים הן פיוטיות־פיליטוניות ומהולות במשהו אירוני ומלבב כאחד ולפרקים הן מילודראמאטיות, כאותה מלחמת־דברים בין אלמוגי הנכפה הקנאי ללשון לבין פינטוס, המורה המכין תלמידים לבחינות בצרפת.

ב

הספר קל לקריאה; הנעימה הנשמעת מתוכו שקטה; הטון הוא אפי. התקופה היא אמנם מלאה זעזועים ופורעניות והאנשים הם רוויי סבל. אך מני אז עברו שלוש עשרות בשנים ובימינו – ימי החורבן לעמנו – נראים היסורים מן השנים ההן נטולי מרירות כמעט, מה קלים היו יסורינו אז לעומת הנוראות של זמננו, ועינויי תקופה, שברש מתכוין להעלותה בספרו – כמעט אידילית היא. היה בה נועם ידוע, ביחוד מאחר שהכול עוד האמינו בעתיד טוב יותר. שהרי אף בשעות של רדיפות ונגישות מטעם הרשות התורכית, לא פסקו ראש הועד ופרנסי הפרבר מדאוג להרחבתו. הם חיו ופעלו בכוח חלום התחיה וסבלו מתוך הכרת ערכה בעתיד.

ג

בדרך יצירתו של ברש יש משהו משל טורגניב הרוסי – הפרוזאיקן הגדול, שכל דבריו ותיאוריו רוויים תמיד רוח פיוטית מלבבת, בניגוד לעגנון שדרך־יצירתו, המיוחדת, הנוקבת המעמיקה, יוצאת־דופן, מהגה את הקורא ממסילתו הרגילה ומבלבלתו. יש לעתים, על אף היופי, השלמות וההרמוניה הפלאית שבלשונו והרצאת־סיפורו, משהו המעלה את זכר לבטיו התהומיים של דוסטויבסקי. ברש הוא ישר־דרך; הוא איש־המערב, המרצה את דבריו בנחת, באוביקטיביות מהולה בטוב־לב, בחמימות־נפש כלשהי וביחס חיובי לבריות המתוארות.

לאחר קריאה בספר נחרתת בלב הקורא תמונה בהירה ומלבבת מימי המלחמה הקודמת, עת הפליגה האניה האחרונה והארץ נותקה מן העולם. בסיפורים מספר תוארה כבר תקופה זו, על הזעזועים שבה. ואילו נבצר ממחבריהם להשתחרר מאוירת הימים ההם, מן האקטואליות שבה. ברש החיה את התקופה מתוך ראיה רחבה, מתוך פרספקטיבה היסטורית. הנעימה השלוה שב“כעיר נצורה” משרה חן מיוחד על המעשים והמקרים, שאירעו בימים ההם. ברש לא רק העשיר את ספרותנו ב“מחרוזת סיפורים” נאה, אלא גם הציב יד ושם לתקופת־בראשית בארץ, שראויה היתה להיות מעוצבת ביד אמן כמוהו.

ד“ר יוסף־יואל ריבלין הוא איש־ירושלים בכל רמ”ח אבריו. כל שיהגה, ירגיש, יפעל ויתן לו ניב טבוע בחותם תכונתו זו, הנאמנה והעמוקה שבאפיו. כיום הוא מסמל באישיותו את ירושלים העברית; אחרי שפינס, ילין ומיוחס הלכו לעולמם, הריהו אולי אזרח עירנו החפשי ואיש־הרוח היחיד החש, בכל הויתו הנפשית, כאילו רובצת עליו האחריות לגורלה; הוא פוסע לאטו בחוצותיה ותוך פסיעתו זו, הוא מרגיש בחביון־לבו את דופק הדורות. רוחו סוערת ומסתערת בעוז לכל שאירע לעיר־מולדתו; וממעמקי נשמתו עולות הברות, מימרות, הערות והמשלות ציוריות והיסטוריות, שרק בכוחו של בן־עירנו זה, שנתמזג מזיגה פנימית בכל הויתה, ועם זה חננו אלוהים בלב רגש ובכשרון מבע, להשמיען, ולהלבישן לבוש לשוני, שהד הדורות מהדהד בהן.

עבודתו ענפה; הוא עסקן ומרצה; מורה ומלומד; נואם וסופר. ואילו הכוח המניעו הוא דבר היותו איש־ירושלים. אמנם אין כד"ר ריבלין לערנות לצרכי העם, לבעיות הדור, לערכי תרבותנו אולם עיקר חרדתו – לעיר אבותיו. אין הוא רואה את הדברים שמסביב לו אלא מבעד לאספקלריה של קריה זו, היקרה לו מכל.

דומה, כי כל עבודותיו המדעיות המסועפות, עתירות הנכסים בשדה ערב והאיסלם כבשדה היהדות, אינן בסופו של דבר אלא מעין בבואה, הנראית אולי לפעמים מופרזת, חד־צדדית וסוביקטיבית, אבל מקורית ונכונה, מראיתו זו, הירושלמית הטיפוסית. כי יש אוביקטיביות, שהיא ביסודה סוביקטיבית ונטולת־אמת; ויש סוביקטיביות, שהיא ביסודה אוביקטיבית וקולעת תמיד לאמת – לתוך תוכם של הדברים. ד"ר ריבלין תורתו איננה בחינת מצוה מלומדה ואמיתותיו באות מעמקי הלב. הוא איש המדע והצבור הסוביקטיבי, שבסופו של דבר, יש, בכוח ההברה הכנה שבניבו העברי ותפיסתו היהודית המעמיקה, יותר אמת חיה ומדברת אל הלב, מאשר בכל העבודות, “הקומפילאטוריות” של מלומדים יבשים, המכהנים בקאתידראות אוניברסיטאיות.

הוא נלחם לשלומה, לעבריותה, להכרת נופה האמיתי ולחקירת שבטיה ועוליה של ירושלים בכל ימי קיומה, מלחמה רומאנטית וממשית כאחת; שוקד על החיאת זכרה וביתר־יחוד על הצלת זכרן של שכונות העיר, מן התקופה שלפני היות הציונות הרשמית, מתהום הנשיה; ובכל הזדמנות הריהו שש להציב יד לכל מפעל ולכל אישיות מן הימים ההם. הוא אחד המעטים, שעדיין נהירים לו שבילי הדור שלפני הכרזת באלפור והוא מעלה, פעם בפעם, מתוך חדוה רבה, דמויות אישים, שמעשיהן העידו כבר אז על רוח יצירה לאומית ודתית עזה, שקיננה עמוקות בלב עולי הדורות הקודמים.

העליה השניה מצאה בהופעתה בארץ את אנשי העליה הראשונה ובני אותם התושבים שאבותיהם נתישבו בה, כמשפחת ריבלין, מאה, מאה וחמשים שנה קודם לכן. היא לא הבינה, מרוב סערת־רוח ורצון לגשת למלאכת הבנין, לרוח קודמיה, והטילה בהם דופי. זו דרכו מני אז של כל דור, שקיימת בו מלחמת אבות ובנים.

עתה קפצה הזקנה על העליה השניה; חלוציה הניחו יסוד לישוב עברי, חקלאי, עירוני, תעשייתי, וסייעו להקמת מדינת ישראל. כיום נעשו מתונים והחלו מבקשים יחוס אבות. בניהם – רבים אינם מבינים תמיד ליצירת אבותיהם ואומרים להלבישה לבוש, המשנה לעתים לרעה את צורתן. ואין פלא, אם לפתע החלו אנשי העליה השניה להבין למעשי אותם היהודים מן הדורות, שבאו אמנם למות בארץ הקודש, ואגב כך יצרו שכונות; בראו מלאכות; עסקו בתורה והקימו מוסדות, בעלי הוי של עצמאות שכאילו באורח בלתי־צפוי החלו כל הנמנים עם מגשימי הציונות מתחקים, מתוך סקרנות יתירה, על ראשיתם, מגמתם ורוח מחולליהם.

נתברר, כי כל אלה שימשו ביטוי ראשון לכמיהה לגאולה בהתאם לרחשי אותו דור ותנאי חייו אז. היתה זו ציונות מלפני היות הציונות, כפי שהגה אותה, הגשימה, אירגנה וכיוונה הרצל.

ובאורח זה היינו עדי ראיה לאותו חזיון חיוני ומלבב, כי בנינו צמאים להכיר את הארץ בימי קדם כבימי עברנו הקרוב. לא נעמה לחיכם הנטיה לעקור את שרשי העבר ובלי לגשור את הגשר שעל פני הדורות. רבים עוסקים כיום במלאכה זו. אולם אחד הוא ד"ר ריבלין, שאבותיו פרצו מחומות העיר העתיקה אל מעבר לעיר החדשה והקימו שכונה חדשה, שחי במלוא עצמתם את חיי אותו הדור, נשם אל תוך ראותיו את משב רוחו המרענן, האזין בימי ילדותו לסיפורי אבותיו וקלט אל תוכו את רוחם.

ד"ר ריבלין נענה לתביעה זו, שהיא בחינת צו היסטורי והעשיר את תולדות הימים ההם בעשרות מסות, מאמרים, סקירות וספרים.

בכל אורח חייו – ניכר בו איש־ירושלים. הוא נושא את לבו למתרחש בעולם ואיננו איש האקטואליות. שכן מעבר לה, הוא חוזר את הקיים והעומד לדורות. הוא שרוי באוירת העבר כבאוירת ההווה ללא ניתוק החוטים ביניהם וחש עצמו באורח טבעי אזרח של דורות עברו כשל דורנו אנו. אין מחיצה בנפשו בין ימי קדם לימינו אנו. ואין הוא עשוי להפגע מפגיעות התקופה, כשהמדובר הוא על עתיד עיר־קדשנו.

ד"ר ריבלין מדבר על בעיות ציוניות ועל עניני מדינת ישראל; כותב על מאורעות לאומיים ועל הוי הישוב, ואילו למעשה אין הוא רואה את הדברים אלא ראיה, שמקורה הוא במקום־הולדתו ובנסיבות חייו בימי ילדותו, מלפני ששים שנה. תפיסתו העברית־היהדותית, הציונית והממלכתית צבע מקורי לה – צבע בן שערי חסד בירושלים. ספג אל קרבו את יצירות התנועה הלאומית, ספרותה ורוחה ועם זה לא נשתחרר מעולם מן התסביך הירושלמי ועודנו שרוי כולו באוירת עלומיו: נתלהב לרעיון מלכות ישראל, לכינון מדינתנו, למעללי צבאותינו וגבורת בנינו, ואף־על־פי־כן נבצר ממנו להסיח את דעתו מאותה תקופה, בה חיו אבותיו חיים פאטריארכאלים, שזוהרם עודנו קוסם לו ומעורר בעמקי לבו כיסופים עמוקים ועזים כאחד.

הוא עתה בן 60, מלא חיוניות ותסיסה נפשית, רוחנית וציבורית רבה, עצמאי בהליכותיו, נאמן ביחסיו לזולת, משתף עצמו, מתוך ערנות וחרדה, בכל שנוגע לכלל כלפרט. וכל שעוקב אחר עבודתו ושיחו הרווי רעננות – תלווהו הכרת בטחון, כי, נוסף על כל שהעניק לספרותנו עד כה עתיד הוא לחרוש חרישים עמוקים בכל ענפי החיים בישראל – וביתר־יחוד בירושלים אהובת־נפשו.

א

קראתי בכלי מבטא עברי נכבד, שני מאמרים כבדי־משקל, שעוררו בי הרהורים נוגים, ואודה על האמת, גם חרדה ידועה בלב. לאחר מאמצי־קריאה ורצון לעיין, להתעמק במחשבות המובעות בהם ולהבין לתכנם, חשתי משהו מיוחד, משהו מבשר רעה לדרכי־הרצאה נפסדות בספרותנו. איני מרהיב עדיין עוז לחרוץ משפט ולהכריז ללא היסוס, כי הננו עדי־ראיה לתקלה רוחנית ולשונית בכל הנכתב כיום בירחונינו, בשבועונינו ובמדה מסוימת גם בעתונינו היומיים. יתכן, כי זהו חזיון חולף, חזיון שיש בו כדי להביא לידי מהפכה בדרכי ההבעה בעתיד. אפשר כי כל העודף בלשון, כל הגודש בניבים, כל העומס בביטויים וכל הריבוי בתוארים, הם אות לאותו שינוי יסודי המתהווה בשדה השפה העברית.

מכאן אותם לבטי לשון מיגעים, אותה כמיהה מצד אחד ל“מעדנות”, כביכול, לשימוש מופרז ונוקשה בהיקשים יבשים, מכבידים ותכופים לשם הבעת רעיונות פשוטים ובהירים, חברתיים ואנושיים, ומאידך לאותן דרכי־ההבעה הרוויה בליל של ליריות, מיסטיות ופילוסופיה, הגיון וציוריות כאחת, המסבכות את הקורא ומעוררות בו לפרקים אכזבה ויאוש.

מאמרים אלה – אחד מהם תכנו סוציאולוגי, והוא כתוב כולו ברוח “מעדנות” ובסגנון של מונחים, השאולים מתורת ההגיון. והשני – תכנו הוא פילוסופי־מיסטי וכתוב בלשון מעורפלת, מפותלת, מסורגת והמתאמרת עם זה להיות “מעמיקה” ומרקיעה שחקים כאחת.

ב

דרך־כתיבה זו היא זרה לרוחנו ועומדת בסתירה לכל נסיבות־חיינו. לפיכך יש בחזיון זה משום תופעה מתמיהה. הישוב – הוויתו טבועה בחותם בריטי; יש התבוללות אנגלית בתוכנו; מחקים את בני האי באופנה, במבטא, בנטיות חברותיות, בהלך־הנפש ובנימוסים. ארץ־ישראל משמשת שוק רחב להפצת ספרים אנגליים וכל העוסק במידה כלשהי בספרות האנגלית יודע יפה, כי יוצריה הם אנשי־הגיון, חדורים שכל־ישר ונוטים להבין לתכנם הממשי של הדברים; אין האנגלי נוהג להשתעשע ברעיונות מעורטלים, להדר ולסלסל בהרצאת דבריו. הוא נדרש לגופם של הענינים. בספרות המדינית והציבורית אין הוא רואה עצמו אנוס במיוחד לשלם מס למליצה, לעומס ולגודש בלשון.

והנה אותה “התבוללות” בריטית, שאין לכפור במציאותה בתוכנו, עדיין לא חדרה אל חוגי הסופרים והוגי הדעות שלנו. סופרים והוגי דעות המפרסמים את דבריהם בכלי־מבטאינו עדיין שרויים בכל רמ"ח אבריהם בהתבוללות גרמנית ולא נשתחררו עדיין מאורך ההרצאה המסורבלת. אתה קורא ומעיין בספריהם ובמסותיהם והנך תמה לדרכי־הבעתם הבלתי עברית, הבלתי ממוזגת, הבלתי “ים־תיכונית”, הכבדה והמכבידה. העברית עשירת ניבים, מגוונת, מרובת תארים; העושר הלשוני מעיד על ידיעה רבה במכמניה ועל בקיאותם של כותבי המאמרים או מתרגמיהם. ואילו “טיבם הצורני” טבוע כולו בחותם מיוחד, חותם השפה הגרמנית המפותלת והמעורפלת העומדת בסתירה בולטת לאפיה הבהיר והמוחשי של הלשון העברית.

ג

הפרוזה העברית היתה תמיד, בעבר הרחוק כבעבר הקרוב, לפנים וכיום – זכה, צחה, קצרה ובהירה, מרוכזת, ציורית; אין היא גורסת את הסתום, את המפותל, את המעורפל. רוב סופרינו בדור התחיה – תכונה מיוחדת להם: להרצות את דבריהם באורח מאיר־עינים. לא רק משוררים ומספרים, קלאסיקונים כמנדלי וביאליק, טשרניחובסקי, יעקב כהן, ברקוביץ, פיכמן וכדומה – יצירותיהם נקלטות בנקל ולשונם, עתירת הניבים, רבת הצורות ועשירת הציורים – מובנת; אלא גם הוגי־דעות, פילוסופים ופובליציסטים כאחד העם, קלצקין, ש. איש הורביץ, ברנפלד, סוקולוב וחבריהם – דרך הבעתם בהירה, פשוטה, מדויקת. הם לא סיגלו לעצמם אותו סגנון־כתיבה של הגרמנים, שכדברי שופנהאור בספר שתורגם לעברית ע“י הסופר והוגה, הדעות ד”ר צ. ויסלבסקי ביכולת רבה – “אפיים הלאומי האמיתי מתבטא בכבדותם, הקורנת ועולה מהילוכם, מלשונם, מדיבורם, מסיפורם, הבנתם ומחשבתם”. הם עברים שלא נשתעבדו לפסידומדעיות, להתפתלות לשונית ולשיכרון מיסטי־פילוסופי. הם ניסחו את דבריהם בבהירות ההולמת את דרכי המחשבה וההבעה העברית. בתקופתנו חל שינוי לרעה בדרך כתיבתם של סופרינו. הפרוזה העברית לקתה בעודף של לשון, בגודש של ניבים ובעומס תוארים; נשתלטו בה – וביחוד בשדה הפובליציסטיקה והפילוסופיה – יסודות זרים לרוחנו הכופים על לשוננו דרכי ביטוי נפסדות.

דרכי ביטוי שהפילוסוף הגרמני שופנהאור ראה בהן משום מעשה הונאה ממש. הוא זעף עליהן ובז להן. בחמה, במשטמה ובביטול עילאי היה מסתער על הוגי הדעות ה“מדברים רמות, בכובד ראש ובעמקות־למדנית, שדבריהם באריכות, בסרבול, בהעלאת גירה”. הוא מוקיעם אל עמוד הקלון.

מסתבר והולך כי כמה סופרים והוגי דעות, המפרסמים דבריהם בכלי־מבטאינו מחקים נוסחם של סופרי אשכנז השנואים על שופנהאור, הולכים בעקבותיהם ונתפסים כמותם “לאמנויות להטים”; אין לבם לאותם משוררים והוגי הדעות “השוקדים על הבעת רעיונות ככל האפשר בטהרה, בביטחה ובקיצור”… הם הולכים שבי דווקא אחרי “כתיבה סתומה שהיא סימן למחשבה אטומה או מבולבלת”.

ואם זוהי דעת סופר פילוסוף גרמני על “ערפליות וסתימות של ביטוי”, (ש) “הן סימן רע מאוד כל שעה וכל מקום” – דבר שיש בו משום הצדקה ידועה לגבי הלשון הטיבטונית, שהיא בכל מבנה ארוכה, מסורבלת, ופריודית – מה נאמר אנו שלשוננו היא בכל מהותה בהירה וברורה? כיום ממטירים על ראש הקורא העברי מאמרים מיגעים, שאולי עמוקים הם בתכנם, אבל מן הנמנע הוא לקראם קריאה מועילה, כי כל הקישוטים, כל העיטורים, כל הסיבוכים הלשוניים; כל “מעשי הלהטים הדברניים”, האמנותיים־פיוטיים, או הפילוסופיים־המדעניים“, רק “מתעים” את הקורא ומכבידים עליו. “כל יתר כנטול דמי”, אבל, גם כל התרברבות לשונית, כל התחכמות של ניסוח מדעי יתיר ומופרז לריבוי מונחים והיקשים, ממיתים בקורא כל רצון לעיין בנכתב. “מצוה היא להשתמש בסגנון צנוע” ו”יפיה של האמת בערייתה" או כדברי בואלו, כל ש“הוא הגוי יפה מוצא את ביטויו הברור”.

הספרות העברית היתה מני אז נאמנה לכללים אלה של בהירות ופשטות. ציוריותה רק המחישה את הרעיון והבהירה ביתר הבלטה את הכתוב. המשפט “המפותל”, “המסורבל”, אינו הולם את רוח לשוננו המתרחקת מכל צורה מעורפלת. ואותה ההערה, שמעיר שופנהאור, כי “הסתום הוא בן־מינו של חסר־הבינה, ותמיד קרוב יותר להניח, שגנוזה כאן הטעמה מאשר עמקות”, קולעת למטרה ביחוד בכל הנוגע לשפתנו. שהרי כל שמערפל את מחשבתו, סח מלים בלתי שכיחות, ביטויים בלתי מצויים ומסתבך בניבים ומשפטים “ארוכים” ו“מסורבלים”, “עמקניים־למדניים” על דברים שכיחים ורעיונות רגילים – מעורר בלבנו את הרושם, ש“גנוזה” ביצירתו יותר “הטעה מאשר עמקות”.

איני חסיד הקיצור דוקא. הפרוזה הטובה, הבהירה, הקצרה של וולטר אהובה עלי, ואילו אין היא מתאימה אלא לדרך העיונית, לדרך ההבעה השכלית. בעולם הרגשות והיצרים, הלבטים, ההתלהבות או השתפכות הנפש, אין באריכות משום ליקוי. הנפש המתרגשת ומתגעשת, מתחממת ומטלטלת מתחושה אחת לתחושה שניה, זקוקה למרחב, לתנועה, למבע פיריודי. ז’ן ז’אק רוסו, התוסס, האחוז אש התלהבות המהולה בעצמת ההגיון – נבצר ממנו להביע את הרהוריו, לבטי לבו במשפטים קצרים דוקא. ממעמקי נפשו עולים ניבים ציוריים, המבטאים בחזקה את המית לבו, פרפורי נשמתו, ולעתים הוא הופך, שלא כבן דור וולטר, למעין נואם סוער. ואילו מה בהירה מחשבתו; מה מובנת דרך הבעתו! מעולם אין הוא “מפותל”; מעולם אין הוא “מסורבל”. לבטי לשונו רק מעמיקים את רוח הפיוט שבדבריו.

אכן, הבהירות היא תנאי קודם לכל כתיבה – ביחוד בשעה שהמדובר הוא על בעיות עיוניות, על סוציאולוגיה ומדיניות.

שופנהאור מציין, כי “הלשון שבה אדם כותב היא קלסתר־פניה של האומה: ורבים וגדולים הם ההבדלים שבקלסתרי־הפנים”. קלסתר פניה של אומתנו היא ההבעה הזכה, הצחה הבלתי מעורפלת – וכל המתנקש בתכונתה זו – היפה, המאירה עינים והמלבבת – חוטא ללשוננו העברית.

הוד־מלכות אפף את אישיותו; מכיריו וידידיו, כל אלה שקרבו אליו, בני ברית ושאינם מבני ברית, הוקסמו מיפי מראהו ומזוהר־נפשו. היתה בו הדרת־מלכים וטוהר לב הרווי אצילות־רוח עליונה. אף קלימנסו סיפר, כי בחלומו בלילה ראה את דמות דיוקנו המלכותית של הרצל מדובבת אליו ומשיחה לפניו את דבר־ההכרח בתחיתנו. הוא הקסים אף אותו. הכל חשו בהויתו שצדה נפשות במגעה, בשיחה ובחן־נועמה. יצור ברוך־אל היה. ואין פלא, אם הזהיר בשמי־הגולה כזיק־אור, האיר באור מבהיק את חשכת־גלותה ובזמן כה קצר שינה את פני הדור, נפח נשמת־חיים ואמונה בלבבות ונתן טעם לחייהם ושיווה לאומתנו ערך והכרה עצמיים של אומה האחראית לגורלה, חרדה ודואבת לעתידה ומצטיידת בכל המכשירים ההכרחיים לכל עם.

את הפלא הזה חולל במשך שנים אחדות: רק שבע שנים פעל בקרב אחיו ובמותו השאיר אחריו מושגים וכלים, שהיה בהם כדי לחולל מהפכה עמוקה בחיי אומתנו, בת האלפים. הויתו הפכה לאגדה סמלית וטראגית; ואילו פעלו האדיר, היה בו משום מעשי נס. אחד מגדולי ההסטוריונים הצרפתיים מתאר את המהפכה הצרפתית כאחת התופעות המיוחדות שבתולדה. שכן האישים שפעלו בה דימו לחוות בשנה חיי מאה שנה. ורינאן העיר אחת, כי רצינותם־משקלם של המאורעות בימי המהפכה הסוערים העלו על במת־החיים אישים־גאונים, שפעלו ויצרו במשך שנה, במשך שלשה חדשים ואף־על־פי־כן, הטביעו את חותמם העמוק על עמם ועל החברה האנושית. הרצל פעל ויצר במשך שבע שנים בלבד; הוא יצר את התנועה הציונית, שכבר הפכה כיום במעשיה לאחד המפעלים הלאומיים והאנושיים המקוריים והיפים ביותר בעולם. הבית הלאומי העברי הוא כבר כיום בחינת יצירה רבת־ערך. ואותו מפעל הטעון עדיין גידול, – מידי הרצל בא לעמנו. הוא שראה נכוחה את הנעשה סביבו, חדר לתוך עמקי הבעיה האנטישמית וחזה בעיני־רוחו החדות והמרחיקות־ראות, את דרכה של הציונות בעתיד: את פתרונה הממלכתי. מבחינה אנושית כללית גדול ומעורר תמהון יותר נס הרצל מנס אותם המהפכנים הגדולים, עליהם מיחדים את הדיבור הסטוריונים צרפתיים.

הרצל קורץ מאותו חומר ממנו קורצו גדולי הספרדים, אותם היהודים הגאים, האצילים, הנאמנים למקור־מחצבתם והרוויים כיסופי אין־סוף לציון; אותם האישים, שחלמו על שיבה לציון, שרו על געגועיהם לארץ עברם ומהם שאף ניסו לבצע את מחשבתם ולהלביש לבוש של ממש את חלומותיהם: הרצל היה חטר מגזע דון אברבנאל, הדוכס מנאקסוס, שלמה מולכו ויהודה הלוי. היה ספרא וסייפא כאחד; פיטן ואיש־מעשה כאחד; חולם ומבצע כאחד. ומשהגה רעיון נשגב, מיד חש בחובה וביכולת להוציאו לפועל, אף אם יהיה אנוס להתגבר על מעצורים ומכשולים קשים, להרתם לעבודה המיגעת של רב־חובל, עליו תוטל התעודה הכבדה ורבת־האחריות לנהוג בספינה בין סלעי מגור.

כי בעורקיו של הרצל זרם דם יהודי ספרדי, וחוש ה־Grandeza הטבוע בו מלידה הביאהו לידי הרגשת הכבוד לבצע את אשר הגה ויזם. היה בזה לגביו מעין חובת־כבוד, חובת מצפון, ואין בזה יד המקרה בלבד, כי מוצאו הוא מאותה ארץ, בה פעלה אישיות נלבבת וכשופה אף היא כישוף ציוני כרב יהודה אלקלעי, דור לפניו; ארץ סרביה. בחזיון פלאי זה, צפון סוד לאומי גדול, שמקורו דם היהודים הספרים יורשי העברים הגזעיים הקדמונים, שנזל בעורקיהם. שהרי אלה חיו חיים מזרחיים יותר, היו קרובים יותר לארץ־עברנו ולא ניתקו מעולם את הקשר הישר שלהם מעם ציון ולפיכך שמרו יותר על תומם העברי, על תחושת־מוצאם ועל הכרתם הלאומית.

ומכאן אולי סוד פשטותו הגאונית של הרצל. היתה בו חכמת־לב עליונה. דרכו היתה נועזה, ישרה ומלכותית, דרך בן־אלים. נורדוי היה נואם גדול ממנו; הוגה־דעות עמוק ממנו; עתונאי סוער ובעל מזג משפיע יותר, ואף־על־פי־כן לא הפך ליוצר התנועה הציונית, למחוללה, לראשה. זנגויל היה סופר ומספר חשוב לאין־ערוך מהרצל ואף־על־פי־כן לא הטביע את חותם־אישיותו האיתנה והמחוננת כהרצל על האומה. והוא הדין בכל בני־דורו, כוכבי־הלכת של הרצל. סוד התובעה הזאת נעוץ בהויתו האישית של הרצל: בפשטותו העליונה, בגאונותו הנפשית הפלאית: מכיון שבא לכלל מחשבה על דרך־עמו בדורו ועל תעודתו – שוב לא היסס ונתיצב בנתיב־הביצוע, גם אם היה זרוע אבני־נגף מסוכנות ואף אם היתה צפויה סכנה לחייו, למשפחתו ולאישיותו. המצפון קרא לו לצאת לעזרת עמו והוא נענה לו ללא פקפוק במחיר כל הויתו כאדם, כבעל משפחה וכסופר. ועל מזבח הרעיון וביצועו, הקריב את כל אשר לו. נתמכר להקמת התנועה הלאומית לשם יצירת עצמאותו המדינית בכל מאודו. מכאן כוחו האדיר; מכאן גם אותו חזיון, שהפך לאגדה פלאית, אבל מכאן גם שגיאותיו, שאף בהן יש משל מעשה־גאון בכל פשטנותו הנהדרה: אותו משגה, שהוא פרי גר בתוכנו, שעוד בטרם התעמק בבעית־היהודים עלה על דעתו, כי אכן אין לפתור את שאלת היהודים אלא ע"י המרת הדת ומחשבתו, כי כל אחיו יכנסו תחת כנפי הכנסיה הקאתולית, מחוץ לו, כמובן, שכן מתוך גאוה לא יעשה מעשה זה, שהרי הוא מנהיג־אחיו. – בהצעה זו, המוזרה, הגויית, שאחרי־כן לגלג בודאי על עצם אפשרותה – יש לראות את רוחו הדרוכה, הנועזה והחותרת אל חוף־הפתרונות הישרים. והוא הדין בהצעתו ליסד מדינה באוגאנדה: רוחו השואפת לגאולה מהירה, לפתרון ממלכתי הביאתו לידי פתרון ישר, בלתי־אמצעי ופשוט. זו תכונתו הגאונית וזו גם תמורתה.

רבים מבני דורו של הרצל, עסקו בפתרונות־ארעי לבעית היהודים. פינסקר ניתח את החזיון האנטישמי ניתוח מעמיק ותהומי: היהודים הם בחינת דמויות ללא גוף המהלכות ערטילאיות בתוך העמים, והויתם זו של אומה בעלת אופי עצמי והנטולה עם זה סגולות המשותפות לכל קיבוץ מרוכז: סגולות של לשון מקורית, של מסגרת ממלכתית מיוחדת – הויה זו מטילה אימה בכל מקום: יראים מפני היצור האנושי המוזר הזה ובלב מקננים פחד מפניו ומשטמה אליו. ברם פינסקר לא חונן בתכונה של מנהיג; הוא צורף ל“חובבי ציון”; הוא לא נמנה עם יוצריה, מחולליה; הוא לא היה כהרצל גבור המעשה והביצוע; הוא לא הפך לאגדה. כיום הוא אחד מאבות המחשבה הציונית, מקורי ובעל חיתוך־דיבור איתן, משכנע, ואולם אין הוא גבור התנועה, על אף הגיונותיו הקולעים והחטובים חיטוב נהדר.

לעומתו, הרב אלקלעי – משהו משותף לו עם הרצל. אין הוא מגדיר את בעית היהודים, את אפים בין העמים כפינסקר, אבל הוא – הציוני־המדיני הספרדי – קרוב קירבה נפשית, רעיונית ו“פעילותית” ליוצר התנועה הציוני. שניהם – סבות דומות שימשו מניע להתעוררותם הלאומית. ראשית־מעשיהם במאורע מסוים בדורם, שזעזע את נפשם. הרב אלקלעי היה שרוי כולו באוירת העלילה בדמשק; זו דכאתו עד למעמקי הויתו והוא נתן מבע לרגשותיו ושאיפותיו ב“מנחת־יהודה”. הרצל הופתע מהתפרצות השנאה לאחיו בימי־דריפוס, ימי היותו סופרו של עתון וינאי בהיכל בורבון, הוחרד לפתע ממנוחתו והבין, כי אין תקומה לעברים בלתי־אם יחיו חיים עבריים־עצמאיים בתוך מסגרת מדינית עברית. וכולו חלחלה, ביטא את חויותיו באותם הימים וחלומו־פתרונו במדינת היהודים. – בלשונו הרבנית, הביע הרב דור לפני הרצל, את רעיון הציונים המדיניים בכתבו, כי “חסרון ירושלים היתה לחטאת בעוונותינו הרבים”. כבר בהנחותיו־מאמריו של הרב גלומה כל תורתו של הרצל על תקומת ישראל.

ואילו גם הרב אלקלעי היה בו משל הלך־נפשו של הרצל: אף הוא היה איש המחשבה והמעשה, ספרא וסייפא כאחד. אף הוא לא מצא מנוחה בנפשו ונדד למרחקים ולא רק הטיף לציונות, כי אם גם הטיף למעשים ואף יסד חברה בלונדון בשם “שלום ירושלים” ובא בדברים עם בני ברית ושלא מבני ברית בשאלת ארץ־ישראל כארץ תחיתנו. ולא עוד אלא שאף על ספרו “מנחת יהודה” כתב יהודי בשם איגנאץ אינהורן, כידידיו של הרצל על “מדינת היהודים”, שמחברו אינו שפוי בדעתו. שהרי “אין אתה יודע, אם להשתומם על דבריו או להתמרמר עליהם”.

אכן סדנא דארעא חד הוא, וכל רעיון־אמת, הנאמן וההכרחי ביותר לתיקון מעוות, לפתרון בעיה, לשנוי פני אומה, דרכו לעורר חששות בלב רבים מבני הדור… הרצל שגילם באישיותו את הוד מלכות ישראל ונשא את הכתר בגבורה, ביופי ומתוך רוח־הקרבה עליונה, אף הוא – דרכו היתה דרך היסורים, כדרך אומתו. ברם המציאות המרה, התהומית מעלה ממעמקיה אותו הפתרון שנתפרץ ועלה ממעמקי נפשו והפך להכרח עליון. שכן אין פתרון אחר לבעיתנו זולת פתרונו הוא: מאורעות העולם וחורבן הגולה באירופה בימינו מאשרים את נבואותיהם המחרידות של יוצרי תנועתנו הלאומית. – הופעתו המלאה הוד, קסמים ואורה בשמי חיינו הקודרים עודדה את הלבבות ועוררה תקוות לגאולה ואמונה בכוחות־ההגשמה המפעמים את בני עמנו. הרצל ניתן לאומתנו בדור־תהפוכות, תהיה ותעיה כאות־חסד, אות מבשר עתידות. כי בלבו נשא את נבט הבאות: נבט התחיה המדינית ובכוח־כוחה של אישיותו המלכותית, הרוויה תום ורעננות, הרעיף על לבות אחיו היבשים את טללי התקומה הלאומית והכשירם למפעל הקמת מולדתנו בדורנו.

בימי־מבוכה וחורבן אלה שבים המוני ישראל, כמנהיגיו, אל נורדאו. בתופעה זו כרוכה אולי הרגשה של מוסר־כליות על ההזדמנויות הגדולות, שהוחמצו ועל שמתוך התלבטות אין אונים פורט לעתים הדינר הציוני לפרוטות קטנות. עלול היה זכרו של האיש להשכח מלב בני עמו כשם שנעלם זכרו כסופר וכפילוסוף מלב האנושות, אלמלא מסיבות־החיים הנוראות, בהן שרוייה עתה היהדות.

שכן אין להעלים עין מאותה עובדא טראגית, שנורדאו, הוגה־הדעות שנמנה עם גדולי דורו, שהיה מנתח את בעיות השעה מתוך היקף־מבט של פילוסוף ואשר חשב את מחשבתו – מחשבת חכם – מתוך מגע חי וגועש עם פרובלימות־היום, אותו נורדאו לא נקלט בחברה; לדברו היה אמנם הר בכל חלקי־העולם ובימי־חייו שמו לב ליצירותיו ולסקירותיו השנתיות שהיו מתפרסמות שנה־שנה בכרכים ובכתבי־העת בכל ארצות־העולם; אנשי התרבות קראום בענין, רגזו עליהן או סמכו עליהם את ידם; ספריו נפוצו במהדורות רבות; בני דורו היו מתפעלים משכלו החריף, מהרהוריו הסוערים ומדעותיו המקוריות על כל המתרחש במדע, באמנות, בשירה ובמחשבה. שכן ידעו, כי כל היוצא מתחת עטו הוא פרי התעמקות גדולה, הסתכלות נאמנה של אדם, אשר התרבות האנושית יקרה לו מכול.

והנה על אף היותו מעורה בכל רמ"ח אבריו בחיי־הרוח של אירופה, על אף עוז־נפשו וכשרונו כסופר וכהוגה־דעות, על אף היותו משמש פה ללבטי הדור, היה בחינת נטע זר בתוכו. כי כל הויתו בתורת הוגה דעות – היה בה משום סתירה בולטת, זועקת להוי החברה; הכל עורר בו התנגדות, מחאה וכמעט בחילה; תחושתו למראה המתרחש בעולם ולשמע הסיסמאות המהלכות בכל השכבות היתה תחושת איש המוסר והאמת, שנבצר ממנו להיות שוה־נפש לשקרים שבחברה, והוא היה כולו זעף וזעם; הוא לא ידע להחריש והשמיע קולו על כל הרקבון, שנשתלט לדעתו בכל שטחי החיים. ספריו נושאים שמות, שיש בהם משום הבעת התקוממות כנגד כל הויתה של החברה, שעליה נמנה המחבר: “השקרים המוסכמים”, “התנוונות”, “מחלת־הדור”, “פאראדוקסים” – אלה הם הכינויים בהם מכנה הוא לגנאי ומתוך מרירות־נפש קשה את קלסתר־פניהם של בני תקופתו. תכונותיהם עוררו משטמה לא תדע רחם בלבו, וגאוניהם, משורריהם, סופריהם ואמניהם, הדריכוהו מנוחה והעלו חמתו: בודלר, טולסטוי, זולא, איבסן, ניטשה שקלו למטרפסיהם… נורדאו מצא בהם נגעים, מחלות, לקויים. כתלמידו של היהודי האיטלקי הגדול לומברוזו העביר באיזמל חד תחת שבט עברתו את דרכי־יצירתם, את לבטי־נפשם וגילה בהם פגעים, שפגמו בשלמות־דמותם כיוצרים.

סיבת התופעה הזאת נעוצה בתכונתו היהודית. ועם היותו שרוי באוירת־המערב, הוגה את הגיונותיה, נושם את נשמתה, חש תחושה של יהודי למראה כל המתהווה סביבו. מכאן התנגדותו לערכי־הרוח שבחברה האירופית וביתר־יחוד התקוממותו כנגד היצירות הגדולות של בני המערב בדורו. ומכאן גם התרחקותם ממנו עד כדי שכחה, כמעט מוחלטת, מכל אשר יצר במשך עשרות בשנים. שכן הוא לא יכול היה להקלט, לפי כל סגולותיו באותה חברה, שהיתה שנואה עליו.

לעומת זאת מצא את תיקון־נשמתו על קרקע התחיה של אומתו. עם שיבתו לעמו כאילו צמחו לו כנפים; תכונותיו השליליות הפכו לסגולות חיוביות; למראה צער בני גזעו, נתעורר בנפשו זעם אבותיו הנביאים והוא שפך את חמתו על הגויים, רודפי אחיו, בפאתוס גדול, שזעזע את מצפון העולם ואשר חינך את הציונים לחיים של קוממיות, של מחשבה עצמית ושל דאגה לעצמאות ישראלית, נאה וגאה. כי מעטים הם מבין היהודים האישים, שהיו גאים כמוהו על גזעו, על עבר עמו ועל הערכים האנושיים שיצר. הציונות כבשה את כל לבו ומלאה את חדרי־חדריו תוכן; לפתע חש עצמו שלם ברוחו וללא קרעים בנפשו. הוא היה אדם ויהודי כאחד ללא התרוצצות פנימית, והרגשתו האישית נתמזגה מזיגה הרמונית ומלאה עם הרגשתו הלאומית והעולמית. נפשו הגדולה, ששפעה חכמה, עוז־רוח, נבואה וגבורה כאחת, נתמכרה התמכרות־מוחלטת להחיאת עמו, ליצירת תנאים מדיניים־ממלכתיים לחיי־עצמאות עברית. שכן מאז השיג את בעית היהודים בכל היקפה ועמקה, לא יכלה דרכו להיות אלא דרך המלך, דרך הציונות הגדולה.

הוא היה בן־לויה להרצל בכל העפלותיו הנשגבות; תמך בכל מאמציו ויחד עמו נמנה על אבות התנועה הלאומית ומחולליה. ראשית־דברו היה על הקמת חברה עברית עצמאית; ודאגתו הראשונה היתה יצירת “טשארטר”, כלומר מסגרת מדינית לשם הכנסת מיליוני יהודים לארץ. הוא לא האמין בעבודה המעשית, היום־יומית, בפעולות הקטנות המצטרפות בחשבון אחרון למפעל־ענקים. כי לבו היה נתון לגדולות, למעשה־הצלה, שיפתור בהעלם אחד את בעית־היהודים. בחביון־נפשו קננה ההכרה העמוקה, כי “האנטישמיות לא תעלם” לעולם מן החברה. “יותר מדי היא מעורה בעצם אישיותיה של נפש האדם. יותר מדי היא קשורה בסגולות ראשוניות אחדות של המחשבה וההרגשה האנושית”. ואין מקום אלא לפתרון הבעיה, שיהא בעל־מעוף. “צריך להבין, שקיומן של המושבות – אין פירושו – גאולתו של העם היהודי… אנו לימדנו והטפנו תמיד לדבר, שהוא ההפך הגמור מכל מה שנתרחש עד עכשו בארץ־ישראל: לא כניסה אל הארץ בגניבה, בלא זכויות”. כהרצל לא הבין נורדאו לערכה של העבודה המעשית, היום־יומית – דבר שהיה בו משום טעות־ראיה… אלמלא התושבים שכבר ישבו בארץ והאכרים שנתישבו בה – לא היה מקום להכרזת באלפור.

ואין להסיח את הדעת מרוחו הגדולה והמרחיקה ראות, שחדרה מתוך מעוף של נשר אל מעבה־העתיד, צפתה לאשר עלול להתרחש והגתה תכניות־הצלה, הטבועות בחותם ממלכתי־נצחי. בימי־הכרעה עמד על ההכרח בפתרון יסודי של פרובלימות היהודים ודרש במכתב ל“חדשות הארץ” שלא להחמיץ הזדמנות הסטורית “ולעלות לארצנו” בששים רבבות. בימינו אלה אין לקרוא את אגרתו זו בלא התרגשות עצומה; כה קולעות, מעוררות חלחלה וחרדה בלב ושופעות אמת, כנות, צדק ונכונות הן הצעותיו. רק אישיות הרוויה חוש נבואי כנורדאו היה בכוחה למצוא עוז בנפשה להציע תרופות כה שרשיות וליתן ניבים כה עזים ופשוטים לצרכי־עמו.

קולו היה כקול קורא במדבר. בועידת לונדון שנתכנסה לאחר המלחמה הקודמת שאג כאריה פצוע ודרש עמידה על העיקר, על קיום ההבטחה המלאה; לא השלים עם הקטנות, לא נכנע לטענות על המציאות ותבע זעזוע היסודות. אך לא האזינו עוד לתביעותיו. העולם פרצופו נשתנה ואף “עולמנו” אנו הלך בעקבות העולם הגדול: במקום קול ענות גבורה נשמע קול ענות חלושה. ונורדאו כאילו נשכח מלב – מלב יורשיו. דמותו הטראגית והמלכותית של הרצל הלכה הלוך וגדול, קנתה שביתה בלב היהודים באשר הם והאפילה במדה רבה על דמות חברו. כי דומה שאין ההסטוריה סובלת שני אישים דגולים בכפיפה אחת.

בינתים גדל המפעל הציוני בארץ, כדי מתכונת ממלכתית; בינתים נתרגשה ובאה כחתף על ראש היהדות השואה האיומה ביותר, שנתרחשה פעם בתולדות־עמנו, למוד היסורים והצרות. אין גבול לסבל האומה, שחיות־הטרף ההיטלריות אומרות להביא כליה עליה. המציאות היהודית תהומית כיום פי אלף מן המציאות בימי־נורדאו וביאליק ואף־על־פי־כן נאלמו קולות דבּרינו כליל מעוצר יגון, מכובד המצוקה וממשא החורבן.

ובאין הד לסבלנו הנורא, נזכרנו בנורדאו, בשוועתו ובתכניתו המדינית. לכאורה צדקו אנשי־המעשה, שהרי מאז הכרזת באלפור הוקם ישוב בעל־משקל, שאורו מאיר את חשכת־גלותנו; המציאות הפכה ציונית וכל הנסיבות מחייבות את הגשמת הציונות הגדולה. בשעה שנורדאו תבע עליה גדולה, היה הישוב בחינת קרקע־בתולה מנקודת־ראות ציונית והיה צורך בעובדות קיימות, שחסרו אז. עתה קיימות עובדות בארץ ומציאות יהודית ציונית בעולם.

לפיכך אין לתמוה על שהכל חשים בהכרח לשוב אל נורדאו ולדגול בשמו. אין להתפלא על כך, כי כל קריאה בספרי נורדאו הציוניים יש בה משום סם מרפא ללב היהודים החולה שבדורנו.

א

שלום שווארץ, העתונאי והפובליציסט המובהק, ייחד לעצמו פינת־חמד בתולדות התחיה הלאומית. זה שנים, שהוא צולל אל תוך ים המכתבים, המשומים בארכיונים הציוניים ובבתי המשפחות של מנהיגים, מעיין בהם, ממיינם ודולה מהם אוצרות רבי־ערך על מאורעות ואישים, שיש בהם כדי להגיה אור על פרשות מסובכות בתנועה הציונית ולסייע לעיצוב דמויותיהם של מחולליה וראשיה. עד כה חיבר ספרים על “הרצל באגרותיו”, על “מאכס נורדאו באגרותיו”. – ספר מקיף, גדוש עובדות והערכות על חייו של אחד הציונים הנאמנים והגדולים, שזכה לפעול בכל ענפי העבודה הלאומית, בפרק זמן של שש עשרות שנים – ברוסיה ובארצנו.

מתוך שקדנות הראויה לשבח, השכיל שלום שווארץ לכתוב יצירה, שהיא אנדרטה נאה, לאישיות הציונית, שגילמה בהלך־נפשה הסוער, הלוחם, הנאמן־העקשן, במעשיה המרובים ובאמונתה העשויה לבלי חת במצוות עשה את תנועת התחיה הלאומית־העברית ברוסיה ובארץ.

תיאור דמותו ופעלו של אוסישקין ביריעה גדולה, כזו שגולל שווארץ, על כל הפרטים הכרוכים בה, הופך בהכרח גם להרצאה רחבת־יריעה על תולדות הימים האלה. כי אין מאורע בחיים היהודיים; אין רעיון חברותי או לאומי; אין אישים עבריים, שאוסישקין לא היה מעורה בהם. העיון באלפי המכתבים, ששוגרו אליו וששיגר לאחרים, מעלה בעיות, יחסים ושאיפות, שהעסיקו את בני דורו והדריכו את מנוחתם. כל שנותן את לבו לתולדות תחיתנו בדורנו ובדור הקודם ימצא ענין רב במסופר בספר על אוסישקין ויפיק הימנו תועלת רבה להבנת תופעות רבות, שהיו סתומות עד כה.

שיטת־עבודתו של ש. שווארץ – ברכה בה בחיוניות, בבלתי־אמצעיות וברעננות שבה. הוא מעצב את דמות המנהיג מתוך מגע טבעי וחי עמו, עם ידידיו או עם מתנגדיו. הקורא מתרשם התרשמות עֵרה מן השיח והשיג שבחילופי המכתבים בהם מתנים אוסישקין וחבריו את צרותיהם, משתפים איש את רעהו בשמחותיהם או מסתערים איש על רעהו בטענות ותלונות. אותה אוירה, חפשית, הרווייה תנועת חיים, שטף וחיות שמציינת כל שנכתב בעידנא דריתחא, ברגעים שאין פנאי להשהות את המנוסח, משווה לדרך־כתיבתו של שווארץ משהו משיב־נפש. הכול בו בא וזורם כמאליו והדברים נקלטים בלב קליטה חיה. ואילו יש בה – באותה דרך עבודה – גם משום ליקוי יסודי, אין ההרצאה רצופה. יש ובשל ההכרח להקדיש פרק ליחסים שבין שני אישים ולהבדלי הדעות והעמדות ביניהם – אנוס המחבר לשוב ולהעלות מאורעות, דמויות והערכות, שכבר דובר או ידובר בהם, והשלמות בהרצאה נפגמת. כהערת פתגם צרפתי: יש בשיטה היסטורית זו משום “חסרון שבמעלה”, מעלת החיות והבלתי אמצעיות – שכרה יוצא בהפסדה. הנה כי כן יקרה לפעמים, כי הסופר, מתוך ידיעה אישית של כל שאירע, משום שהיה עד או שותף לו, מתחיל, כבפרק על אוסישקין וועד הצירים, “אוסישקין וחלוקת הארץ” – לספר את הדברים שלא על יסוד מכתבים דווקא והוא נתפס מיד, שלא מדעת להרצאה מסודרת, מלאת רציפות ושלמות פנימית.

אולם, קמעה־קמעה ומתוך רצון מכוון ובדרך מיוחדת, שידע לבור לו, הפך כיום שלום שווארץ לביאוגראף־ההיסטוריון של אבות התנועה הציונית.

ב

אוסישקין היה אישיות מוצקת, שלמה, בלתי־גמישה, בעלת אמונה בגורל אומתו וחדור הכרת ערכה התרבותי־העולמי. הוא היה בעל אופי לוחם ועם זה ידע לוותר על הטפל למען העיקר. בכל שפעל, חתר ליעילות ובשביל המעשה, תבע מאת חסידיו או מבני תנועתו, למנוע סכסוכים ווכוחים יתירים. הוא היה קודם־לכל איש־המעשה. ורבות התרעם על מורו וחברו, על אחד־העם בשל רוחו השלילית ההרסנית והכופרנית, “רוחך גדול בניתוח העובדות והתכנית של האחרים. אבל מועט רוחך כשהנך בא להציע את התכנית החיובית שלך”, כותב הוא אליו לאחר קריאה במאמרו. הוא העריצו וגם גילה את רגש־הערצתו כאל סופר, אבל ביקרו קשה, על עקרות־רוחו: “פסימיזם ואמת מוחלטת – מיתה מוחלטת הם לכל תנועת ישוב… במקום עבודה שם יש חיים… אך לשבת ולחכות… בזה נביא את כל כוחותינו הרוחניים והחמריים לידי אטרופיה מוחלטת… מה נעשה, אם גם בין הטובים שבנו כבר פרצה מחלת… הפילוסופיה והחקרנות, שאתה אביה…”

הוא היה איש האידיאל, המהלך בטוחות על קרקע המציאות והמבין, כי אין להשיג את המטרה האחרונה אלא באמצעי־ממש ומתוך התחשבות באופי האדם וביצריו הטובים והרעים כאחד. הוא נלחם לדעותיו, אבל לא שש מעולם למלחמה לשם מלחמה, ועשה מאמצים למנוע סכסוכים בלתי־נחוצים, שעה שנתקל “בימין כבשמאל”. הוא לא גרס את המלחמה בישוב הישן, ששמר לו חסד היותו בארץ ולא התנגד לתנועת־הפועלים, בשעה שהיא הגשימה בחיים את העבודה העברית, את העבודה העצמית. מעולם לא הסיח את דעתו מן העיקר, מן הציונות עצמה, וכל שסייע למימושה – היה רצוי לו. הוא תמך בכל שנחשב בעיניו ללאומי נאמן. ואחד־העם, שהעריכו כסופר, הרגיזו לא אחת משום כך. “עד היום, כתב אליו, שמענו ממך רק מה שלא נעשה”. הוא לא נשא את עקרות־רוחו; הוא לא נשא את פסימיות ובעצם את אי־אמונתו בציונות הממלכתית־המשיחית. באחד ממכתביו כותב לו בעל “על פרשת דרכים”, כי “אז… אחת היא אם במאה העשרים או העשרים ואחת – יבוא גם הזמן לפעולה דיפלומאטית”. לא בכדי היה לאביה לא רק של “מחלת החקרנות” אלא גם של אותה חבורת “ברית־שלום”, שכבר נשכחה כיום מלב עם כינון עצמאותנו!

אוסישקין לא אמר די במלאכתו זו; הוא נתן את ידו להרצל במאמצי־העפלתו לכונן עצמאות ישראל. הרצל הפליאני מיד ביפיו, ברעננותו ובעלומיו“. הוא היה לבן־חבורתו הפעיל ביותר בתנועה הציונית ברוסיה, על אף לעגו של אחד־העם, עמד לשרותו. עם היותו מאמין במעשה היום־יומי ויוצר הציונות המעשית, הבין מיד לרוחו ולשאיפתו של הרצל – הבין לרעיון המלכות בישראל. ציונותו היתה סינתטית: הוא גרס את העבודה ההתישבותית התרבותית והמדינית כאחת, אם כי “שם את הדגש החזק, כדברי שווארץ, בפעולות המעשיות”. אבל הוא נתפס לרוחו האצילה, לתנופתו הממלכתית של הרצל, כשם שמקודם היה מלא רוח־הערצה לפינסקר, שאת מקומו מילא באורח יעיל ומתוך מעוף ביצירת מעשים כיו”ר חובבי ציון באודיסה.

אולם משנראה לו, כי הרצל, הנשר הנערץ, סר מן הדרך, מציע את תכנית אוגאנדה ושוכח את ציון – לא שקט ולא נח והתנער כארי – והתחיל נלחם בו במלוא סערת־רוחו ורגש נאמנותו לארץ־אבותיו. אחד־העם מצא לו מקום לגבות את חובו ומוכיחו על היגררותו אחרי הרצל. דומה, כי ב“הוכחה” זו מגלה “אחד־העם” את תכונתו כבלתי־ציוני – כבלתי־ציוני מבחינה מדינית. שווארץ מעיר בצדק, כי אפשר מאוד, שדברי אחה“ע היו בין הגורמים, שיצרו יחס של אי־אמון כלפי הרצל בלב אוסישקין”. והוא נלחם מרה בהרצל, ארגן את ציוני־ציון ברוסיה וניסה אפילו ליצור את “הארגון הישובי” בתורת ניגוד, בשעת הצורך, לקונגרס הציוני. החרדה לציון העבירתו על דעתו. הוא היה אכזרי בסערת־מלחמתו – ודומה, כי היטב, היטב חרה לו וכאב לו, משנודע לו אחרי־כן, כי הרצל מוטל חולה במחלת לב. הוא טלגרף, בזה אחר זה, לווינה והתחקה על מצב־בריאותו של הרצל, ומשנודע לו דבר־פטירתו “זועזע”. שכן חש אז במיוחד בזוהרה של אותה דמות גדולה של המנהיג־החוזה, שחזה את חזון כינון עצמאות ישראל.

ג

אוסישקין – כוחו היה בראשוניותו, בתחושת העזה, המוחשית ועמוקת שרשים בכל שנגע בקרקע המציאות הישראלית ובשיבה לציון. בראש ועד חובבי ציון התחיל בפעולות, שחרגו ממסגרת המעשים הקודמים ופעל בכל שטחי הציונות, בכל ענפיה – בחקלאות, בחינוך, בהפיכת היהודי לעובד. ולפיכך נמנה על ראשוני הלוחמים לעבודה עברית, בפיתוח המלאכה והתעשיה. הוא יסד, או סייע ליסוד, מושבות ביהודה ובגליל; פתח בית־ספר – תמך בביה“ס לבנות ובגמנסיות בתל־אביב ובירושלים, נתן מלוות לבעלי מלאכה, לסוחרים, לאכרים ולפועלים. הוא הגביר את עלית היהודים לארץ. ואותה שעה דאג לקיום “השלוח”, והתענין בהוצאת ספרות עברית והבין לחשיבות התעמולה הציונית בכתב. הוא ראה עצמו קשור קשר פנימי, כמעט אישי, בכל המפעל הציוני וראוי למלא את התפקידים האחראיים ביותר בתנועת התחיה. ואמנם גם זכה לעמוד בראש מוסדות ההסתדרות הציונית. הוא כיהן פאר כיו”ר ב“ועד הצירים”, מקום שם לא שבע ביותר נחת והיה אנוס לצאת בדימוס. אולם בסוף חייו הקדיש עצמו ל“קרן הקימת”, שהשכיל להעלותה לשלב־הצלחה גדול.

“החלוקה”, כ“אוגאנדה” במועדה, עוררה באישיותו המוצקת והרגשנית כאחת והחותרת לשלמות, התנגדות חריפה. אבל הוא נשאר נאמן לעצמו – לרוחו, לתפארתו הראשונית בציונות, לפשטותו ול“פרימיטיביותו”.

אוסישקין חזה מראש את הרעה והסילוף העלולים לבוא בעקבות רעיון “המרכז הרוחני”. הוא הוא, שלפני יותר מ־50 שנה הכריז, כסופר קריב, המרבה בימינו לגנות את להיטותו של מנדלי לתאר את “תלישות” החיים בעיירה היהודית, כי “כבר היו לי לזרא דבריו על כסלון, קבציאל, שום, בצלים וכדומה…”

זאת ועוד. לפרקים יש ודוקא אישיות זו, הפשטנית, “החצוצרה בעלת נקב אחד”, מגלה ראיה פלאית, מעין נבואת לב, מעין “הרגשה קודמת”, המעוררת תמהון. הוא כותב להרצל באגרת, בה סיים במלים אלו: “אל תאבד את אומץ הרוח אף במידה כל שהיא. אם רק נשאר על קרקע ארץ ישראל…אזי ננצח!” ניבא ולא ידע בדיוק את שניבא.

הוא הדין בירושלים ובצורך בישובים מסביב לה. כי "כל נקודה ליד ירושלים חשובה יותר מאשר ביתר המקומות. בלשון צבאית “להגן על הארץ” פירוש ראשית כל להגן על ירושלים. כך נגזר עלינו: ביד אחת השלח וביד השניה – אמת־הבנין! או אימרתו: “ארץ־ישראל בלי ירושלים – פלשתינה”. כלום אין בדברים אלה משום תחושה אינטואיטיבית מרחיקה ראות? כהערת ש. שווארץ “הם (ר"ל הדברים האלה) כעת מענינא דיומא ממש. מרוב אמונה בעמו, בהירותו הפרימיטיבית, כוח־פעולתו”, נפתח לבו של יהודי חם ועמוק שרשים זה והתנבא בלשון נביאים…

תיתי לו לשלום שווארץ, שטרח והחיה בכשרון בספרו את דמותו הבולטת והעזה של אוסישקין, המנהיג הציוני רב־הפעלים.

א

הישוב נתרגש התרגשות־אמת לשמע הידיעה על מותו של באֵרי (כפי שקראהו אביו) כצנלסון. הישוב כולו, על שכבותיו, מעמדותיו ועדותיו השונים. האבל שנשתרר בלבבות משותף לכל בני ארצנו. הכול מרגישים ויודעים, כי עם פטירתו של המנוח, חלפה עברה תקופה ציונית, תקופת הציונות המתגשמת והחלוציות היוצרת בכל שטחי התחיה העברית.

ברל כצנלסון צמח מתוך מחנה החלוצים ונמנה עם צבא מגשימיו. הוא צמח ועלה מתוך אדמת הבונים ומחיי הארץ כאילן נאה, עמוק השרשים ורב הענפים, שאם ראשית פריחתו החלה עוד בחוץ־לארץ, בתוך סביבה וספירה יהודיות חמות ומסורתיות, הנה למלוא פריחתו, הגיע רק עם בואו לארץ, למקום הויתו הטבעית, בו מצאה אישיותו את הקרקע הדרושה להתפתחותה.

שכן אין להבין לרוחה של ההתישבות העובדת ולהפתחותה, אם דולגים על פרשת חייו – פרשה של שלושים ושבע שנה – של ברל כצנלסון. הוא היה, כדברי חברו בן־גוריון, אחד מ“מעצביה וממתכניה”. הוא דאג לעצמאותה, חרד לדרכה החברותית ושם את לבו לשכלולה החקלאי־המקצועי. כי בתוך־תוכו קיננה מראשית התיצבותו בדרך ההגשמה הציונית ההכרה העמוקה, שאין מקום לגאולה לאומית אלא באמצעות גאולתו של היחיד בישראל, ואין מקום לגאולתו הסוציאליסטית אלא באמצעות גאולתו היהודית. “דרך העבודה ושחרור האישיות והרצון האישי” היא דרך גאולתו ההכרחית של בן־עמנו, וכל נסיון להכניסו בעול של תורות קפואות, דוגמות מתות – סופו להרחיקו ממטרתו העילאית: “שחרור האישיות” היהודית.

הכרתיו לפני כשלושים שנה בעודו עובד כפועל חקלאי בגליל ומשתתף כעובד וכעסקן בהסתדרות החקלאית הקטנה שבגליל. כבר אז היה לבו נתון ליצירת הטיפוס של החקלאי העברי, העצמאי, ולעיצוב אפיו. שתי מפלגות היו קיימות אז: “פועלי ציון”, מפלגת סוציאליסטים, ברובה מארכסיסטית, ו“הפועל הצעיר”, שחרתה על דגלה את העקרונות של עבודה עברית, כיבוש העבודה ללא כל זיקה לתנועת־העובדים בעולם ומתוך התנגדות לסוציאליזם. ברל כצנלסון, כטבנקין מסיעה ב', רמז ויבניאלי, לא נספח למפלגות האלה, הם היוו חטיבה מיוחדת, שהתגנדרה באי־מפלגתיות. עוד בשנת תרע“ט כתב ברל כצנלסון לא בלי לעג־מה: “כן, בחבלי המפלגה רוצים אצלנו – ולא רק אצלנו – להחליף את חבלי היצירה, ובכוח שלטונה – את כוחות הנפש הנסתרים, את הכשרונות והרצונות האישיים”. ר”ל שוב אותה המגמה האחת והחשובה, “הרצון האישי, שחרור האישיות”, דרך העבודה הגואלת, עליהן הרביתי לשמוע בימים ההם מפי ברל וחבריו ושמנעה את הצטרפותם למפלגות.

באותו הלך־נפש, שייחדם משאר חבריהם, דומה, צפון סוד אישיותו של ברל כצנלסון: הוא לא מצא לו מקום במפלגת “הפועל הצעיר”, שהיתה מפלגת עובדים צעירים, ציונים, שלא ראו לפניהם אלא תפקיד אחד: לעבוד כפועלים ולהחיות שממות ארצם ולא מצאו ענין בשותפות עם פועלי העולם. הם היו קודם לכול חלוצים עברים בארצם ולא שעו לנעשה מחוצה להם. ומכאן אותה דבקות מיוחדת, בה חוננה אותה תנועה, שהקימה ובנתה את דגניה אם הקבוצות והיתה מיוצריה ובנאיה הראשונים של ספרות העבודה בארץ.

אך ברל כצנלסון לא שבע נחת גם ממפלגת “פועלי־ציון”, שתורתה המארכסיסתית הקופאת על שמריה לא התאימה לא לתנאי־עמנו בגולה ולא לצרכי התחיה בארץ. שכן היה איש הלב ולא איש הדוגמה; איש־המחשבה החפשית, ולא איש האדוק אדיקות שתפנית. הוא האמין יותר בתסיסתו החיה של האדם, בחבלי היצירה של העובד מאשר בנוסחאות המתות של הסוציאליזם המדעי. “שעה אחת של עבודה יפה שקולה בעיני כנגד כל “המלחמות והנצחונות”, ואיבוד הכוח לבטלה ובלבול הרוח הבאים בעקב כל הויכוחים מעין זה, שומר נפשו ירחק מהם”. ואע"פ שמצא נקודות־שיתוף עם “פועלי ציון” (שכן חש עצמו שותף לתנועת העבודה אצל היהודים ואצל הגויים), לא עמד בו הכח להמנות על מפלגה זו.

כי ברל כצנלסון ינק את כל הויתו היהודית והאנושית ממקורות הסוציאליזם האוטופי וממקורות אנשי המחשבה הרוסית, גאוני הספרות הרוסית, מבקשי אלוהים ושואפי הצדק עלי אדמות. הסוציאליזם של ברל כצנלסון היה, כסוציאליזם של רבו נחמן סירקין, איש האמונה העמוקה, שמת כיהודי נאמן, סוציאליזם יהודי, שמקורו היא נבואת ישראל. ומה אפייניים הם מבחינה זו הדברים המובאים ב“הפועל הצעיר” אחרי מותו שהשמיעם למראה האסון המתרגש ובא על ראש עמנו בדור זה: “אחריות מיוחדת נתונה עכשיו על הקבוץ היהודי בארץ ישראל, הואיל והוא היחידי היכול לקיים את המסורת היהודית כהלכתה, לאחר שהיהדות העסיסית נשמרת. אולי נדחה את האפיקורסות שלנו עוד לדור אחד, אם היא טובה כל כך, יגשימנה הדור הבא, מה החפזון?” במשפטים אלה באה לידי ביטוי נטית־נפשו היהודית העמוקה של המנוח, שאגב היתה ידועה לכל שבא עמו במגע כלשהו. יש בהם כדי להגיה אור מיוחד על אישיותו אצילת הרוח, הפשוטה, הכנה והלבבית.

ב

קראתי באחת מרשימות “דבר” את המלים הסטריאוטיפיות הבאות: “שר וגדול נפל בישראל”. דומה, כי אין בעולם תואר, שיהא הולם פחות את אישיותו של המנוח כתואר: “שר וגדול”. בכל הויתו היה ההיפך מ“שר וגדול”, וחברו שכתב את המשפט הזה נתפס ביום צער ואבל למימרה השגורה, ולא נתן מבע נאמן לעצב רוחם של בני תנועתו באותו יום מר ונמהר.

מה שייחד את ברל כצנלסון משאר המנהיגים היו פשטותו הפלאית, רגישותו העממית, חברותו ורעותו לגדולים כלקטנים, למבוגרים כלנערים, לחשובים כלהדיוטות. כל ימיו ישב בתוך עמו; חי חיים פשוטים, לא תפס עמדות רשמיות, אף־על־פי שהיה ראוי לעמוד בראשן וחבריו היו ששים בוודאי להטיל עליו. הוא הסתפק בתפקיד של יועץ, של מנסח החלטות ותזכירים; מתנגדיו ויריביו ראו בו את “הפוליטיקאי”, שבידיו כל חוטי תנועתו: חבריו העריכו והוקירו את בינתו, את ראיתו החדה, את כשרון הבעתו השקול והמדוד, את פקחותו הרבה, את מתינותו־זהירותו ואת כוח־החלטתו בענינים העומדים ברומו של עולם. האמת היא, כי בשנים האחרונות זכתה הציונות למדריך מדיני, שהכול שמו לב לעצותיו, ותנועת־העבודה נהנתה מהצעותיו ותכניותיו שבאו לידי ביטוי בשורת מפעלים בעלי ערך רב בשדה הכלכלה, החברה והתרבות. שהרי אין מוסד פועלים, החל ב“המשביר” וגמור בגולת־התפארת של העובדים, ב“עם עובד”, שהמנוח לא נמנה עם יוזמיו ועם מגשימיו.

הוא לא היה “שר וגדול”. ובזה היה צפון סוד אישיותו הנלבבת. הוא היה חבר־יועץ, מעין מנטור לתנועה, אליה היה שייך כליחידיה, שהיו זקוקים להדרכתו. הוא לא היה “שר”, משום שלא היה כל מרחק בינו לבין המקיפים אותו, בינו לבין נושאי־המפעל הציוני, כאותו המרחק הקיים בין מנהיגים מן החוץ או אפילו בין מנהיגים בעלי עמדה רשמית ובעלי פאטוס לבין חבריהם וחסידיהם. שכן בכל מבנהו הנפשי היה איש השיחה, איש־ההשתפכות, הרע ולא איש ההנהגה הרשמית. מכל מה שנתפרסם עד עתה על המנוח קסמו לי דברי התיאור של אחד מתלמידיו ב“סמינאריון למדריכי־הנוער” שנתקיים בבית רוטנברג, והמספר, כי המנוח דבר בשבחה של “הישיבה”, בה אין “ראש הישיבה” משמיע את דבריו, והכול שם בנוי על עבודה עצמית של הבחורים הלומדים. שיטת הלימודים “בישיבה” נראתה לו כשיטה היעילה ביותר, כי שם באים בחורי “הישיבה” להתיעץ עם “ראש הישיבה” שמתעודתו להדריכם. בגילוי קו זה יש כדי להבליט את תכונותיו היהודיות המקוריות והמסרתיות, שצמחו ועלו ממעמקי־נפשו עם בואו בשנים וכדי להטעים את דרכו המיוחדת כסוציאליסט, שהיה כולו טבוע בחותם גזעו, גזע הנביאים, כאמור – דרך המושתתת על עקרונות של אמונה באדם באשר הוא אדם, בחרותו, בכוח־העפלתו ולא בדרך המוטלת על האדם מגבוה, בכוח המדינה ובאמצעי־כפיה.

זהו אותו הסוציאליזם שבא בעקבות רעיונות המהפכה הצרפתית ועיקרי הדימוקראטיה, הממוזג בחיי כל אומה ועברה – והלובש את צורתו הלאומית הנאמנה בתחית המונינו שהננו מצווים לחנכם לחיי־עבודה, חיי תרבות ועמידה גזעית ומדינית, גאה וחפשית.

ברל כצנלסון נמנה עם העסקנים, שכל מגמתם היתה “ללכת אל העם”, לחנכו, להרימו ולהכשירו למילוי תעודת דורנו: להגשים את תחיתנו הלאומית. אך אותה הגשמה – “אין לה שום אפשרות להתגשם בלי אותם האישים, אנשי הרצון, מבקשי הגדולות, מחפשי גאולה ומרחב לכוחותיהם המתפרצים, חושקי החיים ועובדיהם מתוך אהבה, בלי אותו החומר האנושי שאיננו מוצא לו מנוחה בדעות המתהלכות ובמצוות אנשים מלומדה”. לדידיה היתה הציונות אותה התנועה, שבכוחה לשנות את פני עמו, לחדש את ימיו, להקנות לו “חושים פוליטיים” ולהסכינו “לגוף פוליטי”, ושכבר יצרה את הישוב רב־המעללים, הממלא כבר במלחמה זו תפקיד, שאין לזלזל בו. אבל “אין לנו שום תקוה להגיע בארץ לעליה גדולה… ענין העליה יהיה תלוי כפעם בפעם בחשבונות הפוליטיים של הכוח הזר השולט בארץ”. והנה אם נפעל לא “בדעות המתהלכות ובמצוות אנשים מלומדה” – בשדה החברה כבשדה המדינה – יש תקוה לגאולה.

ברל כצנלסון היה כל ימיו שלם עם עצמו בכוון זה: הוא היה תמיד שרוי במרכז המעשה הציוני, המחשבה הציונית, והפך בעיני כל התנועה הלאומית לסמלו החי והנאמן של הרצון הציוני להגשמת רעיון התחיה בכל שטחיה. ומכאן אותה הרגשת הכאב והאבל, שעורר מותו בלב הישוב כולו; הכל חשו באבדה זו, שאין לה תמורה.

¹

י. אדר, תש"א. ד. בן־גוריון חזר מלונדון, שעשה בה ארבעה חדשים (מחוץ לשלושת החדשים שעשה לאחר מכן בארצות הברית) בימים הקשים ביותר לעיר זו, בשעה שהופצצה ללא רחמים, ובלא שתהא מוכנה כלל לקראת ההתקפות האכזריות הללו מן האויר. הלך רוחם האמיץ וכוח הסבל של בני לונדון עוררו את התלהבותו, שהוא מביע אותה עתה בפתוס המיוחד לו בנאומיו. הוא מתפעל ועומד מוקסם מעצמתם המוסרית של הבריטים, שראה אותם ביסוריהם, בקור־רוחם ובכושר לבם לעמוד בנסיון המר והממית של הפצצות הטיבטונים, והוא שר שיר המנון לאופי הבריטי ולגדלות נפשו. התעודדותם האיתנה, עבודת ההגנה, חיזוק הייצור התעשייתי המלחמתי, ליכודן של כל שדרות האומה, של כל הגילים, הכרת האחריות לגורל הקיסרות והאנושות, שחדורים בה כל תושבי אנגליה, אמונתם בנצחון והרגשתם שאין מנוס מן הפורענות אלא מתוך משנה מאמץ להתחסן ולהסתער עד כדי השמדת האויב – כל אלה מדובבים את לבו ומסעירים את רוחו, וב. ג. נותן מבע נרגש, מזעזע ונלהב, לאהדתו־הערצתו לבריטניה. עובר בכל חלקי הארץ, נואם ומרצה כמנהגו, לעתים שתי שעות רצופות, ומשווע ממש את עמדתו זו הרוויה כולה רגישות מיוחדת, התפרצות איתנה וכוח דיבור ריתורי עז.

ואנו עומדים משוכנעים. עם זאת דומה כי רבים מבין המנהיגים והעסקנים ואפילו מבין בני מפלגתו וחבריו, נפגעים ברוב פקחותם ופכחותם מהתלהבותו, שלדעתם יש בה משום הטעמה מופרזת. קרי מזג הם, אנשי מציאות שיודעים לשקול ולטרות דבריהם גם בימי חרום, ובלבם כמו לועגים הם לנעימת הנבואה הלזו, שמשהו משל דון קישוטיות מלוותה, לדעתם, דעת בריות נבונים ובעלי הגיון.

מבחינה יהודית עומד הוא ודורש “מתיחות ציונית”, התכוננות לשעה הגדולה, שעת ההכרעה, שדורשת התאמצות מקסימאלית, ליכוד האומה כולה והסתערות נועזה. אופטימי שב מחוץ לארץ. אם גם יתכן, שארץ ישראל תהא נתונה ח"ו במצב של סכנה, הריהו דורש יצירת יחידות צבאיות עבריות, הפיכת כל המשטר הכלכלי החברותי בארץ ישראל למשטר שיהא מתאים למצב מלחמה.

אומרים שגם הדרישות הללו נתקלו בהתנגדות רבה מצד חבריו, הסבורים כי מבחינה מעשית אין התלהבותו מוצדקת. שכן הידיעות המדויקות שמסר לאחר שנשאל על ידי חברי הועד הפועל בכיוון מעשי לא השביעו רצונם ורבים מחבריו לא שוכנעו על ידו.

אבל הוא ממשיך לדבר בכל מקום בכיוון זה, ואף במועצת מפלגתו דיבר דיבורים ברורים וקולעים באותו ענין ולעג לאותן הברושורות שלפיהן צריכה היתה עתה להתלקח מלחמה בין אנגליה וגרמניה מזה ורוסיה מזה… אפיקורוס ממש!

וכך חזר הוא ממסעו בחוץ לארץ בימים אלה כשהוא ציוני – ציוני שבעיני מפלגתו, מעמד הפועלים אינו אלא מכשיר ואם אמנם מכשיר עיקרי – לביצוע תכניתו הלאומית, דוגמת רוב המיניסטרים הסוציאליסטים – והקומוניסטים! – בעולם בדורנו. והוא מזועזע כולו ואחוז, כפי שאמר עליו חברו ב. כצנלסון לידידיו, פתוס ממלכתי ציוני.

והנה קראתי עתה את הספר הנפלא, שכתב ז’בוטינסקי לפני מותו בשם “חזית המלחמה של היהודים” – ספר נהדר בכשרון מחברו וכוח ניתוחו וברוח ההרצלית ההולמת את תקופתנו, בתיאור מצב עמנו בעולם ויחס המעצמות אלינו, ותכניתו הנשגבה והנועזה לפתרון השאלה היהודית (הצעת החזקה בארץ ומצבם של הערבים לפי חוקה זו הפתיעתנו ואף עוררה בי ספקנות בליברליותה היתרה); קראתי את הספר, שמבחינה ספרותית יצירת מופת היא, משכנע בפשטותו ונאמנותו ובתכנו המובן מאליו – ואין ספק בלבי כי בן־גוריון שבוודאי קראהו הושפע ממנו; כי רוחו הושראה ממנו והוא אומר למלא תפקיד זה שעליו חזר וחלם כל ימיו ז’בוטינסקי… מוזר! מכל מקום בעיני הוא, ר"ל בן־גוריון, משכמו ומעלה גבוה מכל חבריו, והתלהבותו יקרה לי ומשכנעת. והטענות שאין פוסקים להשמיען על רוח האימפרסיונית שבו, אינן עושות עלי רושם. יותר משהוא עסקן, איש מדינה, הוא איש המצפון הציוני, איש החזון, נואם, סופר והוגה. מכאן ניבו הנמלץ, הנשגב והמעורר נימי־חרדה בלבבות.

בנאומו בכנוס ההסתדרות בשנת 1941 רשמתי לי את הפתגם הזה: “אנחנו, ילדי אסונות וקטסטרופות, מגוייסים היינו תמיד; קראנו לזה בשם חלוציות”. “בן־גוריון אחוז שלהבת יה”, אומרים עליו ידידיו־חבריו, המבינים לרוחו הסוערת והחותרת לגדולות. דומה, כי אין תחושתו העזה, העברית, הנבואית, עוזבתו לעולמים. בכל המתרחש עתה בעולם צפון סוד הצלחת מפעל־תחיתנו, העשוי, בתוקף המציאות המהפכנית הבין־לאומית, ללבוש צורה ממלכתית…

בחירתו של חבר הכנסת יצחק בן־צבי כנשיאה השני של מדינת ישראל הפך למאורע לאומי, שעורר בלבבות הדי־שמחה ורגשי־גאוה. הפעם השכילו שליחי האומה בבית־המורשים הישראלי להבין לרצונו הכמוס של הישוב, שלבו נכסף לנשיא, אשר אישיותו תהיה מסמלת, בכל הויתו, בכל הליכות־חייו, הויותיו ושאיפותיו, את איש הארץ: את האזרח, שנתייסר, בחמש עשרות שנות כינון “הבית השלישי”, ביסוריו חלם את חלומותיו, שמח בשמחותיו, נמנה עם מניחי יסודותיו בכל השטחים, נאבק במאבקו ללא רתיעה וזכה לראות בעיניו, יחד עם כל בני הדור, את חזון תקומתו הממלכתית של עמו.

כי יצחק בן־צבי הוא איש־העם; בשר מבשרו ועצם מעצמיו, שצמח מתוך העם, מתוך אותו חלק הימנו, שהטיל על עצמו, הלכה למעשה, את דבר הגשמת רעיון התחיה הלאומית, בנפשו ובגופו, על אדמת אבותינו. הנשיא הראשון, הפרופיסור חיים וייצמן, איש הרוח ובעל הכשרונות המעולים – עיקר מעשהו נעשה מבחוץ. הוא סייע לכינון המדינה ובא על שכרו, כשהועמד בראש האומה עם ההכרזה הדראמטית על עצמאות ישראל, הוא נהג ברמה את נשיאות־עמו. פיאר את כהונתו העליונה במדינה באישיותו הדגולה והמהוללה וסימל את תכונתה־מגמתה של מולדתנו לשלום, לצדק ולתרבות. אבל הוא לא היה איש ארץ־ישראל. נסיבות־חייו אילצוהו לנדוד בנכר ולפעול רוב־ימיו למען הציונות ומימושה מחוצה לה. ורק בסוף־חייו זכה להשתקע בארץ ולעשות בה את שנותיו האחרונות.

הנשיא השני יכול להחשב כבן־הארץ, בה הוא מתגורר זה כחמשים שנה; הוא היכה שרשים עמוקים בירושלים, בתוכה הוא שוכן למעלה מארבעים וחמש שנה. אמנם קיבל את חינוכו העממי, התיכוני והעליון בפולטאבה שבאוקראינה הרוסית, ואת ראשית פעולתו כעסקן החל בארץ־מוצאו. אך בכל הויתו הוא איש הארץ, בה עוצבה דמותו. “עוד בימי ילדותי, כותב הוא בזכרונותיו, נזדמן לי לשמוע ספורים על ארץ־ישראל החדשה, המתחילה להיבנות, והסיפורים האלה כאילו באו להשלים את כתבי־הקודש ואגדות התלמוד, שלמדתי בחדר. התנ”ך והאגדה, יוסיפון וחוברותיו של יעב“ץ היו כשלשלת אחת. הסיפורים העממיים וסיפורי התורה, ששמעתי מפי אמי המנוחה – אם גם נאמרו ברוסית – נחרתו בזכרוני לכל ימי; לאחר שנים, בשוב אבא מביקורו בארץ (ב־1891) ובספרו לנו, הילדים, על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, על חורבות ירושלים ועל המושבות החדשות, על פאר הכרמל והדר השרון… היו הדברים המשך שבעל־פה להגדה הידועה מכבר והקרובה ללב”. הוא חי ברוסיה ולבו בארץ־ישראל.

ככל בני דורו נתפס בן־צבי לתנועת השחרור החברותי ולתורת הסוציאליזם. אבל אם גם הלך שבי אחרי שאיפות המהפכנים־השתפנים, תמיד היה חרד לגורל עמו וחלם על גאולתו. באורח טבעי וללא מאמץ־נפש הלביש את דעותיו על תעודת הפרוליטריון בעולם מחלצות עבריות; לא הלך שולל, כרבים מבני הנעורים שבסביבתו, אחרי סיסמאות המפלגות הרוסיות ואחרי ההתבוללות הכרוכה בהצטרפות אליהן, ויסד, בעודנו עלם לומד בגמנסיה, את מפלגת “פועלי ציון”. מן הנמנע היה, שהוא, בן למשפחה יהודית, עמוקת שרשים ביהדות והנושאת לבה לציון, יהא מסיח את דעתו מצרכי אומתו ובעיותיה הקשות והמסובכות. ובלהט־עלומים הפך לא רק למארגנה של תנועת הסוציאליזם היהודי בעירו, אלא גם לאחד מיוצרי הלכתה, ממתכני תכניתה וממנסחי סיסמאותיה. הוא היה ה“סייפא והספרא” כאחד, יחד עם בורוכוב, שבהשפעתו היה לציוני וכבר אז היה הוגה־דעות מעמיק ומקורי של תנועת הפועלים הלאומית.

הוא אסף סביבו את בני האינטליגנציה היהודית, איגד איגודי פועלים, אירגן את ההגנה, אך אנוס היה גם לפתח בלב חבריו את הכרת־ערכם העברית, להרצות לפניהם הרצאות על תולדות עמו, על מעמדם בתפוצות ולגולל לפניהם את פרשת חתירתם לגאולה בעתיד. בעצם מילא את התעודה, היאה ביותר לאפיו, תעודה של מורה־מחנך. כי י. בן־צבי הוא, בכל רמ"ח אבריו, מנהיג־מחנך, החש בחובה לא רק לכוון את פעולות בני תנועתו להשגת זכויות בחברה, אלא גם להדריכם הדרכה רוחנית וללמדם תורת עמם.

אין תימה, איפוא, אם בעיצומה של המהפכה הרוסית, עת אזרחיה, וביתר־יחוד אזרחיה היהודיים, היו שיכורים מאוירת “הנצחון” בשנת 1905, שמר י. בן־צבי על קור־רוח ודעתו לא הוסחה מציון. בספרו על “פועלי ציון” וב“עליה השניה” הוא מתאר אספת־עם בעירו, בה נטלו חלק בגלוי כל המפלגות, שיצאו מן המחתרת, ובין נואמיה רבו היהודים, שנשאו את דברם כרוסים וכאוקראינים. ומשעלה י. בן־צבי על הבמה, לאחר שהואילו מארגני־המיטינג להענות לתביעת תנועתו לתת מקום גם לבא־כוחה לנאום כיהודי, והבליט את חלקם של היהודים במהפכה ושאיפתם לחיי עם חפשי בציון, “ניצבה בשעה שנשאתי את דברי על הגזוזטרה של התיאטרון לנגד עיני רוחי דמותה החיה של ירושלים, עיר הקודש, על חורבותיה, שוממה מבניה, כאשר ראיתיה כשנה לפני כן בביקורי הראשון בארץ בשנת התרס”ד".

“שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא דברי ואם יבינוני שומעי אלה בפולטאבה, האם יאמינו?… האם מהפכה זו המבשרת גאולה לרוסים, תביא את הגאולה המקווה גם לנו? למה אנו כאן ולא שם? אותה שעה החלטתי החלטה גמורה, שמקומי בארץ־ישראל ושעלי לעלות לשם, להקדיש חיי לבנינה, ובהקדם האפשרי”.

הוא עלה לארץ, כי זו היתה מולדתו האמיתית, ובה היה לאזרח טבעי ונאמן; את ריחה ספג אל קרבו, אוירה נשם ובאוירתה היה שרוי בכל הויתו הנפשית. הוא עבר בארץ לארכה ולרחבה, הכיר לדעת את תנאיה הגיאוגראפיים, התעמק בעברה, התחקה על כל שרידיה, למד לשון שכניה וקורותיהם, חקר את אורח־חייהם, מנהגיהם וניביהם של כל שבטי ישראל, בדק את מוצאם ובחן את דרכי נדודיהם עד הגיעם לארץ, התרועע עמם, חי בתוכם ועמם, היה להם לפה בימי תהפוכות ופורעניות בפני מושלים זרים והפך לפטרונם המוכּר. במסעותיו ובטיוליו המרובים בא במגע עם השומרונים, ומפיו של אחד מהם, אברהם בן מרחיב צדקה, “איש זקן, שפניו עטורים זקן לבן, היורד על פי מידותיו ומשווה לו כבוד”, למד לא רק שומרונית, אלא גם ראשית ידיעת הערבית.

אכן בכל הויתו הנפשית, בן־צבי הוא מנהיג־מחנך, החרד לגורלם התרבותי־הלאומי של בני עמו. אין תכונה זו ממצה את כל אפיו. אולי יותר משנועד להיות עסקן, נועד לעסוק בתורה ובמדע. ואמנם משהחל מתחקה על שרשי עברם של שבטי ישראל, חוקר את שרידי הישוב הקדמון בארץ ומתעמק בידיעת הארץ, העלה מסקנות היסטוריות, שהיה בהן כדי להפרות את מחשבתנו הלאומית, לחזק את זיקתנו לארץ, להגביר את הכרת זכויותינו עליה ולבסס את יסודות התישבותנו העברית.

אין חקירתו של י. בן־צבי לובשת צורה מדעית גרידה, צורה מופשטת ויבשה, ללא קשר חי עם חיי הארץ, והאומה. דעותיו ההיסטוריות על ארצנו ועברה הקרימו עור, בשר וגידים על רעיון תחיתנו ושיוו לו ערך ומשקל, שהיה בהם משום עידוד להעמקת שרשי מפעלנו הלאומי. כל שהעסיק את רוחו והדריך את מנוחתו בשדה העיון הוא פרי חרדתו לקיום העם ולגאולתו. בעיניו לא נודעת חשיבות למדע אלא אם כן מגמתו היא הרחבת תחומי ידיעת מולדתנו והכרת עמנו. מבחינה זו יש בתפיסתו משהו משותף לזו של הנשיא הראשון, שכל עיסוקו – בכימיה, ומטרתו – “יצירת שטחי מחיה נוספים לעמו”.

במחקריו – וביחוד בספר שכינהו בשם “שאר־ישוב” – שקד בן־צבי להוכיח, כי אין אמת בהנחה, שהישוב הקדמון נעקר מן הארץ “בבת אחת ובאופן קאטאסטרופלי”; “שאר־הישוב לא נעקר מעולם מהארץ”. מסקנה זו “נשענת על חקירה ובדיקה היסטורית מפורטת והיא מסתייעת בעדויות חשובות ונאמנות”; כי “ארץ ישראל היתה הארץ היחידה, אשר בה נשאר עוד איזה קשר שהוא בין האומה והקרקע. לא רק בסוף התקופה הביזאנטית, אלא גם בימי הבינים מוצאים אנו ישובים חקלאיים”. עקבותיהם שרדו עוד בימינו, כאותם עקבות יערי־עד, שמקורם מן התקופה הקדומה. ומכאן אותה דבקות בה דבקה נפשו של הנשיא לישוב היהודי בכפר פקיעין, שכה הרבה להתעמק בתולדותיו, במעמדו הגיאוגראפי בין שאר נקודות הישוב היהודי, שהאריכו ימים, ולדאוג, כאב החרד לילדו, לגורלו. י. בן־צבי ראה לפניו שריד חי מאותם החקלאים היהודיים, עליהם סיפרו נוסעים ושבתפוצות שמעו עליהם כשמוע דברי אגדה – והוא הוקסם מן התופעה הפלאית המלבבת והמעודדת הזאת. הוא נוכח לדעת, כי “הפלחים היהודיים אינם אגדה, אלא דבר שבמציאות”. לבו התרונן בקרבו והוא נתמכר התמכרות גוף ונפש, התמכרות־שכרון, לחיזוק קיומם, לפיתוחם, להעמקת הכרתם ולחינוכם. בעיני רוחו ראה אותם כעדות מוחשית, נאמנה וסמלית כאחת, לאותו קשר היסטורי חי שבין ישראל לארצו, עליו הוא מייחד את הדיבור במחקריו והוא המשמש יסוד־מוסד בכל תפיסתו הציונית.

ואם לא תמו מן הארץ שרידי עבר חיים, הנה ברור לו, כי “תערובת עמי־כנען בין שבטי ישראל לא שינתה את אפיו היסודי של הגזע היהודי הישראלי בדרום הארץ”. משטר בא ומשטר הלך; כובש פלש אל תוך הארץ וכובש הורחק או נעלם הימנה; תושב הארץ העיקרי, יליד הארץ ולא הוזז מעולם מכפרו; הוא שמר תמיד ובכל הנסיבות על אפיו. ומכאן יחסו המיוחד והפטריוטי של י. בן־צבי לכל שבטי ישראל – ובתוכם לקראים ולשומרונים, שהעמיק חקור את קורותיהם, את מקומות מגוריהם בכל תולדותיהם, את אמונתם, תורתם והוויים והפך למגינם המסור ולדואג התמידי לקיומם, לשלומם ולחינוך ילדיהם. מחקרו על השבט הזה, שלדעתו “לא נפסקה השלשלת, על אף הנחות מלומדים מערביים, בין השומרונים ובין צאצאיהם, אשר שאריתם מתגוררת בארצנו; המשיך את קיומו בחרכים ובחורי סלעים, בערי ישראל, ומה שיותר חשוב, בכפריהם; שמלך אשור לא הוליך שבי אלא מיעוט מהישוב הישראלי והרוב נשאר במקומו והשפיע על המתיישבים במובן הגזע והדת היהודיים” – מחקרו זה, רב החשיבות, המלא וגדוש חקירות עצמיות ומעלה עובדות חדשות המגיהות אור־יקרות על תולדות השומרונים, משלים את כל דרך פעולתו כעסקן וכאיש־מדע, שמאז עמד על דעתו, חתר לליכוד כל השבטים לאומה אחת.

בין שאר עבודותיו – עבודות של איש ציבור, עתונאי, מנהיג מפלגה ומלומד – עסק גם בהוראה בהיותו לומד בגמנסיה ואחר באוניברסיטה. הוא היה מורה והתקיים על מתן שיעורים, פרטיים וציבוריים. בארץ נמנה עם מייסדי הגמנסיה העברית בירושלים, בה לימד, יחד עם רעיתו, בשתי שנות קיומה הראשונות. הוא הורה בה תנ"ך, לשון עברית ודקדוק עברי. והנה דבריו: “השנתיים הראשונות לקיום הגמנסיה היו הקשות והאחראיות ביותר, כי על כן שנות היסוד היו ובהן נחתך גורלו לעתיד.”

בכל ימיו – היה בחינת מורה, ובעצם אף בהיותו מנהיג תנועה כראש הועד הלאומי, מילא בן־צבי תפקיד של מחנך, במובן הרחב של המלה, וזכה להיות עד ואף לסייע להרחבת מערכת בתי־הספר, בלעדיה לא היה מקום למשאת נפשו מני אז: הפיכת כל חלקי הישוב לחטיבה עברית אחת, בעלת הכרה לאומית, שכוח לה לעמוד, בימי חירום, בפני פרעניות, ויכולת לפלס נתיב מוצק לכינון עצמאותנו.

¹

(להצעת ה“חלוקה”)

אומרי הלאו – מצבם היה נוח עד עתה; מסיבות החיים המדיניים בחדשים האחרונים העמידום בתנאים מיוחדים, שבהם ניתנה להם היכולת ליתן מבע לעמדתם בשאלת “החלוקה”; ולא עוד אלא שמטעמים תכסיסיים, היה משום הכרח לחזק בעולם כולו את הד־דבריהם, להבליט את עצמת־טענותיהם ולהשמיע את צער הציונים על אשר צומצם מושג “הבית הלאומי, קמעה קמעה, ועל אשר, נוסף על גזלת עבר־הירדן, הנה מנתקים מארץ־ישראל העברית גם חלק ממערב מדינתנו. אוסישקין פרסם מאמר גדול ב”הארץ" והוכיח את הבלתי מוטל בספק, כי הציונות שואפת להחיות את האומה העברית על אדמת ארצנו בכל גבולותיה ההיסטוריים. הפאתוס שבדבריו, הכאב שבלבו מוצדקים ואין יהודי בעולם, שלא יהא חולם על מדינה עברית רחבה משני עברי הירדן. מחאתו העזה היתה הכרחית מאחר שלא יכול לשים מעצור לרוחו. רשאי היה לגלות את טעמי התנגדותו להצעה, שעליה החלו מדברים בעולם כולו: הלא היא: הקמת “מדינה עברית” מצערה, הצעה שהכתה גלים כה סוערים בלבות יהודי כל הארצות.

לא כן אומרי ההן. הללו היו שרויים באוירה קשה ועדינה כאחת, מחניקה וטעונה זהירות. מצווים היו, מטעמים מדיניים מובנים מאליהם, להחריש לבל יאָמר, כי אכן מרוצים הם היהודים מן ההצעה המוצעת. שהרי אף אומרי ההן מבינים יפה לאותה עובדה, שעם הקמת “מדינה מצומצמת” לאורך החוף, לא הוגשם עדיין חלום הרצל ולא הומחש חזון הציונות הגדולה. לא קול ענות גבורה בפיהם, אף לא קול ענות חלושה. הם לא הוכו בסנוורים; אבל עיניהם היו פקוחות לראות נכוחה את המתרחש סביבנו, הכוחות הפועלים כנגדנו בתוך ארצנו, בתוך בריטניה ובזירה המדינית בין־הלאומית – אותם כוחות שהגיעו בהתפרצותם ובדחיפות גורמים מרובים ושונים לשיא עצמתם והתלהבותם; ובהיותם חדורים ההכרה והתחושה העמוקות, כי אין להחמיץ הזדמנות היסטורית ולו תהא עתה מצערה, – גמרו אומר בנפשם, שאין לוותר, בשום פנים, על עובדה בין־לאומית של קיום מדינה עברית.

כי מלבד מה שכל נסיון להתעלם מאותה החזות הקשה של עתיד מפעלנו במסיבות המיוחדות של חיי־פעולה בתוך אוירה ערבית־אנגלית, המלווה עד כה בהופעות של מהומות, הנתמכות על ידי גורמי־חוץ ופנים, של הגבלות הכרחיות בעליה, צמצום באפשרות הגברת חילנו הקרקעי, שפירושן הוא אבדן תקוותנו הלאומית למעשה – מלבד מה שנסיון זה יעלה בתוהו, הנה דבר הקמת מדינה עברית – ולוּ גם מצערה, תוצאתה הראשונה והמוחשית היא הכפלת העליה והרכוש הקרקעי, ר"ל יצירה תכופה ובלתי אמצעית של מכשיר לאומי־חפשי לקליטת רבבות יהודים מיד ולהגדלת אדמת הלאום להתישבות רחבה ומוצקת.

*

בפעם הראשונה בתולדות עמנו מאז הוגלה מעל ארצנו – תנתן לו היכולת לשלוט על עצמו, על גורלו, לכוון את פעולותיו בכוח דחיפתו העצמית, לסדר את עלית בניו, לבלתי הזדקק בהרבה משטחי־חייו לזולתו, לגבות את מסיו, את המכס, להגן על עצמו ועל חייו. המנגנון המדיני יעמוד בחלקו הגדול – כי אין אנו נגררים אחרי הונאת־שוא ומבינים יפה, שגם מדינות הקיימות מאז תלויות בהרבה בחסדי זולתן בהרבה ממקצועות־חייהן – לרשות שליחי הישוב העברי,; במפת העולם תהיה קיימת נקודה מדינית חדשה: המדינה העברית. מי לא יהיה רגיש לתופעה בין־לאומית כזו, שכבוד ותפארת כרוכים בה – בעצם קיומה – לכל יהודי בעולם? הנשמה שהיתה תועה ערטילאית, ללא גוף במשך אלפים שנה כשהיא מטילה אימתה על האומות, שבתוכן נגזר עליה לשכון וכשהיא נרדפת, על לא עוון – אותה נשמה תלבש גוף, תקרים עור, גידים ובשר. לא עוד תהיה נושא לבוז; וההכרה העצמית תקנן בלב כל יהודי ויהודי, אף אם התוהו ובוהו דהאידנא, על הזועה שבתופעה האנטישמית, יוסיף להשתרר בעולם. זהו חזון היסטורי שלשוא נאמר להתנכר לו, לכפור בכוחו, בסמלו ובערכו, אפילו מבחינת עתיד עמנו והתפשטותו כאן.

שכן, גם השיבה לציון בימי־קדם לא היתה בתחילה אלא מצערה. בעצם תחיתנו המדינית, בעצם קיום מדינה עברית בעולם יש משום בשורה להמוני ישראל, משום החזרת כבודו לאדם מישראל. אף אם צרות יאפפוהו מכל העברים, ממנה ישאב כוחות־חיים ובה יחזה את עתידה של האומה. כי קיום המדינה נושא בחובו את דבר־התפשטותו בעתיד בצורה זו או אחרת ובהתאם לתנאי החיים המדיניים, שיתהוו להבא. אוי ואבוי לתנועתנו הלאומית, אם נהא לקויים בראית הנולד. אוי לנו ואבוי לכל הויתנו הלאומית, אם תנטל מאתנו האפשרות לחיות חיי־עצמאות – ולו לעת־עתה בצורה מצערה. מכל הבחינות – בחינת ההווה כבחינת העתיד – יש הכרח, שתיווצר אותה מדינה עצמאית, אשר תשמש מנוף להתקדמות מפעלנו בדורנו זה ובדורות הבאים.

*

במקום אחר ובזמן אחר הטעמנו, כי במסיבות־חיינו עתה יש לומר נואש מאפשרות של חיי־שיתוף עם הערבים. המאורעות המתארעים בעולם הלהיבו את רוחם והפיחו בלבם את ההכרה, כי רק באמצעי־אלמות יעלה בידם להשתלט בארץ. אין לבם לשלום, וביחוד להתפשרות כלשהי עם הציונים. הקנאות וההסתה המערבית הזרה “אוכלת” אותם. הם קיצוניים; הם מורדים אפילו באנגליה, ומתוך ניצול מצב הקיסרות בעולם בכלל והיותה ממלכה מושלמית בפרט הם עושים מאמצים כבירים ומיואשים למען הביאה לידי הפרת הכרזת בלפור. אין להסיח את הדעת מן העובדה, שבחלקם עלה בידם להשפיע על אנגליה ולהכריחה, בתוקף מלחמתם הקיצונית, להקשיב לתלונותיהם־התקוממותם. בריטניה זקוקה למיעוט יהודי איתן, אבל אין היא להוטה אחרי קיום ישוב יהודי מרובה־האוכלוסין ומדינה עברית רחבה.

זוהי המציאות המרה, אשר בתוכה מתפתח המפעל העברי ופועלת הציונות. מציאות זו חיזקה את הערבים בשאיפותיהם והביאה אותם לידי התפרצות, שהיא פרי יאוש. וכאמור, המצב בעולם, ההתחרות בין המעצמות הצמיחו כנפים להעזתם והמציאו להם את כל האמצעים הדרושים להתקוממותם. הם לא נלחמו בציונות בלבד; הם הרהיבו עוז להאבק עם בריטניה. היה מי שלעג ואמר, כי “קלקיליה נלחמה בבריטניה”. המימרה שנונה, אבל עצם הדבר, כי “קלקיליה” העיזה למרוד הוכיח, כי נוצר מצב חדש בחיי הערבים, כי חל שינוי בלבם וכי הם מבינים לריעה של אנגליה. אותו מצב רוח הפיח בלבם שגעון־הגדלות. המרד החדיר בה את ההכרה, כי אין להשלים עם הציונות וכי סופם לנצח. אין הם מוכשרים להבין להצעת מעטים מבינינו לחיות אפילו חיי־שוויון – לחיות בתוך מדינה, אשר זכויות שוות בה לערבים וליהודים. מאידך גיסא הוכיחו מהומות השנה, כי אין, לכל הפחות עתה, מקום לחיים משותפים של אלה בתוך אלה, בארצנו, כי אם אלה בצד אלה. ואין זה מקרה, שמתוך תחושה בריאה שאף הישוב החדש מראשית התהוותו לחיים טריטוריאליים, להקמת מועצות ועיריות. מושבותינו כתל־אביב הן בבחינת חוליות־חוליות הכרחיות בתוך שרשרת זו של חיים עצמיים.

והנה אם יש בתוכנו החולמים עדיין על חיי שיתוף עם הערבים, ואף מניחים שסופנו להיות חלק מחברי הקונפידירציה הערבית, הרי רק בכוח היותנו מדינה עצמאית, עומדת ופועלת ברשות עצמנו, בלתי תלויה בזולתנו, יהא סיפק בידינו – אם יהא צורך בכך בעתיד – למלא תפקיד אנושי ולאומי נאה בתוך אותה ברית ערבית. שכן יחסי־שכנות טובים לא יקומו אלא אם כן נהיה חזקים ושולטים לכל הפחות בפינתנו – ואף אפשרות התפשטותנו לא תהא לעובדה אלא בתוקף הויתנו העצמאית.

אין אנו יודעים את אשר אומרים להגיש לנו: את הגבולות שאומרים לתחום בתוך מדינתנו, באם יבוצע רעיון החלוקה. דומה כי העין צרה בנו, אפילו לאחר צימצום שטחי־המדינה העברית. אנגליה הזקוקה כצרפת ללבנון עברי – והלבנון מן ההכרח שיהא בעתיד קשור קשר אמיץ בנו, שכן הרגשתם בתוך ים הערבים הוא כהרגשתנו אנו ואולי עוד גרועה מזו, משום שמעטים הם המארוניטים בעולם – אנוסה ליתן סיפוק־מה גם לעברים; והיא משתדלת להקטין במדת האפשר את “הלבנון העברי”. אנגליה לומדת מצרפת, כשם שזו לומדת מבריטניה: האחרונה הביאה את פראנציה, אחרי מעשה עיראק, להנהיג גם בתוך סוריה את המשטר העצמאי והשתחררה כחברתה מעול, שעתה, עם אלכסנדריטה וההכרח להקים את המדינה, על מנגנונה, רובץ עליה בכובד מיוחד. ואנגליה הולכת בעקבות צרפת ומקימה לבנון עברי.

ר"ל המקור להצעה זו הוא האינטרס של הקיסרות הבריטית. האם נוותר בשל כך על העובדה ההיסטורית והנלבבת, אם כי מצערה, העלולה להווצר עם יסוד המדינה העברית? הרי אין אנו משוגעי־גדלות עד כדי כך, שלא נהא מבינים להכרח להיות בני ברית למעצמה אירופית בתוך ים הערבים, שהננו בתוכו כאי קטן ובודד! רבים מבין האנגלים עודם מתנכרים לנו, אבל המפעל שהיה כבר לעובדה בין־לאומית הביא את הועדה לידי התחשבות בו ולידי הצעה להקים מדינה עברית מצומצמת. שהרי אין לכחד, כי בעצם ההצעה הזאת יש משום נצחון גדול. סח לי בימים אלה אחד מותיקי המורים, הנמצא בארץ למעלה משלושים וחמש שנה, שאילו אמרו אז לו ולחבריו, כי כעבור שלוש עשרות שנים – תהיה העברית לשון הדיבור והמדינה, בתי הספר והאוניברסיטה, הארץ זרועה רשת של מושבות ומפעלים, וערים עבריות תהיינה קיימות ולאחרונה, כי יציעו מדינה עברית – ולו תהא זו אך רצועה לאורך החוף – כי אז היה לבו מתפלץ מרוב אושר והפתעה. שאכן לא לחינם עמל בחייו, יצר וזכה לראות בתחיה המדינית.

ולנו נדמה, כי אף הרצל לא היה נמנע מתת ידו להצעה זו, מתוך תקוה לעתיד, בירת בטחון מתוך הרגשת הכבוד שיחוש כל יהודי־אזרח בעצם אפשרותה של אותה הצעה ומתוך ההכרה, שמפעל־הציונים שהוקם בתוך ים סוער, זרוע חתחתים ואבני־נגף – לא נופץ אל סלע שבו נתקל והתגבר בדרכו הקשה עד כה. ואין כמובן תימה, אם כל נצחון עבודתנו מגביר את כוח ההתנגדות אלינו ואף הביא את אויבינו לנקודת־פיסגתם.

עתה דומה כאילו מן השמים נלחמים בנו. מסיבות החיים באירופה פעלו את פעולתן על מדינה כאיטליה, שהיתה למדינה “מושלמית” ואנגליה בתוקף מצבה, להתחשב באותה מציאות חדשה גם בשטח חיינו.

בתנאים אלה משגה הוא, שלא להענות לאותה הצעה, שבכוחה, יהיה לאל ידינו להתחיל – ולו גם באורח מצער – בחיי מדינה עצמאיים ואומה חפשית – משגה וחטא היסטורי, לעצום עינינו ולא לראות נכוחה את המציאות, על כל תכונותיה המרות ועל חזון העתיד הטמון בה.

*

אחד מן העברים של אמריקה, שנדהם לשמע הידיעה על החלוקה והופתע מעמדתי החיובית בשאלה זו, הוכיחני על פני, שאין אני משקיף על בעית־היהודים, כדרך כל בני הארץ, אלא מבעד למשקפת ארצית; מעלים אני עין מן הגולה, שעם יסוד “המדינה העברית” הקטנה ניטלת ממנה כמעט זכות־קיומה ותפקיד חדש יוטל עליה ליצור לה לשם קיומה תורת יהדות חדשה.

נודה על האמת: דאגתו של אותו יהודי לעתידם של בני הגולה מובנת וקרובה לנפשי. זוהי בעיה חשובה ונימוק רב־משקל. אולם מלבד מה שבכל הויכוח הזה, אין הלב יכול ורשאי להעלות על הכתב את אשר תוסס בקרבו בנדון זה, הלא המסקנה ההגיונית הנובעת מאותו נימוק היא כי לשם קיום היהדות בגולה, כדאי וכדאי אולי לקיים אף אילוסיה ציונית. ודבר זה בודאי שאיננו בגדר מחשבה כנה. והעובדה היא, כי מבחינת הכנסת כל מיליוני ישראל לתוך הארץ, הרי הגענו לנקודת משבר. השאלה כיום היא בדבר אותו חלק מן היהדות, שיש להביא לארץ – ר"ל שאלה של כמות זו או אחרת – פחות או יותר גדולה. ההדגשה היא על פחות או יותר. אבל הכמות היא חלקית מתוך הכרח. לשוא ננסה לכפור בכגון דא. ובתנאים אלה – אף אם לא נוכל להרבות דברים על כך – הרי אין לוותר על עובדה, שתהא בה משום עידוד וכבוד לאומה, חדוה לכוח יצירתה, על אף הקשיים המרובים והתכופים שניתקל בהם בימי היווצר המדינה העברית.

אותה ה“מדינה” שתהא למנוף כביר בחיי עמנו.