אגודת ידידי רומן רולאן פירסמה, בהמשכים, שני קבצים, בהם נדפסו מכתבים שהריץ יוצר “ז’אן כריסטוף” אל שניים מידידיו: אל הסופרת הגרמנית רבת הכשרון מאלבידה לבית מיזנבוג – הנלחמת לקידום החברה, והנאמנה לקאתוליות עמוקת השרשים; ואל סופר־מבקר, רחב־אופקים ובעל כוח ניתוח נוקב, שהיה ער לכל חזיונות התרבות של תקופתו, לואי ג’יאה.

קבצים אלה הם אוצר יקר־ערך ומקור לא אכזב לכל האומר להתחקות על שרשי חויותיהם והגיונותיהם של אנשי הרוח בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה־העשרים, עד לימיו האחרונים של רולאן. בקובץ השני באים לידי ביטוי חילוקי הדעות והבדלי התחושות האסתיטיות, המוסריות והתרבותיות שבין ג’ייה למורהו. עם קריאת האיגרות, שנהג מחבר “ביטהובן” לשגר, מתוך להיטות יתירה לשתף את ידידיו בהרגשותיו, מחשבותיו והערותיו, נגלה לפנינו דורו של רולאן על לבטיו ביריעותיו הרחבות ומושכות הלב.

רומן רולאן חונך חינוך הומניסטי מובהק, והוכשר מנעוריו לקלוט צלילי מוסיקה וגוני ציור, המיית פיטנים ותיאור עלילות־גבורים. פסיעותיו הראשונות בחברה לא היו קלות; בקושי רב פילס לעצמו נתיב ומצא ביטוי נאמן לאישיותו. הוא זכה להימנות על חניכי “בית המדרש הנורמלי העליון”, מכון, בו נתחנכו על חשבון המדינה, גדולי יוצריה סופריה ומוריה של צרפת. על בוגרי מוסד זה נמנו אישים כברגסון, ז’ורס, בלום, פאיגי וחברו הפיטן והמסאי המופלא, המוזר והמקורי – אנדרה סואריס. רולאן קובל תכופות על כי אנוס הוא לשמש בהוראה במוסדות חינוך פרטיים ועל היותו מוטרד מעבודת יצירתו. תפקידי הוראה אלה הם לדידו “תפקידים משעממים ונחותים”. משמביעה לו ידידתו מאלבידה את ספקותיה “שמא תביא עצמתם של הנסיבות, הזמן והסביבה לשינוי רוח אידיאליותו” הריהו מתקומם ואומר: “לא הנסיבות ולא הסביבה, בהן אני חי, נותנות מקום לחששות אלה”.

הוא נשא אשה “שלקחתני ללא אמצעים ומתוך רצון לשתף עצמה במאבקי עם העולם”. “קריאת ספרים, שמיעת מוסיקה, בילוי בקריאת מחזות לשקספיר בחברת רעיתי, כלום יש בהם כדי לאיים אל רוח אידיאליותי?” – שואל הוא את ידידתו במרירות.

על אף הצער והבדידות אין הוא אומלל. הוא רוטן לעתים כנגד כל תופעות שהוא עד להן בעולם הרוח ובעולם הגשמי ואינו נרתע מהביע את רגשי הזדעזעותו ומחאותיו. שכן איש־מוסר הנהו, החרד לגורל האדם ולתעודתו.

אין הוא גורס את חיי ההוללות של פאריז, השטחיות שהיא מנת חלקם של האמנים למיניהם. “אין ברצוני להיות משעשע ופחות מכן רוצה אני להטיף מוסר. אני מבקש אחרי החיים והאור, אותו אור שאיני רואה סביבי, היופי שנשאר בחזקת חלום”.

הדור אמון על דעות קפואות של מדע, של תורת הדטרמיניסמוס, אותה סיסמה, שבאה לידי ביטוי במימרתו של טאֶן, כי “המידה הרעה והמידה הטובה הן תוצרת כחומצת־גפרית וכסוכר”. הלך רוח זה מביא את רומן רולאן לידי רוגז, אי מנוחה וצער. כמו ברגסון לפניו, שיצא חוצץ כנגד ספקנות הדור, להיטותו אחרי תורות חכמיו והוגיו, מעדיף ר. רולאן את האמונה על פני המדע. אין הוא מגיע למסקנתו של פסירארי; אין הוא נכנס כמוהו לחיק הכנסיה ומתוך צורך בחוויות של ממש, אינו מתנדב כמוהו לצבא ומעולל, בערבות צפון אפריקה, מעללי גבורה; ואילו הוא, רולאן, שוטם את רוח הספקנות המהלכת בין עמודי היצירות של רינאן, פראנס ואת רוח הכפירה של טאֶן. ולא יפלא אם יצר בימי נעוריו את “הטרגדיות של האמונה” – טרגדיות שחיבר בשנות 1899 – 1897. במבוא למהדורה האחרונה, לאחר חמש עשרה שנה, כתב: “יש בהן, ביצירות אלה, משום תגובה כפולה לשפלות המחשבה ושפלות המעשה, לספקנות ולוויתור על גורלה של המולדת”.

כמו רבים מבני דורו חש אז רולאן את עצמו נטול קרקע; לבו כמה לאמונה. “אין אני משיג את צרות התפיסה של תיאוריה או של עיקרי דת. רצוני באמונה שתקיף את כל האמונות. אין אני רוצה שישללו ממני שמץ ממקורות האנושות; איני רוצה להדלדל מכל קניניה; רוצה אני להיות אידיאליסט, מטיריאליסט, ספיריטואליסט, חושני, פנתיאיסט, ספקן, נוצרי, עכו”מי כאחד; צרות תפיסה היא שלא לראות, לא את הבשר ולא את הרוח, רוצה אני באנשים חיים את חייהם במלוא עצמתם".

בלהט עלומיו רוצה הוא לחבק זרועות עולם; בנפשו מקננת ההכרה בהכרח לשים את מבטחו באלוהים. למראה חתירתו זו, העזה והנלהבת לאמונה, מכנתו ידידתו הישישה בשם “מיסיונר”. והוא משיב לה: “תואר זה הולמני לאין־ערוך יותר מאשר תואר אמן. האמנות מתועבת עלי, שעה־שאין היא נעשית אמצעי למחשבה; המחשבה מאוסה עלי, שעה שאין היא פועלת למען אלוה”… דברים אלה נכתבו בשנת 1895, אבל יש בהם כדי למצות את כל מהותו של יוצר “ז’אן כריסטוף”, שאישיותו המוסרית נעלה על אישיותו האמנותית. הכרח היה לו כי תהא נפשו שלמה ותמימה בקרבו, חרד היה למעשה הטוב, לגאולת האדם ושכלול החברה האנושית יותר מאשר ליצירה הספרותית, המוסיקאלית או הציורית, לערכים אתיים יותר מאשר לערכים אסתיטיים.

כל שאירע בחייו במרוצת השנים, עד יום מותו, מאשר הנחה זו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקט עמדה של רודף שלום, “העומד מעל למערכה”. לאחר מכן נתפס לקסמו של גאנדי, הרצה ופירש את תורתו על “אי־ההתנגדות לרע” ולבסוף, נתן ידו, הוא שוחר חרות האדם, למראה השתוללות כוחות־השחור, למשטר הבולשביסטי.

בשנת 1890 הריהו כותב לידידתו מאלבידה, לרגל ביקור במנזר הפראנציסקאנים בפיאזולה: “אמת ונכון הדבר, כל אימת שאני בא לבקר באחד ממקומות־המקלט הקוסמים לנפש, בחיק הטבע והבדידות, תוקפני רצון כמוס שלא לצאת עוד ממנו. אולם, אין חשש, לבי אוהב את החיים אהבה רבה ואינו משלים עם צלם, אף אם הוא צלו של אלהים עצמו”.

יש בנפשו מעין התרוצצות מתמדת בין האדם המתיחד עם עצמו, המתכנס אל תוכו, לבין האדם, החש בלבו את דופק החיים והרואה עצמו שותף למתהוה נגד עיניו. האמנות משמשת לו מפלט ומקלט מן הכיעור המקיף אותו. הוא מבטא הלך נפשו זה בדברים הבאים: “נמלטתי אל עולם האמנות, כשם שנהגו להמלט הנפשות הדוויות, אשר כלאו עצמן במנזרים, בתקופת הפלישה הגדולה, עת מוט התמוטט העולם הרומאי העתיק. ואילו אין השערים נעולים לפני במידה שלא אוכל לעמוד בנסיון־התאוה לצאת משם, להתערב בין הבריות, לחיות ולהרגיש מסביבי את חייהם. סקרנות זו שלי, שאיני מתגבר עליה, היא חטא, החוזר ומתעורר בי לפרקים”.

מטולטל הוא מרעיון לרעיון, משאיפה לשאיפה ומתורה לתורה – ואף בשעה שהוא נותן ידו לתנועה כל שהיא ילווהו רגשות מעורבים ועתים מלאי ספקות. בראשית צעדיו כמורה, כמרצה וכיוצר, אין הוא משוחרר מזיקתו לכנסיה הקאתולית, אם גם פתוח לבו לרעיונות של קידמה. כז’ורס, שבהיותו שקוע ראשו ורובו במלחמתו לנצחון השתפנות, הוחש בו תדיר, כפי שהיטיב להבחין בדקות ובחכמה ז'. קלימנסו, “הלהט הקאתולי”, כן כבול ר. רולאן בשרשי הנצרות, על ברכיה חונך. נוהג הוא אמנם להכריז, סתמית ובמעורפל, על ההכרח באמונה רחבה, אשר תחבק זרועות עולם, ואילו בחביון־לבו נתון הוא לקסם הקאתוליות. הוא מלא רגשי הערצה לתעודת הכנסיה, הנשגבה לדעתו, עלי אדמות. “עלי לאמר לך כמו כן מילים־מספר על בעית הקאתוליות. בנפשו של כל איש ואיש מאתנו מקנן ללא ספק רגש חיבה יתירה, טבעי, מקורי הקשור באמונתו הראשונה – המטה אותנו – אותך לצד הפרוטסטאנטיות ואותי לצד הקאתוליות – אעפ”י ששנינו הננו חפשיים בדעותינו באורח מוחלט. ואולם בטוחני, כי הקאתוליות, זו האמיתית והגדולה, איננה מהווה יסוד של מבוכה לגבי המחשבה השגיאה". הוא מרותק כל כך אל שרשי “אמונתו הראשונה”, עד כי בימי התחולל הסערה של פרשת דרייפוס – ימים בהם נתעוררו בעיות הפרט והכלל, האזרח והמדינה, החרות והמשמעת, הצדק והנאמנות לממלכה – היה לבו אכול ספקות.

הוא נמצא נהנה מן התנועה לשחרור חברותי ואישי, שבאה בעקבות משפט דרייפוס.

למחזהו “דאנטון” שהוצג באותם הימים היה הד חזק בפאריז. הוא מרבה לספר למאלבידה על הרושם שעשתה דראמה זו בחוגי הדריפוזארים ומציין, כי רבים מבין הלוחמים לצדק, כגון זולא, א. פראנס, קלימאנסו, מצאו לנכון להיות נוכחים בהצגה זו. הם פרשו את משמעות המחזה באורח נאור. ואילו הוא – לבו היה קרוע למדי, על אף היותו נשוי, אותה תקופה, לאשה יהודיה. אותה זיקה לקאתוליות שקיננה עמוק בלבו היתה בעוכריו.

“הסבורה את, פונה הוא אל ידידתו, שאין כומר דן את הבישוף שלו, שאין בן כנסיה המאמין דן את הכומר שלו והסגן את הסרן שלו? לעתים קרובות, חשים הם, כי נטול הוא – הבישוף – שכל וחוש צדק, אעפ”כ הם נשמעים לו. המעלה את על הדעת כי קאתולי או חייל נאמנים יסכימו לבטל את המשמעת למען תקן מעשה של עיוות דין?… אמונה פירושה ציות (לגבי כל מוח לאטיני)… אידיאל זה, איני מתאר להכריז, כי הוא האידיאל שלי; יתר על המידה ובמוקדם ביותר “נעקרתי” בשל כך משרשי המחשבה של ארצי".

הוא איש המוסר, החרד לערכי הרוח; הוא צופה איפוא אל העתיד. ואילו רוחו שרויה, בהכרח, מפאת חינוכו ההומאניסטי, בעולמות העליונים של היצירה האנושית בעבר. במקום אחד הוא מעיר, כי נכנס בו “הדיבוק של היללאס”; ועל אף היותו ער לתסיסתו הרוחנית, המוסרית והאמנותית של דורו, נמשך לבו אחרי קסם חיי העבר, מחשיב את ערכם ואף רוגז על המתנכרים להם. מתרעם הוא על האיטלקים "בשל מעשה־שפלותם כנגד קורות ימיהם (אמנות ואפיפיורות), חמתו בוערת במידה כזאת, שבמשפט מוסגר הוא קורא בקול – הוא, יוצר “טרגדיות המהפכה הצרפתית” –: “נוכח אני לדעת, כי בשנת 1793 הייתי יכול להימנות עם הנלחמים במהפכה”. יש והוא הופך כמעט לשותף בתפישת החיים לריאקציונרים מובהקים, לשארל מורראס, המלוכני, המשקיף על הכנסיה וההוד החופף עליה, על מנגנונה הנהדר וטקסיה החגיגיים, כעל המשכה הטבעי והנאמן ויורשה המבורך של קיסרות רומא. "אחרי ככלות הכל, הרי על אף מומיה ושחיתותה, היתה האפיפיורות המאמץ רחב־המידות ביותר של אידיאליות, שקרמה עור ובשר עלי אדמות.

אין תחומי־הכרתו זו קבועים ביותר; עתים תשמש לו הקאתוליות קנה־מידה לחיי־מוסר; עתים תלבש צורה של מוסד אנושי עליון, הטבוע בחותם של יציבות והוד כאחד. רבו אמנם הסתייגויותיו מ“מומיה ומשחיתותיה”. שכן הנכס היקר בעיניו הוא – עיקרון החרות. אולם קשה היה ממנו להשתחרר מזיקתו הראשונית לאמונת אבותיו וילדותו. ודומה כי לא עלה בידו – אף בימי עמדו לימין מוסקבה – להתיר עצמו מכבליה. ואותה רוח קאתולית, שהעלה לא אחת על נס, היא היא שהביאה אותו להשאר כל ימיו נאמן – אם גם לסירוגין – לידידים, שהיו קאתוליים בכל רמ"ח אבריהם כג’ייה, קלודל ופיגי.

בספר מכתביו, כשבע מאות מכתב למאלבידה לבית מיזנבוג, שנכתב בשנות 1903 – 1890 החל רומאן רולאן מפלס לעצמו דרך סופר־יוצר. ביחוד ככותב דראמות היסטוריות, מהן זכתה הדראמה “דאנטון” להצלחה מסוימת. מוניטין יצאו לו כאיש־רוח עצמאי, ער ותוסס, בעל ניב פיוטי רווי הגות באמנות המוסיקה. במכתביו אלה באים לידי ביטוי לבטיו הרבים; הוא טורח לשמור על אי תלותו הרוחנית. שכן גמר אומר שלא להשתעבד למציאות הסוערת והמושחתת של ה“יריד” בשדה הספרות התובע תשלום מס לשליטים המעוותים את דינן של יצירות הדור והממעטים את ערכן האמיתי. הוא עוסק בהוראה ובו בזמן מכין תיזה על נושא מוסיקאלי, שבזכותה היה למרצה בסורבונה ובבית המדרש הנורמאלי העליון על תולדות הנגינה והזמרה בארצו. להרצאותיו אלה הקשיבו, להפתעתו, רבים שהפכו במרוצת הימים לידידים וחסידים מסורים.

על אף הצלחתו הפידאגוגית, הוא חש עצמו עייף ויגע. שכן קודם לכל הוא איש־היצירה החפשית, הכּנות הנפשית והחרות האישית. אין הוא להוט אחרי מעשים, שהם בחינת מצוות אנשים מלומדה. הוא מפרסם מאמרים בירחונים אמנותיים ויש הד לדבריו בחוגי המומחים. אולם הוא כמה “לשוב אל עצמו”. הוא שואל את עצמו: “כיצד יכול העולם להאמין, כי הבחירה ההיסטורית או המדעית עלולה להיות שקולה כנגד דיבור חפשי וכּנה אחד, שבקע ועלה מלב לוהט? כלום המיכאניות של היקום שקולה כנגד יצור חי אחד? אין אני סבור, כי היה משום הפסד לרוחי בעבודות שעסקתי בהן; ואילו לבי כמו יצא פצוע מכל זה… על כל יצור אנושי חזק לתת דרור לנפשו בהעזה וללא חוק; הנצח נחרת בבהירות יתר ביצריהם מאשר במחשבותיהם ההגיוניות, הברורות והקרות של גדולי הפילוסופים”. תמיד מתגבר בו היסוד הנפשי העמוק של אמונה בכוח־החיים, באינסטינקט המבורך של האדם; בכוח האינטואיציה שבו – אותו יסוד שבעצם לא הרפה ממנו גם בשנות חייו האחרונות. גם ביצירותיו בערוב ימיו צפה ועלתה ממעמקי הנפש – דרך תפיסתו זו, המהולה התרגשות רבה ששימשה מקור לא אכזב ליצירתו המסועפת רבת הגונים, דוגמת אותה יצירה מופלאה בשני כרכים שהקדישה לפני מותו לחברו המשורר הסופר והעורך שארל פיגי.

אולם הוא לא מצא סיפוק ולא ענין רב בעבודתו זו. “בעיקרו של דבר, הריני עייף מאד, מזה ארבעה חדשים כתבתי (או חזרתי והעתקתי) אלף עמוד. מהם לא נכתב אף אחד מתוך חפץ־לב, אלא מתוך מילוי חובה. מתוך כניעה לכלל אוילי (כי למי יגרום הדבר תענוג, שאני מחבר את התיזות שלי), ואשר אלי, רב הוא השיעמום הנגרם לי. שכן לדידי, זהו אבוד זמן ללא תקנה, שנגזל מחיי”. והוא חוזר על ההנחה הזאת, מתוך נאמנות לעצמו והערכת כוח־היצירה, שבניגוד לעבודה המדעית, הוא סם־חיים ליוצר. “דבר זה (דבר הצלחתו בחיבור התיזות ובבחינות האוניברסיטה) מוכיח מה מעטה חשיבותו של המדע, שאנוכי, שאיני מלומד, יכולתי לעשות חייל בסוג עבודה זה – ואמנם לעולם לא אחוש עוד טעם בחקירות היסטוריות אלה, שבגילוי־לב הנני רואן כנחותות־דרגה”. היוצר, שכבר נתפס ליצר־המספר, כותב הדראמות והביאוגרפיות מודיע לידידתו, בשנת 1896: “הריני עומד על סף כתיבתו של רומאן ארוך מאוד, אשר השלמתו תגזול ממני שנים רבות, ללא ספק. כמו כן עומד אני בפני חיבור שורת מחזות, הקשורים אלו באלו, שאת הראשון שבהם אחבר עוד השנה”. היוצר נטול סבלנות, משתוקק לחיי־יצירה ונחפז להעלות את יצירי רוחו. לבו מתמלא חדות אושר למחשבה, כי אכן לא יהיה אנוס עוד להוסיף לעסוק בעבודות ההוראה. מן היום ואילך חפשי הוא לנפשו. כנפים תצמחנה לרוחו היוצרת, כי הוא “מלא זעם על הצלחותיו… כמוסיקוגראף”. “ובינינו לבין עצמנו, הריני לועג למוסיקה (לפחות לתולדות המוסיקה). ברצוני לפעול (בחיים) בכוח מחזותי”.

הוא טרוד בעבודתו המיגעת כמורה ומוסיקוגראף, אבל אינו מוותר על חיי יצירה. אף בימי עמל אפורים, הריהו נחלץ מחובות השעה ומוצא לו מפלט בהתמכרות ללא סייג לאשר מפעם את לבו הער, הרגיש והרווי דמויות חיות תוססות ובולטות. וכך יעיר באחד ממכתביו למאלבידה: “מגיל שש עשרה (מאז הפכה אמנותי לעצם מעצמותי) לא ידעתי רגע אחד בחיי, שיהא חסר ענין. חש אני בכוחותי העולים וגוברים בי וכי ההר כאילו משפיל עצמו תחת צעדי. יש בכך משום הרגשת־חדוה עמוקה. אני תפילה כי זו תהא גם מנת חלקם של רבים אחרים, לא הייתי חפץ לשמור את כל האושר והחיות הממלאים את לבי רק למעני בלבד”. הוא חדור הכרה, כי תעודה אנושית רבת־חשיבות ואחריות מוטלת עליו, לפיכך אינו מצטמצם בד' אמותיה של עבודת מחקר, ואף לא של יצירה מתמדת, אלא, יוצא לאיטליה, עובר בה לארכה ולרחבה כדי לספוג את רוח עברה ולהתעמק בהכרת נכסיה האמנותיים, ערכיה המוסריים וקניניה ההיסטוריים. עורך מסעות להולאנד, מבקר בבתי הנכות שלה. ממלא נפשו תחושות־הערצה למראה ציורי גדולי אמניה, בוחן את הרגשותיו ושוקל את דעותיו למראה כל יצירה אנושית עילאית. אינו נרתע מלבקר, כאדם בן חורין, את הפגמים, שכן לא יוותר על חופש רוחו אף בעמדו, משתאה ומוכה תימהון, מול פסלים ותמונות שיפים האלוהי היה לפולחן בעיני כל.

הוא יוצא לגרמניה. משוטט בעריה, עוקב אחרי תושביה, חייהם, נטיותיהם ויצריהם.

את מנוחתו מדריכה החרדה לאותה יצירה, רומן־אפופיה, שהגה ואמר לבצע תוך שנים מעטות. הוא נתמכר בכל נימי נפשו לקליטת דרכי המוסיקה וחיי היוצרים בגרמניה. מגמה אחת תכוונו בכל מקום – המגמה להזין את נפשו באותה רוח, ממנה יהיו קרוצים גיבוריו: “ז’אן כריסטוף” בסיפורו האפי רב־הכמות וארוך הנשימה, וגאון הקומפוזיטורים: “ביטהובן”. ספר ביאוגרפי ממצה המלא רוח של הערצה; שתי יצירות שעמדו להופיע ורישומן בחיי החברה הנאורה היה רב במשך שנים רבות, וכזה הנו עד היום. רומן רולאן מכונס בתוך עצמו; אינו נוהג לפתוח את סגור לבו. “תרשי נא לי, כותב הוא לידידתו, לנעול את ביתי (נפשי) בפני סקרנותם של אנשים”. עם זאת אין כמוהו להרגשת ידידות וקשר לחברים.

מסעותיו הרבים מניעים אותו לחוות את דעתו על תופעות, אישים ונופים. חש בצורך לשתף את חבריו בתחושותיו, הערכותיו ואכזבותיו. אין תימה איפוא, אם בספר האיגרות למאלבידה לבית מיזנבוג, מהדהד אותו קול ובין עמודיו מהלכת רוחו החפשית, התוססת מלאת הסקרנות של רולאן.

מכתבים רבים הם מסות־בקורת, מסות־הגות על חזיונות אמנותיים, דרכי יצירה ויוצרים. ועל הכל הוא משיח לפי תומו תוך כתיבה קלה ומצב רוח. יש, וזעיר פה, זעיר שם, מוחש רישול מה, ממנו לא נשתחרר ר. רולאן והוא צף ועולה אף במעולות שביצירותיו. רישול זה פוגם לעתים בתאוריו ובניסוח מחשבותיו, אלא שעם זה אין לכחד, כי יש בו באותו רישול קל משום תוספת־חן המשרה הרגשת חרות בכל שכתב.

ר. רולן ביקר בבתי־הנכות בהולאנד; נתמלא דבקות בכל שראה שם. ואילו לבו נוטה לאמנות הולאנד המצויה בלובר. “איני יכול לומר לך עד מה נראה לי מפואר רמבראנד בלובר. בשום מקום אחר, לא בהאג ולא באמסטרדם, לא עשה עלי רושם של עצמה ריבונית; איזה דמיון, איזה פיוט, איזו ממשות, איזו רגישות עמוקה! אין עוד ציור בלובר שיהא רוחש לך ידידות כמוהו; אף לא וינצ’י. ועלי להתוודות לפניך חרש (אל תגלי זאת לאיש) – וינצ’י גרם לי צער בביקורי האחרון; אל אלוהים! מה מעושה הוא; מעולם לא נראתה עד כה בעיני כל אותה בת־צחוק נפלאה מלאת העיות. מה קרה לי איפוא, ששונו בעיני פני וינצ’י שלי? (כאילו שרוי הוא עתה בטרקלין, אותו איש, ומגיד דברים, שאין הוא מאמין בהם. תוף, איזו בת־צחוק מעושה!… – מדוע, מדוע לא מצאתי את וינצ’י שלי? (רק יוקונדה; ואפילו יוקונדה עצמה נראתה בעיני פחותת־ערך). לעומת זאת הבינותי יותר לרוח תמונותיו של רפאל; זו, הקטנה ביותר, אפולו ומארסיאס, היתה לי בחינת תגלית; עולם שלם של מחשבה נסוך על פני הציורים היפים האלה. העתקו שראיתי במקום אחר מוצא עוד יותר חן בעיני. – והנה החלטתי להתחקות על ציורי האיטלקים בלובר ולחקרם חקירה מעמיקה. ראיתי את גורז’יונה שלך. הוא נהדר ללא ספק. אבל התדעי מה מחשבתי על חיבתך היתרה אליו, ידידתי היקרה? סיבת הדבר נעוצה בכך, שאת אוהבת את שמש איטליה. מכל הבדים האיטלקיים בלובר, הריני מוצא, כי זהו האחד, ששמר שמירה מעולה על בבואת ארצו; כאילו זוהי חלקת שמים מן הדרום”.

הוא חי את חיי הצייר לפי תמונותיו וחש את חויותיו בנפשו, רגישותו לדברי אמנות עזה, עמוקה, מוחשית, ואינו יכול לעמוד בפני הקסם שבהם. מסתכל הוא בתמונת בן־דורו, הצייר לנבאך והריהו כותב: “הפורטרט של לנבאך רדף אחרי ימים מספר, חושש הייתי שמא איש זה יצייר אותי, מבט צולל כזה לנבכי הנפש מבהילני”.

מכתביו שופעים הערות רבות מסוג זה, על מעשי אמנות ומלווים הערכות ממצות ההופכות למאמרי ביקורת מעמיקים ושלמים. כל שיביע בעניני אמנות הוא פרי יוצר שטרח לראות, ללמוד ולחקור. כשרון לו להבחין כל דבר של יצירה הבחנה דקה, מקורית וקולעת, וליתן לו מבע ברור ובולט.

ברוח זו הגיב על תערוכת רינואר, שהעריכו “כאימפריסיוניסט דק ועדין”. “יש להניח, כי הנני נמנה יותר על סוג אותם האמנים, שלפי דעת באקון, הם מתיחסים על מין “העכבישים”, אשר יונקים את מפעל יצירתם ממקור הויתם העצמית יותר מאשר על הנמלים הצוברות ללא לאות אוצרות זרים ויותר מאשר הדבורים, הלוקחות את החומר הטוב שבעולם, משנות את צורתו ונותנות דבש”. ואילו אף העכביש איננו יוצר יש מאין. אף הוא נזקק לחומר ולמען העשירו ב“מקור הויתו”.

רולאן שואב את כוח־יצירתו מעמקי נפשו. ואילו כל אשר כתב ויצר בא בעקבות הסתכלות בתופעות הטבע, בחזיונות חיי האדם ותולדותיו בחברה האנושית.

ואין צורך להטעים במיוחד, כי משיאזין לתזמורת ויקשיב ליצירות קומפוזיטורים בני העבר ובני דורו, יחוש בצורך להגיב על ששמע, לשתף את ידידתו הישישה (הקשישה ממנו יותר מחמש־עשרות שנים) ברשמיו, לחוות את דעתו הטבועה בחותם אישיותו הרגישה. יש שהוא מדגיש את הליקויים בכשרון היוצרים־הגיבורים, האהובים עליו והנערצים בעיניו כאלים.

אפילו ביטהובן, ששמש לו מופת בעיצוב דמותו של ז'. כריסטוף, אף הוא לא תמיד מקובל עליו. והוא משיח לפי תומו: “פעם אגלה לפניך את ביטהובן שלי, פעם כשאחוש עצמי בוער כולי בנשיבת רוחן של יצירותיו הגדולות, היום לא אומר לך אלא שניגנתי אחדים ממזמורי הרביעיה שלו ונפגעתי מן הנעימה שבאחדים מן הקטעים: כשם אני אוהב את יגונו ואת תנופות־גבורתו, כן מעיקה עלי לעתים קרובות עליזותו ומעכירה את רוחי; את עצמך מצאת אותו “כמעט אנטיפאתי”… והלא בסיכומו של דבר, יש ועליזותו כבדה או מאומצת, כפוייה וכמעט עצובה או פראית, כמעט גסה או ילדותית וכמעט אוילית. עד מהרה מתחוור לך כי אדם זה לא ידע אושר מהו, כי חי בודד וכי ניחן אך בשכל מועט. (אין זו קובלנה אלא ציון עובדה) – אבל מה רבה רוח־גבורתו”.

והוא הדין במוצארט. אותו לא העריך הרבה, אבל נטה לו חיבה וחסד. כי כאמור אף כי היה לבו מלא יראת כבוד והערצה אל גדולי היוצרים, שמר על חרות שיפוטו ואמת התרשמותו ולא נמנע מלבקרם. הוא ידע להעריץ, להתפס לקיסמן של יצירות סופרים מבני דורו, ותיקים וצעירים כטולסטוי, איבסן, בירנסן, דאנונציו, באררס ועמיתו אנדרה סואריס ובתקופה שלפני כן בכאלדירון, שקספיר, גיתה ושילר. מכתביו, בהם הוא נותן דרור להרהוריו על יוצרים ויצירות, הם לפעמים פרקי־מסות נהדרים, השופעים הערות מקוריות והערכות קולעות.

מאלבידה לבית מיזנבוג היא סופרת גרמנית. לבה מלא הוקרה לגיתה ולשילר. אין תימה איפוא, אם לא אחת יחליפו דעות ביניהם על יוצרים אלה. ר. רולאן יודע את ערכם, אבל רבות, רבות הן הסתייגויותיו, משיכתוב עליהם לידידתו.

"שם גיתה, אומר הוא לה, צף ועולה במכתבך פעמים מספר. משתוקק אני להשיב לך, אולם חוששני פן יגרם לך צער, אם אומר לך את דעתי עליהם. – סיימתי את קריאתי בחליפת מכתביהם, ציפיתי ליתר רוך, לחיבה מלאה יותר, לאמיתו של דבר, חש אני בהם שהם שני אנשי שכל יותר מאשר שני בעלי לב. – איני אוהב את שילר, המוטרד בבעיות אסתיטיקה ובשלמות תכנית. לא לרצון הוא לי לראות את גיתה שקוע ראשו ורובו בפילוסופיה, מדע ועסקי חצר. – ועל כל אלה איני מחבב את “התבוננותו־הרהורו” של גיתה. שלוות מבטו דומה לשמש בחודש דצמבר: בהאירו הוא מקפיא; ואני – צורך לי להתחמם לאור היצרים של שקספיר, לאחר שנשאתי את קור יצריו הוא… מה רבים הדברים, שאין פאגאני גדול זה חש בהם בעולם המודרני!… רבות הייתי חושד באדם שכה מיעט להונות עצמו בחיים… ולאחר שהוסיף לפתח את מחשבתו על תכונותיו של הפיטן, הוא שואל את עצמו: “מבקש אני לדעת מה היו טולסטוי וגיתה חושבים איש על רעהו, אילו חיו בתקופה אחת. אל אלוהים! דומה, כי דורות מפרידים ביניהם. יאמר־נא – בדרך אגב, בין גיתה לבין כל מישהו אחר קיימת מחיצה של דורות. זוהי ללא ספק גדולתו, אבל לדעתי זוהי גם חולשתו. גיתה הוא אמנם מעין אדם אידיאלי, היש גם משום בטחון שהוא אדם?”

השוואות ספרותיות מסוג זה חביבות עליו והוא מרבה להשתמש בהן לשם הסברת דעותיו על סופרים ויצירות. טולסטוי היה לו בנעוריו בחינת תגלית שהרעישה את נפשו. הוא שש לקראת כל דימוי, שיוצר “מלחמה ושלום” עשוי לשמש דוגמה ומופת. שקספיר וטולסטוי הם אליליו. אהבתו זו למחבר “אננה קארנינה” קירבה אותו להבנת ספרות רוסיה בכלל.

גם מאלבידה, שלבה נטה לדעות מתקדמות ובזכותן היתה לידידתו ולאשת־סודו של הרצן הרוסי, שאת ילדותיו אימצה לה לבנות ואף השיאה אחת מהן לצרפתי: מונו, פתחה לפניו את שערי היצירה הספרותית הרוסית ועוררה בו רגשי דבקות ברוחה היוצרת. אך אין רולאן שותף לה בהערכת הסופרים. מעדיף הוא את טולסטוי ודוסטויבסקי על טורגניב והרצן. “טעמתי טעם טוב בקריאת הדף שכתב הרצן על הקרחון. – עלי לומר לך, כי בניגוד לדעתך, אין דור האמנים בני זמננו נראה בעיני גדול כדור הקודם. מוצא אני כי טולסטוי ודוסטויבסקי הם בעלי שיעור קומה שונה מזה של טורגניב והרצן. (ואין אני מדבר אלא על כוח־היצירה שלהם). חזרתי וקראתי את טורגניב; הוא נראה לי בהשוואה לטולסטוי, סופר ממדרגה שניה. – בודאי יפי הצורה מטרידו, אבל עד מה פחות עמוק וחסר־כנות הוא, עד מה נטול־טבעיות הוא. הוא בעיני מעין אמן צרפתי; ואם כן הוא הדבר, הרי אין אני יודע, אם לא מן הראוי שאבכר על פניו את פלובר, אמן הצורה. מה שאין כן ברצעני – הרוזן היקר. איזה רוחב־נפש ואיזה טוהר־לבב! הוא האוונגליון; הוא שקספיר. מרגיש אני אליו אהבה אין־סוף”.

דומה כי בכל ההערכה הנכונה, המלאה הבחנה דקה ותפיסה ברורה, יש משום ראיה נוקבת ומעשה מבקר בחסד, אף כי מורגש עירבוב פרשיות מסוים בקביעתם המדויקת של דורות הסופרים – ר. רולאן חי ומרחף באוירה זו של היצירה בתקופתו בכל ארצות התרבות כאדם השרוי ללא מניע בעולמו הוא. ערנותו הגדולה למתרחש ומתהוה סביבו, סקרנות־רוחו לכל שהוגים ויוצרים בחברה בת־זמנו ומסירותו לערכי האנושות, הטביעו את חותמם על התרשמותו העמוקה מכל מפעל תרבות ועל שיפוטו, פרי רוחב־מבטו, על אישים מעולים ומפעליהם.

הנה כי כן יחוש עצמו משתאה למקרא מחזותיו של איבסן. כל יצירה תבא מאשר תבא, אם רק בעלת ערך היא, אינה זרה לנפשו וכובשת את לבו. יוצר “אויב העם” מעורר את הערצתו, אבל יש והוא נפגע מליקוייו. הוא “בלע” את איבסן. אכן, זהו אדם; מבחינה ידועה גדול הוא מטולסטוי, אבל משקלו קטן יותר. קראתי את “השבים”, את “בית הבובה” “הברוז הפראי” ו“רוז מרסהולם”. מן הארבעה נשא חן בעיני “בית הבובה”; זהו גם המחזה שנבנה יפה משאר מחזותיו. מאחורי צורתו החיצונית המתונה־קצובה מסתתר כוח עצום. ביחוד מעריץ אני את אפיו של הלמר, שעה שקורא את מכתבו ופניו פושטים לפתע צורה ולובשים צורה חדשה; את אנוכיותו האכזרית של האיש, המזנק לפתע ומוכן להקריב הכול, לשבר ולהשמיד הכול למען הגן על החיה הנרדפת, הכבוד הנתון בסכנה; – ואחר משנרגע, מיד חוזר אליו המסוה החברותי, הכזב המעושה, מתוך הרגשת חרפה המהולה בקצת חימה, על שנתן לגלות עצמו בכל מערומיו. אה, מה אמיתי כל זה, מה אמיתי בכל תוגתו! – פרט לאריכות יתירה בדו־השיח האחרון, שאגב הוא נושא אופי סמלי, המיוחד לאמנות הצפון, הרי זוהי יצירה נהדרת. לעומת זאת מרגיזני “הברוז הפראי”. אותה אירוניה קשה, יבשה, עתים מופרזת – רעה היא בעיני. ידעתי כי איבסן הוא הראשון שיהא מתייסר בכל זה וכי הוא מתכוון כנגד עצמו, כנגד אמנותו ויצירתו. אבל מה מוזר הוא לראות אדם, שאת כל ימיו הקדיש להטפת האמת ולפתע הריהו נעצר וצווח, כי כל שאמר הוא שקר וכזב! אם זוהי אמנם מחשבתו – יהא נא מחריש ודומם; או ידבר־נא רק אל עצמו וימחה־נא עברו מעל לוח־לבו. ואם אינו נוהג כן, משמע שיקר, בעיניו פחות ענין האמת מאשר תאוות־הכבוד של מחבר. הנה כי כן, זו דרכם של אמנים, שתשוקתם למלא תעודת שליחים – הייתי מוחל להם את סתירותיהם, אילו היו להוטים אחרי אידיאל ללא פניות, אחרי היופי והחיים, ולא אחרי אידיאל של פעולה, שיש בו משום הטפת מוסר ודרשנות. שקספיר רשאי להביע את מחשבתו כולה; העולם ויצריו משתקפים בכל הדר־שלותו. אבל ישו – איבסן – ממנו ניטלת זכות זו".

הבאנו קטע ממסה־משא זו. עוז־שיפוטו, כנות הערכתו וזעם אישיותו, שאיננה רק אמנותית, אלא בעיקרו של דבר מוסרית, באים לידי ביטוי בולט; ביטוי, שיש בו כדי להאיר באור נאה וממצה את תכונות־נפשו, – דרכי מחשבתו, כוח הבחנתו וכמיהתו לערכים עליונים. הוא רואה את העולם ראיה מציאותית, אתית ואסטתית כאחת; נתפס לקסם שביופי; אבל אין הוא מוותר על קנינים, שרוח חיים חיוביים, פוריים ומפרים נושבת מהם. בכל עת שישמיע דברו, ואין כמעט מאורע, תופעה ומעשה יצירה, שלא יעורר בו הד ברור! – טבוע קו אפיו זה של אישיות, שיש בה מן האמן־היוצר ואיש המצפון כאחד, שנבצר ממנו שלא לראות את המתרחש ונוצר סביבו מבעד לאספקלריה כפולה זו.